בּעית השמירה העברית – בּעית החוֹמר האנוֹשי המתאים

לכיבּוּש העבוֹדה: “פּוֹעל טבעי” אוֹ “פּוֹעל אידיאַליסטי” –

היאָבקוּתוֹ של הפּוֹעל בּישוּב על הדיבּוּר העברי – התנגדוּתוֹ

לתמיכה – שאלוֹת עבוֹדת האשה – שאלוֹת המשפחה – רעיוֹן

ההתישבוּת העוֹבדת – רעיוֹן ההסתדרוּת – מוֹצאה הסוֹציאלי

והחברתי של העליה השניה – השפּעת הבּית היהוּדי – מימי

ילדוּתוֹ של י. בּן-צבי, של בּ. בּרוּכוֹב – הסיפּוּר “לאָן” מאת מ.

ז. פּייאֶרבּרג מַפתח להבנת העליה השניה.

אמרתי שעקרוֹן העבוֹדה העברית נתבּצר בּישוּב בּמידה גדוֹלה. אבל היה עוֹד צד בּדבר. התנוּעה הציוֹנית בּמשך שנים רבּוֹת, בּימי חיבּת-ציוֹן ואחר כּך בּימי ההסתדרות הציוֹנית, אמנם היוּ לה סימפּטיוֹת לתנוּעת הפּוֹעלים. והקוֹרא היהוּדי שישב בּגוֹלה היה תוֹרם בּרצוֹן ח"י פּרוּטוֹת לטוֹבת הפּוֹעלים בּארץ-ישׂראל. גם בּעתוֹנוּת הציוֹנית בּחוּץ-לארץ היה לפעמים רגש טוֹב לפּוֹעלים (בּאחת האידיליוֹת של טשרניחוֹבסקי קם אחד מן החבוּרה ונוֹאם נאוּם על הפּוֹעלים בּארץ-ישׂראל וּמעוֹרר את הלבבוֹת לצרוֹת שלהם). כּל זה היה פּעם. אבל בּשביל ההסתדרוּת הציוֹנית ענין העבוֹדה העברית לא היה ענין עקרוֹני, אלא אחד העניינים בּלבד. בּרוּר שלא היה מדאגתה להילָחם נגד חוֹסר-העבוֹדה של הפּוֹעלים, למנוֹע יציאת פּוֹעלים מן העבוֹדה. עכשיו ענין העבוֹדה העברית נעשׂה אבן-הפּינה בּכל הפּעוּלה הציוֹנית, בּעבוֹדוֹת המוֹסדוֹת הציוֹניים, בּתקציב הציוֹני; עכשיו זה בּשבילנוּ דבר טבעי בּיוֹתר. אבל בּמשך שנים רבּוֹת צריך היה להילָחם, עד שהתנוּעה הציוֹנית קיבּלה את בּעית הפּוֹעל העברי כּעיקרוֹן בּתכניתה.

ודוּגמה אחרת. עכשיו, כּשיש חיילים עברים ויש נוֹטרים עברים ויש משטרה עברית, והיא נעשׂתה לחלק כּל כּך עיקרי בּחיינוּ, וכל בּחוּר יהוּדי, אם הוּא איננוּ משתמט מקצוֹעי, יוֹדע להחזיק נשק ויוֹדע לקבּל תפקיד בּמוּבן זה, עכשיו קשה להסבּיר מה היה בּשעתוֹ התפקיד של שמירה יהוּדית. וּבכן, אספּר בּענין זה כּמה פּרטים ואביא לכם כּמה דוּגמאוֹת היסטוֹריוֹת.

לפני עשׂרוֹת אחדוֹת בּשנים, לפני היוֹת תנוּעת הפּוֹעלים הזאת, וגם שנים אחדוֹת לאחר שקמה – עמדה כּל מוֹשבה תחת חסוּתוֹ של איזה שֵיך בֶּדוי. אחרת לא יכלה להתקיים, בּכל תקוּפה של בּציר הכּרמים היהוּדיים היוּ מתרכּזים שוֹמרים ערביים. הרעיוֹן של שמירה עברית טרם חדר להשׂגתם של בּני המוֹשבוֹת. והרי היוּ גיבּוֹרים יהוּדים אזי, בּראשית ימי ראשוֹן-לציוֹן אוֹ זכרוֹן-יעקב, ואף על פּי כן גם אלה הגיבּוֹרים השלימוּ לגמרי עם עוּבדה זאת, שהם ממוּנים אוֹ מפקחים מטעם המוֹשבה על השוֹמרים הערבים. והאנשים שדיבּרוּ על כּך שזהוּ מצב של עלבּוֹן גדוֹל ועבדוּת (והיוּ הרבּה מקרים של התנהגוּת גסה מצד השומרים הערבים, שנהגוּ בּדרך של שליטים אוֹ כּוֹבשים בּתוֹך המוֹשבה היהוּדית), שעוֹררוּ נגד השמירה הערבית, נחשבוּ לאנשים המסַכּנים את הישוּב ועלוּלים לגרוֹם לשפיכת דמים… ואם אמנם גם עכשיו עדיין יש מקוֹמוֹת בּוֹדדים בּארץ אשר בּהם, מסיבּוֹת שוֹנוֹת (בּגלל היוֹתם מקוֹמוֹת לא מיוּשבים, אוֹ בּגלל איזה חשבּוֹנוֹת פּוֹליטיים, אמיתיים אוֹ מדוּמים), קיים עוֹד זכר לשמירה הערבית – הרי למעשׂה הענין הזה נדחק מלבּנוּ, והשמירה העברית היתה לעוּבדה. נשארה רק היסטוֹריה רוֹמַנטית של השמירה מהימים ההם, זכרוֹנוֹת של רכיבה על הסוּס וּמעשׂי “שאטארה” מסוּימים. קשה לנוּ לשער שבּאה מהפּכה ממש אצל היהוּדים בּיחס לשמירה על עצמם, על בּטחוֹן חייהם, בּיחס לדרך לבטחוֹן חייהם. בּענין זה היה ויכּוּח אשר התנהל בּציוֹנוּת עוֹד מהימים הראשוֹנים. היוּ מגמוֹת אשר שאפוּ לשמירה יהוּדית עצמית; והיוּ מגמוֹת שהאמינוּ שהדרך הבּטוּחה בּיוֹתר היא – שוֹחד. איננוּ יוֹדעים, כּמוּבן, מה יהיה אִתנוּ בּארץ בּהמשך הימים. יתכן מאד שאם תשלטנה מגמוֹת מסוּימוֹת, שישנן כּיוֹם בּישוּב, המוּכנוֹת לשלם כּל מחיר שהוּא בּעד שלוֹם עם שכנים, אזי תצוּף שוּב השאלה של יהוּדים החיים בּחָסוּת (אפשרוּת זוֹ של “יהוּדים בּחסוּת” נוֹשׂאת עמה גם האידיאה של מדינה דוּ-לאוּמית, גם האידיאה התוֹלה את הציוֹנוּת בּפדרציה ערבית. הן, בּעצם, נכוֹנוֹת לתאר את עתיד היהוּדים בּארץ כּנתוּן לחסוּת אחרים). אבל, לפי שעה, בּא שינוּי כּל כּך גדוֹל בּענין זה, שלצעיר יהוּדי בּימינוּ קשה עכשיו לחיוֹת מחָדש בּאוֹפן עמוֹק את החוָיה של כּוֹבשי השמירה, בּפרט שזה לא היה רק ענין של כּיבּוּש פּנימי, כּמו בּכיבּוּש-העבוֹדה, אלא ענין הקשוּר עם קרבּנוֹת בּנפש, עם יסוּרים, עם ויתוּרים רבּים, גם עם התקוֹממוּת הישוּב נגד השוֹמרים. וכאשר בּאיזוֹ מוֹשבה הוּפר השלוֹם, אוֹ איזה שוֹמר לא הצליח בּשמירה – הרי כּל מקרה כּזה נהפּך לנשק נגד השמירה העברית.

אני עוֹבר לעוֹד סעיף אחד, שאינוֹ תוֹפשׂ מקוֹם בּמחשבתנוּ כּיוֹם, אוּלם בּזמנוֹ העסיק אוֹתנוּ מאד מאד: מי צריך להיוֹת הפּוֹעל בּארץ? על ידי מי תיבּנה הארץ? מוּבן שהיה מוּסכּם כּי הפּוֹעל הוּא נוֹשׂא הבּנין. רעיוֹן זה נתקבּל על כּל הפּוֹעלים בּארץ, על זרמיהם ועל מפלגוֹתיהם. אבל היה ויכּוּח, איזה פּוֹעל: הפּוֹעל הטבעי אוֹ הפּוֹעל האידיאַליסטי? “פּוֹעל טבעי” קראוּ לפוֹעל שהגיע לארץ אוּלי בּלי אידיאוֹת מיוּחדוֹת, על כּל פּנים, הוּא בּא מתוֹך מוֹצא פּרוֹליטרי (אם נשתמש בּטרמינוֹלוֹגיה החדשה). זאת אוֹמרת, שאביו היה פּוֹעל אוֹ בּעל-מלאכה, אוֹ שהוּא עצמוֹ עבד אצל בּעל-מלאכה. “פּוֹעל אידיאַליסטי” קראוּ לאדם אשר למד בּבית-ספר תיכוֹני אוֹ גבוֹה או בּ“ישיבה” והוּא החליט לעבוֹר לעבוֹדה גוּפנית. כּך חילקוּ בּאוֹתוֹ זמן את הפּוֹעלים לשני סוּגים, לשני טיפּוּסי אנשים.

והיוּ רבּים אשר שללוּ בּהחלט את הסוּג הזה של פּוֹעל אידיאַליסטי וחשבוּ שאין זה טבעי כּי אנשים שלא היוּ פּוֹעלים יעברוּ לעבוֹדה, והיא לא תתקיים בּידם (וכך חשבוּ אפילוּ אנשים אשר בּעצמם היוּ שייכים לסוּג זה) – וּבכל העוֹלם אין שחר לתוֹפעה כּזאת, ולשוא אנוּ קוֹראים קוֹלוֹת-קריאה שיבוֹאוּ מהגוֹלה. אם יהיוּ תנאים טוֹבים ויבוֹאוּ פּוֹעלים שׂכירים – מהיכא תיתי. אבל אין לבנוֹת את הישוּב על אנשים שהחליטוּ, מתוֹך פּרוֹגרמוֹת, להיוֹת לעוֹבדים.

