חבר צעירים אלה שלידתם בארץ וגידולם בארץ, הללו הזריזים והממולחים, שעשר שנים כסדרן הומים הם ומהמים אחרי מראה והרהור בתוך הפרוזה הסיפורית, אי אתה יכול לראותם אלא התחלה וראשית. פרשה בפני עצמה של בני אדם שמסיבותיהם מיוחדות והכרת החיים שלהם מיוחדת, ושאין למצוא דוגמתה בתולדותיה של הספרות העברית: פרשה זו שהזריחה בתוך הספרות בכוח עלמים ובהמולה רבה וקנתה לה שם מקומה ותובעת זכותה וקיומה. ובין שהיא חסרה ובין שהיא יתירה, ואפילו מדליקה היא גדישה, אי אפשר שלא להיזקק לה ולא לעמוד על אופייה. הטענות שטוענים כנגד מספּרים אלו, כי אמנם הווייתם מן הארץ אבל אין בריוּתם מן השמים; כי רבה המהומה מן הבעין שבאוצרם; שדבריהם זוג וענבל פרודים וחיבורם אין להם וקול אין להם – טענות אלה גוון של קטרוג וטרוניה להן, אם אין ביקורת של כובד ראש בוחנת מעשיהם ומתחקה אחרי שורשיהם; קובעת טבעם וגודרת תומי עשייתם. שהרי אפילו השחיתו, כדעת המקטרגים, ילידי ארץ הללו דרכם בספרות, כבר אמרו חז"ל: “אין קורין מעוּות אלא מי שהיה מתוקן ונתעוות”. הווה אומר, מכל מקום חייבים אנו לפתוח מן המתוקן שבהם, לקבלם ולדון בהם.

דומני, המידה המשותפת שבאופיים (ודייני כאן בארבעה מסַפּרים – מוסנזון, אהרון מגד, שמיר ויזהר) היא השכרוּת שבישותם, ההנאה שהם נהנים מעצם היותם. אין מציאותם, וחוויותיהם בתוקף מציאות זו, צינור של תיווּך ואמצעי השקילה של ערכים. התגבּה אצלם הקיום למדרגה של ערך תכלית לעצמו; מידה שלעולם דעתה קצרה ומביאה בכל ספרות למחיקתו של האנושי מתוך הכתוב וממילא לריקנותו. הואיל ומציאות לבדה, שאינה סמל לחיי מעלה, לא מחויבת בשום דבר, וכיצד תוציא את הרבים, ואפילו את עצמה, ידי חובתם?

אין פנייה זו חידוש גדול בספרות העברית. אף הרחש המיני הגרגרני והקולני בשירת שניאור (“כך נושקים אצלנו”), ואף הערגה הרגשנית למרומים ולזוהר ולשמש בשירת הטבע של יעקב כהן, או פולחן העם הארצות במה מסיפורי ביאליק (“אריה בעל גוף”) לא היו אלא תיאורי מציאות וחוויותיה כהנאה ותכלית לעצמן; כיון ששאבו סופרים אלה את כוחות תגובתם מבארה של פרישות ושל איסורים ושל נזירות מחמדות החיים, ושל רפיון ידים ושפל קומה ומחשכי סמטאות, שסכסכו את הנפש כל ימיהם. אמור מעתה, אין ארצישראליים אלה, המתארים חפצים וחוויות ומשקעים ערכם במציאותם, נטעים זרים בספרות העברית ולא יוצאי דופן בה. אלא מנהגם מנהג שגור ומקובל ודרכיהם דרכי מסורת, ואפילו לא כדרכי ברנר וברקוביץ ושופמאן, אשר מראות היש כפופים אצלם למשהו עליון שעל גביהם ואינם אלא מדיוּם, אמצעי, בשקילת ערכים אנושים שתבעו מעצמם או מזולתם.

ותולדות למידה זו בדרכי ההשתלשלות הסיפורית ועיצוב דמותה שהן כמעט בגדר ההכרח. אין למציאות התהוות, מכל מקום אין זו נראית בה לעין, הואיל ומצנע הרצון המכוון ומוליך אותה אל המקום שרגליה הולכות לשם. “אפילו אוליסס פחות מבולבל מדובלין העיר”, אומר אדווין מיוּר בספרו “מבנה הסיפור”. האדם, הוא לבדו, המעריך והשוקל, יוצק אל תוך המציאות כובד ואחריות, עילה והגיון, משמעת ומשמעות. האדם, הוא לבדו, רואה הילוכה פעם בזמן שהיא באה חובה ופעם בזמן שהיא באה נדבה. לפיכך מספר, אשר היותו עיקרו,שומט אצלו עמוד התוום – עמוד העלילה – שסיפור עומד עליו. העלילה על כרחה שגרגר בינה יהא מתגלגל לפניה מן הראשית עד האחרית; בין שאדם מוליכה לרצונו בין שגורל מעל לו מכונן צעדיה. אבל בן אדם אשר כל עולמו חוויה מעורטלת שמבחוץ, גופנית או נפשית, אי אפשר שתהא התהוות בעולמו, ומהיכן תבוא עלילה בסיפוריו, קלוש מאוד ונטול עניין ומשיכה פירוט מוכני זה, שיסודו אותו “ואחר מכן… ואחר מכן…” (כהגדרתו של א.מ. פורסטר), הנותן הילוך לו.

ויתר מכן. מציאות שהיא תכלית לעצמה אין מוקדם בה ואין מאוחר; אין דברים שצריכים לגופם ושאינם צריכים לגופם; אין נכבד ואין נקלה – מונחים חפצים ותופעות וחוויות אלו בצד אלו ושווים אלו לאלו כגרגרי עפר בתוך האבק, כי מעלתם אחת וכבדם אחד ומידתם אחת. לפיכך בטילה ידו הכוברת והבוררת של הסופר, זו שפעמים דוחה ופעמים מקרבת, זו שנוטלת את הנאה לה ומניחה את הפסולת. שכן אין כאן פסולת ושיירי גורן, אין ה“לשם מה” שבשבילו תהא היד טורחת ומועדפת זה על זה. אין מחוז חפץ שבשבילו בא המסַפר ומביא סדר ומשטר במשפטם של מעיינות החיים הזורמים לעיניו; או, כפי שגורסים אחרים – מגלה המספר ומעלה את הסדר ואת המשטר ואת מערכת הדברים ערוכים בתוך החיים, הואיל ואורגאניים הם במהותם, אלא שגנוזים סדריהם ומצפים ליד שתביא גאולתם; ובמקום הבירור בא הפירוט המוכני ועושה מעשה גולם בשפעת ההוויה. ואין לפניך תנועה אשר כל ניד וניד שבה מקרבים אותך אל המקום שאתה רוצה ללכת לשם, מחזקם את האמת במה שאירע ומגרים תשוקת הדעת למה שעתיד לבוא. לפניך משהו עושה עצמו מתנועע וסובב סביב עצמו ושב ודש בעקבות עצמו בתוך המעגל כגמל סומא במדוּשתו.

ובזמן שנעדרים התהוות ובירור במסכת הסיפורים מיד מתחיל מתערער ודאם של דברים בספיקם. לכאורה דומה, כל שלפניו תיאור מציאות ונוהגה וחוויותיה, אינו דן שנראהו שוהה קרוב קרוב לממש ושקוע עמוק עמוק בתוכו החיוני. אף על פי כן חילופו אמת. תיאורי דברים שאינם צריכים אלא לגופם אינם צריכים לשם גוף ומיותרים הם אפילו לעצמם, כי סופם שיתגלגלו בלא מושכל ובתלוש ובמופשט, ושתפרח משמעותם ותתבזבז ללא קץ ותכלה. כאן נולד אותו מופלא דיאלקטי שביצירה, זה הנחש הניזון מקצה זנבו ובולע בשר עצמו. דווקא תיאורים שאינם כפופים למשהו העומד על גביהם קודם ההבחנה בפרטיהם – דווקא הם אחיזתם ביֵשים מועטת מאוד, ועד מהרה מתגדל אצלם משוֹר הניתוח על מניפו, כל גבשושית קטנה דומה עליהם כהרי הרים וכפופה חביתם לצד אחד עד שנשפך כל יינה.

אלא כל שמוותר על ההתהוות בסיפורים, או שמתעלם ממנה, ומסתפק בבולמוס הווייתו בלבד, הריהו בחינת אדם שמכר בכורתו בשביל בליעתו ולעולם אין שתי ידיו זוכות כאחת. עני הוא במקום זה ושמאלו רחבה; ועשיר במקום זה וימינו מעוטה, ושניהם מידות שאין הדעת סובלתן ואי אפשר לו שלא יהא נקנס. ענשם של הללו שתפלות נראית להם ממש – התפקקות מוסרית זו שמבפנים של נבערי דרך, שעד כמה שׁיְיַגעו בשרם לעולם לא יְיַּשרו אורחותיהם. דומים לספינה שאינה טעונה כלום ואין כובד במעיה שיְּיַשבה לבטח בתוך מימי הים הסוערים והזועפים.

ומי שמבטיל ידו הכוברת והבוררת נענש בקצת אווילות, כלומר בפרטי דברים ועניינים שאין להם חובה ואינם נשמעים מתוכם. אם מקלות ראש ודעת ומלל קלוש ומדובלל שעדותם על דלדול קרקע וענייה שהצמיחה גידוליה בארץ לא זרועה, או בכבדות אטומה ונידוכה זו שאינה זזה לעולם ממקומה ואין בת קול בחללה ואין ברכה בעפרה הדשוש, בין כך ובין כך סוף שתיהן שעמום, כי אין לך משהו משעמם יותר מהליכה שאין בה גישוש ומתנועה חוזרת שמתגלגלת ומתכתשת על אל דבר בסבכי עצמה.

אבל אדם נתקל ומתפגש עם היד המייסרת אותו על חטאיו, ולא יימלט ולא ישתמט מפניה, ועל כרחו שיבקש פדות ממנה. אין בכוחו לשנות טעמו והכרתו ודרך תפיסתו. לכל היותר, מתפתה הוא להטות מקצת ממידותיו לצדי דרכים בשביל שתתמלא פגימתו למראית עין. החסר שבדמיונו היוצר, שאינו מפתח ופורש מגילתו ואן בו עיקר שיהא אוגד שלשלת המאורעות בסיפור המעשה, אולי ייבנה מן הבדאוּת שמעמידה פנים כחדש הגוי מן הלב. והעדר החיוּת שבתיאור המוכני בעולם הדברים, אולי יתרחש לו נס וישתבח מעט בהלה של רגשנות עם הקצף המבעבע על שפתיה; באותו קורטוב של לחלוחית הדביקה והמובלעת בלשון נמלצת. ואם שתים אלה לא הועילו – נמלטים אל השגור, אל קמח הטחון ואל החבוט, אלא שמפרישים אותו מן הכרי הדגול של עכּבות וקונמים וחרמים שנערמו במחבואי סתר שבנפש האדם (ובייחוד מתאוות המין ומן הכיעור הגופני, למשל, בפירוט זה: “ריח בית ילדים שהוא חלב, שתן בהיר ודייסת בננות, וחמיצות של קיא מועט מורגל” של מ. שמיר) ושבעצם טיבם יש משהו המידמה להיות מושך את העניין. ואמנם בשלושה דרכים אלה – בדאוּת, רגשנות, שיגרה ממולחת או כעורה – לעולם מבקשים מספרים לחפות על שהחסירם בולמוס המציאות שמרעיבם.

ואולי באלה, בתשוּאת הווייתם של המספרים הצעירים ובכל היוצא ממידתם זו, מוצנעת הסיבה למשבר שהתגנב בקהלם ושמרבים כל כך לדבר בו. עוד לא הרחיקו לכת וכבר רגלם בצקה. כיוון שדרכן של תופעות פשוטות וטבעיות, שמובלעים בהן באקראי תוקף וערכים מדומים וחולפים, שיַתעו את ההולכים ויתישו כוחם. אין לך סכנה גדולה לכתיבה מן ההכרה המשובשת בלב הסופר, שזימנה לו השעה אוצר גנוז של מציאות רוממה ומובחרת ומתרוננת מאליה; דורון שנפל מן השמים. בשביל המספר אין בין גבורה וחירוף נפש לבין מורך לב ורפיון רוח ולא כלום. כשם שאין מציאות מעולה ומציאות פחותה כך אין תכונות נפש מעולות ופחותות. ואין הפרש בין רשמי דברים לבין רחש נפש. בשביל המספר אין בין עולמה של הנפש ובין עולמם של גלמי כלי עץ ולא כלום. אותו חבל שהרים האיכר הזקן, בסיפורו הידוע של מופאסאן, הכריע את חייו, כשם שהכריעו בסיפורים אחרים אהבה וקנאה ורדיפה אחרי בצע וכבוד ושאר מידות בני אדם הטובות והרעות. כי את הכובד ואת התוקף ואת הערך ואת החשיבות ואת העניין ואת ההנאה משקיע המספר במסופר מתוך שהכניס בו סדרים ומשטר, ולא שהם כבושים בדברים ובחוויות שעליהם מסופר. ואין מציאותו של איכר יהודי חורש אדמתו, דייג יהודי שולה מכמרתו ואיש צבא יהודי גיבור מלחמה כובש ארצו מידה שכובד ערכה בה עצמה, בקיומה ובהווייתה.

