להכּרת עצמנוּ – התפּתחוּת בּלתי-צפוּיה מראש בּתנוּעת הפּוֹעלים בּאירוֹפּה בּראשית המאה העשׂרים:

חילוּקי-דעוֹת לאחר תקוּפה קוֹדמת של איחוּדים; עליית הפאשיזם לאחר סערה מַהפּכנית

– סקירה על דרכּה של תנוּעת הפּוֹעלים העברית בּארץ-ישׂראל:

הבּעיוֹת הראשוֹנוֹת – עבוֹדה עברית, עבוֹדה ערבית.

את דברי בּסמינַר זה בּרצוֹני להקדיש לנוֹשׂא שאני קוֹרא לוֹ “להכּרת עצמנוּ”, כּלוֹמר: להכּרת דמוּת תנוּעתנוּ, להכּרת מקוֹרוֹתיה; כּוָנתי לנסוֹת לחדוֹר ולראוֹת את מגמת פּני תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ, כּפי שנתגלתה בּמשך ארבּעים שנוֹת קיוּמה, להבין גם את סגוּלוֹתיה המיוּחדוֹת, את שליחוּתה הלאוּמית, את אָפיה הפּוֹעלי וּלהכּיר את יצירוֹתיה, ואוּלי גם את אישיה, כּכל שהם מיצגים דמוּיוֹת פּוֹליטיוֹת, ולעשׂות את חשבּוֹנה, נכוֹן יוֹתר, את חשבּוֹנוֹתיה עם עצמה וחשבּוֹנוֹתיה עם זוּלתה.

איני רוֹצה להעלים מכּם שני קשיים גדוֹלים, המכבּידים עלי בּזמן הזה. לפני 16 שנים ניסיתי להרצוֹת לפני קבוּצה של תלמידים. זה היה אז הסמינַר הראשון של “הבּחרוּת”. ואוּלי הגיעוּ אליכם אוֹתן הסטֶנוֹגרַמות האוּמללוֹת, שלא נגעתי בּהן ושאין דעתי נוֹחה מהן. אגב, אלוּ הן סטנוֹגרמוֹת שאינן מוּגהוֹת. אז היה הדבר קל בּעינַי, ראיתי את תנוּעתנוּ בּעלייתה. והאמַנתי שאין זוֹ עליה מקרית, זמנית, אלא שקו-העליה הוּא הקו ההיסטוֹרי השוֹלט בּתנוּעתנוּ. היה זה ערב האיחוּד של “אחדוּת-העבוֹדה” עם “הפּוֹעל הצעיר”¹. ונראה היה לי שכּל אוֹתם היסוּרים הגדוֹלים שנפלוּ בּחלקה של תנוּעתנו בּמשך 25 שנים כּמעט, מראשית העליה ועד התקוּפה הזאת, עבר זמנם ומילאוּ את שליחוּתם ההיסטוֹרית. קראתי להם חבלי איחוּד, והייתי בּטוּח שהבּעיה של קיבּוּץ גלוּיוֹת, לא רק בּמוּבן הפיזי-הגיאוֹגרפי בּתוֹך המשק, אלא בּמוּבן הרוּחני, בּמוּבן הפיכת נהרוֹת האנשים השוֹנים שזוֹרמים לארץ-ישׂראל לנהר גדוֹל – שבּעיה זאת כּמעט ונפתרה. אוּלי יש עוֹד להתגבּר על מפריעים אחדים, אבל בּיסוֹדה, בּאוֹפן היסטוֹרי, כּבר ניתנה תשוּבה חיוּבית על השאלה הזאת. ואין צוֹרך לוֹמר שראיתי את מפעלנוּ – את המפעל הציוֹני, את המפעל ההתישבוּתי, את המפעל הפּוֹליטי – שהוּא בּדרך עליה. ואם כּי ידענוּ שנכוֹנוּ לוֹ עוֹד קשיים, אבל בּמֵירע חלוֹמוֹתינוּ וסיוּטינוּ לא עלה על לבּנוּ שיכוֹל לקוּם מה שנתגלה לנוּ בּשנים האלוּ.

יש איפוֹא הבדל רב בּין הדברים שדיבּרנוּ על תנוּעתנוּ, על אָפיה, על תפקידיה, על הישׂגיה ועל הצפוּי לה, בּשנת 1928, וּבין מה שאני בּא לדבּר עכשיו, בּשנת 1944. אינני יכול להעלים מעצמי, וגם לא מכּם, שכּתנוּעה אנוּ עוֹמדים על פּני תהוֹם, שאיננוּ צוֹעדים בּמישוֹר ואיננוּ עוֹלים על ההר. גוֹרלנוּ, לא רק גוֹרל אַחינוּ בּעוֹלם האבוּדים לנוּ, כּי אם גוֹרל עמנוּ בּשעה זוֹ, נדוֹן, כּמוֹ שאוּלי לא נדוֹן מעוֹלם, אלא לאחר חוּרבּן בּית שני, והוּא אוּלי איוֹם יוֹתר מימי מסעי-הצלב וּמימי הטבח של חמֶלניצקי. בּשעה כּזוֹ להעריך את תנוּעתנוּ אנוּ ואת מפעלנוּ, ולראוֹת אם דרכּנוּ נכוֹנה וּבמה טעינוּ – זהוּ ענין חמוּר יוֹתר. וכל אדם בּגשתוֹ לעשׂוֹת חשבּוֹן עם עצמוֹ ועם תנוּעתוֹ אין לבּוֹ יכוֹל להיוֹת קל ואיננוּ יכוֹל לראוֹת ורוּדוֹת בּלבד.

הלקח שאני מסיק מתוֹך עצם ההבדל הזה בּין מצבה של תנוּעת הפּוֹעלים וּמפעלה החלוּצי לפני 15–16 שנים למצבה עכשיו הוּא שאנחנוּ צריכים לנהוֹג יוֹתר זהירוּת בּמסקנוֹת חברתיוֹת, יוֹתר זהירוּת כּשניגשים להעריך תוֹפעוֹת מסוּימוֹת וּלהסיק מהן מסקנוֹת.

למשל, אילוּ בּא אדם בּ-1912–1913 והיה רוֹצה לספּר מה השׂיגה תנוּעת הפּוֹעלים הבּין-לאוּמית – היה זה האיש המאוּשר בּעוֹלם. הוא יכוֹל היה לתאר כּיצד בּמשך עשׂרוֹת שנים הלכה תנוּעת הפּוֹעלים בּעוֹלם מחַיִל אל חַיִל, מהישׂג להישׂג: הישׂגים בּכמוּת, הישׂגים בּתרבּוּת, הישׂגים פּוֹליטיים, הישׂגים ארגוּניים וכלכּליים. יכוֹלנוּ למנוֹת שוּרה של נצחוֹנוֹת לאוֹרך כּל הקו ואפשר היה לאמוֹר, כּפי שחשבוּ אז, לפני המלחמה העוֹלמית הקוֹדמת, כּמה וכמה אנשים גדוֹלים, כּי עם שעוֹן בּיד אפשר לקבּוֹע מתי יבוֹא המשטר החדש בּעוֹלם.

הלקח הזה אוֹמר לנוּ שנצחוֹן בּחברה אינוֹ דבר בּטוּח. יוֹתר מזה, אפשר לאמוֹר כּי בּבטן ההיסטוֹריה נמצאוֹת אפשרוּיוֹת שוֹנוֹת. הַיינוּ, אין לוֹמר בּוַדאוֹת כּי מתוֹך ההתפּתחוּת והעוּבדוֹת שקרוּ עד עכשיו נוֹבע משהוּ בּטוּח וּמסוּים, אלא – קיימוֹת אפשרוּיוֹת שוֹנוֹת, ולא אפשרוּת אחת. שמעתי כּאן שׂיחה בּענין היעוּד. ראִיית היעוּד כּשהיא לעצמה יש לה יסוֹדוֹת חזקים מאד. אבל טעות תהיה אם אדם יגבּיל את עצמוֹ ויאמר: מתוֹך הסיטוּאַציה הנתוּנה יכוֹל אני בּוַדאוּת גמוּרה לאמוֹר: כּך וכך תהיה ההתפּתחוּת העתידה.

למשל, היוּ ניסוּחים מסוּימים, חשוּבים מאד, מבוּססים כּראוּי על ידי חכמים גדוֹלים, שראוּ את מצב הענינים בּעוֹלם, וקוֹדם כּל בּאירוֹפּה, והם ראוּ התפּתחוּת כּלכּלית מסוּימת, התפתחוּת של כּוֹחוֹת היִצוּר, של סדרי החברה, את מצב-הרוּח של ההמוֹנים, ויכלוּ לאמוֹר: מכּאן ניתן להסיק מסקנה בּטוּחה בּהחלט – שהמשטר הקפּיטליסטי הוֹלך ונוֹפל וּבמקוֹמוֹ יבוֹא המשטר הסוֹציאליסטי שציפּינוּ לוֹ. אחר כּך הוּברר שבּאוֹתן הארצוֹת אשר עמדוּ על דרגת התפּתחוּת כּל כּך גבוֹהה, ואפשר היה להניח כּי בּהן יתגשם בּראשוֹנה הסוֹציאליזם, הוּא לא התגשם, אלא קם דבר אחר, שאת האפשרוּת שלוֹ לא ראינוּ. לא היה נביא אשר יבוֹא ויאמר שבּחברה האירוֹפית מוּנחות שתי אפשרוּיוֹת: אוֹ פּאשיזם אוֹ סוֹציאליזם. רק לאחר מעשׂה אנחנוּ אוֹמרים: כּן, היתה, כּנראה, לא רק אפשרוּת אחת. האפשרוּת אשר לה פּיללנוּ לא בּאה, והאפשרוּת האחרת, אשר לא פּיללנוּ לה ולא חפצנוּ בּה – היא היא אשר בּאה.
בּ-1914 היוּ כּבר חילוּקי-דעוֹת חשוּבים מאד בּתנוּעת הפּוֹעלים בּאירוֹפה. כּל קוֹנגרס סוֹציאליסטי היוּ בּוֹ מאבקים מסוּימים של מגמוֹת שוֹנוֹת. חילוּקי-דעוֹת אלה גרמוּ אחר כּך, בּסוֹף המלחמה הקוֹדמת, למפּוֹלת הגדוֹלה של האינטרנַציוֹנל (הוּא “האינטרנַציוֹנל השני”, שהתקיים מ-1890 עד 1914 – פּחוֹת מ-25 שנים – וּבזמנוֹ הצליח להתגבּר על כּל הניגוּדים הכּיתתיים, אשר השתלטוּ בּימי האינטרנַציוֹנל הראשוֹן והחריבוּ אוֹתוֹ). בּתקוּפה שעד 1914 נראה היה שהרעיוֹן של אחדוּת הפּוֹעלים הוֹלך ונעשׂה רעיוֹן שליט, וּתנוּעת הפּוֹעלים מצאה את הדרך הנכוֹנה איך לקיים שלוֹם בּין מפלגוֹת שוֹנוֹת וּזרמים שוֹנים. עד 1914 עברה על תנוּעת הפּוֹעלים תקוּפה של איחוּדים, גם איחוּדים של זרמים, אשר בּמשך שנים מרוּבּוֹת היוּ מנוּגדים בּיניהם מאד מאד.

אבל בּאוֹתם הימים לא הכּיר איש שבּחוּבּי האינטרנַציוֹנל השני, בּחוּבּי תנוּעת הפּוֹעלים הסוֹציאליסטית, כּפי שהיתה עד המלחמה העוֹלמית הקוֹדמת, טמוּנה מחלוֹקת, אשר כּמוֹה לא היתה ואשר תוֹצאוֹתיה אי אפשר היה לראוֹת מראש. אי אפשר היה להאמין שאנשים אשר היוּ בּמשך שנים רבּוֹת חברים ואחים זה לזה, גם בּויכּוּחיהם (כּי היוּ אלה ויכּוּחי חברים), שאנשים אלה יוּכלוּ כּל כּך להתרחק זה מזה, עד שיהפכוּ (אם להשתמש בּמלה חריפה, אבל המוֹסרת את התוֹכן היחידי על היחסים שנוֹצרוּ בּיניהם), עד שיהפכוּ להבל וקין… אנחנוּ צריכים ללמוֹד מזה מעט ענוָה וּלהבין עד כּמה מוּעטה היא חדירתנוּ מעֵבר למסך.

ועוֹד דבר אחד צריך ללמוֹד: שבּחיי חברה אין וַדאוּת, אין מקוֹם לשאננוּת, אלא שתמיד אוֹרבוֹת סכּנוֹת איוּמוֹת, סכּנוֹת הצפוּנוֹת בּטבע האדם, בּליקוּיים שלוֹ, בּפּגמים, בּמשהוּ שחסר לוֹ; ואין כּלל בּיטחוֹן שדברים-של-תבוּנה עתידים מחר לשלוֹט בּתוֹכנוּ, כּי תמיד פּוֹרצים כּוֹחוֹת אפלים ממקוֹרוֹת שוֹנים, והם כּוֹבשים אוֹתנוּ ואנחנוּ נעשׂים עבדים להם.

מכּאן צריכה לבוֹא גם ההכּרה של דלוּת כּוֹחנוּ, והיא אומרת: בּעניני חברה – תמיד על המשמר! תמיד על המשמר מפּני השׂטן; תמיד על המשמר מפּני כּוֹחוֹת ריאַקציה שדוֹחפים אוֹתנוּ אחוֹרנית. ולא על המשמר מפּני אחרים, כּי אם על המשמר גם בּפני עצמנוּ.

משטרים שנוצָרים, מהפּכוֹת גדוֹלוֹת – אילוּ התעמקנוּ בּגוֹרלם היינוּ רוֹאים שאוֹתה אמוּנה תמימה האוֹמרת שמהפּכה פּוֹתרת את כּל השאלוֹת – אין לה יסוֹד רב בּיוֹתר. רק בּימים אלה קראתי סיסמה אחת, שהמהפּכוֹת הן הקַטרים של ההיסטוֹריה. אפשר ודבר זה הוּא נכוֹן, אבל לא תמיד. הקַטר ההיסטוֹרי הזה נוֹטה לרדת מעל הפּסים ולשבּוֹר את הראש לעצמוֹ ולאחרים…

הוַדאוּת הזאת, שמשטר חדש הבּא בּמקוֹם משטר ישן אוֹ שלטוֹן חדש הבּא בּמקוֹם שלטוֹן ישן הוּא המבטיח הישׂגים מסוּימים, מבטיח ערכים מסוּימים והתפּתחוּת מסוּימת – כּל זה, לאחר מה שלמדנוּ בּהיסטוֹריה של הדוֹרוֹת וגם לאחר מה שלמדנוּ גם על בּשׂרנוּ אנוּ, נעשׂה דבר מפוּקפּק. בּחיי החברה, בּתקוּפוֹת גדוֹלוֹת של מַעברים (וזה לפעמים עניין של דוֹרוֹת אחדים ולא של ימים וחדשים) אין וַדאוּת בּהישׂגים. והישׂגים תמיד טעוּנים בּדיקה וּביצוּר מחדש – לראוֹת אם לא חדר האוֹיב לתוֹך החוֹמה ואם אינוֹ שליט וּפוֹעל בּתוֹך החוֹמה עצמה.

בּרצוֹננוּ להתבּוֹנן אחוֹרנית אל מה שעברה תנוּעת הפּוֹעלים העברית בּמשך ארבּעים שנה. ויש לי קוֹשי אישי בּהסבּרת הדברים הללוּ. הדרך הזאת בּה אתם לוֹמדים והנוֹשׂאים אשר אתם מטפּלים בּהם עלוּלים להקנוֹת לכם כּמה וכמה ידיעוֹת אשר לא היוּ לכם. מה שאני רוֹצה הוּא דבר אחר. רוֹצה אני להקנוֹת לכם דבר מסוּבּך יוֹתר: נסיוֹן חיים. כּיצד מַקנים ידיעוֹת – לכך יש שיטוֹת קבוּעוֹת. אבל כּיצד אפשר שדוֹר אחד לשני ואדם לחברוֹ יוּכל להקנוֹת נסיוֹן חיים שלוֹ, לקח חיים שלוֹ – זהוּ עניין קשה הרבּה יוֹתר.

ד"ר סימוֹן – בּהרצאתוֹ כּאן – ציטט מפּי פּדגוֹג אנגלי, סֵיר ריצ’ארד לוינסוֹן, שהוּא ניסה (בּעקבוֹת אריסטוֹ) להבחין בּין דברים שאפשר למסוֹר לאנשים צעירים וּדברים שאי אפשר להקנוֹת לאנשים צעירים. והמסקנה היא: כּי לאנשים בּגיל צעיר מאד אפשר להקנוֹת הרבּה מושׂגים והרבּה ידיעוֹת ואפשר שהמוֹח יעבוֹד על פּי כּל כּלָלי ההגיוֹן ושהם יבינוּ את הדברים לאשוּרם. אבל כּל זה חל על עניני מדע: מתימַטיקה, ידיעת הטבע, לוֹגיקה וכוּ' – ענינים שאין להם שייכוּת לא לגיל ולא לנסיוֹן החיים, כּי אם לתפיסה השׂכלית בּלבד. תפיסה שׂכלית זאת יכוֹלה להיוֹת מפוּתחת וּמסוּגלת לתפקידה גם בּגיל צעיר מאד. אתה יכוֹל לקחת ילד וּללַמד אוֹתוֹ מתימטיקה, וּמתוֹך היוֹתוֹ ילד – אין שוּם מניעה לכך שיחדוֹר למדע זה. צריך רק שיִרצה ללמוֹד ושכּשרוֹנוֹתיו השׂכליים יספּיקוּ לוֹ. לפי דברי חוֹקרים, אין הבדל בּנדוֹן זה בּין אדם צעיר, ילד וּמבוּגר. צריך רק להקנוֹת לאנשים את הכּוֹח השוֹפט, את ההגיוֹן, את כּללי ההגיוֹן. ואפשר לשער כּי יש ילד לוֹ הגיוֹן ישר ויש אדם מבוּגר שהגיוֹנוֹ עקוּם.

אבל יש סוּג ידוּע של ענינים, מה שאריסטוֹ קוֹרא פּוֹליטיקה (אוֹתה מלה בּפי מישהוּ אחר יכוֹלה לשמש למוּשׂגים אחרים לגמרי) – כּלוֹמר: חיי החברה, חיי האדם – את זאת יכוֹל האדם להבין רק מתוֹך שנתנַסה בּדברים אלה, מתוֹך שהכּיר את טבע הדברים.

אני עצמי נאבק עם המחשבה הזאת. כּי אני יוֹדע שיש דברים עמוּקים וחשוּבים מאד הנוֹגעים למה שקוֹראים פּוֹליטיקה, מוּסר אוֹ חברה, שאדם קוֹלט אוֹתם בּגיל צעיר. ואם לקבּל את ההבחנה הזאת – הרי שאלה זוֹ קיימת גם לגבּי לימוּד התנ"ך בּגיל צעיר. ואני נוֹכחתי שיש דברים חשוּבים מאד, שאנשים בּגיל צעיר, בּרענַנוּת נפשית מסוּימת, יכוֹלים לקלוֹט בּאוֹפן קל מאד, והם יבינוּ זאת למרוֹת חסרוֹן נסיוֹן החיים, כּי הספר והתנוּעה יפַתחו בּהם מה שיש בּנפש כּל אדם. אבל הדבר שאפשר להכּירוֹ רק לאחר שהגעת לכלל נסיוֹן עצמי – זה נסיוֹן החיים וזה מוּגדר יפה בּדברי חכמינוּ שאמרוּ: “אין אדם עוֹמד על דברי תוֹרה אלא לאחר שנכשל בּהם”.

ענין זה ולקח-חיים זה של דוֹר הוּא עניין אנוֹשי מוּרכב מאד מאד. ואני מעיז לחשוֹב שמַה שגרם לתקוּמת תנוּעת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל וּמה שעבר עליה – הוּא אחד הדברים העמוּקים בּיוֹתר והמקוֹריים בּיוֹתר אשר קרוּ בּדוֹר זה. ודוֹר זה – הרי הוּא אחד הדוֹרוֹת המוּרכּבים בּיוֹתר בּתוֹלדוֹת האדם, בּמידה שידוּע לנוּ הדבר.

ועוֹד קוֹשי אחד לפנַי בּהסבּרת הנוֹשׂא שלי. לאדם יש רק אפשרוּת אחת להסבּיר ולמסוֹר רעיוֹן לזוּלתוֹ, והיא – על ידי המלה המדוּבּרת והכּתוּבה. אך המלה הטוֹבה לא בּלבד שאינה מספּיקה לנוּ, שהיא מפגרת אחרי מחשבתנוּ; הצרה גדוֹלה יוֹתר: לאחר שסיגלנוּ מלה מסוּימת לא תמיד אנחנוּ יכוֹלים להשתמש בּה. הסימן המוּסכּם ניתן להתפּרש בּאפנים שוֹנים, ואזי מאַבּד הסימן את כּל ערכּוֹ. הדיפּלוֹמַטים היוּ אוֹמרים: “הלשוֹן ניתנה לאדם כּדי להסתיר את מחשבוֹתיו”. אין זה עדיין הדבר הגרוּע שאדם יכוֹל לעשׂוֹת בּדיבּוּר שלוֹ – לכסוֹת על המחשבה. אבל יש אצלנוּ לעתים קרוֹבוֹת שהמלה בּאה כּתחליף למחשבה. לא פּעם יקרה שמישהוּ אוֹמר איזוֹ מלה מצלצלת, חשוּבה בּלוֹעזית, ונדמה שאמר משהו…

לפעמים יש לי הרוֹשם כּאילו העוֹלם קיים אצל אנשים בּשטח של הגדרוֹת, ניסוּחים וּסמלים בּלבד, והמלים הן הנאבקוֹת בּיניהן; בּין מלים אפשר לעשׂוֹת שלוֹם. אבל שלוֹם בּין מלים אינוֹ שלוֹם בּין אנשים. הבנת המלה האמיתית כּלוּלה בּאוֹתה אפשרוּת שהענין – דרך המלה, דרך הנוּסחה – יחדוֹר אל עצם הממשוּת.

יש שני סוּגי מלחמוֹת בּענין של מלים: יש ששני אנשים רוֹצים דבר אחד, עוֹשׂים דבר אחד, אבל הם משתמשים בּשתי מלים שוֹנוֹת לכינוּי הענין הזה והמלחמה היא בּגלל השם. וכך הם נעשׂים אוֹיבים זה לזה. ויש שבּאוֹפן כּזה נוֹצָרות מפלגוֹת וּמתרגשוֹת מלחמוֹת. אבל יש גם מצב הפוּך. קוֹרה שאנשים נוֹשׂאים בּלבּם חזוֹנוֹת שוֹנים, אבל הם קוֹראים להם בּשם אחד, מתוֹך מסיבּוֹת שוֹנוֹת, אוֹ מתוֹך קוֹצר הלשוֹן להדבּיק את הבדלי המוּשׂגים הללוּ. ואזי, בּמידה שמתבּררים ההבדלים האלה, הם נלחמים לא רק על ההבדלים, אלא גם על הזכוּת לאחוֹז בּמלה הזאת, כּלוֹמר: מי מהם נוֹהג בּה שימוּש נכוֹן וּמי לא נכוֹן. בּהיסטוֹריה ידוּעוֹת עוּבדוֹת שאנשים אשר התרחקוּ זה מזה מאד עדיין נאחזים (כּמוֹ השנַים שאוֹחזים בּטלית) בּירוּשה משוּתפת, בּמלה משוּתפת – ונלחמים על “זכוּת הירוּשה”.

לנוּ, לכל תנוּעה אשר אינה מסתפּקת בּ“יש”, אלא רוֹצה משהוּ אשר אינוֹ קיים עדיין (יתכן שבּשביל ה“יש” קל יוֹתר לקבּוֹע מלים והגדרוֹת, אבל בּשביל מה שאינוֹ קיים זה קשה יוֹתר); לנוּ, כּצעירים יהוּדים, שמחלת הדיבּוּר, ענין חיפּוּש המלה וּפתרוֹן שאלוֹת על ידי הרגלים של דיוּן וחלוּקת מוּשׂגים קיימים בּאמצעוּת הגדרוֹת מילוּליוֹת, תמיד אוֹרבת לנוּ – לנוּ, לדעתי, צפוּיה סכּנת אִינפלַציה של מלים. בּאיזוֹ קוּפת-בּרזל מוּנח זהב, וּמי שמקבּל את הלירה המוּדפּסת של נייר יוֹדע שבּשעת הצוֹרך ילך אל הקוּפּה הממשלתית הגדוֹלה ויקבּל תמוּרה של זהב בּעד הלירה שלוֹ. בּמקרה זה השטר הוּא לירה. אבל אם אין זהב בּקוּפּה אזי אין זה אלא נייר שאינוֹ שוה מאוּמה… כּן הדבר גם בּעוֹלם המחשבה. המלה שלנוּ – הוּא אוֹתוֹ נייר-הערך שאנחנוּ מוֹציאים אוֹתוֹ, הוֹדוֹת לזהב-נפשנוּ, לשׂכלנוּ, לנסיוֹננוּ. המשתמש בּמלה כּזאת והוּא יכוֹל ללכת ולתבּוֹע לפי ערכּה את הזהב – את התוֹכן שלה – הרי זה דבר-מה חשוּב. אבל הוֹצאת שטרוֹת שאין להם כּיסוּי, מלים ריקוֹת מכּל ערך – זאת אינפלַציה. ערכּוֹ של שטר כּזה יוֹרד והוֹלך.

בּכל ענין של הכרת מושׂגים רעיוֹניים מוּפשטים קיימת סכּנה של מה שקוֹראים בּעברית “שמוֹת שנתרוֹקנוּ מתכנם”. יש קסם לשמוֹת ויש להם כּוֹח, גם בּמקרה שתכנם התרוֹקן מזמן. מישהוּ רוּקן אוֹתם ואנחנוּ עדיין משתמשים בּהם… השימוּש הזה בּמלים ללא כּיסוּי מספּיק הוּא ענין שעוֹשׂה הרבּה בּירוּרים והרבּה הסתכּלוּיוֹת מדעיוֹת למוּעט-ערך.

ועכשיו הקוֹשי השלישי, בּבוֹאנוּ להסבּיר לדוֹר צעיר בּארץ את דמוּתה וּמפעלה של תנוּעת-הפּוֹעלים. אדם חש בּאוֹפן עמוֹק את התוֹפעה שהוּא עצמוֹ נתקל בּה. אוּלם מה שהוּא צריך לקבּל מאחרים כּמוּשג על תוֹפעה שחלפה, שבּשעתה אוּלי הסעירה את הרוּחוֹת וגרמה הרבּה מאמצים, והרבּה שׂמחה אוֹ הרבּה צער, אם הוּא מקבּל זאת לגמרי מן המוּכן, – קשה להניח שהוּא יֵדע להעריך זאת כּראוי. כּל אחד מאתנוּ כּשלמד בּבית-הספר היסטוֹריה והגיע לפרק של יציאת מצרים, של מתן תוֹרה, אוֹ עמד בּפרק של מאוֹרעוֹת-עוֹלם גדוֹלים אחרים – האם בּאמת עמד על עוּמקם של הדברים, מה זאת “יציאת מצרים”? מה זה “בּית-עבדים”? – אני מסוּפּק בּדבר. כּשרוֹננוּ מוּגבּל. אם אין בּנוּ אוֹתם הכּוֹחוֹת הנפשיים של שירה שבּאמצעוּתם נחוּש קירבה למאוֹרעוֹת עוֹלם, אזי המאוֹרעוֹת האלה נעשׂים חוֹמר לימוּדי, תאריכים ותוּ לא. כּוֹחוֹת הנפש אינם מספּיקים אצל כּל אדם כּדי שיקבּל את לימוּד ההיסטוֹריה העוֹלמית כּחוָיה אישית שלוֹ, וּבלי זה ערך הדברים הנלמדים קטן מאד.

וּכשאני ניגש לענין שלנוּ, שהוּא כּל כּך קרוֹב עדיין, ואצל רבּים מאתנוּ ה“היסטוֹריה” הזאת מוּנחת על כּף-היד, מתעוֹררת אצלי השאלה: הנוֹטים אתם לקלוֹט את הדברים שאספּר לכם כּענין חי, כּענין שנוֹגע לכם? כּי הרי הדברים האלה שוּב אינם דוֹרשים מאמץ ממישהוּ, הרי הם כּאילוּ עשוּיים כּבר, תהליך העשׂיה כּבר נגמר ותפוּר, וּכבר אין רוֹאים אפילוּ את התפרים. בּזה אני רוֹאה קוֹשי גדוֹל. איך להגיש לפניכם את הדברים המוּגמרים, ושבּכל זאת תרצוּ לחדוֹר וּלהבין את עניננוּ אנוּ, כּאילוּ הנכם שוּתפים לעשׂיה.

ניסיתי לסַכּם לעצמי ולראוֹת מה הם הדברים אשר בּשבילנוּ הם היוּ הרים, בּעיוֹת עצוּמוֹת, ושבּשבילכם הם עכשיו מישוֹר, אשר אתם הוֹלכים עליו בּלי כּל קוֹשי. אביא דוּגמאוֹת אחדוֹת.עבוֹדה גוּפנית. ילד שגדל בּארץ וגדל בּעבוֹדה בּודאי גם לוֹ אין העבוֹדה ניתנת בּלי כּל מאמץ. אבל סביבת העבוֹדה היא בּשבילוֹ דבר טבעי, דבר שהוּא ראה ותוֹפשׂ והוּא שוּתף לה מגיל רך בּיוֹתר. ויש לי רוֹשם שהעבוֹדה, הכּלי, המכוֹנה, הקרקע – ניתנים לוֹ בּקלוּת יתר, בּלי סבכים, בּלי בּעיוֹת, בּלי פּחד של נחשלוּת, בּלי בּוּשה של כּשלוֹן. זאת אני אוֹמר לגבּי ילדי ארץ-ישׂראל.

אבל בּמידה לא קטנה אני אוֹמר את זה גם לגבּי העליוֹת מחוּץ- לארץ, אלה המאוּחרוֹת. נדמה לי שכּל אוֹתוֹ הקוֹשי הנפשי העצוּם, ואפשר לוֹמר לפעמים, גם גבוּרה מסוּימת וגם היסוּרים הגדוֹלים, שהיוּ קשוּרים אצל בּני העליה השניה בּיוֹם ראשוֹן לעבוֹדה, בּמַעבר לחיי עבוֹדה מחייהם הקוֹדמים, – דבר זה לא היה ניכּר בּמידה גדוֹלה כּל כּך אפילוּ בּעליה השלישית. כּבר לא ראיתי אצלם אוֹתן הגניחוֹת, האנחוֹת, היסוּרים, אשר ליווּ רבּים מבּני העליה השניה.

לדוּגמה – אביא רשימת זכרוֹנוֹת מאת בּחוּר בּן שבע-עשׂרה, מאנשי העליה השניה, שניסה לעבוֹד בּסיתוּת בּירוּשלים, שבּה מסוּפּר בּמין צער נוֹרא על העייפוּת והסבל:

“עצם ההסתגלוּת לעבוֹדה הפּשוּטה היתה כּרוּכה בּהתאמצוּת גוּפנית מרוּבּה, ולא כּוּלם הסתגלוּ אליה. זכוּרני: אני בּן 17. מעוֹדי לא עבדתי עבוֹדה גוּפנית. הייתי חוֹזר הבּיתה אחרי העבוֹדה בּידים פּצוּעוֹת וּנפוּחוֹת בּאין יכוֹלת לנגוֹע בּשוּם דבר, וּבלי להחליף את בּגדי הייתי יוֹצא לחצר דירתי, בּה עצי-זית גדוֹלים, נשען על אחד מהם וּבוֹכה כּילד קטן. היה בּבּכי הזה פּחד מפּני קשי ההסתגלוּת לעבוֹדה: “פּן לא אוּכל להיוֹת פּוֹעל” (זאת אוֹמרת, לא רק עצם הקוֹשי, אלא גם הפּחד לא להיוֹת פּוֹעל! זה חתוּם על ידי יוֹסף בּרץ. בּ. כּ.), והיוּ בּו גם מגעגוּעים לאמא!” (“הפּוֹעל הצעיר”, תרפּ"ט, 22–23. פּרקי “הפּוֹעל הצעיר”, כּרך ג', עמוּד 322).

אצל אנשי העליה השניה הוֹפעה כּזוֹ לא היתה נדירה בּיוֹתר.כּך עשׂה דוֹר אשר בּשבילוֹ ענין העבוֹדה הגוּפנית היה – בּהכּרה – צו החיים החשוּב בּיוֹתר, והבּטלה מעבוֹדה – המִפגע הקשה בּחיים; ורבּים, אשר הלכוּ יחד בּסך, נשארוּ בּדרך ונפלוּ, ולא הצליחוּ. אלה אשר חפצוּ מאד מאד להתעלוֹת בּעבוֹדה ולא הצליחוּ בּשוּם פּנים, היתה אי-הצלחה זאת בּשבילם טרגדיה אישית גדוֹלה, מכּיון שנאלצוּ לבחוֹר להם אחר כּך מקצוֹע אחר. ויש כּאלה הנוֹשׂאים עד עכשיו את הכּאב הזה בּלבּם.

עכשיו ענין העבוֹדה הגוּפנית נעשׂה חלק מחיי הדוֹר, עד שיתכן כּי אדם בּזמננוּ שיקרא את הדברים האלה שרשמוּ אנשים מהדוֹר ההוּא יצחק להם בּלבּו: “מה ההתפּעלוּת מעצמכם, שקיימתם את מצווֹת העבוֹדה הגוּפנית?..” יתכן מאד כּי העניינים שמילאוּ כּרכים של “הפּוֹעל הצעיר” בּשעתוֹ, כּי כּל מה שהתבּטא בּחלק ניכּר של הנסיוֹנוֹת השיריים והבּלטריסטיים של הזמן ההוּא, מה שהעלה אנשים מסוּימים ונתן להם את ההוֹד האישי הגדוֹל – כּל זה לא יוּבן כּראוּי אצל בּני דוֹרנוּ כּעת. למשל: דמוּתו של א. ד. גוֹרדוֹן, שלא ראוּהוּ בּזמנוֹ כּאיש אשר קיבּל על עצמוֹ לחבּר שיטה פּילוֹסוֹפית מסוּימת, אבל ידעוּהוּ כּאדם שכּוֹחוֹ האישי והחינוּכי בּתוֹך תנוּעת הפּוֹעלים היה, קוֹדם כּל, בּדברים אחדים מסוּימים, שמצטרפים לדמוּתוֹ הנעלה, בּאמוּנה מתוֹך יאוּש וּבגבוּרה מתוֹך חוּלשה וּבנסיוֹן לכבּוֹש עבוֹדה לאדם אשר בּמשך עשׂרוֹת שנוֹת חייו לא עשׂה שוּם עבוֹדה גוּפנית, ואחר כּך ראה בּה מנוֹף לכמה וכמה דברים בּחיי האדם והעם. ואפשר לוֹמר שכּל חייו בּארץ וכל ספרוּתוֹ היוּ מוּקדשים לענין העבוֹדה הגוּפנית: מה חשיבוּתוֹ של המנוֹף הזה – העבוֹדה – וּלאיזה ערכים גבוֹהים הוּא מביא את האדם. היה לוֹ צוֹרך נפשי להסבּיר לחברים, לאיזה ערכים אנוֹשיים וּלאוּמיים חשוּבים מאד יכוֹלה העבוֹדה הגוּפנית לשמש. והנה, יתכן שעכשיו ההסבּר הזה נעשׂה כּה מיוּתר והצוֹרך שבּוֹ – יכוֹל להיוֹת בּלתי מוּבן לגמרי.

המעבר האישי לעבוֹדה גוּפנית, חשיבוּתוֹ גם מבּחינת העיקרוֹן של עבוֹדה עברית בּכל השטחים של המשק העברי, וגם מבּחינה מוּסרית: שאדם צריך בּעצמוֹ לעבוֹד. העיקרוֹן הזה של עבוֹדה עברית, אף כּי אינני אוֹמר שהוּא שוֹלט בּכל מקוֹם, הוא מקוּבּל כּיוֹם כּעיקרוֹן יסוֹדי בּחיי הארץ, בּבנין הארץ. אמנם, יש חוּגים בּישוּב שמערערים עליו. יש מי שחוֹשב כּי למען השלוֹם עם השכנים איננוּ צריכים לעמוֹד על עבוֹדה עברית טהוֹרה. יש סוֹברים שאין צוֹרך בּעבוֹדה עברית שלמה, מתוֹך שיקוּל פּוֹליטי. ויש אחרים החוֹשבים, בּפרט לגבּי סוּג ידוּע של חקלאוּת, כּי היה טוֹב אילוּ היתה העבוֹדה העברית קיימת בּמשק העברי, אלא שאי אפשר לעמוֹד בּזה, כּי הפּוֹעל העברי אינוֹ מתאים לזה, הן מבּחינת שׂכר העבוֹדה והן מבּחינת התאָמתוֹ לעבוֹדה. אבל עצם העיקרוֹן של עבוֹדה עברית אינוֹ ענין של הזיה. תל-אביב כּוּלה בּנוּיה בּעבוֹדה עברית. יש תעשׂיה גדוֹלה שקיימת על עבוֹדה עברית בּמאה אחוּזים. אגב, רוֹצה אני להזהיר שכּשם שאמרתי קוֹדם שנצחוֹנוֹת חברתיים אינם דברים שבּוַדאוּת ותמיד טעוּנים הגנה, אַל נתבּרך בּלבּנוּ גם בּמקרה זה שנהיה פּטוּרים, אוּלי בּעתיד הקרוֹב, ממלחמה על עבוֹדה עברית. אבל בּמוּשׂגי אדם צעיר שחי עכשיו בּארץ ועוֹבד בּתעשׂיה אוֹ בּאיזה משק שלנוּ אוֹ בּמחנוֹת העבוֹדה של הממשלה – ענין העבוֹדה העברית אינוֹ בּגדר בּעיה מסוּבּכת. אבל בּשביל הדוֹר שיסד את תנוּעת הפּוֹעלים היתה זאת השאלה הלאוּמית והסוֹציאלית הגדוֹלה בּיוֹתר. ואם נזכּוֹר שלפני דוֹר זה היוּ גם בּוֹני-הארץ כּשרים ואידיאַליסטים גמוּרים שנתנוּ את חייהם על בּנין הארץ, וכן גם הוֹגי-דעות של חיבּת-ציוֹן ושל הציוֹנוּת אשר לא ראוּ את שאלת העבוֹדה העברית כּשאלה בּעלת ערך מיוּחד, וּבמשך 30–25 שנה הם השלימוּ עם המחשבה שהיסוֹד של העבוֹדה הגוּפנית בּארץ יהיה לא יהוּדי, וכי היהוּדים יהווּ בּארץ שכבה עליוֹנה שלטת, מדריכה (ודבר זה נאמר על ידי אחד-העם עוֹד בּתרע"ב, 8–7 שנים לאחר התחלת העליה השניה, לאחר שקמה הסתדרוּת פּוֹעלים שנלחמה על עבוֹדה עברית), וכי בּעת בּנינה של תל-אביב היה יכוֹל קבּלן יהוּדי לוֹמר: “אם אתם רוֹצים לעבוֹד בּיהוּדים, בּבקשה, תשלמוּ לי, אבל בּעד הכּתלים אינני אחראי…”; וכי בּנין החווֹת הלאוּמיוֹת (לא משקים פּרטיים, שהיוּ כּבר מוּשרשים בּחטא של עבוֹדה לא-יהוּדית ) –‎ בּן-שמן, חוּלדה – התחיל בּעבוֹדה ערבית – תבינוּ, כּי מאז עברנוּ מרחק עצוּם אשר אין לתארוֹ, וכי אי אפשר להבין את תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ בּלי ללמוֹד לדעת את מלחמוֹתיה על עבוֹדה עברית – המלחמוֹת אשר התחילוּ עם העליה השניה, לפני ארבּעים שנה, וּבעצם הוּפסקו רק ערב המלחמה.

בּעית השמירה העברית – בּעית החוֹמר האנוֹשי המתאים

לכיבּוּש העבוֹדה: “פּוֹעל טבעי” אוֹ “פּוֹעל אידיאַליסטי” –

היאָבקוּתוֹ של הפּוֹעל בּישוּב על הדיבּוּר העברי – התנגדוּתוֹ

לתמיכה – שאלוֹת עבוֹדת האשה – שאלוֹת המשפחה – רעיוֹן

ההתישבוּת העוֹבדת – רעיוֹן ההסתדרוּת – מוֹצאה הסוֹציאלי

והחברתי של העליה השניה – השפּעת הבּית היהוּדי – מימי

ילדוּתוֹ של י. בּן-צבי, של בּ. בּרוּכוֹב – הסיפּוּר “לאָן” מאת מ.

ז. פּייאֶרבּרג מַפתח להבנת העליה השניה.

אמרתי שעקרוֹן העבוֹדה העברית נתבּצר בּישוּב בּמידה גדוֹלה. אבל היה עוֹד צד בּדבר. התנוּעה הציוֹנית בּמשך שנים רבּוֹת, בּימי חיבּת-ציוֹן ואחר כּך בּימי ההסתדרות הציוֹנית, אמנם היוּ לה סימפּטיוֹת לתנוּעת הפּוֹעלים. והקוֹרא היהוּדי שישב בּגוֹלה היה תוֹרם בּרצוֹן ח"י פּרוּטוֹת לטוֹבת הפּוֹעלים בּארץ-ישׂראל. גם בּעתוֹנוּת הציוֹנית בּחוּץ-לארץ היה לפעמים רגש טוֹב לפּוֹעלים (בּאחת האידיליוֹת של טשרניחוֹבסקי קם אחד מן החבוּרה ונוֹאם נאוּם על הפּוֹעלים בּארץ-ישׂראל וּמעוֹרר את הלבבוֹת לצרוֹת שלהם). כּל זה היה פּעם. אבל בּשביל ההסתדרוּת הציוֹנית ענין העבוֹדה העברית לא היה ענין עקרוֹני, אלא אחד העניינים בּלבד. בּרוּר שלא היה מדאגתה להילָחם נגד חוֹסר-העבוֹדה של הפּוֹעלים, למנוֹע יציאת פּוֹעלים מן העבוֹדה. עכשיו ענין העבוֹדה העברית נעשׂה אבן-הפּינה בּכל הפּעוּלה הציוֹנית, בּעבוֹדוֹת המוֹסדוֹת הציוֹניים, בּתקציב הציוֹני; עכשיו זה בּשבילנוּ דבר טבעי בּיוֹתר. אבל בּמשך שנים רבּוֹת צריך היה להילָחם, עד שהתנוּעה הציוֹנית קיבּלה את בּעית הפּוֹעל העברי כּעיקרוֹן בּתכניתה.

ודוּגמה אחרת. עכשיו, כּשיש חיילים עברים ויש נוֹטרים עברים ויש משטרה עברית, והיא נעשׂתה לחלק כּל כּך עיקרי בּחיינוּ, וכל בּחוּר יהוּדי, אם הוּא איננוּ משתמט מקצוֹעי, יוֹדע להחזיק נשק ויוֹדע לקבּל תפקיד בּמוּבן זה, עכשיו קשה להסבּיר מה היה בּשעתוֹ התפקיד של שמירה יהוּדית. וּבכן, אספּר בּענין זה כּמה פּרטים ואביא לכם כּמה דוּגמאוֹת היסטוֹריוֹת.

לפני עשׂרוֹת אחדוֹת בּשנים, לפני היוֹת תנוּעת הפּוֹעלים הזאת, וגם שנים אחדוֹת לאחר שקמה – עמדה כּל מוֹשבה תחת חסוּתוֹ של איזה שֵיך בֶּדוי. אחרת לא יכלה להתקיים, בּכל תקוּפה של בּציר הכּרמים היהוּדיים היוּ מתרכּזים שוֹמרים ערביים. הרעיוֹן של שמירה עברית טרם חדר להשׂגתם של בּני המוֹשבוֹת. והרי היוּ גיבּוֹרים יהוּדים אזי, בּראשית ימי ראשוֹן-לציוֹן אוֹ זכרוֹן-יעקב, ואף על פּי כן גם אלה הגיבּוֹרים השלימוּ לגמרי עם עוּבדה זאת, שהם ממוּנים אוֹ מפקחים מטעם המוֹשבה על השוֹמרים הערבים. והאנשים שדיבּרוּ על כּך שזהוּ מצב של עלבּוֹן גדוֹל ועבדוּת (והיוּ הרבּה מקרים של התנהגוּת גסה מצד השומרים הערבים, שנהגוּ בּדרך של שליטים אוֹ כּוֹבשים בּתוֹך המוֹשבה היהוּדית), שעוֹררוּ נגד השמירה הערבית, נחשבוּ לאנשים המסַכּנים את הישוּב ועלוּלים לגרוֹם לשפיכת דמים… ואם אמנם גם עכשיו עדיין יש מקוֹמוֹת בּוֹדדים בּארץ אשר בּהם, מסיבּוֹת שוֹנוֹת (בּגלל היוֹתם מקוֹמוֹת לא מיוּשבים, אוֹ בּגלל איזה חשבּוֹנוֹת פּוֹליטיים, אמיתיים אוֹ מדוּמים), קיים עוֹד זכר לשמירה הערבית – הרי למעשׂה הענין הזה נדחק מלבּנוּ, והשמירה העברית היתה לעוּבדה. נשארה רק היסטוֹריה רוֹמַנטית של השמירה מהימים ההם, זכרוֹנוֹת של רכיבה על הסוּס וּמעשׂי “שאטארה” מסוּימים. קשה לנוּ לשער שבּאה מהפּכה ממש אצל היהוּדים בּיחס לשמירה על עצמם, על בּטחוֹן חייהם, בּיחס לדרך לבטחוֹן חייהם. בּענין זה היה ויכּוּח אשר התנהל בּציוֹנוּת עוֹד מהימים הראשוֹנים. היוּ מגמוֹת אשר שאפוּ לשמירה יהוּדית עצמית; והיוּ מגמוֹת שהאמינוּ שהדרך הבּטוּחה בּיוֹתר היא – שוֹחד. איננוּ יוֹדעים, כּמוּבן, מה יהיה אִתנוּ בּארץ בּהמשך הימים. יתכן מאד שאם תשלטנה מגמוֹת מסוּימוֹת, שישנן כּיוֹם בּישוּב, המוּכנוֹת לשלם כּל מחיר שהוּא בּעד שלוֹם עם שכנים, אזי תצוּף שוּב השאלה של יהוּדים החיים בּחָסוּת (אפשרוּת זוֹ של “יהוּדים בּחסוּת” נוֹשׂאת עמה גם האידיאה של מדינה דוּ-לאוּמית, גם האידיאה התוֹלה את הציוֹנוּת בּפדרציה ערבית. הן, בּעצם, נכוֹנוֹת לתאר את עתיד היהוּדים בּארץ כּנתוּן לחסוּת אחרים). אבל, לפי שעה, בּא שינוּי כּל כּך גדוֹל בּענין זה, שלצעיר יהוּדי בּימינוּ קשה עכשיו לחיוֹת מחָדש בּאוֹפן עמוֹק את החוָיה של כּוֹבשי השמירה, בּפרט שזה לא היה רק ענין של כּיבּוּש פּנימי, כּמו בּכיבּוּש-העבוֹדה, אלא ענין הקשוּר עם קרבּנוֹת בּנפש, עם יסוּרים, עם ויתוּרים רבּים, גם עם התקוֹממוּת הישוּב נגד השוֹמרים. וכאשר בּאיזוֹ מוֹשבה הוּפר השלוֹם, אוֹ איזה שוֹמר לא הצליח בּשמירה – הרי כּל מקרה כּזה נהפּך לנשק נגד השמירה העברית.

אני עוֹבר לעוֹד סעיף אחד, שאינוֹ תוֹפשׂ מקוֹם בּמחשבתנוּ כּיוֹם, אוּלם בּזמנוֹ העסיק אוֹתנוּ מאד מאד: מי צריך להיוֹת הפּוֹעל בּארץ? על ידי מי תיבּנה הארץ? מוּבן שהיה מוּסכּם כּי הפּוֹעל הוּא נוֹשׂא הבּנין. רעיוֹן זה נתקבּל על כּל הפּוֹעלים בּארץ, על זרמיהם ועל מפלגוֹתיהם. אבל היה ויכּוּח, איזה פּוֹעל: הפּוֹעל הטבעי אוֹ הפּוֹעל האידיאַליסטי? “פּוֹעל טבעי” קראוּ לפוֹעל שהגיע לארץ אוּלי בּלי אידיאוֹת מיוּחדוֹת, על כּל פּנים, הוּא בּא מתוֹך מוֹצא פּרוֹליטרי (אם נשתמש בּטרמינוֹלוֹגיה החדשה). זאת אוֹמרת, שאביו היה פּוֹעל אוֹ בּעל-מלאכה, אוֹ שהוּא עצמוֹ עבד אצל בּעל-מלאכה. “פּוֹעל אידיאַליסטי” קראוּ לאדם אשר למד בּבית-ספר תיכוֹני אוֹ גבוֹה או בּ“ישיבה” והוּא החליט לעבוֹר לעבוֹדה גוּפנית. כּך חילקוּ בּאוֹתוֹ זמן את הפּוֹעלים לשני סוּגים, לשני טיפּוּסי אנשים.

והיוּ רבּים אשר שללוּ בּהחלט את הסוּג הזה של פּוֹעל אידיאַליסטי וחשבוּ שאין זה טבעי כּי אנשים שלא היוּ פּוֹעלים יעברוּ לעבוֹדה, והיא לא תתקיים בּידם (וכך חשבוּ אפילוּ אנשים אשר בּעצמם היוּ שייכים לסוּג זה) – וּבכל העוֹלם אין שחר לתוֹפעה כּזאת, ולשוא אנוּ קוֹראים קוֹלוֹת-קריאה שיבוֹאוּ מהגוֹלה. אם יהיוּ תנאים טוֹבים ויבוֹאוּ פּוֹעלים שׂכירים – מהיכא תיתי. אבל אין לבנוֹת את הישוּב על אנשים שהחליטוּ, מתוֹך פּרוֹגרמוֹת, להיוֹת לעוֹבדים.

המוּשׂגים הללוּ, שעתידוֹ של הפּוֹעל תלוּי בּמידה מסוּימת בּמוֹצאוֹ, וכי זהוּ שקוֹבע את משקלוֹ בּארץ – המוּ‎שׂגים הללוּ העסיקוּ את המוֹחוֹת ואוּלי עוֹד יוֹתר – את הויכּוּחים. ועתה, אם אינני טוֹעה, מבּחינה עיוּנית, חדלוּ אצלנוּ בּארץ לבדוֹק מאַיִן בּא האדם וּלמי היה שייך בּמוּבן המשפּחתי-הסוֹציאלי. החיים היהוּדים הרסוּ את הבּדיקה הזאת. יתכן שבּאוֹפן תיאוֹרטי לא היה לכך יסוֹד רב גם אז. אבל כּל אדם שלנוּ בּאוֹתם הימים ראה חוֹבה לעצמוֹ לתת על זה את תשוּבתוֹ: מאין יגוּיסוּ בּוֹני הארץ?

עכשיו, נדמה לי, ירדה שאלה זאת לגמרי מהפּרק.

ועוֹד שאלה, שעכשיו אני חוֹשב שאיננה בּעיה אצלנוּ – היא שאלת העברית. ואפילוּ אם יוֹצא בּאיזוֹ פּינה בּארץ עתוֹן ששמוֹ “נייוועלט” – אין לראות הוֹפעה זוֹ אלא כּנאמנוּת לירוּשה עתיקה מצד אלה העוֹשׂים בּזה, אין זוֹ כּבר שאלה חברתית בּארץ-ישׂראל. יתכן שיש בּעיה של גרמנית בּארץ וגם בּעיה של אנגלית, ואוּלי זוֹ תחמיר מאד. אבל שאלת העברית כּלשוֹן העם, כּשאלה שעוֹמדת לויכּוּח, ירדה מהפּרק. ילד שנוֹלד בּארץ-ישׂראל, שנמצא בּבית-ספר וּבסביבה עברית – לוֹ קשה לתאר שתנוּעת הפּוֹעלים בּארץ צריכה להיאָבק בּתוֹך עצמה היאָבקוּת עצוּמה, כּדי ששאלת הלשוֹן העברית תחדל להיוֹת שאלה.

בּשאלה זוֹ היתה ההיאָבקוּת מוּרכּבת יוֹתר מאשר בּשאלת העבוֹדה והשמירה. כּי כּאן צריך היה להיאָבק גם עם נוֹתן העבוֹדה, מפּני שהפּרדסן וּמנהל היקב והכּוֹרם לא חפצוּ בּפוֹעלים בּטלנים, אלא פּוֹעלים ממש, והם ראוּ בּמי שדיבּר עברית סימן גם למַרדנוּת גם לאריסטוֹקרטיוּת, וּפוֹעל כּזה היוּ לוֹ פּחוֹת שאנסים להחזיק מעמד אצל נוֹתן העבוֹדה מאשר אוֹתוֹ פּוֹעל המדבּר, לכל הפּחוֹת, בּשׂפה אחרת. והיה מאבק עם הישוּב הישן בּארץ ועם האִכּרים. אין לשכּוֹח שעוֹד לפני כּ-40–30 שנה התנהלוּ בּאידיש לא רק שׂיחוֹת פּרטיוֹת בּרחוֹבוֹת וּבעבוֹדה וּבכל מקוֹם, אלא גם ישיבוֹת של הועדים בּמוֹשבוֹת. אבל היתה גם היאָבקוּת פּנימית, ולא רק בּין מי שיוֹדע עברית וּבין מי שאינוֹ יוֹדע, אלא בּין אידיאה אחת לאחרת, בּין שתי תפישׂוֹת בּיחס לענין. כּי היוּ פּוֹעלים שבּאוּ לארץ מתוֹך שלילת העברית וּמתוֹך אי-אֵמוּן בּעברית. היוּ כּל מיני ניוּאַנסים. היתה היאָבקוּת עם חברים בּחוּץ-לארץ, אשר, בּמידה שזה ניתן בּחוּץ-לארץ, התבּצרוּ בּמוּשׂגים אידיאוֹלוֹגיים מסוּימים. בּגוֹלה היה גל האידישיזם הוֹלך וגוֹבר. והשׂפה העברית לא היתה אזבּסיס חי, כּמוֹ עכשיו. כּי גם מי שהיה בּעד עברית – לא ידע עברית. גם בּמוֹעצוֹת של “הפּוֹעל הצעיר” היוּ שדיבּרוּ אידיש, כּי לא היוּ רבּים אשר ידעוּ עברית. בּמצב כּזה היתה שאלת העברית בּשנים הראשוֹנוֹת של תנוּעת הפּוֹעלים שאלה קשה מאד. ואי אפשר היה לוֹמר בּוַדאוּת שכּוֹחה של העברית ינַצח. מפּני שכּוֹחוֹת רבּים מחוּץ-לארץ, אשר היוּ להם קשרים והשפּעה על פּוֹעלי ארץ-ישׂראל, היוּ אדישים, נייטרליים לגבּי העברית, אוֹ שהיוּ שוֹללים אוֹתה.

גם בּעיה זוֹ לא תהיה מוּבנת כּעת כּל צרכּה; לא ישׂיגוּ את מלחמת העברית על קיוּמה, כּמוֹ בּתקוּפת המלחמה עם החברה “עזרה”, שבּגללה פּרצה שביתת תלמידי סמינר. וזה היה אוּלי אחד המאוֹרעוֹת המזעזעים את הישוּב. אוֹ בּזמן הויכּוּח הפּנימי בּציבּוּר הפּוֹעלים, כּאשר ז’יטלוֹבסקי בּא לארץ עם תעמוּלה אידישיסטית. כּל אלה היוּ בּשעתן בּעיוֹת סוֹערוֹת וּבוֹערוֹת. ועכשיו אין מוֹחנוּ גם פּנוּי לחשוֹב על זה.

עוֹד דוּגמאוֹת של היאָבקוּת: הראשוֹנים שבּאוּ לארץ – אנשי ראשוֹן-לציוֹן אוֹ פּתח-תקוה – בּאוּ כּאנשים בּעלי אמצעים עם מחשבה לבנוֹת דבר-מה בּכוֹח עצמם. אבל למעשׂה, כּיון שהישוּב לא הצליח והגוֹרמים המישבים, חוֹבבי-ציוֹן והבּרוֹן רוֹטשילד, לא הצליחוּ להקים ישוּב המפרנס את עצמוֹ (ואין להתפּלא על כּך. אז חשבוּ כּי אי-ההצלחה בּאה מפּני שהאִכּרים עצלים ואינם רוֹצים לעבוֹד, תלוּ בּהם כּל מיני פּגמים אמיתיים והרבּה פּגמים מדוּמים; אבל אנחנוּ עכשיו, לאחר עשׂרוֹת שנוֹת חקלאוּת עברית, יוֹדעים עד כּמה אנוּ נאבקים למצוֹא דרכים להתפּרנס מעבוֹדתנוּ וּלהיאָחז בּענפים כּלכּליים המתאימים לארץ וּלהשׂיג זנים המתאימים לארץ – וכל זה לא היה בּאוֹתם הימים. לכן אין כּל פּלא שהישוּב החקלאי הצעיר איבּד את עצמוֹ ואת הוֹנוֹ והוֹן יהוּדי אחר ללא הצלחה), נוֹצר טיפּוּס של אדם התלוּי בּאפּוֹטרוֹפּסים, ואינוֹ מאמין שיוּכל להתקיים כּבן-חוֹרין בּארץ-ישׂראל. התמיכה, הזיקה לעזרה מן החוּץ – היתה קו אָפייני בּשביל הישוּב. הפּוֹעל בּארץ, אשר ראה את התוֹצאוֹת של התמיכה, את שלטוֹן הפּקידוּת, את השתעבּדוּתם של האִכּרים, ראה את התמיכה הזאת כּאסוֹן הישוּב. הישוּב הישן חי על חלוּקה; הישוּב החדש – חי על תמיכה. התחילה מלחמה עצוּמה על כּך שפּוֹעל המכבּד את עצמוֹ יאסוֹר על עצמוֹ ליהנוֹת מאיזוֹ שהיא תמיכה ציבּוּרית. אינני יוֹדע אם היה פּעם מקרה כּזה, שאנשים נזקקים יהיוּ נלחמים כּך נגד עזרה המוּגשת להם, מתוֹך הרגשה שהעזרה הזאת עלוּלה לשעבּד אוֹתם. והדברים הגיעוּ לידי כּך, שכּאשר התעוֹררה ההסתדרוּת הציוֹנית והחליטה לבנוֹת בּית ציבּוּרי לפוֹעלים היוּ חלקים חשוּבים בּציבּוּר הפּוֹעלים אשר התנגדוּ לכך בּכל תוֹקף, ויש שגם החרימוּ את הבּית הזה שנים רבּוֹת לאחר שנבנה. בּשעתוֹ היה זה אחד מעמוּדי היסוֹד: שלילת כּל תמיכה. והתיחסוּ לכל הלוָאה, לכל תקציב ועזרה ציבּוּרית כּאל דבר אשר ריח התמיכה נוֹדף ממנוּ ואסוּר ליהנוֹת ממנוּ.

בּמידה שהפּוֹעלים נכנסוּ לעבוֹדה כּפוֹעלים בּחַווֹת, אוֹ בּזמן שנכנסוּ אפילוּ כּמתישבים ראשוֹנים, נתקלוּ שם בּתוֹפעה ששמה היתה פּקידוּת, שלטוֹן של פּקידוּת. וּפרצה מלחמה עצוּמה בּין הפּוֹעלים וּבין הפּקידוּת. כּל אוֹתם הרעיוֹנוֹת, אשר בּאוֹפן עקרוֹני הבּיע אוֹתם אחד-העם בּמאמריו על שיטת האפּוֹטרוֹפּסוּת בּארץ והוּא ראה בּה את מקוֹר הרעה של הישוּב, – נעשׂוּ נחלת ציבּוּר הפּוֹעלים, והוּא קיבּל אוֹתם בּקנאוּת עצוּמה; מבּלי להבדיל אפילוּ בּאוֹתוֹ זמן בּין תמיכה ממש לבין הוֹן לאוּמי אשר בּתפקידוֹ לבנוֹת את הארץ.

המלחמה על הערכים הללוּ אשר קבעוּ בּראשית הדרך את דמוּתוֹ של ציבּוּר הפּוֹעלים ירדה בּשבילנוּ מעל הפּרק. האפּוֹטרוֹפּסוּת נשבּרה. אמנם, גם בּימי העליוֹת המאוּחרוֹת, לאחר המלחמה הקוֹדמת, עוֹד היתה היאָבקוּת בּלתי-פּוֹסקת עם כּל מיני נסיוֹנוֹת של אפּוֹטרוֹפּסוּת ישוּבית. אבל עכשיו שוּב אינה קיימת, וּמשטר של פּקידוּת אף הוּא אינוֹ קיים. מפעלי הפּוֹעלים השתחררוּ מפּקידוּת חיצוֹנית. יתכן שעוֹד תקוּם בּתוֹך המשק של הפּוֹעלים בּעיה פּנימית של פּקידוּת פּנימית. זוֹהי בּעיה חדשה, שאז, על כּל פּנים, הפּוֹעלים לא ידעוּה.

ויש עוֹד ענין, אשר אינוֹ מוּרגש עכשיו כּשם שהיה מוּרגש בּאוֹתוֹ זמן. זהוּ ענין עבוֹדת האשה. שאלת העבוֹדה לאשה היתה לא רק שאלה של מציאת אפשרוּת להעסיק בּחוּרה “מוֹסקוֹבּית”, אלא בּכלל – לתת לה אפשרוּת לעבוֹד בּין גברים. זה נחשב כּמעט כּמעשׂה פּשע. וּבמוֹשבוֹת נלחמוּ נגד זאת. הבּחוּרוֹת הראשוֹנוֹת אשר עבדוּ בּקטיף אוֹ בּבּציר היוּ צריכוֹת להיכּנס למוֹשבה בּאוֹפן שלא יראוּ אוֹתן חוֹזרוֹת מן העבוֹדה יחד עם בּחוּרים. מאידך גיסא, אם הפּוֹעל צריך היה להיאָבק עם אי-הרצוֹן של נוֹתן-העבוֹדה, הרי הפּוֹעלת צריכה היתה להיאָבק הרבּה מאד גם עם חבריה וידידיה על זכוּת העבוֹדה. וזוֹהי פּרשה גדוֹלה, אוּלי הירוֹאית וּבעלת יסוּרים, וּמחיר גדוֹל מאד שוּלם בּעד הזכוּת הזאת של האשה בּעבוֹדה חקלאית וחברוּת שלה בּתוֹך ציבּוּר הפּוֹעלים. יתכן שההיאָבקוּת הזאת זמנה עוֹד לא לגמרי עבר. אבל בּאוֹתה הצוּרה החריפה, אשר עליה יכוֹלוֹת לסַפּר – וּמסַפּרוֹת לפעמים הראשוֹנוֹת מבּין הפּוֹעלוֹת בּארץ – היא כּבר מזמן רחוֹקה מאתנוּ. ויתכן מאד שאוֹתן הנערוֹת כּיוֹם, אשר מצאוּ את מקוֹמן בּמשק מילדוּתן אוֹ בּחברוֹת נוֹער, אינן יכוֹלוֹת כּלל להעריך את הדרך העצוּמה, את הקשיים, גם התפּתחוּת מוּשׂגים שוֹנים, אצל הפּוֹעלוֹת עצמן, התפּתחוּת תוֹך כּדי הגשמה ונסיוֹנוֹת הגשמה.

ויש עוֹד שאלה, הקרוֹבה לשאלת עבוֹדת האשה, ואף היא פּרשה ארוּכּה, ועכשיו חדלה להיוֹת שאלה (כּך נראה לי) – זוֹ שאלת המשפּחה בּמשק, בּקבוּצה. אין לשכּוֹח שתנוּעת הפּוֹעלים בּארץ התחילה כּתנוּעה של רוָקים. גם כּתנוּעה של יתוֹמים. כּלוֹמר: אנשים בּלי משפּחה, בּלי הוֹרים, אנשים בּלי חיי-משפּחה, אנשים בּלי ילדים. והמוּשׂגים על חיים חלוּציים וחוֹסר כּל אפשרוּת של בּטחוֹן בּקיוּם כּמעט שהפכוּ את הרוָקוּת הזאת לחלק מן ההוָי הארץ-ישׂראלי. ורק לאט לאט, ואף זאת בּהרבּה קרבּנוֹת, נקבּר ההוָי הזה הרוָקי. כּל הקבוּצוֹת הראשוֹנוֹת נוֹצרוּ כּקבוּצוֹת של רוָקים. וּמציאת הדרך לאשה בּתוֹך הקבוּצה, מציאת הדרך לחיי משפּחה בּתוֹך הקבוּצה – לא היה דבר המוּבן מאליו. ואם רעיוֹן השוּתפוּת והעבוֹדה בּקבוּצה ריחף בּאויר ואנשים הבינוּ אוֹתוֹ, הוֹאיל והוּא היה תרגוּם עברי לדברים אשר הביאוּ אוֹתם מן החוּץ, וגם עצם היוֹת אנשים גלמוּדים, חסרי ישע, דחף אוֹתם לקבוּצה, – הרי הכּרת מקוֹמה של המשפּחה בּחיי הקבוּצה בּא בּאיחוּר זמן רב, לאחר הרבּה אבידוֹת וּלאחר הרבּה קבוּצוֹת שנתפּוֹררוּ וּלאחר הרבּה משפּחוֹת שנהרסוּ בּגלל זה, ושעזבוּ את חיי הקבוּצה והעבוֹדה. עכשיו, על כּל פּנים, העוּבדה שהמשק שלנוּ הוּא משק של משפּחוֹת, ושמשפּחה מוּכרחה למצוֹא בּוֹ את מקוֹמה השלם – הוּא דבר שנעשׂה לא רק לאידיאה, כּמו שזה היה לפני שלוֹשים שנה אצל אחדים מאתנוּ, אלא שנעשׂה לחלק מן ההוָיה הפּוֹעלית בּארץ.

אבל אתם בּוַדאי תשתוֹממוּ לשמוֹע שגם עצם הרעיוֹן של ישוּב עוֹבדים, של התישבוּת עוֹבדת, אף הוּא בּשעתוֹ לא ניתן לפּוֹעלים על נקלה. לא היה זה דבר המוּבן מאליו, שיש חשיבוּת למשק עוֹבדים ושהפּוֹעל צריך לבנוֹת את משק העוֹבדים.

רעיוֹן זה ניתן לתנוּעת הפּוֹעלים לאחר כּשלוֹנוֹת מרוּבּים, לאחר ויכּוּחים עצוּמים וחילוּקי-דעוֹת גדוֹלים בּענין זה. עצם הרעיוֹן על הקמת משק עוֹבדים, אם בּצוּרה של קבוּצה ואם בּצוּרה של מוֹשב, בּשעתוֹ כּמה וכמה מטוֹבי הפּוֹעלים וּמטוֹבי החוֹשבים של הפּוֹעלים השׂתערוּ עליו כּמוֹ על רעיוֹן ריאַקציוֹני, שעלוּל להרוֹס את מפעל הפּוֹעל, עלוּל להוֹציא כּוֹחוֹת מכּיבּוּש העבוֹדה, לעשׂוֹת את הפּוֹעלים תלוּיים בּתמיכה וּבאפּוֹטרוֹפּסוּת. רק כּמה שנים לאחר שהעליה השניה נתקלה בּכל מיני נסיוֹנוֹת של כּיבּוּש העבוֹדה, גם בּיהוּדה וגם בּגליל, התחיל הרעיוֹן להיקלט, אבל הוּא נקלט בּאוירה של אי-אֵמוּן גדוֹל אצל רוֹב ציבּוּר הפּוֹעלים, וגם, אפשר לוֹמר, אצל רוֹב המבַטאים של ציבּוּר הפּוֹעלים בּאוֹתוֹ הזמן. ויש הרבּה לעמוֹל כּדי להבין כּעת מה היתה אז דרך הפּוֹעל העוֹלה אל ההתישבוּת וּמה היוּ השלבּים בּדרך הזאת, וּמה היוּ הכּשלוֹנוֹת של עצם רעיוֹן ההתישבוּת, עד שהגיעוּ לא רק לכיבּוּשים התישבוּתיים, אלא להתבּצרוּת רעיוֹן ההתישבוּת העוֹבדת. ואם עצם הרעיוֹן של ההתישבוּת עדיין לא היה מוּסכּם וּמקוּבּל בּציבּוּר הפּוֹעלים ולא הוּעבר מהחוּץ בּשוּם צוּרה, – הרי העקרוֹנוֹת אשר עליהם תיבּנה ההתישבוּת העוֹבדת ושעכשיו הם קנין הכּלל היוּ בּשעתם, אפשר לומר, כּמעט נעלמים, בּלתי-ידוּעים לציבּוּר. למשל, המוּשׂג שמשק פּוֹעלים יכוֹל להיבּנוֹת רק על קרקע לאוּמי – זהוּ עכשיו מוּשׂג אלמנטרי. אבל המשקים הראשוֹנים של פּוֹעלים בּארץ נבנוּ על קרקע פּרטי ולא על קרקע לאוּמי. וּמי שהיה אוֹמר אז שהקרן הקימת תשמש יסוֹד להתישבוּת לאוּמית – היה נחשב להוֹזה. גם הרעיוֹן של עבוֹדה עצמית לא היה עדיין רעיוֹן מקוּבל, אשר על נקלה התבּצר בּתוֹך ציבּוּר הפּוֹעלים. וכן רעיוֹן השיתוּף – לא רק רעיוֹן השיתוּף הקבוּצתי, אלא גם כּפי שהוּא מתבּטא בּמוֹשב – גם הוּא עבר דרך ארוּכּה עד שנקלט בּציבּוּר הפּוֹעלים. היוּ אנשים אשר האמינוּ בּהתישבוּת עוֹבדת, אבל בּאוֹתוֹ זמן שללוּ כּל שיתוּף.

ואוֹסיף ואוֹמַר, שגם רעיוֹן ההסתדרוּת – היה רעיוֹן מוּטל בּספק. עכשיו אנוּ מקבּלים את רעיוֹן ההסתדרוּת, אם אפשר לוֹמר, לא כּלבוּש חיצוֹני של הפּוֹעל בּארץ, אלא כּאילוּ זה היה עוֹרוֹ של הגוּף הפּוֹעלי בּארץ. אבל עברוּ הרבּה שנים עד שהרעיוֹן הזה, שפּוֹעלי ארץ-ישׂראל מסוּגלים ועשׂוּיים וּצריכים להסתדר בּאִרגוּן כּולל שיקיף את כּוּלם, ארגוּן שאינוֹ נַחלה וקנין של זרם אוֹ של מפלגה, אלא של הכּלל כּוּלוֹ – הרעיוֹן הזה לא צמח עם ראשית העליה שניה, אלא הגיעוּ אליו לאט לאט – ושוּב – לאחר הרבה נסיוֹנוֹת קשים אשר לא הצליחוּ. אתם יוֹדעים בּודאי שההסתדרוּת החקלאית נוֹסדה בּתרע"א (1911). זאת אוֹמרת, בּמשך שבע השנים הקשוֹת בּיוֹתר, שנוֹת הבּדידוּת הגדוֹלה בּיוֹתר של תנוּעת הפּוֹעלים,

כּאשר לא צריכים היוּ כּוֹחוֹת גדוֹלים כּדי לאַרגן את הפּוֹעלים (כּי לא היוּ רבּים), בּמשך שבע שנים אלה לא הגיעוּ לרעיוֹן שאפשר להם לבנוֹת יחד את ההסתדרוּת הזאת אוֹ איזוֹ הסתדרוּת שהיא, הקלוּשה בּיוֹתר בּסמכוּתה וּבהיקפה.

מניתי לכם עכשיו כּמה וכמה גילוּיים של חיינוּ, אשר כּעת נעשׂוּ בּשבילנוּ כּעוּבדוֹת קיימוֹת, ואפילוּ אינן מעוֹררוֹת את מחשבתנוּ, כּי הם נראים כּדברים פּשוּטים מאד. הכּרת תנוּעת הפּוֹעלים מחייבת לשׂים לב לכל זה בּמידה מרוּבּה וּלהכיר את הערכים האלה בּלידתם וּבצמיחתם הראשוֹנה.מי גידל את העליה השניה? אני מדבּר על “העליה השניה” לפני עלייתה לארץ, כּלוֹמר, בּעוֹדה בּחוּץ-לארץ. מה הביא אוֹתה לארץ?

כּל תוֹפעה ציבּוּרית חדשה בּחיים, זוֹ שמתימרת להיוֹת חדשה (ואני חוֹשב שהעליה השניה, אף שקיבּלה ירוּשה גדוֹלה מהעליה הראשוֹנה, היתה תוֹפעה מקוֹרית בּיוֹתר בּהיסטוֹריה היהוּדית של הדוֹרוֹת החדשים), יש לשאול לגבּה שני דברים: א. מי אבוֹתיה? ממי למדה וּממי הוּשפּעה? ב. יש גם לשאוֹל: בּמה מרדה? כּי לא יכוֹלה לבוֹא תוֹפעה כּזאת אם אינה מוֹרדת בּאיזוֹ מציאוּת קוֹדמת. תוֹלדוֹתיה של כּל תנוּעת פּוֹעלים קשוּרוֹת בּשני הדברים האלה כּאחד: בּהבנת המקוֹרוֹת אשר הוֹלידוּה ואשר מהם ינקה, וגם בּהבנת הסביבה אשר בּה מרדה.

רגילים אנוּ לדבּר על מהפּכוֹת ועל מרד וכדוֹמה, וּלעתים קרוֹבוֹת משתמשים בּמלים הללוּ בּלי להבין את מַשמעוּתן הממשית. היוּ לנוּ הרבּה מרידוֹת, כּמוֹ מרידת ההשׂכּלה וּמרידת האֶפּיקוֹרסוּת אוֹ מרידת “הבּוּנד”. יש תנוּעוֹת בּישׂראל בּדוֹרוֹת האחרוֹנים, המוּכּרוֹת כּתנוּעוֹת מַרדניוֹת. אבל אני סבוּר שלא היתה שוּם תנוּעה בּדוֹרוֹת האחרוֹנים, אשר בּמידה כּזאת נאלצה למרוֹד בּכל כּך הרבּה דברים – לא רק בּאוֹיביה, כּי אם גם בּאוֹהביה, גם בּאבוֹתיה, גם בּאחיה – כּמוֹ תנוּעת הפּוֹעלים הארץ-ישׂראלית בּתקוּפת העליה השניה.

ואשאל קוֹדם למוֹצאה של העליה השניה. אמרתי שהיה ויכּוּח גדוֹל מאד בּארץ בּמשך שנים רבּוֹת על “פּוֹעל טבעי” ועל “פּוֹעל אידיאַליסטי”. וחשוּב מאד לברר מאיזה גוּשים, מאיזה מוֹצאים סוֹציאליים נצטבּרה תנוּעת הפּוֹעלים. ואני שוֹאל את זה לא מבּחינת ה“יחוּס”, אלא משוּם שאין להבין תנוּעה חברתית גדוֹלה בּלי לדעת מי היוּ אבוֹתיה, מאין בּאה. עוּבדה זוֹ עתידה אוּלי לקבּוֹע לאחר זמן את אָפיה ואת דרכּה של התנוּעה. ואני רוֹצה על כּל פּנים, להוֹכיח שלגבּי תנוּעת-הפּוֹעלים הארץ-ישׂראלית המוֹצא שלה מילא תפקיד מכריע.

אביא דוּגמאוֹת אחדוֹת מהיוֹם. כּשאנחנוּ רוֹאים את הפּוֹעל האירוֹפּי, את הפּוֹעל התעשׂייתי בּאנגליה וגרמניה, ורוֹצים לדעת, מאין הוּא התהווה, אנוּ מוֹצאים שבּראשיתוֹ הוּא בּא מתוֹך שכבוֹת אשר בּימי הבּינַים היווּ את בּעלי-המלאכה. מעמד בּעלי-המלאכה בּימי הבּינַים היה מעמד מכוּבּד. הוּא היה מעמד מאוּרגן בּצֶכים, הוּא היה מעמד בּעל הכּרה עצמית חשוּבה. בּזמן של שעבּוּד האִכּרים, כּשהללוּ היוּ מכוּרים לצמיתוּת לאדוֹני הקרקע כּעבדים, בּאוֹתה תקוּפה היתה המלאכה מכוּבּדת ועמדה על מדרגה גבוֹהה. היוּ גם זקוּקים לה. היא פּיתחה את האישיוּת, את ידיעת המלאכה. תכוּנוֹת אלה נמסרוּ, על פּי רוֹב, מדוֹר לדוֹר, מאב לבן (גם עכשיו אפשר עוֹד למצוֹא בּערים ערביוֹת שוּק של גַרדיים ושוּק של בַּשָׂמים) וכל מקצוֹע חי בּמסגרתוֹ הוּא. הפּוֹעל התעשׂייתי הראשוֹן, שעבד על יד המכוֹנה, על יד נוּל האריג, היה מבּניהם ויוֹרשיהם של אלה בּעלי-המלאכה. פּוֹעלים אלה הביאוּ עמם לתוֹך בּית-החרוֹשת (בּזמן שהוּא נישל אוֹתם מרכוּשם ועשׂה אוֹתם לבוֹרג בּתוֹך המכוֹנה הזאת) מסוֹרת מסוּיימת: גם מסוֹרת בּמוּבן של הֶרגל-ידים-טוֹבוֹת, תבוּנת-כּפּים, הם הביאוּ אתם הֶרגלים של אנשים היוֹדעים כּי הצֶך מֵגן עליהם, מסוֹרת של ארגוּן כּלשהוּ; הביאוּ איזה רגש כּבוֹד שעלוּל להיפּגע. מי שילמד תוֹלדוֹת תנוּעת הפּוֹעלים בּתקוּפוֹת הראשוֹנוֹת, כּיצד התחילה להתפּתח, בּצרפת, בּאנגליה אוֹ בּגרמניה, תמיד ימצא שהסוּג הזה של אנשים הוּא אשר יצר את התנוּעה בּממשוּת. בּאוֹתן הארצוֹת אשר היה בּהן מעמד בּינוֹני כּזה, אשר עבר אחר כּך לחיים של פּוֹעלים שׂכירים, היוּ, כּמוּבן, גם אחרים. היה גם הפּוֹעל החקלאי, היוּ גם המוֹני בּני-כּפר, אשר עברוּ לחרוֹשת. המוֹנים אלה לא הביאוּ אתם את הסגוּלוֹת הללוּ. וּבראש תנוּעת הפּוֹעלים – כּתנוּעה, כּטיפּוּסים מוֹרדים – היוּ אלה שבּאוּ מתוֹך בּעלי-המלאכה. הם היוּ הראשוֹנים אשר יצרוּ את הספרוּת הסוֹציאליסטית. להם היה צוֹרך ללמוֹד. כּזה היה בֶּבֶּל, אשר בּא אל תנוּעת הפּוֹעלים כּשוּליה של בּעל-מלאכה. כּזה היה וייטלינג, אשר בּא כּבעל-מלאכה והגיע אל המחשבה הסוֹציאליסטית.

בּארצוֹת החקלאיוֹת היה המצב אחר לגמרי. שם כּמעט לא היה מצוּי הטיפּוּס של בּעל-המלאכה העוֹבר לחיי פּוֹעל שׂכיר בּבית-החרוֹשת. שם גוּיס הפּוֹעל מתוֹך אוֹתם המשוּעבּדים אשר השעבּוּד נתן להם קיוּם וּמחיה. לאחר שקיבּלוּ את החירוּת – נשארוּ בּלי קיוּם. יתכן מאד שאחד ההבדלים היסוֹדיים בּין תנוּעת הפּוֹעלים הרוּסית, למשל, וּתנוּעת הפּוֹעלים בּארצוֹת הבַּלקַניוֹת וּבאירוֹפּה הדרוֹמית, מצד אחד, וּבין תנוּעת הפּוֹעלים בּאירוֹפּה המערבית, מצד שני, הוּא בּגלל ההבדל בּמוֹצא הסוֹציאלי: אלה שבּארצוֹת החקלאיוֹת בּאוּ אל החרוֹשת מן הכּפר כּמעט חסרי כּל תרבּוּת, חסרי כּל חיים ארגוּניים חברתיים והיוּ צריכים הרבּה שנים (אם להשתמש בּבּיטוּי הסוֹציאליסטי) “להתבּשל בּדוּד החרָשתי”, עד שהתגבּש מהם הטיפּוּס של פּוֹעל מאוּרגן. והמהפּכוֹת אשר עשׂוּ היוּ יוֹתר מהפּכוֹת חקלאיוֹת מאשר אלוּ של הפּוֹעל המערבי.

גם לגבּי ישוּב ארצוֹת חדשוֹת יש חשיבוּת עצוּמה מאיזה חוֹמר אנוֹשי נבנוֹת הארצוֹת הללוּ. וזהוּ נוֹשׂא גדוֹל כּשלעצמוֹ. בּסוּגיה זוֹ כּדאי לדעת לא רק את הצדדים הכּלכּליים והמדיניים וכדוֹמה, ששימשוּ גוֹרם לגבּי ישוּב ארצוֹת חדשוֹת, כּי אם כּדאי מאד להכּיר ולדעת כּיצד טיבם של היוֹצאים הקים את המדינה החדשה ועיצב את אָפיה המיוּחד. למשל, אחת השאלוֹת הקוֹבעוֹת לגבּי תוֹלדוֹת אמריקה היא: מאיזה מקוֹרוֹת אנוֹשיים נבנתה אמריקה?

וגם בּענינים יהוּדיים ידיעה זוֹ חשוּבה מאד בּשבילנוּ: נוֹצרוּ לנוּ ישוּבים יהוּדים חשוּבים מעבר לים. ואפשר להבחין בּיניהם הבדלים גדוֹלים. למשל, אנחנוּ שוֹמעים שהישוּב היהוּדי בּדרוֹם-אפריקה הוּא יוֹתר ציוֹני מאשר, נאמר, בּאמריקה הגדוֹלה. ואם תחקרוּ לדעת מה גרם לכך, יוָדע לכם שיהוּדי דרוֹם-אפריקה בּחלקם הגדוֹל בּאוּ מליטה. כּל אחד מהם, כּמהגר חסר-כּל-רכוּש, הביא אתוֹ קצת אידישקייט: את זכרוֹן ה“חדר”, זכרוֹן הישיבה שלמד בּה קצת. לא את עצמם בּלבד העבירוּ מליטה אל המכרוֹת, אל השחוֹרים, אל כּל אוֹתוֹ משטר-החיים של דרוֹם-אפריקה, אלא כּמה וכמה ערכים של חיי היהוּדים בּליטה. והסתירה המשוועת הזאת של חייהם, עם המַטריאַליזם והעבדוּת, אשר שלטוּ עליהם, יחד עם המסוֹרת היהוּדית אשר נאבקה על קיוּמה, נתנה את הצביוֹן המיוּחד של יהוּדי דרוֹם-אפריקה.

אמריקה, בּעצם, יוֹדעת שני גלים של הגירה יהוּדית: הגל של ההגירה ההמוֹנית שהתגבּרה בּ-1881 (והיא נתנה אז את התנוּעה שנקראה “עם עוֹלם”), והגל השני – שלאחר פּרעות קישינוֹב, בּ1905–1903, שאפשר לקרוֹא לוֹ “הגל של המהפּכה הרוּסית”. מי שבּוֹחן את יהדוּת אמריקה יכּיר שתי שכבוֹת בּרוּרוֹת, אשר השפּיעוּ השפּעה שוֹנה על החיים היהוּדיים בּאמריקה, ולא התמזגוּ עד עכשיו. ויש עוֹד גל קוֹדם של הגירה יהודית מגרמניה לאמריקה, אשר היוָה את השכבה שקוֹראים לה “יאהוּדים”, הם היהוּדים שהשתרשוּ בּאמריקה, מלפני שנים רבּוֹת, מהם שנעשׂוּ מיליוֹנרים וּמנהלי בּנקים; היא ההגירה של מהפּכת 1848, וכל הענין של בּית-הכּנסת הרֶפוֹרמי הוּא היצירה שלה. ההגירה של 1881 היתה דלה מאד בּרוּחה. זה היה המוֹן יהוּדי נרדף, נבער מדעת. כּי המשׂכּילים יוֹתר נשארוּ עדיין בּמקוֹמוֹתיהם. בּ-1881 עוֹד לא בּרחוּ האינטיליגנציה ואנשים אמידים מרוּסיה, כּי אם אלה שהיוּ חסרי-כּל, השכבוֹת הנמוּכוֹת בּיוֹתר, דַלת העם. והם הגיעוּ עזוּבים, בּאין רוֹעה, חסרי ישע בּמידה מרוּבּה. בּיניהם היתה קבוּצה קטנה של אינטיליגנציה, בּחלקה סוֹציאליסטית, והיא היא אשר עשׂתה הרבּה מאד בּמוּבן האנוֹשי. אמנם גם עוֹלמה הרוּחני היה עני מאד. אבל הם היוּ בּעלי מרץ והם יצרוּ את אגוּדוֹת הפּוֹעלים הראשוֹנוֹת. אבל, אם בּבית-הכּנסת, אם בּאוֹרתוֹדוֹכּסיה היהוּדית ואם בּאגוּדה המקצוֹעית – הרמה הציבּוּרית היתה נמוּכה למדי. עוּבדה זוֹ הטילה את חוֹתמה על כּמה תוֹפעוֹת בּחיי היהוּדים בּאמריקה.

אבל ההגירה היהוּדית שבּאה לאמריקה בּראשית המאה הזאת, סמוּך לקישינוֹב וּלאחר קישינוֹב, – כּשמצד אחד, בּרוּסיה כּבר התחילוּ לפעוֹל תנוּעוֹת ציבּוּריוֹת גדוֹלוֹת: ה“בּוּנד”, “פּוֹעלי-ציוֹן”, וּבתוֹך גלי ההגירה היוּ כּבר כּמה וכמה חוּגים של בּעלי השׂכּלה, בּעלי תרבּוּת, בּעלי צרכים אידיאַליסטיים, היוּ כּבר סוֹפרים יהוּדים, – הכניסה עמה גון חדש לתוֹך היהדוּת האמריקאית, היא הקימה תנוּעוֹת חדשוֹת ושינתה בּמידה ידוּעה את התנוּעוֹת הקוֹדמוֹת. כּשם שסמל העליה הראשוֹנה לאמריקה הוּא אֵייבּ כּהן, העוֹרך של ה“פאָרווערטס”, כּך הסמל של התקוּפה השניה היוּ סירקין, ז’יטלוֹבסקי ודוֹמיהם. וכל מה שקרה בּאמריקה בּמשך עשׂרוֹת השנים האלוּ: הוֹפעת תנוּעת פּוֹעלים יהוּדית בּעלת תביעוֹת לאוּמיוֹת, אפשרוּת של קוֹנגרס יהוּדי אמריקאי, ואף הוֹפעה של ספרוּת ממש, לא רק צהוּבּה, אפשרוּת של איזוֹ תנוּעה חלוּצית בּאמריקה, קיוּם של מוֹסד שנקרא “נאציאָנאלער ארבּייטער פּארבּאנד” – איחוּד חברתי של פּוֹעלים יהוּדים בּאמריקה, – כּל זה נתאַפשר רק מפּני שחל שינוּי בּהרכּב האנוֹשי, מפּני שבּא גל חדש, בּעל תרבּוּת גדוֹלה, מסוֹרת אחרת וגעגוּעים לספרוּת יהוּדית. וזה אשר שינה בּמידה ידוּעה את פּניה של אמריקה היהוּדית. ואין ספק שאילוּלא היתה אמריקה נסגרת אחרי המלחמה הקוֹדמת, והיה בּא אליה גל גדוֹל מפּוֹלין (הגירה קטנה היתה משם) אוֹ מרוּסיה, – היוּ כּוֹחוֹתיה הרוּחניים של יהדוּת אמריקה מצטיידים לעוֹד חמישים – מאה שנה, בּזמן שכּעת ה“צידה לדרך” שקיבּל ישוּב בּן ששה מיליוֹנים יהוּדים בּאמריקה אינה מספּיקה בּשבילוֹ עכשיו, והיא הוֹלכת וּמתנדפת בּמהירוּת גדוֹלה מאד.

הבאתי לכם רק דוּגמאוֹת מעטוֹת בּנדוֹן זה, רק כּדי להסבּיר כּי חשוּב מאד לחקוֹר בּכל מקרה של תנוּעה, וּביחוּד לגבּי ארץ חדשה, מהוּ הרכוּש החברתי, המסרתי, מסוֹרת הדוֹרוֹת, של אוֹתם ההמוֹנים שבּאים לארץ חדשה, מה נצבּר בּלבּם וּבמוֹחם, אוּלי מתחת לסַף הכּרתם, ואיך כּל זה עלוּל להשפּיע על בּנין הארץ הזאת, על אֳפי החיים בּה.

מה היה העוֹלה לארץ-ישׂראל, בּימי העליה השניה, בּמוּבן החברתי? לא מה היוּ דעוֹתיו, אלא מה היה מוֹצאוֹ הסוֹציאלי? והנה, לפי הויכּוּח שהיה בּינינוּ בּראשית העליה הזאת, על “פּוֹעל טבעי” וּפוֹעל “לא-טבעי‎‏‎”, אפשר היה לחשוֹב שלארץ הלכוּ פּוֹעלים שהם, אבוֹתיהם ואבוֹת אבוֹתיהם היוּ פּרוֹליטריים כּשרים: היוּ פּוֹעלים בּבתי-חרוֹשת, וההכּרה המעמדית וההרגשה הפּוֹעלית היוּ מפוּתחוֹת אצלם. אבל, למען האמת, צריך להגיד שדבר זה מפוּקפּק מאד. אוּלי יש מישהוּ שיראה בּזה עלבּוֹן אם אוֹמַר שתנוּעת הפּוֹעלים בּארץ נוֹלדה מהבּוּרגנוּת הזעירה. היא אשר הוֹלידה את הפּוֹעל הארץ-הישׂראלי. לא רק מפּני שקוֹדם לכן לא היוּ שנים-שלוֹשה דוֹרוֹת של פּוֹעלים בּבתי-החרוֹשת, אלא מפּני שבּמידה שהיה קיים פּוֹעל-חרוֹשת יהוּדי היה הוּא פּחוֹת ממישהוּ אחר מוּעמד להגירה מאוֹתן הארצוֹת. בּמידה שחדר לתעשׂיה והיה בּעל-מקצוֹע טוֹב, היה פּחוֹת אוֹ יוֹתר מסוּדר. הוּא לא רצה לזוּז ממקוֹמוֹ משוּם שלא היה לוֹ מה לעשׂוֹת פּה (והוּא לא רצה ליהפך לפוֹעל שחוֹר), אוֹ משוּם שנמצא בּתנאים כּאלה שם, אשר לא המריצוּהוּ לעזוֹב את הארץ בּה נוֹלד. היוּ אמנם כּמה אנשים מסוּגי הפּוֹעלים אשר הרעיוֹן הביא אוֹתם לארץ. אבל אם להביא בּחשבּוֹן את הגוֹרמים המניעים להגירה המוֹנית – לא הם שהביאוּ את הפּוֹעלים האלה.

הפּוֹעל בּארץ-ישׂראל בּאוֹתן השנים היה יצוּר לא-יציב בּמוּבן החברתי. אביו של הפּוֹעל יכוֹל היה להיוֹת מלמד, שוֹחט, דיין, רוֹכל, חנוָני קטן אוֹ מוֹרה. כּל אחד אוּלי ראה את עצמוֹ כּמעמד מיוּחד, אבל מבּחינה חברתית יכוֹלים אתם לקרוֹא לשכבה זוֹ: “הבּוּרגנוּת הזעירה היהוּדית”, ואם תרצוּ תקראוּ לה: הדלוּת היהוּדית. קשה מאד, על כּל פּנים (מלבד מקרים יוֹצאים מן הכּלל), היה למצוֹא בּעליה השניה משהו מתוֹך “הבּוּרז’וּאַזיה הגדוֹלה”, אם אפשר לקרוֹא לה בּשם זה. על כּל פּנים, היוּ אלה מקרים אינדיבידואַליים. נדירים מאד היוּ גם פּרוֹליטריים וּבני פּרוֹליטריים. מטעם פּשוּט: כּי בּני פּרוֹליטריים לא קיבּלוּ חינוּך יהוּדי אוֹ השׂכּלה כּלשהי, שזה יאַלץ אוֹתם לבוֹא לארץ – מתוֹך הכּרה. ואם לא היתה הכּרה להגיע לארץ-ישׂראל, אזי, כּמוּבן, אמריקה וארצוֹת אירוֹפּה היוּ פּתוּחוֹת יוֹתר, והיה הגיוֹני, רציוֹנלי יוֹתר, להגר לשם.

עכשיו אפשר לספּר, בּדרך צחוֹק, שלמרוֹת המוֹצא – שבּיסוֹדוֹ היה משוּתף – מי שזכה בּתקוּפה מסוּימת לפני עלוֹתוֹ לארץ להיוֹת חבר למפלגה שנקראה מפלגת פּוֹעלים, ראה את עצמוֹ כּבעל זכוּיוֹת מיוּחדוֹת, כּבעל יחוּס סוֹציאלי מיוּחד, אף על פּי שזה לא קבע שוּם דבר בּעֶמדה סוֹציאלית לא שָם ולא פּה. היה מקוּבּל לדבּר בּלעג אצל יהוּדים, גם בּגוֹלה וגם בּארץ-ישׂראל, על “בּעלי-בּתישע קינדער”. כּלוּם יתכן ש“בּני-בּעל-בּית” יהיוּ פּוֹעלים ממש? אין זאת אצלם אלא קפּריזה. בּמשך הזמן אבּא ישלח כּסף. ואמנם, היוּ גם הרבּה מקרים כּאלה. אלא שדבר מציאוּת אב אמיד לפוֹעל אוֹ היעדרוֹ לא קבע אמנם בּחייו בּארץ-ישׂראל, אבל בּתיאוֹריה – זה קבע הרבּה מאד. כּי אמרוּ שאין תקוה שבּני-בּעלי-בּתים ישתרשוּ בּעבוֹדה.

השוּתפוּת הסוֹציאלית הזאת לא תמיד מנעה את הציבּוּר האנוֹשי העוֹלה לארץ מהיוֹת בּעצמוֹ נתוּן להבדלים גדוֹלים מאד, אפילוּ מבּחינה יהוּדית. ואביא דוּגמה מאנשים ידוּעים שפּעלוּ בּתנוּעתנוּ (בּכוָנה לא אזכּיר אנשים חיים, אם כּי היה לי קל יוֹתר להביא דוּגמאוֹת מאנשים שחיים אתנוּ יחד). מצד אחד אנשים כּמוֹ יוֹסף אהרוֹנוֹביץ אוֹ אליעזר יפה וּמצד שני – אדם כּמוֹ טרוּמפּלדוֹר. מבּחינת הלהט היהוּדי – לא היה הבדל בּיניהם. מבּחינת הידיעה היהוּדית – היה הבדל עצוּם! טרוּמפּלדוֹר לא ידע מלה עברית. צבי שץ – לא ידע עברית. המשוֹררת רחל בּאה לארץ בּלי מלה עברית; אהרוֹן שֶר בּא לארץ בּלי מלה עברית. וּלעוּמתם אנשים כּמוֹ השוֹמר בַּרַל מפּוֹלטבה הנזכּר אצל בּרנר אוֹ הטיפּוּס עֲמָשַׂי בּסיפּוּרוֹ של אחד הפּוּבּליציסטים בּארץ, – שהיוּ ספוּגים תרבּוּת יהוּדית מרוּבּה מאד.בּאוּ יהוּדים מליטה, שהביאוּ אתם את כּל ההוָי היהוּדי. וגם כּאשר התפּרקוּ מהרבּה מאד דברים עוֹד נשאר להם הרבּה. וּבאוּ יהוּדים מדרוֹם רוּסיה, מאוּקראינה. חלק מהם בּא מרוֹסְטוֹב (מעיר זוֹ הגיע איזה גל של עליה), אשר רק דרך התיאוֹריה של בּרוּכוֹב הגיע לארץ-ישׂראל, ולא בּדרך אחרת.

המרחקים הללוּ היוּ מרוּבּים מאד. עדיין לא היה בּאוֹתוֹ זמן קיבּוּץ גָלוּיוֹת, כּמוֹ שיש לנוּ עכשיו. עדיין לא היתה עליה מגרמניה. בּדרך כּלל, אני משער כּי בּתוֹך כּל העליה השניה היוּ מתי מספּר חלוּצים אשר בּאוּ מגרמניה. בּודאי, שלא היוּ עוֹד עוֹלים מארצוֹת אַנגלוֹ-סַכּסיוֹת. אבל גם בּתוֹך העליוֹת מארצוֹת מזרח אירוֹפּה, שמהן בּעיקר בּאוּ (רוּסיה על כּל מחוֹזוֹתיה, וּבמקצת גַליציה) התבּלטה דבר ההתפּוֹררוּת של העם היהוּדי מבּחינה תרבּוּתית. זוֹ היתה כּבר ניכּרת בּעליה השניה בּמידה מספּיקה.

אם נבקש לראוֹת מה היוּ מקוֹרוֹת הגידוּל הרוּחני של אנשי העליה השניה, אם נעזוֹב את המוֹצא הסוֹציאלי וּנבקש בּאיזוֹ אוירה הם גדלוּ, נמצא תוֹפעוֹת שוֹנוֹת. למשל, בּמקרה של טרוּמפּלדוֹר וּבמקרה של רחל המשוֹררת – המוֹצא הוּא אחד: הם היוּ בּני “חַיילי ניקוֹלָאי”¹. ועוֹד רבּים היוּ כּאלה. השׂכּלתם היהוּדית היתה מינימלית מאד, ורק מתוֹך כּיסוּפים גדוֹלים הגיעוּ לרעיוֹן הציוֹני, בּהשפּעת מאמריו של זַ’בּוֹטינסקי, דרך העתוֹן “רַזסבֵיט” (שבוּעוֹן ציוֹני בּרוּסית), וּמתוֹך איזה חוּשים עמוּקים אשר התעוֹררוּ בּהם. שוּם צידה רוּחנית, מוּתאמת לארץ, לא הביאוּ אתם. טרוּמפּלדוֹר עלה לארץ אחרי היוֹתוֹ בּצבא והביא עמוֹ גם נסיוֹן ציבּוּרי מסוּים. אבל אחרים היוּ צעירים מאד, גימנַזיסטים, שהגיע אליהם רק חלוֹם הציוֹנוּת, והחלוֹם הביא אוֹתם לארץ. כּזה היה אהרוֹן שֶר – איש כּנרת, בּן 16, שקיבּל את הארץ ואת העברית בּמין שׂמחה והתמיד בּלימוּד עברית, בּאצבּעוֹתיו ממש ניקר בּמקוֹרוֹת היהוּדיים. מין גימנזיסט כּזה היה צבי שַץ, אשר אילוּ נשאר בּרוּסיה היה אוּלי משוֹרר רוּסי. גם הארץ והעברית גילוּ בּוֹ מַעינוֹת-נפש וּנכוֹנוּת לסבּוֹל, וּמתוֹך כּך צמח כּסוֹפר עברי. צבי שַץ, אשר בּא לארץ בּלי ידיעת העברית, היה הראשוֹן שכּתב מאמר על כּך שהשירה העברית צריכה להיכּתב בּהברה ספרדית. אזנוֹ השירית נפגעה מהנגינה האַשכּנזית המקוּבּלת ולא יכוֹל היה לתפּוֹס מדוּע האוֹזן שלנוּ איננה מגיבה על הנגינה. והוּא החל לכתוֹב את שיריו בּנגינה הנכוֹנה, בּוֹ בּזמן שעדיין היוּ מצוּיוֹת בּעברית שלוֹ שגיאוֹת אוֹרתוֹגרפיוֹת גסוֹת.

על ההשפּעוֹת הכּלליוֹת, מהעוֹלם החיצוֹני, אשר השפּיעוּ על אלה וגם על אחרים, אדבּר לחוּד. בּרגע זה אני רוֹצה להתעכּב על ההשפּעוֹת מבּית, מבּפנים. אילוּ היוּ בּוֹחנים מה שרוֹשם כּל אחד ואחד מן הדוֹר הראשוֹן וגם השני של עוֹלי ארץ-ישׂראל בּרשימוֹת האוֹטוֹבּיוֹגרפיוֹת שלוֹ על משפּחתוֹ, היה מתבּרר שחלק גדוֹל מאנשי-עליה אלה אבוֹתיהם היוּ ציוֹנים אוֹ חוֹבבי-ציוֹן, אוֹ משׂכּילים עברים.

אינני אוֹמר בּזה שכּל יהוּדי בּרוּסיה שהיה חוֹבב-ציוֹן עשׂה את בּנוֹ לחלוּץ. רק מעטים זכוּ לכך. אבל אוֹתם מאנשי העליה השניה ואנשי העליה השלישית אשר גדלוּ בּבית יהוּדי, אשר בּוֹ היהדוּת היתה שוֹפעת חיים ורעננוּת, קיבּלוּ ממנוּ הרבּה מאד. מצד אחד היוּ בּתים אשר התנגדוּ לכך שבּניהם קפצוּ ועברוּ לדרכים אחרוֹת. דוקא האוֹרתוֹדוֹכּסיה היהוּדית – היא היא שלא נתנה הרבּה לארץ-ישׂראל. היא חפצה לשַמר את הבּן והבּת היהוּדית. הבּתים המתבּוֹללים אשר החיים היהוּדיים נהרסוּ בּהם – גם הם נתנוּ בּנים לארץ-ישׂראל בּמקרים יוֹצאים מן הכּלל. צבי שַץ אוֹ אהרוֹן שֶר וכן אחרים (בּיניהם גם אלכּסַנדר אייג מהמחלקה הבּוֹטנית בּאוּניברסיטה) בּאו ממשפּחוֹת שמידת יהדוּתן היתה מצוּמצמת מאד מאד. אבל אם נבדוֹק נמצא שבּרוֹב המקרים נמסרת הירוּשה העברית והציוֹנית מאָב לבן. אשתמש בּזה רק בּשתי דוּגמאוֹת מן הספרוּת: אחת מהן נוגעת לבן-צבי, ואחת – לבּרוּכוֹב.

בּן-צבי מספּר על עצמוֹ, אגב-אוּרחא: “עוֹד בּימי ילדוּתי נזדמן לי לשמוֹע סיפּוּרים על ארץ-ישׂראל החדשה, המתחילה להיבּנוֹת, והסיפּוּרים האלה כּאילוּ בּאוּ להשלים את סיפּוּרי כּתבי-הקוֹדש ואגדוֹת התלמוּד שלמדתי בּ”חדר" (כּאן לפנינו “חדר” וּבית יהוּדי אשר בּוֹ שוֹמעים לא רק על ארץ-ישׂראל שהיתה פּעם, כּי אם שוֹמעים גם משהוּ על ארץ-ישׂראל החדשה. בּ. כּ.). התנ“ך והאגדה, יוֹסיפוֹן וחוֹברוֹתיו של יעבּץ² היוּ כּשלשלת אחת. הסיפּוּרים העממיים וסיפּוּרי-התוֹרה ששמעתי מפּי אמי המנוֹחה(קרַיינה ז"ל) – אם גם נאמרוּ בּרוּסית – יחד עם סיפּוּרי מעשׂיוֹת עממיוֹת אחרוֹת ששמעתי בּעוֹדי ילד רך – נחרתוּ בּזכרוֹני לכל ימַי; לאחר שנים, בּשוּב אבּא מבּיקוּרוֹ בּארץ (כּאן לפנינוּ בּית כּזה אשר לאבּא יש צוֹרך לנסוֹע לארץ-ישׂראל. בּ. כּ.) בּשנת1891, וּבסַפּרוֹ לנוּ, הילדים, על כּל מראה עיניו וּמִשמע אזניו, על חוּרבוֹת ירוּשלים ועל המוֹשבוֹת החדשוֹת, על פּאר הכּרמל והדר השרוֹן – לא היוּ הדברים הללוּ חדשים וּמתמיהים בּעינינוּ, אלא – המשך האגדה הנרקמת, הכּתוּבה והמסוּרה בּעל-פּה, הידוּעה מכּבר והקרוֹבה ללב” (כּתבי יצחק בּן-צבי, כּרך א', עמוּד 9).

הקטע הזה של בּן-צבי הוּא תעוּדה אָפיינית מאד בּשביל כּמה וכמה ילדים יהוּדים, אשר ינקוּ מבּיתם אוֹתה הזיקה המיוּחדת לארץ-ישׂראל שהביאה אוֹתם אלינוּ.

אבל תמוּנה אחרת עוֹלה לפנינוּ מתוֹך קטע מסיפּוּרוֹ של בּן-צבי על בּרוּכוֹב, שהיה חברוֹ הגדוֹל, קשיש ממנוּ בּמשהוּ. גם בּרוּכוֹב היה בּנוֹ של מוֹרה עברי וּמשכּיל עברי. בּן-צבי מסַפּר מדוּע בּרוּכוֹב, בּתקוּפה מסוּימת בּימי נעוּריו, נעקר מהחיים היהוּדיים לזמן-מה, מדוּע לא קיבּל השׂכּלה עברית:“כּכה מצאנוּ בּפּוֹלְטַבָה אנשים המסוּרים לחיבּת-ציוֹן, אשר כּל ימיהם היוּ לוֹחמים בּהתבּוֹללוּת, אלא מאחר ששׂיחקה להם שעתם להכניס את בּניהם לבתי-הספר הממשלתיים (הרוּסים, כּמוּבן) הזניחוּ את חינוּכם העברי” (שם, עמוּד 29).

כּאן לפנינוּ תוֹפעה טיפּוּסית מאד לגבּי חוֹבבי-ציוֹן. אמנם, הם עצמם היוּ משלמים בּרצוֹן, נאמר, את תרוּמתם לוַעד האוֹדיסאי, שלוֹשה רוּבּל לשנה, והם עצמם ודאי גם קראוּ עברית. אבל המלחמה הזאת בּין אפשרוּת של קַריֶרה לילד, שהילד יהיה אדם בּין הבּריוֹת, וּבין הנאמנוּת העברית – מלחמה זאת יצרה סדק בּנפשם והם קימצוּ כּבר בּחינוּך העברי.

הבּית היהוּדי – בּלעדיו ספק אם היתה אפשרית העליה השניה. לא כּוּלם צריכים היוּ לבוֹא מהבּית הזה. אבל מציאוּת הבּית הזה ואנשים יוֹצאי הבּית הזה אשר אצלם המסוֹרת העברית נמשכה מדוֹרוֹת – נתנה אפשרוּת שאנשים-עוֹלים-לארץ לא יהָפכוּ לחזיוֹן ארעי, שאנשים אלה מתוֹך הכרח פּנימי יהיה להם צוֹרך למצוֹא בּארץ פּתרוֹן לחלוֹמם הילדוּתי. בּבּית היהוּדי מהדוֹר ההוּא (כּלוֹמר, לא בּכל בּית יהוּדי, אבל בּבית יהוּדי משוּבּח) היתה מוּשרשת ההכּרה שקיוּמוֹ של ישׂראל בּסכּנה גדוֹלה ושצריך לשלם מחיר יקר. העוֹלם החיצוֹני תוֹבע מאתנוּ הרבּה מאד. קיוּמוֹ של היהוּדי בּעוֹלם החיצוֹני אינוֹ כּל-כּך קל וּפשוּט כּמוֹ לפני מאוֹת שנים, כּאשר היהוּדים היוּ בּגיטוֹ שלהם, בּוֹ מצאוּ את קיוּמם וכלכּלתם ורק מעטים מאד הלכוּ החוּצה. קיוּמוֹ של העם היהוּדי בּגוֹלה הוּגדר לפי אימרה קוֹלעת אחת שיש יהוּדים שמתפּרנסים מזה “וואָס זיי לעבּן פוּן דעם גוֹי”(שהם מתקיימים מן הגוֹי), שאר היהוּדים – אינם הוֹלכים לאיבּוּד בּין היהוּדים האחרים. היהוּדי הקבּלן, אשר יש לוֹ עסק עם הממשלה, מפרנס את כּל היהוּדים. אז עדיין שמרוּ על הצו: “וחַי אָחיך עמך”. הן היוּ אז מעט יהוּדים אשר ידעוּ את השׂפה של המדינה ושהיוּ להם משוּם כּך עסקים עם הממשלה, אבל בּמחצית האחרוֹנה של המאה שעברה, בּעשׂרוֹת השנים האחרוֹנוֹת שלה, כּבר אי אפשר היה כּך להתקיים, וצריך היה להסתגל. זה דרש שׂפה זרה, בּית-ספר לוֹעזי. הקיוּם היהוּדי, ה“חדר”, ה“ישיבה”, כּבר לא נתנוּ ליהוּדים אפשרוּת של קיוּם. והיתה מהלכת המלה המפוּרסמת: “תכלית”. וכל אב ואם דאגוּ: “מה תהיה התכלית של הבּן”, התכלית החמרית של ילדיהם – וזה נעשׂה לענין הגדוֹל בּחינוּך הילדים. כּאן בּאה היאָבקוּת גדוֹלה על נפש הילד: הלדאוֹג יוֹתר ל“תכלית” אוֹ לדאוֹג יוֹתר לקיוּמוֹ היהוּדי? והיוּ בּתים, אם חרדים ואם משׂכּילים, אשר שם הוּרגשה הסכּנה האיוּמה הזאת – “להיוֹת אוֹ לחדוֹל” – בּמלוֹא התוֹקף.

יש לקרוֹא את הספרוּת של התקוּפה ההיא, בּה נתגלוּ הדברים בּמלוֹא חיוּניוּתם. בּסיפּוּר “לאָן” מאת מ. ז. פּייאֶרבּרג יֶשנוֹ מַפתח להבנת העליה השניה. והוּא מהתעוּדוֹת הספרוּתיוֹת הראשוֹנוֹת, אשר בּהן מתגלית הדרך האנוֹשית של איש העליה השניה, מתבּלטת הדמוּת האנוֹשית שלוֹ, לפני שמצא את הדרך וידע מה לעשׂוֹת.

כּשם שאצל סמוֹלנסקין, למשל, אוֹ אצל לילינבּלוּם מוֹפיעים גיבּוֹרי ההשׂכּלה, כּך היה נחמן – הגיבּוֹר של “לאָן” – בּספרוּת העברית האדם הצעיר הראשוֹן שעמד בּמלחמה נפשית גדוֹלה בּין העוֹלם הישן לבין העוֹלם החדש של זמננוּ, ולא כּמשׂכּיל הבּוֹרח מן החיים היהוּדיים, אלא כּאדם הרוֹצה לחיוֹת חיים יהוּדיים, אבל איננוּ יוֹדע עדיין מה לעשׂוֹת. הוּא מרגיש את כּל האימה של החיים היהוּדיים, אבל אינוֹ רוֹצה ללכת מהם, כּמוֹ שהלך המשׂכּיל שקדם לוֹ. בּאוֹתוֹ סיפּוּר “לאָן” אוֹמר האב (האב עדיין מיצג את כּל העוֹלם היהוּדי, את המסוֹרת, את אש-הלהבה של יראת-שמים, של דביקוּת): איש יהוּדי צריך להיוֹת איש-צבא. זאת אוֹמרת, יש מלחמה, יש מלחמת בּני-אדם, יש מלחמה בּנכרים. יש קליפּוֹת בּעוֹלם, גם בּימי שלוֹם אתה איש-צבא. והוּא רוֹצה לעשׂוֹת את הילד הזה ל“איש-צבא”.היוּ בּתים יהוּדיים אשר בּהם צמח משהוּ בּנפש הילד, בּדרכים שוֹנוֹת, בּצינוֹרוֹת שוֹנים, אם בּהשפּעת הבּית אוֹ בּהשפּעת משהוּ אחר. והנה לדוּגמה – משה הֶס. שנים מרוּבּוֹת היה נגוּע בּשׂנאת ישׂראל (בּמוּבן זה לא פּיגר כּמעט אחרי מַרכּס), וּלבסוֹף השתחרר הֶס מהמוּשׂגים הקוֹדמים שלוֹ בּענין היהדוּת, והיה לאחד ממבשׂרי הציוֹנוּת. היה חלק בּתמוּרה הזאת לרשמי הילדוּת, כּאשר זקנוֹ היה יוֹשב בּלילה וּמתאבּל בּחצוֹת על חוּרבּן ירוּשלים. וכן פּינסקר, שהיה רוּסיפיקַטוֹר ותיק וּביקש להיטמע בּעם הרוּסי, כּאשר כּל העוֹלם הרוּחני שלוֹ נשבּר, נזכּר בּאביו, שהיה משׂכּיל עברי ידוּע, אחד מאבוֹת ההשׂכּלה, איך הביא אוֹתוֹ פּעם לפנוֹת בּוֹקר לסליחוֹת, והיה בּוֹכה שם על חוּרבּן ירוּשלים.וּבכן, יש צינוֹרוֹת נעלמים אשר בּימים רגילים הם נשכּחים, אבל פּתאוֹם, לאחר מַשבּרים גדוֹלים, הם נפתחים וּפוֹעלים את פּעולתם. הקטע של פּייאֶרבּרג, על היוֹת האדם היהוּדי איש-צבא בּמערכה גדוֹלה מאד, אָפייני, לא רק לפייאֶרבּרג עצמוֹ אלא בּמידה ידוּעה מתאים להלָך-רוּחם של אנשי העליה השניה ושל הרבּה בּוֹנים של תנוּעתנוּ. הוּא אוֹמר:

“אנשי-צבא! נקל להיוֹת איש צבא בּעת שלוֹם וּבקרב המחנה, אבל מה כּבד להיוֹת איש צבא בּעת מלחמה וּבשעה שהמחנה הוֹלך ומתפּוֹרר, הוֹלך וּמתפּרד”… (כּתבי מ. ז. פּייאֶרבּרג, תל-אביב, תש"א, עמוד 89).

מה היוּ חייו של בּרנר כּל הזמן בּגוֹלה, אם לא הרגלי איש-צבא, תוֹך הכּרה שהוּא עוֹמד אחרוֹן על החוֹמה, החוֹמה שכּבר כּוּלם עזבוּה, אבל הוּא אינוֹ יכוֹל לעזוֹב אוֹתה. מענין איך פּייאֶרבּרג מספּר כּיצד האב מסבּיר לבנוֹ מה זה איש-צבא:

“‘הכי כּל העוֹלם צריכים להיוֹת אנשי צבא?’ הוֹי בּני, בּוַדאי הדבר כּן, בּוַדאי כּל העוֹלם צריכים להיוֹת אנשי צבא. מי שרוֹצה לעבוֹד את ה‘, מי שרוֹצה לבוֹא אל התכלית הנרצה (זאת לא ה“תכלית” של האמהוֹת היהוּדיוֹת המכניסוֹת את ילדיהן לגימנַסיה. התכלית של אבי פּייאֶרבּרג היא לגמרי אחרת! בּ. כּ.), אל יסוֹד הכּוָנה בּבריאת העוֹלם, צריך בּוַדאי להיוֹת איש צבא; מי החפץ לעבוֹד את המלך וּלשרת לפניו עליו להיוֹת איש צבא. ואוּלם מַלכוּתא דרקיע כּעין מלכוּתא דאַרעא: כּל בּני המדינה אינם חפצים ואינם יכוֹלים להיוֹת אנשי צבא, לכן בּוֹחרים בּמיטב בּני הנעוּרים, שיעבדוּ הם בּצבא בּעד כּל העם. גם אוֹתנוּ, בּני, בּחר ד’ להיוֹת אנשי צבא שלוֹ, הוּא נתן לנוּ תוֹרת אמת, מצווֹת ואַזהרוֹת, ואנחנוּ כּוּלנוּ נשבּענוּ לוֹ להיוֹת אנשי צבא, ‘אנשי קוֹדש’ שלוֹ. הראית, בּני, בּשעה שרוֹב בּני-אדם מתענגים על השינה, על מצע רך תחת קוֹרת בּיתם, אנשי צבא לנים על פּני השׂדה בּאוֹהלים וסוֹבלים קוֹר, גשם וסער. איש צבא צריך להתרגל לחיים קשים, לנדוּדים ואי-שינה, בּשביל שיוּכל להגן על ארצוֹ ועל מלכּוֹ. אנשי הצבא הנם רוֹב ימיהם בּגלוּת וּבנדוּדים. כּן המה חיי אנשי צבא. מי שיש לוֹ איזה דבר צריך לשמוֹר אוֹתוֹ וּלהגן מפּני אחרים, וכל מה שהדבר יקר בּיוֹתר צריך הוּא יוֹתר לשמירה מעוּלה וּלמגינים חזקים. עוֹד לפני שלוֹשת אלפים שנה מסר לנוּ אלוֹהים את תוֹרתוֹ וַיעשׂה אוֹתנוּ לאנשי צבא. אנחנוּ הננוּ הצבא של האלוֹהוּת ‘הקדוֹשה’ בּתבל. עוֹדך צעיר לימים ואי אפשר לך שתבין את הסוֹדוֹת העמוּקים האלה, ואוּלי לכשתגדל תבין” (שם, עמוד85).

ההרגשה הזאת אשר היתה בּספרוּת העברית החדשה – היה בּה חידוּש גדוֹל. למרוֹת זה שפייאֶרבּרג היה צעיר מאד (הן הוּא מת בּן 24), הוּא פּתח דף חדש בּספרוּת העברית, אשר כּל הסוֹפרים הגדוֹלים לפניו אוּלי רמזוּ עליו, אבל לא ידעוּ עליו – הוּא שאל את השאלה לאָן בּשביל האדם היהוּדי. והוּא גם רמז כּאן, בּכל החיפּוּשׂים שלוֹ, שהזדהוּתוֹ עם עַמוֹ היא כּל כּך גדוֹלה, שאין לוֹ פּתרוֹן אינדיבידוּאַלי בּלי פּתרוֹן לעמוֹ. בּזה היה החידוּש של פּייאֶרבּרג, וּבזה הוּא רמז על העליה השניה.

איש ההשׂכּלה של שנוֹת הששים יכוֹל היה לפתוֹר את שאלת גיבּוֹרוֹ. הוּא יכוֹל להביא את בּנוֹ לחתוּנה ולנדוּניה טוֹבה והיה מביא אוֹתוֹ “בּין אנשים”. אבל פּייאֶרבּרג לא יכוֹל היה לתת שוּם פּתרוֹן לחיים האישיים של גיבּוֹרוֹ, אלא עם עַמוֹ, ולא עם עמוֹ כּמוֹ שהוּא עכשיו, אלא עם עמוֹ כּמוֹ שהוּא צריך להיוֹת. וההרגשה הזאת של “איש צבא בּמחנה ההוֹלך וּמתפּוֹרר” – זה היה הנס אשר הרים פּייאֶרבּרג בּספרוּת העברית, וראשוֹני העליה קיבּלוּ את הנס הזה בּידיהם.

השפּעת התנ"ך – השפּעת הספרוּת העברית: א. מַאפּוּ, “שירת הזמיר” מאת בּוּקי בּן יגלי – ז. יעבּץ –

בּיאליק – “בּשדה” – פּרעוֹת קישינוֹב – הגנה – מעשׂי נקמה

יהוּדית: פּינחס דשבסקי, הירש לקרט – חזוֹן התקוֹממוּת יהוּדית

– שנוֹת הוֹפעתוֹ של הרצל.

בּטרם אגש להסבּיר איזה יסוֹדוֹת מַרדניים היוּ בּעליה השניה וּבמה היא מרדה, אינני פּטוּר מלהסבּיר עוֹד יוֹתר את מקוֹרוֹת גידוּלה ואת מקוֹרוֹת צמיחתה הראשוֹנה. למעלה ציינתי בּאיזוֹ מידה המסוֹרת היהוּדית החיה שנשתמרה מילאה תפקיד גדוֹל בּיצירת הטיפּוּס האנוֹשי, אשר גם לאחר השפּעת ההשׂכּלה וּלאחר השפּעוֹת חיצוֹניוֹת שוֹנוֹת וּלאחר שנעקר מכּל מסוֹרת דתית יהוּדית, עדיין הרגיש את עצמוֹ קשוּר, אולי עוֹד יוֹתר מאנשי הדת, להוָיה היהוּדית בּשרשה. בּספרוּת הציוֹנית הקוֹדמת, אצל סירקין אוֹ אצל בּרוּכוֹב ישנם הסבּרים על תנאי החיים הקיימים בּעם היהוּדי וּבאיזוֹ מידה לוֹחצים התנאים האלה על היהוּדים לבקש לעצמם מוֹלדת. בּאוֹתוֹ זמן היוּ תנוּעוֹת וּזרמים אשר כּפרוּ בּזה שהמציאוּת הכּלכּלית היהוּדית שוֹנה מִשל אחרים. שיש לה חוּקים מִשלה, שיש מצוּקה יהוּדית מיוּחדת. אבל גם אלה אשר בּבססם את תוֹרת הציוֹנוּת ראוּ צוֹרך לגלוֹת את התוֹפעוֹת החדשוֹת שבּחיי היהוּדים, כּמוֹ, למשל, ההגירה היהוּדית (אשר רבּים מן היהוּדים לא ראוּ בּזה בּעיה מיוּחדת), ניסוּ בּמשך שנים רבּוֹת להסבּיר את תוֹפעת ההגירה בּמסיבּוֹת כּלליוֹת: יש חוּקים וּגזירוֹת רעוֹת בּרוּסיה, משוּם כּך בּוֹרחים; ישתנה המצב המדיני – תחדל ההגירה היהוּדית. והיוּ כּמה וכמה זרמים אשר התעלמוּ מכּל צד מיוּחד בּשאלה היהוּדית. וּמכּיון שהדוֹר ההוּא כּיבּד מאד את המדע הכּלכּלי לכן אלה אשר בּיססוּ את הציוֹנוּת ראוּ צוֹרך לוַתר על כּל גילוּי מקוֹרוֹת אחרים והשתמשוּ בּניתוּח המצב הכּלכּלי והסוֹציוֹלוֹגי. אבל מוּכרחים לוֹמר את האמת, שלגבּי הבנת האמת הציוֹנית חטאוּ בּעלי האַסכּוֹלה הזאת: לא בּזה שגילוּ את הליקוּי הכּלכּלי של המציאוּת היהוּדית, אלא בּזה שלא גילוּ את כּל שאר הגוֹרמים שלה. אם הציוֹנוּת היא הבּיטוּי ההיסטוֹרי של מעט כּוֹחוֹת הנפש אשר הצטבּרוּ בּעם היהוּדי: גם כּתוֹצאה של הלחץ החיצוֹני והפּנימי, גם כּביטוּי ההתפּתחוּת המסוּימת של ההיסטוֹריה היהוּדית,– הרי אי אפשר להסתפּק ולראוֹת את מניעיה של הציוֹנוּת רק בּגוֹרם אחד.

היוּ כּאלה אשר הדגישוּ רק את הצד הכּלכּלי; היוּ כּאלה אשר ניסוּ להדגיש את האַנטישמיוּת ואת רצוֹן ההתקוֹממוּת נגדה, את רצוֹן החירוּת המדינית, את הרצוֹן לחיוֹת חיים של אוּמה מקוֹרית. אבל האמת היא שכּל אחד מהם ראה גוֹרם אחד, הבליט אוֹתוֹ בּמידה יתירה והתעלם משאר הגוֹרמים. נחמן סירקין היה הראשוֹן אשר גילה את המיוּחד בּכּלכּלה היהוּדית, המכריחה את היהוּדים לנדוֹד, העוֹשׂה את השאלה מיוּחדת בּמינה. בּמתן הבּיסוּס הסוֹציוֹלוֹגי של שאלת היהוּדים היה הראשוֹן, אבל בּזה בּלבד לא הסתפּק. מי שקרא את דברי סירקין ראה כּמה לוֹהט בּו הרצוֹן לקוֹממיוּת יהוּדית, כּמה יש בּוֹ משֹנאת השפלוּת היהוּדית, אשר התפּתחה בּתוֹך השכבות הגבוֹהוֹת. הדבר אשר אחד-העם קרא פּעם “עבדוּת בּתוֹך חירוּת” מקבּל אצל סירקין תיאוּר חריף עוֹד יוֹתר, מתוֹך יחס של בּוּז גדוֹל יוֹתר. אוּלם עם הניתוּח, האכזרי לפעמים מאד, של שפלוּת היהוּדי וגם של חיי היהוּדי, של הכּלכּלה שלוֹ (העוֹשה את החוֹל שלוֹ יוֹתר מדי חוּלין, וּממילא גם נוֹטל משהוּ מן השבּת), לא ראה סירקין צוֹרך לעצמוֹ להתעכּב על אוֹתם הגוֹרמים הנפשיים והרוּחניים וההיסטוֹריים המחייבים את היהוּדי לשוּב למוֹלדתוֹ. ענין המוֹלדת איננוּ תוֹפס אצל סירקין מקוֹם גדוֹל בּהסבּרוֹתיו. וגם שאר החוֹקרים, אשר בּיססוּ את הציוֹנוּת מתוֹך גוֹרמי השעה, מתוֹך ההתפּתחוּת המיוּחדת של היהדוּת בּמזרח אירופּה בּשנים האחרוֹנוֹת, לא טרחוּ לבסס את הכרח הציוֹנוּת בּשביל יהוּדי אמריקה וּבשביל יהוּדי מערב אירוֹפּה. כּי המציאוּת הכּלכּלית היתה שוֹנה בכל ארץ וארץ, והאנשים הסתגלוּ לתנאי הכּלכּלה בּכל מקוֹם. ולכן לא הבליטוּ די את הגוֹרמים האחרים, הפּוֹעלים על פּני שטחים שוֹנים, בּמצבים כּלכּליים שוֹנים לגמרי.

כּשאנחנוּ בּאים, בּכלל, לחקוֹר מוֹצא של תנוּעה, חסרים לנוּ בּשביל הרבּה הנחוֹת דוּגמאוֹת סטטיסטיוֹת וּמִספּריוֹת, אשר אפשר להוֹכיחן בּאמצעוּתן. וצריך ללקט לשם כּך ניצוֹצוֹת שוֹנים. התנ"ך מילא תפקיד גדוֹל לא רק בּתנוּעה הציוֹנית, אלא גם בסוֹציאליזם. כּמעט שאי אפשר לתאר את התנוּעה הסוֹציאליסטית היהוּדית, גם זוֹ שהתכּחשה לישֹראל, גם זוֹ שהלכה לגמרי בּדרך ההתבּוללוּת, בּלי המסוֹרת של התנ“ך. הדבר הזה ניכּר גם אצל סוֹציאליסטים יהוּדים בּעוֹלם הגדוֹל. אם תקראוּ פּעם, למשל, את היוֹמן של לַסַל הצעיר תראו בּאיזוֹ מידה הוּשפּע, לא רק שלא מדעת אלא גם מדעת, מן ההתלהבוּת של הנבוּאה היהוּדית, מן המרד הסוֹציאלי של הנביאים. וּבעת התהווּת התנוּעה הסוֹציאליסטית היהוּדית בּרוּסיה, בּזמן שהצעיר היהוּדי עדיין מוּשפּע היה במידה גדוֹלה מן ה”חדר" וּמבּית-הכּנסת, גם כּאשר ראה את עצמוֹ כּכוֹפר וּמֹורד, גם התנ"ך והתפילוֹת היהוּדיוֹת עשֹוּ רוֹשם גדוֹל בּנפשוֹ, והם כּיוונוּ את דרך חייו. בּספר “זכרוֹנוֹת וחוָיוֹת” מאת אברהם ליֶסין, – אחד מאבוֹת התנוּעה הסוֹציאליסטית היהוּדית, אשר ניצנצה כּבר בּוֹ ההרגשה הלאוּמית – כּאשר ליֶסין מספּר על אסיפת המחתרת בּוילנה, הרי הוּא מתארהּ לא כּאסיפת מחתרת סתם, אלא הוּא הרגיש בּה את האוירה של בּית-הכּנסת, את ההרגשה של יהוּדים המִסתתרים מפּני האינקביזיציה וּמתפּללים את התפילוֹת היהוּדיות. בּקרוֹא צעיר יהוּדי מהזמן ההוּא חוֹברת סוֹציאליסטית נפגש תכנה בּלבּוֹ עם תפילת ראש-השנה, “כּי תעביר ממשלת זדוֹן מן הארץ”, “וכל הרשעה כּוּלה כּעשן תִכְלֶה”. המילים האלוּ, אשר שמע אוֹתן בּשעוֹת חגיגיוֹת בּיוֹתר בּמשך השנה, הוֹבילוּ אוֹתוֹ ישר אל התעמוּלה הסוֹציאליסטית, אל המלחמה בּשלטוֹן הזדוֹן.

אין לתאר את החיים היהוֹּדיים, בּמידה שהיה בּהם משהוּ נַעלה, בּמידה שהיה בּהם דבר של אמוּנה, דבר של שאיפה, בּלי קיוּמה של עוּבדה זאת, שבּמשך אלפַּיִם שנים עבר ספר התנ"ך בּחייהם. כּיצד קם הספר הזה, ועוֹד יוֹתר – כּיצד נשמר? זוֹ היא אחת השאלוֹת הגדוֹלוֹת בּתרבּוּת האנוֹשית. עַם נוֹדד, אשר גָלה ממוֹלדתוֹ, בּודאי צריך היה להציל את הנכסים המעטים אשר ניתנוּ להיטלטל. בזמן שהלכוּ הגוֹלים מירוּשלים אל בּבל (והם הלכוּ כּבוּלים בּשרשראוֹת, מוּבלים בּידי אוֹיב), היה מישהוּ, אם אחד אוֹ רבּים אוֹ מעטים, אשר הטילוּ על עצמם את הדאגה להוֹביל עמהם מעט גוילים, מעט דברי נבוּאה, מעט כרוֹניקה היסטוֹרית, וּלהציל את זה. איננוּ יוֹדעים על פּי איזה חוּשים היסטוֹריים ניצל ואבדוּ דברים אחרים. היוּ כּוֹחוֹת היסטוֹריים אשר כּיונוּ את הפּלא הזה. אחר כּך, בּשוּבם מבּבל העלוּ עמהם אוֹצרוֹת-רוּח אלה בּתוֹספת של דברי נבוּאה מבּבל, בּתוֹספת של ערכים חדשים. וצוֹרפוּ לדברים הללוּ הסיפּוּרים של בּנין הארץ מחָדש, הנבוּאוֹת של יחזקאל אוֹ של ישעיהוּ השני, הסיפּוּרים של עזרא וּנחמיה, וּבכל זה, בּכל התקוּפוֹת, בּכל המצבים שהיוּ בּישֹראל, בּכל הגזירוֹת, בּכל אבדן שבטים שלמים יהוּדיים – בּכל זה היה מין כּוֹח אשר ידע שאֶת מַחמַדיו אלה הוּא מציל בּכל התנאים! בּמשנה יש דין מיוּחד שכּתבי-הקוֹדש מוּתר להצילם מן הדליקה בּשבּת. ואת הספר הזה הצילוּ מכּל הדליקוֹת אשר עברוּ על היהדוּת.

והנער היהוּדי קיבּל את העוֹלם לא רק בּאוֹתה הצוּרה שהוּא היה נראה לוֹ מבּחוץ: בּפחד מפּני הגוֹי, מפּני הרדיפוֹת, מפּני הסבל. שמוּרה היתה לוֹ פּינה אחת, שבּה הוּא ספג את העוֹלם כּוּלוֹ, אם אפשר לוֹמר, את הפּילוֹסוֹפיה של האנוֹשוּת, את חזוֹן העתיד של האדם. והוּא ספג זאת דרך ספר התנ"ך. וּבמוּבן זה אפשר לוֹמר, אילמלא ספר התנ"ך לא רק אנחנוּ לא היינוּ מגיעים לכאן, ספק אם עם ישֹראל היה מתקיים; הספרוּת העברית החדשה לא היתה נוֹצרת וכל החזוֹן הציוֹני לא יכוֹל היה בּשוּם אוֹפן לקוּם. כּי הרי ניתק הקשר הממשי עם הארץ. ארץ-ישֹראל חדלה להיוֹת בשביל היהוּדים דבר ריאַלי, אשר הם יוֹדעים אוֹתוֹ. אבל הספר הזה שימר את הקשר עם המוֹלדת.

זה אחד החזיוֹנוֹת המיוּחדים בּמינם. אינני חוֹשב שיש דבר-מה דוֹמה לזה בּתוֹלדוֹת האנוֹשוּת. כּל עם הנקרע ממוֹלדתוֹ אחת דתוֹ להיטמע, בּמשך דוֹר אוֹ בּמשך חמישה דוֹרוֹת, אבל סוֹפוֹ להיטמע. הגוֹלה הפּוֹלנית בּאמריקה, למשל, חדלה להיוֹת פּולנית. לפני שנים אחדוֹת היתה בּאירוֹפּה גוֹלה רוּסית גדוֹלה. העריכוּ אוֹתה בּערך בּמיליוֹן איש. רוּבּם הגדוֹל עזבוּ את רוּסיה לאחר מלחמת-העוֹלם הקוֹדמת, לאחר המהפּכה בּרוּסיה, זאת אוֹמרת בּשנות 1918­- 1920. וּכבר בּשנוֹת השלוֹשים כּתבוּ הסוֹפרים הרוּסים אשר בּגוֹלה על התבּוֹללוּת של הגוֹלה הרוּסית, התבּוֹללוּת בּמשך הדוֹר הראשוֹן!

