את דברי בּסמינַר זה בּרצוֹני להקדיש לנוֹשׂא שאני קוֹרא לוֹ “להכּרת עצמנוּ”, כּלוֹמר: להכּרת דמוּת תנוּעתנוּ, להכּרת מקוֹרוֹתיה; כּוָנתי לנסוֹת לחדוֹר ולראוֹת את מגמת פּני תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ, כּפי שנתגלתה בּמשך ארבּעים שנוֹת קיוּמה, להבין גם את סגוּלוֹתיה המיוּחדוֹת, את שליחוּתה הלאוּמית, את אָפיה הפּוֹעלי וּלהכּיר את יצירוֹתיה, ואוּלי גם את אישיה, כּכל שהם מיצגים דמוּיוֹת פּוֹליטיוֹת, ולעשׂות את חשבּוֹנה, נכוֹן יוֹתר, את חשבּוֹנוֹתיה עם עצמה וחשבּוֹנוֹתיה עם זוּלתה.

איני רוֹצה להעלים מכּם שני קשיים גדוֹלים, המכבּידים עלי בּזמן הזה. לפני 16 שנים ניסיתי להרצוֹת לפני קבוּצה של תלמידים. זה היה אז הסמינַר הראשון של “הבּחרוּת”. ואוּלי הגיעוּ אליכם אוֹתן הסטֶנוֹגרַמות האוּמללוֹת, שלא נגעתי בּהן ושאין דעתי נוֹחה מהן. אגב, אלוּ הן סטנוֹגרמוֹת שאינן מוּגהוֹת. אז היה הדבר קל בּעינַי, ראיתי את תנוּעתנוּ בּעלייתה. והאמַנתי שאין זוֹ עליה מקרית, זמנית, אלא שקו-העליה הוּא הקו ההיסטוֹרי השוֹלט בּתנוּעתנוּ. היה זה ערב האיחוּד של “אחדוּת-העבוֹדה” עם “הפּוֹעל הצעיר”¹. ונראה היה לי שכּל אוֹתם היסוּרים הגדוֹלים שנפלוּ בּחלקה של תנוּעתנו בּמשך 25 שנים כּמעט, מראשית העליה ועד התקוּפה הזאת, עבר זמנם ומילאוּ את שליחוּתם ההיסטוֹרית. קראתי להם חבלי איחוּד, והייתי בּטוּח שהבּעיה של קיבּוּץ גלוּיוֹת, לא רק בּמוּבן הפיזי-הגיאוֹגרפי בּתוֹך המשק, אלא בּמוּבן הרוּחני, בּמוּבן הפיכת נהרוֹת האנשים השוֹנים שזוֹרמים לארץ-ישׂראל לנהר גדוֹל – שבּעיה זאת כּמעט ונפתרה. אוּלי יש עוֹד להתגבּר על מפריעים אחדים, אבל בּיסוֹדה, בּאוֹפן היסטוֹרי, כּבר ניתנה תשוּבה חיוּבית על השאלה הזאת. ואין צוֹרך לוֹמר שראיתי את מפעלנוּ – את המפעל הציוֹני, את המפעל ההתישבוּתי, את המפעל הפּוֹליטי – שהוּא בּדרך עליה. ואם כּי ידענוּ שנכוֹנוּ לוֹ עוֹד קשיים, אבל בּמֵירע חלוֹמוֹתינוּ וסיוּטינוּ לא עלה על לבּנוּ שיכוֹל לקוּם מה שנתגלה לנוּ בּשנים האלוּ.

יש איפוֹא הבדל רב בּין הדברים שדיבּרנוּ על תנוּעתנוּ, על אָפיה, על תפקידיה, על הישׂגיה ועל הצפוּי לה, בּשנת 1928, וּבין מה שאני בּא לדבּר עכשיו, בּשנת 1944. אינני יכול להעלים מעצמי, וגם לא מכּם, שכּתנוּעה אנוּ עוֹמדים על פּני תהוֹם, שאיננוּ צוֹעדים בּמישוֹר ואיננוּ עוֹלים על ההר. גוֹרלנוּ, לא רק גוֹרל אַחינוּ בּעוֹלם האבוּדים לנוּ, כּי אם גוֹרל עמנוּ בּשעה זוֹ, נדוֹן, כּמוֹ שאוּלי לא נדוֹן מעוֹלם, אלא לאחר חוּרבּן בּית שני, והוּא אוּלי איוֹם יוֹתר מימי מסעי-הצלב וּמימי הטבח של חמֶלניצקי. בּשעה כּזוֹ להעריך את תנוּעתנוּ אנוּ ואת מפעלנוּ, ולראוֹת אם דרכּנוּ נכוֹנה וּבמה טעינוּ – זהוּ ענין חמוּר יוֹתר. וכל אדם בּגשתוֹ לעשׂוֹת חשבּוֹן עם עצמוֹ ועם תנוּעתוֹ אין לבּוֹ יכוֹל להיוֹת קל ואיננוּ יכוֹל לראוֹת ורוּדוֹת בּלבד.

