מעשה לי לסַפּר לכם בנער קטן בן חיָט עני – ואתם אל-נא תשימו את הדבר הזה אל לבכם, להעציב את רוחכם יותר מדי; הלא רק בן-חיָט הוא.
והחיט חיט עני מאד, והנער קטן עוד, ופניו לבנים תמיד, ורק עיניו בוערות. –
והלילה ליל „הסדר ”הראשון. – בשלשת הלילות האחרונים לא עלה עוד החיט על משכבו, כי עליו היה להשלים את מלאכת הבגדים החדשים, בגדי יום-טוב לגביר העיר ולבנו ולחתניו ולנערים הקטנים אשר להם. עוד בערב-פסח אחרי הצהרים עשה את המלאכה, ורק זה עתה בנטות צללי-הערב צרר אותם בשמיכה ויביאם לבעליהם.
והגביר ובנו וחתניו והנערים הקטנים לבשו את הבגדים החדשים ויבואו אל בית-הכנסת; ואולם החיט לא לבש בגדים אחרים, ורק רָחץ את פניו בחפזה, ויבוא גם הוא אל בית-הכנסת; ובנו הנער הקטן גם הוא לא לבש בגדים אחרים, ורק רחצו את פניו, ויבוא גם הוא עם אביו אל בית-הכנסת.
ובבית-הכנסת אורה וצהלת-נפש ומנוחת-לב. – והחיט עומד עיף ויגע ומתנמנם ושומע את קול החזן, ולרגעים ישמע את קול הרעש אשר יעלו בגדי המשי החדשים מסביב ואת קול ההמולה אשר יעלה הארג החדש אשר מתחת לבגדים החדשים; ועל ידו עומד אפרים בנו, וגם הוא שומע את קול הרעש וקול ההמולה העולה מתוך הבגדים החדשים – ופניו לבנים מאד, ורק עיניו בוערות.
ואחרי-כן, כשבת החיט אל „הסדר ”בעליתו הצרה, באה המנוחה גם עליו. הלא „יום-טוב ”הוא! החדר פֻּנה מכל שיורי חתיכות-ארג, הקערה ויין-הצמוקים מוכנים על פני השלחן, החבית המלאה מֵי-לפת אדומה עומדת בזוית – והמלכה יושבת לימין המלך.
הוי מלוכה, מלוכה עברית!
והבן שואל – ופניו הלבנים מתאדמים ועיניו הבוערות כהות. לא היה הנער רגיל באותיות הסדור.
והאב עונה: מעשה בעבדים ומעשה ברבנים, שישבו עד הגיע זמן קריאת שמע של שחרית – ואפרים שומע ואיננו מבין דבר.
ופתאום הוא מפסיק את אביו ושואל עוד הפעם – ואולם הקושיה החדשה, אשר הוא שואל, לא היתה קושיה מתוך הסדור.
„אבי! מדוע לא אמרו גם לי „תתחדש ”?… כל הנערים אשר היו בבית-הכנסת אמרו זה לזה „תתחדש ”, ורק לי לא אמרו ”…
ופניו החלו מלבינים מאד, ועיניו החלו בוערות מאד.
והחיט מגמגם ועונה – ואולם גם הוא לא ידע ברגע הראשון את אשר לו לענות; גם תשובה זאת לא היתה בתוך הסדור. אבל אחרי עבור רגע אחד ידע, והוא עונה:
„בני! כל מי שאין לו בגד חדש, אין אומרים לו: תתחדש ”.
„אבל מדוע אין לי בגד חדש? כל הימים אשר אני חי לא שמעתי עוד איש אומר לי: תתחדש ”.
כל הימים אשר אפרים חי לא היה לו עוד בגד חדש.
והוא נושא את עיניו מתוך הסדור, ועיניו לא היו עינים, כי-אם לפידים בוערים – ובנשאו את עיניו ראה והנה אמו, ובתוך עיניה דמעות.
„אם ירצה השם בשנה הבאה ”, ענתה לו אמו „בשנה הבאה בהיות הפסח יהיה לך בגד חדש ”.
ואמו נשקה לו על מצחו.