המוּשׂגים הללוּ, שעתידוֹ של הפּוֹעל תלוּי בּמידה מסוּימת בּמוֹצאוֹ, וכי זהוּ שקוֹבע את משקלוֹ בּארץ – המוּ‎שׂגים הללוּ העסיקוּ את המוֹחוֹת ואוּלי עוֹד יוֹתר – את הויכּוּחים. ועתה, אם אינני טוֹעה, מבּחינה עיוּנית, חדלוּ אצלנוּ בּארץ לבדוֹק מאַיִן בּא האדם וּלמי היה שייך בּמוּבן המשפּחתי-הסוֹציאלי. החיים היהוּדים הרסוּ את הבּדיקה הזאת. יתכן שבּאוֹפן תיאוֹרטי לא היה לכך יסוֹד רב גם אז. אבל כּל אדם שלנוּ בּאוֹתם הימים ראה חוֹבה לעצמוֹ לתת על זה את תשוּבתוֹ: מאין יגוּיסוּ בּוֹני הארץ?

עכשיו, נדמה לי, ירדה שאלה זאת לגמרי מהפּרק.

ועוֹד שאלה, שעכשיו אני חוֹשב שאיננה בּעיה אצלנוּ – היא שאלת העברית. ואפילוּ אם יוֹצא בּאיזוֹ פּינה בּארץ עתוֹן ששמוֹ “נייוועלט” – אין לראות הוֹפעה זוֹ אלא כּנאמנוּת לירוּשה עתיקה מצד אלה העוֹשׂים בּזה, אין זוֹ כּבר שאלה חברתית בּארץ-ישׂראל. יתכן שיש בּעיה של גרמנית בּארץ וגם בּעיה של אנגלית, ואוּלי זוֹ תחמיר מאד. אבל שאלת העברית כּלשוֹן העם, כּשאלה שעוֹמדת לויכּוּח, ירדה מהפּרק. ילד שנוֹלד בּארץ-ישׂראל, שנמצא בּבית-ספר וּבסביבה עברית – לוֹ קשה לתאר שתנוּעת הפּוֹעלים בּארץ צריכה להיאָבק בּתוֹך עצמה היאָבקוּת עצוּמה, כּדי ששאלת הלשוֹן העברית תחדל להיוֹת שאלה.

בּשאלה זוֹ היתה ההיאָבקוּת מוּרכּבת יוֹתר מאשר בּשאלת העבוֹדה והשמירה. כּי כּאן צריך היה להיאָבק גם עם נוֹתן העבוֹדה, מפּני שהפּרדסן וּמנהל היקב והכּוֹרם לא חפצוּ בּפוֹעלים בּטלנים, אלא פּוֹעלים ממש, והם ראוּ בּמי שדיבּר עברית סימן גם למַרדנוּת גם לאריסטוֹקרטיוּת, וּפוֹעל כּזה היוּ לוֹ פּחוֹת שאנסים להחזיק מעמד אצל נוֹתן העבוֹדה מאשר אוֹתוֹ פּוֹעל המדבּר, לכל הפּחוֹת, בּשׂפה אחרת. והיה מאבק עם הישוּב הישן בּארץ ועם האִכּרים. אין לשכּוֹח שעוֹד לפני כּ-40–30 שנה התנהלוּ בּאידיש לא רק שׂיחוֹת פּרטיוֹת בּרחוֹבוֹת וּבעבוֹדה וּבכל מקוֹם, אלא גם ישיבוֹת של הועדים בּמוֹשבוֹת. אבל היתה גם היאָבקוּת פּנימית, ולא רק בּין מי שיוֹדע עברית וּבין מי שאינוֹ יוֹדע, אלא בּין אידיאה אחת לאחרת, בּין שתי תפישׂוֹת בּיחס לענין. כּי היוּ פּוֹעלים שבּאוּ לארץ מתוֹך שלילת העברית וּמתוֹך אי-אֵמוּן בּעברית. היוּ כּל מיני ניוּאַנסים. היתה היאָבקוּת עם חברים בּחוּץ-לארץ, אשר, בּמידה שזה ניתן בּחוּץ-לארץ, התבּצרוּ בּמוּשׂגים אידיאוֹלוֹגיים מסוּימים. בּגוֹלה היה גל האידישיזם הוֹלך וגוֹבר. והשׂפה העברית לא היתה אזבּסיס חי, כּמוֹ עכשיו. כּי גם מי שהיה בּעד עברית – לא ידע עברית. גם בּמוֹעצוֹת של “הפּוֹעל הצעיר” היוּ שדיבּרוּ אידיש, כּי לא היוּ רבּים אשר ידעוּ עברית. בּמצב כּזה היתה שאלת העברית בּשנים הראשוֹנוֹת של תנוּעת הפּוֹעלים שאלה קשה מאד. ואי אפשר היה לוֹמר בּוַדאוּת שכּוֹחה של העברית ינַצח. מפּני שכּוֹחוֹת רבּים מחוּץ-לארץ, אשר היוּ להם קשרים והשפּעה על פּוֹעלי ארץ-ישׂראל, היוּ אדישים, נייטרליים לגבּי העברית, אוֹ שהיוּ שוֹללים אוֹתה.

גם בּעיה זוֹ לא תהיה מוּבנת כּעת כּל צרכּה; לא ישׂיגוּ את מלחמת העברית על קיוּמה, כּמוֹ בּתקוּפת המלחמה עם החברה “עזרה”, שבּגללה פּרצה שביתת תלמידי סמינר. וזה היה אוּלי אחד המאוֹרעוֹת המזעזעים את הישוּב. אוֹ בּזמן הויכּוּח הפּנימי בּציבּוּר הפּוֹעלים, כּאשר ז’יטלוֹבסקי בּא לארץ עם תעמוּלה אידישיסטית. כּל אלה היוּ בּשעתן בּעיוֹת סוֹערוֹת וּבוֹערוֹת. ועכשיו אין מוֹחנוּ גם פּנוּי לחשוֹב על זה.

עוֹד דוּגמאוֹת של היאָבקוּת: הראשוֹנים שבּאוּ לארץ – אנשי ראשוֹן-לציוֹן אוֹ פּתח-תקוה – בּאוּ כּאנשים בּעלי אמצעים עם מחשבה לבנוֹת דבר-מה בּכוֹח עצמם. אבל למעשׂה, כּיון שהישוּב לא הצליח והגוֹרמים המישבים, חוֹבבי-ציוֹן והבּרוֹן רוֹטשילד, לא הצליחוּ להקים ישוּב המפרנס את עצמוֹ (ואין להתפּלא על כּך. אז חשבוּ כּי אי-ההצלחה בּאה מפּני שהאִכּרים עצלים ואינם רוֹצים לעבוֹד, תלוּ בּהם כּל מיני פּגמים אמיתיים והרבּה פּגמים מדוּמים; אבל אנחנוּ עכשיו, לאחר עשׂרוֹת שנוֹת חקלאוּת עברית, יוֹדעים עד כּמה אנוּ נאבקים למצוֹא דרכים להתפּרנס מעבוֹדתנוּ וּלהיאָחז בּענפים כּלכּליים המתאימים לארץ וּלהשׂיג זנים המתאימים לארץ – וכל זה לא היה בּאוֹתם הימים. לכן אין כּל פּלא שהישוּב החקלאי הצעיר איבּד את עצמוֹ ואת הוֹנוֹ והוֹן יהוּדי אחר ללא הצלחה), נוֹצר טיפּוּס של אדם התלוּי בּאפּוֹטרוֹפּסים, ואינוֹ מאמין שיוּכל להתקיים כּבן-חוֹרין בּארץ-ישׂראל. התמיכה, הזיקה לעזרה מן החוּץ – היתה קו אָפייני בּשביל הישוּב. הפּוֹעל בּארץ, אשר ראה את התוֹצאוֹת של התמיכה, את שלטוֹן הפּקידוּת, את השתעבּדוּתם של האִכּרים, ראה את התמיכה הזאת כּאסוֹן הישוּב. הישוּב הישן חי על חלוּקה; הישוּב החדש – חי על תמיכה. התחילה מלחמה עצוּמה על כּך שפּוֹעל המכבּד את עצמוֹ יאסוֹר על עצמוֹ ליהנוֹת מאיזוֹ שהיא תמיכה ציבּוּרית. אינני יוֹדע אם היה פּעם מקרה כּזה, שאנשים נזקקים יהיוּ נלחמים כּך נגד עזרה המוּגשת להם, מתוֹך הרגשה שהעזרה הזאת עלוּלה לשעבּד אוֹתם. והדברים הגיעוּ לידי כּך, שכּאשר התעוֹררה ההסתדרוּת הציוֹנית והחליטה לבנוֹת בּית ציבּוּרי לפוֹעלים היוּ חלקים חשוּבים בּציבּוּר הפּוֹעלים אשר התנגדוּ לכך בּכל תוֹקף, ויש שגם החרימוּ את הבּית הזה שנים רבּוֹת לאחר שנבנה. בּשעתוֹ היה זה אחד מעמוּדי היסוֹד: שלילת כּל תמיכה. והתיחסוּ לכל הלוָאה, לכל תקציב ועזרה ציבּוּרית כּאל דבר אשר ריח התמיכה נוֹדף ממנוּ ואסוּר ליהנוֹת ממנוּ.

בּמידה שהפּוֹעלים נכנסוּ לעבוֹדה כּפוֹעלים בּחַווֹת, אוֹ בּזמן שנכנסוּ אפילוּ כּמתישבים ראשוֹנים, נתקלוּ שם בּתוֹפעה ששמה היתה פּקידוּת, שלטוֹן של פּקידוּת. וּפרצה מלחמה עצוּמה בּין הפּוֹעלים וּבין הפּקידוּת. כּל אוֹתם הרעיוֹנוֹת, אשר בּאוֹפן עקרוֹני הבּיע אוֹתם אחד-העם בּמאמריו על שיטת האפּוֹטרוֹפּסוּת בּארץ והוּא ראה בּה את מקוֹר הרעה של הישוּב, – נעשׂוּ נחלת ציבּוּר הפּוֹעלים, והוּא קיבּל אוֹתם בּקנאוּת עצוּמה; מבּלי להבדיל אפילוּ בּאוֹתוֹ זמן בּין תמיכה ממש לבין הוֹן לאוּמי אשר בּתפקידוֹ לבנוֹת את הארץ.

