עצמותן של יצירות פייארברג היא – עוז־מלחמה והוד־עלומים. לא היה צעיר לשנים בלבד, כי אם גם רוחו הייתה מלאה עלומים. מכאן אותה התמימות המלבבת שנפשו היפה הצפינה בכתביו המעטים. וזהו גם סוד חידושו וסוד יחודו בספרותנו החדשה.

כל תקופה של ספרות, זאת אומרת מניין של יצירות הנתונות בתחומיהם של תנאי חיים מסוימים. עקבות הגיל שלה ניכרים בה עד עולם. פייארברג נכנס לספרות של ימי בינה. כלומר – של ימי עמידה. אמנם יש אשר הסופר העברי יודע לדבר את דבריו לא מתוך פיכחות והגיון קר בלבד כי אם גם תוך חימה וחרון־אף; יש אשר הוא שופך לנו את כל מרירותו על פנינו. אבל לב צעיר הבודק את אמונתו ומבקש את אלוהיו לאורה של אבוקת הנוער – אותו אל תבקשו בספרותנו כי לא תמצאוהו. ספרותנו היא ספרות הבינה לא ספרות הרגש; ספרות הזקנה ולא ספרות העלומים.

ואין זו אותה הזקנה החשובה והמזוקקה שמתוך עיניה הדועכות נתזים עוד לפעמים שרידי להבה, ברקים חיוורים ונטולי־זוהר. זוהי זקנה טבעית, שלא ידעה נוער מימיה; צינה של מזג היוצאת מתוך עצם אופיו ועולמו הפנימי של הסופר העברי. הוא לא חדל מלהתפעל, אלא שאינו מסוגל להתפעל. לבו לא נתרוקן מרגש, אלא שאינו בר־קיבול לרגש. זוהי הסיבה שגם אחרי כל המאורעות הגדולים, אשר הטילו סערה אל תוך חיינו בשלושים השנים האחרונות ואשר הכריחו את האומה לבקש לה דרכים חדשות ושמים חדשים –השפעתה של שעה מופלאה זו עדיין אינה ניכרת בספרותנו לכל יופייה וההוד הנורא שבה. אין אני מדבר על ההשפעה החיצונית המצויה בשוק תמיד; על הרכנת הראש הבאה מאליה ועל דישת הרגלים במסילות שסללו אחרים. אני מדבר על ההשפעה הפנימית, היוצרת, היוצקת אל תוך הגרעינים החדשים חוסן חיוני כביר והפריה תוססת ורעננה. אותה אל תבקשו בספרותנו, כי לא תמצאוה. השפעה יוצרת כזו יכול לקלוט רק אותו הלב המסוגל להעריץ את העצם המשפיע ולהחזיק לו טובה. וההערצה והקידוש אינם באים אלא מתוך רגשות עמוקים ורחבים. אבל היכן יבואו הערצה וקידוש לדור ספרות שהבינה המדויקת בלבד היא מנת חלקו; לדור ספרות שמימיו לא ידע את תור הנוער ואת רטט העלומים, ורק גחלים לוחשות של ימי עמידה מפיצות מסביב לו חום נעים ופושר?

ואש הנוער היא שיקדה בלבו של פייארברג. הוא לא ידע את הקרע הרוחני, אשר החריב את עולמם של רוב סופרינו. נפשו הייתה צמאה אבל לא קרועה. הקרע הוא פריו של חוסר־אמונה של פקפוקים וחיטוטים המקדימים לעקור את הדביקות באידיאה עוד בראשית קליטתה בלב. הקרע הוא כפירה רפת־אונים, כפירה למחצה, שאמנם אין בכוחה להחניק את הרגשות עד מוות, אבל היא שופכת עליהם קיתון של צוננים ומקפיאתם. פייארברג לא היה כופר. לעולם רועדת לו נשימה דתית בנפשו; ושלימותו הרוחנית של האדם הרליגיוזי אינה נפגעת אפילו אם הוא בודק וחוזר ובודק את הנושא האלהי שלו ומחליפו. נפשו של פייארברג לא הייתה אכולת ספיקות עד כדי כשלון. אדרבה, במעמקי נשמתו היו חבויים זיקי התלהבות של אמונה שלימה. אם אמנם קולו נשמע ברעש ושאון, הרי יש ברעש ושאון אלו יותר קריאה לעזרה מן הייאוש והמרירות. ה“לאן” שלו אינו זעקה של מפח־נפש, משום שאפסו כל התקוות ונשמו כל הדרכים, אלא זוהי זעקה של ‘נחפשה דרכינו’ – נחפשה ונמצא. ככל בעל־אמונה היה גם הוא בעל־בטחון, אדם אופטימי, אבל אין זו אותה האופטימיות הזולה, החרדה, מוגת־הלב, העוצמת את עיניה ומסיתה את דעתה בכוונה מן המציאות והרע שבה. אדרבה, מעטים הם הסופרים בתוכנו שצרת האומה נגעה בליבם כמו שנגעה בלבו של פייארברג ופצעה אותו פצע עמוק כל כך, עד שנעשתה יסוד מוסד לכל יצירותיו והגות רוחו. ואמונה זו שהאמין בכוחו המכריע של הטוב לא הייתה לשיעורים, לא הייתה סגורה במסגרת צרה של מצב זה או זה הנוגע לעצמו ובשרו. היא הייתה השקפת־עולם רחבה ואנושית ששאבה את עוזה וחוּמה מתוך מקור הרחמים הרבים והאהבה הגדולה שהיה מפכה בעורקיו. פייארברג ידע לרחם ולאהוב. הוא אהב את העם העברי וקנייניו עד כדי הערצה וקידוש. ואם מעטים ולא בהירים הם שרטוטי האהבה האישית, שנשארו לנו בכתביו, הנה רגשות ההשתתפות בגורלו של הנרדף באשר הוא נרדף שהובעו על־ידיו בכמה וכמה מקומות מעידים, שהוא כמעט אחד בספרותנו שהרגשות הללו מלאו את כל ישותו ועלו למדרגת אהבה רבה וחמלה גדולה, אהבה של אמת שאין בה אף משהו מן הבכיינות הקולגית והמזויפת. זו הייתה לו הרגשה דקה ופורייה, שמחמת ההתלהבות והתום שבה היא מתרוממת עד ליופי פנימי מסונן בצערה של נפש כואבת וחיה את מכאוביה.

