מארץ השמש המצוירת: על־אודות הקולנוע היפני    🔗

כאשר אני חושבת על הקולנוע היפני, שאני כה אוהבת, שתי מילים מזדקרות מייד בראשי: עוצמתי ומסוגנן. די בדומה לאוכל היפני, המרכיבים בסרטים היפניים הם עזים, ראשוניים ומלאי עוצמה, ועם זאת, העיצוב מסוגנן עד הפרט האחרון. בין אם מדובר בסרטיהם של “ארבעת המופלאים”, הבמאים שהובילו את התעשייה המשגשגת הזו מראשית ימיה (אוזו, קורוסאווה, מיצוגושי ואיצ’יקאווה), ובין אם בסרטי סמוראים, או אפילו בסרטי האנימה שכבשו את לב הילדים והנוער בעולם, תמיד מוצאים אצל היפנים עשייה קולנועית מקורית, אינטנסיבית ועשויה ללא חת ושפע של תנופה ויזואלית.

מאז ימיו הראשונים לפני מעל למאה ועשר שנים ועד היום, סיפק הקולנוע היפני כמה מן הסרטים החשובים שנעשו בעולם, מה גם שבתור תעשיית הקולנוע הרביעית בגודלה בעולם, הוא נחשב לאחת מן הגדולות, הוותיקות, המקצועיות והפורות ביותר. כיום, נעשים ביפן מעל ל-800 סרטים בשנה, על אף שרובם לא מגיעים למערב.

הבמאי שנחשב לנציג הכמעט רשמי של הקולנוע היפני, שגם ערך למערב הכרות עם הקולנוע המגוון הזה, הוא אקירה קורוסאווה, שכל סרט שלו הוא חזיון ויזואלי מרהיב. עם זאת, ביפן, למעשה לא “החזיקו” ממנו מי־יודע־מה. תמיד ראו בו שם חקיין של הקולנוע המערבי, גם מפני שהושפע מהקולנוע האירופאי והאמריקני, וגם משום שלא אחת עיבד יצירות מערביות, כגון של שיקספייר ודוסטוייבסקי. למרות “הזלזול” הזה מבית, בשל זכייתו בפסטיבל ונציה בשנת 1951 על סרטו “רשומון”, פתאום התפרסם הקולנוע היפני ברחבי העולם, בשעה שלפני כן, כמעט לא הכירו אותו מחוץ למזרח הרחוק.

אבל מי שהנהיג את הקולנוע היפני החל משנות העשרים של המאה שעברה היה דווקא יסוז’ירו אוזו, הגאון האימפרסיוניסטי, שלמרות ההשפעות שספג מן האימפרסיוניזם הגרמני, פיתח סגנון ייחודי משלו וכבש את הקהל ביפן. יש אצלו שפע של הומאניות מרוממת נפש, שחלק מן הבמאים היפנים הושפעו ממנה כאנטי־תיזה לסרטי הסמוראים האלימים שכבשו את לב ההמון. הדרמות הפסיכולוגיות המעודנות והמתפקעות מאנושיות שלו, השפיעו רבות גם על במאים מהקולנוע האסייתי (למשל על הבמאי הסיני, הו הסיאו הסיין, שממש מבצע בסרטיו מחוות לסגנון המאופק והמעודן של אוזו), וגם על חובביו המושבעים במערב: ג’ים ג’ארמוש, וים ונדרס ואפילו מרטין סקורסזה.

לצד אוזו פעל במאי חשוב אחר, קנז’י מיצוגושי, שסיפק אחדים מן הרגעים היותר מרטיטים בקולנוע העולמי, עם מלודרמות יפיפיות שלעולם לא הידרדרו לשמאלץ הוליוודי סנטימנטלי, כי אם שמרו על טוהר מעורר קנאה. הרביעי ב“ארבעת המופלאים” הוא קון איצ’יקאווה, יוצר בעל חושים ויזואליים נדירים, שחוקרת הקולנוע סוזן זונטג אמרה על סרטו “נקמתו של שחקן קבוקי”, שהוא “אחד ההישגים הגדולים של האמנות השביעית”. וכמובן, אי אפשר לסכם את תולדות הקולנוע היפני האיכותי בלי להזכיר את נגיסה אושימה, הנוקב ו“האכזרי” מבין במאי המופת היפניים, שהציב בסרטיו רף חדש מכל בחינה, מוסרית, קולנועית וויזואלית.