ומפני התועים מחובתי להקדים ולומר: לא באו דברים כוללים הללו שיראו בהם קווי אופיים של כל אחד ואחד מארבעה המספרים בפני עצמו, שאני עומד לדון בספריהם. עסקי ספרות אינם פשוטים כל כך ולא זאת כוונתי. בשבילי אין הכולל שהקדמתי אלא אַמת מידה שתסייע עמי בביקוש שאני מבקש אחרי המיוחד שבכל סופר וסופר. והבחירה שבחרתי בהם ובחיבוריהם, ואפילו המוקדם והמאוחר שבסדריהם, אף הם מכוּונים לשם כך.

 

“הדרך ליריחו” מאת יגאל מוסנזון    🔗

אי אפשר ליטול מיגאל מוסנזון כמה מידות נאות של כושר כתיבה: כוח ראייה ודחף הבעה ודיוק תיאורים ושטפם; וצירופי דברים וזיקה לסדרי נוהג וארחות הווי. אם כי קצת רישול וזלזול בלשונו, והדקדוק היבש והמצומצם שבתיאורים מטשטש את המתואר. “… היה גבו שחוח וידיו אחזו בפטמות הכבשים המסוקסות, אך לא רטן כלפי הזבובים המזמזמים סביבו ועוקצים מבעד לחולצת העבודה, זבובים רעים, אכזריים, שוטמים עולם ומלואו (!), אלא אחז בפטמות בשני אגרופיו והוא ממעכן ומוצץ מתוכן כל אותן טיפות אחרונות של חלב, ואגב כך גורר את כבשה לאחוריה בטינה עכורה, והולך ועובר מתחת (?) לאליה אחרת, אך היא שמנונית וסבוכה קוצים ופתלתולי בוץ שהקריש”.

אלא עושה הוא מלאכתו כאדם העובד במשור והוא מוליכו ואינו מביאו. תנועתו לצד אחד, לפניו, אל החוץ, ולעולם אינו מחזירה לאחוריה אל עצמו; ונמצא, פעמים רבות אינו מנסר אלא חורק ומחבל, ואל תוכו של סיפור קצר, אל זו הכוֹלוּת שבהתרשמות והיאוּת שבבניין והחסכון שבמאורעות, שלושה סימנים אלה שמנה אדגר פוֹ בנובילה ושעדיין לא נתיישנה אמיתם, אינו מגיע אלא לעתים רחוקות. משהתחיל בוטח ביוצא מן הכלל ובמופלא נתערער משהו במרכז העניינים שהיכולת הטכנית אינה ממלאת פגימתם; הואיל וטפילה היא ומטמאת בגלגול דברים של מה בכך; ואפילו מועטת היא, הריהי מצערת בעודפיה, כיון שחסרה היא את העיקר שתיטפל אליו. ודאי האקראי נקודת מוצא לכל סיפור קצר ולא על כך אני קובל. אבל אין האקראי אלא פרצה בתוך סכר, שדרכה ניגרים אשד ההתגלות ושטפן של תכונות נפש עומדות באדם ומזגו, כשהן נתקלות בצוקי הסלעים של הכוחות העוצרים בחיים ובהוויה. אצל מוסנזון בוקע המאורע בדבר הגדור, אלא שאין כוח כבוש של ייחוד מאחורי הגדר שיידחף אל חילוצו, חוץ מן השגור ומן העניינים הרצים בהרגל לשון.

ההפרש בין סיפור קצר לארוך בשינוי שבתפיסה. אריכותו של זה באה לאמור: כל אדם בונה עולמו ורשות עצמו בתוך מסיבות חייו ובשכנות לבני אדם שכמותו, והם מניחים נדבך על גבי נדבך על המיוחד שבקווי התנועה של הילוכו. לפיכך בשעה שנפרוש מגילתו פרשה אחר פרשה אף נעלה את המאור שבאישיותו. חילופי דברים בקצר. שווים החיים בשעמומם ובכל הליכותיהם ואי אפשר שיתגלה בהם האדם עם המסתתר מתחת לתעלומות עצמותו. אבל פתאום נתארע משהו לא צפוי ופרצו מעיינות רוחו, והריהו לפנינו עם המוצנע שבמזגו ועם המיוחד שבקיומו. מוסנזון להוט כל כך אחרי עצם המאורע ומרבה כל כך לפרכס סביבו ולהשתעשע בו, שאין לו פנאי להציץ מעבר למחיצתו. ואפילו כשהוא מתפנה לכך, חטופה ראייתו ואינה מגלה שם הרבה. הנה בחור זה בקבוצה המושך ב“פיטמות המסוקסות” – בולמוס הציור אחזו והוא נכשל ומועל ומוכר כבשים מעדרו בחשאי לערבי אחד, ובמעות שקיבל קונה שפופרות של צבע; ונודע קלונו ברבים ועתיד הוא ליתן את הדין לפני האסיפה הכללית. והרי מה שבלבו של “ראסקולניקוב משלנו”, כביכול, זה: “… בינתיים, בינתיים, אחא, מבין אתה, הסתכל בנוף. ראה כמה יפים השמים, שלל צבעים וגוונים, אלא שאותו קב”ה ודאי לא הייתם מקבלים כחבר לאגודת הציירים והפסלים בקיבוץ מחמת הקיטש שבצבעיו, הא?" – ושוב: “… חנה גליק, שעות שעות הייתי מהלך אחרי העדר, כשאני רואה בחילופי הצבעים שלנוף, בגווני הגוונים המשתנים, שבהם מוארים שדות השלף. וכשהייתה שעתי בידי ועמדתי לפני הבד, היו שפופרות הצבע ריקות,מבינה את חנה גליק, ריקות! אפשר, שאם בא יחזקאל’ה אליך ונוטלך בזרועותיך ומרטיט גופך עד כלות החושים, ואחר כך מניחך כך, רעבה, בערגתך, בבדידותך ובעלבונך, אפשר תביני: השפופרות ריקות באין צבע. ואני – חושי להוטים אל הבד הלזה, הריק למחצה. כן, מכרתי כבשים, חנה גליק, ידיו הצפודות של אבּו־עיסה שלשלו על כפי את הכסף, כן, חנה גליק, אפשר שחייב הייתי ללכת מכאן קודם לכן, אפשר. אך – זה היה ביתי, ביתי שלי. לא היית חייב למעול ברכוש הציבור…” ובאותה לשון ובאותם הדיבורים, שריקים הם כשפופרות צבע הללו, עמוד אחר עמוד. וממילא כל העניין מופרך ומתבזבז בתוך הלהג השטחי. הרי כשהיה ואן גוך רועה רוחני לפועלי מכרות בבלגיה וחשקה נפשו בציור, נטל עפרון של נגרים או גחלת שדעכה ועשה מעשים נאים להפליא.

או טול מעשה זה בכמה נכים ועברם המסופר ב“הדרך ליריחו” (הסיפור שעל שמו נקרא הספר). שוב בפתחם של דברים אותו כושר כתיבה (והוא הדין אצל הסיפור “פולקה”: “…יושקה עמד בתווך, בין הרוקדים, ומפוחית יד נעה בעקלתון לניד גופו הזע, סמוכה לאצילותיו המשורגים ונוגעת בשרוולי חולצתו החפותים. חולצת השבת הלבנה”), שאתה תמה לו ונענה לו, לאחר שייגע אותך מוסנזון באבק פרטים של דוממים שאין טעם ואין צורך לקיומם: “… פולאק ישב על מרפסת בית הנכים. הסיגריה, שנתקעה בפיו זה מכבר בידי האחות גרטרוד ליהמן, דלקה עדיין והשירה גבשושיות של אפר על חולצתו. ידיו היו שחומות ודקות כענפי אקליפטוס שחמה קפחה עליו ימים רבים”. כאן הסיגריה והאפר שהיא משירה והיד השחומה מתחים יחד ליתן דמות של בן אדם בשעתו ובמקומו ותאב אתה לדעת מה היה עברו ומה יהא עתידו; כשם שהמפוחית של יוקה ואצילותיו ושרוולי חולצתו עושים כן, ולפיכך כובד ערכם עמם וחיוּתם עמם. אבל מיד בא אותו טפטוף דברים של מה בכך, מטריד ומשעמם. כן טועה המספר בשעה שהוא סובר, שמלאכת הפירוט שלו בקטעי עשייה לפי השתלשלותם המוכנית יש בה כוח עמידה בפני עצמה. אומרים על פאסטר, שנתגלה לו עולמם של החיים הדקים משום שתמה תמיהה גדולה – כיצד לא מלאו פגרי כל הדורות את הארץ עד אפס מקום לחיים? לא נתגלה למוסנזון סוד זה, וחללי הדברים שבתוך סיפוריו ממיתים את החי הרוחש בהם: “… שמעתי נקישות פסיעות הנהג על גג המכונית. הוא קשר את בחבלים את עגלת התינוק אל מעקה המטען. יורד בסולם. בא בדלת(?) הכניסה ומחכך ידיו זו בזו. שוקע בכיסאו ואחז בגלגל ההיגוי. הודף את מנוף ההילוכים ולוחץ ברגלו על הדוושה. המכונית ניתקת ממקומה. נוסעת לאטה. בקרן הרחוב מחליף הנהג את המהלכים”. וכן בלי הרף וכן בלי הרף אותו טפטוף מטריד בדברים של מה בכך. והרי אין לאוטובוס זה ולנהגו ולכל מעשיו שום ייעוד למסופר ב“הדרך ליריחו” ולמתרחש שם. אין המשך להם ואין השפעה להם ואין תגובה להם בלבם של בני אדם, ואינם אלא דברים מתים. שכן אין המספר נוהג לפי עצתו של צ’יכוב – משהעלית רובה במערכה א' על כרחו שיהא יורה כדוריו במערכה ג'. אצלו מונחים, בכל מקום ומקום שבסיפוריו, ציבורים ציבורים של רובים שלעולם לא “יתנו” אש.

ושוב טועה מוסנזון בשעה שהוא סובר – כשיוסיף על קטעי עשייה ערטילאיים אלה מלוא קומצו מן המפולפל והממולח שעם דברים שבצנעה, ינער מעליהם אבק שעמום וטרדתם. כשם שפירוט אינו תיאור כך גירוי אינו עניין. ויתר מכן. קטלן כל כך הוא הפירוט המוכני שאינו צריך לשום דבר, שממית הוא את הכל והורג אפילו את הגירוי. אותו חַפּר שנמלט מפני פצצותיהם של אווירונים גרמנים לבית זונות בעיר מערי יוון ונזקק לריבה אחת (ולאחר שנתגלתה לו כאחת העולות שבאה מן הגיהינום ונשברה אונייתה בין האיים ופלט אותה הים לחופי עיר זו, ולאחר שאמרה לו: “זה לי שנתיים ימים שאני מחכה לידיעה מבעלי, הוא הפליג בספינת פליטים לארצנו, אני, יהודיה אני…”), הרי כך מספר הוא עליה:

"הוא אינו כותב, בעלך? – שאל בחשאי.

היא בכתה על חזהו והוא חש את שפתותיה מרחישות בשערו.

לא, אינו כותב, אינו כותב אלי – אנייתו נתרסקה בים… אין לי איש בעולם… מאום לא נותר לי… והמלחמה הארורה הזאת…

קולה נישא רפה ועמום, חסר אונים, והוא הקשיב בקושי לדבריה. חשק שיניו ונרכן אל מעבר לצווארה; נשען בסנטרו בכר. היו כגוף אחד בעל שני ראשים. שדיה נתהדקו תחתיו כעיסה רכה, שיחק בהם בחזהו, ולבסוף נח עליהם בכל כובד גופו. ביקש לשכוח כל מה שאמרה בפניו. נתיב הייסורים של ספינות תועות ומשפחות מוכות גורל היה גם נתיבו שלו, והוא ביקש למחק כל שקשרו לזיכרון זה (?). בשום פנים לא רצה להרהר בגורלו, תאווה למצוא ניחומים בחיק ותו לא.

… נסתבך ברגליה. ראשה נח לצד ראשו, והבל פיה ריחף על פניו. שפתותיהם נצמדו ברפרוף, היא החליקה בלשונה בין שיניו, החלק ועבור כפרי מארך וחם נוטף עסיסו. נשתעשעו זה בזה עד שנתכווצה לאחוריה והרימה גופה קמעה ונצמדה אליו בהטיית ראש נח בעצימת עיניים, כשהיא מפרכסת בזעזועים קלים וקצובים, וארשת כאב וחמדה טובעה בקלסתר פניה". – לא! אפילו יצר הרע אין כאן. אלא כמו אצל האוטובוס ונהגו – קטעי עשייה שאין להם שחר. גם כאן מנוף וגלגל היגוי ודוושה ומהלך ראשון ומהלך שני; דברים בטלים, דברים של מה בכך, פגרי דברים הממיתים כל רחש חיים שבתחומם.