ובמה שנבדל פייארברג משאר הסופרים הצעירים בני דורו בחיוב, בזה נבדל מהם גם בשלילה. הקביעות וזיכוך־הדעת המציינים את חבריו הולידו אצלם שקט־נפשי ואומץ מסוים ומין בטחון נוקשה, בטחון אכזרי שאין בכוחו לקנות את לבנו אבל הוא מספיק לחתור חתירות עמוקות מתחת להוכחותינו ולקצץ בשורשיהן. בטחון אכזרי זה יפה הוא יותר מדי מצד צורתו השלימה, שלא ייחרת עמוק־עמוק בזיכרוננו. ומידה זו היא שחסרה לפייארברג. חום נעוריו והמזג הדתי שלו הסיטו את יצירתו כלפי ההטפה והדברנות. השמרים הם בוודאי החומר העיקרי בכל תסיסה. אולם היין המשומר חשיבותו באה לו רק משום שכבר קפא על שמריו. פייארברג לא ידע סוד זה, הוא מוזג לנו את כוסו תוך כדי תסיסתה. מחמת זה מרובה בה לעתים קרובות הקצף על העיקר. לעולם פייארברג במעמד של התלהבות, עד שהוא ולשונו נהפכים פקעת של פאתוס שאין לה סוף.

ואין לראות את הפגימות האלו בתולדות של גישוש וארעיות בלבד. אלא בליקויים שביסוד קבועים ומתמידים בעצם יצירתו. כל מה שיצא מתחת עטו שטוף גלים סואנים של התלהבות שאינה פוסקת; לעולם מגדיש הוא את הסאה ומהמם במקצת את החושים, גם ללב ולדפיקותיו קצב ומידה. פייארברג חסר את הריתמוס בשעה שהוא פולט את רגשותיו. ואף־על־פי־כן אל נהיה נמהרים להוציא משפט. סוף־סוף הרי פייארברג אינו אלא סופר שהתחיל זה עתה לבנות את היכלו. והגם שהספיק כבר להתוות את הדרך שילך בה, עדיין לא עלה בידו לעברה לארכה ולרחבה. ואין להחליט בוודאות, היאך היה הוא משתדל לסתום את הבורות והשיחין שהיו נתקלים לו בדרכו ומכשילים אותו. זו ועוד אחרת. אצל פייארברג אין הביקורת חייבה למצות את עומק הדין. חזיון ספרותי הוא שמושך אליו את העין בשינוי שבו, בחידושו ובמקוריותו. אין כל ענייננו בו על־פי פרטי יצירתו ואבריה, אלא על־פי מהותה הכללית, האורגאנית. פייארברג הוא אות הזמן, כשאנו מסתכלים בפרצופו הספרותי השונה לגמרי מפרצופם של הסופרים האחרים בני דורו, הרי הופעה אישית זו עצמה, לכל מיעוטן ומגרעותיהן של יצירותיה, מעוררת את הדעת וצריכה עיון. אחד הסימנים המובהקים הבאים ללמד על טיב הקרקע ומהות החמרים שבתוכה, הם הפרחים הפראים הגדלים בה לרצונם. למראה יצירתו של פייארברג שצצה מאליה בן־לילה על שדה ספרותנו עולה השאלה על לבנו: מה הם התנאים שהכשירו יצירה מקורית זו שבכמה וכמה מקוויה האופיים המיוחדים לה רחוקה היא מן היצירה הטיפוסית שהייתה מצויה באותה שעה, ומהו העסיס שהניק את שרשיה?

הסיבה העיקרית שגרמה לבניין הנפש של פייארברג הייתה האי־משכיליות שבו. דעה זו נראית בסקירה ראשונה כמופרכת מעיקרה. הא כיצד? צעיר, שמימיו לא ראה כלום חוץ מאורות האהיל, אנו מבקשים להוציאו מקהל המשכילים. ובכל זאת, כך הוא הדבר. טעות גדולה אנו טועים כשאנו סוברים, שכבר בא הקץ לממשלה ההשכלה בתוך ספרותנו. ודאי רב הוא המרחק למשל, בין השקפת עולמו של י.ל. גורדון ובין השקפת עולמו של דוד פרישמאַן. ואולם תמיהני, אם רב הוא גם ההבדל היסודי שבין השקפותיהם. כשאני לעצמי, מתקשה אנכי מאד למצאו ולסמנו.

