קודם כל נדמה לי שמן הראוי להבחין בין שני המושגים משמע ומשמעות. שהראשון מורה על המובן המילולי, והמילוני. אומרים פשוטו כמשמעו, וחוזר חלילה משמעו כפשוטו. המדע כולו מסוגר בתוך משמע, וממנו לא יצא, ככוהן גדול בבית המקדש. אך לא כן משמעות. ניתן לומר: כשהכוונה מכונסת כל כולה אל תוך ההיגד זהו משמעו של דבר, ואילו כשהכוונה יתרה על ההיגד וקצר המצע, הרי זו משמעות. והשירה הרי עיקרה משמעות, מה שמחוץ ומעבר למה שהוגד. כדאי איפוא לברר מושג זה, אם כי סופנו להיכנס ממש אל תוך ערפל.
המסאי האנגלי ווֹלטר פייטר בספרו על הרניסאנס קובע: “כל אמנות חותרת בהתמדה למדרגה של מוזיקה.”2 שכן במוזיקה אין להבחין בין תוכן לצורה, וזה מחולל קנאה בכל עולם האמנות. ונשאלת שאלה, מהי המוזיקה אליה שואפת גם אמנות השיר? ודאי לא קולן הפיזי של המלים ולא דפיקת המשקל שבתוך המלים או צלצול החריזה. אלה הם צורה גשמית גרידא. גם במוזיקה אין המוזיקה הלחן החושני של כלי-הזמר אלא משהו נפשי המתפעם על ידיהם, עריגות ותסיסות חרישיות וסתומות מבפנים. שם עולם הניגון האמיתי. כך גם בשירה. המוזיקה שלה היא המשמעות האופפת את המשמע, ללא מלה וללא שם, והצורה והתוכן חד הם. כי בתוך אווירתה של משמעות שוררת ערפיליות גמורה, ובתוך הערפל דחיקת הנפש ואינמנוחה. איזה עצם עובר, אדם או בהמה, אילן או ענן, עובר וחולף, אך השליך לאדם המסתכל איזה רמז אל מחוץ ומעבר. לאן ואל מה? והנפש יוצאת לתור אחרי אותו הרימוז, ונדחקת בעל כרחה אל תוך עולם לא נודע, ואיננה מוצאת אלא עקבות ורשמים. אבל די לה ליציאה זו, לכניסה אל תוך הערפל, להוות חוויה מזועזעת ומבוקשת כאחת. אין ניב או מלה, אין שום דבר ברור, ובכל זאת התעשרות, התעשרות בחומר נפשי ממש, גידול מתוך פחד.
הנה, למשל, ספר איוב, הפרולוג פרוזה, סיפור המעשה, כלומר משמע ותו לא. איוב מקבל מכותיו זו אחרי זו באהבה: ה' נתן וה' לקח. הרֵעים באים ויושבים נגדו שבעה ימים ושבעה לילות. שתיקה ארוכה הרת סערות ורעמים. אז מתחיל השיר. איוב קם ופותח את פיו. הרֵעים עונים לוֹ: איוב חטא ולכן נענש. אבל בעצם אינם רואים אותו, אינם מבחינים את כיוון פניו. כי אולי בפעם הראשונה בתולדות האדם הופך האדם את פניו אל יוצרו ומושיב אותו כביכול על ספסל הנאשמים. הוא יודע שהוא חף מכל חטא. ויש שהטיעון נוקב עד התהום: אפילו חטא, איך זה פוגע באלוהים. “חטאתי מה אפעל לך, נוצר האדם?” ופתאום מתפרצים הסערות והרעמים משתיקת אלוהים. אלוהים דובר. איוב מאזין וכורע על ברכיו. מה האזין? רק איפה היית? הידעת, הידעת? כלומר יש משמעות ליסורים, אבל היא אובדת אי שם במרחקים האפלים, במבנה עצמו של היצירה. והנה האמלט. שחיתות בדנמארק. כס המלכות תקוע תוך שכבה עמוקה של זימה ורצח, ורק אדם אחד יודע, והוא אינטלקטואל, מחפש ודאות מוסרית, כלומר חסר כוח הגבה ומעש. זהו משמע. אבל מתעוררת שאלה: מה בכלל עדיף? האפשר לנהל עולם קשה זה בדרך הרוח? ואם לאו, מה ערכם של כל האידיאלים ושל כל המלים היפות הזרוחות ככוכבים בשמינו הליליים? ואז מה חידושו של אדם? כך מתרחבת המשמעות ובולעת בדרכה משמעויות של פרשנים אחרים ואובדת אי-שם, מקום תפיסת האנוש נלאית לרדוף אחריהן.