המלחמה על הערכים הללוּ אשר קבעוּ בּראשית הדרך את דמוּתוֹ של ציבּוּר הפּוֹעלים ירדה בּשבילנוּ מעל הפּרק. האפּוֹטרוֹפּסוּת נשבּרה. אמנם, גם בּימי העליוֹת המאוּחרוֹת, לאחר המלחמה הקוֹדמת, עוֹד היתה היאָבקוּת בּלתי-פּוֹסקת עם כּל מיני נסיוֹנוֹת של אפּוֹטרוֹפּסוּת ישוּבית. אבל עכשיו שוּב אינה קיימת, וּמשטר של פּקידוּת אף הוּא אינוֹ קיים. מפעלי הפּוֹעלים השתחררוּ מפּקידוּת חיצוֹנית. יתכן שעוֹד תקוּם בּתוֹך המשק של הפּוֹעלים בּעיה פּנימית של פּקידוּת פּנימית. זוֹהי בּעיה חדשה, שאז, על כּל פּנים, הפּוֹעלים לא ידעוּה.

ויש עוֹד ענין, אשר אינוֹ מוּרגש עכשיו כּשם שהיה מוּרגש בּאוֹתוֹ זמן. זהוּ ענין עבוֹדת האשה. שאלת העבוֹדה לאשה היתה לא רק שאלה של מציאת אפשרוּת להעסיק בּחוּרה “מוֹסקוֹבּית”, אלא בּכלל – לתת לה אפשרוּת לעבוֹד בּין גברים. זה נחשב כּמעט כּמעשׂה פּשע. וּבמוֹשבוֹת נלחמוּ נגד זאת. הבּחוּרוֹת הראשוֹנוֹת אשר עבדוּ בּקטיף אוֹ בּבּציר היוּ צריכוֹת להיכּנס למוֹשבה בּאוֹפן שלא יראוּ אוֹתן חוֹזרוֹת מן העבוֹדה יחד עם בּחוּרים. מאידך גיסא, אם הפּוֹעל צריך היה להיאָבק עם אי-הרצוֹן של נוֹתן-העבוֹדה, הרי הפּוֹעלת צריכה היתה להיאָבק הרבּה מאד גם עם חבריה וידידיה על זכוּת העבוֹדה. וזוֹהי פּרשה גדוֹלה, אוּלי הירוֹאית וּבעלת יסוּרים, וּמחיר גדוֹל מאד שוּלם בּעד הזכוּת הזאת של האשה בּעבוֹדה חקלאית וחברוּת שלה בּתוֹך ציבּוּר הפּוֹעלים. יתכן שההיאָבקוּת הזאת זמנה עוֹד לא לגמרי עבר. אבל בּאוֹתה הצוּרה החריפה, אשר עליה יכוֹלוֹת לסַפּר – וּמסַפּרוֹת לפעמים הראשוֹנוֹת מבּין הפּוֹעלוֹת בּארץ – היא כּבר מזמן רחוֹקה מאתנוּ. ויתכן מאד שאוֹתן הנערוֹת כּיוֹם, אשר מצאוּ את מקוֹמן בּמשק מילדוּתן אוֹ בּחברוֹת נוֹער, אינן יכוֹלוֹת כּלל להעריך את הדרך העצוּמה, את הקשיים, גם התפּתחוּת מוּשׂגים שוֹנים, אצל הפּוֹעלוֹת עצמן, התפּתחוּת תוֹך כּדי הגשמה ונסיוֹנוֹת הגשמה.

ויש עוֹד שאלה, הקרוֹבה לשאלת עבוֹדת האשה, ואף היא פּרשה ארוּכּה, ועכשיו חדלה להיוֹת שאלה (כּך נראה לי) – זוֹ שאלת המשפּחה בּמשק, בּקבוּצה. אין לשכּוֹח שתנוּעת הפּוֹעלים בּארץ התחילה כּתנוּעה של רוָקים. גם כּתנוּעה של יתוֹמים. כּלוֹמר: אנשים בּלי משפּחה, בּלי הוֹרים, אנשים בּלי חיי-משפּחה, אנשים בּלי ילדים. והמוּשׂגים על חיים חלוּציים וחוֹסר כּל אפשרוּת של בּטחוֹן בּקיוּם כּמעט שהפכוּ את הרוָקוּת הזאת לחלק מן ההוָי הארץ-ישׂראלי. ורק לאט לאט, ואף זאת בּהרבּה קרבּנוֹת, נקבּר ההוָי הזה הרוָקי. כּל הקבוּצוֹת הראשוֹנוֹת נוֹצרוּ כּקבוּצוֹת של רוָקים. וּמציאת הדרך לאשה בּתוֹך הקבוּצה, מציאת הדרך לחיי משפּחה בּתוֹך הקבוּצה – לא היה דבר המוּבן מאליו. ואם רעיוֹן השוּתפוּת והעבוֹדה בּקבוּצה ריחף בּאויר ואנשים הבינוּ אוֹתוֹ, הוֹאיל והוּא היה תרגוּם עברי לדברים אשר הביאוּ אוֹתם מן החוּץ, וגם עצם היוֹת אנשים גלמוּדים, חסרי ישע, דחף אוֹתם לקבוּצה, – הרי הכּרת מקוֹמה של המשפּחה בּחיי הקבוּצה בּא בּאיחוּר זמן רב, לאחר הרבּה אבידוֹת וּלאחר הרבּה קבוּצוֹת שנתפּוֹררוּ וּלאחר הרבּה משפּחוֹת שנהרסוּ בּגלל זה, ושעזבוּ את חיי הקבוּצה והעבוֹדה. עכשיו, על כּל פּנים, העוּבדה שהמשק שלנוּ הוּא משק של משפּחוֹת, ושמשפּחה מוּכרחה למצוֹא בּוֹ את מקוֹמה השלם – הוּא דבר שנעשׂה לא רק לאידיאה, כּמו שזה היה לפני שלוֹשים שנה אצל אחדים מאתנוּ, אלא שנעשׂה לחלק מן ההוָיה הפּוֹעלית בּארץ.

אבל אתם בּוַדאי תשתוֹממוּ לשמוֹע שגם עצם הרעיוֹן של ישוּב עוֹבדים, של התישבוּת עוֹבדת, אף הוּא בּשעתוֹ לא ניתן לפּוֹעלים על נקלה. לא היה זה דבר המוּבן מאליו, שיש חשיבוּת למשק עוֹבדים ושהפּוֹעל צריך לבנוֹת את משק העוֹבדים.

רעיוֹן זה ניתן לתנוּעת הפּוֹעלים לאחר כּשלוֹנוֹת מרוּבּים, לאחר ויכּוּחים עצוּמים וחילוּקי-דעוֹת גדוֹלים בּענין זה. עצם הרעיוֹן על הקמת משק עוֹבדים, אם בּצוּרה של קבוּצה ואם בּצוּרה של מוֹשב, בּשעתוֹ כּמה וכמה מטוֹבי הפּוֹעלים וּמטוֹבי החוֹשבים של הפּוֹעלים השׂתערוּ עליו כּמוֹ על רעיוֹן ריאַקציוֹני, שעלוּל להרוֹס את מפעל הפּוֹעל, עלוּל להוֹציא כּוֹחוֹת מכּיבּוּש העבוֹדה, לעשׂוֹת את הפּוֹעלים תלוּיים בּתמיכה וּבאפּוֹטרוֹפּסוּת. רק כּמה שנים לאחר שהעליה השניה נתקלה בּכל מיני נסיוֹנוֹת של כּיבּוּש העבוֹדה, גם בּיהוּדה וגם בּגליל, התחיל הרעיוֹן להיקלט, אבל הוּא נקלט בּאוירה של אי-אֵמוּן גדוֹל אצל רוֹב ציבּוּר הפּוֹעלים, וגם, אפשר לוֹמר, אצל רוֹב המבַטאים של ציבּוּר הפּוֹעלים בּאוֹתוֹ הזמן. ויש הרבּה לעמוֹל כּדי להבין כּעת מה היתה אז דרך הפּוֹעל העוֹלה אל ההתישבוּת וּמה היוּ השלבּים בּדרך הזאת, וּמה היוּ הכּשלוֹנוֹת של עצם רעיוֹן ההתישבוּת, עד שהגיעוּ לא רק לכיבּוּשים התישבוּתיים, אלא להתבּצרוּת רעיוֹן ההתישבוּת העוֹבדת. ואם עצם הרעיוֹן של ההתישבוּת עדיין לא היה מוּסכּם וּמקוּבּל בּציבּוּר הפּוֹעלים ולא הוּעבר מהחוּץ בּשוּם צוּרה, – הרי העקרוֹנוֹת אשר עליהם תיבּנה ההתישבוּת העוֹבדת ושעכשיו הם קנין הכּלל היוּ בּשעתם, אפשר לומר, כּמעט נעלמים, בּלתי-ידוּעים לציבּוּר. למשל, המוּשׂג שמשק פּוֹעלים יכוֹל להיבּנוֹת רק על קרקע לאוּמי – זהוּ עכשיו מוּשׂג אלמנטרי. אבל המשקים הראשוֹנים של פּוֹעלים בּארץ נבנוּ על קרקע פּרטי ולא על קרקע לאוּמי. וּמי שהיה אוֹמר אז שהקרן הקימת תשמש יסוֹד להתישבוּת לאוּמית – היה נחשב להוֹזה. גם הרעיוֹן של עבוֹדה עצמית לא היה עדיין רעיוֹן מקוּבל, אשר על נקלה התבּצר בּתוֹך ציבּוּר הפּוֹעלים. וכן רעיוֹן השיתוּף – לא רק רעיוֹן השיתוּף הקבוּצתי, אלא גם כּפי שהוּא מתבּטא בּמוֹשב – גם הוּא עבר דרך ארוּכּה עד שנקלט בּציבּוּר הפּוֹעלים. היוּ אנשים אשר האמינוּ בּהתישבוּת עוֹבדת, אבל בּאוֹתוֹ זמן שללוּ כּל שיתוּף.