אילנו של מוסנזון ודאי עיקרו עומד במקום טהרתו של סיפור אבל נופו ודאי אינו עומד שם. כל זמן שבוחש הוא ופורט בדברים ובתחושות דומות לחפצים, הריהם מסמאים עין שאינה רגילה להם; משהיא בני אדם למחיצה אחת ומתחיל מממש משאם ומתנם, מיד צפים ועולם הדלדול והעניות שבהשגותיו. טול, למשל, סיפור זה “כסאות חורקים”, מעשה באותה בחורה מהקיבוץ שחשקה נפשה בסרני הבימה ובאה לעיר מגוריו של גבריאל מאלין (מי שהיה פועל במחצבה ועכשיו חבר בלהקה של תיאטרון אחד) לבקש ממנו עצה ותושייה. הנה כיצד סחים בני אדם שם:

"רציתי לשאול בעצתך, מה עלי לעשות? – ועיניה השחורות היו יפות היא ראה זאת בראי.

ואת מאמינה כי יש לך כשרון? מיד חש בחוסר הטעם שבשאלתו. רצה להוסיף. ‘די מחוסרי כשרון מסתובבים על הבימה’. אך נתאפק. סוף סוף אין זה מעניינה.

איני יודעת. כלומר, מניחה אני, כי כן. אך עלי לנסות את עצמי במסגרת אחרת מאשר חוגי חובבים. עלי לנסות, אחרת יהיו חיי מפולגים בין המציאות ובין החלומות, ובכך איני רוצה.

דיברה בשקט רב, בקול רך. אך מבעד לדיבורה חש רצון חזק, עקשני, דיברה כאדם היודע ערכו, אף כי נצרך הוא לעזרת זולתו".

הווה אומר, כשאין לפני מוסנזון השתלשלות של עשייה מוכנית אלא בני אדם חיים נושאים ונותנים זה עם זה, מיד מסתלקת מלכת הפירוט שלו ואפילו לשונו ודיבורו ותיאורו שוקעים בתוך דלותם של החבוט ושל התפל. כדבריה של אותה ריבה על מוראה מפני “החיים מפולגים בין מציאות ובין חלומות”, ועל קולה שאין בפי מוסנזון (שאצל האוטובוס הוא יודע הכל) אלא תואר נדוש אחד – שהיה רך; ועל אופייה שאינו חש בו אלא באנאליות זו של “רצון חזק עקשני”.

הקלוש והמעורער שבסיפורי מוסנזון בקלות שהוא נוהג כלפי עצמו. פורק עול הוא ומתיר לו את המופרך ואת הבטל הואיל ורואה הוא מבטחו בדברים שהוא עוסק ומפשפש בהם; סומך עליהם ולא על עצמו. וכיון שדמיון רב אין בו – ושמא יש בו דמיון אך הפקיר ראייתו ולא אימן סגולותיו – אף אַמת הבניין שבידו עקומה, והריהו מטלטל את המסופר לכל הרוחות, מהרהורי זיכרון אל ההווה, מן האישי אל הכללי, מן הממשי אל הבדוי, מן השגור אל הנדיר, ותופר ומאחה בדאוּת זו במחט של סקאים. מונחים כאן המאורעות כשברי כלי חרס ואין אחדות בהם, והריה דוחק אל הבינתיים משהו תפל ואדיש כאותו מוך שממלאים בו, עורו של פוחלץ. דומני, שלהוט מוסנזון אחרי הנאטורליזמוס של “הנוהג הבהמי” בנוסח הינקי ובגלגולו השני, אפשר דרייזר חביב עליו; נאטורליזמוס זה שכתב עליו ארווין באבּיט דברים נאים: “יפה נעשה אם נזכור, שכמה וכמה חיבורים שהרבו להתעצם עליהם, הרי יותר שהם בבואה נאמנה של חזיונות באמריקה, בת קול שאיחרה לבוא הם של תנועות מסוימות באירופה. הואיל ודאי שיוצאים אנו, בארחות ספרות ואמנות, בעקבות אירופה – וכרגיל באיחור זמן של חמישים או ארבעים שנים – כשם שמורי דרך אנו לאירופה בעשיית אמבטיות ושרברבות טובה. ומי ששהה בפאריז, כמוני, בשנות התשעים, ואחר מכן עקר לאמריקה, הרי חש הוא כאילו חי שתי פעמים באותן מסיבות של טירוף ספרותי. מעלה מר דרייזר על זיכרונך את זולא ובית מדרשו ומלאכתו של דוס פאסוס מחדשת בזיכרונך את כתיבתם של האחים גוֹנקוּר”.

איני יודע עד כמה אנוס הוא על פי טבעו לכתוב כך. דומני, סגולותיו ויכלתו מרובות ממעשיו. יבואו ויעידו עליהן פסוקים הללו, ויש בכל מקום רבים דומים להם, שהבאתי משלוש פתיחות שבסיפוריו. חליבת הכבשים של “הצייר” ועמידתו של יושקה עם המפוחית בליל הריקודים וישיבתו של פולאק בבית הנכים – חליבה ועמידה וישיבה הן. ואל נזלזל בעדותה של יכולת זו המציבה אדם חי במקומו. מידה גדולה היא. ומי שעשה כן כמה פעמים על שום מה לא יעשה כן בכל הפעמים? אילמלא אותו רהב הבטחון ואותו העדר הדאגה שבלב; הואיל וזימן לו קב"ה ארץ ישראל וקבוצה וחלוצים וכובשי מולדת ופליטי שמד וכיוצא באלו מן הדברים הרמים והנשגבים שהחשיבות וכובד האחריות בהם, בהם גופם ובכל אשר להם, ובכל אשר בהם, ולא בו, במוסנזון; או שמא גם בו עצמו, כל כמה שהוא בן ארץ זאת ובן קבוצה זאת וכובש מולדת זאת – כלומר לא בו עצמו אלא באותו חוץ שהקיפו. אבל אחריות וכובד וחשיבות – מידותיו של האדם הכותב הן, ואותן הוא נוסך על החוץ ועל הפנים שמקיפים אותו; סודר סדריהם וקובע משטרם וכובש מקומם, ומצחת עליהם הדאגה הגדולה שבלב.

 

“רוח־ימים” מאת אהרון מגד    🔗

אף אהרון מגד כותב סיפורים קצרים וגם הוא לא גבר עוד על נושאיו, וגדול בטחונו בנכבדות שבהם. אלא שמקצת של דאגה בלבו ומחמיר הוא עם עצמו יותר ורחש נפשו אינו רחש הדיוט ויש רוך וחמימות בדבריו. פעם נזדמנו לי דבריו (ב“אורלוגין”) על צריף קבוצה בלילה וטבלות חלונותיו מונחות באורתן על גבי החול ונתפסתי להם. ראתה עינו והמקַור ניקר בעפרו והעלה גרגירו. עכשיו קראתי “רוח־ימים” שלו, ואף על פי שזו העין הרואה עודנה שם, הרי כשדביקה היא בריבוי שבמראות אף תעייתה מרובה. איני אומר מגד אינו מבקש נקודת עינוב בין אדם לעולמו. אבל עוד חושך ואפלה בדרכים שמוליכים אותו אליה.

ועל עניין אחד אני תמיה. ניכרת בהרצאת דבריו מהשפעת הזז עליה! דומה אין גבולין ומעצורים לכוחות המחקים. לעולם נראה היה לי שסגנון זה של בעל “ריחיים שבורים” העתיר ושופע והפורץ והמפרכס בגירויו והגורף עמו כל שבב וקיסם ועוקר סלעים ואילנות כמימי נחל הרים שגאו והשליכו עצמם במורדות, מיוחד הוא כל כך לכותבו, לעברו, למקורות המפכים בו, לצירופי החיבורים האסומים בזכרונו ולכל ארג מהותו האישית, שאי אפשר שיהא דוגמה לזולתו. והנה טעיתי. אף משעול יחדי זה, שלכאורה, האדם שהולך בו מטשטש לאחוריו דפוסי פסיעותיו, הרי נשתיירו עוד סימני עקבותיו ואפשר לצאת בהם: “… ירדו לעמקו של אמבר ופשטו במלוא רחבו ובלשו בכל המסדרונות הריחו בכל הפינות והמסתורים לראות מה פריקה נועדה להם ואם יפה היא לטעינה; אם לא רחב הוא יתר על המדיה, אם לא משופע הוא, אם לא מפולש הוא, אם פתחו פעור אל רובו או אל מקצתו, אם מחזיק הוא הרבה או מעט. אמדו מידותיו והעריכו כמה שעות יש לטענו: כמה פעמים פרישה וכמה פעמים בנייה, היכן ישאירו רווחים והיכן יאזנו קרקעו. זה אומר בכה וזה אומר בכה. זה אומר יש כאן להניח קורה כדי שהמסד יהא איתן וזה ואמר לא כי יש לשים שתי תיבות זו על גב זו; זה אומר יש לטעון שש בגובה וזה אומר חמש; זה אומר פעמיים פרישה כל גבהו של אמבר וזה אומר שלוש; זה אומר כי יש לדחוק גם לקרן זוית ולמלא החללים וזה טוען כי אין הוא עבד לבעל הבית לעשות רצונו”.

אין פגם בהשפעה ואולי סימן יפה הוא למספר צעיר שהלך ושלשל דליו לבאר עמוקה וטרח ושאב מימיה. מכל מקום אימון ידים כאן והרגל דברים שלעולם פירותיהם נאים, בתנאי שיהיו ידים לדברים ולא דברים עצמם. שכן דפוסי הבעה של הזז, כשאתה נוטל מהם את חריפות הסכסוך הגנוזה בהם, מתיחותם מתוכם ומשיכה זו שהם מושכים את הכל אחריהם אל נקודת נפצם – הרי נשמתם אתה נוטל. ועד מהרה ואין בינם לבין הפירוט המוכני והדומם אלא מועט שבמועט שבשינוי לשון. אף על פי שיש בסילון זה של מאמרים ומשפטים, באמברו של מגד, מעט זוהר ורננה ומעט קרבת אחים, ולא קשיות זו המקוטעת והמנופצת שבחיתוך דיבורו של מוסנזון, הרי צורה זו סכנה של מלל צפויה לה שבסופו גיבוב דברים.

דומני, חושש אהרון מגד לכך ובכל אופן מנסה הוא כוחותיו ומבקש מזיגה כלשהי בכל שעה שיש לו מה לומר. ובכל מקום שהגות לב של אמת לפניו שם גם תבונתו. אפשר משעיין בהזז והתבונן על מעשיו אף עמד על הפיקח שבו. מעורבות פרשיות מראה והרהור בעולם הכתיבה, וחכמתה הבררנית ודביקותה ההמומה יונקות זו מזו ומחלחלות זו לזו. ואמנם כשמתגלה שרו של ים למגד והוא נזקק לו ומתחיל נאבק עמו, הרי הן שלו צדק יותר ולאו שלו צדק יותר. ואף על פי שניכר קול הדברים מהיכן בא, החידוש שבצירופי האמרים והרחש שבתוכם מדליקים סוד של אחווה בין איתני עולם לאדם ומרצונך אתה נענה להם ונהנה מהם: “… אלף פנים כעוסות ואף פנים רצויות לו, לים. יש שהוא קודר כעופרת, כאילו (הייתי מוותר על ‘כאילו הוא’ זה וכותב: יורה של נתך וגומר) הוא יורה של נתך כבד ובשורות רעות צפונות במעמקיו; יש שהוא מתנשם כחיה, נשימות עמוקות ורחבות וזממו אין יודע; ויש שהוא עשוי כעין ריקועים־ריקועים של פלדה ומשחק בצחצוח חרבות עם קרני אור; יש שהוא משיט על פניו אלפי דוגיות של קצף כלהקות־להקות של שחפים, מפתה וקורץ בעין ידידות ופורש חרמים לצוּדך; יש שהוא פורענות כול; טירוף, אימים, שגעון בלהות, שואג ונובח, מקיא כל בני מעיו ומרתיח מצולות כאומר להרוס אל היבשה ולגרסה במלתעותיו, ויש שהוא מונח אפרקדן ונהנה מחומה של השמש (מוטב ‘שמש’ בלי ה"א הידיעה), או שוכב מתנמנם תחת צעיפי ערפל; או סרוח חיווריין כחולה אומלל, שכיב מרע”.

