הכול התחיל כשהיא ירדה למטה לפגוש את הנציג של “עדי־יהווה”. אמרתי לה שלא תלך, פעמיים אמרתי לה, והיא בכל זאת הלכה. התעקשה. אל תפתחי לו את האינטרקום, אמרתי לה, בשביל מה לך? אבל היא אמרה שנמאס לה לשבת בבית ולהירקב מול הטלוויזיה, ואם יש הזדמנות לקצת חברה, אז למה לא, ובכלל, היא לא מבינה את ההתנגדות שלי. סתם תשב איתו בגינה מול הבית, תשמע מה יש לו לספר על היהווה הזה שלו. מה כבר יקרה.
זהו. שהכול עלול לקרות. שבוע לפני כן היה איזה מקרה מוזר בבניין שלידנו. שמעו בחדשות שמשפחה שלמה מתה בקומה השמינית. כעבור שעתיים ציינו את הכתובת, ממש לידינו – בית ליד! חיותה אמרה שהיא יורדת לראות. בשביל מה לך לראות את כל הסמטוכה, הבלשים ומד“א והעיתונאים, שאלתי. והיא אמרה שהיא רוצה לראות אם הזעיקו גם את זק”א, כמו שעושים בפיגועים. הזכרתי לה שלפי מה שרואים בחדשות, זק"א זה רק לאנשים שמתפוצצים לחתיכות, כי החבר’ה הדתיים הם היחידים שמוכנים ללכלך את הידיים לשם־שמיים. וחיותה אמרה: “בטח, מכירים את הדתיים האלה, כולם נקרופילים אחד־אחד. כבר סיפרתי לך על האדוק ההוא שהכרתי בבנק? זה שעבד רוחץ־גופות בחברה־קדישא. את זוכרת, נכון?”
נו, בטח שזכרתי. בכל פעם שלא היה משהו מעניין בחדשות, או איזה סרט מתח טוב כמו שהיא אוהבת, חיותה הייתה מספרת לי על אהבת־הסתיו שלה: הדתי ההוא שהיה לקוח שלה בבנק, שעבד כרוחץ־גופות.
“איזה אדם מבוגר עובד בכזאת עבודה?” הייתה שואלת, ספק אותי, ספק את עצמה. היא אמרה שהיא משוכנעת שכשהוא שם עליה את הידיים שלו, את כל הגופות שהוא רוחץ היא מרגישה. וכשהוא ביקש ממנה לשכב בלי לזוז כשהם שוכבים, היא ראתה בכך הוכחה מוחצת לסטיות המיניות שלו. ועכשיו היא הלכה לפגוש את הנציג מ“עדי־יהווה”. עוד אחד שהיא מקווה לכבוש, לפני שתסגור את הבסטה סופית־סופנית.
באותה שבת, כשזה קרה, כשמשפחה שלמה הלכה לעזאזל בבית שלידנו, ואף אחד לא ידע למה, איך, מתי, איך קורה שמשפחה שלמה – אבא, אימא ובן, ימותו יחד – חיותה חזרה מתנשמת כעבור חצי שעה ואמרה שהמשטרה כיתרה את האזור ולא נותנת להיכנס לבניין. מלמטה, היא הצליחה לראות רק את הכרבולת של החתול הפרסי הלבן שלהם שהציץ מהמרפסת, אחרי שהמשטרה נכנסה, פתחה את החלונות ואווררה את הדירה מכל הגז שהיה בה. איך החתול נשאר בחיים? לא היה ברור לבלשים. גם לא היה להם צל של מושג למה משפחה שלמה מתאבדת, אם זאת בכלל התאבדות, כמובן, ולא פשע פלילי.