הילדים כּבר לא היה להם שוּם צוֹרך בספרוּת הרוּסית. גימגמוּ רק בּשֹפה זוֹ. וסוֹפרים רוּסיים אשר הטיפוּ מוּסר לגוֹלה שלהם כּתבוּ: ראוּ כּיצד היהוּדים נשתמרוּ בּמשך אלפַּיִם שנה! בּודאי, אין שוּם הוֹפעה היסטוֹרית ניתנת להסבּרה על ידי גוֹרם אחד. וַדאי שהיוּ גוֹרמים שוֹנים. היהוּדים הפסידוּ, על ידי השמדה ועל ידי רצוֹן להתבּוֹלל, כּוֹחוֹת עצוּמים, ואוּלי דוקא את השכבוֹת החשוּבוֹת בּיוֹתר, האמידוֹת, התרבּוּתיוֹת והמחוּננוֹת. אנחנוּ מוֹצאים כּמה פּעמים שדוקא המשפּחוֹת הגדוֹלוֹת בּיוֹתר, המפוּרסמוֹת בּיוֹתר לא נשאר להן זכר בתוֹך היהדוּת, כּי ילדיהן כּבר היוּ מחוּץ לחיי האוּמה. והנוֹשֹא של קיוּם האוּמה – היוּ תמיד השכבוֹת הנמוּכוֹת יוֹתר בּעם.

זאת, למשל, תמצאוּ לגבּי יהדוּת ספרד. רוֹשמי-רשימוֹת מהתקוּפה ההיא מציינים כּמה פּעמים שהמוֹן העם הוּא הוּא אשר שמר אמוּנים בּזמנים הקשים בּיוֹתר. כּל הסגוּלה הזאת, לבלי להיכּנע בּמוּבן הרוּח וּלקיים עצמאוּת מיוּחדת, לא היתה אפשרית אילוּ היתה מוּתנית רק בּתוֹקף גזירוֹת מן החוּץ (שמילאוּ תפקיד גדוֹל), רק בּתוֹקף בּידוּד בּגיטאות, אילמלא הכּוֹחוֹת הרוּחניים אשר הצטרפוּ למסיבּות הללוּ והם שתבעוּ את המשך קיוּמנוּ.

לא תמיד נוֹטים סוֹפרים עברים להבליט דברים כּאלה. אבל בּאיזוֹ מידה האדם היהוּדי חי בּליבּוֹ את עוֹלם התנ"ך והוּא מכוון לפיו את חייו, אוּלי בּשעוֹת החשוּבוֹת בּיוֹתר, – זאת אַתם יכוֹלים למצוֹא בּדוּגמאוֹת רבּות בּספרוּתנוּ. גם אדם כּבּרֶנֶר, אשר על פּי כּל הלָך רוּחוֹ נטה יוֹתר להבליט לא את הצד האידיאלי של החיים, כּי אם את הצד הקוֹדר שבּהם, ולפעמים קרוֹבוֹת היה מכסה על יסוֹד האידיליה שהיה בּוֹ, על געגוּעים לאידיליה, ולא כּּתב סיפּוּרים של התמוֹגגוֹת אוֹ געגוּעים לארץ-ישׂראל, – והוּא גם נאבק עם עצמוֹ הרבּה בּשאלה זוֹ: “ארץ-ישֹראל” אוֹ “לא ארץ-ישֹראל” – כּאשר הוּא מספּר על פּגישתוֹ עם גיבּוֹר סיפּוּרוֹ, עם אברהם מנוּחין, והוּא רוֹצה לוֹמר מה היתה בּשבילוֹ הפּגישה הזאת, הוּא אוֹמר: “נפגשתי עם ארץ שמשי, עם ארץ ילדוּתי – עם התנ”ך.

בּסיפּוּרי דבוֹרה בּארוֹן (והיא משוֹררת עברית גדוֹלה, מיוּחדת בּמינה, עם גאוֹן אנוֹשי מיוּחד ועם תרבּות אנוֹשית מיוּחדת) נפגשים אנוּ עם ילדה, גיבּוֹרת הסיפּוּרים, שכּל מה שהיא נתקלת בּו – גזל, עוול אוֹ ניצוּל – משתקף אצלה מחדש בּראי של סיפּוּר תנ"כי. האיש האכזרי והעשיר בּעיירה והמנַצל בּעיירה – בּשבילה הוּא המשך של הרָשע שבּספר תהילים.

הוֹפעה תרבּוּתית כּזאת תמצאוּ גם בסיפּוּרי בּרדיצ’בסקי, שחלק גדוֹל מהם הוּא מעין מהדוּרה חדשה, גלגוּל חדש של סיפּוּרי התנ“ך. ואם תשֹימו לב לדרך כּתיבתם של כּמה מאנשי העליה השניה, למשל, לכתיבתוֹ של אדם כּמוֹ אליעזר יפה, תמצאוּ באיזוֹ מידה התנ”ך שלט בּכתיבתוֹ, בּכל סגנוֹן חייו.

גם הספרוּת העברית החדשה מילאה תפקיד גדוֹל בּעיצוב הדמוּת של איש העליה החדשה.

הנה, למשל הספר “אהבת ציוֹן”. כּיצד ישב “מלמד” עברי (“מלמד” עברי – בּזה כּל הדלוּת וכל העלבּוֹן של קיוּמוֹ של יהוּדי, שאיננוּ מגיע לא למדרגה של תלמיד-חכם ולא למדרגה של איש אמיד וּבלתי-תלוּי), כּיצד ישב מלמד זה בּעיר קוֹבנה ושם חי את חיי הבּית הראשוֹן היהוּדי, חי חיי העצמאוּת היהוּדית, ויצר לעצמוֹ עוֹלם שלם, עוֹלם של סמלים, אשר מילאוּ את משאלוֹת לבּוֹ? והיה זה בּזמן של חלוֹמוֹת ההשׂכּלה, של האוֹפּטימיזם של ההשׂכּלה! אבל בּה בּשעה שאוֹתם היהוּדים המשֹכּילים רק חלמוּ על זכוּת להיכּנס לגימנסיה הרוּסית וּלהתבּוֹלל וּלקבּל משֹרה טוֹבה ולבוֹא בּחברה הגוּנה, – בּין אוֹתם היהוּדים יכוֹל היה להימצא אדם כּמַאפּוּ, אשר אף הוּא חלם חלוֹמוֹת מעין אלה, ובאוֹתה שעה – בּחלק אחר של נשמתוֹ – יכוֹל היה שלא להיות עלוּב ונדרס על ידי כּל תקיף בּקהילה, ולא לחיוֹת בּאוֹתוֹ העוֹלם של האנשים אשר שאיפתם היתה לברוֹח מהמצב העלוּב של עמם, אלא למצוֹא לעצמוֹ את הבּריחה הנפשית בּחזוֹן של עצמאוּת וגאוֹן לאוּמי. מתוֹך דחיפה נפשית זוֹ כּתב את “אהבת ציוֹן”. הספר הזה, אוּלי בּלי דעת המחבּר, הוּא הוּא אשר מחָדש התחיל לטווֹת את החוּט של שיבה למוֹלדת ושל אהבת החירוּת.

מאפּוּ כּבר לא היה יחידי בּדוֹרוֹ. התעוֹררוּת זוֹ עברה את המחנה בּצוּרוֹת שוֹנוֹת. היה סיפּוּר אחד אשר בּשעתוֹ מילא תפקיד גדוֹל – “שירת הזמיר” מאת בּוקי בּן יָגלי. סיפּור זה שילב את אהבת הלשוֹן העברית עם אהבת האדמה, עם חלוֹם החקלאוּת היהוּדית. זה היה עוֹד חלוֹם מוּפשט לגמרי. עדיין לא קשוּר עם ארץ-ישֹראל דוקא. כּי בּוקי בּן יגלי לא היה ציוֹני. אבל שני הערכים הללו: הלשוֹן העברית והאדמה – נצטרפוּ בּשעתם והיוּ לאחד. אוֹתוֹ סיפּור, אשר נחשב עכשיו לסיפּור לילדים, הניע בּשעתוֹ הרבּה מאד לבבוֹת של צעירים ומבוּגרים.

וגם מארץ-ישֹראל התחילוּ להגיע איזה הדים, אשר מילאוּ תפקיד בּחינוּך הספרוּתי של הדוֹר. בּקטע של י. בּן-צבי שהוּבא למעלה נזכּר השם של יעבּץ, שם אשר עכשיו – ללא צדק – נשכּח מרבּים. הוּא היה אישיוּת תמימה מאד, בּמוּבנם של בּני הדוֹר הישן, כּוּלוֹ אמוּנה תמימה, כּולוֹ מסוֹרת, ויחד עם זה – פּייטן וּמשוֹרר, בּעל טעם משוּפּר וּבעל השׂכּלה רחבה. הוּא התחיל ליצוֹר ספרוּת לנוֹער, לילדים. אוֹתה העבוֹדה אשר אחר כּך עשֹה אוֹתה בּיאליק – הוּא בּישֹר אוֹתה. הוּא עלה לארץ-ישֹראל, השתתף בּיצירת ראשית הספרוּת העברית החדשה בּארץ-ישֹראל. כּתב מאמרים גם בּשאלוֹת הארץ וּמילא תפקיד גדוֹל בּזה. כּשם שאחר כּך עשֹוּ זאת עתוֹני הפּוֹעלים “הפּוֹעל הצעיר” וה“קוּנטרס”.

עם הניצנים הראשוֹנים של גישה תמימה, מחַבּבת, אפשר לוֹמר, סנטימנטלית, רגשנית, לארץ ולחזוֹן התקוּפה, – קמוּ הכּוֹחוֹת הגדוֹלים בּספרוּת, אשר הם הם, בּפטישים חזקים, הכּו על נפש הדוֹר והם הם אשר יצרוּ את העליה השניה.

בּלי לצטט לפעמים את בּיאליק אי אפשר כּלל להבין את הוָית איש הדוֹר הזה. פּינסקר וּבּיאליק, אחד-העם, בּרדיצ’בסקי וּבּרנר, ויש לצרף אליהם גם את טשרניחוֹבסקי – אלה עמוּדי הספרוּת העברית – הם הם אשר נתנוּ את הדחיפוֹת היסוֹדיוֹת העיקריוֹת לדוֹר העליה השניה. הם הוֹציאו את המחשבה היהוּדית וגם את המחשבה הציוֹנית מההפשטה, הם הוֹציאוּ אוֹתה מרַכרוּכיוּת. הם הציגוּ, כּל אחד על פּי דרכּוֹ, את שאלוֹת ההוֹוה והעתיד היהוּדי, בּחריפוּת הגדוֹלה בּיוֹתר.

הם לא הסתפּקוּ בּקביעת אידיאוֹלוֹגיה לאוּמית, בּדומה לאלה שקדמוּ להם. הם כּבר ניגשוּ אל הפּרט והציגוּ אוֹתוֹ עין בּעין, אפשר לוֹמר, מצח מוּל מצח, מוּל החוֹמר הזה של החוָיה היהוּדית. השיר “בּשֹדה” הוּא הבּיטוּי הראשוֹן של היהוּדי אשר נתקל בגלוּת לא רק באַנטישמיוּת וּברדיפוֹת מבּחוּץ, כּי אם בּעצם החיים היהוּדיים כּמוֹ שהם: בּריחוּק מהטבע, בּהיוֹת היהוּדי גר, בּהיוֹתוֹ נטוּל שרשים, תלוּי בּחסד אחרים. וּמתעוֹררת בּוֹ התחוּשה שאת המצב הזה אי אפשר עוֹד לשֹאת.

בּיאליק לא הסתפּק באוֹתוֹ ניב שהוּבּע בּשירים הראשוֹנים שלוֹ, כּגוֹן “תחזקנה”, כּגוֹן “מכתב אל אַחי בּציוֹן” אוֹ “בּשֹדה”. הוּא הלך הלאה. הוּא שלל את שאלת הקיוּם הלאוּמי בּגוֹלה, על עלבּוֹנוֹ ועל הגזירוֹת שנגזרוּ עליו. הוּא שלל את הגוֹלה בּכל החריפוּת בּשיר הידוּע “בּעיר ההריגה”. שיר זה נכתב לרגל פּרעוֹת קישינוֹב. פּרעוֹת אלה,לעוּמת מה שנעשֹה בּמשך עשֹרוֹת השנים האחרוֹנוֹת, הן כּטיפּה מן הים של צרוֹת ישֹראל, ועכשיו אין אנוּ מתרגשים אפילוּ כּאשר שוֹמעים על דברים שאין כּלל להשווֹתם אל מה שקרה בּקישינוֹב; ולא רק לעוּמת מה שבּא עלינוּ בּימי היטלר, אלא גם לעוּמת מה שבּא שנתים לאחר קישינוֹב, ב-1905, ואחרי-כּן בּימי טביחוֹת אוּקראינה, לאחר המלחמה העוֹלמית הקוֹדמת, וּבכל זאת המאוֹרע הזה של קישינוֹב נהפּך למאוֹרע מרכּזי בּהיסטוֹריה היהוּדית. הוּא נהפּך למאוֹרע גוֹרלי בּשביל הציוֹנוּת.

לכאוֹרה, היוּ פּרעוֹת והיוּ גזירוֹת גם לפני כן. אבל כּשרוֹן השכחה של היהוּדים הוּא עצוּם וכבּיר! אנחנוּ עכשיו, למשל, מדבּרים על האֶמנסיפּציה היהוּדית, על השחרוּר היהוּדי בּאירוֹפּה ועל זכוּיוֹת כּאילוּ היה זה דבר יציב וקיים וארוֹך בּהיסטוֹריה היהוּדית, כּאילוּ היהוּדים היוּ שאננים וּשקטים בּאירוֹפּה, והיוּ בּטוּחים שמצבם זה הוּא בּר-קיימא. הזדעזעוּ מאד כּאשר בּשנת 1881 פּרצו פּתאוֹם פּרעוֹת בּרוּסיה אוֹ כּאשר בּאוֹתן השנים פּרצה בּאוֹפן נמרץ האַנטישמיוּת בּגרמניה, עוֹד בּימי בּיסמַרק. האמת היא, שתקוּפת האֶמַנסיפּציה בּאירוֹפּה המערבית וּתקוּפת הליבּרליזם הגרמני היתה תקוּפה קצרה. ואף על פּי כן היה כּשרוֹן מיוּחד ליהוּדים לשכּוֹח מה שקרה להם לפני שני דוֹרוֹת, ולא להתעמק בּמה שמתהווה בּדוֹר שלהם, בּעוֹד ההיאָבקוּת לא פּסקה והזכוּיוֹת לא היו מלאוֹת, והרבּה מוֹסדוֹת היוּ סגוּרים בּפני היהוּדים, ואי אפשר היה להם לקבּל שום מִשֹרה בּצבא. ולמרוֹת כּל אלה נחרת בּלבּם של בּני הדוֹר ההוּא, כּאילוּ נגמר משהוּ בּהחלט ועבר, ועכשיו מתחילים חיים חדשים.

בּעצם, בּין הפּרעוֹת של 1881 וּפרעוֹת קישינוֹב עברוּ בּסך הכּל 21–22 שנים. ואף בּאוֹתן השנים היוּ כּמה נסיוֹנוֹת של פּרעוֹת. ואף על פּי כן נזדעזע העוֹלם היהוּדי מפּרעות קישינוֹב כּמוֹ שלא נזדעזע מהפּרעוֹת הראשוֹנוֹת. הסיבּה לכך שבּינתים קמה תנועה ציוֹנית, נתעוֹררו המוֹני יהוּדים, הקשר היהוּדי נתחזק יוֹתר מאשר בּזמנים הקוֹדמים. וקישינוֹב – נתנה לאדם היהוּדי דחיפה גדוֹלה למחשבה על עתידוֹ.

למשל, המשוֹרר דויד פּינסקי – סוֹפר עברי-יהוֹדי מפוּרסם, אשר היה אחד מאבוֹת תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית, אחד האנשים המחנכים את הפּוֹעל היהוּדי והמגַלים את הפּוֹעל היהוּדי, ואשר היה בּנעוּריו חבר נאמן ל“בּוּנד”, – עם מאוֹרעוֹת קישינוֹב כּתב דרמה “משפּחת צבי”, שהיתה בּשעתה מפוּרסמת מאד, כּמוֹ “בּעיר ההריגה”, וּבה מתוֹארים בּני הדוֹר ההוּא: הצעיר הסוֹציאליסט והצעיר הציוֹני וההוֹרים והשַמש היהוּדי בּבית-הכּנסת, המוֹסר את עצמוֹ על קדוּשת השם כּדי להציל את ספר-התוֹרה. פּתאוֹם – ראִיה חדשה של המציאוּת היהוּדית, המכּירה לא רק את הפּוֹעל ונוֹתן-העבוֹדה, אלא מכּירה את האחדוּת היהוּדית בּפגישתה הטרגית ובאָפיה הגיבּורי, ההירוֹאי.

שתי שאלוֹת גדוֹלוֹת העמידה קישינוֹב בּפני הדוֹר. האחת – שאלת ההגנה והכּבוֹד הלאוּמי, ההתקוֹממוּת נגד העלבּוֹן הזה להתחבּא כּעכבּרים, לברוֹח, לראוֹת אחים פּצוּעים וּמוּכּים ואחיוֹת אנוּסוֹת, בּלי יכוֹלת להגן עליהם. וּמבּחינה זאת נתנה קישינוֹב את הדחיפה הגדוֹלה לצעירים יהוּדים להתגוֹנן ולעמוֹד על נפשם. גם עצם מאוֹרע קישינוֹב, גם השיר של בּיאליק וגם גוֹרמים אחרים נתנוּ את הדחיפה להגנה עצמית, אשר אילמלא היא לא היה קם “השוֹמר” והעוֹבד היהוּדי, הפּוֹעל והשוֹמר העברי בּארץ. גם אחד-העם ודוּבּנוֹב, שהיוּ אנשים לא צעירים ומתוּנים, חיבּרו בּאוֹתה תקוּפה כּרוּז אשר קרא להגנה עצמית. קישינוֹב גם גרמה לכך שהוֹפיע, בּפּעם הראשוֹנה בּתוֹלדוֹת הגוֹלה, צעיר יהוּדי אשר נקם את כּבוֹד ישֹראל – פּינחס דַשֶבסקי. זה היה צעיר יהוּדי אשר לא יכוֹל היה לשֹאת את העלבּוֹן שבּדבר הזה, את השתיקה, והוּא, כּמעט בּלי אוֹרגַניזציה, רק בּידיעת חברים מספּר, מצוּמצם מאד, בּלי כּל עזרה, קיבּל על עצמוֹ להרוֹג את קרוּשֶבַן, המסית הראשי של פּרעוֹת קישינוֹב. הפּגיעה בּקרוּשבן היתה קלה מאד. אבל דבר הנקמה הזה עבר כּחשמל את כּל צעירי הדוֹר. פּינחס דשבסקי נשפּט לעבוֹדת-פּרך.

שנה לפני כן היה גם כּן מעשֹה-נקמה יהוּדי. זה היה המעשׂה של הפּוֹעל היהוּדי הירש לֶקֶרט. לקרט לא התכּוון לנקוֹם את כּבוֹד עמוֹ. הוּא גם לא קיבּל חינוּך כּזה. זה היה פּוֹעל יהוֹדי, מהפּוֹעלים המאוּרגנים הראשוֹנים, אשר לא יכוֹל היה לשֹאת את העלבּוֹן שהגנרל-גוּבּרנַטוֹר של וילנה החליט להלקוֹת את המפגינים של האחד בּמַאי, והוּא – בּלי ידיעת ההסתדרוּת שלוֹ, “הבּוּנד”, אפשר לוֹמר גם בניגוּד לרצוֹנוֹ – הלך ועשֹה את המעשׂה הזה של נקמה. גם הוּא לא הצליח בּירייתוֹ, רק פּגע. ושילם בּעד זה בּחייו.

גם הנקמה של לקרט היתה לה חשיבוּת לאוּמית, בּלי שלקרט התכּוון לכך. עצם הדבר שפּוֹעל יהוּדי מרים את דגל המלחמה ונוֹתן על זה את חייו – גילה שיש כּוֹחוֹת בּעם שאינם יכוֹלים להשלים עם עבדוּת. ואוֹתה הסתדרוּת ה“בּוּנד”, אשר לקרט היה חברהּ והתנגדה למעשֹה הזה, השתמשה בּמעשֹה-הנקמה שלוֹ לתעמוּלתה. ה“בּוּנד” לא גרס נקמה, וזה היה בּניגוּד לתיאוֹריה שלוֹ. על כּל פּנים, הוּא היה רחוֹק מאד מנקמה לאוּמית. פּינחס דַשֶבסקי היה הבּיטוּי הראשוֹן של התפּרצוּת יהוּדית רבוֹלוּציוֹנית תוֹך הכּרה לאוּמית גדוֹלה. גם הוּא היה מטיפּוּס אוֹתם הבּחוּרים היהוּדים, כּדוּגמת טרוּמפּלדוֹר. הוּא בּא מעיר דרוֹמית, ממשפּחה טמוּעה מאֹד, אבל הוּא דבק בּעוֹמק הנפש בּתנועה הציוֹנית ונשאר נאמן לה כּל חייו, גם לאחר שיצא מבּית-הסוֹהר, גם בּתוֹך רוסיה הבּוֹלשביסטית.

השאלה השניה, הקשה מאד, שעוֹררוּ את הפּרעוֹת בּקישינוֹב, ואשר עליה לא היה מי שיתן תשוּבה, היתה השאלה: מה יהיה עלינוּ? מה יהיה על ההמוֹנים היהוּדים? כּבר נמצאוּ אנשים בּאוֹתוֹ זמן אשר ראוּ את קישינוֹב לא כּמאוֹרע בּוֹדד, אלא כּאַזהרה גדֹולה, והיא הוּעמדה לפני המציאוּת היהוּדית בּכל ענוּתה ודרשה תשוּבה. וּבפי הציוֹנוּת לא היתה תשוּבה.

פּרעוֹת קישינוֹב אירעוּ בּ-1903. זה היה שש שנים לאחר הקוֹנגרס הציוֹני הראשוֹן, כּתשע שנים לאחר ההתגלוּת הראשוֹנה של הרצל עם “מדינת היהוּדים”. קשה למסוֹר לדוֹר של עכשיו מה היתה הוֹפעתוֹ של הרצל בּחיים היהוּדיים. דוֹמה הדבר, כּאילוּ בּתוֹך אפלה גדוֹלה פּתאוֹם מאירה השמש! אני משתמש בּציוּר הפּשוּט בּיוֹתר, אבל הוּא הוּא הציוּר המוֹסר את הדבר הזה. בּמשך שנים רבּוֹת חיוּ המוֹני יהוּדים בּלי ראִיית משהוּ בּאוֹפק. מוּבן, היוּ אנשים שהאמינוּ כּי בּרוּסיה יבוֹא שלטוֹן חדש, העריצוּת הרוּסית תפּוֹל והיהוּדים יקבּלוּ זכוּיוֹת. היוּ קבוּצוֹת קטנוֹת שהאמינוּ כּי מהפּכה סוֹציאלית, ושוּם שאלוֹת יהוּדים לא תהיינה עוֹד. אבל אלה היוּ ענינים תיאוֹרטיים של קבוּצוֹת קטנוֹת. זה לא נגע לאויר החיים היהוּדיים.

החלוֹם של חוֹבבי-ציוֹן אף הוּא היה של מעטים וּמשֹכּילים בּעם. מה שפּילח את האפלה הזאת והדליק אוֹר גדוֹל וּלכל ילד יהוּדי הגיע – זה היה החלוֹם של הרצל. אין בּידינוּ לנתח, בּאיזה אמצעים נעשֹה הדבר, – מה ידע העוֹלם על הרצל? – יהוּדי, פיליטוֹניסט, יוֹשב בּוינה וחוֹלם חלוֹם. אבל כּל צעד שלוֹ וכל פּגישה שלוֹ עם אנשי השלטוֹן בּעוֹלם (דברים אלה שאינם כּל כּך חשוּבים) – כּל זה לבש ארגמן, כּל זה פּתאוֹם הגיע קוֹדם כּל לכל הלבבוֹת, וכל זה נתלבּש בּלבוּש אגדה של חירוּת, של קוֹממיוּת, של כּבוֹד מלכים. והגעגוּעים האלה לקוֹממיוּת, לחיי כבוֹד בּעוֹלם – פּתאוֹם מצאוּ את בּיטוּים.

היוּ געגוּעים בּהיסטוֹריה של הדוֹרוֹת האחרוֹנים לקוֹממיוּת. משה מוֹנטיפיוֹרי – יהוּדי עשיר, פילַנטרוֹפּ, בּאנגליה, גם לוֹ היה חלוֹם של ארץ-ישֹראל, אבל הוּא לא ידע לגמרי מה לעשׂוֹת בּוֹ, והוּא בּיזבּז את עצמוֹ, – גם הוּא הצטייר בּלב היהוּדי כּחזוֹן של קוֹממיוּת. גם לַסַל חלם על דגל המרד היהוּדי ועל כּך שהוּא יֵצא בּראש היהוּדים וישחרר אוֹתם. אבל חזוֹן זה טרם נדלק ולא הגיע להכּרתוֹ של הדוֹר כּתוֹפעה בּעלת ערך. היחיד אשר גיבּש בּעצמוֹ את כּל הכּוֹח הכּבּיר והעצוּם של הרצוֹן המוּחלט ושל הבּיטוּי הכּוֹבש-עוֹלמוֹת – היה הרצל. הוּא ראה את השאלה בּכל היקפה כּשאלה גדוֹלה מאד. לא ראה אוֹתה, אוּלי, בּהיקפה הפּנימי. הוּא לא ידע את הכּוֹחוֹת הרוּחניים המרוּבּים בּלב היהוּדי ולא ידע לתת להם בּיטוּי. אבל הצוֹרך להוֹציא את היהוּדים מעָניָם הכּלכּלי והצוֹרך להוֹציא את האדם היהוּדי מעלבּוֹנוֹ ושעבּודוֹ – שני הדברים האלה הצטרפוּ מאד אצלוֹ. ולכן לא ראה את הנקוּדה העיקרית לא בּהתישבוּת ארץ-ישֹראל ולא בּהתישבוּת אַרגנטינה, כּי אם ראה אוֹתה בּחזוֹן הגדוֹל של עצמאוּת יהוּדית והגירה יהוּדית גדוֹלה.

הצעת אוּגַנדה – טריטוֹריאַליזם – השפּעוֹת חיצוֹניוֹת בּהיסטוֹריה היהוּדית:

היונוּת, בּתקוּפת הפּריחה בּספרד, בּמאה התשע-עשׂרה – המַהפּכנוּת הרוּסית –

הדֶקבּריסטים, הֶרצן, “נַרוֹדנַיָה ווֹליה” – הסוֹציאליזם היהוּדי המתבּוֹלל – הוֹפעת ה“בּוּנד”.

המעט הזה שאמרתי לכם על הרצל איננוּ מתכּוון למַצוֹת את הענין. וּבינתים נעשֹה מעט מאד בּסוּגיה זוֹ, ועדיין לא למדנוּ כּיצד להשתמש בּהרצל, כּחוֹמר חינוּכי, לא רק בּדמוּתוֹ, אלא גם בּדבריו וּבכתיבתוֹ.

ועכשיו אפנה לצד השני של המַטבּע. אם בּמשך השנים הראשוֹנוֹת של התנוּעה הציוֹנית – הרצל הוּא שנתן את התנוּפה הגדוֹלה ועשֹה את הציוֹנוּת בּפּעם הראשוֹנה לתנוּעה עממית, – הרי לאחר כּמה שנים נתקל בּקיר. הוּא רצה להתחיל את מעשֹה הפּתרוֹן על ידי יצירת תנאים מדיניים קוֹדמים להתישבוּת. לכן מתח בּיקוֹרת קשה על מפעלי ההתישבוּת הקטנים והחלוֹם של חוֹבבי-ציוֹן ושל הבּרוֹן רוֹטשילד. הוּא רצה ליצוֹר תחילה את המנוֹף הגדוֹל להתישבוּת. בּשביל זה יצר את הבּנק הלאוּמי ואת הקרן הקימת לישֹראל. אבל הוּא האמין שהמנוֹף הגדוֹל יהיה: קבּלת זכוּיוֹת פּוֹליטיוֹת על ארץ-ישֹראל, מה שקראוּ אז בּשם צ’ארטר. וכל עוֹד אין בּידוֹ הצ’ארטר חשב שלֹא כּדאי לבזבּז את הכּוֹחוֹת והמרץ על מפעלי התישבוּת, אשר ממילא יהיוּ קטנים ואוּלי גם נדוֹנוּ לכשלוֹן ורק יזיקוּ לתנוּעה. וּברוּח זוֹ התחנכוּ אז האנשים הצעירים בּציוֹנוּת.

וכאשר בּאה שאלת קישינוֹב נתגלה שאמנם בּיוֹם מן הימים תקוּם ארץ-ישֹראל. אבל מה יש לעשֹוֹת היום? – הכּרה זוֹ, שבּינתים אין תשוּבה לשאלת הגוֹלה – היא שיצרה את המַשבּר הגדוֹל בּציוֹנוּת. כּי בּאוֹתוֹ זמן בּערך כּבר הוּברר שהרצל לא הצליח הצלחה מדינית, שלא ניתן לוֹ מה שהוּא בּיקש, והוּברר שאין תנאים לבנינה הקרוֹב של ארץ-ישֹראל. גם כּוֹחוֹת אַיִן. אין מה לוֹמר להמוֹנים. הם בּורחים לאמריקה. הציוֹנוּת עומדת חדלת ישע.

זאת היתה הפּגישה הראשוֹנה של הציוֹנוּת עם שאלת היהוּדים, מתוֹך חוֹסר כּל יכוֹלת של ההוָיה הציוֹנית לתת משהוּ לעם היהוּדי. עוּבדה זאת קבעה את גוֹרלם של רבּים מאד בּתנוּעה הציוֹנית. רבּים עזבוּ את המערכה לגמרי. רבּים התיאשוּ. רבּים הסתפּקו בּלא כּלוּם (היתה מין נאמנוּת לציוֹנוּת, אשר הסתפּקה בּלא כּלוּם). רבּים חיפּשׂוּ דרכים חדשוֹת. אז בּאה הסיסמה – אוּגַנדה!

אמרוּ: “נמצא איזוֹ מדינה שהיא, ארץ אליה ניעגן, ואחר כּך – גם ציוֹנוּת”. והיוּ שאמרוּ כּי אחר כּך שוּב לא יהיה צוֹרך בּציוֹנוּת. ואז התחילה תנוּעת הטריטוריאַליזם. פּרץ ויכּוּח, כּמוֹ שאמר הרצל על עצמוֹ: “הויכּוּח על אוּגַנדה עוֹבר בּתֹוך לבּוֹ של המנהיג”, והוּא לא האריך הרבּה ימים אחרי זה. מַשבּר עבר בּנפשוֹ של כּל אחד בּאוֹתוֹ דוֹר, אשר צריך היה לשאוֹל את עצמוֹ: מה עוֹשֹה הציוֹנוּת ועל מה היא עוֹנה.

התחיל אז הויכּוּח הגדוֹל בּין “ציוֹני-ציוֹן” ובין אוּגַנדיסטים. “ציוֹני-ציוֹן”, מתוֹך הרגשה היסטוֹרית ונאמנוּת, שמרוּ על הרעיוֹן הציוֹני בּטהרתוֹ, כּלוֹמר: “ארץ-ישֹראל” (אבל אי אפשר לוֹמר ש“ציוֹני-ציוֹן” ידעוּ איזוֹהי הדרך, מה לעשוֹת בּשביל ארץ-ישֹראל). החוּג המיוּשב, הבּעל-בּיתי, הסתפּק בּכך. הוּא ראה שעברה איזוֹ סערה גדוֹלה; היה איזה חלוֹם, חלוֹם מדיני גדוֹל. החלוֹם הזה פּג וחוֹזרים אל השוֹקת הדלה. הדוֹר הצעיר,חניך הספרוּת העברית החדשה, לא יכוֹל היה להסתפּק בּאוֹסף הפּרוּטוֹת הדלוֹת בּשביל הציוֹנוּת, בּשמירת אמוּנים סתם. שמירת אמוּנים –

כּאשר אתה יודע שהכּל בּוֹרח ממך, מתכּחש לך, הכּל מתפּוֹרר, – לא הספּיקה. הדוֹר הצעיר מוּכרח היה למצוֹא לעצמוֹ את התשוּבה.

נראה עתה מה היוּ ההשפּעוֹת האחרוֹת על בּני הדוֹר ההוּא: לא השפּעוֹת ציוֹניוֹת, כּי אם השפּעוֹת כּלליוֹת, מן החוּץ. אני מתכּוון להשפּעת רוּסיה, השפּעת הכּוחוֹת המַהפּכניים הרוּסיים, הסוֹציאליזם

בּצוּרתוֹ הרוּסית.

מאז יצאוּ היהוּדים בּגוֹלה, גם בּהיוֹתם לגמרי סגוּרים בּחוֹמוֹת הגיטוֹ, לא עמדוּ מעוֹלם מחוּץ להשפּעוֹתיו של העוֹלם החיצוֹני.

עתים היוּ השפּעוֹת חזקוֹת יוֹתר, עתים חלשוֹת יוֹתר. היוּ זמנים שהיהוּדים היוּ מסתגרים בּתוֹך הגיטוֹ, חיים יוֹתר את חיי עצמם; והיוּ ימים שהגיטוֹ נפתח והם חיפּשוּ מגע עם העוֹלם. הדבר היה תלוּי בּגוֹרמים שוֹנים. גם בּתוך ארצם נמצאוּ היהוּדים תחת לחץ גדוֹל של השפּעוֹת אחרוֹת. ההיסטוֹריה שלנוּ מימי החשמוֹנאים היתה מלחמה עם עוֹלם זר. השפּעת היַוְנוּת לא פּסקה, על אף נצחוֹנם של המכּבּים. וּבתפוּצוֹת הגוֹלה בּיחוּד נמצאוּ היהוּדים תחת לחץ של הרבּה אַתמוֹספירוֹת.

בּכל תקוּפת הפּריחה היהוּדית בּספרד, למשל, היה מגע קרוֹב מאד בּין התרבּוּת הספרדית השלטת וּבין היהוּדים, והשפּעתה עליהם היתה גדוֹלה מאד. היהוּדים נכנסוּ אליה וּמילאוּ בּה תפקיד גדוֹל, וגם הביאוּ מפּירוֹתיה אל התרבּות היהוּדית. כּל זה נפסק אחרי-כן. כּי בּאה איזוֹ התפּרצוּת ווּלקנית והרסה את קן הנמלים אשר היהוּדים בּנוּהוּ, וּממילא לא המשיכוּ בּזה הדוֹרוֹת הבּאים. היתה לנוּ שירת ספרד. יחד עם נפילת היהדוּת הספרדית נשתתקה. היתה פּילוֹסוֹפיה של יהוּדים בּספרד. גם היא נפסקה – עם גירוּש ספרד. אפילוּ לגבּי התנוּעוֹת

היהוּדיוֹת המקוֹריוֹת בּיותר (כּגוֹן הקבּלה) מוֹצאים חוֹקרים שבּמידה

ידוּעה התאימוּ לזרמים רוּחניים אשר פּעלוּ בּעוֹלם החיצוֹני (ומאידך – גם הלא-יהוּדים הוּשפּעוּ הרבּה מן היהוּדים. היוּ כּמה וכמה אידיאוֹת רוּחניוֹת אשר היהוּדים היוּ אלה שהעבירוּ אוֹתן לעוֹלם האירוֹפּי. אבל היהוּדים, בּצוּרוֹת שוֹנוֹת, קיבּלו השפּעה גם מהעוֹלם החיצוֹני).

תוֹפעה זוֹ הוּמרצה בּמידה מרוּבּה בּמאה ה-19, בּזמן

שהיהוּדים נמצאוּ כּבר בּמגע קרוֹב, גם כּלכּלי גם חברתי וגם לשוֹני, עם העוֹלם החיצוֹני. התנוּעה הציוֹנית בּצוּרתה כּמוֹ שהיא, עוּצבה למעשֹה

בּארץ אחת. מוּבן, הציוֹנוּת היתה גם בּאמריקה וגם בּגרמניה וּבארצוֹת אחרוֹת. אבל הציוֹנוּת, כּתנוּעה רבּת-עם, עוּצבה בּרוּסיה. וּברוּסיה, עוֹד עשֹרוֹת שנים לפני שקמה התנוּעה הציוֹנית, התחיל המגע עם העוֹלם הרוּסי. היתה זוֹ תקוּפת-מגע לא כּל כּך ממוּשכת. כּי היהדוּת הפּולנית נמצאה תחת השפּעה פּולנית ורק בּמידה מוּעטת – תחת השפּעת הרוּסים. אבל בּסוֹף המאה ה-18,בּימי יֶקַטֶרינה, נפל הרוֹב הגדוֹל של יהדוּת מזרח-אירוֹפּה תחת השפּעה רוּסית, וזה היה ראשית המגע. תחילה היה המגע דל וּפּרימיטיבי, כּמו זה שלנוּ עם הערבים. אבל עם הוֹפעת ההשׂכּלה ועם התגבּרוּת התרבּוּת הרוּסית התחילה ההשפּעה הזאת להיוֹת ניכּרת מאד מאד בּחיי היהוּדים. היא היתה ניכּרת לא רק לגבּי אלה אשר בּיקשוּ להיטמע בּתוֹך הרוּסים. גם אלה אשר חיוּ חיים דתיים לאוּמיים הוּשפּעו בּמידה רבּה מהאוֹפי של העם הזה, מהכּוחוֹת השוֹלטים בּוֹ, מתרבּוּתוֹ, מספרוּתוֹ.

העם הרוּסי נכנס לחיים התרבּוּתיים של אירוֹפּה, אפשר לוֹמר, אחרוֹן בּין העמים. בּמשך מאוֹת שנים היה העם הרוּסי משוּעבּד כּל מיני שעבּוּדים. הוּא היה, למשל, משוּעבּד לתתרים בּמידה גדוֹלה מאד; הוּא היה משוּעבּד בּצוּרוֹת שוֹנוֹת לעמים צפוֹניים: לשוֶדים. הוּא סבל מהגרמנים. הוּא היה מפוּזר ומפוֹרד לשבטים, לנסיכוּיוֹת שוֹנוֹת, ונחשב היה לעם מפגר בּיוֹתר. הוּא היה גם נתוּן לא רק לשעבּוּד זרים, כּמוֹ התתרים, אלא גם הרבּה לשעבּוּד עצמי. שוּם עם בּאירוֹפּה בּמאוֹת השנים החמש-עשֹרה עד השבע-עשֹרה כּמעט שלא היה בּו שלטוֹן עריצוּת כּזה כּמוֹ בּתוֹך העם הרוּסי. אזכּיר בּזה את המלך איוַן האיוֹם, שהיה המפלצת בּמלכי אירוֹפּה, סמל הטֶרוֹר. אפילוּ אוֹתן הרֶפוֹרמוֹת שנעשֹוּ בּרוּסיה, כּל התקרבוּת

לאירוֹפּה, יוֹתר מאשר נעשֹתה על ידי ריבּוּי השׂכּלה, נעשׂתה בּיד עריצים. פּיוֹטר הגדוֹל היה הרפוֹרמיסט הגדוֹל של רוּסיה, אשר, כּמקוּבּל לפי ההיסטוֹריה, “קרע חלוֹן לאירוֹפּה”. אבל בּאיזוֹ יד-עריצים נעשֹה הדבר הזה!

העם הרוּסי נכנס אחרוֹן להשפּעת התרבּוּת המערבית. השעבּוּד של האִכּרים נמשך אצלוֹ עד 1861, זאת אוֹמרת, בּמחצית המאה ה-19 עדיין היה קיים בּרוּסיה משטר גמוּר של אִכּרים צמיתים. המלך ניקוֹלַאי הראשוֹן, המלך האחרוֹן לפני שחרוּר האִכּרים, הפּיל את חתיתוֹ על כּל אירוֹפּה. זה היה המבצר של הריאַקציה האירוֹפּית.

וּכמוֹ שלפעמים קוֹרה בּהיסטוֹריה של עם, נפגשים שני זרמים, שתי מגמוֹת וגם שכבוֹת לאוּמיוֹת שוֹנוֹת. אם העם הרוּסי היה המפגר בּיוֹתר בּין עמי אירוֹפּה, הרי מאידך, יצר המשטר הזה של עבדוּת שכבוֹת אשר היוּ להן השהוּת, הפּנַאי, האמצעים, כּדי להגיע למדרגה הגבוֹהה בּיוֹתר של תרבּות. זוֹהי בּאמת אחת הסתירוֹת הטרגיוֹת שהיוּ בּגוֹרל האינטליגנציה

הרוּסית. האמנים הגדוֹלים של רוּסיה, כּמוֹ טורגֶניֶב וטוֹלסטוֹי, היוּ

בּעלי אחוּזוֹת. השעבּוּד של דוֹרוֹת נתן להם אפשרוּת ליצוֹר את הפּרחים העדינים בּיוֹתר של התרבּוּת האנוֹשית. הֶרצֶן – מגדוֹלי המַרדנים – היה בּן לבעל-אחוּזה גדוֹל והוּא יכוֹל היה לעשֹוֹת את עבוֹדתוֹ המַהפּכנית אחר כּך בּאירוֹפּה, כּמהגר פּוֹליטי, על חשבּוֹן עצמוֹ, מתוֹך אוֹתם הנכסים

אשר השאיר לוֹ אביו בּעל-האחוּזה.

השכבה האינטליגנטית הזאת הרגישה מאד-מאד בּסתירה העמוּקה הזאת. היא הרגישה בּחטא שבּקיוּמה. היא רחשה שֹנאה עמוּקה לממשלה משעבּדת, למשטר שלה. מוּבן שהיוּ חלקים גדוֹלים אשר נכנעוּ, אשר הסתגלוּ לחיים, התחילוּ בּגיל צעיר כּמַרדנים והסתגלוֹ אחר כּך. אבל היוּ גם כּאלה אשר הלכוּ עד הקצה וגמרוּ את חייהם בּעבוֹדת-פּרך אוֹ בּבתי-סוֹהר אוֹ בּבריחה לאירוֹפּה, והתחבּאוּ כּל ימי חייהם מתגרת העריצוּת של השלטוֹן.

ראשית המַהַפּכנוּת הרוּסית חלה בּ-1825. זה היה המרד של הדֶקַבּריסטים. אלה היוּ קבוּצה של צעירים חוֹלמי חלוֹמוֹת, שלא ידעוּ אוּלי גם מה הם רוֹצים בּדיוּק. אליהם הגיעה השמוּעה על המהפּכה הצרפתית, הגיעה הספרוּת של גדוֹלי האוּטוֹפּיסטים. והם אוּלי הראשוֹנים שניסוּ להבּיע את שֹיא המאוַיים האנוֹשיים בּמרד הבּלתי-מוּצלח שלהם. אבל הוּא פּתח את הדף החדש בּהיסטוֹריה הרוּסית.

חוּלמי חלוֹמוֹת אלה תלוּשים היוּ מקרקע ארצם, כּי לא היה להם מגע עם ההמוֹן הרוּסי. הם היוּ “פּאניצ’י” – בּני-אדוֹנים – והִאִכּר הרוּסי פּחד מפּניהם לא פּחות מאשר מאנשי השלטוֹן. תרבּוּתם היתה אירוֹפּית, צרפתית. למשל, בּעל-אחוּזה שרצה ליצוֹר לוֹ אחוּזה מוֹדרנית, הביא סוּסים מאַנגליה, הלבּיש את העבדים שלוֹ תלבּוֹשת אַנגלית, החזיק טבּח למטבּחוֹ מפּריס ואוֹמנת צרפתית לילדים. זאת היתה עצם ההתקרבוּת של בּעלי-אחוּזה כּאלה למערב אירוֹפּה. את שֹפתם הרוּסית לא ידעוּ. והשֹפה המהלכת בּין השכבה העליוֹנה היתה בּעיקר צרפתית.

אבל עד היכן המַרדנים שבּיניהם ראוּ דברים אשר אחרים לא ראוּ, אפשר ללמוֹד מדוּגמאוֹת אחדוֹת.

אחד המרדנים של רוּסיה – פסטל – כּתב חיבּוּר על סידוּר המשטר לאחר כּיבּוש השלטוֹן. בּוֹ מדוּבּר גם על ענין החזרת היהוּדים לארץ-ישֹראל והקמת המדינה הארץ-ישֹראלית. היה בּתפיסה זוֹ משהוּ של חוֹלמים הרוֹאים דברים שאדם רגיל אינוֹ רוֹאה אוֹתם. ואין זה מקרה שמתוֹך החבוּרה הזאת יצאוּ – מצד אחד – אנשים כּמו בּקוּנין, אשר בּיקשוּ להרוֹס את כּל מה שקיים בעוֹלם, והאמינוּ שאי אפשר לבנוֹת חברה חדשה אם לא יעלוּ בּאש את כּל החברה האנוֹשית הקיימת. מצד שני, יצא מתוֹך החבוּרה הזאת דוֹסטוֹיֶבסקי, אשר התחיל כּמַהפּכן והוֹעלה כֹּבר לגרדוֹם וברגע האחרוֹן הוּחלף פּסק-דינוֹ לקַטוֹרגה, ואחר כּך בּדרכּוֹ המדינית נעשֹה משענת לצַאריזם הרוּסי. הוּא נעשֹה אוֹיב למהפּכה מבּית. ושוּב מתוֹך חבוּרה זאת

קם טוֹלסטוֹי, אשר בּיקש לשחרר את האדם לגמרי מכּבלי מדינה וּלהקים חברה אנוֹשית רק על יסוֹד המוּסר האנוֹשי שבּלב.

כּשם שרוּּסיה נתנה את החייל המשוּעבּד בּיוֹתר, הנאמן והמוּכן ליהרג “בּעד האלהים והמלך”, בּימי סוּבוֹרוֹב אוֹ בּמצוֹר של סיבסטוֹפּוֹל (ואפשר להתבּוֹנן ולראוֹת כּיצד נשתמר הטיפּוּס האנוֹשי הרוּסי הזה עד ימינוּ), כּך נתנה רוּסיה מצד אחר גם את הקצה השני: את המַהפּכנים הקיצוֹניים בּיוֹתר שאירוֹפּה ידעה, זאת אוֹמרת, אנשים אשר בּקבּלם אידיאה של מרד היא חוֹדרת בּכל רמ"ח אבריהם, היא נעשֹית חלק מעצמיוּתם; אנשים בּעלי כּשרוֹן של שלימוּת האוֹפי, של מסירוּת-נפש גמוּרה, של הוֹצאת מסקנוֹת קיצוֹניוֹת בּיוֹתר, של הליכה בּקו ישר, בּלי לראוֹת כּלל אם יש בּדרך גבעוֹת, תלים, מעצוֹרים, כּשהמחשבה מכוּונת כּחץ מקשת אל המטרה. בּדרך כּלל, ההגיוֹן של האנשים איננוּ כּל כּך מַסקני. מכּירים אמנם שהרעיוֹן הוּא רעיוֹן נכוֹן, אבל יש מציאוּת ואִתה מתפּשרים. המחשבה הרוּסית המַהפּכנית לא חפצה להכּיר בּשוּם מציאוּת שהיא. היא הסכּימה בּיתר קלוּת להישבר עד היסוֹד וּבלבד שלא להתפּשר עם שוּם מציאוּת. הספרוּת הרוּסית הבליטה את האוֹפי של אוֹתוֹ איש רוּסי אשר התחיל להתגלוֹת בּעצם רק בּשנוֹת ה–60- 70 של המאה שעברה. הרוֹמן “אבוֹת וּבנים” של טוּרגֶניֶב מגוֹלל לפנינוּ תמוּנה של אבוֹת האוֹהבים יוֹפי ושירה, אבל שהם חסרי-אוֹפי ואין בּהם כּוֹח להגשים שוּם דבר, תמיד מסתגלים למציאוּת והכּל הם מוֹכרים בּעד הנוֹחיוּת שלהם; וּבניהם – ניהיליסטים, אשר בּיטלוּ תכלית בּיטוּל את כּל מה שלא נכנס לתוֹך חוּג המחשבה שלהם. קם הדוֹר של שנוֹת ה-80 ואמר: חיינוּ הנוֹחים הם חטא. קיבּלנוּ את הכּל מן האִכּר. בּזכוּתוֹ למדנו, בּזכוּתוֹ ניתנוּ לנוּ כּל תענוּגוֹת החיים. את מה שקיבּלנוּ חייבים אנוּ להחזיר לעם! וּמשהגיעוּ להכּרה זוֹ הסיקוּ מסקנוֹת.

כּך קיבּלוּ את המחשבה הסוֹציאליסטית האירוֹפּית בּצוּרתה

הקיצוֹנית בּיוֹתר. והם חשבוּ שילכוּ להטיף את רעיוֹנם זה לעם והוּא ישמע להם, יכּיר בּצדקת הרעיוֹן – והכּל יבוֹא בּשלוֹם על מקוֹמוֹ. אוּלם העם לא שמע להם. לבסוֹף נכחוּ לדעת כּי ההליכה אל העם אינה פּוֹעל ת. הנה הוֹלכוֹת בּנוֹת גרָפים ונעשֹוֹת לאחיוֹת רחמניוֹת, חוֹבשוֹת,טבּחוֹת

וּמשרתוֹת כּדי להתקרב אל העם וּלהשפּיע עליו, והוֹלכים בּחוּרים מהאוּניברסיטה ונעשֹים סַבּלים, עגלוֹנים ומוֹכרים חוֹברות לעם,

וההיסטוֹריה הרוּסית איננה משתנית. אוּלי נרכּשים יחידים לרעיוֹן, אוּלם הכּלל, העם כּולוֹ, אינוֹ משתנה. אז בּאה המסקנה: האסוֹן הוּא בּמשטר. המשטר הפּוֹליטי המדכּא – כּל זמן שלא נפּיל אוֹתוֹ לא ישמע לנוּ העם ולא נוּכל לפתח את עבוֹדתנוּ החינוּכית.

הם האמינוּ כּי הפּלת המשטר הפּוֹליטי תיתכן בּדרך הפחדה, הם חשבוּ כּי על ידי טרוֹר אפשר להפּיל משטר. ואנשים אשר חלוֹמם היה רק אהבה, אנשים אשר בּחייהם הפּרטיים חשבוּ על קדוּשת חיי האדם נעשֹוּ למאַרגנים הכי-מתוּחבּלים, למאַרגנים היוֹתר נמרצים, היוֹתר הרפּתקניים של מלחמוֹת בּאישי המדינה, מתוֹך אמוּנה גמוּרה שאי אפשר להשֹיג שוּם תוֹצאוֹת חיוּביוֹת בּרוּסיה בּלי להשתמש בּשיטה זאת.

אוּלם שיטת הטרוֹר, בּמוּבן ההיסטוֹרי, השֹיגה את ההיפך מזה. הטרוֹר הביא להגבּרת הריאַקציה ודחה את ההתפּתחוּת הפּרוֹגרסיבית של רוּסיה לעשֹרוֹת שנים. אבל אנשי התנוּעה הזאת (“נַרוֹדנַיה ווֹליה”) כּל כּך האמינוּ בּנכוֹנוּת רעיוֹנם, שגם לאחר המַשבּר שבּא בּעקב הטרוֹר, שמרוּ אמוּנים לתנוּעתם בּמשך שנים רבּוֹת, לא

רק בּתיאוֹריה, אלא גם בּדרך חייהם, וגידלוּ דוֹר צעיר שהלך בּדרכּם, הלא היא המפלגה החדשה – ס. ר. (סוֹציאַל-רבוֹלוּציוֹנרים) – שגם היא חוּנכה על האמוּנה שהטרוֹר הוּא מכשיר גדוֹל בּתוֹלדוֹת השחרוּר.

נגעתי בּכל זה לא לשם הסבּרת הבּעיה של רוּסיה, אלא בּשביל להסבּיר בּאיזוֹ מידה היה כּוֹחה של תנוּעה זוֹ תקיף בּחוּגים מסוּימים בּרוּסיה (אמנם רק בּחוּגים מעטים). וּבאוֹתה מידה שהיא חדרה למוֹסדוֹת ההשׂכּלה הרוּסית, לבתי-ספר למוֹרים, היא חדרה גם אל הפּוֹעל היהוּדי, והיא עיצבה בּהרבּה את דמוּתוֹ של הצעיר היהוּדי בּאוֹתוֹ דוֹר, הלהיבה את נפשוֹ, לא פּחוֹת מהתנ"ך והסידוּר והתפילוֹת וספרי המוּסר היהוּדיים, והוֹסיפה לוֹ את יוֹשר הקו, את המסקניוּת המוּחלטת; את המַכּסימַליזם, אשר העיקרוֹן שלוֹ היה אוֹמר: יקוֹב דין המהפּכה את ההר! והצעיר היהוּדי גם בּזמן שלא קיבּל את ההשקפוֹת הרוּסיוֹת על המַרכּסיזם ועל עניני רוּסיה, בּזמן שראה את הצלת העם היהוּדי בּמוֹלדתוֹ, ולא בּתוֹך רוּסיה – קיבּל בּמידה לא קטנה את השפּעתן. וזה שיצר אוֹתוֹ אוֹפי מיוּחד של אוֹתוֹ דוֹר צעיר, אשר היהדוּת הרוּסית חששה לוֹ, אשר בגללוֹ נעשה הסטוּדנט היהוּדי הרוּסי למשהוּ מפחיד ומאַיים.

גם הספרוּת העברית של הדוֹר ההוּא, הדוֹר של בּרנר, גנסין ושוֹפמן, וּבמידה ידוּעה גם דוֹרוֹ של בּיאליק, הוּשפּעה בּמידה רבּה מן התרבּות הרוּסית-יהוּדית. אם ספרוּת ההשׂכּלה הראשוֹנית היתה מוּשפּעת

מהספרוּת הגרמנית, ולא רק בּגַליציה, אלא גם בּליטה, – הרי הספרוּת העברית המאוּחרת יוֹתר, הָחֵל מלילינבּלוּם, הוּשפּעה בּמידה רבּה מן הספרוּת

הרוּסית.

רבּה מאד היתה ההשפּעה הזאת – השפּעת האוֹפי, התביעה התקיפה, החוּמרה המוּסרית האוֹמרת: “בּחרת דרך אחת – אסוּר לך להתחרט!” האידיאה מחייבת, האידיאה מטילה מצווֹת חמוּרוֹת מאד.

כּוח הלחץ של המהפּכה, התפיסוֹת הסוֹציאליסטיוֹת אשר שלטוּ בעוֹלם הרוּסי – היה בּהם תוֹכן חשוּב, היה בּהם בּרק. לא רק צעיר יהוּדי זה שעבר למחנה השני הוּשפּע, אלא גם זה שנשאר בּמחנה הציוֹני לא נשאר אדיש למחשבה הסוֹציאליסטית, לא כּמוֹ שהיה דֹור הציוֹנים הראשוֹן, אשר הבּעיוֹת הסוֹציאליוֹת לא עִנינוּהוּ. הוּא אמנם שֹנא מאד עריצוּת ושֹנאת ישֹראל וחלם על משטר כּמו בּאַנגליה, של חוֹפש עתוֹנוּת, חוֹפש מחשבה, אבל לא יוֹתר מזה. והעבדוּת הסוֹציאלית לא פּגעה בּו כּלל.

הדור הציוֹני השני, הדוֹר שגדל בּתקוּפת תנוּעת המהפּכה, הוּשפּע מאד ממנה. גם עצם החוֹמר האנוֹשי כּבר היה שוֹנה. כּי בּינתים שוּנוּ גם התנאים הכּלכּליים בּתחוּם-המוֹשב היהוּדי בּרוּסיה. נמצאוּ

צעירים שחיפּשׂוּ עבוֹדה. חלק ניכּר מהם היו תלמידים בּבתי-ספר תיכוֹניים, אוֹ מתלַמדים שלא נכנסוּ לבית-הספר וּצריכים היוּ להתפּרנס משיעוּרים של פּרוּטוֹת וללמוֹד גם יחד; והיוּ בּחוּרי-ישיבה שעזבוּ את הישיבה ולא מצאוּ את דרכּם בּחיים. בּדרך כּלל, רובּו של דוֹר זה היה טיפּוּס של פּרוֹליטרי רוּחני, אשר אין לוֹ אחיזה בּחיים, ולא יכוֹל היה להיוֹת אדיש לסבל הגדוֹל של האנוֹשוּת, כּמוֹ אוֹתם בּעלי-הבּתים הראשוֹנים, בּראשית חוֹבבי-ציוֹן.

הבּן לא יכוֹל היה להמשיך את פּרנסוֹת אביו, לא מבּחינה כּלכּלית ולא מבּחינה רוּחנית. גם מטעם זה הוּכשר הדוֹר היהוּדי הצעיר לקלוֹט את המוּשֹגים של הסוֹציאליזם הרוּסי. לפעמים אפשר לקרוֹא בּזכרוֹנוֹת של פּוֹעלים בּארץ-ישֹראל שחשבוּ את עצמם לאנטי-סוֹציאליסטים מוּחלטים, משוּם שהם איחדוּ את המוּשֹגים של סוֹציאליזם יחד עם התבּוֹללוּת. אבל מי שדיבּר אתם על איזה ענין מעשֹי נוֹכח שגם הם ראוּ את הדברים כּמו סוֹציאליסטים אף שלא הוֹדוּ בּכך.

אם נעיין בּסוּגיה (אשר אעמוֹד עליה בּמיוּחד) של יצירת הקבוּצה ונרצה לדעת, מי היוּ ראשוֹני הקבוּצה, נכּיר בּאיזוֹ מידה, בּלי דעת מנַין, הם קלטוּ מחשבוֹת סוֹציאליסטיוֹת עוֹלמיוֹת וכאשר הגיעוּ לארץ פּעלוּ לפי רוּח זוֹ.

הצעיר היהוּדי הציוֹני חייב בּמידה מרובּה על אָפיוֹ לתרבּוּת הרוּסית, שנתנה לוֹ שני דברים: גם דמוּת האדם המַגשים, הנאמן למַה שהוּא אוֹמר, אשר פּיו וּמעשֹיו הם שוים; וגם אידיאוֹת פּוֹליטיוֹת וסוֹציאליוֹת מסוּימוֹת, אשר הדוֹר הראשוֹן באוֹתוֹ הזמן היה מלא מהן.

והצעיר היהוּדי הציוֹני נפגש לא רק עם הסוֹציאליזם הספרוּתי. הוּא נפגש גם בּמחיצתוֹ הוּא, גם בּביתוֹ בּעיירתוֹ, עם גילוּי מסוּים של סוֹציאליזם – עם תנוּעת הפּוֹעלים האַנטי-ציוֹנית, כּלוֹמר, עם מה שקראוּ ה“בּוּנד”. תנוּעה זוֹ, כּגוֹרם עממי, נוֹצרה בּאוֹתה שנה שנקרא הקוֹנגרס הציוֹני הראשוֹן, והיא הוֹפיעה כּכוֹח פּוֹעל וּמוֹשך בּתוֹך

הרחוֹב היהוּדי. קוֹרה כּי שתי תנוּעוֹת שֹוֹנאוֹת זוֹ את זוֹ ורבוֹת זוֹ

עם זוֹ וּבכל זאת הן מוּשפּעוֹת אחת מחברתה. ולא מעט הוּשפּע הצעיר היהוּדי – זה אשר עתיד היה להקים את “פּוֹעלי-ציוֹן”, “הפּוֹעל הצעיר” – בּהליכוֹתיו וּבשיטוֹת פּעוּלתוֹ מה“בּוּנד”. וגם בּיחסיו החברתיים הוּשפּע – לטוֹבה וּלרעה כּאחת.

בֶר בּרוּכוֹב אמר פּעם דבר יפה מאד: “ל”בּוּנד" יש הרבּה זכוּיוֹת. נקים לוֹ בּארץ-ישֹראל מצבה“. וכאשר הוֹצאתי את ספרוֹ של ליֶסין אמרתי לעצמי: אני עכשיו, בּ”עם עוֹבד“, מקיים את הצוָאה של בּרוּכוֹב. אנחנוּ ננהוֹג בּ”בּוּנד" לא כּמוֹ שהם נוהגים בּנוּ. לא טשטוּש והטלת דיבּוֹת וגינוּי. אנשי ה“בּוּנד” לא היוּ מסוּגלים לשוּם משפּט היסטוֹרי צוֹדק בּיחס אלינוּ. לא מעטים מאנשי ה“בּוּנד” הזדעזעוּ כּאשר הרצל מת. אבל בּספרוּת ה“בּוּנד” לא תכּירוּ שוּם סימן לדבר הזה. בּימי אוּגנדה היוּ, בּקוּלוּאַרים של הקוֹנגרס, יוֹשבים ממנהיגי

ה“בּוּנד”, והם היוּ מזוּעזעים מזה שציוֹנים יכוֹלים לוַתר על ארץ-ישֹראל. אבל הם לא היוּ די אמיצים כּדי לגלוֹת את יחסם הפּנימי הזה. לא כּך ננהוֹג אנוּ עם ה“בּוּנד”. אבל יחד עם זה אסוּר לנוּ לטשטש את עוֹלם הניגוּדים העמוֹק אשר בּינינוּ לבין ה“בּוּנד” וּבין תנוּעתנוּ לבין התנוּעה הבּוּנדאית בּכל גילוּייה. אסוּר לנוּ לטשטש את זה, כּי דרך זוֹ היא אמצעי חינוּכי רע.

יש ויכּוחים שהם בּשבילנוּ כּבר הסתיימוּ, ואנחנוּ לא נכניס בּזה אוּלי עכשיו את המרירוּת האישית, שהיתה מצוּיה בּימים ההם (אף כּי יש תוֹפעוֹת היסטוֹריוֹת המתגלוֹת בּצוּרוֹת חדשוֹת, כּפי שאוֹמרים:

“וּבני קוֹרח לא מתוּ”, ואפילוּ כּעת עדיין מנהל ה“בּוּנד” חתירה מחוּסרת אחריוּת נגדנוּ. וּבמקוֹם שלבּוֹ יכּה אוֹתוֹ מדוּע הפקיר יהוּדים שם,

מתוֹך שֹנאתוֹ לארץ-ישֹראל, מדוּע לא הבין כּל הימים את הפּרוֹבּלימה של הגירה יהוּדית ולא השתדל להציל עוֹד מיליוֹן יהוּדים לאמריקה, – בּמקוֹם לחשב את חשבּוֹנוֹ ההיסטוֹרי, הוּא עד עכשיו קוֹפא על מוּשֹגיו הקדוּמים). יש יסוֹד עמוֹק לויכּוח הזה, כּי הוּא מאיר לנוּ את דרכּנוּ מאז. אבל הוּא אינוֹ צריך לסמא את עינינוּ עד שלא נראה איזוֹ שליחוּת היסטוֹרית גדוֹלה מילא ה“בּוּנד”, גם בּמוּבן החיוּבי. כּמוֹ שהויכּוּח שלנוּ בּין עברית ואידישיזם, שאף הוּא היה אחד הויכּוּחים המרים שהתנהלוּ בּינינוּ וּבין האידישסיטים בּזמנם, אשר הראוּ קוֹצר ראִיה היסטוֹרית אצל יהוּדים, אינוֹ יכוֹל להעלים מעינינוּ שעצם דבר יצירת הספרוּת היהוּדית מילא תפקיד גדוֹל בּחיי העם היהוּדי, בּדוֹר האחרוֹן הזה, ונתנה גם לאדם הציוֹני הרבּה.

הענינים שלנוּ מסוּבּכים הם למדי, ואם אנחנוּּ רוֹֹצים להבין אוֹֹתם צריכים אנוּּ לחדוֹר לנפשוֹ– של המתנגד, להכּיר מה עשֹה, להבין מה פּעל וגם לראוֹת בּמה היה הליקוּי הגדוֹל שלוֹ.

ה“בּוּנד” בּרחוב היהוּדי – “מלחמת-מעמדוֹת לפי גירסת ה”בּוּנד" –

יחסוֹ לשאלת ההגירה.

שעה זוֹ אני רוֹצה להקדיש להכּרת הסוֹציאליזם היהוּדי הבּלתי-ציוֹני והאנטי-ציוֹני. הספר “זכרוֹנוֹת וחוָיוֹת” מאת המשוֹרר אברהם ליֶסין מכיל תעוּדוֹת אמיתיוֹת של אחד מאבוֹת ה“בּוּנד”, אשר גם חשב את מחשבתוֹ של ה“בּוּנד” וגם נאבק אתוֹ הרבּה, עד שבּשנים האחרוֹנוֹת התרחק ממנוּ. בּכתבי נחמן סירקין יש מאמר אחד שלוֹ בּויכּוח עם ה“בּוּנד”, גם בּמבוא שלי לכתבי סירקין שם יש פּרק מוּקדש להתגלוּת הסוֹציאליזם אצל האינטליגנציה היהוּדית, בּפרט אצל הסטוּדנטים.

אינני מדבּר על הסוֹציאליסטים היהוּדים בּאירוֹפּה שמסרוּ

את עצמם לתנוּעוֹת הפּוֹעלים הגרמניוֹת, הצרפתיוֹת, אלא על אלה אשר צמחוּ מתוֹך ההמוֹנים היהוּדים, שחיוּ בּרוּסיה, ליטה, פּולין וגליציה. ראשית הסוֹציאליזם אצל היהוּדים קשוּרה עם אהרן ליבּרמן, עוֹרך “האמת”. בּשנת תרל"ז (1877) הוּרם הנס של סוֹציאליזם תנוּעתי על ידי צעיר עברי בּשם אהרן שמוּאל ליבּרמן, והוּא התחיל את זה לא בּאידיש, כּי אם בּעברית. כּי בּנפשוֹ חיתה הרגשה עברית חזקה מאד עם אהבה לעברית ועם סוֹציאליזם קוֹסמוֹפּוֹליטי. לא תמיד מצא את הדרך הנכוֹנה, אבל הוּא חיפּשֹ אוֹתה בּמגמה מנוּגדת לחבריו, הסוֹציאליסטים היהוּדים, שהיוּ מתבּוֹללים גמוּרים

אוֹ שחשבוּ על תנוּעה סוֹציאליסטית ולא מדדוּ כּלל את היהוּדים בּמידה של אנשי-עבוֹדה; ואף אם נמצאוּ בּהם כּאלה שחשבוּ שהיהוּדים רשאים לא רק לעזוֹר לאחרים, אלא להיוֹת סוֹציאליסטים בּעצמם, חשבוּ שעל כּל פּנים צריכים הם לדבּר אידיש, ולא עברית. ליבּרמן היה אחד הסוֹפרים העברים המזהירים והוּא החל לבנוֹת את הסוֹציאליזם היהוּדי, אלא שחייו נקפּדוּ מהר מאד. מה יכוֹל היה להיוֹת גוֹרלוֹ אילוּ היה ממשיך בּפעלוֹ? יתכן שהיה סוֹפוֹ כּסוֹפוֹ של יהל"ל – חוֹבב ציוֹני; אוֹ שהיה עוֹזב אותנוּ כּמוֹ רבּים מחבריו.

הסוֹציאליזם בּין היהוּדים היוּ לוֹ שלבּים אחדים. היוּ

צעירים יהוּדים שלא הסתפּקוּ בּהפצת השׂכּלה בּעם, אלא בּשאבם את האידיאוֹת הסוֹציאליסטיוֹת דרך הספרוּת הרוּסית נעשֹוּ נלהבים להן וּפנוּ לסוֹציאליזם הרוּסי, הם נעשֹוּ חסידים של העם הרוּסי, של המוּז’יק הרוּסי. אם האינטליגנט הרוּסי חשב שהוּא חייב חוֹב גדוֹל לעם הרוּסי, הרי זה היה נכוֹן. אבל האינטליגנט היהוּדי, בּמקוֹם לחשוֹב על חוֹבוֹ הגדוֹל להמוֹן היהוּדי, לאביו, חשב גם הוּא שהוּא בּעל חוֹב למוּז’יק הרוּסי, היוֹת והם האמינוּ שהחקלאי הרוּסי הוּא הוּא הנוֹשֹא את האמת הקדוֹשה, הנוֹשֹא בּתוֹכוֹ את המשטר העתיד הגדוֹל, והם חשבוּ שצוּרת הכּפר הרוּסי תיהפך לצוּרה של הסוֹציאליזם בּעוֹלם. היוּ בּיניהם גם יהוּדים בּעלי הרגשה לאוּמית אוֹ הכּרה לאוּמית. אבל הם לא ראוּ שוּם דרך לעסוֹק עם יהוּדים. ליבּרמן היה מוּכן לעבוֹד את עבוֹדתוֹ הסוֹציאליסטית בּין

בּחוּרי-הישיבה. הוּא אמר: מהרוֹפאים ועוֹרכי-הדין והמהנדסים אין לי שוּם תקוה. מי שמסוּגל להיוֹת מַהפּכני אמיתי – זה בּחוּר-הישיבה. הוּא בּעצמוֹ פּרוֹליטרי, אין לוֹ שאיפה לקריֶרה, כּי אם הוּא לוֹמד תוֹרה לשמה. הוּא הוּא הנוֹשֹא של האידיאה הסוֹציאליסטית בּקרב היהוּדים.

וכאשר אדם כּאהרן ליבּרמן היה נמצא בּין מַהפּכנים רוּסים וּבין מתבּוֹללים יהוּדים, הוּא צריך היה להתנצל שהוּא אמנם איננוּ ריאַקציוֹנר, אלא שכּכה הוּא מבין את מצב עמוֹ ואת דרך הסוֹציאליזם שלוֹ. הוּא מוּכרח היה לפעמים להתנצל על כּך שיש לוֹ אידיאוֹת כּאלה. המַהפּכנית היהוּדיה הֶסיה הלפמן היתה בּין חמשת האנשים שנתלוּ בּגלל רצח הצאר הרוּסי אלכּסַנדר השני. לאחר היאָסרה החזיקוּ אוֹתה כּמה חדשים בּבית-הסוֹהר, כּי היתה הרה, עד לדתה, ואחר כּך מתה בּבית-הסוֹהר תוֹך יסוּרים. היא היתה משֹכּילה עבריה והיתה חדוּרה רוּח עברית, וּבכל זאת מסרה את נפשה למהפּכה כּפי שנצטיירה אצל הרוּסים. דוּגמה אחרת. בּין המַהפּכנים הרוּסים היה מַהפכן יהוּדי אחד, שתוֹאר גם כּגיבּוֹר של סיפּוּר רוּסי מפוּרסם, שבּוֹ הוּא מדבּר בּגילוּי-לב ואוֹמר: "אני עוֹבד אִתכם רק בּשביל המהפּכה. אני יהוּדי. אֶתכם אינני אוֹהב כּלל וּכלל. בּעצם כּל מחשבוֹתי הן מחשבוֹת

הסוֹציאליזם המערב-אירוֹפּאי. אבל כּסוֹציאליסט בּין-לאוּמי אני אוֹמר לכם: אני חי אִתכם".

והיוּ סוֹציאליסטים יהוּדים שנשתעבּדוּ בּמידה כּזאת

להערצת רוּסיה ולאמוּנה בּעם הרוּסי, עד שהיוּ מוּכנים לַכּל בּשביל להתמזג וּלהזדהוֹת עם העם הרוּסי. היוּ מהם שהמירוּ את דתם – כּדי שיהיה להם קל יוֹתר לעבוֹד בּתוֹך העם הרוּסי (לא משוּם שהאמינוּ בּיֶשוּ הנוֹצרי), כּי חשבוּ שהם צריכים להסיר מעל עצמם כּל מחיצה שבּיניהם וּבין העם הרוּסי. ולא נמצא מַהפּכן יהוּדי אשר יגיע לידי נכוֹנוּת להתקרב למסוֹרת היהוּדית, כּדי לעבוֹד בּין המוֹני היהוּדים.

והדברים הגיעוּ לידי כּך שהיוּ מַהפּכנים יהוּדים אשר, מתוֹך מסירוּת למהפּכה, לפי תפישֹתם הם, השתתפוּ בתעמוּלה לפרעוֹת

בּיהוּדים (זהוּ אוֹתוֹ החזיוֹן אשר ראינוּהוּ פּה בּארץ אצל הפרַקציה, שהיתה מוּכנה, מתוֹך מוּשֹגים מסוּלפים על מַהפּכנוּת, לראוֹת בּמוּפתי

וּבפּוֹרעים נוֹשֹאים של השחרוּר). זה היה בּשנת 1881, בּזמן הפּרעוֹת בּיהוּדים בּרוּסיה, כּאשר נמצאוּ מַהפּכנים אשר חשבוּ שפּרעוֹת בּיהוּדים

מעוֹררוֹת את העם הרוּסי למַהפּכנוּת. והיוּ

יהוּדים אשר הדפּיסוּ פּרוֹקלָמַציוֹת בּרוּח זוֹ. זאת היא אחת הדוּגמאוֹת המעטוֹת בּהיסטוֹריה היהוּדית בּאיזוֹ מידה אידיאה

עוֹלמית גדוֹלה יכוֹלה להסתלף על ידי בּני העם היהוּדי, כּיצד יהוּדים נעשֹוּ כּלי-שרת למעשֹה הרס וחוּרבּן בּהם בּעצמם, מתוֹך מחשבה שהם משרתים בּזה איזוֹ אידיאה גדוֹלה (יתכן שכּך היה גם בּזמן הנַצרוּת. הן את האיוַנגליוֹן חיבּרוּ יהוּדים, וספר זה הכניס את המיתוֹס האנטישמי, את המעשׂה בּיהוּדה איש-קרָיות, שמסר את ישוּ איש-נצרת בּעד שלוֹשים שקל. שם מפוּתחת איבה ליהוּדים בּכל מיני צוּרוֹת. ורוּבּם של השליחים הן היוּ יהוּדים!.. גם הם ודאי האמינוּ שהם משרתים איזוֹ אידיאה אנוֹשית גדוֹלה מאד).

האֶפּיזוֹדוֹת האלה הן רק הוֹפעוֹת אַרעיוֹת בּתוֹלדוֹת הסוֹציאליזם היהוּדי. כּי בּמידה שהאנשים נשארוּ בּתנוּעה הסוֹציאליסטית הם

פּנו למקוֹמוֹת שוֹנים וּרחוֹקים. ורק מעטים מאד מבּין הדוֹר הזה של הראשוֹנים שיתפוּ את עצמם בּהקמת תנוּעת פּוֹעלים יהוּדית, בּהגיעם לאנגליה ולאמריקה. אבל תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית התחילה, כּעבוֹר כּמה שנים, בּסוֹף השמוֹנים, לאחר התעוֹררוּת חיבּת-ציוֹן, והתפּתחה בּאוֹפן רציני

בּסוף שנוֹת התשעים וּבראשית המאה החדשה עם יצירת ה“בּוּנד”. ועד שקמה התנוּעה הציוֹנית-הסוֹציאליסטית, תנוּעת “פּוֹעלי-ציוֹן”, היתה היא התנוּעה

השלטת בּעיקר אצל הפּוֹעלים היהוּדים. היוּ פּוֹעלים יהוּדים מעטים אשר הלכו לפּ.פּ.ס. וּלס.ד. הרוּסית. אבל יחידים יכולים לעזוב עם. יהוּדים שחיים יחד נשארים יהוּדים, גם כּאשר יש להם מחשבוֹת של התבּוֹללוּת.

ה“בּוּנד” בּזמנוֹ עשֹה גדוֹלוֹת. עכשיו, כּאשר אנחנוּ

מדבּרים על אִרגוּן פּוֹעלים, הננוּ רוֹאים את הצד הפּשוּט: הארגוּן החמרי. אוּלם לא בּזה בּלבד היה תפקידוֹ של ה“בּוּנד” שבּיקש להיטיב את תנאי חייהם של הפּוֹעלים היהוּדים בּפינוֹת המשק היהוּדי, כּי אם בּזה שהוּא פּעל פּעוּלה אנוֹשית גדוֹלה מאד. בּחיי היהדוּת הגיטוֹאית היוּ תקוּפוֹת של

דלדוּל רוּחני גדוֹל. הדלוּת החמרית, המסגרת היהוּדית העצמאית, החוּמרה של הדינים, שלטוֹן ראשי הקהל – לא נתנוּ לאדם היהוּדי להרים ראש. היוּ בּחיים ההם הרבּה מאד צדדים של יצירת דמוּת רוּחנית מיוּחדת של טיפּוּח תרבּוּת מדוֹר לדוֹר, אבל היה בּהם גם משטר סוֹציאלי של הרבּה דלוּת והרבּה דכּאוֹן והחשבת האדם שהוּא בּעל-תוֹרה גדוֹל אוֹ שהוּא

בּעל רכוּש. וההמוֹנים היהוּדים הסתגלו לדכּאוֹן זה.

למעלה הזכּרתי, דרך אגב, את ענין ה“חטוּפים”. בּענין זה נתגלתה תוֹפעה מעמדית מרה מאד: ילדי עשירים ניצלוּ מן הגזירה הזאת; ורק ילדי העניים היוּ קרבּנוֹתיה. היוּ רבּנים אחדים אשר נלחמוּ נגד התוֹפעה הזאת ועזבוּ את מִשֹרוֹתיהם, מתוֹך הגבה עליה. אבל רבּים השליטוּ על עצמם את הפּרנסים ואת ראשי העדה. ורק כּפעם בּפעם היוּ מתפּרצוֹת איזוּ תוֹפעוֹת, אשר הרימוּ את ההמוֹנים ונטעוּ בּהם את ההכּרה שגם הם חשוּבים בּעם, שגן-העדן קיים לא רק בּשביל התקיף, ואפשר להיוֹת עני ויהוּדי טוֹב. זאת היתה זכוּתה של החסידוּת. בּספרוּת הדְרוּש והמוּסר וּ“שאלוֹת וּתשוּבוֹת” של יהדוּת מזרח אירוֹפּה בּמאה השמוֹנה-עשֹרה, ישנם סימנים בּוֹלטים של ניגוּדי מעמדוֹת. קרה לא פּעם שאנשי המוּסר היוּ לוֹקחים תחת חסוּתם את המוֹני העם. אבל זה לא הגיע למדרגה של תנוּעה. אוּלם החסידוּת יכלה להראוֹת שאיש ההמוֹן הפּשוּט קיבּל איזה שהוּא סיפּוּק נפשי ועלה למדרגה גבוֹהה, שהוּא יכוֹל להיוֹת קרוֹב לרב וּלאנשי-תוֹרה

גדוֹלים.

וּבמוּבן ידוּע הרוּח העממית הזאת היא היא אשר נכנסה בּתנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית והרימה את ההמוֹנים מאַשפּתוֹת. הסוֹציאליזם

היהוּדי לא התחיל על ידי הפּוֹעלים היהוּדים. הוּא התחיל על ידי בּחוּרים יהוּדים אשר הוּשפּעוּ מן התרבּות הרוּסית וחשבוּ את מחשבוֹתיהם בּדיוּק בּאוֹתם הדפוּסים של הסוֹציאליזם הרוּסי. בּשעה שבּסוֹציאליזם הרוּסי

העריצוּ את המוּז’יק היוּ הבּחוּרים והבּחוּרוֹת היהוּדיים מעריצים את המוּז’יק. בּזמן ששם התחילוּ להתיאש מן המוּז’יק והתחילוּ להעריץ את הפּוֹעל בּחרוֹשת הרוּסית – כּן גם היה פּה. כּאשר בּשנוֹת השבעים שלט המַרכּסיזם האידיאַליסטי והסוּבּיֶקטיבי בּקרב האינטליגנציה הרוּסית – היה

כּך גם בּקרב האינטליגנציה היהוּדית. והמַרכּסיזם האדוּק – אף הוּא השפּיע אחר כּך עליה בּאופן כּזה. והצעירים הללוּ, גם אם חשבוּ את עצמם כּרוּסים, לא יכלוּ בּכל זאת לעבוֹד עבוֹדה מעשֹית בּין הרוּסים (כּי הכּירו אוֹתם מיד, והממשלה היתה תוֹפשֹת אוֹתם מיד). הם נאלצוּ לחיוֹת בּין יהוּדים. לא שהם בּחרו בּזה, לא שאוֹתם עִניֵן הפּוֹעל היהוּדי. רוּבּם קיבּלוּ את הפּעוּלה בּין הפּוֹעלים היהוּדים בּלית בּרירה. ואלה אשר יכלוּ לעבוֹר

הלאה – בּחרוּ בּזה. בּיניהם היתה רוֹזה לוּכּסמבּוּרג, אשר נפתחה לפניה דרך ללכת הלאה. וגם ליאוֹ יוֹגיכֶס, חברהּ של רוֹזה לוּכּסמבּוּרג, אשר התחיל לעבוֹד בּין פּוֹעלים יהוּדים בּוילנה, שאף למרחב והלך לס. ד. הרוּסית, וּלאחר שלא הצליח שם יצא לגרמניה.

ה“בּוּנד” הוּא שהביא לפּוֹעלים היהוּדים את מוּשֹגי הסוֹציאליזם, את מוּשֹגי המלחמה בּניצוּל, את רצוֹן הפּוֹעל להשכּיל, ללמוֹד, להתפּתח. אבל בּמרכּז עוֹלמם של אנשי ה“בּוּנד” עמדה המלחמה נגד הצאר הרוּסי. זאת היתה תפיסת-עוֹלמם. זה היה העיקר. וכל מה שעשֹה – הוּא ראה כּאמצעי למטרה זאת. אי אפשר לוֹמר שבּשבילם הפּוֹעל היהוּדי היה המטרה. הוּא היה בּשבילם אמצעי למטרה כּל-רוּסית. הם היוּ אנשים ישרים, הם היוּ אנשים מסוּרים מאד לענין הפּוֹעל, מסוּרים מאד לענין המהפּכה. הם ידעוּ לשלב את חייהם עם ההמוֹנים. אבל מוּשֹגיהם האנוֹשיים בּכלל וּמוּשֹגיהם היהוּדיים בּפרט היוּ צרים ודלים עד מאד.

וכך בּאוּ ללמד את הפּוֹעל היהוּדי, והפּוֹעל למד מהם הרבּה. אבל סוֹף סוֹף הם גם למדוּ מן הפּוֹעל היהוּדי. כּשהם בּאו לחנך אוֹתוֹ לסוֹציאליזם, בּמה התחילוּ? – בּלימוּד רוּסית. כּי ההנחה היתה שאי אפשר להיוֹת אדם משֹכּיל בּשֹפה יהוּדית. בּמידה ידוּעה – בּזמנם – היה זה נכוֹן. פּינסקי, פּרץ, ליֶסין – טיפּחוּ את המחשבה הזאת. העסקנים שיצרוּ את תנוּעת-הפּוֹעלים היהוּדית לא חשבוּ על זה. כּן לא עלה על דעתם כּי לגבּי יהוּדים קיימים תנאי-חיים מיוּחדים.

התיאוֹריה שלהם היתה כּי צריך להילָחם עם הצאריזם הרוּסי. וכאשר יפּוֹל יקבּלוּ היהוּדים זכוּיוֹת. אז יֵצאוּ מתחוּם המוֹשב אל פּלכי רוּסיה הרחבה והגדוֹלה – ואַשריך ישֹראל! שאלת

היהוּדים נפתרה. שקיימת פּרוֹבּלימה יהוּדית מתוֹך עצמה, מתוֹך מציאוּת יהוּדית סוֹציוֹלוֹגית וכלכּלית, שיש לה חוּקים קשים מאד; שקיים ענין של הגירה יהוּדית כּתוֹפעה אשר אין לעכּב אוֹתה בּשוּם החלטוֹת; ושיכוֹל להיוֹת יֶצר יהוּדי ללשוֹנוֹ וּלתרבּותוֹ העצמית – כּל זה לא עלה על דעתם. וּבמידה שהם שמעוּ זאת מאחרים הם ראוּ בּזה תוֹפעה שוֹביניסטית, ריאַקציוֹנית, אשר לא יתכן שסוֹציאליסט יהוּדי יסכּים לכך.

הם התחילוּ, כּפי שאמרתי, מלימוּד השֹפה הרוּסית לפּוֹעלים

היהוּדים. כּי חשבוּ שהמַפתח הכּללי, גם להשׂכּלה בּכלל, וּלהתפּתחוּת

האישיוּת וגם לעבוֹדה ולפעוּלה סוֹציאליסטית – היא הרוּסית. חלמוּ

שהפּוֹעלים היהוּדים יהפכוּ לתעמלנים בּשביל הפּוֹעל הרוּסי. לא הפּוֹעל

היהוּדי כּשלעצמוֹ, כּעוֹבד, חשוּב. ההיסטוֹריה של רוּסיה תלוּיה בּפּוֹעל

הרוּסי. והפּוֹעל היהוּדי יכוֹל לשמש בּשביל ההיסטוֹריה הרוּסית – שֹאוֹר

שבּעיסה, מעין מַחמצת. הוֹאיל והפּוֹעל היהוּדי נלהב, מסוּר וּמפוּתח יוֹתר

מהפּוֹעל הרוּסי. לכן עליו ללמוֹד רוּסית – ולצאת אל הפּוֹעלים הרוּסים, וּבדרך זוֹ לשמש את המהפּכה הרוּסית.

ואכן, כּך היה. כּמעט כּל השכבה הראשוֹנה של הפּוֹעלים היהוּדים אשר התחנכוּ לסוֹציאליזם, התרחקה מהפּוֹעל היהוּדי. כּל הכשרתם הרוּחנית היתה כּזאת שנעשֹוּ עסקנים חשוּבים בּסוֹציאליזם הרוּסי, אוֹ

שגועוּ בּסיבּיר, אוֹ שבּרחו ל“אֶמיגרַציה” לאירוֹפּה, ושם נכנסוּ

לתנּועוֹת שוֹנוֹת.

אבל זאת היתה אחת ההצלחוֹת, אשר בּסוֹפוֹ של דבר היא מוּפנית נגד המצליחים. כּי בּמידה שהנערה היהוּדיה המתפּרנסת מסריגת גרבּים אוֹ מתפירה, וּבמידה שאיננה פּורשת ממעמדה, נשארת בּתוֹך עמה – מתחילים להתגלוֹת לפניה צרכים יהוּדיים. כּך התחילה תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית, מתוֹך עצמה, לקבּל אוֹפי יהוּדי יוֹתר. לא מתוֹך רעיוֹן וּבעיוֹת יהוּדיוֹת

הגיעה לכך, אלא מבּחינת צרכים יהוּדיים. בּדרך זוֹ מוּכרחה היתה התנוּעה היהוּדית הסוֹציאליסטית לעבוֹר מתעמוּלה בּרוּסית לתעמוּלה בּאידיש,

וליצוֹר עתוֹנוּת וספרוּת בּאידיש, וכאשר נפגשה בּרחוֹב היהוּדי עם מגמוֹת ציוֹניוֹת היתה נאלצת להתנגד להן וּלהתוַכּח עמהן, כּלוֹמר, להכּיר יוֹתר את הבּעיה היהוּדית.

כּך התחילה תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית (כּמעט נגד כּוָָנוֹת יוֹצריה) להתגבּש כּתנוּעה בּעלת אוֹפי יהוּדי. מוּבן שנזדמנוּ לתנוּעה הזאת גם אנשים בּוֹדדים אשר לא בּאוּ מן האוּניברסיטה הרוּסית, מבּית-הספר הממשלתי הרוּסי, כּי אם מן ה“חדר”, הישיבה והספרוּת העברית.

אבל ההצלחה הגדוֹלה בּיוֹתר היתה לתנוּעה זאת לא בּזה שפּיתחה רעיוֹנוֹת חדשים אוֹ שיצרה איזה נכסים חדשים, אלא בּזאת שהכניסה זרם של חשמל בּתוֹך המוֹני היהוּדים. כּמוֹ שמצד אחד הרים הרצל את ההמוֹנים היהוּדים, על ידי יצירת הקוֹנגרס הציוֹני, ושהוֹדוֹת לכך המוֹנים גדוֹלים, אשר בּמשך דוֹרוֹת חיוּ חיים פּאסיביים וּמדוּכּאים, הרגישוּ פּתאוֹם את חשיבוּתם כּעם – כּך צריך לוֹמר שעל ידי האִרגוּן של הפּוֹעל היהוּדי והרמתוֹ משפל המדרגה, שהתחיל לראוֹת את עצמוֹ כּחשוּב בּעוֹלם, כּבעל עתיד גדוֹל וקשוּר בּכוֹחוֹת עוֹלמיים, נתגלוּ בּוֹ כּוֹחוֹת עצוּמים. קוֹדם

כּל, כּוֹחוֹת של חברוּת. אין זה מקרה שתנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית יצרה טרמינים חדשים בּיחסי חברים: המוּשֹגים ידיד (“פריינד”), חבר, אח, אחוָה – מלים כּאלוּ שנעשֹוּ שמוֹת נרדפים לעצם ארגוּן הפּוֹעלים.

האדם יצא מבּדידוּתוֹ, מיתמוּתוֹ, מהעזוּבה הגדוֹלה שלוֹ.

הוּא התחיל להרגיש כּי חייב הוּא משהוּ לאיזה כּלל, לוֹ הוּא צריך להביא קרבּן, ושהכּלל הזה שבּוֹ הוּא כּלוּל יכוֹל להפגין את כּוֹחוֹ וגם למרוֹד. וזה נתן לוֹ כּוֹח ידוּע, בּתוֹך העיירה, בּתוֹך הסביבה. הפּוֹעל היהוּדי נעשֹה בּעל-כּוֹח. אמנם, לא תמיד ידע להשתמש נכוֹנה בּכוֹח זה. לפעמים הפריז בּוֹ מאד.

בּמקוֹם הרוֹמַנים הקלוֹקלים שנדפּסוּ קוֹדם בּאידיש (מעין

הרוֹמנים המפוּרסמים של שמ"ר), אשר נתנוּ סיפּוק לאשה היהוּדית הצעירה בּחייה העלוּבים, החלה להיוָצר ספרוּת יהוּדית ראוּיה לשמה, בּה הוֹפיעוּ

אמנים גדוֹלים וניתן בּה תיאוּר של חיים והוָי. הוֹפיע למשל, סוֹפר כּמוֹ אברהם רייזין, סוֹפר מחוּנן מאד, כּוּלוֹ פּרי הדלוּת היהוּדית, והוּא נתן בּיטוּי אמיתי מאד, לגמרי לא ספרוּתי, לא מדוּמה, וּבלי כּל התחַכּמוּיוֹת והמצאוֹת, לחיי הנפש של האדם היהוּדי מן העם. התחבּב על המוֹני העם הסוֹפר היהוּדי הגדוֹל י. ל. פּרץ, אשר הכניס לספרוּת היהוּדית את המעוּף שלוֹ, את אוֹמץ-הרוּח שלוֹ, אשר המנהיגים והמַהפּכנים של הסוֹציאליזם היהוּדי לא הגיעוּ עדיו. הוא שאב מלוֹא חפנַים מתוֹך העוֹלם היהוּדי הקדמוֹן. הוּא הראשוֹן אשר הרים את ענין החסידוּת לענין חי, אם אפשר לוֹמר, מוֹדרני, הכניס לתוֹכוֹ את מחשבוֹתיו והגישוֹ מחָדש, כּתוֹפעה קרוֹבה מאד ללב, לפּוֹעל היהוּדי. הוּא גם נתן לעם את הספר שנקרא “מפּי העם”, פּנינים שדָלה מאוֹצרוֹת ההרגשה והחוָיה היהוּדית ההיסטוֹרית, והכניסם לתוֹך

הספרוּת היהוּדית הדלה.

כּל זה מילא את לבּוֹ של הצעיר היהוּדי, וכל זה קרא את המשֹכּיל היהוּדי, האינטליגנט, שלא יחפּשֹ לוֹ חיים רוּחניים מרחוֹק, אלא בּתוֹך עמוֹ.

ההיסטוֹריה של תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית, אם לגשת אליה בּלי תביעוֹת רעיוֹניוֹת לגבּי הדרך אשר היא הוֹבילה (כּי היא הוֹבילה לדרך אטוּמה לגמרי בּלי כּל מוֹצא), היא כּשלעצמה, מבּחינה אנוֹשית, מילאה הרבּה דפּים יפים של גבוּרה, של חברוּת, של אוֹמץ, של עליית נשמה. האדם היהוּדי בּבית-המדרש ידע אוּלי “סעוּדוֹת-של-מצוָה”, בּשעה ש“חברת-משניוֹת” גמרה סדר משניוֹת; וחסידי חבּ“ד, למשל, ידעוּ ליכּוד של שֹמחה בּי”ט כּסליו; אבל תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית פּיתחה את הזמרה העממית ואת המסיבּה העממית.

אוּלם לשאלוֹתיו, למחלוֹתיו הגדוֹלוֹת של האדם היהוּדי –

לא היה עמה פּתרוֹן. לא זה בּלבד שכּל רעיוֹן של קוֹממיוּת יהוּדית, של תחיה יהוּדית היה זר בּשבילה – הרי גם את המציאוּת היהוּּדית לא הבינה. תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית דָגלה בּמלחמת-מעמדוֹת. אבל איזוֹ מלחמת-מעמדוֹת

היתה יכוֹלה לנהל בּרחוֹב היהוּדי? בּן העיירה, אוֹתוֹ שוּליה-של-חייט, אשר עבד יחד עם שני שוּליוֹת אצל בּעל-מלאכה שלוֹ, העביר את המוּשֹגים שהוּא קרא על הניצוּל הנוֹרא של המוֹני הפּוֹעלים בּאנגליה, בּאמריקה, בּגרמניה – על בּעל-הבּית שלוֹ. בּו הוּא ראה את מקוֹר הניצוּל; את נוֹשֹא הקפּיטליזם ראה בּבעל-המלאכה אשר אצלוֹ עבד.

חוֹסר כּל הבנה בּמציאוּת הכּלכּלית הזאת, חוֹסר כּל

הכּרה, שפּה אין מקוֹם רחב להישֹגים כּלכּליים- מקצוֹעיים, כּי המשק עצמוֹ עוֹמד על כּרעי תרנגוֹלת – כּל זה החריף את מלחמת-המעמדוֹת בּרחוֹב היהוּדי, אשר, לעתים קרוֹבוֹת, בּמקוֹם השבּחת מצב הפּוֹעל, הביאה עמה הריסת המפעל שבּוֹ עבד הפּוֹעל. אברהם ליֶסין, שהיה אחד מאלה שחשבוּ לא רק בּנוסחאוֹת תיאוֹרטיוֹת, התקוֹמם נגד מלחמת-מעמדוֹת מעין זוֹ וקרא לה: “מלחמת קַבּצן-זוֹן” נגד “דַלפוֹן-זוֹן”.

אוּלם מציאות כּלכּלית אחרת לא יכוֹל היה ה“בּוּנד” לתת לאנשיו. אמנם, היתה לוֹ שוּרה של הישֹגים ראשוֹנים: קיצוּר יוֹם העבוֹדה, אִרגוּן וכדוֹמה. אבל מהר מאד הגיע לגבוּל. וּמה היה הגבוּל? – אי-יכוֹלת להתקיים בּתנאים כּאלה. מצד אחד – עזיבת המערכה. מכּיון ש“הקפּיטליסט” היהוּדי (בּית-המלאכה שלוֹ") עמדוּ לרשוּתו בּסך-הכּל 2- 3 -5 -7 פּוֹעלים, הרי לא קשה היה גם לשוּליה לפתוֹח לעצמוֹ בּית-מלאכה. ולפעמים קרוֹבוֹת מאד יצא הפּוֹעל ממצב של פּוֹעל שֹכיר, נשֹא אשה ונעשֹה בּעצמוֹ בּעל-מלאכה ו“קפּיטליסט”, כּביכוֹל, ואחר כּך זכה אף הוּא שיסַדרוּ אצלוֹ שביתה.

המוֹצא ההמוֹני הגדוֹל היה – ההגירה. אוּלם בּמחשבה של הסוֹציאליסטים היהוּדים היתה ההגירה דבר-מה כּמעט בּלתי-ליגַלי, בּלתי-כּשר, כּלוֹמר, זאת היתה תוֹפעה בּלתי-רצוּיה.

אמנם, זוֹ היתה תוֹפעה בּלתי-רצוּיה לא רק אצל הסוֹציאליסטים היהוּדים; גם אצילי בּני ישֹראל, כּלוֹמר העשירים הגדוֹלים, מפיצי ההשׂכּלה והקבּלנים¹¹ והבּרוֹנים וכדוֹמה, התיחסוּ להגירה כּאֶל חזיוֹן שלילי מאד. כּי כּל שאיפתם היתה לקבּל שיווּי-זכוּיוֹת, הוֹאיל וראוּ את עצמם כּאזרחים נאמנים של המוֹלדת הרוּסית, וההגירה מרוּסיה לאמריקה מעידה כּאילוּ על כּך שאינם אזרחים כּאן. מתוֹך הרגשה זאת, כּי ההגירה היא דבר מאד לא רצוּי (אף על פּי שהם שמעוּ, כּפי שמספּרים, מפּי אחד מגדוֹלי צוֹררי היהוּדים בּרוּסיה משנוֹת ה-80, מקוֹרב למַלכוּת, כּי העם היהוּדי יחוּלק לשלוֹשה חלקים: שליש יהגר, שליש יתנצר וּשליש יוּשמד בּפּוֹגרוֹמים), הם עשֹוּ כּל מה שיכלוּ כּדי להשתיק את ענין ההגירה. ונשארה ההגירה היהוּדית לאמריקה מפוּצלת, בּלתי-מאוּרגנת, תלוּיה רק בּמַבריחים, בּמוֹצצי-דמם של המהגרים. וכל פּרשת הצרוֹת והיסוּרים של ההגירה היהוּדית – אילוּלי היתה לנוּ כּאוֹקינוּס של דם וּספוּגה תלאוֹת עזוֹת – היינוּ חוֹשבים אוֹתה לתוֹפעה הגדוֹלה בּיוֹתר

בּחיי היהוּדים בּמחצית המאה שעברה, בּיחוּד בּידענוּ כּיצד התעמרוּ בּאדם

היהוּדי וּבאשה היהוּדיה שנאלצוּ להגר. המהגרים היוּ גוֹנבים את הגבוּל, כּי לא היוּ להם פּאספּוֹרטים. בּין מבריחי הגבוּל שעסקוּ בּדבר היוּ פּוֹלנים, יהוּדים וליטאים. והמהגר היהוּדי היה קרבּן לכל אלה. ואוֹתוֹ זמן שללה הציבּוּריוּת היהוּדית את התוֹפעה הזאת. גם הפּוֹעל היהוּדי והסוֹציאליסט היהוּדי, בּין שהיה בּמפלגת ס. ד. הרוּסית אוֹ הפּוֹלנית, בּין שהיה בּ“בּוּנד”, אף הוּא אמנם היה בּין אלה שצררוּ את חפציהם והיגרוּ לאמריקה, אבל בּתיאוֹריה אסוּר היה לוֹ להכּיר בּזה. אמנם הם הרגישוּ את עצמם בּאמריקה אוֹ בּאנגליה כּאילוּ הם חברי ה“בּוּנד” בּרוּסיה. יש אצל בּרנר סיפּוּר, שבּוֹ גיבּוֹר הסיפּוּר היוֹשב בּלוֹנדוֹן, בּדבּרוֹ על

רוּסיה אוֹמר: “אנחנוּ כּאן”. אם כּי עזב את רוּסיה, עדיין הוּא רוֹאה את העוֹלם הרוּסי כּעוֹלמוֹ שלוֹ. וּמוּבן שהאינטליגנט היהוּדי מרוּסיה עוֹד

היה מוֹסיף בּאמריקה וּבאנגליה לדבּר בּביתוֹ­­­­ רוּסית. כּיון שה“בּוּנד” לא הכּיר בּהגירה לא היה לוֹ צוֹרך לטפּל בּבעיוֹתיה. אמנם, הרבּה מאד בּוּנדאים היוּ בּאמריקה, אבל את מוֹחם של אנשי הסוֹציאליזם היהוּדי לא העסיקה עוּבדה זוֹ כּלל. ואוּלי העסיקה אוֹתם בּאוֹפן פּרטי, אבל לא נעשֹתה אצלם מניע למחשבתם התנוּעתית.

וכאן רוֹצה אני לציין חזיוֹן מענין מאד: למרוֹת מה שה“בּוּנד” היה התנוּעה השלטת בּרחוֹב היהוּדי אין הוּא ניכּר לגמרי בּכוֹח היצירה הרוּחנית שלוֹ. לא תמצאוּ, למשל, בּתוֹך ה“בּוּנד” הוֹפעוֹת של חשבּוֹן-נפש, של אמנים אשר קמוּ והיה להם צוֹרך לחַשב את עוֹלמו של הפּוֹעל. אין אתם מוֹצאים חכמי-כּלכּלה יהוּדים אשר צמחוּ מתוֹך ה“בּוּנד”. אין זה מקרה שאנשים מהסוּג של בּרוּכוֹב, סירקין ולֶשצ’ינסקי לא מתוֹך ה“בּוּנד” קמוּ, אלא מתוֹך הציוֹנוּת. כּמוֹ שלא מקרה הוּא שהניתוּח העמוֹק של האדם היהוּדי והמַהפּכן היהוּדי מצא את בּיטוּיוֹ בּספרוּת הציוֹנית ולא בּספרוּת ה“בּוּנד”. אין זה מקרה שתוֹפעוֹת כּמוֹ בּרנר וּבּיאליק צמחוּ לא מה“בּוּנד”.

למרוֹת הפּשטנוּת הגדוֹלה של אנשי ה“בּוּנד”, למרוֹת הקירבה להמוֹנים בּחייהם, למרוֹת הטיפּוּס של העסקן הנערץ מאד, שקשר את חייו לעסקנוּת הפּוֹעלים מסוּג זה שנתן ה“בּוּנד” – למרוֹת כּל אלה לא נתן ה“בּוּנד” כּמעט שוּם הוֹפעה אינטלקטוּאלית, אמנוּתית, ספרוּתית מגוֹבה

גדוֹל. כּי הוּא שלל את המקוֹריוּת היהוּדית. הוּא הסתפּק בּתרגוּם. הוּא

הסתפּק בּהעתקה של דברים הבּאים מן החוּץ. הם סיפּקוּ אוֹתוֹ. זה בּוֹלט אפילו אצל אנשיו הטוֹבים. הוּא לא בּיקש חיי-נפש מקוֹריים. וּבמידה שהיה שם איש כּמוֹ ליֶסין אוֹ כּמוֹ וייטר – אנשים שהיוּ להם שרשים יהוּדיים עמוּקים מאד, וחיפּשׂוּ משהוּ, ולא יכלוּ למצוֹא את דרכּם לציוֹנוּת, – הרי נאלצוּ לעזוֹב את ה“בּוּנד” וללכת לתעוֹת בּמקוֹמוֹת אחרים.

השפּעתוֹ של ה“בּוּנד” על הנוֹער הציוֹני היתה גדוֹלה מאד. היה דרך-ארץ בּפני כּוֹחוֹ האִרגוּני, בּפני שליטתוֹ בּהמוֹנים, לפעמים – עד כּדי התבּטלוּת ידוּעה. היה דרך-ארץ בּפניו, מפּני שאצלוֹ היה המעשׂה, בּשעה שהנוֹער הציוֹני עדיין לא היה לוֹ מעשׂה. אם הוּא היה ציוֹני טוֹב, הרי הסתפּק בּקריאת חוֹברת “השִלוֹח”, טיפּל בּספריה

הציוֹנית. אצל ה“בּוּנד” הוּא ראה אנשים אשר הדיבּוּר שלהם אינוֹ נפרד מהמעשׂה. והמעשׂה – לא מעשׂה פּשוּט הוּא, כּי אם קיבּל צוּרה של מסירוּת-נפש, מחתרת. לכן קרה לא פּעם שהצעיר הלאוּמי עזב את המחנה הציוֹני, מפּני שהקרבּן וּמסירוּת-הנפשׂ שראה אצל הצד השני משכוּ אוֹתוֹ.

הוּא גם מוּשפּע היה מהמוּשׂגים והאידיאוֹלוֹגיה של ה“בּוּנד”. ה“בּוּנד” הוֹרה שאפשר יהיה לקבּל זכוּיוֹת ולצאת מתחוּם-המוֹשב לגוּר בּעיר רוּסית, וּשאלת היהוּדים תיפּתר. כך האמין היהוּדי הסוֹחר,

הפּוֹעל והרוֹפא. אמנם, אי אפשר היה להוֹכיח את זאת למעשה. אבל הרי ידוּע שיהוּדים בּגרמניה יש להם זכוּיוֹת, וטוֹב להם. יהוּדים בּאנגליה – יש להם אפילוּ לוֹרד יהוּדי.

לעוּמת זאת ההוֹכחה הציוֹנית היתה לא פּשוּטה. הציוֹני צריך היה להוֹכיח ששאלת היהוּדים היא בּהרבּה יוֹתר עמוּקה, שקיימים תנאים כּלכּליים מיוּחדים לגבּי היהוּדים בּגוֹלה, ששוּם משטר חפשי לא יתן ליהוּדים אפשרוּת של חדירה לענפי התעשׂיה היסוֹדיים (כּשם שכּתב סירקין, שאם היהוּדים יקבּלוּ זכוּיוֹת בּרוּסיה תתבּטל תנוּעת הפּוֹעלים, כּי

היהוּדים יעברוּ כּוּלם למעמד בּינוֹני ואף לבּוּרגנוֹת, וּתנוּעת

הפּוֹעלים בּדרשה שיווּי-זכוּיוֹת ליהוּדים בּרוּסיה חוֹפרת למעשה – קבר

לעצמה), כּפי שהוֹכיחוּ זאת לשצ’נסקי וּבּרוּכוֹב.

כּל זה לא היה בּגדר דבר המוּבן מאליו, וּדרוּשה היתה רמה מסוּימת, גבוֹהה יוֹתר, של השׂכּלה, כּדי להבין זאת.

על אחת כּמה וכמה שבּכדי להגיע אל דרך המחשבה הציוֹנית-הסוֹציאליסטית צריך היה הצעיר היהוּדי להרגיש את רצוֹן החירוּת היהוּדי, את רצוֹן-ההמשך של ההיסטוֹריה היהוּדית, לחוּש שׂנאה וּבוּז לתלוּת בּאחרים. אם אחד-העם התקוֹמם נגד “עבדוּת בּתוֹך חירוֹת”, שמצא אוֹתה אצל המַשׂכּילים שבּמערב-אירוֹפּה, הרי הסוֹציאליזם הלאוּמי של הציוֹנוּת התקוֹמם נגד עבדוּת בּתוֹך המַהפּכה, נגד התפיסה של הסוֹציאליסטים היהוּדים שראוּ את עצמם כּאמצעי למהפּכה העתידה לבוֹא – ואת הזכוּת ליהנוֹת מפּירוֹתיה ראוּ רק לפּוֹעל הרוּסי. גם בּזמן שהצעיר היהוּדי עמד בּקשרי מלחמה נגד הלָך-מחשבה זה של הסוֹציאליסטים היהוּדים, סיגל לעצמוֹ הרבּה מדרכיהם. הוּא נאבק אִתם, אבל הוּשפּע מהם, גם מבּחינת האוֹפי הנמרץ שלהם וגם מבּחינת קבּלת עוֹלם-המוּשׂגים שלהם.

וכאן אני צריך לעבוֹר לתקוּפה בּה התחיל הצעיר הציוֹני את המרד שלוֹ בּמוּשׂגים שמצא סביבוֹ. לא שהביא אתוֹ אידיליה ציונית, הזיוֹת ציוֹניוֹת, אלא כדי שיתקיים, שלא יתבּטל ולא יכּנע מפּני התנוּעה הסוֹציאליסטית שמסביבוֹ, צריך היה ליצוֹר עוֹלם של מוּשׂגים חדשים, ועם זאת – לגלוֹת את החוּלשה של יריביו וגם של אבוֹתיו. זאת אוֹמרת, לצאת בּביקוֹרת קשה ואכזרית מאד גם על התיאוֹריה המקוּבּלת וגם על החיים והמציאוּת היהוּדית; גם על התיאוֹריה האנטי-ציוֹנית וגם על התיאוֹריה הציוֹנית הבּעל-בּיתית.

הציוֹנוּת והטריטוֹריאַליזם.

זה היה ענין קשה. וּברוּר שבּרוּכוֹב השקיע את מַכּסימוּם כּוֹחוֹתיו השׂכליים כּדי לבסס את ההנחה הזאת. אם הבּיסוּס עזר לכך, אם נקלט בּאמת? – זוֹהי שאלה אחרת.

כּשם שאי אפשר היה להכניס לתוֹך הנרתיק של הדעוֹת המוּסכּמוֹת את המחשבה הזאת, שעַם אשר גוֹרלוֹ המיוּחד הפריד בּין שׂפת דיבּוּרוֹ לשׂפת חייו הרוּחניים אינוֹ רוֹצה לוַתר על הקשר שלוֹ עם התנ"ך, עם האגדה, עם השירה העברית, עם התפילה העברית (שזוֹהי ממשוּת שאליה בּני-אדם קשוּרים וּמרגישים צוֹרך נפשי להמשיך בּה, דבר זה לגמרי לא בּא בּחשבּוֹן כּלל אצל בּני הדוֹר ההוּא) – כּך קשה היה להסבּיר, לפי כּל אוֹתם המוּשׂגים והמוּנחים, שקיים איזה קשר למוֹלדת עתיקה, שאנשים היוּ פּעם קשוּרים אליה, זוֹ שנזכּרת בּתפילוֹת, וכי קשר זה הוּא קשר של ממש, אשר אי אפשר להם לוַתר עליו.

בּשני המוֹמנטים הללוּ – מוֹמנט הלשוֹן וּמוֹמנט הארץ –

בּא המבחן הגדוֹל לתנוּעה הציוֹנית. וּבמבחן זה נשבּרה התנוּעה לרסיסים. המבחן, כּמוּבן, בּא לא רק מפּני שזה היה ויכּוּח עיוּני. קרה אסוֹן והויכּוּח העיוּני נהפּך מיד לויכּוּח מעשׂי. עוֹד שנים רבּוֹת לפני שהוֹפיעה שאלת אוּגַנדה כּבר היוּ אנשים בּתוֹך התנוּעה הפּוֹעל-ציוֹנית,

שהם בּעצם השׂכּילוּ – מתוֹך גישה תיאוֹרטית שלהם – להפריד ולוֹמר: ארץ-ישׂראל – לָאו דוקא; ארץ בּלבד. אוּלם כּל זמן שהדבר היה בּגדר של השקפה עיוּנית לא העסיק הרבּה את התנוּעה, אבל בּא רגע שהשאלה הוּצגה כּשאלה למעשׂה.

ידוּע שפּינסקר בּעצם לא היה ציוֹני בּמוּבן שלנוּ.

פּינסקר הגיע לרעיוֹן של מדינת-יהוּדים, של ארץ, של מוֹלדת, אבל לָאו דוקא של המוֹלדת ההיסטוֹרית. גם הרצל הגיע לענין של מדינת-היהוּדים בּלי שהגיע מיד לחיוּבה של ארץ-ישׂראל. לא יפּלא הדבר שרבּים אשר חשבוּ את המחשבה הציוֹנית, בּלי שהיוּ להם שרשים עמוּקים בּהוָיה היהוּדית, הגיעוּ בּאוֹפן

שׂכלי רק לרעיוֹן של טריטוֹריה. ואם תקראוּ בּעיוּן בּעבוֹדתוֹ הראשוֹנה של סירקין – “מדינת-יהוּדים סוֹציאליסטית” – תראוּ שגם סירקין בּאוֹתה תקוּפה, לפני אוּגָנדה, לפני הטריטוֹריאַליזם, בּיסס אף הוא את מחשבתוֹ כּמחשבה טריטוֹריאַליסטית, כּמחשבה על ארץ, ולא כּמחשבה על ארץ-ישׂראל.

אוּלם הכּשלוֹן הפּוֹליטי הגדוֹל של הציוֹנוּת היה בּזה

שהרצל העמיד את השאלה: ארץ-ישׂראל אוֹ ארץ סתם. הוּא העמיד אוֹתה כּשאלה בּוֹערת, לא מפּני שהיתה ארץ סתם – ארץ סתם לא היתה מעוֹלם. אבל היה חלוֹם של ארץ סתם. וּבגלל החלוֹם נוּפּצה התנוּעה הציוֹנית לרסיסים.

כּמה זמן בּכלל אָרכה העבוֹדה הפּוֹליטית של הרצל? את ראשית פּעוּלתוֹ זו צריך בּעצם למנוֹת מזמן כּתיבתוֹ את “מדינת-היהוּדים”. מאוֹתוֹ זמן ועד מוֹתוֹ עברוּ עשׂר שנים; מן הקוֹנגרס הראשוֹן ועד קוֹנגרס אוּגַנדה עברוּ שש שנים. וּבכן, אוֹתן שש השנים של עבוֹדתוֹ הפּוֹליטית של הרצל, שהיוּ שנוֹת-בּזק בּחייו, ושוַדאי קיפּל בּהן עבוֹדה מאוּמצת של דוֹר

– הביאוּ אוֹתוֹ מהר מאד לחוֹסר כּל דרך. החלוֹם שיעלה בּידוֹ, בּכוֹח הקסם האישי שלוֹ וּבכוֹח מאמציהם של היהוּדים, אשר הוּא האמין שיש להם רצוֹן להיגָאל, וּבכוֹחה של המצוּקה היהוּדית וּבכוֹח הבנה פּוֹליטית

בּין-לאוּמית של צרת היהוּדים, אפילוּ בּכוֹח העזרה של אַנטי-ציוֹנים, להשׂיג את ארץ-ישׂראל – החלוֹם הזה נתבּדה. והמכשוֹלים היוּ הרבּה יוֹתר גדוֹלים משראה אוֹתם בּתחילה. צרת היהוּדים בּאוֹתוֹ זמן נתחדדה בּמידה גדוֹלה מאד; מאז משפּט דרייפוּס, שהביא אוֹתוֹ לרעיוֹן מדינת-היהוּדים, ועד הפּרעוֹת בּקישינוֹב והתהדקוּת העניבה בּרוּסיה – החמיר המצב מאד מאד. ההגירה לאמריקה פּרצה וגדלה, והצוֹרך בּארץ היה כּבר לא רק צוֹרך רעיוֹני, צוֹרך היסטוֹרי, צוֹרך של כּבוֹד יהוּדי – הוּא היה צוֹרך בּוֹער של השעה. ואז נתגלה שהציוֹנוּת היא חסרת-אוֹנים.

והנה ניצנץ איזה רעיוֹן – ניצנצה האפשרוּת של התישבוּת יהוּדית, ואוּלי גם של מדינת-יהוּדים מחוּץ לארץ-ישׂראל. אפשרוּת אחת כּזאת כּבר היתה פּעם. זוֹ היתה האפשרוּת של אַרגנטינה – בּזמן שבּרוֹן הירש, עם המליוֹנים הרבּים שלוֹ, אשר מעוֹלם לא עמדוּ לרשוּת ההתישבוּת הציוֹנית, גילה שיש ארץ גדוֹלה ועשירה וּפריה שאפשר לישב בּה יהוּדים. אין אנוּ עוֹסקים עכשיו בּתוֹלדוֹת ההתישבוּת בּאַרגנטינה, אבל תוֹצאוֹתיה

המעשׂיוֹת של התישבוּת זוֹ ידוּעוֹת עכשיו לכוּלם: ארץ נוֹספת עם אַנטישמיוּת נוֹספת.

החלוֹם של אוּגַנדה, אשר לאמיתוֹ של דבר אוּלי היה חלוֹם רגעי על האפשרוּת שהתנוּעה הציוֹנית תבקש לה, כּמוֹ שקרא לזה נוֹרדוֹי, “מקלט-לילה” – גרם לזעזוּע גדוֹל מאד.

אוּלם עצם הענין של אוּגנדה הוּגש לא כּאידיאוֹלוֹגיה חדשה, לא כּשלילת ארץ-ישׂראל, אלא הוּגש למעשׂה כּעזרה מהירה, כּרפוּאה מהירה לצרת ישׂראל, כּמקוֹם מקלט למהגרים. וּכמקלט למהגרים נסתיים ענין אוּגנדה מהר מאד, מפּני שהאֶכּספּדיציה שנשלחה לבדוֹק את הענין הביאה תשוּבה שלילית. גם ספק גדוֹל אם הדבר הזה היה מתקיים מבּחינה פּוֹליטית. וכרגיל, בּכל מקוֹם שיהוּדים עוֹמדים להגר שם נמצאים תוֹשבים הטוֹענים שאינם מסכּימים שיבוֹאוּ אליהם.

אבל לענין אוּגנדה היתה תוֹצאה אחת: לא התישבוּת יהוּדית בּארץ נוֹספת, כּי אם אידיאוֹלוֹגיה חדשה – אידיאוֹלוֹגיה האוֹמרת שבּמקוֹם

ארץ-ישׂראל, אשר אין תקוה לקבּל אוֹתה, צריכה לבוֹא טריטוֹריה אחרת. וכיון שהדוֹר ההוּא היה מחוּנך על מוּשׂגים אשר אינם מוֹדים בּשוּם דברים שאינם ניתנים למשקל, אשר אינם מוֹדים שישנם גוֹרמים נעלמים מאתנוּ, שאיננוּ יכוֹלים למשש אוֹתם בּידים, אבל הם פּוֹעלים, וכיון שהדוֹר ההוּא לא חשב שקשר היסטוֹרי למוֹלדת הוּא דבר שיש בּוֹ ממשוּת, הרי הרעיוֹן שבּמקוֹם ארץ-ישׂראל (ארץ שפּתאוֹם נתגלוּ בּה הרבּה מאד פּגמים ואשר בּעל-הבּית שלה לא רצה לתת אוֹתה) אפשר לישב ארץ חדשה, אמנם לא ידוּעה, איזוֹ ארץ-אִיכּס – הרעיוֹן הזה התחיל לכבּוֹש לוֹ מקוֹם גדוֹל בּהכּרת הציוֹנים.

עלי גם להגיד שעֹוד לפני היאוּש מארץ-ישׂראל היתה ארץ-ישׂראל – אם אפשר להגיד – מעמסה כּבדה על הציוֹנוּת, על האיש הציוֹני, בּשעה שהוּא עמד בּמאבק עם האידיאוֹלוֹגיוֹת האחרוֹת: היוּ רעיוֹנוֹת והיוּ מצבים שהציוֹנוּת נהפּכה להַכבּדה יתירה בּשבילוֹ.

למשל, היתה שאלה כּיצד מגשימים אידיאה. וּבכן, בּיחס לאידיאה הסוֹציאליסטית היה הדבר בּרוּר: מגשימים את הסוֹציאליזם על ידי מלחמת-מעמדוֹת. יש גוֹרם היסטוֹרי, ודאי, אשר אין בּוֹ ספק, הנקרא “מלחמת-מעמדוֹת”. וכל מה שהפּוֹעל עוֹשה מצטרף לחשבּוֹן של מלחמת-המעמדוֹת, וּמלחמת-המעמדוֹת היא אשר תביא את המהפּכה, והמהפּכה היא אשר תביא את הסוֹציאליזם. נמצא שכּל מה שאתה עוֹשה היוֹם – אם אתה עוֹשׂה את השביתה הקטנה בּיוֹתר בּבית-המלאכה שלך, אם אתה מפיץ פּרוֹקלַמַציוֹת – הרי בּזה אתה למעשה מצרף את המאמץ שלך לאוֹתוֹ מאמץ היסטורי הנקרא מלחמת-מעמדוֹת. ואתה בּסדר גמוּר.

אילוּ אפשר היה להוֹכיח שגם הציוֹנוּת מתגשמת על ידי מלחמת-מעמדוֹת, אפשר היה להסיק: אוּלי אוֹתה מלחמת-מעמדוֹת שאנחנוּ עוֹשׂים אוֹתה היתה מגשימה גם את הציוֹנוּת… אבל קרה אסוֹן: איך מגשימים ציוֹנוּת על ידי מלחמת-מעמדוֹת – עדיין לא ידוּע, אבל ידוּע שאֶת הציוֹנוּת צריך להשׂיג הרצל, והרצל צריך להשׂיג אוֹתה על ידי צ’ארטר, וצ’ארטר הוּא ישׂיג על ידי דיפּלוֹמַטיה. זאת אוֹמרת: בּאוֹתוֹ זמן שאיש ה“בּוֹנד” משׂיג את האידיאה שלוֹ על ידי דבר כּל כּך נחמד ואֶסתיטי הנקרא מלחמת-מעמדוֹת – אני צריך לזכּוֹת באידיאה שלי על ידי דבר כּה נבזה כּמוֹ דיפּלוֹמַטיה… האיש הציוֹני הרגיש את עצמוֹ על ידי זה פּחוּת-ערך. שם יש גשר של בּרזל – וּפה אתה הוֹלך על פּני גשר של נייר, גשר עלוּב, שאין בּוֹ שוּם ממש ואשר גם לא יפה לאדם הגוּן להשתמש בּגשר זה.

אוֹ למשל, עוֹד נימוּק אחד שהיה חזק מאד. מי שלט בּארץ-ישׂראל בּאוֹתה תקוּפה? תורכּיה. בּתוּרכּיה שלט השׂוּלטן עבּד-אל-חַמיד, שהיה ידוּע גם על ידי רצח האַרמנים והיה לסמל הריאַקציה וּלסמל הנכלים והרקבוֹן בּעוֹלם הפּוֹליטי לפי מוּשׂגי הזמן ההוּא. וּבכן טענוּ: אַתם רוֹצים ללכת מרוּסיה –

ארץ העוֹמדת עכשיו ערב מהפּכה, על סף מהפּכה, בּתוך מהפּכה, ארץ שמחר יהיה בּה משטר של חירוּת (ואנשים בּהכּרתם כּבר חיוּ בּתוֹך משטר של חירוּת) – לאָן? לעבּד-אל-חַמיד! לריאַקציה עצמה, לריאַקציה הזאת אשר בּוַדאי תתקיים עוֹד דוֹרוֹת על דוֹרוֹת!

שוּב הרגיש את עצמו הציוֹני רע מאד. הוּא בּוֹרח מאירוֹפּה, מהפּרוֹגרס, מהמלחמה בּעד משטר קונסטיטוּציוֹני, ליבּרלי, לארץ ששׂוֹררת בּה עריצוּת מוּחלטת של עבּד-אל-חַמיד! לנהוֹג בּוֹ כּבוֹד

ולשלוֹח לוֹ מכּל קוֹנגרס טלגרמה של בּרכה; והוּא,

הציוֹני-הסוֹציאליסט, היוֹשב בּקוֹנגרס, נעשׂה שוּתף לטלגרמה זו הנשלחת לעבּד-אל-חַמיד. לֵך והיֵה ציוֹני בּתנאים כּאלה. וכיון שארץ שאינה קיימת אין לה כּל הצרוֹת האלה – היא אינה בּאַסיה, היא אינה נתוּנה לשלטון עבּד-אל-חַמיד, לה אפשר שתהיינה כּל המעלוֹת – הרי בּרוּר שיוֹתר קל לקבּל ארץ כּזאת מאשר ארץ עמוּסה כּל המעמסוֹת הללוּ.

המחשבה הטריטוֹריאַליסטית הקיפה המוֹנים רבּים. כּאן

נתגלתה שוּב נקוּדת-מַשבּר בּציוֹנוּת החוֹזרת עלינוּ פּעם בּפעם. כּי

הציוֹנוּת טוֹענת שיש עמה פּתרוֹן למצוּקת היהוּדים לשפלוּת מצבוֹ של היהוּדי – אבל איפה הפּתרוֹן הזה? הוּא קיים בּהיסטוֹריה, הוא קיים בּעתיד, הוּא יבוֹא בּיום מן הימים. אוּלם כּשבּאה צרה מתבּרר שהפּתרוֹן אינוֹ קיים. כּאשר בּאוּ פּרעוֹת קישינוֹב וצריך היה להעביר כּמה עשׂרוֹת יתוֹמים מקישינוֹב – לא הספּיקוּ הכּוֹחוֹת. עוֹד בּזמן ההוּא עלה הרעיוֹן של עליית נוֹער, וישׂראל בּלקינד קרא כּבר אז לעליית נוֹער לארץ. והנה, אפילוּ כּדי להעביר עשׂרוֹת נערים יהוּדים מקישינוֹב לארץ-ישׂראל לא הספּיקוּ האמצעים והכּוֹח האִרגוּני. והענין נכשל.

זאת אוֹמרת, שאוֹתה ציוֹנוּת הטוֹענת שיש עמה הפּתרוֹן הגדוֹל – למעשׂה עוֹמדת חסרת-ישע. האין הדבר הזה צריך להביא לידי מַשבּר אנשים שאינם יכוֹלים לפעוֹל, אלא לחיוֹת רק בּזה שבּאיזה מקוֹם שהוּא, בּזמן מן הזמנים בּהיסטוֹריה, גנוּז בּשבילנוּ הפּתרוֹן החיוּבי? ואם הציוֹנוּת אינה עוֹנה על מצוּקת היהוּדים, הרי שגם מצוּקת היהוּדים אינה נעשׂית להגשמת הציוֹנוּת. מפּני שהמחשבה הציוֹנית אוֹמרת שבּכוֹח המצוּקה

תתגשם הציוֹנוּת. בּימי קישינוֹב וּבימי אוּגַנדה נתגלתה התנוּעה הציוֹנית

עם אוֹתה הטרגדיה הפּנימית שלה, שהאידיאה שלה טוֹבה מאד, אבל היא אינה יוֹדעת כּיצד להגשים את האידיאה הזאת ואינה יוֹדעת מתי תוּגשם. ולֵך וקיים תנוּעה בּתקוּפה של אבדוֹן, בּתקוּפה של יאוּש כּזה, בּזמן שהאידיאה אינה יוֹדעת מה לעשׂוֹת.

בּעצם, הרי אוֹתוֹ מאוֹרע חזר עלינוּ כּל פּעם. קישינוֹב

היתה רק מיניאַטוּרה. אחר כּך, כּשבּאה המלחמה העוֹלמית וּבא הטבח של אוּקראינה, עם מאתיים אלף יהוּדים נרצחים – שוּב התבּרר שהציוֹנוּת אוּלי יכוֹלה לקבּל ספינוֹת אחדוֹת עם עוֹלים לארץ-ישׂראל, אבל לא יוֹתר מזה.

אינני אוֹמר שזוֹ אשמת הרעיוֹן הציוֹני, אבל זוֹ אשמת ההוָיה הציוֹנית, זוֹ אשמת האסוֹן של החוָיה הציוֹנית.

אחר כּך, כּשהתנוּעה הציוֹנית היתה כּבר גדוֹלה וחזקה יוֹתר, ויתכן שכּוֹחה היה מספּיק לתת תשוּבה לימי קישינוֹב, לא הספּיק כּוֹחה לתת תשוּבה לימי אוּקראינה ולא הספּיק כּוֹחה לתת תשוּבה לימי ראשית היטלר. המלחמה העוֹלמית הזאת פּתרה לנוּ את המַשבּר הזה בּצוּרתוֹ האיוּמה בּיוֹתר, בּצוּרתוֹ האכזרית בּיוֹתר. ואין פּלא שהציוֹנוּת נוֹשׂאת בּקרבּה

גרעין של יאוּש מתוך הסתירה התמידית שבּין יכלתה ובין משׂא-נפשה.

והנה כּיון שהציוֹנוּת חידדה בּמידה מרוּבּה מאד אצל אנשי הדוֹר ההוּא, הדוֹר של קישינוֹב, את ההרגשה של צרת ישׂראל והביאה אוֹתה ללהט, שאוּלי לא היה כּמוֹהוּ בּימי גָלוּתנוּ (דוקא הרצל הִמחיש כּל כּך את האידיאה הציוֹנית, דוקא ההסבּרה הציוֹנית של נוֹרדוֹי כּל כּך חרתה בּאש את המוּשׂגים של צרת ישׂראל), נוֹצר דוֹר ציוֹני צעיר שהרגיש את הדבר הזה ונשׂא את האש הזאת בּלבּוֹ.

והדוֹר הציוֹני הזה הוּפקר פּתאוֹם. הוּא ראה את חוֹסר המוֹצא, ולא היה לוֹ אף מעשׂה לעשׂוֹת בּענין זה. הוּא יכוֹל היה להשלוֹת את עצמוֹ בּתיאוֹריה, בּדיבּוּרים, בּסיסמאוֹת, בּויכּוּחים. אבל הוּא

הרגיש שאיננוּ יוֹדע מה לעשׂוֹת. וּמשוּם כּך קרה דבר שקוֹרה כּמעט בּכל תנוּעה משיחית. וּבאמת, הטריטוֹריאַליזם הראשוֹן, הטהוֹר, הישר,

הטריטוֹריאַליזם בּראשיתוֹ (והיוּ טריטוֹריאַליזמים שוֹנים אצלנוּ מאז ועד עכשיו) לא היוּ בּוֹ לא שׂנאת-ציוֹן ולא בּיטוּל הציוֹנוּת, כּי אם האימה והפּחד שנפלוּ על האנשים כּאשר ראוּ שהתהוֹם נפערת לרגליהם וכל גשר לעבוֹר אַין.

מי היוּ ראשי הטריטוֹריאליזם הציוֹני? רוֹב השמוֹת האלה עכשיו אינם ידוּעים. בּראש הטריטוֹריאַליזם עמד זַנגויל – זנגויל שהצטרף להרצל בּערך מוּקדם למדי, אבל בּעצם מעוֹלם לא האמין בּארץ-ישׂראל. הצטרף לטריטוֹריאַליזם זקן הציוֹנוּת הרוּסית, פּרוֹפסוֹר מַנדֶלשטַם – איש

דוֹרוֹ של פּינסקר וחוֹבב-ציוֹן, אשר האמין בּהרצל ממש כּמוֹ שמאמינים בּמשיח: בּתמימוּת, בּאצילוּת נפש גדוֹלה מאד (נשאר צרוֹר מכתבים של מַנדלשטם להרצל וּבהם מתגלה בּאמת אחת התמוּנוֹת הנהדרוֹת בּיוֹתר: כּיצד הזקן, אוֹהב-אדם הידוּע, ההוּמַניסט הגדוֹל – כּיצד הוּא מקבּל עליו את מרוּתוֹ של הרצל, בּאיזוֹ רצינוּת, בּאיזוֹ התלהבוּת, בּאיזוֹ נכוֹנוּת

לסבּוֹל בּעדוֹ, בּאיזה כּעס על כּל מי שמבקר את הרצל). הצטרף הלל צייטלין¹ – אחד הסוֹפרים העברים המזהירים שנתגלה בּאוֹתה תקוּפה, איש שספג לא רק הרבּה מהעוֹלם היהוּדי הישן, כּי אם גם מהפּילוֹסוֹפיה המוֹדרנית, מהחוָיוֹת של הזמן הזה; איש עממי בּעל תרבּוּת אצילה מאד. יש אצלוֹ חיבּוּר מהתקוּפה ההיא, “מכתב אחד הצעירים”, שבּוֹ הוּא מתאר את סבלוֹ של הציוֹני הצעיר, אשר היה ציוֹני בּכל לבּוֹ ונפשוֹ וראה בּציוֹנוּת את חזוּת הכּל, ואיך הוּא נעשׂה כּמעט אוֹיב לציוֹנוּת בּגלל חוֹסר-המוֹצא שלה וּבגלל חוֹסר-הפּתרוֹן שהציוֹנוּת נוֹתנת לוֹ, ואיך

הוּא הוֹלך אחרי כּל מִקסם שוא של טריטוֹריאַליזם ועוֹשׂה זאת בּאמת רק מתוֹך דבר אחד: מתוֹך הרגשת צרת ישׂראל. כּאלה היוּ רבּים רבּים מראשוֹני הטריטוֹריאַליסטים.

אוּלם הדברים יש להם הגיוֹן משלהם, התפּתחוּת משלהם. בּאוֹתוֹ רגע שאנשים, מתוֹך חוֹסר מוֹצא, עזבוּ את המחנה הציוֹני ועברוּ לחפּשׂ ארצוֹת אחרוֹת (וּוַדאי אינני צריך לוֹמר לכם שבּיניהם היה גם נחמן סירקין, אשר מתוֹך כּל ההכשרה הנפשית שלוֹ בּאוֹתה תקוּפה, וגם מתוֹך זה שהעמיד את הציוֹנוּת בּעיקר על צרת היהוּדים, היה בּין הראשוֹנים שהלך בּראש מחנה הטריטוֹריאַליסטים) – הרי אוֹתוֹ חוֹסר המעשׂ וחוֹסר אפשרוּת ההגשמה שהיה לציוֹנוּת היה גם לטריטוֹריאַליזם. מפּני שטריטוֹריה ממש כּלל לא היתה. אוּלי לא היתה כּלל אפשרוּת שתהיה טריטוֹריה. וּוַדאי שאילוּ גם נמצאה איזוֹ טריטוֹריה לא היתה כּלל אפשרוּת שהיהוּדים יגייסוּ מתוֹכם את הכּוֹחוֹת להגשמת הטריטוֹריאַליזם.

