כל תרבות נלחמת להפרשיות ולעצמיות. החברה מתחילה בשבט, ותכונתה של השבטיות היא אחידות־צורתה, שיש בה משום אחידות העדר. המלחמה בשבטיות זו עדות היא לתרבות מתחילה נובטת.
הממלכות הגדולות בתקופה העתיקה, על הרעמססים והסרגונים שבהן, לאמתו של דבר, אינן אלא אותה שבטיות שדבקה בה מחלת השנהבת. ראשי־המשפחה אלה מבקשים מעתה לשלוט במדינה שלמה. בימי־הבינים אתה מוצא את הכנסיה מטילה את אחידות־הצורה על החברה. הפרטיות וחופש־המחשבה חרם הם. האינקויזיציה – כל עצמה החפוש אחרי המין, הכופר.
ההומניזם הישן והמדע החדש היו מחאה נגד השבטיות, שלטון היחיד והאוניברסליות הבדויה. אבל במדע החדש ארבה סכנת החזרה אל עצם הרע, שבו קם המדע להלחם – אל האחידות, היינו: השבטיות. האמצאה המדעית נתנה בידי האחד או האחדים כח, שמעולם לא היה דוגמתו בידיו של אבי־המשפחה או ראש־השבט הקדמון. בדורנו אנו עדים אנחנו להסרת המסכה מעל פני הסכנה, האורבת במדע. זהו טיב מהותו של המשבר, שהגיעה עדיו האנושות.
משבר זה – מה משמעו? הווה אומר: עיכוב שחל בתהליך ההפרשיות; ממילא – הכחש הפרטיות, ועמו, בהכרח, השמד כל ערך רוחני או שכלי. ואף על פי שנכון הדבר, כי החומר ליצירתו של כל ערך מן הערכים מצוי בהמון־האדם, הרי הפרט הוא הצר לו את צורתו, נותן לו משמעותו ומביאו לעולם. אבל כדי לעשות זאת, זקוק הפרט לחופש.
על היהודי מעיק משבר זה שבתרבות בכח כפול. היהודי, מטבע ברייתו אינו עשוי לוותר על פרטיותו. עיקר תולדותיו, דתו, ספרותו העתיקה, הוא חיובו של רעיון זה. כבר בספר־התורה, תעודה קדומה אפילו לפי דעתם של הרדיקלים שבמבקרי־המקרא, תאר היהודי את עצמו כעם לבדד ישכון. אין שום אימה ובעתה במחשבה הזאת. בשאָט בנפש ראה גאון־ישראל בימים מקדם את המיעוטים הרבים, הנכונים למכור את מורשת־האבות בחצי־חנם, לקפל את אהלם ולהסתפח ברוב השליט. בכל משבר גדול בתולדות האדם, כל אימת שמלחמה זו פורצת, אתה מוצא את היהודי נכנס בעבי־הקורה.
בספר “בראשית” יש לפנינו אותה פרשת־ענינים פשוטה, שבה האלהים אומר לו לאברהם, שיצא מאור כשדים. הארכיאולוגיה והחפירות המרובות באור מסייעות בידנו להבין פרשה פשוטה זאת. אור כשדים היתה מטרופולין הומיה ורמת־התרבות. עריץ קשה־עורף היה המושל בה והוא מטיל את אנשי־הרוח, בני־דורו, העומדים ברשות עצמם, אל כבשן־האש, אם לא אל מחנה־ההסגר שבימינו. אברהם היה אחד מאנשי־הרוח אלה, העומדים ברשות עצמם ומסרבים להצדיע לכבוד נמרוד כדת וכדין. יצא אברהם מאור כשדים העשירה, שבה כבר הגיע, כפי הנראה, למקום־כבוד, והלך למסעיו אל ארץ פוריה פחות ומבטיחה פחות, לטבוע שם את חותם־פרטיותו בגוי חדש ובתרבות חדשה.
ארבעים שבטים היו עבדים במצרים והם קוברים את פרטיותם ואת כל שהיה במורשתו הרוחנית והתרבותית של כל אחד מהם בקברי הפרעונים ובפירמידותיהם. שוב היה היהודי היוצא מן הכלל. וכשהוא נאחז בארצו, בארץ־ישראל, קמים הנביאים, אלה הנעלים באנשי־רוח, ודורשים ממנו בכל כח־המליצה שבזעם היוצר, שיתגבר על יצרו, המשיאו להשתקע ולהבלע באותה אלמוניות שבאחידות־הצורה. נרדפו הנביאים על צואר, אבל את מטרתם השיגו. הם נתנו קיום לאותו דחף פנימי, שהתחיל נובט באברהם ובמשה, וקבעו ביהודי לדורותיו את קנאתו הנצחית לפרטיותו.
