הלחץ הגשמי, שהיה פוקד את היהודי בעולם העתיק ובעולמם של ימי־הבינים, עצום היה לאין־ערוך מן האַלמות ומן האכזריות, שהוא מתחייב בסיבלן כיום; אף על פי כן עלוב מצבו הרבה יותר במאה העשרים ומעמדו קשה יותר מהחזיק. בימי־קדם ובימי־הבינים היו אָפיו וגורלו של היהודי לחידה בעיני גויים בלבד; ואילו בדורות החדשים מעבירים אלה את היהודי על דעתו, יותר מאשר את זולתו. בימי־קדם ובימי־הבינים באו אומות־העולם בטרוניה עם היהודי משום מיאונו קשה־העורף לחדול מהיות יהודי. ואילו הנעימה המובהקת ביותר באנטישמיות בת־ימינו – כל עצמה הכחשה קשת־עורף באפשרות, שיהיה היהודי כלום אלא יהודי בלבד.
בעולם היווני־הרומאי הכירו היהודים הכרה עמוקה בליכודם, בזהותם העצמית, באחדותם. ראה ראו את עצמם כעם נפוץ בתפוצתו. אוכלוסי־ישראל, בצירופם בקיסרות הרומאית ובקיסרות הפרתית, בודאי היו מרובים פי חמשה מאוכלוסי־ישראל בארץ־ישראל. אלא שירושלים נשתיירה מרכזו הרוחני והתרבותי של ישראל בעולם כולו והנשיא – ראש וראשון במעלה לאומה כולה. אכן, שאפו היהודים להיות אזרחים רומאים ופרתים, אף נעשו אזרחים רומאים ופרתים. כפויי־טובה לא היו לגבי הזכות הזאת, ולא העלימו עין מן החובות, הכרוכות בה. אבל מעולם לא הישלו אותם יהודים את נפשם עד כדי ביטול היש העצמי, ולא הכו את העולם בתמהון מתוך הכרזה, שרומאים הם או פרתים. מסירת־מודעה מעין זו – טקיטוס ורבי יוחנן בן זכאי, שניהם כאחד, היו שמים אותה ללעג.
היה היהודי יהודי והרומאי – רומאי. ההבדל היה גלוי לעין, ושום מאמץ לא נעשה להסתירו. היה הבדל ביחוס־אבות: אברהם ואיניאס – מוצאם ממשפחות שונות. היה הבדל בדת: האלילות ואמונת־האחדות – אי אפשר היה לכרוך את שתיהן יחד. היה הבדל במנהגי־עם, והיה הבדל בכיוון או בהנמק המוסרי. היו עוד הבדלים מרובים כגון: בלשון, בנימוסים, בגזע, אלא שאלה לא היו ניכרים באותה המדה. היהודי היה נזקק לרומית, ליוונית או לארמית במשא־ומתן ובספרות, אף לא היה סגור ומסוגר בפני הלכות דרך־ארץ, הנהוגות בסביבתו. ואשר לגזע, הרי פקפק היהודי מאז־מעולם פקפוקים חמורים בנוגע לטהרה הגזעית: יפה היה זכור לפניו דוד המלך, שאם־אבותיו היתה מואבית; זכור היה לפניו לגלוגו של יחזקאל על ירושלים, משום תערובת דם חתי ואמורי שבה; זכורים היו לפניו בני אדום וייטור וחדייב, שנטמעו בקרב ישראל, ושמעיה ואבטליון, רבי עקיבא ורבי מאיר, שמוצאם לא מישראל. ללא מחקריו ודקדוקיו של האנתרופולוג בן־ימינו, הרגיש היהודי, שכבר בא סנחריב, מלך אשור, ובלבל את האומות.
