אפוס יהודי פולני מן העבר הקרוב

ר' מיכאל ביז’ונסקי, הרב של בעלי-מלאכות

 

פרק ראשון: ליב’קה החייט ומצ’יה ורובל    🔗

אחת השעות של אחר הצהרים ביום מלא בושם של ירח זיו לשנת תק"ץ – למניין שאנו מונים, ולשנת 1830 – על פי תאריך הנוצרים.

שני אנשים נסעו בעגלה מהכפר רמבובו לעיר ווישוגרוד; ליב’קה מלאַבר, או כמו שהיו קוראים לו בווישוגרוד: ליב’קה החייט – על שם אומנותו, ופן קז’ימירז' ז’אביצקי, שהיה עוזר לראש האזרחים בויישוגרוד, היהודים שם היו קוראים לו, שלא בפניו: אדיונקט (משנה, עוזר) ובפניו פניה בורמיסטשו (אדון, ראש העיר).

ליב’קה היה איש בא בימים, גוף צנום, חזה שקוע ומצומק, פנים כחושים וחיוורים, זקן עגל מנצנץ נימי שיבה, עיניים שחופות, תרוטות מעט, עם גבות עבות-אפורות, נצמדות וחברות אשה את אחותה, ומתוות על המצב הנמוך והמקומט כמו תו-ענן של דאגת קבע. מצמוץ עיניו המצליפות, מגמת הכפיפה מרוב הנענועים הדקים של ראשו, ידיו מהירות הנפנוף עם אצבעותיהן המאורכות והמששניות קבעו עליו את חותם מלאכתו. הוא היה לבוש בגדי יהודי פולין: גלימה ארוכה, אזור של חבל כהה במתניו, ועל ראשו מצנפת שעירה מעוכה. פן קז’ימירז' ז’אביקצי היה הרבה יותר צעיר מליב’קה. הוא היה גבה קומה, אך שכמו היתה כפופה קצת לרגל כתיבה תדירה, ומתוך הרגילות ההכרחית להרכין ראשו, כשהיה לו עסק לדבר עם בני אדם שפלי קומה יותר ממנו. שערות הראש היו בהירות צהבהבות כעין הפשתן עם בלורית גנדרנית קצת. גוף נאה, גמיש, פנים מביעים מרוּת, חשיבות וחשבון. ניכר: פקיד היודע לרדות במי שהוא למטה ממנו, ולהירדד לפני מי שהוא למעלה ממנו. הפנים האלה היו יפים, לולא סקירותיהן החודרות של העיניים מראה חום-ירקרק, לולא הקמטים המרובים מסביב לעיניים ההן, שלא היו לפי ערך שנותיו של אדם זה; ולולא החוטם המחודד יותר מדי, שעשה לפעמים רושם של מקור עוף טורף. מי שהוא בקי בחכמת הפרצוף היה מנחש בנקל, שאדם זה הוא, חוץ ממשרת פקודתו, כילי סופר את דינריו, או קבוסטוס להוט בצחוק הקלפים. הוא היה לבוש בגדי אציל פולני בדרך: מעיל קצר, שחוף צבע, מכופתר עד הצוואר, מהודק, מגפים עם בתי כרעים גבוהים עד הברכיים. הכובע המוקף סרט אדום מסביב ומקושט בחליץ מעל למחצה, ישב על גולגלתו דרך חרות, עקום קצת – מה שהפיג את חריפות רשמיותו. ז’אביצקי נסע לרמבובו בפקודת אדונו, ראש האזרחים, פאן תיאופיל קמינסקי, לסדר עניין מסובך בדבר גביית ארנונא לתיקון דרכים, וליב’קה השתמש בשעת כושר זו לארוח לחברה את מיטיבו ואיש חסדו.

האדיונקט נסע בשביל הרשות, לטובת הטמיון; החייט – לרגל המלאכה אשר לפניו; אבל שניהם לאיש אחד נתכוונו: אל הסנטר של כפר רמבובו, האיכר הגדול מצ’יה וורוּבּל.

מצ’יה וורובל היה, לאמיתו של דבר, לרגל אי אלה זכויות מיוחדות, ספק איכר ספק בן חורין. זה היה אך הצד הרשמי, בשביל ערכאות ותעודות, שאין להן ערך פנימי. בפועל, במנהגי חייו ובהכרת ערך עצמו היה מצ’יה וורובל איכר שבאיכרים ומצ’יה המצ’יהים. כמו ציוּן עתיק יומין, שנשאר לפליטה מתקופת הפיאסטים מלכי פולין. קלסתר פניו דמה בשרטוטיו הכלליים לפני הנשר של דנטי גלופים בנחושת קלל, אפס כי היו גסים וקשים ומוצקים; חסרים היו את הפיתוחים הדקים מן הדקים שהתרבות מפתחת, אבל היתה בהם מידה יתירה של אי-אמצעיות, של פרצוף טבעי עומד על שלו – מין איתן האזרחי איכרי. ניכר היה, שאדם זה צמח מתוך אדמה אמיצה, שמגדלת חיטה משובחת (רמבובו מצויינת בחיטיה הקשות, היבשות וכבדות המשקל). ככה הוא יושב בצל קורתו שלו על מעניתו שלו בתוך ירקרק גינתו שלו. אבל יותר משאדמה שייכת לו, הריהו שייך לה, הריהו גידול קרקע. ככה הוא גם בבית הכנסיה המקומי, כשהוא מתפלל מתוך סידורו הישן, או כשהוא צועד בהדר בין צירי החברות המוקדשות לכניסה, נושאי-הדגלים עם תמונות הפטרונים הקדושים, ו“גרומניצה”, נר ארוך ועב של שעווה בידו, או כשהוא צועד עם הקסיונדז פרובושיץ', הכומר הראשי, ידו של זה תחת זרועו של זה, בתהלוכה בסך שהיא תפילת מוספם. והוא – דווקא! – לבוש סגוס של אריג גס, תוצרת רמבובו.

לא שיחקה השעה לז’אביצקי בשליחותו. רמבובו היתה עקשנית, ורצתה לעמוד ברשות עצמה. תיקון הדרכים – טוב ומועיל; אבל לא בשותפות עם אחרים. “עוד תמשכנו אותנו בעד ארנוניות, בעד שֶרוורקים (אנגוריות)!” מסורת בידם מימים קדומים לתקן את הדרכים לבדם. שטר זכויות היה להם מאת המלך ולדיסלב וורננצ’יק בן ולדיסלב יגיללו מהמאה החמש עשרה, והכתב היה מונח בקופסה של עץ, וישמרוהו עד הזמן האחרון. עד המאה השמונה עשרה שלטו ברמבובו חוקים מיוחדים. אמנם כל זה חלף עבר, בייחוד מעת אשר באו המוסקאלים, אבל… “לא ניתן לנצל אותנו, לא ולא!”

מצ’יה הזקן היה נרגז מאד. בעל רכוש, אבל מטופל גדול ושקוע בדאגות. מה אירע לו? הנסתחפו אפריו משטף הווייסל שעלתה על גדותיה? הנשדפה תבואתו מן הברד? ההיתה מכת-מדינה, והחגב אכלה את פרי העץ? ההשחיתו התולעים את הירקות? היה קצירו דל? החתרו גנבים באורוותו, וגנבו את בחיר סוסיו? השלח שכנו את בעירו, וביער בשדהו? – מי יבוא בסוד האיכר הזקן, בעל משפחה גדולה ועבודה רבה ושדות ואפרים דשנים ורזים וסנטר של רמבובו?

ליב’קה אמר: “אלו הם הבנים! קספר איננו לובש עוד סגוס, ולא חמילה באביב, ואין צריך לומר, שאיננו נועל עוד הטנות כאבות אבותיו, אלא עוטה מתניות וכתפיות קצרות, שמביאים לו מפלוצק בדמים מרובים, ונועל נעלים דקות ומצוחצחות!”

“איזה עוף השמים הוליך אליך את הקול הזה?” – שאל ז’אביצקי, בתקעו את שתי כפות ידיו בשני כיסי מכנסיו, ובכפפו את ראשו בתנועה שנפנפה את הבלורית מעל למצחו.

“האם בכדי אני מכיר את מצ’יה מימי נעורי?” – ענה ליב’קה כשעיניו קורצות, ואצבעות ידיו האחזניות מרטטות, כאילו אחז גזר אריג וכל ומודד – כל עסקי ביתו הם גלויים לי. גם מיינדרק אין לו נחת, וצעירת הבנות, קסקא! אינני רוצה לנבל את פי… האם לא תפרתי להם בגדים זה עשרים שנה? הלא בשביל כך ביקשתי את כבודך לקחת אותי עמך? קיוויתי למצוא אצל מצ’יה עבודה מועטת, קורטוב של הזמנה, לא בשבילו, הוא יכול לשאת את סגוסו עשר שנים: אבל הבנים, לאסוני “חמים” הללו נעשו “יולד”ים – “מה אירע לקסקא?” הפסיק ז’אביצקי בסקרנות תאוונית.

ליב’קה הוסיף כאילו לא שמע: “קיוויתי שיזמיו איזה בגד חדש, ונתנו לי את סמרטוטיהם להטליא. לחם שאלתי וחצץ נתנו לי להגריס את שיני. איך אומרים הבריות? בא ההר עד משבר, ויולד עכבר! לא היה כדאי לבוא הנה שביל לתקן סחבות…”

ועוד הפעם שסעהו ז’אביצקי: “ומה בדבר קסקא?” – בהברה של הפצרה.

לא לי לפטפט בדברים כאלה. כלום יש לי ראש לכך? כלום אין לי דאגות אחרות? ולכבודך אין דאגות אחרות? מה יענה הבורמיסטש, כשתשוב בידים ריקות?

ז’אביצקי הוריד לארץ ראשו בפנים נזעמים וברוח נכאה. הוא ידע איזה ערך נתן אלופו לשליחות זו. מן הרגע ששב בפחי נפש מביקורו בבית הסנטר, היה אומלל וחסר עזרה. “מה לעשות? מה לעשות?”

 

פרק שני: מצ’יה וורובל מקרוב    🔗

ליב’קה צלל במחשבות על דבר המצב.

ה“פריץ שלו גוי שוהם (דימנט)! – לא השיג דבר מאת מצ’יה. הוא בעצמו גם כן לא השיג כלום. אבל הוא רגיל בכך. “יגעתי ומצאתי תאמין” – אמר רבו, ר' מיכאל, “אין הכוונה יגיעה אחת, אלא מאה יגיעות”. מאה פעמים בעל מלאכה מחפש הזמנה ואם הוא מצליח פעם אחת הוא שמח בחלקו. אולם “פריץ”, שליחו של ראש עיר שנסע בשביל עסקי מדינה, לטובת הכלל, שיגורש ב”חרפתנו“, הרי זה מעשה נורא!… והוא משער שגם קבלת הפנים לא היתה בכבוד כלל. אותו, את החייט הדל, קיבל מצ’יה על כל פנים בחיבה. “אח, ליב’קה, זה חבילה של שנים לא ראיתיך!” רק כאספנלית לשים על גבי מכה. לבסוף דחה בנעימות, וכמדומני, לא לחלוטין, וכשהפצרתי מעט, הציע לתת לי את כל הסחבות להטלאה. אילו הפצרתי עוד יותר, מי יודע אם לא הזמין סוף סוף גם בגד חש. אלך – לא אלך עוד הפעם? מה אני יכול להשתכר? “כדי צורך מים בשביל הקפה?” מה אני יכול להפסיד? מה יעשה לי מצ’יה? יקראני:מפצע אגוזים קטן” (“קנאקניסטל”)? ברם, “הפריץ” שלי – דין עסק ביש! לוא יכולתי לעזור!… הוא בעצמו, מכיוון שהיתה לו “מפלה” פע אחת, אין לו תקנה, ואפשר שאיננו מסוגל לכך… רוצה הוא להצליח בשליחותו. בזה אין ספק. אבל כאשר אך שמע את שמע של קסקא, תיכף שכח אולם ומלואו, והתחיל אותו שם בורג במוחו. “פריץ” ו“קלף קטן” לא יזדמן לו לכאן? הרי זה “נכדו של עושה הקלפים” ממש… נוטל ממון וזורק לאשפה… וקבצן, רחמנא ליצלן. “שאפשר להטילו לתוך האוזן”, ואשה… וילדים… ובכל זאת הלא הוא פריץ מלומד ומזג טוב. צדק ר' מיכאל: “חוזק לא היה טיפש כלל אלא שאירעו לו מאורעות של טיפשות”. והיה ליב’קה מאריך עוד בחשבון נפש זה, לולא הפסיקהו ז’אביצקי עוד פעם במלים פשוטות וקצרות שיצאו בלי ספק מלבו:

“אם היה בידך, ליב’קה להושיעני הפעם, תברכך נפשי באמת”.

ליב’קה נענה בראשו וענה: “אלך” – בהברה של רופא מנתח, שאומר קודם למעשה: אעשה את הניתוח, מפני שאין ברירה, אבל בעד התוצאה אינני ערב.

ככה ניצב עוד פעם ליב’קה לפני סנטר הרמבובואי. ובפעם הזאת עמד ליב’קה באמת לפני הסנטר, מפני שהלך לרגל עסק רשמי. זה היה ניסיונו הראשון של ליב’קה בדפלומטיה.

מצ’יה קבל את ליב’קה בביתו, בפעם הזאת בלי אקדמות מלין ונוסחאות של קבלת פנים. הוא ישב בחשיבות גדולה במלוא זוהר טפוסיותו.

כבר רשמנו את צורתו בשרטוטים מקיפים. נסתכל בו עתה יותר מקרוב.

פניו כמו יצוקים ארד. ארשת רהב וגבורה, שמביעה לא רק מרץ, יציבות, התמדה, כוח סבל, עוז רוח ובריאות גוף כביר, אך גם במידה ידועה, מחשבה – לא מחשבת חרש חושב, כי אם מחשבת איש טבעי, איש האדמה, ראש נישא ונהדר דומה לראש אלון זקן מגודל אוּשנה זיפית מסומרת, או לפסגת צוק ענקית של אבן הגרעינית, או לסלע מגור של שחם שזוף להט השמש ונשוב סער מתחולל. עינים קודרות, ומתוך קדרותן רובות ברקים וממליטות זיקים, ולפעמים גם שביבי חימה מבריקים כרסיסי כפור דק ודוקר, מתחת לגבותיהן השחומות והשקועות. מצח רחב כטבלה של נחושת, חרוש תלמים אשר חקקה בו מפסלת הזמן עמוק עמוק, שפתים כבירות, שפתי שר מצביא, אשר כמו לא ידעו צחוק ואם צחקו – צחקו רעמים, וכמו לא השמיעו זמירות, ואם השמיעו – נשמע הקול כקול מים רבים. אבל ניכר שגם הפה הזה שתה מיצה במשך שנים רבות, חליפות כוסות עדנים וכוסות תרעלה, כי זקן האיש, ושנת השבעים עבר זה עידן ועידנים, והרבה זיעה מהולה בדם, והרבה דמעות צורבות נזלו מעל הפנים האלה וזעיר פה וזעיר שם כבר הכסיפה שיבה בזוויותיה, ויהיה מראה כמראה עלים חוורוורים על האלון בראשית שלכתו, לפני בוא החורף.

כי גם הפנים אלה, אשר כמעט דמות פסל להן, היו לפנים חכלילות, מבהירות ורעננות, וגם הפה הזה חילל לפני באבוב של רועים סלסול. זמירות צוהלות ומנצחות הילולים על פני נאות דשא, על ההרים ועל העמקים, על הנהרות ועל היערות. כמה עשיריות שנים עברו מעת אשר הפנים האלה היו פני שליא דאיכר, “פאַרבּק”, עם שפם דק צהבהבי, שהיה מוליך ומביא אל הניר מכל אהלי החמר וביקתות העפר של האיכרים הזעירים את המחרשות הכבדות, את המזרעות ואת המשדדות, את המכושים ואת הגרזנים, את הקלשונות ואת המגבים, את המלמדים החדים ואת הדרבנות הדוקרים ואת החרמשים ואת מגלי היד. והיה פוסע אט ובכבדות אחרי הבקר ואחרי החושים, ועוזר לערער ולפורר את האדמה הגלולה; ומדי עמדו לפוש רגע – ראה את החוגות הדואות למעלה משתפכות בשיר, שהשתזר עם זמירותיו הוא, שהיה מזמר לזרז את השוורים הקטנים והחביבים שימשכו בעול, ויהי שבוי כשפים! וכמה עשיריות שנים עברו מעת אשר היו הפנים האלה פני איכר צעיר, ומלגוסיא לצידו – נפש, חיים, אש להבה, “הרוד בּבָּה!” (אשת חיל).

כל זה עבר. עתה הפנים הם פני סבא ענקי, אבל סבא! הבנים והבנות גדלו, דור חדש קם. יש לו למצ’יה די לחשוב, ודי לדאוג. מילתא זוטרא סנטר של רמבובו! ואותו משלח –" “החסר פגעים אנכי? הנה המשלחת!”

בת צחוק היתולית תעתה על שפתי מצ’יה. אך בעיניו הגדולות, הכהות והעמוקות ארב יגון אלם – כשנכנס ליב’קה.

שני בני אדם, כביכול, שני עולמות, עמדו לערוך קרב. ארי ומפגיע? איש תמים ואיש ערום? לא! שניהם היו תמימים. ובכל זאת שני עולמות. ההבדל הוא עמוק יותר מכדי אפשריות ההגדרה.

“איזה חדשות אתה מביא, ליב’קה, הן לא יכולת עוד לכלות את מלאכת ההטלאה, ולמה אתה שוהה פה?” – קרא מצ’יה בקול נגיד ומצווה, שאוזן בחונה יכולה היתה להכיר בו בת-בת-קול של השתתפות, שהוא רוצה להעלים.

“אדוני הסנטר – השיב ליב’קה בנחת – אם תרשני אגיד לך כל אשר עם לבי, כי קשה לי לעזוב את המקום הזה, בטרם אעירך על כמה דברים, שלפי הנראה לי נכשלת בטעות. אם תכעס עלי – אשתוק ואלך לי”.

“דבר כל אשר בלבך”! ציווה מצ’יה.

“יש לי שני דברים לדבר אליך על אודותיהם: עסקי משפחתך ועסקי העיר. אתחיל בראשון ואסיים באחרון”.

“מה לך ולעסקי ליב’קה?” צווה הסנטר, וניצוץ של גאווה נדלק בעיניו.

“לי אין דבר לעסקי ביתך אבל אתה בעצמך הבאת אותי בסוד עסקי ביתך, כשהתאוננת באזני על תהלוכות בניך, על מריים ועל הכעיסם אותך. אמרתי בלבי, זקן שכמותך איננו עשוי להוציא דבריו לרוח. בספרים הקדושים שלנו כתוב בשם מלכנו החכם: “דאגה בלב איש ישיחנה”, ואת זה ביאר לנו רבי, שאין הכוונה רק זה שהדאגה בלבו יודיע אותה לרעהו, אלא שרעהו ישיב לו אף הוא את עצתו”.

“אני רציתי אך לאמור שדרכי לעשות כל דבר כהלכה, אמרת לי, שבניך פשעו בך” – המשיך ליב’קה.

“לא יס’יק בן זקוני, זה ילד יקר, אך קספר ויינדרק, ביחוד קספר, מי יתן ולקחוהו השדים”… הפסיק מצ’יה.

“ידעתי, ידעתי” – הוסיף ליב’קה – “הכא במאי עסקינן? בילדים? כל ילד הוא טוב; הקלקול מתחיל רק ברבות הימים” – אמר רב מיכאל – אני דיברתי עם קספר ועם יינדרק, ונוכחתי שאינם אשמים, ושאין השד נורא כל כך, כמו שמציירים אותו. רצונך, אביאם אליך ויבקשו ממך סליחה – הוכחתים על פניהם"…

“אינני רוצה לראות אותם” – ענה מצ’יה במרירות.

“הרשני לאמר לך, שלא צדקת” – אמר ליב’קה בכובד ראש – "אין אב רשאי לדחות את בניו, כשהם רוצים לבקש ממנו סליחה. הנח להם! הם עולי ימים, צעירים שלא שמחו כל צרכם, ושתבונתם לא בכרה. הנוער תוסס בהם. יבואו ימים, יינסו במסות, אז ישכילו ויצליחו כמוך. איש מאתנו לא נוקה מחטאות נעורים. איך אומר רבי? “הזקנים עבדו וסבלו עד שנתמחו בידיעות ובנסיונות, בחיים קשים ובהסתפקות במועט, והצעירים החדשים אנוסים אף הם להתחיל מבראשית את העינויים והשגיאות והספיקות, עד אשר יבואו לידי אותה ההכרה, שאבותיהם הגיעו אליה בשעתם”.