ודאי יכול אדם להסתפק באלה ולהתייחד להם. בכוחם של מראות טבע לכבוש כל לבו של אדם, ורשאי הוא לראות ייעודו באותה חזרה שהוא מחזיר להם לבו הכבוש. היו ציירים שלא זזה עינם ממימי הים ושיקעו בהם כל מעיינות רוחם; והיו ציירים שתלו פעם מבטם במרומי הרים הביטו אליהם כל ימיהם וראו בהם תקוותם וייחולם. אלא שמספר, כלומר בן אדם שהכתיבה אומנותו והיא המתווכת בינו לבין עולמו, אי אפשר לו לעשות כן. בשבילו דברים אלה הקרויים מראות נוף אינם אלא עיגול של ממש המקיף את ההרהור שבמרכזו. וכשהוא יוצק לתוך העיגול אש רגשו ועושה אותו הלך־רוח, לא עשאו כן אלא שיהא הילה של אורות להרהור שבמרכזו. ולא טפל ועיקר כאן אלא עניין שבמהות כאן. מעצמותו של עיגול שתהא משוערת מלכתחילה נקודת מרכזו, כשם שאין קיום לזו אלא אם כן קו של ממש מקיפה. מנו חכמים כמה וכמה צורות של קבע במלאכת המחשבה הסיפורית, ואף על פי שפעמים מכרעת היא לצד העלילה ופעמים לצד עיצוב האופי, הרי לעולם אדם שם באמצע; אם אדם בתוך הרבים ובדברים שבינו לבין חברתו, או אדם ביחידותו ובדברים שבינו לבין הווייתו. וכיון שעיקרם של החיים המסופרים אינו אלא בפרשתם הסדורה והערוכה בידי המספר (אף ים זה של מגד אינו של עצמו אלא סדור וערוך בידי הכותב עליו), הרי אי אתה יכול לתחום בהם קרן זווית אחת בגבולין החיצוניים שתהא רשות בפני עצמה; ואף מראות נוף והכוחות הרואים והגובלים של המספר על כרחם שיהיו כפופים למרכזם ואף יהא מותנה כל קיומם בו.

לפי שעה לא עלה זיווג זה בסיפורי מגד, ודווקא יכולתו בתיאור דוממים מבליטה אזלת ידו בשעה שהוא מתערב עם הבריות. כמה בוטחת ידו כשהיא מפשפשת ב“גל שנתלש, מעשה שובבות, זחל על החול ונטל עמו שייר מפליטת הים חזרה אל המצולה הגדולה”. אבל כשעינו מסתכלת ב“מצולה הגדולה” האחרת, בימתן של נפשות, כאילו מסתמאות עיניו. יש אצל בני אדם אלה שהוא מעלה (דייגים, גזבר קבוצה, הבחורה במטבח, החבר העוזב, ה“תרבותניק” וכיוצא באלה) גדר זו המקיפה אותם ואת גופם, אלא שמעבר לגדר אין אתה מוצא הרבה. וממילא אפילו מעלתו של מגד, דקדוק זה שבדיבורים וחיבורו במסורת (ושאני משבחו על כך בכל לשון של שבח), נהפכת לו לרועץ. ומפגינה על הטשטוש שמתחתיה: “… יש ימים שמרובה צילו של בן ציון מחמתו, אז מתהלך הוא קדורנית, כפוף ושחוח ופניו צהובים ומחוקים. דומה עליו כאילו קרקעו נשמטת מתחתיו ועולמו חרב ופורענות גדולה יורדת עליו. מעין יתוש הוא שמנקר במוחו וסרטן צובט את לבו. אז מתכנס בן ציון אל תוכו פנימה כשבלול בצדף שלו ועושה את חשבון עולמו. הרהורים מרים נכנסים אל לבו ומרקדין שם כלילין וכרוחות. כן, הסך הכל מהו? סופו של חשבון, שורה אחרונה? כערער בערבה, שיח שנופו גדול ושרשיו מעטים ורוח סופה עקרנו כמוץ. באותן השעות נמסך צערו של בן ציון עם צערו של עולם והשכינה כאילו בוכה עמו”. – ואם ניתן שורות אלו כנגד “אלף הפנים הכעוסות והרצויות של ים”, שהבאתי למעלה, מיד תתברר כוונתי. כאן, במראות נוף, כל משפט מביא עמו משמעות חדשה ופנים חדשות; כאן, במראות נפש, צירופי דברים חבוטים, שבוודאי כבדם ומשמעם בשעתם ובמקומם, ומוּתרים הם בתשמיש ואפילו עתידה להתחדש חיוּתם משיארגו במסכת חיים חדשה, אלא שריקנים הם אצל בן ציון זה, ואין היתוש המנקר מוסיף על הסרטן הצובט הואיל ובן ציון גופו אין רוח חייו מרובה. למדיה זו של כתיבה קבעו באמריקה שם קוראים לה padding וקשה לי לערותה לכלי עברי, אלא שפירושה, אותו דבר שעושה מוסנזון כשהוא ממלא ריקנותו של מתהווה בפירוט קטנות מוכניות של מהלכי אוטובוס, או אותו דבר שעושה מגד כשהוא ממלא ריקנות של נפש בצירופי אמרים וסלסוליהם שאין מאחוריהם שום תוספת של ממשות.

בסיפור “מסיבה” יוצא מגד ממקומות המים ונכנס למקום היבשת וכל עניינו דברים שבין אדם לחברו. מעשה בנכה, נפתלי, שבא עם בני מחלקתו לכבד חברו לספסל הלימודים, יאיר, שעלה בצבא לגדולה; ונושא המסופר – צדיקים (כלומר מועטים הללו ששאר רוח בהם) ורע להם, ורשעים (כלומר המרובים קטני הנפש) וטוב להם. והנה כיצד מהרהר הנכה נפתלי למראה חברו שאין לו קביים אלא ‘עלה תאנה על כתפו’: "… מדוע לא עורכים תחרויות פיסחים על קביים, בדידוי , ריצה. קהל גדול, די משעשע. שורת חזית אחת על קביים חה־חה־חה. מוכן – שתים – רוץ! קדימה, קדימה, קלפ־קלפ, קלפ־קלפ, מהר! עמוס היה נופל ודאי. שוחט על הטורבינה – קדימה, נפתלי, קדימה – – הדלת. מי זה? גאולה?

הדלת נפתחה שם במסדרון. ‘שלום יאיר’ – נשמע קולה הנחושתי של האם מרת מאירוביץ – ‘כולנו כבר מחכים לך’. יאיר גחן ונשק לאמו. ‘סלחו לי’ פנה אל כולם – ‘הייתי עסוק בתפקיד’. מצוחצח,ועלה התאנה על הכתף. עתה קמו כולם ממושביהם ויצאו להקביל את פניו. ‘כבר חשבו לשתות בלעדיך, חה־חה־חה’ – נשמעה צהלתו של שוחט. נפתלי נשאר בודד לפני השולחן. בקבוקי הברנדי, הליקר. טול סוכריה בינתיים. מעבר לגבול. איזה מרחק גדול בין השולחן ובין החבורה שבפתח המסדרון. מחלקת הנכים. צריך היה לערוך מסיבות של נכים קיטעי רגל שמאל. אגודת קיטעי רגל שמאל. עוד מעט ייגש אליך. היה אדיש".

כוונתי, שלא חש מגד, שרגש קנאה וקיטור ותרעומת נמוך זה שבלב נפתלי אינו עדיף, ואפשר פחות הוא, מן התאוות הקטנות והנוהג הווּלגרי של כל שאר המסובים. כוונתי, שנסתלקה מכאן אותה ראייה שהיא מדרגה אצל מגד (למשל סיום הסיפור על “המטמון”: “… היה עתה הכפר כגוש שחור, סומא ואילם למעלה. יכול היה לשמוע את פכפוך הנחל בתוך הבוסתנים, בכיכר העין, במקום שהנשים היו נאספות על כדיהן. וקמשונים היו תקועים בשלמתו מחלקת העדשים המוּברה, והיה ניחוח אבנים חרוכות ואפר וחירבה עולה מן האדמה. ויכול היה עוד לראות את ריבוע החלון של ביתו מצהיב באור של עששית”.), ואין בו אלא מלמול דברים חבוטים שבשיחותיהם של יושבי קרנות: על הכסף שאין לו ערך ועל פרוטקציה ועל ג’יפים ועל עוגות ועל סוכריות ובקבוקי ברנדי ועל הסיום ה’נורא' והדרמתי כביכול, שהוא מסיים. “… על רגל אחת עד הקיר. יראו כיצד עושים זאת. בואי, אמא, בואי כבר, הביתה הביתה שם, כן, הם הקביים, יישארו כאן, בלעדי ייטב להם וליאיר עם עלה התאנה, ויבוּשם ויבושם. הביתה, לעזאזל עם הצבועים, קריק־קרק קדימה, אחת ועוד אחת, בואי כבר אמא, ועוד אחת, אל תפנה ראשך, קרק, עוד שלוש עד הדלת”. אבל כשם שאי אפשר ליתן הרגש של שעמום במשעמם כן אי אפשר ליתן הרגש של קטנוּת בקטנוֹת.

חייב אהרון מגד – שכמה וכמה מעלות טובות בכתיבתו, ובעיקר יכולתו זו להעלות מראות דוממים ולהוציא מתוכם רוממות רוח והלך נפש רוחשים חמימות ואינטימיות – ליתן דעתו על קו מדרון זה שנמתח בין עלייתו לירידתו. ואם יבקש אחריו ודאי שימצאהו בנקודת העינוב שבין אדם לעולמו, ומובטחני כשיטרח יבוא על שכרו. מכל מקום כניעתו בפני ההדיוטיות שבאמרים, שחביבה כל כך על כמה מחבריו, לא תועיל לו הרבה. דומני שעטנז ווּלגריוּת זו בארג מזגו ואינה אלא עשבים שוטים שנתמלאה שדהו המוברת.

 

“הוא הלך בשדות” מאת משה שמיר    🔗

עלינו לשבח את משה שמיר, שלכל הפחות בראשית הדברים לא עלתה במחשבתו לפזר נפשו לריק בקטעי תיאורים, אלא אמר לחברם ולארגם עם מסכתו של סיפור המעשה. פותח הוא בבחור אחד, אורי, יליד קיבוץ גת העמקים, שסיים עכשיו חוק לימודיו בבית ספר חקלאי והריהו חוזר לכפרו לשבת בו. מיד מתגלה שם לפניו חורבן בית הוריו. אביו וילי התנדב והתגייס וביום חזירתו של אורי יוצא הוא לקסרקטין שבמצרים; ואימו רותקה סבוכה באהביה, הגלויים והנסתרים, עם אותו רווק קצת יוצא דופן אברם גורן. ואולי אין יציאתו המבוהלת של האב אלא ניסה מביתו שחרב. ודומה אף עסקי השליחות לארצות גולה רחוקות, שהיה וילי עוסק בהם כמה וכמה שנים,לא היו אלא השתמטות מגת העמקים והשתכחות וניסה. והנה בהליכתו אשתקד לפרס בשביל להעלות לארץ שרידי הפליטים שנתגלגלו בנדודיהם עם חילות פולין עד שערי טהרן, עשה וילי נפש אחת, מיקי, ריבה תועת לב בדרכיה הנלוזות של גולה ושכבר טעם גופה טעמים המר של חיי הפקר ללא משען ומחסה. לאחר שפדה אותה מידי שוביה הפולנים הביאה לגת העמקים והושיבה שם וטיפל בחינוכה והכשירה לחיים חדשים. עם פגישה ראשונה בימי בציר הענבים נמשך אורי אחרי מיקי, ועד מהרה היו זבולים זה לזה, ואמרו לנטות אהלם ולבנות ביתם. פתאום נקרא אורי למחנה הגנה לאַמן שם בני נעורים בדרכי מלחמה. ושוב מיקי בבדידות נכר, מתחבטת בחומרות נוהג של קיבוץ ואפילו וילי אינו שיחזק רוחה. ועוד הוסיף הזמן והרע עמה. חשה מיקי בהריונה וחשך עולמה. נראה לה אורי שלה הפכפך ברגשותיו ואין לבטוח בו הרבה, וישיבתו במחנה סודי סודות ודומה נשתכחה מלבו, ואף על פי שנתונה לה יד רותקה ברחמי אם קצרה ידה מלהושיע. ברגעי יאוש גומרת מיקי אומר בנפשה לילך לעיר ולהיפטר מן העיבור שבמעיה ולהחזיר לה חירותה. באותו יום שב וילי ממחנהו לחופשתו, והאיל שבינתיים עקר אברהם גורן מגת העמקים והלך למקום אחר ושיקע עצמו בכיבוש ובניין בנקודה החדשה (ואולי אף כאן ניסה מפני סבכי האהבים שנסתבך עם רותקה, ושחזירתו של אורי לגת העמקים הבליטה את המופרך ואת המביש שבמעמדו). הרי שבו והתיישבו העניינים בין וילי לרותקה, וכאילו דאגת הבנים, אורי ומיקי, משרה רוח של פיוס במעונם. פתאום קוראים את וילי לטלפון ומודיעים לו, שבשעת אימונים בהשלכת פצצות נפגע אורי בנו. מיד יוצא וילי ומחזיר את מיקי ומעבירה על מזימתה, וסוד אורי הפצוע מפצעי מוות חופף על חיי האבות שהלכו ועל החיים החדשים שלא באו עוד לעולם, אבל מתרקמים הם ובאים.