לא רבּים הבינוּ אז שענין יציאת היהוּדים מן הגוֹלה והגשמת חברה יהוּדית החיה על חשבּוֹן עצמה, על כּלכּלה עצמית, על עבודה עצמית – זה דבר כּל כּך קשה, הדוֹרש כּל כּך הרבּה מאמצים רוּחניים, שאם לא יגוּיסוּ כּל כּוֹחוֹת הנפש הטמוּנים בּיהוּדים אין כּלל אפשרוּת להגשים אוֹתוֹ. בּאוֹתוֹ זמן כּמעט שלא הבינוּ את הדבר.

לאלה שהלכוּ בּדרך של חיבּת-ציוֹן המסרתית, כּמוֹ אוּסישקין, צ’לנוֹב, אלה שקראוּ להם “הבּוֹכים”, מפּני שהם בּכוּ בּקוֹנגרס של אוּגַנדה – לא היתה הדרך קלה. גם צ’לנוֹב כּבר היתה לוֹ מלחמה גדוֹלה עם עצמוֹ, גם לוייצמן וּלמוֹצקין היוּ כּבר מלחמוֹת פּנימיוֹת גדוֹלוֹת עם עצמם. בּדרך פּשוּטה וקלה הלכוּ אלה אשר לא היוּ להם תביעוֹת גדוֹלוֹת לציוֹנוּת, כּמוֹ אחד-העם, למשל, שלא חיפּשׂ כּלל פּתרוֹן לצרת ישׂראל בּארץ-ישׂראל. בּדרך השניה הלכוּ אלה שאמרוּ: מחר-מחרתים נמצא את הטריטוֹריה, וכאשר נמצא אוֹתה – לא תהיינה עוֹד צרוֹת וּבעיוֹת. היהוּדים יהגרוּ וצרת ישׂראל תמצא אז את פּתרוֹנה. מה הם הכּוֹחוֹת הנפשיים העצוּמים הדרוּשים בּשביל הקמת החברה החדשה – את הדבר הזה כּמעט שלא הבין הדוֹר ההוּא.

חבר אחד שלי, זאב סמילַנסקי (נפטר רק השנה), שהיה עוֹד איש העליה הקוֹדמת, איש עליית תרנ"א, ואחר כּך מראשוֹני העליה השניה, עשׂה בּמוּבן זה עבוֹדה חשוּבה מאד, מפּני שהוּא הראשוֹן אשר גילה את הקוֹשי העצוּם של הגשמת חברה טריטוֹריאַליסטית זוֹ. הוּא כּתב ספר חשוּב מאד, שהיה לוֹ תפקיד היסטוֹרי בּויכּוּח בּין הציוֹנוּת והטריטוֹריאַליזם, בּשם "אוֹר

מַתעה". מתוֹך שנכנס לחקירת תוֹלדוֹת ההתישבוּת בּעוֹלם (היה אוּלי היהוּדי הראשוֹן שהעיז לחקוֹר בּתוֹלדוֹת ההתישבוּת בּעוֹלם) ולמד את הבּעיוֹת העוֹמדוֹת בּפני המתישב, וּבודאי כּבר הביא אתוֹ את הבנתוֹ מתוֹך היוֹתוֹ לפני כּן פּוֹעל בּארץ-ישׂראל – הרי היה היחידי כּמעט באוֹתוֹ זמן שבּיקר את הטריטוֹריאַליזם מתוֹך מחשבה זוֹ, מתוֹך הקוֹשי שבּהגשמתוֹ. אבל החלק הגדוֹל נאבק בּין שני הזרמים ולא מצא לוֹ מנוּחה. ולפעמים קרוֹבוֹת, עם כּל קשריו העצוּמים לארץ-ישׂראל, בּכל זאת אמר: צרת ישׂראל מַכרעת, ואם הטריטוֹריה הזאת הנעלמת תתן את הפּתרוֹן לצרת ישׂראל – אני מוכן ללכת אחריה.

לאחר המעשׂה, לאחר שנה-שנתים, כּאשר הוּברר שהטריטוֹריאַליזם הוּא רק חלוֹם, וּכשמִצד אחר אוּלי נגלתה כּבר איזוֹ אפשרוּת מחוּדשת של ארץ-ישׂראל, כּאשר חדלה האמוּנה בּצ’ארטר וּבדיפּלוֹמַטיה, והדוֹר הצעיר פּנה לדרך חדשה, דרך העליה השניה – היוּ מהם כּאלה שחזרוּ אל הציוֹנוּת. אבל נראה שדרוּש היה כּוֹח עצוּם כּדי לחזוֹר מהאוּגַנדיזם והטריטוֹריאַליזם לציוֹנוּת, כּי לא רבּים – רק מעטים הם שחזרוּ: נחמן סירקין היה אחד הראשוֹנים שחזרוּ לציוֹנוּת, שמצא לוֹ הזדמנוּת לחזוֹר – עם המהפּכה של “התוּרכּים הצעירים”. אז צריך היה להתאים את כּל האידיאוֹלוֹגיה הציוֹנית ל“תוּרכּים הצעירים”. ואפילוּ אחד-העם לא נמנע מלתלוֹת תקווֹת בּזה שמן המהפּכה של “התוּרכּים הצעירים” אפשר להצמיח את הציוֹנוּת.

כּמוּבן, דברים אלה שוּב נתבּטלוּ, כּמוֹ הרבּה

תיאוֹריוֹת שמילאוּ רק תפקיד זמני – רק כּדי להרגיע את המַצפּוּן, אוֹ להרגיע את הויכּוּח. וכמוּבן, רכישת “התוּרכּים הצעירים” בּשביל הציוֹנוּת היתה לא פּחוֹת קשה, וכל הגזירוֹת הקשוֹת בּארץ-ישׂראל בּזמן המלחמה היוּ דוקא ענינם של התוּרכּים הצעירים האלה.

אוּלם בּדרך כּלל הטריטוֹריאַליזם היה לוֹ הגיוֹן משלוֹ.

וּבמידה שאנשים נעשׂוּ טריטוֹריאַליסטים לא יכלוּ לסגת אחוֹרנית, כּי בּינתים נוֹצרה כּבר תפיסת-עוֹלם טריטוֹריאַליסטית, השוֹללת את הקשר עם הארץ העברית, השוֹללת את הקשר אוּלי גם עם הלשוֹן העברית. נוֹצר כּבר עוֹלם רוּחני חדש, פּעלוּ כּבר החוּקים של מחלוֹקת, בּאה האיבה לציוֹנוּת, הבּוּז, הזלזוּל, ונמצאוּ אנשים שכּבר דיבּרוּ וכתבוּ על זה שארץ-ישׂראל היא “אַ געפּייגערטע לאנד” – ארץ מתה. הטריטוֹריאַליזם נתן אחר כּך מתוֹכוֹ אוֹיבים כּאלה לציוֹנוּת כּאשר לא נתנה שוּם תנוּעה אנטי-ציוֹנית. חלוּצי הציוֹנוּת – היוּ האוֹיבים האַנטי-ציוֹניים החמוּרים בּיוֹתר בּתוֹך

ה“בּוּנד”. גם אלה שנעשׂוּ אחר כּך לעמוּדי ה“יֶבסקציה” בּרוּסיה ונלחמוּ כּל כּך בּציוֹנוּת הם בּחלקם בּאוּ מהציוֹנוּת והגיעוּ דרך

הטריטוֹריאַליזם לשׂנאת-ציוֹן האיוּמה בּיוֹתר.

השפּעת המחשבה הטריטוֹריאַליסטית, מתוֹך שלא נתנה שוּם פּעוּלה למעשׂה, יצרה הרבּה תיאוֹריוֹת שהצדיקוּ את חוֹסר-הפּעוּלה, אפילוּ

הטריטוֹריאַליסטית. הבּיקוֹרת על הציוֹנוּת היתה שהציוֹנוּת אינה ניתנת להגשמה. וּמה עשׂה הטריטוֹריאַליזם? מצד אחד יצר תיאוֹריה האוֹמרת שעל ידי טיפּוּל בּהגירה בּלבד של יהוּדים בּכל מקוֹם שההגירה ניתנת – יתגשם סוֹף סוֹף הטריטוֹריאַליזם. לדעתם, צריך לפתוֹח הגירה יהוּדית למקוֹמוֹת חדשים – למכּסיקוֹ, למקוֹמוֹת בּדרוֹם-אמריקה. אנשים שרק אתמוֹל דיבּרוּ נגד גלוּת חדשה ונגד פּיזוּר וּבעד ריכּוּז נעשׂוּ העוֹבדים היוֹתר נלהבים בּעד הפנָיַת יהוּדים מניוּ-יוֹרק, נאמר, לגַלוֶסטוֹן. אמנם, כּשם שעכשיו הטריטוֹריאַליזם של סן-דוֹמינגוֹ הביא לידי כּך שלא נשארוּ שם אלא חמישים משפּחוֹת יהוּדיוֹת מתבּוֹללוֹת – כּך כּל הנסיוֹנוֹת הללוּ להפנוֹת את

ההגירה למקוֹמוֹת חדשים, מתוֹך תקוה שבּאוֹתם המקוֹמוֹת החדשים יקוּמוּ מרכּזים יהוּדיים חדשים, ואלה המרכּזים ישׂיגוּ מה שלא השׂיגוּ המרכּזים הישנים של קנדה ואמריקה, גרמוּ בּעצם רק לבזבּוּז כּסף יהוּדי וּלפיזוּר יהוּדים ולבריחת יהוּדים מאוֹתם המקוֹמוֹת למרכּזים היהוּדיים

הישנים.

כּך סיימוּ אנשים אלה, שעזבוּ את הציוֹנוּת מתוֹך שהיוּ ציוֹנים קיצוֹניים. הטריטוריאַליזם הפך אוֹתם בּעצם לפילַנטרוֹפּים,

לעסקני-הגירה סתם, בּלי כּל אידיאה ממלכתית שהיא.

מצד שני קמוּ אנשים שאמרוּ: שאלת היהוּדים תיפּתר על ידי מלחמה לשיווּי-זכוּיוֹת בּארצוֹת מגוּריהם, על ידי קבּלת שיווּי-זכוּיוֹת, על ידי המהפּכה, על ידי יצירת אוֹטוֹנוֹמיה יהוּדית בּגוֹלה. אבל כּאשר היהוּדים יפתרוּ כּבר את כּל השאלוֹת שלהם כּאן, וישׂיגוּ את כּל הזכוּיוֹת, ויהיוּ קיימים חיים תרבּוּתיים יהוּדיים, ותרבּוּת אידיש תפרח – יהיה להם צוֹרך בּמשהוּ יוֹתר מזה. וה“יוֹתר מזה” – זוֹ תהיה טריטוֹריה יהוּדית עצמאית. ואז, בּכּוֹח הגדול הזה שהם ייצרוּ, בּכוֹח הפּריחה היהוּדית הזאת, בּכוֹח הסיימים היהוּדיים, הפּרלַמנטים היהוּדיים שיקימוּ

להם בּגוֹלה, בּכוֹח זה שהפּרלמנטים הללוּ יהיוּ בעלי זכוּיוֹת עצוּמוֹת, בּכוֹח זכוּתם להטיל מסים בּגלוּיוֹת השוֹנוֹת, בּכּוֹח הממלכתי שלהם, יחליטוּ להקים את גוּלת-הכּוֹתרת: איזוֹ מדינה יהוּדית, בּאחד הזמנים הבּלתי-ידוּעים, בּאחד המקומות הבּלתי-ידוּעים.

התיאוֹריה הזאת, שעכשיו, כּשאנחנוּ רוֹאים כּיצד התפּתחה

ההיסטוֹריה היהוּדית, וּמה היה המצב הכּלכּלי של היהוּדים בּגוֹלה, וּמה היה כּוֹחם של הסיימים היהוּדיים בּליטה וּבלַטביה וּבאוּקראינה, שהיוּ קיימים קיוּם של קיקיוֹן, כּאשר אנחנוּ רוֹאים את הבּנין הזה של קוּרי-עכּביש – הרי לכאוֹרה כּל אחד מאתנוּ יכוֹל ללגלג עליה, אבל היתה תקוּפה שהאידיאה הזאת לקחה את לבּם של מאוֹת ציוֹנים והפכה מאוֹת ציוֹנים לטריטוֹריאַליסטים.

בּיניהם היה איש כּמוֹ ז’טלוֹבסקי, בּיניהם היתה כּל הקבוּצה שהזכּרתי קוֹדם, קבוּצת “התחיה”, אנשים כּמוֹ בּן-אדיר אוֹ כּמוֹ זילבּרבּרג, שהיוּ מנהיגי-פּוֹעלים יהוּדים והוֹגי-דעוֹת יהוּדים. הם בּנוּ

בּנין על חיוּב הגוֹלה, על פּריחה בּתוֹך הגוֹלה, על הפּרוֹגרס והמהפּכה, אשר ישׂימו קץ לכל יסוּרי ישׂראל, על מגמוֹת התלכּדוּת בּגוֹלה אשר יתגבּרוּ על כּל מגמוֹת ההתבּוֹללוּת. על יסוֹד זה – אמרוּ – מתוֹך צוֹרך נפשי לחיוֹת חיים יהוּדיים עשירים וּמלאים, תקוּם פּעם ארץ-ישׂראל. מה שדרש אחד-העם בשביל ארץ-ישׂראל – מצד אחד מתוֹך חוֹסר ראיית דרך לפתרוֹן שאלת היהוּדים, וגם מתוֹך איזוֹ אמוּנה שהפּרוֹגרס יקל על צרת ישׂראל – אוֹתוֹ דבר דרשוּ הסוֹציאליסטים היהוּדים מסוּג זה לגבּי אוֹתה טריטוֹריה נעלמת, המחכּה להם בּאיזה מקוֹם בּעוֹלם.

חברים, אתם נמצאים בּארץ-ישׂראל וּבשבילכם הציוֹנוּת היא מציאוּת. וכל חבלי הלידה של המחשבה הציוֹנית הם דברים שהיוּ פּעם, וּוַדאי קשה לכם לתאר בּאיזוֹ מידה המחשבה של הצעיר היהוּדי בּאוֹתוֹ דוֹר היתה תוֹעה ונוֹדדת ונקלעת מחוֹף אל חוֹף, מחלוֹם אל חלוֹם, בּאיזוֹ מידה היה קשה לאנשים להידבק למשהוּ חיוּני, אמיתי, בּאיזוֹ מידה שלט בּצעיר היהוּדי המשׂחק התיאוֹרטי, הבּלבּוּל העיוּני, שיכוֹל היה לטלטל אוֹתוֹ – בּלי

אחיזה בּאיזוֹ מציאוּת מסוּימת – כּקרש זה הנישׂא על פּני הגלים. אבל זה היה האוֹפי של המחשבה היהוּדית בּדוֹר ההוּא, בּאוֹתוֹ דוֹר שממנוּ צריכה היתה לצמוֹח העליה השניה.

גם אוֹתוֹ חלק קטן מאד של התנוּעה אשר ניצל מאוּגַנדיזם, וטריטוֹריאַליזם וסיימיזם, ואשר נאחז בּרעיוֹן של ארץ-ישׂראל וניסה להסבּיר שהוּא נאחז בּוֹ מפּני שיש לוֹ תיאוֹריה מדעית מדוּיקת המוֹכיחה כּי אין פּתרוֹן אחר לבעית היהוּדים אלא ארץ-ישׂראל – גם אוֹתה תנוּעה, למעשׂה, לא היתה בּמצב טוֹב יוֹתר מאשר התנוּעוֹת האחרוֹת; כּי איך להתוַכּח היא ידעה, מה לעשׂוֹת – לא ידעה.

אנשי אוֹתה תנוּעה, שבּראשה עמד בּרוּכוֹב, ואשר כּל המפלגוֹת האחרוֹת, מתוֹך בּיטוּל לדרכּה, היוּ קוֹראים להם “די טערקישע סוֹציאל-דעמאָקראטען” (כּלוֹמר, עצם ענין תוּרכּיה הוא הלא בּכלל ענין עלוּב, וּפה יש עוֹד סוֹציאל-דמוֹקרטים יהוּדים, הנאחזים בּאיזה תוּרכּים) – אנשים אלה, למעשׂה, לא ידעוּ איזה מסקנוֹת מעשׂיוֹת יש להוֹציא מרעיוֹן זה שאמר כּי ההתרכּזוּת היהוּדית צריכה להיוֹת בּארץ-ישׂראל. את רעיוֹן הצ’ארטר והדיפּלוֹמַטיה הם עזבוּ (אוֹ שהוּא עזב אוֹתם, כּי בּינתים בּטל ועבר מן העוֹלם), ורעיוֹן חדש לא בּא. בּמציאוּת הם חיוּ כּמו השאר – עסקוּ בּאוֹתן ההפגנוֹת, השביתוֹת, הפּרוֹקלַמַציוֹת וכדוֹמה.

וּבכל זאת, הרי צריך היה לתת תשוּבה: איך תוּגשם הציוֹנוּת. קראוּ לכך: “ריאַליזציה” (הגשמה). וּבכן, איך תבוֹא הריאַליזציה של הציוֹנוּת? אל סלע ה“ריאַליזציה” האוּמללה הזאת נוּפּצוּ כּל מיני ניסוּחים עיוּניים. שיטה אחת אמרה: ההגירה, מתוֹך עצמה, תבנה את ארץ-ישׂראל. כּלוֹמר: בּתוֹך ההגירה היהוּדית טבוּעים חוּקים כּאלה אשר יכריחוּ אוֹתה ללכת מארצוֹת מפוּתחוֹת לארצוֹת בּלתי-מפוּתחוֹת,

וארץ-ישׂראל הלא היא ארץ בּלתי-מפוּתחת.

לא מפּני שאנחנוּ רוֹמַנטיקאים החוֹלמים דוקא על ארץ-ישׂראל תפנה ההגירה לארץ-ישׂראל, אלא מפּני שיש חוּקים אוֹבּיֶקטיביים כּלכּליים והם הם שיכּוּ על ראשה של ההגירה, והיא תהא אנוּסה ללכת לארץ-ישׂראל. וּבעקבוֹתיה יבוֹא לארץ-ישׂראל הפּוֹעל היהוּדי, והוּא ילחוֹם

שם את מלחמת-המעמדוֹת. על ידי זה ממילא יבוֹאוּ תהליכים מסוּימים, אשר יביאוּ לידי כּך שהמרכּז היהוּדי בּארץ-ישׂראל יקוּם על תלוֹ.

וּבכן, מבּחינת התיאוֹריה אוּלי היוּ הדברים בּסדר גמוּר.

ואני רוֹצה שתבינוּ מדוּע היתה דרוּשה תיאוֹריה כּזאת, שהציוֹנוּת תתגשם מאליה, בּלי רצוֹן מכוּוָן. מפּני שבּאוֹתוֹ זמן היה המוּשׂג המקוּבּל על דרך הגשמת הסוֹציאליזם, כּי לא מפּני שאנשים רוֹצים בּסוֹציאליזם הוּא יתגשם, אלא מפּני שיש חוּקים אימננטיים, כּלוֹמר, חוּקים נתוּנים בּטבע הדברים, שהם המוֹבילים לריכּוּז ההוֹן; ואוֹתם חוּקים מוֹבילים גם לריכּוּז הפּוֹעלים בּתעשׂיה, והם מוֹציאים את ההוֹן מידי הרבּים וּמרכּזים אוֹתוֹ בּידי המעטים, בּידי יחידים; וּלאחר שכּל התהליכים הללוּ יוּגשמוּ יבוֹא הפּוֹעל בּעל ההכּרה ויעשׂה את המהפּכה! ואוֹתוֹ משטר, שעוֹד אתמוֹל היה קפּיטליסטי, למחרת המהפּכה יֵעָשׂה סוֹציאליסטי.

תיאוֹריה זאת היתה דרוּשה כּדי שבּויכּוּח על “הבּוּרסה” אוֹ בּמיטינג, שבּוֹ נפגשוּ המפלגוֹת, תוּכל מפלגה אחת לנַצח את חברתה. בּשביל זה היתה התיאוֹריה מספּיקה, אוּלם, כּמוּבן שלא הספּיקה כּדי שחבר-התנוּעה יחיה את הדברים הללוּ ממש וּבשביל שינקוֹף אצבּע למען הגשמת הציוֹנוּת.

אגב, תפיסה זאת התקיימה אצל “פּוֹעלי-ציוֹן” בּמשך הרבּה שנים, היא שלטה עוֹד בּמוֹחוֹתיהם של חלקים ידוּעים בּתוך העליה השניה. היוּ גם אנשים שעלוּ לארץ-ישׂראל וחיוּ חיי חלוּצים ממש ויצרוּ קבוּצוֹת, בּזמן שהאידיאוֹלוֹגיה שלהם אמרה להם שפּוֹעל לא יכוֹל לבנוֹת משק, כּי את המשק בּוֹנה הבּוּרגנוּת. איך תקוּם בּארץ תעשׂיה אוֹ התישבוּת? היא יכוֹלה לקוּם רק על ידי הוֹן, והוֹן יש רק לבּוּרגנוּת – לנוּ אין חלק בּדבר הזה. משוּם כּך אין לנוּ חלק גם בּהוֹן הציוֹני. כּי מי נוֹתן כּסף לקרן הקימת? גם כּן הבּורגנוּת! אם כּן אין לפּוֹעל כּל תפקיד בּזה. תפקידוֹ האמיתי של הפּוֹעל יהיה ללכת לארץ-ישׂראל כּמחפּשׂ עבוֹדה. גם זה הוּא חלק של ההגירה הסטיכית: פּוֹעל יהוּדי המחפּשׂ עבוֹדה הוֹלך למקוֹם שיש עבוֹדה; את העבוֹדה ממציאה לוֹ הבּורגנוּת היהוּדית הבּוֹרחת מהפּוֹגרוֹמים. היא תבנה בּארץ-ישׂראל משק, אחריה יבוֹאוּ הפּוֹעלים שיהגרוּ, מפּני שימצאוּ כּאן

מקוֹם להיקלט בּוֹ, וּמתוֹך זה תקוּם בּארץ תנוּעת-פּוֹעלים בּעלת הכּרה,

אלפי פּוֹעלים כּאלה יבוֹאוּ, והם יאַרגנוּ פּה מלחמת-מעמדוֹת ויגשימוּ מה שיגשימוּ.

יש קוֹבץ סיפּוּרים מימי העליה השניה של מאיר וילקנסקי, בּאחד הסיפּוּרים הוּא מתאר בּחוּר אחד מבּין הפּוֹעלים הללוּ שהתגלגל לארץ, והוּא מתאר אוֹתוֹ קצת בּאוֹפן קריקטוּרי. התמוּנה כּוּלה היא של מַהפּכן פּרוֹפסיוֹנלי: בּחוּר זה בּא הנה לא, חלילה, לעבוֹד – לעבוֹדה אין הוּא צריך. הוּא בּא כּבר לאַרגן בּארץ את מלחמת-המעמדוֹת.

וּבכן, היה הלָך-רוּח כּזה בּארץ בּמשך כּמה וכמה שנים. הוּא נחלש בּמשך הזמן. על כּל פּנים בּשביל הפּוֹעלים בּחוּץ-לארץ היתה עוֹד תיאוֹריה זוֹ השלטת, והיא נתנה להם גם סיפּוּק עיוּני רב. כּי מה היה דרוּש לאנשים? המַרכּסיזם נתן לאנשים דבר שהיה חשוּב להם מאד מאד – את הוַדאוּת שהסוֹציאליזם יתגשם מעצמוֹ, קוֹדם כּל וַדאוּת מדעית,

שהסוֹציאליזם יתגשם. בּזה עלה מאד הסוֹציאליזם על הציוֹנוּת. לציוֹנוּת לא היתה שוּם וַדאוּת כּזאת. מה היתה הסיסמה הציוֹנית? “אם תרצוּ אין זוֹ אגדה”, אוֹ “אין דבר העוֹמד בּפני הרצוֹן”. אין זוֹ עדיין וַדאוּת מַתמטית ולא מדע. לסוֹציאליזם ניתן מדע כּזה שבּכל התנאים הוּא מוּכרח להתגשם. כּי בּתוֹך המשטר הקפּיטליסטי טמוּנים גם חוּרבּן גם פּאשיזם – את זאת לא ידע. בּעצם, כּל סוֹציאליסט שקרא לעצמוֹ סוֹציאליסט מדעי האמין שהסוֹציאליזם נתוּן להתגשם מעצמוֹ. והנה בּאה תיאוֹריה זוֹ של הבּרוּכוֹביזם שהביאה אף היא לציוֹנוּת וַדאוּת מדעית: לא חיפּוּשׂ ארץ ולא דיפּלוֹמַטיה; ההגירה היהוּדית – היא אשר תקים את ארץ-ישׂראל. היתה בּזה הרגָעה נפשית שלֵמה.

מוּבן, עם תיאוֹריה כּזוֹ אי אפשר לתנוּעה לחיוֹת הרבּה שנים. עד שהתנוּעה היתה מעטה הסתפּקה בּזה, וּבינתים היה לה סיפּוק נפשי גמוּר. אבל מ“הסיפּוּק הנפשי” של מאמיניה – שוּם דרך לא הוֹבילה להגשמת הציוֹנוּת. להיפך, היא פּיטרה אוֹתם מכּל חוֹבה – פּיטרה אוֹתם מהקוֹנגרס

הציוֹני, מֵעשִׂיה ציוֹנית, שללה את ההוֹן הלאוּמי, אמרה כּי לפּוֹעלים לא דרוּש הוֹן לאוּמי. זה היה פּירוּק גמוּר של העשׂיה הציוֹנית האמיתית. הציוֹנוּת שלהם הסתפּקה בּחיי מפלגה וּבויכּוּח עם מתנגדים.

אַנטיציוֹנוּת פּוֹעלית – אַנטיציוֹנוּת בּתקוּפוֹת שוֹנוֹת וּבחוּגים שוֹנים – פּילוֹן האלכּסַנדרוֹני – הרב שמשוֹן רפאל הירש – פּינחס (פֵּבֶל) אקסלרוֹד – חיים ז’יטלוֹבסקי – אברהם ליֶסין – נימוּקים נגד הציוֹנוּת – האַנטיציוֹנוּת של ה“בּוּנד” – נסיוֹנוֹת לשתף את היסוֹד הציוֹני עם היסוֹד הסוֹציאליסטי – משה מינץ, אברהם אַמשׂטרדם – נחמן סירקין – התנגדוּתוֹ של ה“בּוּנד” לכך.

בּימים אלה הגיעה אלינוּ ידיעה הנוֹגעת לסוּגיה זוֹ שבּה עמדנוּ: אנשי ה“בּוּנד” בּאמריקה התנגדוּ להכרזת ארץ‑ישׂראל כּקוֹמוֹנוֶלט יהוּדי. זוֹהי הדגמה קוֹלעת לענין שאנחנוּ רוֹצים לברר. יהוּדים, פּליטי החרב המעטים שהגיעו מפּוֹלין לאמריקה, רוֹאים את תפקידם שם כּבאי‑כּוֹח הפּוֹעלים היהוּדים בּפּוֹלין, שאוּלי אינם קיימים עכשיו, בּמניעת בּנינה של ארץ‑ישׂראל. היש איזוֹ אפשרוּת להסבּיר את הצד הפּסיכוֹלוֹגי, כּיצד גדל טיפּוּס אנוֹשי זה, שבּשעה שהוּא צריך להרגיש כּשׂריד האחרוֹן של יהוּדי פּוֹלין, עדיין רוֹאה את עצמוֹ כּבימים קוֹדמים, עוֹדנוּ חוֹלם על תקוּמה מחָדש של הגוֹלה היהוּדית בּפּוֹלין, וּמשוּם כּך הוּא רוֹאה סכּנה בּציוֹנוּת.

כּאן אנחנוּ מגיעים לנקוּדה שכּל אחד מאִתנוּ חייב לנסוֹת להתעמק בּה על מנת להבין אוֹתה; זהוּ ענין האנטי‑ציוֹנוּת הפּוֹעלית.

קוֹדם כּל צריך להיוֹת בּרוּר כּי אנטי‑ציוֹנוּת בּכלל אינה מחלה של איזה חוּג מיוּחד בּיהדוּת; כּי כּמעט שאין מעמד אוֹ שכבה בּיהדוּת שאין בּה אנטי‑ציוֹנוּת. ידענוּ יהוּדים שהתפּללוּ שלוֹש פּעמים בּיוֹם על שיבת ציוֹן והחזרת בּנים לגבוּלם והיוּ אנטי‑ציוֹנים. הכּרנוּ יהוּדים סוֹציאליסטים גמוּרים ואוֹהבים כּל פּוֹעל שהוּא בּעוֹלם, רק הפּוֹעל העברי בארץ‑ישׂראל הוּא לצנינים בּעיניהם. היה זמן שדוקא התיאוֹרטיקנים שלנוּ ניסוּ להסבּיר שהאנטי‑ציוֹנוּת היא ענין של שכבה אחת בּלבד, שכבה צעירה בּיוֹתר של מיליוֹנרים יהוּדים, כּי אלה החוֹדרים לשכבוֹת הגבוֹהוֹת של החברה הנוֹצרית נוֹטים על פּי טבעם להתבּוֹללוּת ואנטי‑ציוֹנוּת. יתכן שלהם היוּ התנאים בּגוֹלה נוֹחים בּיוֹתר, גם הקרבּן שדרשה מהם הציוֹנוּת היה גדוֹל יוֹתר. אבל אין כּמעט שוּם שכבה שבּה אינוֹ קיים החַידק הזה של אנטי‑ציוֹנוּת.

הדברים נמשכים מימים קדוּמים מאד. פילוֹן האלכּסַנדרוֹני מסַפּר בּמקוֹם אחד כּי היהוּדים אינם יכוֹלים להיקלט בּארץ אחת. את ירוּשלים, בּה עוֹמד ההיכל הקדוֹש, הם רוֹאים אמנם כּמטרוֹפּוֹלין שלהם, אך למוֹלדת תיחָשב בּעיניהם כּל ארץ בּה התגוֹררוּ אבוֹתיהם ואבוֹת אבוֹתיהם, בּה נוֹלדוּ וגדלוּ גם המה. פילוֹן מוֹדה אמנם שלָיהוּדים משמשת ארץ‑ישׂראל מרכּז רוּחני, בּארץ‑ישׂראל נמצא ההיכל הקדוֹש – זהוּ דבר חשוּב מאד ליהוּדים, אך המוֹלדת שלהם היא הארץ שבּה נוֹלדוּ.

התפיסה הזאת, שהיהוּדים הם בּני‑בּלי‑מוֹלדת, שבּכל ארץ וארץ הם פּטריוֹטים של אוֹתה ארץ, היא תפיסה היסטוֹרית קדוּמה מאד והיא נמשכת עד היוֹם. עוֹד לפני שנים מוּעטוֹת היוּ יהוּדים – ולָאו דוקא יהוּדים מתבּוֹללים, אלא כּאלה שראוּ את עצמם בּעלי הכּרה לאוּמית וּבעלי דרישוֹת לאוּמיוֹת – שהשתדלוּ לעקוֹר מלבּוֹתיהם את ההכּרה שארצנוּ, בּיתנוּ, עתידנוּ – זוֹהי ארץ‑ישׂראל. כּיון שאני עוֹמד בּפרשה זוֹ של פילוֹן, אביא לפניכם את התלמיד המאוּחר בּיוֹתר של פילוֹן, את ההיסטוֹריוֹן שמעוֹן דוּבּנוֹב, אף הוּא היסטוֹריוֹן יהוּדי שעשׂה הרבּה מאד להבהרת ההכּרה הלאוּמית, אבל יחד עם זאת היה בּתקוּפה מסוּימת אנטי‑ציוֹני וּבתוֹך תקוּפה מאוּחרת יוֹתר היה אַ‑ציוֹני. בּמכתבוֹ לאחד מידידיו, שבּוֹ הוּא מדבּר על הקמת אוּניברסיטה יהוּדית בּחוץ‑לארץ, לא בּארץ‑ישׂראל, הוּא מבּיע את דעתוֹ נגד אוֹתם החוֹלמים על איזוֹ אוּניברסיטה בּירוּשלים. כּך חשב אחד מגדוֹלי הנציגים של היהדוּת הלאוּמית, היסטוֹריוֹן גדוֹל, כּלוֹמר, אדם שכּוּלוֹ נתוּן לחשבּוֹנוֹת הדוֹרוֹת הרבּים, והוּא שרצה להבדיל בּין לאוּמיוּת יהוּדית וּבין האמוּנה של שיבת ציוֹן, בּשבילוֹ הקשר עם ארץ‑ישׂראל היה רק קשר של עבר ולא קשר של הוֹוה ועתיד.

ועוֹד דוּגמה: שמשוֹן רפאל הירש (1808‑1888). הרב הפרַנקפוּרטאי הזה היה בּעצם אבי אבוֹת “אגוּדת ישׂראל” של ימינוּ. איש משׂכיל היה וּמחוּנן מאד; יש אוֹמרים – אישיוּת גדוֹלה מאד, שראה אסוֹן בּהתבּוֹללוּת וּבחוּרבּן הדת היהוּדית, והרים מחָדש את דגל האדיקוּת המוּחלטת; הוּא היה ירא‑שמים ויהוּדי נלהב. בּאוֹתוֹ זמן השתדל הרב קלישר (יחד עם הֶס) להשפּיע על גדוֹלי הרבּנים שיצטרפוּ אליו בּענין ארץ‑ישׂראל. ורבּים מהם היוּ משתמטים. כּשנתעוֹרר מחָדש ענין חיבּת‑ציוֹן כּוֹתב שמשוֹן רפאל הירש: “אני הייתי מתנגד מוּחלט להרב קלישר ז”ל בּענין זה שיוֹתר משלוֹש וארבּע פּעמים כּתב אלי…" מכּאן שענין ההתנגדוּת לציוֹנוּת לא היה נחלת זרם אחד בּלבד. וכעת נעבוֹר לקבוּצה אנטי‑ציוֹנית אחרת שבּה נפגשה, ונפגשת עד היוֹם, תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית.

הזכּרתי למעלה כּי בּשנוֹת השמוֹנים לא היתה עדיין תנוּעה סוֹציאליסטית יהוּדית. היוּ רק סוֹציאליסטים יהוּדים שנצטרפוּ לתנוּעה הסוֹציאליסטית הכּללית. היוּ בּיניהם כּאלה שראוּ וּמדדוּ את הכּל בעינים של לא‑יהוּדים, והיוּ גם כּאלה שהיה להם איזה עוֹרק יהוּדי שלא נתן להם מנוֹח. אדם כּזה שענין הציוֹנוּת לא נתן לוֹ מנוֹח היה פַּבֶל (פּינחס) אַקסלרוֹד, אדם ידוּע בּתוֹלדוֹת הסוֹציאליזם הרוּסי כּחברוֹ של פּלֶכַנוֹב וּכאחד המוֹחוֹת הבּהירים בּיוֹתר בּתנוּעת הפּוֹעלים הרוּסית. הוּא לא קיבּל השׂכּלה יהוּדית מרוּבּה, אבל היה לוֹ לב יהוּדי. היה כּבר אז אֶמיגרנט פּוֹליטי בּחוּץ‑לארץ, וּכשהתחילוּ פּרעוֹת 1881 היה אחד מאלה שנזדעזע עוֹלמם, והוּא התחיל לחשוֹב בּענין זה, ואפילוּ כּתב חוֹברת על שאלת היהוּדים, אבל חוֹברת זוֹ לא נדפּסה, מפּני שחבריו ראוּ בּה סטיה – ו“חברים טוֹבים” תמיד שוֹמרים על חבריהם שלא יִסטוּ, חלילה‑וחס, בּשטח הרעיוֹני ולכן מנעוּ ממנוּ דבר זה. ציוּנים אחדים מחוֹברת זוֹ נדפּסוּ רק אחרי מוֹתוֹ והם מגלים את האוירה בּה חיוּ אינטליגנטים יהוּדים צעירים בּזמן ההוּא.

בּוידוּי זה ישנוֹ כּמעט תיאוּר קלַסי של אֳפי המחשבה של הרבּה יהוּדים, סוֹציאליסטים גמוּרים וגם לא סוֹציאליסטים, אבל אנשים שראוּ את עצמם פּרוֹגרסיביים. אמנם הם בּאוּ מהדלוּת היהוּדית (אקסלרוֹד בּא מהדלוּת היהוּדית המוּחלטת), המניע העיקרי שדחף אוֹתם לדרך מחשבה זה היה הסבל היהוּדי; אבל בּרגע שנפתח לפניהם העוֹלם הגדוֹל נראָה להם כּבלתי מעשׂי לעסוֹק בּקטנוֹת כּאלה: ראשית, הרי זה ענין “קטן”, והם הרי עוֹמדים לפתוֹר את שאלת כּל האנוֹשוּת; הכּל יפּתר ממילא עם פּתרוֹן השאלה הכּללית.

אצל פּ. אַקסלרוֹד נזדעזע משהוּ לאחר הפּרעוֹת בּשנת 1881. הוּא התחבּר עם קבוּצת צעירים שכּמעט היוּ יכוֹלים להיוֹת לאנשי בּיל"וּ. עלה בּדעתם רעיוֹן העצמאוּת היהוּדית, ללכת לארץ‑ישׂראל וּלהתחיל שם לבנוֹת את החיים מחָדש.

יש בּהיסטוֹריה של כּל עַם רגעים שהשמים כּאילוּ נפתחים בּהם וּפתאוֹם רוֹאים אנשים דברים שהעוֹלם לא ראה אוֹתם קוֹדם. שנת 1881, השנה שעוֹררה את פּינסקר, לילינבּלוּם, היתה שנה שבּה היוּ יכוֹלים לקרוֹת דברים גדוֹלים. ואוֹתה קבוּצה של צעירים שהיוּ נתוּנים למהפּכה הרוּסית אף הם התעוֹררוּ, וּבראשם עמד איש כּאַקסלרוֹד, בּעל השפּעה גדוֹלה מאד. מזה היה יכוֹל לצמוֹח מאוֹרע חדש בּהיסטוֹריה של ארץ‑ישׂראל. אבל הם היוּ בּחברה של אנשים שהיוּ מקוּבּלים עליהם כּבני‑סמך גדוֹלים מאד בכל שאלוֹת החברה, והם פּנוּ לאחד מאלה, אנַרכיסט פּרוֹגרסיבי, שהשפּעתוֹ היתה גדוֹלה על התנוּעה המַהפּכנית בּאירוֹפּה של הימים ההם, וּבפרט על הנוֹער הרוּסי. זה היה אֶליזֶה ריקלי, אדם מכוּבּד מאד וּבעל השפּעה. הם פּנו אליו ורצוּ לשמוֹע מה דעתוֹ על ארץ זו שהיהוּדים פּעם בּחרוּה לעצמם. וריקלי אמר להם: מה לכם ללכת לארץ פּראית ושוֹממה זו? היהוּדים בּאוֹתה ארץ הם נוֹראים, אדוּקים הם, קנאים הם!

אתם, אנשי חפשיים, איך תוּכלו ללכת וּלהתחבּר אליהם? – זה הספּיק כּדי שקבוּצה זוֹ תתפּוֹרר וגם אַקסלרוֹד יסתלק מציוֹנוּת בּת‑הרגע. אבל מנוּחה לא היתה לוֹ וענין הפּרעוֹת הדאיג אוֹתוֹ מאד מאד.

והנה הוּא מתחיל לערער על כּמה וכמה דברים מקוּבּלים, וּבכללם ענין ההתבּוֹללוּת. הוּא מערער על זה כּאיש בּעל דעה מפוּכּחת המתבּוֹנן בּמציאוּת.

והנה הוּא כּוֹתב מכתב לאדם, שהיה נאמן בּיוֹתר על המַהפּכנים הרוּסיים בּאוֹתוֹ דוֹר. זה היה פֶּטֶר לַברוֹב, המוֹרה והוֹגה‑הדעוֹת של “נַרוֹדנַיָה ווֹליָה”, ושיטה שלמה, אַסכּוֹלה שלמה, קשוּרה בּשמוֹ. כּוּלם בּאוֹתוֹ הזמן, גם אַקסלרוֹד, גם ליבּרמן וכל הנוֹער היהוּדי, ראוּ את עצמם כּתלמידיו הנאמנים. הוּא פּוֹנה לאדם בּעל הערך הגדוֹל בּיוֹתר שבּדוֹרוֹ וּמעוֹרר את שאלת הפּרעוֹת. אוֹתוֹ מוֹרה עוֹנה לוֹ, ששאלה זוֹ היא מבּחינה תיאוֹרטית מסוּבּכת מאד וּמבּחינה מעשׂית, לגבּי מפלגה שאינה רוֹצה להיפּרד מהעם ורוֹצה להוֹביל את העם – הרי דבר זה הוּא קשה מאד. כּלוֹמר, להכּוֹת, להרוֹג יהוּדים לא צריך. אבל לריב עם העם בּשביל יהוּדים – זה דבר מסוּכּן מאד.

אדם כּלַברוֹב, שהיה סוֹציאליסט מוּסרי ולא מַטריאליסט, שהעמיד את שאלוֹת המוּסר כּיסוֹד לכל בּיסוּס שאלה סוֹציאליסטית, – מכּיון שהגיע לשאלה פּרַקטית הנוֹגעת לחייה של אוּמה ולצדק הפּשוּט בּיוֹתר, גילה שהענין איננוּ כּל כּך פּשוּט, שיש חשבּוֹן מפלגה, ויש חשבּוֹן פּוֹליטי, שהוּא קוֹדם, כּנראה. אזכּיר בּזה את האִמרה של הַליפַכּס בּזמן “שׂיחוֹת‑לוֹנדוֹן” (שנת 1939) בּענין “הספר הלבן”. הוּא אמר לנוּ מה שאמר לגַנדי, כּי עקרוֹנוֹת מוּסריים צריכים להרכּין את ראשם בּפני צרכי השלטוֹן; ואנחנוּ הרי רוֹאים בּזה את כּל הזיוּף של האיש הדוֹגל בּנַצרוּת, בּהוּמַניוּת. אבל לא פּחוֹת מַתמיהה תשוּבתוֹ זאת של הוֹגה‑הדעוֹת הגדוֹל של הסוֹציאליזם הרוּסי.

וכיצד הגיבוּ על דברים כּאלה יהוּדים? הנה קטע ממַחשבוֹתיו של יהוּדי אחר, חברוֹ של אַקסלרוֹד, מפוּרסם בּמהפּכה הרוּסית, שמוֹ – לֶב דוֹיטש. את דבריו אלה הוּא כּוֹתב בּעקבוֹת מכתבוֹ של לַברוֹב:

“… עם המחשבה שלַברוֹב אמר בּמכתב הזה אני מסכּים בּהחלט”… וּבסוֹף הציטטה: “זאת אוֹמרת, אם אנחנוּ הרבוֹלוּציוֹנרים נלך להגן על יהוּדים, הרי נעוֹרר בּזה את חמת ההמוֹנים עלינוּ”.

זאת כּוֹתב לֶב דוֹיטש.

עוּבדה זוֹ שאיש ממַדרגתוֹ של לברוֹב הכריע אצלוֹ החשבּוֹן התכסיסי ולא העיקר, וּמוּכן היה להפקיר עם בּשביל החשבּוֹן התכסיסי, עוּבדה זוֹ אוֹמרת לנו הרבּה מאד, זוֹהי אחת האַזהרוֹת הגדוֹלוֹת. אוּלם בּשביל אוֹתה האינטליגנציה היהוּדית לא שימש הדבר אַזהרה. אַקסלרוֹד נכנס אחרי זמן קצר ראשוֹ ורוּבּוֹ לתנוּעה הסוֹציאליסטית הרוּסית ולא ראינוּ אוֹתוֹ מגיב אף פּעם בּאיזוֹ צוּרה שהיא על הענין היהוּדי, אף על פּי שהיה קשוּר קשרי משפּחה למשוֹרר העברי ד“ר יצחק קַמינר, מגדוֹלי ההשׂכּלה, שאף הוּא היה שייך לפני כן לתנוּעה הסוֹציאליסטית, אבל פּנה ל”חיבת‑ציון", כמו המשורר יהל"ל. אבל בּנוֹתיו של קמינר (היוּ לוֹ שלוֹש, מפוּרסמוֹת מאד, אחת מהן היתה אשתוֹ של אַקסלרוֹד) – הן כּוּלן עם בּעליהן התרחקוּ לגמרי מן היהדוּת, וקמינר כּתב על כּך שיר לפני מוֹתוֹ, שיר של וידוּי, בּוֹ הוּא מבּיע את עגמת נפשוֹ – לאן הוֹליך את בּנוֹתיו הוּא בּעצמוֹ. הוּא כּתב: עשׂיתי צעד אחד, ילדַי עשׂוּ צעדים אחרים שמִשם לא ישוּבוּ עוד.

הנה נתקלנוּ פּה בּנימוּק אנטי‑ציוֹני פּשוּט מאד: אתם שוֹאפים לארץ‑ישׂראל ורוֹצים ליצוֹר מין קוֹמוּנה פּרוֹגרסיבית בּארץ‑ישׂראל, אבל דבר זה הוּא בּלתי‑אפשרי בּהחלט, משוּם שהיהוּדים שם הם ריאַקציוֹנרים ואדוּקים. וזה הספּיק בּשביל הסתלקוּת מהציוֹנוּת.

אכן, אילוּ נמצא אדם אחד אצלנוּ שהיה כּוֹתב ספר, ולא מוֹסיף מצדוֹ שוּם דבר, כּי אם מלַקט אוֹסף של כּל הנימוּקים נגד הציוֹנוּת שנשמעוּ בּמאַת השנים הללוּ, מימי משה הֶס ואילך, היה מתקבּל אחד הספרים המענינים מאד בּשביל הבנת ההגיוֹן האנוֹשי.

לפנַי מוּנח כּאן נימוּק אחד של ד"ר חיים ז’יטלוֹבסקי, והדרך שלוֹ היתה נפתלת מאד. כּל ימיו היה נמשך לענין הציוֹנוּת ועם זאת נתרחק ממנה. הוּא אוֹמר: “את רעיוֹן חיבּת‑ציוֹן הבנתי, בּחנתי היטב, ראיתי את מעלוֹתיו, אבל לנפשי זה לא הגיע”. ואחר כּך הוּא מספּר: “הקוֹמפּרוֹמיסים של לילינבּלוּם בּלבד אשר עשׂה עם עוֹלם היהדוּת החרדית עוֹררוּ מאד את חמתי” (לילינבּלוּם שהיה הלוֹחם הגדוֹל נגד הרבּנוּת, רצה למען ארץ‑ישׂראל לשתף את כּל היהוּדים, אף על פּי שאף פּעם לא עשׂה שקר בּנפשוֹ. אבל הוּא העיז לצאת בּויכּוּח עם יל"ג שטען: כּיצד אפשר לקבּל את הציוֹנוּת, כּל זמן שלא נבטל את “השוּלחן הערוּך”, ועל זאת ענה לוֹ לילינבּלוּם: כּשהיהוּדים יהיוּ עם בּארץ‑ישׂראל ידעוּ להשתחרר מכּבלי הדת הקפוּאה, בּרגע זה יש לנוּ ענין אחד קוֹדם: לרתוֹם את כּל היהוּדים לענין הציוֹנוּת, בּלי לנגוֹע בשאלת הדת).

נימוּק מעין זה תמצאוּ לא רק אצל ז’יטלוֹבסקי. הנה ליֶסין, שכּל כּך חוֹבב‑ציוֹן היה בּעוֹמק נפשוֹ, היה בּכל זאת בּמשך כּל השנים בּמחנה אַנטי‑ציוֹני. כּשהוּא רוֹצה להסבּיר לעצמו­­­ֹ מדוּע איננוּ מצטרף לציוֹנוּת ועוֹמד מנגד, הוּא אוֹמר: “את ארץ‑ישׂראל אני אוֹהב יוֹתר מכּם. אבל עם ה”בּעלי‑בּתים" הציוֹניים האלה, אִתם יחד להתחבּר?!" – איני אוֹמר שלא היתה פּרוֹבּלימה רצינית בּשביל אדם בּעל השקפוֹת פּרוֹליטריוֹת להימָצא בּסביבה אחת עם אנשים בּעלי אוֹפי בּעל‑בּיתי מוּבהק, שקשה היה להיוֹת בּן‑לוָיה להם יוֹם‑יוֹם; אבל לגבּי רעיוֹן גדוֹל – היכוֹל זה להכריע? אכן, בּשביל סוּג האנשים כּמוֹ ליֶסין, דויד פּינסקי, – הדבר הזה הכריע, האוֹפי הבּעל‑בּיתי של ראשי “חוֹבבי‑ציוֹן” הוּא שקבע את יחסם לתנוּעה הציוֹנית. וּבכן – גם זה היה נימוּק אנטי‑ציוֹני. היוּ גם נימוּקים אחרים: היתכן כּדבר הזה? אנחנוּ מסַגלים לעצמנוּ תרבּוּת של אירוֹפּה, בּאים ציוֹנים וסוֹחבים אוֹתנוּ לאַסיה! והיתה קיימת תיאוֹריה המסתפּקת בּעצם הרעיוֹן הקוֹסמוֹפּוֹליטי, שהרי מעוּנינים אנוּ בשאלת כּלל‑האנוֹשוּת, ואם תיפּתר השאלה הכּלל‑אנוֹשית ממילא תיפּתר גם שאלת היהוּדים. נימוּקים אלה היוּ מספּיקים כּדי להרחיק מהציוֹנוּת אלפי צעירים יהוּדים. כּשהתחילה תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית נעשׂה ענין ארץ‑ישׂראל ממשי בּיוֹתר לגבּי התנוּעה האַנטי‑ציוֹנית. לא היה גליוֹן אוֹ חוֹברת של ה“בּוּנד” שלא הוֹפיע בּוֹ איזה נימוּק חדש נגד הציוֹנוּת.

האם היה הכרח היסטוֹרי בּדבר שה“בּוּנד” יהיה אנטי‑ציוֹני? מדוּע קרה שכּל מי שרצה לאַרגן פּוֹעלים יהוּדים על מנת שהם יכּירוּ את עצמם, את מעמדם, יגנוּ על עצמם, ייטיבוּ את חייהם, יכּירוּ את מקוֹמם בּעוֹלם בּשיתוּף עם תנוּעת הפּוֹעלים – ראה הכרח בּדבר שהם יסתלקוּ משאיפוֹתיהם הלאוּמיוֹת? האוּמנם היתה סתירה אוֹרגַנית כּזאת בּין מעשׂה זה שהם עשׂוּ וּבין המחשבה הציוֹנית? מבּחינת ההגיוֹן הסוֹציאליסטי לא היה שוּם הכרח בּדבר; מבּחינה היסטוֹרית, כּנראה, לא היתה דרך אחרת, משוּם שבּהיסטוֹריה נפתרים דברים לא על פּי ההגיוֹן, אלא על פּי מצב מסוּים. הפּוֹעל היהוּדי לא קשה היה לוֹ לקלוֹט מוּשׂגים יהוּדים, מפּני שהוּא בּא מאוירה רווּיה הרגשוֹת יהוּדיוֹת. מה שאין כּן האינטליגנטים היהוּדים, שהספּיקוּ לשכּוֹח את הגירסה דינקוּתא שלהם. לעוּמתם – הפּוֹעל היהוּדי היה רווּי יהדוּת בּמידה מרוּבּה מאד. גם אוֹתם הפּוֹעלים שהיוּ מאוּרגנים בּתנוּעת הפּוֹעלים היוּ עוֹד ממשיכים בּביתם אוֹרח‑חיים יהוּדי, אם מפּני ההוֹרים, אם מפּני האשה והילדים, ויש גם מפּני יחסם האישי למסוֹרת ולסביבה היהוּדית. כּשיעלה בּידי להוֹציא את האַנטוֹלוֹגיה של תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית אפשר יהיה למצוֹא בּה הרבּה דוּגמאוֹת, בּאיזוֹ מידה גם הפּוֹעל, שלהלכה היה לגמרי קרוּע מהיהדוּת ועניני היהוּדים, נשאר בּראשוֹ ורוּבּוֹ קשוּר לסביבה היהוּדית ולא יכוֹל היה להינתק ממנה, גם לאחר שהיגר מארץ‑מוֹלדתוֹ, בּכל המקוֹמוֹת בּעוֹלם שאליהם הוּא נקלע. ואמנם, מי שילמד פּעם בּאוֹפן רציני את ענין תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית, לא בּאוֹתה דרך ההתבּטלוּת וההסתמכוּת רק על מקוֹרוֹת בּוּנדאיים בּלבד, יגלה בּאיזוֹ מידה היוּ בּתנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית גם נסיוֹנוֹת לאוּמיים, יגלה שהיוּ אישים (גם בּרוּסיה וגם בּאמריקה) שהביאוּ אִתם לפּוֹעל היהּודי לא רק אידיאוֹלוֹגיה סוֹציאליסטית, כּי אם גם הרגשוֹת יהוּדיוֹת והבנה יהוּדית. אבל מסיבּוֹת שוֹנוֹת התפּתחוּ הדברים כּך שחלק זה בּתנוּעת הפּוֹעלים נדחה וכמעט נמחק מהשפּעה. בּמבוֹא שלי לספר “זכרוֹנוֹת וחוָיוֹת” מאת א. ליֶסין מסוּפּר על אברהם אַמסטֶרדַם, שהביא אתוֹ הרגשה לאוּמית חריפה וגם גישוּשים ציוֹניים, וישנן עוֹד דוּגמאוֹת כּאלה. אפילוּ אדם שיסד את העתוֹן הסוֹציאליסטי הראשוֹן, משה מינץ ¹, היה בּיל“וּיי, ואיזה זמן היה אפילוּ בּארץ‑ישׂראל ², וּבראשית תעמוּלתוֹ ניסה לשתף כּאחד את היסוֹד הארץ‑ישׂראלי עם היסוֹד הסוֹציאליסטי. אבל כּל אלה נדחקוּ הצדה על ידי כּוֹחוֹת גדוֹלים יוֹתר, וּבעיקר על ידי הכּוֹח המתבּוֹלל שגָבר בּתוֹך תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית. בּזמן שה”בּוּנד" התחיל להתאַרגן היו פּוֹעלים בּעלי הכּרה שאמרוּ: אנחנוּ חברים ל“קוּפּוֹת הפּוֹעלים”, ואנוּ רוֹצים להישאר בֹ“קוֹפּוֹת הפּוֹעלים”, אבל אנחנוּ רוֹצים גם לשקוֹל את השקל ולהיוֹת חברים ל“חיבּת‑ציוֹן”. שאלה זוֹ נדוֹנה והוּחלט עליה בּשלילה. כּלוֹמר, אבוֹת ה“בּוּנד” החליטוּ שאדם הרוֹצה להיוֹת שוּתף לתנוּעה הציוֹנית איננוּ יכוֹל להיוֹת חבר ה“בּוּנד”. זה היה בּשנת 1897. להיוֹת חבר ההסתדרוּת הציוֹנית בּאוֹתה תקוּפה היה דבר קטן מאד, לא נתבּע מאדם ציוֹני שוּם דבר, התנוּעה הציוֹנית היתה רכּה מאד, לא דרשה שוּם פּרוֹגרמוֹת, אדם יכוֹל היה להיוֹת חבר בּאגוּדה המקצוֹעית ושוּתף למלחמה מעמדית ועל ידי השקל בּלבד להכריז שהוּא שוּתף לחלוֹם הציוֹנוּת – אוּלם זה נאסר על ידי ה“בּוּנד”.

תקוּמת “פּוֹעלי‑ציוֹן”, אוֹתה עוּבדה שקמוּ אגוּדוֹת ציוֹניוֹת ראשוֹנוֹת של פּוֹעלים – היא פּרי האיסוּר הזה של ה“בּוּנד” שאסר על חבריו לשקוֹל את השקל וּלהשתתף בּתנוּעה הציוֹנית. ה“בּוּנד”, שגילה את כּוֹח‑האִרגוּן הגדוֹל בּיוֹתר בּין כּל המפלגוֹת היהוּדיוֹת – עד שנוֹצרה ההסתדרוּת (החוּגים הציוֹנים‑הסוֹציאליסטיים לא גילוּ כּוֹחוֹת אִרגוּניים כּאלה), אוֹתוֹ ה“בּוּנד” שהכריז על עצמוֹ שהוּא בּא‑הכּוֹח היחיד של הפּוֹעלים היהוּדים, עשׂה בּשעתוֹ מעשׂה היסטוֹרי, שאין לוֹ תקנה עד היוֹם הזה: הוּא פּילג את הפּוֹעל היהוּדי בּגלל ארץ‑ישׂראל. אפילוּ בּתקוּפה שענין הציוֹנוּת היה עדיין בּגדר של חלוֹם – נעץ בּה את החרב של פּילוּג, בּזאת שמנע מהפּוֹעל היהוּדי להיוֹת ציוֹני. אדם כּמוֹ סירקין, בּעל אידיאוֹלוֹגיה מפוֹרשת אַנטי‑בּוּנדיסטית, גם הוּא סבוּר היה בּמשך זמן מסוּים שאפשר לאדם להיוֹת חבר בּ“בּוּנד”, אם ה“בּוּנד” יאַפשר לוֹ להיוֹת ציוֹני. בּהכרעה אנטי‑ציוֹנית זוֹ קיבּל ה“בּוּנד” על עצמוֹ את האחריוּת ההיסטוֹרית על פּילוּגה של תנוּעת‑הפּוֹעלים היהוּדית. לא בּזה בּלבד שלא קיבּל את הפּרוֹגרמה הציוֹנית וראה בּה בּגידה בּסוֹציאליזם, אלא בּזה שגרם לכל המלחמוֹת הפּנימיוֹת הארגוּניוֹת האיוּמוֹת, שעשׂוּ שמוֹת בּתנוּעת‑הפּוֹעלים היהוּדית והזיקוּ גם בּמלחמה הכּלכּלית ותמיד הביאוּ רק הפסדים גדוֹלים. האנטי‑ציוֹנות של ה“בּוּנד” היא שגרמה לכך.

אַעביר לפניכם רק דוּגמאוֹת אחדוֹת מאוֹתן שיטוֹת ההסבּרה האַנטי‑ציוֹניוֹת ששלטוֹ אז בּרחוֹב וּפעלוּ פּעוּלה כּל כּך גדוֹלה. לפני הרבּה שנים ישבתי באַרכיוֹן של ה“בּוּנד” וּבדקתי שם כּמה דברים וּמצאתי שם בּין השאר עתוֹן מקצוֹעי מענין בּיוֹתר. מהאגוּדוֹת המקצוֹעיוֹת היהוּדיוֹת הראשוֹנוֹת היוּ שתים שהיוּ חזקוֹת בּרחוֹב היהוּדי: אחת – ה“גארבּערס” (בּוּרסקאים) והשניה – עוֹשׂי‑מברשוֹת. הן היו מפוּרסמוֹת מאד בּאִרגוּנן, והן שאירגנוּ כּמעט את כּל הפּוֹעלים בּמקצוֹעוֹתיהם. בּאחד העתוֹנים של האגוּדוֹת האלה, בּמאמר ראשי, מוּסבּר מדוּע הפּוֹעל אינוֹ צריך להיוֹת ציוֹני: למי דרוּשה הציוֹנוּת? – הוּא טוֹען – הפּוֹעל אינוֹ זקוּק לציוֹנוּת! לציוֹנוּת זקוּק הבּוּרגני, כּי בּעל‑הבּית היהוּדי כּיון שהוּא רוֹצה להשׂיג פּוֹעל זוֹל, וּברוּסיה אינוֹ יכוֹל להשׂיגוֹ, כּי הרי כּאן הפּוֹעל מתארגן ונלחם על שׂכרוֹ, – לכן הוּא מַטיף לציוֹנוּת, כּלוֹמר, שהפּוֹעלים יעזבוּ את רוּסיה וילכוּ לארץ‑ישׂראל, ושם יוּכל לנַצלם כּהוֹגן. הנימוּק הזה, שבּעל‑הבּית היהוּדי שאינוֹ יכוֹל לשׂאת את יוֹקר העבוֹדה שבּתחוּם המוֹשב, המציא את הציוֹנוּת כּדי שיוּכל יוֹתר טוֹב לנַצל את הפּוֹעלים, היה בּוֹ כּדי למשוֹך את הפּוֹעלים היהוּדים. כּי בּזמן ההוּא הם היוּ פּרימיטיביים למדי. סיפּרוּ להם כּי הרצל ולילינבּלוּם הם שליחיה של הבּוּרגנוּת היהוּדית, כּדי להוֹריד את שׂכר העבוֹדה של הפּוֹעל, והאמינוּ בּכך. פּעם היה מוּסבּר שהציוֹנוּת היא ענין של הבּוֹרגנוּת הקטנה, המקווה שבּארץ‑ישׂראל יוּטב מצבה; פּעם היוּ משתדלים להוֹכיח שהבּוּרגנוּת היהוּדית היא כּה עשירה וחזקה, שיש לה צוֹרך בּשלטוֹן פּוֹליטי… ושלטוֹן פּוֹליטי היא אינה יכוֹלה לקבל בּרוּסיה, לכן היא מקווה להגיע אליו בּארץ‑ישׂראל… המוֹחוֹת החריפים של התיאוֹרטיקנים היהוּדים היוּ מתחדדים מדי פּעם כּדי לסלף את הציוֹנוּת בּעיני הפּוֹעלים היהוּדים. לאחר שקמוּ “פּוֹעלי‑ציוֹן” – היה ה“בּוּנד” צריך להסבּיר ש“פּוֹעלי‑ציוֹן” היא לא תנוּעה של פּוֹעלים, אלא של סוֹכנים וּמשרתים של הבּוּרגנוּת, כּדי להוֹנוֹת את הפּוֹעלים היהוּדים וּלסַנור את עיניהם.

בּינתים קמה תנוּעה דמוֹקרטית ציוֹנית, ואי אפשר לטעוֹן נגדה את טענוֹת הדת, וכן קמה תנוּעת‑פּוֹעלים יהוּדית ציוֹנית, ואי אפשר להמשיך בּטענה הנוֹשנה, כּי הציוֹנוּת היא ענינה של הבּוֹרגנוּת, – לכן היוּ אנוּסים להביא השקפוֹת אחרוֹת נגד הציוֹנוּת. הוֹכיחוּ שהציוֹנוּת זוהי “אוּטוֹפּיה”. אדם רציני בּימינוּ, בּימי השקפוֹת מדעיוֹת ותגליוֹת, איך יכוֹל הוּא להיאָחז בּרעיוֹן שאפשר לוֹמר עליו שהוּא “אוּטוֹפיה”. “רוֹמַנטיקה”?.. ולא היתה מלת‑גנאי קשה מזוֹ.

מלחמה מרה בּין ה“בּוּנד” והזרמים הציוֹניים –

אחד השירים הנפוֹצים של ה“בּוּנד”: “משיח ויהדוּת מתוּ, משיח

חדש בּא לעוֹלם” – ש. אנ-סקי – שמוּאל זיגלבּוֹים – התנגדוּת

ה“בּוּנד” לאחדוּת ההגנה – בּשעה שסוֹציאליסטים של עמים

מדוּכּאים אחרים בּרוּסיה רצוּ בּשחרוּרם הלאוּמי, חשב

הסוֹציאליסט היהוּדי ששחרוּר העם היהוּדי סוֹתר את הענין הפּוֹעלי.

תוֹפעה אחת כּללית, שהיתה אָפיינית לא רק בּשביל ה“בּוּנד”, חשוּבה להבנת האוירה הציבּוּרית שהיתה שׂוֹררת בּאוֹתם הימים, ולא בּאוֹתם הימים בּלבד. אני רוֹצה להסבּיר את המוּשׂג: אדיקוּת, לא בּמוּבן השגוּר: אדיקוּת של יהוּדי דתי המקיים את כּל “השוּלחן ערוּך”; המוּשׂג “אדוּק” איננוּ כּרוּך בּמוּשׂג “דת”. יש כּל מיני אדיקוּת. כּאשר אנשים הוֹפכים עיקרוֹן שקיבּלוּ אוֹתוֹ כּדי לחיוֹת לפיו ועוֹשים אוֹתוֹ

למשהוּ מאוּבּן, חסר‑רוּח‑חיים, החוֹלש על כּל הצרכים הטבעיים – הרי זו אדיקוּת. ספרוּת ההשׂכּלה נלחמה בּמידה רבּה נגד אדיקוּת דתית (תזכּרו את “קוֹצוֹ של יוֹד” מאת יל"ג), והיתה לה זכוּת גדוֹלה בּמלחמה זוֹ. ציווּיים שהיה להם בּשעתם צוֹרך הגיוֹני – בּמשך הזמן נהפּכוּ לאבן כּבדה. אין אתה חוֹשב כּלל על טעמי הדברים, לא בּיחסך לטבע, לא בּחַגך, אלא אתה כּוֹרע תחת סעיפים וּסעיפי‑סעיפים, אפילוּ בּזמן שניטלה מהם כּל חיוּניוּת. מתוֹך מַרדנוּת זאת של ההשׂכּלה בּאה מידה ידוּעה של השתחררוּת מכּמה וכמה מוּשׂגים נוֹשנים. אבל קרה דבר משוּנה מאד, שתוֹרוֹת חדשוֹת אשר צעירים למדוּ וקיבּלוּ אוֹתן נהפּכוּ אצלם גם כּן לתוֹרוֹת חנוּטוֹת, להלכוֹת

מאוּבּנוֹת, שהאדם כּאילוּ קיים למענן, כּדי לקיים אוֹתן, ולא שהן קיימוֹת בּשביל האדם. אחד הדברים הגדוֹלים שאחד‑העם עשׂה בּראשית הוֹפעתוֹ הספרוּתית, וּבזאת נתן דחיפה ידוּעה לספרוּת העברית בּשטח זה, היתה קריאתוֹ ל“תוֹרה שבּלב”. כּלוֹמר, הוּא חשב שהתנוּעה חיה כּמוֹ תנוּעת “חיבּת‑ציוֹן” אין לה אחיזה אצל עם חי רק על פּי גזירוֹת וציווּיים. אם לבּוֹ אינוֹ פּתוּח אי אפשר שתקוּם תנוּעת‑חיים יוצרת. את “חיבּת‑ציוֹן”, שקמה לפני הציוֹנוּת המדינית, הוּא ראה כּתנוּעה של התנַערוּת נפשית והתנַערוּת מחשבתית כּאחת.

כּך קרה גם בּסוֹציאליזם. תנוּעת‑הפּוֹעלים היהוּדית איפשרה לכאוֹרה לאדם גישה חדשה לחיים לכל ההוָיה, מגע חדש עם המציאוּת. אבל בּינתים קרה משהוּ, שסתם את המעין הזה. אֳפי האנשים לא השתנה, אנשים שהוּרגלו כּל ימי חייהם לחשוֹב לפי מוּשׂגים של דינים, סייגים וּסעיפים, וקידשוּ מימרוֹת מסוּימוֹת, העבירוּ את דרך מחשבתם זוֹ אל החיים החדשים. לפנים היוּ רגילים לראוֹת את הגאוֹן מוילנה או את הבּעל‑שם‑טוֹב, כּקדוֹש שאין להרהר אחרי דבריו. לאחר זאת נהגוּ כּך לגבּי מַרכּס וּפּלֶכַנוֹב. גישה עצמית לבעיוֹת החיים לא היתה להם, כּי אם הגאוֹנים היוּ מוּסכּמים ושלטוּ “שלטוֹן‑עריצים” בּמחשבתוֹ של הדוֹר. כּשם שאצל יהוּדי אדוּק שוֹלטים המוּשׂגים: טריפה, מוּקצה, דבר האָסוּר בּנגיעה, כּן אצל צעירים יהוּדים התחילוּ שוֹלטים מוּשׂגים של “מוּקצה”, כּלוֹמר, דברים שאסוּר

לעמוֹד בּמחיצתם. וכיון שהיה מוּסכּם שהסוֹציאליזם המדעי כּוּלוֹ מוּנח בּשטח של המציאוּת, הרי כּל דבר שאינוֹ נכנס בּמסגרת זאת – הוּא אוּטוֹפּיה, כּלוֹמר – חלוֹם, וחלוֹם – הרי זה רוֹמַנטיקה, ורוֹמַנטיקה היא ריאַקציה… כּך בּאה ההשתלטוּת של מוּשׂגים חנוּטים. מספּיק היה לכנוֹת

אדם בּשם “אוּטוֹפּיסט” אוֹ לוֹמר עליו שהוּא רוֹמַנטי, כּלוֹמר, מתענין בּעָבר, בּדבר שחלף ואינוֹ מציאוּתי – והרי הִדבּקת עליו תו של ריאַקציה. הגיוֹן של דברים מעין זה לא נשאר בּתחוּמי ה“בּוּנד” בּלבד בּמשך הזמן הזה נעשׂה למַטבּע עוֹבר לסוֹחר בּתנוּעוֹת שוֹנוֹת. משוּם כּך צעירים, שבּעצמם

בּאוּ וצמחוּ מתוֹך החיים היהוּדיים – קשה היה להם למצוֹא את דרכּם, להבקיע להם דרך בּתוֹך הלך‑מחשבוֹת זה.

אוֹתם האינטליגנטים שעמדוּ בּראש התנוּעה לא היוּ להם ידיעוֹת מינימַליוֹת על החיים היהוּדיים, וּמה שידעוּ עליהם – שכחוּ. בּודאי שאין בּזה משוּם מקריוּת שאחד מהשירים המקוּבּלים מאד על ה“בּוּנד” בּאוֹתוֹ הזמן שנעשׂה לשיר עממי, היה בּוֹ חרוּז שהתכּוון להכריז על תקוּמת הפּוֹעל היהוּדי כּנוֹשא דגל השחרוּר בּנוּסח זה: “משיח והיהדוּת מתוּ, משיח חדש בּא לעוֹלם. הפּוֹעל היהוּדי בּפּוֹלין וליטה מרים כּבר בּחירוּת את דגלוֹ”. יש טרגיוּת בּדבר, שהאדם שחיבּר את השיר הזה יתכן שהצטער אחר כּך צער רב על כּך, שכּן נתרחק בּמשך הזמן מרחק רב מהלָך‑מחשבה כּזה – זה היה ש. אנ–סקי, בּעל “הדיבּוּק”. ואוֹתוֹ איש שבּמשך עשׂרוֹת בּשנים כּוּלוֹ היה חי בּעוֹלם של תנוּעת הפּוֹעלים, כּוּלוֹ דרוּך לעניניה, שכח את יהדוּתוֹ, היה חי בּין פּוֹעלים רוּסים בּמכרוֹת, אחר כּך היה מזכּירו של לָברוֹב וכמעט לא רצה לשמוֹע על יהדוּתוֹ, נכנס כּוּלוֹ לעוֹלם הרוּסי, – אחר כּך נעשׂה לאחד היהוּדים הנלהבים בּיוֹתר ושיתף פּעוּלה עם טרוּמפּלדוּר בּשנים האחרוֹנוֹת לחייו. הרי שזה היה אדם שבּתוֹך תוֹכוֹ היה יהוּדי בּכל נשמתוֹ, והיתה לוֹ תרבּוּת יהוּדית עמוּקה מאחוֹריו. בּזמן

המלחמה הקוֹדמת היה הוֹלך לעיירוֹת יהוּדיוֹת כּדי להציל ספרי‑תוֹרה, קמיעוֹת וכוּ', והגיע לגַליציה בּאוֹתוֹ הזמן שקלגסים רוּסיים כּבשוּ אוֹתה והחריבוּ את יהדוּתה, ושם היה מוֹפיע כּיהוּדי גדוֹל וּמוֹשיע. לכן, אם יהוּדי כּמוֹהוּ יכוֹל היה כּך לכתוֹב כּשם שכּתב – ושיר כּזה יכוֹל היה לצאת מעֵטוֹ, יש בּזה משוּם הוֹכחה שהדברים האלה לא נבעוּ ממעמקים, היה בּזה מין קצף שטחי של מחשבה; וקצף זה הוּא ששלט בּזמן ההוּא בּמוֹחוֹת היהוּדים הצעירים.

והנה דוּגמה מתמיהה מהזמן הקרוֹב: שמוּאל זיגלבּוֹים, אחד מאישי ה“בּוּנד” בּפּוֹלין, שנתגלגל בּימי המלחמה לאנגליה, וּבמעשׂה ההתאַבּדוֹת שלוֹ נתגלה כּסמל של הסבל היהוּדי, כּבּיטוּי היוֹתר נמרץ של הצער היהוּדי, ששוּם ציוֹני לא בּיטא אוֹתוֹ בּאוֹתוֹ מצב כּמוֹתוֹ. בּרגע אחד הוֹפיע שמוּאל זיגלבּוֹים לא כּאיש מפלגה, לא כּאיש ה“בּוּנד”, לא כּסוֹציאליסט מוּגבּל, השקוּע רק בּמוּשׂגיו המפלגתיים ורוֹאה את כּל העוֹלם מתוֹך שפוֹפרת המפלגה, – אלא התגלה כּגיבּוֹר לאוּמי, שכּל סבל היהדוּת וקיוּמה כּאילוּ הוּטלוּ על כּתפיו. אם כּי לפי מוּשׂגי ה“בּוּנד” הוּא ראה את עצמוֹ כּפּוֹלני‑יהוּדי. והנה הוּברר כּי בּרגע של מבחן גדוֹל אפשר היה שאיש יהוּדי מתוֹך ה“בּוּנד” יתגלה בּאוֹתוֹ אוֹר שראינוּ אוֹתוֹ. וּתמיהה יתירה, כּי חוֹדש ימים לפני מוֹתוֹ של זיגלבּוֹים התקיימה בּלוֹנדוֹן אסיפה שהיתה מוּקדשת לזכרוֹ של י. ל. פּרץ, ושם נאם זיגלבּוֹים נאוּם אנטי‑ציוֹני, והוּא הוֹסיף: “שוּם דבר לא נשתנה”. הנה דוּגמה כּיצד אפשרי אצלנוּ הצירוּף הזה של רגש יהוּדי עמוֹק, נכוֹנוּת להתמסרוּת יהוּדית, עם מפלגתיוּת מצוּמצמת שאינה נוֹתנת לראוֹת שוּם דבר וּמקריבה את הדברים החיוּניים בּיוֹתר לצוֹרך המפלגתי, ואפילוּ לזה המדוּמה.

המלחמה בּין ה“בּוּנד” וּבין הזרמים הציוֹניים היתה מרה מאד. כּמוּבן, לא היתה זוֹ רק מלחמה רעיוֹנית, היא חדרה לכל פּינה וּפינה, לבית‑המדרש, ל“בּוּרסה”, שפּוֹעלים היוּ מטיילים בּה, לכל אגוּדה מקצוֹעית. האגוּדוֹת המקצוֹעיוֹת היוּ של ה“בּוּנד”, לפוֹעל שלא הסכּים לסוּר למרוּתוֹ של ה“בּוּנד” לא היה מקוֹם בּאגוּדה המקצוֹעית והוּא לא יכוֹל היה להיוֹת חבר בּה. אין זה מקרה שבּפֹוֹלין התקיימוּ אגוּדוֹת מקצוֹעיוֹת של ה“בּוּנד” ושל “פּוֹעלי‑ציוֹן” וגם של הסתדרוּיוֹת אחרוֹת.

מעניֵן, בּאוֹתוֹ זמן היוּ בּ“בּוּנד” גילוּיים כּבירים גם

של הרגשה יהוּדית חזקה, גם של השתתפוּת בּהגנה עצמית בּמידה מרוּבּה, וּבמידה ידוּעה גם של נטיה לתרבּוּת יהוּדית. האידיאוֹלוֹגיה של ה“בּוּנד” בּכלל התחילה אם אפשר לוֹמר, תוֹך צמצוּם‑מוּשׂגים מוּחלט. בּמשך שנים רבּוֹת לא ידע ה“בּוּנד” להחליט בּנפשוֹ אם קיימת אוּמה יהוּדית אוֹ לא. אם היה ויכּוּח כּזה עם הרפוֹרמיסטים בּגרמניה, בּאמריקה – אין זה כּל כּך תמוּה, כּי הם ניתקוּ בּעצם את הקשרים עם העם היהוּדי. אבל המענין הוּא, שגם הפּוֹעל היהוּדי בּפּוֹלין וּברוּסיה, כּלוֹמר: אוֹתוֹ יהוּדי מוילנה וּמבּיאליסטוֹק – הממשיך בּאוֹרח חיים יהוּדי, הוּא לא ידע אם מוּתר לוֹ לחשוֹב שקיימת אוּמה יהוּדית. לשאלת היהוּדים נמצא פּתרוֹן קל וּברוּר מאד – ראשוֹני ה“בּוּנד”, כּשחפצוּ להסבּיר לפּוֹעלים בּמה יתבּטא השחרוּר

שלהם, הסבּירוּ: מחר נקבּל זכוּיוֹת, וּבזאת תסתיים הגלוּת. קשה לתאר אותו צמצוּם של מוּשׂגים וּמחשבה אצל אנשים שהיוּ משׂכּילים ואת הצרה ההיסטוֹרית של עם שלם היוּ מוכנים לפתוֹר בּזאת שתינתן ליהוּדים האפשרוּת לסחוֹר בּכל רחבי רוּסיה… מכּאן תקבּלוּ מוּשׂג איך חוּנך הפּוֹעל היהוּדי בֹּמשך

שנים רבּוֹת.

וּמהוּ, לדעתם, העם היהוּדי כּוּלוֹ? אין אלה, כּמוּבן, יהוּדים הנמצאים בּאמריקה, בּאנגליה, גרמניה אוֹ בּמזרח. בּחוּג‑הראִיה שלהם חלק זה של היהדוּת לא היה קיים כּלל. וּמי הוּא “העם היהוּדי” שעליו המדוּבּר? – אלה הם היהוּדים "שבּהסתדרוּת הפּוֹעלים היהוּדית בּרוּסיה,

ליטה וּפּוֹלין", וּפּוֹלין הרוּסית בלבד! אוֹתוֹ יהוּדי שנמצא היה אוֹתה תקוּפה מעֵבר לגבוּל הרוּסי – אינוֹ בּא בּחשבּוֹן. והרי ידוּע שאין כּל

הבדל בּין עיירה יהוּדית בּגַליציה, רוֹמניה אוֹ בֶּסַרַבּיה, אבל כּיון שהעיירוֹת ההן נמצאוּ תחת שלטוֹן אחר, לא תחת שלטוֹן הצַאר הרוּסי – הרי לתנוּעת הפּוֹעלים הסוֹציאליסטית היהוּדית אין דבר זה נוֹגע. כּאן נתגלתה סתירה כּזאת בּתפיסת ה“בּוּנד”, שכּמעט לא ראינוּ כּמוֹתה בּשוּם תנוּעת פּוֹעלים. סיפּרתי לכם על אוֹתוֹ טיפּוּס של רבוֹלוּציוֹנרים יהוּדים, שכּדי להתקרב לעם הרוּסי היו מוּכנים לקבּל את כּל מוּשׂגיו, וחיפּשׂוּ דרך איך ללמוֹד את לשוֹנוֹ של האִכּר הרוּסי הפּרימיטיבי בּיוֹתר, עד כּדי קבּלת דתוֹ. אבל לא היתה שוּם חוֹבה לאינטליגנט היהוּדי, למשׂכּיל, להסתגל לחיי העם היהוּדי, לכבּד את מנהגיו, כּי אם להיפך. השיטה היתה להשׂניא עליו את אוֹרח‑חייו היהוּדי, מפּני שאוֹרח‑החיים היהוּדי הוּא שהעיק עליו. מבּחינה פּוֹליטית הם שנלחמוּ נגד השלטוֹן הרוּסי, מבּחינה רוּחנית

השתעבּדוּ כּוּלם לעוֹלם הרוּסי. השיטה היתה לערער את העוֹלם הדתי היהוּדי.

אחד הבּוּנדאים הותיקים מסַפּר, למשל, שחבר הועד המרכּזי שלהם חשב כּי תפקידוֹ של ה“בּוּנד” הוּא – להטיף לאכילת חזיר… הוּא היה נוֹאם על כּך נאוּמים והיה דוֹרש שהעתוֹן של ה“בּוּנד”, “אַרבּעטער שטימע”, יכריז בּעמוּד הראשוֹן: יהוּדים, תאכלוּ חזיר!.. מוּבן שהוּא נימק את זה בּ“נימוּקים תיאוֹרטיים”, בּאשר היהוּדים סוֹבלים מזה שאינם אוֹכלים בּשׂר

וּבריאוּתם רוֹפפת, מפּני שבּשׂר כּשר הוּא יקר וּבשׂר חזיר הוּא זוֹל.

אוֹתוֹ איש מסַפּר ש“החוּג שלנוּ הסכּים לדבר”, היה רק ויכּוּח אם זה מתאים לשַמש סיסמה לעתוֹן‑פּוֹעלים אוֹ לא.

בּשעה שנתגלה כּי לפּוֹעל היהוּדי אין אפשרוּת של חדירה לבתי‑חרוֹשת (זהוּ פּרק שכּדאי ללמוֹד אוֹתוֹ, אוּלי תתבּהר על ידי כּך הבּעיה של הידָחקוּת היהוּדים מהתעשׂיה המפוּתחת לתעשׂיה הפּרימיטיבית.

עסקוּ בּכך בּרוּכוֹב, לשצ’ינסקי, אבל לא אֶכּנס כּרגע לפרק זה), היה הנימוּק הבּוּנדאי לכך: היהוּדי אינוֹ רוֹצה לעבוֹד בּשבּת. מתפקידה של תנוּעת הפּוֹעלים איפוֹא להטיף לעבוֹד בּשבּת… וה“בּוּנד” הטיף לעבוֹדה בּשבּת. דבר זה לא יתכן בּשוּם תנוּעה סוֹציאליסטית אחרת, מפּני שכּל תנוּעה סוֹציאליסטית בּעוֹלם יש לה יחס של כּבוֹד לערכים המקוּבּלים בּתוֹך ציבּוּר הפּוֹעלים של בּני עמה. אינני מדבּר כּאן על הדבר מבּחינת החשבת הערך המיוּחד, התרבּוּתי, ההיסטוֹרי, של השבּת היהוּדית. המענין הוּא, שמַנהיגי תנוּעת הפּוֹעלים ניהלוּ תעמוּלה: תבטלוּ את השבּת, אם כּי הדבר היה קשוּר בּהרס המשפּחה והבּית היהוּדי. בּשוּם מקוֹם לא היתה תנוּעת הפּוֹעלים קשוּרה בּמידה כּזאת עם ההתנגדוּת לערכי החיים והתרבּוּת של המוֹני היהוּדים כּפי שזה היה בּתנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית.

גם את המוּשׂג של מלחמת‑מעמדוֹת הביאוּ בּרחוֹב היהוּדי לאַבּסוּרד הגדוֹל בּיוֹתר. כּבר אמרתי לכם שכּמה אֶקוֹנוֹמיסטים

יהוּדים, וּביניהם אנשים מאבוֹת ה“בּוּנד”, ראוּ בּאיזוֹ מידה מלחמה‑המעמדוֹת בּמציאוּת היהוּדית, בּגיטוֹ היהוּדי, תחוּמיה מצוּמצמים.

ואילוּ ה“בּוּנד” חידד בּמידה עצוּמה את ענין מלחמת‑המעמדוֹת.

לאחר הפּרעוֹת בּקישינוֹב, כּשנתעוֹררה שאלת ההגנה, וּמסביב לזה קמה התעוֹררוּת גדוֹלה, והיה צוֹרך לאַרגן את כּל היהוּדים המסוּגלים להתגוֹנן, ללא הבדל זרמים, והיוּ גם זקוּקים לכסף, ואת הכּסף אפשר היה לקבּל רק אצל הבּוּרגנוּת, – וצריך היה לכאוֹרה לרתוֹם אוֹתה לכך, כּי בּענין זה הבּוּרגנוּת היתה לא פּחוֹת פּרוֹגרסיבית מאשר ה“בּוּנד” או “פּוֹעלי‑ציוֹן”, מפּני שגם הם היוּ נטוּלי כּל מעמד – מה אמרה התיאוֹריה של ה“בּוּנד” בּנדוֹן זה? – לא תיתכן הגנה אחת!

העם היהוּדי בּרוּסיה נמצא בּסכּנת השמד, פּרעוֹת פּוֹרצוֹת בּכל מקוֹם ואינם מבחינים בּין יהוּדי ויהוּדי, בּוּנדאי,

פּוֹעל‑ציוֹני, ציוֹני כּללי, כּוֹח ההגנה תמיד היה קטן ודל ולא מספּיק, יש צוֹרך בּגיוּס מַכּסימלי של כּל הכּוֹחוֹת, – אבל ה"בּוּנד, בּשלוֹ: לא לנוּ ולכם יחד לעמוֹד בּהגנה. אַתם אוֹיבינוּ, וההגנה זהה עם המלחמה שלנוּ בּממשלה, איננוּ יכוֹלים להפריד בּין ההגנה והשיטה הפּוֹליטית שלנוּ.

זוֹהי בּאמת אחת התוֹפעוֹת המגלוֹת בּאיזוֹ מידה נתיבּשוּ

חיי‑הנפש אצל אנשים הגוּנים מאד, המסוּרים בּכל לבם ונפשם למפעלם. זה מזכּיר לי את ר' וָפסי הטַטַרי של יל“ג. זוֹהי מין וָפסיוּת כּזאת, שחיים רק על פּי הסעיפים של ה”שוּלחן ערוּך" המעמדי, המַרכּסיסטי. דבר זה מתגלה בּעדוּתוֹ העצמית של אחד מהטוֹבים שבּ“בּוּנד”. זהוּ הפּירוּש המסוּלף שהם נתנוּ לענין של מלחמת‑המעמדוֹת. היוּ בּרוּסיה עמים מדוּכּאים, היוּ פּוֹעלים פּוֹלנים, אבל הפּוֹעל הפּוֹלני לא חשב כּלל שכּיוָן שהוּא נלחם את מלחמת הפּוֹעל אין לוֹ ענין משוּתף עם האוּמה שלוֹ. הסוֹציאליסט הפּוֹלני רצה בּשחרוּרה של פּוֹלין. הסוֹציאליסט היהוּדי חשב שהשחרוּר של העם היהוּדי – סוֹתר את הענין הפּוֹעלי. אין כּל שוּתפוּת אינטרסים בּין המעמדוֹת, אין שוּתפוּת גם בּאינטרסים של ההמוֹנים. אם להשתמש בּביטוּיוֹ של סירקין אפשר לוֹמר: הם הפכוּ את המוּשׂג של מלחמת‑המעמדוֹת – ל“בּרוֹגז”, מלחמת‑המעמדוֹת של ה“בּוּנד” חייבה אוֹתוֹ להיות “בּרוֹגז” עם כּלל ישׂראל, להתבּדל מכּלל ישׂראל. לא התעוֹרר כּלל הרצוֹן להשפּיע על

כּלל ישׂראל, לא בּא הרצוֹן לעמוֹד בּראש עם ישׂראל, אלא קוֹדם כּל חייבוּ את עצמם בּשמירה על “טהרת הגזע” של המעמד המיוּחס הזה שנקרא המעמד הפּרוֹליטרי. בּעצם, לא כּללו בּתוֹכם אפילוּ את כּל המעמד הפּרוֹליטרי, אלא את אלה מן הפּוֹעלים שנמצאוּ בּ“בּוּנד”, ואם פּוֹעל יהוּדי היה בּמפלגה אחרת, הרי הפּרוֹליטריוּת שלוֹ היתה פּסוּלה.

אנחנוּ רוֹאים שאנטי‑ציוֹנוּתוֹ של ה“בּוּנד” לא נבעה מתוֹך זה שהוּא הגן על האינטרסים המעמדיים של הפּוֹעל, אלא פּעל כּאן אוֹתוֹ הכּוֹח המצוּי אצל האוֹרתוֹדוֹכּסים, הליבּרלים וכוּ'; זהוּ כּוֹח

עמוֹק הפּוֹעל בּכל ההיסטוֹריה היהוּדית, הוּא הכּוֹח הרוֹצה לקיים את הגלוּת, שפּוֹחד מפּני החלוֹם הציוֹני.

מהי מהפּכה יהוּדית אמיתית? כּדי להשיב על שאלה זוֹ נצטרך קוֹדם כּל להשתחרר מכּל המוּשׂגים המקוּבּלים ולוֹמר: לא חשוּבה הקליפּה, לא חשוּב אם אדם קוֹרא לעצמוֹ מַהפּכן אוֹ שמרני. חשוּב התוֹכן, האידיאה הציוֹנית היתה האידיאה המַהפּכנית בּהיסטוֹריה היהוּדית, היא האידיאה שנשׂאה בּקרבּה את גילוּיי הכּוֹחוֹת הגנוּזים, נשׂאה בּקרבּה

אפשרוּיוֹת חדשוֹת, שינוּי רדיקלי של מצב היהוּדים, שינוּי רדיקלי של פּרנסוֹת היהוּדים, שינוּי רדיקלי בּתרבּוּת היהוּדית. כּל אלה שהם קשוּרים עם היוֹם, עם ההוֹוה, הרוֹצים בּהמשך ההוֹוה, אינם יכוֹלים להצטרף למחשבה הציוֹנית, בּין אם הוֹוה זה הוּא אוֹרתוֹדוֹכּסי הפּוֹחד מאד מפּני כּל רוּח חדש, בּין אם הוּא “מַהפּכני”, אבל אין בּוֹ כּדי לשנוֹת בּמאוּמה את המציאוּת היהוּדית. גם השמרנוּת האוֹרתוֹדוֹכּסית¹ שאינה רוֹצה להעיז לעשׂוֹת שוּם דבר המחדש את חיי העם היתה נגד הציוֹנוּת, מלבד אלה שהיוּ אנשי‑חזוֹן, שפּירשוּ את תוֹרת נפשם ודרכּם – אם זה היה הרב קלישר והרב קוּק ואחרים, אנשים אמיצים אלה, שהאוֹרתוֹדוֹכּסיה הבּיטה עליהם כּעל אֶפּיקוֹרסים. אוֹתוֹ דבר היה עם היהדוּת הליבּרלית, וכן קרה עם אוֹתוֹ הסוֹציאליזם היהוּדי קצוּץ‑הכּנפים, שלא יכוֹל היה לעכּל את ה“אוּטוֹפּיה” הציוֹנית. מכּאן האוֹפי הזה שקיבּל הסוֹציאליזם היהוּדי

המקוּבּל, הגוּשפּנקה השלטת, וזה שהביא אחרי כן את המרד כּנגדוֹ.

אמרתי לכם קוֹדם כּי אוֹתה עוּבדה שה“בּוּנד” הרחיק מעצמוֹ את הפּוֹעלים הבּוֹדדים שהרעיוֹן הציוֹני משך אוֹתם, היא ששימשה נקוּדת‑אחיזה ראשוֹנה בּשביל תקוּמת “פּוֹעלי‑ציוֹן”. בּילדוּתי הכּרתי אוֹתם הפּוֹעלים שהיוּ חברים בּ“בּוּנד” והלכוּ מה“בּוּנד” ונתנוּ יד ל“פּוֹעלי‑ציוֹן”, רק מפּני שה“בּוּנד” דחק אוֹתם ולא נתן להם לחיוֹת בּתוֹכם. גם הנוֹער הציוֹני שקלט את מוּשׂג הסוֹציאליזם בּעוֹמק לבּוֹ, בּמידה שלא נכנע לנוּסחאוֹת היבשוֹת הללוּ, – וניתנה לוֹ דחיפה לחַפּשׂ מוֹצא אחר לבּעיה היהוּדית – לא נחה דעתוֹ מהציוֹנוּת הבּעלי‑בּתית כּמו שהיא, לא נחה דעתוֹ מהסוֹציאליזם העממי המתבּוֹלל כּמו שהוּא. בּענין זה יש לנוּ עדוּת מענינית, והיא אָפיינית בּשביל רבּים, היא עדוּתוֹ של י. בּן‑צבי:

"כּשאני לעצמי התענינתי כּמוֹ אחרים בּבּעיוֹת העיוּניוֹת והמעשׂיוֹת של תיקוּן עוֹלם, אך תמיד הרגשתי שהמפלגוֹת הרוּסיוֹת מסיחוֹת את דעתן, בּכוָנה וּבביטוּל, משאלת קיוּמוֹ של העם היהוּדי, מעבָרוֹ וּמההוֹוה שלוֹ גם יחד. ראיתי כּי רבּים מבּני הנוֹער היהוּדי, חברַי הנגררים אחרי המפלגוֹת – מתכּחשים לעמם וּלעצמם. לפעמים בּאה התכּחשוּת זוֹ בּחשבּוֹן וּבהכּרה, אך על הרוֹב – מבּלי דעת וּמחוֹסר הרגשה והבנה. היה זה מחזה מעליב וּמחפּיר של בּריחה אל המחנה החזק. מבּחינת ההתכּחשוּת לא ראיתי הבדל בּין הצעירים המתנכּרים לעצמם וּמסתגלים למשטר הצַארי, לכּנסיה ולסביבה הפּרַבוֹסלַבית, השלטת בּגימנסיה וּמחוּצה לה, בּכדי למצוֹא חן בּעיני מנַהלי בּית‑הספר הממשלתי וּבעלי השׂררה בּמדינה וּבין אלה המתנכּרים והמתבּטלים כּדי למצוֹא חן בּעיני חבריהם הרבוֹלוּציוֹנרים הרוּסים. אין בּיניהם אלא זה, שהללוּ מבקשים לקנוֹת חסד המעמד התקיף היום והללוּ מתרפּקים על המעמד שיעלה לגדוּלה מחר; דרך אחת להם – התכּחשוּת, בּגידה כּלפי פּנים והתבּטלוּת וּנחיתוּת כּלפּי חוּץ; ודרך

זוֹ מעוֹררת בּלבי מנעוּרַי רגשי בּוּז והתקוֹממוּת.

"הערכה זוֹ היא שהיתה בּוַדאי הגוֹרם בּחיי, הגוֹרם שהביאני לחפּשׂ צינוֹר חדש, בּוֹ יתמזג החיוּב שבּתנוּעה הלאוּמית עם החיוּב שבּתנוּעה הסוֹציאליסטית, ורעיוֹן השחרוּר הלאוּמי, קיבּוּץ

גָלוּיוֹת ושיבת ציוֹן ילך יד בּיד עם רעיוֹן שחרוּר האנוֹשוּת מכּבלי המשטר, העוֹמד על עריצוּת ועל ניצוּל רכוּשני". (כּתבי יצחק בּן‑צבי, כּרך ראשוֹן, תל‑אביב, עמוּד 10).

אין אני מתכּוון עכשיו לסַפר בּהרחבה את תוֹלדוֹת התפּתחוּת האידיאה הציוֹנית בּין הפּוֹעלים וּבנוֹער היהוּדי. גם זוֹהי

פּרשה גדוֹלה וארוּכּה מאד, אבל אני רוֹצה רק לציין שלבּים אחדים בּדרך הזאת. אוֹתם הצעירים היהוּדים ואוֹתם הפּוֹעלים הראשוֹנים היה להם הכּוֹח לא להיכּנע ל“בּוּנד” ולא להסתגל אליו, כּי אם להרים גדל חדש של ציוֹנוּת פּוֹעלית, היה בּהם רגש לאוּמי חזק מאד, מציאוּתם היתה מציאוּת פּוֹעלית בּהחלט, לא פּחוֹת מזוֹ של ה“בּוּנד” והם היוּ נתוּנים בּמלחמה קשה מאד נגד אוֹרגָניזציה חזקה, שהכילה בּתוֹכה אינטליגנציה מרוּבּה, עם נימוּקים מוּכנים מראש. ה“בּוּנד” לא צריך היה ליצוֹר יצירה חדשה, מספּיק היה לתרגם חוֹברת שנכתבה בּשביל הפּוֹעל הרוּסי אוֹ הגרמני, וזה שימש תוֹרה. הם ידעוּ: יש מַניפֶסט קוֹמוּניסטי, יש פּרוֹגרמה של הסוֹציאל‑דמוֹקרטיה, יש פּרוֹגרמה של פּלֶכַנוֹב, שכּל האינטליגנציה הפּרוֹגרסיבית תמכה בּה. כּל זה מספּיק בּהחלט. וּכנגד זה קם מספּר נערים, שצריך היה לָסוֹל לפניו דרך, להסבּיר את השקפוֹתיו, להתגוֹנן. הם עמדוּ לא רק בּפני תיאוֹריה מוּסכּמת וּמעוּבּדת פּחוֹת אוֹ יוֹתר, הם עמדוּ גם בּפני מציאוּת מוֹשכת את לב הצעיר היהוּדי. הוּא נמשך לסוֹציאליזם לא רק בּכוֹח התיאוֹריה, אלא גם בּכוֹח המעשׂה: גבוּרת המחתרת, בּית‑הסוֹהר, – לכל זה היה הוֹד מיוּחד. הציוֹנוּת לא יכלה לתת לוֹ זאת. כּל מי שטעם את טעם בּית‑הסוֹהר ראה את עצמוֹ כּאילוּ קיבּל את “הטבילה” המהַפֹכנית, צוֹרף למחנה הגיבּוֹרים, וכל מַעלליהם כּאילוּ נזקפוּ על חשבּוֹנוֹ… בּאוֹתוֹ זמן התהלך הצעיר הציוֹני וחשבּוֹנוֹ היה לא כּל כּך קל. את הגבוּרה האמיתית שלוֹ הוּא עצמוֹ לא ידע. יתכן שבּמעשׂיו של איש בּיל“וּ ושל אוֹתוֹ נער שהלך עם בּיל”וּ לא היתה פּחוֹת גבוּרה, ואוּלי גם היתה דרוּשה לכך גבוּרה רוּחנית יוֹתר. אבל האם בּרוּסיה ידעוּ אז מה זה בּיל“וּ? כּשרוֹן התעמוּלה הציוֹנית היה כּל כּך עלוּב ודל, שבּעצם מה שנעשׂה בֹציוֹנוּת היה כּמעט לא ידוּע. החוֹברת הראשוֹנה שנכתבה על בּיל”וּ, ושיצאה בּ‑1905, היתה דלה ועלוּבה, לא היה בּה גם שוּם חוֹמר ממשי, התעמוּלה הציוֹנית לא דיבּרה על המעשׂה הארץ‑ישׂראלי, לא התפּארה בּמעשׂה הזה. הדגש הוּשׂם על התיאוֹריה הציוֹנית. בּמידה שהיוּ גילוּיי גבוּרה – הרי לציוֹני הצעיר היה הדבר בּלתי‑ידוּע לגמרי. אוּלי היתה גבוּרה בּדמוּתוֹ של אליעזר בּן‑יהוּדה, שעזב את רוּסיה והלך לירוּשלים. אמנם, זה היה מאד מוּזר וּמקסים. אבל כּמה אנשים ידעוּ על מעשׂהוּ זה של בּן‑יהוּדה? זה היה הרקע, חוֹסר המעשׂה הציוֹני, חוֹסר מעשׂה הגבוּרה בּכלל, בּו בּזמן שהתנוּעה הסוֹציאליסטית כּוּלה נשמה רוּח של

גבוּרה, וקל מאד היה להיוֹת חבר התנוּעה וּלהגשים את יעוּדה. כּמוּבן, היוּ אוּלי צעירים יהוּדים שידעוּ על הנעשׂה בּארץ‑ישׂראל. בּשבילי בּילדוּתי היתה ארץ‑ישׂראל חיה: לנגד עיני רוּחי עמדוּ כּל מוֹשבה, כּל עֵז וכל עגל שנוֹלדוּ שם. אבל הצעיר היהוּדי לא חי את הדברים האלה. בּתעמוּלה הציוֹנית לא תפסוּ החיים בּארץ שוּם מקוֹם. היוּ ויכּוּחים. היה ויכּוּח בּין הרצל ואחד‑העם, היוּ ויכּוּחים תיאוֹרטיים אבל חיים ציוֹניים, פּעוּלה ציוֹנית לא היתה, והצעיר היהוּדי הציוֹני ראה את עצמוֹ מאד נחוּת‑דרגה, מאד ירוּד, ואנשים צעירים לא תמיד חיים דוקא בתיאוֹריה. הכּרתי הרבּה חברים, שלוּ ניתן להם בּשעתם המעשׂה הציוֹני, יתכן שהיוּ מטוֹבי החלוּצים וּמראשוֹניהם. הם היוּ אנשי‑מעשׂה. ואת המעשׂה יכלה לתת להם רק המהפּכה הרוּסית ולא הציוֹנית.

וּבכן, לא היה בּכוֹחה של תנוּעת “פּוֹעלי‑ציוֹן”, בּצוּרוֹת שוֹנוֹת, כּפי שהיא התחילה, להחזיק החזקה‑של‑קיימא את חבריה. מצד אחד היא פּתחה להם את הדרך לסוֹציאליזם, הכניסה אוֹתם לעוֹלם המוּשׂגים הסוֹציאליים, אבל היא לא יכלה להנחיל לכל חבר וחבר אוֹתוֹ עוֹמק ההרגשה היהוּדית ואוֹתה ההבנה התיאוֹרטית העמוּקה שהיתה מצוּיה אצל ההוֹגים שבּה. לא תמיד היתה יכוֹלה לקיים את הנאמנוּת העמוּקה, בּזמן שלא היתה יכוֹלה לפרנס את המעשׂה שלהם. ואז התחילה ההסתגלוּת התיאוֹרטית להלָך‑המחשבה שרוַח בּתנוּעת הפּוֹעלים. תיאוֹרטיקנים ציוֹנים שוֹנים גילוּ בּזה חריפוּת

עצוּמה והם המציאוּ לציוֹנוּת את הבּסיס המַרכּסיסטי. אוּלם בּויכּוּחים

מסוּג זה יִקרה לפעמים קרוֹבוֹת מאד שמתוֹך רצוֹן של השׂגת הסכּמה מצד המתנגד – אתה נוֹתן לוֹ הנחה שבּה הוּא משתמש נגדך. למשל, אם צריך היה להוֹכיח שאנחנוּ איננוּ אוּטוֹפּיסטים – אי אפשר להוֹכיח שמוּתר להיוֹת

אוּטוֹפּיסט, אבל יש להוֹכיח שהציוֹנוּת איננה אוּטוֹפּיה אוֹ דבר רוֹמַנטי. אבל איך אפשר לוֹמר שארץ‑ישׂראל היא לא דבר רוֹמַנטי, שעברית אינה דבר רוֹמַנטי; הרי קשה מאד לוֹמר זאת. אם כּן מתחילה הפּרוֹצדוּרה, בּדוֹמה לאוֹתוֹ היהוּדי שנסע בּסירה, שהתחילה לטבּוֹע, והסירה כּבדה מאד, וצריך היה להקל על המטען; והרי הדבר הראשוֹן שהוּא זוֹרק על מנת להקל על הסירה – זוֹהי הטלית והתפילין… מתחילים לוַתר על כּמה ערכים ציוֹניים בּשביל נוֹחיוּת הויכּוּח. איך אפשר לסחוֹב לויכּוּח את הכּל?.. גם את ארץ‑ישׂראל, גם העברית וכל מיני מוּנחים וּמוּשׂגים, שלהם אין אף רמז בּמַניפסט הקוֹמוּניסטי? די אם תוּכל להגן על כּך שהפּוֹעל היהוּדי נדחק מבּתי‑החרוֹשת; את זה אפשר להכניס לתוֹך מוּשׂגים מקוּבּלים וּלתוֹך הלכּסיקוֹן המקוּבּל. ואזי מתחילה שיטת הפּשטנוּת, הווּלגַריזציה, שהיא כּל כּך אָפיינית ושהיא קו‑יסוֹד של התנוּעה הציוֹנית הסוֹציאליסטית בּאִבָּה.

כּדי לעמוֹד בּמערכה הזאת, נגד כּל המוּשׂגים המקוּבּלים,

נדרשוּ כּוֹחוֹת עצוּמים, גם אינטלקטוּאַליים גם נפשיים, גם יסוֹד של נאמנוּת. ואמנם התנוּעה הציוֹנית גילתה כּוֹחוֹת רוּחניים כּבּירים, שעלוּ

לאין ערוֹך על הכּוֹחוֹת הרוּחניים שהיוּ מוֹריו של ה“בּוּנד”. לא היוּ בּ“בּוּנד” הוֹגי‑דעוֹת מסוּגוֹ של סירקין, בּרוּכוֹב אוֹ לשצ’ינסקי אוֹ לָצקי‑בּרתוֹלדי, בּעלי מדרגה גבוֹהה של מחשבה, אנשים שהביאוּ אִתם גם תרבּוּת עברית גדוֹלה וגם תרבּוּת סוֹציאליסטית רחבה מאד.

אבל אי אפשר היה להחזיק מעמד בּשטפוֹן הזה של המהפּכה הרוּסית וּבאוֹתוֹ זמן להקנוֹת את המוּשׂגים המוּרכּבים כּל כּך של הציוֹנוּת הסוֹציאליסטית להמוֹנים הרוֹצים בּסיסמאוֹת פּשטניוֹת. ואז

התחילה, מה שסירקין קוֹרא בּאירוֹניה – “הדיסקוּסיה” (הויכּוּח). הויכּוּח תפס מקוֹם גדוֹל מאד בּחיי היהוּדים של אוֹתה תקוּפה. ויכּוּח זה היה מעין בּוֹקס, זאת היתה היאָבקוּת בּין ציוֹנים ואנטי‑ציוֹנים. צריך היה להסתער על כּל המוּשׂגים המקוּבּלים וּלערער הרבה דברים. זה היה קשה. בּמקוֹם להתאים את הויכּוּח אל התוֹרה, הם התאימוּ את התוֹרה אל הויכּוּח. כּלוֹמר, התחילוּ לקצץ בּתיאוֹריה הציוֹנית כּדי להקל על הויכּוּח. בּדרך זוֹ, אמנם אפשר היה לנַצח בּויכּוּח, אבל היה זה נצחוֹן מהיר וקל והוּא הכיל בּקרבּוֹ את המפּלה.

להלן ידוּבּר על כּך בּאיזה חתחתים נתקלה המחשבה הציוֹנית הסוֹציאליסטית בּראשיתה, עד שהגיעה להכּרת עצמה, וכמה אבידוֹת היוּ לה עד שמצאה לעצמה גם דרך של מחשבה מקוֹרית יוֹתר וגם את הדרך של המעשׂה שלה, שהיה חסר לה כּל הזמן.

הוֹפעתה של הציוֹנוּת הפּוֹעלית.

אך לפני כן עלי להדגיש את החידוּשים שהכניסה הציוֹנוּת הפּוֹעלית בּתוֹך מחשבת הדוֹר.

קוֹדם כּל, הציוֹנוּת הפּוֹעלית, בּגלגוּליה השוֹנים,

גילתה כּמה עוּבדוֹת, אשר היוּ קיימוֹת, אבל לא הרגישוּ בּהן. אם נרצה לערטל את המחשבה האמיתית של הציוֹנוּת הפּוֹעלית בּאוֹתוֹ זמן מכּל הקליפּוֹת והלבוּשים האידיאוֹלוֹגיים שלה, עלינוּ להגיד שהיא גילתה שהעם העברי הוּא עם של מוּבטלים, עם של מחוּסרי‑עבוֹדה. היא גילתה שתוֹפעה פּשוּטה מאד של המציאוּת היהוּדית, שלפנים אוּלי קראוּ לה בּפשטוּת בשם “דלוּת”, היא מהוּתית לגבּי היהוּדים בּגוֹלה; שהעם

הזה, שהוּא חסר‑מדינה וחסר‑קרקע, מן ההכרח שיהא נדוֹן לחוֹסר‑עבוֹדה. כּלוֹמר, את אשר אמרה הציוֹנוּת לפני זה, אשר אמרוּ פּינסקר ואחרים – ניסחה הציוֹנוּת הפּוֹעלית בּרוּח הזמן. כּי בּאוֹתה תקוּפה רק התחילוּ להבין מה מסוּבּכת השאלה של חוֹסר‑עבוֹדה. בּעצם, הדוֹר שלפני המלחמה הקוֹדמת בּכלל לא השׂיג את הבּעיה הזאת כּבעיה חמוּרה בּיוֹתר. רק בּשנים שבּין מלחמת‑העוֹלם הראשוֹנה וּמלחמת‑העוֹלם השניה הבינה המחשבה הסוֹציאליסטית את בּעית חוֹסר‑העבוֹדה בּכל חוּמרתה. בּתקוּפה שלפני כן השתמשוּ בּמוּשׂג “מחנה רזרבי”; היוּ אוֹמרים שלַקפּיטליזם יש מחנוֹת של מחוּסרי‑עבוֹדה, המשמשים רזרבה לתעשׂיה. אבל תוֹפעה זוֹ של עם שלם, שהוּא על פּי ההיסטוֹריה שלוֹ נדוֹן לאַבטלה תמידית, שהוּא תמיד החלש בּיוֹתר לגבּי החדירה לענפי עבוֹדה – השׂגה זוֹ היא חידוּשה של הציוֹנוּת הפּוֹעלית.

בּוֹ בּזמן שהמַרכּסיזם היהוּדי מלפני הציוֹנוּת,

המַרכּסיזם הסוֹציאליסטי האַסימילַטוֹרי והמַרכּסיזם של ה“בּוּנד” (אשר לכאוֹרה דָגַל בּשם תיאוֹריוֹת כּלכּליוֹת מסוּימוֹת) בּשעה שהוּא נגש

לחיים היהוּדיים, לא הרגיש כּלל שיֶשנה כּלכּלה יהוּדית מיוּחדת, אשר לה חוּקים מִשלה, שישנה מצוּקה יהוּדית כּלכּלית, מה שהרצל קרא אז בּשם “יוּדן‑נוֹט” (מצוּקה יהוּדית) – הרי בּאה הציוֹנוּת הפּוֹעלית וגילתה את המצוּקה היהוּדית הכּלכּלית המיוּחדת, שהיא תוֹפעה מַתמדת, מלבד הגזירוֹת,

מלבד האַנטישמיוּת, מלבד השעבּוּד הפּוֹליטי. זה היה חידוּש אחד שלה.

החידוּש השני של הציוֹנוּת הפּוֹעלית היה בּתפיסתה כּי החיים היהוּדיים אינם מסתיימים בּתחוּמים של מדינה מסוּימת אשר בּה שוֹלט, נגיד, ניקוֹלַאי השני; תנוּעה זו דָגלה בּרעיוֹן העוֹלמיוֹת של העם היהוּדי, שלפי מגמוֹתיו ההיסטוֹריוֹת אחיד הוּא העם היהוּדי על פּני כּל כּדוּר‑הארץ. לכן, תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית אינה יכוֹלה להסתגר בּמסגרת מדינית מסוּימת (שאמנם איחדה אותה שעה את ליטה ואת רוּסיה ואת פּוֹלין כּוּלה, אבל למעשׂה היתה זוֹ מסגרת מדינית של רוּסיה), אלא היא כּוֹללת את כּל התפוּצה היהוּדית בּעוֹלם כּוּלוֹ.

את ההנחה הזאת קיבּלו נוֹשׂאי רעיוֹנוֹתיה של הציוֹנוּת הפּוֹעלית, כּמוּבן, מהציוֹנוּת, אבל הם העבירוּ אוֹתה בּראשוֹנה אל תוֹך תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית.

והם היוּ הראשוֹנים שהרימוּ בּשביל הפּוֹעלים את הדגל של חירוּת מדינית יהוּדית. בּה בּשעה שהסוֹציאליסטים שלפניהם לא הרגישוּ כּלל בּזה שקיימת פּרוֹבּלימה של חירוּת לאוּמית, וּבביטוּל גזירוֹת מסוּימוֹת

היה כּלוּל לגבּם המוּשׂג של חוֹפש, – אמרה הציוֹנוּת הפּוֹעלית: יש חירוּת לאוּמית ויש געגוּעים לחירוּת לאוּמית בּצוּרתה המדינית המלאה. והיא גם ניסתה, אוּלי בּאמצעים דלים מאד, לקשוֹר את הרגשוֹת הפּוֹעל וּמצבוֹ עם מצבוֹ של העם, עם תקווֹתיו של העם.

אם הסוֹציאליסטים הראשוֹנים הרחיבוּ את מוּשׂגי הפּוֹעל

היהוּדי, בּזה שנתנוּ לוֹ לא רק את המוּשׂג של מלחמה מקצוֹעית, של שביתה, של שׂנאה וּמרירות נגד נוֹתן‑העבוֹדה שלוֹ, אלא הוֹסיפוּ: יש אידיאה סוֹציאליסטית של שחרוּר מעמד העוֹבדים, יש בּעיה פּוֹליטית של הפּלת משטר העריצוּת – הרי בּאה הציוֹנוּת הפּוֹעלית והעמיקה את הקשר שהיה קיים אצל הפּוֹעל היהוּדי אל עמוֹ; את הקשר שהיה נטוּע בּלבּוֹ – העבירה אל עוֹלם ההכּרה.

מבּחינה זוֹ אפשר לוֹמר: כּשם שכּל תנוּעה רצינית יוֹצרת מדע שלה, כּך הציוֹנוּת הפּוֹעלית אף היא הניחה יסוֹד למדע אחד, והוּא מדע הכּלכּלה היהוּדית. כּשם שההשׂכּלה והשאיפה לאֶמַנסיפּציה, מבּחינה

רוּחנית, יצרוּ מדע חדש, שקראוּ לוֹ “חכמת ישׂראל” (והיה זה הנסיוֹן הראשוֹן לעשׂוֹת את ההיסטוֹריה היהוּדית לאוֹבּיֶקט של לימוּד, לחוֹמר

חקירתי), כּן הציוֹנוּת הפּוֹעלית, אפשר לוֹמר, היא היא שיצרה את הסוֹציוֹלוֹגיה היהוּדית, את תוֹרת הכּלכּלה היהוּדית.

לפני הוֹפעת הציוֹנוּת לא היה שוּם מוּשׂג על סוֹציוֹלוֹגיה יהוּדית. הראשוֹן שהתחיל בּזה היה רוּפין. ואלה שהמשיכוּ בּשטח זה ועשׂוּ בּו גדוֹלוֹת היוּ אנשים כּמוֹ יעקב לשצ’ינסקי, כּמוֹ יצחק שיפּר (שנפל עכשיו בּגיטוֹ וַרשה, אוּלי ההיסטוֹריוֹן העברי החשוּב בּיוֹתר בּימינוּ), כּמו בּרוּכוֹב. אנשים אלה הניחוּ את היסוֹד לחקירת הכּלכּלה היהוּדית. כּשם שהקפּיטליזם בּהוֹפעתוֹ יצר את המדע של כּלכּלה מדינית (כּי הוֹדוֹת להתהווּת הקפּיטליזם אוּפשרה הוֹפעתם של אנשי‑מדע כּמוֹ אדם סְמיט, רִיקַרדוֹ, אחר כּך מַרכּס) – כּך גם ראשית המחשבה הפּוֹעלי‑ציוֹנית אִיפשרה הוֹפעתוֹ של מחקר חדש בּשטח הכּלכּלה היהוּדית.

אם נרחיק לכת נמצא שאילמלא קמה תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית, ואילמלא חדרה לתוֹך הציוֹנוּת ההרגשה המַהפּכנית והמחשבה הסוֹציאליסטית, ודאי גם לא היתה יכוֹלה לקוּם העליה השניה. זאת אוֹמרת: הציוֹנוּת הרגילה, הבּעל‑בּיתית, המסתפּקת בּשקל, המקַווה לנסים ממשׂא‑וּמתן דיפּלוֹמַטי של הרצל, התוֹרמת פּעם איזוֹ פּרוּטה לחיבּת‑ציוֹן, לא היתה מסוּגלת להוֹציא מקרבּה מחנה חלוּצי.

גם המחנה החלוּצי הראשוֹן, המחנה של “בּיל”וּ", היה בּעצם מקוּשר בּמידה מרוּבּה מאד עם השפּעת הרוּחוֹת בּרוּסיה בּאוֹתה תקוּפה.

ידוּע מה היתה האוירה הרוּחנית הכּללית הלא‑יהוּדית, הרוּסית, בּה פּעלוּ אנשי “בּיל”וּ" הראשוֹנים. כּשם שהתהווּת התנוּעה העממית המַהפּכנית

בּרוּסיה, תנוּעת ה“נַרוֹדניה ווֹליה”, היא שנתנה את הדחיפה לאנשי “בּיל”וּ" לחיוֹת כּך כּפי שהם חיוּ, לפרוֹק מעליהם כּל מחשבה של רכישת השכלה לשם קריֶרה, לעוֹרר בּהם חוֹבה לעם, אחריוּת לאוּמית – כּך גם אחרי כן, אילמלא התהווּתה של תנוּעה ציוֹנית צעירה, אשר קראה לעצמה ציוֹנית‑פּוֹעלית ואשר ינקה מהמהפּכה הרוּסית, ספק אם יכוֹל היה לקוּם הטיפּוּס האנוֹשי של העליה השניה.

עד כּאן מניתי את זכוּיוֹתיה של התנוּעה הפּוֹעלי‑ציוֹנית – עכשיו אני עוֹבר לחוּלשוֹתיה. אצל אחד‑העם מצוּי המוּנח: “חיקוּי של התבּטלוּת ו”חיקוּי של התחָרוּת". וּבכן, הייתי מגדיר את חוּלשוֹתיה של התנוּעה הפּוֹעלי‑ציוֹנית בּמלים של “חיקוּי של התבּטלוּת”. בּעצם נלחמוּ בּה שתי המגמוֹת הללוּ גם יחד. ודאי, “פּוֹעלי‑ציוֹן” חייבים היוּ הרבּה לתנוּעה הסוֹציאליסטית הכּללית, מפּני שלמדוּ ממנה הרבּה, קיבּלוּ ממנה

אֶלמנטים מסוּימים שעיכּלוּם יפה, התאימוּ אוֹתם לצרכי עצמם והשתמשוּ בּהם לשם קיוּמם. אבל יש סוּג של התבּטלוּת שאינוֹ יוֹדע לעכּל אלמנטים שוֹנים וּלהפריד בּין מה שדרוּש לוֹ וּבין מה שאינוֹ דרוּש לוּ, כּי אם נכנע וּמתבּטל מפּני כּוֹחוֹ של האחר. מגמה זאת – החיקוּי של התבּטלוּת – שלטה בּמידה לא קטנה בּנפשם של הציוֹנים הצעירים ועשׂתה בּהם שַמוֹת.

התנוּעה הזאת גדלה בּתוֹך אוירה של מלחמה פּוֹליטית, כּלוֹמר: מלחמה בּמשטר הרוּסי. כּבר עמדתי על כּך: זוֹ היתה מלחמה שהיה בּה הרבּה מיסוֹד הגבוּרה, וכך ראוּ אוֹתה בּני הדוֹר ההוּא. המלחמה המדינית של אוֹתם הימים היתה מלוּוה בּזיו מיוּחד, והיה קשה מאד לצעיר הציוֹני לראוֹת את עצמוֹ נחוּת‑דרגה וּפחוּת‑ערך לגבּי אלה המנהלים את מלחמתם עם האוֹיב הגדוֹל – הצאריזם הרוּסי.

והנה התחילה היאָבקוּת בּתוֹך התנוּעה הציוֹנית הזאת – אם הציוֹנים צריכים לקחת חלק בּמלחמה המדינית אוֹ לא. העוֹלם הציוֹני הישן, בּכלל כּל הבּוּרגנוּת הציוֹנית כּפרה בּדבר הזה – כּפרה מתוֹך הגיוֹן

פּשוּט מאד, שאמר: אנחנוּ כּאן עוֹברי‑אוֹרח, המטרה שלנוּ אינה כּאן, היא שם, בּמקוֹם אחר; כּל שינוּי בּרוּסיה אוּלי יתן לנוּ איזה הקלוֹת, אבל לא ישנה בּאוֹפן שרשי ויסוֹדי את מצבנוּ אנוּ.

זה היה הגיוֹן בּהיר וּפשוּט מאד, אבל לא תמיד הגיוֹן פּשוּט ושלם מספּיק לבני‑אדם. השוּתפוּת הנפשית של הדוֹר, השוּתפוּת הנפשית של הצעיר היהוּדי הציוֹני עם הלוֹחמים הפּוֹליטיים הרוּסים היתה גדוֹלה מאד; המשיכה, הקסם היוּ עצוּמים. והרי אוֹתוֹ אוֹיב לא היה אוֹיב תיאוֹרטי; האוֹיב של הפּוֹעל הרוּסי, של הסוֹציאליזם – הרי הוּא גם אוֹיבוֹ של העם היהוּדי, הוּא האוֹיב שאירגן את הפּרעוֹת, הוּא שגזר את הגזירוֹת נגד היהוּדים. איך אפשר לעמוֹד כּנגדוֹ ולא להילחם בּוֹ?!

בּמוּבן ידוּע סתירה נפשית זוֹ שהיתה קיימת אז עוֹברת עלינוּ גם עכשיו, בּמלחמה העוֹלמית הזאת: מצד אחד יֶשנה ההכּרה שהמלחמה שלנוּ היא מעֵבר לתחוּמים של המלחמה הזאת; מצד שני – המלחמה היא מלחמתנוּ. אף על פּי שאוּלי אינה מבטיחה לנוּ שוּם דבר, ואנחנוּ בּה מתחבּרים גם עם אלה אשר לא רק מחר, היוֹם הם בּוֹגדים בּנוּ וּמכשילים אוֹתנוּ – בּכל זאת מלחמה זאת היא מלחמתנוּ. אוֹתה הרגשה היתה גם לצעיר היהוּדי בּימים ההם; לא היתה לוֹ אמוּנה שלמה כּי המלחמה הפּוֹליטית הרוּסית היא שתביא לוֹ את השחרוּר, כּשם שהאמינוּ אנשי ה“בּוּנד” אוֹ סתם צעיר יהוּדי. אבל הציו­ֹני הצעיר לא ראה לעצמו­ֹ אפשרוּת להישאר מחוּץ למלחמה הזאת – הן מטעמי הלחץ של האוירה מסביב והן מטעמי המצפּוּן המַהפּכני שקינן בּוֹ.

אוֹתה פּוֹעלי‑ציוֹנוּת, אשר הכּירה בּתנאי קיוּם

הפּוֹעלים וּבצוֹרך של מלחמה פּוֹעלית כּלכּלית, אבל לא הכּירה בּצוֹרך להשתתף בּמלחמה המדינית הזאת (קראוּ לה בּשם “שיטת‑מינסק”, מפּני שמִבצרה היה בּמינסק, ואוֹתוֹ אדם שבּיסס אוֹתה שמוֹ היה אברהם אבּא רוּבֶּנצ’יק. הוּא נפטר השנה בּאמריקה וּשמוֹ נשכּח, אבל הוּא ראוּי שיזכּרוּ אוֹתוֹ, מפּני שהוּא הגה הרבּה את המחשבה הזאת), פּוֹעלי‑ציוֹנוּת זוֹ שהיה בּה הרבּה יוֹשר‑לבב והרבּה אוֹמץ‑לב ללכת נגד הזרם, לא יכלה בּשוּם אוֹפן להניח את דעתם של אלה אשר השאיפה להיוֹת שוּתפים למהפּכה העוֹלמית אוֹ למהפּכה הרוּסית היתה גדוֹלה מאד אצלם.

מה היתה גישתוֹ של נחמן סירקין לענין זה? סירקין, שעם כל יהדוּתוֹ הלוֹהטת היה בּעצם איש מאד אוּניברסלי, איש שהיה באמת קשוּר עם המחשבה הסוֹציאליסטית בּכל גילוּייה ואשר ראה את עצמוֹ כּאחד ההוֹגים לא רק של התנוּעה היהוּדית, כּי אם אחד ההוֹגים של המחשבה הסוֹציאליסטית העוֹלמית – לא יכוֹל היה בּשוּם אוֹפן להשלים עם חוֹסר פּעילוּת יהוּדית בּמהפּכה, עם הסתלקוּת היהוּדי מהשתתפוּת בּמהפּכה. אבל הוּא ניסה להגדיר את הנהיה הזאת הגדרה חריפה מאד. הוּא ניסה לוֹמר שחוֹבתנוּ להשתתף בּמהפּכה היא לא מפּני שהיא תפתוֹר את שאלת היהוּדים, לא מפּני שהיא עלוּלה להביא איזה שינוּיים רצוּיים לנוּ, חשוּבים בּשבילנוּ, שינוּיים חשוּבים בּגוֹרלוֹ של

העם היהוּדי. בּשלילת התוֹצאוֹת החיוּביוֹת של המהפּכה בּשבילנוּ – בּזה

היה סירקין ציוֹני קיצוֹני מאד. אבל הוּא ראה בּהשתתפוּת זוֹ חוֹבה, כּמעט חוֹבה לאוּמית. כּלוֹמר, הוּא ראה שאי אפשר לנוּ לוַתר על ההשתתפוּת בּמהפּכה, גם אם לא תביא תוֹצאוֹת חיוּביוֹת לגבּינוּ. מפּני שאי‑השתתפוּתנוּ בּה משפּילה אוֹתנוּ, מפּני שזה נוֹטל מאתנוּ את ערכּנוּ האנוֹשי. הוּא ראה בּזה יוֹתר חוֹבה מוּסרית, חוֹבה של כּבוֹד, של גאוה, מאשר ענין של מדיניוּת מעשׂית, שצריכה להביא לידי תוֹצאוֹת חיוּביוֹת.

הוּא גם הרחיק לכת עד כּדי כּך שאמר: אין צוֹרך שתהיה לנוּ הסתדרוּת אחת העוֹסקת גם בּציוֹנוּת וגם בּמלחמה הפּוֹליטית הסוֹציאלית בּרוּסיה. בּמלחמה הפּוֹליטית בּרוּסיה אנחנוּ אנשים, בּני‑אדם כּכל השאר, אין בּזה שוּם ענין יהוּדי מיוּחד, ואם יתנוּ לנוּ – נשתתף בּמפלגוֹת הכּלליוֹת, הרוּסיוֹת‑יהוּדיוֹת. אילמלא התנגד ה“בּוּנד” לציוֹנוּת היה אוֹמר: נלך כּוּלנוּ ל“בּוּנד” ושם נילָחם את המלחמה הפּוֹליטית הרוּסית. וּבשביל עניננוּ אנוּ, בּשביל חיינוּ היהוּדיים – נקים הסתדרוּת

מיוּחדת.

ישנן דעוֹת שיש בּהן עוֹמק ידוּע, אבל אינן עלוּלוֹת להתקבּל על דעת הדוֹר. כּפילוּת זוֹ שאמרה: אַל לנוּ להיבּדל בּמלחמה המדינית מאלה הנלחמים את המלחמה הזאת, ואַל לנוּ להיבּדל בּענין הציוֹנוּת מאלה העוֹשׂים את העבוֹדה הציוֹנית; נהיה שוּתפים לקוֹנגרס הציוֹני, להסתדרוּת הציוֹנית, שם נתאַרגן בּשביל העמדה שלנוּ, הסוֹציאליסטית,

בּציוֹנוּת; מאידך גיסא, בּחיים בּגוֹלה נהיה שוּתפים לאוֹתן המפלגוֹת והתנוּעוֹת שבּהן אנחנוּ מוֹצאים התאמה לתפיסתנוּ אנוּ – הכּפילוּת הזאת

היתה מאד מאד הגיוֹנית. וּמתוֹך המגמה הזאת נוֹצרה ההסתדרוּת הראשוֹנה הציוֹנית‑סוֹציאליסטית, שקראוּ לה “חירוּת” ואשר התכּוונה להוֹביל את הפּוֹעלים בּדרך הזאת.

אוּלם גם הדרך הזאת לא נתקבּלה. בּמידה ידוּעה היא לא נתקבּלה מפּני שגם ה“בּוּנד” וגם הסוֹציאליסטים האַסימילַטוֹריים, כּפי שכּבר אמרתי לכם, לא היוּ מוּכנים להשלים עם זה שבּתוֹכם יהיוּ ציוֹנים. הם הכריחוּ את הציוֹני להתאַרגן בּמפלגוֹת מיוּחדוֹת, וּבמוּבן זה קבעוּ

בּאוֹפן היסטוֹרי את הטרגדיה של פּילוּג תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית, מפּני שלא יכלוּ לעכּל בּתוֹכם כּל מחשבה לאוּמית. אבל גם אילמלא כּן, יתכן מאד שהפּוֹעל היהוּדי הציוֹני לא היה מוֹצא בּוֹ את הכּוֹח לחיוֹת בּשני שטחים, והוּא היה צריך למצוֹא בּהסתדרוּת שלוֹ את הכּל, את כּל סיפּוּקוֹ – גם את בּדילוּתוֹ הציוֹנית וגם את שיתוּפוֹ הסוֹציאליסטי. וכך קמוּ המפלגוֹת האחרוֹת שצמחוֹ לאחר ההתפּצלוּת בּתוֹך הציבּוּר הציוֹני. גם המפלגה שקראה לעצמה ס.ס. (ציוֹנית‑סוֹציאליסטית), גם “פּוֹעלי‑ציוֹן” מיסוּדוֹ של בּרוּכוֹב, גם התנוּעה “ווֹזְרוֹזְ’דֶנְיֶה”, (כּלוֹמר, התחיה), ואף המפלגה שקראה לעצמה “סֵיימיסטים” – כּוּלן למעשׂה הלכוּ בּאוֹתה דרך של איחוּד המלחמה המדינית הרוּסית עם מה שקראוּ אזי “הפּעוּלה הציוֹנית” בּהסתדרוּת אחת.

ואפילוּ שלוֹש תנוּעוֹת נפרדוֹת אלוּ, שהיוּ ציוֹניוֹת בּעיקרן, אף הן לא הצליחוּ להתאַחד, נאמר, בּשטח הפּוֹליטי המשוּתף. כּיון שהתחילה ההתבּדלוּת הלכה לא רק בּשטח הענינים של אידיאוֹלוֹגיה ציוֹנית – היא התפּצלה בּכל הקוים. בּאוֹתוֹ זמן שהתנוּעה של בּרוּכוֹב הוּשפּעה מאד מהסוֹציאל‑דמוֹקרטיה הרוּסית, מתנוּעת פּלֶכַנוֹב – הוּשפּעה “ווֹזרוֹז’דניה” מהזרם האחר של הסוֹציאליזם הרוּסי, מ‑ס.ר. כּל אחד רצה להסתגל, לבוֹא לידי הרמוֹניה עם התנוּעה המַקבּילה לוֹ בּין הלא‑יהוּדים.

אוּלם בּינתים קרה דבר מענין. אמנם, לפי התיאוֹריה הציוֹנית העיקר היה – המטרה הסוֹפית ליצירת מעמד פּוֹעלים יהוּדי – הגשמת הציוֹנוּת והסוֹציאליזם. הציוֹנוּת היתה קשוּרה עם ארץ‑ישׂראל, עם פּעוּלה ציוֹנית; המלחמה הפּוֹליטית בּרוּסיה היתה לכאוֹרה רק שלב, רק מַעבר. ואף על פּי כן, כּמוֹ שקוֹרה לפעמים קרוֹבוֹת, המטרה סוּלקה הצדה, ודרך המעבר – היא נעשׂתה לעיקר.