הלקח שאני מסיק מתוֹך עצם ההבדל הזה בּין מצבה של תנוּעת הפּוֹעלים וּמפעלה החלוּצי לפני 15–16 שנים למצבה עכשיו הוּא שאנחנוּ צריכים לנהוֹג יוֹתר זהירוּת בּמסקנוֹת חברתיוֹת, יוֹתר זהירוּת כּשניגשים להעריך תוֹפעוֹת מסוּימוֹת וּלהסיק מהן מסקנוֹת.

למשל, אילוּ בּא אדם בּ-1912–1913 והיה רוֹצה לספּר מה השׂיגה תנוּעת הפּוֹעלים הבּין-לאוּמית – היה זה האיש המאוּשר בּעוֹלם. הוא יכוֹל היה לתאר כּיצד בּמשך עשׂרוֹת שנים הלכה תנוּעת הפּוֹעלים בּעוֹלם מחַיִל אל חַיִל, מהישׂג להישׂג: הישׂגים בּכמוּת, הישׂגים בּתרבּוּת, הישׂגים פּוֹליטיים, הישׂגים ארגוּניים וכלכּליים. יכוֹלנוּ למנוֹת שוּרה של נצחוֹנוֹת לאוֹרך כּל הקו ואפשר היה לאמוֹר, כּפי שחשבוּ אז, לפני המלחמה העוֹלמית הקוֹדמת, כּמה וכמה אנשים גדוֹלים, כּי עם שעוֹן בּיד אפשר לקבּוֹע מתי יבוֹא המשטר החדש בּעוֹלם.

הלקח הזה אוֹמר לנוּ שנצחוֹן בּחברה אינוֹ דבר בּטוּח. יוֹתר מזה, אפשר לאמוֹר כּי בּבטן ההיסטוֹריה נמצאוֹת אפשרוּיוֹת שוֹנוֹת. הַיינוּ, אין לוֹמר בּוַדאוֹת כּי מתוֹך ההתפּתחוּת והעוּבדוֹת שקרוּ עד עכשיו נוֹבע משהוּ בּטוּח וּמסוּים, אלא – קיימוֹת אפשרוּיוֹת שוֹנוֹת, ולא אפשרוּת אחת. שמעתי כּאן שׂיחה בּענין היעוּד. ראִיית היעוּד כּשהיא לעצמה יש לה יסוֹדוֹת חזקים מאד. אבל טעות תהיה אם אדם יגבּיל את עצמוֹ ויאמר: מתוֹך הסיטוּאַציה הנתוּנה יכוֹל אני בּוַדאוּת גמוּרה לאמוֹר: כּך וכך תהיה ההתפּתחוּת העתידה.

למשל, היוּ ניסוּחים מסוּימים, חשוּבים מאד, מבוּססים כּראוּי על ידי חכמים גדוֹלים, שראוּ את מצב הענינים בּעוֹלם, וקוֹדם כּל בּאירוֹפּה, והם ראוּ התפּתחוּת כּלכּלית מסוּימת, התפתחוּת של כּוֹחוֹת היִצוּר, של סדרי החברה, את מצב-הרוּח של ההמוֹנים, ויכלוּ לאמוֹר: מכּאן ניתן להסיק מסקנה בּטוּחה בּהחלט – שהמשטר הקפּיטליסטי הוֹלך ונוֹפל וּבמקוֹמוֹ יבוֹא המשטר הסוֹציאליסטי שציפּינוּ לוֹ. אחר כּך הוּברר שבּאוֹתן הארצוֹת אשר עמדוּ על דרגת התפּתחוּת כּל כּך גבוֹהה, ואפשר היה להניח כּי בּהן יתגשם בּראשוֹנה הסוֹציאליזם, הוּא לא התגשם, אלא קם דבר אחר, שאת האפשרוּת שלוֹ לא ראינוּ. לא היה נביא אשר יבוֹא ויאמר שבּחברה האירוֹפית מוּנחות שתי אפשרוּיוֹת: אוֹ פּאשיזם אוֹ סוֹציאליזם. רק לאחר מעשׂה אנחנוּ אוֹמרים: כּן, היתה, כּנראה, לא רק אפשרוּת אחת. האפשרוּת אשר לה פּיללנוּ לא בּאה, והאפשרוּת האחרת, אשר לא פּיללנוּ לה ולא חפצנוּ בּה – היא היא אשר בּאה.
בּ-1914 היוּ כּבר חילוּקי-דעוֹת חשוּבים מאד בּתנוּעת הפּוֹעלים בּאירוֹפה. כּל קוֹנגרס סוֹציאליסטי היוּ בּוֹ מאבקים מסוּימים של מגמוֹת שוֹנוֹת. חילוּקי-דעוֹת אלה גרמוּ אחר כּך, בּסוֹף המלחמה הקוֹדמת, למפּוֹלת הגדוֹלה של האינטרנַציוֹנל (הוּא “האינטרנַציוֹנל השני”, שהתקיים מ-1890 עד 1914 – פּחוֹת מ-25 שנים – וּבזמנוֹ הצליח להתגבּר על כּל הניגוּדים הכּיתתיים, אשר השתלטוּ בּימי האינטרנַציוֹנל הראשוֹן והחריבוּ אוֹתוֹ). בּתקוּפה שעד 1914 נראה היה שהרעיוֹן של אחדוּת הפּוֹעלים הוֹלך ונעשׂה רעיוֹן שליט, וּתנוּעת הפּוֹעלים מצאה את הדרך הנכוֹנה איך לקיים שלוֹם בּין מפלגוֹת שוֹנוֹת וּזרמים שוֹנים. עד 1914 עברה על תנוּעת הפּוֹעלים תקוּפה של איחוּדים, גם איחוּדים של זרמים, אשר בּמשך שנים מרוּבּוֹת היוּ מנוּגדים בּיניהם מאד מאד.