במשך שלושים השנים האחרונות הספקנו לסלק את ה’בטלנות' והבערות שמלאו את לב המשכיל, ובמקומן הכנסנו דעות ומחשבות יותר בנות זמנן ויותר חשובות. אולם במה שנוגע לעיקר – נשארנו מה שהיינו. שני עמודי התווך, המלחמה נגד הבערות הפנימית, או, יותר נכון, הוודאות שכל מה שיש מבפנים אינו אלא בערות, והדרת כבוד עד כדי ‘ביטול־היש’ לכל מה שיש בחוץ – שני עמודי התווך הללו של תקופת ההשכלה, של ‘ימי הסער והסופה’, עדיין במקומם הם עומדים עד היום הזה. לפנים ראינו טמטום־המוח באיסור אכילת קטניות בפסח, בטמטום זה נלחמנו. עכשיו מכיוון שהקטניות כבר מוּתרות, או בכלל המושג איסור כבר נמחה ואיננו עוד, הרי אדישותו של העם העברי למותו של צייר גדול (בקלין) למשל, נחשבת לטמטום המוח שאין כמותו ואליו אנו מכוונים את החיצים היותר שנונים. מאז ועד עתה נתחלפו אפוא הנושאים בלבד, אבל המצב לאמיתו לא השתנה במאומה.

יש עוד מידה אחת חשובה המסמנת את אופייה של ההשכלה היא, כמו ששמה גופו מעיד עליה, שלטון השכל שבה והבטחון שהיא בוטחת בתרבות המעשית. מידה אחרונה זו באה אלינו מן החוץ באיחור זמן במקצת. התרבות המעשית של המאה התשע עשרה רבת התגליות בכל ענפי המדע השונים, סבורה הייתה לפנים באמת שבזמן מן הזמנים תגיע עד לשמים ותגלה לעיני כל את כסאה של השכינה היוצרת בכבודה ובעצמה. ואולם אחר־כך נהפכו כל הלבבות וגדל הייאוש בתוך המחנה של אלו ששמו את כל מבטחם בתרבות זו בלבד. סוף־סוף הוברר להם, שהניצחונות אינם פורשים את מצודתם אלא על החומר בלבד, אבל על תוך־תוכם של החיים יש להם רק שליטה מעטה. ודווקא בימי השלכת, בשעה שמעל אילן התרבות המעשית התחילו נושרים עליו, באה רוח הסתיו ונשאה את העלים החיוורים והנרקבים לרחוב היהודי והקימה שם רעש ושאון רב. גדולתה של התרבות המעשית שימשה במשך זמן רב מצע רוחני יחידי לכל הספרות שלנו. וגם אלה המרעימים בקולם על תחיית הלבבות והרגשות והתחדשות הרוח בקרבנו, גם הם מבינים רק על־פי שכלם את גודל ערכן וכוחות החיים הצפונים בתחייה ובהתחדשות הללו,. להשיג אותם השגה ישרה וטבעית אינם יכולים, משום שגם הם בשעת יציאתם מן הישן שלנו ופריצתם החצה אנוסים הם לעבור תחילה דרך כבשנה של ההשכלה הראציונאליזמוס החרב שלה ויוצאים מתוך הכבשן וכנפיהם חרוכות ולחלוחית נפשם חרבה.

פייארברג לא היה משכיל. כשהגיע תורו להזניח את הישן שאפס כוחו להזין את נפשו, פסע פסיעה גדולה ופסח על ההשכלה. ובאמת, פייארברג לא עזב כמעט כלל את הישן, אלא שהבין כי הגיעה השעה להמשיך את הדרך. ונדבר דברים ברורים: פייארברג צעיר מישראל חובש בית־המדרש כשאר סופרי ישראל בשעה שביקש להשתחרר ממועקת סדרי החיים שכבר עבשו, לא נס לתוך מקלטה של ההשכלה והתרבות החמרית. נחשול הקדימו והטילו לתוך זרמה השוטף של התחיה העברית. הוא מצא לפניו את הרעיון הלאומי בעצם התפתחותו וחירותו האישית נשקפה לו מתוך שחרורו של העם העברי. אחרים עזבו את הספרים שנראו להם עתיקים ובטלים, והחליפו אותם בספרים אחרים, שנראו להם חדשים ורבי עניין. ובתומם סברו, שאם יכניסו אתם את קונטרסיהם החדשים לתוך הרחוב היהודי יביאו הללו את הגאולה. פייארברג ברח מפני צל המוות שעלה מתוך הספרים, ולא מפני השעמום שבהם. וכשיצא לא חיפש עניין אלא את החיים עצמם. מהלך מסעותיהם של כל סופרינו שבתקופה האחרונה היה: יציאה מבית־המדרש וחנייה בהשכלה; יציאה מהשכלה וחנייה בתחומי הלאומיות. לפייארברג היתה קפיצת הדרך. מבית־המדרש נכנס ישר אל המשעולים המוליכים לשחרור הלאומי.

אי־המשכיליות שבפייארברג אינה אלא קו שלילי, כלומר באופיו לא ניתוסף איזה עצם חדש אלא שהוא חסר אותו, ובכל זאת דווקא היא שגרמה ללידתן, או יותר נכון להשתמרותן של שתי נקודות חשובות: האמונה ואהבת־החיים. שתי סגולות טובות אלה ירושה היו לו מבית אבותיו ושתיהן היו קבועות כל ימיו בלבו ושמרוהו מן ה’קליפה' ומן הייאוש חסר האונים שארבו לו על כל מדרך כף רגל. כשאנו קוראים את כתביו אנו מרגישים מתוך העצב הגדול הפרוש בהם, מתחת לחרבות החיים הצבורות בהם איזו התעוררות נעימה, כאילו יד מנחם בצרה הייתה מלטפת את נפשנו העועה. ביחסו אל הישן אין לו לעג המייסר המיוחד לרבים מסופרינו, ולא הקנטור וההתרסה המגיעים עד כדי שאיפה לנקמה שאף היא מצויה בלב רבים מסופרינו; וגם לא ההידור והקישוט שבאגדה הבאים מתוך געגועים על עבר רחוק שלא ישוב עוד עד עולם. יחסו של פייארברג לעברנו הוא יחס ישר, חי ומלא חיבה. הוא מאמין בכל לבו בכוח הפורה, ביכולת ובזכות הקיום שבו. אינו רואה לפניו חומות עתיקות החוצות בפני ההתקדמות ואשר אנו חייבים אם לפרצן או לדלג עליהן. צריך רק לבור דרך בטוחה ולהמשיך את המחשבה, לא להפסיק אלא ללכת הלאה, הלאה.