ואוֹסיף ואוֹמַר, שגם רעיוֹן ההסתדרוּת – היה רעיוֹן מוּטל בּספק. עכשיו אנוּ מקבּלים את רעיוֹן ההסתדרוּת, אם אפשר לוֹמר, לא כּלבוּש חיצוֹני של הפּוֹעל בּארץ, אלא כּאילוּ זה היה עוֹרוֹ של הגוּף הפּוֹעלי בּארץ. אבל עברוּ הרבּה שנים עד שהרעיוֹן הזה, שפּוֹעלי ארץ-ישׂראל מסוּגלים ועשׂוּיים וּצריכים להסתדר בּאִרגוּן כּולל שיקיף את כּוּלם, ארגוּן שאינוֹ נַחלה וקנין של זרם אוֹ של מפלגה, אלא של הכּלל כּוּלוֹ – הרעיוֹן הזה לא צמח עם ראשית העליה שניה, אלא הגיעוּ אליו לאט לאט – ושוּב – לאחר הרבה נסיוֹנוֹת קשים אשר לא הצליחוּ. אתם יוֹדעים בּודאי שההסתדרוּת החקלאית נוֹסדה בּתרע"א (1911). זאת אוֹמרת, בּמשך שבע השנים הקשוֹת בּיוֹתר, שנוֹת הבּדידוּת הגדוֹלה בּיוֹתר של תנוּעת הפּוֹעלים,

כּאשר לא צריכים היוּ כּוֹחוֹת גדוֹלים כּדי לאַרגן את הפּוֹעלים (כּי לא היוּ רבּים), בּמשך שבע שנים אלה לא הגיעוּ לרעיוֹן שאפשר להם לבנוֹת יחד את ההסתדרוּת הזאת אוֹ איזוֹ הסתדרוּת שהיא, הקלוּשה בּיוֹתר בּסמכוּתה וּבהיקפה.

מניתי לכם עכשיו כּמה וכמה גילוּיים של חיינוּ, אשר כּעת נעשׂוּ בּשבילנוּ כּעוּבדוֹת קיימוֹת, ואפילוּ אינן מעוֹררוֹת את מחשבתנוּ, כּי הם נראים כּדברים פּשוּטים מאד. הכּרת תנוּעת הפּוֹעלים מחייבת לשׂים לב לכל זה בּמידה מרוּבּה וּלהכיר את הערכים האלה בּלידתם וּבצמיחתם הראשוֹנה.מי גידל את העליה השניה? אני מדבּר על “העליה השניה” לפני עלייתה לארץ, כּלוֹמר, בּעוֹדה בּחוּץ-לארץ. מה הביא אוֹתה לארץ?

כּל תוֹפעה ציבּוּרית חדשה בּחיים, זוֹ שמתימרת להיוֹת חדשה (ואני חוֹשב שהעליה השניה, אף שקיבּלה ירוּשה גדוֹלה מהעליה הראשוֹנה, היתה תוֹפעה מקוֹרית בּיוֹתר בּהיסטוֹריה היהוּדית של הדוֹרוֹת החדשים), יש לשאול לגבּה שני דברים: א. מי אבוֹתיה? ממי למדה וּממי הוּשפּעה? ב. יש גם לשאוֹל: בּמה מרדה? כּי לא יכוֹלה לבוֹא תוֹפעה כּזאת אם אינה מוֹרדת בּאיזוֹ מציאוּת קוֹדמת. תוֹלדוֹתיה של כּל תנוּעת פּוֹעלים קשוּרוֹת בּשני הדברים האלה כּאחד: בּהבנת המקוֹרוֹת אשר הוֹלידוּה ואשר מהם ינקה, וגם בּהבנת הסביבה אשר בּה מרדה.

רגילים אנוּ לדבּר על מהפּכוֹת ועל מרד וכדוֹמה, וּלעתים קרוֹבוֹת משתמשים בּמלים הללוּ בּלי להבין את מַשמעוּתן הממשית. היוּ לנוּ הרבּה מרידוֹת, כּמוֹ מרידת ההשׂכּלה וּמרידת האֶפּיקוֹרסוּת אוֹ מרידת “הבּוּנד”. יש תנוּעוֹת בּישׂראל בּדוֹרוֹת האחרוֹנים, המוּכּרוֹת כּתנוּעוֹת מַרדניוֹת. אבל אני סבוּר שלא היתה שוּם תנוּעה בּדוֹרוֹת האחרוֹנים, אשר בּמידה כּזאת נאלצה למרוֹד בּכל כּך הרבּה דברים – לא רק בּאוֹיביה, כּי אם גם בּאוֹהביה, גם בּאבוֹתיה, גם בּאחיה – כּמוֹ תנוּעת הפּוֹעלים הארץ-ישׂראלית בּתקוּפת העליה השניה.

ואשאל קוֹדם למוֹצאה של העליה השניה. אמרתי שהיה ויכּוּח גדוֹל מאד בּארץ בּמשך שנים רבּוֹת על “פּוֹעל טבעי” ועל “פּוֹעל אידיאַליסטי”. וחשוּב מאד לברר מאיזה גוּשים, מאיזה מוֹצאים סוֹציאליים נצטבּרה תנוּעת הפּוֹעלים. ואני שוֹאל את זה לא מבּחינת ה“יחוּס”, אלא משוּם שאין להבין תנוּעה חברתית גדוֹלה בּלי לדעת מי היוּ אבוֹתיה, מאין בּאה. עוּבדה זוֹ עתידה אוּלי לקבּוֹע לאחר זמן את אָפיה ואת דרכּה של התנוּעה. ואני רוֹצה על כּל פּנים, להוֹכיח שלגבּי תנוּעת-הפּוֹעלים הארץ-ישׂראלית המוֹצא שלה מילא תפקיד מכריע.

אביא דוּגמאוֹת אחדוֹת מהיוֹם. כּשאנחנוּ רוֹאים את הפּוֹעל האירוֹפּי, את הפּוֹעל התעשׂייתי בּאנגליה וגרמניה, ורוֹצים לדעת, מאין הוּא התהווה, אנוּ מוֹצאים שבּראשיתוֹ הוּא בּא מתוֹך שכבוֹת אשר בּימי הבּינַים היווּ את בּעלי-המלאכה. מעמד בּעלי-המלאכה בּימי הבּינַים היה מעמד מכוּבּד. הוּא היה מעמד מאוּרגן בּצֶכים, הוּא היה מעמד בּעל הכּרה עצמית חשוּבה. בּזמן של שעבּוּד האִכּרים, כּשהללוּ היוּ מכוּרים לצמיתוּת לאדוֹני הקרקע כּעבדים, בּאוֹתה תקוּפה היתה המלאכה מכוּבּדת ועמדה על מדרגה גבוֹהה. היוּ גם זקוּקים לה. היא פּיתחה את האישיוּת, את ידיעת המלאכה. תכוּנוֹת אלה נמסרוּ, על פּי רוֹב, מדוֹר לדוֹר, מאב לבן (גם עכשיו אפשר עוֹד למצוֹא בּערים ערביוֹת שוּק של גַרדיים ושוּק של בַּשָׂמים) וכל מקצוֹע חי בּמסגרתוֹ הוּא. הפּוֹעל התעשׂייתי הראשוֹן, שעבד על יד המכוֹנה, על יד נוּל האריג, היה מבּניהם ויוֹרשיהם של אלה בּעלי-המלאכה. פּוֹעלים אלה הביאוּ עמם לתוֹך בּית-החרוֹשת (בּזמן שהוּא נישל אוֹתם מרכוּשם ועשׂה אוֹתם לבוֹרג בּתוֹך המכוֹנה הזאת) מסוֹרת מסוּיימת: גם מסוֹרת בּמוּבן של הֶרגל-ידים-טוֹבוֹת, תבוּנת-כּפּים, הם הביאוּ אתם הֶרגלים של אנשים היוֹדעים כּי הצֶך מֵגן עליהם, מסוֹרת של ארגוּן כּלשהוּ; הביאוּ איזה רגש כּבוֹד שעלוּל להיפּגע. מי שילמד תוֹלדוֹת תנוּעת הפּוֹעלים בּתקוּפוֹת הראשוֹנוֹת, כּיצד התחילה להתפּתח, בּצרפת, בּאנגליה אוֹ בּגרמניה, תמיד ימצא שהסוּג הזה של אנשים הוּא אשר יצר את התנוּעה בּממשוּת. בּאוֹתן הארצוֹת אשר היה בּהן מעמד בּינוֹני כּזה, אשר עבר אחר כּך לחיים של פּוֹעלים שׂכירים, היוּ, כּמוּבן, גם אחרים. היה גם הפּוֹעל החקלאי, היוּ גם המוֹני בּני-כּפר, אשר עברוּ לחרוֹשת. המוֹנים אלה לא הביאוּ אתם את הסגוּלוֹת הללוּ. וּבראש תנוּעת הפּוֹעלים – כּתנוּעה, כּטיפּוּסים מוֹרדים – היוּ אלה שבּאוּ מתוֹך בּעלי-המלאכה. הם היוּ הראשוֹנים אשר יצרוּ את הספרוּת הסוֹציאליסטית. להם היה צוֹרך ללמוֹד. כּזה היה בֶּבֶּל, אשר בּא אל תנוּעת הפּוֹעלים כּשוּליה של בּעל-מלאכה. כּזה היה וייטלינג, אשר בּא כּבעל-מלאכה והגיע אל המחשבה הסוֹציאליסטית.