הענק התפרפר, התנער בכל כוחו, אבל עקשנותו פקעה. סוף סוף נעים היה לו שליב’קה מהפך בזכותם של בניו: “אני לא אקרא להם, אבל אם יבואו – אקבלם”. הוא שאף רוח כמו הוסרה אבן מעמסה מעל לבו.

“ואתה העניין האחרון – הוסיף ליב’קה – והוא שליחותו של האדיונקט ז’אביצקי…”.

שוב נזדעזע הזקן וצווח: “אל תעיז לדבר בזכותו של הבורמיסטרז' הווישוגרודי, המתנכל לשעבד לו את רמבובו! היה לא תהיה!”.

“מראש לא בסתר אמרתי, שאם תאסור לי את הדבר, אדביק לשוני אל חיכי”.

“טפס ועלה על עץ אגס, וקטוף ואכול כרפס – רטן מצ’יה בבדיחות הדעת – הבאת לספר לי ‘חכמות’ יהודיות מן הבוז’ניצה (בית הכנסת)?”.

“סלח לי אדוני הסנטר! אם אתה נותן לי רשות לדבר, אני יכול לדבר רק כמו שאני רגיל. אינני אלא חייט בלי שום ‘חכמות’ אבל אוהב אני חתיכה של עבודה עשויה בצדק וביושר, תפרים חזקים אשר גם ביד חזקה לא נקל לנתקם… זה מקרוב נכנס אברכון של משי לביתי, וחבילה בידו. התיר את החבילה, ופרש לפני את גלימת האטלס שלו. מה אתה רוצה? אני רוצה שתדביק אל הגלימה שרוולים חדשות במקומן של הבלות! ובבקשה לעשות תיכף… אמתין… הלא זה דבר של מה בכך! – מה שאדביק? כמדומה שחייט יכול להדביק שרוולים לבגד ברוק אליבא דריקנא! בלי מספריים, בלי מחטים, או כדאמרי אינשי, שבסדום היו תופרים במחטים בלי קופות?”.

מצ’יה גהר וישתער על מושבו, ויפרוץ בצחוק אביר אשר לקולו נעו אמות הספים: “כמו שאני אוהב את האלהים, אלף תענוגות בליב’קה זה! ובכן, הבה תפור כראוי!”.

 

פרק שלישי: מסה ומריבה בשלום    🔗

ליב’קה הציב לו למטרה להשיב לב בנים אל אבותם. בשביל זה הלך וראה את שני הוורוּבּלים הצעירים: את קספר המתגנדר בלבוש שלכצ’יצי ואת יינדרק, שבזבז ממונו של אבא במסבאות. הוא הכירם מילדותם, והיה תופר בעדם כשהיו קטנים, ומביא להם צעצועים, ואף כי עברו מאז שנים רבות, היה יהודי זקן זה חביב עליהם; והוא העיר למוסר אזנם בדרך חיבה, ויעורר בלבם געגועי ילדות, בהזכירו להם את אמם המתה, שהיתה מטפלת כל כך בגידולם, ואת אביהם איש השיבה, שהם חייבים בכבודו, ושעוונם גדול מנשוא בהכאיבם את לבו, ודברי המוסר, שהשמיע ליב’קה בנחת, נגעו עד לב הבנים הסוררים, ויעוררו בהם הרהורי תשובה, ויבטיחו לפייס את הזקן ולהיטיב את דרכיהם.

“ישוע-מרים! נלאיתי נשוא! יקחוך השדים! דבר!”, קללה זו היתה בעיקרה ביטוי של חיבה.

כמדומני – השיב ליב’קה בקול נוח – שלא דייקת כל צרכך להבחין באיזה בורמיסטש' אתה מדבר. אין לפסול את הבורמיסטש’ים סתם, ולחתום בחדא מחתא. כמו שאינה דומה חתיכת אריג קשה, שמשקשקת במגע, לחתיכת משי רך; כמו שאינו דומה צמר נקי לגז שעטנז, דוקר בזיפיו וכולו שער, כך אינו דומה בורמיסטש' לבורמיסטש'. האדון קאמינסקי הוא אדם שקט ונוח לבריות, שונא בצע ואוהב את רמבובו, לא פחות משהוא אוהב את ווישוגרוד. הוא אוהב את המדינה כולה, ומה לו התם? אטו רמבובו היא עולם בפני עצמו? ועוד: אין כאן משא ומתן בדבר קאמינסקי, כי אם בדבר תיקון דרכים. הרשני לאמר לך, אדוני הסנטר, שאילו הייתי אני סנטר של רמבובו, הייתי נותן את כותנתי האחרונה בשביל תיקון הדרכים…"

“מה החרדה הזאת פתאום?” – שאל מצ’יה בהשתוממות קובלנית.

“לא פתאום” – השיב ליב’קה – נגע ישן הוא, אבל הלא חובה לרפאו פעם! מדי נסעתי מווישוגרוד לרמבובו עמדתי על קלקלה זו; בפעם האחרונה תהיתי עליה עוד יותר. משני צידי הדך שדרות עצים מצינות, הייתי אומר: שתי שורות של כפתורים צובאים כחיילים מזה ומזה; אבל הדרך בעצמה – גומות ובקיעים, כפפים ופרצים, בליטות ושקערויות, שקיעות בשיפוע ובעקלתון, פרצים עמוקים, שרטוני חולות, גבנוני רפש, בימות הגשמים – מטוייטים וחלקלקים, ובימות החמה – מעלות ענני-אבק; וגם אין שום הגנה מפני הצפה, והוויסל הלא היא קרובה…"

“הוויסלקא היא דומה לאל, לוקחת מזה ונותנת לזה” – הפסיק מצ’יה בקול מוכיח ובפתגם שגור בפי העם.

“חוששני, שלקיחתה מרובה מנתינתה, וסבורני, שהקדוש ברוך הוא ברא אותה רק כדי לתת טובה לעולם. כשיש כביש, אז מגינות התעלות שמשני הצדדים מהצפה או תנהו עניין למאורע אחר, שהוא ההיפך מזה; אש! כשדליקה נופלת, ובני הכפרים הסמוכים צריכים לחוש לעזרה ולסייע לכבות, והם נתקלים בדרך שכזו!…”

“פלורין הקדוש הוא מכבה שריפות!” העיר הסנטר, לא בלי קורטוב של היתול. זוהי אמונת ההמון בפולין, שנוסדה על הגדה עתיקה.

ליב’קה לא נתן את עצמו להעלות בחכה של היתול, ויען בתמימות: “כבודו של פלורין הקדוש שלכם במקומו מונח, ואם הוא סך את בשרכם בדם של סלמנדרא, שלא תהא האור שולטת בכם – תבוא עליו ברכה! אבל הלא בכל זאת אין אתם סומכים על הנס, וחובה עליכם, על פי נימוסי המדינה, להכין כדים וחביות וגיגיות וסולמות וכל מיני כלי-כיבוי. וכיצד תובילו אלה מכפר לכפר באין דרך סלולה?”

“חדל מדבר על מקרי אסון יוצאים מן הכלל! לא בכל יום עולה נהר על גדותיו, ולא בכל יום נופלת דליקה. הרי אנו חיים פה, ועולם כמנהגו נוהג”.

“כן דיברת, אדוני הסנטר, גם זה עולם כמנהגו, ואם תפגר רמבובו בתיקון הדרכים, סופה להידלדל. לעומת זה –לשתהיה מסילה – תהיה תנועה, פרנסה; האיכר יקבל מחיר גבוה, התגרנים יעופו ויבואו מכל הצדדים…”

מצ’יה נלחץ בין המצרים. “אבל אין לנו כסף!”

“הרי זו הלכתא אחרת! – התחיל ליב’קה משנן בנחת רוח, כאילו בטח שנצחונו ממשמש ובא, ויוסף לאמור בהפסקות מדודות: בשביל כך לא היה שום נימוק שבעולם לדחות בקש את האדון האדיונקט ולהביא לידי סכסוך ונאצה עם הבורמיסטש' הווישוגרודי… הייתי אומר: אין לנו כסף, ואם כן יחדיו נמתיק סוד… גם לווישוגרוד אין כסף, גם לצ’רוינסק אין כסף… בכלל למי יש כסף מן המוכן?. אם אין כסף די הצורך לעשות דבר גדול בפעם אחת ובמהרה, עושים חלק, ואחרי כן עוד חלק… ואם אין מזומנים, משתדלים לקבל בהקפה… הרי אני רק חייט… רוצה אני לתפור בגד חדש ממיטב האריגים, אבל כשאין לי – אני מהפך, מקצר, מאריך, מוציא חדש מישן… ווישוגרוד תתמלא מחורבנה של רמבובו?… אדרבא, בשביל כך אתה סנטר, והאדון קאמינסקי הוא בורמיסטש' והרי שליחו בא לשם זה הנה, ומהנכון לדבר עמו, וצריך היה להתוועד בווישוגרוד… ובודאי כדי לעשות כביש; תמסור הרשות את הדבר לקבלן… קבלן כזה ישנו בפלוצק… חיימוביץ… מנשה חיימוביץ… הוא עשה הרבה כבישים… נפלא הדבר לראות… מפררים את האבנים לפירורים קטנים, מגלגלים ומחליקים אותן, קובעים אותן באדמה, מיישרים את הרכסים ומשווים את הגבשושיות, והרי כביש!… רצונך באיש שיתווך בינך ובין הקבלן? – אולי ברוך אטלס – לא!… זהו בעל עסקים יותר גדולים!… זוסמן לוסטיג… הנה האיש!… בזוסמן אפשר לבטוח בעינים עצומות אבל כלום סרסור אני?… אולי טוב בלי שום קבלנות… סתם עבודת המלכות… כך אמר רבי ר' מיכאל, כששנה לנו פרקו על הפסוק: סולו סולו פנו הדרך – אמר: ראשית כל ישוב וכל התחדשות ישוב היא – דרך!…”

 

פרק רביעי: דמדומי זכרונותיו של מצ’יה    🔗

תורתו של החייט, ובייחוד פתגמי רבו, שהיה מזכיר פעם בפעם בסילודים היו למשא קצת למצ’יה. ויקרא דרך ביטול, כמו סירב להאמין בכל אלה. ואחרי כן הרעים בכעס מעושה: “מה אתה ממטיר עלי מימרות של ‘רבין’, כאילו נהפכתי לז’יד והלכתי עמך לבוז’ניצה (בית תפילה) שלכם? שוטה שכמותך! ואני חשבתי מאז, שפיקח אתה!”

“סליחה! זה הוא רבי, ר' מיכאל, איש קדוש וחכם נפלא, ועל פי הדת שלנו חייב אדם לומר בלשון רבו”.

“מי הוא זה? ההוא הרבין של ווישוגרוד?”

“לא! הוא איננו רבין, אבל הוא יותר מרבין. הוא הרבין שלנו! של בעלי המלאכות כלומר: מגיד… לא! לא מגיד! הוא פשוט, מקריא לפנינו… הוא איש נפלא…”

“מדבר פולנית?”

“כן, כמים… הבורמיסטש' מכבד אותו, הכל מכבדים אותו, מבקשים ממנו עצה, ולפעמים כשיש ריב בין יהודי ונוצרי, אז על פי רוב הנוצרי בעצמו מפציר שילכו אל ר' מיכאל. רצונך להתפשר עם הבורמיסטש' – אין טוב מאשר על ידו. חכמה שכזו אין עוד לזולתו בעולם… כלום לשבחי הוא צריך? אין אני ראוי אף להתיר שרוך נעליו… המפורסמות אינן צריכות ראייה. לא עלה על דעתי כלל להלאות את כבודך בדברי ‘רבין’ שלי, אלא זה דרכי… מה שעל הכבד הוא גם על הלשון… ומכיוון שבא העניין לידי כך, הרי זה עתה נצנץ הרהור במוחי: כדאי שתימלך ברבי זה. הוא מלומד במפת הארץ, בקי בדרכים, ביערות. הרבה פעמים הוא מספר לנו מנסיעותיו מטיולי”.

“יצאת מדעתך לגמרי, ליב’קה, בוודאי מתוך שהנך משוגע לרבין שלך. האני אלך לדרוש ברבנים? כסבור אתה, שאתגייר לעת זיקנה?” ועוד פעם מילא מצ’יה את פיו צחוק, ובתום רגע שאל: “ואיפה דר רבין זה שלך?”

הוא דר בבית חותנו מנוח ר' לייבוש ברסלר ז“ל, הנודע בשם ר' לייבוש נגיד” – ענה ליב’קה.

פני מצ’יה הסמיקו. ניכר היה, שאיזו התרגשות בלתי צפויה מראש תקפה אותו בהיסח הדעת.

“לייבוש הגבוה? – מי שהיה לו בית חומה באמצע השוק, ועוד בית סמוך, לנקיק המבדיל את העיר לשני חצאים, ויורד ומשתפע אל הווייסל! אותו לייבוש שהממשלה נתנה לו תואר כבור וגם כן רשות לנסוע במרכבה רתומה לארבעה סוסים? זה היה יהודי כביר! לוא היו כל היהודים כמוהו! בכל פעם שנסעתי ליריד או לסליחות מכרתי למטבח שלו מעט ירקות, מעט ביצים, והוא היה שואל אותי: נו, מצ’קו, מה נשמע בשדה? חיטים נעשו יפות? מה מנבאים: שנה גשומה או שחונה? והריב בין הדזי’זיצ’ים (הבעלים) של ברנובקה ושל וילקלטוני בדבר שני האפרים אוגרודז’יסקה וגושצינה, כיצד נגמר? הוא ידע כל שעל אדמה בהיקף רחב, והוא סייע בכספו לסול את הדרך ממלניק לקוכנובקה, כי שם כרת עצים. פעם אחת אמרתי לו: ‘רוצה הייתי לקנות פרה-זוטרא. קשה בבית בלי טיפת חלב’. ‘זוטרא?’ – שאל בצחוק! ולמה לא רברבתא, עם דדים עצומות כדיבעי?' עמדתי תוהה ומבוייש. עני הייתי באותה שעה: פלח בעל שלושה צמדי שדה. הוא דפק בכפו על שכמי, ואמר: קנה פרה יפה! איכר בלי פרה לאו איכר הוא! אלווה לך כמה שאתה צריך. ריבית אינני נוטל. אינני מלווה בריבית, אלא לווה בשביל עסקי מסחרי, והדבר הולך מעט מעט, די שתחלוב את הקרן, ריבית לא תסחוט אפילו מפרה של נכסי חרביה ליצ’ינסקי. כשיעזור לך האלהים, תשיב לי, לזכרון תתן לי שטר. אני עדיין לא יכולתי אז לחתום את שמי; חתמתי בסימן הצלב. יצאתי לשוק שהיה במגרש, מעבר לגשר הנקיק ממול הר הארמון, קניתי פרה – פלאי פלאים, והוא שילם, הפרה היא העמידתני על רגלי. באה פרה באה ברכה לביתי. מלגוסיא שלי רקדה משמחה. כשהבאתי את הפרה. זאת היתה לפני יום מרטין הקדוש, ולערך יום מתתיהו הקדוש, כבר שילמתי ללייבוש את המחצית הראשונה, וליום יוחנן הקדוש – את השניה. כל ימי לא אשכח זאת. אמרו עליו שהוא אהב איכרים, אלא מה”פריצים" הוא מפשיט רצועות. אמרו, שהוא עשיר יותר מהחרביה ליצ’ינסקי. ההניח הון גדול? בוודאי מיליוני מיליונים! כל התבואות וכל העצים מברז’זינקה, מרדבנוביצה, מדוביה, מפיסארי עד גראבוב הלא נמכרו על ידו? ורבין זה, שאתה אומר שהוא חתנו, הלא הוא בוודאי עשיר?" – סיים מצ’יה.

“רבין זה” – השיב ליב’קה באותה ארשת הפנים של יראת הרוממות, שהיתה לו. בכל פעם שהזכיר את רבו – הוא עשיר בדעת, בשמחה, במצוות; אבל חוץ מזה אין לו כלום. גם כל עניין המיליונים של ר' לייבוש נגיד, הוא ‘עורבא פרח’, כהרצועות ששמעת, שהיה משפיט מה’פריצים‘, לפי דברי האיכרים, ומהאיכרים לפי דברי ה’פריצים’. כל זמן שהיה רבי לייבוש בחיים נהג ביתו ברמה, חי בעצמו ונתן לאחרים לחיות. זרע צדקות, הצמיח ישועות חינך וגידל בנים הגונים, השיא בנותיו לבחורים מצויינים; אבל כשנפטר לעולמו – בדקו ומצאו נחלה קטנה ויורשים רבים. המחזור היה גדול, והקרן – כקופא דמחטא. אגב, החתן ההוא שכתב את השטר בשבילך – הזוכר אתה את מראהו? היה יפה תואר? היו לו לר' לייבוש ארבעה חתנים, והרי אני מכיר את כולם: אהרון ימפולסקי מלובלין, זליג פרנקיל מביאלא, אברהם ליפשיץ מבריסק דליטא ור' מיכאל ביז’ונסקי מסביבות קרקא, אשר שורש משפחתו הוא מביז’ון. היכול אתה לתת לי אי אלה סימנים?"

“זה זמן כל כך רב” – השיב מצ’יה מתוך קמיטת מצחו – “זכורני שהיה יפה עיניים, ושהיה לבן פנים מאד. אצלנו היו אומרים על איש לבן פנים כזה, שנתגדל על חלב עזים”. “אם כן”, קרא ליב’קה ברגש, “זה היה ר' מיכאל, הוא ולא אחר! ואם רצונך לבקר בביתו – אוליכך אליו כאשר תסור לעירנו. תראה גם את אשתו מרת חיה’לי, בתו של המנוח ר' לייבוש נגיד ז”ל. הלא נעים הדבר לראות מכירים מאז, ולעורר זכרונות מימים עברו. הן לא תבוש בזה, שראשיתך היתה מצער, ושנהנית פעם מטובו של ר' לייבוש, ועתה עזרך האלהים והנך בלי עין הרע, עשיר ומנהיג במקום מושבך".

“חלילה!” – מחה מצ’יה, ופניו הביעו שובע רצון. “אשמח לראות את הרבין שלך, שאתה מרבה כל כך בשבחו, וזכרון חותנו הוא יקר לי. לא אסתייעא מילתא עד היום, והרי שעת הכושר! בכוונה לשם דבר זה אסע לווישוגרוד. אח, כמה שנים, כמה שמחות, כמה צרות, כמה זכרונות! תודה רבה, ליב’קה! תודה רבה לך באמת! ברייה נפלאה שכמותך! הבה, אזמין אצלך סגוס חדש! ‘כמו שאני אוהב את האלהים’, אזמין אצלך תיכף, אלא שיהא מרווח! זה שלי הוא צר מעט. אדם משמין – למאה שדים! תשתה עמי כוס קטנה? מריסיא, הבי מן הסטארקא (יין שרף ישן) מהן ששלח לי וולודק מזאקרוטשים!”.

כרגע באה נערה צעירה, מחלפות ראשה כעין הפשתן, ויחפה, ותושט על מגש בקבוק, סטארקא, עם שתי כוסות, מצ’יה מזג לעצמו ולליב’קה.

“אינני שותה משקים חריפים – אמר ליב’קה – אבל אתה אדוני הסנטר, שתה ואני אברכך לבריאותך – וגם להצלחת עסק תיקון הדרכים”.

“שוב אתה חוזר אל הדרכים! הלא נתתי לך הזמנה לתפור לי סגוס חדש… אולי אחדשהו בשביל הביקור בבית רבך – לך תפור! מה לך אצל דרכים?”

“אני מכיר לך טובה, אדוני הסנטר, בעד ההזמנה, ואתאמץ בכל כוחי להפיק ממך רצון. אבל סגוס ותיקון דרכים הם תלויים זה בזה. כשתהיינה הדרכים מתוקנות נקבל יותר הזמנות, כי כל איכר יוכל להזמין לו סגוס. כמה חוות ושכונות נידחות כעיי מפלה, בלי צהלת חיים והד תרועות העובד השמח בחלקו, ראיתי בעברי בדרך, מפני שאין מסע נוח ותנועת רצוא ושוב בין המקומות! צריך לעקוף את הדרך, לנטות הצידה, אך כשתהיה דרך סלולה ירווח גם לאיכרים גם לבעלי מלאכות. כשתתחיל עבודת הסלילה, תהיה עבודה לפועלים, למשגיחים. בנך קספר הולך בטל – הבטלה היא אם כל רע ובליעל! – תפקידהו על חלק של העבודה, ולא ישעה בדברי הבל. הסכמת לדבר עם ר' מיכאל בדבר אפני ההשתוות עם ראש האזרחים בווישוגרוד. זה דבר טוב, טוב מאד. אבל עיקר בקשתי הוא שתצווה לקרוא לז’אביצקי האדיונקט ולישא וליתן עמו בראשי פרקים. המסכים אתה?”