אבל בּאוֹתם הימים לא הכּיר איש שבּחוּבּי האינטרנַציוֹנל השני, בּחוּבּי תנוּעת הפּוֹעלים הסוֹציאליסטית, כּפי שהיתה עד המלחמה העוֹלמית הקוֹדמת, טמוּנה מחלוֹקת, אשר כּמוֹה לא היתה ואשר תוֹצאוֹתיה אי אפשר היה לראוֹת מראש. אי אפשר היה להאמין שאנשים אשר היוּ בּמשך שנים רבּוֹת חברים ואחים זה לזה, גם בּויכּוּחיהם (כּי היוּ אלה ויכּוּחי חברים), שאנשים אלה יוּכלוּ כּל כּך להתרחק זה מזה, עד שיהפכוּ (אם להשתמש בּמלה חריפה, אבל המוֹסרת את התוֹכן היחידי על היחסים שנוֹצרוּ בּיניהם), עד שיהפכוּ להבל וקין… אנחנוּ צריכים ללמוֹד מזה מעט ענוָה וּלהבין עד כּמה מוּעטה היא חדירתנוּ מעֵבר למסך.

ועוֹד דבר אחד צריך ללמוֹד: שבּחיי חברה אין וַדאוּת, אין מקוֹם לשאננוּת, אלא שתמיד אוֹרבוֹת סכּנוֹת איוּמוֹת, סכּנוֹת הצפוּנוֹת בּטבע האדם, בּליקוּיים שלוֹ, בּפּגמים, בּמשהוּ שחסר לוֹ; ואין כּלל בּיטחוֹן שדברים-של-תבוּנה עתידים מחר לשלוֹט בּתוֹכנוּ, כּי תמיד פּוֹרצים כּוֹחוֹת אפלים ממקוֹרוֹת שוֹנים, והם כּוֹבשים אוֹתנוּ ואנחנוּ נעשׂים עבדים להם.

מכּאן צריכה לבוֹא גם ההכּרה של דלוּת כּוֹחנוּ, והיא אומרת: בּעניני חברה – תמיד על המשמר! תמיד על המשמר מפּני השׂטן; תמיד על המשמר מפּני כּוֹחוֹת ריאַקציה שדוֹחפים אוֹתנוּ אחוֹרנית. ולא על המשמר מפּני אחרים, כּי אם על המשמר גם בּפני עצמנוּ.

משטרים שנוצָרים, מהפּכוֹת גדוֹלוֹת – אילוּ התעמקנוּ בּגוֹרלם היינוּ רוֹאים שאוֹתה אמוּנה תמימה האוֹמרת שמהפּכה פּוֹתרת את כּל השאלוֹת – אין לה יסוֹד רב בּיוֹתר. רק בּימים אלה קראתי סיסמה אחת, שהמהפּכוֹת הן הקַטרים של ההיסטוֹריה. אפשר ודבר זה הוּא נכוֹן, אבל לא תמיד. הקַטר ההיסטוֹרי הזה נוֹטה לרדת מעל הפּסים ולשבּוֹר את הראש לעצמוֹ ולאחרים…

הוַדאוּת הזאת, שמשטר חדש הבּא בּמקוֹם משטר ישן אוֹ שלטוֹן חדש הבּא בּמקוֹם שלטוֹן ישן הוּא המבטיח הישׂגים מסוּימים, מבטיח ערכים מסוּימים והתפּתחוּת מסוּימת – כּל זה, לאחר מה שלמדנוּ בּהיסטוֹריה של הדוֹרוֹת וגם לאחר מה שלמדנוּ גם על בּשׂרנוּ אנוּ, נעשׂה דבר מפוּקפּק. בּחיי החברה, בּתקוּפוֹת גדוֹלוֹת של מַעברים (וזה לפעמים עניין של דוֹרוֹת אחדים ולא של ימים וחדשים) אין וַדאוּת בּהישׂגים. והישׂגים תמיד טעוּנים בּדיקה וּביצוּר מחדש – לראוֹת אם לא חדר האוֹיב לתוֹך החוֹמה ואם אינוֹ שליט וּפוֹעל בּתוֹך החוֹמה עצמה.