בּארצוֹת החקלאיוֹת היה המצב אחר לגמרי. שם כּמעט לא היה מצוּי הטיפּוּס של בּעל-המלאכה העוֹבר לחיי פּוֹעל שׂכיר בּבית-החרוֹשת. שם גוּיס הפּוֹעל מתוֹך אוֹתם המשוּעבּדים אשר השעבּוּד נתן להם קיוּם וּמחיה. לאחר שקיבּלוּ את החירוּת – נשארוּ בּלי קיוּם. יתכן מאד שאחד ההבדלים היסוֹדיים בּין תנוּעת הפּוֹעלים הרוּסית, למשל, וּתנוּעת הפּוֹעלים בּארצוֹת הבַּלקַניוֹת וּבאירוֹפּה הדרוֹמית, מצד אחד, וּבין תנוּעת הפּוֹעלים בּאירוֹפּה המערבית, מצד שני, הוּא בּגלל ההבדל בּמוֹצא הסוֹציאלי: אלה שבּארצוֹת החקלאיוֹת בּאוּ אל החרוֹשת מן הכּפר כּמעט חסרי כּל תרבּוּת, חסרי כּל חיים ארגוּניים חברתיים והיוּ צריכים הרבּה שנים (אם להשתמש בּבּיטוּי הסוֹציאליסטי) “להתבּשל בּדוּד החרָשתי”, עד שהתגבּש מהם הטיפּוּס של פּוֹעל מאוּרגן. והמהפּכוֹת אשר עשׂוּ היוּ יוֹתר מהפּכוֹת חקלאיוֹת מאשר אלוּ של הפּוֹעל המערבי.

גם לגבּי ישוּב ארצוֹת חדשוֹת יש חשיבוּת עצוּמה מאיזה חוֹמר אנוֹשי נבנוֹת הארצוֹת הללוּ. וזהוּ נוֹשׂא גדוֹל כּשלעצמוֹ. בּסוּגיה זוֹ כּדאי לדעת לא רק את הצדדים הכּלכּליים והמדיניים וכדוֹמה, ששימשוּ גוֹרם לגבּי ישוּב ארצוֹת חדשוֹת, כּי אם כּדאי מאד להכּיר ולדעת כּיצד טיבם של היוֹצאים הקים את המדינה החדשה ועיצב את אָפיה המיוּחד. למשל, אחת השאלוֹת הקוֹבעוֹת לגבּי תוֹלדוֹת אמריקה היא: מאיזה מקוֹרוֹת אנוֹשיים נבנתה אמריקה?

וגם בּענינים יהוּדיים ידיעה זוֹ חשוּבה מאד בּשבילנוּ: נוֹצרוּ לנוּ ישוּבים יהוּדים חשוּבים מעבר לים. ואפשר להבחין בּיניהם הבדלים גדוֹלים. למשל, אנחנוּ שוֹמעים שהישוּב היהוּדי בּדרוֹם-אפריקה הוּא יוֹתר ציוֹני מאשר, נאמר, בּאמריקה הגדוֹלה. ואם תחקרוּ לדעת מה גרם לכך, יוָדע לכם שיהוּדי דרוֹם-אפריקה בּחלקם הגדוֹל בּאוּ מליטה. כּל אחד מהם, כּמהגר חסר-כּל-רכוּש, הביא אתוֹ קצת אידישקייט: את זכרוֹן ה“חדר”, זכרוֹן הישיבה שלמד בּה קצת. לא את עצמם בּלבד העבירוּ מליטה אל המכרוֹת, אל השחוֹרים, אל כּל אוֹתוֹ משטר-החיים של דרוֹם-אפריקה, אלא כּמה וכמה ערכים של חיי היהוּדים בּליטה. והסתירה המשוועת הזאת של חייהם, עם המַטריאַליזם והעבדוּת, אשר שלטוּ עליהם, יחד עם המסוֹרת היהוּדית אשר נאבקה על קיוּמה, נתנה את הצביוֹן המיוּחד של יהוּדי דרוֹם-אפריקה.

אמריקה, בּעצם, יוֹדעת שני גלים של הגירה יהוּדית: הגל של ההגירה ההמוֹנית שהתגבּרה בּ-1881 (והיא נתנה אז את התנוּעה שנקראה “עם עוֹלם”), והגל השני – שלאחר פּרעות קישינוֹב, בּ1905–1903, שאפשר לקרוֹא לוֹ “הגל של המהפּכה הרוּסית”. מי שבּוֹחן את יהדוּת אמריקה יכּיר שתי שכבוֹת בּרוּרוֹת, אשר השפּיעוּ השפּעה שוֹנה על החיים היהוּדיים בּאמריקה, ולא התמזגוּ עד עכשיו. ויש עוֹד גל קוֹדם של הגירה יהודית מגרמניה לאמריקה, אשר היוָה את השכבה שקוֹראים לה “יאהוּדים”, הם היהוּדים שהשתרשוּ בּאמריקה, מלפני שנים רבּוֹת, מהם שנעשׂוּ מיליוֹנרים וּמנהלי בּנקים; היא ההגירה של מהפּכת 1848, וכל הענין של בּית-הכּנסת הרֶפוֹרמי הוּא היצירה שלה. ההגירה של 1881 היתה דלה מאד בּרוּחה. זה היה המוֹן יהוּדי נרדף, נבער מדעת. כּי המשׂכּילים יוֹתר נשארוּ עדיין בּמקוֹמוֹתיהם. בּ-1881 עוֹד לא בּרחוּ האינטיליגנציה ואנשים אמידים מרוּסיה, כּי אם אלה שהיוּ חסרי-כּל, השכבוֹת הנמוּכוֹת בּיוֹתר, דַלת העם. והם הגיעוּ עזוּבים, בּאין רוֹעה, חסרי ישע בּמידה מרוּבּה. בּיניהם היתה קבוּצה קטנה של אינטיליגנציה, בּחלקה סוֹציאליסטית, והיא היא אשר עשׂתה הרבּה מאד בּמוּבן האנוֹשי. אמנם גם עוֹלמה הרוּחני היה עני מאד. אבל הם היוּ בּעלי מרץ והם יצרוּ את אגוּדוֹת הפּוֹעלים הראשוֹנוֹת. אבל, אם בּבית-הכּנסת, אם בּאוֹרתוֹדוֹכּסיה היהוּדית ואם בּאגוּדה המקצוֹעית – הרמה הציבּוּרית היתה נמוּכה למדי. עוּבדה זוֹ הטילה את חוֹתמה על כּמה תוֹפעוֹת בּחיי היהוּדים בּאמריקה.

אבל ההגירה היהוּדית שבּאה לאמריקה בּראשית המאה הזאת, סמוּך לקישינוֹב וּלאחר קישינוֹב, – כּשמצד אחד, בּרוּסיה כּבר התחילוּ לפעוֹל תנוּעוֹת ציבּוּריוֹת גדוֹלוֹת: ה“בּוּנד”, “פּוֹעלי-ציוֹן”, וּבתוֹך גלי ההגירה היוּ כּבר כּמה וכמה חוּגים של בּעלי השׂכּלה, בּעלי תרבּוּת, בּעלי צרכים אידיאַליסטיים, היוּ כּבר סוֹפרים יהוּדים, – הכניסה עמה גון חדש לתוֹך היהדוּת האמריקאית, היא הקימה תנוּעוֹת חדשוֹת ושינתה בּמידה ידוּעה את התנוּעוֹת הקוֹדמוֹת. כּשם שסמל העליה הראשוֹנה לאמריקה הוּא אֵייבּ כּהן, העוֹרך של ה“פאָרווערטס”, כּך הסמל של התקוּפה השניה היוּ סירקין, ז’יטלוֹבסקי ודוֹמיהם. וכל מה שקרה בּאמריקה בּמשך עשׂרוֹת השנים האלוּ: הוֹפעת תנוּעת פּוֹעלים יהוּדית בּעלת תביעוֹת לאוּמיוֹת, אפשרוּת של קוֹנגרס יהוּדי אמריקאי, ואף הוֹפעה של ספרוּת ממש, לא רק צהוּבּה, אפשרוּת של איזוֹ תנוּעה חלוּצית בּאמריקה, קיוּם של מוֹסד שנקרא “נאציאָנאלער ארבּייטער פּארבּאנד” – איחוּד חברתי של פּוֹעלים יהוּדים בּאמריקה, – כּל זה נתאַפשר רק מפּני שחל שינוּי בּהרכּב האנוֹשי, מפּני שבּא גל חדש, בּעל תרבּוּת גדוֹלה, מסוֹרת אחרת וגעגוּעים לספרוּת יהוּדית. וזה אשר שינה בּמידה ידוּעה את פּניה של אמריקה היהוּדית. ואין ספק שאילוּלא היתה אמריקה נסגרת אחרי המלחמה הקוֹדמת, והיה בּא אליה גל גדוֹל מפּוֹלין (הגירה קטנה היתה משם) אוֹ מרוּסיה, – היוּ כּוֹחוֹתיה הרוּחניים של יהדוּת אמריקה מצטיידים לעוֹד חמישים – מאה שנה, בּזמן שכּעת ה“צידה לדרך” שקיבּל ישוּב בּן ששה מיליוֹנים יהוּדים בּאמריקה אינה מספּיקה בּשבילוֹ עכשיו, והיא הוֹלכת וּמתנדפת בּמהירוּת גדוֹלה מאד.

הבאתי לכם רק דוּגמאוֹת מעטוֹת בּנדוֹן זה, רק כּדי להסבּיר כּי חשוּב מאד לחקוֹר בּכל מקרה של תנוּעה, וּביחוּד לגבּי ארץ חדשה, מהוּ הרכוּש החברתי, המסרתי, מסוֹרת הדוֹרוֹת, של אוֹתם ההמוֹנים שבּאים לארץ חדשה, מה נצבּר בּלבּם וּבמוֹחם, אוּלי מתחת לסַף הכּרתם, ואיך כּל זה עלוּל להשפּיע על בּנין הארץ הזאת, על אֳפי החיים בּה.