שבח גדול לדמיונו היוצר של מספר. שניתנים דבריו לסיכום זה שסיכמתי, ושאפילו בצמצום לא ניטשטשה בהם אותה אפשרות של נוי בניינם, ושל מתח ביחסי האישים ואחדות במאורעות המתרחשים ואותו אחוז ולבוד שבסדריהם. אלא אין רומאן עומד על שלדה של התחבולה בלבד. לכאורה לפנינו סיפור של עלילה, שיש באישיו הפועלים יותר מעצמוּת יחידים ולא מן הטיפוסי שבמרובים; ועל כרחו שיהא מכוּון למרכזו ולא יתגלגל ממקום למקום ויאסוף מכל הבא אל ידו. שכן אחד עניינו, מחויב אותה מציאות גנוזה ומקופלת בתחבולת הסיפור קודם לכתיבתו, ואם תחילתו חידה ותימה הרי סופו פתרון ודעת. והנה בא שמיר וערבב פרשיותיו. לא אמר – דיי באותו מרכז שבסיפור המעשה, אלא הלך ונעץ כמה וכמה מרכזים בו, ולא זו בלבד שאינם נבנים זה מזה אלא גם סותרים ומכלים זה את זה. בהרבה מקומות ובדברים ארוכים משעבד הוא סיפורו לתיאורו של ההווי הקיבוצי כתכלית לעצמה, ואינו חש שמגלגל הוא סיפור עלילה, שבמחשבה תחילה, לסיפור של מראות וחזות הכל, כלומר מבטל חשיבותו של המסופר ומעלה ערכו של המתואר ונותן לו קיום בפני עצמו. ובהרבה מקומות אחרים מטלטל הוא עניינו מנפש פועלת זו אל נפש פועלת זו (מאורי לוילי, וממנו לאברהם גורן, או מרותקה למיקי וממנה אל סתם אשה בקיבוץ), עד שמסתלקת נקודת המרכז כל עצמה והכל שווה במעלתו ומעורבים טפל ועיקר; וזורם ערב רב של מעשים וחוויות ועניינים של מה בכך ואין לפנינו אלא הוויה כמות שהיא וכל הכבוד עם היותה – הפגנה זו שיש גת העמקים בעולם ויש שם ביברמן ודומים לו ויש רפת ויש בוצרים בכרמים ויש שמש בארץ ויש אורי ויש מקלחת ולול ועופות ויש רותקה ותינוקות וּוילי וטרקטורים ונוער־עולה. וסיפור המעשה, שנראה לנו בראשיתו יסוד ועיקר האוכפים על המספר את מלאכת הבירור והריכוז, אינו אלא כלי וידים בשביל הריבוי המבולבל הזה, מעין חוט שמחרזים בו את ההוויה שלא תהא מבולבלת כל כך.

קיבל משה שמיר מדמיונו קנקן נאה, אבל לא ידע מה לעשות בו וטלטלהו לכאן ולכאן עד שנפל ונשבר ולא נשארו בידו אלא חרסיו בלבד. למה אירע לו כך? משום שטובל הוא, בדומה לחבריו לעט, בתשואת הוויתו, הריהו חבוש בעבותות הכלל הקטלן – השתא דאתינן להכא נימא ביה מילתא (הואיל והגענו לכאן נאמר בו דבר). ומידה זו, שאין אתה מפריש מן המרובה את המעט לצרכיך ונזקק אתה ונצרך לכל דבר המזדמן לפניך –מדיה זו היא שקיעקעה יסודות הסיפור, פתתה זמנו וערבבה רשויות מקומו. ונולד נוסח שונה של דיבור: כתיבה חופזת והמהדסת, שבורה ופקוקה. מתאבקת בעפר פיקחות נפסדת, בתרפ"ט אלפים דברים שאינם לעניינה, אבל בעיקר אינה נוגעת אלא במעט מן המעט;

"… במטבח היו כמה וכמה נשים בסינרים לבנים. עשוי היה אורי לשער שאחת מהן תהיה רותקה, כלומר, אמא. אך סינר מן הסינרים (השתא דאתינן לסינרים נימא בהון מילתא) הלבנים לא היה מונח נאה, מגוהץ, אלגאנטי (?) ופייסני כאותם של מטפלות הילדים. כאן היו סינרים שכל עצמם (איזה דיוק מהותי!) קישור־או־תרי, כתמים של שמן ומרק, סימנים של כביסה רשלנית, קמטים.

דודי האלומיניום הצחים, שחשמל עשה בהם את מעשיו ועיני פחדים אדומות וירקרקות להם, עמדו בשורה צייתנית ונכנעת והיו הרבה יותר מיושבים בדעתם, הרבה יותר קרי־מזג ונינוחים מהיצורים אשר התרוצצו סביבם.

הפגישה היתה נלבבת. כל כך נלבבת, שעמד וילי והחל (והתחיל) מתרעם ומכעכע: ‘נכנסתי למטבח שלכן בשביל ארוחת צהרים של הפלחה ולא בשביל שתנשקי לי (?) את בני בכורי, שרקה, מה יהיה הסוף? דייסה אינך מתכוננת לתת להם, הא?’

ניתן, ניתן, אתה רק תן להציץ באורי.

עניין נאה לענות בו; למה הרבו הנשים הראות חיבה לאורי החוזר? למה היו בקיאות יותר בהליכה וביאה שלו? למה עמדו ומנו לו, דרך שאלה, תיכף ומיד כל העיסוקים שעמדו, שעומדים ושיעמדו לפניו?"

ולבסוף:

"הלמאי אתם, הקשקשנים הבאנליים של חכמות מוסכמות – למה זה תתאוננו על טורח הציבור. כמו כל שילינג בעולם יש כאן גם צד שני, והצד השני המתקרא רגש אחריות קולקטיבי, רעות, כן, אפילו סתם רעות.

מחשבה זו אינה מתנסחת באורי על בוריה, כל שכן לא יוכל לבטאה כמו תיכף ומיד. אבל היא הסיבה שהוא משיב להן במאור פנים ונוטל מה שמעמיס עליו אביו בלי שיביט בזה, ושמח על חביבותן של העובדות ומן הסתם קולט מהן קורטוב של רותקה, של אמא".

וכן בלי הרף טלטול זה ממקום למקום, מאדם לאדם, מחפץ לחפץ על גבי תשעים עמודים תמימים של הספר. ודימויים לרוב ומין פילוסופיה של חיים לפי הדוגמה – “כמו כל שילינג בעולם יש גם כאן צד שני”; פעם – “ואלמלא ביצעה (אתון כבולה) תרגיל של בריחה מהירה הייתה חותמת עצמה לעד על השטר השחור הנוקשה של הכביש”; ופעם – “צפרדעים מיינו את קרעיה של הדממה לפי גדליה השונים”; ושוב פעם – “וגם בחוץ – החל באיינשטיין וגמור באשה וכל אשר לכל בה – כל אלה אינם מבטיחים כל כך הרבה מיני מותק שראוי להיות מאושר בהם”; או: “אך כל זה (אנשי הפלחה) שרוי בעבודה וענייניה כעבים ברקיעם, כרוח באטמוספירה, כטרטור במוטור, כחלמון בביצתו”; או: “זה היה טוב. זה היה כמו עודף גדוש אחרי שקנית כבר כרטיס לקולנוע”; – או: “היה אברהם גורן תופש את חלקו במרחב מתוך מליאות עילאית”; – או: “למנורת החשמל שתפצפץ מיליארדי אלקטרונים לתוך החלל עד תחום העיניים, עד כדי לתת אור”; וכיוצא באלו בכל מקום ומקום. אלא את המטרה מחטיא רוב דברים זה. על אופיין של הנפשות הפועלות בסיפור לא עמדנו הרבה. מי הוא וילי זה? איש מידות או איש תככים? רודף כבוד או רב פעלים? אדם שלבו שבור או יד חזקה וקשה? אוהב את רותקה אשתו או משתמט מפניה ורועה נשים נכריות? מן הרמזים, שאפשר לדרשם לכאן ולכאן, אין אנו לומדים הרבה. מאריך ומספר שמיר על חריצותו של וילי במשק ועל מסירותו בעסקי ציבור, אבל לא באלה יינכר גבר. מעולם העמידו עמידה ישרה פנים אל פנים אל אלה שהחיים הביאוהו לידי ניגוד עמם. הוא הדין אצל זוגתו. אף על פי שמדבר המחבר רמות ונשגבות עליה (“הגשימה את עצמה בבת אחת אידיאית ואינדיבידואלית, אשר קשרה בהכרח כל צער, כל חיפוש, כל גניחה של עצמה לתוך מסכת הכללות קדושות”), הרי פרצופה חיוור ומטושטש. מכל מקום אין בה מן הדמות שרצה משה שמיר לתאר לפנינו. נראית לנו רותקה אשה מצומצמת וטעמה מועט, רגשנית ואוהבת להתראות אבל דלת רגשות אמת ודיבורה דוגמאות וגלופות, אותו קמח טחון שאינו לשונם של בני אדם חיים. הנה כיצד משמעה היא להגה, ספק שיחה עם אברהם גורן, ספק הרהורים שבלבה:

“… אני אגיד לך אברהם – עשרה ימים עברו כבר ואני אולי נעלבתי, משהו בי, אינסטינקטיבי, איך אומרים אצלנו, בקבצים לדברי פועלות – משהו התקומם בי! מעולם לא האמנתי כי הולכים ונוצרים בינינו, במשך הזמן הקצר הזה, ובתוך החיים הכבדים הללו שאורי וּוילי קיימים בהם ללא ערעור – אף פעם לא האמנתי כי הולכים ונוצרים בינינו חיי קבע. אינני חושבת שאתה אהבת אותי. דומני, כי מעוטים מאוד היו הרגעים בהם הייתי מהרהרת באהבתך אם קיימת היא ומה טיבה. אני אהבתי אותך אבל בדרך מיוחדת, ודאי שהייתי זקוקה לך. אתה, עדין, יכול רק לאהבה אחת – אהבה של גבר, כוללת מקיפה – שבמרכזה בכל זאת האשה המעניקה את האושר. אני ידעתי אהבה אחרת אהבה אל אדם מפני – אינני צדקנית. יש אנשים שאינני אוהבת אותם. בפירוש אינני אוהבת. אולי אפילו שונאת. אבל אדם חדש, אדם המגלה צד נוסף באפשרות של חיינו, מעורר בי עניין. ואני אוהבת את גילוי החיוניות שבו. הרי זו אהבה שאיננה מבקשת הנאה לאלתר. בדרך עקיפין נעשית דווקא אהבה זו שופענית ורחבת נתינה, שהרי אוגרת אני אותה למען אחרים”. וכיוצא באלו מן הדברים הבטלים.

ואפילו אותו אורי, תכשיטה של גת העמקים, שהכל פונה אליו בסיפור זה, אינו כפי שעלתה בדעתו של משה שמיר לעשותו. בעצם הריהו בחור לא חביב, טרדן, ריקני, ולעולם מפגין על עצמו ועל הכוחות הבהמיים שבו. מדבר על רעות וקולקטיביות, אבל נפשו אטומה לזולת (ראה פרידתו ממיקי; אין בפיו אפילו דיבור אחד של רוך תנחומים), אף על פי שישיבתו בקיבוץ. אין בו תום נעורים אפילו כגרגר החרדל; וחכמתו אינה אלא ערמומיות נלוזה זו של חיה קטנה אורבת לטרפה. למעשה תלוש הוא מכל דבר ואפילו אל אדמת כפרו אינו מחובר. עבודות שדה – אבק, שרב, גיהינום. סוס – צחנה של זיעה וגללים. בהמה – נבלה סרוחה. משאת נפשו – ישיבה גאה על טרקטור, קולנוע ושדיים של בחורות. אלא שה“חדווה הארוטית” שלו אינה אלא חדווה של סייח. אין בו שום סייג מוסרי בהליכתו אל מאווייו. ובתוך הדברים מועט אומץ לבו אף על פי שיוהרתו וגאוות ישותו ידחפוהו למעשי גבורה. אכזר הוא מטבעו (ראה את העמודים בהם מתואר כיצד הוא יוצא בראש חבורה של נערים ומוליך אותם לגת העמקים) וקשיחות לב בכל נוהגו. ועולמו – כמה מליצות שדופות שלא עמד על משמעותן. כלום באמת כך הוא פרצופו של העלם היהודי הכפרי בארץ הזאת?