קטרוגים ועלילות־דם על היהודי תכופים היו גם בימים הרחוקים ההם. היו התנגשויות מדיניות, כלכליות, דתיות ותרבותיות. השיב היהודי מלחמה שערה כיהודי, ושמר על עצמאותו הדתית והתרבותית באומץ־לב ובתוקף־הרצון. הוא לא התדיין עם הרוב השליט בשאלת מהותו של התושב בן־הארץ. ולא משום שחסר היה “חומר” לטובת טענותיו הוא. מר שמואל בנהרדעא יכול היה להזכיר לאבלט ידידו, שקדם אברהם אבינו לאבותיו של זה בבבל. יכול היה להורות באצבע על אותו משורר מזהיר, ישעיה השני, על נחמיה הפּחה; על דניאל איש־חמודות למלך, על אנילאוס ואסינאוס שרי־הצבא. הוא לא עשה כך, משום שלא היה מענינו כלל להוכיח, שפרתי הוא יותר מן הפרתים. ולא שפגומה היתה אהבתו לארץ־מולדתו: הכר הכיר, שדין־מלכות דין הוא ואין אחריו כלום בכל ענין אזרחי ומדיני. בשמחה רבה הפקיד את נפשו ואת הונו שומרים את משמרת המלך והמדינה. בעבי־המלחמה נגעו דמיו בדמי הגבורים שבלוחמים. אלא שיהודי היה, ולא אָבה להפוך את עורו או לוותר על זהותו. העולם העתיק קרא עליו תגר, הלעיז עליו, לגלג עליו, אבל לא נמנע מלכבדו ומלהפליאו כלל ועיקר.
ימי־הבינים – כל עצמם כנסיה דתית היו. “מן המאה החמישית עד השש עשרה”, כותב גיזו, “קונה התיאולוגיה לעצמה את שכל־האדם קנין שלם והיא מנהלת אותו בעצתה. עולם־המחשבה כולו טבוע בחותמה. שאלות פילוסופיות, פוליטיות, היסטוריות, נחקרות מבחינה התיאולוגיה. עליון כל כך שלטונה של הכנסיה במערכת הרעיון, עד שאפילו המתמטיקה והפיסיקה משתעבדות לתורותיה”. הבין היהודי, שאין הוא נמנה עם בניה של הכנסיה. הוא נתבקש להיות חבר במנינה ובבנינה, אלא שסירב להסתפח אליה. אבות־הכנסיה, שנתחנכו על ברכי האמונה, כי מישראל תבוא הגאולה והופעתו השניה של ישו תלויה בהמרתם, שקלו־וטרו, דברו על הלב, הטיחו דברי נאצה – והיהודי הלך לו לדרכו. אבות־הכנסיה – עיפה נפשם, אבל יפה היה כחם בפלפול: לא בחינם למדו מדרש, מדרש של ישראל. כדי לפטור עצמם מכל ספק בדבר הגאולה הנוצרית וכדי להבטיח את הופעתו השניה של ישו, הכריזו על עצמם, שהם הם היהודים, " Judaei“. את המשפט ההגיוני הזה הוכיח קיפּריאיוס הקדוש באילו שבע מאות פסקאות, שפסק מן התנ”ך. אוגוסטינוס הקדוש ביצר אותו מתוך בקיאות, שקולה כנגד בקיאותו של זה, ובסערת־רגשות מרובה משל זה לאין־שיעור. אותו טיבטון גאיון, לותר, עדיין התעקש בטענתו, שלו ולעמו החזקה על השם: יהודי. ואשר ליהודי, החי וקיים בפועל ממש – הכריזו עליו טרטוליאנוס, קיפריאנוס, כריזוסטומוס ושאר צבא־דומיהם, עד לאותו לותר עצמו, כי תלמידו של השטן הוא: החרימוהו וגידשו את סדר־התפלה הנוצרי, את הפולחן, את עיקרי־הדת ואת הדרשה הנוצריים, אָלות וקללות על ראשו של הורג־הנוצרי זה. היה היהודי סופג את המכות מתוך סטואיות ועוסק בשלו. היהודי דחה את ישו, והכנסיה דחתה אותו. לא נתעלם מעיניו, שהזכרת שמו של ישו לעתים קרובות אלא כסות־עינים לאהבת־הבצע ולרגשת־הייצר, לטירוף־דעתם של מלכים ולנכליהם של אפיפיורים. שכן ידע, שגאוות הכנסיה על עיקרי האהבה והרחמים, שהיא מלמדת, אלא שהוא עצמו אינו בן לה: יהודי הוא, בן־חוץ, וממילא קבל על עצמו את התולדות, הכרוכות במצבו.