“היודע אני?” רטן מצ’יה. הוא רצה לעשות את תנועת היד הטיפוסית להתגרד קצת בגבחתו; אבל ידו נשארה באמצע הדרך מחמת נימוסו.

זאת היתה אחרית הקרב. בברכה ובתקיעת כף נפטר ליב’קה לביתו!

 

פרק חמישי: חזרת המשלחת מהכפר לעיר    🔗

פן ז’אביצקי חיכה בחדר המלון אשר בבית הפונדק לתשובת ליב’קה, ואחרי עבור שעה ושעתיים, וליב’קה לא שב, ארכה לו העת ונכנס לפונדק בעצמו להתבדר קצת, ופגש שם חבריא ממכריו, ושתו קמעא לכבוד הפגישה “לדוש משחק זעיר”, ודשו כל אותו הלילה; ונתרוקן ז’אביצקי מהמעט שהיה לו, ועוד לווה ונשאר חייב יותר ממשכרתו לחודש תמים.

אך בבוקר שב ופניו עייפים, והבלורית על מצחו שמוטה ומדובללת וליב’קה כבר היה אחרי התפילה והפת של שחרית; תיכף אחרי כניסתו, שאל ז’אביצקי את ליב’קה בקוצר רוח ובלב חרד על דבר מוצא ביקורו בבית הסנטר, וליב’קה סיפר לו על רגל אחת את תמצית הדברים.

הנקודה המרכזית היתה תשובתו האחרונה של מצ’יה. מה פירושה לא הן ולא לאו! ואפשר גם הן? הן של איכר, הרי זו שגרא דלישנא. השאלה היתה: להשתדל עוד אצל מצ’יה, שיזמין את ז’אביצקי, או לא? ליב’קה אמר: “אל תקרא האָפּ בטרם תדלג שור” (אל יתהלל חוגר כמפתח); אבל כמדומני שניצחנו. אני הפצרתי שיקבל את כבודך עוד הפעם, והוא השיבני את תשובתו האחרונה, אך לא זה העיקר. העיקר הוא, שהוא הבטיח להימלך בר' מיכאל, וכלום יש ספק בדבר, שר' מיכאל ייעץ לתקן את הדרכים, בצוותא חדא עם ווישוגרוד?

ושכח ז’אביצקי את תבוסתו בקלפים ואת “ילל החתול” שלו, ויסתובב כגלגל על סוליית נעלו הימנית, וקרא בהתפעלות: “ליב’קה חביבי, חביבי! ואחרי כן נתיישבה עליו דעתו, ואמר: דבר אחד אינני מבין. מדוע אותי דחה, ולך נענה? האם יש לו איזה תרעומת מיוחדת עלי? או יש לך איזה שליטה עליו? אפשר שתגלה לי רז זה?” – “אין כאן לא סוד, ולא כישוף” – השיב ליב’קה – “הדבר הוא פשוט מאד. האשם איננו בך, אלא בכובעך. כובע זה, עם הסרט האדום מסביב לו, ועם החליץ שעל גבי מצחייתו, הוא הוא שהביא עליך את כל הקללה הזאת. וכשאני אומר “כובע”, כוונתי לא רק על כובע ממש, אך גם על אופן הדיבר, שבוודאי היה גם הוא בחינת כובע, עם סרט אדום. אתה דיברת אליו כפקיד, בלי לחלוחית של הסברה ורגש וארשת הלב – ממשלה! ופגע החרמש בצנור, והתחילה הטינה שבלבו של הסנטר תוססת, כי גם הוא ‘ממשלה’, וידוע שכמו שאדם קורא לתוך היער, כך עונהו היער בהדו. לא כן אני הדל. דיברתי אליו כיהודי לאיכר. דיברתי אליו, כמדומני, דברים של טעם, בלי שום ערמה, כי באמת אני מאמין בנחיצות תיקון הדרכים ותועלת התחברות שלטונות הערים למטרה זו, ואגב – זאת היתה מעין סיעתא דשמיא! – סייע לי הדבר שעלה מתוך השיחה, שר' לייבוש נגיד, חותנו של ר' מיכאל, עמד לו למצ’יה בשעת דחקו”. שניהם הסכימו, לבלי לעשות שום נסיון של השתדלות, ולהניח הכל לר' מיכאל.

“אם כן נחוץ להבין את ר' מיכאל, ועלינו לשוב מהר לביתנו” אמר ז’אביצקי.

“נושב תיכף לביתנו” – ענה ליב’קה – “אבל בדבר ר' מיכאל, אל נפרוץ עלינו פרץ! ר' מיכאל שונא כל המלצה וכל שוחד דברים. הוא דן על כל דבר לפי נטות רוחות ורגש היושר שבלבו. נחוץ רק להודיע לו על דבר מצב הדרכים וההוצאות הדרושות לתיקונם, והחלק השייך לעיר זו ולעיר אחרת, ואז ידין בצדק. הלא זה כל רצונו של ראש האזרחים?”.

עוד הם מדברים, ומריסיא באה כחץ מבית הסנטר להודיע שאדונה ישלח תיכף עגלה רתומה ל“בעל הצמה” החביב שלו – להוביל את ליב’קה לווישוגרוד. “פן ז’אביצקי” לא נאמר אלא “ליב’קה” – עב קטנה ככף איש, אבל חלפה מהר.

העגלה הרתומה לבעל הצמה באה. יס’יק נהג. סימן חדש של חיבה יתירה. בן הזקונים! רביא קיפח, בהיר השער והעיניים, פנים שוחקות נוח להתרועע. הוא חייך אל ליב’קה. ולנוכח פן ז’אביצקי אחווי קידה בדרך ארץ. הוא הביא גם חבילה של בד גס ותכול, אריג ביתי רמבובואי, בעד הסגוס, שאבא הזמין, ומסרו לליב’קה.

שני הנוסעים ישבו בעגלה, יס’יק עשה הצלפה ונפנוף בשוטו הארוך, שגזר את האוויר בקול משרוקיתא חד וקובל, ולקול הזה נזדקר בעל הצמה בבהלה ובעזות, עד כי נחוץ היה אך לבלמו ולאטט את חפזונו. הרבה עניינים היו עוד לשני הנוסעים לענות בהם, וכולם סבבו על ציר אחד: שליחותו של ז’אביצקי, שאלת הדין והחשבון שיש לתת לראש האזרחים קאמינסקי ניקרה במוח. אבל השיחה שהיתה כמעיין המתגבר בשעה האחרונה באכסניה לפני הנסיעה, דללה וחרבה אחרי כן משלושה טעמים: (א) יען כי הכל נשאר תלוי ועומד, עד שייכנס ר' מיכאל בעבי הקורה, ובנוגע לר' מיכאל, מומחיותו של ליב’קה מכרעת והוא שאמר: לעט לו לר' מיכאל, אל תהי לפניו כעורכי הדינים, וסייג לחכמה שתיקה, בלתי אם הספקת ידיעות מדוייקות, והן מוכנות ומונחות בקופסא בבית המועצות, טול ושלח אל רבי מיכאל; ואין מה להתווכח בכך; (ב) אין לדבר בענין זה באזני יס’יק בנו של מצ’יה; והאחרון הכביד, והוא (ג) ז’אביצקי, אחרי ליל נדוד השינה והמפלה שהיתה לו בקלפים, והשמחה וההתרגשות שמילאו את לבו עתה, היה הלום והמום ועייף כל כך, עד כי כרגע נרדם.

אחרי החליפו אי אלו פתגמים עם יס’יק בדבר אבא ובדבר האחים, נשאר ליב’קה יושב לבדו עם רעיונותיו, והתחיל מהרהר, ומתוך הרהורים תקפה שינה גם אותו ויירדם ויחלום.

בימים האחרונים היה מסור כולו לעניין שליחותו של ז’אביצקי, וביגיעה רבה עשה את סרסרותו; אבל סוף סוף, כלום אין לו דאגות אחרות? חייב יהודי לשים לב לעסקי משפחתו. משפחה גדולה, והפרנסה בדוחק. לא כן היה לשעבר! ליב’קה מלאבר היה חביב על היהודים ורצוי לרוב הנוצרים. הוא היה חייט פשוט, אבל לא היה דבר אשר שגב ממנו באומנות זו, לפי מצבה בימים ההם. הנקל היה לו להוציא משמלת גבר, שלא נשאר בה מתום, שמלת אשה, מעולם לא הטיל איש פגם במלאכתו; מעולם לא אמר אדם: צר לי אותו התפר, הארכת במקום שראוי לקצר, או הפרוץ מרובה על העומד, או: יום ב' הוא ארוך מיום א' (שהגלימה יותר ארוכה מהמעיל העליון), כאשר יקרה לחייטים אחרים. לא! הכל היה מתוקן ומקובל.

אך לעיתים רחובות מאד קרה, שמפי מישהו מלקוחותיו נזרקו המלים "ילמדני נא ר' ליב’קה, האם לא קצר המקום הזה? האין זאת? "

“אלהים עמך! קצר? – תמה ליב’קה – ומה בקשתך ותיעש? האתפור שק על גלדך? האני אחראי בדבר, שה' חננך קומה דקה וגבוהה?”

“אני אך גיליתי את אזנך, אבל בשביל הלכה למעשה סומכני על דעתך” – הצטדק הלקוח.

"העמקת הרחבת מאד את מעילי, ר' ליב’קה! הלא יש מקום למניין של יהודים כרסתנים להתעטף בטלית שאין לה סוף כזו! – קבל אחד הליצנים.

“זה מעיל, ולא דפוס ומכבש מהדק וחונק; החכם עיניו בראשו. הגע בעצמך, שאתה רוצה ללבוש מתחת למעיל זה עוד בגדים תחתיים, שניים ושלישיים, הלא אז תמצא חפץ שהנחתי לך מקום להתגדר בו, ושאין איברי גופך דוחסים ונכנסים בדוחק לתוך הבגד, ואחרי כן בולטים ומתגבננים על פניו בחבורות…”

ככה היו תשובותיו של ליב’קה תמיד מעין הטענה, הלוך להרגיע את לקוחותיו. ואם קרה לו שעשה מבגד עדים ישן זיג של קיץ, שמהדקים אותו על מתני האיש, אשר לא יושמו בגדים אחרים תחתיהם, ושאלו האיש, בשלמה הרחב הרחיב גם בגד זה מכדי מידתו? גם אז לא ננעלו לו שערי תשובה; והיה אומר כי רבות הן חליפות האוויר, ולפעמים גם בתקופת תמוז איכא יומי דעבא, והמעדיף לא יחסיר

החכם עיניו בראשו".

אמנם ימים טובים היו – לא נזקק החייט למעשה חושב ולכשרון חרש, והיה כאשר יעשה את הבגד רחב ומרווח, שלא יהיה המצע צר מהשתרע, ומצא לו. ובימי רעה ובמצב קשה, כשאדם בא לתוך משעול צר, הנה ההיתול היהודי משמש לו עוגן הצלה וחוט אריאַדנא המוציא מן המבוך. מקצתו בא לו לליב’קה מטבעו, ומקצתו, אבל רק אחד מששים ובצורה מהודייטת קצת, – מאת רבו ר' מיכאל. לא היתה מצודה שממנה לא יצא ליב’קה בצחוק ובנחת.

והיו מספרים בעיר, שפעם אחת הזמין אצלו הרב דמתא איציטלא דרבנן, אדר היקר של אטלס. ההזמנה ומדידת שיעור הקומה נעשו בחמשה עשר בתמוז, והמעיל נועד להיגמר ולהימסר להרב לשבת נחמו. עבר יום שבת נחמו, והבגד לא הובא. כעס הרב, ושלח את השמש אצל ליב’קה. ליב’קה התנצל: לא הספיק. עברה עוד שבת ועוד ועוד, אין איצטלא ואין ליב’קה. שום הבטחה לא נתקיימה, ושום איום לא הועיל. כבר נתייאש רבנו מהמלבוש; אך בערב ראש השנה בא ליב’קה, ופרש את השמלה, הלביש את הרב, מדד משמש, האטלס הבריק כראי מלוטש, תאווה לעיניים, תענוג למישוש, והקיפולים והשליבות והכריכות מה מתאימים! כמה יופי וכמה נוחות! רבי, דומני שאתה שבע רצון! אמר ליב’קה. הרב היה שבע רצון, אבל התרעם: “עשרה שבועות, ליב’קה! הנשמע כזאת, שבעל מלאכה יאריך כל כך?” “מלאכה קשה היתה, רבי, ורציתי לעשותה כתיקונה” – התנצל ליב’קה. “טוב” – ענה הרב – רחם נא: עשרה שבועות, הלא בששת ימים ברא אלהים את כל העולם" – “כן” השיב ליב’קה – אבל הסתכל נא רבי בהעולם, מה מראהו, והסתכל באיצטלא זו ודמות תבניתה!" ולא פסק חוכא מפומיה של הרב כל היום ההוא.

 

פרק ששי: חלומות והרפתקאות בדרך    🔗

כן! דמות קבועה ופרצוף מסויים היה ליב’קה בווישוגרוד. נעים היה לראות אותו בחדר עבודתו. ועוד יותר – לשמוע אותו. בשעת מלאכה היה מפשיט את גלימתו הארוכה, ונשאר יושב במין פקרס של בעל מלאכה מבוטן במוך עב ומגיע עד הברכים, ובקיץ – בטלית קטן שציציותיו היו תלויות למטה ותוחמות צורה של ארבע קרנות מרובעות; ועל גבחת ראשו כומתא למדנית עשויה מן הייתור, שהיה נוטל בכשרות גמורה וברשות בעלים. על שולחן העבודה לפניו – מספריים גדולות וקטנות, ערימות של דוגמאות מגלומי-ארג, גיזרי בד ופשתן וגוח, פקעות של חוטים ונימים, סכינים ארוכים מרוטי להב עם קתות של קרן, מברשות לשפשוף, בתי אצבע של פח, כלי גיהוץ וכלי החלקה, נוצות רכות וספגניות כצמר ועמילן ורשויה צמיגים ומתדבקים. הוא ישב על כן של עץ בלתי מהוקצע כעין גזע כרות, ושני בניו, זיסל וסנדר, יושבים על שרפרפים, וראשי כולם כפופים; וכמה שעות? גם הם לא ידעו גם איש לא ידע – כל השעות שבזמן, חוץ ממה שאדם נוטל כזית ואוכל, וגם ישן מעט, והעיקר, התפילות ופרק משניות ושיעוריו של הרבי ר' מיכאל.

והיה ליב’קה תופר ודוקר ותולש וגוזר, מתוך נהימת קטעי ניגונים מ“הימים הנוראים”, קורטוב מ“היום הרת עולם”, של החזן הלובליני, קורטוב מ“היה עם פיפיות” של קשטן, ומשום מה – בוודאי יש טעם לזה בדברים בגו של עולם הניגון – היה ליב’קה מאחה קרעים תמיד מתוך זמזום הניגון הבכייני של “הנני העני ממעש”, לא של חזן, כי אם של בעל תפילה מצויין, שיצאו לו מוניטין בעולם: ר' חיים אלעזר מליפנא. והיה ליב’קה רץ כל יום להשכמה בחדווה שאינה פוסקת, וכשהצליח לפעמים לעבור לפני התיבה ולחטוף “מלפניו” אחד (א פון פארענט’ל), אז נתחדשו בו כוח העלומים וערבות ימי הנעורים, וכל חללי דעלמא לא היו שווים בעיניו כלום בערך הנאה זו שנהנה מזיו השכינה. ביחוד היה ליב’קה בעל “תהילים”. מזמורי תהילים היו שגורים על פיו, ומהם היה שואב מוסר נחמה ואמת ואמונה. גם נדיבות רוחו היתה מצויינת. איטשה אידלמן, העסקן הראשי בחברת “ביקור חולים” היה אומר: “לפעמים אתה מוצא חייט נדבן יותר מכמה בעלי בתים. כשאני מחזר על פתחיהם של בעלי הקהילה לגביית נדבות בשביל ‘ביקור חולים’, חייט עני קופץ ונותן לי בעין יפה ובשמחה, וכמה מבעלי הבתים איכא בשוקא, שנהרגים כבני נח על פחות משווה פרוטה. למשל, העשיר נחמן שטינהרץ, שהיה מניח לנקר שתי עיניו בעד פרוטה אחת – מהראוי שיקח מוסר מחייט זה” – חייט זה היה ליב’קה.

ככה ארג לו ליב’קה החייט את חוט חייו עד קרוב לשנתו הששים.

כל זה היה לשעבר. עתה בא ליב’קה בימים, והתחיל יורד מעל הדוכן, ואת מקומו התחילו לרשת צעירים, והצעירים האלה, הוי, מי יעמוד לפניהם במלחמת התחרות? חדשות הביאו לעיר, תופרים על פי תמונות שלוחות מוורשה לפלוצק ומפלוצק הנה, ואין פונה אל ליב’קה; ואם יקרה מקרה שאדם מן השוק יסור לחדר עבודתו מחמת רגילות, אז, כשאינו מביא את הסחורה מן המוכן, הוא דורש למצוא בשבילו איזו התוואה של אריג שאיננה בנמצא, וכשסחורתו בידו – הוא מבקש צורות חדשות של גיזרה וחיתוך. רוב מלאכתו היתה מהאצילים הזעירים ומבני הכפרים האמידים, והרי רמבובו! לפעמים היתה הפרנסה מצויה משם בשפע. ועתה – כמה גלגולים וכמה לבטים, ולבסוף קיבל הזמנה אחת! כן! ניצוץ אור אחד. מהלקוחות מאז נשאר פריץ זה, אבל הוא איננו משלם. ליב’קה נעשה חשוב אצלו. הוא נעשה בשנים האחרונות למין “קרוב מלכות”. אדם צריך ל“מטריקה” (תעודת לידה), ל“קונסנס”, ובא אל ליב’קה. הולך ליב’קה אל האדיונקט ומשיג את המבוקש. דבר זה נותן למצבו הרופף של ליב’קה חיזוק משהו, אגב, מתוך כך הוא מוצא לפעמים עבודה מועטת. אין בזה משום שוחד. ליב’קה לא היה מתווך עוזר לרעה ומסייע בידי עוברי עבירה; וגם ז’אביצקי, אף על פי שהוא להוט אחרי קלפים, איננו נוטל שוחד. הוא בעיקרו, פקיד נאמן. אבל דעתו קלה לגבי קלפים וגם העסקים בין ליב’קה וז’אביצקי לא היו מאותם העסקים, שהיו שווים שוחד, ובעלי הדברים לא היו מאלה שיש להם כסף לשלם. היחס בין ליב’קה וז’אביצקי היה מין פשרה חשאית; אני אתפור בגדים לך ולמשפחתך, ואתה תאציל עלי מהודך, שאצא ואבוא בערכאותיך, שאעשה טובה לבריות, בדרך זה נהנה וזה לא חסר, ועל ידי זה מצבי שלי, מצב חייט מזקין ויורד מתחזק מעט. רצה להתחמם מעט לאורו של פקיד זה; אבל קשה הדבר. הנה הנסיון ברמבובו! שם היה הדבר להיפך. הוא לא נסתייע בזכותו של הפקיד, אך הפקיד נסתייע בזכותו הוא. על זה איננו מתחרט. הרי הדבר, שהפקיד מציע, הוא דבר טוב, ואם ר' מיכאל ישפיע על מצ’יה תהיה עבודה, והדבר הזה ירים את קרן ז’אביצקי, ומקור פרנסה ייפתח להרבה משפחות, וחיתה גם נפשו בגלל כל אלה.