והנער יושב – ועיניו היו עיני חולם, חולם מחכה לפתרונים. –
אבל גם בשנה הבאה בהיות הפסח לא היה עוד לאפרים בגד חדש. נשיקות – אותן היתה אמו יכולה לתת לו, ואולם לא בגד חדש.
וגם בשנה אשר אחריה וגם בשנים הבאות לא היה עוד לאפרים בגד חדש. כי אמנם יש בני-אדם כאלה על פני האדמה, אשר אין להם לעולם בגד חדש.
יש בני-אדם אשר יתגוררו תמיד בעבר הרחוב אשר שם מזרח השמש, ויש בני-אדם המתגוררים בעבר השני אשר מנגד, בעבר הצל.
ואפרים התגורר תמיד בעבר הצל אשר ברחוב.
ואפרים שאל תמיד: „מדוע? ”. כעין יתוש קטן היה יושב במוחו הקטן וינקר בו. והיתוש נקר ויעש בו חור גדול, ואת החור מלא היתוש בשאלות-מדוע כאלה.
ושאלת כל השאלות היתה: מדוע אין לי בגד חדש? ועוד קשה ממנה היתה השאלה: מדוע זה לאחרים בגדים חדשים?
ואפרים לא הרגיש בלבו קנאה – ויהי מרגיש רק מכאוב.
ובהיותו ב „חדר ”וירא את הנערים ולהם בגדים אשר עוד אתמול או שלשום היו חדשים – ולא קנא בהם, ורק מכאוב הרגיש בלבו.
וברחוב העיר ראה בגדים חדשים – ורק מכאוב הרגיש בלבו.
וגם הרעב לא הציק לו כאשר הציק לו הרעיון האחד, אשר מלא את כל לבו.
כל הנשמה שבקרבו התכַּוצה ותהי לרעיון אחד, לכליון-נפש אחד – כליון-נפש לקול המלה: „תתחדש ”.
ורק פעם אחת היה מאֻשר – פעם אחת בלילה. ואולם בהקיצו משנתו בכה, ואמו שאלה מה זה היה לו, והוא סִפּר באזניה, כי זה עתה באו אליו הנערים, וימששו איש איש את בגדו, כי בגד חדש היה לו, ואיש איש אמרו לו: „תתחדש! תתחדש! ”ונפשו בו השתפכה מרֹב גיל – ואולם עתה הנה דבר אין לו.
ואמו אמרה: „אין זאת כי ראה הילד בגד בחלומו! ”
ואפרים היה לחולם גם בהקיץ – ואולם בגד חדש על בשרו לא ראה בחלומותיו עוד.
ונפשו עוד מחכה אל קול המִלה: „תתחדש ”.
והנער הלך הלוך וגדול, ויהי לנער בן עשר, ויהי לבן שתים-עשרה, ויהי לפועל על-יד אחד החיטים – אבל בגד חדש לא היה לו בכל אלה.
והחיט היה מכה אותו, ואשת החיט היתה משלחת בו את כל מגפותיה, ועוזרי החיט היו צובתים את בשרו הערום, הנשקף מתוך סמרטוטי לבושו – ואולם כל הדברים האלה לא הכאיבו לו, ורק בהיותו תופש בידו מחט וחוט ובגד חדש בין אצבעותיו לתפור אותו, אז הרגיש בלבו מכאוב. הבגד היה נוקב בשרו החי, ולא המחט – ואז היו פניו מלבינים מאד ועיניו היו בוערות מאד, והיתוש היה מנקר במוחו ובלבו, ובאזניו הָמה בלי הרף קול „תתחדש ”.
והקול הזה הָמה באזניו ובנפשו תמיד. וכליון-נפשו הלך הלוך וגדול.
ובשלוח אותו החיט להביא את הבגדים החדשים אל בתי העשירים ועיניו ראו את תפארתם ואת כל עשרם ואת כל אשר להם, ובשובו אחרי-כן למעונו הצר ועיניו ראו את עמלו ואת כל עניו ואת כל אשר לו – אז זכר רק את הדבר האחד: כי להם בגדים חדשים ולו אין.
במה חטא, כי אין לו בגד חדש? ומה עשו האחרים ובמה זכו, כי להם בגדים חדשים?