אמונה זו גררה אחריה את אהבת החיים. שלטון השכל שפרש את ממשלתו על ספרותנו הביא בהכרח לידי מצב רוח של התעלפות ומפח־נפש. על פי מהלך מחשבותיו של שלטון זה הגיע העם העברי לידי נקודת משבר שאין מוצא ממנו. אין שום הוכחה הגיונית שיש בידה ליתן לנו את הבטחון הגמור, שהתקוות אשר אנו תולים במעשה זה או זה לא יכזבו. הייאוש הלאומי הזה גרם בהכרח לכפירה בחיים בכלל. ואולם פייארברג ששמר, כמו שאמרתי, בגנזי לבבו את אמונת אבותיו, כשנתקל במכשולים ואבני־נגף שעל פי השכל הישר אין כל יכולת להסיעם מן המסילה, בא שאר־הרוח באמונתו ורוממהו ממעל להם. וגם בשעה שהמוצא לא היה נראה לו, במציאותו של המוצא לא היה מוטל בספק אף שעה אחת. ואמונה זו פתחה בלבו את החיבה לחיים. הוא לא התגעגע עליהם. הגעגועים הם הדמיונות המשתיקים למחצה ובאופן מדומה את התאוות הסוערות בלב האדם שנידון לחיי נזירות עולמית. פייארברג אהב את החיים כמות שהם בפשטותם, ביותר – ברוחני ובמופשט שבהם. האדם אינו בעיניו סמל הרע, הערמומיות והאכזריות. אפשר דווקא הוא היה צריך להגות מחשבות נוגות ומכבידות כאלה בלבו. מה שידוע לנו על חייו הפרטיים מעיד, שדרכו לא הייתה סוגה בשושנים. הוא סבל רדיפות וחרפות, מחסור ומכאובים. ובכל זאת צאו וראו כמה חום וחיבה אין קץ הציף על כל האנשים אשר הביא אותם לעולם ביצירותיו.

שלוש אלה, אי־המשכיליות, האמונה ואהבת החיים הן שנעשו יסוד למקוריותו של פייארברג. הוא עצמו הרגיש, שאחר הוא; לא דרכי יתר הסופרים בני דורו דרכיו. לא נכנס לזרם הספרותי ונצטרף אליו. מן השעה הראשונה נבדל ונפרש הימנו. תיכף מן השעה הראשונה נלחם בו. הוא כותב:

“… התמים האומלל הזה מרגיש את אשר הוא רואה עין בעין. הוא קורא עתה את הספרים המכנים לעצמם ‘ספרות חדשה’, אבל הוא אינו מוצא פה כל חידוש, אין פה כל דרך סלולה. החולה מדי הרגישו כאב הוא מפרפר ומתאנח ולפי השתנות הכאב כן שונים המה הפרפור והאנחה, ‘הספרות החדשה’ הזאת היא הפרפור והאנחה של המאה הי”ט כמו שהקבלה והחסידות היו הפרפור והאנחה של ימי חושך, וכו'.

לאן? לאן? לאן?!"

אחר־כך כסבור היה שמצא פתרון לשאלת ‘לאן’ זו. לעת־עתה היה ברור לו שדרכים אינן נסללות בכוחה של ספרות, שכל הליבוב שבהם הם “השפה היפה וההיגיון הקל והישר” (כתבי פייארברג, עמוד 82). דרכים חדשות יכולות להיכבש רק על־ידי סופרים חיילים, לוחמים. והכוח המניע את מערכות קרב הללו לא יהיה “ההיגיון הקל והישר” המסתפק בפת לחם חרבה ומנוחה לעצמות הנחרות. הוא צריך לנבוע מתוך מעמקי הלב והרגשותיו. משם הוא צריך לצאת מזוין ביפים שבאינסטינקטים האנושיים כ“בקשת החופש, האהבה לחיים רחבים, התקווה לעבודה חדשה ופורייה והשאיפה הגדולה לכבוש עוד פעם את המקום הראוי לו בחברה ובעמים” (שם 87).

ובמקום אחר הוא אומר:

“…הוא ידע מכבר כי יש ‘ספרי השכלה’, אשר בחורים אחדים ואפיקורסים קוראים בהם, וגם הוא ניסה פעמים אחדות לקרוא בהם. אבל לא מצא בהם מאומה, מלבד מליצות ריקות על דברי הבל ורעות רוח. והאם בספרים אלה עליו לבקש פתרון שאלותיו ואושר העם? האם בספרים האלה המנבאים על השמש, האביב, הקיץ, יביא חיים לעמו?… אבל הוא גמר בלבו להבקיע בעד החושך וללכת הלאה. איש־צבא הנהו ועליו להילחם” (שם, 81).