לצד סרטי־מופת שיצרו במאים אלה ואחרים במשך השנים, תמיד יצרו בקולנוע היפני המון סרטים מכל סוג, בדיוק כמו בהוליווד: קומדיות, דרמות קטנות ומעודנות, סרטי פעולה, דרמות רומנטיות כמו “הנרקוד” שזכה לעיבוד הוליוודי, סרטי אימה שחלקם זכו גם הם לגרסאות הוליוודיות (כמו ה“הטינה” ו“הצלצול”) וכמובן, סרטי האנימציה המפורסמים. אחד היוצרים המובילים שלהם הוא הייאו מיאזאקי, יוצר אנימה שזכה לכינוי “הקורוסאווה של האנימציה”, וסרטיו “הנסיכה מונונוקי”, “הנסיכה מעמק הרוחות” ו“המסע המופלא” (שאף זכה באוסקר) כבשו את לב ילדי המערב.

שנות האלפיים היו השנים הפוריות ביותר של הקולנוע היפני מאז “תור הזהב” שלו בשנות החמישים של המאה ה-20. חלק גדול מכך בזכות סרטי האנימציה, שמהווים כיום מעל ל-60 אחוז (!) מן הסרטים המופקים ביפן. ועדיין, ביפן מפיקים סרטים מכל הז’אנרים, כך שכיום קשה לנחש מה עוד תחדש לנו בעתיד תעשיית הקולנוע הפורה והיצירתית הזו, שאינה נופלת במאום מהקולנוע ההוליוודי.

להלן כמה דוגמאות מן הסרטים היפניים הבולטים שנעשו במהלך השנים:

קגמושה (1980)

במאי: אקירה קורוסאווה

יצירת המופת הזו מחזירה את הצופה אל עידן מלחמות הסמוראים ביפן הפיאודלית. כמו תמיד אצל קורוסאווה, גם הסרט הזה גדול מהחיים: סצנות קרב מרהיבות וניתוח חד וסרקסטי של תאוות השלטון האנושית באמצעות סיפור שלמרות גודלו ועוצמתו, הוא גם הומאני מאוד. הסיפור טרגי, כמו תמיד אצל קורוסאווה: מנהיג גדול נרצח, וגנב קטן שמאוד דומה לו נשכר לשמש ככפילו. הוא די המום מן ההצעה ומתקשה להיכנס לנעלי המנהיג, אבל עם הזמן מתחיל ליהנות ממנעמי השלטון ומטובות ההנאה שבמעמדו, עד שהוא כבר כמעט מאמין שהוא בעצמו המנהיג הדגול. אבל ל“אנשי המלך” יש תוכנית אחרת עבורו: הם בסך הכול רוצים להמשיך לשלוט דרכו, ובעצם משתמשים בו כשליט־בובה, עד שמגיע הרגע להשליכו. הפרופיל הפסיכולוגי היפיפה של הכפיל מספק כמה מן הרגעים שוברי הלב בתולדות הקולנוע.