רצוני לעמוד על כמה עקמומיות במלאכת הכתיבה של שמיר, הואיל ואין כאן תעייתו של יחיד אלא דרכו דרך רבים בספרות העברית הצעירה. הבאתי למעלה חבילה של פסוקים והשוואות רחוקים ודחוקים ובדויים וקשים לאוזן ולדעת. אבל בצדם אתה מוצא הרבה דימוים של טבל וכלאיים, נאים בתחילתם וכעורים בסופם והנפסד שבהם מכלה בידיים את המשובח שבהם. והרי דוגמה לכך: “… עד שניעורה החמה ניעורו כל העופות בגנים. גת העמקים היתה מצפצפת בעוז ומנקרת את הדממה הכפויה עליה באלפי מקורים חצופים כאילו היא ככר גדולה של גבינה”. קודם כל, כלל גדול שלעולם דימוי אחר דימוי מתיש כוחו של הראשון; ועל אחת כמה וכמה בשעה שהשני לאה ושפל מן הראשון. אלא שבפסוק הזה עשה שמיר מעשה רציחה. יפה מאוד מאוד הגשמה זו של גת העמקים המצפצפת והמנקרת באלפי מקורים בדממת שחרית, ואומרת היא כבוד לאומרה. גנוזות בה פעילות רבה ותנועה גדולה ויש עשירות בנימי הבבואות המקופלות בה. ולעולם מידות הללו סימן של התעלות ושל הבעה גבוהה. אבל בא שמיר והוסיף משל למשל – “כאילו היתה ככר גדולה של גבינה” – והפסיד את הכול. החזיר את גת העמקים אל קיפאונה וריחותיה הרעים; הנה היתה קן צפרים במרומי הרים, בא והנמיך קומתה והשפיל מדרגתה וזיווגה למשהו מת ואילם וגשמי ומכוער – ככר של גבינה.

ועוד. חביבה עליו צורת דימוי הפוכה, זו שהולכת מן החי והנע אל המוכני והנח, מן המציאות אל המופשט. למשל, פסוק קשה ומופרך זה: “… ההרים במרחק חגרו את קווי הגובה שלהם ברצועות של ילל תנים ומתמשך ונוהה”. מצויה פעילות כל שהיא ב“הרים חוגרים” הללו. אבל שתי תיבות הללו – “קווי גובה” – נקודות הנדסיות הן ואין בהן תוכן של ממש ומראה דברים, ואפילו פחותות הן מן התיבה “הרים”. לפנינו לא עלייה של תעורה אלא ירידתה; ופי כמה גדולה הירידה ב“ילל תנים” שהתגלגל בדמות של “רצועות”. ולפיכך זה אטום כל כך וריק ובשום פנים אין הדעת מקבלתו ואין הדמיון מקבלו. מעין אותה טעות טועה שמיר לעתים קרובות ביחסי תואר ופועל בדימוי. ואביא דוגמה אחת: “… תעלות ההשראה התקנדסו כסרטים של כסף”. והנה בשעה אתה משווה דבר אל דבר, על כרחך שתטעים על התואר, על המשל, ולא על הפועל, על עשייתו של הנמשל. בעל התהלים אומר: “ההרים רקדו כאילים”. ודאי חידוש בפעולתם של הרים שעה שהם רוקדים. ואף על פי כן עיקר החידוש, שרוקדים הם כאילים. ובמחציתו השנייה של הפסוק מדלגים על הפועל ומוחקים אותו ואומרים “גבעות כבני צאן”. אצל שמיר ההטעמה והחידוש וכל העניין בתיבה משונה ובדויה וכעורה זו “התקנדסו”, והמשל “כסרטים של כסף” מיטשטש ונבלע ואינו ניכר, וממילא לא נשתייר בו כלום אלא רשמה הליצני של צורת מעוותת, והתמונה שחפץ בה הכותב פרחה ואינה. אפילו היה אומר – “תעלות ההשראה היו כסרטים של כסף מתקנדסים”, כלומר כולל היה את הפעולה במשל, אפשר והיה מציל משהו מדימוי משובש זה., עכשיו, כמות שהוא, אינו אלא דוגמה נאה לכתיבה שאינה כתיקנה.

לא באה החומרה שבדברי ליתן דופי בכישרון המספר של משה שמיר, אדרבה, הפוכה הכוונה. המעורער שבכתיבתו והמעוות שבדיבורו ספחת הם ובניגוד ל טבעו וליכולתו. פעמים רבות מוותר הוא על המתלהלה שבו ואינו נשמע ללחשו של נחש המפתח אותו לכת בדרכים נלוזות והמתיר לו את האסור. מיד והוא כותב פרוזה מעולה ורואה נכוחה ומבין לאשורו את מה שראה ומגלה פנים בתופעות החיים שלא נתגלו מעולם לפניו. הנה התחיל בציר ענבים בכרמים ואדם, הראשון והממונה על העבודה,יוצא לפעלו: “עתה ירד אדם בדרך. הוא טלטל כובעו בידו, והיה משלח רגליו לפניו באותו הילוך רחים מגוחך האופייני לאנשים שהם עייפים גם נחפזים, תפוסים בשינה גם טרודים. שולי מכנסיו הארוכים היו חובטים בו ובעפר הדרך על כל פסיעה ופסיעה, ולפיכך היה מושך לפרקים בחגורתו ומנסה להתקין מכנסיו… – – – פשט יד גדולה והאפיל בכפו על עיניו. אור שמש ניצב בינו ובין מעלה הדרך. פקח עינו במלוא שיעורן והבחין במה שפלט הפשפש אותה שעה. להקה גדולה של נערים ונערות, כובעים ומטפחות ראש, אבק מיתמר וסלים למזונות. קבוצת הבוצרים יורדת, קבוצת הבוצרים כולה”.

או במקום אחר, שעה שאורי ומיקי מטיילים בגאיות וחדוות אחוותם דולקת בלבם: “… הוואדי היה אפלולי עדיין, אך הבלורית המגוזזת והנמוכה של שיחים לאורך הקו הפתלתל, שסימן את שיפועי ערוצו, התחילה יוצאת מן השחור אל הירוק. רצועות שחומות חרושות טיפסו במדרון שמנגד, ויחד עם חלקות בור וטריזי טרשים היוו פסיפס שגווניו צללים של שחור ואפור ושחום ואפל וכהה יותר וכהה פחות. הם עצמם פסעו בצל, במשעול למעלה שיבושי סלעים ובמשעול למטה שיבושי דרדרים, אך בראשיהם היתה החמה זוהרת כל העת. וכל אימת שעקפו עקיפה וניצבו כנגד חמה מוכרחים היו לסלק עיניהם ממנה”.

יש ממש ויש סמל ויש רמז בתוך האמור שאינו מתכוון, כביכול, לרמוז על שום דבר. וישנה אותה אחדות אינטימית בין הלך נפשם של בני אדם, גורלם ועתידותיהם לבין ממש זה המקיפם; בין ראשי המטיילים המוטלים בחמה ובין משעולם המשובש בסלעים ודרדרים מלמעלה ומלמטה; ואף משמעות אנושית באותו אונס לסלק את העיניים מחמתם כשהם עומדים ישר כנגדה. ויתר מכן. בשעה ששמיר שוהה עם עצמו ועם יכולתו, מיד מסתלק המשחית שבסגנונו ומתגלה בו ואתו סוד שבתיבות, שהפשוטות שבהן כוחן עמן לבטא את הדקה שבתופעות. שמעו יפה: “… עבר ועלה והשתפל ושקע היום החולות אינן משנות טיבן, אלא שתחילה גבעה זו מטילה צילה על גבעה זו ולבסוף, היפוכו של דבר, גבעה זו מטילה צילה על גבעה זו”. לפני כמה זמן קראתי בסיפור אחד על ימי דונקרק, שנתפרסם מאוד בצרפת, והיו שם תמונות של חולות ים עם פרטים ופרטי פרטים על צבעיהן וגווניהן המשתנים. באמונה, לא נהניתי מהן כאשר נהניתי מגמגום אמריו של שמיר – שתחילה גבעה זו מטילה צילה לע גבעה זו, ולבסוף גבעה זו מטילה צילה על גבעה זו (ואני משכיח ממני ‘היפוכו של דבר’ הגורע והפוגם). שעות שעות הייתי מהלך בחולות ואני מעיד לפניכם שאין בהן, בוקר וערב, אלא מופלא זה שבחליפות צילתן ואורתן!

הווה אומר, יטעה משה שמיר טעות גדולה אם יחשוד בי, שבאתי להורות לו פרק בכתיבה תמה. יש לו רב משלו, ואל הרב הזה אני שולחו וילך וילמד משל עצמו. ולא היתה כוונתי אלא לעמוד על הניגוד שבין כוחות יוצרים (שמרובים הם אצל הצעירים האלה) לבין כוחות מבקרים (שמועטים הם אצלם). אבל בעניין זה, שהוא תופעה כוללת בקהלם של הצעירים, רצוני להאריך את הדיבור ואחזור אליו בסוף מאמרי.

 

“שיירה של חצות” מאת ס. יזהר    🔗

אי אפשר לי לסכם מה שאירע במסופר זה, כשם שסיכמתי את המעשה של “הוא הלך בשדות”, הואיל ולא אירע כלום חוץ מן הכלול והמרומז בשם – “שיירה של חצות”; כלומר, מפלסים דרך לשיירה של מכוניות בנגב שתצא באישון לילה אל ישוב אחד שמאחורי קו האויב. כל השאר אינו אלא האויר האופף מעשה זה. אבל אביא עמודו הראשון כמעט במלואו.

“מטפחות האבק, שמאחור היו פקעת מתגוששת סבוכה ואטומה, העלו לפרקים והיו נקשרות גם לפנים. מיד היה נעתם הכל אפרורית ונאטר בתוך כדור חסום, צפוף סיחרורים מתאבכים, שתוכו סומא והיה הולך ומשתנק עד כדי עווית של טביעה; לולא מדי פעם, ברגע האחרון, היתה הרוח מוותרת ומרפה משהו, בכלותה יותר חמתה באותו נחשול שובל עצום שהתערבל מאחור, נפנף ובידר מסכים מעובים אלה, הפשל ותלוש קרוע והפץ בזעף לצדי הדרך, הלאה לעומק השדות, שכבר אי אפשר להם שיחווירו יותר, שלף השדות ועשבי הקיץ – ירוקת החמור הסורחת כינבוט הגמוד, ובר גביע המלכסן כהגא וכקורטם וכקוצן המאפיר לרוב – והמחותם עם הרגבים הגדולים והפרורים הקטנים עד השוותם כולם, גבשושיות עפורות, חסרות שם ותואר, מזולזלות ונטולות פרצוף, משל עצמן, מתעלפות תחת הינומה כפויה זו, הקמחית והכבדה”.

כך, במשפט בן ארבע עשרה שורות, פותח יזהר ספרו. איני קובל על “העברי הקשה” שלו. רשאים בני אדם, ואולי חייבים ואנוסים בני אדם, שעמדה עריסתם במקום אחר שתהא לשונם אחרת. לפיכך אין לטעון כנגד פסיעות גוששות אלו במכמני השפה וגנזיה,וטוב שמקיצים אמרים נרדמים ומחזירים להם חיותם. קרוב לי פועל רחוק זה “נעתם” וזכור לי הפסוק בישעיה – “בעברת ה' צבאות נעתם ארץ”; דווקא משום שחלוקים המבארים בהוראתו שמור הוא בזכרוני. ואין בכך כלום שאין משמעו כאן ברור יותר משהוא במקומו. יודע אני פירושו של “משתנק” ודומני מביאים ממנו ראיה שח' וש' מתחלפות; אף על פי שחריצותם של ה“מתפעלים” במחנה הצעירים שעמום גדול בה. לפי אומנותי חייב אני להבחין בעשבים של סוף קיץ ונהירים לי צמחי שדה הללו – ינבוט וקורטם והגא וירוקת החמור – על גבעוליהם ופרחיהם ופירותיהם. איני קובל, אפוא, על שום דבר. רואה אני מאמצי כוח גדולים וכובד ראש מרובה ודקדוק וקפידה מחמירים עם עצמם; רואה אני בתוך הבזבוז מעורבים פרישות וסיגוף; ובתוך השפע יד קמוצה ומצמצמת; ועצורים צער של חפץ הבעה וטרחו בתוך הפסוקים, ורצוני לדעת להיכן הדברים הולכים.

כל המידות שמנינו בחבריו אתה מוצאן אצל יזהר בעצמה יתירה. סאה גדושה זו של תיאורי חפצים ונפשות, כמלכות בפני עצמה, גדושה אצלו פי כמה. אבל לא יצאה כאן תשואת ההוויה בשבעה דרכים ואינה עמלה לרוח אלא משרכת היא משעוליה ועקשנות של דיבוק בהליכתה. נראית לו ההוויה מלאה כרימון, ומיגע יזהר בשרו ופורט ותולש ממנה לכ גרגר בפני עצמו ואוכלו, ומה תימה שהוא רעב תמיד? כשמתמנה לו זהוב שלם מיד הוא מחליפו על מעות קטנות, ומה תימה שהוא נצרך תמיד? חניות אלו שהוא חונה על יד התופעה ושהיות אלו שהוא שוהה אצל כל נמצא ויש מסביב לה ודאי שמאיטות פסיעתו ואי אפשר להם למאורעות שיתארעו כאן. הכול אחוז במצודה של רשמים ואין עוף מוליך קולם, הואיל ו“משתנקים” הם בתוך עצמם. אפילו חלוקי נחל הריהו מסיע כאבנים כבדות ונעצב בהם. ואף על פי כן סופו של מראה עינים זה שיגיע להלך נפש ושוב מצטרפות המעות הקטנות לזהוב שלם.