לוּ אך עצר כח להמית את היתוש הלז אשר בלבו, או לוּ אך עמד כחו לו להחרישו!
וכליון-נפשו הלך הלוך וגדול.
ובאחד הימים נתפש בגנבה. הנער התמים, אשר פניו הם כפני „שאינו יודע לשאֹל ”, לא היה בלתי-אם גנב – כן אמרה אשת-החיט היא אשר גלתה את דבר הגנבה.
והמעשה היה מעשה פּשוּט: בגד חדש נעשה בבית החיט, ואותו נתנו על-יד אפרים להביאו אל בית אחד העשירים בעבור בנו, ואפרים לא הביא את הבגד אל בית העשיר בעבור בנו, כי-אם הביא אותו אל מעונו, אשר בעליה. פעם אחת בחייו חפץ ללבוש על בשרו בגד חדש; רק פעם אחת בחייו חפץ לטעם טעם בגד חדש – ולוּ רק רגע אחד.
ואשת-החיט היא אשר תפשה אותו בּגנבתו. ואחרי-כן הכוהו, פצעוהו ויגרשוהו.
והנער היה לנער בן שש-עשרה, ויהי לבן שמונה-עשרה – ואולם „תתחדש ”לא הוגד לו עוד.
ופניו היו לבנים מאד, וקול השעול נשמע מפיו לרגעים ויהי מקיא דם לפעמים – ואולם עיניו בערו כגחלים.
והנשמה שבקרבו בוערת, והנפש אשר בו משתפכת, וכל מוחו אינו בלתי-אם תשוקה אחת וגדולה – תשוקה לקול המִלה „תתחדש ”.
מדוע? מדוע ככה דל רק הוא? מדוע זה לבני-אדם אחרים בגדים חדשים רבים ולו אין אף אחד?
והבגד החדש היה לו ל „רעיון קבוע ”, למין שגעון.
והוא לא עשה עוד דבר, בלתי-אם דִבּר על-דבר הבגד החדש, אשר יהיה לו.
וברבים השמיע את דעותיו, כי עוד יבואו הימים והיו תמיד בגדים חדשים לבני-אדם כלם, כלם.
עוד יבואו הימים ולכל אדם ואדם יאָמר: תתחדש!
אבל הימים האלה לא באו – ורק באו ימים אחרים.
והוא חולה שוכב על המטה בבית-החולים.
קול השעול הולך וחזק והדם מתפרץ מגרונו לרגעים.
והוא שוכב וחולם את חלומותיו בהקיץ; עיניו רואות מרחוק בגד חדש ואזניו שומעות מרחוק קול „תתחדש ”.
בימים הראשונים היה הרופא נגש אל מטתו כפעם בפעם בצהרים – ואולם עתה כבר חדל. אין זאת כי-אם עוד מעט וקם מעל משכבו ויצא והחלו החיים החדשים עם הבגד החדש.
ואולם כחו הולך הלוך ומעט. גרונו נחר ולשונו יבשה ועיניו בוערות.
ועיניו תסגרנה מעט מעט, והוא רואה לפניו מראָה נפלאה: הנה מלאכים יורדים, מלאכים קטנים, מלאכים גדולים, מלאכים לאלפים, מלאכים אשר לא יוכל לספור אותם מרֹב, ועוד מעט ומלא כל החדר אותם; והמלאכים עולים ויורדים, עולים ויורדים ומשיקים בכנפיהם, ופתאום והנה בגדים חדשים בידיהם, בגדים לבנים כלם, ואזניו תשמענה שירה נעימה, שירה אשר אין לה קץ: תתחדש! תתחדש! תתחדש!
ופתאום והנה מלאך שחור…
וביום ההוא קברו אותו בבגדים הלבנים והחדשים. ואולם „תתחדש ”לא שמעו עוד אזניו.
הנה זה הדבר אשר אמרתי לספר לכם בדבר נער אשר לא זכה ללבוש בגד חדש כל הימים אשר חי.
אבל אתם אל-נא תשימו את הדבר הזה אל לבכם, להעציב רוחכם יותר מדי – הלא רק בן חיט הוא.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.