סיפור טוקיו (1953)

במאי: יסוג’ירו אוזו

אוזו היה גדול משוררי הטריוויאליות. מרבית סרטיו עוסקים באנשים קטנים ובחיים אפרוריים ושגרתיים, ביחסים בתוך המשפחה, בזוגיות, בזיקנה, ובשאר ההיבטים הלא־זוהרים של החיים. הוא פשוט מעמיד את המצלמה ועוקב בשלווה אחר הדמויות והקונפליקטים שעומדים בדרכם. למרות שסרטיו היו כבר בשעת עשייתם חריגים בצמצום הכמעט זֶני שלהם, עד היום הוא מוערך בזכות יכולתו המדהימה להכניס את הצופה אל תוך מערכות יחסים פשוטות וכמו סתמיות, ולגרום לו להתרגש ממה שקורה מולו באמצעות שפה קולנועית צנועה ומינורית. למרות שכל סרטיו המאוחרים הם נפלאים בעיניי, בחרתי דווקא ב“סיפור טוקיו”, שהוא אולי הכי שובר לב מבין סרטיו, מפני שהוא עוסק בזיקנה הכה מבוזה בעידן המודרני, המהיר והדורסני. כמו בכל סרטיו של אוזו, הסיפור כל כך קטן, המחוות של השחקנים כה זעירות, ועם זאת הוא כה גדול ואוניברסלי: זוג זקנים נוסעים לבקר את ילדיהם בעיר הגדולה, אבל אלו כל כך עסוקים בחייהם ורק מנסים להיפטר מהם. פשוט קורע לב. אגב, הסרט הזה נמצא ברשימת עשרת הסרטים הטובים שנעשו בכל הזמנים, כמעט בכל משאל קולנוע אפשרי, ובצדק.

(1953) אוגסטו מונוגוטרי

במאי: קנג’י מיזוגושי

עד היום נחשב הסרט הזה ליצירת־המופת הבלתי מעורערת של הקולנוע היפני, למרות שלמיזוגושי יש סרטים אחרים נהדרים, כמו “חייה של אוהרו”, שלמרות עיסוקו בחייה העגומים של גיישה מנוצלת, ועל אף שיש בו לא מעט אלמנטים שיזכירו טלנובלה, הוא לא נגרר למלודרמטיות, וזאת בשל עידונו הנדיר. כך קורה גם בסרט זה. שוב, הסיפור המתרחש בימי־הביניים עוסק בכל המרכיבים האופייניים למלודרמה: קדר שמביא חורבן על משפתחתו בשל תאוות הבצע שלו, ניצול של נשים, יחסי מרות ומאבקי כוחות. אבל התפאורה המדהימה, הצילום המרומז והמעודן, ההתבוננות הפסיכולוגית המעמיקה והיחס ההומאני לדמויות, בהחלט מצדיקים את העובדה שהסרט זכה להיכנס לרשימת מאה הסרטים הטובים בכל הזמנים

טמפופו (1985)

במאי: י’וזו איטמי

קלילות היא לא בדיוק מילה שמאפיינת את הקולנוע היפני, אבל אצל במאי הסאטירות הפרועות, יוז’ו איטמי, יש ממנה בשפע. בסרטיו הוא נוהג להתבדח על החברה היפנית, על המנהגים החברתיים הנוקשים שלהם (“מנהגי לוויה”), על היחס שלהם לבירוקרטיה ולכסף (“גברת מס הכנסה”), או כמו ב“טמפופו”, על היחס המורכב והכפייתי שלהם לאוכל. במעין מחווה משעשעת למערבונים של הוליווד, יוצא נהג־משאית שנראה כמו קאובוי לעזרתה של אלמנה אבודה ומיואשת, המנסה לנהל בית־אוכל כושל לממכר מרק אטריות. הוא נרתם לעזרתה כאילו מדובר במבצע צבאי, וביחד הם מגיעים למתכון האולטימטיבי למרק ראמֶן. הסאטירה המצחיקה הזו לוקחת מהכול ופוגעת בהכול. באחת הסצנות המדהימות בסרט תוקע הבמאי סיכה קטנה במיניות היפנית המורכבת: זוג צעיר שרוצה להתנסות בהכול, מנסה להעביר חלמון ביצה מפה לפה בשעת נשיקה צרפתית. מה מתרחש שם? הצפייה על אחריותכם.