על שום מה פירוט זה של דוממים ותיאורם, המעמידים את ההוויה על עצמה, שמכשול הם לפני המספרים האחרים, לא זו בלבד שאינם אבן נגף ליזהר, אלא היו אצלו יסוד יוצר ומקור של התעלות ועצמות של ביטוי אישי שאין לפניו דרך הבעה אחרת? משום שהם עיקר בשבילו ורוצה הוא בהם בדעת ומכוון כל עשייתו וכוחותיו וסגולותיו לתכלית זו; ולפיכך סדור הפירוט כאן וערוך יפה יפה ויש בו בניין ועיצוב. דומה, מלכתחילה מחק יזהר עלילה ומעש ורוב תנועה מן הכתיבה שלו, ונתן כל לבו בנח שבדברים ובקיים שבהם. אין ליזהר עניין באדם, יחיד או חברה; לא במעמדו כנגד עולמו או בתוך עולמו. אינו נותן דעתו על הטיפוסי שבאופי או על הניגוד שבין ההתרחשות לבין רצונו של אדם, תשוקתו ויצרו; ואפילו סכסוך זה בין גבר לאשה אינו מדריך מנוחתו. בשעה שאתה מציג קלסתר פניהם של חמשת הבחורים המסמנים נתיב לשיירה (“מכל החמישה היו המלווים את הגוץ במפה ובשטח ובדבריו, רק אותו וגוץ עצמו, ועוד אחד זקוף שיער ודל בשר עמו”. ויש בחור שלישי “רוטן” ויש רביעי “שהיה גבוה ושמבטאו מיד הלשין על ארץ מוצאו” ויש חמישי “משופם”) כנגד תמונתה של הגבעה שהשתטחו הבחורים עליה (“… ונתנו עיניהם במה שסביבם, בעוד השמש המשפילה ממלאה כל המערב שאגת רשפים ניתזים מתהפכים יוקדים ונפוצים, וגלגלה המאדים, מעבר לחשרות אבק מופז – רוטט, קורץ, מבליח ומסמא, והיה הקרקע תחתיהם חם ופתות, וגבה של הגבעה הוסיף וגחן נכחו, ושיפוליו פרושים מזה ומזה, שופעים בנחת, קפולים קלות לקמטים רוגעים, שאימרות תחרים להם בשפתם, מזהיבות במלעני דגני בר, דמויי שבולת שועל, אשר שזרו ביניהם, כרום אמה מעל הקרקע. הילת אור שקופה ורוגשת, פעמונים פעמונים זהובים וענוגים, רטט זיווני מרחף ורגיג הנוגע עד הלב, וכשזו הילת המלענים תמה בערוץ הואדי, מיד הוא חרוש שם לארכו, ובתלמי צרורות אבנים,או הלאה אותם קלחי דורה ואשבולים, ולאחר גמר בלותם, ואשר תמיד יש בזהבם עוד, כה וכה, גם ירקרק לא דהה, ותוגת לא־נקצר”) – כשאתה מציג זה כנגד זה מיד אתה עומד על מידת האדישות של יזהר כלפי אדם לעצמו. כאן נותן הוא סימנים בבחורים (“משופם”, “גוץ”) כדרך שנותנים מספרים לחבושים בבית אסירים; וכאן פה מלא ועין פקוחה עמלים ויגעים להוציא מן הגבעה כל תמציתה.

יש במלאכת הכתיבה של יזהר מטיב האיפרסיוניזם וסממניו בראשית דרכו. “כשהיו מניחים הציירים את הצבעים על היריעה קודם עירובם על הלוח, בשביל לשמור על זיוום, ואפילו על פני היריעה גופה המעיטו למזגם. מכאן תכונה גבנונית זו של השרטוט שבציוריהם, וכניעתו של השרטוט לדקות שבצורת הציורים ורציפות שבמסכתם; וכל מגמתם – ציונם של נצנוצי אור וצבע, היה שדה עבדותם הטיפוסי בתקופה זו תיאורי נוף, כמוטיב של הארה במחזורן של שעות יום ותקופות שנה” (McCall). אף יזהר, לא זו בלבד ששופע הוא גוונים ובני גוונים (על 123 תיבות שבתיאור הגבעה, שהבאתי למעלה, מניתי 17 תיבות [14,6%, בקירוב] מסמנות צבעים,אור ותנועת אור) וכפות הוא לנצנוצי האור ולזיוום של צבעים, אלא גם מניח הוא את פסוקיו זה על יד זה, ואינו מקפיד על חיבורם ההגיוני ולא על מזיגתם הקולית, אך משדל עצמו לדלות רשמם, כמעט רושם של ראוּת, מתוך מגעם זה בזה. ופעמים נראה לי, שטעה יזהר באומנותו, ושהמכחול נאה יותר לחפצו מן הדיבור שבכתב. הואיל ועיקר דחפו להעלות הלך נפש ממראה עינים, כלומר – לעשות תמונת דברים ורחשם, ולא לתפוס הליכות בני אדם ומאורעותיהם ושטפם ובתהוותם, הרי הצבע, שאין לו משמעות אלא סגולה יש בו לעורר רשמים, סרסוֹר נאה יותר בינו לבין שאיפתו, מן הלשון שכל דיבור ודיבור שבה הוראתו מפורשת, וקודם שהמספר בא להסתייע בו כבר סמל הוא ובבואה לעצם קיים או פועל.

ודאי הולכים ובאים הרבה בני אדם בשיירה של חצות ונשמעים קולות משאם ומתנם והתעצמות זו שבשיחותיהם והרהוריהם. אלא שפרשה זו נכרית היא ואינה מתאחה עם הקודמת לה. כאילו נתן שמן ומים בכלי אחד; כל זמן שהוא בוחש בהם דומה שטמועים הם, משך ידו מהם, מיד פורש השמן לרשותו ופורשים המים, דלוחים ועכורים, לרשותם. בתחום זה ניטלה עצמותו של יזהר ואין בינו לבין שאר חובשי בית המדרש הצבּרי ולא כלום. אותה שפלות ידיים של נתינת דברים כהוויתם, כביכול, ואותה שנינות נמוכה שאינה מצוינת בחכמה יתירה ואותו דיבור של רהב בפי הבחורים שתמימותם לעולם פחותה מגסות מבטאיהם. כיצד מזווג יזהר, שאיסטנס הוא לפי מזגו וטבעו, “נבלות” ו“נתחרבנת” ו“קונצים” עם “נעתם” ו“נאטר”, סכל אני ולא אבין. וכשהוא פותח באותו סגנון של “יפלו עוד אנשים אז מה!”, הרי אבנרי עולה עליו פי כמה. וכל כך להוט הוא לנהוג לפי מנהג המקום, שאפילו התחיל מתעסק (כמדומה זאת לו הפעם הראשונה) בעסקים שבינו לבינה, שמעולם לא היתה בקיאותו בהם מרובה. אין יזהר בעל יצרים ואינו נכווה בגחלתם הואיל ושיקע עצמו בהסתכלות דברים, אבל כאן בא ופרע חובו: “… ושוב היה חיוך של נערה ואופן השיבה למקומה את יריעת השער הצונחת, ואופן הטיית צווארה כשהיא מרתקת במכבה את השיער הצונח למקומו ופיסת ידה מקומרת ואצבעותיה נעות חרש בידיעה חרישית ובדרך אגב שליו – אופן היותה מתחיל מתבהר וזורח ומתעתע הלב אל אופק אחר, בערגת געגועים, בנאקת ערגה, ריחניות של יצור יותר נאה, יותר מושלם, יותר טהור קווים, הכומס עמו חום ודעת ועדנה וגם משא נפש שצריך אדם להיות ראוי כדי להגיע אליו, ריחניות מגרה, מעוררת ומשכרת – הקושרת עמה כל יפה, כל יפה בשדות וכל יפה בגבעות וכל יפה בשמים ממעל – ריחניות של נערה שמעלה בך התרגשות והתלהבות וסקרנות, עד העתק נשימה, עד שגלים חמים עולים בגרונך, להרהור קל, לזכר חול, משתאה של כפף ברך, וכן עורף, תואר חיטוב מתניים קרסול דק מגומם שקעים גמישים (כשל סוסה אצילה), צוואר צח, מבע עין חכמה, אופן חיוך מיוחד, עד שאתה מסתמך בכל אלה ובכל הדימויים ולא נותר בך אלא ערפל שאפשר אולי לפרשו אחרת, פשוט; עייפות ורצון לישון”. ולא הבחין יזהר ולא חש שאין כאן אהבה בת השמים באותן “התרגשות והתלהבות וסקרנות”, אף על פי שהוא קושרן בנאה ובמושלם ובטהור ובנוי שדות וגבעות ומרומי שמים; ואין כאן תאוות יצרים באותם “כפף ברך וכן עורף וחיטוב מותניים וקרסול דק כשל סוסה אצילה”. כפור וצינה כאן, אותם פיטומי דברים שלהגם ממלא את הריקנות שמתחתיהם. משום שלאמיתו של דבר, “שיירה של חצות” זו, בדרכי חיבורה ובעיקר תכליתה הרגשית (מה שמכונה בפי המבקרים בשם “מוטיב”) אינה אלא רישומן של ערבות הנגב בחילופי הארתן עם מחזורן של שעות יום ולילה – בזהרי צהרים ובשעות מנחה ומתוך דמדומי שקיעה ולקול “שאגת רשפים” ובשעות חשיכה לאורם של גפרורים נדלקים וסיגריות לוחשות – ונושא המלחמה ופרכוס הבחורים ודיבוריהם ודלי זו היושבת בג’יפ ומשדרת – הכל נרתע לאחור מפני מערכת המראות והחזיונות שהוד לה ועוז לה והפרושה על מלוא חזיתה של התמונה!

אבל עין רואה ורושמת, שהיא מידתו של יזהר וכלי זינו, אינה מקיפה בבת אחת את הכול שבשדה ראייתה. כדי שתסתכל בפרטי דבר אחד אנוסה היא למחוק דברים רבים סביבה. וכשתתפנה לראות מה שמחקה על כרחה שתמחק מה שראתה. הווה אומר, נתפסים מראות דברים לסירוגין ובזה אחר זה. וכשתהיה נתינתם כתפיסתם, בלא אחות ומזיגה, יהיו מצערים בבלבולם. במקום זה ייעודו של האמן, לאחד ולמזג את המפוזר ואת המפורד עם המכחול שבידו או עם הנוצה שבידו. אבל לא הרי המכחול כהרי הנוצה. סמים הללו על פני היריעה פיתוכם בקרבתם, בצל ואורה שהם מטילים ופורשים זה על זה. קרבת מקומם של אמרים יסודם פילוג וחיוץ מחמת המשמע המיוחד שבכל אחד ואחד שבהם. לפיכך אחדות בדברים שבכתב אינה נולדת אלא בהלך נפש העצור בהם שהוא גופו ניתן על ידי מערכת של תחבולות פישוט וצמצום בסדרי קולם ותנועתם. פרוזה מסוגה של זו של יזהר, המניחה דברים אלו בצד אלו, תתפקק מתוכה אם לא תמזגם בשטף קצבה.

דומני, נהירה לו ליזהר סכנה זו, אף על פי שלא מצא עוד דרכו להיחלץ ממנה. אין החתחתים שבצירופי משפטיו בפירוש המלים הקשה ובזרות מבטאיו אלא בבוהו וריקנות שבבינתיים. פרוזה זו, שהיא ‘מעין שטיח הזוי של גרדי פרוע דמיון’, ושכוחות הקליטה שלה גדולים מהכוחות המדמים שלה והיסודות הנחים מן היסודות הנעים, לא די לה שהיא נכתבת ונתפסת בעיון. עיקר בחינתה בשעה שהיא נאמרת ונשמעת. עד עכשיו ניזונה האחדות שבה מן הדביקות הארצית ומן השכרון שהבל אדמה לוהט רגביה משכרים את יזהר; ומידה גדולה וזכות גדולה מעמד נפש זה. אלא שרשותו רגש ותוכן ולא בניין וצורה. לפי שעה אין עוד קצב ומשטר באמירת הדברים וכשם שחבוסה פרוזה זו מתוכה רפופה היא מברה. אמנם רצנזנטים התחילו מעטרים את יזהר בתואר משורר. אך תקוותי שלא ישעה לדברי חונף אלה. כך דרכם של החנפנים – מפליגים הם בשבחים דווקא במקום הפגם. ודאי פרוזה מעין זו אי אפשר לה בלא קורטוב של שירה; אלא עוד אין תכונה זו, שחשובים בשבילה ערכים של קול דברים לא פחות מן הערכים שבמשמעות דברים, מנת חלקו של יזהר. הלכתי ובררתי קטע נאה וקראתיו בעיון ובלחש וגדולה הייתה הנאתי. חזרתי אליו והשמעתיו באזני בקול וניטל מזיווֹ ומהדרו. ויתר מכן: אף על פי ששוקל יזהר דבריו ומקפיד על עצמו ואינו מזלזל באומנותו, אין שיקולו וקפידתו מספיקים. גם הוא, בדומה לחברו משה שמיר, מקלקל את השורה מחמת גודש והוספה גרועים. כשהוא אומר, למשל, על שקיעת חמה בנגב: “בעוד השמש משפילה ממלאה את כל המערב שאגת רשפים”, דימוי שאין כמותו לנוי ולאמת. מיד הוא מוסיף עליו: “(רשפים), ניתזים מתהפכים יוקדים ונפוצים”, ואיבד בידיים את הכול.