הסופר העברי, אם אינו רוצה לזייף את חותמו, חייב להיות איש־חיל שחרבו על ירכו. השירה העברית אינה רשאית לשיר על השמש ועל האביב. האנשים שהם סלתה ושמנה של האומה אין להם רשות לעמוד מן הצד ולהשתעשע בענייני רעות־רוח בשעה שקיומו של העם בסכנה. לצאת בראש ולכבוש דרך חדשה זוהי תעודתה של הספרות העברית. אולם מאין יימצא עוז המלחמה ובמה נחסם את נשקנו? על שאלה זו השיב פייארברג שתי תשובות, אחת שלילית ואחת חיובית. ראשית כל, עלינו לעקור מן השורש את המחשבה שיש יכולת לצבור מרץ שבא מן החוץ. רק לא מן החוץ. ביחסו של פייארברג אל החוץ יש הרבה מן הפחד המגיע עד כדי קנאוּתו של הדור הישן. ההבדל הוא בזה בלבד – שאבותיו של פייארברג העמידו במקום הניכר הבא מן החוץ את הישן שכבר נס ליחו, פייארברג ביקש למצוא איזה תוכן ואיזו צורה מחודשים וחיים. התשובה השנייה חיובית: את עוז המלחמה צריך לקלוט מאת הדור שקדם לנו. וכאן מתגלית הערכתו המקורית לדור ההוא. טעות הוא לאמור, שאותם האנשים בעלי הפאות הארוכות והפרועות והלחיים הצנומות והדלות, שמראייהן תכלת כהה כמראה פני המת, הנם מתים באמת. הללו היו לוחמים אבירים בעלי גבורה ובעלי בטחון, שלא ידעו על פשרות ולא אמרו נואש גם כשחרב חדה הייתה מונחת על צווארם. אלה הם אנשים שידעו לסכן את נפשם ולהקריב את הטוב והמובחר בשביל להגן על קיום העם ולהבטיח את חייו. רוח גבורה זו חלילה לנו להזניחו. דרכנו החדשה לא צריכה להיות חדשה מעיקרה. תכסיסינו יהיו אחרים אולם הרצון המטיל אותנו לתוך סער המלחמה, צריך להישאר אותו הרצון הלאומי העתיק, שפשט צורה ולבש צורה, שעתים נתגשם בתמונת חרבו של יוחנן איש גוש־חלב ועתים התכווץ והצטמצם בקמיעתו של ר' שמעיה ‘המקובל’. כשאנו החדשים, באנו לידי הוכחה, שהקמיע חדלה מלפעול את פעולותיה לפי התנאים ולפי סדרי החיים שאנו נתונים בהם, נדון לשריפה את הקלף אבל את שלהבתה הקדושה ניקח אתנו. אנו צריכים לצאת מביתו של ר' שמעיה לא ריקים ונרפים, לא חסרי־און אכולי־יאוש. בצאתנו מביתו צריכים להרגיש בנו רוח גבורה, “שנשק ניתן לנו שאנו אנשי צבא הננו ושעלינו להילחם”. סוף־סוף עצם דרכנו הוא – המשך; לא לנטות הצדה, אלא ללכת הלאה.

מזיגה זו שרצה להראות אותה נתונה בתוך מרכזה של ספרותנו, היא היא המזיגה הנפשית של פייארברג עצמו. ודאי נעכר גם מעיין לבבו הוא בשעה שהשתפך על פני ביצת הגלות. כל מימיו הסואנים זרמו אל עבר סלעי חלמיש, מקום שם יזדככו ויהיו לבדולח. נפשו של פייארברג הייתה מלאה התלהבות, אמונה, אהבת חיים ועוז מלחמה. כמה חדש ומופלא הוא זה בתוך ספרותנו החדשה! אפשר, שהוא הצעיר היחידי שבה; עברי עול ימים שדם הגזע הטהור של דורות קדומים נזל בעורקיו.

נפשו היפה של פייארברג משתקפת כמו מתוך ערפילי־טוהר בכל יצירותיו. ה’כל' הזה לא רב הוא. שבעה ציורים וארבעה מאמרים, זוהי כל הירושה הספרותית שהשאיר לנו. המוות שהרבה כל כך לשנוא אותו קיפד את חייו הקצרים לפיכך כתביו אינם מימושה המלא של יכולת יצירתו. זאת היא לכל היותר ראשיתה של שירה אוורירית מאוד שעדיין לא מצאה את מדורה הקבוע. לפיכך אי־אפשר לקבוע בביטחה גם את ערכו האמנותי הממשי. פעמים הוא מפתיע אותנו בדקות הרגשתו ועומק הסתכלותו. ופעמים הוא מרבה דברים שלא לצורך כלל. מה שאנו רשאים לאמור בבטחה הוא שפייארברג היה בעל נפש פיוטית שמעלתה גבוהה. ולא ציוריו וסיפוריו כשהם לעצמם הם המעידים על זה. המשורר שבו לא הובלט בהם מפורש. אנו תופסים את פיוט נשמתו מתוך ההרגשות שהרתיחו את הפנים שלו ומתוך נטייתו הגדולה להביען ולעשות את הנייר פה ללב. ומשום שאין כאן לפנינו אלא שירה ערטילאית מרומזת, אשתדל לנגוע בחלק הנפשי שביצירותיו בלבד ולא אתעכב הרבה על הפגימות והסדקים מצד הצורה והלבוש הספרותי.