מה היה העוֹלה לארץ-ישׂראל, בּימי העליה השניה, בּמוּבן החברתי? לא מה היוּ דעוֹתיו, אלא מה היה מוֹצאוֹ הסוֹציאלי? והנה, לפי הויכּוּח שהיה בּינינוּ בּראשית העליה הזאת, על “פּוֹעל טבעי” וּפוֹעל “לא-טבעי‎‏‎”, אפשר היה לחשוֹב שלארץ הלכוּ פּוֹעלים שהם, אבוֹתיהם ואבוֹת אבוֹתיהם היוּ פּרוֹליטריים כּשרים: היוּ פּוֹעלים בּבתי-חרוֹשת, וההכּרה המעמדית וההרגשה הפּוֹעלית היוּ מפוּתחוֹת אצלם. אבל, למען האמת, צריך להגיד שדבר זה מפוּקפּק מאד. אוּלי יש מישהוּ שיראה בּזה עלבּוֹן אם אוֹמַר שתנוּעת הפּוֹעלים בּארץ נוֹלדה מהבּוּרגנוּת הזעירה. היא אשר הוֹלידה את הפּוֹעל הארץ-הישׂראלי. לא רק מפּני שקוֹדם לכן לא היוּ שנים-שלוֹשה דוֹרוֹת של פּוֹעלים בּבתי-החרוֹשת, אלא מפּני שבּמידה שהיה קיים פּוֹעל-חרוֹשת יהוּדי היה הוּא פּחוֹת ממישהוּ אחר מוּעמד להגירה מאוֹתן הארצוֹת. בּמידה שחדר לתעשׂיה והיה בּעל-מקצוֹע טוֹב, היה פּחוֹת אוֹ יוֹתר מסוּדר. הוּא לא רצה לזוּז ממקוֹמוֹ משוּם שלא היה לוֹ מה לעשׂוֹת פּה (והוּא לא רצה ליהפך לפוֹעל שחוֹר), אוֹ משוּם שנמצא בּתנאים כּאלה שם, אשר לא המריצוּהוּ לעזוֹב את הארץ בּה נוֹלד. היוּ אמנם כּמה אנשים מסוּגי הפּוֹעלים אשר הרעיוֹן הביא אוֹתם לארץ. אבל אם להביא בּחשבּוֹן את הגוֹרמים המניעים להגירה המוֹנית – לא הם שהביאוּ את הפּוֹעלים האלה.

הפּוֹעל בּארץ-ישׂראל בּאוֹתן השנים היה יצוּר לא-יציב בּמוּבן החברתי. אביו של הפּוֹעל יכוֹל היה להיוֹת מלמד, שוֹחט, דיין, רוֹכל, חנוָני קטן אוֹ מוֹרה. כּל אחד אוּלי ראה את עצמוֹ כּמעמד מיוּחד, אבל מבּחינה חברתית יכוֹלים אתם לקרוֹא לשכבה זוֹ: “הבּוּרגנוּת הזעירה היהוּדית”, ואם תרצוּ תקראוּ לה: הדלוּת היהוּדית. קשה מאד, על כּל פּנים (מלבד מקרים יוֹצאים מן הכּלל), היה למצוֹא בּעליה השניה משהו מתוֹך “הבּוּרז’וּאַזיה הגדוֹלה”, אם אפשר לקרוֹא לה בּשם זה. על כּל פּנים, היוּ אלה מקרים אינדיבידואַליים. נדירים מאד היוּ גם פּרוֹליטריים וּבני פּרוֹליטריים. מטעם פּשוּט: כּי בּני פּרוֹליטריים לא קיבּלוּ חינוּך יהוּדי אוֹ השׂכּלה כּלשהי, שזה יאַלץ אוֹתם לבוֹא לארץ – מתוֹך הכּרה. ואם לא היתה הכּרה להגיע לארץ-ישׂראל, אזי, כּמוּבן, אמריקה וארצוֹת אירוֹפּה היוּ פּתוּחוֹת יוֹתר, והיה הגיוֹני, רציוֹנלי יוֹתר, להגר לשם.

עכשיו אפשר לספּר, בּדרך צחוֹק, שלמרוֹת המוֹצא – שבּיסוֹדוֹ היה משוּתף – מי שזכה בּתקוּפה מסוּימת לפני עלוֹתוֹ לארץ להיוֹת חבר למפלגה שנקראה מפלגת פּוֹעלים, ראה את עצמוֹ כּבעל זכוּיוֹת מיוּחדוֹת, כּבעל יחוּס סוֹציאלי מיוּחד, אף על פּי שזה לא קבע שוּם דבר בּעֶמדה סוֹציאלית לא שָם ולא פּה. היה מקוּבּל לדבּר בּלעג אצל יהוּדים, גם בּגוֹלה וגם בּארץ-ישׂראל, על “בּעלי-בּתישע קינדער”. כּלוּם יתכן ש“בּני-בּעל-בּית” יהיוּ פּוֹעלים ממש? אין זאת אצלם אלא קפּריזה. בּמשך הזמן אבּא ישלח כּסף. ואמנם, היוּ גם הרבּה מקרים כּאלה. אלא שדבר מציאוּת אב אמיד לפוֹעל אוֹ היעדרוֹ לא קבע אמנם בּחייו בּארץ-ישׂראל, אבל בּתיאוֹריה – זה קבע הרבּה מאד. כּי אמרוּ שאין תקוה שבּני-בּעלי-בּתים ישתרשוּ בּעבוֹדה.

השוּתפוּת הסוֹציאלית הזאת לא תמיד מנעה את הציבּוּר האנוֹשי העוֹלה לארץ מהיוֹת בּעצמוֹ נתוּן להבדלים גדוֹלים מאד, אפילוּ מבּחינה יהוּדית. ואביא דוּגמה מאנשים ידוּעים שפּעלוּ בּתנוּעתנוּ (בּכוָנה לא אזכּיר אנשים חיים, אם כּי היה לי קל יוֹתר להביא דוּגמאוֹת מאנשים שחיים אתנוּ יחד). מצד אחד אנשים כּמוֹ יוֹסף אהרוֹנוֹביץ אוֹ אליעזר יפה וּמצד שני – אדם כּמוֹ טרוּמפּלדוֹר. מבּחינת הלהט היהוּדי – לא היה הבדל בּיניהם. מבּחינת הידיעה היהוּדית – היה הבדל עצוּם! טרוּמפּלדוֹר לא ידע מלה עברית. צבי שץ – לא ידע עברית. המשוֹררת רחל בּאה לארץ בּלי מלה עברית; אהרוֹן שֶר בּא לארץ בּלי מלה עברית. וּלעוּמתם אנשים כּמוֹ השוֹמר בַּרַל מפּוֹלטבה הנזכּר אצל בּרנר אוֹ הטיפּוּס עֲמָשַׂי בּסיפּוּרוֹ של אחד הפּוּבּליציסטים בּארץ, – שהיוּ ספוּגים תרבּוּת יהוּדית מרוּבּה מאד.בּאוּ יהוּדים מליטה, שהביאוּ אתם את כּל ההוָי היהוּדי. וגם כּאשר התפּרקוּ מהרבּה מאד דברים עוֹד נשאר להם הרבּה. וּבאוּ יהוּדים מדרוֹם רוּסיה, מאוּקראינה. חלק מהם בּא מרוֹסְטוֹב (מעיר זוֹ הגיע איזה גל של עליה), אשר רק דרך התיאוֹריה של בּרוּכוֹב הגיע לארץ-ישׂראל, ולא בּדרך אחרת.

המרחקים הללוּ היוּ מרוּבּים מאד. עדיין לא היה בּאוֹתוֹ זמן קיבּוּץ גָלוּיוֹת, כּמוֹ שיש לנוּ עכשיו. עדיין לא היתה עליה מגרמניה. בּדרך כּלל, אני משער כּי בּתוֹך כּל העליה השניה היוּ מתי מספּר חלוּצים אשר בּאוּ מגרמניה. בּודאי, שלא היוּ עוֹד עוֹלים מארצוֹת אַנגלוֹ-סַכּסיוֹת. אבל גם בּתוֹך העליוֹת מארצוֹת מזרח אירוֹפּה, שמהן בּעיקר בּאוּ (רוּסיה על כּל מחוֹזוֹתיה, וּבמקצת גַליציה) התבּלטה דבר ההתפּוֹררוּת של העם היהוּדי מבּחינה תרבּוּתית. זוֹ היתה כּבר ניכּרת בּעליה השניה בּמידה מספּיקה.

אם נבקש לראוֹת מה היוּ מקוֹרוֹת הגידוּל הרוּחני של אנשי העליה השניה, אם נעזוֹב את המוֹצא הסוֹציאלי וּנבקש בּאיזוֹ אוירה הם גדלוּ, נמצא תוֹפעוֹת שוֹנוֹת. למשל, בּמקרה של טרוּמפּלדוֹר וּבמקרה של רחל המשוֹררת – המוֹצא הוּא אחד: הם היוּ בּני “חַיילי ניקוֹלָאי”¹. ועוֹד רבּים היוּ כּאלה. השׂכּלתם היהוּדית היתה מינימלית מאד, ורק מתוֹך כּיסוּפים גדוֹלים הגיעוּ לרעיוֹן הציוֹני, בּהשפּעת מאמריו של זַ’בּוֹטינסקי, דרך העתוֹן “רַזסבֵיט” (שבוּעוֹן ציוֹני בּרוּסית), וּמתוֹך איזה חוּשים עמוּקים אשר התעוֹררוּ בּהם. שוּם צידה רוּחנית, מוּתאמת לארץ, לא הביאוּ אתם. טרוּמפּלדוֹר עלה לארץ אחרי היוֹתוֹ בּצבא והביא עמוֹ גם נסיוֹן ציבּוּרי מסוּים. אבל אחרים היוּ צעירים מאד, גימנַזיסטים, שהגיע אליהם רק חלוֹם הציוֹנוּת, והחלוֹם הביא אוֹתם לארץ. כּזה היה אהרוֹן שֶר – איש כּנרת, בּן 16, שקיבּל את הארץ ואת העברית בּמין שׂמחה והתמיד בּלימוּד עברית, בּאצבּעוֹתיו ממש ניקר בּמקוֹרוֹת היהוּדיים. מין גימנזיסט כּזה היה צבי שַץ, אשר אילוּ נשאר בּרוּסיה היה אוּלי משוֹרר רוּסי. גם הארץ והעברית גילוּ בּוֹ מַעינוֹת-נפש וּנכוֹנוּת לסבּוֹל, וּמתוֹך כּך צמח כּסוֹפר עברי. צבי שַץ, אשר בּא לארץ בּלי ידיעת העברית, היה הראשוֹן שכּתב מאמר על כּך שהשירה העברית צריכה להיכּתב בּהברה ספרדית. אזנוֹ השירית נפגעה מהנגינה האַשכּנזית המקוּבּלת ולא יכוֹל היה לתפּוֹס מדוּע האוֹזן שלנוּ איננה מגיבה על הנגינה. והוּא החל לכתוֹב את שיריו בּנגינה הנכוֹנה, בּוֹ בּזמן שעדיין היוּ מצוּיוֹת בּעברית שלוֹ שגיאוֹת אוֹרתוֹגרפיוֹת גסוֹת.