דומני, נאה לו ליזהר שילך שוב פעם אל אורי ניסן גנסין, שהיה מדריך ומאמן פסיעותיו הראשונות, וילמד ממנו כיצד יוצאים לרווחה ממצוקה דומה למצוקתו; כיצד ממזגים הרהורים שבלב בתוך אחדות של קצב אמירה: “… בת’קה, בת’קה זו החיוורה, בת’קה זו הנוגה, אותה ילדה נפלאה שהיתה כה חביבה וכה קרובה ללב… מחר תבוא שוב. ילדה חביבה זו ויגונה היפה, בנטות השמש תבוא, בנטות השמש באדמומית רבה והמצילות תבכינה גלמודות וכבושות… פז יוצק בחלונות. פאתי שמים שלנוכח יאדימו ויצהיבו ויחוורו. השטח יכבוש ויכבוש את נשימתו. זו תהא חיוורה ותהא נוגה ותהא נכספת למרחקים והשמש תהא אדומה ותהא בוכה ותהא נפרדת ויורדת. פתאום יכבו החלונות. צללים יבואו, השטח יתקדר, אפלולית תרד ותקום דממה. אז תקום כצל ותגש אליו חרש וחרש תדבר אליו תחנונים: ‘קחני אל ההרים, אוריאל, אל צאת החמה’”!

כנגד דברי גנסין אלה אביא אחד מן הקטעים ומן הנאים שבדברי יזהר: “… מיד עם חרבונים הראשונים תזעיף הקרקע, בקיעים וסדקים יפספסוה אין סוף משבצות, אריחים מבוקעים. קשקשים קעורים זקופי שפות, וצוהב בכל. רק פליטת טיפה כאן וטיפה שם בחוּבּי פירורים זערורים תלטף ותספח פרודנות ריחופיות, להיות קזוזות חמות ונימוחות, רגבים קינמוניים הנושאים עליהם, בבוא העת, כפות יחפות של קוצרים, מגממי אבשולות הדורה אחריהם, ותולשי השומשום אחרונים, וכן פעמי צאן שסעי טלף שזורעים ‘זיתי’ חריונים לרוב, ועוד יפוצו קוצנים מאפירים קוּרטמים וחוחים, ותסוככנה ניריות קמה ושומרים ריחניים, ושטחי הגא ינטשו במעלה המדרון, ולמטה הינבוט, זה זעיר אנפין של שיטה, ובטרם יכנפו באבק – ינסכו ירוק בשחמומיות ויגידו בזהבו של פרע מסולסל טיבו של קיץ”.

אין כל ספק, בשני הקטעים שלפנינו פרוזה עברית שסוּגה אחד. שפע של צורות עתיד (תלטף, יפספסוה, ינכסו,יכנפו, יגידו – אצל יזהר; ויבכו, יבואו, יוצק, תקום, תגש, יאדימו – אצל גנסין;) אותו תואר הפועל (בבוא העת – בנטוש השמש) הקובע את הזמן; אותן נסתרות עתיד (תסוככנה – תבכינה) שהפרוזה העברית ויתרה עליהן לאחר שהתיר אחד העם נסתרים עתיד לשני המינים, וכאילו לרמוז הן באות, שקורטוב של שירה בפרוזה זו. ויתר מכן. אף מסכת אריגתם של שני הקטעים דומה. הנחה זו שמניחים את המשפטים הקצרים אלו בצד אלו ועשירות זו של גוונים בתוכם. ואף על פי כן מרוסקת הרצאת הדברים אצל יזהר וכבדה נשימתה ובקושי ובצער אתה מוציא ממנה הלך נפש של סוף קיץ בארץ. אבל זו של גנסין מיד אופפת אותך בהמייה שבה ואתה נמשך ונענה לה ומשרה היא עליך הלך נפשה מרצון.

על שום מה? עשה גנסין את הנפרדים ואת הנבדלים שבמשפטים הקצרים והמרובים לאחים ולרעים, הואיל ונסך עליהם אחדות של קצב וקול דברים. והם שחיברו אותם יחד. דברי יזהר חסרים אחדות זו שתבוא ותפייס ותמזג, ולפיכך עומדים המשפטים בבדידותם ובתלישותם ומצערים. וכל שהסופר גודש בפרטי ראייתו מרובה הצער יותר. אמנות שבכתיבה אין לפניה אלא תיבות ואמרים להשתמש בהם כלבנים לבניינה; והללו בעלי משמעות הם, סמאנטיים הם; וכל משפט נוסף מביא עמו תוכן חדש ומחייץ לפי טבעו ומבדיל בין המשפט שלפניו ושלאחריו. ואי אפשר לעשות בכתיבה כדרך שעושים ציירים בצבעיהם על גבי היריעה. הללו אין בהם משמעות. גנוז בהם כוח מוליד רושם. אין בארגמנו של סודר אדום משמעות של רוגז ומרד. אבל למראהו מתרתחים הפר הנגח והתרנגול ההודי. אין בלָבנו של צמר משמעות של טוהר דרכים, וכשהפסוק אומר, “אם יאדימו כתולע כצמר יהיו” – הריהו לוקח בהקפה רשמיהם של אודם ולובן ועושה אותם סמל למשמעות חטאיהם של רשעים ותומם של צדיקים.

ואם אתה בא ועושה בפרוזה עברית כדרך שהציירים עושים בצבעיהם, על כרחך שתכניס אל תוכה יסודות מולידים רשמים, אַפקטיביים ולא סמאנטיים; והם שיתנו בה אחדותה ומזיגתה. אם לא תעשה כן תשהה פרוזה זו בריסוק אבריה וביתמותה ובצערה. ואין לך בלשון יסוד נותן רשמים אלא קצבה ושטף קולה, הואיל אף ללחן אמרים וניגונם אין משמעות. ומכאן ההפרש בין שני קטעי פרוזה הללו שהבאתי למעלה. שכן אי אפשר, בלא יסודות קצב וקול, שיתאחד הנבדל שבמשמעות אשר בין זיתי חריונים לבין צמחי שדה המגידים בזהבם ובירקם טיבו של קיץ.

יודע אני, כי אירוֹס זה שבעולמו של גנסין אינו מצוי אצל יזהר, ואין תובעים מאדם תביעות שלמעלה מכוחו. אבל על כרחו שיחוש ויעיין צורות בהבעתו. אם לא ימהר ויעשה כן, סופה של פרוזה זו שתסתבך ללא מוצא. הכלל האומר – אי אפשר לו לתוכן, כל כמה שהוא מעולה ומשובח, בלא אחדות של צורה – יפה כוחו בכל מקום, אלא שפי כמה יפה כוחו במקום זה. ב“שיירה של חצות” מצאתי עקבות ביקוש זה ואף הישגיו. לא גדול הביקוש ולא מרובים ההישגים. העיקר שהכיר יזהר בסכנתו והתחיל מהלך לקראתה. וכשתצליח דרכו ודאי שיהא פרי ביכורים, פרי הילולים שהביאה אדמת־אבות זו אשר מתחת לרגלינו, ונברך עליו ברכה שלימה, לאחריו ולפניו, בשם ובמלכות.

ראינו, אין מספרים אלה חסרים כוחות בוטים ויש בהם מידה זו של גלוי פנים חדשות בחיים ובמעשים ובנוהג וברגשים, וּודאי בכל מקום, כל אחד ואחד לפי מזגו וסגולותיו, חותמות כישרונותיהם בולטים. כך דרכו של קידוש הוויה, להאיץ תנועת מאוויים ולפרנס בשפע דחפי נפש ולדרבן חפץ יצירה והמצאה וליצוק חפזון של להיטות ובולמוס של חידושים בכל האמור והכתוב. הליקוי שבספרות זו וסכנותיה במקום אחר. זכות מדומה זו של משוא פנים ומשפט בכורה היסטוריים, על כרחה שתמחק כל חוש ביקורת והבחנה. משכבדו תופעות החיים כמות שהן ותוך עצם הווייתן, אי אפשר שלא יראו בני אדם את עצמם ואת מעשיהם כלולים במערכת העדיפות הזאת, וכשם שהמתרחש סביבם שווה במעלתו ובחשיבותו, אף מעשיהם (ובמקום זה – כך שפולט קולמוסם) כך.

ומכאן, העדרו של חוש ביקורת,אותו עניין משונה, שנתינתם של מספרים אלה פחותה מיכולתם הטבעית. הכול מותר לתופעות חיים, אבל מוקפות תופעות של אמנות סייגים וגדרות של איסורים. וכתיבה שהתירה לעצמה את הכל, על כרחה שתהא מופקרת ותרבה בלבול אנדרלמוסיה, עשויים בכוונה ובידיים, שמצערים הם יותר מן הערבוביה שבטבע. מחקר היצירה בימינו אינו מודה בהשקפה תמימה ורומנטית זו, שחייצה בין כוחות יוצרים לכוחות מבקרים ואפילו העמידה רשויותיהם אלו כנגד אלו. “דומני, אומר ט.ס. אליוט, הפליג והבדיל מאתיו אַרנוֹלד, בין שתי עשיות (יצירה וביקורת) אלו. הסיח דעתו מן החשיבות הגדולה של ביקורת בעצם מעשי יצירה. ודאי וּודאי רוב עשייתו של סופר בשעת איחוי חיבורו אינו אלא מעשה ביקורת; מלאכה זו של ניפוי וצירוף ובניין ותיבּול ותיקון ובדיקה: על עמל אנוש זה הריהו יצירה וביקורת כאחת. ואף סבור אני, סאה זו של ביקורת ששיקע סופר מהיר ומנוסה בחיבורים שלו היא החיונית והסוג המעולה שבביקורות. וכן (ודומני, כבר אמרתי זאת במקום אחר) עולים סופרים־יוצרים במעלתם על חבריהם משום שגדלה מידת הביקורת שבהם משל חבריהם”.

אמור מעתה, מעורבות רשויות יצירה וביקורת ואי אפשר לזו בלא זו. עד עכשיו קראו המספרים הצעירים דרור לכוחות היוצרים שבהם ופרעו רעמתם ושילחו אותם כגלגל בסופה באבק הערבה. עד מהרה נוכחו לדעת שדשים הם במקום אחד, וחומה לפניהם ואין ללכת הלאה, והתחילו מדברים במשבר. מצויים מעיינות בהרים שסוחפים ממרחקים עפר וטיט בעוד זרמם בעבי האדמה, וכשהם בוקעים ונובעים – מתוך עצם קילוח מסתתמים מימיהם. הגיעה איפוא השעה לעורר כוחות מבקרים ישינים כי אין פודה ומציל זולתם. וסבור אני, מוצאם של המספרים האלה וחיבורם אל הקרקע וחינוכם על תורות העבודה בארץ עשויים לסייע עמם בהתעוררות זו. יפה שיתרגלו לראות את התיבה כאחת מן המלאכות, שאמנם עשייתה מיוחדת ולעולם אינה מתגלגלת בשיגרה והיא התחדשות תמיד, אף כל פי כן עשייה היא. ומלאכה – טובה ונאה ולא מלאכת רמיה – מרכזה עולם של חובה וחוק ומשמעת רבה. וכל שהיא עושה, הריהי בודקת ומבקרת, מתקנת את הפגום ובעיקרה מסלקת את היתר.

אמנם בוכה פרידריך שילר באחד ממכתביו על החסר ועל הנוי המיטשטש בהלכתה של היצירה מן הלב הרוגש אל היד הכותבת. אבל בימינו אין הידיים העושות בזוּיות כל כך, הואיל ולמדנו לדעת כי יש בינה בהן ומשכילות הן ליתן בליטה ונוי וטעם לדברים בשעת תהליך מימושם; ודווקא בשעה שהן מחסרות מקצף תסיסתו של לב רוגש מחזקות הן ומשביחות. ואף על פי שאין אנו גורסים טבעיות זו שנתחדשה בארצות הברית ואין אנו מודים בעיקריה על העדר היתרון לאדם מן הבהמה, ואין אנו מרימים קרנם של הכיעור ושל הבזוי והמגונה, אם כי אין אנו מעלימים עין מהם, שכן רגלינו עומדות בתוך הממש ובתוך המציאות; אבל לא ממש ומציאות כתכלית לעצמם אלא סדורים וערוכים לשם ערכיהם, סנונים במבואות דמיון אנושי והלך נפשו, ופניהם מעוצבות בהשכל ידים. מכל מקום עלם יווני רך וענוג זה, נקריסוס, שהסתכל במי בריכה וראה בבואתו והתאהב בעצמו נבל באיבּו ולא האריך ימים.

ירושלים 1952