הנה ראינו, מה הם היסודות העיקריים שמהם רוקמו עצמותו וייחודו של פייארברג; ראינו שהמצע הפסיכולוגי שלו והלך־הרוח שלו חדשים הם בספרותנו, ומשום שכל הרכבה, אם רק נקלטה יפה יפה, על כרחה שתעשה גם פירות שנושאים בקרבם, אם בגלוי או בסתר, את יסודות האבהוּת שלה, עלינו להסתכל ביצירותיו של פייארברג ולראות, מה הם הטיפוסים שהולידה הרכבה חדשה מקורית זו. רובם הם טיפוסים של הדור הישן והשעה – כשהם צוררים את שריד קנייניהם ומפנים את מקומם. שעה זו מצויה בספרותנו. הרבה סופרים נגעו בה מצדדים שונים. ואולם הכול השתדלו להראות את הקפאון והמחנק השוררים שם, במלכותו של הישן, ציוריהם בבחינת נוצה ששמים מתחת לנחירי הגוסס למען דעת, אם היא זעה עוד או לא. מה שאין כן פייארברג. ראשו מוטל על חזה אבותיו הקר וקולט אל תוכו את הדפיקות האחרונות שמרוץ הדם החי עדיין משמיע בתוך הלב. הוא קלט אל תוכו את הפרפור האחרון שלפני יציאת הנשמה. הגסיסה איננה מוות. זו היא אמנם היאבקות אחרונה בלא כל תוחלת אבל ממעמקי החיים היא באה. כשאנו קוראים את סיפורי פייארברג אנו חשים שבתוך קהל שחוח ועצוב נפש זה שוררת איזו בהלה ואימה נוראה, מעין זו שתוקפת את הכוורת בשעה שהמלכה גוועת ועדיין אין אחרת למלא את מקומה. בטיפוסיו אין אנו מוצאים לא את הבערות וחוסר הטעם שראו בהם כמה מסופרינו, אף לא אותה השלווה העליונה התמימה של מלאכי שרת שנזדקנו אשר מצאו בהם סופרים אחרים. לפנינו גיבורי־חיים לימודי מלחמה מנעוריהם, שמרוב שימוש נשחקה חרבם ובאגרופם הקפוץ לא נשאר אלא הניצב בלבד.

ובתפיסה זו שתפס פייארברג את יהודי הדור הישן גנוז מאור ספרותי גדול. הכיעור והחולין שבחיים מטושטשים ובטלים בששים מונים טהרה המרחפים בחללו של עולם זה. עם שום תקלה אין לבוא בטרוניה; שעת חירום שאני. סיפוריו של פייארברג אינם אלה פרשה זו של “כי תצא למלחמה על אויביך”. פאותיו של ר' שמעיה המקובל ארוכות ופרועות הן, אבל “העיניים השחורות והגדולות, השקועות עמוק בחוריהן הנן כגחלי אש”. כשחפני הקטן מקשיב לשיחת אביו ר' שמעיה, שמשיג יפה, “האבות מוכרחים לתת את בניהם לשקאלעס' ושהמשכילים מוכרחים לקרוא ספרים חיצוניים”, הוא מרגיש מתוך דבריהם שאינם מובנים לו כל צרכם, כי גם “ילד עריסה צריך להתאבק, צריך להילחם, הוי, עד נצח להילחם, הוי, עד נצח להתאבק”. האגדות שהאם מספרת לבניה במקום זה עוסקות בנערים גיבורים ואנשי מלחמה. כשהילד המנמנם לחצאין נפטר לתוך מיטתו הוא “מוסיף עוד להגות באהבה כנער הגיבור הזה ששר שרה עם הס”ם ויוכל לו“. אביו של נחמן משתדל להנחיל לבנו רק חובה אחת – החובה להיות איש צבא. לפי דעתו זהו המפתח הכללי שמכשירו לרשת את מחשבותיו ולהמשיך הלאה. יעקב השומר, זה היהודי הפשוט, “בעל הכתפיים הרחבות, הפנים הגסים, החוטם הארוך והעבה” הנהו “גיבור מגיבורי החיים”. באופן פנימי ובלא אמצעי “נלחם בעד נפשו מלחמה קשה וכבדה”. אפילו חפני הקטן, ש”הולך בדד בדמי הליל בעולם הנורא, המלא שדים ורוחות, מכשפים וצוענים, צועד הוא צעדים גדולים, מוסר נפשו לכל מי שחפץ והולך". בני אדם הללו אינם לא מוגי־לב ולא פראי־מדבר. ואם נערמו במערכותיהם תילי־תילים של גוויות מרוסקות וגולגולות קצוצות, עד שריח בית־הקברות עולה משם, אל נשטה מעליהם מתוך העווית פנים של שיקוץ. לכרוע ברך אנו חייבים לפניהם, כי חלליהם חללי מלחמה הם.

ויתר מכן, אותו רקבון־המוות מורגש על שדה המלחמה ובעתות מלחמה בלבד. בשעת שלום הרי הם דומים בכל, גם מגרעותיהם וגם ביתרונותיהם, לשאר האדם. האב אינו כועס תמיד, האם אינה ברייה מזוהמה, כל ימיה וגם הרבי שבחדר אותה המפלצת של ספרותנו, גם הוא בעוד רגע יתגרד פנים ואחור ויאמר כמתנמנם: ציפה, תני לי ארוחת ערב, הנני חפץ לישון, אני עייף“. והסגנים שבחדר יש שהם מורטים אוזן ומכים לחי, ויש ש”הם מלבישים את הילדים, רוכסים בגדיהם היטב ומעטפים במטפחות עבות את צוואריהם“. ואיזה יחס נפלא של חיבה חשאית וצנועה בין האבות והבנים. זלמן, אביו של חפני, איננו אליקום, אבי הגיבור שב”חורף". כמה דאגה וכמה רחמי־אב מורגשים בכל תהלוכותיו, בשעה שהוא מוביל את בנו אל ר' שמעיה המקובל על מנת לרפאותו ממחלת הפחד שתתקפהו, הוא משיח לו את כל לבו:

"… הננו מרגישים, כי העולם הזה לא לנו הוא עוד. החיים לא שלנו הם הכל נשתנה בעוונותינו.