במנוד־כתפים של אורך־רוח נשא את גורלו במשך כל הדורות הרבים ההם. שנאת־ישראל לא היתה אצלו לעובדה, שכל מעיניו בה. תסביך־נחיתות לא נתפתח בו. כבוד הרבה לא רחש לבו למעניו. בז היה לברבריות שבהם, לאכזריות שבהם, ומחכה ליום פדותו. כשגירשו פרדיננד ואיזבלה את היהודים מספרד, יצא שר־אוצרם של המלך והמלכה בגולה עם אחיו נמוכי־המעמד. אברבנאל לא הגה נכאים, לא שאל, מה טעם הוא יהודי. חיבר את ספרו “מעיני הישועה”, שבו הטעים בעוז־רוח את יתרון היהדות מדתו של טורקוימדא, בשר את ביאת־המשיח, וניבא את בנינה של מלכות־ישראל השלישית בארץ־ישראל, – מלכות גשמית, על כל אביזריה של מדינה פוליטית. את מפרשי־המקרא, שהוציאו את הנבואות הקדמויות על ציון לעתיד לבוא מידי פשוטן ונתנון ענין לרוחניות יתירה, גינה אברבנאל כמרגלים מסרסים כוונתם האמתית של הנביאים.
עד כאן ימי־קדם וימי־הבינים. ואילו בעולם החדש נשתנו פני הדברים, בפרט לגבי אותם יהודים, שנעשו עצם מעצמיו ובשר מבשרו של עולם חדש זה. משעלה המדע לגדולה, התחיל איש אירופה מתגאה מאד. באין אומר ודברים הגיע לראות את עצמו, את תרבותו ואת דתו כמלח־הארץ. המושג “מזרחי”, מן הצד השני, נעשה אצלו שם נרדף לברבריות ולבערות. מתוך התלהבות רוממה, שברגע מהפכני, ניתנו זכיות־אדם ליהודי. מתוך נמיכות־רוח והכרת־תורה, מתוך עוורון כמעט, קבל היהודי את המתן, אלא שבה באותה שעה בלע את דעתו המוגזמת של המערב עליו בעצמו ועל מהותו. רחשי־הכבוד מצד היהודי כלפי התרבות השלטת עברו כל גבול: את סבל־ירושתו הוא התחיל רואה בבוז. הוא גמר בדעתו לחדול מהיות יהודי. הסתפח אל הכנסיה ונעשה גרמני, צרפתי או איטלקי. במשך עשרים־שלשים שנה גרמו אותם מנדלסונים, היינים וברנים להפקעת השער של מי־הטבילה, אלא שאיש־אירופה “הנאור” עדיין עמד משום מה בחשדנותו כלפי הגרמנים החדשים האלה. חלאה האָטה בתהלוכות אל גיגית־הטבילה. היהודי היה כאיש נדהם. היינה נעשה לגלגן עד למרירות, ברנה זעם כמשתולל, אבל המרת־הדת נעצרה. ויורשי־מקומם של אותם היינים וברנים – ההולדהיימים, הגייגרים והריסרים למיניהם, אמרו בלבם, כי מצאו את הנוסחה לעקירת האנטישמיות מן השורש: יחזיקו בדת משה, אלא שעם ישראל יחדל להיות משאר הבחינות כולן, והאנטישמיות תחדל עמו.