בּרצוֹננוּ להתבּוֹנן אחוֹרנית אל מה שעברה תנוּעת הפּוֹעלים העברית בּמשך ארבּעים שנה. ויש לי קוֹשי אישי בּהסבּרת הדברים הללוּ. הדרך הזאת בּה אתם לוֹמדים והנוֹשׂאים אשר אתם מטפּלים בּהם עלוּלים להקנוֹת לכם כּמה וכמה ידיעוֹת אשר לא היוּ לכם. מה שאני רוֹצה הוּא דבר אחר. רוֹצה אני להקנוֹת לכם דבר מסוּבּך יוֹתר: נסיוֹן חיים. כּיצד מַקנים ידיעוֹת – לכך יש שיטוֹת קבוּעוֹת. אבל כּיצד אפשר שדוֹר אחד לשני ואדם לחברוֹ יוּכל להקנוֹת נסיוֹן חיים שלוֹ, לקח חיים שלוֹ – זהוּ עניין קשה הרבּה יוֹתר.

ד"ר סימוֹן – בּהרצאתוֹ כּאן – ציטט מפּי פּדגוֹג אנגלי, סֵיר ריצ’ארד לוינסוֹן, שהוּא ניסה (בּעקבוֹת אריסטוֹ) להבחין בּין דברים שאפשר למסוֹר לאנשים צעירים וּדברים שאי אפשר להקנוֹת לאנשים צעירים. והמסקנה היא: כּי לאנשים בּגיל צעיר מאד אפשר להקנוֹת הרבּה מושׂגים והרבּה ידיעוֹת ואפשר שהמוֹח יעבוֹד על פּי כּל כּלָלי ההגיוֹן ושהם יבינוּ את הדברים לאשוּרם. אבל כּל זה חל על עניני מדע: מתימַטיקה, ידיעת הטבע, לוֹגיקה וכוּ' – ענינים שאין להם שייכוּת לא לגיל ולא לנסיוֹן החיים, כּי אם לתפיסה השׂכלית בּלבד. תפיסה שׂכלית זאת יכוֹלה להיוֹת מפוּתחת וּמסוּגלת לתפקידה גם בּגיל צעיר מאד. אתה יכוֹל לקחת ילד וּללַמד אוֹתוֹ מתימטיקה, וּמתוֹך היוֹתוֹ ילד – אין שוּם מניעה לכך שיחדוֹר למדע זה. צריך רק שיִרצה ללמוֹד ושכּשרוֹנוֹתיו השׂכליים יספּיקוּ לוֹ. לפי דברי חוֹקרים, אין הבדל בּנדוֹן זה בּין אדם צעיר, ילד וּמבוּגר. צריך רק להקנוֹת לאנשים את הכּוֹח השוֹפט, את ההגיוֹן, את כּללי ההגיוֹן. ואפשר לשער כּי יש ילד לוֹ הגיוֹן ישר ויש אדם מבוּגר שהגיוֹנוֹ עקוּם.

אבל יש סוּג ידוּע של ענינים, מה שאריסטוֹ קוֹרא פּוֹליטיקה (אוֹתה מלה בּפי מישהוּ אחר יכוֹלה לשמש למוּשׂגים אחרים לגמרי) – כּלוֹמר: חיי החברה, חיי האדם – את זאת יכוֹל האדם להבין רק מתוֹך שנתנַסה בּדברים אלה, מתוֹך שהכּיר את טבע הדברים.

אני עצמי נאבק עם המחשבה הזאת. כּי אני יוֹדע שיש דברים עמוּקים וחשוּבים מאד הנוֹגעים למה שקוֹראים פּוֹליטיקה, מוּסר אוֹ חברה, שאדם קוֹלט אוֹתם בּגיל צעיר. ואם לקבּל את ההבחנה הזאת – הרי שאלה זוֹ קיימת גם לגבּי לימוּד התנ"ך בּגיל צעיר. ואני נוֹכחתי שיש דברים חשוּבים מאד, שאנשים בּגיל צעיר, בּרענַנוּת נפשית מסוּימת, יכוֹלים לקלוֹט בּאוֹפן קל מאד, והם יבינוּ זאת למרוֹת חסרוֹן נסיוֹן החיים, כּי הספר והתנוּעה יפַתחו בּהם מה שיש בּנפש כּל אדם. אבל הדבר שאפשר להכּירוֹ רק לאחר שהגעת לכלל נסיוֹן עצמי – זה נסיוֹן החיים וזה מוּגדר יפה בּדברי חכמינוּ שאמרוּ: “אין אדם עוֹמד על דברי תוֹרה אלא לאחר שנכשל בּהם”.

ענין זה ולקח-חיים זה של דוֹר הוּא עניין אנוֹשי מוּרכב מאד מאד. ואני מעיז לחשוֹב שמַה שגרם לתקוּמת תנוּעת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל וּמה שעבר עליה – הוּא אחד הדברים העמוּקים בּיוֹתר והמקוֹריים בּיוֹתר אשר קרוּ בּדוֹר זה. ודוֹר זה – הרי הוּא אחד הדוֹרוֹת המוּרכּבים בּיוֹתר בּתוֹלדוֹת האדם, בּמידה שידוּע לנוּ הדבר.