ואוּלי אין כּל כּך להאשים את בּני הדוֹר בּזה שכּך עלתה להם. בּמוּבן הציוֹני לא היה כּמעט שוּם מעשׂה לעשׂוֹתוֹ, לא היתה כּמעט שוּם דרך מעשׂית מחַייבת לצעיר היהוּדי לשם קיוּם מצוַת הציוֹנוּת (הרצל לא הראה לפּוֹעל היהוּדי שוּם דרך פּעוּלה בּשביל הציוֹנוּת; הוּא רק אמר לוֹ: תקַווה, תהיה נאמן לחלוֹם, אני מנהל בּשבילך משׂא‑וּמתן מדיני, מחר‑מחרתים אשׂיג את הצ’ארטר – אז תתחיל ההגירה, אז יהיה צוֹרך בּך; היוֹם אתה צריך לשמוֹר אמוּנים לרעיוֹן. גם הציוֹנוּת הסוֹציאליסטית – אם זוֹ של בּרוּכוֹב ואם זוֹ של ס.ס. – יכלה רק לוֹמר לפּוֹעל: תעסוֹק בּתיאוֹריה הציוֹנית‑סוֹציאליסטית, תתוַכּח; אבל מחוּץ לויכּוּח לא היה שוּם אַקט ציוֹני, לא היתה שוּם פּעוּלה ציוֹנית ארץ‑ישׂראלית ממשית). בּאוֹתוֹ זמן שׂדה‑המהפּכה בּרוּסיה בּלע אנשים לאין שיעוּר, והיה מה לעשׂוֹת. כּלוֹמר, קשה לנוּ לוֹמר עכשיו מה היה המעשׂה, אבל אנשים הרגישוּ את עצמם יוֹם יוֹם שהם נמצאים בּתוֹך פּעוּלה ושהפּעוּלה בּוֹלעת אוֹתם, ממלאה את חייהם. הכּל מסביב – אם בּתוּפּים וּבמחוֹלוֹת, אם בּקריאוֹת וּבהפגנוֹת, אם בּישיבה בּבית‑הסוֹהר – הכּל מסביב נשם את האוירה הזאת. ולא פּלא הוּא אם החבר הרגיל בתנוּעה, אוֹתוֹ פּוֹעל שיוֹמוֹ היה בּמלאכה אוֹ בּשביתה אוֹ

בּאִרגון כּלכּלי של הפּוֹעל אוֹ בּהליכה ל“בּוּרסה” (גם זה נחשב לאַקט מַהפּכני – להתהלך כּל יוֹם שתי שעוֹת בּ“בּוּרסה”, למען ירגישוּ גם על פּני המדרכה שקיימת תנוּעת פּוֹעלים) – כּל זה מילא את עוֹלמוֹ של הצעיר היהוּדי הסוֹציאליסטי. לעוּמתוֹ –­ הצעיר הציוֹני ידע שיֶשנה תיאוֹריה המבססת, מדוּע הוּא נבדל מהמפלגוֹת האחרוֹת. אבל כּדי למלא את החיים יוֹם יוֹם אין הדבר הזה מספּיק כּלל. לשמוֹר בּתנאים כּאלה אמוּנים – לא כּל כּך קל. ואוּלי שמר אמוּנים, אבל הוּא שמר אמוּנים לתיאוֹריה בּלבד. יוֹם יוֹם – בּין שהיה מתהלך בּ“בּוּרסה”, בּין שהיגר לארץ אחרת – היה נפגש עם החיים של שאר ציבּוֹר הפּוֹעלים היהוּדי. וּבאוֹתוֹ ציבּוּר ענין ארץ‑ישׂראל מילא מקוֹם קטן מאד – רק מקוֹם בּויכּוּח. וכך אירע שהגילוּי הראשוֹן של הסתגלוּת לאוירה זוֹ התבּטא בּזה שהמלחמה הפּוֹליטית הרוּסית מילאה את נפשוֹ, והוּא התחיל לראוֹת את העוֹלם בּמשקפים אלה.

אחר כּך בּאה התפיסה מעמדית. הפּוֹעלי‑ציוֹנים קיבּלוּ משאר המפלגוֹת היהוּדיוֹת את ההכּרה המעמדית – קיבּלוּ אוֹתה בּשלמוּת, כּכל תיאוֹריה שהיתה מוּסכּמת וּמקוּבּלת. הם קיבּלוּה מתוֹך אוֹתם

הקוּנטרסים שהוֹציאוּ הסוֹציאל‑דמוֹקרטים הגרמנים (אשר עמלוּ וטרחוּ לגבּש מעמד פּוֹעלים נגד הבּוּרגנוּת ונגד הקפּיטליזם) והעבירוּ אוֹתה בּדיוּק, כּמוֹ שהיא, לציוֹנוּת.

אמנם התיאוֹרטיקנים של “פּוֹעלי‑ציוֹן” אמרוּ כּי בּמציאוּת היהוּדית התחוּמים בּין המעמדוֹת אינם כּל כּך בּהירים, המַעבר

ממעמד למעמד הוּא קל מאד. כּבר עמדתי על כּך כּי המעמדוֹת היהוּדיים נמצאוּ בּדרגה של חוֹמר נוֹזל, מפּני שהנער שנעשׂה פּוֹעל בּא ממשפּחה בּעל‑בּיתית אוֹ חצי‑בּעל‑בּיתית, אוֹ מה שקוֹראים בּנוּסח אחר: “זעיר‑בּוּרגני”, והיה משמש משך כּמה שנים שוּליה, ואחר כּך נעשׂה פּוֹעל אצל בּעל‑מלאכה, אבל רצוֹנוֹ היה ליהפך בּסוֹפוֹ של דבר לבּעל‑מלאכה, אוֹ לצאת ממעמד הפּוֹעלים בּאיזוֹ צוּרה אחרת. התנוּעה הסוֹציאליסטית עזרה לתהליך זה לא מעט, כּי הוֹדוֹת לה פּוּתחוּ אצל הפּוֹעל והפּוֹעלת צרכים מיוּחדים וּבזאת דחפה אוֹתם ליציאה מהמעמד הירוּד שלהם: התוֹפרת הפכה לאחוֹת רחמניה, הפּוֹעל, בּמידה שלמד משהוּ, הלך לבּחינוֹת ונעשׂה לאֶכּסטרן ושאף להיוֹת מוֹרה. יתכן שהמציאוּת המעמדית לא היתה איתנה, אבל התיאוֹריה המעמדית היתה איתנה מאד. ואז יצא שהבּחוּר היהוּדי צריך היה למצוֹא לעצמוֹ פּשרה בּין התפיסה הפּוֹעלית, ששלטה מאד בּרחוֹב היהוּדי ושראתה כּל מאוֹרע כּאילוּ היה זה ענין מעמדי, וּבין אוֹתה תפיסה לאוּמית שהוּא חוּנך גם עליה. יתכן מאד שבּעלי ההלכה פּתרוּ את השאלה הזאת. אבל לא די היה בּפתרוֹנה התיאוֹרטי – צריך היה למצוֹא בּחיים איזוֹ פּשרה, איזה ניסוּח היוֹדע לשקף וּלהכּיר את המציאוּת המעמדית בּתוֹך העם היהוּדי, וגם את האוֹפי הלאוּמי היהוּדי – את המציאוּת הלאוּמית היהוּדית השלטת גם על הפּוֹעל, גם על הלא‑פּוֹעל.

לאנשי הסוֹציאליזם המתבּוֹלל היה הכּל פּשוּט וקל, להם לא היוּ כּל בּעיוֹת מטרידוֹת. למשל, בּעצם ענין הפּרעוֹת – תוֹפעה שלא היתה מעמדית דוקא, שחלה על כּל יהוּדי ויהוּדי – אי אפשר היה בּשוּם אוֹפן ל“בּוּנד” להסכּים שיכוֹלה להיוֹת הגנה משוּתפת לוּ וּלמפלגוֹת אחרוֹת.

למעשׂה לא יכוֹל היה להתחבּר לא רק עם הבּוּרגנוּת – אפילוּ לא עם המפלגוֹת הפּוֹעליוֹת האחרוֹת, מפּני שגם אוֹתן פּסל והדבּיק

גם עליהן את התו של “בּוּרגנוּת”. וכיון שה“בּוּנד” הדבּיק לפּוּעל הציוֹני את התו של בּוּרגני, שאיננוּ איש מעמד הפּוֹעלים, הרי בּזה הענין בּשבילוֹ כּבר נפתר. וכך קרה שהפּוֹעל היהוּדי, חבר “פּוֹעלי‑ציוֹן”, נעשׂה בּעצם גם הוּא אדם אשר התו המעמדי קבע בּשבילוֹ הרבּה מאד.

והנה דוּגמה לכך מהויכּוּח בּין “פּוֹעלי‑ציוֹן” על שאלת ההשתתפוּת בּקוֹנגרס הציוֹני: צריך היה לדוּן אם הפּוֹעל הציוֹני משתתף בּהסתדרוּת הציוֹנית אוֹ לא. אמנם, הוּא צמח מתוֹך ההסתדרוּת הציוֹנית, בּתוֹכה נתגלה, ממנה ינק הרבּה מאד. אילמלא הרצל, אילמלא המחשבה הציוֹנית, אילמלא המפעל הארץ‑ישׂראלי ואפילוּ בּמיעוּטוֹ, ודאי לא היתה יכוֹלה לקוּם תנוּעה כּזאת. אבל מכּיון שהפּוֹעל‑ציוֹני ששמע יוֹם יוֹם כּי מחוּבר הוּא עם הבּוֹרגנוּת, אוֹ כּמוֹ שהיה כּתוּב אז בּספרוּת האנטי‑ציוֹנית: “נגררים בּזנב הבּוּרגנוּת” – וזה הרי היה העלבּוֹן הגדוֹל בּיוֹתר שאפשר היה לוֹמר לפוֹעל‑ציוֹני – רצה לקרוֹע את הזנב הזה, רצה בּאיזה אוֹפן שהוּא להיפּרד. ואז בּאה התיאוֹריה וסמכה את ידה על רצוֹן זה ואמרה: אנחנוּ אמנם ציוֹנים, אבל מה לנוּ ולקוֹנגרס הציוֹני? ההסתדרוּת הציוֹנית היא ענין של הבּוּרגנוּת – לנוּ אין שם מה לעשׂוֹת. והדבר הגיע לידי כּך שדוקא בּרוּכוֹב, אשר גדל מתוֹך הציוֹנוּת, אשר ניהל בּאוֹמץ‑לב וּבכוֹח כּבּיר את המלחמה נגד אוּגַנדה וּבעד הרעיוֹן הציוֹני הטהוֹר, ועבד שנים אחדוֹת בּשליחוּתוֹ של אוּסישקין, וראה את עצמוֹ כּתלמיד לאוּסישקין – דוקא הוּא ראה צוֹרך שלא להשתתף בּקוֹנגרסים הציוֹניים והוּא שראה צוֹרך לבסס תיאוֹריה, מדוּע הפּוֹעל הציוֹני אינוֹ צריך לקחת חלק בּהסתדרוּת הציוֹנית.

לא היה כּמעט ערך אחד בּציוֹנוּת שלא עמד בּפני היאָבקוּת קשה מאד. וּבציוֹנוּת היוּ הרבּה ערכים גלוּיים וגם ערכים גנוּזים (כּלוֹמר, ערכים כּאלה הנמצאים בּתוֹך תנוּעה, שהם כּאילוּ מקוּפּלים, שאוּלי גם אין יוֹדעים עליהם הרבּה, ורק בּבוֹא הרגע הם נפתחים וּמתגלים). כּל ערך וערך של הציוֹנוּת עמד בּפני היאָבקוּת קשה מאד. והתבּרר שנוֹשׂאי‑הדגל של התנוּעה הזאת אין בּהם הכּוֹח להגן על הכּל. וּכשאין הכּוֹח הזה – מתפּרקים ממה שהכרחי להתפּרק, כּדי שאפשר יהיה לכל הפּחוֹת לקיים את המעט.

כּבר אמרתי שאחת ממִלוֹת‑הגנַאי הקשוֹת בּתקוּפה ההיא היתה המלה: “רומַנטיקה”. היינוּ: מוּשׂג שאינוֹ עוֹמד בּפני תפיסה כּלכּלית. למשל: הציוֹנוּת טיפּחה את הרעיוֹן של תחיית הלשוֹן העברית. מן הרגע הראשוֹן של צמיחת האידיאה הציוֹנית, שהיתה בּיסוֹדה שאיפה להחזיר ערכים אבוּדים לעם, צמחה גם השאיפה של תחיית הלשוֹן העברית – בּין שהאמינוּ בּאפשרוּת של דיבּוּר עברי וּבין שלא האמינוּ בּזה. ואוּלי כּדאי לדעת שכּמה וכמה מן הציוֹנים החשוּבים בּשעתם שללוּ את הדיבּוּר העברי. אמנם היה להם קשר עמוֹק לתרבּוּת העברית, לשׂפה העברית הכּתוּבה, אבל לא האמינוּ שאפשר להחזיר את הדיבּוּר העברי החי. גם לילינבּלוּם וגם אחד‑העם לא האמינוּ בּדיבּוּר העברי. קשה עכשיו לתאר בּאיזוֹ מידה היה כּל הענין הזה של תחיית השׂפה, בּמשך עשׂרוֹת השנים הראשוֹנוֹת של הציוֹנוּת, ענין של מספּר אנשים שנראוּ בּאמת כּמגוּחכים. הדיבּוּר העברי שלהם היה דיבּוּר לא טבעי, דיבּוּר מלָאכוּתי, שלא היתה לו שוּם אחיזה בּמציאוּת, לא היה לוֹ ודאי שוּם ליח ושוּם גמישוּת של שׂפה חיה. בּשעת דיבּוּרם היה רוֹשם שאנשים אלה הוֹלכים על קבּים, שהם ממלאים את פּיהם חצץ. ודוקא אנשי התרבּוּת העברית, אנשים הקשוּרים לשרשי התרבּוּת העברית, דוקא הם, פּחוֹת ממישהוּ אחר, יכלוּ להשלים עם אוֹתוֹ הדיבּוּר העברי המלָאכוּתי שדיבּר אז בּן‑יהוּדה בארץ‑ישׂראל. בּימינוּ אנוּ קשה מאד להעריך את הגבוּרה העצוּמה של בּן‑יהוּדה – לא רק בּדיבּוּרוֹ העברי, אלא גם בּזה שהחליט להפקיר את ילדוֹ הראשוֹן ללא כּל סביבה וּלהשפּיע על האֵם, שלא ידעה עברית, לעשׂוֹת את בּיתם לבית של דיבּוּר עברי. ודאי דרוּשוֹת סגוּלוֹת מיוּחדוֹת לאדם כּדי שיוּכל להגיע למין תקיפוּת כּזה. כּיוֹם אין שוּם גבוּרה בּמה שאנחנוּ מדבּרים עברית, אבל היתה גבוּרה מיוּחדת, כּמעט מטוֹרפת, בּדיבּוּר העברי לפני ששים שנה.

והנה, מתוֹך ההשקפה של הסוֹציאליזם, לפי המוּשׂגים ששלטוּ בּאוֹתה תקוּפה, היה ענין העברית דבר שאין לוֹ שחר. בּרוּסיה קראוּ לשׂפה העברית “השׂפה העברית הקדוּמה” אוֹ “העתיקה”. וידוּע ששׂפוֹת עתיקוֹת הן שׂפות מתוֹת. וּמכּיון שאנשים בּדרך כּלל לוֹמדים הכּל על פּי גזירה שוה, וּמכּיון שגם בּרוּסיה היתה קיימת שׂפה רוּסית קדוּמה, היא השׂפה הסלַבית העתיקה, ששימשה כּשׂפת הכּנסיה, וכל משׂכּיל רוּסי ידע, כּמוּבן, שזהוּ ענין הקשוּר עם המסוֹרת הנוּקשה של בּית‑התפילה הרוּסי, שזוֹהי שׂפה הנלמדת בּגימנַסיוֹת בּתוֹקף פּקוּדת הצאר, – הרי לפי המוּשׂגים המתוּרגמים האלה היתה גם העברית “שׂפת כּנסיה”. וידוּע שאדם פּרוֹגרסיבי אינוֹ נזקק לשׂפת הכּנסיה. וכאן בּאים אנשים בּתקוּפה כּזאת ותוֹבעים מההמוֹנים לדבּר בּשׂפה

מתה… ההמוֹנים היהוּדים אינם יוֹדעים את השׂפה העברית, ואם יש צוֹרך לטפּל בּהמוֹנים היהוּדים – צריך לדבּר אתם בּשׂפה שלהם.

קשה עכשיו לשער איזה מַשבּר רוּחני עבר אז על הנוֹער היהוּדי מבּחינה זוֹ. אלה מכּם שבּאוּ מחוּץ‑לארץ ראוּ אוּלי את המלחמוֹת שהתנהלוּ בּין אידיש ועברית. אבל אתם כּבר ראיתם זאת בּתקוּפה שהעברית חיה את חייה ורכשה לה איזה בּטחוֹן, בּתקוּפה שקמה ספרוּת עברית חדשה. אבל שערוּ בּנפשכם מה היה המצב לפני ארבּעים וכמה שנים. ודאי אין זה מקרה שהירחוֹן העברי של סירקין – “השחר” – הנסיוֹן שלוֹ להקים ירחוֹן עברי מַהפּכני המַטיף לסוֹציאליזם, בּשעה שידע כּי שוּם בּעל‑בּית יהוּדי לא יקרא אוֹתוֹ ושוּם סוֹציאליסט אינוֹ יוֹדע עברית ואינוֹ רוֹצה לדעת עברית – ירחוֹן עברי זה שבק חיים מיד לאחר החוֹברת הראשוֹנה, והמשך לא היה לוֹ.

בּאוֹתוֹ הזמן הוֹציאה הציוֹנוּת עצמה את שׂפת אידיש משפל המדרגה והרימה אותה לחיים חשובים מאד. משום שבּעוֹררה את ההרגשה הלאוּמית בּין ההמוֹנים שינתה הציוֹנוּת את היחס של בּיטוּל, שהיה לרוֹב המשׂכּילים לשפת העם המדוּבּרת – והקיפה אוֹתה בּיחס של חיבּה; אמנם, לא בּאוֹתה הערצה וּדבקוּת כּמוֹ לעברית, אבל בּיחס של חיבּה.

לפני שבוּעוֹת אחדים מת הסוֹפר י. ח. רבניצקי, אדם הקשוּר כּל כּך בּשמוֹ של בּיאליק. ואוּלי ידוּע לכם שרבניצקי, הסוֹפר העברי המוּבהק, עשׂה הרבּה מאד גם בּשביל שׂפת אידיש. ואמנם, בּתקוּפה מסוּימת, דוקא בּתקוּפה של חיבּת‑ציוֹן, לא היתה מלחמה ושׂנאה בּין שתי השׂפוֹת. חוֹבבי‑ציוֹן הראשוֹנים טיפּחוּ בּמידה מרוּבה את שׂפת אידיש ולא ראוּ בּזה סתירה לעברית. שלוֹם עליכם כּתב עברית, מנדלי כּתב עברית, פּרץ כּתב עברית – וכוּלם גם טיפּחוּ את שׂפת אידיש. אבל לא רק אלה, גם אנשים שהיוּ הרבּה יוֹתר קשוּרים עם השׂפה העברית, כּמוֹ לוינסקי הסוֹפר (עכשיו נשכּח, אבל בּשעתוֹ היה הוּא הפיליטוֹניסט האהוּב בּיוֹתר בּספרוּת העברית), טיפּחוּ את שׂפת אידיש ועזרוּ לתקוּמתה. וּבתקוּפה מאוּחרת יוֹתר, העתוֹן הציוֹני

הראשוֹן “דער יוּד” היה זה שפּיתח את כּל הכּשרוֹנוֹת שצמחוּ אז בּאידיש. עתוֹן זה, שהעוֹרך הראשוֹן שלוֹ היה רבניצקי והעוֹרך השני ד"ר יוֹסף לוּריא, שעמד אחר כּך בּראש החינוּך בארץ, עשׂה בּשביל ספרוּת אידיש יוֹתר ממישהוּ אחר. כּל הכּשרוֹנוֹת האידישיסטיים הרגישוּ את עצמם אסירי‑תוֹדה ליוֹסף לוּריא, מפּני שהוּא הבין אוֹתם, גילה אוֹתם, טיפּח אוֹתם. וכל האנשים האלה עשׂוּ זאת לא מתוֹך פּוּלחן האידיש, לא מתוֹך אמוּנה שאידיש היא השׂפה הלאוּמית שלנוּ, כּי אם מתוֹך זה שהיא אחד הנכסים שנוֹצרוּ בּדרך החיים של האוּמה היהוּדית, אשר כּל עוֹד היא ממלאה את תפקידה בּחיי העם – צריך לעבוֹד בּה, לטפּח אוֹתה, לחבּב אוֹתה.

וּבכן, המחשבה הציוֹנית מילאה תפקיד לא קטן בּטיפּוּח האידיש. אבל לאחר זמן‑מה, בּעקב התיאוֹריוֹת שנוֹצרוּ אז וּמתוֹך הקוֹשי לטפּח אפילוּ אחת משתי הלשוֹנוֹת, על אחת כּמה וכמה את שתיהן יחד, צמחה האידיאוֹלוֹגיה האידישיסטית, אשר חפצה להעלוֹת את האידיש בּמקוֹם העברית והכריזה עליה כּעל השׂפה הלאוּמית של העם היהוּדי, ואת העברית ראתה כּשׂריד מיוּתר.

מי היוּ נוֹשׂאי אידיאוֹלוֹגיה זאת? היוּ פּה מצד אחד חוּגים לאוּמיים, סוֹפרים שגדלוּ בּאידיש, שכּבר לא ידעוּ עברית. אם אצל הסוֹפרים מן הדוֹר של מנדלי ושלוֹם עליכם היתה העברית שׂפת רוּחם – הרי בּדוֹר שבּא לאחריהם – למשל, שלוֹם אַש אוֹ אברהם רייזין – היוּ כּבר בּיניהם סוֹפרים ללא כּל תרבּוּת עברית. והם היוּ הראשוֹנים אשר ראוּ את עצמם כּמעט מקוּפּחים על ידי קיוּמה של ספרוּת עברית. אחר כּך בּאוּ הסוֹציאליסטים מן ה“בּוּנד”, שאמנם בּאוֹתוֹ זמן לא אהבוּ כּל כּך את האידיש, אבל הם על כּל פּנים שׂנאוּ את העברית, והם היוּ הראשוֹנים בּשלילת העברית. אחר כּך בּא דוֹר צעיר מתוֹך חוּגים ציוֹניים אשר מתוֹך הסתגלוּת לרעיוֹנוֹת הללוּ נעשׂה הוּא הקנאי והנוֹשׂא של ענין האידיש. אמנם, תנוּעת “פּוֹעלי‑ציוֹן” ינקה לא מעט מהספרוּת העברית. אבל כּתנוּעה שפּעלה בּרחוֹב של הפּוֹעלים היהוּדים, על אוֹתה מדרכה שבּה היוּ מטיילים וּמתחכּכים זה בּזה – ושם שלטה, כּמוּבן, האידיש, בּמידה שלא היתה רוּסית – לא היה לה כּל כּך קל להחזיק מעמד וּלהגן על הצוֹרך של שתי שׂפוֹת לעם וּלהגן על הצוֹרך של חינוּך עברי, של שׂפה עתיקה. וּבאה הכּניעה. ואז נעשׂוּ “פּוֹעלי‑ציוֹן” בּכמה וכמה ארצוֹת כּמעט הנוֹשׂאים העיקריים של האידישיזם.

הסוֹציאליזם הכּללי והרוּסי והבּוּנדאי לא חשבוּ על

הפּרוֹבּלימה של תרבּוּת לאוּמית, אשר אוּמה אינה רוֹצה לוַתר עליה. לגבּי אירוֹפה הגדוֹלה לא היה כּלל צוֹרך לוַתר עליה – הפּוֹעל לא ידע אוֹתה וּממילא לא ויתר עליה, כּי אם להיפך: לאט לאט גם רכש אוֹתה. המנהיגים הגדוֹלים, אנשים כּמוֹ מַרכּס ולַסַל, היוּ שקוּעים מאד בּתרבּוּת

האירוֹפּית, ולַסַל בּעצמוֹ כּתב דרמוֹת. האבוֹת הרוּחניים של הסוֹציאליזם

האירוֹפּי היוּ בּמידה כּזאת בּנים לתרבּוּת אירוֹפּה, לתרבּוּת הקלַסית,

שהסוֹציאליזם הזדהה בּנפשם עם הקלַסיציזם, עם חזרה לרנסַנס, עם חזרה לתרבּוּת יוָן ורוֹמא. אבל בּשבילם הסוֹציאליזם לא הזדהה עם חזרה לתרבּוּת עברית קדוּמה. וכיון שהסוֹציאליסטים היהוּדים לא ידעוּ שיש גם תרבּוּת עברית קלַסית, ושבּה ישנם שרשים לסוֹציאליזם, ושתקוּמת האוּמה העברית לחיי חירוּת קשוּרה לא עם איבּוּד ערכים רוּחניים, אלא עם החיאַת ערכים רוּחניים (היוּ אלה מוּשׂגים שהדוֹר ההוּא כּלל לא הבין אוֹתם), הרי לזה קראוּ רוֹמַנטיקה, לזה קראוּ ריאַקציה, לזה קראוּ מיסטיקה – כּל השמוֹת הללוּ שהיוּ כּל כּך פּסוּלים בּעיני הדוֹר. והנה בּא הציוֹני הצעיר והוּא שילם את המס. עוֹלמוֹ הרוּחני, המִטען הנפשי שלוֹ, לא הגיעוּ לכך שיוּכל להגן על הדברים האלה. ואפילוּ אם ללבּוֹ לא היה קל הדבר הזה, אבל הוּא סוֹף סוֹף ויתר עליו, כּמוֹ שאיש הכּפירה מוַתר על טלית וּתפילין.

ואוֹתוֹ דבר בּא גם בּשאלת הארץ. שעה שבּאוּ לבסס את הציוֹנוּת בּרוּח הזמן נאחזוּ בּאוֹתוֹ מוּשג שקוֹדם הגדרתי אוֹתוֹ: עַם של מוּבטלים. ואת הדבר הזה הבין כּל פּוֹעל, מפּני שהוּא הוּתאם לנוּסחאוֹת של הזמן. אבל אם מבּחינה תיאוֹרטית אפשר היה לבסס מדוּע היהוּדים שנדחפים מארצוֹת מגוּריהם מהגרים משם, מדוּע הם יכוֹלים להגיע לחירוּת ממש וּלקיוּם כּלכּלי מבוּצר רק אם יהיוּ מרוּכּזים יחד; אם את הרעיוֹן הזה, שבּמקוֹם הגירה מפוּזרת צריך להביא להגירה מרוּכּזת, וּבמקוֹם חדירה לסדקים של כּלכּלה זרה צריך ליצוֹר כּלכּלה יהוּדית, – אם את כּל זה עוֹד אפשר היה להסבּיר בּאוֹתוֹ המלוֹן של מוּנחים ששלטוּ בּאוֹתוֹ זמן – כּיצד אפשר היה להסבּיר שהארץ הזאת צריכה להיוֹת דוקא ארץ‑ישׂראל, דוקא הארץ של האבוֹת, דוקא הארץ של רחל אמנוּ ושל הכּוֹתל המערבי ושל מערת המַכפּלה? כּיצד אפשר היה להסבּיר את הדבר הזה, כּאשר לפי המוּשׂגים השוֹלטים, מה שלא ניתן להגדרה כּלכּלית וסוֹציולוֹגית אינוֹ קיים, אינוֹ חשוּב כּלל?

בּדידוּתם של הנאמנים לארץ-ישׂראל שלא נגרפוּ בּזרם המַהפּכנוּת הרוּסית –

ח. נ. בּיאליק נוֹתן בּיטוי לחוּרבּן הרוּחני של החיים היהוּדיים – “לבדי” –

“על כּף ים מות” – “שיר אחרוֹן” מאת דויד שמעוֹנוֹביץ – י. ח. בּרנר –

ראשוֹני העליה השניה: קבוּצת “פּוֹעלי-ציוֹן” מהוֹמל.

איני מתכּוון לקעקע איזה תיאוֹריוֹת מקוּבּלוֹת אוֹ לפגוֹע בּכבוֹדם של בּעלי התיאוֹריוֹת. בּדרך כּלל, נגעתי בּקצה המזלג בּהשקפוֹת מסוּימוֹת, לא מפּני שיש בּזה משוּם חכמה אוֹ גבוּרה גדוֹלה לבוֹא אחרי עשׂרוֹת שנים וּללַגלג על תיאוֹריוֹת שנכשלוּ, כּי אם לשם מטרה אחרת לגמרי. לגבּי ההשקפוֹת של קוֹדמינוּ עוֹמדים אנחנוּ עכשיו כּילד העוֹמד על כּתפי אביו, אפשר לוֹמר שהוּא גבוֹה יוֹתר מאביו. אין בּזה חידוּש גדוֹל, אם לנוּ מוּסבּרים הדברים יוֹתר משהשׂיגוּ הם, כּי בּינתים החיים עוֹשים את שלהם, והרבּה דברים כּוֹשלים ונוֹפלים ממילא וּמשתנים. ויתכן שבּעוֹד עשׂרים-שלוֹשים שנה השקפוֹתינוּ אנוּ תִינָתַנה לבדיקוֹת חדשוֹת, ואוּלי

קצת ילגלגוּ אז על הדברים הללוּ.

כּוָנתי בּעיקר היתה לגלוֹת בּאיזוֹ מידה המחשבה היהוּדית בּאוֹתה תקוּפה נוֹטה היתה לעשׂוֹת את התיאוֹריה לנקוּדת-מוֹצא שלה. כּלוֹמר: להשתעבּד לתיאוֹריה. חפצתי שנכּיר קצת מה המקוֹם המוּצדק שישנוֹ לתיאוֹריה בּחיים הציבּוּריים שלנוּ, וּמה המקוֹם הבּלתי-מוּצדק שניתן לה.

גם תיאוֹריוֹת שהן מתבּדוֹת לאחר זמן יתכן שבּשעתן הן ממלאוֹת תפקיד חשוּב – הן מקילוֹת על משהוּ, הן עוֹזרוֹת למשהוּ. ויתכן לפעמים כּי תיאוֹריה שהיא כּשלעצמה צוֹדקת, בּכל זאת אינה נוֹתנת את המוֹצא לגילוּי הכּוֹחוֹת.

וחפצתי להזהיר עוֹד מדבר אחד. כּשאני מזכּיר איזוֹ השקפה מסוּימת, אפשר לבוֹא ולוֹמר: אתה עוֹשׂה את הדברים קלים יוֹתר מדי – מוֹסרם מתוֹך בּיטוּל, מתוֹך איזה לעג. והן יתכן שבּעצם בּעל התיאוֹריה הזאת עצמוֹ, בּמקוֹם אחר, הסבּיר שהדברים אינם כּל כּך פּשוּטים, שהם מוּרכּבים יוֹתר. אפשר לבוֹא ולוֹמר שאוֹתוֹ מוֹרה אשר קבע את הדברים הוּא בּעצמוֹ לימד זהירוּת, שלא לפַשט יוֹתר מדי את ההשקפוֹת הללוּ. ויתכן שאילוּ עמדוּ כּאן לדין כּל בּעלי-ההלכה הגדוֹלים בּסוֹציאליזם או ֹבּציוֹנוּת – אפשר היה אצל כּל אחד ואחד מהם למצוֹא דברים שיש בּהם משוּם השלָמה, משוּם תיקוּן לתיאוֹריוֹת שלהם.

אבל אני כּשלעצמי אינני מתענין בּאיזוֹ השקפה ציבּוּרית מבּחינת השאלה מה בּאמת אמר אוֹתוֹ מוֹרה ואיך הסתייג פּעם מִתלמיד אוֹ מִדעוֹת מוּטעוֹת שיִחסוּ לוֹ. זה אוּלי מענין בּשביל הכּוֹתבים

בּיאוֹגרפיוֹת של האישים הללוּ. מבּחינה ציבּוּרית – לפעמים נכוֹן יוֹתר לדוּן על השקפוֹתיו של מוֹרה לפי התלמידים, כּלוֹמר: לא לפי דברי התלמידים, כּי אם לפי מעשׂי התלמידים.

בּ“פרקי אבֹות” נאמר כּך: מה בּין תלמידיו של אברהם אבינוּ לתלמידיו של בּלעם הרשע? יש כּמה וכמה מעלוֹת טוֹבוֹת שמוֹנים אוֹתן בּתלמידיו של אברהם אבינוּ, וּכנגדן – הרבּה דברים פּגוּמים שמוֹנים בּתלמידיו של בּלעם הרשע. ותמוּה, מדוּע היה צריך לשאוֹל מה בּין תלמידיו של זה לבין תלמידיו של זה, בּמקוֹם לשאוֹל: מה בּין אברהם אבינוּ לבין בּלעם הרשע. על זאת משיבה המימרה העממית היהוּדית: בּין שני המוֹרים אין הבדלים כּל כּך גדוֹלים. אוֹמרים שגם בּלעם הרשע היה צדיק גדוֹל. אבל ההבדל ניכּר היה בּין התלמידים.

כּשאוֹמרים לי לפעמים: אַל תדוּן על השקפוֹת לפי הווּלגַריזציה שעשׂוּ תלמידים מההשקפוֹת הללוּ – אני עוֹנה: רק זה מענין אוֹתי. לא מענין אוֹתי מה כּתוּב בּאיזה ספר רב-ערך. לי חשוּב בּאיזוֹ מידה ההשקפה פּוֹעלת בּחיים, בּאיזוֹ מידה היא מתגלה בּחיים. ולא חשוּב לי כּלל וּכלל שאצל הוֹגי-דעוֹת ידוּעים אפשר למצוֹא הרבּה רעיוֹנוֹת חשוּבים.

גם בּחיים הציבּוּריים שלנוּ אינני מתענין רק בּזה מה אוֹמר איזה זרם, מה אוֹמרת איזוֹ סיעה? אפשר למצוֹא אצלם מכּל טוּב. על כּל מגמה ציבּוּרית אדוּן קוֹדם כּל לפי מה שהיא מתגלמת בּחיים וּלפי תוֹצאוֹת פּעוּלתה.

כּשאני מדבּר על תיאוֹריוֹת מסוּימוֹת שהיוּ בּחיים

היהוּדיים בּתקוּפה ההיא, הרי הדבר המענין אוֹתי בּיוֹתר הוּא: איך נקלטוּ התיאוֹריוֹת הללוּ, איך נתבּטאו אחר כּך על ידי נוֹשׂאיהן וּמה היתה דמוּתן בּחיים.

יש שהתיאוֹריה חיה חיים עצמיים שלה: יש בּה הגיוֹן מסוּים, ההגיוֹן שלה הוּא ישר; יש הנחה, מן ההנחה נוֹבעוֹת מסקנוֹת מסוּימוֹת. אוּלם בּינתים וּפלג מנהר-החיים הגדוֹל זוֹרם הצדה וּמתגלה בּוֹ משהוּ חדש. האדם שאין לוֹ עינים פּקוּחוֹת לראוֹת מה שהתרחש בּינתים ואין לוֹ אוֹמץ-לב לסכּן את עצמוֹ ולבדוֹק את השקפוֹתיו מחדש, מכניס את עצמוֹ בּנרתיק מסוּים, בּמיטת-סדוֹם של נוּסחאוֹת – וּפוֹרץ הקרע בּינוֹ וּבין אוֹתם החיים שאליהם על כּל פּנים שאף בּראשית צאתוֹ לתנוּעה עם התיאוֹריה שלוֹ.

ואמנם, בּין הוֹגי-הדעוֹת של הדוֹר האחרוֹן היוּ חזיוֹנוֹת

מענינים מאד. היוּ אנשים אשר בּעוֹמק לבּם ידעוּ שלא ההגיוֹן הוּא המכַוון את פּעוּלתם. למשל: נחמן סירקין, שהיה אמנם איש בּעל הגיוֹן חריף מאד, ידע תמיד שישנם כּוֹחוֹת עמוּקים יוֹתר, שיש לקבּל אוֹתם וּלהישמע להם; וּבאמת, בּשעה שלא נשמע להם טעה ושגה ושילם בּעד זה בּיוֹקר; אוֹ בּרנר, אשר נישׂא מתיאוֹריה לתיאוֹריה בּהשקפוֹתיו הרעיוֹניוֹת, כּאמן העמיק לראוֹת יוֹתר

מאשר בּכוֹח התיאוֹריה שלוֹ. יש פּתגם עברי האוֹמר: “הוּא לא ראה, אבל מזלוֹ ראה”. זאת אוֹמרת, האינסטינקט שלוֹ, חיי-הנפש שלוֹ חשים מה שהשׂכל אינוֹ משׂיג. דבר זה אפשר לוֹמר על בּרנר, אבל זה נאמר גם על בּרוּכוֹב, אשר רק כּוֹחוֹת נפשיים גדוֹלים, רק אהבה גדוֹלה לארץ ישׂראל, אהבה גדולה לעם העברי – הם שהכריחוּהוּ להילָחם את מלחמת הדוֹר, אמנם, לפי מוּשׂגי הדוֹר ההוּא. ואדם, שהיה אוּלי הגיוֹני יוֹתר מכּל הוֹגי-הדעוֹת בּדוֹר

ההוּא, חיים ז’טלוֹבסקי, שהיה כּוּלוֹ איש של הגיוֹן-בּרזל, ישר כּקו מתוּח – לבסוֹף שוּם הוֹגה-דעוֹת אצל יהוּדים לא הלך בּתוֹהוּ-לא-דרך, לפעמים גם מתוֹך הנחוֹת חשוּבוֹת, כּאשר הלך ז’יטלוֹבסקי.

אני חוֹזר עכשיו לדברַי הקוֹדמים: היאָבקוּת הרעיוֹן הציוֹני בּאוֹתוֹ דוֹר, היאָבקוּתוֹ עם הזרמים האַנטי-ציוֹניים בּתוֹך

הסוֹציאליזם היהוּדי – היאָבקוּת זוֹ מילאה תפקיד חיוּבי גדוֹל גם לגבּי הלא-ציוֹנים. אי אפשר כּלל לתאר את הספרוּת היהוּדית ואת מחשבת הציבּוּריוּת היהוּדית, אילמלא ההפראה שהפרתה הציוֹנוּת את מחשבת הדוֹר בּכללה.

גם הרבּה הוֹפעוֹת חיוּביוֹת שמצאנוּ בּ“בּוּנד” היוּ בּלתי-אפשריוֹת אילמלא הוּשפּע ה“בּוּנד” כּל כּך מהציוֹנוּת.

למשל, היתה שאלה איך צריך ה“בּוּנד” להתיחס לענין ההתבּוֹללוּת? בּמשך שנים רבּוֹת סבר ה“בּוּנד” שאין הוּא יכוֹל להכריע בּשאלה זוֹ, מפּני שנוֹכח לדעת כּי אמנם יש בּין חבריו כּאלה שהם בּעד התבּוֹללוּת כּאידיאה חיוּבית, ויש מעטים שהם בהחלט נגדה. אבל התיאוֹריה הרשמית של רוֹב האנשים בּ“בּוּנד” היתה שהם “נייטרליים” בּשאלה זוֹ.

מה פּירוּש נייטרליים? אם הממשלה הרוּסית, נאמר, תטיל על היהוּדים טמיעה מאוֹנס – אז יתנגדוּ לכך, מפּני שהם נגד כּפיה. אבל אם התפּתחוּת החיים מעצמה תביא לידי כּך שהיהוּדים יתבּוֹללוּ – הרי אין זה עסקם, לא איכפּת להם הדבר. השקפה זאת של נייטרליוּת לגבּי השאלה הלאוּמית שלטה בּ“בּוּנד” בּמשך הרבּה שנים.

אבל אם ה“בּוּנד” עבר מהתבּוֹללוּת לנייטרליוּת וּמנייטרליוּת ליחס חיוּבי, לגבּי השאלה הלאוּמית, וּמשם לאידיש, הרי שבּציוֹנוּת ניכּר היה, אם אפשר לוֹמר, תהליך הפוּך.

אוֹתוֹ חיקוּי של התבּטלוּת שעליו דיבּרתי הביא לידי זה שהמחשבה הציוֹנית-סוֹציאליסטית נתבּצרה כּל כּך בּאוֹתן הנוּסחאוֹת, שתחילה

היוּ רק נוּסחאוֹת לצוֹרך הפּוּלמוּס, עד שאחר כּך התחילו לחיוֹת את חייהן העצמיים, והן איפשרוּ למחשבה הציוֹנית להתחמק מאוֹתם הערכים שהיא בּעצמה גילתה אוֹתם.

אפשר לוֹמר שכּל ההיסטוֹריה של הציוֹנוּת, כּלוֹמר, של האינטליגנציה הציוֹנית, רצוּפה בּגידוֹת. בּכל מחנה וּמחנה – החל מן הסוֹציאל-דמוֹקרטיה הרוּסית, דרך ה“בּוּנד” ועד היֶבסקציה – בּכל המפלגות הללוּ האוֹיבוֹת לציוֹנוּת אפשר למצוֹא אישים שעברוּ את הדרך של הציוֹנוּת, וּמתוֹך הסתגלוּת אוֹ מתוֹך התנַצחוּת, ואוּלי מחמת שעברה עליהם תקוּפה ממוּשכת של הגנה על הציוֹנוּת – התרוֹקנה אצלם סוֹף סוֹף הציוֹנוּת מתכנה, והנוּסחאוֹת שלה התרוֹקנוּ מכּל תוֹכן, וּבמשך הזמן הגיעוּ לידי כּך שגם הנשמוֹת הציוֹניוֹת התרוֹקנוּ מתכנן.

על אוֹפן החיים הרוּחניים של הנוֹער הציוֹני בּאוֹתוֹ זמן אקרא לכם קטע קטן של בּן-צבי, אשר בּעוֹדוֹ נער בּיקר בּארץ-ישׂראל (וּמקטע אחר כּבר ראיתם מאיזוֹ אַסכּוֹלה יהוּדית טוֹבה יצא בּן-צבי). הוּא מסַפּר:

“בּיקוּרי בּארץ-ישׂראל היה צעד מכריע בּחיי. אם היתה שאלת “ארץ-ישׂראל” אוֹ “טריטוֹריה” קוֹדם לכך, לי כּמוֹ לרוֹב חברַי, סעיף בּתכנית העיוּנית, אמנם סעיף עיקרי, אוּלם רק אחד הסעיפים בּתוֹך השאר, והם: שאלת “הגלוּת”, “הלשוֹן”, המלחמה הפּוֹליטית, המַטריאַליזם ההיסטוֹרי נגד האידיאַליזם וכוּ' – הרי עתה נעשׂה לי סעיף זה למוּשׂכּל ראשוֹן, ליסוֹד היסוֹדוֹת, שעליו ורק עליו יקוּם כּל הבּנין הציוֹני-הסוֹציאליסטי (אוֹ פּוֹעלי-ציוֹני, כּמוֹ שאמרנוּ אז) וּבלעדיו אין כּל ערך לשוּם סעיף אחר, קטן וגדוֹל, חשוּב אוֹ טפל, ציוֹני אוֹ סוֹציאליסטי, אשר בּתכניתנוּ”.

עצם הדבר שצעיר יהוּדי, עוֹד לפני העליה השניה, יאמר: אין אני מסתפּק רק בּויכּוּח תיאוֹרטי על ארץ-ישׂראל, אני הוֹלך לראוֹת את הדברים האלה במקוֹמם; שבּשבילוֹ ארץ-ישׂראל לא היתה רק איזה סעיף הכּתוּב בּפּרוֹגרמה, היה משהוּ יוֹצא מן הכּלל. ויתכן מאד שאילמלא היה בּבן-צבי הניצוֹץ הזה, אשר הביא אוֹתוֹ בּאוֹתם הימים ללכת ולראוֹת את ארץ-ישׂראל, היה הוּא – כּמוֹ רוֹב חבריו – שוֹקע בּכל הויכּוּחים הללוּ, ו“המוֹצא של ניסוּח” היה מספּיק בּשביל חייו, כּשם שהספּיק בּשביל חייהם של שאר חבריו – היינוּ: לחיים בּלי אחיזה ממשית, בּלי אחיזה בּארץ-ישׂראל קוֹנקרטית, בּלי אחיזה בּשפה העברית. הספרוּת העברית דוּלדלה מאד. חלק גדוֹל מהסוֹפרים הגדוֹלים עזבוּ אז את השׂפה העברית ועברוּ לשׂפוֹת אחרוֹת. בּיניהם שמוֹת ידוּעים מאד. בּיניהם גם כּאלה אשר אחר כּך חזרוּ לעברית. אבל בּאוֹתה תקוּפה של ירידה לא היתה שוּם אחיזה של ממש לכל הדברים הללוּ.

את הבּיטוּי לבּדידוּת של מעט הנאמנים אפשר למצוֹא בּשירוֹ של בּיאליק “לבדי”. אמנם שיר זה נכתב אוּלי שנה-שנתים לפני התבוּסה הגדוֹלה של הנוֹער הציוֹני. אבל לפעמים קרוֹבוֹת קוֹרה אצל משוֹרר שהוּא מרגיש את המחלה עוֹד בּטרם היא נעשׂית למַגפה, רוֹאה את הדברים כּחוֹזה. בּיאליק וּבּרנר – שניהם נתנוּ בּיטוּי לאוֹתה הבּדידוּת המוּחלטת של הצעיר היהוּדי, העוֹמד בּפני רוּח הזמן בּשעה שאת כּל חבריו נוֹשאת הרוּח הזאת. וּבמידה שנשאר קוֹמץ נאמנים אשר הרוּח לא נשׂאה אוֹתם, הם היוּ מוּכרחים לאַמץ את כּל מחשבתם גם נגד התיאוֹריוֹת שלהם עצמם; הם היוּ מוּכרחים להעביר אוֹתן תחת שבט הבּיקוֹרת. והם התחילוּ לראוֹת את החיים היהוּדיים אחרת משראוּ ּאוֹתם כּוּלם, – דרך הקליפּוֹת שלהם, דרך “הסוֹגרַיִם התיאוֹרטיים” – הם ניסוּ לפרק אוֹתם ולראוֹת את החיים עצמם.

יש אצל בּיאליק שיר, שאינוֹ כּל כּך ידוּע, אבל בּוֹ הוא מוסר את ההרגשה של החיים היהוּדיים שנחרבוּ – “על כֵּף ים-מות זה”. השיר הזה נוֹתן דוּגמה לחוּרבּן הרוּחני של אוֹתוֹ זמן, כּפי שראה אוֹתוֹ אדם כּבּיאליק, שהוּא עצמוֹ היה כּוּלוֹ מבוּצר, אוּלם הוּא חש לאיזה מצב הגיע הדוֹר. הוּא נכתב בּעצם שנת המהפּכה הרוּסית של 1905; בּוֹ מתאר בּיאליק את כּל העוֹלם הרוּחני היהוּדי כּמוֹ כֵּף ים מת. סמל החיים הרוּחניים הוּא הים, לפנים היה בּוֹ מבצר גדוֹל, מבצר מלא חיים – ועכשיו מת המבצר; המגדל האיר את הדרך לכל הסירוֹת הבּאוֹת והיוֹצאוֹת – עכשיו הסירוֹת אינן, ורק המגדל הבּוֹדד (בּזה התכּוון לאחד-העם) הוּא המאיר עוֹד לדוֹר:

לְפָנִים עָלָה כָאן בִּלְבַב הַיָּם אִי-שַׁאֲנָן,

אִי-תִקְוָה קָרְאוּ לוֹ, וְּנְוֵה הַפֶּלֶא;

הָאֶרֶז שִׂגְשֵׂג בּוֹ, הַבְּרוֹשׁ הָרַעֲנָן,

וּמִגְדַּל מָאוֹר נִצַּב שָׁם עַל צוֹק הַסֶּלַע.

וְסִירוֹת קַלּוֹת לִבְנוֹת הַכְּנָפַיִם,

לְאוֹר הַמִּגְדָּל הָיוּ בָאוֹת שָׁמָּה

וּמְבִיאוֹת עִמָּן שָׁמָּה צָהֳלַת חַיִּים –

זה תיאוּר של הספרוּת העברית הצעירה.

וְנִשְׁפְּכָה עַל גַּיְא וְרָמָה.

וּמִדֵּי צֵאת הַסִּירוֹת שׁוּב הַיָּמָּה –

וּבֵרַךְ חֶרֶשׁ אוֹר הַמִּגְדָּל צֵאתָן

מִמְּרוֹם הַצּוֹק הָאֵיתָן.

וַיְהִי הָאִי הַזֶּה לִנְוֵה הַבְּרָכָה עִם

מְקוֹר נֶחָמַת אֱלֹהִים.

וְעַתָּה מֵת הָאִי. לֹא בְרוֹש וְלֹא אֶרֶז;

הַקִּימוֹש יִפְרֶה בוֹ עִם אֵזוֹב צָעִיר;

עַל חַלְמִישׁ כַּנּוֹ אֶחָד נִשְׁאַר, עַד הַהֶרֶס,

הַמִּגְדָּל בְּרֹאשׁ הַסֶּלַע;

עֲרִירִי נִצָּב שָׁם, וּכְבוֹא הַחַרְסָה

יַד-סֵתֶר תַּדְלִיק בְּרֹאשׁוֹ נֵר הַפֶּלֶא,

צוּכְמוֹ שֶהֵאִיר – יָאִיר.

לְמִי הוּא מֵאִיר שָׁם וְלָמָּה? –

וְּסְבִיבָיו מֵת הַיָּם מְלֹא מֵאָה פַרְסָה,

וּמֵאָה פַרְסָה סְבִיבָיו שְׁמָמָה, שְׁמָמָה –

הַסִּירוֹת לֹא תָבוֹאנָה עוֹד בִּגְבוּלוֹ:

הָאַחַת נִתְקְעָה בַּיָּם הַקָּרוּשׁ,

בְּחֶשְׁכַת לַיְלָה אַחַת אָבַד דַּרְכָּהּ,

וְאַחַת מָצְאָה קֶבֶר לָהּ עַל קַרְקַע

הַיָּם בְּלֵיל זְוָעָה

וְאִישׁ לֹא יָדַע, וְאִישׁ לֹא רָאָה –

וַיָּמָת כָּל הָאִי וַיֵּשַׁם כֻּלּוֹ,

וּבָדָד דֹּם, מִכָּל הָעוֹלָם פָּרוּשׁ,

מִגְדָּלוֹ נִצָּב שָׁם וּמֵאִיר עַל הַשְּׁמָמָה;

וְהַכֹּל כְּאִלּוּ מְהַרְהֵר כָּאן בִּדְמָמָה:

“לְמִי וְלָמָּה?”

זוֹהי ההרגשה האחרוֹנה שנמסרה בּשיר זה.

תמצאוּ בּשירה עוֹד גילוּיים אחדים בּוֹדדים להרגשה זוֹ.

בּין אחד הגילוּיים הללוּ אציין “שיר אחרוֹן” לדויד שמעוֹנוֹביץ – שיר המדבּר על השוֹמרוֹני האחרוֹן. ואמנם, הרגשה זוֹ שהוּא מיחס לשוֹמרוֹנים, שהנה כּלָיה נגזרת עליהם – אוֹתה הרגשה עברה גם עלינוּ.

בּאוֹתוֹ הזמן בּו החלה עזיבת המערכה על ידי חלק מעסקני הציבּוּר, וכן על ידי חלק מהמוֹני ציבּוּר הפּוֹעלים, וּמאידך – פּרישתוֹ של חלק מהדוֹר הצעיר מן הספרוּת העברית – בּאוֹתוֹ זמן הוּרם הדגל של העקשנוּת היהוּדית על ידי אדם אשר לא הכריז על שוּם תקוה, על שוּם אמוּנה, – אדרבּא, היה נוֹשׂא הכּפירה והיאוּש – זה היה י. ח. בּרנר.

לא היה אוּלי אדם בּאוֹתוֹ דוֹר אשר גילה את השקר של המוּשׂגים המוּסכּמים כּאשר עשׂה זאת הוּא, ואשר פּעל כּמוֹהוּ בּכוֹח

הניתוּח האכזרי וּבכוֹח ההכרזה על היאוּש. וגם אין לנוּ שוּם תעוּדה היסטוֹרית אשר תגלה את החוּרבּן הנפשי של נוֹשׂאי-הדגל, של אנשי התיאוֹריה, של אנשי הפּעוּלה של המַהפּכנוּת היהוּדית, אשר תגלה את ההתרוֹצצוּת שבּנפשם ואת הסתירוֹת שבּתנוּעוֹת הללוּ, את השאיפה לחירוּת יחד עם העבדוּת והרקבוֹן, כּמוֹ שעשׂה זאת בּרנר.

כּשם שמנדלי נתן לנוּ תעוּדה היסטוֹרית להכּרת העוֹלם

היהוּדי שלפני הציוֹנוּת כּך אין תעוּדה היסטוֹרית חשוּבה יוֹתר להכּרת

הסוֹציאליזם היהוּדי, גם בּשׂיאיו וגם בּשפלוּתוֹ, מזוֹ שנתן לנוּ בּרנר. ושוּם בּעל נוּסחאוֹת ותיאוֹריוֹת לא עשׂה בּשבילנוּ את העבוֹדה החינוּכית

הזאת כּאשר עשׂה הוּא. אביא בּזה קטעים אחדים מבּרנר, שמהם נדע כּיצד הוּא מציג את התנוּעוֹת בּרחוֹב היהוּדי, כּיצד הוּא רוֹאה אוֹתן – לא מתוֹך שהוּא מתוַכּח הרבּה עם נוּסחאוֹתיהן, כּי אם כּיצד הוּא רוֹאה אוֹתן ראִיה

אנוֹשית.

בּרנר נאבק מאד קוֹדם כּל לא רק עם איזוֹ השקפה מסוּימת. בּעצם הוּא נאבק עם שני דברים: עם האדם היהוּדי, עם האוֹפי של האדם היהוּדי, ולא חדל להיאָבק אתוֹ עד ספרוֹ האחרון; וכן – עם הגוֹרל היהוּדי. והוּא ראה את הגוֹרל היהוּדי כּאשר לא ראוּ אוֹתוֹ אחרים מבּני דוֹרוֹ.

בּתיאוֹריה היהוּדית הסוֹציאליסטית היתה פּלוּגתה גדוֹלה

מאד של אוֹפּטימיסטים וּפּסימיסטים. אלה היסוֹדוֹת אשר דָגלוּ בּלאוּמיוּת, בּציוֹנוּת – היוּ בּיניהם שאמרוּ: יש חוּרבּן גמוּר, כּלָיה גמוּרה,

ואנחנוּ צריכים להינצל מן הכּלָיה על ידי איזה שהוּא מאמץ הירוֹאי-טרגי. והיוּ שאמרוּ: אדרבּא, יש התעוֹררוּת של כּוֹחוֹת, של תחיה – מן התחיה הזאת תקוּם פּעם הציוֹנוּת.

בּרנר, לפי כּל רוּחוֹ היה חניך ושוּתף לאוֹתה מגמה שהיתה קשוּרה עם אלה מ“פּוֹעלי-ציוֹן” אשר עברוּ אחר כּך לטריטוֹריאַליזם, מתוֹך יאוּש גדוֹל מאד. כּל ימיו נמנה על המגמה הזאת, שדָגלה בּתיאוֹריוֹת כּלכּליוֹת פּסימיוֹת מאד. אבל ראִיית הגוֹרל היהוּדי, מחוּץ לענין הכּלכּלי, לא מצאה לה בּיטוּי אצל שוּם סוֹפר יהוּדי מלבד אצל בּרנר, וּבשירים מסוּימים – אצל בּיאליק.

קוֹדם כּל רוֹצה אני לעמוֹד על כּך איך רוֹאה בּרנר את הבּחוּרים היהוּדים המדבּרים על המהפּכה, העוֹשים את המהפּכה, העוֹסקים

בדיסקוּסיה הנצחית הזאת. בּרנר מעביר שני טיפּוּסים של צעירים עברים זה מוּל זה:

"הוּא בּחוּר צעיר כּבן פּחוֹת מעשׂרים, כּמוֹני לא ימים רבּים לעזבוֹ את רוּסיה, צהוֹב, שׂערוֹת מסוּלסלוֹת, רכרך, בּעל פּני

צפּוֹרת-כּרמים, בּעל עינים כּחלחלוֹת, לחלחוֹת, מאירוֹת, נעימוֹת, שלוֹש

שינַים חסרוֹת לוֹ מלפניו בּשׂדרה העליוֹנה, והשאר קטנוֹת, צהוּבּוֹת

כּשׂערוֹתיו, זעיר שם רקוּבוֹת, ואפילוּ מוּם זה – בּצירוּף למַלבּוּשיו הדלים והישנים, שהוּא לבוּש בּהם תמיד – כּאילוּ ישַווה לסבר פּניו איזוֹ לבביוּת – איזוֹ התקרבוּת לָכּל. אכן – יאמר נא בּעל ה“חזוֹן” – הרבּה נערים יקרים בּין בּחוּרי עמנוּ, העם הנבחר; הרבּה נערים יקרים בּין הפּוֹעלים הצעירים שלנוּ, אשר כּמוֹהם לא תמצאוּ לעוֹלם בּסביבה זוֹ אצל עם אחר!"

אתם רואים כּמעט אידיאליזציה של הצעיר היהוּדי.

“בּחוּר אחד, בּעל פּנים גלוּיים, מרוּדים וחביבים, אחד הפּנים של יחידי היהוּדים הליטאים דהאידנא, אשר הדוּגמה הקהה והשטוּתית בּפיהם, האסוֹן היבש והבּלתי-מכּיר-את-עצמוֹ בּלבּם והאש המלַחכת והעוֹרגת בּעיניהם”.

שוּב צעיר יהוּדי, קרבּנוֹ של עוֹלם רוּחני מסוּים –

וּבאמת חביב הצעיר הזה; בּאמת יש בּוֹ משהוּ טוֹב, שאיפה נַעלה, אשר אצל בּני גילוֹ בּעמים אחרים כּמעט לא תמצאוּ כּמוֹהוּ.

ואין בּרנר מתעלם מן הדבר הזה. אבל הוּא גם עוֹמד על כּל חוּלשוֹתיו של צעיר זה, כּיצד נעשׂה עבד לדוֹגמה שקיבּל על עצמוֹ – דוֹגמה נוּקשה; האסוֹן בּלבּוֹ, אבל הוּא אינוֹ מכּיר בּאסוֹן, אינוֹ מבין את עוֹמק האסוֹן שהוּא נוֹשא בּלבּוֹ, ועם זה – יש בּקרבּוֹ איזוֹ אש מלחכת והוֹרסת.

והנה שוּב חשבּוֹן עם צעיר יהוּדי: “יש שאני נוֹטה לחשוֹב כּי בּתוֹך אלה, ורק בּתוֹך אלה, נמצאים סוֹף סוֹף האנשים היוֹתר מעוּלים. אוּלם… הוֹ, הוֹי, אילמלא ידעת אך מעט מכּל הצחנה והרפש והניווּל והאַפסוּת אשר בּחיי המפלגוֹת האלה, את המהוּמה והבּלבּוּל הנאלח שבּיניהן, את הרשעוּת ואי-היוֹשר אשר בּמנהגי ה”יוּניוֹנס" שלהן, וּביחוּד בּמנהגי מנהיגיהן. פּשוּט, המנהיגים הללוּ יראים את המוֹנם, מתרפּסים לפניו, מחַפּים על כּל תעלוּליו וּמתראים כּלוֹחמים מלחמתוֹ נגד

ה“אֶכּספּלוּאַטטוֹר” שלוֹ גם בּהאפנים שהם בּעצמם מכּירים כּי לא להם הצדקה".

ואחר-כּך בּאה תמוּנה של הכּלכּלה היהוּדית: “את מי הם נלחמים? את המפלגה של נוֹתני-עבוֹדה שבּתוֹכנוּ? הן מי שהיה היוֹם פּוֹעל לוֹקח קצת נדוּניה ונהיה בּן-לילה לנוֹתן-עבוֹדה, ל”סוֶטֶר“, וּלמחרתים – למחַזר על הפּתחים. כּך. כּך. דוקא מפּני שנוֹדע לי היטב טיבם של ה”סוטרים" הלוֹנדוֹנים, של אלה השׂממיוֹת המַרבּוֹת בּגערה: לעבוֹד ולעבוֹד, שאמנם אי אפשר ואי אפשר להכילם ושרוּבּם אביוֹנים, ושרוּבּם כּכוּלם תלוּיים על בּלימה, – דוקא מפּני זה תוּכלי לשער כּיצד מצלצלוֹת בּאזנַי קריאוֹת-המלחמה להשׂתער עליהם וּלהוֹציא את בּלעם מפּיהם".

כּלוֹמר, חוֹסר-בּסיס זה של הכּלכּלה היהוּדית, האַפסוּת

הזאת, חוֹסר כּל יציבוּת גם בּקיוּמם הכּלכּלי וגם בּשייכוּתם לאיזה סוּג מעמדי מסוּים – בּרנר רוֹאה בּאיזוֹ מידה דבר זה נוֹטל מערך כּל התיאוֹריוֹת הללוּ שבּשמן מדבּרים. אבל הוּא רוֹאה גם את השפלוּת הפּנימית של חיי המפלגוֹת, של היחסים בּיניהן לבין עצמן.

בּסיפּוּר “מֵא. עד מ.” מסַפּר בּרנר על בּחוּר שנתפּס ונאסר ואחר כּך נשלח בּ“אֶטַפָּה”. סיפּוּר מחריד. מצד אחד מתוֹאר בּוֹ כּל הניווּל של העוֹלם התחתוֹן היהוּדי, מצד שני עוֹבר שם גם העוֹלם הפּוֹליטי – היחסנים בּעלי האידיאוֹת, שבּרנר מגלה לנוּ את מידוֹתיהם. בּעצם, השם של הסיפּוּר יש בּוֹ משוּם סמל. א. וּמ. – אלה שמוֹת שתי ערים. אבל, כּידוּע, חי בּרנר ארבּעים שנה. ויוֹצא כּך שגם חייו עברוּ מא. עד מ. אין איש יוֹדע למה מתכּוון אמן בּשעה שמנצנץ בּוֹ מִספּר כּזה. בּכלל, המִספּר ארבּעים נמצא אצל בּרנר בּכמה וכמה מקוֹמוֹת.

בּרנר, שהיה לכאוֹרה סוֹפר ריאַליסטי וראה את המציאוּת כּמוֹ שהיא, בּמידה שעלתה בּידוֹ – כּל שאיפתוֹ האמנוּתית היתה שלא יהיה שוּם קו בּוֹדד מוּתוה בּפני עצמוֹ, אלא שכּל קו יצטרף לאיזוֹ תמוּנה סמלית, לראִייתוֹ הוּא את העוֹלם, לראִייתוֹ את הגוֹרל העיור.

בּרנר היה חבר כּמעט בּכל המפלגוֹת היהוּדיוֹת, עוֹד לפני הליכתוֹ ללוֹנדוֹן. הוּא היה בּוּנדאי, טריטוֹריאַליסט, “פּוֹעל-ציוֹן”,

ואף היה עם אַנַרכיסטים. ואין זה ענין מצחיק – הוּא בּאמת נשׂא בּלבּוֹ את כּל הרעיוֹנוֹת הללוּ. יתכן שלא היה אדם כּמוֹהוּ אשר בּמידה כּזאת הכּיר את המפלגוֹת האלה מבּפנים. הוּא ראה בּתוֹך החיים הללוּ מצד אחד אנשים הדוֹגלים בּמלים הכי-נשׂגבוֹת וגם מוּכנים לתת את נפשם על מלים הללוּ; והם כּשלעצמם – אינם חפשים מיהירוּת, קנאה, תחרוּת, מכּל המידוֹת הללוּ, למרוֹת הכּל.

הרי קטע מסיפּוּר זה, “מ א. עד מ.”, ויכּוּח בּין אנשים שוֹנים מכּל המפלגוֹת האלה, שנזדמנוּ בּבית-סוֹהר אחד. קוֹדם כּל מוֹפיע

תיאוֹרטיקן אחד, המדבּר בּקוֹל “נחפּז-נחפּז”:

"בּאוֹתוֹ הרגע נכנס קבר, “התיאוֹרטיקן”, לתוֹך דברי חברוֹ המעשׂי ודרוֹש דרש בּקוֹל נחפּז-נחפּז וּבקשקוּש לשוֹן שאין מהיר הימנוּ, על דבר מצב של אַוַנגָרד, שהפּוֹעלים היהוּדים צריכים לתפּוֹס ותוֹפסים בּהתנוּעה, ועל דבר הגוֹרם החדש והמהפּך והפּרק החדש והמהפּך שבּדברי ימי היהוּדים מעת שקמה בּתוֹכם מפלגה פּרוֹליטרית, ועל דבר הלאוּמיוּת שלהם, של היהוּדים, שחייבים להיוֹת זהירים בּה מאד מאד, שלא תיעשׂה חס ושלוֹם לדבר העוֹמד בּפני עצמוֹ וּלדעה ריאַקציוֹנית נפסדה, זאת אוֹמרת, בּחדלה להיוֹת

אצלם “נַציוֹנַל” ונעשׂה ל“נַציוֹנַליסטיש” וּבעמדה כּצר לא רק נגד ההתבּוֹללוּת המוּכרחה, הממשלתית, אלא גם בּפני ההתבּוֹללוּת הטבעית, הרצוּיה".

וכאן בּא תיאוּר הנוֹאם:

"וקבר עצמוֹ, על כּל תנוּעוֹתיו (תנוּעוֹת של עטלף; כּוּלוֹ היה נדנוּד), עם קוֹמתוֹ הקטנה, זקנוֹ הקטן ועיניו הטרוּטוֹת, עם שׂכלוֹ המפוּלפּל, היבש, ורגשוֹ שהיה זר ליצירה ולאמנוּת, עם עבָרוֹ שלא היתה בּוֹ שוּם אפשרוּת למצוֹא מקוֹם בּחיים, עם חיוּניוּתוֹ המשוּנה

והרוֹחשת למרוֹת הכּל – הרוֹחשת והוֹמה וּבאה על חשבּוֹן אחרים – וּלבסוֹף: עם אמוּנתוֹ המגוּחכה וההירוֹאית בּנצחוֹנוֹ העתיד לבוֹא, אוֹ יוֹתר נכוֹן: בּנצחוֹנוֹ שכּבר בּא – היה יהוּדי טיפּוּסי".

"וגם הפּוֹעלי-ציוֹניסטים יוֹשבים פּה? (כּלוֹמר, אוֹתוֹ

גזע יוֹתר נמוּך. בּ. כּ.) שאלוּ המוֹזיריים. – יוֹשבים – ענה שמַעיה, וַיוֹסף בּצחוֹק, כּשהוּא נוֹשׂא עיניו אל קבר – אבל התיאוֹריה שלהם צוֹלעת על ירכה. מתבּיישים הם להרים את עיניהם כּשמתחילים לפעמים לדבּר אתם על הציוֹנוּת. ואמנם שמַעיה לא שיקר לגמרי. כּי הנה גם חברי פּוֹעלי-ציוֹן, אבוֹתיהם הרוּחניים של הציוֹנים הסוֹציאליים דהאידנא, שרוּבּם היוּ אסוּרים

כּאן בּעד עווֹן-הגנתם על עצמם, היוּ בּני עמם, עַם חלוּש עצבים, ששאריתוֹ הוֹלכת ותמה לגווֹע ושכּבר לא נשאר לוֹ שוּם דבר חוּץ מקצת דיסקוּסיה. ההכּרה הציוֹנית הפּשוּטה, שאם לא תצא היא לפעוּלה, אז כּבר בּכלל אין לבני ישׂראל על מה לדבּר ואֶל מה לחכּוֹת וּבמה להתפּלפּל, ההבנה של הציוֹנוּת בּתוֹר שאלת ההוָיה והחדלוֹן לעם היהוּדים – היתה רפוּיה גם בּידם, עד כּדי שישאבוּ מתוֹכה די אוֹמץ להעריך כּראוי את ה“קאמפּף” וה“קעמפּפער” שלנוּ ואת העוּבדוֹת הממשיוֹת שבּ“חיינוּ”, אוֹתן העוּבדוֹת המסַפּרוֹת על

מנוּסוֹת שאין דוּגמתן, ועל שערים נעוּלים, ועל מצוּלוֹת-ים, ועל מעשׂי רבוֹלוּציה הנוֹבעים מזה שאין לעשׂוֹת אחרת, ועל קריאוֹת מרד מפּי אלה שחייהם היוּ עליהם למעמסה, ועל יחס מזוּהם של אוֹנס וּכפיה נגד יהוּדים אביוֹנים, שנוֹשׂאים עליהם, להוָתם, שם “בּעלי-בּתים”, ועל דרשוֹת וּנאוּמים על דבר העבוֹדה ועתידוֹתיה מצד דַלי-מעשׂ שאין להם לא כּוֹח ולא חפץ ולא מקוֹם לעבוֹדה, ועל תפקיד קוֹלני וּפחוּת-ערך בּתוֹך עם אחר, פּרא ורחוֹק מחוֹפש, ועל פּרוֹקלַמַציוֹת כּתוּבוֹת בּדם יהוּדים שהוּכּוּ, ועל

הבטחוֹת שלא נתקיימוּ, ועל התלהבוּת גדוֹלה בּשעת בּיעוּר יהוּדים ועינוּי

בּנוֹתיהם, ועל כּל אוֹתם הדברים שעַם המוּכשר לשכחם בּזמן מן הזמנים, הרי כּבר נסתם עליו הגוֹלל. להיפך! כּל מה שטרחוּ הפּוֹעלים הציוֹנים הללוּ וכל כּוֹחם לא נתבּזבּז אלא בּשביל להראוֹת וּלהוֹכיח להם, למתנגדיהם, שגם הם, פּוֹעלי-ציוֹן, למרוֹת היוֹתם פּוֹעלי-ציוֹן, אינם בּכל זאת נסוֹגים אחוֹר,

אינם בּוּרז’וּאים! ולא עוֹד אלא שבּסתר לבבם, נשאר, סוֹף סוֹף, מעין רגש אשמה והתבּטלוּת לפני אלה הסוֹציאליסטים השלמים, אשר הפּוֹזיציה המַרכּסיסטית שלהם אינה מתנוֹדדת מכּל הרוּחוֹת שבּעוֹלם, בּשעה שהם, הנאמנים גם כּן לתוֹרה התמימה הזאת, צריכים להוֹציא ממנה עוֹד פּרינציפּ אחד וּבמוּבן ידוּע גם להוֹסיף עליה… וּלפיכך היתה התוַכּחוּתם עוֹלה בּקוֹל נוֹאש וּבצוחוֹת “וַי וַי!” המַרכּסיסטים האמיתיים שׂמים לבּם לתנאי

החיים, צריכים לשׂים לבּם לתנאי החיים! הרי אנוּ רוֹאים עמים מוֹשלים ועמים משוּעבּדים! בּרם הרקבוֹן היה אוֹתה שעה נוֹסס בּלבּם וּמגיד להם, להוָתם, שתיאוֹריה של מַרכּס ז"ל אינה עוֹסקת, סוֹף סוֹף, אלא בּמלחמת המפלגוֹת ועל השאר לא איתמר בּפירוּש, וּמכּיוָן שלא איתמר התם, הרי זה “אִידיאוֹלוֹגיה לא פּרוֹליטרית”, וּמן המלוֹת: “אִידיאוֹלוֹגיה לא פּרוֹליטרית” יראוּ אימת מות. קשה ממנה היתה אוּלי רק האשמה, שבּמוּבן ידוּע יצאה מכּלל אשמה ועלתה למדרגת הוֹצאת שֵם רע: ארץ-ישׂראל!.. כּי, אמנם, אם על ידי עיקוּם הכּתוּבים וטרמינוֹלוֹגיה מחוּכּמת יצא הפּרינציפּ הטריטוֹריאַלי מבוּסס כּל צרכּוֹ, וּלשם "פּרוֹליטריזציה

ואינדוּסטריאַליזציה" דרוּשה ארץ, אבל, ראשית, אין נוֹהגים לדבּר בּעיקר זה הרבּה, והשנית – ארץ, כּן, ארץ; אבל פּרינציפּית, אוירית, “טריטוֹריה חפשית” שלא יהא מקוֹם להם, השלמים והבּטוּחים, לחשוֹד וּלהאשים את מי שהוּא בּאוּטוֹפּיזם וריאַקציוֹניזם.

והם, השלמים והבּטוּחים, היוּ, אמנם, שלמים ובטוּחים. כּעבוֹר שעה קלה אחרי שתיית התה, כּשהוֹציאוּ את כּל האסירים מכּל החדרים להתהלך שעה אחת בּחצר, התרוֹצץ קבר בּראש החבוּרה של זרע בּני יעקב, נענה בּאצבּעוֹ והוֹכיח בּקוֹלוֹ המהיר, כּי עתה כּבר לא יחַיוּ את הציוֹנוּת “כּל הפּוֹגרוֹמים שבּעוֹלם”, כּי לנוֹכח הפּוֹגרוֹמים יעמוֹד וילָחם

הפּרוֹליטריאט היהוּדי, יד בּיד עם אֶחיו הנוֹצרים, יד בּיד וּבראש המחנה, בּראש, לפני הכּל!.."

כּשם ש “מֵא. עד מ.” מוּקדש, אפשר לוֹמר, לגילוּי קלוֹנה וחוּלשוֹתיה של המַהפּכנוּת היהוּדית בּרוּסיה, כּן הסיפּוּר “מן המיצר” מוּקדש לתיאוּר הירידה ב“וַייטשפּל”, בּתנוּעת הפּוֹעלים הלוֹנדוֹנית;

וּבמקוֹמוֹת אחרים יש אצל בּרנר תמוּנוֹת על הירידה בּתוֹך הפּוֹעלים בּאנגליה.

הנה, למשל, קטע קטן:

"כּלוּם אין כּל הקטנוֹת הללוּ רק שׂרטוּטים כּהים מן התמוּנה הכּללית? הנה לא יאָמן – אנַרכיסטים פּה: “גרוּפּה” אחת גוֹנבת ספרוּת וּרכוּש מחברתה; גרוּפּה אחת עוֹשׂה קנוּניוֹת שוֹנוֹת להערים על חברתה; אנַרכיסטים! אלה הדוֹגלים בּאמת בּשם הרעיוֹן האנוֹשי היוֹתר

נעלה".

העמדת התנוּעה, האידיאה, התוֹכן של האידיאה, כּמוֹ שהיא בּמציאוּת, לא כּמוֹ שהיא כּתוּבה אצל מישהוּ – בּזה הצטיין בּרנר מכּל אלה אשר טיפּלוּ בדברים הללוּ. כּל רעיוֹן לא היה בּשבילוֹ דבר מוּפשט, הוּא מוּכרח היה לראוֹת את האיש המגשים את הרעיוֹן.

הבאתי קוֹדם תמוּנה אחת של ויכּוּח. הנה שוּב ויכּוּח – איך אדם, שהוּא “ארץ-ישׂראלי”, אדם ציוֹני, משתדל להסבּיר את הענין שלוֹ:

"ראשית – הוּא אוֹמר בּפתח דבריו – העֵד יעיד בּכל הקהל הזה לבל יחרדוּ מפּניו, פּני ציוֹני, וּלבל יֵרָתעוּ לאחוֹר מהמלה “ציוֹניוּת” אשר בּפיו. את הציוֹניוּת הבּורז’וּאִית, את הציוֹניוּת-הציוֹניוּת הוּא נלחם עוֹד יוֹתר מן

הסוֹציאליסטים-הסוֹציאליסטים. בּשאיפתוֹ שלוֹ לטריטוֹריה הוּא יוֹצא רק

מאינטרסי הפּרוֹליטריאט; הט-רי-טוֹ-רי-אַ-ליז-מוּס שלוֹ הוּא רק Bo имя прогресса!. הציוֹניוּת שלוֹ היא רק אמצעי לסוֹציאליוּת.

– כּן, רבּוֹתי! אַל תצחקוּ… אל נא תסקרוּני

בּמבּטיכם… אני הנני סוֹציאליסט! ואתם – אל תהיוּ נא אֶנטוּזיאַסטים בּיוֹתר! אילוּ היתה האַסימילָציה דבר אפשרי… אף על פּי… עבדוּת… בּכל זאת… כּן, אזי לא היה איכפּת לי כּמוֹכם! ואוּלם… אַל תהיוּ אֶנטוּזיאַסטים!

ואחרי הדברים האלה הוּא מתחיל להוֹכיח עד כּמה נוֹרא מצבוֹ של הפּרוֹליטריאַט העברי, עד כּמה אין היכוֹלת בּידוֹ להיוֹת פּרוֹליטריאַט אמיתי, עד כּמה הבּוּרז’וּאַזיה וגם הפּרוֹליטריאַט האינוֹ-יהוּדי בּעצמוֹ אינם מניחים לוֹ, לפּרוֹליטריאַט העברי, “להיכּנס לפבּריקוֹת”.

בּכלל, כּל פּרשת ההתנַוונוּת של היוּניוֹנים בּארצוֹת

שוֹנוֹת – צריך היה ללמוֹד אוֹתה. הפּוֹעלים היהוּדים שבּאוּ לאמריקה, למשל, מצאוּ לפניהם יוּניוֹנים סגוּרים, ורבּים מהם היוּ נאלצים להיוֹת מפירי-שביתה, נגד רצוֹנם.

"אמת, הוּא, הנוֹאם, אינוֹ מאשימם. לעוּבדה זוֹ יש סיבּוֹת אֶקוֹנוֹמיוֹת שוֹנוֹת. וַדאי שכּך הוּא הדבר, ואוּלם איה המוֹצא?! בּאוֹפן

הזה הלא מוּנח הוּא הפּרוֹליטריאַט היהוּדי, שאינוֹ יכוֹל להיוֹת

לפּרוֹליטריאַט, כּאבן שאין לה הוֹפכין על דרך האינדוּסטריה, וכיוֹצא מזה, גם על דרך התגַלמוּת הסוֹציאליוּת!!!

– הבּיטוּ וּראוּ אל כּל מדינוֹת-ארץ וארצוֹת-תבל! שׂאוּ עיניכם אל אנגליה, אמריקה, גרמניה, פרַנציה… איטליה… התבּוֹננוּ אל החיים! סוֹציאליסטים מחוּיבים להתבּוֹנן אל המציאוּת הממשית, אל המציאוּת הריאַלית, אֶל… הן אני לא בּאתי לשיר לכם שירוֹת יפוֹת… הן אני איני מדבּר את הדברים הנאים של הבּוּרז’וּאים האידיאוֹלוֹגיים… הן…

אוּלם כּל זה – כּל ההסכּמוֹת, כּל ההוֹכחוֹת, כּל התחנוּנים – הוֹעל יוֹעילו כּמוֹ הקזת דם למתים".

אוֹ, למשל, תמוּנה איך פּוֹעלים יהוּדים חוֹגגים את האחד בּמַאי בּאנגליה – תמוּנה מזעזעת מאד. קוֹדם הוּא מתאר אחד בּמַאי שחָל בּיוֹם ראשוֹן בּשבוּע: תהלוּכוֹת יפוֹת, עם דגלים, עם סמלים – ויהוּדים נהנים. אחר כּך הוּא מתאר אחד בּמַאי שהיה בּיוֹם רגיל (וידוּע שפּוֹעלי גרמניה, למשל, דחוּ בּכלל את חגיגת האחד בּמַאי ליוֹם ראשוֹן, כּדי שלא יבטלוּ יוֹם עבוֹדה):

"מה היה בּאוֹתוֹ מַאי השני? בּאוֹתוֹ מַאי לא היה דבר. אפילו לא פּאר חיצוֹני, אפילוּ לא המוֹן רב יהוּדי, אפילוּ לא מבּיטים הרבּה. החנוּיוֹת היוּ פּתוּחוֹת בּמערב-העיר, המרכּבוֹת השתקשקוּ. בּשעה

הראשוֹנה נתפּזר כּבר כּל ה“עוֹלם” וישוּבוּ לבתיהם עייפים וריקנים. מן האנגלים יצאוּ בּסך-הכּל רק מנינים אחדים, ונוֹשׂאי הדגלים היוּ שׂכוּרים בּכסף. האוֹרגניזציוֹת היהוּדיוֹת, כּמוּבן, הוֹציאוּ גזירה לצאת וּלהשתתף

בּתהלוּכה, אבל השפּעתן היתה כּבר לא הא. אוֹתם הדברים: “היום בּראשוֹן למַאי… היום בּראשוֹן למַאי…” – אבל על הכּל כּבר היה איזה קפּאוֹן מכוּסה-אבק. יתר על כּן: הרוֹשם היה אפילוּ משוּם מה לא של כּנסית פּוֹעלים, עוֹבדים, נדכּאים בּחיצוֹניוּתם, אבל יוֹצרי החיים בּאמת, אלא של אסיפת משרתים בּחנוּיוֹת וּבאַכסניוֹת, של מטיילים בּעלמא, של הוֹלכי-בּטל. התבּלטוּ משוּם מה, כּמוֹ להכעיס, צוּרוֹת שׂבעוֹת בּיוֹתר, לחָיים שמנוֹת,

חזיריוֹת".

וּפה בּא תיאוּר איך בּרנר רוֹאה את הפּוֹעלים היהוּדים עצמם:

"נוֹשׂאי הדגלים של האוֹרגַניזציוֹת היהוּדיוֹת היוּ,

אמנם, לא שׂכוּרים בּכסף, אלא מתנדבים, מיוּעדים, אבל רוּבּם – איזה עֵרב-רב של נערים נדחפים, פּעוּרי-פּה, בּמכנסים קצרים. אחדים מהם היוּ בּעלי פּנים נפוּחים לוּטים בּמטפּחוֹת, כּפני בּחוּרים-מנגנים בּני

עיירוֹת קטנוֹת".

מוּבן, כּל זה בּא על הרקע של החוּרבּן היהוּדי, מפּני שכּל זה נעשׂה בּאוֹתן השנים שבּין קישינוֹב וּבין פּרעוֹת 1905; והדיבּוּר הזה, הלגלוּג הזה, הויכּוּח התמידי, בּלי לראוֹת את החיים עצמם, בּלי לזעזע את החיים עצמם – זה דבר המרגיז אוֹתוֹ מאד. וּבמכתב אחד הוּא כּוֹתב:

“שוֹאל אתה אוֹתי: מפּני מה אני שׂוֹנא את המַרכּסיזם, מפּני מה אני שׂוֹנא את הסוֹציאליזם? עוֹנה אני לך: איני שׂוֹנא את המַרכּסיזם, איני שׂוֹנא את הסוֹציאליזם. בּקרירוּת-נפש אני מתיחס אליהם. שׂוֹנא אני – ושׂנאת פּתנים – את מַרכּס של רחוֹב-היהוּדים, את הסוֹציאליזם בּרחוֹב-היהוּדים, זה הסוֹציאליזם שאין בּשבילוֹ לא שׂדה-מלחמה ולא נוֹשׂאים-עוֹבדים ולא אחיזה כּל-שהיא; זה הסוֹציאליזם של שׂבעי-רצוֹן קהים וּבני-בּעלי-בּתים לַמדנים; זה הסוֹציאליזם בּמקוֹם כּזה, שהמלים “פּרוֹליטריאט יוצר-הכּל” ו”סוֹציאליזציה של קרקעוֹת וּמכשירי הפּרוֹדוּקציה" מצלצלוֹת בּוֹ

כּאירוֹניה מרה עד מות".

וּכדי להבין בּאיזוֹ מידה בּרנר קשוּר אל השאלוֹת הסוֹציאליוֹת, אלא שמדבּר מלבּוֹ אוֹתוֹ הכּאב, שהוּא מתלבּש אצלוֹ תמיד

בּצוּרה אכזרית, אפילוּ של הקנטת עצמוֹ – תשמעוּ מה אוֹמר הגיבּוֹר של “מעֵבר לגבוּלין”, יוֹחנן (בּרנר מתאר בּוֹ את עצמוֹ), בזמן שהוּא מלגלג כּל כּך על התנוּעה הסוֹציאליסטית הזאת בּרחוֹב היהוּדי:

“ודאי! שׂוֹׂנא אני אלף פּעמים יוֹתר מכּוּלם את החיים השוֹפכים דמים, המוֹצצים זעה, הפּראים והאכזרים והשמנים של שׂקי הרכוּש וממשלוֹתיהם וכהניהם ושַמשיהם. שממת סדוֹם ועמוֹרה תבוֹא עליהם, על כּוּלם. אבל הסוֹציאליזם עם האוֹרגַניזציוֹת שלוֹ ועם אוֹתם האינסטינקטים גוּפא, עם אוֹתוֹ הסדר, עם אוֹתם הדברים, עם אוֹתה החנוּפּה והבּוֹץ וההבל… הסוֹציאליזם! איך אני יכוֹל להאמין בּוֹ מצד אחד וּמה אני יכוֹל למצוֹא בּו מצד שני?!”

כּאן תמצאוּ מַפתח להבנת אוֹתה תקוּפה של אנשי העליה השניה, אשר מתוֹך שהם חיוּ את המחשבה הסוֹציאליסטית לעוּמקה, וּמתוֹך שראוּ את החיים הסוֹציאליים בּרחוֹב היהוּדי כּמוֹ שהם – ראוּ לעצמם הכשר נפשי לברוֹח מכּל אלה.

אבל לא רק ההתבּוֹננוּת הזאת של פּסיכוֹלוֹג ושל איש המבקש את האדם בּכל מקוֹם היא אשר כּל כּך הוֹציאה את בּרנר והדוֹמים לוֹ מתוֹך שוּרוֹת הציבּוּריוֹת של הזמן ההוּא, כּי אם משהוּ אחר: ראיִית בּרנר את הגוֹרל היהוּדי, כּאשר לא ראה אוֹתוֹ אוּלי שוּם אדם בּמצב זה.

הסיפּוּר הקטן “הוּא אמר לה” נקרא כּדבר-מה נלהב, שבּוֹ בּרנר מַטיף להגנה עצמית. לפעמים אין הקוֹראים רוֹאים את החבוּי בּין השוּרוֹת. בּסיפּוּר זה מוֹפיע נער בּן שבע-עשׂרה, האוֹמר לאמוֹ מדוּע הוּא מוּכרח לקחת את האֶקדוֹח ולצאת להגנה עצמית. הוּא כּלל אינוֹ מתאר כּאן פּרעוֹת (אינני יוֹדע אם בּרנר בּכלל בּאיזה מקוֹם תיאר פּרעוֹת); בּין יתר דבריו אוֹמר הנער:

“הניחיני. דעי, כּי מן השעה הראשוֹנה להוָיתי אנכי עוֹמד וּמצפּה לימים האלה”.

משפּט כּזה! אדם כּמוֹ בּרנר אוֹמר: מילדוּתי ידעתי שיבוֹאוּ ימים כּאלה – ואת זאת הוּא אוֹמר בּראשית הפּרעוֹת!.. ואתם יוֹדעים! בּרנר לא היה איש הפראזה, הוּא מעוֹלם לא השתמש בּמליצוֹת. וּכשפּעם העיר לוֹ בּיאליק על אחד מסיפּוּריו הראשוֹנים שיש בּוֹ משפּט מסוּג כּזה, עוֹנה לוֹ בּרנר בּמכתב (וּבּרנר היה מעריץ מאד את בּיאליק): הלא אתה יוֹדע שאינני משתמש בּשוּם מלה בּכדִי – אין אצלי מלה סתם.

וּמה הוּא אוֹמר להלן:

“וּמי יוֹדע, אחים, מי יערוֹב לנוּ, מי יאמר לנוּ כּי בּנינוּ וּבני בּנינוּ לא יזכּירוּ שנוֹת תרס”ה– תרס“ו (הפּרעוֹת של שנת 1905. בּ.כּ.), כּמוֹ שאנוּ מזכּירים היוֹם את תר”ם–תרמ“א (הפּרעוֹת של שנוֹת השמוֹנים. בּ.כּ.)”.

אחרי הפּוֹגרוֹמים של שנת 1905, כּאשר נדמה היה שיוֹתר נוֹרא מהן לא יכוֹל להיוֹת, ונדמה היה שהן אינן אלא פּוֹגרוֹמים של קוֹנטר-רבוֹלוּציה, וּמחר תבוֹא הרבוֹלוּציה והכּל יסתדר – וּבאמוּנה זוֹ

היה חי כּל הדוֹר, אפילוּ ציוֹנים – בּא אדם ושוֹאל: הלא יתכן שיבוֹאוּ ימים רעים הרבּה יוֹתר, ואזי נזכּיר את הפּרעוֹת האלה כּשם שאנחנוּ מזכּירים היוֹם את הפּרעוֹת הקטנוֹת של שנוֹת השמוֹנים?! זאת אוֹמרת שהאדם ששאל זאת ראה את כּל האסוֹן היהוּדי וחיפּשׂ את המפלט ממנוּ, וּפה עוֹמדים בּני דוֹרוֹ והם שׂמחים ועליזים שיש בּידם למצוֹא איזוֹ מלה לוֹעזית, אשר בּה אפשר להסבּיר את האסוֹן הזה.

בּזמן שכּוּלם בּרוּסיה היוּ מאמינים שהנה מתקרבת תבוּסתוֹ של הצאריזם הרוּסי, ואזי ממילא הכּל יסתדר – אוֹמר בּרנר:

"הלא אפילוּ מוּרשי הציוֹנים חוֹששים לבלי לדבּר

בּמלחמת-מצוה זוֹ; הלא גם הם בּאים כּיהוּדה ועוֹד לקרָא וגוֹבלים את הטיח הרבוֹלוּציה בּטל-חרמוֹן היוֹרד על הררי-ציוֹן.

ואוּלם – אוֹי ואבוֹי לנוּ וּלכוּלנוּ! – שאלת עמנוּ הלא

אינה תלוּיה בּאַבּסוֹלוּטיזם הרוּסי, שאלת המוֹן-בּית-ישׂראל הלא אינה נפתרת על ידי מפּלת האַבּסוֹלוּטיזם. אין מרפּא להמוֹן-בּית-ישׂראל החרוּב מכּל מה שעוֹלל לוֹ הגוֹי הרוּסי. אחרי אשר ראה המוֹן-בּית-ישׂראל לאיזה מעשׂים מוּכשר הגוֹי אשר בּתוֹכוֹ הוּא יוֹשב – מה יש לדבּר אחרי כּל אלה?! מה יש לדבּר, אם אין מה לעשׂוֹת, אם אין מה לעשׂוֹת".

והוּא מוֹסיף:

“למדוּ, למצער, דלים ונמלטים, למדוּ, למצער, מן הפּרק הזה, אתם שׂרידי-הכּידוֹן וּפליטי-הרעב! תהי השעה הזאת, השעה שהררי-נשף נערמוּ עליכם בּה, למקוֹר-דאגה לעתידותיכם. שכחוּ את כּל האַרגוּמנטציוֹת השוֹנוֹת, המקוּבּלוֹת! שכחוּ את כּל הדברים הפּעוּטים והטענוֹת מן המדרגה השניה! עזבוּ את כּל אליליכם-הבל ואמוּנתכם-שוא! שׂימוּ נגד עיניכם רק אחת, אחת: ישע וּמפלט! בּקשוּ אפשרוּת הישע והמפלט, בּקשוּ את האמצעים להתגלמוּת משׂא-הנפש של השׂגת ארץ!”

וּבאוֹתוֹ זמן שכּוּלם משתעשעים בּמהפּכה אוֹמר בּרנר:

“גם גזירוֹת-הרוֹעים, גם מסעוֹת-הצלב, גם הריגת-ת”ח היוּ בּתקוּפוֹת של מהפּכוֹת! גם אז היוּ מסיתים: בּנוּ מסיתים. את מי להסית ימצאוּ תמיד…".

ראִיית-הגוֹרל הזאת וּראִיית המפלגוֹת היהוּדיוֹת כּמוֹ

שהן היא אשר הביאה את בּרנר לידי אוֹתה הרגשה, שאנחנוּ, בּלשוֹן הדלה שלנוּ, קוֹראים לה יאוּש. אוּלם המלה הזאת – יאוּש – יש לה שימוּשים רבּים ושוֹנים, וּבשימוּש המוּשׂג הזה כּשלעצמוֹ עוֹד אין יוֹרדים לסוֹף

הענין. הרבּה סוֹפרים עברים והרבּה מעריכים כּתבוּ על היאוּש ועל הכּפירה של בּרנר. בּרנר עצמוֹ, בּצעירוּתוֹ, עוֹד לפני עלוֹתוֹ לארץ-ישׂראל (וכמעט כּל כּתיבתוֹ של בּרנר בּארץ-ישׂראל היתה כּתיבה של יאוּש), הגדיר את הדברים כּכה:

"הן הם לא יֵדעוּ לעוֹלם להבדיל בּין התאוֹננוּת המלוּוה בפיהוּק וּבהתרשלוּת של קוֹרת-רוּח וּבין התאוֹננוּת יאוּשית קיצוֹנית

הבּאה בּחירוּק-שינַים וטפטוּף-דם, שלפעמים – אגב-אוּרחא – דוקא היא, ורק היא, מדלגת שוּר ועוֹלה כּליל בּעשׂיית מה שאפשר ואף מה שלא אפשר".

בּרנר, אשר מחשבתוֹ היתה כּל כּך ריאַליסטית, לאחר שהוּא מגדיר ואוֹמר שיש דברים שהם בּלתי-אפשריים, הוּא בּא וּמוֹסיף: תעשׂוּ את הבּלתי-אפשרי, צריך לעשׂוֹת את הבּלתי-אפשרי:

“הם יטענוּ: איש שהקריאה: “חברים! אנחנוּ מנַצחים!” הינה על שׂפתיו, אַל ישמיע את קוֹלוֹ, אַל יבוֹא אלינוּ להשמיע את קוֹלוֹ, כּי איננוּ צריכים לכגוֹן דא, ולהם הצדקה: הקריאה “אנוּ מנַצחים” כּבר הוּרגלנוּ בּה ואינה מחַייבת אוֹתם לשוּם דבר, לשוּם צלוֹ של דבר. אבל אלה שנוֹשׂאים עיניהם בּחרדת-נפש לתקוה ואין תקוה אַל יבוֹאוּ לאֵלה שבּאמת אין להם צוֹרך בּתקוה והתקוה בּפיהם…”

אלה המשתמשים בּין בּתיאוֹריוֹת בּין בּמליצוֹת, שהן מסבּירוֹת להם את הפּרוֹצסים החברתיים והן מרגיעוֹת אוֹתם ואוֹמרוֹת להם: אין דבר, ההיסטוֹריה היא בּעדנוּ, העתיד הוּא בּעדנוּ – אלה האנשים קשה להם לסבּוֹל את האחרים, הרוֹאים את התהוֹם ואינם מסתירים אוֹתה, אלא מכריזים עליה, אמנם בּלי תקוה, אבל מתוֹך נכוֹנוּת לעשׂוֹת מה שאפשר, כּדי שיתגשם מה שהם מאמינים בּוֹ.

זה היה אוּלי אחד הוידוּיים של בּרנר, אשר כּל יאוּש שלוֹ לעוֹלם לא היה יאוּש מרגיע, האוֹמר: וּבכן, נחדל מזה; כּי אם, להיפך, כּל יאוּש שלוֹ אוֹמר: וּבכן, נעשׂה את המאמץ הבּלתי-אנוֹשי בּשביל להציל מה שאפשר. אמנם, את העם היהוּדי ואת גוֹרלוֹ הוּא ראה בּצוּרה האכזרית בּיוֹתר.

בּמקום אחר הוּא מתאר כּיצד אדם אחד בּא לחדרוֹ וּבטרם יאיר הבּוֹקר הוּא לוֹקח את התמוּנה של הירשנבּרג, התמוּנה של הגלוּת, של גירוּש יהוּדי, וקוֹרע אוֹתה:

“בּטרם יאיר הבּוֹקר לקח את התמוּנה של הירשנבּרג, הגדוֹלה והנאדרה בּטרגיוּתה, “גלוּת” אשר היתה תלוּיה מעל לראשוֹ, ויקרענה לקרעים קטנים: צוֹענים אינם בּגלוּת”.

כּלוֹמר: לצוֹענים אין כּלל הרגשה שהם בּגלוּת, אין להם כּלל הצוֹרך לצאת מן הגלוּת.

והנה תיאוּר של יהוּדי, של יהוּדי מוּפשט:

"יהוּדי… יהוּדי… הוֹי! בּריה זוֹ, הטוֹבעת בּרוֹק

וּלדמה אין אפילוּ ערכּוֹ של רוֹק; בּריה שהנָה לחרפּה וּלמשׂא לַכּל,

וקוֹדם כּל על עצמה; בּריה המטפּלת לרצוֹנה וּבעל-כּרחה בּכל מקוֹם, וּבכל

מקוֹם צוּרת-“חוֹזק” לה; בּריה שאינה יוֹצרת מעוֹלם את הצריך לה לעצמה ואינה נהנית מעוֹלם מפּירוֹת עבוֹדתה; בּריה שכּל מקוֹם וּמקוֹם גלוּת לה ושאין לה לא רצוֹן, לא אֱיָל ולא תקוה לבוֹא אל מקוֹם אשר לא גוֹלה יהיה; בּריה שאין לה שׂפה מִשלה ולה, שאין לה חיק-טבע וּנאוֹת-שׂדה קרוֹבים לה, שאין לה כּתבים גדוֹלים מאחים גדוֹלי-רוּח ואין לבּוֹת חמים מאחיוֹת יפוֹת-מראה; בּריה שאין לה לא שמַיא ולא אַרעא, שאין לה כּלוּם, כּלוּם, בּהחלט לא מאוּמה, בּמה לחיוֹת, בּהחלט לא פּינה לאן לברוֹח…"

ועוֹד:

"הן עם של יהוּדים אין בּעוֹלם. הן הגלוּת סוֹף סוֹף יכוֹל יכלה לנוּ. אין כּבר עם. יש בּהוּלים-מטוּמטמים וּמוּפלגי-תוֹרה בּליטא, טיפּשים וּפראים בּפּוֹלניה, הדיוֹטים ונבזים בּגַליציה, נרקבים

וּמַעלי-בּאשה בּאוּנגַריה ורוֹמניה, גסים וקהים בּאנגליה וּבאמריקה,

שנוֹררים וּמזוּהמים בּפלשתינה, צבוּעים-אנוּסים וּדשנים-כּרסנים בּגרמניה

וּפרַנציה וּבאיטליה. וכוּלם, כּוּלם ספּחת הם לעצמם ולעם אשר בּתוֹכם הם יוֹשבים – אבל לא עַם!

כּי אילמלי היתה בּתוֹך כּל אלה אף מקצת ממה שרגילים לסַמן בּשם רגשי עם בּריא, כּי אז היה צף ועוֹלה יחס אחר אל כּל התוֹפת הגוּפנית והנפשית, שאנוּ, השׂרידים, נמצאים בּה.

אילמלי היתה בּתוֹך אלה אף קצת ממה שצריך להיוֹת לנבראים בּצלם שמעוֹן בּן-גיוֹרא ושמעוֹן בּר-כּוֹכבא, היתה תנוּעת-השחרוּר

שבּקרבּנוּ אחרת, לגמרי אחרת… לא היוּ בּני-היהוּדים האלה מבטאים את השם “ציוֹניוּת” בּזוֹ הנגינה שהם מבטאים אוֹתוֹ כּיוֹם! לא היוּ הם מבטאים גם את השם “פּוֹגרוֹם” בּאוֹתה הנגינה שהם מבטאים אוֹתוֹ כּיוֹם".

ושוּב אני חוֹזר קצת לתיאוּר הדמוּיוֹת הרוּחניוֹת של בּני הדוֹר אצל בּרנר. יש לוֹ לבּרנר חשבּוֹן גם עם אלה שהוּא אוֹהב אוֹתם. את טוֹבי הגיבּוֹרים שלוֹ הוּא לוֹקח מעוֹלם המהפּכה וּמגלה את החוָיוֹת

והתמוּרוֹת הנפשיוֹת שלהם, וגם בּזמן שהוּא מתאבּק בּעפרם – יש לוֹ אִתם ויכּוּח. למשל, כּשהוּא מדבּר על הטרוֹריסטים הרוּסים:

“גם אוֹתם בּעלי הנקמה הקדוֹשים, הבּאים לבער את הרע ועוֹלים לגרדוֹם – דברי נגידים בּפיהם על זכרוֹנם אשר ישאר ויפעפּע לדוֹרוֹת, על גוּפם, הקליפּה החיצוֹנה, ההוֹלך וכלה, ועל רוּחם אשר אחרי כּליוֹנם ימריא ללבבוֹת וילַבּה שם את הלהב ויביא גאוּלה לעוֹלם”.

הוּא מגלה פּה את הסתירה שבּהם: לכאוֹרה הם דוֹגלים בּהשקפוֹת מַטריאַליסטיוֹת, לוֹעגים לכל דבר שהם קוֹראים לוֹ “רוֹמַנטיקה” וּ“מיסטיקה”. אבל הם עצמם, כּשהם עוֹלים לגרדוֹם, הכּוֹח המניע אוֹתם, אשר בּשמוֹ הם מדבּרים – אינוֹ כּוֹח הניתן להיוֹת ממוּשש בּידים.

“מאי נַפקא מינא בּזה שחבריהם העוֹמדים מתחת, והם העוֹלם עצמם, לפנים, פּיהם מלא לעג וּבוּז ל”מיסטיקה“…”

או, למשל, כּשהוּא עוֹד פּעם חוֹזר לאנשי הויכּוּח:

“דבר לא נעדר: גם החשבּוֹן ה”מדעי“, גם הבּוּז להלָך-נפש, גם הדבּקת-השלטים לכל רגשוֹת האדם, גם המִסגרוֹת הצרוֹת לכל הגוָנים של החיים. דבר שאין צוֹרך לאמרוֹ הוּא איפוֹא כּי אסוּר היה לדבּר בּאזניהם על רוּח האוּמה שאינוֹ לגמרי ושהוּא רק רֶזוּלטַט של אָפני חיים ידוּעים ואין להם דבר אליו, וּבכלל אין להם דבר אל האוּמה בּכללה, שצוּרתה ההיסטוֹרית אינה חשוּבה בּעיניהם לחלוּטין, אלא עסקם הוּא רק עם המהלך ההיסטוֹרי של תנאי-הקיוּם של יהוּדי-היוֹם… רק היוֹם, מבּלי כּל נגיעה בּעבר, רחמנא ליצלן. ואם לחָשם אדם על השנים הרבּוֹת של חיי בּני ישׂראל ועל כּל המוֹצאוֹת אוֹתם בּהמשך הזמן הרב הזה, שהרי כּל זה לא עבר מבּלי השאיר אחריו רשמים ידוּעים בּתכוּנת בּני ישׂראל הללוּ, וּמעכשיו, אם אנוּ רוֹצים לבנוֹת איזה דבר בּתוֹך אלוּ, הרי שעל כּרחנוּ להתחשב עם היסוֹד הזה – היה הלה בּעיניהם כּמבלה-עוֹלם. וּמימלא, אנחנוּ, הציוֹנים, אשר כּל העבר הקשה והמחריד שלנוּ היה יקר וקדוֹש לנוּ עד מאד, ולא כּדבר שצריך אוֹ שאפשר לשוּב אליו, אלא כּחוֹמר רב-ערך העוֹמד וקיים וּמצפּה שיעלוּהוּ ויִיצרוּ מתוֹכוֹ (כּלוֹמר: אנחנוּ איננוּ אנשים משוּעבּדים למסוֹרת, הרוֹצים לשוּב אליה על מנת להשליט אוֹתה בּחיינוּ. בּ.כּ.), – אנחנוּ ראינוּ בּאלה הידענים, הבטוּחים, המתלוֹצצים, כּמוֹ בּאחיהם מאמיני- ה”בּוּנד“, תוֹלדוֹת המצב הכּלכּלי של האוּמה הגוֹססת, אשר נשמוֹת בּניה פּרחוּ מתוֹכם ונכנסוּ לתוֹך פראזוֹת שאינן מעלוֹת ואינן מוֹרידוֹת”.

והלאה:

"וּזכוּרני, אָחי, פּעם אחת בּימים ההם נזדמנתי לפוּנדק אחד עם בּחוּר “טריטוֹריאַליסט”, שבּשעת דיבּוּרי עמוֹ הפליט מפּיו משפּטים בּטוּחים על ההיסטוֹריה הדוֹחפת את הפּרוֹליטריאט היהוּדי שבּרוּסיה

לריאַליזציה של הטריטוריאַליזמוּס. ואני, כּמוּבן, יצאתי מכּלַי: מה דוקא רוּסיה! וצעקתי מנַהמת לבּי: איזוֹ דחיפה! התגשמוּת הציוֹנוּת על תנַאי היא: אם לא יִמָצאוּ בּנוּ חלוּצים ואבדנוּ".

בּימים ההם עוֹד לא היתה שגוּרה המלה “חלוּץ”, אבל בּרנר כּבר ראה את נקוּדת-האחיזה היחידה בּזה, אם יִמָצאוּ בּנוּ אנשים אשר יתנוּ את חייהם על הגשמת הציוֹנוּת.

"והוּא ישב בּבטחה והצטחק. זה עתה בּא מהתם, וּבדיסקוּסיוֹת שבּתחוּם-המוֹשב, כּנראה, נוֹהגים אפילוּ הפּלשׂתינאים

בּטרמינים יוֹתר מדעיים. אז פּקעה סבלנוּתי ועברתי מהגנה לתגרה: אַתם – מה? מה? מה יקר לכם וּבמה אתם מוֹדים? ארץ תקוָתנוּ כּל הימים לחיי בּני-חוֹרין – ציוֹן – בּוּז וּשׂחוֹק; הלבוּש של כּל מה שהרה והגה רוּחנוּ בּכל הדוֹרוֹת וּבכל הארצוֹת – עברית – בּוּז וּשׂחוֹק. וּכלוּם יש איזה ממש בּקריאה בּעלמא: ארץ?"

כּאן בּא המרד. המרד בּא לא מתוֹך זה שהיתה לאנשים פּרוֹגרמה טוֹבה והם ידעוּ איך יצילוּ את העם, איך יצילוּ את הציוֹנוּת. זה היה מרד של יחידים, של בּוֹדדים, אשר לא ידעוּ בּעצמם שוּם דרך ולא היה להם שוּם בּטחוֹן בּאיזוֹ דרך שהיא. רק הבּוּשה שבּכּניעה, הבּוּשה שבּהסתגלוּת למצב הקיים – היא שדחפה אוֹתם.

זה היה אוּלי המרד הקשה בּיוֹתר שאפשר למצוֹא בּהיסטוֹריה האנוֹשית. יש מרד אשר אתה יוֹדע כּי לאחר שעוֹררת אוֹתוֹ ילכוּ אחריך המוֹנים. ואפילוּ היוֹם אתה בּוֹדד, ואפילוּ היוֹם אתה נוֹפל – הנך יוֹדע: המוֹפת שלך יעוֹרר אחרים. אוּלם בּני הדוֹר ההוּא, אלה שמרדוּ בּכל העוֹלם הרוּחני הקיים – להם לא היתה שוּם תקוה כּזאת; לאלה שכּתבוּ עברית ושהיוֹם עוֹד היוּ להם קוֹראים – לא היה להם שוּם בּטחוֹן שמחר יקראוּ עברית.

להרגשה זוֹ נתן בּרנר בּיטוּי בּ“אחרוֹנים על החוֹמה”, בּזמן שהוּא עוֹמד עם העתוֹן הקטן הזה שיצר בּגוֹלה הלוֹנדוֹנית, “המעוֹרר”, וּמסביבו חבריו – גם חבריו הקרוֹבים מאד – אשר עזבוּ את המערכה, עזבוּ את השפה העברית; והוּא, גם בּזמן שהוּא כּוֹתב עברית, אין לוֹ קשר עם בּעל-הבּית העברי, כּלוֹמר: אוֹתוֹ חוּג של משׂכּילים, למדנים, בּעלי-בּתים, שהם הקוֹראים עברית, הם כּלל אינם מבינים את חייו הנפשיים, אינם מבינים כּלל על מה הוּא מדבּר. בּאוֹתה שעה אוֹמר בּרנר:

"ואוּלם אנחנוּ, אנחנוּ, אשר הצעקה הכּבוּשה: “ארץ!” יוֹצאת מתוֹכנוּ לא בּכדי לקיים את המצוה המַטריאַליסטית-ההיסטוֹרית של פּרוֹליטריזציה, כּי אם מפּני שאנוּ חוֹששים, בּגוֹדל יסוּרינוּ,

לכליוֹננוּ הלאוּמי, לכליוֹן-עַם-היהוּדים, מפּני שעינינוּ פּקוּחוֹת

לראוֹת את אפשרוּת האבדן המוּחלט שלנוּ ואתנוּ גם אבדן לשוֹננוּ, לשוֹן אליעזר בּן-חנניה ויוֹחנן מגוּש-חלב, אנחנוּ אוֹמרים: אמת, ספרוּתנוּ העברית בּזמן האחרוֹן, כּפי הנראה, הוֹלכת וחדלה מהיוֹת האבוּקה המאירה שלנוּ. ואם עוֹד שנוֹת מספּר כּאלה, אם עוֹד שנוֹת מספּר של רפיוֹן-רוּח ולא-גאוּלה – ולא תהי עוֹד ספרוּתנוּ העבריה האוֹצר הגדוֹל לנשמת אוּמתנוּ. ואוּלם אנחנוּ איננוּ כּמוֹכם".

היינוּ: כּמוֹכם האידישיסטים, הבּוּנדאים, הטריטוֹריאַליסטים, האוֹמרים “החיים על צדנוּ”, “אנחנוּ המנצחים” –

"ואוּלם אנחנוּ איננוּ כּמוֹכם להתפּאר כּל היוֹם, כּי

החיים על צדנוּ הם; אנוּ, העברים, יוֹדעים כּי הזרם אל מוּל פּנינוּ הוּא, כּי קשה היא דרכּנוּ, כּי החיים בּאים לכלוֹת את נפשנוּ. בּרם אנוּ, היהוּדים הצעירים, בּני העברים הקדמוֹנים, אנוּ אשר סוֹפרי יהוּדה וחוֹזיה מימוֹת מיכה וירמיהוּ עד פּרץ בּן-משה ואחריו, נתנוּ את העוֹלם בּלבּנוּ; אנוּ אשר הלשוֹן העברית החיתה והעשירה את נפשוֹתינוּ, אשר שיוּר אין לנוּ מבּלעדיה, אשר היא היא מקוֹר חיינוּ, חלק מסוֹד הוָיתנוּ ואחוּזה וּקשוּרה בּכל עצמוֹתינוּ – אנוּ איננוּ רוֹצים

בּזה, וּלעוֹלם איפוֹא, וּבשוּם אוֹפן לא נַשלים את הרעה הזאת, וּלעוֹלם איפוֹא, וּבשוּם אוֹפן לא נוּכל להישקט ולראוֹת ניר אוֹבד ליתר הפּליטה. אחרוֹנים נישאר על החוֹמה".

וּבכן, הנכוֹנוּת הזאת בּאה רק מתוֹך אוֹתוֹ רגש הכּבוֹד העמוֹק שאינוֹ נוֹתן להם בּשוּם אוֹפן להיכּנע לגוֹרל זה המשעבּד

אוֹתם.

בּמקוֹם אחר, כּאשר יוֹחנן שב“מעֵבר לגבוּלין” רוֹצה

להסבּיר מה הציוֹנוּת בּשבילוֹ, הוּא שאיננוּ מאמין בּציוֹנוּת,

אוֹמר:

“יכוֹל הייתי לחלוֹם ירחים שלמים, לילה לילה, שהנני נוֹפל חלל בּתוֹר איש-צבא בּמלחמתי, מלחמת-דמים, בּעד פּלשׂתינה. אבל פּקוּח-עינים למדי הייתי תמיד לבלי ראוֹת, כּי אין הכּרה ציוֹנית בּתוֹך המוֹן בּית ישׂראל וכי אי אפשר שתהא הכּרה כּזאת בּתוֹכם”.

הציוֹנוּת בּשבילוֹ אינה ענין של נוּסחה תיאוֹרטית, כּי אם הרבּה יוֹתר מזה:

“כּי בּשביל להיוֹת ציוֹני צריך להיוֹת מקוֹדם אדם המבין צערה של אוּמה וּטרגדיה של אוּמה, אדם נקי-הלבב וּצלול-הדעת, ויחד עם זה מאמין בּאפשרוּת אי-האפשרוּת, וחזק לאין גבוּל לעבוֹד בּשבילה וללכת בּלא-דרך”.

וּפה בּאה מיד הנימה העצוּבה:

“ואנשים כּאלה הלא אין בּתוֹכנוּ, אינם, אינם!..”

שׂמתם אוּלי לב שכּל סיפּוּרי בּרנר בּנוּיים כּמעט תמיד

על פּי מבנה אחד: מחוּץ לאוֹתם האנשים שהוּא מגלה את כּל קלוֹנם, שהם בּשבילוֹ משהוּ משוּקץ וּמתוֹעב, יש אצלוֹ בּעצם שני סוּגים של גיבּוֹרים חיוּביים, אוֹ נכוֹן יוֹתר: יש אצלוֹ גיבּוֹר חיוּבי אחד, שהוּא מפצלוֹ לשני אנשים. האחד הוּא אדם נלבּט מאד, סמל היאוּש, סמל הראִיה הקוֹדרת; השני הוּא האדם הנשאף, שאוֹתוֹ הוּא מציג לעצמוֹ כּמוֹ אידיאל. למשל בּ“מסביב לנקוּדה”, ששם ניתנה האוירה של הנוֹער היהוּדי המַהפּכני, והוּא נכתב עוֹד בּהיוֹת בּרנר צעיר מאד – יש גיבּוֹר אחד אַבּרמסוֹן (הוּא בּרנר עצמוֹ), שהוּא כּל הזמן נלבּט מכּאן לשם; ועוֹמד לפניו האיש אוּריאל דוידוֹבסקי – מישהוּ הפּוֹרש מן החיים לגמרי. הגיבּוֹר של בּרנר היה בּאוֹתה תקוּפה אדם הפּוֹרש מן החיים, שאינוֹ רוֹצה בּהם, זוֹרק אוֹתם.

אבל מלבד אלה, הרי הגיבּוֹרים של בּרנר הם כּמעט אנשים אילמים, אנשים שאינם בּעלי-כּשרוֹן, לא אנשי כּתיבה ולא אנשי הגוּת גדוֹלה, כּי אם אנשים אשר כּוֹחוֹת הנפש שבּהם עוֹלים על כּל השאר. הם אינם צריכים ללכת בּדרך הארוּכּה של חקירה כּדי להגיע לאמת, – הם מבינים מה עליהם לעשׂוֹת, ויש להם הכּוֹח של העשׂיה. בּסיפּוּרוֹ “מעֵבר לגבוּלין” מוֹפיע אדם אחד, חזקוּני, שאין לוֹ כּמעט מלים בּפיו, הוּא מתבּטא בּמלים מצוּמצמוֹת מאד, אבל הוּא תמיד יוֹדע לבוֹא בּשעה רעה וּלהציל, הוּא תמיד יוֹדע מה עליו לעשׂוֹת. כּיוֹצא בּזה הגיבּוֹר השני שלו, אברהם מנוּחין, אשר בּשעה שפּגש אוֹתוֹ – האירה לוֹ “שמש ילדוּתוֹ”, שמש החוּמש.

והנה אחד הגיבּוֹרים של בּרנר בּ“מן המיצר” – מַהפּכן גדוֹל שנשלח לסיבּיריה, ושם עוֹברת עליו מהפּכה נפשית גדוֹלה מאד. בּדמוּת זוֹ וּבמוּשגים אלה, אפשר לוֹמר כּי בּרנר כּאילוּ מבשׂר את דמוּת האדם שהוּא רוֹצה לראוֹת בּעליה השניה:

"הגבוּרה… כּן, כּן, חייו בּסיבּיריה הוֹרוּהוּ: לא בּרגע הגבוּרה, כּי אם בּהתמדה, בּהן תמידי, בּמעשׂי וּבחיי יום יוֹם. יוֹדע הוּא מן הנסיוֹן: נקל ואפשרי להיוֹת אמיץ לשעה, להתגבּר על נסיוֹן קשה, למסוֹר את הנפש ולעשׂוֹת פּעם מעשׂה שלא יֵעָשׂה, לצאת בּפלוּגה של הגנה נגד קהל רוֹצחים בּמוּנדירים וּבלי מוּנדירים, ואפילוּ לצאת לגרדוֹם. אבל כּשהתחיל לחיוֹת בּערבוֹת סיבּיריה יוֹם, שני ימים, שלוֹשה ימים, ארבּעה ימים, וּבכל יוֹם ויוֹם לדאוֹג שלא למוּת בּרעב, בּכל יוֹם ויוֹם

לראוֹת את הכּליוֹן שמסביב, בּכל שעה ושעה להתענוֹת מגָלוּת-סיבּיריה בּכל פּרטיה וּבכל קטנוּיוֹתיה, וּבכל זאת לא להיוֹת תוֹהה על הראשוֹנוֹת, לא נוֹפל בּרוּח – אז הבין כּי המדרגה היוֹתר רמה היא: לעמוֹד על משמר של חשיבוּת-האדם בּלי הפסק, שעוֹת, ירחים ושנים, להתיחס כּאדם תקיף אל כּל הנפגש גם – וּביחוּד – בּפעוּטוֹת, בּנמוּשוֹת, בּשוֹנוֹת… להיות בּחינת אב לכל יתמוּת שבּעוֹלם".

כּאן אוּלי הפּילוֹסוֹפיה היוֹתר עמוּקה של בּרנר.

"ואם לא לרגע, אלא לימים וּלשנים. היעמוֹד בּוֹ לבּוֹ אם יפָּגש בּזה בּמציאוּת? – על כּגוֹן דא, ורק על כּגוֹן דא, יש לדאוֹג, אילמלא היתה הדאגה בּכלל מן המידוֹת הבּלתי-מהוּגנוֹת. הצוֹרך לזה – יוֹדע הוּא בּרוּר – נוֹבע מעצמוּתוֹ; צוֹרך זה, להיוֹת כּך ולא אחר, שלוֹ הוּא, לא מבּחוּץ בּא אליו, אבל מה בּכך – היכוֹל יוּכל? כּוֹחוֹ המיוּחד הוּא בּזה שאינוֹ תלוּי בּמפריעים קלים, חיצוֹניים, שאינוֹ מתירא מפּני

אי-נעימוּיוֹת שוֹנוֹת, העוֹמדוֹת בּדרך כּצר… אבל בּכל זאת… כּלוּם די בּזה?.."

המרד שאנשי העליה השניה מרדוּ בּמקוּבּלוֹת התכּוון לא רק לחלקים האנטי-ציוֹניים שבּעם היהוּדי. אוּלי יוֹתר מזה הם מרדוּ קוֹדם כּל בּציוֹנוּת עצמה, כּמוֹ שהיא, הם ראוּ את הציוֹנוּת כּמוֹ שהיא, שאף היא אינה אלא ענין לדיבּוּרים, אף היא אין בּה שוּם מעשׂה של גבוּרה, אף היא אין בּה נכוֹנוּת להסיק את המסקנוֹת האחרוֹנוֹת. וּכשם שהנכוֹנוּת לעלוֹת לארץ ינקה אצלם מהרצוֹן להסיר מעליהם את אבק החיים ההם, כּך גם ינקה עלייתם מתוֹך שלילה גמוּרה של הציוֹנוּת כּמוֹ שהיא.

אדם כּר' בּנימין, שעכשיו הוּא שקוּע הרבּה בּעוֹלם החרדי וּבשעתוֹ היה אחד האנשים הראשוֹנים של העליה השניה ואחד העוֹזרים הנאמנים של בּרנר, כּוֹתב בּזמן שהוּא נמצא כּבר בּארץ-ישׂראל:

“וּבמטוּתא מכּם, אחים אהוּבים, אַל נא תזכּירוּ לי את ה”ציוֹנוּת“. מלה זוֹ מתחילה להחניקני, להעיק על נשימתי. גם בּימיה הטוֹבים לא עלתה לגדוּלתה בּזכוּת עצמה, אלא בּזכוּת נוֹשׂאה. גם אז היה הרצל העיקר והיא הטפל”.

כּלוֹמר, את הגילוּי של גבוּרה, של הוֹד, הוּא ידע בּהרצל ולא בּציוֹנים:

“ועכשיו מה היא כּי תחריד את מנוּחתנוּ? וּמה קוֹל הענוֹת והיבבוֹת, אם אלה שאתם קוֹראים להם “ציוֹנים” אינם חיים על פּי מַסקנוֹתיה של מלה זוֹ?”

אי אפשר היה כּמעט להגיע לארץ-ישׂראל אילמלא המרד הזה בּציוֹנוּת, מפּני שהציוֹנוּת לא דרשה כּלוּם. מחוּץ לענינים בּוֹדדים לא בּאה הציוֹנוּת בּתביעה מאת אנשיה: הגשימוּ אַתם את הציוֹנוּת!

בּמשך שנים רבּוֹת היוּ הציוֹנים החשוּבים אוֹמרים כּי

אסוֹנה של הציוֹנוּת הוּא שבּאים לארץ אנשים בּלי אמצעים והם נוֹפלים למעמסה על הקוּפּה של חוֹבבי-ציוֹן. אמנם, הדבר הזה בּאמת איננוּ כּל כּך נלעג. הקוּפּה של חוֹבבי-ציוֹן היתה אוּמללה מאד, דלה מאד. היא ראתה את עצמה כּמחוּיבת תמיד לסתוֹם איזה חוֹר אצל האִכּר אוֹ הפּוֹעל הנמצא בּארץ. כּאשר שאלו פּעם את לילינבּלוּם מה עוֹשׂה ועד חוֹבבי-ציוֹן, אמר: “פָּגרה פּרה, קוֹנים פּרה”. כּלוֹמר, זה היה כּל הענין של הציוֹנוּת: כּשאצל אכּר מתה פּרה, יוֹשב הועד בּאוֹדיסה וּמחליט להקציב הקצבה בּשביל פּרה חדשה. לילינבּלוּם סימל בּזה את היקף הפּעוּלה הציוֹנית בּאוֹתוֹ זמן. בּתנאים אלה, כּל פּעם שנוֹדע שישנם איזה צעירים נלהבים הרוֹצים לעלוֹת לארץ, היוּ חוֹבבי-ציוֹן רגילים לפרסם כּרוּזים “אַל תעפּילוּ!” – אתם רק תפּלוּ למעמסה, אתם תחזרוּ אחר כּך לחוּץ-לארץ מיוּאשים!

זו היתה כּל התוֹרה של הציוֹנוּת. הציוֹנוּת כּוּלה היתה ציוֹנוּת על תנאי. בּעצם, לא היה בּנדוֹן זה הבדל בּין התיאוֹריה שאמרה שקוֹדם צריך לבוֹא לארץ הוֹן פּרטי, ואחר כּך, בּעקבוֹתיו, יבוֹא הפּרוֹליטריוֹן, וּבין התיאוֹריה של חוֹבבי-ציוֹן. מצד אחד היה זה ניסוּח מַרכּסיסטי-מדעי, אבל בּעצם גם בּעל-הבּית הציוֹני חשב כּך: צריך שיִמָצאוּ יהוּדים עשירים, אשר מתוֹך אידיאליזם, אוֹ מתוֹך תקוה לעסקים טוֹבים, יבוֹאוּ לארץ, וּמקרבּם תיבּנה הציוֹנוּת. הציוֹנוּת לא ידעה מה לעשׂוֹת בּאוֹתוֹ החוֹמר האנוֹשי הכי-יקר שלה. אפשר לוֹמר, שכּמעט מן הימים הראשוֹנים שחדלה עליית בּיל"וּ – והיא חדלה מיד – מהימים שאנשי פּייאֶרבּרג שאלוּ “לאָן”, לא ידעה הציוֹנוּת מה לוֹמר לאנשיה וּלנאמניה.

אפס-מעשׂה זה, יוֹתר מכּל אידיאוֹלוֹגיה אנטי-ציוֹנית, יוֹתר מאוירת המהפּכה הרוּסית, אפס-המעשׂה שהיה כּרוּך בּציוֹנוּת כּל הימים – הוּא אשר רצח את אנשיה אוֹ שהפך אוֹתם למבַלי-עוֹלם אוֹ לאנשים שׂבעים וּמדוּשנים, כּלוֹמר, הוֹציא מהם כּל רצוֹן של הגשמה ציוֹנית, אוֹ שאמר להם: מי שרוֹצה בּאמת בּחיים עשירים, חיים מלאים, ילך למקוֹם אחר – אצלנוּ אין לוֹ מה לעשׂוֹת.

ודרוּש היה שמצד אחד תתרוֹפף האמוּנה בּזה שבּאמצעי הדיפּלוֹמַטיה וּבדרך הזאת (לאמוֹר, בּדרך של אוֹרגַניזציה ותעמוּלה וקוֹנגרסים) יכוֹלים להגשים את הציוֹנוּת (והיא נתרוֹפפה בּ-1903, בּתקוּפה שבּה התחיל ענין אוּגַנדה); וּמצד שני דרוּש היה שיקוּם טיפּוּס אנוֹשי אחר, אשר יגלה מחדש בּקרבּוֹ אוֹתה תחוּשה שגילוּ אנשי “בּיל”וּ", יגלה אוֹתה נגד כּל המגמוֹת השוֹלטוֹת בּציוֹנוּת הרשמית.

הראשוֹנים שגילוּ לעצמם את ההכרח הזה היוּ אנשי קבוּצת “פּוֹעלי-ציוֹן” מהוֹמל, עליה עברוּ הפּרעוֹת בּהוֹמל ואנשיה השתתפוּ בּהגנה העצמית; וּמאידך עדיין לא הספּיקה קבוּצה זאת להיוֹת קרבּן הטריטוֹריאַליזם. קבוּצה זאת היא אשר פּתחה בּראשוֹנה את הדרך של העליה השניה לארץ.

עד כּמה שענין הבּגידוֹת הציוֹניוֹת הן חלק, אפשר לוֹמר חלק איוֹם, אבל חלק המלַוה את כּל הפּעוּלה הציוֹנית, תוּכלוּ ללמוֹד מהעוּבדה שאֵלה אשר עלוּ ראשוֹנים מהוֹמל, אוֹתה קבוּצה אשר ממנה יצאוּ אנשי “השוֹמר”, אנשי הבּטחוֹן בּארץ ואנשים שפּנוּ אל העבוֹדה בּארץ, אלה אשר מחבריהם יצרוּ את עין-גנים וּמהם הלכוּ לקוֹלקטיב בּסג’רה (בּעצם היתה זאת קבוּצה לא כּל כּך גדוֹלה, מיחזקאל חַנקין הצייד והשוֹמר, שהיה הגדוֹל שבּחבוּרה, עד אליהוּ אֶבן-טוֹב, הצעיר שבּחבוּרה), כּל אלה היוּ בּטוּחים שהם פּוֹתחים דרך רחבה בּשביל חבריהם שיבוֹאוּ אחריהם. אבל כּל אוֹתם החברים שהיוּ אתם יחד שוּתפים לאוֹתה חוָיה, החברים ששלחוּ אוֹתם – הם כּוּלם, לאחר חצי שנה אוֹ שנה, היוּ כּבר בּמחנה הטריטוֹריאַליסטים, מחוּץ לציוֹנוּת. וכך היה גוֹרלם של רבּים שפּתחוּ את הדרך מתוֹך אמוּנה שיש מי שיבוֹא בּעקבוֹתיהם. אלה האנשים אשר למענם הלכוּ, אם אפשר לוֹמר כּך, ראשוֹני העוֹלים מבּני העליה השניה, אלה האנשים שנשארוּ אחריהם בּגוֹלה, לא היתה להם הנשימה הארוּכּה, לא היה בּהם כּוֹח-האמוּנה וכוֹח-הנאמנוּת כּדי להצטרף אליהם.

המפעל הציוֹני שוֹנה מכּל שאר מפעלי השחרוּר בּזה ששׂדה-הפּעוּלה שלוֹ נמצא לא בּמקוֹם שהתנוּעה קיימת. התנוּעה קיימת בּגוֹלה; שׂדה-הפּעוּלה שלה, כּלוֹמר, מקוֹם ההגשמה – ארץ-ישׂראל. המעבר הזה הפּשוּט – הפיסי, הגיאוֹגרפי – שהוּא תנאי להגשמת הציוֹנוּת, איננוּ יכוֹל להיעשׂוֹת על ידי החלטה בּלבד, על ידי ויכּוּח. הוּא זקוּק למאמץ מיוּחד. והמאמץ הזה אינוֹ פּשוּט.

כּיון שהמַעבר לארץ-ישׂראל הוּא תהליך ממוּשך, הדוֹרש גם אמצעים גדוֹלים מאד, לכן התרגלה התנוּעה הציוֹנית למחשבה שאפשר לקיים את הציוֹנוּת כּמעט בּלי כּל עליה.

המחשבה הציוֹנית הרשמית של אוֹתה תקוּפה לא ידעה איזוֹהי הדרך הישירה לארץ-ישׂראל, וגם התחמקה מתשוּבה בּרוּרה על זה. המחשבה הפּוֹליטית, מחשבתוֹ של הרצל, אמרה גלוּיוֹת: אין צוֹרך עכשיו בּעליה. הרצל גם טען שעליה בּלא צ’ארטר תזיק; אבל כּאשר יוָצרוּ תנאים פּוֹליטיים חדשים ויוָצרוּ המכשירים החשוּבים – תבוֹא בּבת אחת עליה המוֹנית.

ולכאוֹרה, כּלוּם יש שֵם נערץ בּתנוּעה הציוֹנית מאשר הרצל? אין בּתנוּעה הציוֹנית סמל אחר לאישיוּת, שנשׂרפה על מוֹקד העם בּגבוּרה כּזאת וּביוֹפי כּזה כּמוֹ הרצל. אבל הרצל מלא שגיאוֹת. הדביקוּת שלנוּ בּהרצל היא בּנקוּדה אחת, אוֹ נאמר בּשתי נקוּדוֹת: בּרעיוֹן של מדינת-היהוּדים, כּלוֹמר, הרעיוֹן של יציאת מצרים, של העברת היהוּדים הגדוֹלה לארץ-ישׂראל; וּבסמל האישי – בּטוֹהר, בּשלימוּת, בּהתמסרוּת הגמוּרה לענין גאוּלת העם, עד כּדי שלא להשאיר פּינה אחת מחוּץ לשאיפה זוֹ. בּמוּבן זה לא היה אוּלי שוּם אדם בּין מנהיגי התנוּעה אשר חייו האישיים התלכּדוּ בּמידה כּזאת עם האידיאה, כּמוֹ שזה ניתן אצל הרצל – דוקא אצל אדם זה שבּא אלינוּ מרחוֹק, שלא ידע את העם. אבל בּמידה שהענין מגיע לשאלוֹת אחרוֹת מסוּימוֹת – שאלת הפּוֹליטיקה שלוֹ, אוֹ שאלת אוּגַנדה, אוֹ יחסוֹ להתישבוּת בּארץ, אוֹ יחסוֹ לענין העליה לפני הצ’ארטר – אנחנוּ חוֹלקים עליו, וּבאוֹפן יסוֹדי מאד.

אחר כּך בּאוּ אנשים אשר קראוּ לעצמם “הֶרצליסטים” – והם היוּ כּוּלם ננסים, לא היה להם שוּם דבר מגָדלוֹ של הרצל. היתה קבוּצה שלמה בּאירוֹפּה שדָגלה בּשם הרצליזם – הם את גדלוֹ לא השׂיגוּ, אבל נאחזוּ בּכל שגיאוֹתיו. ואוּלי בּצדק קראוּ לעצמם “הרצליסטים”, מפּני שהיוּ קשוּרים

בּהערצה אישית אליו, מפּני שהאמינוּ בּוֹ מאד, מפּני שאוּלי קידשוּ את כּל שגיאוֹתיו. אבל אנחנוּ לא הלכנוּ אחריהם.

וּבכן, המחשבה הציוֹנית הפּוֹליטית אמרה: אין כּל ענין בּהתישבוּת קטנה בּארץ-ישׂראל, מפּני שהיא תיצוֹר רק מכשוֹלים; היא איננה יכוֹלה להצליח. וגם הביאוּ ראָיוֹת להנחה שלהם: הן רוֹאים אנחנוּ שכּל מה שנעשׂה בּארץ-ישׂראל עד עכשיו לא הצליח!

היתה התנגדוּת לעליה גם מצד ציוֹנים, שקראוּ לעצמם ציוֹנים מעשׂיים, אוֹ חובבי-ציוֹן, כּלוֹמר: אלה שלא האמינוּ בציוֹנוּת המדינית, אוֹ שלא הסתפּקוּ בּה, ועבדוּ עבוֹדה מעשׂית. גם הם התנגדוּ לעליה. הם אמרוּ: לא תהיה עליה עד שלא יקוּמוּ בּארץ מפעלים אשר יאַפשרוּ לאדם קיוּם הוֹגן, עד שיבוֹא הוֹן פּרטי לארץ. בּהוֹן ציבּוּרי לא האמינוּ עדיין, כּי ההוֹן הציבּוּרי בּאוֹתה תקוּפה מַשמעוּתוֹ היתה

פּרוּטוֹת, ולא האמינוּ שאפשר לבנוֹת מדינה בּפרוּטוֹת. לכן אמרוּ: כּאשר יעלוּ לארץ-ישׂראל הרבּה אנשי-תעשׂיה, אנשי-רכוּש, והם יפַתחוּ את הארץ, ויהיה אחר כּך חשבּוֹן ליהוּדי לבוֹא לארץ – אז יבוֹאוּ ההמוֹנים.

לכאוֹרה היוּ הדברים הללוּ הגיוֹניים מאד. לכאוֹרה היה הגיוֹני לוֹמר שבּלי הוֹן אי אפשר לבנוֹת את הארץ, ושבּהוֹן של פּרוּטוֹת וּנדבוֹת גם כּן אי אפשר לבנוֹת את הארץ. כּן היה הגיוֹן מסוּים בּזה שבּלי תנאים פּוֹליטיים נוֹחים וּמסַייעים להגירה – אי אפשר לסדר את העליה.

כּל זה הגיוֹני מאד, אבל כּשלא היתה כּל אפשרוּת לקשוֹר את ההוָיה שלנוּ עם ההגיוֹן הזה – לא עזר ההגיוֹן הזה בּמאוּמה.