השם יעזור, הלא מוכרח השם לעזור – מי יתן אך כוח לחכות! קשה - קשה. זיסל וסנדר כבר עזבו את אביהם, הלכו – זה לפלוצק, וזה לוורשה, ואין לו, ברוך הדם, להתאונן עליהם. הם בנים טובים. אינם מוציאים אף פרוטה אחת לבטלה, יושבים מהבוקר עד הערב על עבודתם, ושולחים כסף מועט בכל חודש, חושכים מפיהם ושולחים – הלוואי שיהיו בריאים – הלוואי שיהיו בריאים וחזקים! ומה אני מבקש? אין רע, הזמנה קטנה כבר יש ובהמשך הזמן יהיה יותר… יש תקווה שהעסק בדבר הדרכים יבוא לידי גמר. – ראש האזרחים ישמח – פן ז’אביצקי שלי יעלה מעלה מעלה – הוי, הקלפים, לוא אפשר היה לרפאותו ממחלה זו! – אולי ידבר עמו ר' מיכאל, אבל קודם כל צריך שר' מיכאל יתמנה על ידי הקהל – זה כמה שנים הוא מורה לעדתו בעלי המלאכות, מלאך אלהים ממש – ועוד מתנגדים לו! הוי, זוהי הגדולה שבצרות! – בזה אני צריך להשתדל – כולנו בעלי המלאכות נעשה קשר – נרעיש עולמות – נכבד את הקריאה –

ופתאום נתקלה העגלה באבנים גדולות, וקפצה, ושני הנוסעים הקיצו משנתם כשנרתעו לאחור בדחיפה חזקה כל כך, עד שהכובע עם הסרט האדום נפל מעל ראשו של ז’אביצקי, וליב’קה נתבלבל לרגע, מפני שמוחו היה טרוד בשאלת הקהל וחברת החייטים, והתמנותו או אי התמנותו של ר' מיכאל – דבר שנגע לעומק נפשו יותר מכל שאר דאגותיו, והנה נפסק החוט!

מה קרה? איפה אנחנו יס’קו?"

“לא קרה דבר, אך נתקלנו באבנים. עלינו לרדת מהעגלה. עוד רק כברת ארץ לווישוגרוד” – ענה יס’יק.

ירדו – יס’יק התחיל לבדוק את העגלה, ורצה להרימה מעל לאבנים. ז’אביצקי וליב’קה ניגשו לשני צידי העגלה מזה ומזה לעזור להזיזה ממקומה. פתאום נשמע כמו קול שבר. בדקו ומצאו ששני גלגלים נשברו. – נתבקעו מקודם על ידי התנקשם באבנים, ועל ידי דחיקתם בהתאמצות האנשים להרים את העגלה – נגמר שברם.

“אמור לזקן שלך” – קרא ז’אביצקי – ”באיזה מצב נמצאות דרכיו, שהוא מסרב להשתתף בתיקונם. עתה שקיל למטרפסי…"

“בספרי הקודש שלנו כתוב – העיר ליב’קה – ששמשון הגבור אמר: 'לולא חרשתם בעגלתי לא מצאתם חידתי/, והפעם לא בעַגלה כי אם בעגָלה. ומצאנו – לא חידה, כי אם דבר גלוי וידוע לנו מקודם. ואתה אדוני האדיונקט סלח לי, שגגה יצאה מלפניך. כבר אנו סמוכים לתחום ווישוגרוד, והאבנים האלה הן מאבני המקום הזה, ואין רמבובו אחראית בעדן”. ואל יס’יק פנה אמר: “יס’קו, אל תצער את אביך חכה פה עד שיבואו בעלי עגלות, ועזרו לך להביא את העגלה לווישוגרוד, ואנו נלך אל העגלון חייקיל, וקנינו גלגלים חדשים, ולא יהיה נזק לאביך. לא נעזבך לבדך פה, אך נישאר עמך עד שנסדר את העניין של העגלה השבורה”.

האדיונקט הניע בראשו לאות הסכמה. הוא אהב את משליו של החייט היהודי הפיקח, שנפלו על ציית רשמיותו היבשה ועל חירחור תאוות קלפיו כנטפי טל של תחיה. יס’יק התאושש ויינחם מיגונו אשר גבר עליו בתחילה, אף ה“גרז’יוטש” הרים ראשו, וינער בעליצות את צמחו, כאילו הבין את הדברים.

לא עברו רגעים מועטים, וקול שוט ושעטות פרסות סוסים ושקשוק מרכבות נשמע מרחוק. בעלי עגלות באו מדרך בודזנוב, אורחת עגלות, שיירה מלאה תנועה. כעבור רבע שעה כבר היו פה, והנוסעים סיפרו להם את דבר המקרה. מששמעו שהעגלה שייכת להאדון וורובל, הסנטר של רמבובו, ושיס’יק זה הוא בנו הסנטר – נזדעזעו מיראת הכבוד. גם הסרט האדום בכובעו של האדון ז’אביצקי עשה את שלו. אין לך דבר שאין לו שעה. את ז’אביצקי בעצמו לא הכירו בעלי העגלות, כי אנשים זרים היו, רובם מפלוצק, ומיעוטם מזאקרוטשין, מליפנא, מוולוצלאווק; במהרה לקוח יס’יק אחר כבוד אל תחת מחסה בעלי העגלות, והעגלה בעצמה נקשרה ונכרכה והפצעים החתלו, וליב’קה ציווה להוביל ישר אל העגלון חייקיל.

וז’אביצקי וליב’קה לא רצון לנסוע בעגלות ההן, ויחליטו ללכת משם ברגליהם העירה.

 

פרק שביעי: קסמי אביב בשדה ויער    🔗

במרומי ערבות שטו-העפילו עננים כעין רכסים תכולים ולבנים בים האוויר העליון! ולמטה חיק האדמה ערב וחם, ורוח עדנה ולשד, ספוג רעננות, כורע ללדת, רטט, נזדעזע וקדח מתוך פירפורים וסילודים וייסורין של אהבה שמלפפים ומגפפים את התקווה להיות לאֵם.

שני מלאכים דאו בחללו של עולם: המלאך הממונה על ערב אביב, שחל במקומות ההם בניסן, עונה גשומה, שמים, עתים בהירים עם אור מתוק, ועתים, מעוננים עם אור קודר; אך זה נפשרו השלגים ונמסו תילי הקרח, וכנפיו של מלאך זה – פעמים מבריקות ופעמים מיטשטשות; – והמלאך הממונה על האביב הגמור, הפורח והמבושם, המופיע עם “עשרה ראשונים” שבפרחים ובניצנים הזריזים והמהדרים לבוא “להתפלל בהשכמה”.

שני המלאכים הללו מתנגשים ועבדו קרבותא. ובסופם נבלעים זה בזה.

הדרך מן הכפר רמבובו לעיר ווישוגרוד, במקום ששם חדרה אז לתוך מעבה יער סמוך לעיר, יכולה היתה להתפאר בשלשלת יוחסין עתיקה; אבל “המשלחת” לרמבובו לא הפריזה על המידה בתלונותיה על החתחתים המרובים. דרך זו היתה באמת מאותן הדרכים שנכבשו בתחילת יישובם של בני אדם בפולין, לצורך הנסיעה בעגלות; לא מסילה, ולא כביש, רק בקושי וכמו לשבר את האוזן, נקראה זו “דרך”. היא התפתלה והתעקלה כנחש עקלתון מסביב לאילני איתן, אשר האילנות הנמצאים שם כעת – אם עוד נמצאים? – אינם אלא ניניהם ונכבדיהם העלובים, בנים קטנים של הורים איתנים: בוקיצות, לוזים, גלמושים, אלונים בני מאות שנים, נאדרי מלכות, מוצקים ענקיים, מסוקסים, שהשמש הצליחה לפעמים ליידות בהם אך אין אלו כידודי להט בודדים דרך כיפות כותרותיהם החסומות, ומעל לשרשיהם המצופים תַחְלֶה שחוף, רחש אז יוכל קליל ובדולחי ברשרוש חרישי, כמין רז ניגר.

פה ושם, בהפסקות, התפשטו והתכווצו מגרשים פתוחים עם שיפון-בר גלי, עם עשב התלתן ודשא התאו, שעליהם ירו קווי השמש אלומות זיקי זוהר זהוב כתום, כחול, וסגול; ולצידם – פה ופה, כדי פשיטת היד, מקומות עמומים ועטופי יגון כל כך, עד כי במשך דורות אף קוצו של גבעול לא שגה מתוך קומניתם השחורה, הדוממת והזועפת. לצידי הדרך, מזה ומזה, ריחות של קיסוס של יועזר ושל דנדנה, נתמזגו באוויר עם בשמי ניצי החלבץ החדשים.

נתעטף הקדוש ברוך הוא והבריק זיוו ביום ההוא, יותר מבכל ימי השנה. זה היה אחד מאותם ימי האביב, אשר אז המלאך הממונה על האביב הגמור שולט בכל תקפו, ודומה, שאין להטבע שום עמל ודאגה, ושכל מטרתו ותעודתו לראות בטובה ולשמוח. מתוך התפילה בלחש, כביכול, אשר בה השתתף הריחוש של השדות והיערות, בקע ועלה, באופן מסתמן יפה, קול הומה והוגה כיונה. הפרפרים הראשונים של האביב רפרפו על פני הוורדים המוקדמים. כל היצירה הופיעה בחידושה, חלק חלק וקורט קורט, בטהרתו, כמו מששת ימי בראשית – העשבים, הטחלבים, טרפי העלים, הריחות וכל מיני בשמים וקווי הזוהר. דומה היה, שהשמש זורחת כמו שלא זרחה עוד מעולם. החצץ שעל הדרכים וגרגירי החול המרובים מן החצץ, התיזו ניצוצות. ציפורים, אשר אך זה לבשו נוצה והעלו אבר, סלסלו את רקמת קולותיהן מן העפאים, או רפרפו מענף לענף, כשהן בוחנות ומנסות את גפיהן החדשות, ומתלמדות להגביה עוף.

היתה שם אסיפה המונית ענקית ופיטפוטיה ציבורית של ציפורי החוחית, השרוני, הירגזי, הנקר, הטרד והתאה. ניצני הלילך, חבצלות אייר והגרגרנית כרכמו את האֵַב הרך בשלל צבעיהן. מכל מקום ששם נדלל ונתרווח סכך האילנות הסמיך – סקר הרקיע התכול, והציץ מן החרכים עד לעמק. דומה היה שבת קול של נשיקות בל חזו-שמש, נשיקות משפתים-צפריריות-אוויריות, ממלאות את חללו של עולם. במקום ששם היה זעיר ישוב של בני אדם ואי אלו בניינים, עטה כגל קיר ישן ציבים של פרחי הכרנפול. עצי השזיף והדרמסקין עמדו בעצם פריחתם, פורשים סוכת שלום וצמרותיה הלבנות והצהובות, הזהירו מבעד הדליות המשורגות. כל באבּים וטרפי העלים החדשים היו ירוקים וטריים. פתח האביב, המכניס אורחים, את שעריו לרווחה גם לבעלי כנף הבאים מקרוב ומרחוק, וכחלוצים הופיעו הסנוניות בעדנת נוצתן כתלג חוור. אגודות סבכי-רותם ארגו גדילי-אמרות לירכתי מדרונים במקומות ריקים בצפיה מראש לקבוצת סירי העוזרד, המתרגשים לבוא. העוזרד עודנו מקופל כעובר במעי אמו האדמה, ולאוויר העולם טרם יצא, אך הרותם כבר הרגיש בו והתכונן לקראתו.

יופי ופשטות נפגשו, הדר וענווה, עזוז ודקות, כבירות וזעירות – נשקו דבר דבר על כנו ובמסגרת המתאימה לו, אחד באחד יגשו, אחת לאחת למצוא חשבון, ושכולה אין בהן, והכל “אתי שפיר”. אף צליל דק מן הדק לא עומם בתזמורת הגדולה של היצירה, רסיסים של יופי ירוקים, וסמויים מן העין, תפסו את מקומם גם הם בתבנית העולמית, אשר בה היה הכל נשקף צלול וספירי כמו במים זכים שמזהירים כלבנת הכסף. בכל מקום שפע יה, רגש מסתורי של דבר מה משתרע ומתמתח, ניחוש או תחושה ברורה, שבכל התנועה הזאת מפעם איזה רעיון חי עולמים, עוז עליון ומרכזי, אשר לא ישיגוהו משיגי הגוף. דברים נוצצים – נוצצו הפעם כמו יותר מהרגיל; נפשות אוהבות הוסיפו רוך ועדנה. המנון מתוק זמר בקרב הפרחים, ובצלילי האויר נגה זיו. היצירה היתה פתוחה כפתחו של אולם, ותרק את ברכותיה, כמו בכוונה מיוחדת לצדקת-פזרון. כל היצירים שחשו בקרבם זעזוע נצנוץ חיים חדשים, הזמינו את היצירים האחרים להשתתף עמהם. האתערותא דלתתא ודלעילא דפקה את כל הלבבות המוכשרים עוד לגידול ולתחיה. הפרח ניבא על הפרי, והילד על האהבה. עונת האירושין והנישואין בעולם. בי-הלולא של אביב. האור זרח בתוקף עצום, חם ונחמד. מאחורי משוכות האיכרים וכרי הדשא בקרב הכפרים, נראו ילדי האיכרים מצחקים ומתהוללים בשעשועיהם. עצי הפרי מילאו את הגנים שפעת פרחים. בשדה הזהירו פרחי הבכורות, המפתחנים, הבירוניקות, היקנטונים והסגלים. המוכס התכול והאירוס הצהוב שפעו בפרחי הכוכבונים, הוורדים היפים והזעירים, הצומחים תמיד אגודות אגודות, אשר על כן הם נקראים בפי העם בפולין: “חברים”, הבוצלן הבייתי צמח בטלאים ארגמניים על סכך הגגות של בתי האכרים, נחילים של דבורים זמזמו באוויר – עוד לא את שירת הקיץ הרווה, כי אם את שירת האביב החולמת.

ישנם בחיי האדם רגעים של התחדשות הנפש והתרוממות אשר אז יחדל, השחוור המאובן והחנוט בין השטרות והניירות שבערכאותיו, או החייט הכפוף עמוס התלאות, אסיר המחט והמספריים, המוזקן בלא עת, להיות מה שנהיה לרגל מסיבות חייו והריחיים שבצווארו, ולשוב להיות כאחד האדם, או ביתר דיוק, עוד פחות מזה, כסתם עצם חי – הם שבים להיות מה שהם בטבעם, מתחת למפתן ההכרה, ומה שהוא דופק ותוסס, כרגש סמוי וכמוס, במעמקי נפשם, מתחיל פורח ופורח. אלה הם הרגעים, שבהם חוזר אדם אל בסיסו, קשה להבין דבר זה, אבל מעשה שהוא כך הוא. קטנות האמונה והפקפוקים ביחס אל עובדה זו, הם כקטנות האמונה ופקפוקים בנוגע להחיים בעצמם. כן הוא הדבר – ודי. מדוע? אין תשובה נכונה מאת השכל. הכל ניתן להיתפש בצבתותיו, לכל עמק יכולים להיברג במקדח, חוץ מסוד האדמה והיחס בינה לבין האדם.

רגעים כאלה עברו על ז’אביצקי וליב’קה. נשירת הקליפות, הסתלקות המחיצות, התפשטות – לא הגשמיות, אבל התפשטות השכבות העליונות והחיצוניות עם חתירה אל דמות הדיוקן של אדם קדמון, וכל זה – לא מתוך סילודי נפש וחרדת קודש בפקודת מישהו, ועל פי חוק או מנהג, שיחידים או דורות חקקו והנהיגו, כי אם, בלי כל כוונה וחשבון, ברוח היצירה ועוז החיים וכוח איתן העושה את דרכו בחשאי במעמקי הנפש. אז ישכח ז’אביצקי את פנקסיו, את תקנוניו – אף את קלפיו; אז ישכח ליב’קה את מספריו, את מגהציו – וכמעט אף את רבו ר' מיכאל, והשתובב הגוי הצעיר כסייח גאוותן, והיהודי הזקן, למרות זיקנותו אמנם לא יתהולל כל כך – עופרת הזיקנה והגזע מכבידה את המעוף, אבל אף הוא ינער ויגהר ויתמודד למצער, כסוס גזעי יקר מולדת שעוד נרדמת וגנוזה בו סייחות המייחלת רק להתעוררות על ידי הטבע. שניהם היו כגברים עברם יין.

הציצו בחלל הריק וראו עשן מיתמר ומתאבך מעל לגג של תבן, שדמות, ששם צרצורים מנגנים כמו על זעירי כינורות, חורשה כורעת מודים, שדרות של צפצפות לצידי דרכים כשושבינים עוברות בסך לחופה. הרוח המנשבת הביאה משם ריח חציר רך, שאך זה כוסה, ולפעמים ריח לחם שאך זה נאפה – חווה זו נקראת אז “מאלה דמבּי”. הלכו כמו בעולם הדמיון למאלה דמבי, עברו דרך יער קטן, שקראו לו אז פוֹדוֹטוֹניה. ישבו על מצע אפר סגור מכל עבריו, והיער המה מסביב. רצה האדיונקט לסדר לעצמו את הדין וחשבון בעד רבונו: “היות ו… לא! – בשים לב ש…” – וישרוק הכיכלי מעל עץ הכּרמש אשר ממולו, וכמו סקר אליו ויצחק ויחקה אותו וישנה אחריו וילגלג: “בשים לב ש… בשים לב ש…” – נטל וזרק על מצע הדשא את כובעו הנאזר בסרט אדום – בא הכחלן (הציפור הכחלחלת הירוקה, התוספת מקום חשוב בכל ההגדות הנוגעות אל היער בפולין) ויעמוד עליו וינתר. עזות! נעשה כובע של פקיד למדרס תחת רגלי ציפור! הפך ז’אביצקי פניו שלא לראות בקלקלת עצמו, ונדמה לו שהזרזיר העומד על שוכת העץ מהעבר השני מציץ בו בקלסה ומצפצף: “היות ו… בשים לב ש… שוטה שכמותך! שרוק וצפצף! רקוד וקודם כל, פשוט את מעילך! –”. ממש חוכא ואטלולא!

והוא פושט את מעילו וזורקו הלאה. ומטיח בבעיטת רגל בכובעו הרשמי, עד שכמעט פרחה נשמתו של הכחלן, וייעף הרחק הלאה; והנה מוטל האדיונקט של העיר ווישוגרוד פרוע בלורית, פשוט מעיל, מתגלגל בעשב כמין פרחח, שברח מבית הספר, שורק בשפתיו ומוציא קול חד ועז מבין שתי אצבעות כפופות ונוהם מחוטמו. הפך פרא כאדם היערי.

ולא הרבה נבדל מגורלו של ז’אביצקי גורלו של ליב’קה, שישב בקירוב מקום על בול עץ. אף הוא הסיר את כובעו השעיר, ונשאר יושב בכומתה, אבל הכומתה המעוכה, הכומתה של ייתור החייטים, נראתה כחדשה, ככומתה עשירה, ככומתה של הגביר נחמן שטיינהרץ, גאוותנית, צווחת: “אני ואפסי עוד”, ככומתות של יהודים חשובים, שיושבים וסועדים במשתה חתונה בין הפרקים של בשר ודגים, כל ה“כלי-זמרים” מנגנים לפניהם, והם מקשיבים מתוך כוונה עצומה וקמיטת מצח כשראשיהם נשענים על ארכובות ידיהם. וככה הוא יושב ומסתכל ומאזין ורגע נדמה לו, שציפור השרקרק ניצבה עליו והזמינה אצלו בגד אטלס, אבל צבע שרק. “אין צבע כזה כאן” – הוא מוחה, והיא עפה וחזרה ולבשה אטלס שרק. מעודו לא ראה אטלס שרק כזה. מנהגים, חייטים, צבעים לא שערום אבותינו! והוא מזמזם את ה“הנני עני ממעש” של ר' חיים אלעזר מליפנא, ובא ציפור ההדר, וסטרה לו על קצה חוטמו: הנח את הקינות הללו! – סטייטש, ר' חיים אלעזר, ר' חיים אלעזר" – הוא קורא וההדר מחייך: “לא, “הנני העני ממעש” ידענא, ולא ר' חיים אלעזר ידענא, אנא יער ידענא; – פה שרים”; ופצה כל היער רנה, והריעו העלונים, וזמזמו הזזפונים בדיבוריהם, והגירוּת השלימה את מנין בני התזמורת בתופפה, כשהיא מתדפקת על אילנות ערירים זקנינים ונגועי רקב, ומנדנדת את חרטומה כעין הברג, ונזקפת עליהם כרופא זה, שנזקף על גבי חזהו של חולה לבדוק ולמצוא את סימני מחלתו, ולכוון את מקומה.