תולדותיה של האמנציפציה מאותו זמן ואילך – כל עצמן כשלונה של אותה נוסחה. פשוט, הנוסחה לא צלחה למלאכה. לא יכול היהודי ליהפך, כביכול, לרוח שאין בה מששות. והנוצרים מעולם לא התקשו לראות בו, בכל המסיבות, את היהודי הגמור, בן בנם של אברהם, יצחק ויעקב: זכרו להם, למלחין, יוצר האורטוריו “אליהו”, למחברה של “דיע לאָרעליי” ולמיסד הקו המבורג־אמריקה, את מוצאם מארם נהרים. עיון, שאין עמו משוא־פנים, בספרותה של האנטישמיות בת־זמננו מגלה קטרוג, שאם נשמע בכלל בעולם העתיק, לא נשמע בו אלא לעתים רחוקות בלבד, היינו, שהיהודי מסתיר את זהותו, שהוא מייצג את עצמו, כמה שאינו, והוא חודר כמתגנב לתוך הגוף המדיני, על מנת לשחתו.
כנגד נוסחה זו, המוצעת מטעם כמה יהודים מתערבים, עומד רצונם של המוני־יהודים עצומים. חוש אנושי בריא לוחש על אזנם ומעירם להכיר בעובדה, כי בני־חוץ נשארו עד היום הזה, בני־נכר בכל ארצות אירופה. את העובדה הזאת הם רואים, כראות את הרת האנטישמיות. הדת, הגזע, התרבות, הכלכלה, המדיניות, כל אלה אינם אלא גורמים תורמים תרומה שניה במעלה. “שונאי היהודי”, כותב לירואַ־בוליו, “רגילים תמיד להתקיף בו את הזר”. היהודי – בן־חוץ תדיר הוא, בולט לכל עין, מצוי בכל מקום, ולפיכך חשוד, יראוי ושנאוי. כל אימת שהנסבות מתירות את הדבר, יכול הדימגוג החרוץ להפוך אותו לנושא היראה, החשד והשנאה.
כל, שהוא בלתי־ידוע, מבעית את הפרא כרוח רעה, וכל שהוא מבעית – יראוי: לפיכך אתה מוצא שבית־האב, השבט, וההמון באירופה בעלת־התרבות, במדה לא־פחותה מאלה, מבקשים תמיד לכפות את האדם להתאים את עצמו אל הרבים, או להשמיד את שאינו מתאים את עצמו. אמנם כן, אין זאת אלא תורת־הנפש שביער־העד, אבל מתחייבים אנחנו באונאה עצמית חמורה שבחמורות, אם אנו סבורים, שמרחק רב התרחקנו מיער־העד, מבחינת יצרי־אנוש היסודיים ביותר. מגע־בהלה קל אחד הופך את העולם כולו לעולם ברברי. שבט ליטיארסס הקדמוני היה מקריב מדי שנה בן־נכר אחד קרבן לרוח, הממונה על הדגן. אותו מנהג, כותב פריזר, חוזר ועולה על הבמה, דרך־מומוסות, בכל רחבי־גרמניה: האכרים תופסים אחד זר, עובר לתומו, וכופתים אותו בתוך האלומה. “אין לצפות”, מוסיף פריזר, “שיסיימו אותו טקס מקביל בהתזת ראשו של הזר, העובר לתומו, אלא שאם אינם פוסעים פסיעה גסה זו, הרי לשונם ותנועותיהם אותה שעה רמז, לפחות, לתשוקה לעשות כך”. חשד, פחד, בהלה, אחד היטלר – והם נפתים על־נקלה להביא לידי סיום את הטקס המקביל הזה.