כּל פּעם שניצנץ רעיוֹן העליה היוּ התנוּעה והמציאוּת המרה דוֹחוֹת אוֹתה אחוֹרנית: כּלוֹמר, היוּ כּשלוֹנוֹת. בּאמת לא היוּ תנאים בּארץ להתקיים בּה; כּל גל של עליה פּגש לעוּמתוֹ, בּדרכּוֹ, גל של יציאה, ולא היה מוֹצא מהמצב הזה.

יש סיפּוּר אחד משנת בּוֹא הבּיל“וּיים לארץ-ישׂראל, סיפּוּר החוֹזר כּסמל מפלצתי כּמעט לגבּי כּל גל של עליה. אחד הבּיל”וּיים מסַפּר שבּזמן שהאניה שבּה נסעוּ לארץ-ישׂראל הגיעה לקפריסין, פּגשוּ בּפליטים חוֹזרים מחוֹף יפוֹ “וּפיהם מלא קללה ונאצה”.

תארוּ לכם את ההרגשה הזאת של בּיל"וּיים אשר עוֹד בּטרם הגיעוּ לחוֹף הארץ ראוּ אניה חוֹזרת וּבה יהוּדים מוּשבים מחוֹף יפוֹ.

והאנשים לא בּלבד שהם עוֹזבים את הארץ, כּי אם פּיהם מלא קללה ונאצה על הארץ – והם כּבר האנשים אשר ישׂאוּ עמם את האַנטי-ציוֹנוּת, את השׂנאה לארץ.

אני בּעצמי יכוֹל להעיד על כּך מנסיוֹני. עוֹד לפני שהגעתי לארץ, עוֹד בּדרך, בּמלוֹן אחד בּאוֹדיסה, כּבר מצאתי פּליטים חוֹזרים מארץ-ישׂראל, אשר דיבּרוּ על לבּנוּ שלא נסע (מתוֹך ידידוּת, כּמוּבן). וכאשר הגעתי לארץ-ישׂראל, הרי בּאוֹתן הסירוֹת שבּאוּ בּהן אנשים לקבּל את פּנינוּ היוּ אחרים שאמרוּ לנוּ: שוּבוּ. וכך היה כּאשר ירדנוּ לחוֹף. חזיוֹן זה ראינוּ בּימי העליה השניה בּכל מיני צוּרוֹת; בּהוֹפעת אנשים מוּפקרים, שישבוּ בּארץ משך זמן מה וחיכּוּ לאניה לחזוֹר, וּבינתים, עד בּוֹא אניתם, הטיפוּ לעזיבת הארץ. כּך היה בּמלוֹן הראשוֹן שנכנסתי שמה בּיפוֹ. לנתי בּחדר אחד עם אדם שלמחרת צריך היה לחזוֹר בּאניה; הוּא היה חלוּץ שעבד בּארץ איזה זמן, אבל הוּא כּבר הסבּיר לי מדוּע הוּא צריך לעזוֹב את הארץ. ואם אתם רוֹצים, הרי גם הפרַקציה הקוֹמוּניסטית, עם האוירה שלה, עם השׂנאה שלה לארץ – היא גלגוּל אחר, בּטרמינוֹלוֹגיה חדשה, של אוֹתוֹ הטיפּוּס האנוֹשי: אוֹתה הרוּח, אוֹתה האוירה.

כּיון שכּל עליה לארץ, כּל עליה ריאַלית, היתה קשוּרה עם יאוּש, עם אכזבוֹת מרוֹת מאד, עם טוֹרח ציבּוּרי, עם בּקשת אמצעים לעזרה ציבּוּרית – התחילה להתקיים ציוֹנוּת בּלי עליה; חשבוּ שאפשר לקיים חיבּת-ציוֹן בּלי עליה.

מטעם חוֹבבי-ציוֹן היוּ מתפּרסמים בּעתוֹנים כּרוּזים בּשם

“אַל תעפּילוּ”, שהיוּ כּתוּבים על ידי אדם שהיה מראשי אבוֹת הציוֹנוּת וּמיקירי הציוֹנוּת. זה היה לילינבּלוּם – אחת הדמוּיוֹת הגדוֹלוֹת בּתנוּעה הציוֹנית, אדם אשר על פּי כּל גוֹרל חייו היה פּרוֹליטרי שבּפּרוֹליטריים, אדם אשר גוֹרלוֹ של העוֹבד נגע עד עוֹמק נפשוֹ כּל ימי חייו, אשר היה חבר לסוֹציאליסטים היהוּדים הראשוֹנים; אחד האישים שניתח את מהוּת הציוֹנוּת (החוֹברת שלוֹ המפוּרסמת “תחיית ישׂראל על אדמת אבוֹתיו” היא אחד מספרי-היסוֹד של הציוֹנוּת) ואשר כּל חייו נתרכּזוּ בּמפעל הקטן של ארץ-ישׂראל, ואף על פּי שהיוּ לוֹ חלוֹמוֹת גדוֹלים הסתגל לעבוֹדה היוֹם-יוֹמית, הפּעוּטה בּיוֹתר ואף רגע לא הניח את ידוֹ הימנה. לילינבּלוּם זה הגיע לידי כּך שבּזמן שבּאה הידיעה כּי פּקידי האַדמיניסטרציה של הבּרוֹן החליטוּ לא לתת יוֹתר עבוֹדה לצעירים יהוּדים, הוּא כּוֹתב מאמר ואוֹמר שהוּא שׂמח לידיעה זוֹ, כּי ממנה תצמח תשוּעה גדוֹלה לישוּב. צריך לשׂים קץ למצב הזה, שנמצאים בּארץ איזה חוֹלמים המסַכּנים את עצמם וּמסַכּנים את הישוּב וגוֹרמים לוֹ רק צרוֹת.

את זה כּוֹתב ידיד גדוֹל של הפּוֹעלים בּארץ-ישׂראל. אדם שכּל תקותוֹ היתה ישוּב ארץ-ישׂראל! והוּא רוֹאה בּאי-עליה הצלה של חיבּת-ציוֹן, מפּני שזוֹ כּוֹרעת תחת העוֹל של אנשים שלא יצלחוּ. לכן בּאה המסקנה: אדם שאין לוֹ כּסף – אין לוֹ מה לעשׂוֹת בּארץ-ישׂראל.

בּמשך תקוּפה ארוּכּה השלימה המחשבה הציוֹנית עם הנחה הזאת, שאין הציוֹנוּת חייבת בּהגשמה אישית. גם אלה שבּאוּ לטהר את הציוֹנוּת, להרים אוֹתה, כּמוֹ אחד-העם, אשר גילה את כּל החוּלשוֹת של חיבּת-ציוֹן, גם אוֹתה תנוּעה שקמה בּסוֹף שנוֹת השמוֹנים, תנוּעה זוֹ

הידוּעה בּשם “בּני-משה”, אשר בּאה להכניס רוּח חדשה בּציוֹנוּת – גם תנוּעה זאת רק דרשה מחבריה שיקראוּ ספר עברי, שיתענינוּ בּחינוּך עברי וכדוֹמה, אבל לא דרשה מהם שוּם שינוּי בּחיים.

אקרא לכם בּית אחד מבּרכה לראש-השנה בּחרוּזים, שנכתבה בּערך בּאוֹתה תקוּפה:

מִמַּעֲמַקֵּי לְבָבִי אֵלֶיךָ אָבִיאָה

שְׁאֵלַת עִבְרִי מֵאֱלֹהָיו, בִּרְכַּת הַבְּרָכוֹת:

יִתֶּנְךָ אֱלֹהִים שָׁלֵו בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה

וֶהֱשִׁיבְךָ צִיּוֹנָה לִשְׂבּוֹעַ שְׂמָחוֹת.

לכשתרצוּ זוֹהי כּמעט כּל הפּילוֹסוֹפיה של חיבּת-ציוֹן בּדוֹר ההוּא.

ודאי תשתוֹממוּ מאד אם אוֹמַר לכם מיהוּ בּעל החרוּזים הללוּ. וּבכן, זהוּ בּיאליק, בּיאליק הצעיר, בּזמן שהיה עוֹד בּחוּר-ישיבה בּווֹלוֹז’ין; זה היה אחד השירים הראשוֹנים שלוֹ.

מוּבן, נמצאוּ תמיד אנשים בּוֹדדים אשר המסקנוֹת שהם הסיקוּ מהחוֹברת של פּינסקר, אוֹ מחוֹברת של לילינבּלוּם, אוֹ משיר של בּיאליק, אוֹ ממאמר של אחד-העם, היוּ אחרוֹת. אבל רוּבּם הגדוֹל שילם בּעד זה מחיר יקר מאד.

תמיד נמצאוּ בּוֹדדים שעלוּ לארץ-ישׂראל – מבּיל“וּ ועד בּוֹא העליה השניה. אגב קוֹראים לה, לדעתי, לא בּצדק “עליה שניה”. מפּני שאת עשׂרים וארבּע השנים, מהתחלת העליה הראשוֹנה בּתרמ”א עד תרס"ד (1904–1881), אנחנוּ מאחדים בּעליה אחת. אבל בּעצם לא היתה זוֹ עליה אחת, – אלה היוּ גלים שוֹנים של עליוֹת.

הגל הראשוֹן היה בּ-1882–1881, והגל הזה כּמעט שנפסק כּבר בּשנת 1884. אחר כּך בּא גל שני, בּ-1887; וגל שלישי גדוֹל של עליה, ואפילוּ גדוֹל מאד, היה בּשנת 1891 – עליה שהיא בּאמת צריכה היתה להיוֹת העליה השניה (זוֹ העליה, אשר משֶׁה סמילנסקי היה בּין בּאיה).

בּשנת 1891 היה גירוּש מוֹסקבה וּבה הוּחמר מאד המצב בּרוּסיה. היהוּדי לא זכה לשבת “שָלו בּארץ נכריה”. כּל גל וגל ציוֹני היה קשוּר תמיד בּאיזוֹ קטסטרוֹפה יהוּדית. מתוֹך שלוה בּארץ נכריה עלוּ אוּלי יחידים לארץ-ישׂראל – המוֹנים מעוֹלם לא עלוּ מתוֹך שלוה בּארץ נכריה.

אם העליה הראשוֹנה יסדה את ראשוֹן-לציוֹן, ראש-פּינה, זכרוֹן-יעקב, בּנתה מחדש את פּתח-תקוה, יסדה את נס-ציוֹנה, עקרוֹן, יסוּד-המעלה (שבע מוֹשבוֹת היוּ קשוּרוֹת על העליה הראשוֹנה) – הרי העליה משנת 1891 נתנה את שתי המוֹשבוֹת החשוּבוֹת מאד: את רחוֹבוֹת ואת חדרה. שתים אלוּ הן היחידוֹת שנשארוּ לנוּ מהגל העצוּם ההוּא של עליית 1891.

וּבכן, אנשים בּוֹדדים, חוֹלמים צעירים, רכּים, עלוּ

לארץ-ישׂראל בּמשך כּל הזמן. הטיפּוּס האנוֹשי הזה של החלוּץ, אשר התחיל עם אנשי בּיל"וּ, היה בּא כּפעם בּפעם. אבל מחייהם וּמגוֹרלם נשארוּ לנוּ שׂרידים (ספר אחד שמר לנוּ מעט מהדמעוֹת הללוּ – זהוּ “משפּחת האדמה” מאת משה סמילנסקי, שיצא בּהוֹצאת “עם עוֹבד”). כּמעט אי אפשר להבין את עניננוּ אנוּ אם לא נתעמק קצת להכּיר את מצבה של העליה הראשוֹנה, את אָפיה ואת הבּעיוֹת שנתגלוּ בּה. אגע בּזה ולוּ רק בּקיצוּר.

אני מַמשיל אוֹתן העליוֹת הבּוֹדדוֹת למַה שאמוּר בּאחד

השירים של בּיאליק (“זָריתי לרוּח אַנחָתי”): “בּי נבע מקוֹר אוֹרה – וַיִיבש נטפים נטפים”. כּלוֹמר, אלה היוּ מַעינוֹת, אבל מַעינוֹת כּל כּך קטנים שלא הצטרפוּ לפלג, ואשר כּל אחד מהם נתיבּש, נדלדל, עד שבּאה איזוֹ עזרה מן החוּץ.

בּתוֹך גלי העליה הללוּ היוּ גם נסיוֹנוֹת של אִרגוּן תנוּעת הפּוֹעלים. והסתדרוּת הפּוֹעלים שלנוּ עכשיו אינה ההסתדרוּת

הראשוֹנה של פּוֹעלים בּארץ-ישׂראל. מחוּץ לבּיל“וּיים, שבּעצם גם הם בּאוּ לכתחילה כּמעט כּאיגוּד של פּוֹעלים, הרי הנסיוֹן הראשוֹן של הקמת הסתדרוּת פּוֹעלים בּארץ-ישׂראל נעשׂה בּשנת תרמ”ז (1887). הנסיוֹן השני של אִרגוּן פּוֹעלים היה בּ-1891, והנסיוֹן השלישי – בּ-1897. אלה היוּ שלש הסתדרוּיוֹת פּוֹעלים – כּל אחת בּעלת אוֹפי שוֹנה וכל אחת כּמעט עם גוֹרל אחר.

בּקוֹרספּוֹנדנציה קטנה בּעתוֹן רוּסי משנת 1887 מסוּפּר:

"פּוֹעלים צעירים נוֹעדוּ יחד – – להיוֹת פּוֹעלים

וּשכירי-יוֹם בּקוֹלוֹניוֹת, כדי שלא יאמרוּ על הקוֹלוֹניסטים כּי עוֹבדים הם את אדמתם בּעזרת ערבים ילידי הארץ וּבלעדיהם לא יוּכלוּ להתקיים".

כּלוֹמר, אִרגוּן פּוֹעלים לא רק בּשביל עזרה עצמית, כּי אם גם בּמטרה אידיאית וּמתוֹך הכּרת העלבּוֹן והסכּנה שבּעבוֹדה ערבית, יש לנוּ כּבר בּ-1887.

זה היה גל לא גדוֹל של פּוֹעלים. וצריך לדעת שגם אנשים אשר אחר כּך הוֹפיעוּ בּעליה השניה יש מהם ששייכים לעליוֹת הראשוֹנוֹת. למשל, מיכאל הלפּרין היה בּעצם אחד הראשוֹנים בּאגוּדת הפּוֹעלים משנת 1887.

האגוּדה הזאת – ההיסטוריה שלה קשוּרה בּמרד-האִכּרים המפוּרסם בּראשוֹן-לציוֹן נגד פּקידוּת הבּרוֹן, אשר גרם לכך שאחד המיסדים של ראשוֹן-לציוֹן עזב את המוֹשבה, יוֹתר נכוֹן, גוֹרש ממנה. וּבמרד זה מילאה “אגוּדת הפּוֹעלים” תפקיד גדוֹל בּצדם של חלק האִכּרים שנתמרדוּ.

אגוּדת הפּוֹעלים השניה נקראה בּשם “הארץ והעבוֹדה”, והמאַרגן שלה היה מאיר דיזינגוֹף. הפּרוֹגרמה של “הארץ והעבוֹדה” היא תעוּדה יוֹצאת מן הכּלל, ויש לי יסוֹד לוֹמר שהמחבּר שלה היה לא דיזינגוֹף, כּי אם יחיאל מיכל פּינס – גם הוּא אחד האישים הגדוֹלים בּחיבּת-ציוֹן, מי שהיה הפּטרון של גדרה, שיסדוּה הבּיל"וּיים. בּפּרוֹגרמה זוֹ ישנוֹ כּבר הרעיוֹן כּי הפּוֹעלים צריכים להיוֹת לא רק פּוֹעלים שׂכירים, אלא הם צריכים גם להתאַרגן בּשביל תפקידים חברתיים מסוּימים.

הארגוּן השלישי של הפּוֹעלים נוֹצר בּשנת 1897. בּאוֹתוֹ זמן כּבר היה בּארץ ציבּוּר די גדוֹל של פּוֹעלים, אשר נמצאוּ בּמצב טרגי מאד בּעקב חוּרבּן המשק על ידי האַדמיניסטרציה הבּרוֹנית והנטיה החדשה להיפּטר מהמשק הזה, לחסל אוֹתוֹ וּלשלח את הפּוֹעלים מן הארץ, לתת בּידיהם אמצעים לעזוֹב את הארץ. אז התארגנוּ הפּוֹעלים בּמיוּחד גם לשם התישבוּת, גם בּשביל הגנת הענינים שלהם. היה זמן שהם קראוּ לעצמם בּשם “חברת גמילוּת-חסד וקוּפּת-חסכוֹן”, וּבראש החברה הזאת עמד רוֹפא בּראשוֹן-לציוֹן, ד“ר מזא”ה.

ד“ר מזא”ה, אשר בּהיוֹתוֹ סטוּדנט היה חבר לאוֹתה קבוּצה ציוֹנית מַהפּכנית של פּינחס אַכּסלרוֹד בּציריך בּשנת 1882 (חבריה היוּ בּקוֹמוּנה, וּבקוֹמוּנה זוֹ היה קשוּר גם אֶדוּאַרד בּרנשטיין בּשעתוֹ), היה איש בּעל כּשרוֹנוֹת גדוֹלים, והיה היחידי מכּל אוֹתה קבוּצה מהפּכנית שעלה לארץ (עלה כּרוֹפא). חבריו חשבוּ אוֹתוֹ לבוֹגד (בּהיוֹתי בּאמריקה קראתי זכרוֹנוֹת של אחד מאנשי החבוּרה הזאת, מהחשוּבים שבּה, שהתרחק לגמרי לא רק מענין חיבּת-ציוֹן, כּי אם גם מהסוֹציאליזם היהוּדי ושקע כּוּלוֹ בּסוֹציאליזם האמריקאי; אבל אדם זה כּתב זכרוֹנוֹת על הסוֹציאליזם היהוּדי, ושם הוּא מדבּר על ד“ר מזא”ה כּרנגַט; הוּא גם ציטט שיר עברי סוֹציאליסטי שחיבּר מזא"ה בּאוֹתוֹ זמן). בּארץ-ישׂראל, כּמוּבן, היה מזא"ה רחוֹק מאד מסוֹציאליזם, אבל היה ידיד הפּוֹעלים, וגם עמד בּאוֹתה תקוּפה בּראש אגוּדת הפּוֹעלים השלישית. והיה מבצר גדוֹל לפּוֹעלים העברים גם בּזמן העליה השניה (בּזמן הבּוֹיקוֹט על הפּוֹעלים העברים בּפתח-תקוה היה הפּרדס שלוֹ בּפּתח-תקוה מבצר של עבוֹדה עברית).

וּבכן, עד העליה השניה היוּ שלוֹש אגוּדוֹת-פּוֹעלים. מוּבן, בּמידה שאנשיהן נשארוּ בּארץ מצאנוּ את רוּבּם אחרי כן לא כּפוֹעלים שׂכירים, כּי אם כּמתישבים, אוֹ כּפי שקראוּ להם אז – “משתכללים” (פּוֹעל שזכה לקבּל אַשראי וּלהתישב קראוּ לוֹ: “משתכלל” – קוֹדם קראוּ לאַשראי כּזה: “תמיכה”, ואחר כּך: “שכלוּל”). המיסד של אגוּדת הפּוֹעלים הראשונה בּראשוֹן-לציוֹן, אוֹסטַשינסקי, איש רדיקלי מאד, עמד אחר כּך בּראש התאחדוּת האִכּרים. מאלה שיסדוּ את אגוּדת הפּוֹעלים השניה חי עוֹד בּרחוֹבוֹת זקן אחד, למעלה משמוֹנים, חַרלַפּ, שהיה כּוֹח גדוֹל בּאוֹתה אגוּדה. עוֹד אדם אחד, שעמד לימין הפּוֹעלים בּאוֹתוֹ זמן, והיה מסוּר להם בּלב ונפש, ואחר כּך היה גם ידידה של העליה השניה, היה הסוֹפר יהוֹשע בּרזלי – איש שחלם חלוֹמוֹת גדוֹלים, איש הזיה ואחד מאלה שבּאוֹפן בּלתי-רגיל קשרוּ את חייהם עם ארץ-ישׂראל, וּבתוֹך כּל השינוּיים והחליפוֹת שבּאוּ לארץ נשאר גם לעת זקנה אדם חסר-כּל. את חברתוֹ מצא בּתוך ציבּוּר הפּוֹעלים.

היוּ אז מרכּזים גדוֹלים לפּוֹעלים. רחוֹבוֹת, למשל, היתה מרכּז חשוּב לפּוֹעלים והיתה מלאה חיים וּתסיסה. ואפשר למצוֹא בּספרוּת תיאוּרים ממטבּח הפּוֹעלים בּרחוֹבוֹת. בּכלל, כּמה אלמנטים שנתגלוּ

בּתנוּעת הפּוֹעלים אחר כּך – אתם יכוֹלים למצוֹא אוֹתם כּבר בּאוֹתה

תקוּפה. הזכּרתי את שם אגוּדת הפּוֹעלים השלישית – “חברת גמילוּת-חסד וקוּפת-חסכוֹן”. זה היה שם טבעי לאָפיה של אגוּדת-הפּוֹעלים, כּי הענין התחיל מעֶזרה הדדית. היסוֹד של עזרה הדדית היה חשוּב מאד מראשית תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ. וּבמוּבן זה מילא המטבּח המשוּתף של הפּוֹעלים תפקיד עצוּם בּחייהם. אנשים שוֹנים שבּאוּ אז לארץ ציינוּ את ההבדל הגדוֹל בּין הפּוֹעלים שיש להם מטבּח משוּתף וּבין הפּוֹעלים שאין להם מטבּח משוּתף. המטבּח הפך גם לפינת התרבּוּת – שם למדוּ בּשיעוּרי-ערב וכדוֹמה.

אחד האנשים הפּעילים מאד בּאוֹתוֹ זמן מתאר את חשיבוּתוֹ של מטבּח הפּוֹעלים בּחיים הציבּוּריים:

– "נרדה נא ונבוֹאה אל הבּית הגדוֹל הזה!

– החתוּנה היא אם משתה כּי התאספוּ פּה קהל לסעוּדה הגדוֹלה? – ישאל האוֹרח.

– לא, הפּוֹעלים הם האוֹכלים את לחם חוּקם. אחרי בּרכּת המזוֹן נחצתה הקהילה לשתי אגוּדוֹת, אלה הגוּ בּדברי נביאינוּ ואלה בּדברי חכמינוּ. כּתוֹם שעה נקבּצוּ יחד ואיש קוֹרא לפניהם פּרק מ “דברי-הימים לעם בּני ישׂראל” וּפרק מתוֹרת הטבע. זאת היא רחוֹבוֹת ואלה הם פּניה! עוֹדנה רכּה מאד, בּת ששה חדשים".

וּבכן, התלהבוּת גדוֹלה. וּרחוֹבוֹת היתה הנקוּדה הראשוֹנה

שנתנה עבוֹדה לפוֹעלים יהוּדים, המוֹשבה היחידה שלא היתה תלוּיה בּאַדמיניסטרציה של הבּרוֹן. והיתה שם אוירה חפשית. כּל הפּוֹעלים נהרוּ אז לרחוֹבוֹת. משם בּאוּ גם האיניציאַטיבוֹת הראשוֹנוֹת של ההתישבוּת. אחת האיניציאַטיבוֹת היתה להקים בּנס-ציוֹנה התישבוּת קוֹמוּנַלית של פּוֹעלים.

מעין תיאוּר על אגוּדת הפּוֹעלים הראשוֹנה ועל עבוֹדתה נוֹתן אלעזר רוֹקח¹ (דוֹדוֹ של רוֹקח מעיריית תל-אביב), שהיה פּעם אחד “הרבוֹלוּציוֹנרים” הגדוֹלים בּארץ-ישׂראל, אחד המתמרדים נגד ה “חלוּקה” ונגד הישוּב הישן, ותעמלן גדוֹל של חיבּת-ציוֹן. בּמכתב ללילינבּלוּם הוּא מספּר:

"בּטח הלא שמעת, יקירי, כּי בּשנה הזאת (תרמ"ז) בּאוּ לארץ הקוֹדש הרבּה צעירים לימים מאַחינוּ, צעירים בּעלי כּשרוֹן, וּבתוֹכם יוֹדעי תוֹרה וחכמה, וכל מזימתם לעבוֹד פּה את האדמה לעת עתה בּתוֹר שׂכירי-יוֹם. וּבהיוֹת כּי יש בּראשוֹן-לציוֹן עבוֹדה רבּה בּימי החוֹרף,

לכן התקבּצוּ רבּים מהצעירים האלה לראשוֹן לבקש שם עבוֹדה, וּמה גם כּי תנאי התנה הנדיב עם הקוֹנים אדמה בּ“עין-הקוֹרא” כּי לא יקחוּ עוֹבדים אלא מאַחינוּ.

הצעירים האלה, אשר מצאוּ עבוֹדה בּראשוֹן-לציוֹן, מהרוּ להרגיש את כּוֹבד טלטלת גבר וריבּוּי ההוֹצאוֹת אשר תפּוֹלנה על אדם פּרטי, ולכן נוֹעצוּ יחד וַיתחבּרוּ לאחד בּשם “אגוּדת פּוֹעלים”. מטרתם: א. כּי הועד שלהם יחפּשׂ תמיד אחרי עבוֹדה, למען לא יאָלצוּ ללכת בּטל; ב. מי שאין לוֹ עבוֹדה יעזרוּהוּ מעט; ג. לחיוֹת בּצוותא חדא, לבשל מַאכלם בּמקוֹם אחד, אשר בּזה ירויחוּ הרבּה כּידוּע. והישרים האלה מצאוּ יִשרי-לב, אשר אמרוּ לדבק הזה טוֹב".

גישתוֹ השלילית של הרצל לעליה לפני הצ’ארטר

– ההנחה שאין הציוֹנוּת חייבת בּהגשמה אישית – “בּני-משה” –

גלי העליוֹת הראשוֹנוֹת: בּשנות 1882–1881– בּשנת 1887 – אחרי

גירוּש מוֹסקבה בּשנת 1891 – אגוּדוֹת הפּוֹעלים הראשוֹנוֹת –

מיכאל הלפּרין – ד“ר א. מזא”ה – אוֹסטשינסקי – א. חרלַפּ –

יהוֹשע בּרזלי עוֹמד לימין הפּוֹעלים – מרכּז פּוֹעלים בּרחוֹבוֹת –

עזרה הדדית.

המפעל הציוֹני שוֹנה מכּל שאר מפעלי השחרוּר בּזה ששׂדה-הפּעוּלה שלוֹ נמצא לא בּמקוֹם שהתנוּעה קיימת. התנוּעה קיימת בּגוֹלה; שׂדה-הפּעוּלה שלה, כּלוֹמר, מקוֹם ההגשמה – ארץ-ישׂראל. המעבר הזה הפּשוּט – הפיסי, הגיאוֹגרפי – שהוּא תנאי להגשמת הציוֹנוּת, איננוּ יכוֹל להיעשׂוֹת על ידי החלטה בּלבד, על ידי ויכּוּח. הוּא זקוּק למאמץ מיוּחד. והמאמץ הזה אינוֹ פּשוּט.

כּיון שהמַעבר לארץ-ישׂראל הוּא תהליך ממוּשך, הדוֹרש גם אמצעים גדוֹלים מאד, לכן התרגלה התנוּעה הציוֹנית למחשבה שאפשר לקיים את הציוֹנוּת כּמעט בּלי כּל עליה.

המחשבה הציוֹנית הרשמית של אוֹתה תקוּפה לא ידעה איזוֹהי הדרך הישירה לארץ-ישׂראל, וגם התחמקה מתשוּבה בּרוּרה על זה. המחשבה הפּוֹליטית, מחשבתוֹ של הרצל, אמרה גלוּיוֹת: אין צוֹרך עכשיו בּעליה. הרצל גם טען שעליה בּלא צ’ארטר תזיק; אבל כּאשר יוָצרוּ תנאים פּוֹליטיים חדשים ויוָצרוּ המכשירים החשוּבים – תבוֹא בּבת אחת עליה המוֹנית.

ולכאוֹרה, כּלוּם יש שֵם נערץ בּתנוּעה הציוֹנית מאשר הרצל? אין בּתנוּעה הציוֹנית סמל אחר לאישיוּת, שנשׂרפה על מוֹקד העם בּגבוּרה כּזאת וּביוֹפי כּזה כּמוֹ הרצל. אבל הרצל מלא שגיאוֹת. הדביקוּת שלנוּ בּהרצל היא בּנקוּדה אחת, אוֹ נאמר בּשתי נקוּדוֹת: בּרעיוֹן של מדינת-היהוּדים, כּלוֹמר, הרעיוֹן של יציאת מצרים, של העברת היהוּדים הגדוֹלה לארץ-ישׂראל; וּבסמל האישי – בּטוֹהר, בּשלימוּת, בּהתמסרוּת הגמוּרה לענין גאוּלת העם, עד כּדי שלא להשאיר פּינה אחת מחוּץ לשאיפה זוֹ. בּמוּבן זה לא היה אוּלי שוּם אדם בּין מנהיגי התנוּעה אשר חייו האישיים התלכּדוּ בּמידה כּזאת עם האידיאה, כּמוֹ שזה ניתן אצל הרצל – דוקא אצל אדם זה שבּא אלינוּ מרחוֹק, שלא ידע את העם. אבל בּמידה שהענין מגיע לשאלוֹת אחרוֹת מסוּימוֹת – שאלת הפּוֹליטיקה שלוֹ, אוֹ שאלת אוּגַנדה, אוֹ יחסוֹ להתישבוּת בּארץ, אוֹ יחסוֹ לענין העליה לפני הצ’ארטר – אנחנוּ חוֹלקים עליו, וּבאוֹפן יסוֹדי מאד.

אחר כּך בּאוּ אנשים אשר קראוּ לעצמם “הֶרצליסטים” – והם היוּ כּוּלם ננסים, לא היה להם שוּם דבר מגָדלוֹ של הרצל. היתה קבוּצה שלמה בּאירוֹפּה שדָגלה בּשם הרצליזם – הם את גדלוֹ לא השׂיגוּ, אבל נאחזוּ בּכל שגיאוֹתיו. ואוּלי בּצדק קראוּ לעצמם “הרצליסטים”, מפּני שהיוּ קשוּרים

בּהערצה אישית אליו, מפּני שהאמינוּ בּוֹ מאד, מפּני שאוּלי קידשוּ את כּל שגיאוֹתיו. אבל אנחנוּ לא הלכנוּ אחריהם.

וּבכן, המחשבה הציוֹנית הפּוֹליטית אמרה: אין כּל ענין בּהתישבוּת קטנה בּארץ-ישׂראל, מפּני שהיא תיצוֹר רק מכשוֹלים; היא איננה יכוֹלה להצליח. וגם הביאוּ ראָיוֹת להנחה שלהם: הן רוֹאים אנחנוּ שכּל מה שנעשׂה בּארץ-ישׂראל עד עכשיו לא הצליח!

היתה התנגדוּת לעליה גם מצד ציוֹנים, שקראוּ לעצמם ציוֹנים מעשׂיים, אוֹ חובבי-ציוֹן, כּלוֹמר: אלה שלא האמינוּ בציוֹנוּת המדינית, אוֹ שלא הסתפּקוּ בּה, ועבדוּ עבוֹדה מעשׂית. גם הם התנגדוּ לעליה. הם אמרוּ: לא תהיה עליה עד שלא יקוּמוּ בּארץ מפעלים אשר יאַפשרוּ לאדם קיוּם הוֹגן, עד שיבוֹא הוֹן פּרטי לארץ. בּהוֹן ציבּוּרי לא האמינוּ עדיין, כּי ההוֹן הציבּוּרי בּאוֹתה תקוּפה מַשמעוּתוֹ היתה

פּרוּטוֹת, ולא האמינוּ שאפשר לבנוֹת מדינה בּפרוּטוֹת. לכן אמרוּ: כּאשר יעלוּ לארץ-ישׂראל הרבּה אנשי-תעשׂיה, אנשי-רכוּש, והם יפַתחוּ את הארץ, ויהיה אחר כּך חשבּוֹן ליהוּדי לבוֹא לארץ – אז יבוֹאוּ ההמוֹנים.

לכאוֹרה היוּ הדברים הללוּ הגיוֹניים מאד. לכאוֹרה היה הגיוֹני לוֹמר שבּלי הוֹן אי אפשר לבנוֹת את הארץ, ושבּהוֹן של פּרוּטוֹת וּנדבוֹת גם כּן אי אפשר לבנוֹת את הארץ. כּן היה הגיוֹן מסוּים בּזה שבּלי תנאים פּוֹליטיים נוֹחים וּמסַייעים להגירה – אי אפשר לסדר את העליה.

כּל זה הגיוֹני מאד, אבל כּשלא היתה כּל אפשרוּת לקשוֹר את ההוָיה שלנוּ עם ההגיוֹן הזה – לא עזר ההגיוֹן הזה בּמאוּמה.

כּל פּעם שניצנץ רעיוֹן העליה היוּ התנוּעה והמציאוּת המרה דוֹחוֹת אוֹתה אחוֹרנית: כּלוֹמר, היוּ כּשלוֹנוֹת. בּאמת לא היוּ תנאים בּארץ להתקיים בּה; כּל גל של עליה פּגש לעוּמתוֹ, בּדרכּוֹ, גל של יציאה, ולא היה מוֹצא מהמצב הזה.

יש סיפּוּר אחד משנת בּוֹא הבּיל“וּיים לארץ-ישׂראל, סיפּוּר החוֹזר כּסמל מפלצתי כּמעט לגבּי כּל גל של עליה. אחד הבּיל”וּיים מסַפּר שבּזמן שהאניה שבּה נסעוּ לארץ-ישׂראל הגיעה לקפריסין, פּגשוּ בּפליטים חוֹזרים מחוֹף יפוֹ “וּפיהם מלא קללה ונאצה”.

תארוּ לכם את ההרגשה הזאת של בּיל"וּיים אשר עוֹד בּטרם הגיעוּ לחוֹף הארץ ראוּ אניה חוֹזרת וּבה יהוּדים מוּשבים מחוֹף יפוֹ.

והאנשים לא בּלבד שהם עוֹזבים את הארץ, כּי אם פּיהם מלא קללה ונאצה על הארץ – והם כּבר האנשים אשר ישׂאוּ עמם את האַנטי-ציוֹנוּת, את השׂנאה לארץ.

אני בּעצמי יכוֹל להעיד על כּך מנסיוֹני. עוֹד לפני שהגעתי לארץ, עוֹד בּדרך, בּמלוֹן אחד בּאוֹדיסה, כּבר מצאתי פּליטים חוֹזרים מארץ-ישׂראל, אשר דיבּרוּ על לבּנוּ שלא נסע (מתוֹך ידידוּת, כּמוּבן). וכאשר הגעתי לארץ-ישׂראל, הרי בּאוֹתן הסירוֹת שבּאוּ בּהן אנשים לקבּל את פּנינוּ היוּ אחרים שאמרוּ לנוּ: שוּבוּ. וכך היה כּאשר ירדנוּ לחוֹף. חזיוֹן זה ראינוּ בּימי העליה השניה בּכל מיני צוּרוֹת; בּהוֹפעת אנשים מוּפקרים, שישבוּ בּארץ משך זמן מה וחיכּוּ לאניה לחזוֹר, וּבינתים, עד בּוֹא אניתם, הטיפוּ לעזיבת הארץ. כּך היה בּמלוֹן הראשוֹן שנכנסתי שמה בּיפוֹ. לנתי בּחדר אחד עם אדם שלמחרת צריך היה לחזוֹר בּאניה; הוּא היה חלוּץ שעבד בּארץ איזה זמן, אבל הוּא כּבר הסבּיר לי מדוּע הוּא צריך לעזוֹב את הארץ. ואם אתם רוֹצים, הרי גם הפרַקציה הקוֹמוּניסטית, עם האוירה שלה, עם השׂנאה שלה לארץ – היא גלגוּל אחר, בּטרמינוֹלוֹגיה חדשה, של אוֹתוֹ הטיפּוּס האנוֹשי: אוֹתה הרוּח, אוֹתה האוירה.

כּיון שכּל עליה לארץ, כּל עליה ריאַלית, היתה קשוּרה עם יאוּש, עם אכזבוֹת מרוֹת מאד, עם טוֹרח ציבּוּרי, עם בּקשת אמצעים לעזרה ציבּוּרית – התחילה להתקיים ציוֹנוּת בּלי עליה; חשבוּ שאפשר לקיים חיבּת-ציוֹן בּלי עליה.

מטעם חוֹבבי-ציוֹן היוּ מתפּרסמים בּעתוֹנים כּרוּזים בּשם

“אַל תעפּילוּ”, שהיוּ כּתוּבים על ידי אדם שהיה מראשי אבוֹת הציוֹנוּת וּמיקירי הציוֹנוּת. זה היה לילינבּלוּם – אחת הדמוּיוֹת הגדוֹלוֹת בּתנוּעה הציוֹנית, אדם אשר על פּי כּל גוֹרל חייו היה פּרוֹליטרי שבּפּרוֹליטריים, אדם אשר גוֹרלוֹ של העוֹבד נגע עד עוֹמק נפשוֹ כּל ימי חייו, אשר היה חבר לסוֹציאליסטים היהוּדים הראשוֹנים; אחד האישים שניתח את מהוּת הציוֹנוּת (החוֹברת שלוֹ המפוּרסמת “תחיית ישׂראל על אדמת אבוֹתיו” היא אחד מספרי-היסוֹד של הציוֹנוּת) ואשר כּל חייו נתרכּזוּ בּמפעל הקטן של ארץ-ישׂראל, ואף על פּי שהיוּ לוֹ חלוֹמוֹת גדוֹלים הסתגל לעבוֹדה היוֹם-יוֹמית, הפּעוּטה בּיוֹתר ואף רגע לא הניח את ידוֹ הימנה. לילינבּלוּם זה הגיע לידי כּך שבּזמן שבּאה הידיעה כּי פּקידי האַדמיניסטרציה של הבּרוֹן החליטוּ לא לתת יוֹתר עבוֹדה לצעירים יהוּדים, הוּא כּוֹתב מאמר ואוֹמר שהוּא שׂמח לידיעה זוֹ, כּי ממנה תצמח תשוּעה גדוֹלה לישוּב. צריך לשׂים קץ למצב הזה, שנמצאים בּארץ איזה חוֹלמים המסַכּנים את עצמם וּמסַכּנים את הישוּב וגוֹרמים לוֹ רק צרוֹת.

את זה כּוֹתב ידיד גדוֹל של הפּוֹעלים בּארץ-ישׂראל. אדם שכּל תקותוֹ היתה ישוּב ארץ-ישׂראל! והוּא רוֹאה בּאי-עליה הצלה של חיבּת-ציוֹן, מפּני שזוֹ כּוֹרעת תחת העוֹל של אנשים שלא יצלחוּ. לכן בּאה המסקנה: אדם שאין לוֹ כּסף – אין לוֹ מה לעשׂוֹת בּארץ-ישׂראל.

בּמשך תקוּפה ארוּכּה השלימה המחשבה הציוֹנית עם הנחה הזאת, שאין הציוֹנוּת חייבת בּהגשמה אישית. גם אלה שבּאוּ לטהר את הציוֹנוּת, להרים אוֹתה, כּמוֹ אחד-העם, אשר גילה את כּל החוּלשוֹת של חיבּת-ציוֹן, גם אוֹתה תנוּעה שקמה בּסוֹף שנוֹת השמוֹנים, תנוּעה זוֹ

הידוּעה בּשם “בּני-משה”, אשר בּאה להכניס רוּח חדשה בּציוֹנוּת – גם תנוּעה זאת רק דרשה מחבריה שיקראוּ ספר עברי, שיתענינוּ בּחינוּך עברי וכדוֹמה, אבל לא דרשה מהם שוּם שינוּי בּחיים.

אקרא לכם בּית אחד מבּרכה לראש-השנה בּחרוּזים, שנכתבה בּערך בּאוֹתה תקוּפה:

מִמַּעֲמַקֵּי לְבָבִי אֵלֶיךָ אָבִיאָה

שְׁאֵלַת עִבְרִי מֵאֱלֹהָיו, בִּרְכַּת הַבְּרָכוֹת:

יִתֶּנְךָ אֱלֹהִים שָׁלֵו בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה

וֶהֱשִׁיבְךָ צִיּוֹנָה לִשְׂבּוֹעַ שְׂמָחוֹת.

לכשתרצוּ זוֹהי כּמעט כּל הפּילוֹסוֹפיה של חיבּת-ציוֹן בּדוֹר ההוּא.

ודאי תשתוֹממוּ מאד אם אוֹמַר לכם מיהוּ בּעל החרוּזים הללוּ. וּבכן, זהוּ בּיאליק, בּיאליק הצעיר, בּזמן שהיה עוֹד בּחוּר-ישיבה בּווֹלוֹז’ין; זה היה אחד השירים הראשוֹנים שלוֹ.

מוּבן, נמצאוּ תמיד אנשים בּוֹדדים אשר המסקנוֹת שהם הסיקוּ מהחוֹברת של פּינסקר, אוֹ מחוֹברת של לילינבּלוּם, אוֹ משיר של בּיאליק, אוֹ ממאמר של אחד-העם, היוּ אחרוֹת. אבל רוּבּם הגדוֹל שילם בּעד זה מחיר יקר מאד.

תמיד נמצאוּ בּוֹדדים שעלוּ לארץ-ישׂראל – מבּיל“וּ ועד בּוֹא העליה השניה. אגב קוֹראים לה, לדעתי, לא בּצדק “עליה שניה”. מפּני שאת עשׂרים וארבּע השנים, מהתחלת העליה הראשוֹנה בּתרמ”א עד תרס"ד (1904–1881), אנחנוּ מאחדים בּעליה אחת. אבל בּעצם לא היתה זוֹ עליה אחת, – אלה היוּ גלים שוֹנים של עליוֹת.

הגל הראשוֹן היה בּ-1882–1881, והגל הזה כּמעט שנפסק כּבר בּשנת 1884. אחר כּך בּא גל שני, בּ-1887; וגל שלישי גדוֹל של עליה, ואפילוּ גדוֹל מאד, היה בּשנת 1891 – עליה שהיא בּאמת צריכה היתה להיוֹת העליה השניה (זוֹ העליה, אשר משֶׁה סמילנסקי היה בּין בּאיה).

בּשנת 1891 היה גירוּש מוֹסקבה וּבה הוּחמר מאד המצב בּרוּסיה. היהוּדי לא זכה לשבת “שָלו בּארץ נכריה”. כּל גל וגל ציוֹני היה קשוּר תמיד בּאיזוֹ קטסטרוֹפה יהוּדית. מתוֹך שלוה בּארץ נכריה עלוּ אוּלי יחידים לארץ-ישׂראל – המוֹנים מעוֹלם לא עלוּ מתוֹך שלוה בּארץ נכריה.

אם העליה הראשוֹנה יסדה את ראשוֹן-לציוֹן, ראש-פּינה, זכרוֹן-יעקב, בּנתה מחדש את פּתח-תקוה, יסדה את נס-ציוֹנה, עקרוֹן, יסוּד-המעלה (שבע מוֹשבוֹת היוּ קשוּרוֹת על העליה הראשוֹנה) – הרי העליה משנת 1891 נתנה את שתי המוֹשבוֹת החשוּבוֹת מאד: את רחוֹבוֹת ואת חדרה. שתים אלוּ הן היחידוֹת שנשארוּ לנוּ מהגל העצוּם ההוּא של עליית 1891.

וּבכן, אנשים בּוֹדדים, חוֹלמים צעירים, רכּים, עלוּ

לארץ-ישׂראל בּמשך כּל הזמן. הטיפּוּס האנוֹשי הזה של החלוּץ, אשר התחיל עם אנשי בּיל"וּ, היה בּא כּפעם בּפעם. אבל מחייהם וּמגוֹרלם נשארוּ לנוּ שׂרידים (ספר אחד שמר לנוּ מעט מהדמעוֹת הללוּ – זהוּ “משפּחת האדמה” מאת משה סמילנסקי, שיצא בּהוֹצאת “עם עוֹבד”). כּמעט אי אפשר להבין את עניננוּ אנוּ אם לא נתעמק קצת להכּיר את מצבה של העליה הראשוֹנה, את אָפיה ואת הבּעיוֹת שנתגלוּ בּה. אגע בּזה ולוּ רק בּקיצוּר.

אני מַמשיל אוֹתן העליוֹת הבּוֹדדוֹת למַה שאמוּר בּאחד

השירים של בּיאליק (“זָריתי לרוּח אַנחָתי”): “בּי נבע מקוֹר אוֹרה – וַיִיבש נטפים נטפים”. כּלוֹמר, אלה היוּ מַעינוֹת, אבל מַעינוֹת כּל כּך קטנים שלא הצטרפוּ לפלג, ואשר כּל אחד מהם נתיבּש, נדלדל, עד שבּאה איזוֹ עזרה מן החוּץ.

בּתוֹך גלי העליה הללוּ היוּ גם נסיוֹנוֹת של אִרגוּן תנוּעת הפּוֹעלים. והסתדרוּת הפּוֹעלים שלנוּ עכשיו אינה ההסתדרוּת

הראשוֹנה של פּוֹעלים בּארץ-ישׂראל. מחוּץ לבּיל“וּיים, שבּעצם גם הם בּאוּ לכתחילה כּמעט כּאיגוּד של פּוֹעלים, הרי הנסיוֹן הראשוֹן של הקמת הסתדרוּת פּוֹעלים בּארץ-ישׂראל נעשׂה בּשנת תרמ”ז (1887). הנסיוֹן השני של אִרגוּן פּוֹעלים היה בּ-1891, והנסיוֹן השלישי – בּ-1897. אלה היוּ שלש הסתדרוּיוֹת פּוֹעלים – כּל אחת בּעלת אוֹפי שוֹנה וכל אחת כּמעט עם גוֹרל אחר.

בּקוֹרספּוֹנדנציה קטנה בּעתוֹן רוּסי משנת 1887 מסוּפּר:

"פּוֹעלים צעירים נוֹעדוּ יחד – – להיוֹת פּוֹעלים

וּשכירי-יוֹם בּקוֹלוֹניוֹת, כדי שלא יאמרוּ על הקוֹלוֹניסטים כּי עוֹבדים הם את אדמתם בּעזרת ערבים ילידי הארץ וּבלעדיהם לא יוּכלוּ להתקיים".

כּלוֹמר, אִרגוּן פּוֹעלים לא רק בּשביל עזרה עצמית, כּי אם גם בּמטרה אידיאית וּמתוֹך הכּרת העלבּוֹן והסכּנה שבּעבוֹדה ערבית, יש לנוּ כּבר בּ-1887.

זה היה גל לא גדוֹל של פּוֹעלים. וצריך לדעת שגם אנשים אשר אחר כּך הוֹפיעוּ בּעליה השניה יש מהם ששייכים לעליוֹת הראשוֹנוֹת. למשל, מיכאל הלפּרין היה בּעצם אחד הראשוֹנים בּאגוּדת הפּוֹעלים משנת 1887.

האגוּדה הזאת – ההיסטוריה שלה קשוּרה בּמרד-האִכּרים המפוּרסם בּראשוֹן-לציוֹן נגד פּקידוּת הבּרוֹן, אשר גרם לכך שאחד המיסדים של ראשוֹן-לציוֹן עזב את המוֹשבה, יוֹתר נכוֹן, גוֹרש ממנה. וּבמרד זה מילאה “אגוּדת הפּוֹעלים” תפקיד גדוֹל בּצדם של חלק האִכּרים שנתמרדוּ.

אגוּדת הפּוֹעלים השניה נקראה בּשם “הארץ והעבוֹדה”, והמאַרגן שלה היה מאיר דיזינגוֹף. הפּרוֹגרמה של “הארץ והעבוֹדה” היא תעוּדה יוֹצאת מן הכּלל, ויש לי יסוֹד לוֹמר שהמחבּר שלה היה לא דיזינגוֹף, כּי אם יחיאל מיכל פּינס – גם הוּא אחד האישים הגדוֹלים בּחיבּת-ציוֹן, מי שהיה הפּטרון של גדרה, שיסדוּה הבּיל"וּיים. בּפּרוֹגרמה זוֹ ישנוֹ כּבר הרעיוֹן כּי הפּוֹעלים צריכים להיוֹת לא רק פּוֹעלים שׂכירים, אלא הם צריכים גם להתאַרגן בּשביל תפקידים חברתיים מסוּימים.

הארגוּן השלישי של הפּוֹעלים נוֹצר בּשנת 1897. בּאוֹתוֹ זמן כּבר היה בּארץ ציבּוּר די גדוֹל של פּוֹעלים, אשר נמצאוּ בּמצב טרגי מאד בּעקב חוּרבּן המשק על ידי האַדמיניסטרציה הבּרוֹנית והנטיה החדשה להיפּטר מהמשק הזה, לחסל אוֹתוֹ וּלשלח את הפּוֹעלים מן הארץ, לתת בּידיהם אמצעים לעזוֹב את הארץ. אז התארגנוּ הפּוֹעלים בּמיוּחד גם לשם התישבוּת, גם בּשביל הגנת הענינים שלהם. היה זמן שהם קראוּ לעצמם בּשם “חברת גמילוּת-חסד וקוּפּת-חסכוֹן”, וּבראש החברה הזאת עמד רוֹפא בּראשוֹן-לציוֹן, ד“ר מזא”ה.

ד“ר מזא”ה, אשר בּהיוֹתוֹ סטוּדנט היה חבר לאוֹתה קבוּצה ציוֹנית מַהפּכנית של פּינחס אַכּסלרוֹד בּציריך בּשנת 1882 (חבריה היוּ בּקוֹמוּנה, וּבקוֹמוּנה זוֹ היה קשוּר גם אֶדוּאַרד בּרנשטיין בּשעתוֹ), היה איש בּעל כּשרוֹנוֹת גדוֹלים, והיה היחידי מכּל אוֹתה קבוּצה מהפּכנית שעלה לארץ (עלה כּרוֹפא). חבריו חשבוּ אוֹתוֹ לבוֹגד (בּהיוֹתי בּאמריקה קראתי זכרוֹנוֹת של אחד מאנשי החבוּרה הזאת, מהחשוּבים שבּה, שהתרחק לגמרי לא רק מענין חיבּת-ציוֹן, כּי אם גם מהסוֹציאליזם היהוּדי ושקע כּוּלוֹ בּסוֹציאליזם האמריקאי; אבל אדם זה כּתב זכרוֹנוֹת על הסוֹציאליזם היהוּדי, ושם הוּא מדבּר על ד“ר מזא”ה כּרנגַט; הוּא גם ציטט שיר עברי סוֹציאליסטי שחיבּר מזא"ה בּאוֹתוֹ זמן). בּארץ-ישׂראל, כּמוּבן, היה מזא"ה רחוֹק מאד מסוֹציאליזם, אבל היה ידיד הפּוֹעלים, וגם עמד בּאוֹתה תקוּפה בּראש אגוּדת הפּוֹעלים השלישית. והיה מבצר גדוֹל לפּוֹעלים העברים גם בּזמן העליה השניה (בּזמן הבּוֹיקוֹט על הפּוֹעלים העברים בּפתח-תקוה היה הפּרדס שלוֹ בּפּתח-תקוה מבצר של עבוֹדה עברית).

וּבכן, עד העליה השניה היוּ שלוֹש אגוּדוֹת-פּוֹעלים. מוּבן, בּמידה שאנשיהן נשארוּ בּארץ מצאנוּ את רוּבּם אחרי כן לא כּפוֹעלים שׂכירים, כּי אם כּמתישבים, אוֹ כּפי שקראוּ להם אז – “משתכללים” (פּוֹעל שזכה לקבּל אַשראי וּלהתישב קראוּ לוֹ: “משתכלל” – קוֹדם קראוּ לאַשראי כּזה: “תמיכה”, ואחר כּך: “שכלוּל”). המיסד של אגוּדת הפּוֹעלים הראשונה בּראשוֹן-לציוֹן, אוֹסטַשינסקי, איש רדיקלי מאד, עמד אחר כּך בּראש התאחדוּת האִכּרים. מאלה שיסדוּ את אגוּדת הפּוֹעלים השניה חי עוֹד בּרחוֹבוֹת זקן אחד, למעלה משמוֹנים, חַרלַפּ, שהיה כּוֹח גדוֹל בּאוֹתה אגוּדה. עוֹד אדם אחד, שעמד לימין הפּוֹעלים בּאוֹתוֹ זמן, והיה מסוּר להם בּלב ונפש, ואחר כּך היה גם ידידה של העליה השניה, היה הסוֹפר יהוֹשע בּרזלי – איש שחלם חלוֹמוֹת גדוֹלים, איש הזיה ואחד מאלה שבּאוֹפן בּלתי-רגיל קשרוּ את חייהם עם ארץ-ישׂראל, וּבתוֹך כּל השינוּיים והחליפוֹת שבּאוּ לארץ נשאר גם לעת זקנה אדם חסר-כּל. את חברתוֹ מצא בּתוך ציבּוּר הפּוֹעלים.

היוּ אז מרכּזים גדוֹלים לפּוֹעלים. רחוֹבוֹת, למשל, היתה מרכּז חשוּב לפּוֹעלים והיתה מלאה חיים וּתסיסה. ואפשר למצוֹא בּספרוּת תיאוּרים ממטבּח הפּוֹעלים בּרחוֹבוֹת. בּכלל, כּמה אלמנטים שנתגלוּ

בּתנוּעת הפּוֹעלים אחר כּך – אתם יכוֹלים למצוֹא אוֹתם כּבר בּאוֹתה

תקוּפה. הזכּרתי את שם אגוּדת הפּוֹעלים השלישית – “חברת גמילוּת-חסד וקוּפת-חסכוֹן”. זה היה שם טבעי לאָפיה של אגוּדת-הפּוֹעלים, כּי הענין התחיל מעֶזרה הדדית. היסוֹד של עזרה הדדית היה חשוּב מאד מראשית תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ. וּבמוּבן זה מילא המטבּח המשוּתף של הפּוֹעלים תפקיד עצוּם בּחייהם. אנשים שוֹנים שבּאוּ אז לארץ ציינוּ את ההבדל הגדוֹל בּין הפּוֹעלים שיש להם מטבּח משוּתף וּבין הפּוֹעלים שאין להם מטבּח משוּתף. המטבּח הפך גם לפינת התרבּוּת – שם למדוּ בּשיעוּרי-ערב וכדוֹמה.

אחד האנשים הפּעילים מאד בּאוֹתוֹ זמן מתאר את חשיבוּתוֹ של מטבּח הפּוֹעלים בּחיים הציבּוּריים:

– "נרדה נא ונבוֹאה אל הבּית הגדוֹל הזה!

– החתוּנה היא אם משתה כּי התאספוּ פּה קהל לסעוּדה הגדוֹלה? – ישאל האוֹרח.

– לא, הפּוֹעלים הם האוֹכלים את לחם חוּקם. אחרי בּרכּת המזוֹן נחצתה הקהילה לשתי אגוּדוֹת, אלה הגוּ בּדברי נביאינוּ ואלה בּדברי חכמינוּ. כּתוֹם שעה נקבּצוּ יחד ואיש קוֹרא לפניהם פּרק מ “דברי-הימים לעם בּני ישׂראל” וּפרק מתוֹרת הטבע. זאת היא רחוֹבוֹת ואלה הם פּניה! עוֹדנה רכּה מאד, בּת ששה חדשים".

וּבכן, התלהבוּת גדוֹלה. וּרחוֹבוֹת היתה הנקוּדה הראשוֹנה

שנתנה עבוֹדה לפוֹעלים יהוּדים, המוֹשבה היחידה שלא היתה תלוּיה בּאַדמיניסטרציה של הבּרוֹן. והיתה שם אוירה חפשית. כּל הפּוֹעלים נהרוּ אז לרחוֹבוֹת. משם בּאוּ גם האיניציאַטיבוֹת הראשוֹנוֹת של ההתישבוּת. אחת האיניציאַטיבוֹת היתה להקים בּנס-ציוֹנה התישבוּת קוֹמוּנַלית של פּוֹעלים.

מעין תיאוּר על אגוּדת הפּוֹעלים הראשוֹנה ועל עבוֹדתה נוֹתן אלעזר רוֹקח¹ (דוֹדוֹ של רוֹקח מעיריית תל-אביב), שהיה פּעם אחד “הרבוֹלוּציוֹנרים” הגדוֹלים בּארץ-ישׂראל, אחד המתמרדים נגד ה “חלוּקה” ונגד הישוּב הישן, ותעמלן גדוֹל של חיבּת-ציוֹן. בּמכתב ללילינבּלוּם הוּא מספּר:

"בּטח הלא שמעת, יקירי, כּי בּשנה הזאת (תרמ"ז) בּאוּ לארץ הקוֹדש הרבּה צעירים לימים מאַחינוּ, צעירים בּעלי כּשרוֹן, וּבתוֹכם יוֹדעי תוֹרה וחכמה, וכל מזימתם לעבוֹד פּה את האדמה לעת עתה בּתוֹר שׂכירי-יוֹם. וּבהיוֹת כּי יש בּראשוֹן-לציוֹן עבוֹדה רבּה בּימי החוֹרף,

לכן התקבּצוּ רבּים מהצעירים האלה לראשוֹן לבקש שם עבוֹדה, וּמה גם כּי תנאי התנה הנדיב עם הקוֹנים אדמה בּ“עין-הקוֹרא” כּי לא יקחוּ עוֹבדים אלא מאַחינוּ.

הצעירים האלה, אשר מצאוּ עבוֹדה בּראשוֹן-לציוֹן, מהרוּ להרגיש את כּוֹבד טלטלת גבר וריבּוּי ההוֹצאוֹת אשר תפּוֹלנה על אדם פּרטי, ולכן נוֹעצוּ יחד וַיתחבּרוּ לאחד בּשם “אגוּדת פּוֹעלים”. מטרתם: א. כּי הועד שלהם יחפּשׂ תמיד אחרי עבוֹדה, למען לא יאָלצוּ ללכת בּטל; ב. מי שאין לוֹ עבוֹדה יעזרוּהוּ מעט; ג. לחיוֹת בּצוותא חדא, לבשל מַאכלם בּמקוֹם אחד, אשר בּזה ירויחוּ הרבּה כּידוּע. והישרים האלה מצאוּ יִשרי-לב, אשר אמרוּ לדבק הזה טוֹב".

העליה הראשוֹנה מגיעה עד מַשבּר – האַפּוֹטרוֹפּסוּת – “אחד-העם”, ז. יעבּץ, א. ש. הרשבּרג – עבוֹדה ערבית.

העליה הראשוֹנה¹ נשבּרה, התנפּצה אל סלעים אחדים. הסלע הראשוֹן היה – חוֹסר כּשרוֹן עבוֹדה, חוֹסר ידיעת העבוֹדה וידיעת החקלאוּת. גם לאחר ששים וכמה שנים של נסיוֹן חקלאי מרוּבּה מאד, עדיין אנחנוּ נאבקים עם שאלוֹת יסוֹדיוֹת של המשק החקלאי. ועוֹד אינני יוֹדע אם אנחנוּ יכוֹלים להתבּרך שכּבר הגענוּ למשק מפרנס את עצמוֹ, למרוֹת ההצלחוֹת הגדוֹלוֹת של שנוֹת המלחמה. והנה שערוּ בּנפשכם אנשים לפני ששים שנה בּארץ שוֹממה זוֹ, שיש בּה רק הנסיוֹן החקלאי של הפּלח, וּבה צריך להתקיים אדם עם צרכים אחרים, ואדם שאין לוֹ שוּם נסיוֹן בּעבוֹדה גוּפנית, שוּם השׂכּלה חקלאית, שוּם נסיוֹן חקלאי כּלשהוּ.

צריך לוֹמר את האמת, מחמת זה בּלבד היוּ אנשים נדוֹנים לכשלוֹן, כּמוֹ שקרה למתישבים הראשוֹנים בּארצוֹת בּלתי-נוֹשבוֹת אחרוֹת.

הסלע השני היה חוֹסר אמצעים. העוֹלים הראשוֹנים, בּין שבּאוּ חסרי כּל אמצעים, כּמוֹ שבּאוּ הבּיל“וּיים ואחרים, בּין שבּאוּ כּבעלי אמצעים, כּמוֹ אנשי ראשוֹן-לציוֹן אוֹ אנשי פּתח-תקוה, היוּ להם מוּשׂגים תמימים בּיוֹתר על בּנין משק בּארץ. אמנם, כּל אחד, עוֹד בּחוּץ-לארץ, לפני עלייתוֹ, היה מקבּל מספּרים ידוּעים מאיזה “מוּמחה” והיה מחַשב חשבּוֹנוֹת, מתי תתחיל הקרן לשׂאת רוָחים. אבל כּל החשבּוֹנוֹת האלה, כּמוּבן, נתבּדוּ, והאנשים נשארוּ תלוּיים בּחסדי מישהוּ, וּ”מישהוּ" כּזה

לא היה.

תנוּעת חיבּת-ציוֹן היתה דלה עד מאד ואמצעיה מצוּמצמים. תמיכה בּאיזוֹ מוֹשבה לקניית פּרוֹת אחדוֹת – מאמץ של כּל תנוּעת חיבּת-ציוֹן, על פּני כּל רחבי הארץ, דרוּש היה בּשביל זה. ואם נוֹסדה איזוֹ מוֹשבה, אפילוּ מוֹשבה בּאמצעים פּרטיים, הרי למעשׂה נהפּכה לאסוֹן

לחוֹבבי-ציוֹן, כּיוָן שלא יכלוּ בּשוּם אוֹפן לקיימה.

לאחר הסלע השני של חוֹסר אמצעים, הרי הסלע השלישי היה מציאוּת אמצעים. גוֹאל למתישבים, גוֹאל אחד שהיה שקוּל כּנגד רבּים, היה הבּרוֹן רוֹטשילד – תוֹפעה נפלאה מאד; אדם אשר עוֹלמוֹ לכאוֹרה היה צריך להיוֹת עוֹלם הבּוּרסה הבּין-לאוּמית הגדוֹלה. אבל הוּא היה בּאָפיוֹ וּבטבעוֹ חוֹלם חלוֹמוֹת, ולא סתם חוֹלם חלוֹמוֹת, כּי אם חוֹלם-חלוֹמוֹת יהוּדי – עם אהבה עצוּמה לארץ, עם יחס עמוֹק מאד לענין של עבוֹדת אדמה. והוּא חי בּסביבה שהיתה זרה לגמרי לכל מפעלוֹ ולא היתה לה כּל זיקה לרעיוֹנוֹתיו. ממש כּמוֹ שמיכאל הלפּרין, נאמר, היה מגוּחך בּעיני בּני דוֹרוֹ, אוֹ כּמוֹ שסירקין היה מגוּחך בּעיני בּני דוֹרוֹ, כּך גם הבּרוֹן רוֹטשילד בּוַדאי נחשב בּעיני בּני משפּחתוֹ וּסביבתוֹ לאדם בּעל

דמיוֹנוֹת משוּנים – להקים מוֹשבוֹת בּארץ-ישׂראל.

הפּגישה הזאת של חלוּץ האוּמה בּארץ-ישׂראל עם נוֹתני התמיכה שלוֹ – בּין שזה היה הבּרוֹן הגדוֹל, בּעל הכּסף הרב, בּין שאֵלה היוּ אנשי חוֹבבי-ציוֹן, אוֹ נדיבים קטנים וּקטנטנים מאד – היתה פּגישה טרגית עד מאד, שנהפּכה לאסוֹן לחלוּצים הראשוֹנים, לאנשים שבּאוּ מתוֹך הכּוָנוֹת הטוֹבוֹת בּיוֹתר, מתוֹך אידיאוֹת גדוֹלוֹת, מתוֹך רצוֹן של

מסירוּת-נפש.

בּקראנוּ כּיצד חיוּ אנשי בּיל"וּ בּמקוה-ישׂראל, מקוֹם

העבוֹדה הראשוֹן שלהם, כּיצד עבדוּ תחת שוֹטוֹ של משגיח ערבי אכזרי שמינוּהוּ עליהם, כּיצד חיוּ בּמערה בּגדרה, – והם בּוֹדדים מרבּים, רוּבּם

לא עמדוּ בּנסיוֹן וּלאחר זמן-מה עזבוּ את הארץ – נוּכל להשׂיג איזה אוֹצר נפלא של מרץ, של מסירוּת, של תקיפוּת פּנימית היה בּכל אלה. וכל זה הלך לאיבּוּד, כּל זה נשבּר לרגל היוֹתם תלוּיים בּאחרים. והאחרים תמיד דנוּ אוֹתם, העריכוּ אוֹתם – העוֹבדים הם אוֹ לא? ההגוּנים הם? הראוּיים הם לתמיכה אוֹ אינם ראוּיים.

למשל, בּענין הבּיל“וּיים בּגדרה היה ויכּוּח שנמשך שנים רבּוֹת, אם ראוּיים הם שיוֹשיבוּ אוֹתם על הקרקע אוֹ לא. וזה שטען שהם ראוּיים לכך אמר: חוֹשבים אתם שבּאמת הם סטוּדנטים? הם לגמרי לא למדוּ בּאוּניברסיטאוֹת! (כּלוֹמר, אינם בּטלנים, אלא אנשים מסוּגלים לעבוֹדה). היוּ גם טענוֹת שאינם דתיים. וכמה פּעמים הוּצע לפזר את הבּילוּיים – שילכוּ למוֹשבוֹת, שיהיוּ שם פּוֹעלים. אמנם לימינם עמדוּ שני אנשים – יחיאל מיכל פּינס בּארץ-ישׂראל וּמשה לייבּ לילינבּלוּם בּחוּץ-לארץ – ששמרוּ עליהם, שהגנוּ על גרעין קטן זה של אנשי בּיל”וּ, שישאר ויתקיים.

בּחוֹברת “גדרה”, שנכתבה על ידי אחד הבּיל"וּיים, אחד המתישבים בּגדרה, שרק השנה נפטר, דוֹב ליבּוֹביץ-אריאל, מסוּפּר:

"יסוֹד ההשתתפוּת אשר אחזנוּ בּוֹ, בּהיוֹתנוּ עוֹד

עוֹבדים שׂכירי יוֹם, היה לנוּ ליסוֹד מוּסד גם עתה. כּיס אחד וּקדרה אחת לכוּלנוּ. וַיהי לנוּ לחוֹק להפקיד יוֹם יוֹם איש אחד מאִתנוּ על הסדר, לשבת בּית וּלהכין לנוּ כּל צרכינוּ יוֹמם ולעמוֹד על המשמר כּל הלילה. וַיהי האיש אשר הגיע לוֹ התוֹר לשבת בּית, לאוֹפה ולמבשל ולמנַקה את החדר ואת הרפת וּלמאכיל את החמוֹר וכל כּיוֹצא בּוֹ".

היסוֹד של שיתוּף ועזרה הדדית היה לא רק אצל הבּילוּ"יים בּגדרה – הוּא היה בּראשוֹנה בּאיזוֹ מידה שהיא גם בּראשוֹן-לציוֹן, גם בּזכרוֹן-יעקב, גם בּראש-פּינה. בּכמה וכמה מקוֹמוֹת היוּ מגמוֹת של שוּתפוּת – לא מתוֹך שהאנשים קיבּלוּ אוֹתן כּשיטה, כּי אם מתוֹך שהיוּ בּלבּם צרכים ידוּעים של מתישבים; כּל האנשים הללוּ, שבּאוּ לבדם, בּוֹדדים, שהוּעמדוּ מוּל טבע אכזרי, בּתנאים קשים שלא הוּרגלוּ בּהם בּחינוּכם הקוֹדם, נתקלוּ בּהכרח לחיוֹת חיי חברוּת.

אוּלם כּל הדברים הטוֹבים הללוּ התנפּצוּ אל העבדוּת הזאת שבּה היוּ נתוּנים. אנשי חסד שעזרוּ להם דרשוּ מהם תמוּרת עזרתם את המחיר היקר בּיוֹתר – את חירוּתם, את כּבוֹדם, את עמידתם בּרשוּת עצמם.

אחד-העם מתאר בּמאמרוֹ המפוּרסם, “הישוּב ואפּיטרוֹפּסיו”, לאן הגיע ישוּב זה, שהיה חי מן הקִצבּה שנתנה לוֹ הפּקידוּת בּארץ-ישׂראל, מה קרה לאנשים הללוּ – זוֹהי תמוּנה מחרידה. עוֹד אדם אחד, סוֹפר וחוֹקר יהוּדי, א.ש. הרשבּרג² (כּתב מחקר על “חיי התרבּוּת בּישׂראל בּתקוּפת המשנה והתלמוּד”. הוּא מת לפני זמן-מה בּבּיאליסטוֹק), בּיקר בּארץ-ישׂראל בּשנת 1900 בּערך כּתייר, התבּוֹנן

הרבּה זמן אל הנעשׂה וכתב אחר כּך שני ספרים: “משפּט הישוּב העברי בּארץ-ישׂראל” וּ“בארץ המזרח”, וּבהם חוֹמר רב על מצב המוֹשבוֹת וגם על מצב הפּוֹעלים והעבוֹדה העברית. אביא בּזה קטעים אחדים ממאמרוֹ הגדוֹל של אחד-העם “הישוּב ואפּיטרוֹפּסיו”, שכּתבוֹ בּערך בּאוֹתה תקוּפה, לאחר נסיעתוֹ השלישית לארץ-ישׂראל:

“הלכתי לבקר את הפּקיד, מצאתי בּמסדרוֹן בּיתוֹ את זקני הקוֹלוֹניא ונכבּדיה, נתמכים וּבלתי נתמכים יחד, עוֹמדים על רגליהם בּגילוּי ראש וּמחכּים עד שיעלה לרצוֹן לפני האדוֹן (שישב בּחדר הסמוּך ולא שׂם לבּוֹ אליהם) לצאת אליהם ולשמוֹע את “בּקשתם”. והבּקשה היתה לא בּקשת תמיכה וחסד, כּי אם – לשלם למוֹשבה מחיר הענבים שהכניסה להיקב לפני חמישה חדשים ועדיין לא קיבּלה את מחירם בּשלימוּת. המחזה הזה גילה לפנַי בּרגע אחד את כּל שפלוּת מצבם. בּוֹשתי להבּיט בּפניהם והם – בּפנַי. וּכששאִלתים בּשׂפה רפה אם כּבר אָרך זמן עמידתם פּה, ענַני אחד מהם בּמרירוּת: כּך אנוּ עוֹמדים זה שמוֹנה-עשׂרה שנה!..” (“על פּרשת דרכים”, חלק בּ', עמוּד רי"ז).

בּמקוֹם אחר הוּא מתאר:

"העיפוֹתי עינַי על כּל הקהל הזה, זקנים וּצעירים יחדיו, התבּוֹננתי אל פּניהם המפיקים פּחד ותקוה, הכנעה וערמה כּאחת, אל עיניהם הנוֹצצוֹת מהתרגשוּת פּנימית והמוֹן מחשבוֹת – וכל עצמוֹתי רעדוּ מכּעס, לא

עליהם, על האוּמללים האלה, כּעסתי, אשר כּל חטאתם היא, כּי בּתוּמתם לא יכלוּ להסתפּק בּמליצוֹת רמוֹת בּלבד, וּבשמעם לקוֹל לבּם עזבוּ את הכּל

והלכוּ לקיים בּפוֹעל מה שהאחרים רק נאה דרשוּ בּפיהם, אבל על אלה בּעלי “המליצוֹת הרמוֹת” – – התקוֹמם לבּי, ואוֹתם הייתי חפץ בּשעה זוֹ להביא למקוֹם המחזה בּשלשלאוֹת של בּרזל: בּוֹאוּ הנה, טָחֵי תפל, וּראוּ את “הישוּב הלאוּמי” בּכל הדרוֹ, את “גיבּוֹרי התחיה” העוֹמדים כּעניים בּפּתח

וּמיחלים בּרעדה למוֹצא פּי האדוֹן אשר מלפניו משפּטם יֵצא! – – לוּ יהי כּדבריכם! תיקנתם את השׂדוֹת ואת הכּרמים, אבל את האנשים מי יתקן? את ההרס המוּסרי מי יִבנה?"

ועוֹד:

"לבּי בּי יהמה בּזכרי את האנשים ההם, רוּבּם משׂכּילים ואנשי לב, שבּאוּ לארץ-ישׂראל בּמיטב ימיהם לשם אידיאל נשׂגב וחלמוּ עתידוֹת טוֹבוֹת, חירוּת וכבוֹד, עבוֹדה תמה וּקדוֹשה, תחיית האוּמה – וּמה

הם עתה? עשׂרים שנה חינכה אוֹתם האפּיטרוֹפסוּת על פּי דרכּה, וחינוּכה עשׂה פּרי: האידיאַליסטים אנשי הרוּח היוּ לקטני-נפש ורכּי-לב, החרדים כּל אחד רק לפרוּטתוֹ הדלה. אבד מהם כּל רצוֹן וכל נטיה לפעוּלה גדוֹלה, כּללית, בּהשתתפוּת הכּוֹחוֹת. היאוּש המר מציץ מבּין עיניהם, והפּחד מפּני “האדוֹן” רשוּם בּכל תוי פּניהם. לעוֹלם לא אשכּח את המחזה המעציב אשר נגלה לעיני, בּבוֹא המוּרשה של יק“א לסַדר עניני המוֹשבה: איך נשתנה רוּחם של הקוֹלוֹניסטים לפי רוּח המוֹשל!”

אחד-העם הוֹלך וּמתאר בּכמה וכמה תמוּנוֹת את המצב הזה – גם את המצב הכּלכּלי, את אבדן כּל דרך. הוּא גם מתענין בּגוֹרל הילדים, בּאוֹפי של בּית-הספר, והוּא אוֹמר:

“וההשחתה המוּסרית, הממלאה את כּל האויר מסביב, אי אפשר שלא תחדוֹר גם לבית-הספר. הרבּה דיוֹ כּבר שפכוּ סוֹפרינוּ על דבר “הרוּח הפּאריזי” השוֹלט בּין בּני הנעוּרים בּמוֹשבוֹת הנדיב, אלא שהם ראוּ סיבּת כּל הרעה המוּסרית בּאוֹתן “המוֹרוֹת” שנשלחוּ מפּאריז…”

ענין המוֹרוֹת “הפּאריזאיוֹת” מכוּוָן למנהגה של הפּקידוּת, שהיתה בּוֹחרת מבּנוֹת המוֹשבה נערוֹת שמצאוּ חן בּעיניה

ושוֹלחת אוֹתן לפּאריז לשנה-שנתים להשתלם, על מנת לשמש אחרי כן כּמוֹרוֹת וּמנהלוֹת בּבתי-הספר של מוֹשבוֹת הבּרוֹן.

"אבל האמת היא כּי גם הרעה המוּסרית, כּמוֹ החמרית, מקוֹרה לא בּאנשים פּרטיים וּמקריים, כּי אם עמוֹק הרבּה יוֹתר: בּגוּף האפּיטרוֹפּסוּת כּשהיא לעצמה. עוֹד בּטרם ידעוּ הילדים אף מלה אחת צרפתית, כּבר ידעוּ מתוֹך שׂיחוֹת הגדוֹלים כּי עיר אחת גדוֹלה יש בּמדינת הים וּשמה “פּאריז”, וּבה יוֹשב אדוֹן גדוֹל ורב חסד, המכלכּל בּרחמיו הרבּים

אוֹתם ואת הוֹריהם ואת כּל מַכּריהם וּבלעדוֹ אין שוּם בּריה יכוֹלה להתקיים. ידיעה כּזאת עוֹשׂה בּהכרח רוֹשם עמוֹק בּנפש הילדים הרכּה, וגם בּלי עזרת “המוֹרוֹת” צריכה היתה “פּאריז” להצטייר בּדמיוֹנם בּתמוּנה נעלה ונשׂגבה, כּעוֹלם שכּוּלוֹ טוֹב, כּמקוֹר חיים ואוֹשר, והנדיב השוֹכן בּה –

כּאֵל אדיר וחזק, שהחיים והמות בּידוֹ והכּל חייבים להיוֹת עפר תחת כּפּוֹת רגליו".

כּאחת הדוּגמאוֹת של החינוּך בּאוֹתוֹ זמן אביא לכם רק סיפּוּר אחד על זאב יעבּץ, שהיה אחד ממגיני העבוֹדה העברית בּאוֹתוֹ זמן. זאב יעבּץ, היסטוֹריוֹן עברי מפוּרסם, תלמיד-חכם גדוֹל וגם אחד מטוֹבי בּעלי הסגנוֹן העברי, ממחַדשי הלשוֹן, עלה לארץ מתוֹך תמימוּת גדוֹלה – כּדי לחיוֹת בּארץ-ישׂראל. הוּא בּא ממשפּחה עשירה מפוּרסמת, והיה מוּכן

לדבר קטן אחד – להביא גאוּלה לארץ! הוּא גם הראשוֹן שחיבּר ספרי-לימוּד וספרי-קריאה לילדי ארץ-ישׂראל, כּתוּבים בּכשרוֹן פּדגוֹגי רב, אשר בּזמנם היה בּהם חידוּש עצוּם ואשר עכשיו אנחנוּ אוּלי איננוּ יכוֹלים להשתמש בּהם, מפּני שהרבּה מוּשׂגים שלוֹ כּבר נתישנוּ. והוּא היה איש דתי מאד, ויחד עם זה איש התרבּוּת המערבית, ותרבּוּת אֶסתטית יפה מאד – ואני חוֹשב שגם עכשיו אין לנוּ ספרי-לימוּד יוֹתר מתאימים משהיוּ ספרי זאב יעבּץ בּשעתם.

והנה אדם זה, ש“זכה” ונתקבּל בּבית-הספר של זכרוֹן-יעקב להיוֹת שם מוֹרה – מינוּ עליו בּחוּרה אחת מבּנוֹת המוֹשבה, שחזרה מפּאריס, לאחר השתלמוּת בּמשך שנה-שנתים, כּידידת הפּקידוּת וּמוּכתרת כּמנהלת בּית-הספר בּמקוֹם. ויעבּץ, שהיה אדם לגמרי לא צעיר וסוֹפר גדוֹל – היה צריך לעבוֹד תחת ידה.

יעבּץ הוֹציא בּאוֹתוֹ זמן גם קבצים לדברי ספרוּת. הוּא היה הראשוֹן שניסה ליצוֹר ספרוּת ארץ-ישׂראלית ממש, כּלוֹמר, תיאוּרים של החיים בּארץ, ספרוּת מקוֹרית, לא מתוּרגמת, והקבצים שלוֹ היה בּהם הד חי של החיים. בּמקוֹם שבתוֹ, בּזכרוֹן-יעקב, נאבק עם הפּקידוֹת על עבוֹדה עברית, אבל לא רק על עבוֹדה עברית. הוּא גם דרש נימוּסים אחרים – הוּא דרש חיים מתאימים לכּפר, חיי חקלאוּת. הוּא גילה בּאיזוֹ מידה הפּקידוּת, בּכל דרכיה וּבכל אָפיה, סוֹתרת מה שאנחנוּ רוֹצים כּאן לבנוֹת.

סוֹפוֹ של יעבּץ היה שהוּא גוֹרש מהמוֹשבה. זוֹ היתה אחת הדוּגמאוֹת לאוֹתוֹ שעבּוּד רוּחני שהיה קיים בּמוֹשבוֹת בּאוֹתוֹ

זמן.

אוֹ, למשל, הפּקידוּת הנהיגה מנהג כּזה, שהמקוֹמוֹת המכוּבּדים, כּוֹתל “המזרח” של בּית-הכּנסת, עמדוּ לרשוּת הפּקידוּת

ולמקוֹרביה; האִכּרים צריכים היוּ לשבת על ספסלים מיוּחדים ולא להתערב בּקהלם.

תקנה אחרת: אסוּר היה להשׂכּיר חדר בּמוֹשבה בּלי הסכּמת הפּקידוּת. זוֹ פּרשה עצוּבה מאד ורבּת קוּריוֹזים.

הפּקידוּת היתה גם גוֹרם עצוּם להחדרת העבוֹדה הערבית בּמוֹשבוֹת. היה לה נוֹח הדבר, מפּני שעל ידי כּך ניתן בּידה למעשׂה השלטוֹן על האִכּרים, למרוֹת זה שהדבר היה בּניגוּד לרצוֹנוֹ של הנדיב.

המצב הזה הביא לא רק לדלדוּל מוּסרי עצוּם, כּי אם גם לירידה כּלכּלית. למשל, עקרוֹן היתה מוֹשבה של אִכּרים פּשוּטים, שהיוּ חקלאים עוֹד בּרוּסיה, לפני שבּאוּ לארץ. לאחר שנים אחדוֹת לקיוּמה של המוֹשבה בּתנאים קשים פּקדה עליהם הפּקידוּת לנטוֹע כּרמים. אבל העֶקרוֹנים חפצוּ להיוֹת אִכּרים בּפני עצמם, אִכּרים ממש. הם לא חפצוּ בּנטיעוֹת. הם אמרוּ: יש לנוּ קרקעוֹת, אנחנוּ רוֹצים לזרוֹע אוֹתם, וּדרוּשים לנוּ

זרעים. אבל הפּקידוּת אמרה: צריך לנטוֹע כּרמים. על השאלה איך יתקיימוּ בּשנים הראשוֹנוֹת, עד שהכּרמים ישׂאוּ פּרי, ניתנה התשוּבה: מה איכפּת לכם? אנחנוּ נשלם לכם שני פרנק ליוֹם. ומוּבן שלאִכּר לא היה כּבר שוּם חשבּוֹן לעבוֹד – היה לוֹ רק חשבּוֹן אחד: לחיוֹת בּשלוֹם עם הפּקידוּת.

היה בּארץ טיפּוּס מיוּחד של אנשים שהיוּ להם תביעוֹת לבּרוֹן. הם היוּ נוֹסעים אל הבּרוֹן להישפט. וזה היה דבר לא פּשוּט. הם מיררוּ את חייו של הבּרוֹן. והנה כּוֹתב אוֹתוֹ הרשבּרג:

"תוֹבעים וטוֹענים כּאלה על הבּרוֹן מצאתי הרבּה

בּאחוּזוֹת (אז קראוּ למוֹשבוֹת – “אחוּזוֹת”). ויש בּיניהם שתביעוֹתיהם גדוֹלוֹת כּמידת ההכנסה שהיוּ יכוֹלים להכניס גם בּעסק הטוֹב שבּטוֹבים.

אחד הפּוֹעלים, – – אשר עבד בּחרוֹשת הבּרזל בּראשוֹן-לציוֹן, נקטעה לוֹ אצבּע, בּאוֹפן שאפשר היה לוֹ אצבּע, בּאוֹפן שאפשר היה לוֹ להתפּרנס גם אחרי כן ממלאכתוֹ, וילך לפּריז וימסוֹר את דינוֹ לאחד התקיפים שם, – – ויפייסנוּ הבּרוֹן בּעל כּרחוֹ בּסכוּם גדוֹל, אוֹמרים 40.000 פרנק, ויטע בּיָרָה סמוּך ליפוֹ בּכּסף שקיבּל".

"העוֹבר בּאחוּזוֹת ושוֹמע את דברי כּל התוֹבעים – ישתוֹמם

על הסבלנוּת הגדוֹלה של האדם הגדוֹל הזה ועל חיבּתוֹ הגדוֹלה והתמימה לעמוֹ וּלארצוֹ".

הרשבּרג מספּר על בּיקוּר שלוֹ בּזכרוֹן-יעקב:

"בּזכרוֹן-יעקב בּוֹלטת הנטיה לצרפתיוּת יוֹתר מבּכל

האחוּזוֹת, בּה נשמע יוֹתר גם הפּטפּוּט הצרפתי – – וגם כּאשר שמעתי את השמוֹת: ארץ-ישׂראל, חיבּת-ציוֹן, נישׂאים על שׂפתי זקניהם, היה צלצוּל השמוֹת האלה זר בּפיהם מאד.

ויהיוּ הקוֹלוֹניסטים למפקחי העבוֹדה, הנעשׂה בּאמת בּידי

הפּוֹעלים העברים והערבים, אשר התקבּצוּ מסביב לתוֹך האחוּזה, וַתהי מלאה המוֹן ערבים, עד כּי יש בּה רחוֹב ערבי וגם אטליז של בּשׂר-טריפה".

אחד החלוּצים הראשוֹנים כּתב לחוּץ-לארץ על ה“אֶכּספּלוּאַטציה” בּארץ-ישׂראל. האיש הזה היה אחד מששת הצעירים היהוּדים אשר נשלחוּ על ידי הבּרוֹן להיוֹת בּארץ וּלהתכּשר כּאן בּעבוֹדה וּבהדרכה על מנת להיוֹת גננים (מהם יצא גם פּוּכַצֶ’בסקי, אחד הכּוֹרמים החשוּבים מאד בּארץ, וּביניהם היה גם גרשוֹן הוּרביץ, עליו תמצאוּ כרקטריסטיקה מענינת מאד אצל סמילנסקי). והוּא, מתוֹך שהתרעם מאד, מהיוֹתוֹ בּא מאירוֹפּה, על האִכּרים, כּתב מכתב לחבר שלוֹ, ששם בּראש-פּינה יש אֶכּספּלוּאַטציה מאין כּמוֹה ויעץ לוֹ לא לבוֹא לארץ זוֹ. העצה הזאת כּל כּך השפּיעה, שהחבר שלוֹ ויתר על ארץ-ישׂראל, והוּא מסר אחר כּך את חייו למהפּכה. צעיר זה היה בּנוֹ של שפ"ר, אחד מראשי חוֹבבי-ציוֹן, שהתכּוֹנן לבוֹא לארץ, אבל כּיון שקיבּל מכתב מארץ-ישׂראל על האֶכּספּלוּאַטציה הנוֹראה שם, החליט שמוּטב לוֹ להישאר בּרוּסיה וללחוֹם שם את מלחמת הפּוֹעל. אבל מענין שאוֹתוֹ איש שכּתב את המכתב הוּא עצמוֹ לא עזב את הארץ ונעשׂה אחר כּך מוּמחה גדוֹל בּיקב של ראשוֹן-לציוֹן. והנה הוּא מספּר לתייר שלנוּ (הרשבּרג):

"התבּוֹנן נא – אמר אלי (היינוּ בּיקב ראשוֹן-לציוֹן) – בּהביא כּוֹרם את ענביו, אם יטריח את עצמוֹ גם לסייע בּידי הערבי בּפריקת ענביו.

שירוּת עברית אין כּמעט בּארץ-ישׂראל, אשר בּניה וּבנוֹתיה נוֹהגים סלסוּל בּעצמם, ועל כּן מוּכרחים להשתמש בּה בּשירוּת

ערבית; וּבכל בּית קוֹלוֹניסט יהוּדי נמצא ערבי אוֹ ערביה העוֹשׂה את כּל צרכי הבּית בּיחד עם גידוּל הילדים.

כּי השירוּת הערבית משפּיעה לרעה על גידוּל הילדים בּתוֹך המוֹשבוֹת זה למעלה מכּל ספק.

בּזכרוֹן-יעקב סיפּרוּ לי: כּי יש בּיניהם כּוֹרמים שלא ידעוּ מקוֹם כּרמיהם. וּכשנשתוממתי על המעמד המוּזר הזה וּשאלתים: הלא אי אפשר כּי יתמיד הרבּה, כּי יפזר איש גם כּרוֹטשילד היוֹתר עשיר והיוֹתר נדיב לב כּרבע מיליוֹן פרנק כּל חוֹדש וחוֹדש להספּקת בּני המוֹשבוֹת וּכמיליוֹן פרנק לשנה לבני זכרוֹן-יעקב ההוֹלכים בּטל? וַישיבוּני הזכרוֹנים אז, כּי המה בּטוּחים בּפרנסתם כּל ימי חיי הבּרוֹן שיחיה, אחרי כּי מוֹשבתם נוֹשׂאת זכרוֹן שם אביו".

מכּאן אתם יכוֹלים לתאר לכם מה היה המצב של הישוּב בּזמן ההוּא וּמה מצאוּ אלה שבּאוּ לארץ בּאוֹתוֹ זמן.

תמוּנה זוֹ שתיארתי לכם דרוּשה לנו לא רק כּדי לדעת את מעמדוֹ של הישוּב, כּי אם משוּם שהיא מסבּירה לנוּ גם את ההרגשה וגם את ההתנהגוּת של אנשי העליה השניה.

אילוּ ראוּ לפניהם אנשי העליה השניה אִכּרים למוֹפת – מי יוֹדע אם לא היוּ נמשכים גם הם לצוּרת-חיים זוֹ; אפשר מאד שגם הם היוּ נכנסים לאוֹתוֹ מַסלוּל. אבל הם ראוּ את מצב המוֹשבוֹת כּאַזהרה הכי-חמוּרה: הם ראוּ את המשק עצמוֹ; הם ראוּ את שלטוֹן הערבי – שלטוֹן בּעבוֹדה, שלטוֹן בּמשק עצמוֹ (המוֹשבוֹת היוּ מלאוֹת ערבים, והערבים היוּ גרים בּחצרוֹת האִכּרים יחד עם משפּחוֹתיהם); הם ראוּ את השמירה בּמוֹשבה, שהבּטחוֹן בּמוֹשבה גם הוּא בּידי הערבים; הם ראוּ את אֳפי הילדים, את חינוּכם (למעשׂה, ילדי האִכּרים בּאוֹתן המוֹשבוֹת היוּ מתחנכים על ידי המשרתת הערבית, על ידי הערבים הנמצאים בּחצר; ערבית היתה כּמעט שׂפתם; זה היה עוֹלמם הרוּחני); הם ראוּ את העבדוּת הציבּוּרית; הם ראוּ גם את היאוּש שהתלבּש בּצוּרה של ציניוּת וחוֹסר כּל אמוּנה; הם ראוּ שהאִכּרים הללוּ, שעליהם חלמוּ ותיארוּם

כּגיבּוֹרים, נעשׂוּ גם אנטי-ציוֹנים, נעשׂוּ אוּגַנדיסטים, שבּשבילם

“ציוֹני” היה שם של לעג; הם ראוּ את צעירי המוֹשבוֹת, שלרבּים מהם לא היה שוּם חלוֹם אחר אלא לעזוֹב את הארץ: אם אי אפשר היה להגיע רחוֹק, לאוֹסטרליה, חפצוּ לכל הפּחוֹת ללכת לקאהיר.

בּאוירה זוֹ נפגשה העליה השניה בּבוֹאה לארץ.

הפּגישה הטרגית בּין העליה הראשוֹנה והשניה – בּין פּוֹעלים

לפוֹעלים – התהווּת המפלגוֹת “הפּוֹעל הצעיר” וּ“פוֹעלי-ציוֹן” –

בּעית העבוֹדה העברית – בּעית העבוֹדה בּכּלכּלה היהוּדית בּגוֹלה

– מכשוֹלים לחדירת הפּוֹעל היהוּדי לעבוֹדה בּארץ.

אוּלם אין להתכּבּד בּקלוֹן הראשוֹנים. התכּוַנתי לציין את המצב שבּוֹ נתקיימה הפּגישה הטרגית בּין העליה הראשוֹנה לבין העליה השניה. אין בּתיאוּר זה מן המרירוּת של ראשוֹני הפּוֹעלים, כּי אם רק תיאוּר הפּגישה עם הראשוֹנים, שאמנם בּהתחשב עם התנאים השׂיגוּ גדוֹלוֹת, כּי בּכל זאת הקימוּ יסוֹד איזה שהוּא.

כּל המרץ העצוּם שהוּשקע בּעליה הראשוֹנה – בּעלי המרץ עצמם פּסלוּהוּ. כּל התקווֹת שהיוּ לדוֹר נתבּדוּ. נשכּחה האידיאה. נוֹצר טיפּוּס של אנשים מאוּכזבים, המתנקמים אחר כּך בּעצמם. וּלבסוֹף ראוּ את ענין אוּגַנדה כּנוֹשׂא פּתרוֹן למצבם. והנה בּאוּ אנשי העליה השניה, אנשים מלאי תקוה, שלא ידעוּ דבר ממַה שעבר על קוֹדמיהם – וּמיד החלוּ להטיף להם מוּסר ודיבּרוּ בּהם רעוֹת. כּך נוֹצרה

התהוֹם הציבּוּרית, אשר עד עתה עוֹד לא נסתמה.

הפּגישה הזאת קבעה את גוֹרל העליה השניה.

האִכּר מצד אחד ראה את עצמוֹ יוֹשב כּעל נחלתוֹ הוּא. לעוּמתוֹ ראה הפּוֹעל את רכוּשוֹ של האִכּר כּנחלת האוּמה. הוּא מתח בּיקוֹרת על אי-הנקיוֹן, על העזוּבה וההזנחה בּחצר, בּבּית וּבמשק, קרא תגָר על כּך שמזניחים את רכוּש האוּמה. לא היה דבר מרגיז את האִכּר יוֹתר מאשר אוֹתוֹ “טירוֹן” שטרם קדח, המבּיט עליו מגבוֹה וּמאריך עליו לשוֹן, כּי מה היה הצעיר הזה אילמלא האִכּרים הראשוֹנים? ועתה הוּא משׂים עצמוֹ שוֹפט עליו וחוֹרץ לשוֹן, הוּא נעשׂה קטיגוֹר כּנגדוֹ!…

הפּוֹעלים – בּין שבּאוּ לארץ מתוֹך תמימוּת אידיאלית ולהט ציוֹני של נוֹער חוֹלם, וּבין שבּאוּ מתוֹך מרידה וסוֹציאליזם – כּוּלם יחד נתקלוּ בּמציאוּת שהיתה בּניגוּד לכל עוֹלמם. הזרוּת הרגילה שבּין גל עליה אחד לשני יש להתגבּר עליה. אוּלם לא היה בּאוֹתוֹ זמן מי שיעזוֹר להם להתגבּר על זרוּת זוֹ. אם מקוֹדם בּאוּ ארצה פּוֹעלים צעירים אַלמוֹנים, חוֹלמי-ציוֹן – הרי בּימי העליה השניה בּאוּ פּוֹעלים בּעלי אידיאוֹלוֹגיה והשקפה ציוֹנית וסוֹציאליסטית. וּבין חשוּבי הישוּב בּאוֹתה תקוּפה לא היה מי שיקבּל את הצעיר היהוּדי הזה.

מאידך, יש לראוֹת וּלהעריך גם את הכּוֹחוֹת הנפשיים העצוּמים שהיוּ גנוּזים בּעוֹלמם של העוֹלים הקוֹדמים. דוּגמת שטַמפֶּר,

היהוּדי החרד מהוּנגריה, שבּצעירוּתוֹ עלה מהוּנגריה לארץ-ישׂראל, ולא נשאר כּאחרים בּירוּשלים, אלא הלך ויסד את פּתח-תקוה. אף על פּי כן, בּין שטַמפֶּר, החרד הקנאי, וּבין הצעירים מרוּסיה היתה תהוֹם ללא גשר. מבּין הצעירים בּמוֹשבוֹת שהתקרבוּ לפּוֹעלים היוּ סמילנסקי, בּני משפּחת גיסין. אבל המקוֹם ששם גרה משפּחת גיסין בּפתח-תקוה קראוּ לוֹ “די טרייפע געסל”: ואל יעקב קרוֹל התיחסוּ בּביטוּל על שהתקרב לפּוֹעלים.

כּשם שהזקנים לא הכּירוּ את אנשי העליה הזאת כּאנשים שיש לצַפּוֹת מהם מעשׂה חשוּב בּשביל הארץ – כּך גם בּין בּני העליה השניה לא היוּ כּאלה שידעוּ להעריך את המעשׂה שנעשׂה פּה קוֹדם. וּכשראוּ אִכּרים

מקבּלי תמיכה ויהוּדים מקבּלי “חלוּקה” לא ניסוּ להבדיל בּיניהם. הבּיטוּי השגוּר בּפי אנשי העליה השניה, לציין בּוֹ את אלה שמצאוּ בּארץ עד בּוֹאם, היה: “אלמנט רקוּב” – שאוֹתוֹ צריך לטאטא, לעבוֹר עליו.

אבל גם הפּגישה בּין הפּוֹעלים החדשים לבין אגוּדוֹת הפּוֹעלים הקוֹדמוֹת היתה אף היא מרה מאד. שוּם לשוֹן משוּתפת לא היתה להם. אמנם, על הפּוֹעלים הראשוֹנים עברוּ ימים קשים מאד – הם עברוּ את אַסכּוֹלת המוֹשבוֹת, האַדמיניסטרציה של הבּרוֹן, החוּקים והגזירוֹת שלה.

כּשבּאה החלטה מצד הפּקידוּת “להבריא את הישוּב”, ראתה לעשׂוֹת זאת על ידי הפחתת הישוּב, הפחתת כּל פֶּה מיוּתר – בּשילוּחם של הפּוֹעלים מהארץ. היתה שאיפה אצל הפּקידוּת “לגמוֹר את החשבּוֹן”: מי שהיוּ לוֹ אמצעים איזה שהם כּדי להשתקע בּארץ – היוּ מוֹסיפים לוֹ; ולפּוֹעלים היוּ נוֹתנים כסף, כּדי שיצאוּ את הארץ. כּך הוּצאוּ סכוּמים לא קטנים להוֹצאת פּוֹעלים מארץ-ישׂראל.

היוּ פּוֹעלים שבּיקשוּ את כּספּי-היציאה והבטיחוּ

שיסתדרוּ בּזה בּארץ. הפּקידוּת לא האמינה להם, וחששה שיבוֹאוּ שוּב בּתביעוֹת אליה. בּכלל הבּיטה על הישוּב כּעל אנשי-תביעוֹת. הפּוֹעלים התקוֹממוּ נגד הפּקידוּת וּפירסמוּ כּרוּזים נגדה. ישנם הרבּה כּרוּזים קוֹרעי-לב של פּוֹעלים, שדיבּרוּ נגד היציאה. גם שלחוּ משלחוֹת אל הבּרוֹן וּלועד חוֹבבי-ציוֹן בּאוֹדיסה. אוּלם בּכל אלה לא עוֹררוּ אֵמוּן

רב.

בּזה קטע מתוֹך כּרוּז שהוֹציא “הועד הכּללי של הפּוֹעלים העברים בּארץ-ישׂראל” בּאוֹתוֹ זמן “אל אַחינוּ החוֹבבים והציוֹנים”:

עוֹד מעט, אחים נכבּדים, אחרי הבּציר וּבתחילת חוֹדש אוֹקטוֹבּר, ואָפסה כּל עבוֹדה, וּשלוֹש מאוֹת משפּחוֹת ישארוּ מחוּסרי לחם

וּמחוּסרי תקוה. וּמה יעשׂוּ אנשים כּאלה שישארוּ אחרי הרבּה שנוֹת עבוֹדה קשה בּעֵירוֹם וחוֹסר כּל, בּלי מזוֹן וּמחיה אף ליוֹם אחד, וּבלי תקוה נשקפת לעתיד? היֵצאוּ גם הם מן הארץ? היצטרפוּ גם הם למספּר חמישים וחמש משפּחוֹת שכּבר יצאוּ? האם גם על חוֹף ים התיכוֹן בּיפוֹ תראינה עינינוּ בּעוֹד שני ירחים מחזה קוֹרע לב: מחנה פּוֹעלים עברים, – הם וּנשיהם וּבניהם – מחנה גוֹלים היוֹצאים מארץ אהוּבתם בּבכי וּמִספּד? עינינוּ זוֹלגוֹת דמעוֹת מאין הפוּגה על היוֹצאים הראשוֹנים,

ונבוֹא עתה להוֹסיף עוֹד עליהם.

כּבר החלוּ הפּקידים להרחיק אוֹתנוּ מעבוֹדה. קַדמוּ נא את פּני הרעה בּפעוּלוֹת מוּחשיוֹת וּבהשתדלוּת כּכל האפשר לטוֹבתנוּ, לבל יאבדוּ מבחר הכּוֹחוֹת שעבדוּ הנה בּישוּב ושיש להישוּב צוֹרך גדוֹל בּהם".

אוֹ, למשל, כּרוּז אחר: “הבּנים לציוֹן שמעוּ!”:

"עוֹד שני ירחים ומחזה מחנה גוֹלים, אחוּזי מקלוֹת ותרמילים, המתעתדים לצאת את פּני ארצם החביבה, הם וּנשיהם וטפּם, ללכת בּאשר ילכוּ תחזינה עינינוּ!

שלוֹש מאוֹת משפּחוֹת פּוֹעלים עוֹזבים את האדמה, אשר עשׂרת שנים שׂדדוּה וַירווּה בּזיעתם וישקוּה בּדמם.

לא יד תקיפה של הממשלה, לא מכּת מדינה של בּצוֹרת תגרשם – – אך שמעוּ וּתמהוּ! יד אחים היתה בּמעל הזה, אחים אשר אמרנוּ מהם ניוָשעה ואחינוּ בּחוּץ-לארץ רוֹאים מעשׂינוּ וּמחזקים ידנוּ וקוֹראים: עבדוּ,

עבדוּ, יש תקוָה לאחריתכם ויש שׂכר לפעוּלתכם. עוֹד מעט והבאנוּכם אל המנוּחה ואל הנחלה!

עברוּ שנים של תקוה, והנה ישוּעה צוֹמחת. קוֹסטינא התרוֹננה! שבע-עשׂרה משפּחוֹת מתוֹך חמש מאוֹת מצאוּ מנוּחה. והשאר? אנא, חכּוּ נא, עוֹד מעט ותיוָשעוּ גם אתם!

ויעברוּ ימים, והחקירה והדרישה כּלתה, וַתהי אחריתה מִקנת אחוּזת סֶדְזְשרָא, נחלה בּת עשׂרים אלף דוּנם, ארץ זרע וארץ מרעה, דיה להתאַחזוּת ארבּעים משפּחוֹת.

שׂמחה רבּה בּאָהלי הפּוֹעלים! אך חכּוּ נא מעט!

עוֹד הפּעם משׂא-וּמתן, עוֹד הפּעם חקירה וּדרישה! והנחקרים? לא הצאן, אך העתוּדים העוֹלים על הצאן; לא היוֹצאים למלחמה, אך המתימרים למִפקד צבא המלחמה, היוֹשבים ספוּנים בּאהליהם וּממלאים בּכל טוּב את בּטניהם, וּמתוֹך הרחבה

מחַוים את דעוֹתיהם, כּי די לפּוֹעלים וּמשפּחוֹתיהם לחם צר וּמים לחץ לקיבוֹתיהם, כּתוֹנת-בּד ונעלי-עץ ללבוּשיהם, וּמצע תבן ושׂק עפר למראשוֹתיהם, וּמי אשר ימאנוּ בּזה אינם חוֹבבי הארץ בּמידה הראוּיה ואין כּדאי לשׂים אליהם לב.

על פּי הפּסק המחוּכּם הזה יצאה הגזירה כּי סדז’ירה תהיה לפערמע של חברת יק“א, אשר פּוֹעלים עברים יעבדוּ בּה למען יִלמדוּ להתענוֹת כּראוּי. והיה אחר היצָרפם בּכוּר העוֹני והתלאה ויצאוּ מזוּקקים מכּל סיג התאוה לחיים שיש בּהם יתרוֹן מחיי בּהמה, אז יביאוּם אל נחלתם”.

העוֹלים החדשים הוּעמדוּ בּפני בּדידוּת גמוּרה בּארץ.

נוֹסף לבּדידוּת הטבעית, שהיא נחלתוֹ של כּל עוֹלה חדש – אף בּימינוּ, בּימים של עליה מאוּרגנת בּתוֹך ציבּוּר מאוּרגן – בּאה גם הבּדידוּת הסוֹציאלית, שהפכה לפעמים להרגשת נידוּי חברתי.

משה סמילנסקי, בּפּגישה עם אחד-העם בּאוֹדיסה, בּשליחוּת ועד חוֹבבי-ציוֹן, כּוֹתב:

"כּשנפרדתי ממנוּ בּאוֹדיסה, אחרי שוּבנוּ מפּריז, ואמרתי

לוֹ כּי החלטתי להישאר בּבית הוֹרי בּגוֹלה שנה שלמה, חלף צל על פּניו, הבּיט בּי מבּט ממוּשך ועמוֹק, כּאילוּ בּחן את נפשי, ויאמר:

• חביבי, האין נפשך מתרוֹצצת עדיין בּין אוּקראינה שלך וּבין פּלשׂתינא?..

והוּא קלע למקוֹם כּאוּב מאד. שנים רבּוֹת היתה נפשי חוֹלת-אהבה למרחב-השׂדוֹת של אוּקראינה וּפצוּעה פּצעי געגוּעים על הוֹרי אשר אָהבתי, ורק בּתקוּפה מאוּחרת מאד, כּעשׂרים שנה אחרי בּוֹאי לארץ, נרפּאתי רפוּאה שלמה ממחלת געגוּעי על מוֹלדתי הישנה ודבקתי בּכל רמ“ח אברי בּמוֹלדתי החדשה…”

וא. ד. גוֹרדוֹן בּ“מכתבים מארץ-ישׂראל” מסַפּר:

"מפּני שאיני יכוֹל לשכּוֹח את הטבע של ארץ רוּסיה שנתחבּב עלי וקשה עלי להסתגל מהר לטבע ארץ אחרת.

ואנכי, כּשעליתי לארץ הקדוֹשה, תהיה הסיבּה מה שתהיה, רחוֹק הייתי ממַה שהרגיש ר' יהוּדה הלוי, וגם אחר כּך, כּשבּיקרתי את המוֹשבוֹת, לא הרגשתי מה שחייב כּל ציוֹני טוֹב להרגיש.

בּטבע של ארץ-ישׂראל אני מרגיש את עצמי בּתוֹר אוֹרח, אוּלי אוֹרח רצוּי, ואם אתה רוֹצה, אוּלי גם אוֹרח שחיכּוּ לוֹ בּכליוֹן עינים, אוֹרח קרוֹב, יקר, אבל בּכל זאת אוֹרח. לנהוֹג קלוּת ראש בּטבע זה אין מן הנימוּס ולא תרשה לעצמך. זהוּ לא טבע של ארץ רוּסיה, שאליו התרגלת ושעמוֹ חיית בּקוּרבה נפשית. הטבע של ארץ רוּסיה לא רק שמבין אוֹתך, אלא שגם אתה מבין אוֹתוֹ כּוּלוֹ, בּכל פּשטוּתוֹ וּתמימוּתוֹ, שלפעמים יוֹכיחך ולפעמים ילטפך – והכּל בּאוֹפן פּשוּט, כּאֵם פּשוּטה תמימה ואוֹהבת.

לא כּן הטבע של ארץ-ישׂראל. גם היא אֵם אוֹהבת ורחמניה, ואוּלי אהבתה עוֹד יוֹתר עמוּקה, אבל היא רוֹממה לאין שיעוּר בּגדלוּתה הרוּחנית, חוֹתם של רעיוֹן נישׂא על מצחה ותוּגה חרישית בּמבּטה. הנך מרגיש את עצמך חבוּק בּזרוֹעוֹת עדינוֹת של אֵם חָכמה, דגוּלה, מרוּדה, של בּת מלכּה שמבּיטה עליך כּמוֹ על בּן אהוּב שגוּדל בּעבדוּת ועכשיו שב אליה מעוּנה, חסר חינוּך, שפל-תרבּוּת, ושהיא מבינה אוֹתך היטב בּלבּה המלא חכמה, אך אתה אינך מוּכשר להבינה.

ונדמה לך כּי בּני-האדם היוֹשבים פּה אינם מבינים את הטבע הארץ-ישׂראלי, כּל כּך הם רחוֹקים ממנה! כל כּך שוֹנים הם ממנה! הטבע הנהדר להפליא, המלא גדלוּת – והיוֹשב בּה, איזה יצוּר מזוּהם, מוּשפּל, שחייו אינם חיים".

וּמדוּגמאוֹת אלה אפשר ללמוֹד מה היתה הרגשתוֹ של פּוֹעל בּינוֹני בּאוֹתוֹ זמן.

בּיטוּי להרגשה מעין זוֹ תמצאוּ אפילוּ אצל אנשים מעליית החסידים:

"כּמה היפּוּכים וגלגוּלים וּמאוֹרעוֹת חוֹלפים על כּל אחד

מבּאי הארץ, עד שהוּא מתידד בּה. לא יוֹם ולא יוֹמַים, לא חוֹדש ולא שנה, כּי אם רבּוֹת בּשנים, עד שעוֹברים ימי הקליטה. “איש ואיש יוָלד בּה”. כּל הבּא אל הקוֹדש צריך מחָדש עיבּוּר

ויניקה וקטנוּת, עד פּנים בּפנים יראה פּני הארץ, ונפשוֹ קשוּרה בּנפשה!..

מי שבּא וּמביא תלמוּדוֹ בּידוֹ, בּכאן דעתוֹ נטרפת עליו ממש! יעלה שמים, ירד תהוֹמוֹת כּאניה המיטרפת בּים, עד ישקוֹט וינוּח. אוֹרך הזמן, איך, כּמה, מתי, דבר זה אין לוֹ קִצבּה. כּל אחד לפי עניניו וּלפי מעשׂיו ושוֹרש נשמתוֹ!"

וכיון שאני עוֹמד בּפרשה זוֹ אקרא לכם דבר (מפּי חסידי טבריה), על גוֹרל האשה של העליה החסידית – דמוּת חשוּבה מאד, המבשׂרת את האשה של העליה השניה:

“ר' בּרוּך ממזבּיז זצ”ל שלחוֹ לרבּי זאב מזבּריז לארץ-ישׂראל, כּדי לחזק ישוּב החסידים שמה. וּלאחר כּמה שנים שלח ר' בּרוּך את הרב ר' יעקב שמשוֹן משפּטיבקה לדרוֹש שלוֹם ר' זאב וּשלוֹם עדת החסידים שמסתוֹפפים בּצלוֹ.

לאחר כּמה טלטוּלים קשים ויגיעוֹת שאין לשער הגיע ר' יעקב שמשוֹן לעיה“ק¹ טבריא תובב”א.²

וּכשנכנס הרב משפּטיבקא לחצרוֹ של הרבּי ר' זאב מזבּריז ראה נשים שיוֹשבוֹת וכוֹבסוֹת לבנים והכּיר בּיניהן אשתוֹ של הרבּי. אוֹתה שׁעה לא רצה לירד מעל גבּי בּהמתוֹ וציוה למחַמרוֹ שיחזירהוּ לעכּוֹ, שלא יכוֹל לראוֹת בּצערם של צדיקים.

מיד עמדה אשתוֹ של ר' זאב ממקוֹמה ואמרה לוֹ: "רבּי! דע שהלבנים הללוּ לא שלנוּ הם, כּי אם של אחרים וּבשׂכר אנוּ כּוֹבסוֹת. רד מהר, שכּאן ארץ-ישׂראל וחביבים עלינוּ יסוּריה!

מיד ירד הרבּי משפּטיבקא מעל חמוֹרוֹ ונכנס לביתוֹ של ר' זאב כּשעיניו זוֹלגוֹת דמעוֹת".

אבל בּינתים סרתי לגמרי הצדה.

וּבכן, נוֹסף לבּדידוּת הסוֹציאלית והאידיאוֹלוֹגית אשר

בּה חי הפּוֹעל הארץ-ישׂראלי לגבּי הישוּב הקיים בּארץ, נוֹספה לוֹ אוֹתה בּדידוּת אישית, אשר אוּלי אפשר לתאר אוֹתה בּביטוּי של משוֹרר של ימינוּ: “כּוּלנוּ יחד בּוֹדדים”. זאת אוֹמרת: גם ההתלכּדוּת היתה של אנשים אשר עם היוֹתם יחד היוּ כּוּלם בּוֹדדים. כּל אחד ואחד שבּא לארץ-ישׂראל – בּין אם היה בּן שמוֹנה-עשׂרה, עשׂרים אוֹ בּן עשׂרים וחמש – נקרע גם ממשפּחה, גם מתנוּעה, גם מחֶברה קרוֹבה. בּארץ היה כּמוֹ ענף שנעקר, שצריך להרכּיב אוֹתוֹ למשהוּ חדש. הוּא צריך היה להתלכּד עם עוֹד חברים חדשים. והדבר הזה היה בּמידה רבּה מאד אחד הגוֹרמים לקשיים הנפשיים של הפּוֹעל בּאוֹתוֹ זמן.

אני קוֹרא עכשיו בּקוֹבץ “חברוֹת בּקיבּוּץ”, מתוֹך יוֹמן של חבֵרה, שהוּא לא רק בּיטוּי אינדיבידוּאלי שלה:

“חסרים לי חברַי מן הבּית. אלה אשר כּאן אינני יכוֹלה להשווֹת אוֹתם לחברים שהיוּ שם, אִתם גדלתי יחד, אִתם טיפּחתי שאיפוֹת לכל דבר נעלה”.

זה טיפּוּסי מאד בּשביל ההרגשה של אוֹתם בּני-אדם, אשר עכשיו, כּשהם מוֹפיעים בּפנינוּ כּבני העליה השניה, הם מוֹפיעים כּמשפּחה אחת, שיחד עברוּ עליהם שנוֹת חיים וּפעוּלה. אבל עד שנעשׂוּ “יחד” עבר עליהם הרבּה סבל, הרבּה זרוּת נפשית זה לזה; ולא רק זרוּת, כי אם גם התנכּרוּת זה לזה. מפּני שכּל אחד תיאר בּכל זאת את ארץ-ישׂראל בּדמוּתוֹ וּבצלמוֹ, אוֹ בּדמוּת חבריו בּני ארצוֹ אוֹ בּני קבוּצתוֹ.

והקוֹשי הזה של קיבּוּץ גָלוּיוֹת, ההתלבּטוּת הזאת עם קיבּוּץ הגלוּיוֹת, המלחמה הזאת עם הבּדידוּת קיימת עד היוֹם הזה (ואז לא היה קיבּוּץ מגוּוָן כּל כּך כּמוֹ עכשיו; למעשׂה, העוֹלים בּרוּבּם היוּ

בּני רוּסיה, בּחלק קטן מאד בּני גליציה. מארצוֹת אחרוֹת אוּלי אפילוּ מנין אחד לא הגיע; אוּלי הגיעוּ חמישה–ששה מיוֹצאי גרמניה, בּמשך כּל זמן העליה השניה; ואחדים שהגיעוּ מאמריקה אוֹ מאנגליה, בּעצם היוּ גם הם יוֹצאי מזרח אירוֹפּה, שרק עברוּ דרך כּוּר המַצרף של אמריקה).

אי אפשר היה לפּוֹעל בּארץ להתקיים בּבּדידוּת. קוֹדם כּל מבּחינה פיסית ממש לא ניתן הדבר. החוֹלה, הרעֵב, מחוּסר-העבוֹדה, אילמלא נמצאה לוֹ איזוֹ אוירה חמה של עזרה הדדית כּלשהי, שאפשר יהיה פּעם ללוּן אצל חבר, אילמלא התמיכה, העזרה הנפשית של החֶברה בּאוֹתם התנאים הבּרבּריים, אילמלא האפשרוּת לאכוֹל פּעם יחד, להשתחרר מהוֹטלים, ממִטבּחים, ממסעדוֹת פּרטיוֹת, אילוּלא זאת לא היתה כּל אפשרוּת של תקוּמה פיסית; אילמלא מעט החברוּת לשם רעיוֹן משוּתף אי אפשר היה בּשוּם פּנים לעמוֹד בּבּדידוּת הרוּחנית בּארץ.

מכּאן המגמה של שיתוּף, אשר כּבר ראינוּ אוֹתה קוֹדם אצל הפּוֹעלים בּעליוֹת הראשוֹנוֹת, כּלוֹמר: שיתוּף בּצוּרוֹת שוֹנוֹת של

התחַבּרוּת. אבל מכּאן גם המגמה השניה – של התגוֹדדוּת. איך אפשר להתחבּר לאנשים כּל כּך “זרים”?… אני יכוֹל להתחבּר למישהוּ שקרוֹב לי יוֹתר, ממוֹצא משוּתף, מתנוּעה משוּתפת, אבל להתחבּר עם כּוּלם? הרי הם זרים לי, הם רחוֹקים ממני, הם גם פּגוּמים מאד בּעינַי!.. איך יתחבּר פּוֹעל שהתחנך על המַהפּכנוּת הרוּסית עם איזה “בּחוּר-ישיבה”?!..

והנה, אוֹתוֹ קוֹמץ הפּוֹעלים שבּא לארץ והיה כּל כּך מוּחרם בּארץ, לא מצא לוֹ לשוֹן משוּתפת כּמעט עם שוּם אדם. מפּני שגם אלה המעטים שמניתי לפניכם, אנשים בּוֹדדים מתוֹך המוֹשבה, מקרב האִכּרים, אוֹתם הצעירים שהיתה להם איזוֹ קרבה וידידוּת לפּוֹעל, היתה זוֹ מצדם חברוּת מקרית – פּעם בּאיזה נשף חגיגי, בּאיזוֹ מסיבּה – זוֹ לא היתה קרבה של תנאי חיים סוֹציאליים שוים. אחרי הכּל, היה זה נוֹתן-עבוֹדה – הוּא היה מוּבטח בּקיוּמוֹ, הוּא לא התפּשט מעוֹרוֹ, הוּא לא זרק את רכוּשוֹ; הוּא נשאר בּן מעמד אחר. סוֹף סוֹף המרחק בּין הלוֹבש “טלאים” לבין אדם “מהוּגן” הוּא מרחק כּזה שאי אפשר לגשר עליו. אפשר לגשר עליו פּעם בּבחירוֹת לקוֹנגרס אוֹ בּהתנגדוּת לאוּגנדה, אבל לא בּתנאי החיים של הארץ.

וּבכן, לא היתה חברת אנשים כּל כּך מבוּדדים מהשאר כּמוֹ החבוּרה הזאת. אוּלם גם החבוּרה הזאת המבוּדדת לא יכלה ליהפך לחבוּרה אחת.

אקרא לכם קטע המתאר את היחסים בּין הפּוֹעלים לבין עצמם בּאוֹתה תקוּפה:

“בּחוֹרף תרס”ה התקיימוּ כּמה שׂיחוֹת בּינינוּ על ההתאַרגנוּת ועל קביעת איזוֹ “פּרוֹגרמה” לעצמנוּ. בּאחד הימים בּחוֹרף תרס“ה נקבּעה הפּרוֹגרמה בּישיבה שבּה השתתפנוּ, כּמדוּמה, תשעה אנשים: ש. לבקוֹביץ (לָביא), אל. שוֹחט, ש. צמח, ליפּה טוֹיבּ, שׂרה מַלכּין, יוֹסף ריכרוֹד, ר. סברדלוֹב, יצחק קבשנה (עכשיו אִכּר בּכנרת. בּ.כּ.), פיטלזוֹן. בּפּרוֹגרמה הקצרה ההיא הוּדגשוּ ענין כּיבּוּש העבוֹדה, השׂפה העברית, וסוּמנוּ בּין השאר האמצעים בּדרך למטרתנוּ: לשכוֹת-עבוֹדה, מטבּחי-פּוֹעלים, מוֹסדוֹת לעזרה לחוֹלים ועוֹד”.

כּפי שאתם רוֹאים, הפּרוֹגרמה הזאת האוֹמרת שצריך לדבּר עברית וּלהקים מטבּחי-פּוֹעלים וּמוֹסדוֹת לעזרה לחוֹלים, היתה הפּרוֹגרמה המאַחדת. בּנוֹגע לפּרוֹגרמה זוֹ אין חילוּקי-דעוֹת.

והלאה:

“נקראה אסיפת הפּוֹעלים, שחיכּוּ כּוּלם ל”פּרוֹגרמה“, וּבאוּ כּשלוֹשים-ארבּעים איש”.

“הפּרוֹגרמה נתקבּלה על ידי כּוּלם. אוּלם כּשהגיעוּ לשם ההסתדרוּת שלנוּ – נתפּלג המחנה”.

וּבכן, הפּילוּג הראשוֹן היה קשוּר בּשם ההסתדרוּת.

"עוֹד בּשׂיחוֹת הקוֹדמוֹת הציעוּ אחדים את השם “פּוֹעלי-ציוֹן”.

כּידוּע לכם, העוֹלים הראשוֹנים לגמרי – אלה אנשי קבוּצת הוֹמל, וגם אחרים – היוּ נמנים על תנוּעת “פּוֹעלי-ציוֹן”. אמנם, תנוּעת “פּוֹעלי-ציוֹן” עצמה היתה מאד מאד מפוּלגת: אם שני אנשים הוֹדיעוּ שהם “פּוֹעלי-ציוֹן” לא היה משמע מזה שהיתה להם הבנה משוּתפת בּענינים. אבל השם היה חביב עליהם. והם, שהשתתפוּ גם בּפּגישה הזאת, כּמוּבן, הציעוּ את השם המסרתי שלהם.

"לעוּמת זה אמרוּ אחרים: לשם הזה יש כּבר תוֹכן מסוּים, שאין אנוּ יכוֹלים לקבּלוֹ פּה. הוּצע השם "הסתדרוּת הפּוֹעלים

בּארץ-ישׂראל".

"אוּלם עוֹד היוּ לעינינוּ שׂרידי הסתדרוּת הפּוֹעלים

הקוֹדמת, שלא ראינוּ את עצמנוּ כּחבריהם, מאחר שהלכוּ בּדרכים לא לנוּ. אזי החלטנוּ לקרוֹא לעצמנוּ בּשם “הסתדרוּת הפּוֹעלים הצעירים בּארץ-ישׂראל”,

להבדיל מהפּוֹעלים הזקנים. ואת השם הזה הצענוּ גם לאסיפה. מצַדדי השם “פּוֹעלי-ציוֹן” טענוּ שאין לחשוֹש לתוֹכן המסוּים של “פּוֹעלי-ציוֹן”, כּי

אנוּ מארץ-ישׂראל נשפּיע על התנוּעה שבּחוּץ-לארץ, אך לנוּ היוּ ספקוֹת בּיחס לכוֹח ההשפּעה שלנוּ על המרוּבּים שבּחוּץ- לארץ, ולא הסכּמנוּ לשם. זה גרם שחלק מהחברים לא נצטרף ל“הסתדרוּת הפּוֹעלים הצעירים” שנוֹסדה אז, ושקיצרה לאחר זמן את השם ל“הסתדרוּת הפּוֹעל הצעיר”. אלה שלא נצטרפוּ התאַרגנוּ אחרי זה תחת השם “פּוֹעלי-ציוֹן”.

כּאן לפניכם פּרק קטן של הפּילוּג הראשוֹן בּארץ-ישׂראל.

האנשים שהשתתפוּ בּאוֹתה אסיפה שקבעה את הפּרוֹגרמה היוּ תשעה. אבל בּין שהחלטה זוֹ נתקבּלה על ידי תשעה אנשים וּבין שנתקבּלה על ידי ארבּעים איש – הם מדעת אוֹ שלא מדעת קבעוּ בּעצם על ידי כּך פּרק גדוֹל, פּרק גוֹרלי בּתוֹלדוֹת ארץ-ישׂראל.

בּזה אינני רוֹצה לוֹמר שאילמלא בּא הפּילוּג אז, היוּ מוֹנעים אוֹתוֹ בּהחלט לאחר שנה-שנתים. הקוֹשי להתחבּר, להתמזג עם עוֹלים חדשים היה קיים גם אחר כּך כּל הזמן. וכל גל חדש של עליה מרוּסיה הביא אתוֹ בּכל זאת איזה ניוּאַנס חדש, איזה אוֹפי חדש. אבל כּאן לפנינוּ תמוּנה קלַסית, בּמוּבן זה, של מה שגרם לפּילוּג הראשוֹן.

גם אלה שבּאוּ אחריהם מחוּץ-לארץ עם אידיאוֹת פּוֹליטיוֹת אוֹ סוֹציאליוֹת מסוּימוֹת, למעשׂה לא היוּ מסוּגלים להוֹסיף משהוּ לאוֹתה

פּרוֹגרמה. כּי בּמרכּז החיים בּארץ-ישׂראל עמד אז בּעצם ענין אחד – ויתכן שהוּא עוֹמד גם כּיוֹם הזה – ששוּם תנוּעת פּוֹעלים בּעוֹלם לא ידעה אוֹתוֹ: הענין של עבוֹדה עברית.

היתה זוֹ הסתדרוּת של פּוֹעלים אשר למעשׂה לא היוּ פּוֹעלים לפני כן (מכּל אלה שיסדוּ את ההסתדרוּת ההיא אוּלי רק אחד היה פּוֹעל מקוֹדם – הוּא שלמה לביא, שהיה פּוֹעל אפיה עוֹד בּעיירתוֹ. כּל שאר האנשים היוּ מה שקוֹראים אצלנוּ עכשיו “בּני-בּעלי-בּתים”, כּלוֹמר: אנשים ממוֹצא לא פּרוֹליטרי); הבּעיה שעמדה בּיסוּד הסתדרוּת פּוֹעלים כּזאת היתה לעשׂוֹת את הפּוֹעלים לפוֹעלים,

וּלשם זה היתה זקוּקה לשני דברים “קטנים”: קוֹדם כּל למצוֹא עבוֹדה, ואחר כּך לעשׂוֹת את האדם מסוּגל להוֹציא לפוֹעל את העבוֹדה. בּעיה זוֹ לא עמדה בּפני שוּם תנוּעת פּוֹעלים בּעוֹלם. וּבפנינוּ היא עמדה, עוֹמדת ועוֹד

תעמוֹד.

גם האנשים שעלוּ וּמוֹחם מלא הרבּה השקפוֹת פּוֹליטיוֹת וסוֹציאליוֹת מפוּתחוֹת מאד לא היה להם מה להציע וּמה לעשׂוֹת, מלבד את הדבר העיקרי הזה. לא היה כּאן ענין של קבּלת החלטה, שאפשר היה להכניס אוֹתה לתוֹך פּרוֹגרמה, אלא ענין שצריך היה לקיימוֹ וּבתנאים לא נוֹחים בּיוֹתר.

מלחמת העבוֹדה העברית אינה רק ענין ארץ-ישׂראלי בּלבד, זהוּ ענין יהוּדי לאוּמי כּללי. אבל בּארץ-ישׂראל, מפּני לחץ הציוֹנוּת, קיבּל אוֹפי חריף מאד. בּארץ-ישׂראל נהפּכה השאלה הזאת לשאלה הלאוּמית הגדוֹלה וגם לשאלת הקיוּם הפּרטי של הפּוֹעל.

אמרתי שהציוֹנוּת הסוֹציאליסטית היא אשר יצרה בּכלל את ההתענינוּת בּאֶקוֹנוֹמיקה היהוּדית, היא אשר טיפּלה בּשאלוֹת הבּוֹערוֹת

של החיים היהוּדיים, ואחת השאלוֹת הללוּ היתה מדוּע היהוּדים מוּכרחים להגר, מדוּע היהוּדים מוּכרחים לא להיקלט בּבתי-החרוֹשת. בּזאת רציתי רק לציין שמלחמת היהוּדים על זכוּת עבוֹדה קיימת מזמן שנחרבוּ החיים היהוּדיים הסגוּרים. כּל זמן שהעיירה היהוּדית חיתה את חייה הסגוּרים (שתכנם הכּלכּלי היה זה שחלק מן היהוּדים התפּרנסוּ מן הגוֹיים וחלק אחר התקיים מיהוּדים אלה), לא היתה קיימת בּעית העבוֹדה היהוּדית. אבל בּמידה שנפרץ המעגל הסגוּר של החיים היהוּדיים, הרי כּדי שיהוּדי יוּכל להתקיים מוּכרח היה לפנוֹת לשוּק העבוֹדה הכּללי. שם נתגלה כּל הקוֹשי של יציאת היהוּדי מהתחוּמים המסוּימים של קיוּמוֹ הכּלכּלי – נאמר מהמלאכה.

אני כּוֹפר בּדעה האוֹמרת שהיהוּדי לא היה איש עבוֹדה. זוֹהי הנחה מוּפרזת בּמידה רבּה מאד. אם כּי הפּרוֹבּלימַטיקה של עבוֹדה גוּפנית ולא עבוֹדה גוּפנית – אצלנוּ היתה אחרת מאשר אצל עמים אחרים. עבוֹדוֹתיו של היהוּדי היוּ מסוּג מיוּחד, אשר העיירה והגזירוֹת והחוּקים והכּפר הלוֹעזי נתנוּ לוֹ אפשרוּת לעסוֹק בּהן – הוּא השלים, הוּא מילא מה שהיה חסר למעגל הכּלכּלי הגוֹיִי. היהוּדי היוּ לוֹ מלאכוֹת מיוּחדוֹת, שהוּא מילא אוֹתן, חדר אליהן. אבל כּשבּא המעבר מהמלאכה הפּרימיטיבית אל התעשׂיה החדשה הוּברר שהיהוּדי הוּא בּן-תחרוּת חלש מאד. ולא רק בּמשק שכּוּלוֹ גוֹיִי – לשם לא היתה לוֹ כּמעט כּל אפשרוּת לחדוֹר (לתעשׂיוֹת-היסוֹד ודאי שלא חדר הפּוֹעל היהוּדי), אלא גם לבתי-חרוֹשת של בּעלים יהוּדים, בּמידה שהתפּתחוּ מבּתי-מלאכה למַנוּפקטוּרוֹת, בּמידה

שהוּנהגוּ בּהם תהליכים חדשים של יִצוּר, לא יכוֹל היה הפּוֹעל היהוּדי לחדוֹר אליהם, ואף הם נסגרוּ בּפניו.

זוֹהי פּרשה אכזרית מאד, שלמעשׂה הרסה כּמעט כּל מלחמת-מעמדוֹת שהפּוֹעל היהוּדי ניהל בּתחוּם המוֹשב. בּמלחמת-מעמדוֹת שלוֹ

נתקל הפּוֹעל היהוּדי בּבעל-המלאכה הקטן וניהל את מלחמתוֹ בּוֹ מתוֹך הנחה אידיאוֹלוֹגית, שבּעל-המלאכה הקטן הזה, כּידוּע, נדוֹן לכלָיה, שמעמדוֹת-הבּינַים בּכלל צריכים לרדת מהבּמה; ולכן כּל מה שמסַייע לביטוּל מעמדוֹת-הבּינַים – מסייע לביטוּל הקפּיטליזם

וּלביטוּל קיוּם המעמדוֹת בּרחוֹב היהוּדי.

הדעוֹת הללוּ – בּאנגליה וּבגרמניה, למשל – היתה להם מַשמעוּת פּשוּטה מאד: הפּוֹעל נהג בּיד חזקה ותקיפה וניהל את מלחמת-המעמדוֹת בּתחוּם שלוֹ. לעוּמת זה בּרוּסיה, בּבית-החרוֹשת

הלא-יהוּדי, הפּוֹעל הרוּסי אוֹ הליטאי לא היה מאוּרגן ולא ניהל שביתוֹת בּצוּרה חריפה כּזוֹ. בּית-המלאכה היהוּדי בּחלקוֹ צריך היה להיסגר ולרדת. וכאשר קם בּמקוֹמוֹ בּית-החרוֹשת המפוּתח, המבטיח גדוֹלוֹת לפּרוֹליטריוֹן – הרי בּאוֹתוֹ בּית-חרוֹשת לא נמצא מקוֹם לפּוֹעל היהוּדי.

מפלגת הפּוֹעלים היהוּדית הסוֹציאליסטית, השלטת בּרחוֹב

היהוּדי, שזה היה מענינה להכּיר בּעוּמקן את דרכי הכּלכּלה היהוּדית – דוקא אוֹתה מפלגה בּמשך זמן רב לא שׂמה לב כּלל לתוֹפעה כּזאת ולא מצאה כּל דרך להילחם בּה ולראוֹת בּמלחמה זוֹ את תפקידה. רק בּאיחוּר רב מאד, כּבר לאחר מלחמת-העוֹלם הראשוֹנה, פּתח ה“בּוּנד” בּתנוּעה שנקראה “רעכט אוֹיף אַרבּעט”, כּלוֹמר: דרישת זכוּת עבוֹדה לפּוֹעל היהוּדי. אבל זה היה כּבר לאחר שנים רבּוֹת, לאחר ההסבּרה של הציוֹנוּת הסוֹציאליסטית וּלאחר שהפּוֹעל היהוּדי כּבר איבּד הרבּה עמדוֹת.

אחד מחוֹקרי הכּלכּלה היהוּדית, איש ה“בּוּנד” בּרוּח, שהיה עכשיו בּין אלה שנפלוּ בּגיטוֹ וַרשה, – ישוּנסקי – מהנדס ועסקן כּלכּלי חשוּב, מראשי החברה “אוֹרט”, אדם שוַדאי היה רחוֹק מאד מתוֹרת בּרוּכוֹב, מאידיאוֹלוֹגיוֹת ציוֹניוֹת-סוֹציאליסטיוֹת, כּוֹתב:

“הפּוֹעל היהוּדי אין לוֹ היוֹם גישה לתעשׂיה. וכל כּמה שלא נעשׂה בּמשך השנים הקרוֹבוֹת למען האינדוּסטריאַליזציה, כּל כּמה שלא נשקיע כּוֹחוֹת בּמלחמה בּעד זכוּת עבוֹדה – גדוֹלוֹת לא נשׂיג בּשטח זה. וּלפיכך יוֹצא שגם הפּוֹעל היהוּדי, ולא רק בּעל-המלאכה, למעשׂה עתידוֹ רק מלאכה”.