בבל, רומא והכנסיה – לא עלתה בידן לעקור מן השורש את פרי עבודתם של ישעיה, ירמיה ויחזקאל. שתוקים, ולא מפורשים, נשארו במשך כל הדורות טיבה ומטרתה של המלחמה. “עבודה זרה” קרא היהודי לכח־המושך שבהמון ומחשבתו לא בקשה לעצמה את אוצר המונחים הפסיכולוגיים, המיוחד לדורנו בעל התודעה העצמית, הפּיכחת יותר. היה מרגיש באותו כח־המושך ומתנגד לו על פי חוש פנימי. במאה התשע־עשרה הופיעו כמה הוגי־דעות גרמנים, שהשפילו את כל מושג הפרטיות הלאומית. את טהרת־הדם, שאינה במציאות כלל, עשו למולך חדש. האתוס הלאומי, שאצל הנביאים היה בעל איכות רוחנית ומשכנו בתוך אמנה מוסרית ושאיפה אידיאליסטית, נעשה אצל היוסטון צ’מברלין לעובדא שבגזע גרידא, זו המעוררת את אחידות־ההמון ואת רעבונו של יצר־השלטון.
ההכרעה אינה יכולה לבוא ללא הבהרת השאלה. בספר זה אני מנסה לבחון כמה מצדדיה של הבעיה לאור הצורך הזה. הגעתי לידי מסקנה, שעם כל השמות החדשים, שאנו ממציאים לה למלחמה זו, עצם־מהותה בעינו עומד. אין כלום מן העמוק ומן המסתורי באנטישמיות. אין זו קשה להבינה יותר מן הקנאה ומן הרדיפה אחרי הבצע סתם. יש אדם מתקנא במליונים של חבירו; יש מתקנא בכשרונותיו של חבירו; ויש מתקנא באישיותו של חבירו. אין כלום מן העמוק במרירות, שגורמים לו לאדם נכסיהם, כשרונותיהם וסגולות־רוחם של אחרים. האנטישמי אינו יכול לסלוח לו ליהודי אותה נחת־רוח ייחסית, שבה הוא נראה כמתהלך במשך כל הדורות כולם ועומד בעינו. משום מה אין אותו אדם נופח נפשו? משום מה חי הוא ופרה ורבה על אף כל שנאה ומשטמה?
בכמה מן המאמרים האלה אני מנסה לשלול את העמקות ואת המסתורין מן האנטישמיות. מוקיע אני עלילות, קטרוגים והאשמות כחסרי כל יסוד וכצעקות־התמרמרות בלבד. מראה אני, שהנוצרים הראשונים, בשעה שהיו מיעוט – חלו עליהם אותם עלילות, קטרוגים והאשמות ממש, ואפילו עד כדי דמיון בלשון־הדברים.
הוסף על רוח מאוסה וסנטרנית זו את הפחד מפני האי־מודע והאי־דומה, כרוך את סך־הכל בתאוות־הכבוד האישיות של אמנים ומדינאים שבעי־אכזבה, והרי האנטישמיות המודרנית לפניך. מגוחך הוא ליחס את האנטישמיות לגורמים כלכליים, מדיניים, דתים או אידיאולוגיים. עצם הגישה האנטישמיות מנקודות־ראות אלה יש בה משהן מן האנטישמיות, משום שיש בה ריח של הצדקה. את משפטי זה – אני מקוה – ימצא הקורא מוכח כל צרכו במאמרים מעין “מקומו של היהודי בעולם החדש”, “שקר שקר ועוד שקר”, ו“יהודים ונוצרים”.
היהודי יראה את עצמו שפוי יותר ביחסו אל תופעות האנטישמיות, אם הוא מבין את הרשעות הנבזה, שמתוכה זו צומחת. פשיטא, שצריך היהודי להיות בקי בענין, עד כדי שלא יישוה הוד־יתר על התופעה הזאת ולא יבקש להעריך את חייו מחדש או לבנותם בנין חדש בגין זו. פסיכואנליסטן יהודי־גרמני מצוים מביע את הרעיון הזה: “אם משלח אתה את הקנרי מכלובו, ידרסוהו עופות אחרים מטעם אחד זה בלבד, ששונה הוא מהם בצבעו”. טעם ונמוק יפים מזה אין לו לאנטישמי לציד־כלבים ביהודים.
אין המשבר כולו פרי האנטישמיות. המשבר הוא תופעת־ה“גלות” משמעה – המחשבה על עצמנו באמצעות דעתם של אחרים. זוהי כונת מאמרים מעין “עם ולא ‘איזם’” “גלות”, ו“מתנגדי הציונות שבים לבצרון”.
כל הכרעה שיעמיד היהודי כנגד המצב, נראית לי מותנית מראש ברוח ארבעת אלפים שנות תולדותינו. איני יכול להעלות על הדעת שעשר שנות־הנאציזם ישנו באמת את מהלך ההתפתחות האנושית. הייתי מתיאש מן המין האנושי, אילו הייתי חושש, שהשפעתו של היטלר תפעל פעולת־קבע על תרבות האדם. הבהלה כיום הזה – שרשה, בעיקר, בחוסר אופי וחזון.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.