במאה התשע עשרה ובמאה העשרים, אפשר, השביח מצבו של היהודי במדת־מה, אבל שום שנוי כמעט לא חל במעמדו. כאז כן עתה, הרי כל חבר־אומנים או מסדר או סניף־אחווה, או מועדון או עם, כשהוא מהדק את ארגונו מבפנים, מיד היהודי רואה את עצמו מוסגר אל מחוץ למחנה, שכן היהודי נשאר תמיד יסוד־השולים בלבד. דרך־פעולתו של היטלר היתה זאת להתרכז בחימה שפוכה על יסוד־שולים זה – והוא הוא הדימוגוג העוול ולא־ידע־בושת שבעולם. בספרו “מיין קאמפּף” הוא כותב, שאסור להעמיד את ההמונים בפני מנגדים מרובים יתר על המדה, משום שהם עשויים להתבלבל מתוך כך. המנגד צריך שיהיה אחד, ועליו יש לספר לעולם את השקרים המטופשים והמגושמים ביותר. והנה היטלר אינו אדם מלומד יתר על המדה, ואף בספרותה של האנטישמיות לא קרא ולא שנה יתר על המדה – אף על פי כן מצא את היהודי מאליו נאות לצרכיו ביותר כ“מנגד”, “בן־חוץ” ו“יסוד־השולים”, שירכז עליו את כל חמתו השפוכה. לא היטלר הוא, שיצר ליהודי את מעמדו זה: מוכן ומזומן מצאו לפניו. אין לך דבר מגוחך בעולם מן הנסיון ליחס מקוריות להיטלר בשדה זה. הוא לא הוציא מפיו אפילו מלה אחת, שלא השמיעוה וחזרו והשמיעוה האנטישמיים קודמיו, ולוא גם בסבר פנים יפות יותר.
רינן, איש התרבות והליברל, אף הוא שופך שיחו אי־שם באותו הכיוון: “אפשר ללמד זכות על הגרמני בחששותיו. הגרמני, המחשב את כח־היהודים, ההולך ורב בגרמניה, את ההון העצום, שצבר היהודי מתוך ספסרות בבורסה, את השפעתו על העתונות, את רוב ארמונותיו המפוארים, את יחס־זלזולו אל יגיע־כפים, וכו', מתמרד ממילא. ולא הגרמני בלבד, אלא כל מי, שחש ענין בגרמניה, עשוי שיראה בדאגה את שגשוג ההשפעה היהודית באותה ארץ”. בשנת 1880 ספר אותו בזוי, שטיקר, את הספור הזה ברייכסטאַג: “בשעה שנבדקה גופה אחת לפני זמן־מה בדיקה שלאחר מיתה, נמצאו באותו מעמד רופא־המחוז, העורך דין, המנתח ועוד פקיד רביעי – כולם יהודים, רק הגוף המת היה גרמני. הנה”, קרא שטיקר, “תמונת־ההווה לעיניכם”!
לפני יובל בשנים, בתשובה לאותה נוסחה מיסודו של גייגר, היו לעתים קרובות נשמעים בגרמניה כדברים האלה: “לא דתם של היהודים היא המעלה סרחון באף הגרמני. אין לך גרמני בעל תרבות, שיקפיד על האמנה זו או אחרת של שכנו. יראו מפני היהודים ושנאתו להם צצות מתוך קרקע, ממשי יותר מערכם הייחסי של הברית החדשה והתלמוד”. כשהוגשה לפני ווילהלם קיסר בקשת ממשלתו, שיסתלק מן המלוכה, השיב ואמר: “לא אעזוב את כסא־מלכותי בגלל מאות יהודים אחדות ואלפי פועלים אחדים”. הדייקן אינג בוודאי שאינו מתלמידיו של לודנדורף – אף על פי כן כותב הוא: “ערש־אמונתנו לא היתה יהודה, כי אם הגליל… הגליליים – בוודאי לא נזל אף נטף דם יהודי בעורקיהם… מעולם לא ראה היהודי את הגלילי כבן שבטו”. מה כוונתם של דברים אלה? פשוטם כמשמעם; ישו נורדי היה, והיהודים הם גזע נחות־דרגה. רינן, שטיקר, ווילהלם קיסר, הדייקן אינג, ואני מצטער לומר: אף לותר וגיתה, הם שסיפקו להיטלר את תחמשתו. אותה נוסחה של יהודי בן־המערב נכשלה מכל וכל.