ובלבלו ריחות היער וריחיו וצליליו גם את שכלו של ליב’קה ונשמטה כומתתו לאחוריו, ושכח את מחטיו ממש ואת מחטי צרותיו הדוקרים עוד יותר. שום דבר לא זרק מרה בטיול-חלקו. לרגעים ניטשטשה גם צורת רבו; אבל אך לרגעים. בתמידות בערה לפניו תמונה זו כהלכה בהירה, יען כי רבו זה היה דורש לעיתים קרובות כל כך על דבר שדה ויער… כיוון מצ’יה אל האמת באמרו, שר' ליבוש נגיד היה סוחר יערות, ומצודתו היתה פרושה על ברז’זניקה, על רבדובנוביצה, על דוביה, ועל פיסארי. בעת ההיא היה חתנו ר' מיכאל מלווהו בנסיעותיו אל היערות, ועל דבר הנסיעות ההן היה מספר לבעלי המלאכות סיפורים מושכים את הלב.

 

פרק שמיני: הפגישה עם זוסמן הסרסור    🔗

פתאום ניתקו עשתות שאנן אלה, כי מרחוק נשמע שאון אורחת בעלי העגלות, שהסיעו והובילו עמהם את עגלתו של יס’יק, ויס’יק עצמו רכב על בעל הצמה באמצע השיירה, כשבוי מלחמה שנוהגים בו כבוד בין חיילות מנומסים, ונזדרזו ז’אביצקי וליב’קה להתנער מרישולם ולקום ולהתלבש ולהמשיך את הילוכם. והנה בהיסח הדעת וברגע אחד פגעו בזוסמן לוסטיג. ידידו של ליב’קה מווישוגרוד, אשר גם ז’אביצקי ידעהו. הוא כמו צמח ועלה בפעם אחת מן האדמה.

זוסמן לוסטיג היה יהודי שפל קומה, דק פזיז ומזועזע ככספית, טרוד תמיד, סרבן, מתדבק לאדם כזפת, צהוב שער, פנים רזים עם שרטוטים עמוקים, אף מעוקל, זקן דלול וגולש על החזה, סקירת תחמס וחוש השמע של עגור. יודע כל דבר חדש קודם לאחרים. מתעסק בכל מה שיזדמן לו, אבל לא מזיק כלל. להיפך, הוא היה איש טוב, משתתף בצערן של בריות, מבקר כל חולה, מנחם כל אבל, ומחזר אחרי אורחים להכניסם לדירתו הדלה ולפרוס להם מפיתו. הוא רבץ תחת משא משפחה גדולה. היו קוראים לו: זוסמן מקלר (סרסור). הוא היה גם בר אוריין קצת. היה לו קול נעים וחיתוך הדיבור כהלכה והיה עובר לפעמים לפני התיבה בשבתות, ונמצאו מבינים שאמרו, שתפילתו של זוסמן חביבה עליהם יותר מתפילתו של הש“ץ. ל”ימים נוראים" היה עוזב את ביתו ונוסע לאיזו עיר אחרת, וחשבו שהוא נוסע אל רבי מהל"ו צדיקים שנודע רק לו, ובאמת נסע להתפלל בעיר אחרת בראש השנה ויום הכיפורים בשכר, ובסכום שקיבל שילם את חובותיו מהקיץ, ועוד נשאר בידו מעט לפרנס את ביתו בתחילת החורף. הוא היה ביחוד מעורב בדעת עם בעלי המלאכות העניים, והיה ממקורביו של ר' מיכאל.

“מה מעשיך פה, זוסמן?” שאלהו ליב’קה מתוך תקיעת כף עם “שלום עליכם” רחב.

“מטפל אני השיב זוסמן במלמול מהיר ובנשימה אחת – בפרדסו של פן מאלינסקי, כלומר, אינני מטפל בו, רוצה אני לטפל בו. אני מסתובב בעניין זה. הפרדס הוא גן עדן התחתון ממש, וכמו שאדם הראשון גורש מגן העדן, כן גורש פן מאלינסקי מהפרדס הזה, כלומר לא גורש על ידי אחרים, אלא מגרש את עצמו, מפני שאין לו פנאי לעסוק בפרדס זה, שהרי יש לו אחוזות ונכסים כל כך! ולקה הפרדס, ואין לו ממנו שום הכנסה, כלומר הכנסה יש לו, אבל אינה מספקת, כלומר אינה מספקת לו, אבל לזולתו היתה מספקת. מחפרת של זהב! מי איננו יודע את פירותיו? כבר היו קולוניסטים אשכנזים מהסמוכים לווישוגרוד, מהאיים בהוויסל ינוּשוֹבסקה קמפי, והציצו, ומשכו בכפתוריהם, ועיקמו חוטמיהם, ואמרו, שהם היו מרחיבים את הפרדס ממקום הגשר הקטן שאיננו, ושהם היו עוקרים הרבה עצים, ונוטעים מיני עצים אחרים תחתיהם. שמע פן מאלינסקי ונבהל. תחת מסור את הפרדס לשוואבּים, לעשות בו מעשי תעתועים – מוטב שיישאר ברשותו ולא יכניס. דוק ותבין: לא יכניס די הצורך בשבילו, אבל, בכלל, יכניס, מילתא זוטרתא – הפרדס של פן מאלינסקי? על כן אני רוצה להציע לפניו שיחכיר את הפרדס בשביל קטיפת הפירות…”

ליב’קה ששמע ולא שמע את הסוגיא המסוכסכת הזאת, שזוסמן השמיע בניגון, בלוויית נענועים ונדנודים של ידיו וראשו, התעורר לשמע המלים האחרונות, ושאל:

“להחכיר למי?”

“למי?” – שנה אחריו זוסמן בהברה קובלנית – גם זו שאלה? מי הוא זה, ואיזה הוא יהודי, אשר לא ירצה לחכור קטיפת פירות בפרדס שכזה? אני בעצמי הייתי רוצה לחכור! למה לא ארצה לחכור? הכי זהו מהרש“א קשה, רמב”ם חמור? תורה רבתא! קטוף פירות ומכור! ברם, חוששני, שלי לא יחכיר, יכול הדבר להיות כשגעון בעיני הפריץ, שזוסמן מקלר יחכור פרדס. חושבים אותי לסרסור! לתוכו של דבר – איזה סרסור אני? בעוונותינו הרבים! ברוך אטלס הוא סרסור; אבל מה אני? יהודי עני שמסתובב אילך ואילך, ומחפש חתיכה זוטרתא של פרנסה. נפקא מינה גדולה – פרדס, או עורות קטנים של ארנבות? אמת, יש מכשול גדול. זוגתי, לא עליכם, חולנית כל הימים, לרבות כל הלילות, היא מכעכעת ומשתעלת, וכי זהו מעשה לסתור? איפכא מסתברא! הדירה בחדשי הקיץ בפרדס בוודאי יפה לה – אמר הדוקטור דרסקי. אלא מאי? הפריץ לא ירצה לשמוע על אודותי בתור חוכר, ונמצא כל ענין החכירה בטל. צריך להחזיק במנהג, עולם כמנהגו נוהג: פרדס בשביל קטיפת פירות מחכירים לבעל מלאכה עפ“י רוב לחייט, מפני שכלי אומנותו מועטים ומלאכתו נעשית בחשאי, והוא יוצא במחטו ובמספריים שלו, מעמיד לו שולחן בצלו של אילן, או בתוך סוכה קלה שניתנה להיטלטל, וקובע לו דף או דרגש של עץ, ויושב לו, כמלך בגדוד, ותופר בגדי מלכות, מתוך נחת רוח דרך חירות; וכשהאגסים והתפוחים נתברכו כל צרכם, ופניהם נתכרכמו, הוא מפסיק מלאכתו, מטפס ועולה על האילן, ואם קשה לו לטפס, הוא מביא סולם ועולה לכל צד, ואוחז בענפים ומנדנדם ומשיר מהם את הפירות, או כשאין לו פנאי לכך, הוא מעסיק טפליא שלו, ומה גדולה החדווה לחבריא הקטנה לטפס על אילנות, לאחוז בסנסניהם ולהניעם ולהוריד כאין ברד של פירות. כד הוינא טליא היו כל הפרדסים בזמן הקטיף נחכרים לחייטים יהודים, גרונם הזקן חכר את פרדסו של טורצ’ינסקי מרחוב המנזר, אבא שניידר – את פרדסו של סונצ’יק, בדרך לבודזאנוב, והכובעאי החרש זונדל תפס כל ימיו את פרדסו של הסנטר פיראלי מסניאטינק…”

“מה הוא מפטפט כל כך?” – הפסיק ז’אביצקי, שהבין מכל השיחה היהודית הזאת רק את כינויי המשפחה הפולנים שנודעו לו מספרי הפקודים במשרדו, אעפ"י שזוסמן עיוות אותם קצת בלהגו באופן מגוחך.

“הוא מציע לפני, עם הקדמות ארוכות, לקחת בחכירה את פרדסו של האדון מאלינסקי” – ענה ליב’קה בפשטות, בלי סחור סחור.

“כלום אני מציע לפניו” – קפץ זוסמן ומחה בפולנית, ובפנותו אל ז’אביצקי – פאני בורמיסטש’ו! אני רק מדבר בעדי ובדרך כלל. אני אומר רק שנטילת פרדסו של האדון מאלינסקי בחכירה הוא עסק טוב ופרקמטיה חריפה, ואם יטול ליב’קה – יטול. קשה רק לפעול אצל האדון מאלינסקי שימסור בחכירה. רק בהסכמתו תליא מילתא".

מתוך שיח ושיג מלאים התעוררות לא שמו ז’אביצקי וליב’קה לב ששטו מהדרך הקצרה, וילכו בדרך הארוכה. זוסמן שיכל את צעדו ללכת בדרך ההיא. הם עברו דרך מקום, קרחת באמצע היער, ויגיעו לעמק מלא קוצים קצרים וחשופים, אבנים מפוזרות, תילי תילים של גיזרי גזעים שבורים, וגבנוני חול שחון ולא פורה, שנצטבר שם על ידי רוחות מנשבות מצד הווייסל, ונערמו, יען כי לא היה להם מוצא, כי חסם עליהם היער: עוד כברת ארץ עברו, ויגיעו אל סכר עמוק של בריכה, במקום שם לגלוגים-שבמים צמחו בשפע כביר, והמים היו שקטים ושלווים, והשמים נשקפו בהם כבראי מלוטש, ועל שפת הבריכה סוּף גבוה וסמיך. ובירכתי גדות הבריכה, מקום שם תם הסוף, השתקפה חורשת עצי מֵילה ועצי השרך עם טרפי עליהם הנהדרים. ויסובו את הבריכה, ויבואו אל החורשה וישאפו מלוא חזיהם את זרמי האוויר הקלילים הנושאים ברסיסיהם קרירות נוחה, ויפגעו בשדרת שיטים שטופות אור בהיר וריח מתוק, ופתאום מבין השיטים הופיע לעיניהם פרדסו של מאלינסקי, כמו זנק ממחבואו פתאום. מרחוק נראה כאלו היה חבוי בפינת-מצל נסתרה, אך מקרוב נפתחה תמונת הנוף, ותהי כמראה כר נרחב. כל יושבי העיר וסביבותיה ידעו את הפרדס הזה, אך לעתים רחוקות מאד הקדימו לבקר בו בעונה זו, בטרם בכר את פריו; וגם אם ביקרו בו לא קרבו אליו מצד המשעול העקלקל הזה. כי אם בדרך המלך, ואמנם מן הצד הזה הופיעה תפארתו ביתר שאת. עצי הדובדבניות עמדו כלילי לובן בתפארתם, התפוח חנט פגיו, האגס לבלב, הלוז סלסל את עפאיו, השיחים הוורידו – הכל שר, חגג, נצח.

זוסמן לוסטיג הצליף את סקירת-התחמס אשר לו אל ליב’קה. הבהב בה ניצוץ של סקירת חנווני כלפי הקונה, כשהוא מראה את סחורתו הכי משובחת.

האדיונקט נהפך עד ארגיע לפייטן, ואמר: “כל הרהור של עסק לנוכח ההוד הזה נראה לי כמעט כחילול קודש” – אבל כעבור רגע הבליג על התרגשותו ואמר: “לאמיתו של דבר, רעיונו של זוסמן הוא טוב מאד! וכדאי להשתדל אצל האדון מאלינסקי, שיחכיר לך את הפרדס הזה, כי ממנו יהיה לך סיוע גדול לפרנסתך – האין זאת, ליב’קה?”.

 

פרק תשיעי: פן מאלינסקי החכיר פרדסו לליב’קה    🔗

לא הספיק ליב’קה לנענע בראשו ולאמר הן, כשהופיע לעיניהם במרחק הגון – די ראות בלתי היראות – תמונת איש עומד על יד כרכרה יפה רתומה לשני סוסים נהדרים, בתוך חבורה קטנה של אי אלו אנשים, ומצידה השני של הכרכרה – רכב לבוש בגדי השרת של רכבי האצילים. האיש שבאמצע בני החברה היה משכמו ומעלה גבוה מכולם. הכרכרה עמדה על יד שער הגן.

“האדון מאלינסקי!” – קרא זוסמן בקול כבוש. ז’אביצקי מיצמץ את עיניו, סקר יפה יפה, ויאשר את החלטתו של זוסמן, זה היה באמת פן מיקולאי הנודע לו מאז. הם למדו יחד בגימנסיית הכמרים בפלוצק.

האדון מאלינסקי היה אציל צעיר לימים גבה קומה, בנוי איתן ודל בשר, צהבהב שער עם פנים ארוכים וצרים. הוא היה לבן פנים ומגומש, וגבות עיניו הדקות והצהובות-לבנות התקמרו בגובה מעל לעיניו הצחות והבהירות שחופות, שעשו רושם של עייפות ומרידות אור, לא מצד עצמן, כי אם יען שריסי העינים היו וורודות אדומות, וגם מתוך שהיה לו שיקור עין מיוחד, ומצמוץ עיניו נמשך יותר משל בני אדם זולתו. מצחו היה גבוה, ומעל לרקותיו היה מעוגל מאד וצח ובהיר, אפו צר עם קו כפול קל וכמעט בלתי ניכר, וגם סנטרו היה צר ומחודד, אך פיו היה יפה, צבע שפתיו וקוויהן נוחים וישרים ושיניו קטנות ולבנות. אך לא אלה נתנו את הארשת המיוחדת לפה זה, כי אם בת הצחוק המוזרה וההיתולית המציינת אנשים טובים ומעודנים, אבל שרגש הכרת ערך עצמם לקח ביותר משמינית שבשמינית של גאווה.

הוא היה אציל, ויכול היה להתפאר בשורה ארוכה של אבות גיבורי מלחמה בווֹייבוֹדים ושמבלנים. מאבותיו ירש הון, אחוזות נחלה ונכסים בהרבה מחוזות במזוביה. “מפתחו” (קבוצת אחוזות) היה סטארא-ויס – חווה נהדרה, קרובה יותר לפלוצק מאשר לווישוגרוד, שהיתה מפוארת בזמנה, ונמחתה מעל פני האדמה אחרי כן במרידת 1831. מאלינסקי כבר היה אז נשוי, והגברת נחשבה למיוחסת עוד יותר ממנו. היא היתה בת משפחת הראַדצקים שישבו על אדמת ברטוצ’יק. הפרדס הסמוך לווישוגרוד היה חלק של לסקובייץ, כפר שהיה קרוב שמה, אבל לסקוביץ נמכרה זה מכבר, והפרדס נשאר ברשותו של מיקולאי מאלינסקי. אביו, שר האלף פרנצ’יסק היה אומר: “פיסת אדמה זו לא אמכור ולא אמיר באחרת. היא שופעת לשד, כוח ופוריות מאין כמוה בפולין”, ועל שולחנו עלו רק פירות לסקוביץ (הפרדס נקרא על שם הכפר הסמוך) לפיכך היה לפרדס זה ערך נפשי לגבי בנו וכל משפחתו. אבל כשניטל מהפרדס ה“הינטרלנד” הטבעי שלו (קרקעות לסקוביץ) קשה היה לפקח מסטארא ויס על פרדס בודד בקרבת ווישוגרוד; וכל הנסיונות על ידי גננים ומשגיחים עלו בתוהו. כל הסיפוק, שהפרדס היה נותן לבעליו, היו פירותיו לצורך עצמו, ו“פעם אחת ביובל” כמו, למשל בפעם הזאת, טיסה של טיול זיווני שהיה עושה לפעמים עם הגברת תירזיה, ולפעמים היה מזמין שמה את מי שרצה להזמין; ויש שפגע שם באנשים שלא הזמין, באורחים לא קרואים, כאשר נראהו גם עתה.

אחרי אשר צעדו ז’אביצקי, ליב’קה וזוסמן עוד מספר צעדים, הכירו גם את שאר פרצופי בני החבורה, שמאלינסקי עמד בתוכם. ראשית, הכירו את ראש האזרחים מווישוגרוד, פן תיאופיל קאמינסקי. כשראה ז’אביצקי את אלופו עמד תוהה ובוהה. הוא הביט לפניו, וכאילו לא ראה כלום; לא ידע, מה עליו לעשות: לגשת, להתעלם, ליתן דין וחשבון תיכף, או לדחות את הדבר לווישוגרוד? על שפתיו עלתה בת צחוק, אבל היא היתה עלובה ומעושה כל כך, עד כי כרגע ניכר זיופה מתוכה. אחרי כן הכירו את שר האלף הרוסי יגור דמיטריטש גלומוב, שהיה מצביא חיל המצב הרוסי בכל המחוז מסביב. נשארו עוד שלושה פרצופים, אי מסויימים, איכרים-לא-איכרים, עירוניים-לא-עירוניים. חידה!

ראש האזרחים קאמינסקי עשה על כל רואהו רושם טוב, תיכף בראיה בעלמא. איש צעיר לימים, טפוס סרמטי מהמשובחים שבמין זה: ראש עגול, עינים תכולות, שערות צהובות בהירות, רכות כמשי, גלוח זקן ושפם לא מחוצץ, כי אם מתון ומסולסל מעט בפנטסיה. ניכרו הרמוניה נפשית ומזג טוב. שרטוט של פטרירכאליות למרות הנוער: אבא דמתא!

גם יגור דימיטריטש גלומוב לא הצריך את הבקיאים בחכמת הפרצוף יגיעת עיון ארוך, כדי לעמוד על אופיו, הפנים הרוטפשים, חסרי כל קו, כל פיתוח דק, החשופים בהערבה אי-קץ, העידו על טבעו, “הרחב”, השפתים העבות והלחות תמיד רמזו על לבו של זה, שאיננו אלא כעין פרוזדור לקיבתו, ועיני הזכוכית, עם חוריהן, שהיו כעין מערות פריצים, הביעו שכרון קבע ותאוות בצע, אשר לא תדע שובע.

אופן ההתיחסות של כל אחד מהפרצופים האלה למקומותיהם לא לדין היה צריך. הוא ניתן מאליו. הנקל להעריך איש איש מהם לבדו; אבל חבורה זו, בצוותא חדא, על יד הפרדס, היתה נמנעת ההערכה לז’אביצקי ולליב’קה, האחד אשר החליט, שמצא פתרון לחידה זו, היה זוסמן לוסטיג.

זוסמן אמר: “שלשת הגויים העומדים שם בתוך החבורה בוודאי הם קולוניסטים אשכנזים מינושובסקה-קמפי, הרוצים לקחת את הפרדס בחכירה. הם הביאו עמהם את הפולקובניק גלומוב לסייע להם בענין החכירה. ברי לי, ש”מרחו" אותו כראוי. נודע להם, שהאדון מאלינסקי יבקר בפרדסו, ונתכוונו להשתמש בשעת הכושר. הפולקובניק שומר את צעדיו של מאלינסקי על ידי מרגליו, מפני שמאלינסקי הוא בכלל חשוד בעיניו לרגל השמועות שנתפרסמו שהוא בקושרים כנגד הממשלה. אפשר שהפולקובניק יאיים על מאלינסקי. הוא מקרב את הקולוניסטים האשכנזים, מפני שיודע הוא שהם לא יתערבו במרידה, וביחוד חביבים הם עליו אם תקעו לו, ופשיטא שנתנו – לתוך היד.

“והאדון קאמינסקי?” – שאלו ז’אביצקי וליב’קה בבת אחת – “מה מעשהו שם?”

"האדון קאמינסקי – השיב זוסמן מיניה וביה – “הוא האחד שנקרא על פי האדון מאלינסקי לבוא להיפגש עמו לראות את הפרדס היפה בעונת האביב, ואחרי כן יזמינהו לסעודה. האחרים באו שלא בידיעתו, לשם הפרדס”.

זוסמן לא דיבר דבריו אלה בדרך השערה ואומדנא בעלמא, אך העמיד דבריו כחומה, בלי בבואה של פקפוק, ואמנם כל דבריו קלעו אל השערה ולא החטיאו. ז’אביצקי וליב’קה הסכימו תיכף, ניכרים דברי אמת.