אבי הפסיק את שיחתו, כי ראה והנה עומדות רגלינו בביצה עד הברכיים, וייקח אותי על זרועותיו ויוציאני מן הרפש ויעמידני על גיזרת עץ המונחת בצד הרחוב. אחרי כן הלכנו פסיעה אחר פסיעה הלוך ובקש מסילות גזרות עץ וחלוקי אבן. פעם בפעם היה לי אבי למעבר, כי לקח אותי על זרועותיו ויישאני ממסילה למסילה עד בואנו אל ‘המקובל’ ".

באותה ביצה עד הברכיים דומה האם לשאר האימהות בעולם, יש שהיא כועסת, כשהילדים מציקים לה היא מפליטה שלא מדעת גם אָלַה מתוך פיה: “האתן לך מעדני מלך, או צרות נפשי אתן לך”. אבל גדולים הם גם הרחמים השוכנים בלב אשה אומללה זו:

“… אמי הניחה את הכלי הלבן מידיה ותשחה את ראשה ותבט בפני סנדריל הישן. אחרי כן לחצה את אחותי שרה’קה אל לבה ותחל לספר: לפני ימים רבים מאד…”

ולבי אומר לי, שקטעי הפסוקים שאני מוציא מתוך סיפורי פייארברג אינם מספיקים לבאר כראוי את אשר אני מבקש להגיד. כדי לתפוס את חוטי החן, שמתוכם רוקם פייארברג את וילונו ופורשו על פני הביצה והחיים החלכאים שבתוכה, צריך להתייחד עם הקובץ הקטן הזה ברגעי דממה ולהקשיב לנימים הרבות הרועדות בין שורותיו.יודע אני, שבספרותנו, וביחוד בספרות הז’ארגונית, נמצא סוג ידוע של סופרים, שגם הם נסכו קסם על העיירה שבתחום המושב ועל חשכת החיים שבה. אבל מה רב הוא ההבדל שבינם ובין פייארברג. הם ייפו את החיים הללו, ולולא יראתי שמא יש הפרזה בדברי, הייתי אומר, שהם ייפו את החיים הללו בכוונה ובדעת, ואילו פייארברג לא השתדל כל עיקר להבליט ולהמציא את הקווים היפים. הם, הסופרים האחרים, בייחוד סופרי הספרות הז’ארגונית, באו לידי ייפוי מכיוון שבעיקר הם מאמינים בגלות זו ובביצתה, אף־על־פי – או אולי דווקא מחמת זה – שהם עצמם, בתורת יחידים, פרשו ופורשים מסביבה זו. פייארברג אינו מאמין בחיים הללו ואינו מכוון לעשותם פולחן עממי קיים מתמיד, אבל בתורת יחיד לא התכחש להם ולא עזבם מעולם, “פה אחיה ופה אמות, פה אסבול כאשר סבלו כל המון הנשמות האלה, העולות מתוך הארונות הישנים ופה אקווה כאשר קיוו האומללים ההם”.

היופי שבעיירת הסופרים האחרים הוא או רומנטי או אקזוטי. מנדלי מעביר את קרונו דרך יערות ושדות כוסמת מלבינה של כפרי חוחולים ואגב אורחא הוא משתעשע ונהנה לאור החמה. בעיני פרץ הייתה העיירה לאגדה עממית המעולפת סודות העבר. אש רואה את נרות השבת, כשהם משתקפים בתוך מימי הנהר הגדול, ומסיח דעתו בכוונה מן ההמאזור יליד הררי הקארפאטים שיורד ברפסודותיו ומטשטש בלא חמלה את האורות העלובים הטובלים בגלי הוייכסל. פייארברג אינו מרחיק כל־כך את עדותו. הוא רואה את כל הכיעור והאפסות בחיים הללו, אבל בלבו ערה הרגשה אחת החסרה לזולתו – האהבה הטבעית לעולם ישן זה שהוא גם העולם שלו, לתהלוכותיו שהן תהלוכותיו. הוא מספר:

“… ואני חפני אהבתי מאד לעמוד אז ב’חדר' על ספסל אצל החלון ולהביט החוצה; אהבתי מאד להביט על הקצף ואבעבועות העולים על פני אגמי הרפש ברדת עליהם המטר; אהבתי להביט בפני האנשים העגומים הנלחמים בכל כוחם עם חלוקי האבנים וגזרי העצים הפזורים אנה ואנה למסילות”.