הציונות, כל עצמה, אינה אלא הכרה ישרת־לבב בכשלונה של נוסחה זו. עומדת היא בכל תוקף על דעתה, שאין תחנת־בינים בין היהודי הגמור לבין העלמותו הגמורה מן העולם. כשנאסר ארנסט טולר בגרמניה הליברלית־הדימוקרטית ונחקר על ידי התובע הכללי, שאָלו זה: “מה דתך?” “אין לי דת” השיב טולר. מיד פנה התובע אל הסטינוגרף ואמר לו: “רשום: יהודי בן־בלי־דת”. אפילו הזדהות קלושה שבקלושות ודקה־מן־הדק עם היהדות טובעת את חותמה באדם, שיהיה כבן־חוץ בעיני העולם. והציוני מסרב להיות בן־חוץ כל הימים. כופה הוא על עמו את ההכרה בהגיוניות שבמצבו. היהודי, על בתי־כנסיותיו ועל אגודותיו הציוניות אף הן, עתיד שיעלם מן העולם לגמרי, או שיודה ביחודו כעם. ואם עם אתה אומר, מן הדין שיהיה לו מקום־דירה משלו. מקום־דירה כזה ליהודים – עשויה שתהיה ארץ ישראל בלבד, והארצות הסמוכות לה. חמשה מליונים יהודים יהיה מן הצורך להעביר ממזרח אירופה אל המזרח הקרוב.
מפעל כביר הוא זה, וקשיים חמורים שבחמורים מכתרים אותו סביב – קשיים מרובים משהיו בשעה שקרא הרצל ליהדות־העולם, שתיצור את מדינת־היהודים. קשיים אלה, בעיקרו של דבר, חייב היהודי עצמו ליתן את הדין עליהם. אילו רצו בכך העשירים ובעלי־ההשפעה שביהודים בשעתם, אפשר, כבר היתה ארץ ישראל כולה, לרבות את עבר־הירדן, לנו כיום הזה, ומליוני יהודים, יוצאי מזרח־אירופה יכלו למצוא את ביתם שם. סכום בדומה לאותם מליוני הדולרים, שהוצאו לסיוע הנפגעים באוקראינה, בפולין, ברוסיה ובגרמניה, יכול היה לתת לנו עוד ארבע ערים כתל־אביב, ועוד עשרה עמקים כ“עמק”. האימה הגרמנית הנוכחית, או ההשפלה שבה, לפחות, אפשר היה למנוע אותה. אפשר היה, שתהיה לנו מדינת־יהודים עשויה לקלוט את הפליטים וגם להתיצב בפני היטלר – דבר המסתבר במאד מאד – כבאת־כחם של אלה. העשירים ובעלי־ההשפעה שביהודים ניסו את נסיונותיהם בנוסחה האמורה, ואילו העניים שבהם, נדחפים מתוך שכנעה פנימית, יצרו תל־אביב אחת ו“עמק” אחד, לפחות. ארכו להם הימים, עד שהוציאו את רעיונם אל הפועל, ובינתים נשתנו התנאים והקשו עליהם את המפעל. אלא שעדיין אין טעם לכך, שיניחו ידיהם ממנו: “רך הוא הלב, הזקוק לבטחון גמור בהצלחה, בטרם יגש אל המלאכה”. לבבות אמיצים, שיעשו במלאכה על יסוד האמונה והאידיאליזם, ימצאו בישראל תמיד.
בלי ספק, יתעקש המזרח הקרוב בהתנגדותו לחדירת היהודי מחדש אל ארצות מכורתו ותולדותיו הקדומות. התנגדות זו, אפשר, יהיה צורך לשים לה קץ על ידי ניתוח עיקרי. אבל משיעשה הניתוח, עתידים החולים שיחלימו. ימים רבים יתחוללו תגרות־דמים בין שני המחנות, אבל תגרות אלה יתחוללו בין צדדים שוים במעלה. כעבור מאה או מאתים שנה, יראה היהודי את עצמו בן־בית במזרח הקרוב, הרבה יותר משהוא רואה את עצמו בן־בית באירופה מקץ אלפים שנה. היהודי, איש־המזרח, על נקלה יתמזרח שוב. כי אַל לנו לשכוח, שעד לפני מאתים שנה, בערך, היה רוב מנין ורוב בנין של ישראל במזרח, והרבה יותר נחת ראה שם מאשר במערב. קודם כל, לא היה היהודי מעולם הורג־הנוצרי בעיניו של המושלמי. ושנית, קרוב הוא אליו יותר ביחוס־אבות, בלשון ובמסורת. גיטואות, תוי־קלון, עלילות־דם, פגעו בו שם לעתים רחוקות. וארצות־ערב הן אלה, שבהן יצר היהודי את האפייני ביותר לרוח־אומתו – את דתו, את תורת־מוסרו, את אמנותו, את כתבי־קדשו, את תלמודו ואת תקופת־זהבו בספרד הערבית. הספרות העברית החדשה היא פריה של היהדות המזרחית וגעגועיה על ארץ ישראל. אפילו חכמת־ישראל “יודענוויסענשאַפט” זו, במדה מרובה אינה אלא מפעלם של אותם יהודים, שקוו לשיבת־ציון והתפללו לה.