עד שחיותה תחזור, החלטתי להכין ארוחת־ערב. ידעתי שייקח לה זמן לפטפט ולפלרטט עם העדי־יהווה שלה, אז הכנתי הכול לאט־לאט. אין בשביל מי ובשביל מה לרוץ. זה לא כמו בימים של נוח שלי. שכשהוא היה חוזר מהעבודה, חסר לי אם האוכל לא היה מוכן פיקס על השולחן, מזלג ליד כף ליד סכין ליד כפית קטנה לקינוח. ואת כל המנות הייתי צריכה להכין, חסר היה לי שלא: ראשונה, ביניים, עיקרית, וגם קינוח. וחסר לי אם לא היה בשר בעיקרית. ניסיתי עליו גם דגים או עוף, ולפעמים אפילו חביתות – רעיון מצוין, אולי אטגן לי ולחיותה חביתת פטריות? – אבל נוח שלי לא רצה לשמוע על מזון שלא נלקח מתוך קרביים של פרה. לפעמים חשבתי לי מה יקרה אם הפטריות שאני מטגנת לו ליד הכבד, לא יהיו כאלה כשרות וצחות, לבנות ותמימות כמו שהן נראות, והוא ילך נוח שלי, לנוח בעולם האמת. האם יאשימו אותי ברצח או יבינו שזו הייתה סתם הרעלת־מזון תמימה? אחרי הכול, לא חסרות כאלה בעיתונות. כשהוא נפטר, יהי זכרו ברוך, נשמתי לרווחה, עכשיו כבר לא יהיה צריך להתכונן למסדר ארוחת הערב, עם הסכין־מזלג־כף-כפית־לקינוח, שהוא לא הסכים בשום פנים ואופן לוותר על נוכחותם הנוצצת. אני, בשבילי, מספיק לי קצת גבינה לבנה ולחם, לפעמים איזו ביצה קשה.
אבל אז חיותה נפרדה מאהבת־הסתיו שלה, הדוֺס רוחץ־הגופות, ובאותה הזדמנות יצאה לפנסיה מוקדמת. אז חשבתי לי: למה שנגור כל אחת בבית משלה, לבד עם ארבעה קירות? מה גם שהרבה יותר כלכלי לגור ביחד, היא עם הפנסיה שלה ואני עם קצבת־הזקנה והפנסיה של נוח ממשרד־העבודה. אז הצעתי לה שנגור יחד, ולהפתעתי היא הסכימה מייד. כנראה שגם היא התייאשה מאהבות־הסתיו שלה. “וחוץ מזה,” התוודתה פעם בצער, “החשק כבר לא מה שהיה פעם…” אז מה היא רצה עכשיו למטה כולה מגונדרת לפגוש נציגים של “עדי־יהווה”?
לפני שנתיים, קצת אחרי שהיא עברה לגור איתי, היא התחילה לרדת למטה בכל פעם ששמעה סירנות של שח"ל או של הבלשים ממרחב־ירקון. הייתה מסיירת בכל השכונה למצוא את הבית שבו אירע המקרה, וחוזרת קצרת־נשימה לדווח לי את כל הפרטים. אחר כך, בארוחת הערב, היינו מנתחות אותם אחד־אחד ומנסות להבין מה ולמה, כמו במקרה עם המשפחה המתאבדת מהבית ליד.
חיותה אמרה שזה בטח עניין של בגידה, אולי אפילו כפולה. הבעל או האישה גילו שהצד השני פוזל לצדדים, אז החליטו לסגור עניין באלגנטי, בלי לכלוכים מיותרים, קצת גז וחסל.
“טוב”, אמרתי לה, “אבל למה היה צריך לחסל גם את הבן שכבר הולך לצבא? ככה מתנהגים הורים? הרי הם יכלו למצוא יום שהבן לא נמצא בבית, אם היה להם כל כך דחוף להתאבד יחד כמו רומיאו ויוליה.”
אבל חיותה הסבירה שזה לא הולך ככה, ורוב הפשעים וההתאבדויות על רקע רומנטי מתבצעים בלי שום שיקול דעת. הרי בגלל זה קוראים לזה crime of passion. כל היצרים גואים בשעת האהבה ובשעת המוות גם יחד. “או כמו אצל הדתי הנקרופיל שלי,” צחקקה בקול נמוך, “שאצלו הכול הלך ביחד.”