על ההשפּעוֹת הכּלליוֹת, מהעוֹלם החיצוֹני, אשר השפּיעוּ על אלה וגם על אחרים, אדבּר לחוּד. בּרגע זה אני רוֹצה להתעכּב על ההשפּעוֹת מבּית, מבּפנים. אילוּ היוּ בּוֹחנים מה שרוֹשם כּל אחד ואחד מן הדוֹר הראשוֹן וגם השני של עוֹלי ארץ-ישׂראל בּרשימוֹת האוֹטוֹבּיוֹגרפיוֹת שלוֹ על משפּחתוֹ, היה מתבּרר שחלק גדוֹל מאנשי-עליה אלה אבוֹתיהם היוּ ציוֹנים אוֹ חוֹבבי-ציוֹן, אוֹ משׂכּילים עברים.

אינני אוֹמר בּזה שכּל יהוּדי בּרוּסיה שהיה חוֹבב-ציוֹן עשׂה את בּנוֹ לחלוּץ. רק מעטים זכוּ לכך. אבל אוֹתם מאנשי העליה השניה ואנשי העליה השלישית אשר גדלוּ בּבית יהוּדי, אשר בּוֹ היהדוּת היתה שוֹפעת חיים ורעננוּת, קיבּלוּ ממנוּ הרבּה מאד. מצד אחד היוּ בּתים אשר התנגדוּ לכך שבּניהם קפצוּ ועברוּ לדרכים אחרוֹת. דוקא האוֹרתוֹדוֹכּסיה היהוּדית – היא היא שלא נתנה הרבּה לארץ-ישׂראל. היא חפצה לשַמר את הבּן והבּת היהוּדית. הבּתים המתבּוֹללים אשר החיים היהוּדיים נהרסוּ בּהם – גם הם נתנוּ בּנים לארץ-ישׂראל בּמקרים יוֹצאים מן הכּלל. צבי שַץ אוֹ אהרוֹן שֶר וכן אחרים (בּיניהם גם אלכּסַנדר אייג מהמחלקה הבּוֹטנית בּאוּניברסיטה) בּאו ממשפּחוֹת שמידת יהדוּתן היתה מצוּמצמת מאד מאד. אבל אם נבדוֹק נמצא שבּרוֹב המקרים נמסרת הירוּשה העברית והציוֹנית מאָב לבן. אשתמש בּזה רק בּשתי דוּגמאוֹת מן הספרוּת: אחת מהן נוגעת לבן-צבי, ואחת – לבּרוּכוֹב.

בּן-צבי מספּר על עצמוֹ, אגב-אוּרחא: “עוֹד בּימי ילדוּתי נזדמן לי לשמוֹע סיפּוּרים על ארץ-ישׂראל החדשה, המתחילה להיבּנוֹת, והסיפּוּרים האלה כּאילוּ בּאוּ להשלים את סיפּוּרי כּתבי-הקוֹדש ואגדוֹת התלמוּד שלמדתי בּ”חדר" (כּאן לפנינו “חדר” וּבית יהוּדי אשר בּוֹ שוֹמעים לא רק על ארץ-ישׂראל שהיתה פּעם, כּי אם שוֹמעים גם משהוּ על ארץ-ישׂראל החדשה. בּ. כּ.). התנ“ך והאגדה, יוֹסיפוֹן וחוֹברוֹתיו של יעבּץ² היוּ כּשלשלת אחת. הסיפּוּרים העממיים וסיפּוּרי-התוֹרה ששמעתי מפּי אמי המנוֹחה(קרַיינה ז"ל) – אם גם נאמרוּ בּרוּסית – יחד עם סיפּוּרי מעשׂיוֹת עממיוֹת אחרוֹת ששמעתי בּעוֹדי ילד רך – נחרתוּ בּזכרוֹני לכל ימַי; לאחר שנים, בּשוּב אבּא מבּיקוּרוֹ בּארץ (כּאן לפנינוּ בּית כּזה אשר לאבּא יש צוֹרך לנסוֹע לארץ-ישׂראל. בּ. כּ.) בּשנת1891, וּבסַפּרוֹ לנוּ, הילדים, על כּל מראה עיניו וּמִשמע אזניו, על חוּרבוֹת ירוּשלים ועל המוֹשבוֹת החדשוֹת, על פּאר הכּרמל והדר השרוֹן – לא היוּ הדברים הללוּ חדשים וּמתמיהים בּעינינוּ, אלא – המשך האגדה הנרקמת, הכּתוּבה והמסוּרה בּעל-פּה, הידוּעה מכּבר והקרוֹבה ללב” (כּתבי יצחק בּן-צבי, כּרך א', עמוּד 9).

הקטע הזה של בּן-צבי הוּא תעוּדה אָפיינית מאד בּשביל כּמה וכמה ילדים יהוּדים, אשר ינקוּ מבּיתם אוֹתה הזיקה המיוּחדת לארץ-ישׂראל שהביאה אוֹתם אלינוּ.

אבל תמוּנה אחרת עוֹלה לפנינוּ מתוֹך קטע מסיפּוּרוֹ של בּן-צבי על בּרוּכוֹב, שהיה חברוֹ הגדוֹל, קשיש ממנוּ בּמשהוּ. גם בּרוּכוֹב היה בּנוֹ של מוֹרה עברי וּמשכּיל עברי. בּן-צבי מסַפּר מדוּע בּרוּכוֹב, בּתקוּפה מסוּימת בּימי נעוּריו, נעקר מהחיים היהוּדיים לזמן-מה, מדוּע לא קיבּל השׂכּלה עברית:“כּכה מצאנוּ בּפּוֹלְטַבָה אנשים המסוּרים לחיבּת-ציוֹן, אשר כּל ימיהם היוּ לוֹחמים בּהתבּוֹללוּת, אלא מאחר ששׂיחקה להם שעתם להכניס את בּניהם לבתי-הספר הממשלתיים (הרוּסים, כּמוּבן) הזניחוּ את חינוּכם העברי” (שם, עמוּד 29).

כּאן לפנינוּ תוֹפעה טיפּוּסית מאד לגבּי חוֹבבי-ציוֹן. אמנם, הם עצמם היוּ משלמים בּרצוֹן, נאמר, את תרוּמתם לוַעד האוֹדיסאי, שלוֹשה רוּבּל לשנה, והם עצמם ודאי גם קראוּ עברית. אבל המלחמה הזאת בּין אפשרוּת של קַריֶרה לילד, שהילד יהיה אדם בּין הבּריוֹת, וּבין הנאמנוּת העברית – מלחמה זאת יצרה סדק בּנפשם והם קימצוּ כּבר בּחינוּך העברי.

הבּית היהוּדי – בּלעדיו ספק אם היתה אפשרית העליה השניה. לא כּוּלם צריכים היוּ לבוֹא מהבּית הזה. אבל מציאוּת הבּית הזה ואנשים יוֹצאי הבּית הזה אשר אצלם המסוֹרת העברית נמשכה מדוֹרוֹת – נתנה אפשרוּת שאנשים-עוֹלים-לארץ לא יהָפכוּ לחזיוֹן ארעי, שאנשים אלה מתוֹך הכרח פּנימי יהיה להם צוֹרך למצוֹא בּארץ פּתרוֹן לחלוֹמם הילדוּתי. בּבּית היהוּדי מהדוֹר ההוּא (כּלוֹמר, לא בּכל בּית יהוּדי, אבל בּבית יהוּדי משוּבּח) היתה מוּשרשת ההכּרה שקיוּמוֹ של ישׂראל בּסכּנה גדוֹלה ושצריך לשלם מחיר יקר. העוֹלם החיצוֹני תוֹבע מאתנוּ הרבּה מאד. קיוּמוֹ של היהוּדי בּעוֹלם החיצוֹני אינוֹ כּל-כּך קל וּפשוּט כּמוֹ לפני מאוֹת שנים, כּאשר היהוּדים היוּ בּגיטוֹ שלהם, בּוֹ מצאוּ את קיוּמם וכלכּלתם ורק מעטים מאד הלכוּ החוּצה. קיוּמוֹ של העם היהוּדי בּגוֹלה הוּגדר לפי אימרה קוֹלעת אחת שיש יהוּדים שמתפּרנסים מזה “וואָס זיי לעבּן פוּן דעם גוֹי”(שהם מתקיימים מן הגוֹי), שאר היהוּדים – אינם הוֹלכים לאיבּוּד בּין היהוּדים האחרים. היהוּדי הקבּלן, אשר יש לוֹ עסק עם הממשלה, מפרנס את כּל היהוּדים. אז עדיין שמרוּ על הצו: “וחַי אָחיך עמך”. הן היוּ אז מעט יהוּדים אשר ידעוּ את השׂפה של המדינה ושהיוּ להם משוּם כּך עסקים עם הממשלה, אבל בּמחצית האחרוֹנה של המאה שעברה, בּעשׂרוֹת השנים האחרוֹנוֹת שלה, כּבר אי אפשר היה כּך להתקיים, וצריך היה להסתגל. זה דרש שׂפה זרה, בּית-ספר לוֹעזי. הקיוּם היהוּדי, ה“חדר”, ה“ישיבה”, כּבר לא נתנוּ ליהוּדים אפשרוּת של קיוּם. והיתה מהלכת המלה המפוּרסמת: “תכלית”. וכל אב ואם דאגוּ: “מה תהיה התכלית של הבּן”, התכלית החמרית של ילדיהם – וזה נעשׂה לענין הגדוֹל בּחינוּך הילדים. כּאן בּאה היאָבקוּת גדוֹלה על נפש הילד: הלדאוֹג יוֹתר ל“תכלית” אוֹ לדאוֹג יוֹתר לקיוּמוֹ היהוּדי? והיוּ בּתים, אם חרדים ואם משׂכּילים, אשר שם הוּרגשה הסכּנה האיוּמה הזאת – “להיוֹת אוֹ לחדוֹל” – בּמלוֹא התוֹקף.