כי השיר אינו בא לתת מענה מחותך ומהוקצע סביב-סביב כמו כל המדעים, אלא לעורר, לשאול שאלות, וההבדל מבחינת הרושם נוקב עד היסוד. כי כל התשובות סטאטיות הן, סופי פסוקים וסופי מחשבות, סופים סופים, ניגונים מתקתקים של הרדמה פורתא. ואילו השאלות מפריעות ומרגיזות, משדדות מנוחה, אוחזות ולא מַרפות במתח הנפשי, תמיד דיבור המתחיל. גם במרומים העזים של אמונה – מה שמפעים את האדם עד למסירות נפש איננו בשום פנים תיאורימה ברורה ומוכחת – למרות כל הסכולאסטיקה של ימי הביניים – אלא ההיפך מזה בתכלית, אי-הבנה וחידה, מופלא ומכוסה, מה שלא מתקבל על הדעת ההגיונית. כי מה שאני מבין חדל להתקיים בשבילי, גמר את חייו, מתמוטט כמו שלפוחית חרורה. השאלה תמיד עדיפה מתשובה.
וכאן גישה אל הטוענים: למה נשארת המשמעות השירית מבחוץ? למה אין הפייטן מביע את כל כוונתו? האם הוא מעמיד פנים? האין זו תרמית? תשובתנו היא: הפייטן רואה רמזים ולא פשרם. והראָיה: כשהוא מנסה לפרש את שירו אינו אלא מגשש ללא סמכות, כמו אחרים, לפעמים עוד קהה מאחרים. משהו התעורר וגז, הפייטן מבחין רק את אחוריו של משהו זה, כמו בכל התגלות, רק את אחוריו. יותר אָין. התבין ידידי? העולם עצמו אינו מביע את הכל. העולם עצמו אומר שירה, והאדם אין לו אלא מה שהוא קולט.
אבל צריך לציין, ערפיליות זו איננה מאפיינת את המלים עצמן. היא חלה רק על המשמעות ולא על המשמע. כל מלה מוארת באור פנימי מבהיק, ואילו על השיר כולו רובץ אד, מרחף סוד. וזהו הכישוף השירי או המכושפוּת של המשורר. התיאור כולו כל כך מדוייק, בקפידה מדוייק, כל כך חד וזרוח, עד שהדיוק עצמו נעשה חשוד (אולי כל אור בהיר צריך להיות מוחזק חשוד), עד שנעשה סתום, עד שדומה שהוא מרמז אל משהו אחר שאנחנו אמנם מרגישים בו אבל ללא יכולת לבטא. ושמא זהו סוד הרושם השירי. אי-יכולת זו, כלומר יכולת זו לבטא את האי-יכולת, דהיינו שאין יכולת יותר – זוהי הצלחת השיר שלא כל אדם זוכה להגיע אליה, וזהו גם הכאב, הכאב. לפנים, בעיירה הרוסית-פולנית, מילאה יכולת-אי-יכולת זו את הלב עצבת עד לדמע עם תום קריאת שיר. אולי חבל שאבדה לנו עמידה זו מתוך דמעות לפני גילוי תפארת, ונבצר מאתנו חלק עמוק מההנאה האסתטית שהיא אמביוואלנטית מאד: השתאות והערצה יחד עם תחושת הגבול הגורלי של ההבעה האנושית. נעשינו אסתטיים-שטחיים. חיפוש זה אחרי המלה המדוייקת מחייב ממילא נזירות לשונית, נסיגת המשמע כדי לפנות מקום למשמעות. מלה אחת מיותרת או גאוותנית-חוצפנית – והקסם נשבר. ולכן היו שחשבו שצריך להגלות מבתי השיר תארי השמות, כי הם מגלים מדי, משמעיים מדי, מפריעים. כל תפקידה של הלשון אינו אלא ליטוש עצמי מתמיד עד כדי שקיפות שכולה אור וסוד, וזוהי האמנות הלשונית הדקה ביותר. יִעוּדה להיעלם, הקרָבה עצמית. ופשיטא שאין דעתי להפריד בין לשון ורעיון, אלא בדיוק להפך, שתישאר בלב חטיבה חיה אחת של נוסח ורעיון, של צורה ותוכן ללא הבחין, דהיינו חוויה מוסיקאלית.
ואנחנו באים לסגולתה השניה של משמעות, אינסופיות, ערפיליות אינסופית. כי בכל שיר של השראה מתרוננת השגה כעין המיית מעמקים שיש יותר מהשגתנו, שלא תפסנו הכל. ואכן יש רגעים שאנו תופסים יותר, תוך תמיהה כיצד קודם לא תפסנו, אבל תמיד התחושה של יותר, של שוליים סתומים אובדים באינסוף כמו עטרה של ליקוי חמה. כך שהמשמעות היא גוש פסיכי לא מוצק וקבוע אלא פרוטיאני, משתנה עם כל השתנות הקואורדינאטות של זמן ומקום והלך נפש, כעין נר דולק על אדן חלון פתוח המפרפר בלי הרף ונוקט תבניות שונות לפי משב הרוח. ויש אמנם שהיא דועכת כליל ונעלמת.