ובכן – מה לעשות?

מועצת-המלחמה התחילה על אתר, ונגמרה במשך רגעים אחדים; ראשית, לא ילכו יחד. ז’אביצקי לא התבושש בליב’קה שלו; אבל במצב הנוכחי, זיווג זה לא עלה יפה מכמה טעמים, ואין צריך לומר, שזוסמן לא יכול להיות בן זוגו. אפילו ליב’קה וזוסמן לא ילכו יחד, מפני חשד איזו קנוניא.

להציע בדבר חכירת הפרדס תיכף, או לדחות את הדבר לשעת הכושר? החליטו תיכף!

ליתן דין וחשבון על דבר השליחות לרמבובו – לראש האזרחים תיכף, או לאחר זמן? שוב החליטו: תיכף!

השאלה האחרונה היתה: מה קודם למה? נימנו וגמרו: דין וחשבון רמבובו קודם.

ההחלטות האלה נתקבלו פה אחד, והוצאתן לפועל התחילה. נתפרדה החבילה למראה עינים, אבל הקשר היה אמיץ.

בהתאם להחלטות הללו הוסכם, שז’אביצקי “יחטוף” את ראש האזרחים, כדי לספר לו על דבר הנצחון ברמבובו; שליב’קה יהיה מוכן למלא אחרי דבריו ולבאר לו את הענין על דבר ר' מיכאל, באשר אך הוא יודע לבאר זאת היטב; שאח“כ ידבר ראש האזרחים אל מאלינסקי בדבר החכירה, ובאחרונה ידבר אליו המרא דעובדא, ליב’קה, הרוצה לחכור – בשביל זוסמן לא נשאר שום תפקיד, אעפ”י שממנו היו תוצאות לכל תכנית זו. זה היה גורלו מאז, הוא היה תמיד הממציא, המחולל, המתחיל. גמרו אחרים.

כעבור מספר רגעים נראתה מנקודת המצפה של הרואים ואינם נראים דנן – תנועה בתוך החבורה שעל יד הכרכרה. שלשת האנשים הבלתי ידועים עשו קידה של ברכה, והלכו. נשארו אך מאלינסקי, קאמינסקי וגלומוב. עוד רגע וחזרו לתוך הפרדס.

קפץ זוסמן ויבאר תנועה זו: “הקולוניסטים האשכנזים נידחו, והלכו בפחי נפש. הפולקובניק יוצא כעת “לתפלה ולמלחמה” עם האדון מאלינובסקי לטובת האשכנזים. מאלינסקי וקאמינסקי רוצים להיפטר מחיה רעה זו, אבל החיה הרעה נגררת אחריהם. נוח היה לו לה”יוון" לדבר עם הדז’דזיץ (בעל הנכסים) ביחידות, ולאיים עליו, ולכופו ע“י איום. אבל קאמינסקי מעכב. הדז’דזיץ הוא בלי ספק שבע רצון מנוכחותו של איש אחד; ועוד יותר שבע רצון היה, לוא נלווה אליהם עוד אחד, יען כי היחיד עם החיה הרעה הוא מסוכן. לפיכך תהיה הפגישה עם האדון ז’אביצקי למשיב נפש לדז’דזיץ. השעה משחקת”.

זאת הפעם מחה ליב’קה בכל תוקף: “למה לנו כל ההמצאות האלה? הרי אנו עומדים פה כמרגלים. דבר זה הוא מאוס בעיני. דרכים כאלה הם דרכי סרסור. וכלום מתרעם אני עליך זוסמן, שאתה רגיל בכך, בשביל לתווך בין סוחרים – אבל כאן אין שום צורך בריגול ובסודות. מתבייש אני בפני עצמי לעמוד פה כמו במארב, לשמור צעדים של בני אדם שלא ראו אותנו. מה לי ולכל הריגול הזה ולכל הפירושים שלך, זוסמן? הנני בעל מלאכה!”

“אבל הלא רוצה אתה לחכור את הפרדס?” טען זוסמן.

“כן ענה ליב’קה – אני רוצה, אבל בלי שום תחבולות. אלך אל האדון מאלינסקי ואציע לפניו. יסכים – טוב; לא יסכים – אסלק ידי מזה. הרי אני בעל מלאכה!”

על שפתי זוסמן רפרפה בת צחוק של רחמים. הוא אמר בלבו: כמה תמים הוא חייט זה! הוא שוכח שישנם אשכנזים שנתנו עיניהם בפרדס. הוא שוכח שישנו פולקובניק…

ז’אביצקי הפסיק את הוויכוח הבלתי-נעים באמרו: “אבל הלא הסכמנו, שאני אתן תחילה דין וחשבון לראש האזרחים על דבר שליחותי, ואחרי כן… ואחרי כן… ככל אשר החלטנו”.

כנגד זה לא מחה איש. ז’אביצקי הלך ונכנס לפרדס.

עצם העניין היה קצר הרבה יותר מן ההכנות. זוסמן כיוון אל האמת בכל פרט ופרט ודבר מדבריו לא נפל ארצה. אבל למעשה – ניצחה פשטותו של החייט.

ז’אביצקי נתקבל בשמחה על ידי האדון בעל הפרדס, שקרא לו “קוליגה” (חבר), ועל ידי האדון קאמינסקי שוויתר וקרא לו אף הוא “קוליגה”. בין שני “קוליגים” כאלה חש את עצמו בטוח כיהודי המאמין ששני מלאכי השרת מלווים אותו. משום דרך ארץ נזקק לעשות הכרה עם שר האלף, שתקע לתוך כפו עם האצבעות הארוכות של פקיד כתבן ושל מצחק בקלפים – את כפו הוא – הענקית, השמנה וקצרת האצבעות. שר האלף רטן, שנעים לו מאד להתוודע, ובלבו שלח אותו לכל הרוחות, יען כי עתה אפסה תקוותו לדבר הפעם ביחידות עם מלאינסקי. מכל תנועותיו של זה, מהעוויות פניו והחיבה היתרה שהראה ל“חברו” ז’אביצקי (אשר לחלק גדול ממנה גרם הוא בעצמו) הכיר שהנהו כאן שלא במקומו ושלא בזמנו, ושיוכל להחזיק עמדתו רק כשהיפוך את קערת הנימוסים על פיה, ויתנהג באופן גס, כמו שהיה עושה לפעמים בעסקיו עם אצילי פולין, אבל באופן זה היה מכעיס את מלאניסקי ומקדיח את התבשיל ומקלקל את העסק עם האשכנזים, אשר את מחירו כבר הקדים לקבל – וכבר בילה. על כן החליט לדחות את הדבר ולהשמיטו לזמן אחר, ויפן אל מאלינסקי ויאמר:

“היום אני טרוד מאד. אקווה לראות את פניך בקרב הימים ואז עוד נשתעה בענין הפרדס”.

תקיעת כפים וקידות ראש מאיש לאיש. להתראות! להתראות! (ובלבו הרהר מאלינסקי את הפתגם: לך ושבור את המרפקת!)

הרים משהו מעל ראשו של מאלינסקי. הצעתו של גלומוב בדבר הפרדס היתה לו – לא רק למורת רוח, אך גם לגועל נפש. השנה היתה שנת 1830 – ערב מרידה – אשר אז בערה כאש השנאה בין הפולנים וחיל המצב הרוסי. כל שר אלף או שר מאה רוסי שלט כעריץ קטן וכל מה שאיש כזה הציע היה לכתחילה נהפך לפסול ואסור בהנאה. חוץ מזה, ידוע היה, ששר האלף היה פרוע מוסר, סובא ואכזר, ובוצע בצע מאין כמוהו; וגם מוזר היה הדבר בעיני מאלינסקי לעשות את הפרדס שהיה מחמד בית אביו לסניף לינושובה-קמפי. אבל הוא ידע את כוחם של שרי האלף הרוסים, ומה הגיע לאלה מחבריו האצילים שהתגרו בהם ריב. כמעט מוכן היה לתת את הפרדס במתנה למישהו, למען הימלט מהמצודה הזאת ומה גם למסרו בחכירה, לוא גם ליהודי.

על כן היה הדבר נוח וקל – לא מאהבת מרדכי, כי אם משנאת המן.

הדין וחשבון על דבר רמבובו שהביא ז’אביצקי נתן שמחה בלב ראש האזרחים הווישוגרורי. ז’אביצקי סיפר את פרשת מעשי ליב’קה, ולא כיחד, כי החייט בפיקחותו השיג את התוצאה הזאת.

אז נקרא ליב’קה לבוא. וימלא אחרי דברי ז’אביצקי; והמסקנה היתה, מעתה מסור הדבר לידים אמונות, לידי ר' מיכאל ביז’ונסקי.

“זהו מוח כביר” – קרא ראש האזרחים אשר הכיר את ר' מיכאל. “אני בטוח בו, שיביא את העניין לידי גמר”.

כשנגמרה השיחה הזאת, צריך היה, עפ"י התכנית שנתקבלה לכתחילה, לבקש את ראש האזרחים להיות למליץ יושר לפני מאלינסקי בדבר חכירת הפרדס, או שז’אביצקי יקדים דברים של המלצה והסברה. אבל ליב’קה דלג על כל אלה, ויציע את הענין בעצמו במלים פשוטות: היות והמנהג הוא מקדמת דנא, שבעלי מלאכות יהודים, וביחוד חייטים, לוקחים גינות בחכירה לעונת קטיפת הפירות וכו' וכו‘, ואמנם הוא שהנהו חייט מנעוריו עד היום הזה, מעודו לא הוזקק לכך, מפני שמלאכתו היתה מרובה וכו’ וכו‘, אבל עתה נתמעטה המלאכה, לפיכך הוא מוכן לקבל על עצמו עסק כזה, והוא מוכן גם כן לשלם דמי חכירה כאשר יושת עליו וכו’ וכו' וגם ישמור את הפרדס כל הימים שיתגורר בו, וגם אשתו הזקנה תעזור לו וכו'.

“אני אערבנו” – קרא ראש האזרחים בהתנדבות עצמית, בלי שום בקשה.

“אני מודה לך, אדוני ראש האזרחים!, בכל לבי בעד החסד הגדול הזה, שאתה רוצה לעשות עמדי, אך אין אני יכול לקבלו. מעודי לא היה איש ערב בעדי. אם הנני עצמי בעל בטוח די הצורך – טוב, ואם אין לסמוך עלי, תהא הצעתי בטילה ומבוטלת. הנני בעל מלאכה!”

ויושט לו מאלינסקי את כפו, ויאמר: “הנני מוסר לך את הפרדס בחכירה. אלפיים זהובים לשנה תשלם לי. זהו החצי ממה שהציעו אחרים”.

– “לא אדוני – השיב ליב’קה – אם אחרים הציעו ארבעת אלפים, זאת אומרת שהחכירה היא שווה ארבעת אלפים, ואם כן אדוני נותן לי אלפיים לשנה במתנה. אינני יכול לקבל מתנות”.

“אלהים עמך!” קרא מאלינסקי בהתרגשות “זכה לך! לא נריב! קאז’יו! – קרא אל ז’אביצקי – אתה תכתוב, ואנחנו נחתום. שטר חכירה עד שנת 1835”.

נכתב ונחתם שטר חכירה כדת, והעד עדים, קאמינסקי וז’אביצקי. מהרגע ההוא היה ליב’קה החייט לחוכר פרדסו של האדון מיקולאי מאלינסקי מסטארא ויס – ולידידו.

ברגע האחרון, בזמן הפירוק והברכות ההדדיות, אמר מאלינסקי: “היום הזה יצאתי מגדרי: עשיתי עסק בעצמי בלי ידיעת סרסורי, אשר על פיו ישק כל ביתי: ברוך אטלס. מזה תצמחנה לי צרות צרורות. אבל – עלי ועל צווארי! מה שעשוי עשוי!! גם גלומוב יתפקע מכעס – אין בכך כלום! – מזל וברכה ליב’קה!”.

 

פרק עשירי: אייזיק הרצען    🔗

קו שמש אייר נושא חיים ומשפיע אור בהיר. צוהל ועליז, חתר בהיחבא, ויבקיע ויעבור בשבילים צרים ומתפתלים, בין שורות צפופות של בתים קטנים, מכווצים כפקעות של חוטים סבוכים, במבואות אפלים ודלים, ויחדור חדור וברוג עד שמשת חלון זעיר של מדור תחתון כמין מרתף, ויפרוץ לתוך קיטונית לחוצה ואטומה, ויט את כידונו הדק והנוצץ על פני טבלא נמוכה ומקורטפת עם מכשירי מלאכת הרצענות: מרצעים, מקדחים, יתידות, מלקחיים, משורים קטנים. אונקלות של ברזל, קרסים, ווים, קולן, עם ציבורים של גיזרי עורות גסים ומעובדים, צנפות וחוטים פסות לבד, מברשות של זיפים ושפופרות מסוי נגר ומתך – וילטף קו השמש ויבהק את זקנו השב של הרצען, שישב על חצובה בעלת שלש רגלים, שפילה מן הטבלא, אשר ראשו ורובו היו מוטים וכפופים על גבה. הוא הרים את ראשו המכוסה כופיה ספוגה מלמולי זעה, עשויה קטיפה נטולת צבע, הפריד את רגליו, שהיו מוצלבות זו בזו, הזקיף את שידרתו השחורה, כיוון את עיניו אל הצוהר שבחלונו אשר דרך איזה חגיו או חריץ בו, אף כי החלון הקטן היה מוגף ומהודק בחזקה, או דרך גזר קט של זכוכית, שהיתה שקופה כל צרכה, הבקיע הסילון של אור, שמילא את כל החדר נחת ואושר.

אייזיק הרצען – כינוי משפחתו היה דוביצקי – היה איש לבן ודק בשר. גידיו ונימיו נשקפו מעור בשרו כמעשה-רשת תכול. שער ראשו היה אפור כהה, גבות עיניו עבותות וסרוחות על עיניו הנוצצות כתערים מלוטשות. חוטמו דק ומעוקל, וזקנו הסבוך, אשר שיבה זרקה בו בלא עתו – כי הוא היה אך בן חמישים, ירד על פי מידותיו. הוא היה לבוש מתניה של כותנה, שהגיעה עד הברכיים, סינור של כביר-עור מעוך, ונעול אנפילאות דרוסות וגרורות, עם גרביים גסות וגבוהות.

על שפתיו הדקות והמאומצות שעשעה בת הצחוק הקלה, המשמשת קבלת פנים ושלום עליכם, מדי שנה בשנה לאורח זה כשהוא בא בזמנו – לקו הזוהר המחיה והמפנק; אפס כי בפעם הזאת הועמה בת הצחוק מעט, ואיזה הבהוב חווריין אדמדם רפרף ודקר את עיניו העייפות, כשפגעו בברק קרן השמש; וקשתות וגלגלים זעירים של גוון ירקרק אפור טסו לנגד עיניו, בהסבו את ראשו בחיבה כלפי גננדל אשתו שטיפלה בקרן זווית בין משכבי הנסרים המונחים על גבי חמורים של עץ, כשהיא טרודה, פעם במטאטא ויעה, ופעם בכף לסטרין, מציעה את מכסה הלבד על גבי הנסרים, ממשמשת באלות של קיסמין, ומקישה אותן להוציא אש, ומכינה את התבשיל אצל הקירה הקטנה; ואחרי כן הרכיב על חוטמו את המשקפיים של זגוגיות סגורות קרן, שהיו מונחות לפניו על הטבלא, ויסקור בהן, כשהן צונחות ונשמדות למטה עד קצה חוטמו, אל שלושת בניו, אנשיל, פסח ושמחה, שישבו עמו מסביב לטבלא, רוצעים, דופקים חובטים בקורנס, חותכים עורות, מנסרים ממשמשים, ומצליפים תכופות את סקירות עיניהם אל אבא המפקח, כבעל מגיה על טעויות דפוסם, המתקן את קלקוליהם והמדריכם במלאכה.

אייר! יהי שם ה' מבורך! בא הקץ לקור וקרח; ספו תמו לפי שעה הדאגות מייבשות המוח ומוצצות הדם על דבר מעט עצים, לפחות, על דבר צרורות זרדים וקיסמין, על דבר איזו שמיכה כבידה, פיסת פרווה, תבשיל חם, שבלעדיו קופאות הידיים, ונגלדות וכואבות העצמות, והדם שבגוף נקרש. עתה נשארה הדאגה למזונות מועטים, והרי ירקות נמצאים בזול, ויהי רצון וישלח ה' איזה איכר טוב, שצריך לזוג של נעלים, ומעט מעט ההזמנות עתידות לבוא, הזמנות של ממש, קורטוב של פרנסה.

“אין רע, גננדל! ה' יעזור!”

ועובדים. הלמות, חביטה, תיקתוק. אין כאן הד לזמירות החזנים. אצל החייט מאווש הבד מרשרש המשי, מלחשת המלמלה הדקה; הגוח והמוך אינם משמיעים קול כל עיקר. הרי הם כאדמה תחוחה. הנקל לחייט לזמר. המחט דוקר בחשאי, ומכונות תפירה טרם תהיינה בארץ. אבל הרצענות היא בעצמה קולנית. קשה החומר; לא כל כך נוח לכוף, להיתפר. צריך לרצוע לחבוט. ניגון הרצענות הוא ניגון העבודה בעצמה. מחליק הרצען את העור המלא גוהות וקיפולים וקמטים כספוג. וחומר גס זה מתרכך ומתלפף ומקבל צורה סגלגולת מאורכת, נוטל את בליטותיו ואת גבנוניותיו, ויתאימהו לרגל אדם בשיעור נערך ומדוייק, מנגד את הנעל על סדן האימום, ומוציא את האימום ממנו עם גמר מלאכה, אז יבער גם בו ניצוץ חדווה של פועל יוצר, שעשה דבר מועיל ונחוץ לבני אדם, ואז ישיר את שירת הרצענים:

"תחת ענף הנעל בעקב מלמטה,

אצמיד עור בעד עור, עדי יהיה לגבע;

גבהו כאשר תחמוד לך, כחפצך אתה;

אם כזרת תמים, או חציהו, או רבע;

מעורות עיזים תמצא, אף מעור עגל,

מעור אייל וצבי, אף מעור פרוויים;

מהם קצרים המכסים אך תחתית הרגל,

מהם ארוכים וגבוהים עד השוקיים.

אייזיק דוביצקי היה דבק במלאכתו כשלהבת בפתילה. הרבה רצענים היו בעיר; אך אייזיק היה הרצען, בה"א הידיעה. וכשהיו הבריות משחין ברצענים, סתם רצען היה אייזיק. לא היה איש משכל ידו לתפור נעלים כמוהו גם ביפיים גם בחזקם. באיזה טיפול רך וטיפוח נעים היה ממשמש את העורות שהביאו, ואומר: סחורה זו טובה, מעובדת עיבוד משוכלל, זמשה ממש – או פוסל אותה בחומר הדין כשנתייבשה, כשנשקעה, כשנקרמה, כשמצא בה עיקולים וכפיפות, כשוחט המוצא פגימות בהסכין! באיזו זהירות וחשק עבודה של אומן חובב עבודתו היה גוזר גליון נייר לגזרים – כשהוא מקבל הזמנה, וברך על ברכיו, ומדד את כף הרגל ואת גבהה וגם את הקולית, ויש אשר יזהירהו האיש אשר הוא לוקח את מידת כפות רגליו, לבל ייצר את צוואר הנעל או לבל יקשה את העקב; ואז הוא אך ינע בראשו ויצחק, ולא יענה דבר; והרי זה כאילו אמר: למה אתה מזכיר אותי את אשר עלי לעשות? ולוקח את העור ושטחהו על הטבלא ופלש את עקמומיותו, דומה, שעור גולם זה כבר הוצק בדפוס, וכאילו שירטט בסרגל. לא אומן, אלא אמן היה אייזיק בנעלים. “גלגול של ר' יוחנן הסנדלר”, היה מיכאל אומר עליו.

“אין רע, גננדל, ה' יעזור!”