הציונות, מתוך שהיא תאומה להיסטוריה היהודית, לרצונם של המוני־היהודים ולמחשבה החברתית, המתקדמת ביותר, דבוקה ואחוזה ברעיון של הקמת מדינה יהודית, והקהלת אוכלוסים גדולים מעם ישראל באותם מרחבים עצומים ושוממים, שבארצות הסמוכות לה. כבוד ויקר חדשים תתן אומה יהודית, השבה אל מולדתה, ליהודי בעיני־העולם. מצבו ייעשה טבעי יותר ומסתורי פחות.
והיהודים בשאר הארצות – מה תהא עליהם? כעבור מאה שנה, בערך, יסופו רוב רובם של היהודים ברוסיה, בצרפת, באיטליה, בגרמניה. חלשים שבהם יכנעו בפני לחץ־סביבתם, יתבוללו מתוך נישואי־תערובות, או יחדלו מפריה־ורביה ויתמו לגווע. והחזקים יצאו אל ארץ ישראל ואל המזרח הקרוב, או אל ארצות, שבהן לא יגדל הלחץ כל כך. בארצות־הברית ובאנגליה יטמעו המונים־המונים מישראל. היהדות האמריקאית הרי כבר מרפה ידיה מן הכח, הפועל נגד הטמיעה – מן החינוך היהודי. נכבדינו הרי כבר עוזבים את בית־הכנסת, או מדחים אותו למקום פחות־המעלה בחייהם. היהדות האמריקאית טרודה בצדקה ובגמילות חסדים. מאמצים ראויים לשבח הם אלה, אבל אין בהם כדי לקיים עם. אם אנו מתירים לשיטת־מחשבתנו ולצורת־ארגוננו, הנוהגות אצלנו כיום, להתמיד בקיומן, עתידים מספרינו, שיהיו פוחתים והולכים. יבוא יום ונהיה מיעוט, שאינו ניכר, וממילא אינו מטריד ואינו מרגיז את הרוב.
ואם אפילו המונים גדולים מישראל מתקיימים בארצות־הברית ובאירופה, עתידה שיבת המדינה היהודית בארץ ישראל, שתשפר את מנת־חלקם בכל אשר הם נחיתים שם. שוב לא יהיה היהודי בבחינת קרוב עני, סמוך על שולחן העשיר והעשיר סובלו, משום שבית משלו אין לו. יראו אותו כאח לאזרחות, המבכר את ארץ־מולדתו או את ארץ־בחירתו על פני ביתו הלאומי. לא לקו האירים שבאמריקה במעמדם ובחשיבותם משום חלקם, שתרמו לחידוש יצירתה של המדינה האירית. אין זה מן הנמנע, שלעת־משבר יאשימו את האירים, את האיטלקים, את הפולנים, את הגרמנים או את היהודים בלאומיות־כלאָים. קנאים, ג’ינגואים ושוביניסטים לא יחדלו מן הארץ. אבל מוטב לו לציוני, שיאשימוהו לעת משבר בנאמנות למדינה קטנה, וארץ־ישראל שמה, משיראו אותו תדיר מנודה, אורח לא־קרוא ועלוקה, ומשיחשדוהו בכל עת ובכל שעה בהשתייכות לאגד בין־לאומי חשאי, המבקש בעת ובעונה אחת להחריב את העולם ולמשול בו בכיפה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.