ועוֹד קוֹשי אחד לפנַי בּהסבּרת הנוֹשׂא שלי. לאדם יש רק אפשרוּת אחת להסבּיר ולמסוֹר רעיוֹן לזוּלתוֹ, והיא – על ידי המלה המדוּבּרת והכּתוּבה. אך המלה הטוֹבה לא בּלבד שאינה מספּיקה לנוּ, שהיא מפגרת אחרי מחשבתנוּ; הצרה גדוֹלה יוֹתר: לאחר שסיגלנוּ מלה מסוּימת לא תמיד אנחנוּ יכוֹלים להשתמש בּה. הסימן המוּסכּם ניתן להתפּרש בּאפנים שוֹנים, ואזי מאַבּד הסימן את כּל ערכּוֹ. הדיפּלוֹמַטים היוּ אוֹמרים: “הלשוֹן ניתנה לאדם כּדי להסתיר את מחשבוֹתיו”. אין זה עדיין הדבר הגרוּע שאדם יכוֹל לעשׂוֹת בּדיבּוּר שלוֹ – לכסוֹת על המחשבה. אבל יש אצלנוּ לעתים קרוֹבוֹת שהמלה בּאה כּתחליף למחשבה. לא פּעם יקרה שמישהוּ אוֹמר איזוֹ מלה מצלצלת, חשוּבה בּלוֹעזית, ונדמה שאמר משהו…

לפעמים יש לי הרוֹשם כּאילו העוֹלם קיים אצל אנשים בּשטח של הגדרוֹת, ניסוּחים וּסמלים בּלבד, והמלים הן הנאבקוֹת בּיניהן; בּין מלים אפשר לעשׂוֹת שלוֹם. אבל שלוֹם בּין מלים אינוֹ שלוֹם בּין אנשים. הבנת המלה האמיתית כּלוּלה בּאוֹתה אפשרוּת שהענין – דרך המלה, דרך הנוּסחה – יחדוֹר אל עצם הממשוּת.

יש שני סוּגי מלחמוֹת בּענין של מלים: יש ששני אנשים רוֹצים דבר אחד, עוֹשׂים דבר אחד, אבל הם משתמשים בּשתי מלים שוֹנוֹת לכינוּי הענין הזה והמלחמה היא בּגלל השם. וכך הם נעשׂים אוֹיבים זה לזה. ויש שבּאוֹפן כּזה נוֹצָרות מפלגוֹת וּמתרגשוֹת מלחמוֹת. אבל יש גם מצב הפוּך. קוֹרה שאנשים נוֹשׂאים בּלבּם חזוֹנוֹת שוֹנים, אבל הם קוֹראים להם בּשם אחד, מתוֹך מסיבּוֹת שוֹנוֹת, אוֹ מתוֹך קוֹצר הלשוֹן להדבּיק את הבדלי המוּשׂגים הללוּ. ואזי, בּמידה שמתבּררים ההבדלים האלה, הם נלחמים לא רק על ההבדלים, אלא גם על הזכוּת לאחוֹז בּמלה הזאת, כּלוֹמר: מי מהם נוֹהג בּה שימוּש נכוֹן וּמי לא נכוֹן. בּהיסטוֹריה ידוּעוֹת עוּבדוֹת שאנשים אשר התרחקוּ זה מזה מאד עדיין נאחזים (כּמוֹ השנַים שאוֹחזים בּטלית) בּירוּשה משוּתפת, בּמלה משוּתפת – ונלחמים על “זכוּת הירוּשה”.

לנוּ, לכל תנוּעה אשר אינה מסתפּקת בּ“יש”, אלא רוֹצה משהוּ אשר אינוֹ קיים עדיין (יתכן שבּשביל ה“יש” קל יוֹתר לקבּוֹע מלים והגדרוֹת, אבל בּשביל מה שאינוֹ קיים זה קשה יוֹתר); לנוּ, כּצעירים יהוּדים, שמחלת הדיבּוּר, ענין חיפּוּש המלה וּפתרוֹן שאלוֹת על ידי הרגלים של דיוּן וחלוּקת מוּשׂגים קיימים בּאמצעוּת הגדרוֹת מילוּליוֹת, תמיד אוֹרבת לנוּ – לנוּ, לדעתי, צפוּיה סכּנת אִינפלַציה של מלים. בּאיזוֹ קוּפת-בּרזל מוּנח זהב, וּמי שמקבּל את הלירה המוּדפּסת של נייר יוֹדע שבּשעת הצוֹרך ילך אל הקוּפּה הממשלתית הגדוֹלה ויקבּל תמוּרה של זהב בּעד הלירה שלוֹ. בּמקרה זה השטר הוּא לירה. אבל אם אין זהב בּקוּפּה אזי אין זה אלא נייר שאינוֹ שוה מאוּמה… כּן הדבר גם בּעוֹלם המחשבה. המלה שלנוּ – הוּא אוֹתוֹ נייר-הערך שאנחנוּ מוֹציאים אוֹתוֹ, הוֹדוֹת לזהב-נפשנוּ, לשׂכלנוּ, לנסיוֹננוּ. המשתמש בּמלה כּזאת והוּא יכוֹל ללכת ולתבּוֹע לפי ערכּה את הזהב – את התוֹכן שלה – הרי זה דבר-מה חשוּב. אבל הוֹצאת שטרוֹת שאין להם כּיסוּי, מלים ריקוֹת מכּל ערך – זאת אינפלַציה. ערכּוֹ של שטר כּזה יוֹרד והוֹלך.