אך לפי שעה עוד אין הזמנות. בלתי אם נעלים עקודים נקודים וטלואים מעוקמים ויוצאי דופן, ובהם סדקים כפיות פעורים, מפעפעים טיט ושורקים כחלילים. והריהו אוחז עתה בידו סנדל בלה טעון-הטלאה וכריכה וחיתול בדקים. בשל נבילה זו טרח וחדר קו שמש אייר זה? לא! לא כדאי היה…

אייזיק הפך והפך בסנדל המרופש, תהה על חריציו, בדק את פצעיו בכפות ידיו המיובלות ובתנועות זהירות וענוגות, כמי שאוחז בידו ביצה רכה. הוא הבטיח לתקן – ואל תהי בז לכל דבר! הנערים גם הם מטליאים מיני סחורה כאלה. מה ישלמו בעד העבודה? הריהי חביבה; אבל הפרנסה – על כל שונאי ציון!". מחיר העורות עלה, היתידות של ברזל והסיכות של עץ, הוי כמה נתייקרו! וכשלוקחים בהקפה, אז המחיר הוא גבוה יותר. האימומים נתיישנו. נכפפו ונתרווחו, הרצועות – אף של עור עגל, נקפלו ונתייבשו. הרצענים מתרבים, כל שוליא שלא למד ולא שימש, אם אך יש לו פרוטות מועטות בכיסו, קופץ ופותח לו עליל; והלקוחות אינם מתרבים. כשמצב האיכר הוא טוב, הוא נוסע העירה ומזמין לו זוג נעליים פעם אחת לשנה. אך בשנת בצורת הוא נותן את נעליו להטליא; וההזמנות של הפריצים הן פוחתות והולכות, כי נוסעים הם לערים הגדולות, ומביאים להם נעליים משם. אדם עובד כל ימיו, והנערים שקודים בעבודה, ואי אפשר להשתכר אף כדי כף מרק. מה נורא היה החורף! – והעינים דוקרות וכואבות. הרופא ציווה לשאת משקפיים, וצריך היה לקנות. עוד זאת הייתי חסר!… על ביש גדא גשמים יורדים… אך כל זה הבל. העיקר – הזקנה שלי… מימי החורף היא משעלת ומשעלת: העלובה! מי יודע מה היה לה!

ועוד הפעם נזדקר סילון של אור דרך זגוגית החלון כתשובה על כל דאגותיו של אייזיק הרצען, וכאלו לחש לו: גננדל לא תשעל עוד, ואתה לא תוסיף להטליא סנדלים בלים ונרקבים. גננדל תבריא, ואתה תתפור נעלים נהדרות של עור זמשה בעד האנשים שישלמו טבין ותקילין. ונעליים בחינם בעד כל ילדי תלמוד התורה!.

אייזיק כילה את מלאכתו. הזוג של סנדלים יצאו מתחת ידיו מתוקנים. נתן להם את הליטוש האחרון, שפשף וצחצח אותם במטלית, ויעמידם על יד הטבלא מבריקים וחזקים. “המלמד מאוסטרובצה יהלך בהם עוד שנה תמימה” – לחש אייזיק ויתאנח. עיניו נתערפלו. ויהיה להן ביטוי של איש חולם בהקיץ.

 

פרק אחד עשר: טל ילדות במעבדה של אייזיק    🔗

הדלת נפתחה, ודוד’ל הקטן, בנו של המלמד מאוסטרובצה, ילד בן שמונה, תכול עינים וזהוב תלתלים, נכנס במרוצה וטפיפה אל החדר.

זה האיר עוד יותר מקרן שמש. ילד! “האח, דוד’ל!”

נתיישרו הקמטים המקופלים על מצחו של אייזיק, ועיניו המעורפלות התנוצצו בשלהבת חדווה. גננדל זעה אף היא מעסקי המשק שלה וצהלה לקראת הילד בחיוך חם וחביב; ותיכף נשמע קשקוש בין הקערות וחיפוש למצוא שם איזה פירור של טעם כ“כיבוד” בעד הילד. נשמט מידי אנשיל המרצע, ומידי פסח ושמחה צנחו הרצועות. עמד גלגל העבודה לרגע לשמח את התינוק.

“באת לקחת את הסנדלים של אבא דוד’ל! הנה הם… חדשים כמו מתחת המרצע” – קרא אייזיק אל הילד בנחת-רוח, ובאותה בדיחות הדעת המיוחדת, שבה זקן מדבר אל ילד.

הילד הציץ בסנדלים המתוקנים, ואחר-כך – בעיניו של אייזיק, ואמר כילד שנון המרצה את שעורו: “אבא מבקש לדעת… כמה…”

“שיטא-זוטא! כמה-כמה – לא כלום”. השיב אייזיק בצחוק של שמחה ובמבטא-הילדים. הילד לא זז ממקומו, כאילו עוד לא גמר את עסקו.

כעבור רגעים אחדים השלים את שיעורו, בהוסיפו לאמר: “אבא בקש את ר' אייזיק לבדוק את הנעליים שלי” – ויור באצבעו על הנעליים הזעירים בכפות רגליו הקטנות.

“הנה כי כן” – קרא אייזיק כלו מתרונן בנצחון – “טוב הדבר! בוא הנה דוד’ל! הנה, הנה, עוד יותר קרוב… כך – נבדוק נראה – נתקן – דוד’ל! הראני את הסוליים שלך, אם אין לעשות בהן דבר? היתכן, שילד שכמותך בא לבית אייזיק הרצען, ורץ מכאן לאור-העולם עם נקבים-נקבים בקרסולי נעליו? היה לא תהיה!”

ונזקק הילד להרים את רגליו הקטנות ולפשטן כלפי אייזיק, שלקח כל נעל בידו, ויבחנהו בטביעות-עין של תלמיד חכם (מבית מדרשו של ר' יוחנן הסנדלר); וימצא שהנעל השמאלית היתה כמעט שלימה, אבל הגילדה התחתית של הנעל הימנית היתה במצב עלוב, והפרוץ היה מרובה בה על העומד, כי סדק עמוק נבעה לרחבה, וגם שתי הסוליים לקו בנפתולי-מדרס, ונכפפו אנא ואנא.

“מראש שיערתי זאת, דוד’ל חביבי, ששמה למטה אצלך אין הדברים לגמרי כתיקונם. ובכן שלוף, דוד’ל! את הגרוטאות הללו, והושיטן הלום! הבה ננעיל את הסוסון בפרסות-ברזל – ושעט ודהר כראוי לו!”.

גם מכבר לא היתה כל הגילדה התחתית שווה הרבה, ועתה התנוססה במקומה מהר גילדה חדשה ומנצנצת על הנעל הימנית, ויסמרנה הרצען הדק-היטב במסמרות זעירים “עכבר-ראשים” (ראשי עכברים – על שם תבניתם).

וכשפירק הרצען את הסוליים הדרוסות-אלכסון, ויפרדם מהנעלים, וכשחתך באולר הליטוש, שקתו היתה מצופה עור, ויכונן סוליים-של-עור חדשות, שאל את דוד’ל:

“ותורתך דוד’ל! מה עליה? אתה בודאי מצליח בלימודיך, – האין זאת?”

“עדיין אינני יכול ללמוד אצל “אבא” – ענה הילד באמץ לב –אבא אומר שעוד לא אבין… שיעור ופוסקים עם הבחורים… אבא אומר, שבעוד שתי שנים… עכשיו אני עוד בתלמוד תורה – אבל כבר אני לומר פשוט גמרא”.

ה“תלמוד תורה” היתה נקודת המגע הכי סמוכה בין אייזיק ובין הילד, ועתה לא נשאר עוד שום דבר חוצץ ביניהם. ה“תלמוד תורה” היתה ה“אלמה מטר” של אייזיק. כמה סטירות, הטחות, תלישות אוזן, צביטות, היה סופק מיד המלמד; אבל כמה פטפוט נעים, כמה שעשועים וכרכורים! ומה מתוק היה טעם החירות המועטה שהפסיקה את העבדות! וכמה רגש גאון וחרדת קדש פעם בלבות הילדים, כשעמדו על הגזוזטרות הגבוהות בבית הכנסת – הן עומדות שם עד היום! – העשויות בשביל הילדים לענות משם “אמן”! כשעמד אייזיק בבית הכנסת עתה על מקומו הקבוע, בין הדלת ומזוזה, סמוך לגזוזטרות הילדים, עוד היום חש את עצמו כילד… עוד היום היה מתכוון לענות “אמן” עם הילדים… נוסף על אהבתו לאשתו, לבניו ולמלאכתו, היתה לו בכלל חיבה יתרה לילדים, אולי יען כי יתום היה מילדותו, ונתחנך בין ילדים1 ואחרי כן, כששירת בחצרו של ר' לייבוש נגיד, והיה שוליא דרכב שהיו קוראים לכך אז: דופק סוסים (“אשמייסר”), קודם שמסרו ר' לייבוש למאניש הרצען ללמדו מלאכה, היה ממונה על הילדים בחצר. בטח יעדהו הטבע להיות לאמן פדגוג.

רֵע-ילדים כזה בוודאי נסתגל להיות למופת לפדגוגים. כל כך רוך ועדינות היו בו ביחס לילדים, – ובאו מסיבות החיים, ונתנו לו מלאכה קשה שמטפלת בעורות וברצועות, במרצע ובקורנס. רק מדי נפגש עם הילדים ננערו שיכבות נפשו, ונתרומם ממעמקים משקע הפינוק וגעגועי הילדות. היו גם מקרים של תקלות וקטטות לרגל מנהגו של אייזיק להתערב על ריב ילדים. הקטטה עם ריש-דוכנא אחד, שנשא ילד אל “החדר” כדרך שנושאים שה (באראנצ’יקעל), והילד מפרפר ברגליו על שכם נושאו, והנושא השיב לו באגרופו. וראה אייזיק ויתנפל על ראש-הדוכנא, וכמעט עשהו לגל של עצמות – קטטה זו נשארה בבחינת דברים שבגו. “בקרב המשפחה”, כלומר, בין יהודי לחברו. אבל היה גם מכשול עם שוטר גוי, שתלש באזנו של ילד נוצרי קטן – לעיני אייזיק, ונכנס לו אייזיק לתוך הפרצוף, והיה רעש גדול, והאדיונקט ז’אביצקי עם ליב’קה צריכים היו להיכנס בעובי הקורה, ובניסי ניסים נפטר אייזיק ממאסר של חודש ימים – רק בנימוק זה, שהוסכם לפי דעת הפוסקים המקומיים בחכמת הרפואה שיש לו לאייזיק “מיחוש” במוחו, אשר לרגליו הוא “שוטה ילדים”, ואין שוטה נפגע.

הכניס אייזיק את הנעל השניה אל תחת רצועת הברך וירצע בה במרצעו חור אחר חור, ובאותה המהירות קבע בה גם מסמר של עץ זה אחר זה, ובמכוש אחד של הפטיש הטביעם לתוך העור, עד שלא נודע כי באו לקרבו. הילד עמד והביט. אח, כמה היה רוצה אף הוא לחבוט ככה חבטה אחרי חבטה. היה מבקש מחילה מ“הפשוט גמרא”, וחובט ככה…

נעל הקטן את נעליו בתיקונן; ואת החבילה, שהסנדלים של אבא היו כרוכים בה אחז בידו, ועדיין לא זז ממקומו. עוד הפעם שאל: “כמה?” –

“אין פנאי דוד’ל, אבא מחכה לסנדליו, ואתה צריך לשוב אל ה”תלמוד תורה" – כלום כתבות היא זו? שמא יכעס הרבי… קח ולך – יומא טבע, דוד’ל". הרצען ובנו אנשיל תיקנו להקטן את החבילה תחת זרועו; וגננדל באה ותעניקהו דבר מה, ותתקע לתוך כיס בגדו הקטן – וישלחוהו הביתה מנועל ומצוייד.

הפעם מצא אייזיק סיפוק לאחת מ“אהבותיו”. כי היו לו לאייזיק עוד “אהבות”, וגם “שנאות” וגם “חסרוני התעניינות” – לגבי דברים ידועים.

ככה למשל כאהבתו את הילדים היה אוהב… מגידות. לא היה אף מגיד אחד בא לעיר, שאייזיק לא יהיה מעשרה ראשונים ומעשרה אחרונים לשמוע את דרשתו. חשב חשבוהו ל“מבין” למגידים. בהדרשות לא אהב את העיקולים ואת הבריגות ואת החיטוט והניקור, אך את הבולט והבהיר והתיאורי. פעם אחת דרש משולח מארץ ישראל וסיפר על דבר חברון וכותל המערבי, ובמשך ימים ושנים מאז והלאה תססו בקרבו אותן התמונות, ואי אפשר היה לו לשמוע דרשות אחרות. שוב פעם אחרת בא משולח של ישיבה, וסיפר על דבר ילדי הישיבה הסובלים רעב וקור, ואז אחז בולמוס של בכי את אייזיק; וממחרת היום הביא לו, לאותו משולח י"ב זוגות נעליים למכרם, ולמסור את הכסף לטובת הילדים ההם. כנראה, נבעה אהבתו למגידות מאותו מקור הגנוז שממנו נבעה גם אהבתו לילדים: שאיפת הנפש לטהרה ולתום, שאינם בעולם המציאות היום יומית, כי אם בילדים ובהגדות.

ומכל מיני מגידות, אהב אייזיק ביותר את זו של ר' מיכאל. אח, כמה היה זה מאיר עינים ומושך את הלב! ר' מיכאל היה מתאר את ארץ ישראל, ואתה רואה אותה. היה מבשר את מלך המשיח, ודומה שמשיח עומר מאחר הכותל.

אך לאהבתו זו עוד לא מצא סיפוק. העניין של ר' מיכאל איננו עוד מסודר. תיכף נראה זאת.

ו“שנאותיו” של אייזיק לא נופלות היו מתקפן מ“אהבותיו”. שני דברים היה שונא לחלוטין: את מכירת העליות בבית הכנסת ואת חיפוש החטאים, שבעטיים ילדים מתים. המנהג הראשון נחשב לו כחילול הקודש, והיה אומר, שאפילו נעליים לא היה מעמיד על המיקח בפומבי באופן כזה – “יבוא מי שרוצה לקנות ויקנה, הצעת סחורה למי שישלם יותר היא דרך התגרים הכי גרועים”. כשאמרו לו. “אבל מהיכן יתקיים בית הכנסת?” – השיב: “צריך למצוא מוצא לכסף באופן הגון”, וכשניסו ללמד זכות על הדבר, שהוא מנהג ישן, ענהו: “אם איזו קלקלה היא ישנה, אין כאן ראייה שאיננה קלקלה”.

ועוד יותר רתח בו דמו, כששמע את לחישותיהם של האדוקים, שבעוונותיו של פלוני ואלמוני – ילדים מתים – היה מחליט – מפני שאין מכלכלים אותם כהוגן, מפני שאין מטפלים בהם, ואין מקפידים על נקיונם, ואין מגינים עליהם מפני מחלות מדבקות, ולא מפני שפלוני ואלמוני עברו עבירה! אם הם עברו עבירה, צריך הקדוש ברוך הוא להמיתם, אם הוא רוצה בכך, ואיזה יושר יש בדבר להמית בשבילם ילדים נקיים, שלא טעמו טעם חטא? והיה מסיים: העבירה הגדולה ביותר היא חיפוש עבירות הזולת.

מחאה זו בעיקרה באה מאהבה לילדים.

ושני דברים חשב אייזיק למיותרים בעולם, ולא ידע למה ברא אותם הקדוש ברוך הוא: היבלות שבבהונות הרגל ו“היוונים” (הרוסים) בפולין. הוא לא בא עליהם בטרוניה, והיה מתייחס אליהם כמו אל דבר שאי אפשר לשנותו. היבלות קילקלו את מלאכתו וכל תחבולותיו לתת להן ריווח או לצפות את הנעליים מבית באיזה דבר רך – לא הועילו. ואם נרפאו לזמן מה, חזרו וצמחו אחרי כן ברגלי רבים מלקוחותיו – ואין עצה. הנבראו לענות את הבריות?

ובדבר הרוסים היה אומר: יש לנו בפולניה גויים שלנו, ומי צריך עוד לגויים אחרים שבאו מרחוק? אלו נמלכו הרוסים בו, אז אולי היה אומר להם: “היכבד ושב בביתך”; אבל סכנה היא להשמיע דבר כזה. “גוי מרחוק מקצה ארץ כאשר ידאה הנשר, גוי אשר לא תשמע את לשונו” – כמו שכתוב בה“תוכחה”; ויהודים בתוך העם הנרדף, כאופן בתוך האופן, במצב דומה למי שמנעליו צרים ומציקים, ומשימים עליהם ערדליים עוד יותר צרים ומציקים.

אוהב ילדים זה היה בעצמו כילד תמים בעניני מדינה. היה לא אך נסיון רע אחד לפני כמה שנים. יהודי קבלן בא מפלוצק, והזמין אצל הרצענים היהודים איזה מאות זוגות מגפיים בעד החיילים הרוסים בגדוד אשר חנה בסוכאטשיב. כל המגפיים נתקבלו ושלו נפסלו. הוא לא ידע מדוע. הוא חשב ששלו היו טובים משל אחרים. כשחקר את הדבר אמרו לו, שצריך היה “למרוח” והוא חשב לתומו, שצריך למרוח את הנעליים, ואולם דבר זה היה כנגד שיטת מלאכתו, והוא שנא את המגפיים המזופתים שהחיילים הרוסים היו רגילים בהם, ולא הבין, שהכוונה היתה לתת שוחד ל“פרויומשצ’יק” (מקבל הסחורה). אז הניע בראשו, ורטן לתוך זקנו: “הם והם – והשטן ביניהם”; ומאז והלאה התייחס לדבר זה ממש כמו אל היבלות. הנה הם נמצאים – ואין עצה. צריך רק להתרחק מהם ככל האפשר.

כשני דורות אחרי כן קבע טולסטוי את המונח: “התנגדות בלי מעשה”. עיקרו של זה כבר היה במוחו של אייזיק הרצען.

אמנם ביום ההוא חש אייזיק את עצמו קליל ועליז.

 

פרק שנים עשר: בעיירה עתיקה    🔗

ריקם יצאו קזימירז' ז’אביצקי והחייט ליב’קה מלבר מווישוגרוד לרמבובו ומלאים שבו: ז’אביצקי עם הבטחתו – כמעט הבטחתו של הסנטר מצ’יה וורובל: לעשות חוזה עם שלטון העיר ווישוגרוד לתיקון הדרכים; וליב’קה – עם שטר חכירה בכיסו, כחוכר פרדס לסקוביץ מידי פן מיקולאי מאלינסקי.

העיר העתיקה ווישוגרוד (פירוש השם: כרך גבוה) על חוף הווייסל הימיני, על רחוב נישא מעט מעל פני הנהר, המלחך את קצות גבנוני החול, המגבילים אותה מפאת גדותיו, על אם הדרך – 65 ויורסט מוורשה, 29 – מפלוצק, 8 מצ’רויינסק, עם המול-פנים שלה: הכפר קאמין על החוף השמאלי, עם מספר הנפשות, שכבר עלה בשנת 1827 לארבעת אלפים נפש מישראל, לפי ערך הימים הם עיר חשובה, וקהילה נכבדה – העיר הזאת הופיעה עתה לעיני האדיונקט והחייט בהדר מיוחד.

האביב אצל עליה מהודו; וגם שובע רצונם של הפרוונקים האלה מילא אחרי הטבע להציג לעיני דמיונם את עיר מושבם הקטנה והענוותנית באספקלריה מאירה. כשנסעו במרכבתו של פן מאלינסקי שהשאיל להם – והוא נשאר עם פן קאמינסקי ליום אחד בחצרו מאז בלסקוביץ, שהיה עתה אחוזת האציל אוריל גרבוביצקי, שהזמינם לסעודה – נהדרים בכבוד על המרכבה; וכשהלכו הלוך וקרוב לווישוגרוד, נדמתה להם ככרך.

ואמנם, לפנים היתה עיר זו מעין כרך בפולין, כרך – לא קיקיוני, לא שפוץ ומטולא בחיפזון, לא מוקרץ ומודבק בן לילה, מעשה מכונה, אך כרך שבצבץ וצמח-צמח-צמח, וגם נכמש וחזר וצמח; כרך שיש לו דברי הימים, וגם מה שהוא יותר בלתי נהרס מכל בניין ומכל אנדרטה: הגדות. לא נודע בדיוק מתי נבנתה העיר; אבל ברור הדבר, שבמאה הי"א לתאריך הנוצרים, כלומר לפני אלף שנים, כבר עמדה עיר זו על תילה, וביתר דיוק: כבר עמד על תלו איזה ארמון על גבנון – הריהו עתה מושפל ונחות דרגא, לרגל הרוחות המנשבות ושטף הנהר – הנקרא עד היום: הר הארמון. כבר בשנת 1065 השליט בולסלב הנלבב מלך פולין, את הכמרים הבנדיקטים ממוהילנה על מעשרות התבואות. משמע, שהיתה שם עיר עם תושבים רבים; וכבר זרעו וקצרו, וכבר כדאי היה לכמרי מוהילנה, שהיא רחוקה מרחק רב מווישוגרוד, לחזור שם על הגרנות. בלי ספק היה זה קרן בן שמן.