להערכה כּזוֹ הגיע אדם העוֹמד בּראש חברה לפּרוֹדוּקטיביזציה של יהוּדים בּפּוֹלין והמתיחס בּכלל, להלכה, בּאוֹפּטימיוּת למצבנוּ בּגוֹלה.

אקרא לכם עוֹד קטע בּענין זה, שנמצא רשוּם בּכרוֹניקה של עניני הפּוֹעלים היהוּדים (זה היה לפני המלחמה הקוֹדמת):

“בּעלי החרוֹשת של עוֹר פּנוּ בּבקשה ל”אגוּדת העם הרוּסי" (“אגוּדת העם הרוּסי” – אוֹ בּשמה השני: “המאה השחוֹרה”, זה היה האִרגוּן הכי-ריאַקציוֹני שהיה בּרוּסיה בּתקוּפה ההיא, והוּא גם שאירגן את הפּרעוֹת בּיהוּדים. בּ. כּ. ), שהיא תשלח להם פּוֹעלים רוּסים, פּוֹעלים נוֹצרים, מתוֹך הפּלכים הרוּסיים הפּנימיים – תשלח אוֹתם לוילנה לעבוֹד בּתעשׂיה

שלהם. והם הסבּירוּ שהדבר הזה ישפּיע לטוֹבה על הפּוֹעלים היהוּדים".

זאת אוֹמרת, כּדי לשבּוֹר את ארגוּן הפּוֹעלים היהוּדים

בּתעשׂיה ולשבּוֹר את רוּחם – לא ראוּ לעצמם דרך טוֹבה יוֹתר מאשר להזמין פּוֹעלים רוּסים ממש, כּדי שהם יעבדוּ בּתעשׂיוֹת שלהם.

והנה לפנַי עדוּת של יהוּדי אחד, ציוֹני טוֹב, מראשית תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית בּרוּסיה, עוֹד לפני היוֹת ה“בּוּנד”, המוֹסר

תמוּנה מהניגוּדים ל“עבוֹדה עברית” שהיוּ קיימים בּתחוּם המוֹשב. וּמעניֶן מאד שכּמעט בּכל הטענוֹת הללוּ אנחנוּ נפגשים אחר כּך גם בּארץ-ישׂראל:

“בּאוֹתוֹ הקיץ (1896) בּא לבּיאליסטוֹק מר אֶמיל מאירסוֹן מפּריס, – –”

עכשיו איש בּודאי אינוֹ יוֹדע מי היה אֶמיל מאירסוֹן זה, אוֹ אם יוֹדעים אוֹתוֹ – הרי רק כּפילוֹסוֹף צרפתי, שנחשב לתלמידוֹ של בּרגסוֹן, אדם שכּתב ספרים פּילוֹסוֹפיים. אבל בּאוֹתן השנים היה הוּא מנהל הענינים של יק"א בּפּריס; וּבעוֹלם הציוֹני, כּיון שהיה בּנעוּריו חוֹבב-ציוֹן – אם כּי, למעשׂה, בּחייו היה מתבּוֹלל גמוּר – תלוּ בּו עוֹד

תקווֹת. על כּל פּנים, בּאוֹתה תקוּפה של יציאת הפּוֹעלים מן הארץ, בּתקוּפת המַשבּר וחיסוּל המשטר הבּרוֹני – כּל התקווֹת, כּל העינים היוּ

נשׂוּאוֹת למאירסוֹן, שהוּא ינהיג משטר אחר. למעשׂה איש זה, בּמוּבן ציוֹני, היה אכזבה גמוּרה.

וּבכן:

"בּאוֹתוֹ הקיץ בּא לבּיאליסטוֹק מר אֶמיל מאירסוֹן

מפּריס, שעבד אז שם בּסוֹכנוּת הטלגרפית “האוואס”. הוּא בּא מטעם יק"א לעמוֹד על מצב האוֹרגים היהוּדים בּבתי-החרוֹשת שבּעיר. מאירסוֹן היה “חוֹבב-ציוֹן” נאמן וּממכבּדי הגאוֹן ר' שמוּאל

מוֹהליבר, כּאשר בּא פּנה אלינוּ בּבקשה לעזוֹר לוֹ בּעבוֹדתוֹ. הלכתי אתוֹ

לבקר בּבתי-חרוֹשת שוֹנים של היהוּדים. בּבתי-המטוה כּמעט שלא מצאנוּ אף פּוֹעל יהוּדי אחד. גם על כסאוֹת האריגה שעבדוּ בּכוֹח הקיטוֹר ועמדוּ על יד בּתי המטוה לא ישבוּ יהוּדים רבּים. האוֹרגים היהוּדים עבדוּ רק בּכסאוֹת האריגה של-יד וּמצבם היה רע מאד".

כּל זמן שהיוּ נוּלים של-יד עוֹד עבדוּ פּוֹעלים יהוּדים. אבל בּבתי-המטוה, בּמידה שעברוּ לקיטוֹר – שם כּבר הוּרחקוּ הפּוֹעלים היהוּדים.

"מאירסוֹן ניסה לבוֹא בּדברים עם אחינוּ בּעלי

בּתי-החרוֹשת הגדוֹלים, שיבחרוּ להם פּוֹעלים עברים. אבל הם דחוּ הצעה זוֹ בּאמתלאוֹת מאמתלאוֹת שוֹנוֹת. היוּ אמתלאוֹת אֵקוֹנוֹמיוֹת והיוּ

אמתלאוֹת פּוֹליטיוֹת. כּל הויכּוּחים לא הוֹעילוּ. אבל הרגיזה אוֹתנוּ בּיוֹתר אמתלה “יהוּדית” אחת: "עם הפּוֹעל הנכרי – טען פבּריקנט אחד – יש לי שׂיח ושׂיג רק בּבית-החרוֹשת שלי. עזב הפּוֹעל את הבּית, אין הוּא מתענין בּי ואין אני מתענין בּוֹ. אני אינני יוֹדע מכּל הנעשׂה בּביתוֹ, והוּא גם לא יעלה על לבּוֹ להזמין אוֹתי לשׂמחת בּני משפּחתוֹ. אוּלם עם הפּוֹעל היהוּדי הנני כּבר קשוּר

בּעבוֹתוֹת שוֹנים. אשתוֹ כּי ילדה בּן – וּמכבּד אוֹתי בּסַנקאוּת, ואיך

מתפּטרים ממצוה גדוֹלה כּזוֹ? ואם סנדק אני לילד, הרי כּבר מחוּיב אני להתענין בּו; מתאחר הפּוֹעל לבוֹא – תירוּץ מספּיק

בּידוֹ: הילד – ילדי, חלה, אשתי – אֵם ילדי, חלתה, וכה הלאה והלאה. ומה לי ולצרה הזאת?" (זהוּ קטע מתוֹך ספרוֹ של הרב ניסנבּוֹים “עלי חלדי” – ספר מענין מאד).

פּה היוּ עדיין הנימוּקים כּמעט לא פּוֹליטיים, רק נימוּקים לאוֹמיים יהוּדיים, מפּני שזוֹ היתה עוֹד שנה לפני היוֹת ה“בּוּנד”, לפני כּל ההתנַגשוּיוֹת בּין בּעלי בּתי-החרוֹשת היהוּדיים

וּבין הפּוֹעלים היהוּדים. אבל אחר כּך, כּמוּבן, היתה שוּרה שלמה של נימוּקים. למשל: בּתעשׂיה יהוּדית שמנַהלה היה אדם דתי היה נימוּק לא להעסיק פּוֹעלים יהוּדים, מפּני דעוֹתיהם האֶפּיקוֹרסיוֹת של הפּוֹעלים.

וּכבר סיפּרתי לכם שבּ“בּוּנד” היתה בּשעתוֹ מגמה בּרוּרה להשפּיע על הפּוֹעלים היהוּדים שיעבדוּ גם בּשבּת, כּדי לקיים את מקוֹמם בּתעשׂיה הכּללית.

אין ספק בּדבר שהפּוֹעל היהוּדי – מחוּץ לכל גוֹרמים טכניים מעשׂיים – כּלוֹמר, מחמת חוֹסר הסתגלוּתוֹ לעבוֹדה, אוֹ מפּני שמצא כּבר הרבּה מקוֹמוֹת תפוּסים – הוּא גם כּטיפּוּס סוֹציאלי איננוּ נוֹח

לנוֹתן-העבוֹדה. איננוּ יכוֹלים להכחיש את הדבר הזה, בּין אם זה התבּטא בּגוֹלה בּצוּרה של חברים כּל ישׂראל, שהפּוֹעל צריך דוקא להזמין את נוֹתן-העבוֹדה שלוֹ לסַנדקאוּת וכוּ', וּבין כּשם שהדבר התבּטא

בּארץ-ישׂראל: שהפּוֹעל ראה את עצמוֹ קטיגוֹר לאִכּר, ותמיד הגיש לוֹ לא את תביעתוֹ הפּרטית בּלבד, אלא תמיד גם את תביעת האוּמה.

כּל האוֹפי הזה – אוּלי מוּתר לנוּ לוֹמר: כל הדמוֹקרטיה היהוּדית הזאת – וזוֹהי דמוֹקרטיה מיוּחדת בּמינה, שנוֹצרה בּחיים

היהוּדיים: כּל אוֹתה החירוּת האמיתית של הפּוֹעל, שלאחר העבוֹדה הוּא אדוֹן לעצמוֹ וּמשוּם כּך אינוֹ יכוֹל להשלים עם תוֹפעוֹת של שעבּוּד; אוֹתה הרגשה מיוּחדת שציין אוֹתה בּדקוּת מיוּחדת מאמר תלמוּדי אחד: “הקוֹנה עבד עברי קוֹנה אדוֹן לעצמוֹ”; כּל האוֹפי הזה של הפּוֹעל היהוּדי התבּטא לא רק בּפּסיכיקה אינדיבידוּאַלית – הוּא גם התבּטא בּמשטרים מסוּימים: בּיחסי חברה, בּסגנוֹן דיבּוּר. אפשר להיוֹת מרוּצים מאוֹפי דמוֹקרטי זה, אוֹ להיוֹת בּלתי מרוּצים וּלבקרוֹ, אבל עוּבדה היא: הפּוֹעל היהוּדי לא היה נוֹח לגמרי לנוֹתן העבוֹדה.

אילוּ, לפחוֹת, היה פּוֹעל טוֹב, אילוּ ידע לעבוֹד! אבל האמת היא שהפּוֹעל העברי לא היה בּשוּם פּנים רגיל לעבוֹדה כּמוֹ הערבי. והפּוֹעלים המעטים אשר הסתגלוּ לעבוֹדה היוּ להם מפריעים אחרים. הפּוֹעל בּארץ היה לוֹ אוֹפי של נוֹדד. העבוֹדה בּשבילוֹ היתה כּצוֹרך זמני, מעין מַעבר. אם היה כּינוּס בּאיזה מקוֹם, אוֹ שרצה לראוֹת את הגליל, אוֹ שרצה בּכלל להכּיר מקוֹמוֹת שוֹנים בּארץ – מיד צרר את צרוֹרוֹ ונסתלק. זה לא היה הטיפּוּס של אוֹתוֹ פּוֹעל אשר בּעל-הבּית, נוֹתן-העבוֹדה שלוֹ, עוּשׂה אתוֹ מה שהוּא רוֹצה.

ואין כּלל לזלזל בּקשיים הגדוֹלים לגבּי נוֹתן-העבוֹדה

בּזמן שצריך היה לקבּל את הפּוֹעל היהוּדי. כּאן היה קוֹדם כּל הפסד כּלכּלי, כּפי שהוּא ראה אוֹתוֹ. ההבדל בּין, נאמר, חמישה אוֹ ששה פּיאסטר ליוֹם ששילמוּ אז לפוֹעל ערבי, לעשׂרה פּיאסטר שצריך היה לשלם לפּוֹעל היהוּדי היה הבדל ניכּר מאד בּשביל האִכּר, שהכנסתוֹ היתה מצוּמצמת וכל משקוֹ כּבר היה קבוּע וּמכוּוָן לפי חשבּוֹן הפּרוּטה.

ודאי ידוּע לכם הדבר כּיצד פּוֹעלי העליה השניה, מתוֹך שׂנאה לתמיכה בּכל צוּרה שהיא, שבּאה כּריאַקציה למצב הישוּב בּאוֹתוֹ זמן וּלמצב הפּוֹעלים הותיקים, לא רצוּ בּשוּם אוֹפן להיוֹת אתם יחד בּחברה אחת וכיצד הם התיחסוּ לשׂכר העבוֹדה. אנשי העליה השניה אמנם ניהלוּ מלחמה חריפה עם האִכּר, אבל זוֹ היתה לעתים קרוֹבוֹת מלחמה מוּזרה וּמשוּנה. מלחמה על כּך שהפּוֹעל העברי לא יקבּל יוֹתר מהפּוֹעל הערבי.

יש בּענין זה כּמה וכמה סיפּוּרים, כּיצד פּוֹעלים שעבדוּ אצל אִכּר – שהיה, נאמר, אדם הגוּן ושילם להם לא שבעה גרוּש ליוֹם, כּמוֹ שקיבּל בּאוֹתוֹ זמן פּוֹעל ערבי, כּי אם שמוֹנה גרוּש – התאספוּ לאסיפה והחליטוּ להחזיר את הגרוּש. הם בּשוּם אוֹפן לא חפצוּ שתהיה איזוֹ הכּרה לאִכּר שהוּא משלם לפּוֹעל היהוּדי גרוּש יוֹתר,

מפּני שהוּא פּוֹעל יהוּדי. היוּ בּענין זה ויכּוּחים סוֹערים מאד שהשתתפוּ

בּהם א. ד. גוֹרדוֹן ואליעזר שוֹחט. רק בּמקרים שהאִכּר היה אוֹמר (היוּ מקרים כּאלה): לא נכוֹן, אני שילמתי לכם את הגרוּש הנוֹסף מפּני שעבוֹדתכם טוֹבה יוֹתר – רק אז הסכּימוּ לקבּל.

לאכּר, בּדרך כּלל, מבּחינה כּלכּלית טהוֹרה, היה חשבּוֹן

פּשוּט מאד. אמנם הפּוֹעל העברי היה מוֹכיח שאם תהיה עבוֹדה עברית שלמה יהיוּ קימוּצים בּהוֹצאוֹת (לא יהיה צוֹרך בּמשגיחים וכוּ'). בּויכּוּח היה אוּלי חזק יוֹתר הפּוֹעל, אבל בּעל-הבּית עשׂה את החשבּוֹן שלוֹ. ויש שהוּא אמר כּך: אם עוֹבד אצלי פּוֹעל ערבי, הרי למעשׂה גם אשתוֹ וגם ילדיו מצוּיים אצלי ועוֹשׂים שירוּת בּבּית. אוּלם הפּוֹעל היהוּדי הריהוּ רוָק,

ואם בּעל משפּחה הוּא – כּלוּם ישלח את אשתוֹ לעבוֹד אצלי? ואם נמצא אִכּר שהסתגל לעבוֹדה עברית ורצה בּה, היוּ שוּב מפריעים אחרים. האִכּר היה, למשל, טוֹען: היוֹם אני צריך בּבת אחת עשׂרים פּוֹעלים – היכוֹלים לתת לי עשׂרים פּוֹעלים בּבת אחת? הלא אינם!

וּבכן, היתה שוּרה שלמה של נימוּקים מעשׂיים כּלכּליים, שהפריעוּ בּעד חדירת הפּוֹעל היהוּדי לעבוֹדת האִכּר. אבל יתכן שלא פּחוֹת מהם פּעל גם הנמוּק החברתי-הציבּוּרי: ההתנגדוּת שעוֹרר הפּוֹעל העברי בּכל דמוּתוֹ. תארוּ לכם: פּוֹעל עוֹבד אצל אִכּר, האכּר מדבּר אידיש, הפּוֹעל עוֹנה לוֹ בּעברית. החוּצפּה הזאת של הפּוֹעלים המדבּרים עברית לנוֹתן-העבוֹדה שלהם, היהירוּת שיש בּזה; כּאילוּ שייכים הם לאיזה מעמד נעלה יוֹתר.

עצם הדבר שהפּוֹעל בּארץ – וּבאוֹתן השנים, עם כּל היוֹתוֹ יחף וקרוּע – נהפּך למין מעמד של אריסטוֹקרטיה, למישהוּ המרגיש את עצמוֹ נעלה על סביבתוֹ, אינוֹ נזקק ואינוֹ נהנה משוּם עזרה ציבּוּרית, אינוֹ תוֹבע משהוּ מאחרים, ודוֹרש רק עבוֹדה – עֶמדה ציבּוּרית כּזאת היה בּה מעין סטירת-לחי לישוּב, והיא היא אשר פּגעה כּל כּך עמוֹק. וכיון שהפּוֹעל עשׂה זאת לא רק בּצנעה, בּחדרוֹ, כּי אם בּצוּרה הפגָנתית מאד, הוּא דיבּר על זה, גם ליגלג אוֹ חירף וגידף – הרי זה נעשׂה למניע חשוּב להתווּת הניגוּדים החברתיים בּארץ.

ספרוּת הפּוֹעלים מהזמן ההוּא מלאה פּוּלמוֹס חריף מאד, ולפרקים – גם לא תמיד צוֹדק. הנה תיאוּר של המגע הראשוֹן עם הארץ – עוֹד לפני התחדדוּת היחסים, לפני כּל מלחמה ציבּוּרית פּנימית – של אדם אחד מאנשי העליה השניה, ואדם שלא היה עלוּל לחפּשׂ רק את הרע שבּצד הקיים – כּיצד הוּא מתאר את האִכּרים:

"היהוּדים היוֹשבים פּה, בּיחוּד בּני המוֹשבוֹת (כּלוֹמר,

מוֹשבוֹת יהוּדה) עשׂוּ עלי בּכלל רוֹשם טוֹב. פגשתי בּתוֹכם הרבּה אנשים טוֹבים, גלוּיי-לב וישרים. הרוֹשם הזה בּכלל לא רימה אוֹתי. אך תיכף הרגשתי בּיחסים שבּין איש לאיש וּבסדר החיים בּכלל איזוֹ יבוֹשת, חסרוֹן פּוֹאזיה. וגם הרוֹשם הזה לא רימה אוֹתי. בּמה מתבּטאה יבוֹשת זוֹ, חסרוֹן הפּוֹאזיה? קשה לי עכשיו לתפּוֹס וּמכּל שכּן להבּיע. – –

אגיד לך רק זאת, כּי יבוֹשת זוֹ, חסרוֹן אוֹתה המידה הדקה שאין לה בּיטוּי, אוֹתה המידה שעוֹשׂה את האדם יוֹתר אנוֹשי, שעל ידה מתבּאר התוֹכן של הכּתוּב “כּי בּצלם אלוֹהים עשׂה את האדם” – חסרוֹן זה מוּרגש כּאן. – – ואיך אפשר שידוּרוּ, בּיחוּד בּתוֹך הלב, אלה שני המוּשׂגים יחד: אידיאַליוּת ויבוֹשת! תנוּעה לאוּמית והעדר פּוֹאֶזיה!"

זה כּתב פּוֹעל ארץ-ישׂראלי בּאוֹתוֹ זמן. תארוּ לכם פּוֹעל שכּכה מעריך את נוֹתני-העבוֹדה שלוֹ, התוֹבע מהם שלא תהיה בּהם “יבוֹשת”, התוֹבע מהם “פּוֹאזיה”! דברים אלה לקוּחים מתוֹך המכתב הראשוֹן ששלח א. ד. גוֹרדוֹן לגוֹלה.

בּחיים, בּיחסי חיים, הדבר, כּמוּבן, לא קיבּל צוּרה של בּיקוֹרת כּל כּך רכּה ועדינה. והנה מה שכּוֹתב אחד מזקני האכּרים (מ. מאירוֹביץ):

“מוּתר לכל אדם ואדם לנוּד להשני, – – ינוּד כּל אחד כּחפצוֹ הטוֹב, אבל אַל נא יגע בּפּצעים הישנים של אוֹתם הלוֹחמים החלוּצים, שנפצעוּ בּמלחמתם הקשה. אַל נא יחרף אוֹתם, כּי סוֹף סוֹף עוֹד צריך הדוֹר הצעיר לחלוֹק להם כּבוֹד: הראשוֹנים עשׂוּ כּבר איזה דבר של קיימא, והאחרוֹנים לא עשׂוּ עדיין כּלוּם”.

גם זוֹ עדיין תגוּבה מאד מנוּמסת, מאד רכּה וּשקוּלה. אבל, כּמוּבן, היוּ לא מעט תגוּבוֹת אחרוֹת, לא רק בּחיים, בּמגע הפּרטי בּחיים, כּי אם גם בּספרוּת. בּמכתב גלוּי מאת א.ד. גוֹרדוֹן אל אליעזר בּן-יהוּדה הוּא עוֹנה לוֹ על מאמר אחד שבּוֹ איים (בּן-יהוּדה) על הפּוֹעלים, שאם יתנהגוּ כּפי שהם מתנהגים, עוֹד מעט לא ישאר פּוֹעל אחד בּמוֹשבוֹת! כך כּתב אדם שהוּא בּעצמוֹ לא היה בּמגע אישי עם האכּרים, אבל ראה את עצמוֹ כּנציג הדוֹר הראשוֹן וּכמגן עליו.

אוֹתוֹ מאירוֹביץ שתבע שלא יגעוּ בּפּצעים הישנים של הלוֹחמים הראשוֹנים, כּוֹתב לאחר הפגנה אחת של הפּוֹעלים נגד ראשי האכּרים בּאוֹתוֹ זמן (זה היה בּפסח; היה נסיוֹן לקיים בּרחוֹבוֹת חגיגה גדוֹלה, מעין אוֹלימפּיאַדה, והפּוֹעלים בּאוּ לאוֹתה חגיגה בּצוּרה בּלתי-חגיגית וצעקוּ “עבוֹדה עברית!”) כּדברים האלה:

"חגיגת השתא (בּרחוֹבוֹת) “זכתה” גם – – להפרעת הסדר וגילוּי-הדעת שנערך בּהתחלת החגיגה. –

לבבנוּ שתת דם למשמע הקריאוֹת האלה, שיצאוּ מפּיוֹת הצעירים, בּהשפּעתם של בּעלי תעמוּלה אחדים – מפּיוֹת הצעירים האלה, שהיוֹם הנם בּארץ וּלמחר הם עלוּלים לעזבה. וּלמי כּיוונוּ את קריאוֹת הבּוּז האלה? לאיש העוֹבד עבוֹדת התחיה בּארץ זה עשׂרים וחמש שנה – – אין הוֹקרה לחלוּצים הראשוֹנים?! – –

נזכּר אני בּאוֹתם מאוֹת הצעירים העוֹמדים עכשיו תחת שמש לוֹהטת ויוֹקדת ועוֹבדים בּשׂדוֹת קַלַנדיה (עכשיו עטרוֹת; זה היה בּזמן שהפּוֹעלים כּבר כּבשוּ להם איזה מקוֹם בּארץ. בּ. כּ.), כּרכּוּר, כּפר-אוּריה, ועוֹד ועוֹד… ונזכּר אני בּאלה העוֹמדים על המשמר בּמוֹשבוֹת יהוּדה והגליל. שוֹמרים הם את רכוּשנוּ בּחרף נפש, מעמידים את חייהם בּסכּנה – –"

זה כּוֹתב אכּר שיש לוֹ כּבוֹד גדוֹל למַה שעוֹשׂים אלה הפּוֹעלים:

“מה טוֹב וּמה נעים היה, לנוּ וּלרבּים מאתנוּ לוּ היינוּ מוֹצאים את הדרך המוֹבילה לידי הבנה הדדית עם צעירינוּ אלה. נדמה לנוּ כּי לא רחוֹק הזמן שגם אנחנוּ, הזקנים דהאידנא, היינוּ צעירים, עם אוֹתה ההתלהבוּת, עם אוֹתה אש הנעוּרים. וגם אז, לפני שלוֹשים וּשתים שנה, הבּיטוּ הזקנים שבּאוֹתוֹ הדוֹר עלינוּ בּעיני חשד”.

ואדם אחד החוֹתם “בּן-אכּר” וכנראה קרוֹב לציבּוּר הפּוֹעלים, על כּל פּנים מקבּל אוּלי את ההשקפה של הפּוֹעלים, בּכל זאת כּוֹתב להם:

“אַל לכם להבזוֹת את האכּרים! אלה השנוֹררים, זכרוּ כּי שם על בּית-הקברוֹת של מוֹשבתם קבוּרים למאוֹת מבּני משפּחתם, ויֵרך נא לבבכם וּסלחתם לחטאיהם הקלים, ואמרתם: נוֹשיט נא יד להם, כּי גם הם חלוּצים כּמוֹנוּ היוּ, סוֹללי דרכּנוּ…”

והוּא מסבּיר את הדבר:

“ואם אחר כּך נתקלקלוּ, נרקבוּ, לא הם אשמים בּזה. השׂטן בּדמוּת פּקידים – – ולא יכלוּ לעמוֹד בּנסיוֹנם”.

הצד הזה, החברתי הפּסיכוֹלוֹגי, אוּלי, נאמר, המאבק על עליוֹנוּת בּישוּב, על חשיבוּת התפקיד, על זכוּיוֹת – הצד הזה הוֹסיף לא מעט תמרוּרים לעצם המלחמה של הפּוֹעל על העקרוֹנוֹת החשוּבים שהוּא הביא אתוֹ.

אילוּ היה הפּוֹעל שבּא לארץ בּאמת מסוּגל להתמיד בּעבוֹדה, כּלוֹמר, אילוּ היה זה בּאמת אלמנט קבוּע, יציב, שבּא וּמוֹצא את מקוֹמוֹ – כּי אז יתכן מאד שגוֹרל הרבּה דברים היה אחר, וגם התפּתחוּת הענינים בּישוּב היתה אחרת; מפּני שאוֹתוֹ אלמנט שהיה כּוֹבש לוֹ את מקוֹמוֹ בּמשק הארץ-ישׂראלי בּאיזוֹ צוּרה שהיא, יתכן שהוּא היה נוֹתן את הדמוּת לתנוּעת הפּוֹעלים בּארץ.

אבל אין אנוּ צריכים לרמוֹת את עצמנוּ. כּשאנחנוּ מדבּרים עכשיו על העליה השניה ועל יצירתה של העליה השניה, הרי אנחנוּ מדבּרים רק על מה שהסתנן מתוֹך זרם בּלתי-פּוֹסק שנכנס לארץ ויצא את הארץ. אין הדבר הזה דוֹמה לתיאוּר איזוֹ תנוּעת פּוֹעלים אחרת, של עם אחר, שהאלמנט שלה הוּא יציב, שהפּוֹעל שלה הוּא תמיד פּוֹעל. לא. תנוּעת הפּוֹעלים הציוֹנית, וּבפרט בּאוֹתה תקוּפה, הרי בּעצם דוֹמה היתה למין חבית, אשר בּמקוֹם קרקעית יש לה מסננת עם נקבים גדוֹלים, שהרוֹב ממה שנכנס לתוֹכה יוֹצא, ורק משהוּ, מעט מן המעט, תמצית מן התמצית, הוּא שנשאר.

וּבכן, כּמה וכמה בּעיוֹת שנפתרוּ אוּלי בּגל מסוּים של

עליה, – אוֹ שהיוּ יכוֹלוֹת להיפּתר – נתעוֹררוּ כּל פּעם מחדש. דבר זה עשׂה בּמידה רבּה את הכּיבּוּשים וההישׂגים של הפּוֹעלים לכיבּוּשים

והישׂגים סיזיפיים.

דוּגמה בּוֹלטת לכך: הליכת הפּוֹעלים למלחמיה. הדבר נעשׂה בּתקוּפה שהחלוּ בּה בּהתישבוּת היהוּדים בּגליל התחתוֹן. אלה שלוֹש

המוֹשבוֹת (מסחה, יבנאל, מלחמיה) נוֹצרוּ לאחר התקוּפה הבּרוֹנית, בּשנת תרס“ב. בּאוֹתם הימים בּא לארץ אַגרוֹנוֹם צעיר נלהב, בּעל חלוֹמוֹת גדוֹלים, קלוַריסקי, שחלוֹמוֹ היה ליצוֹר בּארץ את הטיפּוּס של האכּר היהוּדי; הוּא התנסה בּכל מיני דרכים, והוּא אשר הקים מטעם חברת יק”א את המוֹשבוֹת הללוּ בּגליל התחתוֹן. עוֹד לפני כן היוּ נסיוֹנוֹת לישב פּוֹעלים יהוּדים על אדמוֹת הבּרוֹן בּחוֹרן; והיוּ גם פּוֹעלים שהתישבוּ

בּבני-יהוּדה. נסיוֹנוֹת של מאמצים חלוּציים כּאלה לא פּסקוּ כּל הזמן. והיה נסיוֹן לא של התישבוּת, אלא של חכירת אדמה ועיבּוּדה, בּפתחה – נסיוֹן שנגמר בּקרבּנוֹת-אדם. הישוּב בּחוֹרן, כּישוּב יהוּדי, נחרב בּעצם זמן קצר לפני בּוֹא העליה השניה. וּמתישבי מלחמיה היוּ מאלה שניסוּ להיוֹת בּחוֹרן והוּחזרוּ משם לאחר בּטוּל ההתישבוּת בּמקוֹם ההוּא – והם בּחרוּ להם פּינה כּזאת בּמדבּר ערבי, על שׂפת הירדן. וכאשר הוֹפיעוּ בּימי העליה השניה בּבת אחת, נאמר, עשׂרה פּוֹעלים בּמלחמיה, היה זה מאוֹרע גדוֹל בּחיי הישוּבים בּגליל מצד בּטחוֹן החיים. אבל כּל זה נעלם כּבר בּשנה השניה. וּכשפּוֹעלים אחרים בּאוּ אחרי כן למוֹשבה, היוּ צריכים להתחיל הכּל מחדש.

לנדוּדים הללוּ שוּב היוּ גוֹרמים שוֹנים: חוֹסר-עבוֹדה,

גוֹרמים כּלכּליים-עוֹנתיים. העבוֹדה שהיתה מצוּיה בּמוֹשבוֹת יהוּדה היתה

בּעיקרה עוֹנתית: בּעוֹנת קטיף היתה עבוֹדה; לאחר הקטיף העבוֹדה נגמרת – לֵך וחכּה עד שיִקרה לך נס ויִמָצא אכּר יהוּדי שיתן עבוֹדה לפּוֹעל יהוּדי. מאידך גיסא, לגבּי המשק הקיים לא היתה עבוֹדת הפּוֹעל העברי יכוֹלה בּשוּם אוֹפן להתחרוֹת עם עבוֹדת הפּוֹעל הערבי, משוּם שהפּוֹעל הערבי היה תמיד מצוּי, היה תמיד בּזמן הדרוּש וּלפי הצוֹרך.

אמנם עבוֹדת המעדר והטוּריה, כּפי שהיתה בּמוֹשבוֹת, היתה בּאמת עבוֹדה אכזרית מאד.

זה היה נסיוֹן שאוּלי גם אחרים לא היוּ עוֹמדים בּוֹ על נקלה. זה היה הנסיוֹן שבּוֹ העמידוּ גם את בּני בּיל"וּ בּשעתם, כּאשר בּאוּ למקוה-ישׂראל. המבחן שלהם גם הוּא קשה בּיוֹתר מבּחינה פיסית: נתנוּ להם לעבוֹד בּטוּריה. וגם מבחן הפּוֹעל בּארץ אחרי כן היה מבחן של הטוּריה בּצוּרתוֹ הפּראית בּיוֹתר.

אלכּסנדר זייד בּזכרוֹנוֹתיו מספּר כּיצד ניסוּ המשגיחים

בּאוֹתוֹ זמן לא רק לדאוֹג לכך שהפּוֹעל יוֹציא את יוֹם העבוֹדה שלוֹ כּהוֹגן, אלא גם להשתמש בּפּוֹעל העברי כּשוֹט נגד הפּוֹעל הערבי, וּבפּוֹעל הערבי – כּשוֹט נגד הפּוֹעל העברי. היוּ מעמידים שתי קבוּצוֹת זוֹ מוּל זוֹ, וכל אחת היתה צריכה להוֹציא את הנשמה מהקבוּצה השניה. זה היה מעין ספּוֹרט, שעלה בּיוֹקר רב.

אוּלם ספק אם הפּוֹעלים היוּ יכוֹלים להמשיך את קיוּמם בּעבוֹדה כּזאת שנים רבּוֹת, אף אילוּ היוּ כּל השאלוֹת האחרוֹת נפתרוֹת

ואילוּ היה שׂכר העבוֹדה נוֹתן קיוּם. אין בּטחוֹן מוּחלט שמצב זה היה יכוֹל להימשך הרבּה.

הנדוּדים, העזיבוֹת המַתמידוֹת, ההתיאשוּת מעצמוֹ, מתוֹך

אי-יכוֹלת ההסתגלוּת לעבוֹדה – כּל התוֹפעוֹת האלוּ, שהיוּ בּאמת תלוּיוֹת

בּטבע הדברים – היוּ מלווֹת את הפּוֹעל הרגשה קשה, אשר – נדמה לי – בּעליוֹת המאוּחרוֹת יוֹתר כּמעט שלא ידעוּ אוֹתה: ההרגשה של אדם המכּיר שקיבּל על עצמוֹ איזה תפקיד, אבל שמבּחינה אישית, פּרטית, פיסית – כּמעט שאינוֹ יכוֹל להמשיך בּוֹ.

סיפּוּרי העליה השניה, אם לא לחשוֹב את הסיפּוּרים הראשוֹנים, שהיוּ סיפּוּרים אידיליים, מתרוֹננים, כּגוֹן, סיפּוּרי מאיר

וילקנסקי (אוֹתם הסיפּוּרים בּהם הוּא מתאר את הפּוֹעל המתחיל רק לעבוֹד, והוּא כּוּלוֹ נצחוֹן, שהנה הוּא משתלט, גוֹבר על העבוֹדה) – רוֹב הבּלטריסטיקה הרצינית של אוֹתה תקוּפה היא בּלטריסטיקה של אנשים אשר לא הצליחוּ להשׂיג, קוֹדם כּל מעצמם, מה שהם בּיקשוּ.

יוסף ויתקין – כּרוּזוֹ לעליה – דרישתוֹ לפנות לדרך

ההתישבוּת – א. ד. גוֹרדוֹן עוֹמד בּכל כּוֹחוֹ הנפשי נגד האַכזבוֹת

והיאוּש – העמקת רעיוֹן העבוֹדה – אליעזר שוֹחט.

השאלה היתה מה עדיף: כּיבּוּש העבוֹדה אוֹ כּיבּוּש הקרקע – התישבוּת אוֹ עבוֹדה שׂכירה? ויכּוּח זה בּ-1908 התנהל בּין יוֹסף ויתקין ויוֹסף אהרוֹנוֹביץ. כּיון שהזכּרתי את השם של ויתקין אינני יכוֹל למנוֹע מעצמי את ההזדמנוּת לסַפּר משהוּ עליו.

אנוּ מסתפּקים פּה בּארץ בּזה שקוֹראים שם ישוּב על שמוֹ

של איזה אדם. נדמה לי שבּדרך זוֹ האנשים החדשים בּארץ-ישׂראל ידעוּ הרבּה שמוֹת, אבל תוֹכן אישיוּתם של נוֹשׂאי-השמוֹת ישאר נטוּל כּל מגע נפשי אמיתי. ויתקין הוּא אחד המעטים שכּל כּך הרבּה נתנוּ לפּוֹעל הארץ-ישׂראלי, וכּל כּך מעט נשאר בּזכּרוֹן ממנוּ, כּל כּך מעט ידוּע עליו, שיש על זה להצטער הרבּה מאד. ולא אסלח לידידיו הקרוֹבים שלא ידעוּ לשמוֹר על העזבוֹן שלוֹ, שעכשיו יש לוֹ חשיבוּת רבּה. בּעצם, נשארוּ ממנוּ רק קטעים.

ויתקין מת בּן 36, והיה חוֹלה בּשנוֹתיו האחרוֹנוֹת. הוּא, כּכל אחד מאתנוּ בּאוֹתוֹ זמן, גם לא היה עסקן מקצוֹעי. הוּא היה מתעוֹרר לפעוּלה ציבּוּרית רק מתוֹך עבוֹדתוֹ. תחילה היה פּוֹעל בּארץ ואחר כּך מוֹרה, והיה מתעוֹרר מפּעם לפעם וּמשמיע את דבריו בּעל-פּה אוֹ בּכתב. הוּא היה אחד מאלה אשר עמדוּ בּין העליה הראשוֹנה והשניה. ויתקין, כּמוֹ זאב סמילנסקי, שנפטר עלינוּ השנה (שנת תש"ד), היוּ פּוֹעלים בּשנים הראשוֹנוֹת לבוֹאם לארץ. זאב סמילנסקי עלה בּתרנ“א והוּא עוֹד שייך לסוֹפה של העליה הראשוֹנה. ויוֹסף ויתקין עלה בּראשית הציוֹנוּת של הרצל. היוּ הרבּה צעירים בּוֹדדים אשר היה להם צוֹרך נפשי, אישי, לעלוֹת לארץ. אבל ההתעוֹררוּת הציוֹנית של הרצל דרשה מהאנשים עבוֹדה ציבּוּרית, נאוּמים, תעמוּלה. וּויתקין היה נוֹאם טוֹב מאד. אך הוּא קם בּתרנ”ז – ח', אוּלי בּין הקוֹנגרס הראשוֹן והשני, עלה לארץ ונעשׂה פּוֹעל. זאת אוֹמרת, הוּא הקדים את העליה השניה בּערך בּ-6–7 שנים.

הוּא פּגש את הארץ מתוֹך ידיעה עמוּקה עליה, ידיעה אחרת לגמרי מזוֹ שהיתה לרוּבּם של אנשי העליה השניה. אבל תשתוֹממוּ לשמוֹע, שלא רק בּשאלוֹת ארץ-ישׂראל עלה ויתקין על חבריו הצעירים, כּי אם עלה עליהם גם בּהבנה רחבה של ענינים אחרים. ויתקין היה כּל ימיו סוֹציאליסט בּהכּרה. זה קצת משוּנה. הן בּאוֹתוֹ הזמן הצטיין “הפּוֹעל הצעיר” (שויתקין היה בּין ראשוֹניו) כּשוֹלל את האידיאוֹלוֹגיה הסוֹציאליסטית. ויתקין, כאחד השמוֹת המקוּדשים בּ“הפּוֹעל הצעיר” והמבוּגר בּין מיסדיו, היה אדם בּעל הכּרה סוֹציאליסטית, בּעל מאבקים פּנימיים סוֹציאליסטיים. לתפישׂתוֹ הציוֹנית

הגיע מתוֹך מאבקים. הוּא חוּנך על הסוֹציאליזם הרוּסי, ידע אוֹתוֹ וחי אוֹתוֹ. ואצלוֹ עוֹד נשתמרוּ, בּענין זה, בּמכתביו הפּרטיים, עֵדוּיוֹת

מענינוֹת מאד.

הוּא, למשל, מגדיר את עצמוֹ, את בּוֹאוֹ לציוֹנוּת, בּמלים אלוּ: “אנקת קוֹל עַם שלם מוּרדף בּתבל כּוּלה מחרישה בּאזני הצעיר העברי את אנקת העשוּק והרצוּץ”. זאת אוֹמרת, אילוּלא היתה שאלת העם העברי היה פּוֹנה לשאלוֹת העשוּקים והרצוּצים

בּקרב העוֹלם.

בּשנת תרס“ח היתה שביתה בּראשוֹן-לציוֹן, שעוֹררה ויכּוּח חשוּב מאד בּקרב הפּוֹעלים. והיוּ אז גם בַּריקדוֹת בּרחוֹבוֹת ראשוֹן-לציוֹן (כּי איך אפשר אחרת?..), ו”הפּוֹעל הצעיר" התנגד אז מאד לשביתה הזאת, והתנגד לא בּלי צדק. וּויתקין כּתב אז: “הפּעם הבּעלים צדקוּ!אבל אני איני יכוֹל לשכּוֹח אף רגע כּי רק טוֹבת הישוּב דוֹרשת ממני להצדיקם ולא קוֹל המוּסר שבּלבּי; איני יכוֹל להסיח את דעתי מזה כּי הללוּ שׂבעים והללוּ רעבים, כּי הצדק של השׂבעים, הוּא רק פוֹרמַלי, והרעבים גם אם אינם צוֹדקים בּמוּבן המקוּבּל, הרי סוֹף סוֹף הצדק האמיתי על צדם”. (מבחר כּתביו של יוֹסף ויתקין, עמוּד 7).

ויתקין פּנה להוֹראה. ותלמידיו זוֹכרים אוֹתוֹ עד היוֹם. הוּא היה מוֹרה מחוֹנן מאד. תחילה לימד בּגדרה וראשוֹן-לציוֹן ואחר כּך הלך לגליל התחתוֹן – למסחה. אבל הוּא לא נרגע בּכך. שאלוֹת-יסוֹד של הציוֹנוּת העסיקוּהוּ והטרידוּ אוֹתוֹ.

פּרסוּמוֹ בּא מהכּרוּז שלוֹ – לעלוֹת. אין זה נכוֹן

שהעליה השניה היא הפּרי של כּרוּזוֹ. ישנוֹ קטע מדבריו, שהוּא כּתב בּימי הקוֹנגרס הששי, זאת אוֹמרת, בּ-1903, שנה לפני העליה השניה. והנה כּבר שם יש בּיקוֹרת עמוּקה מאד על התנוּעה הציוֹנית, שהיא איננה מעריכה את המאמץ החלוּצי הטהוֹר. עזבוּ את הדרך של בּיל"וּ וּמחכּים עכשיו רק שההוֹן הפּרטי יבוֹא לארץ ויבנה אוֹתה. אבל היתה לוֹ אמוּנה שהאדם החלוּצי המתנדב הוּא יסוֹד הציוֹנוּת. זה היה בּזמן ששוּם אדם לא הבּיע עוֹד את הרעיוֹן הזה.

“כּי היינוּ פּתאוֹם לאנשי-מעשׂה, אך קצרי הראוּת וּביכּרנוּ סוֹחר אחד בּעל רבבה על עשׂרה צעירים – עניים בּכסף ועשירים בּכוֹחוֹת חמריים (כּלוֹמר, גוּפניים. בּ. כּ.) ורוּחניים וּבאהבה בּלי מצָרים לעמם וארצם. בּקצרה: בּיכּרנוּ את הכּסף על הנפש. וּמה הרוַחנוּ? העוֹשר בּרח מבּעלי הכּסף ורוּבּם גם הם נזקקוּ לעזרה, ישרה אוֹ צדדית, ועל חלק גדוֹל מהם (כּלוֹמר, על העשירים. בּ. כּ.) הוּצא הוֹן לא פּחוֹת מאשר על הבּיל”וּיים העניים. ואחרי הביאם על הישוּב את מחלוֹתיו הנוֹראוֹת, כּגוֹן: בּוּז לעבוֹדת הגוּף, התאוֹננוּת, געגוּעים לסיר הבּשׂר בּגוֹלה –

יעזבוּ סוֹף סוֹף את הארץ, ואם לא הם – אז בּניהם אחריהם" (שם, עמוּד 8).

“לא ועדים שוֹנים, לא קוֹמיסיוֹת, לא בּתי-ספר, אחרי שהסביבה נרקבה, ירפּאוּ את שבר הישוּב הרוּחני, אלא זרם חדש של כּוֹחוֹת צעירים ורעננים, זרם של כּוֹחוֹת גוּפניים ואידיאליים, אשר יַראה בּפוֹעַל גָדלה של האהבה לארץ ונפלאוֹתיה. הצעירים האלה, בּבוֹאם מסוּדרים וּבדעת נפש של מטרתם הגדוֹלה, ילהיבוּ מחדש את ניצוֹצוֹת האהבה לארץ ולעם, שדעכוּ בּלבּוֹת הזקנים ויצילוּ ויחַיוּ את הצעירים”.

הוּא כּוֹתב לעסקנים הציוֹנים:

“אַל תפחדוּ פּן יבקשוּ אחרי כן מכּם עשׂרוֹת אלפים פרנקים לשכלוּלם; אַל תקישוּ עליהם ממצב הישוּב הנוֹכחי. הבּאים מחדש ידרשוּ מכּם רק הסתדרוּת, תמיכה ועוֹדדוּת רוּחנית והכּרת נחיצוּתם (רק שיכּירו שהם נחוּצים! (בּ. כּ). ומקוֹר מחיתם ימצאוּ לבדם, כּמוֹ שמצאוּ הבּיל”וּיים הראשוֹנים בּימים

הראשוֹנים, בּתנאים יוֹתר קשים מעתה, וּבטוּח הנני שימָצאוּ גם צעירים כּאלה, וחלילה לכם מדחוֹתם".

זה כּתב ויתקין לפני העליה השניה. בּמוּבן זה הוּא היה המבשׂר. אבל הדברים לא הגיעוּ לשוּם מקוֹם, והם נשארוּ בּכתב-יד. ורק לאחר שהתחילה העליה השניה, לאחר שהיה בּארץ מַשבּר-אוּגנדה, אז כּתב את הכּרוּז שלוֹ, והוּא הגיע למי שהגיע (הוּא שלח את הכּרוּז לאוּסישקין וּלעוֹד אנשים אחדים, וּביניהם היה שפּרינצק). אם אַתם חוֹשבים שרבּים קראוּ את הכּרוּז – אַתם טוֹעים (למשל, אלי לא הגיע). בּשבילנוּ – זהוּ דוֹקוּמנט חשוּב מאד של התגַלוּת המחשבה, שאנחנוּ קוֹראים לה: מחשבת העליה השניה.

אני חטאתי אז נגד ויתקין חטא גדוֹל. ויתקין בּא אז לרוּסיה לעשׂוֹת תעמוּלה. הייתי נתוּן אז בּספקוֹת גדוֹלים מאד לגבּי ענין הציוֹנוּת. אבל עם זאת לא רציתי לראוֹת אדם שהוֹלך לארץ-ישׂראל וחוֹזר משם, ואפילוּ הוּא יוֹצא את הארץ לשם עסקנוּת. וּפגישתי עם ויתקין היתה רק בּבוֹאי לארץ.

הכּרוּז הזה הוּא אמנם מפוּרסם. אך אינני יוֹדע אם קוֹראים אוֹתוֹ לעוּמקוֹ. וראוּי הוּא שיקראוּהוּ כּמוֹ שקוֹראים את ה"מַניפֶסט

הקוֹמוּניסטי" – בּחוּגים וכוּ'. בּעצם הרעיוֹן שבּכּרוּז הזה ישנה מחשבה ציוֹנית וּמחשבה פּוֹעלית סוֹציאַליסטית יוֹתר מאשר בּכל הספרוּת של העליה השניה מאוֹתוֹ הזמן. הוּא כּבר אז לא רק קרא לאנשים שיעלוּ לארץ ויעבדוּ. הוּא, כּמוּבן, רוֹאה את העליה לארץ כּעליה הירוֹאית, כּעליה גיבּוֹרית. הוּא לא הצדיק שוּם חיים קלים, כּפי שהיוּ אוֹמרים: “אַתם תסתדרוּ. נוֹתנים הכּל”. הוּא אוּלי, בּמוּבן זה, היה האיש הראשוֹן מן הארץ שתבע עליה, יחד עם תיאוּר כּל הקשיים והאכזריוּת של הארץ, האכזריוּת של הטבע והאַכזריוּת של האדם. למשל, כּשהוּא קוֹרא לבוֹא הוּא אוֹמר לאנשים:

“אינכם מיוּתרים, כּאשר הרגילוּכם לחשוֹב (כּל המחשבה הציוֹנית היתה, שאין צוֹרך בּארץ לצעירים עוֹבדים; אין צוֹרך בּאדם שיבוֹא ויביא את ידיו לעבוֹדה. בּ. כּ.), נחוּצים אתם לעם ולארץ כּאויר לנשימה. הזדיינוּ בּאהבה בּלי מצָרים לארץ ולעם, באהבת החוֹפש והעבוֹדה, בּסבלנוּת אין קצה – וּבוֹאוּ. דעוּ לכם כּי עמנוּ חוֹלה ואוּמלל, ולכן אַל לכם לקווֹת ממנוּ עזרה, עוֹדדוּת וּגמוּל, ואַל לכם לבוֹא עליו בּתרעוּמוֹת וּתביעוֹת” (פּרקי “הפּוֹעל הצעיר”, כּרך א', עמוּד 36).

ואחר כּך הוּא אוֹמר מה תפקידם בּארץ: “עליכם להשיב לארץ את חיבּת בּניה וּליוֹשביה את כּבוֹד העם ואהבתוֹ שאבדוּם”.

זאת אוֹמרת, להשיב ליוֹשבי הארץ את רגש הכּבוֹד שהישוּב איבּד על ידי ה“חלוּקה” ועל ידי הקוֹלוֹניזציה הבּרוֹנית. אַתם צריכים להחזיר לוֹ את האמוּנה של העם. תפישׂה עמוּקה מאד של תפקיד החלוּץ.

"אך הִכּוֹנוּ נא להילחם את הטבע, את מחלוֹת ורעב, את אנשים שׂוֹנאים וגם ידידים, נכרים ואחים, את שׂוֹנאי ציוֹן וציוֹנים… הכּוֹנוּ לקראת מַשׂטמת ואכזריוּת

הסביבה, אשר תכּיר בּכם מתחרה מסוּכּן, הכּוֹנוּ לקראת לָעגה וּביטוּלה, לקראת יאוּשה האוֹכל מנפש ועד בּשׂר, לקראת הוֹכחוֹתיהם וחשבּוֹנוֹתיהם, שאין להם יסוֹד ושאי אפשר להכּחישם אלא בּמעשׂה ונסיוֹן".

דברים אלה כּתב אדם שלא היה לוֹ כּלל שֵם של סוֹפר; בּכל משפּט וּמשפּט בּכרוּז זה יש גם חיי נפש עמוּקים, אבל גם מחשבה צלוּלה וּבהירה מאד.

“איש הירא ורך הלבב אַל יכּנס בּמַסדרה זוֹ (אז קראוּ לאוֹרגָניזציה “מַסדרה”. בּ.כּ.). כּל אחד החפץ לתת את ידיו לה יבדוֹק את עצמוֹ, את מזגוֹ וטבעוֹ היטב היטב בּטרם יכּנס בּה, בּטרם ישבע למסוֹר את כּל חייו וכוֹחוֹתיו לעם. בּמַסדרה זוֹ צריכים להיכּנס אך גיבּוֹרים מרי-נפש, שילָחמוּ בּעד משׂאת נפשם כנוֹאשים, בּלי כּל צל מחשבת נסיגת אחוֹר בּזמן מן הזמנים”.

מענין בּאיזוֹ מידה רוֹאים מתוֹך הדברים איך חי ויתקין את חייו הנפשיים של רבוֹלוּציוֹנר וציוֹני. והוּא מסבּיר מדוּע הציוֹנוּת לא כּוֹבשת את הדוֹר הצעיר, הרבוֹלוּציוֹני:

“איך יוּכלוּ אלפי הצעירים הנלחמים בּמחנוֹת זרים לבוֹא אלינוּ, אם אנוּ בּעצמנוּ צוֹעקים שאין לנוּ מה לעשׂוֹת, שהננוּ מוּגי-לב מתיאשים וּבוֹרחים מפּני כּל מכשוֹל, היראים מפּני כּל עבוֹדה קשה וכבּירה ומכּל קרבּן? איך נוּכל למשכם אלינוּ, אם אנחנוּ לא נבין בּעצמנוּ את נשמת הצעירים ההם וּמרי נפשם, אם תחת למשכם אלינוּ בּעבוֹדה קשה ורמה, עוֹזבים אנוּ אוֹתם לנפשם אוֹ דוֹרשים מהם פּרוּטוֹת, והמה – עיורים מעלבּוֹן וּכאב, מחאה וכעס על רוֹדפיהם, יאמרוּ כּשמשוֹן בּשעתוֹ, העזוּב מעמוֹ גם הוּא: “תמוֹת נפשי עם פּלשתים”, וכמוֹהוּ מנסים המה לקעקע את בּירתם…”

ועוֹד מלים אחדוֹת על המקוֹר ממנוּ נשאב הכּוֹח הזה:

"עלינוּ לשווֹת נגד עינינוּ את הטרגדיה הנוֹראה של חיינוּ החמריים והרוּחנייים יחד, את התהוֹם שבּוֹ הננוּ יוֹרדים וטוֹבעים בּעֶברת האדם וּזדוֹן לבּוֹ וּבסיבּת מצבנוּ אי-הנוֹרמַלי. עלינוּ לעמוֹל בּהשׂגת

ארצנוּ, להילָחם כּנוֹאשים, כּדוּבּים שכּוּלים! כּל מכאוֹבינוּ, כּל

מחאוֹתינוּ ואנַחוֹתינוּ הנוֹראוֹת, שנעצרוּ בּגרוֹננוּ מאין יכוֹלת

להתפּרץ החוּצה מפּחד אוֹיב, צריכוֹת להשתפּך עתה בּעבוֹדה לאוּמית ענקית

להצלתנוּ וּתחייתנוּ! עלינוּ לחנך בּהכּרה זוֹ את עצמנוּ ואת כּל אַחינוּ הצעירים".

לא רק מבּחינת הלשוֹן, אלא גם מבּחינת התוֹכן – זה כּאילוּ נכתב בּזמן הזה!

גם בּכּרוּז הזה לא הסתפּק ויתקין רק בּדרישה של קרבּנוֹת, אלא ניסה לענוֹת תשוּבה על השאלה, מה יעשׂה הפּוֹעל העברי בּארץ. הוּא רצה, כּמוֹ שכּוּלנוּ רצינוּ, לכבּוֹש את העבוֹדה אצל האִכּר. אבל הוּא רצה איזה דבר אחר:

“אין אנוּ רוֹצים ליסד מוֹשבה למען הוֹסיף עוֹד מוֹשבה בּארץ-ישׂראל ולא על יסוֹדוֹת ההוֹנאה ותקווֹת נפרזוֹת אנוּ מדבּרים. לא ולא! רוֹצים אנוּ שתיוָסדנה מוֹשבוֹת חדשוֹת אשר תהרוֹסנה את כּל ההשקפוֹת המוּטעוֹת של העם בּכלל ושל יוֹשבי הארץ עצמה על הישוּב הנוֹכחי ועל אפשרוּת ההתישבוּת בּארץ לפי התנאים הנוֹכחים”.

והוּא נוֹתן פּרוֹגרמה, איזוּ תהיינה המוֹשבוֹת החדשוֹת. העמדת המוֹשבוֹת החדשוֹת שצריכוֹת להיוָסד כּמַשהוּ שוֹנה לגמרי

מהישוּב הקיים – פּה היתה כּבר תנוּפה מחשבתית גדוֹלה מאד:

“רוֹצים אנוּ שהמוֹשבוֹת האלה תיוָסדנה לא על ידי איש פּרטי (לא על ידי הבּרוֹן! בּ. כּ.) ולא על ידי ציבּוּר, זוּלתי על ידי המתישבים עצמם”.

המתישב בּעצמוֹ צריך להקים את המוֹשבה שלוֹ ולקבּוֹע את צוּרתה!

"רוֹצים אנוּ שהמוֹשבוֹת האלה תראינה לנוּ שלא הצלחנוּ עד עתה בּישוּב אך מפּני שלא עשׂינוּ בּוֹ מאוּמה. לא עשׂינוּ מאוּמה בּתוֹר עַם אוֹבד וטוֹבע החָפץ לרכּוֹש לוֹ את ארצוֹ, להציל חייו! עליהם להילָחם בּמעשׂה את היאוּש שבּמחננוּ, את הנסיגה לאחוֹר והבּגידה בּדגל.

אוֹמרים לנוּ בּשם הנסיוֹן שהישוּב לא יוּכל להצליח בּארץ

אם לא ישוּנוּ התנאים תכלית שינוּי (זאת אוֹמרת, אם לא יבוֹאוּ אמצעים וּתנאים אחרים. בּ. כּ.). הה! אַל יעיז איש לדבּר בּשם הנסיוֹן!!! מה ניסינוּ לעשׂוֹת כּדי להתקרב למטרתנוּ, איזה קרבּן הקרבנוּ על מזבּחה? הנחשוֹב את כּסף הנדיב לכּספינוּ ואת האוּמללים, שהשחית בּנפש ורוּח, לחלוּצינוּ? ההקרבנוּ על מזבּח שאיפתנוּ חלק האלף מזה שמקריב עַם אחר לא כּדי להציל חייו אלא להשׂיג לוֹ איזה שוּק לתעשׂייתוֹ? ההקרבנוּ אנוּ בּעשׂרוֹת השנים האחרוֹנוֹת על מזבּח ארצנוּ חלק האלף מזה שהקרבנוּ בּעצמנוּ בּזמן הזה על מזבּחוֹת זרים מתוֹך עבדוּת וחנוּפּה?..

מה עשׂינוּ בּתוֹר עַם להצלתנוּ, מה עשׂינוּ אנוּ אשר התאספנוּ סביב דגל ציוֹן?"

אני עד עכשיו מסוּפּק אם בּמידה שקוֹראים בּאיזה מקוֹם את הכּרוּז הזה (ואפילוּ לאחר שהדפּיסוּ אוֹתוֹ כּמה פּעמים), אם התעמקוּ להבין מה היוּ גרעיני המחשבה החלוּצית אצל ויתקין. והלָך-המחשבה הזה הביא אוֹתוֹ, אחד מראשוֹני “הפּוֹעל הצעיר”, לניגוּד גמוּר ל“הפּוֹעל הצעיר” וגם להסתלקוּת מכּל עבוֹדה ציבּוּרית. כּי הוּא לא קיבּל את הדרך של התנוּעה אז. הוּא לא ראה בּכיבּוּש העבוֹדה את האידיאל. הוּא ראה את ההגבּלוֹת שיש בּרעיוֹן זה והוּא דרש מן הפּוֹעל להרים את הדגל של התישבוּת חדשה.

לא אוּכל לוֹמר שלויתקין היתה אז תכנית התישבוּת. אבל הוּא התגלה בּמשך זמן קצר כּמביא תכנית להתישבוּת. בּ-1908 הוּא בּא, לאחר סבל אישי, וּפנה לועידת “הפּוֹעל הצעיר” בּרעיוֹן ללכת לגליל, לכבּוֹש קרקע ולחסוֹך חסכוֹנוֹת של פּוֹעלים, וּבחסכוֹנוֹת אלה להרים דגל התישבוּת חדשה. על ההרצאה הזאת השׂתער יוֹסף אהרוֹנוֹביץ בּשלילה גמוּרה של ענין ההתישבוּת, בּטענה שיש לנוּ תפקיד, בּתוֹר מפלגת פּוֹעלים, רק בּקידוּמה של עבוֹדה שׂכירה. מאמרוֹ של ויתקין נקרא “כּיבּוּש הקרקע וכיבּוּש העבוֹדה” וזה של אהרוֹנוֹביץ נקרא “כּיבּוּש העבוֹדה אוֹ כּיבּוּש הקרקע”. הוּא העמיד זה נגד זה, בּתוֹר אלטרנַטיבה. בּקוֹבץ “הארץ והעבוֹדה” ישנם שני המאמרים האלה, זה בּצד זה.

בּזה קטע קטן מאת זאב סמילנסקי על פּגישתוֹ עם ויתקין. הוּא כּתב:

“בּשנת תרס”ד נפגשתי אתוֹ בּפּעם הראשוֹנה בּגדרה ואחר כּך בּמוֹשבה מֶסחה, שהיה בּה מוֹרה, ועשׂה עלי רוֹשם של אדם עליז, המתבּל את דבריו בּהלצוֹת וחידוּדים. אוּלם החדוה והבּדיחה היוּ רק למראית עין, בּעוֹד שבּלבּוֹ קיננוּ כּאב וסבל בּלי גבוּל. כּשהייתי אחר כּך בּועידת

המוֹרים (כּמדוּמה, השניה) שנוֹעדה בּירוּשלים נוֹכחתי עד כּמה היה מדוּכּא מרוֹב יסוּרים ועינוּיים נפשיים. בּנאוּמוֹ שנשׂא בּועידה ההיא תיאר בּדברי רטט וּבצבעים מדאיבים את גוֹדל הירידה וההתנַונוּת של בּני המוֹשבוֹת החדשוֹת בּגליל התחתוֹן. בּיחוּד החרידה את לבּוֹת השוֹמעים שאלתוֹ החריפה “למי אני עמל?”, וּמה יצא מכּל ההתלבּטוּת של המוֹרה הלאוּמי, שלא די כּי אינוֹ מאמין כּי יש שׂכר לפעוּלתוֹ, הוּא ידע מראש כּי הוּא “מפטם עגלים לעבוֹדה זרה”… דבריו המזעזעים והסוֹערים, שהתפּרצוּ מלב פּצוּע, המלא כּאב משַווע, פּעלוּ כּי עלוּ דמעוֹת בּעיני השוֹמעים" ("פּרקי הפּוֹעל

הצעיר“, כּרך א', עמוּד 27). למעשׂה, הרי בּכרוּזוֹ של ויתקין על העליה, וּביחוּד בּמאמרוֹ בּוֹ הוּא מציע דרך חדשה של התישבוּת, שלא כּדרך של יק”א, יש כּבר רמזים, אף כּי לא בּצוּרה בּרוּרה עדיין, על קרן הקימת ותפקידה לגבּי ההתישבוּת ויצירה חדשה בּה.

קטע מדבריו אל אוּסישקין על האכּרים: “נסיתי בּזמן האחרוֹן להסתכּל בּהם עוֹד הפּעם, אוּלי אמצא אחדים שנוּכל להשתמש בּהם לעבוֹדת התחיה, אך תוֹצאוֹת הסתכּלוּתי זאת מדאיבוֹת מאד. הרעל שבּבּית וּבסביבה נקלט בּדמם מילדוּתם. גם בּתי-הספר בּלאוּמיוּתם לא פּעלוּ עליהם כּלל ולנוּ אין כּל תקוָה מהם” (מבחר כּתביו של יוֹסף ויתקין, עמוּד 10).

וּבמקוֹם אחר הוּא כּוֹתב: “וּכשאני נפגש עם תמידי, שנה אוֹ שנתיים לאחר שגמרוּ את בּית-הספר ויצאוּ מתחת רשוּתי, אז מתפּלץ בּי לבּי מכּאב. הרי צעירים אלה, שאני עם כּל שאיפוֹתי כּל כּך זר להם, שאינם מסוּגלים אפילוּ להבין את שׂפתי, ילדי טיפּוּחי המה שמסרתי את נפשי עליהם; לשם מה איפוֹא אני עמל?” (שם, עמוּד 14).

אחר כּך, כּבר לאחר ההרצאה הזאת על תכנית ההתישבוּת, אשר נדחתה על ידי מפלגתוֹ, כּאשר הוּא מקבּל הזמנה על ידי “הפּוֹעל הצעיר” לכתוֹב משהוּ, הוּא כּוֹתב: “שוּב החלטתי להיסגר בּעוֹלמי, עוֹלם הילדים, להקדיש את כּל עתוֹתי אך ורק להם. לכם, חברים, אמרתי את ה”אני מאמין" שלי, שממנוּ לא זזתי ולא אזוּז; וּכשתגיע השעה שתוּכלוּ להסכּים לי אז תקראוּני ואלך אתכם".

וּויתקין חדל מאז לבוֹא לועידוֹת וּלהשתתף בּעתוֹנוּת.

בּיני וּבין ויתקין היתה קִרבה אישית מיוּחדת, כּי כּאשר בּאתי לארץ, בּתקוּפת היאוּש הגדוֹל, אמרתי בּשׂיחתי הראשוֹנה עם א. ד. גוֹרדוֹן שאני חוֹשב כּי הדרך של תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ היא מוּטעית, שזה לא מוֹצא, והמוֹצא – רק בּהתישבוּת, וּבהתישבוּת עוֹבדת, והמכשיר של ההתישבוּת היא הקרן הקימת, שהיוּ לה רק קוּפסאוֹת קטנוֹת ואדמה לא היתה לה בּארץ. ועצם האמירה הזאת היתה דבר מַדהים. משוּם כּך נמצאה בּיני וּבין ויתקין לשוֹן משוּתפת, מפּגישתנוּ הראשוֹנה.

א. ד. גוֹרדוֹן, אשר עמד בּכל כּוֹחוֹ הנפשי נגד האכזבוֹת והיאוּש, למעשׂה היה איש של תכניוֹת התישבוּתיוֹת. הוּא יכוֹל היה רק לעמוֹד על זה מבּחינה רעיוֹנית והשקפה כּללית. ולכן השתוֹמם מאד כּאשר שמע שיש אדם צעיר האוֹמר שיש לא רק להתנגד ליאוּש מבּחינה תיאוֹרטית, אלא שיש גם למצוֹא דרך איך להתגבּר עליו.

אצל גוֹרדוֹן יש בּענין היאוּש כמה הערוֹת חשוּבוֹת מאד. ויש כּאן קטע אחד של ויכּוּח בּין גוֹרדוֹן וּבּרנר בּענין זה. גוֹרדוֹן כּתב לוֹ:

"אַתה אוֹמר: הרעיוֹן הוּא רק בשביל יחידים. כּן. בּתחילה הוּא רק בּשביל יחידים. אבל היוֹדע אַתה את כּוֹח היחידים, אם יחידים הם? הן כּל התנוּעוֹת הגדוֹלוֹת בּקרב האנוֹשיוּת, וּבתוֹכן גם התנוּעה

הסוֹציאליסטית, נבראה בּראשוֹנה על ידי יחידים. כּל הצרה הלאוּמית שלנוּ היא לא כּל כּך בּמַה שאין ה“המוֹן” הוֹלך אחרינוּ אוֹ לפנינוּ, כּמוֹ בּמַה שאין לנוּ יחידים. ועוֹד אוֹסיף: בּמַה שאין לנוּ מתיאשים" (כּתבי א. ד. גוֹרדוֹן, כּרך ראשוֹן, עמוּד 105).

הוּא דוֹרש מתיאשים אמיתיים. כּי אלה, בּעלי היאוּש, אינם מתיאשים אמיתיים. והיאוּש בּשבילם מין מוֹצא, מין הקלת עוֹל…

"היחיד, בּיחוּד היחיד המתיאש, אינוֹ מצפּה לגאוּלה, אינוֹ לחסדי המציאוּת ואין עיניו נשׂוּאוֹת לכוֹחם של הרבּים. הוּא בּעצמוֹ הגוֹאל, כּלוֹמר, הוּא בּעצמוֹ הקוֹפץ לתוֹך הים, הוּא עצמוֹ המטיל על עצמוֹ את המשׂא הגדוֹל אשר ירסק אוֹתוֹ. אין הוּא חוֹשב חשבּוֹנוֹת, אין הוּא מבּיט לצדדים, לחשבּוֹנוֹת שיחשבוּ אחרים. יהי מה! כּי על כּן מתיאש הוּא, כּי על כּן אין לפניו אלא שתי דרכים: אוֹ “לגאוֹל” את עצמוֹ מן החיים אוֹ לגאוֹל את החיים, כּלוֹמר, לעסוֹק בּגאוּלת החיים. דרך אחרת אין לפניו.

אוּלם המתיאשים שלנוּ אינם קוֹפצים לתוֹך הים, אינם עוֹמדים ראשוֹנים בּמערכה, אינם עוֹמדים בּמקוֹמם, כּמוֹ שאוֹמרים, עד

טיפּת דמם האחרוֹנה מבּלי בּקש חשבּוֹנוֹת רבּים. לא שהם נחבּאים אל הכּלים, אלא שהם עוֹברים ממערכה למערכה אחרי נפילוֹת אחדוֹת ואינם רוֹאים, כּמוּבן, סימן בּרכה בּשוּם מערכה".

“הבוּ לנוּ יחידים! הבוּ לנוּ מתיאשים! הבוּ לנוּ יחידים שאינם מתבּטלים ושאינם עוֹזבים את המערכה, והבוּ לנוּ מתיאשים המשקיעים את יאוּשם בּבנין, בּבנין אחד! אז תראוּ ונוֹכחתם מה יחידים מתיאשים, מה יחידים בּכלל, אפילוּ לא יוֹצאים כּל כּך מן הכּלל, יכוֹלים לברוֹא בּארץ-ישׂראל זוֹ, שרבּים הם עתה המתיאשים ממנה”.

ויש אצל גוֹרדוֹן עוֹד הגדרה אחת, שכּדאי מאד לשׂים לב אליה, והוּא היה הרבּה משתמש בּה, גם בּשׂיחוֹת בּעל-פּה. הוּא מסבּיר בּה את מחשבתוֹ, שלא יטעוּ בּמשהוּ בּנוֹגע ליחידים:

"אפשר לטעוֹת ולחשוֹב כּי אני סוֹבר כּדעת האוֹמרים, שכּל

העוֹלם אינוֹ כּדאי אלא בּשביל היחידים, הבּחירים, בּני העליה. לא! קרוֹבה לי נפש “הקטן” והקטן שבּקטנים אוּלי לא פּחוֹת מן הנפש הגדוֹלה, כּי קרוֹבה לי נפש האדם וּקרוֹבה לי נפש כּל חי. וּבכלל זרה לי ואינני סוֹבל את כּל אוֹתה החלוּקה שמחַלקים את בּני-האדם ל“המוֹן” ול“בני-עליה”. – –

אוּלם אני רוֹאה בּיחידים את ההוֹלכים ראשוֹנה וּבאים

ראשוֹנה למקוֹם אסיפת עם, שכּל חיי העם תלוּיים בּה; אני רוֹאה בּיחידים את אלה אשר החוֹבה עליהם להישאר בּמקוֹם האסיפה, אפילוּ אם הם אינם רוֹאים הוֹלכים אחריהם וּבאים למקוֹמם" (שם, עמוּד 111).

הוּא היה אוֹמר: צריך שיהיה מנין של אנשים שיתפּללוּ. אבל אם כּל אחד שבּא לבית-הכּנסת ורוֹאה שאין מנין הוֹלך לוֹ – איך יצטרף מנין, אם אין אדם עוֹמד ומחכּה עד שיבוֹא חברוֹ?!..

עוֹד לפני שבּא המעבר לאידיאה של התישבוּת, אוֹ בּערך בּאוֹתוֹ זמן, בּאה גם העמקה גדוֹלה של רעיוֹן כּיבּוּש העבוֹדה: אם קוֹדם ראוּ את כּיבּוּש העבוֹדה כּאמצעי המאַפשר קיוּם כּלכּלי לפּוֹעל, אוֹ

כּהבראת המשק היהוּדי (בּאשר נשקפוּ סכּנוֹת רבּוֹת מהמצב של המשק היהוּדי שבּעליו יהיוּ יהוּדים ועוֹבדיו – זרים); אם קוֹדם הצד הזה – הלאוּמי, הפּוֹליטי אוֹ המשקי – תפשׂ מקוֹם עיקרי בּמחשבת האנשים שהגוּ את רעיוֹן כּיבּוּש העבוֹדה, הרי הרעיוֹן כּי לעבוֹדה ישנה חשיבוּת כּשלעצמה, רעיוֹן

זה אוּלי היה גנוּז בּלבבוֹת, אבל בּיטוּיוֹ התחיל להתגבּש בּזמן מאוּחר למדי.

וּמקרה מן העבר. היתה לי פּעם אסיפה עם בּני האִכּרים של פּתח-תקוה, מתוֹך רצוֹן לקרב אוֹתם לתנוּעת הפּוֹעלים. להם לא יכוֹלתי להסבּיר את הרעיוֹן, שצריך לכבּוֹש את העבוֹדה מנוֹתני-העבוֹדה. אתם דיבּרתי על חשיבוּת העבוֹדה עצמה ועל העבוֹדה העצמית – הבּיטוּי הזה עוֹד לא היה מקוּבּל, – על זה שהם צריכים לעבוֹד בּמשק הוֹריהם. בּאוֹתה אסיפה קם נגדי חבר “הפּוֹעל הצעיר”, שנאם נאוּם מדעי, שחילק ממעמד גבוֹה יוֹתר למעמד נמוֹך יוֹתר.

הרעיון הזה, שתנוּעת הפּוֹעלים העלתה אוֹתוֹ, שהעבוֹדה היא ערך חשוּב כּשלעצמוֹ, שהוּא דרוּש לעם בּכלל, מחוּץ לשאלת משק הפּרדסנוּת בּארץ-ישׂראל, צמח לאט לאט בּקרב הציבּוּר. גוֹרדוֹן ניסה לתת לוֹ הסבּרוֹת שנבעוּ בּעיקר מתפישׂתוֹ האישית המיוּחדת, מיחסוֹ לטבע. אקרא עכשיו קטע שלא מדברי גוֹרדוֹן, הנוֹתן הסבּרה כּוֹללת יוֹתר, כּי אם מדברי חבר שנתן בּיטוּי לערך החשוּב, היסוֹדי של עבוֹדה כּשלעצמה, הוּא אליעזר שוֹחט, אדם שכּתב מעט מאד, אבל בּמַה שכּתב – תמיד הבּיע משהוּ חשוּב מאד. מאמר זה נדפּס כּבר בּשנה הששית, נאמר, של העליה השניה, לאחר שהנסיוֹנוֹת של כּיבּוּש העבוֹדה לא הניחוּ את הדעת. הוּא אוֹמר:

"לא כּוֹבשי ארצוֹת אנחנוּ, כּי אם עם החפץ לשוּב לארצוֹ ההיסטוֹרית, להחיוֹתה ולחיוֹת בּה חיים לאוּמיים חפשים. שאיפתנוּ היא איפוֹא בּעיקר שאיפה רוּחנית-לאוּמית, שהתגשמוּתה הרצוּיה איננה תלוּיה

בּחשבּוֹנוֹת חיצוֹניים בּלבד, כּי אם בּעיקר בּסכוּם הכּוֹחוֹת הנפשיים

הפּנימיים, שאנחנוּ נשקיע בּהגשמתה – בּכמוּת כּוֹח היצירה שלנוּ. ולוּ גם אפשר היה שהתגשמוּת שאיפתנוּ תבוֹא לנוּ בּהיסח הדעת, בּכוֹחוֹת היצירה של אחרים, לא היינוּ יכוֹלים להיוֹת מרוּצים מזה, ותמיד היתה מנַקרת בּמוֹחנוּ השאלה: כּיצד, להחיוֹת את הארץ בּאנוּ, ועבוֹדתנוּ זוֹ לא בּידינוּ נעשׂית, כּי אם בּידי אחרים – האין זה שפלוּת לאוּמית שאין למטה הימנה?" (“פּרקי הפּוֹעל הצעיר”, ג', עמוּד 18).

פּה לא מדוּבּר כּבר על משק פּרטי ועל הצוֹרך של הפּוֹעל היהוּדי להתקיים, אוֹ על סכּנה מהפּוֹעל הערבי. פּה כּבר מוּצגת השאלה, אפשר לוֹמר, בּיסוֹדה!

"לנוּ אוֹמרים: בּעד האדמה אנחנוּ משלמים בּמיטב כּספּנוּ! ואמנם זה אמת ונכוֹן. אבל האם זהוּ הקשר הממשי שיקשר אוֹתנוּ אל הארץ? האם אין הוּא רפה וחיצוֹני בּיוֹתר? הלא אם נרכּוֹש את ארצנוּ רק בּכספּנוּ והעבוֹדה תיעשׂה על ידי אחרים, אז כּל מה שיבָּרא פּה יהיה זר לנוּ. אנחנוּ נרגיש תמיד ריקניוּת בּלבּנוּ, ורגש מר, רגש של עלבּוֹן גדוֹל ילַוה אוֹתנוּ תמיד כּצל, מעֵין אוֹתוֹ הרגש מרגישה העקרה אל הילד שאימצה לה כּבן: היא איננה יכוֹלה לשכּוֹח שלא היא ילדה אוֹתוֹ. – – כּכה יהיה יחסנוּ לכל מה שיתחדש בּארצנוּ בּלי השתתפוּתנוּ. וכאשר תיף ארצנוּ כּן יגדלוּ הרגש המר, העקיצה התמידית בּלבּנוּ יוֹתר ויוֹתר.

הרבּה מעין זה מרגישים אנחנוּ כּבר עתה, בּעת שישוּבנוּ עוֹדנוּ כּל כּך קטן וּפעוּט. כּשאנוּ נכנסים אל מוֹשבה עברית וּמתחילים לשאוֹף אל תוֹכנוּ את אוירוֹ של הכּפר העברי, רוֹאים את העצים הירוּקים ואת השׂדוֹת העטוּפים בּר, ולבּנוּ מתמלא גאוֹן ושׂמחה אין-קץ למראה הרכוּש הלאוּמי שלנוּ, אז די לנוּ להיוָדע כּי לא היהוּדים עשׂוּ זאת, כּי הכּל נעשׂה בּידי אחרים, למען שתוּפר שׂמחתנוּ. ורגש מר של אכזבה ועלבּוֹן ממלא אז את לבּנוּ. האין זה ה-memento mori שלנוּ?"

"רק העבוֹדה יכוֹלה איפוֹא לרקוֹם לנוּ את החוּטים

שיחבּרוּ אוֹתנוּ אל הארץ חיבּוּר פּנימי, חיבּוּר אמיתי. היא תברא לנוּ אוֹתוֹ היחס הנפשי והעמוֹק שיש בּין הצייר והתמוּנה שצייר, ולא אוֹתוֹ היחס החוּקי-השטחי שיש בּין הקוֹנה והתמוּנה שקנה".

נפלאה היא ההשוָאה הזאת של המשק הארץ-ישׂראלי המעוּבּד עד עכשיו בּידי זרים ליחס שבּין בּעל-תמוּנה והתמוּנה שקנה אוֹתה; וּלעוּמת זאת – היחס של האדם העוֹבד בּעצמוֹ את האדמה דוֹמה ליחס שבּין הצייר והתמוּנה שהוּא מצייר אוֹתה!

והוּא ממשיך:

"כּן. כּל מה שיוָצר בּארץ צריך להיוָצר על ידינוּ: כּל עץ, כּל ירק, כּל בּית, כּל גדר. בּכל מה שאדם נעשׂה שוּתף לטבע. כּל קו, כּל שׂרטוּט בּיריעת עתידנוּ – הכּל הכּל צריכים להיוֹת מעשׂי ידינוּ. ורק

בּזיעתנוּ אנוּ צריכה להירטב אדמתנוּ. ורק ידינוּ אנוּ צריכוֹת להחיוֹת רגביה.

בּעבוֹדה נקשר מחדש את נשמת האוּמה אל ארצה בּקשרים שלא ינָתקוּ. נחזק יוֹתר את הגשר המט לנפּוֹל, שיגַשר את העבר עם העתיד שלנוּ. בּחוּטי עבָרנוּ היפים, שכּוֹחם נחלש מרוֹב ימים, נשזוֹר את החוּטים החדשים והרעננים של ההוֹוה שלנוּ ונמשיך אוֹתם הלאה. החוּטים האלה היוּ לפנים עבים מאד וחזקים, אך זה כּאַלפּיִם שנה שאנחנוּ לא הוֹספנוּ עליהם מאוּמה, כּי אם מתחנוּ אוֹתם יוֹתר ויוֹתר עד שהלכוּ הלוֹך ודק – ונחלשוּ. וּמי יוֹדע אם לא ינָתקוּ לגמרי באמצע, אם לא נמהר לקשוֹר אליהם חוּטים חדשים?"

וכאשר הוּא מתאר לקוֹרא מה יהיה לאחר מאוֹת שנים, כּאשר יקוּם דוֹר וישאל כּיצד פּעלה הציוֹנוּת – הוּא אוֹמר:

"וּבעוֹד מאוֹת-מאוֹת שנים, כּאשר יקוּם דוֹר חדש בּארץ

ויעיין בּדפּי ההיסטוֹריה החדשה שלנוּ, ימצא בּיניהם הרבּה הרבּה דפּים יפים ונַעלים. יראה כּי בּחלבּם ודמם רכשוּ אבוֹתיו את ארצם וחירוּתם. והרבּה כּוֹח, הרבּה רעננוּת לאוּמית ישאב מהדפּים האלה, ולבּוֹ יתמלא גאוֹן לאוּמי ממעשׂי אבוֹתיו, ואהבה רבּה לארץ אבוֹתיו. אך אוֹי לנוּ אם ימצא בּדפּים רק פּרוּטוֹת אחדוֹת לקוּפּוֹת הציוֹניוֹת וּפרטיכּוֹלים

מאסיפוֹת ציוֹניוֹת. בּנפש עלוּבה וריקה יסגוֹר את ספר ההיסטוֹריה ויזכּוֹר בּבוּז את אבוֹתיו שיוֹתר מזה לא יכלוּ לתת לארצם, שאת העבוֹדה הקדוֹשה להחיוֹת את ארצם – מסרוּ לאחרים".

אני ממליץ מאד שאתם בּעבוֹדה חינוּכית שלכם תנסוּ לתת את ההסבּרה הזאת, היסוֹדית בּיוֹתר שיש לעבוֹדה עברית, לא מבּחינת האידיאה שבּיטא גוֹרדוֹן, כּי אם מבּחינת גוֹרל העם.

ראשית התישבוּת העוֹבדים – רעיוֹן הקבוּצה – מַניה וילבּוּשביץ-שוֹחט –

“הקוֹלקטיב” בּסג’רה – רעיוֹן השמירה – חזוֹן קוֹממיוּת יהוּדית מדינית – יצירת כּוֹח יהוּדי –

השפּעת מפלגת “פּוֹעלי-ציוֹן” על “הקוֹלקטיב”, השפּעת מפלגת “הפּוֹעל הצעיר” על ראשוֹני הפּוֹעלים בּכנרת –

אוּם-ג’וּני – נסיוֹנוֹת אִרגוּן כּלל הפּוֹעלים; “החוֹרש” – ועידת פּוֹעלי הגליל – ועידת פּוֹעלי יהוּדה.

המעבר מעבוֹדה שׂכירה להתישבוּת נתקל בּכמה וכמה התנגדוּיוֹת אצל כּל הזרמים, שהיוּ אז בּקרב פּוֹעלי ארץ-ישׂראל: גם מצד נוֹשׂאי האידיאה של הקמת מעמד פּרוֹליטרי בּארץ, שהבּיעוּ את החשש כּי המעמד יתבּטל אם הפּוֹעל יעבוֹר להתישבוּת עצמית; גם מצד אלה שחששוּ כּי ההליכה להתישבוּת תטוֹל מידי הפּוֹעל את התפקיד של כּיבּוּש העבוֹדה בּמוֹשבה. היתה גם התנגדוּת לכך מחשש שמא זה יגרוֹם לתלוּתוֹ של הפּוֹעל בּפּקידוּת, כּי הרי היתה קיימת התנגדוּת מוּחלטת לכל תמיכה וּשנוֹררוּת, והנה כּל התישבוּת קשוּרה לענין אמצעים הבּאים מצד הבּרוֹן וזה יגרוֹר אחריו את התלוּת בּאחרים. אוֹתה התנגדוּת היתה, בּעצם, לכל צוּרה של התישבוּת.

ויתקין האמין בּהתישבוּת אינדיבידוּאַלית-שיתוּפית, אבל לא בּהתישבוּת קיבּוּצית. הרעיוֹן של התישבוּת קיבּוּצית נתקל לא רק בּהתנגדוּת לעצם המעבר להתישבוּת, הוּא גם נתקל בּהתנגדוּת לאידיאה הקיבּוּצית. זאת אוֹמרת, היוּ גם נימוּקים נגד הצוּרה הקיבּוּצית כּיסוֹד להתישבוּת.

האַסכּוֹלה הסוֹציאליסטית של אנשי העליה השניה (בּמידה שהיתה קיימת, ולא אצל כּוּלם היתה קיימת) ינקה, למעשׂה, מתוֹך המוּשׂגים הסוֹציאליסטיים ששלטוּ אז אצל הסוֹציאליסטים הגרמנים, האוֹסטרים והרוּסים. וכוּלם היוּ מאוּחדים בּכך שבּתוֹך משטר זה, בּתוֹך המשטר הקפּיטליסטי, כּל נסיוֹן לבנוֹת משק של פּוֹעלים, להקים קוֹאוֹפּרציה וכדוֹמה – איננוּ ענין שמתישב יפה עם התיאוֹריה הסוֹציאליסטית.

אם לפני מאה שנה בּאנגליה, אוֹ לפני קרוֹב למאה שנה בּצרפת, החשיבוּ מאד את הגוֹרם של קוֹאוֹפּרציה, אוֹ אפילוּ את הרעיוֹן של יציאה מאירוֹפּה לארצוֹת חדשוֹת כּדי להקים שם קוֹמוּנוֹת (והיתה תנוּעה כּזאת בּשנוֹת 1846 – 1847), הרי נגד האידיאוֹת הללוּ קם הסוֹציאליזם, המכוּנה הסוֹציאליזם המדעי, והוֹכיח שאין דרך זוֹ פּוֹתרת שוּם שאלוֹת וכי זה רק מוֹצציא את הכּוֹחוֹת המַהפּכניים של מעמד הפּוֹעלים ומעביר אוֹתם למקוֹם אשר אין להם תקוה להשׂיג שם הישׂגים מעמדיים של ממש. לאחר זמן בּטל לגמרי בּתוֹך הסוֹציאליזם האירוֹפּי הרעיוֹן של החשבת הבּנין המשקי הסוֹציאליסטי בּתוֹך החברה הקיימת. בּוֹדדים האמינוּ, פּחוֹת אוֹ יוֹתר,

בּקוֹאוֹפּרציה כּאמצעי-עזר. הרעיוֹן של בּנין משק על יסוֹדוֹת שלא היוּ יוֹדעים עוֹד להגדיר אוֹתם (המוּשׂג: קוֹלקטיבים התישבוּתיים שיתוּפיים בּא מאוּחר יוֹתר) היה בּניגוּד לדעוֹת ששלטוּ בּתנוּעוֹת הסוֹציאליסטיוֹת

בּאירוֹפּה.

אם בּכלל רעיוֹן ההתישבוּת מעט מאד תוֹמכים היוּ לוֹ בּציבּוּר הפּוֹעלים בּשנים הראשוֹנוֹת, הרי הרעיוֹן של התישבוּת שיתוּפית

עוֹד פּחוֹת עשׂוּי היה להיקלט.

חבֵרה אחת, מראשוֹנוֹת העליה השניה, שניסתה לחשוֹב על התישבוּת שיתוּפית, מספּרת איך הגיעה למחשבוֹת הללוּ:

“למדתי להכּיר את העליה הראשוֹנה. וּבאתי לידי סיכּוּם: חברַי הפּוֹעלים השתגעוּ, כּאן לא יוָצר פּרוֹליטריוֹן חקלאי עברי לעוֹלם” (“דברי פּוֹעלוֹת”, עמוּד 4).

לכן התחילה לחשוֹב על מין קוֹלקטיב בּהתישבוּת. והיא כּוֹתבת:

“הַצָעתי – קוֹלקטיב התישבוּתי – נראתה בּעיניהם לאֶפּיקוֹרסוּת מנקוּדת-ראוּת הסוֹציאל-דמוֹקרטיה המַרכּסיסטית”.

והיא ניסתה על זה לדבּר גם בּארץ וּבחוּץ-לארץ ואמרה:

“הוּברר לי כּי הדבר שאני שוֹאפת אליו איננוּ מתקיים עוֹד בּשוּם מקוֹם. להיפך, אנשי-מדע לוֹעגים לעצם הרעיון של הקוֹלקטיביזם וּמציינים כּי הנסיוֹנוֹת של התישבוּת קוֹמוּניסטית לא הצליחוּ”.

זאת כּתבה מַניה שוֹחט (שם, עמוּדים 4 – 5).

עד כּמה ציבּוּר קטן יכוֹל להיוֹת כּל כּך מפוֹרר שלא ידעוּ זה את זה. מַניה שוֹחט חשבה בּזמנוֹ שאין תקוה לפוֹעל שׂכיר להיוֹת לפּוֹעל בּעם; ואוֹתוֹ דבר חשב גם ויתקין; וּשניהם היו בּארץ בּאוֹתוֹ זמן. ולא עלה על דעתה של מַניה שוֹחט שויתקין הוֹגה בּאוֹתה אידיאה, כּשם שלא עלה על דעתוֹ של ויתקין שבּין אוֹתן עשׂרוֹת אחדוֹת של פּוֹעלים שבּסביבתוֹ יש גם כּן מישהוּ שמחפּשׂ דרך להתישבוּת…

הבאתי רק דוּגמה אחת. אפשר היה לאסוֹף עוֹד דוּגמאוֹת, בּאיזוֹ מידה ציבּוּר הפּוֹעלים היה רחוֹק מלהכניס את האידיאה ההתישבוּתית לתכנית פּעוּלתוֹ. וּבכל זאת, כּיצד בּאוּ נסיוֹנוֹת ההתישבוּת הראשוֹני?

איך קרה שבּאוירה כּזאת וּבאידיאוֹלוֹגיה שלטת זוֹ, הגיעוּ בּכל זאת לידי התישבוּת? התשוּבה היא, שבּעצם, ההתחלוֹת הראשוֹנוֹת כּוּלן בּאוּ לא מתוֹך

מחשבה מכוּונת מראש של מישהוּ, כּי אם מתוֹך צרוֹר השתלשלוּיוֹת, אשר היוּ, בּאמת, גנוּזוֹת בּעצם הדברים הללוּ, אבל עוֹשׂיהם לא ידעוּ על כּך. אין לוֹמר שד"ר רוּפּין – בּבוֹאוֹ לארץ – ידע שהוּא המישב על פּי תכנית מסוּימת עם עקרוֹנוֹת מסוּימים. אין להגיד שאנשי העליה השניה בּבוֹאם לארץ ידעוּ על התישבוּת, ואם ידעוּ על התישבוּת – שהיוּ להם רעיוֹנוֹת בּרוּרים בּיחס אליה.

אם נשאל מה קדם אצלנוּ בהתישבוּת: האידיאה ההתישבוּתית, התיאוֹריה ההתישבוּתית, אוֹ צוּרת ההתישבוּת, – הרי התשוּבה תהיה, עד כּמה שהדבר לא יהיה מוּזר בּעיניכם, שצוּרת ההתישבוּת, והקבוּצה כּצוּרת התישבוּת, קדמוּ לאידיאה ההתישבוּתית. זאת אוֹמרת, לא שאנשים ידעוּ בּרוּר שהם צריכים להתישב וזוֹהי התכנית שלהם, וּמתוֹך טיפּוּל בּהתישבוּת הגיעוּ לצוּרה מסוּימת של התישבוּת – לצוּרת הקבוּצה. להיפך: היסוֹד של הקבוּצה היה טמוּן בּתוֹך העליה השניה. הוּא היה קיים אפילוּ לפני התישבוּתה. הוּ א היה קיים כּכוֹח פּנימי, לא מבוֹרר לה, שפּעל בּתוֹכה וחיפּשׂ לו כּל מיני צוּרוֹת, ורק לאחר זמן התגלגלה הצוּרה המוּפשטת הזאת בּצוּרה מוּחשית של התישבוּת.

הקבוּצוֹת הראשוֹנוֹת בּארץ לא התחילוּ מזה שאנשים בּאוּ ואמרוּ: “אנחנוּ רוֹצים להתישב וּלעבּד קרקע וּלפיכך נעשׂה כּך וכך!” זה לא היה! אלא מה היה? – החלוֹם של קוֹמוּנה, כּלוֹמר, חלוֹם של חיים שיתוּפיים, של חברוּת ושויוֹן, אוּלי מתוֹך אידיאה סוֹציאליסטית, אוֹ מתוֹך סגוּלוֹת

אישיוֹת מיוּחדוֹת של החוֹמר האנוֹשי הזה של העליה השניה. גם בּעליה הראשוֹנה היוּ התחלוֹת של חיי שיתוּף. גם אצל מיסדי זכרוֹן-יעקב וראשוֹן-לציוֹן, גם אצל אנשי בּיל"וּ פּעלוּ בּאיזוֹ שהיא מידה מתחילה גוֹרמים שיתוּפיים. השיתוּפיוּת הזאת נתקלה בּמכשוֹלים פּנימיים וחיצוֹניים

ונשבּרה. אבל הכּוֹחוֹת האלה פּעלוּ כּבר מאז.

בּעליה השניה היוּ גם כּאלה אשר היוּ אוּלי מתנגדים לאלמנטים של סוֹציאליזם, מתוֹך התנגדוּת לצוּרוֹת הסוֹציאליזם היהוּדי,

שגרם להתבּוֹללוּת ואנטי-ציוֹנוּת והסתגלוּת תמידית לחוּץ, אבל הם נשׂאוּ בּקרבּם את החוָיה הסוֹציאליסטית וערכים סוֹציאליסטייִם. יחד עם זה הביאוּ אתם התנגדוּת למוּנחים הסוֹציאליסטיים, התנגדוּת לכל מוּשׂג מקוּבּל בּענין זה.

את הגילוּי של הקבוּצה, את הרעיוֹנוֹת של שויוֹן בּצוּרוֹת שוֹנוֹת, לא בּרוּרוֹת – הביא אתוֹ העוֹלה של העליה השניה. משוּם כּך נוֹצרה קבוּצת סתתים בּירוּשלים והוֹפיעוּ קבוּצוֹת קבּלניוֹת קטנוֹת,

שהיוּ בּנוּיוֹת על יסוֹד של שיתוּף שלם. ודבר מוּזר הוּא: דוקא אוֹתן הנקוּדוֹת הישוּביוֹת הראשוֹנוֹת – נוֹשׂאיהן לא היוּ אנשים שחפצוּ

בּהתישבוּת, כּי אם אנשים שחפצוּ בּשיתוּף. למשל, הקבוּצה החקלאית הראשוֹנה אשר התחילה לנהל משק בּאוֹפן משוּתף, “הקוֹלקטיב בּסֶגֶ’רה” (זה הנסיוֹן לקבּל משק על אחריוּת של פּוֹעלים וּלקבּל אוֹתוֹ על אחריוּת משוּתפת) – הוּא קם לא משוּם שחלוֹמם של מיסדיו היה ליצוֹר משק משוּתף. להם היוּ אידיאוֹת פּוֹליטיוֹת. האידיאה שלהם היתה שמירה. משק וחקלאוּת – זה היה תוֹספת לשמירה. חלוֹמם היה: ליצוֹר כּוֹח יהוּדי אשר ישנה את המשטר בּארץ ואת התלוּת בּערבים.

בּאחת מהרצאוֹתי הראשוֹנוֹת הבאתי איזוּ דוּגמאוֹת,

בּאיזוֹ מידה היה הישוּב העברי משוּעבּד לערבים. השמירה הערבית היתה, בּעצם, תשלוּם מס לאיזה אֶפנדי. היה קיים בּמוֹשבוֹת משטר של שעבּוּד מוּחלט, מבּחינת הבּטחוֹן, לכוֹחוֹת פיאוֹדליים שוֹנים בּארץ. אוֹתם

האנשים, אשר בּאוּ בּתקוּפה וּמסביבה של ראשית ההגנה העצמית בּרוּסיה, העלוּ עמהם את הרעיוֹן של קוֹממיוּת יהוּדית מדינית. הם לא ידעוּ איך לעשׂוֹת זאת, אבל הרגישוּ שהדבר הראשוֹן שיש לקיימוֹ הוּא – לישר את הגו וליצוֹר כּוֹח עברי. בּשבילם החקלאוּת היתה אחד האמצעים לכך, ולא הכּל עמד על החקלאוּת.

ואוֹתוֹ הדבר נכוֹן גם לגבּי הנסיוֹן השני, אשר קבע את ענין ראשית התישבוּת העוֹבדים עצמה – ענין אוּם-ג’וּני (היא דגניה שלאחר כּך). הראשוֹנים אשר הקימוּ את הקבוּצה הזאת לא התכּוונוּ להיוֹת מתישבים. נסיוֹן זה התכּוון לתת תשוּבה על שאלה עצוּמה: אם אפשרית עבוֹדת התישבוּת בּאחריוּת עצמית של מתישבים וּללא פּקידוּת. אבל לא הרעיוֹן שהם יהיוּ מתישבים הביא אוֹתם לכך.

הפּוֹעל בּארץ נתקל בּכמה דברים שלגמרי לא היה מוּכן להם. אמנם, היתה לוֹ אידיאוֹלוֹגיה שהוּא צריך להיוֹת פּוֹעל שׂכיר, וּפוֹעל שׂכיר הרי צריך לעבוֹד אצל נוֹתן-עבוֹדה (אף שהוּא בּדרך כּלל היה פּוֹעל טוֹב וּמסוּר וחרד למשק. הרבּה דוּגמאוֹת ישנן איך גילוּ הפּוֹעלים אחריוּת למשק בּוֹ עבדוּ. למשל, כּאשר הכריזוּ פּוֹעלים שביתה אצל האִכּרים בּמסחה, ואכּר אחד נסע, הרי אף על פּי שהעיקרוֹן של שביתה היה איתן, קיבּלה הקבוּצה השוֹבתת בחלטה שהוֹאיל והאִכּר איננוּ והחבר שלהם השׂכּיר את עצמוֹ כּאחראי למשק, הוּא חייב לעבוֹד גם בּעת השביתה), אבל, יחד עם זה, כּל ענין שהיה בּוֹ משוּם אַדנוּת, משוּם שלטוֹן של בּעל-הבּית, ואפילוּ אם זה היה בּעל-בּית זעיר, נתגלוּ בּוֹ תמיד בּין בּעל-הבּית וּבין הפּוֹעלים

ניגוּדים בּלתי-פּוֹסקים. אמרתי לפני כן שהמרחק בּין האכּר בּגליל וּבין הפּוֹעל שם היה קטן מאד. כּוּלם היוּ שרוּיים בּמִסכּנוּת גדוֹלה גם בּאוֹפן פיזי. וּבאשר לא היה מקוֹם לקוֹנפליקטים בּין הפּוֹעל והאכּר, כּמוֹ בּיהוּדה, פּרצוּ בּיניהם קוֹנפליקטים על יסוֹד נפשי. וּבמקוֹם שהיה משק גדוֹל (כּגוֹן החוָה כּנרת), ונוֹתן-העבוֹדה אוֹ מנהל העבוֹדה היה רוֹאה עצמוֹ כּבעל זכוּיוֹת מסוּימוֹת – שם פּרצוּ קוֹנפלקטים

רבּים.

הפּוֹעל בּארץ, בּהתבּוֹננוֹ אל המשק הפּקידוּתי של הבּרוֹן הרגיש התנגדוּת כּל כּך עמוּקה לא רק לזה שהוּא מנוּצל (זה אוּלי העסיק אוֹתוֹ פּחוֹת), אלא לשעבּוּד הפּקידוּתי. בּיחס לפּוֹעלים מאנשי העליה השניה הניגוּד שהיה בּיניהם וּבין האכּרים לא היה על בּסיס זה שהאכּר מתעשר מניצוּל הפּוֹעל, אלא על רקע ניגוּדים חברתיים, ניגוּדי שלטוֹן אוֹ גם ניגוּדי דעוֹת.

בּמידה שנמצאוּ בּארץ מקוֹמוֹת-עבוֹדה מעטים שהיוּ קשוּרים

בּעבוֹדה עברית, כּלוֹמר, החווֹת, כּמוֹ חַות סג’רה, שהיתה חוה של יק"א, אוֹ היקב של ראשוֹן-לציוֹן אוֹ היקב של זכרוֹן-יעקב, אוֹ החווֹת הלאוּמיוֹת: כּנרת, בּן-שמן וחוּלדה – שם נתגלה הניגוּד בּין הפּוֹעל ובין שלטוֹן האַדמיניסטרציה.

חשיבוּת היסטוֹרית מיוּחדת היתה לניגוּדים אלה בּכנרת,

מפּני שהניגוּד הראשוֹן בּכנרת הביא לכך שהפּוֹעלים הציעוּ את עצמם לנהל חלק מן המשק של כּנרת (היה חלק מאדמת כּנרת, שנמצאה מעֵבר לירדן, בּאוּם-ג’וּני) על אחריוּת עצמם.

הניגוּד הראשוֹן בּכנרת גרם להצעה מצד הפּוֹעלים, שתינתן להם חלקת אדמה לעבּדה על אחריוּתם; הניגוּד השני בּכנרת – הביא להתפּוֹצצוּת גמוּרה של משטר הפּקידוּת בּחוה זוֹ.

עוֹד בּטרם נתגלוּ כּוֹחוֹת בּתוֹך ציבּוּר הפּוֹעלים,

שהיה להם בּטחוֹן עצמי כּי יוּכלוּ להקים איזוֹ צוּרת התישבוּת על דעת עצמם, קמוּ בּקרבּנוּ כּוֹחוֹת חיוּניים אשר שללוּ את הצוּרה המשקית הקיימת ושללוּ כּל משטר של אדמיניסטרציה בּהתישבוּת. יוֹתר מאשר היה חשוּב להם שהפּוֹעל יקבּל עוֹד גרוּש ליוֹם, היה חשוּב למענם קוֹדם כּל שהפּוֹעל

יעבוֹד בּהנהלת עצמוֹ. רגש האחריוּת בּעבוֹדה – הוּא אשר תבע בּמידה מרוּבּה הרבּה יוֹתר לצאת לדרך ההתישבוּת העצמית, לפני שצמחוּ איזוּ אידיאוֹת של צוּרוֹת התישבוּת.

כּדוּגמה לכך, כּמה קשה היה ענין ההתישבוּת של אוּם-ג’וּני (והוּא היה הנסיוֹן הראשוֹן שהצליח), אקרא מדברי חבר, אשר עבד אִתם שם:

“תנאי העבוֹדה והחיים בּאוּם-ג’וּני היוּ קשים מאד, כּי בּרשוּת החברים היה רק בּנין אחד של חוֹמר שקיבּלוּ מהערבים, וּבנוּ צריף קטן שישמש בּתוֹר מטבּח וחדר-אוֹכל. עם התחלת הקיץ ועם החוֹם הגדוֹל ששׂרר בּמקוֹם היוּ התנאים הסַניטריים וצרכי הרפוּאה לקוּיים. הגברים התחילוּ לחלוֹת הרבּה, בּהשפּעת החוֹם הגדוֹל שבּסביבה (“הגברים”, בּסך הכּל היה מספּרם שמוֹנה. כּלוֹמר, מספּר חברי אוּם-ג’וּני שחתמוּ על החוֹזה היה ששה, עבדוּ אז שמוֹנה ואחר כּך עשׂרה. בּ. כּ.), ולא היה אפילוּ מקוֹם לנוּח מהשמש הלוֹהטת, וזה השפּיע מאד על בּריאוּת החברים. החדרים היוּ מלאים פּרעוּשים ויתוּשים, כּך שלא יכלוּ לשבת אפילוּ רגע אחד בּתוֹך החדרים, ותיכף אחרי האוֹכל היוּ בּוֹרחים מתוֹכם, והקדחת גברה. אחרי גמר הקציר והתחלת הדיש היוּ ימים שכּמעט לא היוּ די אנשים מבּין עשׂרת האנשים שהיוּ אז בּקבוּצה (וזה היה כּבר בּסוֹף הקיץ. בּ. כּ.) לצאת לעבוֹד עם ארבּעת זוּגוֹת הבּהמוֹת. זה השפּיע מאד על מצב-רוּחם של החברים מהצד המוּסרי. היוּ בּין החברים שכּמעט בּמשך חוֹדש לא יצאוּ לעבוֹדה. החברים חשבוּ שהגוֹרן לא תכסה את ההוֹצאוֹת, וזוֹ היתה בשבילם אכזבה מוּסרית קשה”.

אני מביא את הקטע הזה רק כּדי שלא תשתכּרוּ כּל כּך מהתמוּנה שנוֹצרת לאחר עשׂרוֹת שנים, שבּאמת אוּם-ג’וֹני הצליחה ולא היה הפסד. טעוּת מוּחלטת היא לחשוֹב שהיתה להם אוֹתה הוַדאוּת שישנה בּימינוּ, כּאשר מישהוּ הוֹלך לבנוֹת משק. האנשים ההם הלכוּ לאוּם-ג’וֹני בּהכּרה שהם עוֹשׂים נסיוֹן שיכוֹל בּנקל להיגמר בּכשלוֹן.

אגב, את היחס השלילי המוּחלט של רוּבּם לעבוֹד על ידי אדמיניסטרציה, גם מבּחינה כּלכּלית וגם מבּחינה חברתית, כּבר אפשר למצוֹא בּאוֹפן בּרוּר מאד באוֹתוֹ המאמר של ויתקין. בּתביעתוֹ לעבוֹר לאידיאה של התישבוּת יש כּבר שלילה גמוּרה לתכנית של התישבוּת שבּאה מהחוּץ – תכנית שדגלוּ בּה טוֹבי הציוֹנוּת, כּמוֹ, למשל, תכניתוֹ ֹ של אוֹפּנהיימר. לפי דעתם של מנהיגי הציוֹנוּת מוּכרחה לעבוֹר תקוּפה ארוּכּה למדי עד שהפּוֹעלים יוּכלוּ לנהל את המשק בּלי הנהלה ממוּנה. הרעיוֹן הזה נתקל בּאי-יכוֹלת נפשית של פּוֹעלים להסתגל למשטר הזה.

המפעלים ההתישבוּתיים הראשוֹנים לא צמחוּ על ידי כּלל הפּוֹעלים וגם לא בּהתאם לרצוֹן כּלל הפּוֹעלים. כּשם שהנסיוֹנוֹת

ההתישבוּתיים של “חוֹבבי-ציוֹן”, כּמוֹ עין-גנים וכדוֹמה, לא היוּ מפעלים מוּסכּמים של ציבּוּר הפּוֹעלים, אלא מפעלים שחלק מציבּוּר הפּוֹעלים תלה בּוֹ תקווֹת; כּשם שחלק מטוֹבי הפּוֹעלים החקלאים נשׂאוּ על גבּם את העבוֹדה בּמוֹשבוֹת בּגליל, – כּן גם הקוֹלקטיב בּסג’רה וכן “העבוֹדה” בּכנרת וכן הענין של אוּם-ג’וּני לא נישׂאוּ על ידי כּלל הציבּוּר, כּי אם על ידי חוּגים של פּוֹעלים, אשר מתוֹך אוֹתוֹ הקוֹמץ של פּוֹעלים שנמצא בּארץ התבּלטוּ על פּי מוֹצאם, לָאו דוקא מוֹצאם הגיאוֹגרפי, אלא מוֹצאם הרעיוֹני.

למדנוּ לפני כן כּיצד התאספוּ בּראשית העליה השניה תשעת הפּוֹעלים בּארץ ודנוּ והצהירוּ על פּרוֹגרמה פּה אחד ועל צרכים מסוּימים וכינסוּ אחר כּך אסיפה גדוֹלה יוֹתר, של 40 איש, וּבסוֹפוֹ של דבר התפּלגוּ בּגלל השם. הפּעם אני אוֹמר בּמפוֹרש: בגלל השם. וזה לא סתם מקרה. כּי תחילה עוֹד לא היוּ הניגוּדים האמיתיים, כּשם שהיוּ בּתקוּפה מאוּחרת יוֹתר בּין “הפּוֹעל הצעיר” וּ“פוֹעלי-ציוֹן”.

“פּוֹעלי-ציוֹן” הראשוֹנים, אנשי הוֹמל, עוֹד לא עברה עליהם כּל ההתפּתחוּת התיאוֹרטית, אשר היתה אצל “פּוֹעלי-ציוֹן” אחר כּך, בּתקוּפת פּוֹלטבה. בּשביל “פּוֹעלי-ציוֹן” שבּאוּ ראשוֹנים לארץ היה קיים רק השם “פּוֹעלי-ציוֹן” וּקצת דביקוּת בּקשרים הפּרוֹליטריים שלהם בּגוֹלה. אבל

עדיין לא היוּ אוֹתם הניגוּדים שבּאוּ אחר-כּך, כּשבּאוּ הפּוֹעלים מרוֹסטוֹב אחוּזי המהפּכה עצמה וראוּ את ארץ-ישׂראל כּארץ אשר צריך להמשיך בּה אוֹתה המהפּכה שבּרוּסיה. עוּבדה היא שחלק אחד כּבר ראה את ההתפּתחוּת של מפלגת “פּוֹעלי-ציוֹן” שלא לפי טעמוֹ, וחלק אחר היה לוֹ יחס של חברוּת סנטימנטלית למוֹצא המפלגתי מהוֹמל (הקבוּצה הראשוֹנה שעלתה לארץ מהוֹמל, שהיתה שוּתפה בּהגנה, היתה עוֹד כּוּלה ציוֹנית, למרוֹת זה שבּאה כּבר בּתקוּפת אוּגנדה; ונשארוּ אצלם חברים קרוֹבים בּגוֹלה, כּמעט מנהיגים שלהם. החלק הניכּר מאוֹתם החברים החשוּבים שלהם שנשארוּ בּגוֹלה עשׂוּ את כּל דרך הגלגוּלים שעברה על התנוּעה בּארץ, עד שהגיעוּ לדרך אוּגַנדה-טריטוֹריאַליזם ואחר כּך יצאוּ מכּלל הציוֹנוּת). הנאמנוּת של אנשי הוֹמל שהגיעוּ ארצה לַשם “פּוֹעלי-ציוֹן” היתה מתוֹך הרגשה שהנה שם בּגוֹלה נמצאים חבריהם, והשם הזה משתף אוֹתם. אמנם השם הזה, אשר בּגללוֹ נלחמוּ פּה, חדל אחר כּך לשתף אוֹתם, כּי חבריהם שם ויתרוּ על הארץ. אבל בּמוּבן הפּרוֹגרמטי-הרעיוֹני – הפּילוּג הזה שקרה בּאוֹתם הימים לא היה פּילוּג.

ההתחלוֹת הראשוֹנוֹת של ארגוּן שיתוּפי קיבּוּצי היוּ

שייכוֹת לחוּגים מסוּימים. כּמוֹ שבּקבוּצה הסג’ראית שלטוּ

“פּוֹעלי-ציוֹן”, כּך אלוּ שהלכוּ לעבוֹד בּכנרת (והם הלכוּ לעבוֹד בּכנרת

נגד רצוֹנם של אחרים), שלט בּתוֹכם פּחוֹת אוֹ יוֹתר “הפּוֹעל הצעיר”, עד כּדי כּך שיש פּה ענין סטַטיסטי מענין מאד: קבוּצת אוּם-ג’וּני, שהיוּ בּה ששה אנשים, כּבר התכּוֹננה על פּי מַפתח של סיעוֹת, אף על פּי שכּל הפּוֹעלים האלה היה להם משקל אישי גדוֹל מאד. הם היוּ מחוּלקים. שלוֹשה אנשים היוּ מתוֹך אוֹרגניזציה ששמה היה “החוֹרש” וּשלוֹשה – היוּ שייכים לאוֹרגניזציה ששמה היה “עבוֹדה”. “החוֹרש” היה, בעצם, הנסיוֹן הראשוֹן בּארץ לאחד את כּל הפּוֹעלים החקלאים, בּלי הבדל שייכוּת מפלגתית, כּפוֹעלים בּגליל.

מה היה הארגוּן ששמוֹ היה “עבוֹדה”? – אם להשתמש בּטרמינוֹלוֹגיה המוֹדרנית של זמננוּ, היה זה הקיבּוּץ הארצי הראשוֹן אוֹ “גדוּד עבוֹדה” הראשוֹן בּארץ. הרעיוֹן היה: שאנשים מתאחדים על יסוֹד של שיתוּף אישי ושויוֹן ואחריוּת גמוּרה, ואפילוּ משמעת, לקיים תפקידים חלוּציים ידוּעים. הרעיוֹן של התישבוּת עוֹד לא היה מקוּבּל עליהם. אבל האנשים הסכּימוּ שבּכל מקוֹם שהם נמצאים הם מהוים יחד פּלוּגה (אם כּי המלה “פּלוּגה” לא היתה קיימת, כּמוֹ שלא היתה קיימת המלה “גדוּד”). הם חיים בּשיתוּף גמוּר וּמקיימים פּקוּדוֹת של הנהלתם. הנהלתם היתה די מרוּכּזת. היה ועד של כּל סניף וּסניף, וּבראשוֹ – אדם אחד, אשר הוּא יכוֹל היה לקבּוֹע את הדברים. והאנשים הללוּ צריכים היוּ לראוֹת את עצמם כּגוּף שנוֹתן אנשים לכל צוֹרך שיבוֹא: לעבוֹדה ולשמירה וכוּ'. בּארגוּן זה היוּ לא יוֹתר מ-30–40 חבר וּמכּל מיני מקוֹמוֹת בּארץ.

כּשהסכּימוּ לקבּלת אוּם-ג’וּני, פּנוּ אל שני הגוּפים החברתיים המסוּימים שכּל אחד מהם ישלח שלוֹשה אנשים. היתה זאת חלוּקה, שהיתה לפי מפתח, עד כּמה שהיה ידוּע לי. אבל היתה חלוּקה אחרת, שעליה כּוֹתב אחד האנשים, שהיה השביעי אוֹ השמיני מאלה שעבדוּ בּתוֹך אוֹתוֹ מפעל:

“עברוּ לשם ששה חברים, בּתוֹר גרעין של המשק, והם החברים אליעזר שוֹחט וישׂראל בֶּצֶר, בּתוֹר חברי ועד “החוֹרש”; שנים מתוֹך מפלגת “הפּוֹעל הצעיר”, שהם היוּ גם מהחברים הראשוֹנים שבּאוּ לכנרת, והם: ישׂראל בּלוֹך וחיים צימרמַן; וּשנים מחברי “השוֹמר”, אז “פּוֹעלי-ציוֹן”, והם: משה קריגסר ונתן בּרגמַן”.

כּדי להרכּיב את ששת האנשים צריך היה להביא לידי הסכּמה את “החוֹרש”, את “העבוֹדה”, את “השוֹמר”, את “פּוֹעלי-ציוֹן” ואת “הפּוֹעל הצעיר”. וכל אחד ואחד מחברי הגוּף זה הוּא כּבר – למעשׂה – ייצג לא ארגוּן אחד, אלא יוֹתר, כּגוֹן אליעזר שוֹחט, שייצג את “החוֹרש” ואת “הפּוֹעל הצעיר”. הנסיוֹן הראשוֹן להרכּיב מפעל התישבוּתי לשנה אחת הכריח אנשים להביא את החבוּרוֹת הקיימוֹת (בּין שהתקיימוּ בּאוֹפן פוֹרמַלי אוֹ לא) לסידוּרים מסוּימים.

הנסיוֹנוֹת האלה של פּעוּלה להרכּבת גוּף מאוּחד להתישבוּת

בּמשך זמן רב לא התגבּשוּ, לא הגיעוּ לידי כּך שמַשהוּ יהיה קיים. מלבד האִרגוּן היחידי, “החוֹרש” – כּל המפעלים האחרים, אם גם לא נקראוּ מפלגתיים, היוּ בּחסוּת המפלגוֹת. כּמוֹ “השוֹמר”, שהיה בּחסוּת

“פּוֹעלי-ציוֹן”. אוּלי הארגוּן האחד שהיה מחוּץ להשפּעה ישרה היה – “החוֹרש”. אבל שׂדה פּעוּלתוֹ של “החוֹרש” היה צר למדי. וּלמעשׂה, כּאשר הזדמנוּ ענינים גדוֹלים יוֹתר – לא הוֹעילה החלטה של “החוֹרש”. למשל, “החוֹרש” החליט להחרים את כּנרת. אבל זה לא עזר לוֹ. בּאוּ חברים מיהוּדה, אשר היוּ תחת השפּעת “הפּוֹעל הצעיר”, והם פּעלוּ על פּי דרכּם והלכוּ לכנרת. ולא היוּ, מחוּץ ל“החוֹרש”, נסיוֹנוֹת גדוֹלים יוֹתר אשר יגַבּשוּ את הכּלל כּכלל.

הדברים היוּ קשוּרים לא כּל כּך בּויכּוּחים

אידיאוֹלוֹגיים על פּרוֹגרמה להבּא, הם היוּ קשוּרים בּדבר-מה אחר: בּהערכת האדם. זאת אוֹמרת, כּל חוּג, בּמידה שחוּגים כּאלה היוּ מאוּרגנים בּארץ,

לא עסקוּ כּל כּך בּפּרוֹגרמוֹת (למרוֹת שהיוּ קיימוֹת פּרוֹגרמוֹת

שוֹנוֹת), אלא שהוּא ידע יפה שהחוּג השני לא יצלח לשוּם דבר, אוֹ, על כּל פּנים, לא יצלח לדברים מסוּימים. נאמר, חוּג ידוּע בּא מתוֹך תרבּוּת עברית (אמנם, לא היתה מידה כּל כּך מרוּבּה של תרבּוּת עברית בּיניהם. לא צריך להפריז גם בּענין זה. כּמוֹ שאני רוֹצה להרוֹס כּל מיני מוּשׂגים מקוּבּלים בּנוֹגע לעליה השניה, כּך גם בּענין העברית רוֹצה אני לבטל את המוּשׂג המקוּבּל הזה. אנשי העליה השניה – רבּים מהם לא ידעוּ עברית בּבוֹאם לארץ: האסיפוֹת הראשוֹנוֹת והועידוֹת הראשוֹנוֹת של “הפּוֹעל הצעיר” התנהלוּ לא בּעברית, עד כּדי כּך שאדם כּמוֹ יוֹסף אהרוֹנוֹביץ פּעם הסתלק מישיבת-ראש, מפּני שהוּא דרש שידבּרוּ עברית, והאסיפה לא היתה עוֹד מוּכנה לדיבּוּר עברי, אם כּי לא היוּ אידישיסטים, להיפך, היוּ בּעד עברית. ולא עזר לוֹ לאהרוֹנוֹביץ והוּא התפּטר, והישיבה המשיכה להתנהל בּאידיש. האסיפה הראשוֹנה של הפּוֹעלים שאני השתתפתי בּה בּארץ גם כּן התנהלה בּאידיש). אבל בּמידה שהיה קיים חוּג שהיה קשוּר לעברית בּאיזוֹ צוּרה שהיא והעריך את הדבר, הרי יחסוֹ לאנשים שלא היה להם אוֹתוֹ קשר לעברית לא היה יחס של חברוּת רבּה. דוּגמה אחרת: סיפּרתי לכם קוֹדם על הויכּוּח האידיאוֹלוֹגי – על ידי מי תיבּנה הארץ: אם על ידי “פּוֹעל טבעי” אוֹ על ידי “פּוֹעל אידיאַלי”? על הבּיטוּל – מצד אחד – לגבּי הפּוֹעל הטבעי, והבּיטוּל מצד שני – לגבּי הפּוֹעל האידיאלי, שאיננוּ מסוּגל לעמוֹד בּנסיוֹנוֹת קשים. אוֹתוֹ בּיטוּל היה קיים מצד בּחוּר שכּבר לבש עַבַּיה וידע להשתמש בּרוֹבה כּלפּי מי שעדיין לא הגיע למדרגה זוֹ. וּכמוֹ בּכל ארץ של עליה יש מרחקים של ותיקוּת בּגבוּלוֹת של 3–6 חדשים. וּמי שהקדים את חברוֹ בּחצי שנה הרי הוּא גֶ’דָה (בּן-חיל), וזה שבּא אחריו הריהוּ “בּן-בּעל-בּית”, “אַברך” וכדוֹמה. ניגוּדים כּאלה מילאוּ תפקיד גדוֹל, כּאשר עדיין לא היה כּוֹח לנַסח ניגוּדים חשוּבים יוֹתר.

וּבכן, קוֹדם כּל, היחס האישי שבּוֹ נתקל כּל אחד ואחד מאתנוּ בּבוֹאוֹ לארץ, כאשר הוּא נתקל בּחוּגים פּחוֹת אוֹ יוֹתר מגוּבּשים, אשר היוּ כּל כּך בּטוּחים, שהאנשים מהחוּג האחר אינם מסוּגלים למלא אוֹתוֹ תפקיד שהם חוֹשבים אוֹתוֹ לנכוֹן. אדם כּמוֹ שלמה לביא כּשהלך לשמירה ונעשׂה חבר בּ“השוֹמר” – הרי זה “קרע עינים”. ודאי, לא חסרוּ הערוֹת מכּל צד שהוּא “פּוֹעל-הצעיר’ניק” וּמקוֹמוֹ לא יכּירנוּ בּ“השוֹמר”. מקרים כּאלה, של הצטרפוּת איש מחוּג אחד לשני לשם תפקיד מסוּים – לא היוּ נעכּלים בּקלוּת.

כּאשר מי שהוּא היה מעוֹרר רעיוֹן על איזה ענין משוּתף – הרי דבריו לא שנתקלוּ בּהתנגדוּת רעיוֹנית, אלא נתקלוּ בּאיזה אי-אֵמוּן. “כבר שמענוּ. מה ממשוּת יש בּדבר הזה?” כּי לא היתה ממשוּת בּארגוּן הפּוֹעלים. היתה ממשוּת בּזה שאנשים היוּ קשוּרים עם חבריהם מחוּץ-לארץ מבּחינה רעיוֹנית. אף שקשר זה היה רוֹפף. אבל להעמיד את היחסים על קשר חדש עם כּוּלם יחד (ואזי – הרי ניטל מהם היסוֹד של אינטימיוּת חברית, היסוֹד של אֵמוּן בּמנהיג) – מה הדבר הזה יכוֹל היה לתת?!

“החוֹרש” היה הנסיוֹן הראשוֹן והיחידי המוּצלח לגבּש את הקשרים של כּלל הפּוֹעלים – עד קוּם ההסתדרוּת. הוּא, בּעצם, נעמיד לעצמוֹ תפקיד פּשוּט מאד: כּאשר היה מגיע פּוֹעל לגליל צריך היה חבר ועד “החוֹרש” ללכת וּלשׂוֹחח עמוֹ וּלהלין אוֹתוֹ בּחדרוֹ, על הרצפּה. והוּא ידע שהיה צריך ללכת לאכּר פּלוֹני אוֹ אלמוֹני וּלהשׂיג בּשבילוֹ עבוֹדה. התפקיד האִרגוּני שלהם היה: ליצג את הפּוֹעל, בּמידה שהיה בּיכלתוֹ של האִרגוּן, ושוּם תפקידים אחרים, כּפי שראינוּ אוֹתם אחר כּך בּהסתדרוּת, בּימים הראשוֹנים ההם לא יכלוּ להיוֹת.

הנסיוֹן היחידי של ארגוּן משהוּ משוּתף בּיהוּדה, לפני היוֹת ההסתדרוּת, ושנקלט בּציבּוּר ושאני יכוֹל עליו לדבּר (יתכן שהיוּ נסיוֹנוֹת בּוֹדדים שלא הגיעוּ אלי), היה הנסיוֹן להקים בּפתח-תקוָה קלוּבּ בּלתי-מפלגתי של פּוֹעלים. הנסיוֹן הזה גם כּן לא הציג לעצמוֹ שוּם מטרוֹת גדוֹלוֹת, כּי אם רצה להילָחם עם היתמוּת, עם הגַלמוּדיוּת של הפּוֹעל בּמוֹשבה. ידעוּ שניסוּ כּבר לפתוֹח מטבּחים של פּוֹעלים ולא

הצליחוּ, כּי תמיד נגמרוּ בּפשיטת-רגל. אוּלי מישהוּ חלם על צרכּניה אוֹ שהחל לעשׂוֹת משהוּ אחר וזה התבּטל. כּל מיני תכניוֹת מעשׂיוֹת יוֹתר להיטיב לפּוֹעלים לא יכלוּ להיקלט. כּשבּא רעיוֹן כּי הפּוֹעלים המתגלגלים בּשני ה“הוֹטלים”, אשר היוּ מפוּרסמים גם בּלכלוּכם וגם בּרעש שלהם, צריך לסַדר איזה מקוֹם שיוּכלוּ לשתוֹת בּוֹ תה בּאוירה יוֹתר נעימה – אי אפשר להגיד שזה התקבּל בּאֵמוּן.

וּבכל זאת אוֹתוֹ נסיוֹן ראשוֹן על הקמת הקלוּבּ הפך למשהוּ אשר מילא תפקיד, אוּלי הוֹדוֹת לכך שהצטרפוּ אנשים מסוּימים למעשׂה זה. הקלוּבּ נוֹסד בּפתח-תקוָה בּתקוּפה שנתרבּוּ פּוֹעלים בּמוֹשבה (אוּלי

הגיעוּ עד מאתים איש); וּבאוֹתוֹ זמן בּא לעין-גנים א. ד. גוֹרדוֹן, שהיה גר בדרך כּלל בּרחוֹבוֹת; וגם בּרנר הגיע בּאוֹתוֹ זמן לעין-גנים, והם חיוּ בּחברה הזאת בּלי משפּחוֹת. וכל מה שהיה שייך לעוֹלם רוּחני-חבֵרי כּמעט שאי אפשר היה לחיוֹת אוֹתוֹ אם לא בּסביבה משוּתפת זוֹ. הצוֹרך הזה בּהקמת איזוֹ נקוּדה חברתית משוּתפת היה די גדוֹל. והמוֹסד הזה התקיים כּמה זמן והביא את הציבּוּר בּמגע רעיוֹני ואנוֹשי, מחוּץ למגע הכּלכּלי בּקשר עם חיפּוּשׂ עבוֹדה. לפני כן לא היתה כּלל אפשרוּת כּזאת. אנשים הבּיטוּ כּעל דבר מוּזר על כּך שאדם שאינוֹ מחוּגם יכוֹל להיוֹת שייך לחברתם: למשל, אדם שיש לוֹ השׂכּלה סוֹציאַליסטית יש לוֹ ענין עם “פּוֹעל-צעיר’ניק”, אוֹ גם להיפך, בּחוּר “פּוֹעל-הצעיר’ניק”, בּעל תרבּוּת עברית – ויש לוֹ מגע עם בּחוּרים שאין להם שייכוּת לדברים אלה.

בּאוירה חברתית זאת מילא המוֹסד הזה תפקיד כּלשהוּ, ולפעמים גם הגיע למדרגה די גבוֹהה, כּגוֹן בּשעת קריאת פּרק בּתנ"ך על ידי גוֹרדוֹן, שהיה קוֹרא בּלי פּירוּש המקרא, אבל בּהרבּה התרגשוּת; אוֹ בּהוֹפעת בּרנר בּאיזוֹ הרצאה אוֹ אפילוּ בּאיזוֹ התפּרצוּת אוֹ הערה

שהעיר. כּל זה מילא תפקיד גדוֹל. אוּלם, בּכל זאת לא הביאה פּגישת אנשים זוֹ לידי כּך שיתגבּש בּתוֹך חיי החוּג המפלגתי איזה שהוּא מפעל משוּתף. לא היה מי שיקלוֹט קריאה לארגוּן כּללי של הפּוֹעלים. וגם לא היה בּרוּר מה יעשׂה הארגוּן הכּללי הזה.

הנסיוֹן הראשוֹן לארגוּן כּללי של פּוֹעלים, שנקלט בּאיזוֹ

מידה שהיא, היה קשוּר, בּעצם, עם שביתת כּנרת. שביתת כּנרת שברה לגמרי את ענין האדמיניסטרציה, ואם גם נתנה לפּוֹעלים, לשוֹבתים עצמם, – פּיטוּרים, אבל לציבּוּר הפּוֹעלים בּהיקפוֹ נתנה הכּרה גדוֹלה של כּוֹח וחשיבוּת ושינתה את מצבם בּארץ. שביתה זוֹ הוֹכיחה להם כּי התנוּעה הציוֹנית לא תתנהל מעתה כּמוֹ שהתנהלה עד עכשיו, ושלא יכוֹל להיוֹת מנהל של חוָה ציוֹנית אם אין הסכּם עם הפּוֹעלים. זה הרים את ההכּרה עצמית של ציבּוּר הפּוֹעלים, שהיה אז בּגליל.

עמדוּ אז בּפני התחלוֹת של מפעלים בּשיטת אוֹפּנהיימר. הפּוֹעלים לא קיבּלוּ את הדרך הזאת. וּפתאוֹם הגיע מכתב מקֶלן, שהפּוֹעלים צריכים לבחוֹר בּא-כּוֹח בּועד לענין זה. הפּוֹעלים לא ידעוּ אם לקבּל הצעה זוֹ אוֹ לא. מתוֹך כּך החליטוּ, בּתוֹך אוירה זוֹ, לכנס את בּאי-כּוֹח פּוֹעלי הגליל, לדוּן בּדבר. לפי הידיעוֹת שיש בּידי, היה המוֹדד של בּחירוֹת לועידה בּאוּם-ג’וּני אחד לשמוֹנה, והיוּ שבעה-עשׂר צירים. מתוֹך כּך יכוֹלים אַתם לדעת כּמה פּוֹעלים היוּ אז בּגליל: שבעה-עשׂר כּפוּל שמוֹנה.

ועידה זוֹ של 17 צירים התקיימה בּאוּם-ג’וּני והיא עשׂתה את הנסיוֹן לבחוֹר מוֹסד קבוּע, שיְיַצג את כּל פּועלי הגליל. בּאיזוֹ מידה הענין של התישבוּת, כּהתישבוּת, היה עדיין רחוֹק בּאוֹתוֹ זמן הוּבלט על ידי העוּבדה שההצעה של התישבוּת בּמרחביה לפי תכנית אוֹפּנהיימר נתקבּלה בּאי-הבנה גדוֹלה וּבאי-אַהדה מצד הציבּוּר.

כּמוּבן, היוּ מוֹמנטים שוֹנים שגרמוּ לאי-הבנה זוֹ. צריך לוֹמר שאיש מהנאספים לא ידע בּרוּר מהוּ הדבר המוּצע. מבּחינה ידוּעה אפשר היה להבין את אי-האהדה הזאת להצעת מרחביה אילוּ בּאה כּתוֹצאה מתוֹך אי-בּהירוּתה וּמכּיון שבּיצוּעה נמסר לאַגרוֹנוֹם מהחוּץ. יתכן גם שאת האַגרוֹנוֹם הזה לא הכּירוּ ולא ידעוּ אוֹתוֹ. אבל, בּעצם, היה אי-רצוֹן מצד המתוַכּחים (אני עוֹד רוֹאה אוֹתם לפנַי) לכך שפּוֹעלים יכּנסוּ לאחריוּת התישבוּתית, שאינם יוֹדעים מה טיבה. למה להם להיכּנס לועד של איזה כּזה ולהיוֹת שוּתפים לוֹ? מי יוֹדע מהוּ המפעל הזה? אם קשוּר הוּא בּתיאוֹריה, שמא זוֹ מתנגדת לתיאוֹריה שלנו? אם כּן, למה זה לנוּ? אחד האנשים הראשוֹנים בּציוֹנוּת אשר הבין את רעיוֹן ההתישבוּת – היה קפּלן-קפּלנסקי, והוּא חבר נאמן של “פּוֹעלי-ציוֹן”. אבל אוֹתוֹ חבר “פּוֹעלי-ציוֹן” שדיבּר בּענין זה בּאוֹתוֹ כּינוּס, על כּל פּנים, חשש מאד, שמא יש בּזה סטיה תיאוֹרטית מעקרוֹנוֹתיה של תנוּעת הפּוֹעלים. קראתי לפניכם את דבריה של מַניה שוֹחט, המסַפּרת לפי תוּמה בּאיזוֹ מידה היא פּגשה התנגדוּת גדוֹלה, בּין חבריה וּבין תיאוֹרטיקנים, לכל רעיוֹן של התישבוּת קיבּוּצית.

כּאן קרתה אירוֹניה גדוֹלה: אוֹתם האנשים, אשר בּאוֹתה ועידה של אוּם-ג’וּני פּחדוּ עוֹד מפּני כּל הצעה של התישבוּת בּכלל, והתישבוּת אוּפּנהיימֶרית בּפרט, מתוֹך זה שעצם הרעיוֹן של התישבוּת מאוּרגנת של פּוֹעלים יכוֹל להיוֹת סתירה לסוֹציאַליזם, רבּים מהם נפגשים אחר כּך בּמרחביה אוֹ בּתל-עדשים וּבכמה וכמה קבוּצוֹת והיוּ מהבּוֹנים הנאמנים של הקבוּצוֹת. אבל בּהכּרתם, על כּל פּנים, בּשטח העליוֹן של הכּרתם, הרעיוֹנוֹת האלה טרם הבשילוּ.

האנשים אשר התכּנסוּ בּאוּם-ג’וּני לא הכריזוּ אפילוּ על הקמת הסתדרוּת. הם לא ראוּ עדיין הכרח לאַרגן הסתדרוּת עם כּרטיסי-חבר. החליטוּ רק להקים מוֹסד, אשר יקָרא “ועד פּוֹעלי הגליל”. כּלוֹמר, נציגוּת פּוֹעלי הגליל. אני מצטער מאד שלגבּי אוֹתה מוֹעצה – שהיא היתה התחלה של ארגוּן פּוֹעלי ארץ-ישׂראל – אינני יוֹדע לסַפּר יוֹתר. ואינני יוֹדע אם בּאיזה מקוֹם שהוּא נשמר איזה שׂריד מהחלטוֹת הועידוֹת הראשוֹנוֹת של הפּוֹעלים בּגליל. מה שהיה בּידי – נלקח על ידי התוּרכּים, בּימי חַסַן-בּק. נשדד כּל רכוּשי בּכנרת בּאוֹתוֹ הזמן וגם הלכוּ לאיבּוּד כּל הניירוֹת שהיוּ לי בּאוֹפן פּרטי. וּמבּחינה ציבּוּרית, אינני יוֹדע אם בּאיזה מקוֹם שהוּא היתה דאגה לפרסוּם הדברים הללוּ. אז היוּ כּבר שני עתוֹנים בּארץ-ישׂראל: גם “הפּוֹעל הצעיר” וגם “האחדוּת”. אבל הם לא החשיבוּ את הועידה ההיא בּמידה כּזאת, שיראוּ צרך לפרסם את ההחלטוֹת.