בּכל ענין של הכרת מושׂגים רעיוֹניים מוּפשטים קיימת סכּנה של מה שקוֹראים בּעברית “שמוֹת שנתרוֹקנוּ מתכנם”. יש קסם לשמוֹת ויש להם כּוֹח, גם בּמקרה שתכנם התרוֹקן מזמן. מישהוּ רוּקן אוֹתם ואנחנוּ עדיין משתמשים בּהם… השימוּש הזה בּמלים ללא כּיסוּי מספּיק הוּא ענין שעוֹשׂה הרבּה בּירוּרים והרבּה הסתכּלוּיוֹת מדעיוֹת למוּעט-ערך.

ועכשיו הקוֹשי השלישי, בּבוֹאנוּ להסבּיר לדוֹר צעיר בּארץ את דמוּתה וּמפעלה של תנוּעת-הפּוֹעלים. אדם חש בּאוֹפן עמוֹק את התוֹפעה שהוּא עצמוֹ נתקל בּה. אוּלם מה שהוּא צריך לקבּל מאחרים כּמוּשג על תוֹפעה שחלפה, שבּשעתה אוּלי הסעירה את הרוּחוֹת וגרמה הרבּה מאמצים, והרבּה שׂמחה אוֹ הרבּה צער, אם הוּא מקבּל זאת לגמרי מן המוּכן, – קשה להניח שהוּא יֵדע להעריך זאת כּראוי. כּל אחד מאתנוּ כּשלמד בּבית-הספר היסטוֹריה והגיע לפרק של יציאת מצרים, של מתן תוֹרה, אוֹ עמד בּפרק של מאוֹרעוֹת-עוֹלם גדוֹלים אחרים – האם בּאמת עמד על עוּמקם של הדברים, מה זאת “יציאת מצרים”? מה זה “בּית-עבדים”? – אני מסוּפּק בּדבר. כּשרוֹננוּ מוּגבּל. אם אין בּנוּ אוֹתם הכּוֹחוֹת הנפשיים של שירה שבּאמצעוּתם נחוּש קירבה למאוֹרעוֹת עוֹלם, אזי המאוֹרעוֹת האלה נעשׂים חוֹמר לימוּדי, תאריכים ותוּ לא. כּוֹחוֹת הנפש אינם מספּיקים אצל כּל אדם כּדי שיקבּל את לימוּד ההיסטוֹריה העוֹלמית כּחוָיה אישית שלוֹ, וּבלי זה ערך הדברים הנלמדים קטן מאד.

וּכשאני ניגש לענין שלנוּ, שהוּא כּל כּך קרוֹב עדיין, ואצל רבּים מאתנוּ ה“היסטוֹריה” הזאת מוּנחת על כּף-היד, מתעוֹררת אצלי השאלה: הנוֹטים אתם לקלוֹט את הדברים שאספּר לכם כּענין חי, כּענין שנוֹגע לכם? כּי הרי הדברים האלה שוּב אינם דוֹרשים מאמץ ממישהוּ, הרי הם כּאילוּ עשוּיים כּבר, תהליך העשׂיה כּבר נגמר ותפוּר, וּכבר אין רוֹאים אפילוּ את התפרים. בּזה אני רוֹאה קוֹשי גדוֹל. איך להגיש לפניכם את הדברים המוּגמרים, ושבּכל זאת תרצוּ לחדוֹר וּלהבין את עניננוּ אנוּ, כּאילוּ הנכם שוּתפים לעשׂיה.

ניסיתי לסַכּם לעצמי ולראוֹת מה הם הדברים אשר בּשבילנוּ הם היוּ הרים, בּעיוֹת עצוּמוֹת, ושבּשבילכם הם עכשיו מישוֹר, אשר אתם הוֹלכים עליו בּלי כּל קוֹשי. אביא דוּגמאוֹת אחדוֹת.עבוֹדה גוּפנית. ילד שגדל בּארץ וגדל בּעבוֹדה בּודאי גם לוֹ אין העבוֹדה ניתנת בּלי כּל מאמץ. אבל סביבת העבוֹדה היא בּשבילוֹ דבר טבעי, דבר שהוּא ראה ותוֹפשׂ והוּא שוּתף לה מגיל רך בּיוֹתר. ויש לי רוֹשם שהעבוֹדה, הכּלי, המכוֹנה, הקרקע – ניתנים לוֹ בּקלוּת יתר, בּלי סבכים, בּלי בּעיוֹת, בּלי פּחד של נחשלוּת, בּלי בּוּשה של כּשלוֹן. זאת אני אוֹמר לגבּי ילדי ארץ-ישׂראל.