יש לקרוֹא את הספרוּת של התקוּפה ההיא, בּה נתגלוּ הדברים בּמלוֹא חיוּניוּתם. בּסיפּוּר “לאָן” מאת מ. ז. פּייאֶרבּרג יֶשנוֹ מַפתח להבנת העליה השניה. והוּא מהתעוּדוֹת הספרוּתיוֹת הראשוֹנוֹת, אשר בּהן מתגלית הדרך האנוֹשית של איש העליה השניה, מתבּלטת הדמוּת האנוֹשית שלוֹ, לפני שמצא את הדרך וידע מה לעשׂוֹת.

כּשם שאצל סמוֹלנסקין, למשל, אוֹ אצל לילינבּלוּם מוֹפיעים גיבּוֹרי ההשׂכּלה, כּך היה נחמן – הגיבּוֹר של “לאָן” – בּספרוּת העברית האדם הצעיר הראשוֹן שעמד בּמלחמה נפשית גדוֹלה בּין העוֹלם הישן לבין העוֹלם החדש של זמננוּ, ולא כּמשׂכּיל הבּוֹרח מן החיים היהוּדיים, אלא כּאדם הרוֹצה לחיוֹת חיים יהוּדיים, אבל איננוּ יוֹדע עדיין מה לעשׂוֹת. הוּא מרגיש את כּל האימה של החיים היהוּדיים, אבל אינוֹ רוֹצה ללכת מהם, כּמוֹ שהלך המשׂכּיל שקדם לוֹ. בּאוֹתוֹ סיפּוּר “לאָן” אוֹמר האב (האב עדיין מיצג את כּל העוֹלם היהוּדי, את המסוֹרת, את אש-הלהבה של יראת-שמים, של דביקוּת): איש יהוּדי צריך להיוֹת איש-צבא. זאת אוֹמרת, יש מלחמה, יש מלחמת בּני-אדם, יש מלחמה בּנכרים. יש קליפּוֹת בּעוֹלם, גם בּימי שלוֹם אתה איש-צבא. והוּא רוֹצה לעשׂוֹת את הילד הזה ל“איש-צבא”.היוּ בּתים יהוּדיים אשר בּהם צמח משהוּ בּנפש הילד, בּדרכים שוֹנוֹת, בּצינוֹרוֹת שוֹנים, אם בּהשפּעת הבּית אוֹ בּהשפּעת משהוּ אחר. והנה לדוּגמה – משה הֶס. שנים מרוּבּוֹת היה נגוּע בּשׂנאת ישׂראל (בּמוּבן זה לא פּיגר כּמעט אחרי מַרכּס), וּלבסוֹף השתחרר הֶס מהמוּשׂגים הקוֹדמים שלוֹ בּענין היהדוּת, והיה לאחד ממבשׂרי הציוֹנוּת. היה חלק בּתמוּרה הזאת לרשמי הילדוּת, כּאשר זקנוֹ היה יוֹשב בּלילה וּמתאבּל בּחצוֹת על חוּרבּן ירוּשלים. וכן פּינסקר, שהיה רוּסיפיקַטוֹר ותיק וּביקש להיטמע בּעם הרוּסי, כּאשר כּל העוֹלם הרוּחני שלוֹ נשבּר, נזכּר בּאביו, שהיה משׂכּיל עברי ידוּע, אחד מאבוֹת ההשׂכּלה, איך הביא אוֹתוֹ פּעם לפנוֹת בּוֹקר לסליחוֹת, והיה בּוֹכה שם על חוּרבּן ירוּשלים.וּבכן, יש צינוֹרוֹת נעלמים אשר בּימים רגילים הם נשכּחים, אבל פּתאוֹם, לאחר מַשבּרים גדוֹלים, הם נפתחים וּפוֹעלים את פּעולתם. הקטע של פּייאֶרבּרג, על היוֹת האדם היהוּדי איש-צבא בּמערכה גדוֹלה מאד, אָפייני, לא רק לפייאֶרבּרג עצמוֹ אלא בּמידה ידוּעה מתאים להלָך-רוּחם של אנשי העליה השניה ושל הרבּה בּוֹנים של תנוּעתנוּ. הוּא אוֹמר:

“אנשי-צבא! נקל להיוֹת איש צבא בּעת שלוֹם וּבקרב המחנה, אבל מה כּבד להיוֹת איש צבא בּעת מלחמה וּבשעה שהמחנה הוֹלך ומתפּוֹרר, הוֹלך וּמתפּרד”… (כּתבי מ. ז. פּייאֶרבּרג, תל-אביב, תש"א, עמוד 89).

מה היוּ חייו של בּרנר כּל הזמן בּגוֹלה, אם לא הרגלי איש-צבא, תוֹך הכּרה שהוּא עוֹמד אחרוֹן על החוֹמה, החוֹמה שכּבר כּוּלם עזבוּה, אבל הוּא אינוֹ יכוֹל לעזוֹב אוֹתה. מענין איך פּייאֶרבּרג מספּר כּיצד האב מסבּיר לבנוֹ מה זה איש-צבא:

“‘הכי כּל העוֹלם צריכים להיוֹת אנשי צבא?’ הוֹי בּני, בּוַדאי הדבר כּן, בּוַדאי כּל העוֹלם צריכים להיוֹת אנשי צבא. מי שרוֹצה לעבוֹד את ה‘, מי שרוֹצה לבוֹא אל התכלית הנרצה (זאת לא ה“תכלית” של האמהוֹת היהוּדיוֹת המכניסוֹת את ילדיהן לגימנַסיה. התכלית של אבי פּייאֶרבּרג היא לגמרי אחרת! בּ. כּ.), אל יסוֹד הכּוָנה בּבריאת העוֹלם, צריך בּוַדאי להיוֹת איש צבא; מי החפץ לעבוֹד את המלך וּלשרת לפניו עליו להיוֹת איש צבא. ואוּלם מַלכוּתא דרקיע כּעין מלכוּתא דאַרעא: כּל בּני המדינה אינם חפצים ואינם יכוֹלים להיוֹת אנשי צבא, לכן בּוֹחרים בּמיטב בּני הנעוּרים, שיעבדוּ הם בּצבא בּעד כּל העם. גם אוֹתנוּ, בּני, בּחר ד’ להיוֹת אנשי צבא שלוֹ, הוּא נתן לנוּ תוֹרת אמת, מצווֹת ואַזהרוֹת, ואנחנוּ כּוּלנוּ נשבּענוּ לוֹ להיוֹת אנשי צבא, ‘אנשי קוֹדש’ שלוֹ. הראית, בּני, בּשעה שרוֹב בּני-אדם מתענגים על השינה, על מצע רך תחת קוֹרת בּיתם, אנשי צבא לנים על פּני השׂדה בּאוֹהלים וסוֹבלים קוֹר, גשם וסער. איש צבא צריך להתרגל לחיים קשים, לנדוּדים ואי-שינה, בּשביל שיוּכל להגן על ארצוֹ ועל מלכּוֹ. אנשי הצבא הנם רוֹב ימיהם בּגלוּת וּבנדוּדים. כּן המה חיי אנשי צבא. מי שיש לוֹ איזה דבר צריך לשמוֹר אוֹתוֹ וּלהגן מפּני אחרים, וכל מה שהדבר יקר בּיוֹתר צריך הוּא יוֹתר לשמירה מעוּלה וּלמגינים חזקים. עוֹד לפני שלוֹשת אלפים שנה מסר לנוּ אלוֹהים את תוֹרתוֹ וַיעשׂה אוֹתנוּ לאנשי צבא. אנחנוּ הננוּ הצבא של האלוֹהוּת ‘הקדוֹשה’ בּתבל. עוֹדך צעיר לימים ואי אפשר לך שתבין את הסוֹדוֹת העמוּקים האלה, ואוּלי לכשתגדל תבין” (שם, עמוד85).

ההרגשה הזאת אשר היתה בּספרוּת העברית החדשה – היה בּה חידוּש גדוֹל. למרוֹת זה שפייאֶרבּרג היה צעיר מאד (הן הוּא מת בּן 24), הוּא פּתח דף חדש בּספרוּת העברית, אשר כּל הסוֹפרים הגדוֹלים לפניו אוּלי רמזוּ עליו, אבל לא ידעוּ עליו – הוּא שאל את השאלה לאָן בּשביל האדם היהוּדי. והוּא גם רמז כּאן, בּכל החיפּוּשׂים שלוֹ, שהזדהוּתוֹ עם עַמוֹ היא כּל כּך גדוֹלה, שאין לוֹ פּתרוֹן אינדיבידוּאַלי בּלי פּתרוֹן לעמוֹ. בּזה היה החידוּש של פּייאֶרבּרג, וּבזה הוּא רמז על העליה השניה.

איש ההשׂכּלה של שנוֹת הששים יכוֹל היה לפתוֹר את שאלת גיבּוֹרוֹ. הוּא יכוֹל להביא את בּנוֹ לחתוּנה ולנדוּניה טוֹבה והיה מביא אוֹתוֹ “בּין אנשים”. אבל פּייאֶרבּרג לא יכוֹל היה לתת שוּם פּתרוֹן לחיים האישיים של גיבּוֹרוֹ, אלא עם עַמוֹ, ולא עם עמוֹ כּמוֹ שהוּא עכשיו, אלא עם עמוֹ כּמוֹ שהוּא צריך להיוֹת. וההרגשה הזאת של “איש צבא בּמחנה ההוֹלך וּמתפּוֹרר” – זה היה הנס אשר הרים פּייאֶרבּרג בּספרוּת העברית, וראשוֹני העליה קיבּלוּ את הנס הזה בּידיהם.