ורק את החוֹמר הדוֹקוּמנטרי מהועידות של פּוֹעלי יהוּדה – הוֹדוֹת למאמץ גדוֹל שנעשׂה ערב העליה השביעית – עלה לאסוֹף יחד במאַסף אחד (“בּעבוֹדה”). בּקוֹשי עלה לכנס את החלטוֹת הועידוֹת, אף כּי לא את כּוּלן. החלטוֹת הועידה החמישית לא נשמרוּ ואני מצטער על כּך שלא נוּכל להקים את ההשתלשלוּת הריוֹנית של הועידוֹת הראשוֹנוֹת בּגליל בּאוֹפן דוֹקוּמנטרי.

אספּר לפי זכרוֹני – בּמידה שאפשר לסמוֹך על הזכּרוֹן – כּמה דברים מההתפּתחוּת הרעיוֹנית של תנוּעת הפּוֹעלים. הועידה הראשוֹנה בּגליל

(אוּם-ג’וּני) היתה בּפסח תרע"א, וּבשבוּעוֹת נקראה הועידה בּיהוּדה.

צפה השאלה: מה, בּעצם, יכוֹלה לעשׂוֹת הסתדרוּת של פּוֹעלים בּארץ-ישׂראל? אנשים הרגישוּ אמנם צוֹרך להתאַרגן. אבל מה יכוֹל היה ארגוּן כּזה בּארץ לעשׂוֹת? אנשים בּאוּ מאירוֹפּה והיה להם מוּשׂג-מה על טרייד-יוּניוֹן ועל ארגוּן של פּוֹעלים. אין זה ארגוּן פּוֹליטי אוֹ אידיאוֹלוֹגי, אלא ארגוּן לצרכים הפּשוּטים והחיוּניים של בּני-אדם. מה הם הצרכים האלה? הפּוֹעל היהוּדי שהתאַרגן בּפּוֹלין וּבליטה ידע: מלחמה לוֹ על קיצוּר יוֹם העבוֹדה, על עזרה בּמקרה של שביתה. גם שם, בּגוֹלה, היה הארגוּן הזה נמצא בּידי אידיאוֹלוֹגים, בּעיקר – לשם תעמוּלה. פּה בּארץ לא היה לאידיאוֹלוֹגים צוֹרך בּארגוּן זה של הפּוֹעלים, ראשי המפלגוֹת לא ראוּ את ההסתדרוּת הזאת כּמכשיר רעיוֹני חזק. משוּם כּך לא תמצאוּ בּועידוֹתיה הראשוֹנוֹת של ההסתדרוּת החקלאית פּרוֹגרמה של פּעוּלה תרבּוּתית. אין הדבר הזה לא בּועידה הראשוֹנה בּגליל ולא בּועידה הראשוֹנה בּיהוּדה.

השאלה היתה: מהי היכוֹלת של מלחמה מקצוֹעית בּידי ארגוּן מקצוֹעי? לקיים שביתוֹת? – הפּוֹעל בּגליל, אשר עבד אצל האכּרים בּמוֹשבוֹת, לא חשב כּלל על שביתוֹת. הוּא עשׂה אוֹתן רק בּחווֹת הלאוּמיוֹת, בּשעת סכסוּכים גדוֹלים. אבל השביתה לא היתה קיימת אצלוֹ כּאמצעי קבוּע. הפּוֹעל בּיהוּדה – לא עלה על דעתוֹ לסדר שביתוֹת. כּי כּל שביתה בּפתח-תקוה וּברחוֹבוֹת היתה נגמרת בּפיטוּרי פּוֹעלים בּלבד. אוֹתוֹ הנשק אשר היה כּל כּך חשוּב בּשביל הפּוֹעל בּגוֹלה – לא יכוֹל היה למלא תפקיד כּלשהוּ בּחיי הפּוֹעל בּארץ, אם לא לדבּר גם כּאן – בּיהוּדה – על החווֹת הלאוּמיוֹת, אשר היוּ לגבּן בּעיוֹת מיוּחדוֹת.

אם כּן, הסתדרוּת אשר אין לה תפקידים תרבּוּתיים, אין לה תפקידים מלחמתיים, אפשרוּיוֹת משקיוֹת ממש – אין לה, מפּני שאין עדיין מחשבוֹת על התישבוּת; בּשביל רעיוֹנוֹת על צרכּנוּת וקוֹאוֹפּרציה – אין לה לא כּסף ולא אמצעים, וגם אין אֵמוּן לרוֹב האנשים שפּעוּלה זוֹ תוּכל להוֹעיל בּמשהוּ – אם כּן, ארגוּן זה מה יש לוֹ לעשׂוֹת?

ואני אקרא לכם מה היה ניסוּח ההחלטוֹת בּענין זה בּועידת פּוֹעלי יהוּדה:

"א) הועידה מכּירה בּנחיצוּת התאחדוּתם של פּוֹעלי יהוּדה החקלאים.

ב) הועידה בּוֹחרת בּעד המרכּזי של פּוֹעלי יהוּדה החקלאים.

ג) הועד המרכּזי נבחר מדי שנה בּשנה על ידי אסיפה כּללית של כּל הפּוֹעלים החקלאים אוֹ בּאי-כּוֹחם.

ד) פּעוּלתוֹ של הועד המרכּזי: להגן על הענינים הכּלכּליים והרוּחניים של הפּוֹעלים, לתַווך וּלפַשר בּמקרי סכסוּכים, בּהישענוֹ על

הוֹראוֹתיה של הועידה; לעזוֹר לזה שבּכל מקוֹם (מוֹשבה וחוָה) יסוּדר ועד פּוֹעלים מקוֹמי. על הועד לבוֹא בּדברים עם ועד הפּוֹעלים המרכּזי שבּגליל".

זאת היתה תכנית הפּעוּלה שיכלה להתווֹת לעצמה אוֹתה ועידת הפּוֹעלים הראשוֹנה בּיהוּדה.

“בּנוֹגע לשאלת ההתישבוּת השיתוּפית (זה ענין תכנית אוֹפּנהיימר. גם פּה דנוּ בּענין בּאי-כּוֹח לועד. בּ. כּ.) לא קיבּלה המוֹעצה החלטה קבוּעה. ורק בּדרך כּלל הבּיעה את אַהדתה לנסיוֹן והחליטה להשתתף בּבחירת שני בּאי-הכּוֹח של הפּוֹעלים לתוֹך ועדת הישוּב השיתוּפי”.

כּפי שאַתם רוֹאים, עדיין לא אמרה ההסתדרוּת, כּאשר בּאה להגדיר את עצמה, מה היא רוֹצה לעשׂוֹת. מלבד הענין של עצם הארגוּן ותיווּך בּמקרים ידוּעים (כּלוֹמר, משׂא-וּמתן עם אכּרים, בּלי כּל כּוֹח של לחץ, כּי אם רק על ידי פּישוּר בּין הצדדים), לא ראתה לפניה הועידה שוּם תפקיד של ממש.

אוּלם בועידה הראשוֹנה בּיהוּדה כּבר התעוֹרר רעיוֹן, אשר

היה בּוֹ רמז למשהוּ. רעיוֹן זה אף הוּא היה מסוּבּך מאד. זה היה רעיוֹן שהפּוֹעלים צריכים שיהיה להם מכשיר כּספּי מִשלהם. מצד אחד לא האמינוּ שיש כּוֹח בּידי ציבּוּר הפּוֹעלים לאסוֹף משהוּ. אני זוֹכר שׂיחה בּיני וּבין

בּרנר בּאחד הימים הקשים שלנוּ. אמרתי לבּרנר: אילוּ הצלחתי לרכּז 300 פרנקים של הפּוֹעלים, לא של הקצבה, אלא סכוּם שיגָבה בּין הפּוֹעלים, היה זה יכוֹל ליהפך למכשיר פינַנסי, שיגדל מעצמוֹ. וּבּרנר צחק לזה. היתה מחשבה שאפשר, על ידי מאמצים עצמיים של פּרוּטוֹת, להופיע לגבּי הצד השני לא רק כּנזקקים, אלא גם כּבעלי הצעוֹת. מאידך גיסא, היה אצל “פּוֹעלי-ציוֹן” רעיוֹן של קוּפּת פּוֹעלים. הם החליטוּ להתחיל בּפעוּלה עצמית בּארץ-ישׂראל, והם בּאוּ והציעוּ לפוֹעלי ארץ-ישׂראל את הרעיון של קפּא"י. ויכּוּח זה התגלה אחרי כן כּויכּוּח גדוֹל, שהצית את חיי הפּוֹעלים בּארץ (יש להבין שכּל החלטה בּענין זה היא פּרי פּשרוֹת. גם קביעת היחס אל פּרטי הנסיוֹן של אוֹפּנהיימר היה פּרי ויכּוּח. יצחק וילקנסקי קרא הרצאה על חשיבוּת הדבר הזה. אחרים לא רצוּ בּכך). גם ההחלטה בּענין קוּפּת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל היא פּרי פּשרה:

א) הועידה מכּירה את הצוֹרך בּקוּפּת פּוֹעלים של פּוֹעלי ארץ-ישׂראל, שתעזוֹר להם בּמקצוֹע הכּלכּלי, החברתי והרוּחני.

ב) הקוּפּה צריכה להיוֹת אי-מפלגתית (תשׂימוּ לב לדבר זה! בּ. כּ.).

ג) הקוּפּה צריכה להיוֹת תחת נהגת ועדת הפּוֹעלים שתיבּחר על ידי כּל פּוֹעלי ארץ-ישׂראל.

ד) האמצעים לקוּפּה נצבּרים אך מאת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל בּלבד."

“הערה. בּנוֹגע לקפּא”י הקיימת, שנוֹסדה על ידי “פּוֹעלי-ציוֹן”, מכּירה הועידה לנחוּץ להשתתף בּה בּכדי להשפּיע עליה וּלהתאימה להחלטוֹת הנזכּרוֹת".

לפנינוּ החלטה שאינה פּשוּטה כּל כּך. מצד אחד אוֹמרת הועידה הזאת שפּוֹעלי ארץ-ישׂראל צריכים שתהיה להם קוּפּה שלהם, ויש לה עקרוֹנוֹת אחדים: א) שזה יהא ענין בּלתי-מפלגתי; ב) שתצטבּר רק מכּספּם של פּוֹעלי ארץ-ישׂראל; ג) שההנהגה תהא עצמית של הפּוֹעלים ותיבּחר על ידי פּוֹעלי ארץ-ישראל. כּל סעיף מן הסעיפים האלה שוֹלל איזה דבר. בּדברַי הקוֹדמים ציינתי את העיקרוֹן שפּוֹעלי ארץ-ישׂראל החזיקוּ בּוֹ מאד: שלא ליהנוֹת מכּספּי חוּץ. כּי הפּוֹעלים ראוּ בּזה את המקוֹר העיקרי של ירידה. גם כּאשר דיבּרוּ על התישבוּת פּחדוּ מפּני זה, כּי חשבוּ שהעזרה מכּספּי חוּץ תביא לידי שחיתוּת. הדבר השני שעמדוּ עליו הוּא – שהקוּפּה הזאת צריכה להיות שייכת לא לחלק מן הפּוֹעלים, אלא לכל הפּוֹעלים; הדבר השלישי – הנהגה עצמית.

וּלעוּמת זאת הרעיוֹן של קפּא“י הלא היה: א) שהכּסף יאָסף מהחוּץ; ב) שהקוּפּה שייכת ל”פוֹעלי-ציוֹן" בּעוֹלם, והם מוּכנים לתת מקוֹם בּהנהגה גם לפוֹעלים ארץ-ישׂראליים, אבל – על כּל פּנים – הקוּפּה היא של מפלגה אחת, וההנהגה היא של המפלגה.

וכך נתקלוּ בּועידה בּשתי שיטוֹת מנוּגדוֹת לגמרי; וכפשרה בּא הניסוּח שתלה את הענין בּמשׂא-וּמתן, שממנוּ יתבּרר אם ישתתפוּ באוֹתה הקוּפּה אוֹ לא.

כּדי לסיים פּרשה זוֹ עלי להגיד שההתנגדוּת בּארץ-ישׂראל לקפּא“י היתה, בּעצם, התנגדוּת כּפוּלה: מצד אחד התנגדוּת פּשוּטה מאד (שאפשר גם למצוֹא לה עוֹד שׂרידים בּספרוּת של אוֹתוֹ הזמן), היא התנגדוּת מפלגתית. “הפּוֹעל הצעיר” ראה בקפּא”י מכשיר ש“פּוֹעלי-ציוֹן” מביאים אוֹתוֹ לארץ כּדי להשתלט על ידי זה על פּוֹעלי ארץ-ישׂראל, וּמשוּם כּך צריך היה להתנגד לוֹ. והיוּ גם אחרים אשר קיבּלוּ את הקוּפּה אבל לא קיבּלוּ את הרעיוֹן של השתלטוּת חיצוֹנית. אבל איש כּא. ד. גוֹרדוֹן שלל את הקוּפּה בּכלל, כּי שלל כּל עזרה מבּחוּץ.

חבלי כּיבּוּש-העבוֹדה – יאוּש ועזיבה – הליכה לגליל – ויכּוּח בּשאלוֹת התישבוּת של פּוֹעלים.

רציתי שלא תהיה טעוּת בּידיכם לגבּי העליה השניה: שלא תחשבוּ כּי העליה השניה בּאה מתוֹך ידיעה בּרוּרה מראש מה עליה לעשׂוֹת, אוֹ מתוֹך אידיאוֹלוֹגיה מוּסכּמת וּמוּכנה, כּמוֹ שאחרים מתארים להם, “אידיאוֹלוֹגיה של העליה השניה”, כּלוֹמר, מתוֹך ידיעה בּרוּרה מה מחכּה להם בּארץ וּמה הדרך עליהם ללכת בּה. טעוּת היא לחשוֹב גם זאת, שהעליה השניה מצאה על נקלה את דרכּה בּארץ. למשל, אפשר לתאר שאנשי העליה עם בּוֹאם חלמוּ על אוֹתה ההתישבוּת, אשר אחר כּך התפּתחה החל מדגניה וכוּ'. תהיה זאת טעוּת מוּחלטת אם כּך נשַוה לעינינוּ את ראשיתה של העליה השניה.

שנוֹתיה של העליה השניה היוּ מלאוֹת כּשלוֹנוֹת בּלתי-פּוֹסקים. מי שיסַפּר על החיים של הימים ההם יתכן שימצא בּהם רגעים של עליזוּת וּדביקוּת ושׂמחה בּארץ. אבל האכזבוֹת המרוֹת והכּשלוֹנוֹת

הגדוֹלים יתגלוּ אף הם בּכל מרירוּתם. הייתי חפץ הרבּה יוֹתר לדבּר על הגוֹרל האישי של בּני העליה השניה מאשר לדבּר על התפּתחוּתה האִרגוּנית, אבל לא אוּכל להתעכּב כּל כּך על גילוּיים אישיים ועל גוֹרלם האישי של נוֹשׂאי העליה השניה, משוּם שזה דוֹרש הרבּה יוֹתר זמן וּמחייב להתעכּב על הרבּה פּרטים, ההוֹלכים ונעלמים עכשיו מאִתנוּ.

הכּשלוֹן רדף את איש העליה השניה מיוֹם בּוֹאוֹ. עמדתי בּדברי על הפּגישה של איש העליה השניה עם האִכּר ועם בּן האִכּר. עזיבת הארץ על ידי הבּנים, שלטוֹן הצרפתית בּמוֹשבוֹת והכּניעה של האִכּרים לפּקידוּת של הבּרוֹן – כּל זה היה פּרי התלוּת החמרית של המתישבים הראשוֹנים וּפרי ההסתגלוּת שלהם למוּשׂגי תמיכה וחלוּקה, שהשתלטוּ בּכל

העוֹלם הרוּחני של הישוּב. גם איש כּבן-יהוּדה, אשר גילה כּוֹח רבוֹלוּציוֹני עצוּם בּהקנית השׂפה (אדם שאמר וקיים: “אני מתחיל היוֹם לדבּר עברית”), בּן-יהוּדה זה, בּחייו הצבּוּריים בּארץ, בּיחסיו אל שאלוֹת הישוּב, הגיע לידי השקפה שאנשים שאינם מוּכנים להסתגל לפּקידוּת למען הציוֹנוּת אינם מסוּגלים לבנוֹת את הארץ.

לא שאנשי העליה השניה שללוּ את הטיפּוּס הזה של איש העליה הקוֹדמת, והם ראוּהוּ כּיצוּר ממדרגה נמוּכה יוֹתר. להיפך, הם ראוּ לפניהם את מי שהיה פּעם כּמוֹהם, אלא שזה שקע בּתהוֹמוֹת בּמוּבנים שוֹנים. וּמשוּם כּך הם חששוּ כּי סכּנת הניווּן יכוֹלה להדבּיק גם אוֹתם. לעוּמת

זאת מדד האִכּר את הפּוֹעל לפי מידתוֹ הוּא. קוֹדם כּל, לא התפּעל האִכּר מהאידיאַליזם שלוֹ, מכּיון שהוּא עצמוֹ כּבר התנסה בּזה וידע שהפּוֹעל שבּא

זה מקרוֹב אמנם היוֹם מתלהב מאד, אבל מחר – מי יוֹדע היכן הוּא יהיה.

וקשה מאד היה גם הנסיוֹן שבּוֹ עמד איש העליה השניה עם עצמוֹ בּזכרוֹן-יעקב וּבפתח-תקוה. הוּא צריך היה להסתגל לעבוֹדה, והוּא צריך היה להיוֹת בּעל אמוּנה כּבּירה, שלא יחלישוּ אוֹתוֹ כּשלוֹנוֹת. אני מתאר לעצמי כּי לאנשים צעירים הנמצאים עכשיו בּארץ קשה להבין בּאיזוֹ מידה היתה קשה העבוֹדה על איש העליה השניה.

יתכן שהעבוֹדה היוֹם אינה כּל כּך קשה כּמוֹ שהיתה בּימים ההם. אוֹ, שמצד שני, יש עכשיו פּוֹעלים החוֹשבים שהטוּריה היא כּלי שאסוּר לעבוֹד בּוֹ. דבר זה ידוּע היה גם אז, ואנוּ נתקלים בּזה כּל פּעם שעוֹלה שאלת העבוֹדה העברית בּפּרדסנוּת. ידוּע שיש קוֹשי מיוּחד לקיים עבוֹדה עברית בּטוּריה. אוּלם באוֹתה תקוּפה ראשוֹנה של כּיבּוּש העבוֹדה שאף הפּוֹעל להגיע ליכוֹלת של עבוֹדה בּטוּריה. בּמידה שהוּא שאף לעבוֹדה עברית היוּ לפניו שתי אפשרוּיוֹת בּיהוּדה: אפשרוּת אחת – להיוֹת פּוֹעל קטיף, כּלוֹמר, פּוֹעל בּתקוּפה עוֹנתית ידוּעה,

כּשהעבוֹדה איננה קשה כּל כּך, אוֹ פּוֹעל קבוּע ועוֹבד בּטוּריה. אמנם, אל תחשבוּ כּי עבוֹדת הקטיף ניתנה בּקלוּת לפּוֹעל העברי. היוּ עוֹבדים בעבוֹדה זוֹ לרוֹב ערביוֹת, קוֹטפוֹת, נוֹתנוֹת את הפּרי בּסלים ונוֹשׂאוֹת

את הסלים על ראשיהן. על אלוּנקוֹת לא חשבוּ. גם בּפּרדסים הצפוּפים יכלה האשה הערביה לעבוֹר עם הסל על ראשה. ולא כּל פּוֹעל יהוּדי זכה לכך שהאכּר יכניסוֹ לקטיף. לאריזת פּרי ההדר התחילוּ להכניס פּוֹעל יהוּדי כּעבוֹר זמן רב. זה היה מקצוֹע סגוּר מאד, מקצוֹע משתלם יפה, אפשר לוֹמר, מקצוֹע אריסטוֹקרטי. אוֹתוֹ פּוֹעל עברי שעבד בּאריזה היה בּארץ אוּלי הפּוֹעל המשתלם יוֹתר מכּל פּוֹעל אחר, והוּא הרגיש את עצמוֹ מסוּדר בּמקצוֹע חשוּב מאד.

לכן, מלבד עבוֹדת הקטיף שמעוֹלם לא היתה קבוּעה, היתה לפני הפּוֹעל האפשרוּת רק לעבוֹד את עבוֹדת הטוּריה, עבוֹדת המעַדר. העבוֹדה

הזאת ודאי שלא היתה לפי כּוֹחוֹתיהם של כּוּלם, וזוֹ לא היתה עבוֹדת לתקוּפה מסוּימת, אלא היתה העבוֹדה היחידה אשר בּה לא היוּ חילוּפים. כּי הפּוֹעלים אשר הגיעוּ לדרגה זוֹ – להיוֹת מעדרנים טוֹבים, חשבוּ שהם צריכים לכבּוֹש את המעדר כּעבוֹדת-חיים שלהם, ולא לעסוֹק בּשוּם עבוֹדה אחרת, כּגוֹן קטיף, המיוּעדת לפּוֹעלים החלשים יוֹתר.

כּאן בּא הכּשלוֹן הראשוֹן. לא כּל אחד יכוֹל לעמוֹד

בּהתחרוּת עם הפּוֹעל הערבי המַעדרן; ואף זה שהסתגל לעבוֹדה זוֹ, הרי לאחר זמן-מה התחילה מנקרת בּמוֹחוֹ השאלה: מה יהיה הלאה? כּמה שנים אוּכל לעבוֹד בּמעדר? אז עוֹד לא היתה בּארץ אפשרוּת לעוֹלה לחדוֹר לעבוֹדוֹת שוֹנוֹת ולבחוֹר את העבוֹדה המתאימה לוֹ יוֹתר. האפשרוּיוֹת של התאַחזוּת בּעבוֹדה היוּ מצוּמצמוֹת בּמקצוֹעוֹת-עבוֹדה מעטים. ואף רוֹכלוּת אוֹ עבוֹדה

משׂרדית אוֹ שירוּת לא היוּ בּנמצא.

בּזכרוֹנוֹת של מהגרים יהוּדים בּאנגליה וּבאמריקה אפשר למצוֹא איזה נדוּדים וגלגוּלים עבר היהוּדי המהגר, גם זה אשר רצה בּעבוֹדה ולא חיפּשׂ דרכים אחרוֹת, עד אשר נעשׂה בּעל-מקצוֹע (מעט מאד היה בּזה ממקצוֹע) בּהסתגלוּת למכוֹנת-התפירה. על כּל פּנים, היוּ לוֹ כּמה “בּרירוֹת” בּעבוֹדה. הוּא גם יכוֹל היה לבקר בּשיעוּרי-ערב וּלהיעשׂוֹת עוֹרך-דין אוֹ רוֹפא-שינַים. המהגר היהוּדי, בּמידה שהיתה בּוֹ חיוּניוּת, וּבמידה שראה את העבוֹדה הגוּפנית לא כּהכרח של חיים (אפילוּ היה סוֹציאליסט, ואם היה “פּיקח” וּמסוּגל, חשב שהוּא רשאי להסתלק ממנה) – הרי נמצא לפניו סוּלם גדוֹל של מַעברים שוֹנים מעבוֹדה גוּפנית למקצוֹעוֹת נוֹחים יוֹתר.

אוּלם בּארץ-ישראל היתה רק אפשרוּת אחת לעוֹלה החדש: להסתגל לעבוֹדה גוּפנית, להסתדר בּה וּלהתמיד בּה; מישהוּ יכוֹל היה לעבוֹר להוֹראה; מישהוּ יכוֹל היה להסתגל למקצוֹע אחר. אלה היוּ בּוֹדדים. למסחר גם בּוֹדדים לא יכלוּ ללכת. המשק הערבי בּארץ לא נתן אפשרוּת לעוֹלה לחדוֹר למסחר וּלפרנס בּוֹ את האיש האירוֹפּי.

בּמידה שהעוֹלה לא מצא את סיפּוּקוֹ בּעבוֹדה אוֹ שלא יכוֹל היה לפתוֹר את שאלוֹת משפּחתוֹ בּעבוֹדה (כּי שׂכר-העבוֹדה הזעוּם לא נתן לוֹ שוּם אפשרוּת של סידוּר משפחה וחסכוֹן ליוֹם רע), היתה לפניו רק דרך אחת: עזיבת הארץ – מה שהיה גוֹרלוֹ של בּן הישוּב הישן בּירוּשלים וּמה שהיה גוֹרלוֹ של בּן הישוּב החדש בּראשוֹן-לציוֹן וּבפתח-תקוה. כּלוֹמר, לפי טבע הדברים של התקוּפה ההיא היתה ארץ-ישׂראל ארץ של יציאה. כּך ראה אוֹתה האיש היוֹשב בּארץ – ארץ שאין בּה מה לעשׂוֹת. והנה בּאים אנשים בּלי אמצעים, בּלי ידיעה מקצוֹעית – והם דוֹגלים בּרעיוֹן כּי הארץ הזאת צריכה לקלוֹט אוֹתם.

לא רק שהנסיוֹן הזה (היקלטוּת בּארץ על ידי עבוֹדה) היה נסיוֹן קשה מאד, העוֹמד בּניגוּד לכל הגיוֹן מקוּבּל, אלא מי שצריך היה לעמוֹד בּנסיוֹן זה לא היה לוֹ הכּוֹח הדרוּש לעמוֹד בּוֹ. את קשי-הקליטה הזה אפשר למצוֹא בּסיפּוּרי בּרנר (הוּא בּעצמוֹ עבר את הטרגדיה הזאת. הוּא ניסה להיוֹת פּוֹעל בּמַעדר. ואוּלי חשב שבּאִם לא יוּכל לעמוֹד בּעבוֹדת המעדר יהיה פּוֹעל דפוּס ויתקיים מעבוֹדתוֹ). כּמעט כּל הגיבּוֹרים אצל בּרנר, אם זה בּ“בין מים למים” אוֹ בּ“מכּאן וּמכּאן”, בּין אם הם בּעלי אוֹפי חשוּב יוֹתר אוֹ חשוּב פּחוֹת, רציניים יוֹתר בּמשיכתם לארץ אוֹ

רציניים פּחוֹת, אבל הם אינם עוֹמדים בּנסיוֹן זה של עבוֹדה גוּפנית. ואלה שעוֹמדים בּנסיוֹן מבּחינה גוּפנית, מתגלה שאין להם האמוּנה הדרוּשה בּכך, אין הם רוֹאים שינוּי של משהוּ בּקרבּם – בּקשר עם העבוֹדה. אוֹ שיש בּהם גם תכוּנוֹת אחרוֹת: רצוֹן של נדוּדים, רצוֹן של חיפּוּשׂ ענין בחיים. והפּוֹעל, אם כּבר כּבש את העבוֹדה אצל האִכּר, עדיין לא ראה את עצמוֹ מקוּשר אליה. הוּא עוֹזב מהר את ההישׂג שהשׂיג.

בּסיפּוּרוֹ הראשוֹן של בּרנר מן הארץ “בּין מים למים” – בּשעה שפּוֹעל נוֹאם נאוּם על עבוֹדה עברית ועל חוֹבוֹת לאוּמיוֹת וכדוֹמה, מַפסיקוֹ האכּר ואוֹמר:

"את כּל זה שמענוּ, שמענוּ… כּבר

קצתי, כּמוֹ שאנכי יהוּדי, לשמוֹע את כּל זה תמיד, בּכל חגיגה וּבכל חתוּנה, בּכל נשף… וּבמי האָשם? מי אשם בּזה שהיהוּדי אינוֹ מוּכשר להיוֹת פּוֹעל טוֹב?.. מי אשם בּזה שהפּוֹעלים שלנוּ

האמיתיים נוֹסעים לאמריקה ולא הלוֹם? (כּלוֹמר, הנה בּאים הפּוֹעלים הבּטלנים, ולא פּוֹעלים אמיתיים. בּ. כּ.) בּאוּ צעירים אחדים, איזה מנינים של בּחוּרי-ישיבה, בּמחילה, ולקחוּ על עצמם תפקיד שאינוֹ לפי כּוֹחם… עוֹבדים שבוּע – וּבוֹרחים!.. לפני חצי שנה, בּראשית החוֹרף, היוּ בּ“יזרעאל” שלוֹשים פּוֹעלים, היוּ? אַה? ועתה כּמה הם?" (כּתבי י. ח. בּרנר, כּרך רביעי, תל-אביב, עמוּד 72).

וּבעצם, בּכל מקוֹם, בּמידה שהיוּ כּבר איזה כּיבּוּשים של

עבוֹדה, הרי, למעשׂה, – כּעדוּתן של כּמה קוֹרספּוֹנדנציוֹת בּ"הפּוֹעל

הצעיר" מאוֹתן השנים – כּמה פּעמים הגיע מספּר הפּוֹעלים היהוּדים במוֹשבה גדוֹלה ל-100– 150, וּבסוֹפוֹ של דבר לאחר חדשים אחדים – הלכוּ. מי שהלך הגָלילה וּמי שעזב את הארץ. וּבגליל? – הנה מספּרת קוֹרספּוֹנדנציה: היתה לנוּ שנה טוֹבה מאד: היוּ תשעה פּוֹעלים ועכשיו לא נשארוּ בּלתי אם שנַים…

המסקנה של אלה שנשארוּ בּארץ היתה (והיא שלטה אז בּחוּגי הפּוֹעלים) – יאוּש. היתה תקוּפה אחת של יאוּש וּלאחריה בּאה תקוּפה שניה וקראוּ לה: “תקוּפת היאוּש הגדוֹל”. היאוּש בּארץ הפך בּמקצת לאָפנה. אם בּא אדם ואמר שאיננוּ מיוֹאש נחשב לירוֹק. כּי “המיוֹאש” הוּא זה שיוֹדע את הארץ וּכבר התנסה בּכּל, הוּא כּבר הרים את המעדר וקרא לוֹ: “כּינוֹר שלי”. לאחר זאת הוּא זרק את המעדר, ואף זאת עשׂה בּדרך של הפגנה, כּי ראה את עצמוֹ כּאיש חשוּב, שהנה הוּא הגיע כּבר לדרגה זוֹ, שהבּטלנוּת הזאת של אלה שמאמינים בּמעדר איננה שלוֹ; ואם נמצא איש שאיננוּ חדש וּבכל זאת לא עשׂה כּמוֹהוּ – פּירוּש הדבר שהוּא מטוּמטם, שאיננוּ מבין שמדרגת ההכּרה הגבוֹהה בּיוֹתר – זוֹהי מדרגת היאוּש.

בּמידה שהיתה כּבר ציבּוּריוּת אוֹ מחשבה מאוּרגנת של פּוֹעלים, היה צוֹרך לענוֹת על השאלה: מה תהיה הדרך? מה המוֹצא? מה אנחנוּ עוֹשׂים כּאן? – בּזאת, בּעצם, נתגלתה כּל החוּלשה הרעיוֹנית של העליה השניה. כּשאנשים עלוּ הנה היתה הבנתם בּעניני התישבוּת קטנה, המעוּף היה צר. גם אוֹתם הרעיוֹנוֹת שהוּבּעוּ בּמחשבה ציוֹנית – לא היה מי שירים אוֹתם.

למשל, אינני יוֹדע אם אנשי העליה השניה קראוּ את “אַלטניילַנד” של הרצל. ואם גם קראוּ – אינני יוֹדע בּאיזוֹ מידה נקלטוּ אצלם המחשבוֹת שהוּבּעוּ בּספר זה על התישבוּת קוֹאוֹפּרטיבית. ואוּלי לא ידעוּ כּי 7–8 שנים לפני התחלת העליה השניה כּתב סירקין ספר קטן על מדינה יהוּדית סוֹציאליסטית.

בּעצם, אנשים אלה חיוּ בּאוֹתם המוּשׂגים שהם קיבּלוּ בּמפלגוֹת שחיוּ בּהן לפני כן (“צעירי-ציוֹן” אוֹ “פּוֹעלי-ציוֹן”) לגבּי המהפּכה בּרוּסיה אוֹ לגבּי דרך התפּתחוּתוֹ של המשק, אוֹ שהם התבּססוּ על קוֹרספּוֹנדנציוֹת שהגיעוּ אליהם מהארץ בּעתוֹנוּת הציוֹנית הכּללית. אמנם, דעתם היתה שכּדי שהארץ תיבּנה דרוּשה עבוֹדה עברית. זה היה רעיוֹן פּשוּט למדי. הם לא העמיקוּ לחקוֹר מה יהיה גוֹרלוֹ של הפּוֹעל. מה יעשׂה לאחר כּיבּוּש העבוֹדה? לא היוּ רעיוֹנוֹת קבוּעים בּשאלה זאת לא ל“פוֹעלי-ציוֹן” ולא לאלה שלא היוּ “פּוֹעלי-ציוֹן”.

בּיאוּש תפס מקוֹם לא קטן חוֹסר העליה. העוֹלים החדשים האמינוּ שמיד אחריהם יבוֹאוּ אחרים. האחרים בּאוּ בּמידה פּחוּתה למדי. בּמאמר אחד מאוֹתוֹ הזמן נאמר: “מבּט האכּר אל הפּוֹעל היהוּדי נשתנה. כּשאתה מנסה לדוּן עם האכּר על הפּוֹעלים העברים, הוּא לא ישתדל למצוֹא בּהם מגרעוֹת, כּי אם להיפך, ישאלך תיכף: אַיהוּ הפּוֹעל העברי שלכם? אַיהוּ?”

והנה תיאוּר בּפתח-תקוה:

"יש כּעת בּפתח-תקוה מחמישים ועד מאה מקוֹמוֹת עבוֹדה תמידית (זוֹ הפרזה. העבוֹדה לא היתה תמידית. בּ. כּ.) בּשביל פּוֹעלים עברים, והפּוֹעלים – אינם… וּכשאתה שוֹמע כּי האניוֹת ההוֹלכוֹת מיפוֹ

מלאוֹת אנשים, והבּאוֹת מביאוֹת רק תיירים שלא מבּני עמנוּ, אוֹ קנדידטים להר-הזיתים, אז הנך שוֹאל את עצמך: איפה הם “צעירי-ציוֹן” ו“התחיה” מרוּסיא? איפה הבּיל"וּ החדש? (ברוּסיה התאַרגנוּ בזמן ההוּא קבוּצוֹת צעירים בּשם “הבּיל”וּ החדש"). איה החלוּצים האמריקנים? איפה פּרחי גליציה? ואיה המחנה הכּבד של “פּוֹעלי-ציוֹן”? איה כּל צעירינוּ המדבּרים ורוֹעשים בּדבר התחיה, איפה הם?

ושוּב אינך מאמין בּעצמך, שחייל אתה, הבּא ממחנה-צבא הנה בהכּרה בּרוּרה שחבריך הוֹלכים אחריך. ושוּב מתגנב ללבּך הספק: שמא הנך רק אבר מדוּלדל, שנתגלגל וּבא הנה במקרה…" (“הפּוֹעל הצעיר”, תרס“ח, חשוָן; הוּעתק מ”פּרקי הפּוֹעל הצעיר", כּרך א', תל-אביב, עמוּד 57).

והרי בּאוֹתוֹ הזמן היתה גם התכּוֹננוּת רעיוֹנית. בּתעוּדה אחת שנדפּסה בּ“הפּוֹעל הצעיר”, אחרי ועידה שדנוּ בּה בּענין אי-ההצלחוֹת שלנוּ, נאמר:

“כּל זמן שהקפּיטל העברי לא יתבּצר בּארץ לא יוּכלוּ גם הפּוֹעלים להתבּצר בּעבוֹדה” (“הפּוֹעל הצעיר”, תר"ע, גליוֹן 14–13; “פּרקי הפּוֹעל הצעיר”, ג', עמוּד 74). זאת אוֹמרת, ועידת “הפּוֹעל הצעיר”, כּבר 6–5 שנים לאחר ראשית העליה השניה, בּעצם, לא ראתה לפניה שוּם דרך איך לפתוֹר את שאלת הפּוֹעל היהוּדי, והיא חשבה שאם הקפּיטל העברי יצליח לנטוֹע פּרדסים – מוּטב; אנחנוּ נסבּוֹל עד שהוּא יבוֹא. אבל אם אנשים בּעלי קפּיטל אינם מסתדרים ועוֹזבים את הארץ? וּמדוּע צריך הקפּיטל הפּרטי להתבּצר בארץ? על זה לא ניתנה תשוּבה. מחוּץ לאַפּלַציה לקפּיטל העברי הפּרטי, שיהא ציוֹני, לא היה אמצעי לגרוֹת אוֹתוֹ. וכאשר הקפּיטל העברי יתבּצר בּארץ, מדוּע הוּא צריך לעבוֹד דוקא עם הפּוֹעל היהוּדי? לא היה מוּבן.

אף לטוֹבי “הפּוֹעל הצעיר” בּמשך שנים לא היתה שוּם תשוּבה בּרוּרה על דרך הפּעוּלה.

והנה “פּוֹעלי-ציוֹן”, שבּאוּ כּחניכי המהפּכה הרוּסית,

חניכי בּרוּכוֹב (בּאוֹפן תיאוֹרטי) השתמשוּ למעשׂה בּהרבּה מאד מלים לוֹעזיוֹת, אבל התוֹכן היה אוֹתוֹ התוֹכן, גם התיאוֹריה של “פּוֹעלי-ציוֹן” לא אמרה שיש לפּוֹעל העברי משהוּ לעשׂוֹת בּארץ, כּי אם שיש לחכּוֹת לכך שתבוֹא הההגירה, מפּני שהיהוּדים מוּכרחים להגר, בּיחוּד לארץ-ישׂראל, כּי ההגירה צריכה ללכת לארץ חצי-אַגרָרית. והיא תלך בּאוֹתה מידה שהקפּיטל היהוּדי ילך לארץ. וּבעקב זאת יבוֹא הפּוֹעל העברי, ותיוָצר תנוּעת פּוֹעלים עברית.

בּפּרוֹגרמה של מפלגת “פּוֹעלי-ציוֹן” מהזמן ההוּא, שנקראה “פּרוֹגרמת רַמלָה”, משוּם שוַעדה לעיבּוּד הפּרוֹגרמה נתכּנסה (מטעמי

קוֹנספּירציה) בּרמלה, נעשׂה נסיוֹן לקבּוֹע פּרוֹגנוֹזה, לתת ניתוּח

התהליכים האוֹבּיֶקטיביים המוֹליכים להצדקת התיאוֹריה של המפלגה. לפי הפּרוֹגנוֹזה הזאת, כּיון שההתפּתחוּת הקפּיטליסטית מַצריכה פּוֹעל מפוּתח;

כּיון שהמעבר בּמשק הארץ הוּא מן הפּלחה הפּשוּטה לפרדסנוּת (כּלוֹמר, ממשק פּרימיטיבי למשק קפּיטליסטי), וּמכּיון שהפּוֹעל היהוּדי הוּא פּוֹעל

מפוּתח, – הרי ההגיוֹן אוֹמר שבּמידה שבּארץ תתפּתחנה פּרדסנוּת ותעשׂיה

קפּיטליסטית, – הפּוֹעל הערבי לא יוּכל למצוֹא בּהן מקוֹם, ורק הפּוֹעל המפוּתח יוּכל לעבוֹד בּהן. אמנם, למעשׂה, הפּרדסנוּת לא היתה זקוּקה לפּוֹעל העברי והיתה יכוֹלה להתקיים בּלי פּוֹעל יהוּדי אחד, אבל התיאוֹריה היתה בּרוּרה מאד…

ואוּלם אם נסיר את כּל הניסוּחים האידיאוֹלוֹגיים הללוּ נמצא שהן לפי מה שכּתב “הפּוֹעל הצעיר” בּמאמר הפּרוֹגרמטי הנ"ל והן לפי מה שכּתבוּ “פּוֹעלי-ציוֹן”, – למעשׂה, הפּוֹעל היהוּדי בּארץ לא ראה לפניו שוּם אוֹפק של יצירה לעצמוֹ, אלא הוּא קיוָה שבּארץ (בּדרך נס) יקוּם משק יהוּדי והפּוֹעל היהוּדי יצליח בּאיזה אוֹפן שהוּא לחדוֹר ולהיכּנס

למשק.

בּאוֹפן תיאוֹרטי אפשר לישב הנחה זוֹ, אם על ידי הניסוּח המַרכּסיסטי של “פּוֹעלי-ציוֹן” אוֹ לפי הניסוּח של “הפּוֹעל הצעיר”. למעשׂה, שני הניסוּחים כּאחד לא הניחוּ את דעת הציבּוּר, ולפּוֹעל היה רע. ואז נפתחה איזוֹ קרן-אוֹר קטנה, גם כּן בּלי אפקים.

זה היה ענין הגליל.

אמנם, לפי התיאוֹריה של “פּוֹעלי-ציוֹן”, משק הפּלחה בּגליל היה נמוֹך הרבּה יוֹתר ולא קפּיטליסטי, מאשר המשק הפּרדסַני בּיהוּדה. ואף על פּי כן נמשך דוקא החבר של “פּוֹעלי-ציוֹן” לגליל, והוּא שנעשׂה “חָרָת” (חוֹרש) בּמלחמיה, בּמתוּלה, אוֹ בּסג’רה. זאת אוֹמרת, הלך לתנאים פּרימיטיביים יוֹתר, של פּוֹעל ערבי, בּניגוּד גמוּר לפּרוֹגרמה של רַמלָה. ולא רק שהוּא הסתגל אליהם, כּי אם ראה בּזה אידיאל. קשה עכשיו לתאר מה היתה בּשביל הפּוֹעל בּארץ-ישׂראל ההליכה לגליל. הגליל היה בּשבילוֹ ארץ-ישׂראל חדשה.

הוּא מצא בּעצם שיהוּדה – זאת היא גלוּת חדשה עם כּל סימני הגלוּת. והנה שם בּגליל ניצנץ לוֹ משהוּ חדש. בּאוֹתה תקוּפה מצא הפּוֹעל בּגליל אִכּר עני וּמדוּלדל מאד, הגר בּתנאים קשים, בּאוֹתוֹ הבּית אשר יק"א נתנה למתישבי מלחמיה אוֹ מסחה אוֹ סג’רה, מתישבים בּעלי צרכים מוּעטים מאד. וּבכל זאת האכּר הגלילי דיבּר משהוּ ללבּוֹ של הפּוֹעל. הוּא מצא בּוֹ אדם עוֹבד, עוֹבד הרבּה ועוֹבד קשה, ואדם שאיננוּ מגיע לדרגה של פּרדסן, של אכּר מיהוּדה, הוּא לא יוּכל לשלוֹח את הבּן לחוּץ-לארץ. זה היה החלק הפּרימיטיבי בּיוֹתר בּחיי ארץ-ישׂראל. אכּר זה היה יוֹצא לשׂדהוּ עם זוּג בּהמוֹת. שם היתה מצוּיה הפּשטוּת בּיחסים בּין הפּוֹעל וּבין האכּר, ולא הוּרגש בּיניהם אוֹתוֹ המרחק המעמדי, הסוֹציאלי, אשר היה שכיח בּיחסי האכּר והפּוֹעל בּיהוּדה. שוּם פּוֹעל שבּא מרוּסיה לא היתה לוֹ איזוֹ תיאוֹריה,

מדוּע צריך כּך לחיוֹת. התיאוֹריה שלוֹ היתה אמנם תיאוֹריה מסוּימת, אבל הוּא מצא לעצמוֹ את הצד המוֹשך. בּה בּמידה שכּוֹחוֹתיו הספּיקוּ וּרצוֹנוֹ הספּיק למצוֹא משהוּ אחר בּארץ – היה זה בּשבילוֹ הגליל.

מוּבן, העבוֹדה בּגליל היתה קשה יוֹתר, וּתנאי העבוֹדה

קשים יוֹתר, מחוּץ לצד אחד טוֹב: שבּגליל הוּא הלך לעבוֹד לא יוֹמית, אלא לשנה, אוֹ כּפוֹעל חָדשי. בּצד הזה: בּקביעוּת, בּחוֹסר אוֹתה ה“פּרוֹליטריוּת” של רחוֹבוֹת, פּתח-תקוָה וראשוֹן-לציוֹן וכן גם בּמגע הישר עם הטבע – היה הכּוֹח המוֹשך הגדוֹל של הגליל. ולמרוֹת זה שהיהוּדים היוּ כּאן חלשים הרבּה יוֹתר מאשר בּיהוּדה, מעטים וּמוּקפים המוֹני ערבים, בּכל זאת הרגישוּ את עצמם הרבּה יוֹתר בּארץ-ישׂראל מאשר בּמוֹשבוֹת יהוּדה.

בּגליל ראה הפּוֹעל שאנשים שהיוּ תחילה פּוֹעלים כּמוֹהוּ זכוּ והגיעוּ לידי כּך שיק“א נתנה להם אִכּרוּת, אוֹ כּפי שהיא קראה לזה: אריסוּת. זה היה החידוּש הגדוֹל לגבּי ההתישבוּת הבּרוֹנית בּארץ, שבּמקוֹם השיטה הקוֹדמת שהיתה נהוּגה בּיהוּדה, היתה כאן שיטה אחרת. כּפקיד יק”א פּעל כּאן חיים קַלוָריסקי – אדם אשר בּאמת רצה להקים מעמד חקלאים עברים בּארץ-ישׂראל. והם נתנוּ למתישב אדמה ורפת, זוּג בּהמוֹת, נתנוּ לוֹ הלוָאה לשנה הראשוֹנה, וּבזה צריך היה להתקיים! זה היה האוֹפי של מוֹשבוֹת הגליל התחתוֹן. הן נוֹסדוּ, כּנזכּר למעלה, לאחר נסיוֹן ההתישבוּת שנעשׂה בּחוֹרן ועם חוֹמר אנוֹשי אשר התנסה כּבר שם. וזה היה מהחוֹמר המשוּבּח של הפּוֹעלים הבּרוֹניים. נוֹצר טיפּוּס שהיתה בּוֹ מידה מסוּימת של חירוּת והכּרה בּחשיבוּתה של החקלאוּת, יוֹתר מאשר אצל אִכּרי יהוּדה, שכּבר מזמן שכחוּ את האידיאל הזה.

בּמידה שהפּוֹעלים מהעליה השניה חדרוּ יוֹתר לעניני הגליל, קמה לפניהם השאלה אם להמשיך בּדרך זוֹ של אכּרי הגליל. הם ידעוּ כּי אם ישתדלוּ הרבּה תציע להם יק"א מה שהציעה לפּוֹעלים הקוֹדמים. אבל – האם רצוּי הדבר?

זה היה הויכּוּח הראשוֹן של פּוֹעלים בּעניני התישבוּת. בּיהוּדה התיחסוּ הפּוֹעלים בּשלילה לכל ענין ההתישבוּת. הם ראוּ לפניהם את הפּוֹעלים שקדמוּ להם בּיהוּדה, שכּל אחד מהם שוֹאף להיוֹת כּוֹרם קטן וכל אחד מהם תבע לעצמוֹ “שכלוּל”. הפּוֹעלים החדשים הבּיטוּ עליהם כּעל שנוֹררים ולא העריכוּ את תפקידם החלוּצי הקוֹדם. וּמלבד זאת הרי החדשים נפגשוּ עם הקוֹדמים בּשעה שהללוּ נעשׂוּ פּוֹעלים מנוּסים והיוּ למשגיחים

מטעם האִכּרים. כּל זה גרם להתנגשוּת בּלתי-פּוֹסקת בּין שתי שכבוֹת הפּוֹעלים. מוּבן מאליו, שהפּוֹעלים הקוֹדמים שילמוּ להם בּמרירוּת

ועלבּוֹן. והנה נתעוֹררה השאלה בּגליל, אם מוּתר לפוֹעל לבוֹא בּדברים עם יק“א וּלקבּל אריסוּת? היוּ בּזה שתי דעוֹת מנוּגדוֹת. דעה אחת שללה את הענין, מתוֹך שלילת השיטה של יק”א. כּי גם בּגליל היה האכּר משוּעבּד לפּקידוּת. הפּוֹעל החדש, אשר חוּנך על מאמריו של אחד-העם ושלל את האפּוֹטרוֹפּסוּת, לא יכוֹל היה להיכּנס בּעוֹל היחסים של יק“א, אף על פּי שפּקידוּת יק”א בּגליל התחתוֹן היתה קצת שוֹנה מהפּקידוּת הבּרוֹנית, בּיהוּדה וּבשוֹמרוֹן.

והיתה גם שלילה של עצם ענין ההתישבוּת. הנימוּק היה: בּאנוּ לארץ להקים בּה מעמד פּוֹעלים. ידוּע שאם לא יהיוּ פּוֹעלים יהוּדים תהיה כּל הארץ גלוּת, יבוֹא השעבּוּד לערבים. ואם גם אנחנוּ ניהפך לאכּרים, מה הוֹעלנוּ בּהוֹפעתנוּ המיוּחדת? בּזה שאנחנוּ נהיה לאריסים? יש כּבר אריסים בּארץ!

אלה היוּ הנימוּקים אשר שלטוּ בּסביבת הפּוֹעלים

הראשוֹנים, כּוֹבשי הגליל, בּמידה מרוּבּה. לא כּוּלם גרסוּ בּעיה זוֹ.

רבּים מן הפּוֹעלים היוּ לאריסים, בּמצפּה, בּית-גן וּביבנאל. בּין אכּרי המוֹשבוֹת האלה אפשר למצוֹא היוֹם אנשים שהיוּ בשעתם בּין טוֹבי הפּוֹעלים. אוּלם הדעה השׂוֹררת היתה שהם יוֹצאים ממעמד הפּוֹעלים; וּמשוּם כּך, וגם מפּני כּשלוֹנוֹתיהם של האריסים וּקשי חייהם, לא ניתן עידוּד להתישבוּת בּשיטה זוֹ.

בּיהוּדה התחילה מהלכת דעה אחרת: אמנם, התישבוּת – לא. אבל מכּיון שהפּוֹעל איננוּ יכוֹל להתקיים כּפוֹעל, אינוֹ יכוֹל לקיים חיי משפּחה ואין לוֹ עתיד, הרי בּשביל שיוּכל לעמוֹד בּהתחרוּת עם הפּוֹעל הערבי דרוּשה, אמנם, לא התישבוּת, אלא משק-בּית, עזרה מסוּימת, מה שקראוּ אז “מוֹשב פּוֹעלים”. בּמוֹשב פּוֹעלים אין אדם יוֹצא ממעמד הפּוֹעלים, אלא אשתוֹ תוּכל לגדל אפרוֹחים, לעשׂוֹת מעט ירקוֹת; וּבעוֹנת חוֹסק-עבוֹדה יוּכל גם הוּא לעבוֹד בּזה.

אלה הרעיוֹנוֹת שניסרוּ אז בּתוֹך ציבּוּר הפּוֹעלים

ונתקלוּ גם בּהתנגדוּת לא מעטה. שני ישוּבים נוֹסדוּ אז מתוֹך הרעיוֹן הזה. האחד – בּאר-יעקב, בּוֹ קנה כּל פּוֹעל מתישב 50 דוּנם אדמה בּתנאים נוֹחים וּבתשלוּמים לשיעוּרים, בּעזרת הוַעד האוֹדיסאי; והוּא צריך היה לנטוֹע

עליהם כּרם שקדים וּלפתח משק-בּית קטן. הפּוֹעל צריך היה לעבוֹד בּראשוֹן-לציוֹן, בּמרחק של שלוֹשת רבעי-שעה מבּאר-יעקב. הנסיוֹן השני של הועד האוֹדיסאי – שהיה מחוּשב יוֹתר – נעשׂה בּעין-גנים, על יד פּתח-תקוָה. הפּוֹעל קנה 15 דוּנם עם אפשרוּת של מים, והיה צריך לעבוֹד בּפתח-תקוה. וּבאמת, בּמידה גדוֹלה גם התקיימוּ על עבוֹדה בּפתח-תקוה.

נסיוֹן שלישי כּזה, מאוּחר יוֹתר, נעשׂה, אף הוּא על ידי הועד האוֹדיסאי, בּנחלת-יהוּדה, על יד ראשוֹן-לציוֹן – בּערך לפי העיקרוֹן של עין-גנים.

מן הויכּוּח שהיה אז בּציבּוּר הפּוֹעלים על התישבוּת אפשר להיוָכח, קוֹדם כּל, שהפּרספּקטיבוֹת הללוּ של עין-גנים אוֹ בּאר-יעקב לא יכלוּ להיוֹת פּרספּקטיבוֹת של התישבוּת גדוֹלה. בּמשך כּל השנים, עד המלחמה, הצליח הועד האוֹדיסאי, שנקט בּשיטה של עזרה לפּוֹעלים להקים להם משק, ליסד ארבּעה מוֹשבים מסוּג זה: בּאר-יעקב, עין-גנים, נחלת-יהוּדה, וּכפר-מל"ל (בּקרבת כּפר-סבא).

אין לראוֹת שבּזה נמצא פּתרוֹן ניכּר לקיוּמם של הפּוֹעלים. כּל משק חדש כּזה עוֹרר גם הרבּה בּעיוֹת והרבּה אי-הצלחוֹת, אם כּי הרים גם את המצב העצמי של הפּוֹעלים ונתן להם אפשרוּת לצאת מהמצב העלוּב של פּוֹעל אצל אכּר. אבל בּתוֹך ציבּוּר הפּוֹעלים עוֹרר הדבר הזה ויכּוּח גדוֹל מאד.

מי שהתנגד לכל התישבוּת של פּוֹעלים – היה יוֹסף אהרוֹנוֹביץ. הוּא עמד על כּך שאנחנוּ בּאנוּ לארץ כּדי ליצוֹר כּאן את הפּוֹעל השׂכיר. זהוּ תפקידנוּ. בּלי זה לא יקוּם משק בּארץ. אמנם זהוּ תפקיד קשה מאד, אבל בּשביל כּך בּאנוּ לארץ.

האיש אשר הרים את הרעיוֹן של התישבוּת בּארץ בּצוּרה אחרת היה יוֹסף ויתקין. את שמו של יוֹסף ויתקין ודאי שמעוּ רבּים מכּם בּקשר עם קריאתוֹ הידוּעה – לעלוֹת.

הועידה השניה בּיהוּדה – השלישית – הרביעית.

שׂימוּ לב לענין שעליו לא דוּבּר בּועידה הראשוֹנה – לא דוּבּר כּלל על עליה. יוֹתר מזה, גם בּהחלטוֹת של הועידוֹת שלאחריה לא תמצאוּ את שאלת העליה. הדבר הזה דוֹרש הסבּרה גדוֹלה.

כּשמסַפּרים על ענין העליה השניה מזכּירים את הכּרוּז של ויתקין ועוֹד כּרוּז אחד, של “הפּוֹעל הצעיר”– שקרא לעליה. אבל אין יוֹדעים שבּארץ-ישׂראל, בּציבּוּר הפּוֹעלים, בּין אנשי העליה השניה, היתה שׂוֹררת התנגדוּת גדוֹלה לכך שיקראוּ לעליה. אינני יוֹדע מי הם הצעירים אשר יחד אתם חתם ויתקין על הכּרוּז, אבל היתה התנגדוּת גדוֹלה גם לכּרוּז של ויתקין בשעתוֹ אצל חבריו. כּי כּוָנתוֹ היתה להתישבוּת. והתישבוּת היתה, בּכלל, פּסוּלה.

בּדרך כּלל היתה התנגדוּת לקריאת העליה. "זה לא עניננוּ – אמרוּ – אנשים בּאים – אנחנוּ מטפּלים בּהם. אבל לקבּל עלינוּ אחריוּת

לעליית אנשים – זה לא. כּי רק אידיאליסטים יכוֹלים להאמין שעל ידי קריאה לעליה אפשר לקבּל עליה, וכי מוּתר לפוֹעלים לקרוֹא לעליה".

בּגליל, בּאחת הישיבוֹת הראשוֹנוֹת של ועד פּוֹעלי הגליל, הוּחלט אמנם לא לשלוֹח שליח מיוּחד לגוֹלה, – זה לא היה כּלל בּכוֹחנוּ – אבל חבר אחד נסע הבּיתה לרוּסיה, חבר המרכּז, והוּטל עליו שהוּא יטפּל בענין זירוּז העליה, ונמסר לו כּרוּז צנוּע מאד. וזאת היתה יצירתי הספרוּתית הראשוֹנה בּארץ. אבל הכּרוּז הזה לא זכה להתפּרסם בּשוּם מקוֹם.

בּגליל לא היתה בּכלל שאלה של חוֹסר-עבוֹדה. אי-האֵמוּן בּעליה לא יכוֹל היה שם לתפּוֹש מקוֹם גדוֹל. אם מישהוּ רצה להישאר ולעבוֹד בּגליל לא היה עיכּוּב בּדבר הזה (ואף כּי לאחר 3–2 שנים עזב, כּי לא יכוֹל היה להישאר לעולם “חרת” או פּוֹעל בּמטוּלה אוֹ בּמלחמיה). אבל בּיהוּדה, שראוּ בּה גם את היציאה המַתמדת ואת חוֹסר-העבוֹדה הגדוֹל – שם גבר אי-האֵמוּן בּעליה ואי-הרצוֹן לקרוֹא לה. זה היה קשוּר גם בּהנחה שהסתדרוּת הפּוֹעלים היא מקצוֹעית ואין זה מענינה להתעסק בּשאלות כּאלה. מפלגוֹת אם הן רוֹצוֹת לקרוֹא לעליה – הרי זה ענין שלהן. הן עוֹסקוֹת בּפּוֹליטיקה וּבאידיאַליזם.

בּועידה השניה כּבר היה ויכּוּח: אם צריך לקרוֹא לעליה אוֹ לא. והויכּוּח נגמר בזה שלעליה לקרוֹא אי אפשר, אבל אפשר לעשׂוֹת משהוּ אחר. מלה אחת היתה נפוֹצה אז מאד בּארץ-ישׂראל, והיא: אינפוֹרמַציה (מתן אינפוֹרמַציה היה אז בּארץ-ישׂראל תפקידה של לשכּת-המוֹדיעין, שבּראשה עמד מ. שיינקין). אינפוֹרמַציה על עניני עבוֹדה – זה נחשב למוּתר להסתדרוּת פּוֹעלים. לעוֹרר לעליה – לאו, אבל אם פּוֹעל שוֹאל אם כּדאי לוֹ לבוֹא לארץ וּמה הם תנאי החיים והשׂכר כּאן – אז צריך לענוֹת לוֹ.

והנה מה שהוּחלט בּעניני העליה בּועידה השניה בּיהוּדה:

"ד. הועידה השניה של פּוֹעלי המוֹשבוֹת בּיהוּדה מכּירה את עבוֹדת האינפוֹרמַציה לאחת העבוֹדוֹת הכי-חשוּבוֹת בּשביל בּיצוּרוֹ

והתרַבּוּתוּ של הפּוֹעל העברי. הועידה מטילה חוֹבה על מוֹסדוֹת ההסתדרוּת: 1) לחקוֹר את מצב העבוֹדה, 2) להספּיק ידיעוֹת מדוּיקוֹת לעתוֹנוּת הארץ-ישׂראלית וּללשכוֹת-המוֹדיעין, 3) לנהל בּמרץ את האינפוֹרמַציה המקוֹמית בּשיתוּף כּל הכּוֹחוֹת המקוֹמיים".

הכּוָנה היתה, בּעצם, למצוֹא מקוֹמוֹת עבוֹדה בּמידה שהיתה

אפשרוּת, והכּוֹחוֹת המקוֹמיים – אלה היוּ אוֹתם האִכּרים אשר עזרוּ

לפּוֹעלים להשׂיג עבוֹדה.

בּסעיף הבּא נאמר שצריך לעמוֹד בּקשר עם הפּוֹעלים העירוֹניים. והכּוָנה היתה, כּנראה, לא לעוֹרר אוֹתם ללכת לכּפר אלא בּמידה שיש צוֹרך בּעבוֹדה בּכּפר.

בּסעיפים 7–6 נאמר: “לחקוֹר אחרי מקוֹמוֹת עבוֹדה פּנוּיים וּלהכניס פּוֹעלים בּמקוֹמוֹת האפשריים. לבוֹא בּקשר עם הסתדרוּת הפּוֹעלים האינפוֹרמַציוֹנית”.

גם אני אינני זוֹכר כּעת מה זה. תיוָכחוּ מזה עד כּמה אי אפשר לסמוֹך על הזכּרוֹן בּענינים אלה. קשה לי לוֹמר בּאוֹפן בּרוּר למה התכּוונוּ בּהסתדרוּת הפּוֹעלים האינפוֹרמַציוֹנית. אוּלי אין זוֹ אלא

שגיאה שנפלה בּאחת הפּתקאוֹת שניצלוּ משכחה; ואוּלי התכּוונוּ להתחלת לשכּת העבוֹדה של “הפּוֹעל הצעיר”?

גם בּהחלטוֹת אלה בּיטוּיים שוֹנים והגדרוֹת שוֹנוֹת, וּבלבד שלא לוֹמר את המלה: עליה!

אני מוֹצא עוֹד הפּעם סעיף מיוּחד על “אינפוֹרמציה” בּועידה השלישית ואינני מוֹצא החלטה בּרוּרה בּענין העליה, ואפילוּ לא בּועידה הרביעית, אשר היתה כּבר בּשנת 1914. אם כּי הענין של אינפוֹרמציה תפשׂ בּה מקוֹם רחב.

ראינוּ שמצד אחד, בּזמן הקמת ההסתדרוּת – בּיהוּדה בּפרט – הוּדגש שאִרגוּן זה תכנוֹ מקצוֹעי. וּמצד שני, מה הם הענינים המקצוֹעיים האלה – עוֹד לא לגמרי היה בּרוּר. היה ידוּע שצריך לחפּשׂ עבוֹדה לפּוֹעלים. אבל בּרוּר היה שכּוֹחה של ההסתדרוּת בּשטח זה איננוּ גדוֹל. וּבכן, מהוּ שׂדה הפּעוּלה אשר חיכּה אז לפּוֹעלים? כּיון שהתישבוּת היתה רחוֹקה מאד; ענינים של חינוּך או תרבּוּת, או ענינים שבּאידיאוֹלוֹגיה אוֹ פּוֹליטיקה היוּ מחוּץ לתפקידי ההסתדרוּת, כּי התנאי להקמת ההסתדרוּת היה שתעסוֹק בּענינים פּשוּטים מאד הנוֹגעים לכל הפּוֹעלים; מה נשאר אז להסתדרוּת לעשׂוֹת? הדבר אשר היה משוּתף לכל הפּוֹעלים, מיוֹם בּוֹאם לארץ, מחוּץ לחיפּוּשׂ עבוֹדה – היה עזרה הדדית.

עזרה הדדית בּין הפּוֹעלים, בּצוּרה בּלתי-מאוּרגנת, היתה קיימת כּל הזמן. אם חלה אדם טיפּלוּ בּוֹ חבריו. ואמנם, הועידה השניה של פּוֹעלי יהוּדה הניחה את היסוֹד הראשוֹן של עזרה הדדית: היא החליטה על קוּפּת-חוֹלים.

מוּבן, מקוּפּת-חוֹלים זוֹ, שראשיתה בּ-1912, ועד לקוּפּת-חוֹלים של ימינוּ ישנוֹ מרחק גדוֹל מאד. אינני יכוֹל לקרוֹא הרצאה מיוּחדת על יסוּד קוּפּת-חוֹלים. ואוּלם מכּמה תקנוֹת של קוּפּת-חוֹלים

תבינוּ מה היה המצב. מענין עד מה מעט הוּא החוֹמר שנשתמר על יצירת קוּפּת-חוֹלים. לפנַי התקנוֹת שהוּתקנוּ לאחר זמן מסוּים, ושם מסוּפּר:

“ג. כּל חבר מכניס פרנק אחד (6 גרוּשים תוּרכּיים בּאוֹתוֹ הזמן. בּ.כּ.) דמי-כּניסה וחצי בּישליק (בּישליק – שלוֹשה וחצי גרוּשים) בּכל חוֹדש”.

“ד. כּל חבר מחוּיב להשתתף בּפוֹעל בּלינת חוֹלה, אוֹ לשלוֹח אחר בּמקוֹמוֹ”.

לא היוּ לנוּ עוֹד לא אחיוֹת ולא רוֹפאים קבוּעים. והעזרה יכלה להסתדר על ידי כּך שחבר, על פּי תוֹר, הלך ללוּן ל“לינת חוֹלה”. וקוּפּת-חוֹלים הבטיחה לוֹ לחוֹלה רוֹפא, רפוּאה ולינה, וּבעת הצוֹרך – גם מקוֹם בּבית-חוֹלים. אבל בּפירוּש הוּכרז שלפי שעה אין הקוּפּה מבטיחה לא עזרה למבריאים ולא מנוּחה לאחר המחלה. וגם עזרה לכלכּלה בּשעת מחלה אוֹ להוֹבלה לבית-החוֹלים יכלה הקוּפּה לתת לחבר כּהלוָאה, על מנת שתוּחזר על ידוֹ כאשר יוּטב מצבוֹ.

בּין התקנוֹת הראשוֹנוֹת של קוּפּת-חוֹלים היתה תקנה, שעוֹלה חדש עד שני חדשים קוּפּת-חוֹלים נענית לוֹ גם אם לא נכנס לקוּפּת-חוֹלים. לאחר שלוֹשה חדשים הוּא נחשב כּבר תוֹשב ארץ-ישׂראלי, והקוּפּה כּבר פטוּרה ממנוּ אם לא נכנס כּחבר. היחס לעוֹלה החדש, שיֵהנה מהזכוּיוֹת של קוּפּת-חוֹלים, אף על פּי שלא הספּיק להיכּנס אליה – הוּא אחד הסעיפים המענינים מאד בּשטח זה.

מה היוּ הענינים הפּנימיים שהועידה השניה כּבר יכלה לדוּן בהם? אחד המקצוֹעוֹת אשר הפּוֹעל במוֹשבה יכוֹל היה לחדוֹר אליו – היתה עבוֹדה בּפּרדסים אצל המוֹטוֹרים. זוֹ נחשבה לעבוֹדה מכוּבּדת. אבל היוּ גם תאוּנוֹת בּמוֹטוֹרים. היה מקרה שפּוֹעל נקטעה ידוֹ, והדבר הזה העסיק את ההסתדרוּת במשך שנה שלמה בּמשׂא-וּמתן על פּיצוּיים שלוֹ. הן לא היה שוּם חוֹק להגנת פּוֹעלים. גם לא עלה על הדעת שיתקיים חוֹק כּזה. ואם בּפרדס של אפנדי קרה מקרה כּזה – לא התערב איש בּדבר, והאפנדי לא חשב שהוּא אחראי בּפני מישהוּ. הועידה השניה דרשה: “להשתדל להבטיח בּאחריוּת את הפּוֹעלים העוֹבדים אצל המוֹטוֹרים”. אוּלם בועידה כּבר התעוֹררוּ שאלוֹת חדשוֹת. לא היוּ עוֹד בּירוּרים בּענין התישבוּת, אבל היה כּבר בּירוּר על איזוֹ פּעוּלה משקית עצמאית של פּוֹעלים. זה התבּטא בּהחלטה: “להשתדל לסַדר קבוּצוֹת קבּלניוֹת לעבוֹדת הנטיעוֹת”.

הסעיף הזה והסעיף על בּיטוּח פּוֹעלים – אלוּ הן שתי הפּעוּלוֹת היחידוֹת שהועידה מצאה לטפּל בּהן להגנת עניני הפּוֹעלים. רעיוֹן הקבוּצוֹת הקבלניוֹת לא בּא מתוֹך ציבּוּר הפּוֹעלים. אמנם, יתכן שבּמקרים בּוֹדדים לפני כן היוּ קיימוֹת קבוּצוֹת קבּלניוֹת. אבל ציבּוּר הפּוֹעלים לא ראה בּהן עדיין דרך לעצמוֹ. לכך הגיעוּ בּזמן מאוּחר יוֹתר. בּועידה הזאת בּאה התביעה מאדם שלא מהעליה השניה, כּי אם מאחד מאנשי העליה הראשוֹנה, יהוֹשע בּרזלי. הוּא היה ידיד גדוֹל של הפּוֹעלים בּארץ. הוּא עלה לארץ בּתרמ"ז (1887). עזר הרבּה לאגוּדת הפּוֹעלים הראשוֹנה. כּל כּתיבתוֹ – בסיפּוּרים וגם בּמאמרים – היתה בּה חרדה גדוֹלה לעניני הפּוֹעלים. הוּא היה גם אחד המעטים בּין אנשי העליה הראשוֹנה שהרגישוּ את עצמם קרוֹבים בּנפש לעליה השניה, אף על פּי שלא מצאוּ אליה את הדרך. מובן שהיה הבדל ידוּע בּצוּרת חייהם; הם היוּ גם עסקנים חשוּבים.

כּדאי לנסוֹת פּעם וּלהעלוֹת בּשמוֹת את כּל האנשים מהעליה הקוֹדמת שיש להם חלק נאמן בּנפש או בּעזרה מעשית לגבי ענין הפּוֹעלים בּארץ:

יהושע חנקין – אשר נתחבּר מיד לאנשי העליה השניה (אגב, כּל אלה על פּי רוֹב, בצוּרה זוֹ אוֹ אחרת, לא היוּ מקוּבּלים על החברה הקוֹדמת). ואני איני יכוֹל עכשיו לדבּר עליו הרבּה. אבל זאת היא פּרשה מענינת מאד. האגרוֹנוֹם קרוֹיזָה בּמקוה-ישׂראל – אשר זכוּיוֹתיו גדוֹלוֹת בּהכנסת פּוֹעלים עברים בּפלחה, וגם פּוֹעלוֹת. השלישי – קַלוָריסקי, אשר בּא לארץ והצליח למצוֹא עבוֹדה בּפּקידוּת של הבּרוֹן וניסה להשתמש בּפקידוּת הבּרוֹן בּשביל להגשים בּחיים רעיוֹנוֹת חדשים. יש לוֹ חלק גדוֹל בּהקמת המוֹשבוֹת הגדוֹלוֹת בּגליל התחתוֹן וגם בּנסיוֹן

ליצוֹר שיטת אריסוּת יהוּדית (התחיל בּזה עוֹד בּסג’רה, לפני בּוֹא קרוֹיזָה). ואחר כּך היוּ לוֹ עוֹד זכוּיוֹת גדוֹלוֹת יוֹתר, בּזמן שהיה כּבר פּקיד בּגליל העליוֹן: בּלעדיו לא היוּ לנוּ לא אַילת-השחר ולא כּפר-גלעדי.

מהעסקנים בּיהוּדה אפשר לקרוֹא רק בּשמו של משה סמילנסקי, מהאכּרים, אשר גילה יחס לאנשי העליה השניה. והיוּ גם אכּרים כּמו יעקב קרוֹל אוֹ כּמוֹ משפחוֹת אפרים זַכּס וטוֹביה מילר בּרחוֹבוֹת. זכּס העמיד את נחלתוֹ לעזרה לעבוֹדה עברית. הוּא מת לא מזמן.

מעסקני הישוּב יש להזכיר את ד“ר הלל יפה, את חיסין – איש בּיל”וּ, אשר יצא את הארץ לאחר שנים אחדוֹת של חיי עבוֹדה וסבל, בּגיל גבוֹה למד רפוּאה, וחזר לארץ כרוֹפא וּכבּא-כּוֹח “חוֹבבי-ציוֹן” כּבר יחד עם העליה השניה. והוּא הרגיש קרבה גדוֹלה לאנשי העליה השניה. הוּא גם היה המיסד של עין-גנים.

יחיאל מיכל פּינס, שהיה תחילה אף הוּא קרוֹב לחוּג זה, פּנה בּאוֹתה השעה כּבר לגמרי לישוּב הישן. הוּא היה מר-נפש ונפגע מאד, והישוּב הצעיר של הפּוֹעלים לא הכּיר אוֹתוֹ והוּא לא הכּיר אוֹתם.

אשר למיכאל הלפּרין – הוא שייך לסוּג האנשים של ויתקין וּזאב סמילנסקי, שהיוּ מאנשי העליה הראשוֹנה, אבל חזרוּ לארץ יחד עם העליה השניה, וּבתוך העליה השניה היוּ לוֹ תלמידים שלוֹ. אלכּסנדר זייד עוֹד היה אחד מתלמידיו בּוילנה. לאחר ניתוּק של הרבּה שנים מהארץ חזר ועלה והוּא ראה את עצמוֹ לא כּמוֹ איש הישוּב. בּאוֹתה מוֹשבה נס-ציוֹנה שהוּא יסד לא היה לוֹ אפילוּ דוּנם אדמה. הוּא התהלך בּארץ חצי רעב.

המוֹרים שנמצאוּ בּאוֹתה תקוּפה בּארץ לא נכנסוּ לחיים

הציבּוּריים, מחוּץ לויתקין. כּמוּבן, תמיד היוּ מוֹרים, בּאוֹתה תקוּפה,

שהיוּ ידידי הפּוֹעלים; בּיניהם שׂמחה

וילקוֹמיץ, המוֹרה בּראש-פּינה. היוּ כּאלה אשר בּאוּ בּמשך אוֹתוֹ הזמן עם העליה השניה. המוֹרים מהדוֹר הראשוֹן, כּמוֹ גרזוֹבסקי או יֶלין, לא הכּרתי שהיה להם קשר עם הפּוֹעלים.

בּועידה השניה, שאני עוֹמד בּה, הוֹפיע י. בּרזלי. עוֹד לא היה מקוּבּל בּאוֹתם הימים שיבוֹא אדם לברך ועידה. – והנה – יהוֹשע בּרזלי בּא אל הועידה. מנסיוֹנוֹ ידע כּי הדרך היחידה לפּוֹעל העברי לכבּוֹש עבוֹדה היא – להתאַרגן בּקבוּצוֹת קבּלניוֹת, והציע זאת. מסביב להצעה זוֹ היה ויכּוּח גדוֹל. אבל סוֹף סוֹף נתקבּלה ההחלטה.

בּאוֹתה ועידה עבר בּשלוֹם הענין הזה של הקבוּצוֹת הקבּלניוֹת וגם הענין של עליה, על ידי הסכּם על אינפוֹרמַציה. אבל פּרץ ויכּוּח בּענין אחד, אשר היה כּאילוּ צנוּע מאד. המפלגוֹת הקפּידוּ מאד על כּך שעניני תרבּוּת לא יוּכנסוּ לסמכוּתה של ההסתדרוּת החקלאית (מכּיון שבּזה יכוֹלים להיוֹת ניגוּדים). וּבכל זאת בּועידה השניה הוּבאה הצעת תרבּוּת צנוּעה למדי, והיא שהפּוֹעל החקלאי זקוּק להשכּלה חקלאית, ושיש ליצוֹר ספריה חקלאית נוֹדדת. הדבר הזה עוֹרר ניגוּד עקרוֹני מאד, לָאו דוקא מצד המפלגוֹת, כּי אם מתוֹך הפּוֹעלים בּעצמם. הפּוֹעל בּיהוּדה וּבגליל

חוּנך על זה שתפקידוֹ הוּא לעבוֹד ממש: לעבוֹד בּמעדר אוֹ לחרוֹש בּמחרשה. אבל מה לפּוֹעל וּלהתענינוּת בחקלאוּת בּאוֹפן עיוּני? הלא בּזה צפוּן משהו אחר: מחשבה לצאת ממעמד הפּוֹעלים.

בּעצם הרעיוֹן שפּוֹעל יכוֹל להתענין בּמקצוֹע ראוּ איזה

דבר שצפוּנוֹת בּוֹ מזימוֹת. והיתה התקוֹממוּת נפשית נגד הצעה זוֹ. הפּוֹעל הטוֹב – הוּא אוֹתוֹ פּוֹעל היוֹדע לעבוֹד בּמעדר ולחפּוֹר כּך וכך

בּוֹרוֹת בּיוֹם. שוּם התענינוּת בּבּוֹטניקה אוֹ בּזיבּוּל – אינה נוֹגעת

לוֹ. בּעלי התרבּוּת צריכים להתענין בּזה. “אנחנוּ צריכים לעבוֹד ממש”. ואפילוּ להרכּיב מין בּמינוֹ – אין הדבר הזה דוֹרש לימוּד. הפּוֹעל החרוּץ יתפּוֹש את הענין, אם ילווה את הפּרדסן בּעבוֹדה זוֹ.

הרעיוֹן הזה, להקים ספריה מיוּחדת לחקלאוּת – והיא יכוֹלה היתה להיוֹת רק מטוּטלת – גרם גם לקריקטוּרוֹת (חמוֹר עם שני ארגזים על גבּוֹ) וגם לצחוֹק. אבל סוֹף סוֹף נתקבּל הרעיוֹן והוּחלט עליו בּחיוּב.

בּהחלטוֹת של ועידה זוֹ אין עדיין שוּם החלטה על פּעוּלה תרבּוּתית, אף על פּי שאני זוֹכר היטב מאד כּי לאחר זמן קצר התקיימה כּבר ישיבה של ועדת התרבּוּת. אבל מחוּץ להקמת הספריה הקטנטוֹנת הזאת, אינני יכוֹל להיזכר בּשוּם סימנים לפעוּלה כּזאת, על כּל פּנים, בּאוֹתה תקוּפה.

הויכּוּח בּענין קפּא"י חזר וחזר עלינוּ והעסיק את ההסתדרוּת בּמשך 3–2 שנים. אם בועידה הראשוֹנה הוּחלט על קוּפּה עצמאית לגמרי של פּוֹעלי ארץ-ישׂראל, הרי בּועידה השניה יש כּבר שינוּי בּדבר הזה:

“הועידה השניה מכּירה בּנחיצוּת קוּפּה משוּתפת לפּוֹעלי ארץ-ישׂראל ולפוֹעלי חוּץ (קוּפּה משוּתפת! בּ. כּ.) המתענינים בּעבוֹדה הארץ-ישׂראלית, לסיפּוּק צרכיהם המשוּתפים (זאת אוֹמרת, יש הנחה שיש צרכים משוּתפים לפּוֹעלים בּארץ-ישׂראל ולפּוֹעלים בחוּץ-לארץ. בּ. כּ.). הקוּפּה צריכה להימצא כּוּלה בּידי הסתדרוּת כּללית בּלתי-מפלגתית של פּוֹעלי ארץ-ישׂראל”.

הבשיל הרעיוֹן של שוּתפוּת עם פּוֹעלים בּחוּץ-לארץ בּמפעל כּספּי, אבל ההנהלה של הקוּפּה – זהוּ כּבר ענין ארץ-ישׂראלי, בּלתי-ניתק. עֶמדה זוֹ לא התאימה בּשוּם אוֹפן לעמדתם של “פּוֹעלי-ציוֹן”. נתקבּל גם סעיף נוֹסף: “האמצעים לאינפוֹרמַציה לקבּל מקוּפּת ההסתדרוּת וּמהקוּפּה המשוּתפת” שתיוָצר.

מאימתי התחילה ההסתדרוּת להתענין וּלטפּל בּעניני ההתישבוּת בּהסתדרוּת? הדבר מתחיל רק מהועידה השלישית בּיהוּדה, אשר התקיימה בּתרע"ג (1913). בּה נדוֹן ענין ההתישבוּת ונדוֹן כּבר בּשיטה.

מהזמן שויתקין הציע את הרעיוֹן של התישבוּת עברוּ קרוֹב ל-5–4 שנים. בּועידה זוֹ יש כּבר שינוּי גדוֹל מרעיוֹנוֹ של ויתקין. על מה דוּבּר? לא על התישבוּת כּמוֹ זוֹ שלנוּ עכשיו. עד כּדי כּך לא הגיעה ההסתדרוּת! הסעיף אשר עמד על סדר היוֹם היה: מוֹשבי פּוֹעלים. עוֹד אי-אפשר היה לוֹמר: מוֹשבי עוֹבדים. כּי אילוּ זה נאמר אז היה זה מעוֹרר ויכּוּח גדוֹל. אבל אמרוּ: מוֹשבי פּוֹעלים. מכּיון שהיתה כּבר עין-גנים ועמדוּ בּיסוּדה של נחלת-יהוּדה, והדבר הזה תפשׂ מקוֹם ידוּע בּחיי הפּוֹעלים, על כּן בּאוּ לדוּן בּשאלה זוֹ. יש להתענין ולראוֹת איזוּ מחשבוֹת כּבר ריחפוּ ונתקבּלוּ בּתוֹך ההסתדרוּת. פּה יש כּבר מוּשׂגים אשר

קוֹדם איננוּ רוֹאים אוֹתם. בּהחלטוֹת הועידוֹת הקוֹדמוֹת לא נזכּרוּ קרן

הקימת והתישבוּת. והנה הפּעם אנחנוּ קוֹראים החלטה כּזאת:

"הועידה השלישית של פּוֹעלי יהוּדה רוֹאה בּיסוּד מוֹשבי פּוֹעלים בּצוּרוֹתיהם השוֹנוֹת (הרעיוֹן הוּא שיכוֹלה להיוֹת לא צוּרה

אחת, אלא צוּרוֹת שוֹנוֹת, אף על פּי שלא היה עוֹד ויכּוּח בּין קבוּצה וקיבּוּץ. בּ. כּ.). אחת הדרכים המוֹבילוֹת לגאוּלת הקרקע והלאָמתה (שׂימוּ לב לבּיטוּי: “והלאמתה” – שקוֹדם לא היה נזכּר! בּ. כּ.) על ידי העבוֹדה העברית, ודוֹרשת מהמוֹסדוֹת הישוּביים שיַקצוּ לה מקוֹם חשוּב בּעבוֹדה הישוּבית".

זאת היתה הפּעם הראשוֹנה שההסתדרוּת ראתה צוֹרך להבּיע את דעתה כּי לא רק סתם צריך לבנוֹת את ארץ-ישׂראל, אלא שיש לבנוֹתה בּדרך של גאוּלת הקרקע ועל ידי עבוֹדה, ולא סתם גאוּלת הקרקע, אלא הלאָמת הקרקע הנגאלת.

"הערים והמוֹשבוֹת הקיימוֹת צריכוֹת להיוֹת מוּקפוֹת

מוֹשבי פּוֹעלים, קבוּצוֹת מגַדלי ירקוֹת וּמַחלבוֹת, וּבכל מקוֹם שמתיסד

ישוּב פּרטי חדש על המוֹסדוֹת הלאוּמיים לגאוֹל חלקת-אדמה בּשביל מוֹשב פּוֹעלים".

הכּוָנה היתה למוֹשבים של פּוֹעלים, אשר יתקיימוּ בּעיקר על ידי עבוֹדת-חוּץ, אבל יחד עם זה יהיוּ אזרחים בּמקוֹם ולהם יהיה משק חקלאי, אם גם לא שלם, לפחוֹת חלקי.

“אדמת מוֹשבי הפּוֹעלים צריכה להישאר רכוּש האוּמה שאיננוּ ניתן למכירה, אלא לאריסוּת עוֹלמית”.

כּל מה שהפּוֹעלים העלוּ עד הזמן ההוּא בּמוּבן עקרוֹני לגבּי ההתישבוּת בּארץ היה הרעיוֹן: רק עבוֹדה עברית. לרעיוֹן זה היוּ אנשי עין-גנים נאמנים גם אחר כּך, בּזמן הסכסוּך בּיניהם וּבין ההסתדרוּת. זה נכנס בּדמם. ואינני חוֹשב שקרה אפילוּ מקרה אחד שעין-גנים תיכּשל בּתוֹכה בּעבוֹדה לא-עברית. בּהשוָאה לכל ההתישבוּת הקוֹדמת היה זה הישׂג עצוּם! אבל הרעיוֹן שהאדמה המיוּשבת צריכה להיוֹת שייכת לכּלל ולא לפּרט (מוֹשבי-הפּוֹעלים קיבּלוּ את אדמתם מ“חוֹבבי-ציוֹן” בּתשלוּמים, כּמוֹ שמתישבי יק"א קיבּלוּ את אדמתם ממנה, בּין ששילמוּ אוֹ לא שילמוּ, אבל המחשבה היתה שזאת אדמתם הפּרטית), הרעיוֹן שההתישבוּת של הפּוֹעל איננה אלא אריסוּת עוֹלמית על קרקע הלאוֹם – זה היה החידוּש שההסתדרוּת החליטה עליו בּועידה השלישית.

וּפה גם נסיוֹן לקבּוֹע מה הם העקרוֹנוֹת של ההתישבוּת. וּבפּעם הראשוֹנה ניסתה ועידה של פּוֹעלים, לאחר שנים רבּוֹת בּארץ, לקבּוֹע שיש עקרוֹנוֹת מסוּימים. והעקרוֹנוֹת האלה היוּ מעטים מאד: א) עבוֹדה עברית; ב) בּחירה עצמית של החברים. כּלוֹמר, לא המוֹסד המישב בּוֹחר את המתישבים; ג) אחריוּת הדדית. הרעיוֹנוֹת של שיתוּף ושל הנהלה עצמית מוּגדרים פּה בּצוּרתם האלמנטרית, הראשוֹנית. פּה אין זכר לקוֹאוֹפּרציה ואין העיקרוֹן של עבוֹדה עצמית כּעיקרוֹן. אבל קיים העיקרוֹן של עבוֹדה עברית, ויש בּחירה עצמית של החברים ואחריוּת הדדית.

אלא שיש עוֹד עיקרוֹן אחד, שהוּא נתקבל אז והיה שנים רבּוֹת אחד היסוֹדוֹת בּתוֹך ההסתדרוּת. ועכשיו אינני יוֹדע אם הוּא קיים אוֹ איננוּ קיים:

"הועידה מכּירה שכּל העבוֹדה בּסידוּר קבוּצוֹת וּמוֹשבי פּוֹעלים וקבּלת עבוֹדוֹת חדשוֹת צריכה לעבוֹר דרך ועד ההסתדרוּת".

זאת אוֹמרת, לא כּל מי שמצליח, יחיד אוֹ חבוּרת פּוֹעלים, להסתדר בּאיזה מקוֹם וּלהשׂיג עבוֹדה קבּלנית אוֹ לנהל משׂא-וּמתן עם איזוֹ חברה לעזרת התישבוּת רשאי לעשׂוֹת זאת – פּה נתקבּל העיקרוֹן כּי הדברים הללוּ מתרכּזים בּמרכּז החקלאי.

הועידה הזאת הכריזה בּזמנה – אוֹ נאמר: ציינה – מהלך מחשבוֹת חדש בּתוֹך תנוּעת הפּוֹעלים. ויתכן שלא כּל כּך קל להעריך את הערכים הללוּ. פּה יש קוֹדם כּל רעיוֹן של התישבוּת, שאיננה ענין של הפּרט, אלא כּלוּלה בּמגמה הכּללית; רעיוֹן הקרקע הלאוּמית; רעיוֹן האריסוּת העוֹלמית; רעיוֹן הנהלה עצמית של המתישב; ורעיוֹן ריכּוּז כּל הפּעוּלה הישוּבית בּאמצעוּת המרכּז החקלאי, שעדיין שמוֹ לא היה מרכּז חקלאי, אלא “ועד פּוֹעלי יהוּדה” או “ועד ההסתדרוּת”.

הועידוֹת אז היוּ פַּרַלליוֹת: בּיהוּדה וּבגליל. וכל החלטוֹתיהן ציינוּ התפּתחוּת מסוּימת. למשל, לא אוּכל לוֹמר בּוַדאוּת אם בּאוֹתוֹ הזמן דנוּ בּגליל על בּעיוֹת של התישבוּת. אבל הרעיוֹן של קבּלנוּת מאוּרגנת תפשׂ בּגליל מקוֹם גדוֹל מאד. העבוֹדה הקבּלנית בּגליל

לא נעשתה רק על ידי קבוּצוֹת קבּלניוֹת, אלא המרכּז החקלאי בּעצמוֹ, שבּראשוֹ התיצב אז אליעזר יפה, נהפּך למוֹסד קבּלני.

בּועידה השלישית בּיהוּדה נתקבּלוּ, בּפּעם הראשוֹנה,

החלטוֹת על קבוּצוֹת, בּמוּבן של קבוּצוֹת קבּלניוֹת. כּי אז עוֹד לא היוּ בּיהוּדה קבוּצוֹת להתישבוּת. וּמדוּבּר על זה לא רק בּתוֹרת רעיוֹן, אלא: "הועידה מוֹצאת שסידוּר קבוּצוֹת פּוֹעלים קבּלניוֹת למקצוֹעוֹת שוֹנים של

עבוֹדת האדמה (פלחה, נטיעוֹת, ירקוֹת) עלוּל להרים את מצב הפּוֹעל, להרים את תנאי חייו ועבוֹדתוֹ".

מחנוּכּה תרע“ב ועד לחנוּכּה תרע”ג – מהועידה השניה ועד הועידה השלישית – לא היה כּבר צוֹרך שיבוֹא יהוֹשע בּרזלי וישפּיע על הפּוֹעלים שיכּירוּ בּקבוּצוֹת קבּלניוֹת, אלא הדבר נעשה למקוּבּל: “עבוֹדה זוֹ צריכה לתפּוֹס להבּא מקוֹם חשוּב בּעבוֹדת ההסתדרוּת”.

"הועידה מכּירה בּנחיצוּת מוֹסד כּספּי מיוּחד, שיוּכל לערוֹב בּעת הצוֹרך בּעד הקבוּצוֹת לפני בּעלים פּרטים וּמוֹסדוֹת ישוּביים שוֹנים"; – כּיון שלא היה בּטחוֹן גמוּר שהקבוּצוֹת הקבּלניוֹת תוֹצאנה לפוֹעל את העבוֹדה, הרי שההסתדרוּת זקוּקה

למוֹסד כּספּי בּשביל אוֹפּרציוֹת כּאֵלוּ. זה כּבר רעיוֹן על אשראי פּוֹעלי.

"הועידה מוֹצאת שבּמקרה שהקבוּצה מוּכרחה להשתמש בּעבוֹדת שכירים, צריכים הפּוֹעלים השכירים לקבּל את כּל התנאים והזכוּיוֹת של חברי הקבוּצה בּכל עניני העבוֹדה". אמנם, הועידה לא חייבה את הקבוּצוֹת שתקבּלנה כּל עוֹבד כּחבר. אבל בּכל עניני עבוֹדה – כּל מי שעוֹבד אצלן מקבּל את כּל הזכוּיוֹת. יחד עם ראשית הפּעוּלה והמחשבה על עניני התישבוּת וּקבוּצה כּבר נתקבּל העיקרוֹן הזה של שויוֹן בּעבוֹדה.

זאת היתה גם הועידה הראשוֹנה של ההסתדרוּת שדנה בּענין התימנים. על כּל פּנים, אני מוצא בּה החלטה ראשוֹנה בּענין התימנים.

"הועידה מבּיעה את רצוֹנה שהפּוֹעלים האשכּנזים ישׂימוּ לב בּיוֹתר לחיי אחיהם התימנים, יתיחסוּ אליהם בּיחס חברים וישתתפוּ בּעבוֹדה להרמת מצבם (אלה הם דברים כּלליים, שאפשר גם היוֹם לוֹמר אוֹתם. בּ. כּ.). הועידה מכּירה

שבּנוֹגע לבנין ישוּבים חדשים וסידוּר קבוּצוֹת אין לעשׂוֹת שוּם הבדל בּין הפּוֹעלים התימנים והאשכּנזים".

הרעיוֹן הזה, שפּוֹעלים תימנים צריכים לקבּל אוֹתם התנאים בּעבוֹדה (ופה היתה הכּוָנה גם להתישבוּת; ואני יכוֹל להעיד על זה), שלא תהיה הפלָיה בענין זה – רעיוֹן זה כּבר התחיל בּ-1913 ונתקבּל. והמוֹשב הראשוֹן בּיהוּדה, שהוּקם הוֹדוֹת לפעילוּתה של ההסתדרוּת, כּפר-מל"ל, שההסתדרוּת סידרה אוֹתוֹ בּשוּתפוּת עם הועד של “חוֹבבי-ציוֹן” בּאוֹדיסה, – שם נכנסוּ תימנים כּחברים שוים לאשכּנזים, בּשטח האדמה וּבכל שאר התנאים (לא כּמוֹ בּנחלת-יהוּדה, שקדמה לה). אני חוֹשב שזה היה המקרה הראשוֹן בּארץ שעיקרוֹן זה הוּכנס וקוּים. מספּרם של התימנים לא היה כּל כּך גדוֹל והחיים ההדדיים לא היוּ כּל כּך בּשלוֹם. אבל עצם העיקרוֹן ההסתדרוּתי הוּגשם כּבר אז.

בּאוֹתה ועידה כּבר נתקבּלוּ הגדרוֹת אחדוֹת, המהלכוֹת בּהסתדרוּת עד עכשיו, כּמוֹ ההגדרה על חברוּת בּהסתדרוּת:

“בּתוֹר חברים בּהסתדרוּת משתתפים: א. כּל פּוֹעלי המוֹשבוֹת החקלאים; ב. כּל חברי הקבוּצוֹת שאין בּהן ניצוּל; ג. חברי מוֹשבי פּוֹעלים כּל זמן שהמשק שלהם אינוֹ עוֹמד על יסוֹדוֹת של ניצוּל”. זאת אוֹמרת, כּל זמן שקיימת בּהם עבוֹדה עצמית. לא היה המוּנח של עבוֹדה עצמית, אבל העיקרוֹן של עבוֹדה עצמית הוּכּר כּבר כּאן.

בּאוֹתה ועידה התקבּל עיקרוֹן אחד, שאף הוּא היה חדש: התנגדוּת לשמירה מעוֹרבת. אין בּידי ליחד הרצאה על התפּתחוּת השמירה העברית בּארץ. זה היה דוֹרש ממני דיבּוּר ארוֹך. אני רק רוֹצה לעמוֹד על זה שלאחר שהשוֹמר היהוּדי התחיל להצדיק את קיוּמוֹ וּכבר כּבש לוֹ זכוּת מסוּימת, התחילוּ לבוֹא הצעוֹת, שאמנם השוֹמר העברי דבר חשוּב הוּא, אבל אי אפשר להעמיד את הישוּב על שמירה עברית בּלבד, כּי זה מסוּכּן. כּמוֹ שיש תיאוֹריה האוֹמרת: אמנם עבוֹדה עברית, אבל לא עבוֹדה עברית שלמה, כּי אם עבוֹדה מעוֹרבת, כּך אמרוּ: דרוּשה שמירה מעוֹרבת. והיוּ הרבּה

אידיאוֹלוֹגים של שמירה מעוֹרבת, מתוֹך נימוּקים פּוֹליטיים.

“השוֹמר” נלחם נגד שמירה מעוֹרבת. ואף היוּ הרבּה מקרים שהשמירה המעוֹרבת גרמה לקרבּנוֹת: היה מקרה ושוֹמר עברי נשחט על ידי השוֹמר הערבי ששמר אתוֹ יחד. מלבד מה שהשמירה המעוֹרבת פּתחה פּרצוֹת. לכן נתקבּלה בּועידה זוֹ החלטה נגד השמירה המעוֹרבת:

“האסיפה מכּירה את השמירה המעוֹרבת למזיקה וּמסכּנת, וּמחליטה להתנגד לה בּכל תוֹקף”.

אבל פּה מתגלה דבר מענין: “השוֹמר” היה הסתדרוּת בּפני עצמה. ולא היה לוֹ קשר ארגוּני ישר עם ההסתדרוּת. על כּן החליטה הועידה ש“חוֹבה מוּטלת על “השוֹמר” בעניני העבוֹדה לבוֹא לידי הסכּם הדדי את ההסתדרוּת” ועל ההסתדרוּת הוּטל לבוֹא בקשר עם “השוֹמר” בּכל עניני השמירה.

בּאותה ועידת פּוֹעלי יהוּדה התעוֹרר כּבר רעיוֹן על

הסתדרוּת כּללית בּכל הארץ. לכנס ועידה של יהוּדה, שוֹמרוֹן והגליל היה אז דבר קשה. צריך היה ללכת בּרגל אוֹ אפילוּ לנסוֹע בּעגלה בּמשך יוֹמַים כּדי להגיע לועידה. טבעי היה שבּתנאי התחבּוּרה הקשים שהיוּ אז בּארץ תתקיימנה שתי ועידות. גם אֳפי הענינים היה שוֹנה לגמרי בּיהודה וּבגליל. לכן היוּ קיימוֹת שתי הסתדרוּיוֹת, וּלאחר זמן נוֹצרה גם הסתדרוּת פּוֹעלי השוֹמרוֹן. אבל הרעיוֹן הזה, שיש צוֹרך בהסתדרוּת כּוֹללת – כּבר נישׂא אז. ונתעוֹררה גם שאלה של פּוֹעלים עירוֹניים: היש אפשרוּת לעשׂוֹת אתם משהוּ משוּתף אוֹ לא? והנה הוּחלט:

"בּכדי שפּעוּלוֹת כּל האגוּדוֹת הפּרוֹפֶסיוֹנַליוֹת

בּארץ תהיינה מאוּחדוֹת, מטילה הועידה על הועד המרכּזי שיבָּחר להגשים את רעיוֹן יסוּד ועד כּללי ראשי. בּועד הזה יתכּנסוּ בּאי-כּוֹח כּל האגוּדוֹת האוּמנתיוֹת (אוּמנתיוֹת –

פּירוּש: פּרוֹפסיונַליות. בּ. כּ.) על יסוֹד זכוּיוֹת שווֹת".

צריך היה שתימצא אפשרוּת שכּל האגוּדוֹת הפּרוֹפסיוֹנליוֹת תרכּבנה לעַצְמן ועד ראשי. אבל זה היה רק רעיוֹן מוּפשט ולא היה שום כּוֹח אשר יגשים אוֹתוֹ.

רק כּעבוֹר שנה, אחרי הועידה הרביעית, נעשׂתה איזוֹ פּעוּלה של התחלה, כּפי שידוּבּר בּזה להלן.

והנה אנוּ מגיעים לועידה הרביעית של ההסתדרוּת ביהוּדה, שנקראה בחוֹרף שנת 1914, היא הועידה האחרוֹנה שלפני המלחמה. בּועידה זוֹ הוּבאוּ כּבר רעיוֹנוֹת של התישבוּת עוֹבדת.

הועידה הרביעית נקראה בּתקופה של התרַבּוּת פּוֹעלים עברים בּמידה ניכּרת. לפי מפקד שנערך בּזמן ההוּא הגיע מספּר הפּוֹעלים העברים עד אַלפַּיִם. וזה נחשב אז למספּר גדוֹל. מצב העוֹבד הוּטב בּמקצת. היתה איזוֹ תזוּזה בּהתישבוּת. וגם הסתדרוּת הפּוֹעלים גילתה את עצמה בּיתר כּוֹח. והסיסמה על יצירת ישוּב עוֹבד הוּכרזה בּאוֹתה הועידה הרביעית:

"הועידה הרביעית של פּוֹעלי יהוּדה מוֹצאת שעל ידי תנוּעת העליה (הנה יש פּה המלה עליה! בּ. כּ.) והעבוֹדה בּארץ-ישׂראל בּשנים האחרוֹנוֹת, נברא חוֹמר אנוֹשי המסוּגל להשתתף בּיצירת מוֹשבי עוֹבדים זעירים והזקוּק להתישבוּת

זוֹ.

מוֹשבי עוֹבדים צריכים להיבּרא לא רק על יד המוֹשבוֹת הקיימוֹת מכּבר, כּגון פּתח-תקוה, נס-ציוֹנה וּרחוֹבוֹת, אלא גם בּמקוֹמוֹת החדשים, שמתכּוֹננים ליסד בּהם מוֹשבוֹת חדשוֹת".

ועדיין מדוּבּר כּאן על התישבוּת-עזר. אוֹתה שעה היה מקוּבּל שכּאשר נוֹצרת מוֹשבה חדשה צריך לכבּוֹש אוֹתה על ידי פּוֹעלים עברים: כּך היה בּמרחביה, תל-עדשים, כּפר-אוּריה וגם בּכרכּוּר.

בּכרכּוּר הציגוּ הפּוֹעלים, בּפּעם הראשוֹנה, תביעה

מענינת מאד. כּאשר קיבּלוּ על עצמם לעבּד את אדמת כּרכּוּר דרשוּ שהמתישבים יַקצוּ חמישים דוּנם לקרן הקימת וחייבוּ אותם בּזה. על זה היה חוֹזה והדבר נתקבּל. דרישה זוֹ היא אָפיינית מאד בּשביל מידת הסידוּרים של הזמן ההוּא. אבל אוֹתם חמישים דוּנמים לא נמסרוּ לקרן הקימת, כּי לא היה עדיין מַנגנוֹן הסתדרוּתי מסוּדר שיעמוֹד על המשמר.

ועוֹד מאוֹתה ההחלטה על המוֹשבים.

“בּשביל התפּתחוּת המוֹשבים בּעתיד חשוּב מאד שעל יד המוֹשבים הנבנים מחדש ישאירוּ רֶזֶרב של אדמה בּשביל הרחבה מתמידה של המוֹשב להבּא (זאת אוֹמרת, לא להסתפּק רק בּמתישבים שנכנסים עכשיו למוֹשב, אלא שתהיה לוֹ למוֹשב אפשרוּת של גידוּל וּקליטת אנשים. בּ. כּ.) על ידי הכנסת מתישבים חדשים. וליצירת מוֹשבי העוֹבדים צריכה הקרן הקימת להקדיש את מיטב כּוֹחוֹתיה. הקרן הקימת נוֹתנת את הקרקע בּאריסוּת עוֹלמית. ואת הקרדיט הישוּבי (וזאת הפּעם הראשוֹנה שנזכר קרדיט ישוּבי! בּ. כּ.) לבנין בּית ורפת, הכשרת הקרקע והשקאה – צריכוֹת להמציא חברוֹת הישוּב כּחוֹבבי-ציוֹן, עזרא, איק”א ודוֹמיהם".

בּאותה תקוּפה הרעיוֹן על קרן לאוּמית שניה – שתמַמן את ההתישבוּת – עוֹד לא היה. עדיין חשבוּ שאם יהיה קרקע אפשר יהיה להשׂיג ממקוֹרוֹת שוֹנים קרדיטים שוֹנים. בּהחלטה האמוּרה הביאוּ בּחשבּוֹן את

“חברת חוֹבבי-ציוֹן” בּאוֹדיסה וחברה גרמנית “עזרא”, שהוֹשיבה, למשל, עשׂרים פּוֹעלים בּחדרה ונתנה לכל אחד בּית וּשני דוּנמים אדמה. איק“א – זוֹ לא יק”א המפוּרסמת, אלא נסיוֹן קטן של חברה אחת להתישבוּת, בּגרמניה, – היא לא פּעלה כּלוּם בּארץ-ישׂראל, אף כֹּי תלוּ בּה איזוּ תקווֹת.

אוֹתה ועידה סיימה ויכּוּח אחד, שהזכּרתי אוֹתוֹ כּבר. זה אָפייני מאד לאוֹתוֹ הזמן. סיפּרתי קוֹדם שהפּוֹעלים התנגדוּ לכל דבר שיש בּוֹ רמז לתמיכה וּלעזרה מהחוּץ. הדבר הזה גרם לידי כּך שבּשעה שבּעסקנוּת הציוֹנית חשבוּ שצריך לתת לפּוֹעלים דירוֹת זוֹלוֹת (מה שאנחנוּ דוֹרשים כּעת כּל כּך הרבּה) והוּסכּם שהקרן הקימת תקנה בּפתח-תקוה ארבּעה דוּנמים קרקע כּדי להקים דירוֹת לפּוֹעלים ותבנה בּית בּשביל מטבּח-פּוֹעלים וכד', ואוֹתוֹ הדבר גם בּחדרה, עוֹרר הדבר בשעתוֹ סערה עצוּמה בּתוך ציבּוּר הפּוֹעלים. היוּ אנשים שראוּ בּזה ענין של הפיכת הפּוֹעלים למקבּלי תמיכה, כּמוֹ שהיוּ האכּרים הקוֹדמים. וּבאסיפוֹת של פּוֹעלים היה זה נוֹשׂא לויכּוּח זמן רב. הויכּוּח לא היה דוקא לפי הקו המפלגתי. אבל היוּ קוֹראים זה לזה בּשמות-גנאי ורבּים אמרו: “רגלנוּ לא תדרוֹך על סף הבּית הזה!” וצריך היה מאמץ גדוֹל להחזיר את המתנגדים לכך מדעתם, כּי מכּיון שהדבר כּבר נעשה – אין להתפּלג בּגלל הבּית שהוּקם.

בּועידה הרביעית היה דיוּן על עצם השאלה: אם הקרן הקימת צריכה לבנוֹת בּתי-פּוֹעלים אוֹ לא, והוּחלט:

"הועידה מוֹצאת כּי אסוּר להשתמש בּכספּי הקרן הקימת בּשביל בּנין בּתי-פּוֹעלים (קוֹדם כּל, מפּני שהקרן הקימת מיוּעדת רק לגאוּלת הקרקע ולא לדבר אחר. ושנית, כּדי שלא לקבל עזרה ממי שהוֹא. בּ. כּ.). בּמקוֹם שישנוֹ בּאמת צוֹרך ישוּבי בּבּתים האלה

צריכה עבוֹדה זוֹ להיעשוֹת על ידי איזה חברוֹת ומוֹסדוֹת על יסוֹד קרדיט מסחרי. מה שנוֹגע לבתי-הפּוֹעלים הקיימים כּבר מבּיעה הועידה את התנגדוּתה הגמוּרה להכרזת חרם עליהם מצד חלק מהחברים".

א.ד. גוֹרדוֹן, שהיה אחד המתנגדים החמוּרים לענין הקמת בּתי-הפּוֹעלים הללוּ, קיבּל את החלטת הועידה. לאחר זה התחיל לעבוֹד בּבתי-הפּוֹעלים. אני, למשל, התחלתי לעבוֹד עוֹד מקוֹדם. אמרתי, מכיון שהבּתים נבנוּ והפּוֹעלים הוֹלכים הנה צריך גם אני ללכת. אבל היוּ בּינינוּ חברים קנאים כּל כּך, אשר שנים רבּוֹת לא הסכּימוּ להיכּנס לבית-הפּוֹעלים. ואני רוֹאה לפנַי אדם אחד, הוּא הפּוֹעל עיזוּז, איש נהלל כּיוֹם, אשר אינני יוֹדע אם הוּא גם לאחר זה נכנס פּעם לבית זה. ועוֹד אחד היה, אחד הראשוֹנים מן העליה השניה – הוּא אלטרמן. הוּא עלה בּשנת 1903, בּהיוֹתוֹ עלם בּן שבע-עשרה, עלם חמוּדוֹת. הוּא דיבּר עברית נפלאה וּמדוּיקת ולא הוֹציא מפּיו שוּם מלה לוֹעזית. התנגדוּתוֹ לבית-הפּוֹעלים בּאה מתוֹך

התנגדוּת לכל מה שמזכּיר את הישוּב הישן. הוּא עמד בּהתנגדוּתוֹ בּעקשנוּת כּל הזמן. הוּא היה גם אחד הפּוֹעלים החשוּבים מאד מבּחינה חקלאית מקצוֹעית, והגיע בּזה למדרגה גבוֹהה מאד. כּל מה שעשׂה עשׂה בּמין התמַסרוּת. אבל הרבּה דברים קשים עברוּ עליו.

“הועד המאוּחד של פּוֹעלי ארץ-ישׂראל” – המלחמה העוֹלמית הראשוֹנה – הועידה השביעית.

זמן-מה אחרי הועידה הרביעית, בּשבט תרע“ד, נתכּנסוּ בּאי-כּוֹח הסתדרוּת פּוֹעלי יהוּדה, הסתדרוּת פּוֹעלי הגליל ו”השוֹמר"

וניסוּ להקים דבר-מה מאַחד את פּוֹעלי ארץ-ישׂראל, והוּא “הועד המאוּחד של פּוֹעלי ארץ-ישׂראל”.

כּל הישוּב של השרוֹן נוֹסד בּתקוּפה מאוּחרת יוֹתר. אז

היתה שם רק נקוּדה אחת – כּפר-סבא. בּכפר-סבא לא היה ישוּב, אלא היוּ כּרמי שקדים, וּבעליהם היוּ רוּבּם יהוּדים מירוּשלים אוֹ אכּרים

מפּתח-תקוה, שהיוּ להם גם נחלאוֹת בּכפר-סבא. וּבמידה שעבדוּ שם פּוֹעלים יהוּדים קיים היה שם קסרקטין אחד, ושם היוּ לנים כּל הפּוֹעלים שבּאוּ מפּתח-תקוה. אני בּיליתי שם את החוֹרף הראשוֹן בּארץ-ישׂראל והייתי כּל ששת הימים של השבוּע נמצא בּכפר-סבא, וּביוֹם ששי לאחר העבוֹדה, שגמרוּ אותה בּהקדם קצת, היינוּ לוֹקחים את הנעלים, אוֹ הסנדלים אוֹ המגפים, על הכּתף והוֹלכים בּרגל לפּתח-תקוה. ועם הפּוֹעלים יחד היוּ נמצאים המשגיחים שהשגיחוּ על העבוֹדה. ולכן, השרוֹן כּאֵזוֹר התישבוּתי עדיין לא היה קיים בּאוֹתוֹ זמן.

ההסתדרוּת החקלאית של השוֹמרוֹן התארגנה כּבר לאחר כּך, בּשנוֹת המלחמה.

היה איפוֹא נסיוֹן אחד קטן ששלוֹש ההסתדרוּיוֹת שהיתה להן איזוֹ אוֹטוֹריטה אצל פּוֹעלים – המרכּז החקלאי בּיהוּדה וּבגליל ו“השוֹמר” – התאספוּ יחד ודנוּ על הדברים. וישנם בּדיוּנים אלה כּמה דברים מענינים. שם כּבר דוּבּר בּהחלטוֹת על יצירת ישוּב עוֹבד. נאמר: “מוֹשבי-עוֹבדים”.

"א. היסוֹדוֹת שעליהם צריכים להיבּנוֹת מוֹשבי-העוֹבדים הם:

1.  עבוֹדה עצמית.

2.  בּחירה עצמית של חברים.

3.  אחריוּת הדדית.

4.  תשלוּמים לשיעוּרים (כּלוֹמר: אַשראי חקלאי. בּ. כּ.).

5.  אריסוּת עוֹלמית של אדמת הקרן הקימת.

6.  סידוּר המוֹשב בּהשתתפוּת בּאי-כּוֹח ציבּוּר הפּוֹעלים בּארץ".

זאת אוֹמרת, שאם איזה מוֹסד ציוֹני בּא לעשוֹת התישבוּת בּארץ, הרי המוֹשב צריך לקוּם מתוֹך שיתוּפוֹ של ציבּוּר הפּוֹעלים בּארץ בּהנהלת הענינים. פּה יש כּבר קוֹנצפּציה די מוּרכּבת של מוּשׂג ההתישבוּת ושל הפּוֹעל כּגוֹרם בּקביעת צוּרת ההתישבוּת.

נוֹסף לזה:

“יש לברר את דעתנוּ להנהלת הקרן הקימת על דבר מוֹשבי-העוֹבדים, ערכּם וּנחיצוּתם, טיפּוּסיהם וּמקוֹמוֹתיהם”.

איזוֹ סמכוּת בּיקש לקחת לעצמוֹ הועד המאוּחד?

"חוּג הענינים של הועד:

איחוּד כּוֹחוֹת הפּוֹעלים.

זכוּת הבּיקוֹרת כּלפּי ההסתדרוּת המאוּחדת.

בּירוּר שאלוֹת הישוּב והעבוֹדה.

בּאוּת-כּוֹח של כּלל הפּוֹעלים כּלפּי חוּץ".

כּל הסתדרוּת אוֹטוֹנוֹמית בּעבוֹדתה ואחראית לפני הועד המאוּחד.

בּכל הענינים שיש להם ערך כּללי בּעבוֹדה וּבישוּב, החלטת הועד חוֹבה על כּל הסתדרוּת הפּוֹעלים".

הועד המאוּחד חלם שהוּא – על ידי שיתוּף זה של הסתדרוּיוֹת – יקים משהוּ שתהיה בּוֹ רֶפְּרֶזֶנטציה מוּסכּמת חוּקית של ציבּוּר הפּוֹעלים בּארץ כּלפּי חוּץ וּפיקוּח על מה שנעשה בּפְנים. אוּלם הוּא לא זכה לכך. אוּלי מפּני שהוּא עצמוֹ היה חלש; וגם מפּני שהוּא נתקל כּבר בּהתנגדוּת של הכּוֹחוֹת הציבּוּריים המאוּרגנים,

כּלוֹמר, כּוֹחוֹת המפלגוֹת.

איזוּ בּעיוֹת ראה לפניו הועד המאוּחד בּאוֹתוֹ הזמן? הוּא ראה את עצמוֹ אחראי לא רק למשק ההסתדרוּת, שלא היה קיים עוֹד, אלא הוּא הרגיש אחריוּת למשק היהוּדי, בּמידה שהוּא עוֹסק בּעבוֹדה עברית. אם היוּ חווֹת יהוּדיוֹת אוֹ ישוּבים

חדשים, כּמו כּרכּוּר וּכפר-אוּריה, שבּהם נתקבּלוּ העקרוֹנוֹת של עבוֹדה

עברית בּשלימוּת אוֹ לזמן-מה, הוּא רוֹאה לעצמוֹ חוֹבה לדאוֹג למקוֹמוֹת האלה:

“על הסתדרוּת הפּוֹעלים החוֹבה להשתדל להמציא להנהלת המשקים הנאמנים לעבוֹדה עברית פּוֹעלים מנוּסים ואחראים וּלעבד בּהסכּם עם ההנהלה תקנוֹת בּרוּרוֹת בּדבר היחסים שבין ההנהלה והפּוֹעלים”.

לא זה בּלבד, שרצה להכניס לציבּוּר הפּוֹעלים את ההכּרה כּי הצלחת המשקים האלה שבּעבוֹדה עברית נוֹגעת לכלל הפּוֹעלים, אלא הוּא קבע:

"לשם קביעת יחוּסים בּריאים בּין הפּוֹעלים וּמנהלי

העבוֹדה, בּכדי להימנע מסכסוּכים מיוּתרים, נחוּץ מוֹסד מתַווך נבחר

וקבוּע, שיהיה לוֹ כּוֹח מחַייב כּלפּי שני הצדדים".

בּפיסקה זוֹ אמר הועד המאוּחד שהמצב בּארץ הוא כּזה שאנחנוּ מעוּנינים להמעיט את הסכסוּכים בּמשק העבוֹדה העברי. והוּא רוֹאה לעצמוֹ תפקיד בּדבר הזה. לשם זה צריך להקים מוֹסד מתַווך, מה שאנחנוּ קוֹראים עכשיו: “בּוררוּת-חוֹבה”, “בּוֹררוּת מחַייבת”. צריך שיהיה מוֹסד בּעל סמכוּת להטיל את החלטתוֹ על הפּוֹעלים והאכּרים יחד. בּמקרה שזה לא מתקבּל משאירה ההסתדרוּת לעצמה את הזכוּת של שביתה.

המענין שבּדבר הוּא, שאז בּאה התביעה של בּוֹררוּת מחייבת דוקא מצד הפּוֹעלים; וההתנגדוּת לזה – בּאה מצד האכּרים. וכאשר בּאה משלחת של סוֹקוֹלוֹב וּמוֹצקין וּבּוֹריס גוֹלדבּרג, שצריכה היתה להיכּנס בּאוֹפן יסוֹדי לבעיה זוֹ של סכסוּכים בּין האכּרים והפּוֹעלים, אנחנוּ – מצד ההסתדרוּת – דרשנוּ מוֹסד משפּטי הפּוֹסק בּמקרים של סכסוּכים. אני הייתי התוֹבע מצד הפּוֹעלים. והמתנגד לכך – מצד האכּרים – היה משה סמילנסקי.

ועוֹד רעיוֹן אחד הבּיע אז הועד המאוּחד, שבּזמנוֹ היה בּוֹ חידוּש:

"מפּני הערך המיוּחד שיש כּאן לפּוֹעלים שקיבּלוּ הכנה חקלאית שימוּשית, על הועד המאוּחד לפנוֹת לצעירים בּחוּץ-לארץ, המתכּוֹננים לעלוֹת ולעבוֹד בּארץ-ישׂראל, שישתדלוּ עד כּמה שאפשר להתרגל, לפני בּוֹאם מארצוֹת מגוּריהם, לעבוֹדת האדמה".

ענין התרבּוּת היה ילד חוֹרג בּהסתדרוּת. בּמידה שנעשׂתה פּעוּלה תרבּוּתית נחשבה לענין של המפלגוֹת. והנה מחליט הועד המאוּחד, אשר בּוֹ יוֹשבים אנשים מכּל המפלגוֹת:

"א. הועד המאוּחד מעיר את תשׂוּמת-לב הסתדרוּיוֹת הפּוֹעלים על הנחיצוּת בּעבוֹדה תרבּוּתית נמרצת וּמסוּדרת. העבוֹדוֹת הראשוֹנוֹת המוּטלוֹת עלינוּ בנידוֹן זה הן:

1.  הפצת השׂפה העברית, בּתוֹר המַפתח הראשי לחיי תרבּוּת בּארץ.

2.  הפצת השׂכּלה חקלאית בּחוּגי הפּוֹעלים.

3.  הרחבת ידיעת הארץ וחיי שכנינוּ בּארץ.

4.  לעוֹרר תשׂוּמת-לב לשאלוֹת ישוּביוֹת וסוֹציאליוֹת הנוֹגעוֹת בּחיינוּ".

ועוד הוּחלט, שלשֵם הפצת השׂכּלה חקלאית צריכה ההסתדרוּת החקלאית להקים הוֹצאת-ספרים מִשלה – “אדמה”. והוּטל על “כּל הסתדרוּת להכניס בּמשך שלוֹשה חדשים חמישים מניוֹת (כּל מניה 10 פרנק) להוֹצאה החקלאית” (סכוּם זה היה צריך להגיע ל-1500 פרנק בּשביל להקים את ההוֹצאה החקלאית).

והכּסף הוּכנס וגם הוּצא, וגם נעשׂוּ כּמה עבוֹדוֹת. אלא שלא היה מזל. עד שהוּשלמוּ ההכנוֹת בּאה המלחמה. אבל סוֹפרים ותלמידי-חכמים עבדוּ בּאוֹתוֹ הכּסף ועשׂוּ כּמה וכמה דברים. ספר מדעי אחד, אשר הוּזמן אז ושוּלם שׂכרוֹ, יָצא עכשיו: מחקר על צמחי ארץ-ישׂראל – של א. הראוּבני. ספר שני אשר הוּזמן אז היה תרגוּם של ספר בּוֹטני – “חיי הצמח” מאת טימיריַזיב – התרגוּם הוּזמן אצל י.ח. בּרנר. הספר הוֹפיע כּעבוֹר שנים בּתרגוּם אחר, בּהוֹצאת הקבּוּץ המאוּחד. וספר שלישי, אשר עדיין לא יצא – הוּא ספרוֹ של קרוֹפּוֹטקין. מתרגמוֹ צריך היה להיות ד. רמז. התרגוּם עדיין לא נגמר. מקוה אני שהוא פּעם יסתיים ויהיה תרגוּם טוֹב. אגב, נעשתה גם עבוֹדת הכנה חשוּבה למִלוֹן חקלאי שימוּשי, ואינני יוֹדע מה היה גוֹרלוֹ. כּי אחר כּך בּאה המלחמה והאנשים התפּזרוּ.

כּפי שאתם רוֹאים, העיז הועד הזה של בּאי-כּוֹח שלוֹש הסתדרוּיוֹת קטנוֹת וחלשוֹת לצאת מהתחוּם הצר וּלקבּל על עצמוֹ סַמכוּיוֹת מיוּחדוֹת. והדבר הזה עוֹרר עליו רוֹגז רב. היתה אוּלי בּזה קצת יהירוּת, שהוּא מדבּר על הוֹצאת-ספרים וּפעוּלה תרבּוּתית מיוּחדת. ויש להדגיש עוֹד שני סעיפים:

"יחד עם ההגנה המַתמידה על עיקרי העבוֹדה העברית ועניני הפּוֹעל – עלינוּ לעבוֹד עבוֹדת חינוּך וּביקוֹרת פּנימית, וּלהשתדל לתקן

את הצדדים השליליים בּחיינוּ וּבעבוֹדתנוּ".

"על עתוֹנוּת הפּוֹעלים להאיר בּצדק וּבלי משׂוֹא-פּנים את המאוֹרעוֹת בּחיי הפּוֹעלים, וּלבקר את מעשׂי הפּוֹעלים בּשעה שהם טעוּנים

בּיקוֹרת, מבּלי לחשוֹש למתנגדים מקטרגים, שישתמשוּ בּזה כּנגדנוּ".

בּהערה כּזאת ראוּ שני עתוֹני הפּוֹעלים עלבּוֹן לעצמם.

וּמכּיון שעתוֹני הפּוֹעלים היוּ בּידי המפלגוֹת, הרי בּרוּר שלא יכלוּ

להתיחס בּחיוּב לועד. כּל הרוּח הזאת, כּל המחשבה שאפשר לאַחד את הפּוֹעלים לכוֹח פּעיל וניכּר – לא היתה מקוּבּלת עליהם.

הועידה הרביעית של פּוֹעלי יהוּדה העמידה על סדר היוֹם את הבּעיוֹת הקשוּרוֹת בּמפעלי ההתישבוּת, אשר צריכים היוּ להיעשׂוֹת מעתה דרך ההסתדרוּת. יחסי המפלגוֹת קבעוּ הרבּה את הדרך. לכן נברר את הענין הזה.

המפלגוֹת בּאוֹתוֹ זמן היוּ, בּמוּבן ידוּע, דוֹמוֹת

לקיבּוּצים ארציים. זאת אוֹמרת, הן היוּ לא רק מפלגוֹת בּמוּבן הפּוֹליטי, אלא הן אירגנוּ בּמידה כּזאת את חיי חבריהן, שהמאמצים החלוּציים של חבריהן היוּ לא ענין של הסתדרוּת, אלא ענין של המפלגוֹת. בּמידה שההסתדרוּת התחילה כּבר להתבּלט כּכוֹח מקיף עניני פּוֹעלים ויוֹצא מהחוּג הצר הזה של עזרה הדדית בּלבד, התחילה ההתנגשוּת בּין ההסתדרוּת וּבין הגוּפים המפלגתיים, אשר ראוּ בּצער את גידוּלה של ההסתדרוּת. ההחלטוֹת של הועד העליוֹן – אשר היה ניסיוֹן להקמת ועד מוּסמך המקיף את הענינים של כּל פּוֹעלי ארץ-ישׂראל ונוֹטל לעצמוֹ כּוֹח מוּסרי (שוּם כּוֹח אחר לא היה לוֹ) לטפּל בּהם – החלטוֹת אלוּ נפגשוּ אף הן בּהתנגדוּת המפלגוֹת.

אוּלם בּמשך הזמן הזה החל להיוָצר חלק בּתוֹך ציבּוּר הפּוֹעלים אשר התחיל לראוֹת את ההסתדרוּת כּדבר גדוֹל, אשר לוֹ תביעוֹת גדוֹלוֹת. וּכשבּאה המלחמה עם המַשבּר הגדוֹל (על זה צריך היה לסַפּר לחוּד), עם הרדיפוֹת, המשפּטים, עם הרעב, עם ארגוּן עבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת, עם מלחמה בּאַרבּה, עם חיים בּמדבּר, עם הליכה מאוֹנס לצבא התוּרכּי – התבּרר שבּתוֹך ציבּוּר הפּוֹעלים יש איזה מין כּוֹח, העוֹשׂה משהוּ ונוֹגע בּענינים החיוּניים בּיוֹתר של הפּוֹעלים. נעשׂוּ עבוֹדוֹת רבּוֹת. מבּחינה אנוֹשית – דברים כּבּירים, בּעיקר לגבּי

אוֹתוֹ החוֹמר הדל אשר צריך היה לעמוֹד בּמלחמת-חיים קשה. נס גדוֹל הוּא שנשארוּ פּוֹעלים בּחיים בּאוֹתוֹ הזמן, וּבכלל, איך קרה שקוֹמץ פּוֹעלים לא מת בּרעב בּתוֹך בּתי-הסוֹהר וּבגירוּש לדמשׂק? הן המגע שלנוּ עם המדבּר נקבּע לא מעכשיו, בעַסלוּג' וּבבית-אֵשל, אלא עוֹד אז, כּאשר נתנוּ עגלוֹת להוֹביל את הצינוֹרוֹת שהניח הצבא התוּרכּי דרך המדבּר לתעלת סוּאֶץ, על מנת לבנוֹת גשר עליה ולכבּוֹש את מצרים. ראינוּ אז הרבּה מאד מקוֹמוֹת, אשר עכשיו מתחילים קצת להכּירם. העוּבדה שהפּוֹעלים יצאוּ מהמצב הקשה הזה וחלק גדוֹל נשאר בּחיים והתגבּר על כּל זה – זהוּ אחד הנסים הגדוֹלים, שההסתדרוּת מילאה בּזה תפקיד גדוֹל. הסיפּוּר של בּרנר “המוֹצא” הוּא אחת התעוּדוֹת מאוֹתוֹ הזמן.

כּיצד נעשׂתה ההסתדרוּת מארגוּן, אשר לא ידע מה הוּא צריך לעשׂוֹת, לגוֹרם אשר התחיל להקיף את ציבּוּר הפּוֹעלים – אנחנוּ יוֹדעים מעט מאד. הרבּה דברים לא הגיעוּ לדפוּס. אם החלטוֹת רבּוֹת לא הגיעוּ לדפוּס – על אחת כּמה וכמה הבּעת-דעוֹת של חברים. אבל בּסוֹף המלחמה יצא קוֹבץ “בּעבוֹדה”, שנתן בּצוּרה מאוּרגנת בּיטוּי להסתדרוּת, וּבוֹ הוּבאוּ גם דעוֹת של חברים שוֹנים, גם של אלה הבּלתי-מפלגתיים. בּקוֹבץ זה ניתן בּיטוּי מגוּבּש וּמרוּכּז למדי למתרחש בּהסתדרוּת. בּשער הקוֹבץ כּתוּב: הסתדרוּת הפּוֹעלים החקלאים. זאת היתה הפּעם הראשוֹנה שההסתדרוּת ראתה צוֹרך להוֹציא דבר ספרוּתי. הקוֹבץ יצא בּראשית הכּיבּוּש האנגלי. אי אפשר כּמעט להבין את ענין “אחדוּת-העבוֹדה”, שנוֹצרה לאחר זאת, וגם את “הפּוֹעל הצעיר”, שלא הצטרף לאיחוּד זה, ואת ההסתדרוּת הכּללית שנוֹסדה לאחר כּך – אי אפשר כּמעט להבין כּל זאת, בּלי לדעת מה שמדוּבּר בּקוֹבץ “בּעבוֹדה”. בּוֹ ניתנוּ, אוּלי בּפּעם הראשוֹנה,

בּצוּרה הרעיוֹנית, אוֹתם חילוּקי-הדעוֹת שכּבר היוּ קיימים בּמשך כּמה

וכמה שנים בּהסתדרוּת ואשר מצאוּ את בּיטוּים בּועידוֹת קוֹדמוֹת בּיהוּדה וּבגליל וּבשיחוֹת מענינוֹת מאד. כּל אלה מצאוּ את בּיטוּים בּקוֹבץ הזה.

וכאן צריך לספּר גם על “הבּלתי-מפלגתיים” שהיוּ בּאוֹתוֹ זמן. אשתמש פּה בּמוּשׂג “בּלתי-מפלגתי” לא בּמוּבן זה שהיתה רשימה של 1500 איש, שהלכוּ לבּחירוֹת מחוּץ למפלגוֹת. לבּלתי-מפלגתיים אלה קראוּ בלעג “מפלגת הבּלתי-מפלגתיים”. וזה לא היה בּלי יסוֹד. כּי הם לא היוּ בּלתי-מפלגתיים בּמוּבן הרגיל, כּלוֹמר, שהענינים שטיפּלוּ בּהן המפלגוֹת לא עִנינוּ אוֹתם. הם היוּ מעוּנינים מאד מאד בּכל הנעשה, היוּ מעוּנינים בּחיי ההסתדרוּת והיוּ להם דעוֹת תקיפוֹת למדי בּיחס לכל אלה, אף נלחמוּ על דעוֹתיהם. אבל הם היוּ בּלתי-מפלגתיים בּמוּבן זה שהם, בּהכּרה גמוּרה, לא הצטרפוּ למפלגוֹת, ואפילוּ אם היוּ, בּמוּבנים ידוּעים, קרוֹבים למפלגה אחת אוֹ לשניה, מתוֹך שהאמינוּ בּחשיבוּת ההסתדרוּת, מתוֹך שתבעוּ בּתוֹקף את

איחוּד הפּוֹעלים.

קרוֹב לסוֹפה של המלחמה, לאחר כּיבּוּש מחציתה הדרוֹמית של הארץ על ידי צבאות בּנוֹת הבּרית, נקראה ועידת פּוֹעלי יהוּדה. זוֹ היתה הועידה השביעית, והיא נתקיימה בּרחוֹבוֹת. בּה עמדוּ שאלוֹת גדוֹלוֹת מאד. בּה, למשל, נדוֹן ענין הגדוּד העברי. ואני מצטער מאד שחלק זה של הועידה לא נתפּרסם כּשם שפּוּרסמוּ חלקים אחרים של הועידה, כּגון סקירה על מה שההסתדרוּת פּעלה בּשנוֹת המלחמה, ויכּוּח על העבוֹדה התרבּוּתית, ויכּוּח

על מה שצריכה להיוֹת ההסתדרוּת בּכלל, וכן גם המאמר “לקראת הימים הבּאים”, שזה היה נאוּם בּאוֹתה הועידה. הועידה הזאת פּוֹתחת לפנינוּ אשנב לראוֹת איך פּעלה אז המחשבה בּציבּוּר הפּוֹעלים.

אקרא לכם מלים אחדוֹת מן הפּתיחה של הקוֹבץ “בּעבוֹדה”, כּדי להבין קצת את הלָך-הרוּח של אלה שטיפּלוּ בסידוּרוֹ. וּפה ניתן גם מוּשׂג על ועידוֹת ההסתדרוּת ועל התפקיד החברתי שהן מילאוּ בּאוֹתוֹ הזמן:

"לא לשם ספרוּת נתכּנסנוּ הנה (בּין המשתתפים לא היה אף אדם אחד שקוֹדם נחשב לסוֹפר. בּ. כּ.), לשם חיים. לא תביעוֹת וּצרכים שבּספרוּת, כּי אם תביעוֹת וּצרכים שבּחיים הביאוּנוּ הלוֹם.

מימים ימימה נוֹהגים אנוּ להתכּנס לשׂיחת רעים (זוֹהי ההגדרה של ועידוֹת ההסתדרוּת. בּ.כּ.). מראשית יצירתה של ההסתדרוּת ניתנה לנוּ האפשרוּת של פּגישה כּללית לכל החיים בּעבוֹדה (זאת אוֹמרת שכּל זמן שלא היתה הסתדרוּת קיימת היוּ פּגישוֹת של קבוּצוֹת שוֹנוֹת וגוּפים שוֹנים. אבל האפשרוּת שכּל החיים בּעבוֹדה יפּגשו בּועידה – זה ניתן על ידי ההסתדרוּת. בּ. כּ.). מפּעם לפעם נתנוּ לנוּ הועידוֹת הכּלליוֹת ימים של גילוּי-מחשבה, של התוָית מעשׂים, של שׂיחת-אוֹמן, של בּירוּר נתיבוֹת וכוֹחוֹת. וּבמשך הזמן בּאה המשאָלה להמשיך את חיי הועידה, את שׂיחת הרעים ואת בּירוּר המעשׂים גם לאחר נעילתה".

וּבכן, השאיפה הספרוּתית של הקוֹבץ הזה היתה, בּעצם, להמשיך אוֹתם החיים המשוּתפים של כּל פּוֹעלי ארץ-ישׂראל בּין ועידה לועידה. בּקוֹבץ השתתפוּ רק האנשים שהיוּ בּיהוּדה, כּי הגליל טרם נכבּש והיוּ געגוּעים רבּים לאחים שנמצאוּ מעֵבר לגבוּל: “ניגשנוּ להתחלה בּאויר המיוּחד של הימים האלה. בּאין יוֹדע מי ימשיך”.