אבל בּמידה לא קטנה אני אוֹמר את זה גם לגבּי העליוֹת מחוּץ- לארץ, אלה המאוּחרוֹת. נדמה לי שכּל אוֹתוֹ הקוֹשי הנפשי העצוּם, ואפשר לוֹמר לפעמים, גם גבוּרה מסוּימת וגם היסוּרים הגדוֹלים, שהיוּ קשוּרים אצל בּני העליה השניה בּיוֹם ראשוֹן לעבוֹדה, בּמַעבר לחיי עבוֹדה מחייהם הקוֹדמים, – דבר זה לא היה ניכּר בּמידה גדוֹלה כּל כּך אפילוּ בּעליה השלישית. כּבר לא ראיתי אצלם אוֹתן הגניחוֹת, האנחוֹת, היסוּרים, אשר ליווּ רבּים מבּני העליה השניה.

לדוּגמה – אביא רשימת זכרוֹנוֹת מאת בּחוּר בּן שבע-עשׂרה, מאנשי העליה השניה, שניסה לעבוֹד בּסיתוּת בּירוּשלים, שבּה מסוּפּר בּמין צער נוֹרא על העייפוּת והסבל:

“עצם ההסתגלוּת לעבוֹדה הפּשוּטה היתה כּרוּכה בּהתאמצוּת גוּפנית מרוּבּה, ולא כּוּלם הסתגלוּ אליה. זכוּרני: אני בּן 17. מעוֹדי לא עבדתי עבוֹדה גוּפנית. הייתי חוֹזר הבּיתה אחרי העבוֹדה בּידים פּצוּעוֹת וּנפוּחוֹת בּאין יכוֹלת לנגוֹע בּשוּם דבר, וּבלי להחליף את בּגדי הייתי יוֹצא לחצר דירתי, בּה עצי-זית גדוֹלים, נשען על אחד מהם וּבוֹכה כּילד קטן. היה בּבּכי הזה פּחד מפּני קשי ההסתגלוּת לעבוֹדה: “פּן לא אוּכל להיוֹת פּוֹעל” (זאת אוֹמרת, לא רק עצם הקוֹשי, אלא גם הפּחד לא להיוֹת פּוֹעל! זה חתוּם על ידי יוֹסף בּרץ. בּ. כּ.), והיוּ בּו גם מגעגוּעים לאמא!” (“הפּוֹעל הצעיר”, תרפּ"ט, 22–23. פּרקי “הפּוֹעל הצעיר”, כּרך ג', עמוּד 322).

אצל אנשי העליה השניה הוֹפעה כּזוֹ לא היתה נדירה בּיוֹתר.כּך עשׂה דוֹר אשר בּשבילוֹ ענין העבוֹדה הגוּפנית היה – בּהכּרה – צו החיים החשוּב בּיוֹתר, והבּטלה מעבוֹדה – המִפגע הקשה בּחיים; ורבּים, אשר הלכוּ יחד בּסך, נשארוּ בּדרך ונפלוּ, ולא הצליחוּ. אלה אשר חפצוּ מאד מאד להתעלוֹת בּעבוֹדה ולא הצליחוּ בּשוּם פּנים, היתה אי-הצלחה זאת בּשבילם טרגדיה אישית גדוֹלה, מכּיון שנאלצוּ לבחוֹר להם אחר כּך מקצוֹע אחר. ויש כּאלה הנוֹשׂאים עד עכשיו את הכּאב הזה בּלבּם.

עכשיו ענין העבוֹדה הגוּפנית נעשׂה חלק מחיי הדוֹר, עד שיתכן כּי אדם בּזמננוּ שיקרא את הדברים האלה שרשמוּ אנשים מהדוֹר ההוּא יצחק להם בּלבּו: “מה ההתפּעלוּת מעצמכם, שקיימתם את מצווֹת העבוֹדה הגוּפנית?..” יתכן מאד כּי העניינים שמילאוּ כּרכים של “הפּוֹעל הצעיר” בּשעתוֹ, כּי כּל מה שהתבּטא בּחלק ניכּר של הנסיוֹנוֹת השיריים והבּלטריסטיים של הזמן ההוּא, מה שהעלה אנשים מסוּימים ונתן להם את ההוֹד האישי הגדוֹל – כּל זה לא יוּבן כּראוּי אצל בּני דוֹרנוּ כּעת. למשל: דמוּתו של א. ד. גוֹרדוֹן, שלא ראוּהוּ בּזמנוֹ כּאיש אשר קיבּל על עצמוֹ לחבּר שיטה פּילוֹסוֹפית מסוּימת, אבל ידעוּהוּ כּאדם שכּוֹחוֹ האישי והחינוּכי בּתוֹך תנוּעת הפּוֹעלים היה, קוֹדם כּל, בּדברים אחדים מסוּימים, שמצטרפים לדמוּתוֹ הנעלה, בּאמוּנה מתוֹך יאוּש וּבגבוּרה מתוֹך חוּלשה וּבנסיוֹן לכבּוֹש עבוֹדה לאדם אשר בּמשך עשׂרוֹת שנוֹת חייו לא עשׂה שוּם עבוֹדה גוּפנית, ואחר כּך ראה בּה מנוֹף לכמה וכמה דברים בּחיי האדם והעם. ואפשר לוֹמר שכּל חייו בּארץ וכל ספרוּתוֹ היוּ מוּקדשים לענין העבוֹדה הגוּפנית: מה חשיבוּתוֹ של המנוֹף הזה – העבוֹדה – וּלאיזה ערכים גבוֹהים הוּא מביא את האדם. היה לוֹ צוֹרך נפשי להסבּיר לחברים, לאיזה ערכים אנוֹשיים וּלאוּמיים חשוּבים מאד יכוֹלה העבוֹדה הגוּפנית לשמש. והנה, יתכן שעכשיו ההסבּר הזה נעשׂה כּה מיוּתר והצוֹרך שבּוֹ – יכוֹל להיוֹת בּלתי מוּבן לגמרי.