אימפריית החושים (1976)

במאי: נגיסה אושימה

הוא הבוטה, החדשני ופורץ הדרך מכל הבמאים היפניים, למרות שרובם חובבים מאוד את העיסוק ביצרים, במין, באלימות ובמוות. עד כדי כך, שהסרט הזה נאסר להקרנה בישראל במשך די הרבה שנים. אבל למעשה, למרות סצנות המין הרבות, הכוללות פֶטִישיזם וסירוס, הסרט הזה רחוק מפורנוגרפיה. באמצאות סיפור אהבה אובססיבי וסאדו־מזוכיסטי בין משרתת צעירה ואדונה העשיר, המידרדר לסופו הטראגי והבלתי נמנע, מנתח אושימה את מאבקי הכוחות בין בני אדם ואת הקשר בין תשוקה ומוות.

זיקוקין די־נור (1997)

במאי: טקאשי קיטאנו

אחד הסרטים היפנים היותר מצליחים במערב בעשורים האחרונים שייך לטקאשי קיטאנו, שהתחיל את הקריירה שלו כשחקן אצל אושימה ב“חג שמח מיסטר לורנס”, והפך לאחד הבמאים החשובים והמרתקים של ארצו. כאן הוא מגלם שוטר קשוח ושתקני שעולמו מתהפך: השותף שלו נפגע בידי פושעים, בתו מתה בתאונה, ובה בעת מתגלה לו שאשתו גוססת מסרטן. אבל במקום שהעלילה תידרדר למותחן־פשע הוליוודי שגרתי בנוסח “הטובים נוקמים ברעים”, היא הופכת לסרט מסע טרגי־קומי הזוי, שהוא לפעמים אלים, לפעמים אירוני ומצחיק, ולפעמים מהורהר ופיוטי.

על מצב האנושות (1959–1961)

במאי: מאסקי קוביאשי

טרילוגיה אנטי־מלחמתית מהממת ורבת־עוצמה שאורכה הכולל תשע שעות, המתארת את הזוועות שבמלחמה באופן כה פלסטי וריאליסטי, שכמעט אין שני לה בתולדות הקולנוע. במרכזה עומדת דמותו של פציפיסט צעיר המסרב לקחת חלק בקרבות מלחמת העולם השנייה. במקום שירות צבאי הוא נשלח למחנה שבויים במנצ’וריה כמפקח. בניסיונו להקל על השבויים הסינים את שהותם, הוא נרמס בידי הממונים עליו. קוביאשי תוקף את האכזריות והדיכוי שמאפיינים את המיליטריזם היפני האכזרי, ומצד שני, מעלה על נס את מאבקו האמיץ, הגם אם חסר הסיכוי, של היחיד בממסד המיליטריסטי ובקודים האכזריים של החברה היפנית.

אישה בחולות (1964)

במאי: הירושי טשיגהרה

הנימה האקזיסטנציאליסטית אופיינת לרבים מן הסרטים היפנים, וגם ל“אישה בחולות”, שהביא ליפן ב-1964 את הפרס בפסטיבל קאן ומועמדות לאוסקר. הסרט עוסק בהשפעתה המשחיתה של הציוויליזציה על הטבעיות האנושית באמצעות משל קיומי מרהיב ומלא עוצמה. חוקר־חרקים נקלע לאזור ספר, מפספס את האוטובוס חזרה העירה, ומתפתה ללון בבור של חול טובעני ביחד עם אלמנה צעירה. בבוקר הוא מגלה כי הולך שולל: אין אפשרות לצאת מן הבור, והוא נידון לחיי דלות ועבודה סיזיפית בגריפת חול. ניסיונות הבריחה שלו מעלים חרס, אבל אט־אט הוא משלים עם מצבו. הגבר המתורבת מושפע מהאישה היצרית, מקבל על עצמו את ערכיה הטבעיים, ותוך כדי כך משיל את הניכור שהביאה התרבות על האדם. הירושי טשיגהרה יצר אווירה חושנית באמצעות צילומים המשלבים את הנוף והאדם לישות אחת.