אני הצעתי את הסברה שאולי אחד מבני הזוג התגלה כחולה סרטן, ואין כמו מוות רומנטי בצוותא. אבל חיותה הציעה בִמקום את האופציה ההגיונית יותר, לטענתה, למקרה של רצח בתוך המשפחה: איידס. האישה גילתה שהגבר חולה איידס, נתקפה פרץ של כעס וקנאה והחליטה לסגור עניין.
“לא הגיוני”, אמרתי לה, “היום איידס זה כבר לא כזה אישׁו. אנשים חיים עם זה. וחוץ מזה, כמה שאת לא רומנטית. את לא קולטת שזה על־בטוח היה התאבדות על רקע מחלה סופנית? וגם הבן, בטח כל כך אהב את ההורים, עד שהחליט להצטרף אליהם כי לא רצה לחיות בלי אימא ואבא.”
“כמה שאת רומנטית,” צפצפה חיותה, “כמו ילדה קטנה. אני חוזרת ואומרת לך: רצח, לא התאבדות! מישהו מבני הבית הרעיל בגז את שני הדיירים האחרים. אולי אפילו הבן. כבר קראתי על מקרים כאלה. יצרים מעבירים אנשים על דעתם. קנאה מעבירה אנשים על דעתם. כסף מעביר אנשים על דעתם. היגיון את מחפשת בעולם שלנו, מרתה?”
בתוך כל המחשבות על המשפחה שמתה בבניין שלידנו, פתאום שמתי לב שהטלפון מצלצל. “למה לא ענית, מרתה?” התלוננה חיותה. הסברתי שאני מתחילה להכין ארוחת ערב ולא שמעתי את הטלפון, למרות שלמעשה לקחתי את האלחוטי והנחתי אותו לידי במטבח. אבל לא רציתי להזכיר לה את המקרה של המשפחה המתאבדת־נרצחת מהבית שליד, שלא תתחיל לתת לי בטלפון פרשנות חדשה שתיקח שעה לפחות, ומי ישלם אז על הזמן־אוויר של הסלולרי שלה? בטח שלא אני. כמה שאני לא מסבירה לה שעם הקצבאות הדלוחות והפנסיות העלובות שלנו אי אפשר להמשיך לחיות כמו רוטשילדיות, היא לא קולטת שהיא כבר לא פקידת בנק בכירה שמנהלת רומנים עם לקוחות שרמנטיים, אלא פנסיונרית שסורקת את השכונה בוקר וערב במעקב אחרי פשעים חדשים.
“תשמעי מרתה,” אומרת לי חיותה בטלפון. “אני מביאה את הנציג של עדי־יהווה לארוחת ערב. תכיני מנה נוספת ותפתחי את השולחן בפינת אוכל. ותשימי את הסרוויס שלך מהחתונה. שלא יחשוב שאנחנו זקנות עלובות. הוא גבר מקסים. את תשמחי להכיר אותו.”
מ-מ-ש! ממש אשמח להכיר עוד אחד מאהבות־החורף שלה! בטח, צנון ורתח! צובעת את השיער בחינה, מתלתלת את מה שנשאר משיער הערווה, וחושבת שהיא נערה מתבגרת שמביאה הביתה בנים מהכיתה.
בדיוק כמו כשהיינו בתיכון, כשהגיברת־מגונדרת מצאה יום אחד מכתב אהבה שכתבתי בעילום־שם לילד מהכיתה שנורא אהבתי, אבל כמובן שלא העזתי לשלוח לו את המכתב. כשחיותה מצאה את המכתב, היא עשתה מזה חגיגה שלמה, נפנפה בו והעיפה אותו מצד לצד, ואחר כך עוד הלכה וסיפרה להורים, כאילו זה עניינם בכלל. ומילא זה. אבל הפוסטמה לא הסתפקה בלעשות ממני צחוק ולגלות להורים, איזו בושה!
כעבור חודש היא מבקשת לדבר איתי דחוף בצד. אומרת לי בפנים חמורות ומלאות השתתפות שיש לה משהו חשוב לספר לי על הבן שאני מאוהבת בו. ואני, הלב שלי בתחתונים. מה היא שמעה עליו? מה הוא עשה? מה הוא אמר? אולי גם הוא מאוהב בי?