המעבר האישי לעבוֹדה גוּפנית, חשיבוּתוֹ גם מבּחינת העיקרוֹן של עבוֹדה עברית בּכל השטחים של המשק העברי, וגם מבּחינה מוּסרית: שאדם צריך בּעצמוֹ לעבוֹד. העיקרוֹן הזה של עבוֹדה עברית, אף כּי אינני אוֹמר שהוּא שוֹלט בּכל מקוֹם, הוא מקוּבּל כּיוֹם כּעיקרוֹן יסוֹדי בּחיי הארץ, בּבנין הארץ. אמנם, יש חוּגים בּישוּב שמערערים עליו. יש מי שחוֹשב כּי למען השלוֹם עם השכנים איננוּ צריכים לעמוֹד על עבוֹדה עברית טהוֹרה. יש סוֹברים שאין צוֹרך בּעבוֹדה עברית שלמה, מתוֹך שיקוּל פּוֹליטי. ויש אחרים החוֹשבים, בּפרט לגבּי סוּג ידוּע של חקלאוּת, כּי היה טוֹב אילוּ היתה העבוֹדה העברית קיימת בּמשק העברי, אלא שאי אפשר לעמוֹד בּזה, כּי הפּוֹעל העברי אינוֹ מתאים לזה, הן מבּחינת שׂכר העבוֹדה והן מבּחינת התאָמתוֹ לעבוֹדה. אבל עצם העיקרוֹן של עבוֹדה עברית אינוֹ ענין של הזיה. תל-אביב כּוּלה בּנוּיה בּעבוֹדה עברית. יש תעשׂיה גדוֹלה שקיימת על עבוֹדה עברית בּמאה אחוּזים. אגב, רוֹצה אני להזהיר שכּשם שאמרתי קוֹדם שנצחוֹנוֹת חברתיים אינם דברים שבּוַדאוּת ותמיד טעוּנים הגנה, אַל נתבּרך בּלבּנוּ גם בּמקרה זה שנהיה פּטוּרים, אוּלי בּעתיד הקרוֹב, ממלחמה על עבוֹדה עברית. אבל בּמוּשׂגי אדם צעיר שחי עכשיו בּארץ ועוֹבד בּתעשׂיה אוֹ בּאיזה משק שלנוּ אוֹ בּמחנוֹת העבוֹדה של הממשלה – ענין העבוֹדה העברית אינוֹ בּגדר בּעיה מסוּבּכת. אבל בּשביל הדוֹר שיסד את תנוּעת הפּוֹעלים היתה זאת השאלה הלאוּמית והסוֹציאלית הגדוֹלה בּיוֹתר. ואם נזכּוֹר שלפני דוֹר זה היוּ גם בּוֹני-הארץ כּשרים ואידיאַליסטים גמוּרים שנתנוּ את חייהם על בּנין הארץ, וכן גם הוֹגי-דעות של חיבּת-ציוֹן ושל הציוֹנוּת אשר לא ראוּ את שאלת העבוֹדה העברית כּשאלה בּעלת ערך מיוּחד, וּבמשך 30–25 שנה הם השלימוּ עם המחשבה שהיסוֹד של העבוֹדה הגוּפנית בּארץ יהיה לא יהוּדי, וכי היהוּדים יהווּ בּארץ שכבה עליוֹנה שלטת, מדריכה (ודבר זה נאמר על ידי אחד-העם עוֹד בּתרע"ב, 8–7 שנים לאחר התחלת העליה השניה, לאחר שקמה הסתדרוּת פּוֹעלים שנלחמה על עבוֹדה עברית), וכי בּעת בּנינה של תל-אביב היה יכוֹל קבּלן יהוּדי לוֹמר: “אם אתם רוֹצים לעבוֹד בּיהוּדים, בּבקשה, תשלמוּ לי, אבל בּעד הכּתלים אינני אחראי…”; וכי בּנין החווֹת הלאוּמיוֹת (לא משקים פּרטיים, שהיוּ כּבר מוּשרשים בּחטא של עבוֹדה לא-יהוּדית ) –‎ בּן-שמן, חוּלדה – התחיל בּעבוֹדה ערבית – תבינוּ, כּי מאז עברנוּ מרחק עצוּם אשר אין לתארוֹ, וכי אי אפשר להבין את תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ בּלי ללמוֹד לדעת את מלחמוֹתיה על עבוֹדה עברית – המלחמוֹת אשר התחילוּ עם העליה השניה, לפני ארבּעים שנה, וּבעצם הוּפסקו רק ערב המלחמה.