ובשנת 1240, כשעלו המונגולים כפרץ מים רחב על מחוזות רייסן (או רוס) בפולין, וכשבאה העיר האליטש (עיר הקראים) הקרובה ללבוב, במצור ובמצוק, נמלט הנסיך דנילו משם על נפשו, וימצא מקלט בארמון ווישוגרוד, הבנוי כמו רמים ונכון בראש ההר, אשר שמה אספוֹ קונרד הראשון, נסיך מאזוביה.

בימים ההם היה הארמון ההוא של עץ; אולם העובדא, ששימש מקלט לנסיך דאנילו מוכיחה, שהיה בנוי באיתן כעין מבצר. ובכן, עופל ובוחן היו ערשה של עיר זו.

ובא קז’ימירז' הגדול מלך פולין – אשר בימיו עלתה הארץ למדרגה גבוהה, ולהיהודים היתה מידה מרובה של חופש בערך למצבם בארצות אחרות – וייבן את הארמון הזה חומת אבנים גבוהה, אשר אותה ראה עוד המשורר הפולני קלוֹנוביטש, שחי במאה הי"ז לספירתם, וישר עליה: “מקום שם מימין – מבצר מאד נעלה – שחקים קרע” – ויהיה זה ארמון נסיכי מאזוביה, ומסביב צמחו אז – האקלים היה רך יותר, ובוודאי היו שם גם מקומות מכוסים, מעין חממיות – כרמי גפן שהספיקו יין רב; אך בימי שלטון הפרוסים בפולין, בתחילת המאה שעברה, כבר היה הארמון חרב, ובשנת 1798 מכרו הפרוסים את שרידי החרבות. לפי ההגדה קנו אז היהודים מאבני המקום, ויכונו במקצתם את הכנסת היפה העומד עד היום בעיר – גלגול אבניו של קז’ימירז' הגדול אוהב היהודים לבית הכנסת של יהודים – אותו בית הכנסת עם הגזוזטרות בעד הילדים, שנפשו של אייזיק הרצען היתה קשורה בו, העומד ממול בית המדרש, ששם היה ר' מיכאל ביז’ונסקי שונה את פרקיו; אותו בית הכנסת, שההגדה מספרת עליו, כמו על כמה בתי כנסת אחרים, שהאדריכל, שבנה אותו, ברגע גמרו את מלאכת הבנין – נפל ומת, לבל יוכל לגלות את סוד הבניין ההוא.

בית הכנסת קמור-כיפה, ובראשו באמצע, נפנפת, מראה את נטות הרוח. וממולו – “הר הארמון”; והעומד שם רואה את הווייסל עם שרטוניה, וביניהם שרטון הקושרים, ששם התחבאו הקונפדרטים של מחוזות מזוביה בזמן התגרות והסכסוכים בעיר באר; והוא רואה גם את הנהר הקטן בּזוֹרה במימיו השקופים הכחולים המשתפכים אל הווייסל, והנבדלים ממנה בצבע אי-מתמזג, מושך עין כל אורח ומעורר תמהון מסתורי בנפש כל ילד, שאביו מראה לו את הפלא הזה; ומוצא המים מאצל הכפר קמין, ששם היתה לפנים מלחיה מווייליצ’קה, והרבה יהודים, משפחות אמידות ועשירות, שנקראו בשם הכפר הזה, ויובילוהו עמהם לכל תפוצות ישראל.

בימות השלגים והגשמים, אותו “הר הארמון” תפס מקום בדמיונם של המאחרים לשבת בלילות בבית המדרש אשר ממולו. בדברי הימים אין זכר למלחמות מימי נסיכי מאזוביה או מימי קז’ימירז' הגדול, אך הדמיון בית המדרשי אהב לראות את “הר הארמון” כראות שדה מלחמה ישן; ובאמת היו מוצאים שם במעבה האדמה ובין שיכבות החול והעפר חודי חיצים וטבעות, סירות, קערות, סכינים, קרדומות, לוחות ברזל בעד מגיני העיר, מקלות עם בתי-יד של נחושת, כלי רתמה ורכובות, כלי צייד ודיגה, סרטים של עורות חיות, קומקומים, בדים של אהלים, פחי בדיל מרוקעים, שברי עמודים של שחם. ועוד היו מספרים, שכל מיני שדים ורוחות משחקים מתלבטים שם בלילה ובאפילה עמוקה, והם דקים ואויריים כל כך, עד שהם סמויים מן העיר אף ביום, אבל מי שנזדמן לו במקרה להיות שם סמוך מאד שמע את קול נהמתם.

ואולם עתה – אביב לא רק מחוץ לעיר, אך גם סמוך לה, ובתוכה. אף לא עב אחד ברקיע, אך שמש נוצצת וחמה, שמילאה את כל הכפר מסביב אור בהיר. פקעים של ירקרק ענוג, פה ושם עם טרף עלה חציו פתוח, כיסו את ענפי הצפצפות הרבות, ואת השריגים הסוגים באשנה היוצאים מן הצמרת, ואת עצי הבוציקה שכבר נעטרו בכותרות פרחים. כולם היו היום מלאים זיו ואדמדמים, ורוח הומיה עברה ביניהם ותשא ברכה בכנפיה.

כשנסעו לתוך העיר, היו עיני ז’אביצקי נטויות אל בית העיריה, ועיני ליב’קה – אל בית הכנסת, שהיה אז חדש “כמו מתחת המחט”. הוא התבונן אל ציפורי האנקור, המעופפות מסביב לגג הבית ולחלונותיו הגבוהים. כנראה אחזתן קדחת חדוות האביב. הציפורים הרגיעו ודאו צמדים צמדים, כאילו ריגלו את כל המקום מסביב. אחת מהן החליקה וחדרה לתוך חור באבני החומה, בין פצים לחברו, ורעותה מיהרה אחריה לחדור שמה גם היא. כתום רגע, שבו לעוף החוצה, ותטסינה עוד הפעם בנוגה השמש, או הרגיעו אל זיו של חומה ערף כנגד ערף, ותביטינה אל הארץ מטה; ואחרי כן שבו להתעופף עם חברותיהן במעגל מסביב בלי מנוח. קולות הציפורים נשמעו יותר ויותר, וערך קולותיהן הוסיף תֶבֶל; ויהיו באזני ליב’קה כמין זמר של מקהלת-חזנים-תינוקות-פלא. עוד רגע – וירא כנופיות גדולות של ציפורים עולות כנשמות לבנות אל תכלת הרגיע, ובעופן במרום, כמו נתלהבו ועשו תנועות מלאות סילודים כקהל חסידים של הרבי, ר' בונים מפשיסכה, שהתחילו אז לייסד אגודות אגודות בווישוגרוד ובכל הערים מסביב.

ליב’קה הצליף מבטו בסקירה מפנקת כלפי בית המדרש. אם היה בית הכנסת מעין אב מכובד, נקדש, ולפעמים גם נורא וקר, היה בית המדרש מעין אם רחמניה וחובבת תמיד. אם אולי לגבי בית הכנסת היה איזה פתחון פה (ובאמת רק פתחון פה) לאותה המעטת הדמות, שהיהודים המתבוללים החזיקו בה בדור שאחרי הימים ההם, ש“היהודים הם אך בני הארץ כדת משה”, ולא יותר, לגבי בית המדרש היה ביטול-יש כזה שקר מנקר את העיניים; יען כי בית המדרש היה לא רק מקום פולחן, אך גם מקום לימוד ושיחה, בית ועד ואכסניה, פרלמנט וקלוב של עם חי ונלחם לקיומו, פתוח יומם ולילה, פתוח לכל, מוסד עממי, שאין דוגמתו, ושהיה שקול כנגד כל המוסדות האחרים בכוחו ובהשפעתו להחזיק את העם. היהודים המתבוללים שבתקופה המאוחרת מזו, יכלו להישאר, וגם זאת בקושי גדול, יהודים מתפללים, אבל לא יכלו להישאר יהודים לומדים, יהודים סחים זה עם זה, ו“לוקחים עמהם אורח לביתם”. בית המדרש לא יכול להתקיים; ובית הכנסת נשאר עוד יותר סגור ויותר קר, טכסי ורשמי מאשר היה מקודם.

בית המדרש היה אז ככוורת. רטינה, רשרוש, שריקה – נפסקים על ידי צחוק קל, על ידי קטטה לרגע, או אנחות, שבהן צערו של יהודי מבקש חופש ונשימה – והמרקע היסודי של כל שינויי הקולות היה הניגון התלמודי, המלא חסד ודביקות, השוקע והטובע בעומק העיון והמאחד את יגיעת המוח עם ארשת הלב. הקו המסמן, שנתבלט ביותר בקלסתר בית המדרש ההוא, היה ערך מעלת הלמדנים. היו מראים באצבע: זהו בעל תנ“ך גדול, זהו – מומחה לאבן-עזרא, זהו בקי בש”ס; והגדולים האלה היו כמו נקודות של גן עדן במרחב אין סוף של הישימון עם-הארצי, (שמשמש לנו רק כמו ציור ערכי בלתי מוחלט, יען כי באמת היו שם עמי-ארצות מועטים מאד). ובתוך הנקודות המאירות – אם מותר לראות צבעים בדמיון – נמשכה רצועה רעננה וירקרקת תמיד כמו של איזמרגד, שהיינו קוראים לה: “רצועתו של ר' לייבוש נגיד”. הזקן נפטר לבית עולמו זה מכבר, אבל הבנים והחתנים, יהודים כארזים עם עטרות של כסף בראשי טליתיהם, עמדו שם מדור לדור – איש איש וכנו לפניו, וביניהם האיש הצנוע והנחבא אל הכלים ר' מיכאל ביז’ונסקי.

בבית המדרש הזה שפעה עדת החיים ומתיקות ההרמוניה של המשפחה; שם היו שיעורי ההסתכלות בעד הילדים (שאנו מתאמצים להמציא איזה דבר במקומם, ועדין לא מצאנו), שם היו שרשי הקהל היהודי, לא קהל בני אדם מן השוק שהתלקטו במקרה, או שקובעים גוף קבוצי אחד, מפני שהם מתפרנסים זה מזה, ותלויים זה בזה לרגל צרכי הקיבה, אלא זרם חי, מלא רגש ורוממות והכרה עמוקה, מכוון ונהוג על ידי ממשלה פיקחית מלכּיאלית, שאורה עם צלליה היו גנוזים בתוך ספרים, ומשם הובלו על ידי צינורות שונים לכל ענפי המעשה, מן המצע הנפשי של הטיפוסים השונים. זאת היתה המשתלה.

המשתלה – עם כל הקלקלות של סָרָבים וסילונים, של חוסר אוויר חפשי, העדר קרקע, צפיפות, פיקחות שנתחדדה עד לערמומיות, התרבות הצבעים האפורים הכהים והפנים המקומטים על הגוונים הבהירים והפנים המאירות והמסבירות. ומתוך כך הסייגים והגדרים המתפתלים והמכסים את הנטיעות. הצוקים הזקופים של חוקים ומעשים ומנהגים המתקיימים רק בכוח ההרגל וההסכם שתום-העינים, רגבי מפולת של משטרים עתיקים ותילי תילים של עיים ושברים, חשלון והפגרה מהתפתחות שנתכבשה ונתגבשה; אבל היסוד היה איתן ובריא, שאיפה נפשית לזיכוך החיים, לאצילות המחשבה, לנדיבות הרוח. וזה היה תוכן עבודתו של ר' מיכאל – להרים את המון העם למדרגה גבוהה על ידי השפעה – לא תורה סתם, אך המאור שבתורה, ועל כן, מדי עבר ליב’קה לפני בית המדרש, היה לו הרושם כאילו עבר לפני ביתו שלו, כי בבית המדרש היה ר' מיכאל שונה את פרקיו באזני בעלי המלאכות בשבתות ובימים טובים. פה היה שורש נשמתו של החייט.

כשעברו סמוך לשוק, – הביטו אל שורות הממגורות, האסמים והמחסנים לכינוס תבואות השדה. המקצוע הזה נגע במידה שווה אל שניהם. המסחר הראשי של העיר היה מסחר התבואות. בימים הטַבגַדים, כשהמסחר הזה השתער וגלגליו הסתובבו על ציריהם – היה כל העולם שרוי בנחת, נתרבו הדרישות בחנויות ובמעבדות ובבתי המלאכה שבני אדם רצו ליהנות – לאכול ולשתות וללבוש יפה יפה, לעומת זה – כשהיה מסחר זה לקוי ופגום, נתמעטו הכנסותיהם של כל בני העיר, אף של אותם עוסקים במקצועות אחרים, וחלף אודם הארגמן מעל לחיי החנווני על פנקסו וחובש בית המדרש על ספסלו, והרב אב“ד על כסא רבנותו, ואף ניגוני החזן דמתא נעשו יותר נכאים ושקעו בנבכי תהומות. היתה כאן ערבות ענקית, בלתי ניכרת, אבל עמוקה מאד בין היהודים והנוצרים, בין העניים והעשירים, הפועלים והבטלנים, בין יושבי השדה ובין העירונים. קרוא קראו אז לעיירה זו “דנציג הקטנה” – כמו על יסוד שיטת היחסיות. לגבי פולין, הווייסל היתה מעין ים, וחוף הווייסל היה מעין חוף הים, ומווישוגרוד היו מטעינים את הספינות ואת הסירות ואת האַרחות “הברליניות” בתבואת השדה, ומשם שטו הארחות האלה, בהפסקות ידועות ועל פי משטר מסויים לדנציג, מקום שפך הווייסל לתוך הים. והיו ספנים אשכנזים בריאי בשר, שזופי פנים, עולים מן החוף על העיר, מציצים לתוך הממגורות, ושבים ויורדים אל החוף ומציצים ב”ברליניותיהם" הענוגות שם, שעל גבי גגותיהן השטוחים היתה ה“פרוי” כובסת וסורקת וסוחטת כל לבן תמיד; והנגידים היהודים היו מהלכים בהדר כבוד מסביב להאסמים, וכל מיני פועלים ונושאי כלים וכתפיים נחפזים ומתרוצצים, ובימי הטעינה התפרצו המוח והכח היהודי כמין לבה, שהיתה קפואה בימי המנוחה, ואחרי כן התבקעה, ושבריה נפוצו נפזרו לכל עבר.

זאת היתה המכונה הכלכלית של עיר זו וכל הערים מסביב לה. כדי להבין את טיבם של הפרצופים השונים ושאיפותיהם וניגודיהם ופשרותיהם, עם כל השרברבים והתלוליות והחוליות – צריך להעסיק להכיר מכונה זו עם גלגליה ופרקיה, אשר עמהם היו היהודים מאורגנים ומשוזרים.

ז’אביצקי הביט אל בית העיריה. מה בית העיריה אומר? חשבונות של מיסים וארנוניות, תעודות לידה, פקודות מלכות, דברים של מה בכך, נוסחאות בלי תוכן. שם מונחת תעודה על דבר “ליב’קה מלבר החייט” ועל דבר “מיכאל ביז’ונסקי עירוני”. חיי העם היהודי, כשהם משוקפים בשפופרת זו, הם חד-גוונים, משעממים, פעוטים, ועיקרם חסר מן הספר. את החיים האלה אפשר לראות רק מבפנים. החוץ היה ברשותו של ז’אביצקי, הפנים – לא ברשותו של החייט היהודי, כי הוא היה חסר את ההשקפה המקפת, אבל הוא היה אחד הגלגלים הקטנטנים שבפנים, על כן היתה חזרתו של ליב’קה לווישוגרוד יותר “חזרה הביתה” מחזרתו של ז’אביצקי. ז’אביצקי חזר אל משפחתו הקטנה ואל השולחן המכוסה בד ירוק שבמשרדו; ליב’קה שב לתוך תוכה של ווישוגרוד עולמו, מלאכתו ותורתו.

 

פרק שלושה עשרה: סיר נפוח    🔗

ראשית כל רץ ליב’קה אל חייקל העגלון לתקן את עגלתו של מצ’יה, ולראות, מה עושה שם יס’יק בן מצ’יה, וסוסו בעל הצמה.

הוא מצא שם הכל כשורה. כבר הוכנו שני גלגלים חדשים. יס’יק היה שמח טוב לב. הסוס עמד אצל האבוס בסמוך למעבדתו של העגלון, ואכל את בלילו לתיאבון.

ליב’קה נתקבל במעבדת חייקל בכבוד גדול, שהפליאוהו מעט. מראש חשב, שיהיו איזה דין ודברים בינו ובין חייקל, כי כיסו היה ריק, והוא נזקק לבקש את חייקל שיתן לו את הגלגלים בהקפה. אבל עד שלא הספיק להוציא מלה מפיו, קדמהו חייקל בגילוי דעת, מתוך חיוך מרובה הרמזים, שכל מה שיזמין – יעשה תיכף.

ליב’קה לא הבין מה פירושו שלחיוך זה, ובזכות מה היה פתאום לבעל בטוח גדול כזה בעיני העגלון, שכל היכרותו עמו היתה מכבר “צפרא טבא – שנה טובה”?

חידה זו נפתרה תיכף.

אחרי גמר ענין העגלה, רץ ליב’קה לביתו, אל הסבתא שלו.

כמעט פתח את הדלת, והסבתא שלו קיבלה את פניו בחגיגיות וב“מזל טוב” מתוך דיצה וחדווה, כמעט בכתה משמחה.

– “חכרת את הפרדס הלסקוביצי – באלפיים זהובים לשנה – לחמש שנים – מאת הפריץ מאלינסקי – בפני הריש עירין והאדיונקט”.

“מאין את כבר יודעת את הדבר הזה לכל פרטיו?” – שאל ליב’קה וישתומם.

“מאין אני יודעת?” – השיבה אשתו מעין השאלה – כל העיר כבר יודעת. זוסמן…

טלגרפים וטלפונים טרם היו בארץ בימים ההם. אף הדואר היה אז עוד בחיתוליו. אבל זוסמן לוסטיג…

עתה סיפר ליב’קה לאשתו את פרטי המאורעות בדיוק.

החליטו לכתוב אל הבנים: אל זינדל בפלוצק, ואל סנדר בוורשה, שימהרו לשוב. פרדס – וגם עבודה תהיה. למה יעבדו בבתי אנשים זרים?

בין כך ובין כך, קמו שני אויבים לעסקו של ליב’קה, כמו שראה פן מאלינסקי מראש; שר האלף הרוסי יגור דמיטריטש גלומוב והסרסור היהודי העשיר אטלס.

שניהם חשבו את החכרת הפרדס לליב’קה לשערוריה מבהילה, כל אחד מהם מנקודת השקפתו. גלומוב כעס, גידף וקילל, ולא יכול להבין איך נועז “ז’יד” מזוהם להפיר את עצתו ולהוציא את בלעו מפיו ולהביא מבוכה גדולה בין תושבי ינושובסקה-קמפי, בשעה שהיה בטוח שהעסק יעשה עמהם; וברוך אטלס התחלחל ורץ הנה והנה כמטורף, יען כי, כרגיל, היו כל עסקיו של מאלינסקי נחתכים על פיו, וזאת היתה הפעם הראשונה, שמאלינסקי, הפריץ שלו, עשה עסק – לא רק שלא בהסכמתו, אך גם שלא בידיעתו. שניהם היו בהולים על כבודם ועל ממונם. בדמיונו של גלומוב בצבצו גם הרהורי חשד של מרד – כי ימי מרד הפולנים התרגשו אז לבוא – ובדמיונו של אטלס עלו גם כן רעיונות לא ברורים על דבר התחצפות המון העם ובעלי המלאכות, על דבר זוסמן לוסטיג שנחשב בעיניו לא כסרסור אחראי כי אם כצרצור פעוט “שתוחב את חוטמו” לכל עסק; וליב’קה מלבר ואייזיק דוביצקי וכל החבריא של ר' מיכאל ביז’ונסקי, שכבשו להם מקום בבית המדרש עם חברותיהם ותקנותיהם ותורותיהם, היו שנואים לו מאז, והמקום האחרון של הסגת גבולות היה אך מעין טיפה אחרונה שמילאה את הסאה. כי אמנם ענין חכירת הפרדס, כשהוא לעצמו, לא היה חשוב כלום. זה היה באמת מנהג בעלי המלאכות מימים קדמונים. אך הדבר הזה היה לייתד לתלות עליה שאלות אחרות, שנתעוררו בדמיונם של שני בעלי הכוח; גלומוב במשרת ממשלתו, ואטלס – במקצועו שחשב למונופולין לעצמו.