ובעיקר היא אינסופית מפני שהיא תיאור התוֹך, העולם כפי שהוא מורגש, וגם הרגש עצמו כפי שהוא מורגשׁ, רצוני לומר מן הפסיכולוגיה ולפנים. וכאן הרי נפער תהום במושג המשמעות. כי כל הפסיכולוגיה מתארת את הרגש מעֶמדת-חוץ, דהיינו כעין אובייקט, אספקטים וגילויים, אבל כל עצמו של הרגש הריהו סובייקט, דהיינו לפני כל מידה ומניין. אין גיל או עצב אבסטראקטי אלא הרגשת גיל והרגשת עצב, ואת הצד הסובייקטיבי-פנימי הזה הפסיכולוגיה המדעית בעל כרחה מחטיאה, כי לשם איננה מגעת, קצרה ידה, כי היא הופכת בשימת עינה את הסובייקט לאובייקט. רק השירה האי-אמצעית מנסה לחדור מבעד לשפיר ולשליה אל ההריון החָלוּם. זהו תחומה ויעודה. כל חיצוניות הופכת אותה לפרוזה. היא קולטת גם את ההגות, אבל גם אותה רק מבפנים, את רגש ההגות. ניתן לומר, הרגש מהו? תחושת הפנים של דבר. כשאנו תוחשים את התוהו אנו מרוגשים.
וכך נפתחת דלת לחשיבה אחרת מזו המקובלת ההגיונית, לחשיבה פנימית-אינסופית. כי תקופתנו מלאה יאוש פילוסופי. דורות רבים אוּמנוּ על ברכי הרעיון האריסטואי והמרגיע שהעולם מתפתח תוך תהליך ברזל מן הכוח אל הפועל. באה הפיזיקה החדשה והצביעה על תופעות תת-אטומיות שחוק מכובד זה של סיבתיות אינו קיים שם כלל. באה הפילוסופיה והתחילה להתכחש במדע. “הדיוק הוא כזב”, טוען וויטהאד, “נקודתי היא שההשקפה הסופסופית של המחשבה הפילוסופית אי-אפשר לה להתבסס על ההיגדים המדוייקים המהווים בסיסם של המדעים המיוחדים”.3 וביתר החלטיות ובמפורשות נועזת מארטין היידגר: “המחשבה מתחילה רק כשאנו באים לידי הכרה שהשכל שבמשך מאות שנים קשרנו לו כתרים הוא מתנגדה העקשני ביותר של המחשבה”. ומן הצד השני קמה אסכולה בשם “פוזיטיביזם הגיוני” שדרשה נסיגה פילוסופית לקווים יותר בטוחים, למציאות הממשית-נסיונית, ומייסדה לודוויג וויטגנשטיין מסיים ספרו טראקטאטוס לוגיקו-פילוסופיקוס באצבע של אזהרה על שפתיו: “מה שאין אנו יודעים – עליו אין לדבר.” ובתוך אווירה זו של מבוכה ונסיגה התחילה להתעורר בעולם האמנות גישה מיסטית המתבטאת בחיפוש האינסוף ודרכי חשיבה אחרת והבעה אחרת.
ובדרך ערפילית זו הרי עשויה השירה לאחוז בידו של האדם המודרני ולהדריכו. כי היא איננה נרתעת מפני הפאראדוכסאליות המזדקרת במציאות עד כדי מאמצים להחליקה וליישבה, דהיינו לזייף את ההוויה. להפך, היא שׂשׂה לקראת כל גילוייה, הופכת אותן לאבני חן כמעשה הצידפה במה שמחכך ומגרד בצידה. והסתירות שבאמת החיים הלא הן מעצם יפיה של השירה החדשה. ניתן לומר שהנפש השירית החדשה מצויידת במין מכשיר אופטי שבו היא מכניסה שתי תמונות שונות, אחת לעין ימין ואחת לעין שמאל, ורואה את שתיהן כתמונה אחת, כלומר כאמת אחת, בממד העומק. היא סטיריוסקופית. וכך היא חותרת אל מתחת לחוקים ואל מתחת ללשון ומגעת למעמקים דוממים אשר שם כמו על אגם וואלדן חדלים לחיות ומתחילים להיות, ומעלה משם גמגומים אחדים, בלתי מתקשרים, אבסורדיים, דהיינו משמעות ללא משמע. כך בדראמה החדשה, אבל בעצם עצמו של הדבר בכל שירה אמיתית. ודממה זו מנוקה ומנופה, רק רחש נפשי עמום ועמוק – זאת היא המוזיקה אליה חותרת אמנות השיר, זאת היא האמת העמוקה שכולנו מחפשים כעת.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.