והיא, בפנים של מלאך, אומרת שהתברר לה שהבן הזה בוגדני ולא כדאי לי להסתבך איתו. ואני על קוצים מבקשת ישר פרטים. ממי שמעה? איך היא יודעת? נו, שתשפוך כבר את כל הפרטים… וזאת, בפנים של חסיד חב"ד, מספרת שהלכה לספר לבחור שאני אוהבת אותו כדי לעזור לי. יעני, לשדך בינינו. והבחור אפילו לא הקשיב, התחיל לשים עליה ידיים מייד בהתחלת הפגישה. מן הון להון, בסוף יצא שהיא התמזמזה איתו על הספסל בלי שום בושה. ועכשיו היא באה לספר לי שהוא מנוול בוגדני!
לא, על גופתי המתה! לא יקום ולא יהיה! חסל סדר הפקרות! את העדי־יהווה היא לא תכניס לבית שלי. ועוד בשיא חוצפתה, לא התביישה לבקש שאכין שלוש מנות, כולל קינוח! למה, לא מספיק לתת לעדי־יהווה חביתה ולבנייה? לא, הוא צריך שלוש מנות כמו נוח שלי, כפית־מזלג־סכין־כף־למרק. לא פחות ולא יותר. אני אראה לה מה זה סכין־מזלג־כף ועוד כפית לקינוח!
אני, יש לי במקרר כל מיני פטריות. קודם כל, יש את הפטריות מהסופר שאני שוכחת ומשאירה עמוק בפנים, והן נרקבות להן באפלולית הקרירה ומצמחות כל מיני סוגים של טחב בצבעים פסיכדליים. חוץ מהן, יש לי פטריות בכל מיני מקומות בבית, מסתתרות בין החריצים של אריחי האמבטיה, מסריחות בריח של טחב את האוויר של הבוידעם. כאלה מין. כבר שמעתי על הפוטנציאל הקטלני שלהן. לפני כמה שנים הראו בחדשות כמה אנשים שמתו בבית־מלון בגלל טחב קטלני שצמח בין אריחי האמבטיה, והתנחל גם בתוך הצינור של הדּושׁ. כאלה מין, אתם בטח מכירים. יש הרבה מאוד חומרים אורגניים מיקרוסקופיים מסוכנים בבתים התמימים שלנו, חוץ מקרדיות ווירוסים. אז אם כבר חביתת פטריות, שזו תהיה ממש חביתת פטריות, מכל הסוגים והמינים. עשירת טעמים, כמו שאומרים.
אחרי שטיגנתי אותם טוב־טוב והוספתי גם מלח־שום, הגלשתי פנימה את הביצים אחת־אחת, שיהיה אומלט גדול, אולי העדי־יהווה רעב כמו כלב וירצה תוספת. הכנתי גם סלט שילך טוב ליד, שיחליק את הביצים בגרון, וחיממתי במיקרו לחמניות עגולות של המבורגר, כאלה שאני קונה בשביל הנכדים. אין בעיה, גם קינוח היא ואהבת־החורף שלה יקבלו. אני אכין פודינג אורז, אבל בלי חלב, לכי תדעי אם העדי־יהווה האלה אולי גם שומרים כשרות, כמו האדוק ההוא שלה. כשהייתה מביאה אותו אלינו, לא הסכים לאכול משום דבר ורק שתה קצת מים, שאפילו עליהם בירך. ואני אוסיף למלבי קצת קינמון למעלה, שלא ירגישו את טעמי הלוואי של הפטריות הרעילות. מעניין אם אני אירש את הפנסיה של חיותה בתור שארת־הבשר היחידה שלה. חיים מהביטוח־חיים בטח יידע. אני אתן לו צלצול מחר־מחרתיים. אולי הייתי טיפשה שהצעתי לה לעבור לגור יחד מייד אחרי שנוח שלי נפטר? יכולתי כבר אז לנסות משהו עם חיים מהביטוח־חיים. גם לי מגיעה אהבת־חורף, לא?
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.