ומן היהודים העגומים הללו הוא בא אל היהדות. יחס של סופרינו אל היהדות מוזר ומשונה הוא קצת; או שהוא קשה עד כדי גסות או שהוא רך עד כדי שוויון נפש. על המוסר היהודי דברו והתווכחו בספרותנו די והותר, אלא שמרוב שאון ורעש נשכח העיקר. מוסר היהדות נעשה מחקר מופשט שיש לו רק ערך פילוסופי ואל המציאות עצמה אין לו שייכות כלל. נניח, שהמוסר ההוטנטוטי הידוע ברברי הוא, אבל הסופר שיצייר את האדם ההוטנטוטי כשהוא נטול מוסרו ישגה שגיאה שאין לה כפרה. ואפילו אתה אומר, שמתנגדים אנחנו למוסר בכלל, מכל־מקום אין לנו שום רשות להתעלם מן הגורם הרוחני הזה ולהכחיש את השפעתו על מעללי האיש ומחשבותיו. ודווקא בהעלמת־עין זו נכשלו ונכשלים רוב מסופרינו, אף על פי שמדקדקים הם בצד החיצוני שבתיאורי המנהגים וסדרי החיים הרי חסר ביצירותיהם המצע המוסרי המיוחד (לא המנהג המיוחד, כגון הנחת תפילין, לבישת טלית וטבילה במקווה) של היהודי באשר הוא יהודי. אצל פייארברג, להיפך, מרווח מקום זה במידה מרובה. טיפוסיו הם סוחרים ועניים מרודים הנהרגים על פחות משווה פרוטה, ואף־על־פי־כן אינם שקועים בפרקמטיא וסחר־מכר עד למעלה מנשמתם. יש שלבו של זלמן נלחץ עליו, לא משום שאין לו כסף ההוצאות די נסיעה אל ה’רבי‘, אלא משום שאין לו אל מי לנסוע. בכתבי פייארברג אנו מרגישים שחוץ ממנהגים חיצוניים, המבדילים עולם זה מעולם אחר, יש כאן השקפת־עולם שלימה ומוסריות גדולה, שהן הספיחים האחרונים של תרבות בת אלפי שנים ואשר אלוהים כבירים הורידוה ארצה ומסרוה למשמרת לעם ישראל. יש כאן גרעינים של דעות והרגשות הגנוזים בתוך התמזגות של ייסורי היהדות עצמה עם ערכיה המוסריים, הנותנים את שלטונם על הנפש העברית גם שלא מדעתה ושלא ברצונה. ר’ שמעיה אבי נחמן, ר' שלמה השמש – לכולם יש חוץ מהתעסקות מסוימת גם מידות ועיקרים רוחניים שעליהם הם מעמידים את קיומם ואת חייהם וכל עולמם.

מתוך כל האמור מתגלה לנו פרצופו הספרותי של פייארברג בפנים חדשות. מקור יצירתו הוא הלב והרגשותיו, ואת העסיס החיוני שלה היא יונקת מתוך היהדות והיהודים העתידים לבוא. מן הראשונים ירשה יצירתו של פייארברג את הדגל ומן האחרונים היא מקבלת את הנשק. כולנו עברנו את נקודת המשבר שבה נמצא פייארברג. ואולם אנו היינו בהולים וחטפנו על ימין ועל שמאל מכל הבא ביד, וכשצימאוננו לא נשבר נשארנו תועים ואובדים לאין מסילה לפנינו ולאין אלוהים בלבבנו. הוא כשהגיע לפרשת דרכים, הרגיש כמונו ש“לשבת בתוך מאורה ולינוק את הכף” אי אפשר ואסור. אולם קודם שידע אל נכונה איזוהי הדרך המובילה אל הגאולה, לא זז ממקומו ולא סר הצדה ולא כלה כוחו לריק בדרכי שווא מלאות חולות וחתחתים. הוא נשאר בתוך עמו, בין הצללים עמד וחיכה וקיווה. ברבות הימים בא רעיון הגאולה הלאומי והראה לו את הדרך שילך בה ואז נשא את רגליו וילך הלאה, קדימה, כלומר – מזרחה.

פייארברג אינו לא סופר גדול ולא בעל כשרון גדול. הוא – חזיון ספרותי, המעורר את סקרנותנו מצד חידושו ומצד העלומים התוססים בקרבו. ועוד: פייארברג הוא כולו שלנו; מן החוץ לא קיבל כלום. כך מוציא לעתים אילן עתיק ושבע־ימים סמוך לשרשיו חוטרים רבים, שיש בכוחם לחדש את האילן כולו ולרשת מקומו. ואם חוטר זה נקטף באיבו עוד טרם הספיק לתת פרחים ופירות, העוז החיוני שהיה צפון בקרבו כבר הספיק להיגלות. אפשר, שפייארברג הוא הסמל המפשט המסמן לנו בקווים ערפיליים מה שצריך ומה שיכול להיות הסופר העברי בתקופתנו הנוכחית. הוא ראה את הסופר העברי כראות איש־צבא היוצר בראש העם.

דומני, שכדי לסמן את פייארברג ולהבדילו מאחרים אפשר להשתמש בדיבורו של ביאליק, “היה איש – וראו: איננו עוד”… פייארברג לא היה סופר מתחיל, שכתב שבעה ציורים חסרי שלימות ופרי בוסר ונסתלק. הוא היה איש, איש בעמיו, בשעה שאחרים אינם אלא סופרים בלבד. כמה וכמה יצירות יפות ורבות־ערך יצרה ספרותנו בשלושים השנים האחרונות. ואף־על־פי־כו קובץ דק זה שהשאיר לנו הצעיר מזוואהיל מעמידו בקרן־זווית מיוחדת. כאן מרחפת נשמה אחרת, כאן דופק לב אחר. בקובץ הדק הזה, אין שלוות בשלה הרובצת עליך עד כדי מחנק. כי אם חיים התוססים תוך כדי גידולם ושגשוגם, פה יש הרגשות, רצון, שאיפה, תום, אהבה ועלומים. אל נבקש חשבונות רבים. נשתרע על מצע הדשא הירוק החי הזה, הבולט מבין הקמה, שכופפת את ראשה ומנמנמת מכובד זקנה, נטה אוזן להמיית המעיין הבא מתוך כפי סלעים רחוקים וקרובים וזורק את קצפו עליו. ננוח ונחליף כוח.

נאנסי 1914