אלה אשר עשׂוּ את הקוֹבץ הזה רוּבּם הלכוּ גם לגדוּד: “ויֹוצא הנסיוֹן הראשוֹן מעוּט-הדמוּת. חסר, חסר בּוֹ הרבּה. ענינים, אנשים. יוֹדעים אנוּ, אין בּוֹ כּדי לספּק את חזוֹן הלב. אוּלי חטאנוּ לעצם הדבר, בּהקדימנוּ אוֹתוֹ לפני זמנוֹ. אוּלם רוּח האנשים הקרוֹבים, החסרים אתנוּ כּיוֹם הזה, תעמוֹד לנוּ לזכוּתנוּ”.

האיש העיקרי שהיה חסר בּאוֹתוֹ הזמן, וּבפרט לחוּג של עוֹרכי הקוֹבץ, היה א. ד. גוֹרדוֹן, אשר נחשב להם למשוּתף בּכמה וכמה דרכי מחשבה. והאנשים הללוּ האמינוּ שמחר-מחרתים תבוֹא הפּגישה ותביא להרמת הדגל.

לא רבּים יוֹדעים שא. ד. גוֹרדוֹן היה בּלתי-מפלגתי – אדם אשר נחשב בּארץ אוּלי לנציג היוֹתר מוּסמך, נאמר, של “הפּוֹעל הצעיר”. האמת היא שא. ד. גוֹרדוֹן היה ב“הפּוֹעל הצעיר” בּזמן הראשוֹן להיוסדוֹ. כּאשר אני בּאתי לארץ הוּא כּבר היה בּלתי-מפלגתי. בּמידה שנתקלנוּ בּמפלגוֹת בּאי-רצוֹן מההסתדרוּת, היה א. ד. גוֹרדוֹן שייך לאוֹתה הקבוּצה אשר נלחמה נגד זה.

יצירת “המשבּיר” – שהיה המפעל הכּלכּלי הראשוֹן של ההסתדרוּת, שנוֹצר לא כּאגוּדה צרכּנית בּמוּבן המקוּבּל, אלא מתוֹך מחשבה הסתדרוּתית ליצוֹר מנוֹף כּלכּלי כּנגד היוֹקר והספסרוּת, – יצירה זו של “המַשבּיר” נתקלה בּאינטרסים של הקבוּצוֹת הראשוֹנוֹת. הקבוּצוֹת יכלוּ

בּזמן המלחמה למכּוֹר תבוּאתן בּמחירים גבוֹהים. וזאת הפּעם הראשוֹנה

שהקבוּצוֹת היוּ יכוֹלוֹת לגמוֹר את השנה במאזן חיוּבי וטוֹב. היה זה דבר לא פּחוּת-ערך. והנה אוֹתם חברי ההסתדרוּת שיצרוּ את “המשבּיר” דרשוּ מהקבוּצוֹת שלא יהנוּ מהיקרוּת וימכּרוּ את החיטים בּמחירים הקוֹדמים. והיה סכסוּך לא קטן בּענין זה. בּמשלחת הראשוֹנה שהלכה מכּנרת לדגניה לדרוֹש מדגניה השתתפוּת בהקמת “המשבּיר” היה גם גוֹרדוֹן.

הקבוּצה הזאת של הבּלתי-מפלגתיים, אשר דרשה מן ההסתדרוּת כּמה וכמה דברים, כּגוֹן פּעוּלה תרבּוּתית בּהסתדרוּת, בּמידה שגדלה יותר השפּעתה, והציבּוּר התחיל לקבּל את הרעיוֹנוֹת הללוּ על עתיד ההסתדרוּת, נתקלה בּהתנגדוּת מצד חברים – חברים בּתוֹך הקבוּצה אוֹ חברים אחרים, שהיוּ קרוֹבים לה בּרוּח. והועידה השביעית בּיהוּדה היא אשר נתנה את הבּיטוּי הראשוֹן להתנגשוּת זוֹ שהיתה קיימת בּפנים.

ואעמוֹד על תפקידוֹ של אליעזר יפה בּאוֹתוֹ זמן בּהסתדרוּת. אליעזר יפה בּא מאמריקה כּחלוּץ אקטיבי. זה לא היה דבר רגיל. אוּלי היוּ כּמה אנשים כּאלה, אבל הם לא נענוּ לדרישוֹת של תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ. והוּא, שבּא כּחקלאי משוּבּח, בּעל השׂכּלה חקלאית, שידע

מכוֹנאוּת והיה בּעל כּוֹח פּנימי, שלא היה אצל שוּם אדם מאתנוּ, נכנס ל“הפּוֹעל הצעיר”, כּפי שהסבּיר לי את זאת, בּדבריו: אני הייתי בּאמריקה חבר ההסתדרוּת הציוֹנית, ואני תמיד בּפּרינציפּ ציוֹני מאוּרגן. בּארץ-ישׂראל לא היתה שוּם מפלגה ציוֹנית מאוּרגנת, רק “הפּוֹעל הצעיר”. ומשוּם כּך נכנסתי אליה. קשה להבחין מה קדם למה. לחיים הציבּוּריים הוּא נכנס לא דרך המפלגה, אלא דרך ההסתדרוּת.

אליעזר יפה לא היה בּין יוֹצרי ההסתדרוּת. אני זוֹכר שהוּא היה עוֹלה חדש בּשעה שנוֹצרה ההסתדרוּת, ואני הראיתי לוֹ את עמק הירדן. אבל הוּא נכנס לחיי הגליל, נכנס לחיי כּנרת, וּבועידה השניה בּגליל, ואוּלי בּשלישית, הוּא נבחר למרכּז החקלאי.

תפקידוֹ של אליעזר יפה בּמרכּז החקלאי היה כּבּיר! איש מאתנוּ לא היה עסקן ציבּוּרי למעשה. כּל אחד מאתנוּ עבד את יוֹמוֹ החקלאי. כּל אחד צריך היה להיאָבק על קיוּמוֹ. רק בועידה הרביעית בּיהוּדה קיבּלו החלטה מיוּחדת שדוֹרשים אוֹ מציעים למרכּז, שימַנה מזכּיר בשׂכר. כּשרוֹנוֹ הארגוּני של אליעזר יפה היה גדוֹל מאד. הוּא הכניס להסתדרוּת החקלאית, קוֹדם כּל, כּשרוֹן ארגוּני ממדרגה גבוֹהה מאד, הבנה משקית וטכנית גבוֹהה. וּמה שעשׂינוּ אחר כּך בּ“סוֹלל-בּוֹנה” – הוּא עשה את זה קוֹדם בּמרכּז החקלאי. בּשם ההסתדרוּת החקלאית בּגליל הוּא קיבּל בּקבּלנוּת את יבּוּש הבּיצה בּקרבת כּנרת והעסיק בּעבוֹדה זוֹ את ציבּוּר הפּוֹעלים בּגליל, והוּא הפך את ההסתדרוּת למשהוּ אחר לגמרי.

אליעזר יפה (וזה מענין מאד!) בּהשקפוֹתיו הכּלליוֹת הוּשפּע מאד מהשקפוֹת אנרכיסטיוֹת אמריקניוֹת. וּבדבריו אחר כּך אמנם היוּ הרבּה מוֹמנטים המזכּירים את דברי האנרכיסטים. ויחד עם זה תבע משמעת חמוּרה בּיוֹתר. יש אשר אנשים מוֹצאים איזה מין קשר וזיקה בּין ענינים לגמרי מנוּגדים. כּל אחד ידע בּאיזוֹ מידה היה אליעזר יפה אינדיבידוּאַליסט קיצוֹני. אבל כּמאַרגן עבוֹדה וּמנהל עבוֹדה היה דוֹרש משמעת קיצוֹנית.

קוֹדם כּל, הוּא הפך את ההסתדרוּת להסתדרוּת. כּלומר, מדָבָר רוֹפף – לארגוּן חזק עם תשלוּם מסים. איש מאתנוּ לא הבין מה זה תשלוּם מסים ולא היה מסוּגל לגבּוֹת אוֹתם. הוּא הראשוֹן אשר הכניס מזכּירוּת בּשׂכר, הנהלת-חשבּוֹנוֹת מסוּדרת וקבּלנוּת של פּוֹעלים. והוּא

גם ניהל את השביתה השניה בּגדלה והמזעזעת בּארץ – את שביתת סֶגֶ’רה – נגד אגוּדת הנטעים, שביתה בּעד מאה אחוּזים של עבוֹדה עברית. והוּא כּתב אז פּרוֹקלמציוֹת כּל כּך קיצוֹניוֹת, ש“הפּוֹעל הצעיר” לא היה מוּכן להדפּיס אוֹתן, והוּא היה מפרסם אוֹתן בּ“האחדוּת” של “פּוֹעלי-ציוֹן”.

וקרה אתוֹ מה שקוֹרה אצל רבּים מאתנוּ: יש מצבי-רוּח מתחלפים וּפעם אתה נוֹאש מהציבּוּר. אליעזר יפה, אשר כּוּלוֹ היה נתוּן להסתדרוּת החקלאית ואשר היה רק חבר פוֹרמַלי בּמפלגתוֹ, עבר ליהוּדה, וכאן נעשה כּוּלוֹ איש-מפלגה. הוּא נכנס בּמידה כּזאת לעבוֹדת מפלגתוֹ, שכּאשר ניגש להוֹציא את חוֹברוֹת “גן-הירק” עשה זאת בּהוֹצאת מפלגתוֹ.

היוּ נסיוֹנוֹת גם קוֹדם-לכן להוֹצאת חוֹברוֹת בּעניני חקלאוּת. מנשה מאירוֹביץ הוֹציא קבצים אחדים של “החקלאי היהוּדי”; אליעזר בּן-יהוּדה גם כּן ניסה להוֹציא תוֹספת חקלאית ל“הצבי”. אבל הנסיוֹנוֹת ההם לא החזיקוּ מעמד.

אליעזר יפה, איש המרכּז החקלאי, כּאשר הלך להקים בּמה לענין גידוּל ירקוֹת בּארץ, לא פּנה למרכּז החקלאי, כּי אם עשׂה את זה בּמפלגתוֹ. וזה לא היה מוּבן לחבריו, אשר עבדוּ אתוֹ יחד. בּאוֹתה ועידה שביעית, אשר העלתה בּאוֹפן חמוּר את הבּעיה: מה זאת ההסתדרוּת, וטענה שמַגבּילים את ההסתדרוּת ולא נוֹתנים לה לחיוֹת את חייה – יצא אליעזר יפה, שהיה מגדוֹלי ההסתדרוּת, וטען נגד הבּיקוֹרת הזאת.

יִקרה לפעמים קרוֹבוֹת שאנשים מזדמנים לא בּמחנה הזה שהוּא טבעי בּשבילם; לכן מענין הוּא שחבר המרכּז החקלאי, שהיה נאמן ל“הפּוֹעל הצעיר”, שקוֹלניק, הוּא שקרא דין-וחשבּוֹן על מצב ההסתדרוּת, והוּא, כּאיש מפלגה בּהסתדרוּת, גילה בּצוּרה מרוּסנת, מאד זהירה, את הקוֹשי הנפשי של החבר בּהסתדרוּת, את הקוֹשי של הכּפילוּת הזאת:

"וּפה אנוּ מגיעים לנקוּדת-הכּאב של ההסתדרוּת. ההסתדרוּת

מוּרכּבת משלוֹשה שוּתפים המאוּחדים בּרעיוֹן אחד, והנבדלים בּאמצעים

וּבאפני הוֹצאת הרעיוֹן לפוֹעל. השוּתפים האלה נמצאים תמיד בּמצב ער מאד, המביא אוֹתם לידי התחרוּת הדדית בּכל עבוֹדה וגם בּהשתתפוּתם בּתוֹך ההסתדרוּת, וּכאילוּ אין אחד קם אלא בּנפילתוֹ של השני; ועל ידי מצב זה אין ההסתדרוּת בּבחינת תערוֹבת חימית, כּי אם פיזיקלית, שאֶלֶמֶנטֶיהָ אינם מתמזגים ועלוּלים להיפּרד.

וּמתוֹך כּך אין ההסתדרוּת יכוֹלה בּשוּם שאלה רצינית בּתוֹר חטיבה מיוּחדת מבּלי לחשוֹש, שמא היא דוֹרכת על ידי זה על כּף רגלוֹ של שוּתף זה אוֹ אחר. היא מוּכרחה להיוֹת בּמצב של עֵרנוּת חוֹלנית כּזאת שבּמציאוּתה אי אפשרית עבוֹדה יצירתית. ואם היא הוֹלכת למרוֹת הכּל בּדרכּה – צפוּיה לה סכּנת פּירוּד ואין לה אוֹתוֹ החוֹזק והבּטחוֹן הדרוּש ליצירה ולעבוֹדה חפשית. בּין כּה וכה ועבוֹדתנוּ סוֹבלת ונעכּבת".

שקוֹלניק, כּחבר המפלגה, עשה כּל מה שהמפלגה דרשה ממנוּ, בּויכּוּח הגן עליה. אבל אגב אוּרחא, בּמסירת דין-וחשבּוֹן, גילה את מצב-הרוּח השׂוֹרר בּהסתדרוּת. והיוּ בּלתי-מפלגתיים אחרים, אשר הצטרפוּ מחוּגים שוֹנים – בּיניהם גם חברים נאמנים למפלגוֹת, אבל שהגיעוּ להכּרה זוֹ והביאוּ אוֹתה לידי בּיטוּי. מכּיון שהקוֹבץ “בּעבודה” אינוֹ מצוּי,

וגם משוּם שבּשוּם הוֹצאה אחרת לא בּאוּ הדברים שנאמרוּ בּועידה ההיא, אקרא לכם דברים של זקני פּוֹעלים, אשר הצטרפוּ לתפישׂה הזאת וגם של צעירים וּצעירוֹת. בּזה קטע מאת אחד מזקני הפּוֹעלים:

"שפּירא י. יש מדגישים כּי ההסתדרוּת צריכה להיוֹת אך ורק פּרוֹפֶסיוֹנַלית, ויש מוֹסיפים – גם ישוּבית. מתוֹך קיצוֹניוּת מפלגתית בּאים חברי המפלגוֹת ליטוֹל את נשמת ההסתדרוּת. המפלגוֹת רוֹצוֹת להיבּנוֹת מחוּרבּנה של ההסתדרוּת. לפנינוּ עוֹמדוֹת שאלוֹת ישוּביוֹת

חדשוֹת ואין אנוּ רוֹצים להתכּווץ אל המטבּח בּשעה שאפקים רחבים נפתחים לפנינוּ. אנוּ כּוּלנוּ כּאחד צריכים לשאוֹף שההסתדרוּת תקיף את כּל הכּוֹח העוֹבד. כּל מפלגה לעצמה מוֹציאה אוֹרגן, האוֹרגן איננוּ חי הנוֹשא את עצמוֹ בּלי תמיכה מן הצד. ועל ידי הכּוֹח המאוּחד של כּל ציבּוּר הפּוֹעלים יכוֹל היה להיבּרא אוֹרגן משוּתף חי ונוֹשׂא את עצמוֹ, שכּוֹח השפּעתוֹ תהיה גדוֹלה בּכל השׂדרוֹת. למה נבזבּז כּוֹחוֹתינוּ לחינם? אין אף אחד מאתנוּ כּוֹפר בּסיסמה של כּיבּוּש העבוֹדה ואנוּ כּוּלנוּ סוֹציאַליסטים,

לוֹחמים בּעד קיוּמנוּ, נלחמים בּמנַצלים, בּעד המנוּצלים, כּי בּעד עצמנוּ

אנוּ נלחמים. עבוֹדתנוּ המשוּתפת לכוּלנוּ היא: להביא את הפּוֹעל שׂכיר-היוֹם למדרגת עוֹבד. ענין הקבוּצוֹת הוּא ענין ישוּבי-מדיני-חקלאי. זאת היא הפּוֹליטיקה הלאוּמית שלנוּ. לא פּירוּרים פּירוּרים עלינוּ להוֹפיע, כּי אם בּתוֹר ציבּוּר מאוּרגן. ההסתדרוּת מקיפה את כּל שאלוֹת החיים המשוּתפים של העוֹבד. ההסתדרוּת צריכה ליצוֹר אוֹרגן משוּתף לכוּלנוּ".

כּך דיבּר אדם אשר היה מן החקלאים הראשוֹנים בּיהוּדה והגליל, כּבר היה מתישב בּסג’רה אצל יק“א והיה חבר בּקבוּצה הראשוֹנה בּ”הפּוֹעל הצעיר“. כּעת הוּא מתישב בּתל-עדשים – יוסף שפּירא. זהוּ גיסוֹ של יוֹסף ויתקין. ואשתוֹ היא שׂרה ויתקין – אחת החלוּצוֹת הראשוֹנוֹת בּארץ, שעברה דרך ארוּכּה מאד של אריסוּת בּסג’רה אצל יק”א וחיים בּקבוּצה וחיים בּמוֹשב.

אוֹ אקרא לכם מדברי שוֹשנה בּוֹגן. היא בּאה לארץ מעיירה אחת פּטריקוֹב בּסביבוֹת מינסק. היוּ עיירוֹת שנתנוּ עליה חלוּצית בּימי העליה השניה, כּמוֹ פּלוֹנסק, שהגיעוּ משם 20–15 איש, וּכמוֹ בְּרֶסְטֶצְ’קָה; אוֹ קאלאראש, כּלוֹמר, מין פּינה

נידחת. ישׂראל גלעדי וּמֶנדל פּוֹרטוּגלי – ממיסדי “השוֹמר”, הם מאוֹתה העיירה בּבֶּסַרַבּיה; אוֹ העירה רוֹמְנִי, שנתנה קבוּצת חברים חשוּבה, אוֹ עיירה זוֹ פּטריקוֹב, שהיתה עיירה ציוֹנית שהיה שכיח בּה דיבּוּר עברי, עיירה ציוֹנית נפלאה!

(בּסביבה ההיא היה סוֹפר עברי אחד. שמו היה יוֹסף חיים דוֹרוֹשקוֹ. האיש הזה היה משוּתק אוֹ נכה-רגלים. על כּל פּנים, שכב כּל ימיו בּמיטה. והיוּ בּוֹ, כּנראה, סגוּלוֹת אנוֹשיוֹת חשוּבוֹת מאד, והוּא

חלם על שינוּי רדיקלי בּחינוּך. זה היה בּעצם הזמן של אוּגנדה ואידישיזם. היה איש עני. והשפּעתוֹ גדלה מאד, ונוֹצר מעין ארגוּן, ואנשים תמכוּ בּוֹ מרחוֹק. כּלוֹמר, נמצאוּ אנשים אשר אהדוּ את שאיפוֹתיו. וגם סוֹפר עברי – זלמן אֶפּשטיין – נרתם בּעגלה של דוֹרוֹשקוֹ. בּזה שבּעיירוֹת אחדוֹת כּמו קַלינקוֹביץ' או פּטריקוֹב גדל נוֹער ציוֹני – היתה השפּעת דוֹרוֹשקוֹ. לפני זמן-מה הדפּיס וייצמן, אשר גם כּן היה תחת השפּעתוֹ, רשימה קטנה עליו. והוא כּתב עליו בּרגש גדוֹל, כּמו על קדוֹש, על אישיוּת גדוֹלה).

מהעיירה הזאת בּאוּ אנשים די חביבים ונכבּדים. אזכּיר את רוֹזה פרידמן – אחת הנשים המענינוֹת מאד בּארץ. מאוֹתה העיירה בּאה שוֹשנה בּוֹגן, נערה צעירה, בּגיל 15. מוּבן שילדה כּזאת הוּטל עליה לכרוֹע תחת הסבל הזה והבּדידוּת והיתמוּת שבּארץ. היא עבדה בּפרדסוֹ של אחד האכּרים הזקנים בּארץ, אדם אשר התיחס אלינוּ בּלעג. אבל בּה היתה אש נפשית גדוֹלה מאד, היא היתה אישיוּת מקוֹרית מאד, והיא חיתה את חיי ארץ-ישׂראל בּאינטנסיביוּת הגדוֹלה בּיותר.

אז לא היה “נוֹער עוֹבד” ו“המחנוֹת העוֹלים” ו“גוֹרדוֹניה”. והיא הגיעה לארץ בּגיל של השכבה הבּינוֹנית. עליית ילדה יחידה לארץ-ישׂראל בּגיל זה לא היתה רק תוֹצאה של התלהבוּת רגעית, אלא היה בּה משהו מן “זַ’אנה ד’אַרק”, מין נפש נשית כּזאת, אשר האשה שבּה התלכּדה בּאישיוּתה. אוּלי גם לא היוּ לה כּל כּשרוֹנוֹת. אבל הלהט הנפשי שלה והטוֹהר והדבֵקוּת רק בּנעלה והנשגב שיש בּחיים הפליאוּ מאד. אוּלי רבּים עברוּ על פּניה מתוֹך זלזוּל. אבל היא חיתה את חיי הרוּח של ארץ-ישׂראל והיא חיתה בּין אנשים שוֹנים ממנה בּגילם. בּיני וּבין א.ד. גוֹרדוֹן ואליעזר יפה. גוֹרלה היה כּזה שיחסה לתנ"ך, אוֹ להרצל, אוֹ לאיחוּד או להסתדרוּת החקלאית ולעבוֹדה – כּל אלה מילאוּ את כּל נפשה.

כּאשר בּא רעיוֹן הגדוּד היתה מן הנלהבוֹת בּיוֹתר לגדוּד.

חשבוּ שתקוּם פּלוּגת חברוֹת. וזה בּטל. ואז בּאה ריאַקציה גדוֹלה מאד בּחייה ויאוּש. בּגדוּד קיבּלנוּ את הידיעה שהנערה הזאת, בּהיוֹתה בּת עשרים, התאַבּדה. ואני רוֹצה להביא קטע מדבריה בּועידת רחוֹבוֹת, ממה שניסתה לספּר לדוֹר הצעיר:

"המטרה העיקרית של ההסתדרוּת היא העבוֹדה החקלאית, אוּלם קוֹדמת לה התפּתחוּת עצמיוּתנוּ. הזכּירוּ לגנאי כּי התביעה שההסתדרוּת תמלא היא תביעת אלה שעדיין לא הספּיקוּ להתבּשל וּלהיכּנס אל אחת מן המפלגוֹת (זאת אוֹמרת, את הקמת ההסתדרוּת תוֹבעים אלה אשר אינם נמצאים בּתוֹך המפלגוֹת. בּ. כּ.).

אני הנני אחת מאלה. בּבוֹאי לארץ חשבתי למצוֹא חברה אחת שלמה ויפה שבּה אתפּתח. וּמצאתי פּינוֹת. ולא הבינוֹתי למה זה צריכה האמת להצטמצם דוקא בּפינוֹת קטנוֹת. ונוֹכחתי כּי משתדלים גם להאפיל על האמת. וכל זה בּא בּזכוּת הזכרוֹנוֹת המשוּתפים בּלבד. ואני שאלתי את עצמי, האם בּזכוּת הערכת זכרוֹנוֹת אנוּ חיים? את הזכרוֹנוֹת היפים נכבּד ונעריך, אוּלם אנוּ הן חיים מבקשים. לא רחוֹק היה כּי גם אני איסחף, והרבּה זמן הייתי נבוּכה. אוּלם כּוֹחי עמד לי והצילני, ואת עצמיוּתי ואת החיים מצאתי בּתוֹך ההסתדרוּת. הזכּירוּ פּה את האלמנטים הצעירים הבּאים מחוּץ-לארץ בּטרם הספּיקוּ להיכּנס אל אחת המפלגוֹת. כּן, את אלה צריך לקחת היטב בּחשבּוֹן. הם צריכים למצוֹא בּמקוֹם המפלגוֹת הסתדרוּת שלמה, שתתן מקוֹם להתפּתחוּת עצמית בּתוֹך העבוֹדה החקלאית" (“בּעבוֹדה”, עמוּד 28).

חבר אחד אמר בּועידה הזאת: "המפלגתיים טוֹעים טעוּת יסוֹדית בּחשבם כּי הבּלתי-מפלגתיים רוֹצים בּבמה מיוּחדת בּפני עצמם. אין אנוּ אלא מתיחסים בּיחס ישר אל ההסתדרוּת. אנוּ חוֹשבים כּי רק בּתוֹכה נוּכל לגַשם את מיטב שאיפוֹתינוּ ויש נקוּדה מרכּזת את כּוּלנוּ יחד. אנוּ מכּחישים לגמרי בּנקוּדת הפּירוּד בּינינוּ, איננוּ רוֹאים אוֹתה בּחיים

וּבמעשה. הנקוּדה המרכּזית היא יצירת עבוֹדה פּרוֹדוּקטיבית. רעיוֹן

העבוֹדה איננוּ יצירת המפלגה" (סֶגַלוֹב. “בּעבוֹדה”, עמוּד 39).

אוֹ, למשל, דברי דויד יפה, עוֹרך “השׂדה”, אחיו של אליעזר יפה. הוּא היה אז בּלתי-מפלגתי.

"המפלגוֹת רוֹצוֹת להטבּיע את חוֹתמן על ההסתדרוּת,

וּבמעשׂה שוּם מפלגה אינה יכוֹלה להראוֹת על פּעוּלוֹתיה המיוּחדוֹת לה בּארץ. “פּוֹעלי-ציוֹן” פּה בּארץ הם לאוּמיים כּ“הפּוֹעל הצעיר”.

ו“הפּוֹעל הצעיר” סוֹציאלי כּ“פוֹעלי-ציוֹן”. המלחמה היא בּתיאוֹריה ולא בּמעשׂה. וּמתוֹך כּך שׂוֹררת התחרוּת עזה, שׂנאה וקנאה. המעשׂים הם אחרים וּמעטים, והגוֹרם למחלוֹקת: מי יהיוּ העוֹשׂים

והמעשׂים? וּמתוֹך כּך, בּשעה שעוֹמדים בּפני סידוּר קבוּצה, מתחילוֹת

המפלגוֹת לרוּץ זוֹ מצד זה ואלה מעֵבר מזה, וכל אחת מהמפלגוֹת רוֹצוֹת לתפּוֹס את המקוֹם. אנוּ צריכים לקבּוֹע את ההסתדרוּת בתוֹר בּא-כּוֹח שלנוּ, בּתוֹר הסתדרוּת ישוּבית חקלאית מחנכת".

עכשיו אקרא לכם דברי מתנגדים. הנה אוֹמר חבר אחד:

“לא פּיללתי שהויכּוּחים יקבּלוּ מהלך כּזה. בּמקוֹם לשמוֹע הצעוֹת מעשׂיוֹת שוֹמעים תאניוֹת והשתפּכוּת הנפש. וחבל מאד! מה חוֹשבים הבּלתי-מפלגתיים, האם בּאמת רצוּי שחברי המפלגוֹת יעזבוּ את ההסתדרוּת? הדרך המשוּתפת היחידה שלנוּ היא של ההתאחדוּת הפּרוֹפסיונַליסטית, וּבשאלוֹת מעֵבר לזה יוֹבילוּ את ההסתדרוּת לידי הריסה” (נ. פרנקל. “בּעבודה”, עמוּד 40).

מי אמר את הדברים הללוּ? – נתן חפשי, שהיה אז חבר קנאי מאד של “הפּוֹעל הצעיר”. בּעצם הדרישה לחיים רוּחניים בּהסתדרוּת הוּא ראה ענין של הריסת ההסתדרוּת.

והנה חבר, גם כּן מפלגתי, אבל ממחנה שני:

"אני שוֹאל, מי הם אנחנוּ וּמי הם אַתם בּהסתדרוּת? ההסתדרוּת הננוּ כּוּלנוּ. אני מסכּים כּוּלי לדעתוֹ של

החבר פרנקל, אף על פּי שאנוּ בּני מפלגוֹת שוֹנוֹת. פּה דיבּרוּ על ההסתדרוּת בּתוֹר יצירה מקוֹרית. אנוּ הפּוֹעלים הבאנוּ אתנוּ את רעיוֹן

העבוֹדה וההסתדרוּת מחוּץ-לארץ. הסתדרוּיוֹת פּוֹעלים המאַחדוֹת בּני

מפלגוֹת שוֹנוֹת לשם אינטרסים משוּתפים קיימוֹת גם בחוּץ-לארץ. ההסתדרוּת נוֹצרה על ידי המפלגוֹת. מה רוֹצים הבּלתי-מפלגתיים מן המפלגוֹת? אני בּתוֹר מפלגתי קיצוֹני איני רוֹאה כּל התנגדוּת מצד המפלגה להסתדרוּת. מחפּשׂים נשמה בּהסתדרוּת, בּה בּשעה שההסתדרוּת צריכה להיוֹת אך ורק גוּף. עלינוּ לעבוֹד ולא להתמרמר, והעבוֹדה תביא לנו בּרכה (י. ויניק. “בּעבוֹדה”, עמוּד 41).

החבר אשר אמר את הדברים האלה הוּא יעקב ויניק, כּיוֹם אחד מחברי תל-עדשים.

עתה אביא משהוּ מדברי יבנאלי וּמשהוּ מדברי אליעזר יפה.

"יבנאלי: אין לי מה לאמוֹר היוֹם. חברַי הצעירים ממני אמרוּ יוֹתר ממה שאני יכוֹל להגיד. אנוּ קוֹראים לעבוֹדה משוֹתפת בּאשר האינטרסים שלנוּ הם בּאמת משוּתפים; משׂא-נפש אחד לכוּלנוּ ואנוּ קוֹראים את חברינוּ בּהסתדרוּת להתאַחד לשם משׂא-נפש זה. אין יסוֹד חיוּני למפלגוֹת, ולהסתדרוּת ישנוֹ. מה הן הסיסמאוֹת שלנוּ? קבוּצוֹת וּמוֹשבי-עוֹבדים. וכי כּאן יש חילוּקי-דעוֹת? התבּססוּתוֹ של הפּוֹעל העברי זוֹהי הפּרוֹגרמה שלנוּ, וּבמפלגה הסיסמה משמשת רק לצוֹרך מפלגתי. הפּוֹעל מתחנך בּמפלגה חינוּך בּלתי-רצוּי. ההפסד הוּא לא בּדעוֹת של המפלגה, כּי אם בּיחסה אל הציבּוּר. ההכּרה שמַה שעוֹשׂה כּל הציבּוּר הוּא חוּלין, וּמה שעוֹשׂה חלק מהציבּוּר – קוֹדש,

זוֹהי כּבר הכּרה מפסידה וּמפרידה. אם תרצוּ להבין את זה נוּכל להתאחד ולעבוֹד בּיחד. לא שוּתפים אנוּ בּתוֹך ההסתדרוּת. בּוֹ בּזמן שהועד

המרכּזי מוֹפיע כּלפי המשׂרד, בּכוֹח כּל הפּוֹעלים הוּא מוֹפיע, וּמה

מבטיח לנוּ הפּירוּד? חוּלשה ולא יוֹתר. ואנוּ

כּוּלנוּ שוֹאפים וּצריכים חיזוּק. ההסתדרוּת צריכה להקיף את כּל חיינוּ. היא בּאוּת-כּוֹח כּל הפּוֹעלים, והחברים הם עוֹבדים נאמנים של ההסתדרוּת" (“בּעבוֹדה”, עמוּד 38).

אליעזר יפה משתתף בויכּוּח הזה ואוֹמר: “כּל הויכּוּחים על אוֹדוֹת המפלגוֹת וההסתדרוּת הם מיוּתרים, לפי דעתי. לא צריך לבכּוֹת. צריך לעבוֹד ולעשוֹת. ואם ההסתדרוּת תעבוֹד, ממילא תרכּוֹש את יחס החברים. אמרוּ פּה כּי החברים אינם צריכים לחלק את עבוֹדתם להסתדרוּת ולמפלגה. זה לא נכוֹן. אני מעמיד את הפּרט, את האינדיבידוּאוּם בּמרכּז הכּל, ואיני רוֹצה להגדיר אוֹתוֹ. יחיה לוֹ איש איש לפי נטייתוֹ, ואז תיבּרא החברה הכי-צוֹדקת. נפש האדם היא פּלג זוֹרם. הפּרט הוּא יסוֹד עוֹלם, ויסוֹד העוול מתחיל תמיד בּיחוּסים ההדדיים בּין הפּרטים. אני נגד ניצוּלוֹ של הפּרט אפילוּ על ידי החברה כּוּלה. החברה אינה רשאית לתבּוֹע מן הפּרט שיתן לה יוֹתר משהוּא נוֹתן לעצמוֹ. לכל אדם יש יחוּסים עם קיבּוּצים שוֹנים. וּבאוֹתה שעה שאני חבר ההסתדרוּת אין היא יכוֹלה לבוֹא ולתבּוֹע שאתן בּתוֹכה מה שאני נוֹתן למפלגה. הפּרט נאמן על עצמוֹ ואם הוּא אינוֹ נוֹתן הרי שאין בּיכלתוֹ והרגשתוֹ לתת”. (“בּעבוֹדה”, עמוּד 39).

כּלוֹמר, השקפתוֹ של אליעזר יפה היתה: ההסתדרוּת – בּבקשה. אבל אוֹתה העבוֹדה שאני עוֹשׂה דרך המפלגה שלי – אינני יכוֹל לעשׂוֹת בּהסתדרוּת.

ההתנדבוּת לגדוּד העברי הארץ-ישׂראלי – יסוּדה של “אחדוּת-העבוֹדה”.

מהדברים האלה שהקראתי אפשר להבין כּי היתה זוֹ ועידה סוֹערת למדי, אשר בּה בּאוּ לידי התנגשוּת רצינית המגמוֹת של איחוּד – אוֹ של מילוּי ההסתדרוּת תוֹכן מלא –

והמגמוֹת שבּיקשוּ לשמוֹר על המצב הקיים של המפלגוֹת. בּהחלטה הראשוֹנה של הועידה יש כּבר הסבּרה של ״חוּג הענינים של ההסתדרוּת״ לא לפי התפיסה הקוֹדמת: ״א) עזרת חברים הדדית. ב) סידוּר כּל הענינים המשוּתפים לציבּוּר הפּוֹעלים, הכּלכּליים, הרוּחניים

והאזרחיים. ג) השתתפוּת בּעבוֹדה הישוּבית בּארץ״.

בּועידה הראשוֹנה דוּבּר על זה שדרוּש לפּוֹעלים בּארץ

מכשיר כּספּי שלהם. הסתפּקוּ בּויכּוּח בּעד קפּא״י ונגדוֹ, ״עצמאי״ ו״לא עצמאי״. אבל, למעשׂה, הדברים לא זזוּ. בּועידה ההיא המנוֹף הכּספּי שנוֹצר בּינתים וּכבר רכש לוֹ כּוֹח היה ״המשבּיר״. האדם אשר מסר לוֹ את אוֹנוֹ היה מאיר רוֹטבּרג. גם בּועידוֹת הגליל ויהוּדה דוּבּר על יצירת מוֹסד כּספּי עצמאי של פּוֹעלים. החלטת הועידה השביעית בּענין זה אוֹמרת:

״הועידה מקבּלת את הצעת הועדה המכוֹננת לועידה הכּללית של פּוֹעלי ארץ-ישׂראל (היתה ועדה כּזאת – משלוֹשת המרכּזים החקלאיים – שהתכּוונה לקרוֹא לועידת האיחוּד עוֹד בּימי המלחמה. וזה לא ניתן לה אז. אבל היא הספּיקה לחבּר פּרוֹגרמה של איחוּד. בּ. כּ.) בּדבר יצירת מוֹסד כּספּי מרכּזי לתנוּעת העבוֹדה בּארץ-ישׂראל בּשם

קרן העבוֹדה. על הועדה המכוֹננת לבחוֹר ועדה, אשר תתמסר ליסוּד קרן העבוֹדה״.

נשאר מאוֹתוֹ הזמן הכּרוּז של ״קרן העבוֹדה״ (״בּעבוֹדה״ עמוּד 129). והיוּ עוֹד דברי ספרוּת מענינים מסביב ל״קרן העבוֹדה״, שכּתב אוֹתם ש. לביא, אשר התענין בּשאלה זוֹ בּגליל. בּאחד המאמרים של אחד החברים בּענין ״קרן העבוֹדה״ יש הגדרה מענינת:

״הקרן הקימת נוֹצרה לשם גאוּלת האדמה לעם ישׂראל, קרן העבוֹדה – לשם גאוּלת האדם ושחרוּר העוֹבד בּאוּמתנוּ״

(ד. צירקין. קוֹבץ ״בּעבוֹדה״, עמוּד 93).

המפלגוֹת לא התיחסוּ בּאַהדה גדוֹלה לקרן העבוֹדה. לא ״פּוֹעלי-ציוֹן״, אשר חשבוּ שיש להם קפּא״י, וגם לא ״הפּוֹעל הצעיר״. וּבהחלטוֹת הועדה המכוֹננת הנזכּרת ישנה תכנית פּעוּלה שלמה של ״קרן העבוֹדה״. לא אתעכּב על זה, כּשם שלא אתעכּב על ענין הגדוּד. זה שלא נשאר לנוּ הויכּוּח הפּנימי בּתוֹך ציבּוּר הפּוֹעלים בּענין הגדוּד – אבידה

גדוֹלה היא. רק בּקוֹבץ ״בּעבוֹדה״ ניסינוּ לפרסם כּמה מכתבים של מחַייבי הגדוּד ושוֹלליו, בּיניהם מכתבים של צבי שץ, אשר יש ענין להאזין איך הם חיוּ את הדברים הללוּ. וכאשר המתנדבים הלכוּ לצבא הם סידרוּ מין כּינוּס של פּרידה מחברי ההסתדרוּת שנשארוּ בּארץ (בּתמוּז תרע״ח). ואז רעיוֹן קרן העבוֹדה היה כּל כּך יקר להם, שהם החליטוּ כּי החברים אשר בּגדוּד מוֹסיפים לשלם את מס חבר ההסתדרוּת וקוֹבעים תשלוּמים ל״קרן העבוֹדה״.

בּאוֹתה אסיפת חברים נתקבּלוּ החלטוֹת לדרוֹש מאת ההסתדרוּת לדאוֹג לעבוֹדה לפּוֹעלוֹת, לטפּל בּעניני תימנים, ועוֹד החלטה

אחת מענינת – על יֶרח הלימוּדים:

״האסיפה רוֹאה חוֹבה להמשיך את העבוֹדה התרבּוּתית גם בּגדוּד וגם בּעבוֹדה. בּאפשרוּת הראשוֹנה לסַדר בּארץ ״יֶרח

לימוּדים״.

בּגילוּי-דעת מיוּחד הבּיע כּינוּס החברים את הכּרתוֹ ״כּי העבוֹדה של הפּוֹעל בּתוֹך הארץ וההתנדבוּת למלחמה לשם שחרוּר הארץ – שני גילוּיים הם של שאיפה אחת חיה, שאיפת הגאוּלה״.

הועידה בּיהוּדה נגמרה בּהכּרה מחוּדשת של כּוֹחה הפּנימי, עד כּדי כּך שבּזמן שבּאה לארץ המשלחת הציוֹנית הראשוֹנה אחרי המלחמה, זוֹ שנקראה ״ועד הצירים״, עם וייצמן בּראשה, פּנוּ הפּוֹעלים אליה בּתזכּיר, וּבפּנִיה הזאת דיבּר המרכּז החקלאי בּלשוֹן אחרת מאשר קוֹדם. בּה ניתנה הכרקטריסטיקה הרשמית של ההסתדרוּת.

״הסתדרוּת הפּוֹעלים החקלאיים בּיהוּדה מקיפה וּמאחדת את כּל הפּוֹעלים והפּוֹעלוֹת, בּלי הבדל דעה וּמפלגה. עצם תעוּדת ההסתדרוּת היא – לאַחד את ציבּוּר הפּוֹעלים על יסוֹד של עניניו החיוּניים וּשאיפוֹתיו המשוּתפוֹת. ההסתדרוּת מנהלת את העזרה ההדדית של ציבּוּר הפּוֹעלים, את עניניו הכּלכּליים, הרוּחניים והחברתיים המשוּתפים, את המשׂא-וּמתן עם נוֹתני-העבוֹדה, וּמגַשמת את בּאוּת-הכּוֹח של ציבּוּר הפּוֹעלים כּלפּי ההסתדרוּת הציוֹנית וּמוֹסדוֹתיה וּכלפּי הישוּב

הארץ-ישׂראלי״.

וההסתדרוּת הוֹפיעה כּבר, לא בּשיתוּף עם מישהוּ אוֹ

בּחברוּת עם מישהוּ, כּי אם כּנציגוּת המוּסמכת של פּוֹעלי ארץ-ישׂראל.

אוּלם זה היה מצד הפּרוֹגרמה. עדיין לא מצד הכּוֹח. כּי מצד הכּוֹח המשיכוּ המפלגוֹת את החיים שלהן. וכל פּעוּלה אשר ראוּ בּה ענין לעצמן אוֹ אפשרוּת לעשׂוֹתה בּעצמן, אם בּכלכּלה ואם בּהתישבוּת או בּטיפּוּל בּעניני פּוֹעלים – הן המשיכוּ לעסוק בּזה לבדן.

מצד אחד היתה קיימת ועדה להכין ועידה כּללית של פּוֹעלי ארץ-ישׂראל וחבריה היוּ גם בּגדוּד. וּמצד שני, בּא לארץ זרם חדש של לגיוֹנרים יהוּדים מאמריקה וּמאנגליה. הלגיוֹנרים מאנגליה לא היוּ מתנדבים, אלא הוּטל עליהם הגיוּס בּכוֹח הממשלה האנגלית. הלגיוֹנרים מאמריקה בּאוּ אל הלגיוֹן בּהתנדבוּת וּבהתלהבוּת. היוּ בּיניהם חברים שחיכּוּ לעליה חלוּצית, בּשבילם היה הגדוּד צוּרה של פּגישה עם ארץ-ישׂראל. אוֹתה שעה התחילה רק התסיסה הגדוֹלה – תסיסת האיחוּד.

בּין האנשים שבּאוּ יחד עם הלגיוֹנרים מאמריקה היתה קבוּצה שלמה של ארץ-ישׂראליים – עוֹזבי הארץ וגוֹלי הארץ – אשר חזרוּ עתה אליה. בּיניהם היוּ גם בּן-צבי וּבן-גוּריוֹן. בּן-גוּריוֹן עד צאתוֹ מן הארץ היה חבר פּעיל מאד בּ״פוֹעלי-ציוֹן״, אם כּי בּמוּשׂגיו, בּיחס לרגש הכּלליוּת – בּיקר קשה כּמה מוּשׂגים מקוּבּלים בּמפלגתוֹ ותבע מחבריו תמיד העזה לדברים גדוֹלים. הוּא היה עברי קנאי, בּלי כּל היסוּסים, מהיוֹם הראשוֹן שבּא לארץ. מתוֹך כּך היה בּא בּביקוֹרת קשה למנהיגי ״פּוֹעלי-ציוֹן״ בּארץ-ישׂראל. בּאמריקה ראוּ אוֹתוֹ כּקנאי ארץ-ישׂראלי. כּלוֹמר, כּאדם שלא מן הישוּב. הוּא חי בּאמריקה שנים אחדוֹת, ושם הוֹציא יחד עם בּן-צבי ספר על ידיעת ארץ-ישׂראל בּאידיש, ספר גדוֹל שהיה לכבוֹד וּלגאוה למפלגת ״פּוֹעלי-ציוֹן״ בּאמריקה. אבל, כּנראה, לא ראה בּן-גוּריוֹן את עצמוֹ כּחבר המפלגה שחי את חייה הרגילים, אלא היה בּיניהם כּ״חתיכת ארץ-ישׂראל״. נזדמן לי תיאוּר אחד איך נפרדוּ בּאמריקה מבּן-גוּריוֹן ואיך הדהים אוֹתם המרחק העצוּם שבּין בּן-גוּריוֹן העברי וּתנוּעת ״פּוֹעלי-ציוֹן״ בּאמריקה.

עם בּן-גוּריוֹן עד צאתוֹ לאמריקה לא נפגשתי בּארץ מתוֹך איחוּד נפשי גדוֹל. פּעם הלכנוּ יחד בּרגל ליפוֹ – ולא הגענוּ לידי שׂיחה. פּגישתנוּ השניה היתה בּועידה השלישית בּהסתדרוּת, בּזמן שעמדתי בּמלחמה גדוֹלה עם ״פּוֹעלי-ציוֹן״ בּכל מיני שאלוֹת. והוּא בּא מקוּשטא, עוֹרך-דין, ושוֹאל אוֹתי: מה הויכּוּח החריף הזה בּינך וּבין ״פּוֹעלי-ציוֹן״? אמרתי לו: הִישאר אתה בּארץ ותראה שנוּכל לעבוֹד יחד.

כּשבּן-גוּריוֹן חזר מאמריקה, כּלגיוֹנר, חלה ושכב בּבית-החוֹלים. בּבית-החוֹלים הגיע אליו הקוֹבץ ״בּעבוֹדה״. כּשקרא אוֹתוֹ אמר: איזה יסוֹד יש לנוּ להיות רגע אחד מפוֹרדים, אם זה הקוֹבץ שמבּיע את ההשקפוֹת של פּוֹעלי ארץ-ישׂראל?! מרגע זה רתם בּן-גוּריוֹן את עצמוֹ בּענין האיחוּד.

ועדיין היה ענין זה קשה מאד. כּי מפלגת ״פּוֹעלי-ציוֹן״ בּאוֹתה שעה היתה לא רק מפלגה ארץ-ישׂראלית, אלא היוּ בּה הרבּה חברים שבּאוּ מאמריקה והיוּ בּיניהם אידישיסטים והיה יחס שלילי מאד ל״הפּוֹעל הצעיר״. צריך איפוֹא להבין את הקוֹשי העצוּם של בּן-גוּריוֹן, אדם יחיד, שבּא אל חבריו, והוא אז עדיין חבר צעיר, ויש לוֹ דעוֹת משלוֹ, ולעוּמתוֹ יש חברים מפוּרסמים יוֹתר ממנוּ. והוּא התחיל בּהיאָבקוּת שלוֹֹ בּפנים,

בּתוֹך מפלגת ״פּוֹעלי-ציוֹן״.

התחילה תסיסה גדוֹלה בּתוֹך הגדוּד. הפּגישה שלנוּ עם האמריקאים היתה מזעזעת. דבר סמלי הוּא, כּיצד עוֹמדים חיילים עם רוֹבים בּמפקד אחד והם יוֹדעים שבּעוֹד רגע יבוֹאוּ למפקד גם חיילים מאמריקה. וּלרבּים מאתנוּ היו צריכים לבוֹא ממש אנשים קרוֹבים מאד. למשל, אלי בּא חבר-נעוּרים, אשר בּגיל צעיר מאד היינוּ חברים ונפרדנוּ. הוּא בּא לארץ כּחלוּץ גמוּר. הוֹדוֹת ליעוּד המשיחי והציפּיה כּמעט שנמצאה האוירה בּשביל התגבּרוּת על כּל ההבדלים האלה. אמנם היוּ בּינינוּ ויכּוּחים עצוּמים, אבל היתה איזוֹ קרבה, שגברה על כּל זה.

לא אמסוֹר את כּל ההתפּתחוּת הזאת של תסיסת האיחוּד. אוּלם צריך היה למצוֹא צוּרה לאיחוּד. אלה שהיוּ בּלתי-מפלגתיים שללוּ את המפלגוֹת. הם לא העיזוּ לחלוֹם על בּיטוּל המפלגוֹת, אלא דיבּרוּ על זה שההסתדרוּת צריכה להיוֹת הכּל: תנוּ לנוּ לבנוֹת את הכּל. הרעיוֹן שכּדי שההסתדרוּת תחיה הכרחי לבטל את המפלגוֹת – בּזה לא חיינוּ, אם כּי בּינינוּ היוּ אנשים אשר שללוּ את המפלגוֹת הקיימוֹת בּכל נפשם.

אבל דוקא בּן-גוּריוֹן וחבריו, שבּאוּ מאמריקה, בּמידה שהכּירוּ בּצוֹרך רעיוֹן האיחוּד הבינוּ שאם תישאר מפלגת ״פּוֹעלי-ציוֹן״ – כּל איחוּד הסתדרוּתי אשר יקוּם לנוּ לא תהא בּוֹ אלא התרוֹצצוּת שסוֹפה חוּרבּן. לכן מוּטב שיבוֹא איחוּד בּין כּוּלם, שכּל

אדם יֵדע שהוּא נמצא בּמרכּז נפשי אחד. ולכן בּא הרעיוֹן של איחוּד גמוּר וּביטוּל המפלגוּת.

אוּלם הקוֹשי להגשמת איחוּד כּזה היה לא מצד הבּלתי-מפלגתיים ולא מצד הרוֹב הגדוֹל של ״פּוֹעלי-ציוֹן״, אלא מצד ״הפּוֹעל הצעיר״. ועדת ההכנה של ההסתדרוּת, של המרכּזים החקלאיים, לפני שהיא ראתה צוֹרך לקבּוֹע לעצמה עמדה, פּנתה למפלגוֹת והבּיעה את רצוֹנה לשבת אתן תחילה בּאוֹפן ידידוּתי וּלברר את האפשרוּיוֹת לאיחוּד. וּמכּיון שמבּחינת קשרים אישיים ועבוֹדה משוּתפת בּכמה וכמה שטחים היינוּ קרוֹבים יוֹתר עם ״הפּוֹעל הצעיר״ מאשר עם ״פּוֹעלי-ציוֹן״ (יבנאלי ואני השתתפנוּ בּעתוֹן ״הפּוֹעל הצעיר״), לכן פּנינוּ קוֹדם למפלגת ״הפּוֹעל הצעיר״, אבל אמרנוּ שאנחנוּ רוֹצים להיכּנס וּלהתיעץ על תכנית לאפשרוּת של איחוּד מלא של כּל פּוֹעלי ארץ-ישׂראל. בּרשימה שפּוּרסמה בּנדוֹן זה מסוּפּר:

״חברי הועדה, אשר נבחרוּ בּמוֹעצה של ההסתדרוּיוֹת החקלאיוֹת, פּנוּ לועדים המרכּזיים של שתי המפלגוֹת: ״הפּוֹעל הצעיר״ וּ״פוֹעלי-ציוֹן״, בּדבר עיבּוּד תכנית משוּתפת לאיחוּד פּוֹעלי ארץ-ישׂראל. לועדה עצמה לא היתה כּל תכנית מוּכנה. ״הפּוֹעל הצעיר״ הסתלק מהשתתפוּת בּבירוּר השאלוֹת ועיבּוּד התכנית, בּהוֹדעה שהוּא אינוֹ נכנס

בּשוּם משׂא-וּמתן היכוֹל להעמיד על הפּרק את שאלת בּיטוּל המפלגה אוֹ טשטוּשה״ (קוֹבץ ״אחדוּת-העבוֹדה״, עמוּד 90).

עמדת ״הפּוֹעל הצעיר״ היתה בּרוּרה לא בּזה שדרשה איזוּ דרישוֹת פּרוֹגרמַטיוֹת אשר אחרים לא רצוּ לקבּל. התשוּבה שלוֹ היתה שכּל סידוּר הקשוּר עם בּיטוּל המפלגה אוֹ עם טשטוּשה אינוֹ בּא בּחשבּוֹן בּשביל ״הפּוֹעל הצעיר״. אני מציין את זה, כּי שמעתי שאלוֹת: האם היה זה ניגוּד אִרגוּני אוֹ רעיוֹני? אני אוֹמר, הויכּוּח בּין ״הפּוֹעל הצעיר״ וּשאר הציבּוּר אז לא היה ויכּוּח אידיאוֹלוֹגי (אינני אוֹמר שלא היה מקוֹם לויכּוּח אידיאוֹלוֹגי), אלא ויכּוּח אִרגוּני: מה דרוּש לציבּוּר וּלמַה יכוֹלים להסכּים מאַרגני הציבּוּר הזה. ו״הפּוֹעל הצעיר״ קבע את עמדתוֹ.

אף על פּי שאני שייך לחוּג שיש לוֹ אחריוּת לענין ״אחדוּת-העבוֹדה״, אבל אין זה מן הנמנע שאילוּ אמר ״הפּוֹעל הצעיר״ שהוּא רוֹאה דרך לאיזה סידוּר – היוּ רבּים מאתנוּ, אוּלי

יחד עם ״פּוֹעלי-ציוֹן״, מחפּשׂים סינתיזה. אבל העוּבדה ש״הפּוֹעל הצעיר״ ענה תשוּבה כּזאת – קבעה את גוֹרלוֹ ואפיוֹ של האיחוּד.

״פּוֹעלי-ציוֹן״ הסכּימוּ לבירוּר השאלוֹת והסכּימוּ גם לבחוֹר ועד משוּתף שהם נכנסוּ לתוֹכוֹ בּשני חברים, וּבלתי-מפלגתיים – בּארבּעה חברים. היה בּטחוֹן שששת האנשים הללוּ, שהיוּ באוֹתוֹ ועד: י. בּן-צבי וד. בּן-גוּריוֹן – מ״פּוֹעלי-ציוֹן״; ש. יבנאלי, י. טבּנקין, ד. רמז וּב. כּצנלסוֹן – באי-כּוֹח הבּלתי-מפלגתיים – יעשׂוּ הכּל לשם האיחוּד.

בּלתי-מפלגתיים היוּ אז הרוֹב בּארץ. כּאשר אגיע לצירי הועידה אציין את יחסי המִספּרים. לא זוֹ בּלבד שהיתה זוֹ סיעה חפשית, בּלי משמעת, אלא הבּלתי מפלגתיים לא התכּנסוּ אף פּעם למוֹעצה. היוּ בּינינוּ משוּגעים כּאלה – כּמוֹני – שאמרוּ כּי בּרגע שנתכּנס יחד, ולא עם כּל הפּוֹעלים, ניהפך גם אנוּ לסיעה. וּמה עשׂינוּ? היינוּ מדבּרים בּמוֹעצוֹת ההסתדרוּת וּבועידוֹת

ההסתדרוּת וכוֹתבים בּקוֹבץ של ההסתדרוּת. לא רצינוּ לפַתח פּטריוֹטיזם של מסגרת.

מארבּעת החברים הבּלתי-מפלגתיים היוּ: טבּנקין – חבר המרכּז החקלאי בּגליל, רמז – חבר המרכּז החקלאי בּשוֹמרוֹן, ואני ויבנאלי היינוּ חברי המרכּז החקלאי בּיהוּדה. ארבּעה אלה יִצגוּ בּאוֹפן כּזה את שלוֹשת המרכּזים החקלאיים בּאוֹתוֹ זמן.

בּקשר לשאלת האיחוּד התקיימה ועידה של ״פּוֹעלי-ציוֹן״ סוֹערת מאד, שבּה היתה התנגדוּת גדוֹלה לאיחוּד, כּי היוּ בּה אידישיסטים וחברים חדשים. הקבוּצה אשר יסדה את ה״פרקציה״ פּרשה אוֹתוֹ זמן מ״פּוֹעלי-ציוֹן״, זאת אוֹמרת, הם כּל כּך התנגדוּ לאיחוּד, שהם נעשׂוּ לראשוֹני ה״פרקציה״ בּארץ.

אבל ועידת ״פּוֹעלי-ציוֹן״ זוֹ קיבּלה את ההחלטה להיכּנס לענין האיחוּד. אחרי ויכּוּחים סוֹערים וּמשׂא-וּמתן רב נתקבּלה הצעת האיחוּד פּה אחד.

ועידת ״הפּוֹעל הצעיר״ חיתה סגוּרה והחלטתה לא נתפּרסמה בּקהל.

לועידת ההסתדרוּת החקלאית בּעניני האיחוּד – נבחרוּ 58 צירים. מהם נבחרי ״פּוֹעלי-ציוֹן״ – 19, נבחרי ״הפּוֹעל הצעיר״ –11, נבחרים בּלתי-מפלגתיים (ואִתם הלכוּ גם אחדים שהיוּ קוֹדם בּ״הפּוֹעל הצעיר״, אבל היוּ בּעד איחוּד) – 28. וּבועידה הכּללית היוּ 81 ציר. מהם –47 צירים חקלאים, 15 צירים עירוֹניים, 19 צירים מן המתנדבים.

האחוּז של ״הפּוֹעל הצעיר״ בּתוֹך הפּוֹעלים היה 20. בּרץ מסר את הוֹדעתוֹ בּשם 12 צירים. כּל ועידת האיחוּד יִצגה 1.871 איש. אלה היוּ כּל הפּוֹעלים העברים בּארץ.

את עצם הבּירוּר הגדוֹל על האיחוּד לא אמסוֹר. אבל אמסוֹר איזה הלָך-רוּח היה בּועידה הזאת. התכנית, כּפי שעוּבּדה על ידי ששה חברים אלה, היוּ בּה כּבר הרבּה רעיוֹנוֹת שיש בּהם תשוּבה על שאלוֹת המתעוֹררוֹת גם עכשיו. היה בּתכנית זוֹ חידוּש רעיוֹני רב בּהרבּה שטחים. ״אחדוּת-העבוֹדה״ לא היתה ארגוּן בּדוֹמה לארגוּן של מפלגוֹת. זה לא היה גם ארגוּן טרייד-יוּניוֹניסטי, גם לא ״הסתדרוּת״ בּמוּבן המקוּבּל.

קוֹדם כּל, היה יחס ידוּע לחברוּת: חבר יכוֹל היה להיוֹת – כל אדם עוֹבד. אין חברוּתוֹ קשוּרה בּאידיאוֹלוֹגיה, אבל קשוּרה היא בּרצוֹן מסוּים. מה כּלל זה אוֹמר? – נאמר: לא פּרוֹגרמה, כּשם שכּתבוּ ס.-ד. וּמפלגוֹת אחרוֹת, שיש בּה השקפה מסוּימת על התפּתחוּת החברה ועל מלחמת מעמדוֹת וכוּ׳. אבל ניתן מוּשׂג על התפקידים שציבּוּר הפּוֹעלים מקבּל על עצמוֹ לעשׂוֹתם והוּא כּוֹלל לא רק דברים הקשוּרים בּעניני יוֹם-יוֹם, אלא גם דברים אשר להם קשר עם תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ וּבעוֹלם ועם הציוֹנוּת בּעוֹלם.

בּתכנית זוֹ ישנה גם הגדרה של ״קוֹמנוֶלט״, בּדיוּק כּמוֹ שזה נאמר עכשיו: לדרוֹש ממעצמוֹת העוֹלם שיקימוּ מדינת יהוּדים ויאחזוּ בּאמצעים שהיהוּדים בּמשך זמן קצר יהפכוּ לרוֹב. מתוֹך שיטה מסוּימת שגם אם הם לפי שעה מיעוּט – צריכים להיוָצר התנאים שיביאוּ אוֹתם להיוֹת הרוֹב בּארץ. מכּאן – שהויכּוּח המתנהל עכשיו: ״מדינה לאַלתר״ אוֹ ״שלב למדינה״ – ויכּוּח זה נפתר שם.

האוֹפי המיוּחד של הפּרוֹגרמה של ״אחדוּת-העבוֹדה״ בּתוֹך כּל מיני פּרוֹגרמוֹת סוֹציאליסטיוֹת אחרוֹת התבּלט עד כּדי כּך שאֶדוּאַרד

בּרנשטיין – כּאשר קרא פּעם כּמה קטעים מתוֹך הפּרוֹגרמה של ״אחדוּת-העבוֹדה״ שהוּבאוּ לפניו בּתרגוּם – אמר: ״בּכל קשת הגונים של הספרוּת הסוֹציאליסטית אינני מכּיר דבר כּזה״. בּשביל ״פּוֹעלי-ציוֹן״ היה זה לגנאי: ״איזוֹ מין פּרוֹגרמה, שיש בּה בּלטריסטיקה כּזאת? ״

בּאוֹתה ועידה היה מצב די טרגי. תבינוּ ש״הפּוֹעל הצעיר״ קרא לועידה, והיא היתה סגוּרה, וּבה הגיע לכלל החלטה שלא להשתתף, אם כּי לא סיפּר לנוּ זאת. מוּבן שמצבוֹ הנפשי לא היה כּל כּך קל, בּפרט שלא כּל צירי ״הפּוֹעל הצעיר״ היוֹ נגד האיחוּד. הרוֹב החליט נגד האיחוּד. אבל בּתוֹכוֹ היה חלק אשר תבע את השתתפוּת ״הפּוֹעל הצעיר״ בּאיחוּד זה, ורק מתוֹך קוֹלגיאַליוּת וחברוּת החליט להיכּנע. והיוּ

חברים של ״הפּוֹעל הצעיר״ אשר החליטוּ שלא להיכּנע בּנקוּדת האיחוּד (רוֹטבּרג, לביא, בּן-ציוֹן ישׂראלי). ויש אוֹמרים שההחלטה על שלילת האיחוּד נגרמה על ידי טלגרמה אחת, שהגיעה מחוּץ-לארץ בּזמן ההוּא, עם ידיעה שיש 60 אלף ״צעירי-ציוֹן" בּחוּץ-לארץ, שיש מחנה גדוֹל כּזה ש״הפּוֹעל הצעיר״ מחכּה לוֹ, שהנה יעלוּ ויצטרפוּ למפלגת ״הפּוֹעל הצעיר״. וּבכן מה איפוֹא בּשבילוֹ אלה 1.800 איש שנמצאים בּארץ, הרי המחנה שלוֹ יבוֹא ויכריע את אֳפי תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ, ולמה לוֹ היוֹם להיכּנע?

בּהיפּתח הועידה נכנסים חברי ״הפּוֹעל הצעיר״ ואינם מדבּרים. תבינוּ את הסיטוּאַציה הזאת. אז נאם נאוּם מזעזע יבנאלי:

״מהי הרשוּת המוּסרית להתבּדלוּתכם? (בּמאמר אחד שנכתב נגד האיחוּד כּתוּב היה שיש שני חלקים בּארץ-ישׂראל: יש חדוּרי צער האוּמה הבּאים מתוֹך געגוּעי מוֹלדת, ויש אנשים אחרים. זאת אוֹמרת, לא ענין של פּרוֹגרמה היה כּאן, אלא ״אנחנוּ אנשים שוֹנים״. על זה ונגד זאת טען יבנאלי. בּ. כּ.) ״חדוּרי צער האוּמה״ הננוּ כּולנוּ. ואם יש זמנים שאנוּ שוֹכחים את צער האוּמה, מתעלמים ממנוּ, – כּוּלנוּ בּשוֹכחים. האוּמנם אפשר לראוֹת

בּ״געגוּעי מוֹלדת״ יסוֹד להתבּדלוּת וּלהתקבּצוּת מיוּחדת? וּמי הוּא אשר מדדם בּשעלוֹ, לדעת בּקרב מי הם חיים יוֹתר?

אנוּ קוֹראים לכם, חברינוּ, אנשי ״הפּוֹעל הצעיר״, כּי תבררוּ לנוּ את הבּסיס המוּסרי הזה המבדיל אתכם מאתנוּ. אתם מבדילים בּין הפּוֹעל וּבין העבוֹדה. העבוֹדה היא קדוֹשה, והפּוֹעל – בּזוּי? אם קדוֹשה

העבוֹדה קדוֹש גם ה״פּוֹעל-ציוֹן״ העוֹבד אוֹתה. בּמה עוֹלה זכוּת בּני בּעלי-בּתים הבּאים להתחדש בּעבוֹדה בּארץ על אנשים פּוֹעלים מנעוּריהם? המצב המוּסרי של ציבּוּרנו אחד הוּא״.

וּבכן, הויכּוּח התקדם רע מאד, בּמוּבן זה שלא נשמעוּ מצד ״הפּוֹעל הצעיר״ דברים בּרוּרים. אנשים כּמוֹ אליעזר יפה ואליעזר שוֹחט היתה להם התמרמרוּת מוּסרית לעצם הדרישה הזאת. ואליעזר יפה אוֹמר עוֹד: ״אני בּטוּח כּי נבוֹא לידי איחוּד, אם נעמוֹד על הקרקע. אתם עוֹמדים בּהפשטה. נעמוֹד על הקרקע – נהיה מאוּחדים. אז ענה את תשוּבתוֹ שפּרינצק, והוּא הבּיע את הדברים:

״הבּסיס המוּסרי להתבּדלוּת הוּא מתוֹך הכּרה ואמוּנה

בּכוֹחוֹת עצמיים. היינוּ רוֹצים להאמין בּאיחוּד, אבל איננוּ בּטוּחים כּלל בּתוֹצאוֹת האיחוּד הזה. אכן העבוֹדה מאַחדת, אבל תנוּעת העבוֹדה, המלחמה עם שׂוֹנאיה, כּל זה מיוּחד. ואיזה בּסיס יש לכם להגיד שאתם מאוּחדים, מתי זה נפסק הויכּוּח? יש מחיצוֹת ואין בּכוֹח אמירת אמן להפּיל את המחיצוֹת. יבוֹאוּ החיים ויוֹכיחוּ כּי הגיעה השעה, ואז תבוֹא האחדוּת מאליה״.

״איננוּ זקוּקים לבקש לנוּ זכוּת. הזכוּת לכל אחד להוֹציא את כּשרוֹנוֹתיו ולעשׂוֹתם לקנין הציבּוּר. בּחוּץ-לארץ אתם מכּירים בּזכוּת הפדרציה וּפה אתם שוֹללים אוֹתה, פּה בּמקוֹם בּית-הקיבּוּל לכל הרֶזֵרב הזה, לכל זרמי תנוּעוֹתיו ועבָרוֹ, פּה היא אסוּרה. אין אנוּ אוֹמרים כּי אנוּ בּעלי המוֹנוֹפּוֹליה על העבוֹדה העברית, אבל אנוּ אוֹמרים: צריכים בּני בּעלי-בּתים לעבוֹר לעבוֹדה, והפּרוֹצס קשה עד מאד. משאלוֹתינוּ מהעתיד אוֹתן הן, אם השם מפוֹרש אוֹ לָאו, אבל האם יש לנוּ להגיד שקר לנפשנוּ שאנוּ כּבר מאוּחדים?! אנשים שמעוֹלם לא היוּ קנאים למפלגה בּאים ואוֹמרים: עוֹד לא בּא הזמן לאֶכּספּרימנט.

ישנן שתי מפלגוֹת, וּלכל אחת זכוּת הקיוּם. האם מעטוּ המקרים של עבוֹדה משוּתפת, למרוֹת המרחק? בּימי המַשבּר היה הכרח של שיתוּף, והזרמים היו עוֹבדים יחד בּסבלנוּת. וּבמעשׂה מאמינים זה לזה. לבעלי-האיחוּד זה לא מספּיק. אך כּיצד זה חלף הפּירוּד הזה, הנוֹרא לפי דבריהם, בּן רגע? האוּמנם נתחדשוּ? מה קרה? הפּרספּקטיבה הגדוֹלה? וּמי זה יתן לנוּ את הערוּבּה שהעליה הגדוֹלה הראשוֹנה לא תביא את ההתפּוֹררוּת. ולמה האיחוּד המלָאכוּתי?

איננוּ מאמינים בּכּוֹח המאַחד של הרזוֹלוּציה. לא מפּני שאיננוּ רוֹצים להאמין, וגם לא מפּני זה כּי עוֹד לא השׂכּלנוּ להאמין כּכה. אנחנוּ קבוּצת אנשים המקוּשרים על יסוֹדוֹת מסוּימים לנוּ, עבוֹדה

ושׂפה, תגידוּ כּי התוֹכן אחד הוּא, אוּלם ההבדל הוּא בּסגנוֹן.

הצעת ועדת ההכנה לא היתה מוּבנת לנוּ. אין אנוּ יכוֹלים לעשׂוֹת שקר בּנפשנוּ שיש איחוּד. בּמשך החדשים האלה נתבּרר הכּל, וּבכל זאת נקראה ועידה ודנוּ על אָפני האיחוּד, והיא החליטה ש״הפּוֹעל הצעיר״ אינוֹ נכנס לשוּם משׂא-וּמתן שיש בּוֹ מטשטוּש הצוּרה של ״הפּוֹעל הצעיר״.

כּוּלנוּ, גם אלה מתוֹכנוּ החוֹשבים שתוֹכן ״הפּוֹעל הצעיר״ הוּא סוֹציאליוּת וגם אלה שרוֹצים עוֹד לעיין בּדבר עד כּמה שהמוּשׂג הזה חפשי הוא מכּל מה ששמענוּ ולמדנוּ אוֹדוֹתיו כּל הימים, כּוּלם אמרוּ: רק לא טשטוּש צוּרת ״הפּוֹעל הצעיר״!

גם אחרי שתקוּם ״אחדוּת-העבוֹדה״ יהיה צוֹרך בּאיחוּד הכּוֹחוֹת, בּאיזה שֵם שלא יהיה. ואנחנוּ תבענו (וכאן ניתנת הפּרוֹגרמה החיוּבית של ״הפּוֹעל הצעיר״ שהוּבאה אז. בּ. כּ.): יוָסד משׂרד מאוּחד, בּמספּר שוה מכּל הצדדים, אשר יתווך בּין ההסתדרוּיוֹת, וּבמוֹמֶנטים של הסכּם יבּיע את החלטוֹת הפּוֹעלים בּשאלוֹת

תרבוּתיוֹת, כּלכּליוֹת וּמדיניוֹת. אנחנוּ מאמינים

כּי הצעתנוּ זוֹ, הפֶדֶרַציה, היא הצעת איחוּד חיוּני. אַל תדרשוּ הרמוֹניה

יתירה ואיחוּד גמוּר, כּי תתבּדוּ. נחוּצה רק רזוֹלוּציה אחת: ציבּוּר הפּוֹעלים תוֹבע מכּל חלקיו להביא לידי התאמה את פּעוּלוֹתיו. מוּבטחני, זה היה הצעד הראוּי שבּידוֹ להביא אוֹתנוּ למטרוֹתינוּ״.

״אף רגע איני מטיל ספק בּכוָנתכם הטוֹבה. אבל זה רק אֶכּספּרימנט שאין אנוּ מאמינים בּוֹ. התבּדלוּת לא תבוֹא. החיים, העבוֹדה לא יתנוּ. רוֹב הציבּוּר מתאחד בּ״אחדוּת-העבוֹדה״. אנוּ מאוּחדים בּ״הפּוֹעל הצעיר״. עוֹד ניפּגש. השׂנאה בּין המפלגוֹת לפני 15 שנה היתה גדוֹלה יוֹתר. גם זה יעבוֹר. ואז יבוֹא האיחוּד. הוּא יבוֹא אחרי החיים ולא לפניהם״ (קוֹבץ ״אחדוּת-העבוֹדה״, תרע״ט, עמוּד 94).

לועידה הזאת לא בּא א. ד. גוֹרדוֹן. חלק גדוֹל מחייו בּגליל בּילה גוֹרדוֹן בּכנרת, שנה אחת היה גם בּתל-עדשים. הוּא רצה להכּיר יוֹתר את ״השוֹמר״ ואת ״פּוֹעלי-ציוֹן״. ואחר כּך הלך לדגניה. זה היה בּתקוּפה האחרוֹנה של חייו. בּלי להאריך בּזה הרבּה אני יכוֹל לוֹמר שעמדתוֹ של גוֹרדוֹן לא היתה כּזאת כּמוֹ שהיא מתוֹארת עכשיו. הדמוּת הזאת של אידיאוֹלוֹג אוֹ מנהיג פּוֹליטי מוּסכּם – לא זוֹ היתה אישיוּתוֹ. היוּ יחסים עמוּקים בּינוֹ וּבין הרבּה חברים, והיה יחס אליו כּאֶל אדם חביב, מענין, משוּנה. חיים משוּתפים רוּחניים חיוּ אתוֹ רק מעטים. ויש להגיד, בּאמת, שרוּבּם היוּ מבּין אלה שהלכוּ לאיחוּד. בּין טבּנקין וּבין גוֹרדוֹן היתה התענינוּת עצוּמה. וגוֹרדוֹן השפּיע על

טבּנקין השפּעה גדוֹלה מאד. לא זוֹ בּלבד שהיוּ גם חברים פּעם, בּמשך שנה אחת, בּקבוּצה בּכפר-אוּריה. וכן היוּ גם חברים שוֹנים קשוּרים עמוֹ. וּבעצם, לגבּי כל שאלוֹת ההסתדרוּת בּמשך כּמה וכמה שנים לא היה גוֹרדוֹן מעוֹלם איש מפלגה, ותמך תמיד בּדרישוֹת של חיזוּק ההסתדרוּת והרחבת כּוֹחה. וּמבּחינת יחסיו האישיים – היוּ יחסיו לגמרי מחוּץ למסגרת מפלגתוֹ. זוֹ היתה אישיוּת שאינה ניתנת כּל כּך להגדרה.

והנה בּא הניגוּד בּין גוֹרדוֹן וּבין קבוּצת האנשים

השוֹנים האלה שהלכוּ לאיחוּד. וּביניהם היוּ גם אחר כּך אנשים קרוֹבים לגוֹרדוֹן (כּמוֹ מרדכי קוּשניר, אוֹ נוֹח נַפתוּלסקי, אוֹ רחל המשוֹררת, שלא היתה אז בּארץ, אבל כּשבּאה לארץ היתה איש ״אחדוּת-העבוֹדה״). כּל אלה היוּ קרוֹבים מאד לגוֹרדוֹן, יוֹתר ממישהוּ אחר. הוּא גר בּחצר כּנרת, שהיוּ שם עמוֹ בּן-ציוֹן, מאיר רוֹטבּרג ולביא אשר הלכוּ לאיחוּד. בּמשך שנוֹת חייו בּכנרת גרנוּ שם שנינוּ בּחדר קטנטן. אני יכוֹל לוֹמר שלא היה כּתב-יד אחד של גוֹרדוֹן שלא הייתי הקוֹרא הראשוֹן שלוֹ.

אני מספּר את כּל זאת כּדי להסבּיר כּמה קוים בּיאוֹגרפיים של גוֹרדוֹן, אשר אינם ידוּעים.

הניגוּדים בּין גוֹרדוֹן וּביני, אשר נתגלוּ, היו שנַים: האחד – בּענין הגדוּד (והדבר היה קצת לא מוּבן, לא מוּבן בּאוֹפן אישי. כּי הוא קרא לפנַי כּתב-יד אחד שבּוֹ הוּא הזדהה עם השקפה גדוּדתית. ואני התנגדתי לזה. כּי זיעזע אוֹתי הדבר, שאיש כּמוֹ גוֹרדוֹן תלה תקווֹת יהוּדיוֹת בּמלחמה. ואינני זוֹכר אם הוּא פּירסם את זה). כּאשר התנדבנוּ לגדוּד, היתה בּשבילנוּ הבּעיה הזאת: בּאיזה מחנה ימָצא גוֹרדוֹן – אם הוּא יהיה בּעד הגדוּד אוֹ לא, – בעיה זוֹ העסיקה אוֹתנוּ בּאוֹפן עצוּם. והנה הוּברר שגוֹרדוֹן דיבּר על ענין הגדוּד כּעל מכּה גדוֹלה מאד בּשבילוֹ. ואינני יוֹדע מה קבע אצל גוֹרדוֹן אוֹ אצל אליעזר יפה את החינוּך הפּציפיסטי האמיתי. אצל אחרים היוּ חשבּוֹנוֹת פּוֹליטיים. וכאב לנוּ מאד, שאנחנוּ, אנשים קרוֹבים כּל כּך לגוֹרדוֹן, נמצאנוּ בּתוֹך הגדוּד (אוֹ גם איש כּטבּנקין, שהיה בּעד הגדוּד, אם כּי לא היה בּגדוּד), בּאוֹתה שעה שגוֹרדוֹן עוֹמד כּמתנגד קשה לזה.

הניגוּד השני בּיני וּבין גוֹרדוֹן היה יחסוֹ לסוֹציאליזם. גוֹרדוֹן כּאשר קרא פּרוֹגרמה שבּה היתה כּתוּבה המלה סוֹציאליזם – קבע מיד את עמדתוֹ נגדה. ויש להבין את כּל עוֹמק הענין הזה. הלא גוֹרדוֹן בּעצם מהוּתוֹ הוּא אחד ההוֹגים המַהפּכניים מאד והוּא הכניס מוּשׂגים ידוּעים בּתוֹך המחשבה הסוֹציאליסטית. ויש מוּשׂגים שלוֹ שהם לָאו דוקא שלוֹ, אלא משוּתפים עם הוֹגי-דעוֹת סוֹציאליסטיים אחרים, ויש שהם שלוֹ, מיוּחדים.

אוּלם גוֹרדוֹן בּא מרוּסיה, בּמקוֹם שהסוֹציאליזם היהוּדי

היה קשוּר בּאַסימילָציה, והוּא התקוֹמם לדרכּוֹ בּכמה וכמה סוּגיוֹת (כּשם שרבּים מן הסוֹציאליסטים מתקוֹממים נגד מוּשׂגים מקוּבּלים בּסוֹציאליזם), והוּא לא יכוֹל היה להוֹדוֹת שהשקפתוֹ שייכת לאוֹתה השקפה אנוֹשית שנקראת סוֹציאַליזם.

פּעם, כּאשר כּתב מאמר אחד, אמרתי לוֹ שעל נוֹשׂא זה כּתב סוֹפר עוֹלמי, אמן גדוֹל. אמרתי: מסקנוֹתיו דוֹמוֹת לשלך. חשבתי לחוֹבתי לוֹמר לוֹ זאת. הבאתי לוֹ את החיבּוּר ההוּא והוּא שׂם אוֹתוֹ בּמגרה ולא פּתחוֹ. בּפעם אחרת, בּקשר עם איזה מאמר אידיאוֹלוֹגי שלוֹ, אמרתי לוֹ: אתה יוֹדע, אצל קרוֹפּוֹטקין יש דבר דוֹמה מאד לשלך. הבאתי לוֹ את ספרוֹ של קרוֹפּוֹטקין, והוּא שוּב שׂם אוֹתוֹ בּמגרה ולא פּתח. זה אוּלי מוּזר מאד, אבל מענין מאד. ואינני חוֹשב ששוּם דבר שאמרתי לוֹ בּנוֹגע לספרוּת לא עִניֵן אוֹתוֹ ושלא עבר על זה בּלי לוֹמר לי משהוּ. להיפך, קרא והשׂיג. אוּלם דוקא האנשים שהיוּ היוֹתר קרוֹבים לוֹ בּעוֹלם, ושהיוּ יכוֹלים לוֹמר

לוֹ שהם סוֹציאליסטים, הוּא לא יכוֹל היה לקבּל את דבריהם אלא כּהתמוֹדדוּת גמוּרה. אין ספק שזה היה בּשבילוֹ זעזוּע גדוֹל מאד.

בּמכתב אחד שלי אליו (ואוּלי היה זה מכתב אחרוֹן שהחלפנוּ בּינינוּ) כּתבתי לוֹ: האם אתה מתנגד כּל כּך למשה הס, מכּיון שאתה חוֹשב שסוֹציאליזם שוֹלל תפיסה לאוּמית וכל סוֹציאליזם הוּא ויתוּר על לאוּמיוּת? על מכתבי זה לא קיבּלתי תשוּבה. אבל הוּא כּתב אחר כּך מאמר גדוֹל. לועידת האיחוּד לא בּא, אבל הוּא שלח אליה את מאמרוֹ ״עבוֹדתנוּ מעתה״.

גוֹרדוֹן היה כּל כּך מזוּעזע מענין זה של האיחוּד, שיחסוֹ האישי לאנשים קרוֹבים לוֹ מאד מאד השתנה עד היסוֹד. הוּא לא קיבּל את זה כּדבר רגיל, כּאנשים אחרים. הוּא ראה בּזה לא ענין של חילוּקי-דעוֹת, אלא התמוֹדדוּת רבּה של אנשים. וכאשר קראוּ אחר כּך את הועידה ליצירת ההסתדרוּת, כּש״הפּוֹעל הצעיר״ הלך לועידת ההסתדרוּת, גוֹרדוֹן כּבר בּמידה כּזאת לא האמין בּנוּ, שלא בּא גם לועידה הזאת.

וכאשר יצאתי אחר כּך מטעם ההסתדרוּת לאמריקה, בּמשלחת ראשוֹנה של ההסתדרוּת (אני, בּרץ וּמַניה שוֹחט), קיבּלתי ממנוּ מכתב של שתי שוּרוֹת. אבל ראיתי בּשתי השוּרוֹת הללוּ (וזאת היתה הפּתקה האחרוֹנה שקיבּלתי מגוֹרדוֹן) התגבּרוּת נפשית עצוּמה. אני יוֹדע שבּשביל גוֹרדוֹן היה ענין זה מקוֹר של סבל מאין כּמוֹהוּ. והיה לנוּ ויכּוּח עם גוֹרדוֹן. וּבּרנר כּתב הרבּה מאד אל גוֹרדוֹן. ולא שהוּא אמר לוֹ: אתה ריאַקציוֹנר ואנטי-סוֹציאליסט. הטענה שלנוּ היתה: הויכּוּח שלך אתנוּ הוּא על טרמינוֹלוֹגיה. אין שוּם ויכּוּח רעיוֹני נפשי בּינינוּ וּבינך. ועל זה יש רשימה מפוּרסמת של בּרנר: ״על עסקי טרמינוֹלוֹגיה״.

אקרא דברים אחדים מאלה שנאמרוּ בּויכּוּח, בּועידת האיחוּד, שהם מענינים מאד מצד גילוּיים רעיוֹניים ואנוֹשיים מאוֹתוֹ הזמן. מה אמר טבּנקין בּועידת ההסתדרוּת החקלאית?

״בּאסיפה כּללית זוֹ, פּרי תנוּעה שהקיפה את כּל הפּוֹעלים, מוּרגש וּברוּר לכּל בּיטוּי הרצוֹן של כּוּלנוּ, הרגשת הנסיוֹן

של שחרוּר. רצוֹן זה הגיע אל הנקוּדה הכי-חשוּבה: לבטל את המפלגוֹת לשם פּעוּלה חפשית וּפוֹריה. כּי כּל פּעוּלתנוּ בּלי זה אינה פּוֹריה. אנחנוּ הנהגנוּ מנהג ״רע״ מאד: ועידוֹת פּוֹעלים כּלליוֹת. בּכל פּעם כּשהיינוּ נפגשים בּועידה היה מתעוֹרר הרצוֹן להתאחד, ועם גידוּל כּוֹח העוֹבדים גדלה גם האפשרוּת להתאחד. לשוֹן אחרת היתה נשמעת בּועידוֹת המפלגוֹת. שם היוּ מוֹנים את כּל החטאים של ההסתדרוּת: שהיא עוֹסקת גם בּעניני תרבּוּת, מסדרת ספריוֹת ודוֹאגת להשׂכּלה, לעברית, מתעסקת בּעניני ישוּב, בּוֹראת מוֹסדוֹת

כּספּיים לעבוֹדה זוֹ, כּמוֹ ״המשבּיר״, ״קרן עבוֹדה״, עוֹסקת גם בּפּוֹליטיקה. אפילוּ בּועידוֹת אלה של המפלגוֹת בּדבר האיחוּד שקדמוּ

לועידתנוּ זוֹ – מה שוֹנה לשוֹן המדבּרים בּהן

ואצלנוּ. אוֹתם האנשים דיבּרוּ בּועידת ״פּוֹעלי-ציוֹן״ על ההתאחדוּת בּלשוֹן של ״כּדאי", ״רוַח״ וּ״תנאים״, וּפה מדבּרים ודנים על אוֹתה השאלה מצד הצוֹרך בּהתאחדוּת ואפשרוּתה בּשביל העבוֹדה והעוֹבדים. גם בּועידת

״הפּוֹעל הצעיר״ היה כּך. כּי בּועידוֹתינוּ הכּלליוֹת מתגבּרים האינסטינקטים של מעמד הפּוֹעלים כּוּלוֹ, הצרכים החיוּניים של כּל הציבּוּר. – – מרוּת מעמד העוֹבדים על כּל חייו הציבּוּריים – זאת היתה מגמת ההסתדרוּת מיוֹם היוָלדה. את שלטוֹן העוֹבד בּגוֹרלוֹ מוּכרחים אנוּ להשׂיג

עכשיו לכל הפּחוֹת בּתנוּעה בּפנים״ (פּה לא נדרש הסכּם בּין פּוֹעלים, אלא שלטון ציבּוּר הפּוֹעלים בּגוֹרלוֹ. בּ. כּ.).

״שאלה זוֹ של שחרוּר מעוֹל המפלגוֹת נהיתה לחריפה כּעת גם מפּני התרחבוּת אוֹפק הפּעוּלה. עד עכשיו היוּ לנוּ קבוּצוֹת בּוֹדדוֹת

בּארץ. ואם המפלגתיוּת (שמעוּ! בּ. כּ.) הרעילה את חיי הקבוּצוֹת האלה (זאת אוֹמרת, הויכּוּחים בּין הקבוּצה והמפלגה; אם היוּ חברים, למשל, בּ״הפּוֹעל הצעיר״ וּ״פוֹעלי-ציוֹן״ בּקבוּצה אחת. בּ. כּ.), הפריעה לפעוּלת ההסתדרוּת בּעבוֹדה הישוּבית הזוֹ, עיכּבה בּעד התפּתחוּתן החפשית, מה יהיה בּעבוֹדה הישוּבית הרחבה העוֹמדת לפנינוּ? התחרוּת המפלגוֹת בּתפיסת הנקוּדוֹת

הישוּביוֹת, דחיית האחד את השני תהיה בּכל מפעל ישוּבי חדש. הן כּבר הרגשנוּ את זה בּאוֹפן מוּחשי בּשנים האחרוֹנוֹת בּיחס לקבוּצוֹת הקפּא״י ו״הפּוֹעל הצעיר״ בּגליל העליוּן וּבחוּלדה, כּפר-אוּריה ועוֹד (בּגליל העליוֹן תפשׂה קפּא״י את הקבוּצוֹת; בּחוּלדה וּבכפר-אוּריה נשארוּ, כּנראה, קבוּצוֹת בּאוֹתוֹ זמן של ״הפּוֹעל הצעיר״. בּ. כּ.). ואם עד עכשיו בּעבוֹדתנוּ התרבּוּתית הקטנה וּפחוּתה לא יכוֹל היה לצאת ״גן-הירק״ על ידי כּל הירקנים, כּי אם רק ״בּמסיבּת חברים לדעה״ של ״הפּוֹעל הצעיר״, וּמִלוֹן עברי שימוּשי לעניני עבוֹדה צריכים חברי ״הפּוֹעל הצעיר״ להתחיל לחבּר לחוּד, אחרי שההסתדרוּת מתעסקת בּזה כּבר שנים, מה יהיה עתה, כּשעבוֹדתנוּ התרבּוּתית תצטרך להיוֹת בּיחס לעָבר ענקית, להקיף הקנית השׂפה והדרכה בּעבוֹדה למאוֹת העוֹלים?״ – – ״נחוּצה לנוּ עתוֹנוּת אחת המדבּרת בּשם כּוּלנוּ, בּשם חיינוּ להעם

כּוּלוֹ״.

ויש פּה הגדרה:

״פּה הפּירוּד כּרגע הוּא רק פּרי המסוֹרת, פּרי הגלוּת.

מפּני זה קשה אפילוּ לתפּוֹס אוֹתוֹ, לקרוֹא לוֹ בּשם, להבליט אוֹתוֹ. מחר יבוֹאוּ העוֹלים מהגוֹלה. הם יבוֹאוּ עם תוֹרוֹת פּירוּד, תוֹרוֹת

הגלוּיוֹת: גלוּת רוּסיה וגַליציה, פּוֹלניה ואמריקה, הגלוּת של הפּוֹעל המשוּעבּד והגלוּת של בּני בּעלי-הבּתים, אנשי-האויר, חינוּך הציוֹנוּת הרשמית וחינוּך מלחמת המעמדוֹת בּידיהם. הם ימלאוּ את המפלגוֹת שלנוּ. הם לא יבינוּ איש את רעהוּ. נקוּדוֹת הפּירוּד בּמפלגוֹת שלנוּ יתחזקוּ ויתרבּוּ, נקוּדוֹת האיחוּד יוּבלעוּ ויתבּטלוּ. בּאיחוּד ההסתדרוּת תהיה

ארץ-ישׂראל המשפּיעה; בּפירוּד – המפלגוֹת שבּגוֹלה תהיינה המשפּיעוֹת. אם לא כּעת נתאחד אז מעכשיו נתרחק״.

אלה היוּ הדברים של טבּנקין בּאוֹתוֹ ויכּוּח (״אחדוּת-העבוֹדה״, קוֹבץ, תרע״ט. עמוּדים 95—96).

מה אמר אליעזר יפה אז? פּה הוּא הבּיע כּבר את השקפוּתיו יוֹתר בּרוּר:

״אני נגד ההתאחדוּת, וּבעד ההסתדרוּת החקלאית, ואני רוֹאה כּי תנוּעת האיחוּד בּאה להרוֹס את ההסתדרוּת הזוֹ. החברים יוֹדעים כּי אני הנני נגד כּל פּוֹליטיקה, לא רק הפּוֹליטיקה הבּין-לאוּמית, המפלגתית, כּי אם גם הפּוֹליטיקה שבּין איש לרעהוּ. לדידי תיבּטלנה כּל המפלגוֹת, ואפילוּ ״הפּוֹעל הצעיר״ (הוּא היה, בּעצם, המליץ בּין הישוּב והאנגלים. וּמינוּ אוֹתוֹ בּתוֹר בּא-כּוֹח היהוּדים בּיפוֹ. הוּא שׂנא את האנגלים תכלית שׂנאה), אבל לא מתוֹך כּפיית הר כּגיגית. אני נגד הַשלָטה. אין השלטה, יש הסכּמה! נסכּים כּוּלנוּ לדבר אחד – נעשׂנוּ, ואם לא – ילך כּל איש בּשם אלוֹהיו. אני מאמין בּסוֹציאליוּת של יוֹשר, המתעבת את השלטון. בּי לא ישלט שוּם איש, שוּם מפלגה, וגם איני רוֹצה להשליט דעוֹת והחלטוֹת על מישהוּ. רק דרך אחת – הסכּמה הדדית.״ (שם, עמוּד 98).

פּה הרעיוֹן של בּנין חיי חברה רק על יסוֹד של הסכּמה הדדית. אם כּי הוּא, כּמנהל המרכּז החקלאי, לא נהג כּך.

היוּ גם טענוֹת של חברי ״הפּוֹעל הצעיר״ מבּחינה אחרת. נתן (פרנקל) חפשי:

״חרפּה היא כּי מפלגת פּוֹעלים כּיוֹם הזה מכניסה בּתקנוֹת ההתאחדוּת את הכּניסה לאינטרנַציוֹנל. חברי האינטרנציוֹנל עוֹשׂים מעשׂים

אשר שוּם מוֹשל עריץ לא ירשה לעצמוֹ. כּשעמד ליבּקנכט למשפּט בּעד תעמוּלה אנטי-מיליטריסטית לא העיז וילהלם לדוּנוֹ למות, וחברי האינטרנציוֹנל הם שהרגוּ את ליבּקנכט ורוֹזה לוּכּסמבּוּרג. ועוּבדה היא כּי אלה שניגשוּ בּאמת להגשמת הסוֹציאליוּת, הבּוֹלשביקים בּרוּסיה, פּוֹגשים בּהתנגדוּת

עצוּמה מצד האינטרנציוֹנל.

שוֹאלים אוֹתנוּ: מדוּע אינכם רוֹצים להתאחד? ואני אשאל את ההיפך: אם אמת הדבר כּי ההבדל בּין המפלגוֹת כבר אינוֹ קיים, מה מוֹנע אתכם להיכּנס ל״הפּוֹעל הצעיר״? אתם רוֹצים לברוֹא בּריאה חדשה של התמזגוּת גמוּרה, דבר שלא נראָה בּכל העוֹלם״ (שם).

וּבזה דברי חבר אחד שהיה מחשוּבי ״הפּוֹעל הצעיר״, שמסר לוֹ הרבּה מחייו הוּא – מאיר רוֹטבּרג. עכשיו החבר הזה חוֹלה וקוֹלוֹ איננוּ נשמע כּבר שנים רבּוֹת. הוּא אינוֹ איש דיבּוּר, אבל איש המעשׂה:

״לא קל עתה לדבּר בּשאלה זוֹ. כּוּלנוּ ערים להתפּתחוּת ההסתדרוּת החקלאית. וּפה בּאים וּמסַפּרים דברים אשר הכחשוֹתיהם בּרוּרוֹת לכוּלנוּ. אני מוֹצא לנחוּץ לחזוֹר וּלהעיד כּי המפלגוֹת, שתיהן כּאחת, לא נתנוּ להסתדרוּת לחיוֹת. אף אחת מאסיפוֹת יהוּדה והגליל לא עברה בּשלוֹם. אנחנוּ, עוֹבדי ההסתדרוּת, סבלנוּ מזה תמיד. בּראשוֹנה היתה מפלגת ״פּוֹעלי-ציוֹן״ שעינתה אוֹתנוּ ודרשה: ״פּרוֹפֶסיוֹנַליוּת״, צמצוּם הענינים. המפלגה שתמכה אז בּנוּ, ״הפּוֹעל הצעיר״, מתנגדת לנוּ עכשיו, והיא הדוֹגלת כּל השנים האחרוֹנוֹת ב״פּרוֹפֶסיוֹנליוּת״.

חברי המפלגה אוֹמרים לנוּ: ״אנוּ רוֹצים וּנכוֹנים לעבוֹד בּעד ההסתדרוּת״. אבל הם כּבר מזמן חדלוּ להשתתף בּפוֹעל בּעבוֹדת ההסתדרוּת. ויצרוּ יחסים כּאלה שכּבר אי אפשר להם להשתתף בּהסתדרוּת כּל זמן שהיחסים האלה ימָשכוּ. יהא הדבר בּרוּר: כּיוֹם אין הסתדרוּת חקלאית קיימת. לשוּם איש אין רצוֹן לעבוֹד בּהסתדרוּת. לאנשי המפלגוֹת – מפּני היחסים המפלגתיים; לנוּ – מפּני שנלאינוּ לבזבּז את כּוֹחנוּ לכל התנגדוּת. בּרוּר כּי אם לא נוּכל להתאחד בּהיוֹתנוּ קוֹמץ קטן – אחרי כן לא כּל שכּן. גם עתה, בּראשית בּוֹא החלוּצים החדשים, משתדלים הדגניים להכניסם לדגניה, לשם ״חינוּך״, והכּנַרתיים – לכנרת. וּמה יהיה כּשיבוֹאוּ ההמוֹנים? (הבּעיוֹת של משיכת חברים על ידי חבר-הקבוּצוֹת והמוֹשבים והקיבּוּץ המאוּחד – הוּבּעוּ כּבר אז על ידוֹ. בּ. כּ.).

וּמה הטעם נגד האיחוּד? מסוֹרת! מסוֹרת של 9—10 שנים. מה הן עשׂר שנים בּחיי תנוּעה היסטוֹרית?

האוּמנם אי אפשר על זה להתגבּר? שפּרינצק אוֹמר לנוּ בּבטחוֹן גמוּר: הניחוּ, תעבוֹרנה עוֹד שנים אחדוֹת, והדבר אשר אינוֹ עוֹלה הפּעם יעלה בּידי ״הפּוֹעל הצעיר״. מדוּע איפוֹא לא יעלה הדבר בּידינוּ עתה?

בּמשך שלוֹשת החדשים האחרוֹנים, מאז החל רעיוֹן האיחוּד לפעם בּלב כּל אחד מאתנוּ, ראיתי בּרוּר כּי האיחוּד יקוּם רק בּהיבּטל המפלגוֹת. ונוֹכחתי שאין כּל טעמים נגד האיחוּד. לאיחוּד יש הרגשה בּריאה. שאלתי והקשבתי וּטעמים אמיתיים נגד לא שמעתי. ואם יש פּגמים בּהתאחדוּת זוֹ, המוּצעת, הרי זה בּאשמת אוֹתוֹ הציבּוּר, שאינוֹ רוֹצה להשתתף בּיצירת האיחוּד. גם אני נטיתי להתנגד לכניסה לבּרית העוֹלמית של ״פּוֹעלי-ציוֹן״, אבל בּרוּר הדבר שאנוּ צריכים לברוֹא קשר עם הגוֹלה. שאם לא כּך, הרי ההמוֹנים יבוֹאוּ הנה ויביאוּ אתם את אשר אתם. וּבכן, מה אנוּ חוֹששים לקשרים, המסייעים להכין אוֹתם לארץ-ישׂראל?

– ואשר לאַתמוֹספירה הנוֹראה שנוֹצרה בּגליל לרגל שאלת האיחוּד, היא איננה נוֹראה מאשר היתה קוֹדם. האסיפה המכוֹננת (הפּוֹעלים היוּ אז מפוּלגים. והמשלחת הראשוֹנה אשר יצאה להסתדרוּת הציוֹנית, בּה לא היוּ חברינוּ כּלל. בּ. כּ.)

הוֹכיחה לנוּ די את הסכּנה שבּפּירוּדים הקיימים. אילוּ היתה בּינינוּ הסכּמה הדדית היוּ הצירים שלנוּ נבחרים ונוֹסעים לאסיפת השלוֹם. על ידי היחסים והפּירוּדים הפסדנוּ את כּל אפשרוּת ההשפּעה וההגנה על דרישוֹת העוֹבדים בּשעה כּל כּך קשה ואחראית. אין לראוֹת בּהתאחדותּ שאלה של אישים. זוֹהי שאלה של חינוּך, של צוּרוֹת עבוֹדה משוּתפוֹת וּרחבוֹת. נסיר את המַסוה ונראה את מצב ההסתדרוּת החקלאית, אשר אין לה כּל תקוּמה מבּלי ההתאחדוּת״ (שם, עמוּדים 99—100).

לאחר כּל הויכּוּח הזה (שאני רק מביא קטעים אחדים ממנוּ, טיפּוּסיים מאד) הביא ״הפּוֹעל הצעיר״ את הצעתוֹ המנוּסחת. אקריא בּזה את הנקוּדוֹת העיקריוֹת שלה:

״העבוֹדה בּארץ מסתדרת למקצוֹעוֹתיה. ההסתדרוּת החקלאית הכּללית, כּמוֹ כן יתר ההסתדרוּיוֹת המקצוֹעיוֹת – הן בּלתי-מפלגתיוֹת.

תפקידיה של ההסתדרוּת החקלאית הם: 1. אינפוֹרמַציה פּנימית בּעבוֹדה. 2. סידוּר העבוֹדה היוֹם-יוֹמית. 3. מוֹסדוֹת כּלכּליים, צרכים סניטריים ועזרה הדדית. 4. סידוּר עבוֹדוֹת קבּלניוֹת כּלליוֹת. 5. משׂא-וּמתן עם נוֹתני-עבוֹדה והגנת האינטרסים המשוּתפים של ציבּוּר הפּוֹעלים.

1. השׂכּלה חקלאית מקצוֹעית.

– לפיכך, לשם התאָמת הפּעוּלה ואיחוּדה, נוֹצר מוֹסד מכַוון (רֶגוּלַטיבי; בּצוּרה של משׂרד עבוֹדה מיוּחד.

חוּג הפּעוּלה של משׂרד העבוֹדה הוּא:

1. להביא לידי התאמה את הפּעוּלוֹת הנעשׂוֹת על ידי המפלגוֹת וההסתדרוּיוֹת השוֹנוֹת בּמקצוֹע העבוֹדה, מתוֹך הסכּם ואינפוֹרמַציה הדדית (כּמוֹ בּעניני יסוּד קבוּצוֹת וּמוֹשבי עוֹבדים וכוּ׳ ).

2. המשׂרד המאוּחד מביא בּמקרים האפשריים לידי הבּעה משוּתפת את רצוֹנוֹ המשוּתף של כּל ציבּוּר הפּוֹעלים וחלקיו המאוּרגנים בּשאלוֹת ידוּעוֹת.

3. החזקה והנהלה של מוֹסדים המשוּתפים לכל פּוֹעלי הארץ בּמוֹשבה וּבעיר, כּמוֹ לשכּת עבוֹדה מרכּזית וכוּ׳.

4. משׂרד העבוֹדה המאוּחד נוֹצר על ידי בּאוּת-כּוֹח שוה מצד ״הפּוֹעל הצעיר״, ״פּוֹעלי-ציוֹן״ וההסתדרוּת החקלאית. הרחבת המוֹסד הזה נעשׂית בּהסכּם הדדי מוּחלט של שלוֹשת החלקים הללוּ״ (שם, עמוּדים 102—103).

כּל ענין של התישבוּת, של קבוּצוֹת וּמוֹשבים חסר פּה. זה נשאר, למעשׂה, ענינן של מפלגוֹת.

על זה ענה טבּנקין. אקריא רק משפּטים אחדים מדבריו:

״לא אדבּר על עצם ההצעה, כּי אם על ההבדל שבּינה וּבין הצעתנוּ. לפנינוּ תכנית לא של איחוּד, כּי אם של פּירוּד. יש כּאן ששה סעיפים על פּעוּלת ההסתדרוּת החקלאית, שהיא צריכה להיוֹת רק פּרוֹפסיוֹנלית, מה שלא היתה אף יוֹם, למרוֹת רצוֹן המעטים בּני המפלגוֹת. משוּם שענינינוּ הפּרוֹפסיוֹנליים אינם ניתנים להיגדר כּכה. הצעה זוֹ מבססת את המצב הקוֹדם אשר לוֹ התנגדנוּ מפּני הצמצוּם וההגבּלה שבּוֹ. אין כּאן שוּם תיקוּן. להיפך, יש פּה גילוּי הרצוֹן לבטל את ההסתדרוּת. מניחים למפרע שגם בּעבוֹדה הפּרוֹפֶסיוֹנלית יש ענינים מיוּחדים למפלגה וידה חלה בּהם.

ישנן איפוֹא שתי רשוּיוֹת. וּמה נעשׂה אנחנוּ – הרוֹב

הגדוֹל של הפּוֹעלים החקלאיים הבּלתי-מפלגתיים? וּבכן, אוּלי שלושׂ רשוּיוֹת. וּלמען כַּוון והַתאם את פּעוּלוֹתיהן, בּוֹראים מוֹסד מתַווך

וזהוּ כּל האיחוּד. ההשקפה אינה חדשה, אוּלם ההסתדרוּת לא הסכּימה שעניני הקבוּצוֹת והעבוֹדה הישוּבית יהיוּ לנחלת המפלגוֹת – למה נעשׂה כּדבר הזה כּעת? – – ויש בּהצעה זוֹ גם הבטחת ההגמוֹניה של המיעוּט, מפּני שאין הרוֹב מכריע בּמשׂרד זה, כּי אם רק בּהסכּמת המיעוּט״ (כּלוֹמר, כּל משטר כּזה יש בּוֹ ערוּבּה להגמוֹניה של המיעוּט. בּ. כּ.) (שם, 103—104).

וגם מלים אחדוֹת של יבנאלי:

״אין איש יוֹדע מהוּ הדבר המבדיל בּינינוּ (מענין הדבר, שאנשים מדבּרים בּשם בּדילוּת, ואין אנשים מבינים זה את זה! בּ. כּ.). וּמשוּם כּך, בּכדי לקיים את המחיצוֹת החברתיוֹת, מעבירים אוֹתנוּ לשאלוֹת וסכסוּכים מוּסריים. זה מקלקל את חיינוּ, מרַפּה את כּוֹחוֹתינוּ. הפּירוּד הזה מחליש וּמשפּיל את הפּוֹעל ואת ערך חייו. אם נקים גם להבּא את המפלגוֹת, תהיינה הן, בּכוֹח רצוֹן הקיוּם, מוּכרחוֹת לשאוֹף להתבּדלוּת

וּלהתבּלטוּת מַכּסימלית. החלקים המפרידים שוֹאפים להבליט וּלהגבּיר את יסוֹדוֹת הניגוּד. סתירה זוֹ ממררת את חיינוּ, חיי כּוּלנוּ, וּממנה צריך להיגאל. סידוּר הקבוּצוֹת, אחד הדברים הכי-רבוֹלוּציוֹניים בּחיינוּ, נעשׂה לרעה חוֹלה על ידי סידוּר המפלגוֹת. ועל אחת כּמה עבוֹדת התרבּוּת. משל קטן לדברַי. היתוֹאר הדבר שהמוּנחים החקלאים יבָּראוּ בּתוֹכנוּ על פּי חלוּקה מפלגתית, בּשעה שזהוּ צוֹרך כּל הציבּוּר (קיים זה כּבר ילקוּט המִלוֹן החקלאי הנאגר על ידי חברים בּתוֹך הועד התרבּוּתי של הסתדרוּתנוּ, וּבועידת ״הפּוֹעל הצעיר״ האחרוֹנה נבחרוּ ועד תרבּוּתי וקוֹמיסיה מיוּחדת לטרמינוֹלוֹגיה חקלאית)״.

שפּרינצק אמר:

״אין אנוּ זקוּקים לבוֹא לפני הקהל וּלדבּר דברי הגנה עצמית. אין אנוּ מרגישים עצמנוּ חוֹטאים. ואין אנוּ רוֹצים להראוֹת אשמת מי שהוּא כּדי להצדיק את עצמנוּ. אנוּ מצטערים מאד שלא היה לנוּ קוֹרספּוֹנדנט בּועידת ״פּוֹעלי-ציוֹן״ כּדי לצרף את אשר נשמע שם לאשר הדפּסנוּ בּערב הועידה בּשאלת השׂפוֹת (ערב הועידה פּירסם ״הפּוֹעל הצעיר״ דברי דפוּס, בּהם הוֹכיח עד כּמה יש אידישיזם בּין ״פּוֹעלי-ציוֹן״ והלגיוֹנרים. בּ. כּ.). את האיחוּד יביאוּ החיים. אם אמנם ילחמוּ ״פּוֹעלי-ציוֹן״ בּעד בּנין הארץ והשׂפה, ממילא יתבּטלוּ ״פּוֹעלי-ציוֹן״ ו״הפּוֹעל הצעיר״, ואני חוֹשב שעם קיבּוּץ ידוּע מהמאַחדים אנוּ מאוּחדים ממילא. אבל אין אנוּ יכוֹלים לשכּוֹח אף לרגע שעוֹד לא נוֹצר המעמד האחר, עוֹד עליו להיוָצר, והדרך קשה מאד. אני עדיין לא מאוּחד עם כּל אוֹתוֹ הזרם מתוֹך ״פּוֹעלי-ציוֹן״, שנגדוֹ עמד בּן-גוּריוֹן ולא יכוֹל היה לנצַחוֹ שם בּחוּץ-לארץ״ (שם, עמוּד 107).

על ענין זה אמרתי אני:

״אנוּ בּוֹחרים לנוּ חזית קשה מאד, חזית שבּה ניפּגש עם הרבּה עם-הארצוּת, עם הרבּה זרוּת, עם הרבּה הרגלי-חינוּך המתנגדים לנוּ, לעבוֹדתנוּ. ואנוּ רוֹאים בּזה את חוֹבתנוּ, חוֹבת כּוּלנוּ. אתם מוֹצאים

לנחוּץ לפרוֹש מאתנוּ. אני לא השתתפתי בּאסיפת ״פּוֹעלי-ציוֹן״ האחרוֹנה, אוֹתה האסיפה הפּתוּחה ששפּרינצק הצטער על כּך של״הפּוֹעל הצעיר״, הסוֹגר את דלתוֹתיו, לא היה בּה כַּתב, בּכדי להוֹקיענה. אבל לבּי היה אתם, עם אנשי ״פּוֹעלי-ציוֹן״. בּשעה זוֹ מילאוּ הם את החוֹבה ההיסטוֹרית הגדוֹלה״.

״מה עוֹשׂה אסיפתנוּ? היא עוֹמדת וּמדבּרת תחנוּנים: אַל תיפּרדוּ מאתנוּ. אין אנוּ רוֹצים לבנוֹת מפלגה – לשם זה יש לנוּ, לרוֹצים בּאיחוּד, די כּוֹח גם בּלעדיכם. אין אנוּ רוֹצים בּשוּם שלילה של זכוּת-מיעוּט. איננוּ יוֹדעים איזה מיעוּטים יהיוּ בּתוֹך התאַחדוּתנוּ,

וּמי יהיה בּתוֹך המיעוּט. אנוּ רוֹצים רק אחת, כּי בּית העבוֹדה יבּנה. אנוּ חוֹשבים את קיוּם המפלגוֹת בּקרבּנוּ לרע מוּחלט. אנוּ רוֹצים

בּסידוּר קהילת-העוֹבדים. וּבזה הוּא הקוֹשי. בּלי השתתפוּת חלק קטן קשה לבנוֹת את בּנין הכּלל. אבל קל מאד לחלק קטן להפריע את בּנין הכּלל, שהכּלל רוֹצה בּוֹ. בּארץ-ישׂראל עדים אנוּ לחזיוֹנוֹת כּאלה. מפריעים לסַדר את ועד העיר בּירוּשלים, מפריעים לסַדר את התאחדוּת המוֹשבוֹת בּגליל, כּל רצוֹן של בּנין נפגש בּאוֹפּוֹזיציה. וּבשביל כּך כּל אוֹפּוֹזיציה היא חזקה למדי. הרוֹצים אתם למלא את התפקיד הזה בּינינוּ? אנוּ התחלנוּ בּדבר קשה. קשי הדבר הוּא בּעיקר לא בּוֹ בּעצמוֹ, כּי אם בּהתנגדוּתכם וּבאויר אשר אתם מקיפים את הדבר. אנחנוּ מלאים ספקוֹת וחששוֹת. אוּלי אין אנוּ הראוּיים לאַחד? יוֹדעים אנוּ את חוּלשוֹתינוּ ורפיוֹננוּ. אפשר שמפּנינוּ

סוֹבל הדבר. כּוֹרעים אנוּ תחת המשׂא. ויוֹדעים כּי אחריוּת כּבדה קיבּלנוּ

עלינוּ. שלם ישלם המבעיר את הבּעירה. ואחרי כּל האשמוֹת אשר אנוּ שוֹמעים יוֹדעים אנוּ כּי בּזה אין אנוּ אשמים. פּירוּד וּמשׂטמה לא זרענוּ. אנוּ רק מילאנוּ את החוֹבה, לא השתמטנוּ מגוֹרלנוּ״.

בּתשוּבה על זה יצאוּ צירי ״הפּוֹעל הצעיר״ מהועידה ונכנסוּ להתיעצוּת מיוּחדת, וּבא אחר כּך בּרץ והוֹדיע כּי:

״מתוֹך הרגשת האחריוּת הגדוֹלה לרגל המצב המתהווה בּהסתדרוּת הפּוֹעלים החקלאית, שאנוּ רוֹאים חוֹבה לעצמנוּ להישאר בּה –

הננוּ מוֹצאים עוֹד צוֹרך להמשיך בּינינוּ לבין עצמנוּ את בּירוּר השאלה הזאת. אנחנוּ מציעים איפוֹא לדחוֹת לעת עתה את ההצבּעה בּשאלה זוֹ. אם דחיית ההצבּעה היא בּלתי אפשרית, אנחנוּ מתאַפּקים מלהשתתף בּה. את תוֹצאוֹת הבּירוּר שלנוּ נוֹדיע לפני סוֹף הועידה״.

אם כּי היה בּרוּר מה רוֹצה הועידה, אמר ״הפּוֹעל הצעיר״ שאיננוּ יכוֹל לתת תשוּבה, ״עוֹד נצא להתיעץ״.

יסוּד ההסתדרוּת – הקמת מפלגת פּוֹעלי

ארץ-ישׂראל – משׂא-וּמתן עם “השוֹמר הצעיר” על איחוּד.

ליצירת ההסתדרוּת היוּ שלוֹשה שוּתפים, לפי המוּשׂגים

האִרגוּניים של הזמן ההוּא: שתי המפלגוֹת שהיוּ אז בּארץ – ״אחדוּת-העבוֹדה״ ו״הפּוֹעל הצעיר״, וגוּף שלישי – ״החלוּץ״. בּגוּף זה נכללוּ אנשי העליה השלישית שהשתתפוּ אז יחד: קיבּוּצי ״השוֹמר הצעיר״, חברי ״גדוּד העבוֹדה״ וּ״צעירי-ציוֹן״.

אם נאמר שמגמת ״הפּוֹעל הצעיר״ היתה לצמצם את סמכוּת ההסתדרוּת והמגמה של ״אחדוּת-העבוֹדה״ – להרחיב, הרי הגוּף השלישי צריך היה להכריע לאיזה צד שהוּא. בּין האנשים שיִצגוּ את החבוּרה הזאת היוּ מעוֹלי פּוֹלין, מ״צעירי-ציוֹן״ – יצחק שוַייגר, בּרזלי (שלאחר זמן קצר טבע, ועל שמוֹ הוּקמה ספריית בּרזלי ליד מוֹעצת פּוֹעלי תל-אביב), וּביניהם היוּ אנשי ״גדוּד העבוֹדה״ – אֶלקינד, קניבסקי, יהוּדה קוֹפּלֶביץ – התלמיד והשליח של טרוּמפּלדוֹר – וּמנהיגי ״השוֹמר הצעיר״, שבּיניהם היוּ אבּא חוּשי, מאיר יערי ואנשים שהלכוּ אחר כּך לבית-אלפא וּלמשמר-העמק.

אין איחוּד בּארץ שאיננוּ קשוּר עם מאמצי גבוּרה נפשית גדוֹלים מאד ועם הכרעוֹת חמוּרוֹת מאד של האנשים המשתתפים בּזה. וּכשם שבּועידת ״אחדוּת-העבוֹדה״ בּפתח-תקוָה היה מאמץ גדוֹל של אנשים שבּאוּ מארצוֹת שוֹנוֹת והיוּ צריכים להשליך את עצמם לתוֹך סכּנה גדוֹלה מאד, בּלי לדעת מה יצמח מזה, כּך בּזמן יסוּד ההסתדרוּת לא ידעוּ מה יצא מהענין הזה. בּזמן ההוּא קרא י. ח. בּרנר את קריאתוֹ: ״ינָתן דבר פּוֹעלי ארץ-ישׂראל בּידי פּוֹעלי ארץ-ישׂראל״. וּבעצם הבּירוּר בּזמן הקמת ההסתדרוּת כּתב רשימה, אשר קטע זה ממנה היה בּשעתוֹ מפוּרסם מאד:

״התפקיד העיקרי של הסוֹציאליזם היהוּדי בּזמן הזה הוּא לחזק את הכּוֹחוֹת הפּרוֹדוּקטיביים והאפשרוּיוֹת הפּרוֹדוּקטיביוֹת של הפּרוֹליטריוֹן היהוּדי. כּלוֹמר, של החלק הבּלתי-מנַצל שבּעם היהוּדי,

שהוּא הלוּז שבּשדרת האוּמה היהוּדית; להעביר את האלמנטים הבּלתי-עוֹבדים שבּוֹ, מפּני חוֹסר מקוֹם וּתנאים אוֹ מחוֹסר הֶרגל ויכוֹלת, לחיי עבוֹדה;

לסדר את ההגירה של ההמוֹן היהוּדי מן המקוֹמוֹת המקיאים אוֹתוֹ אל המקוֹמוֹת שיתחדשוּ על ידוֹ ושיחַדשוּ אוֹתוֹ.

לתכלית זוֹ עתידוֹת כּל מפלגוֹת-הפּוֹעלים היהוּדיוֹת בּכל

מקוֹם – אם רק רוּח חיים אמיתי בּהן – להתאחד. ההגירה לארץ-ישׂראל תהיה אחד מסעיפי-העבוֹדה של ההתאחדוּת הזאת.

בּארץ-ישׂראל יש עוֹד מקוֹמוֹת פּנוּיים, שהפּוֹעל היהוּדי

יוּכל להתבּצר בּהם. מפּרי עבוֹדתוֹ לא יוּכל להתקיים מיד. ולכן ידָרשוּ קפּיטלים, שיכלכּלוּהוּ כּל עת עבוֹדתוֹ

הפּיוֹנרית. ידָרשוּ גם מסדרים טכניים ורוּחניים. בּאיחוּדם של אלה האחרוֹנים יהיה צוֹרך; בּמפלגוֹת של עכשיו – לא.

פּוֹעלי ארץ-ישׂראל צריכים להסתדר בּהסתדרוּת פּוֹעלים אחת, שתעשׂה כּל הנחוּץ לחיזוּק כּוֹחוֹ של הפּוֹעל היהוּדי בּארץ. אין ההסתדרוּת הזאת צריכה להיקרא דוקא ציוֹנית-סוֹציאלית: השם הסתדרוּת פּוֹעלי-ארץ-ישׂראל דַיוֹ. רוּח הציוֹנוּת הפּרוֹליטרית, כּלוֹמר, רוּח

הסוֹציאליזם היהוּדי האמיתי, יחַיה את ההסתדרוּת הזאת מאליו. יהיה גוּף של פּוֹעלים יהוּדים בּארץ-ישׂראל; נשמת הסוֹציאליזם תוּפּח בּוֹ מאליה. אי אפשר בּלי נשמה זוֹ. ואוּלם כּדי להימָלט מפּלפּוּלים מפרידים, מתיאוֹריוֹת טרדיציוֹניוֹת מקלקלוֹת, מן המסוֹרוֹת

המפלגתיוֹת, מן הקשרים לועד מרכּזי זה אוֹ אחר; כּדי שהפּוֹעל לא יאמר: ״פּוֹעל צעיר״ אני, ״צעיר-ציוֹן״ אני, ״פּוֹעל-ציוֹן״ אני וכוּ׳ וכוּ׳; כּדי שועידת-הפּוֹעלים הכּללית תוּכל לבחוֹר מתוֹכה את היוֹתר מוּכשרים

בּלי שׂים לב לעברם המפלגתי; כּדי שמוֹסדוֹת הפּוֹעלים הנחוּצים יוָצרוּ בּלי חיכּוּכים קשים – לשם כּל זה צריכה הסתדרוּת-פּוֹעלים פּנימית ארץ-ישׂראלית זוֹ לבלי להוֹסיף על עצמה כּל שם-לוָאי. הסתדרוּת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל – בזה נאמר הכּל. על כּרחה תהיה מה שהיא על פּי עצם מהוּתה. וגם שׂדה פּעוּלתה של ההסתדרוּת יהיה – הכּל. לעבוֹדת-השלוֹם ולעבוֹדת-המלחמה. אין הגבּלוֹת ואיסוּרים״ (״קוּנטרס״, (גליוֹן) מ״א, סיון תר״פּ; כּתבי בּרנר, כּרך ז׳, עמוּד 96).

הנסיוֹן הזה של יסוּד ההסתדרוּת היה בּוֹ משוּם גבוּרה בּשביל כּל הצדדים, בּשביל אלה שיצרוּ את תכנית ״אחדוּת-העבוֹדה״ ואהבוּ אוֹתה, והם ויתרוּ בּשביל הקמת ההסתדרוּת; בּודאי היה ויתוּר גם מצד ״הפּוֹעל הצעיר״, שצריך היה לוַתר על הרבּה סמכוּיוֹת ולמסוֹר אוֹתן להסתדרוּת. היה גם מאמץ פּנימי אצל האנשים הצעירים, שעדיין לא נשׂאו בּשוּם עוֹל ציבּוּרי בּארץ-ישׂראל והיוּ צריכים להיכּנס בּעוֹל הקמת

ההסתדרוּת.

אבל בּאוֹתוֹ לילה של ועידת-היסוּד של ההסתדרוּת היה צריך להחליט עוֹד על משהוּ. העליה השלישית היתה צריכה להגיד מה תהיה דרכּה היא: האם יהווּ גוּף פּוֹליטי חדש בּארץ כּמפלגה שלישית אוֹ יצטרפוּ לאחת המפלגוֹת הקיימוֹת? דבר זה היה גם לפני ועידת ההסתדרוּת, בּזמן הועידה וּבלילה שלאחריה. וּכשקם הדבר הגדוֹל הזה, ונוֹצרה ועידת ההסתדרוּת ו-4000 וכמה מאוֹת אנשים השתתפוּ בּהקמתה, נתאסף חלק ניכּר מהעוֹלים החדשים לועידה מיוּחדת של ״החלוּץ״ וחלק מ״צעירי-ציוֹן״, וזוֹ החליטה על הצטרפוּת בּמוּבן פּוֹליטי ורעיוֹני ל״אחדוּת-העבוֹדה״. זה היה האיחוּד הראשוֹן.

בּתוֹך ״צעירי-ציוֹן״ היוּ זרמים שוֹנים. השם ״צעירי-ציוֹן״ הקיף כּל מיני זרמים. כּשהתחיל בּחוּץ-לארץ המגע עם ארץ-ישׂראל החל בּירוּר פּנימי בּתוֹך ״צעירי-ציוֹן״. ״אחדוּת-העבוֹדה״ קראה אוֹתם לאיחוּד, מרחוֹק קראה אוֹתם. בּאוֹתוֹ זמן נתאַרגנה ועידת פּראג שכּינס ״הפּוֹעל הצעיר״ (השליחים מהארץ היוֹ א. ד. גוֹרדוֹן וא. יפה) וּמשם יצאה הקריאה לחלק מן האינטליגנציה הציוֹנית הצעירה בּעלת השקפוֹת רדיקליוּת (מ. בּוּבּר, הוּגוֹ בּרגמן ואחרים) ליצוֹר תנוּעה רחבה של ״צעירי-ציוֹן״ ו״הפּוֹעל הצעיר״. זה היה נסיוֹן גדוֹל בּשעתוֹ – לכנס את האינטליגנציה היהוּדית הציוֹנית והשׂמאלית. הרעיוֹן על קריאת

ועידה כּזאת היה עוֹד קוֹדם. אחד הנלהבים לרעיוֹן זה היה גוּסטב לַנדוֹיאֶר, שהתחיל אז להתקרב לעניני ארץ-ישׂראל. לגרמניה התחילוּ להגיע הדים על הארץ ורעיוֹן הקבוּצה הכּה גלים. בּוּבּר הוֹציא בּגרמניה את הירחוֹן ״דער יוּדע״ (אני העברתי לשם את מכתביו של א. ד. גוֹרדוֹן, שנכתבוּ על ידוֹ בּאידיש, על ידי איזה קצין יהוּדי גרמני, והם נדפּסוּ בּתרגוּם גרמני בּירחוֹן של מַרטין בּוּבּר. המקוֹר עצמוֹ הלך לאיבּוּד, אחר כּך תוּרגמוּ המכתבים לעברית מהתרגוּם הגרמני), וּכבוֹד ארץ-ישׂראל עלה אז בּמידה גדוֹלה והתחיל למשוֹך גם אנשים זרים. כּך קם הרעיוֹן על קריאת הועידה בּפּראג. כּשהועידה נתאַרגנה פּניתי למארגנים בּשם ״אחדוּת-העבוֹדה״ שגם ״אחדוּת-העבוֹדה״ תשתתף בּאוֹתה ועידה. אמרתי, אמנם זאת היא ועידה שקוֹרא אוֹתה ״הפּוֹעל הצעיר״, וקוֹרא לשם ארגוּן שאינוֹ כּוֹלל את כּוּלם, ואמנם אנחנוּ קשוּרים עם בּרית ״פּוֹעלי-ציוֹן״, אבל, לדעתי, צריכה גם ״אחדוּת-העבוֹדה״ ללכת לועידה זוֹ, אבל לא קיבּלנוּ הזמנה. לועידת פּראג בּאוּ ״צעירי-ציוֹן״ מפוּלגים בּיניהם. היוּ סבכים וּפילוּגים בּלתי-פּוֹסקים. ואלה שבּאוּ לועידה מפּוֹלין, אוֹתוֹ חלק מ״צעירי-ציוֹן״ שבּראשוֹ עמד יצחק שוַייגר, תמך בּעמדתה של ״אחדוּת-העבוֹדה״, וזה היה חלק די אַקטיבי בּועידת פּראג.

לעתים יש לנוּ מוּשׂגים והגדרוֹת מסוּלפים כּשאנוּ בּאים

לקבּוֹע שתנוּעוֹת מסוּימוֹת היוּ מתקוּפתה של העליה השניה, ואילוּ העליה השלישית היא שיצרה את הדברים החדשים בּארץ-ישׂראל. העליה השניה התבּלטה מיד לבוֹאה ארצה. אם נוֹהגים להגיד שהכּוֹח היוֹצר של העליה השלישית לא יכוֹל היה להסתגל למסגרוֹת הישנוֹת – אני מחלק את זה ואוֹמר שבּשטח אחד זה נכוֹן, בּשטח אחד – לא. בּשטח המפעל הקיבּוּצי, ההתישבוּתי, היה זה נכוֹן. גדוּד העבוֹדה בּטמפּרמנט שלוֹ, בּהעזה שלוֹ, לא יכוֹל היה לקוּם אילמלא העליה השלישית, וכן כּל המפעל של המשק הגדוֹל. אם כּי הוֹגה-הדעוֹת של המשק הגדוֹל הוּא לביא, איש העליה השניה. הוּא עשׂה נסיוֹן נוֹעז מאד. הוּא דרש מקבוּצת כּנרת להגדיל את עצמה פּי שנַים. מענין לקרוֹא את מאמרוֹ של צבי שץ על קבוּצה בּכלל ולראוֹת בּיטוּי נמרץ לרעיוֹן של קבוּצה שנאבקת להיוֹת למעשׂה למשפּחה קבוּצתית. והנה דוּגמת דגניה. בּדגניה היוּ בּסוֹף המלחמה שלוֹשים חברים, זה נחשב בּאוֹתוֹ זמן לדבר גדוֹל מאד – לקיים קבוּצה של שלוֹשים חברים! יוֹסף בּוּסל הציע לחלק את השטח שעליו ישבה דגניה לשנַים, לקבּוֹע לכל חלק קבוּצה של חמש-עשׂרה משפּחוֹת ועל ידי זה תעלה הצלחתה של הקבוּצה. כּאלה היוּ המחשבוֹת של טוֹבי האנשים בּעליה השניה. כּל איש חדש בּקבוּצה לא היה חבר בּה בּראשוֹנה. וּכדי שיתקבּל לקבוּצה צריך היה להיוֹת קשוּר אתה בּמשך שנים. בּאוֹתה שעה הציע ש. לביא לקבוּצת כּנרת, כּשבּאוּ 120 איש מפּוֹלין, להגדיל את מספר חבריה בּשביל קליטת העליה. וכנרת נעשׂתה פּתאוֹם לקבוּצה של ששים איש. זה היה דבר גדוֹל, והרבּה בּעיוֹת אִרגוּניוֹת משקיוֹת צצוּ מסביב לזה. מתוֹך קריאה בּאחד ממאמרי לביא בּענין זה בּכתביו אפשר לראוֹת שהרעיוֹן הראשוֹן שלוֹ על משק גדוֹל התחיל עם הקליטה הראשוֹנה של עוֹלים לקבוּצת כּנרת. וּבכן, בּשטח המשקי היוּ דברים שאילמלא העליה השלישית לא היינוּ מגיעים אליהם. מפעל ״אחדוּת-העבוֹדה״ לא יכוֹל היה לקוּם אילמלא העליה השלישית, שצירפה לעצמה גם את רעיוֹן המשק הגדוֹל. אילמלא הצירוּף של שניהם לא היתה ״אחדוּת-העבוֹדה" הוֹפכת למפעל התישבוּתי רציני, לא היתה לה שוּם הכשרה לכך. את גדוּד העבוֹדה העסיקה יוֹתר שאלת הקוּפּה המשוּתפת ולא שאלת ההתישבוּת. את זוֹ האחרוֹנה קיבּל גדוּד העבוֹדה מהעליה השניה (אבל הוּא נתן לזה לגמרי את צביוֹנוֹ לחיי החברה), גם את האוֹמץ, גם רעננוּת מיוּחדת, ואוּלי גם נכוֹנוּת לקרבּנוֹת כּאלה, שאנשי העליה השניה היוּ כּבר בּאוֹפן טבעי רגילים בּהם, לחיים של ויתוּר על כּל הנוֹחוּיוֹת שבּחיים. לוּ הספּיקה לי השעה הייתי מספּר בּאיזוֹ מידה אנשי העליה השניה לא היה בּהם כּל חוּש ל״קוֹמפוֹרט״, בּשטח זה היוּ גילוּיים מענינים מאד. כּשהגיע גדוּד העבוֹדה מרוּסיה הכניס מין בּוּז לכל נוֹחיוּת, מין יכוֹלת לחיוֹת בּלי כּל נוֹחיוּת שהיא, עד כּדי כּך שאנשי העליה השניה לא היוּ מסוּגלים בּעצמם לעשׂוֹת זאת. אבל בּשטח הרעיוֹני והפּוֹליטי אין לוֹמר שהעליה השלישית כּוּלה ראתה לעצמה צוֹרך לא להמשיך בּדרך תנוּעת הפּוֹעלים שקדמה לה. כּי אם להתחיל הכּל מחָדש. העוּבדה כּי העליה השלישית נתנה אדם כּמוֹ אַרלוֹזוֹרוֹב, שבּוַדאי היתה לוֹ יכוֹלת נפשית ואינטלקטוּאַלית ליצוֹר

דברים מחדש, יותר מאשר אחרים בּין אנשי העליה השלישית, אבל רצה דוקא להמשיך בּדרכּוֹ של ״הפּוֹעל הצעיר״ – עוּבדה זוֹ אוֹמרת הרבּה. אוֹ נקח את אנשי המפלגה שלנוּ מעכשיו, ונראה כּל מיני אנשים שנתבּלטוּ כּבר בּאוֹתוֹ זמן בּתנוּעה, אנשים שבּעצם היוּ בּהם כּוֹחוֹת אינטלקטוּאַליים גדוֹלים ליצוֹר

דברים חדשים, וּבכל זאת מצאוּ לעצמם את דרך ההמשך. היה חלק בּתנוּעת הפּוֹעלים, חלק מעוֹלי רוּסיה וּפּוֹלין הרוּסית, שהיתה לוֹ יוֹתר נכוֹנוּת

נפשית להמשיך והצטרפוּ והתמזגוּ עם מה שהיה קיים בּארץ; והיה חלק אחר, שהיה לוֹ פּחוֹת צוֹרך נפשי בּמיזוּג, ונצטרפה לכך גם זרוּת טריטוֹריאלית. אוֹתוֹ חלק – ״השוֹמר הצעיר״ – מוֹלדת-התרבּוּת שלוֹ היוּ גליציה, וינה. זה נגרם לא בּמעט מתוֹך הרצוֹן שלא להיבּטל, וּמכּאן בּעיקר הגוֹרם להתבּדלוּתם.

אבל עוּבדה היא שהעליה השלישית עם בּוֹאה לארץ הוּעמדה שוּב בּפני הכרעה. אילוּ היתה ״אחדוּת-העבוֹדה״ מגיעה בּשעתה לידי איחוּד של כּל הפּוֹעלים שנמצאוּ אז בּארץ – אני מַרשה לעצמי לחשוֹב שהרבּה טרגדיוֹת בּתנוּעת הפּוֹעלים היוּ נמנעוֹת. העוּבדה שהעליה השלישית לא יכלה להגיע בּתוֹך עצמה להכרעה מיוּחדת ונתפּלגה לפי ארצוֹת מסוּימוֹת ולא הצליחה להתאחד, קבעה לא בּמעט את גוֹרלה של תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ.

התחילה בּתוֹך העליה השלישית תסיסה פּנימית, היא לא היתה מוּגדרת כּלל. אי אפשר לוֹמר שלאנשים האלה היה בּרוּר מה הם. התסיסה הזאת היתה כּבר בּתוֹך החֶבְרוֹת החדשוֹת. בּתוֹך ״השוֹמר הצעיר״ היתה תסיסה די ממוּשכת כּמה שנים, וספק אם רעיוֹן ״הקיבּוּץ הארצי״ בּא מתוֹך התסיסה הזאת. והתחילוּ הליכוֹת ועזיבוֹת מרוּבּוֹת, לא רק מהעבוֹדה, מהקיבּוּץ, אלא גם מהארץ. אינני יוֹדע אם בחוּגי ״השוֹמר הצעיר״ טרחוּ לקבּוֹע איזה חלק מכּל העליה הראשוֹנה של ״השוֹמר הצעיר״ נשאר בּארץ. מאוֹתה העליה נשאר בּארץ משהוּ בּבית-אלפא, בּמשמר-העמק וּבמרחביה. בּקבוּצוֹת אלה נשארוּ כּיוֹם רק גרעינים של ״השוֹמר הצעיר״ מאז. מכּאן אפשר להבין מה היה גוֹדל האבידוֹת העצוּמוֹת של התנוּעה הזאת בּארץ בּשנוֹתיה הראשוֹנוֹת. ולא אדבּר בּרגע זה על האבידוֹת המאוּחרוֹת יוֹתר, בּזמן שקיבּוּצים שלמים למעשׂה עזבוּ אוֹתנוּ ונעשׂוּ אחר כּך נוֹשׂאי ה״פרקציה״ בּארץ.

וכיון שבּחלקים גדוֹלים של העליה השלישית לא היתה להם כּל אוֹטוֹריטה, הרי התסיסה שהתחילה בּתוֹכם לא היתה מלוּוה כּל מעצוֹרים פּנימיים, וּמספּיק היה שבּתוֹך גדוּד העבוֹדה יתעוֹרר ויכּוּח, לא ציוֹני

ולא סוֹציאליסטי, אלא לכאוֹרה ויכּוּח משקי, איך לארגן את הקוּפּה של הגדוּד, ויכּוּח שהיה בּין הנהלת גדוּד העבוֹדה לבין לביא וטבּנקין, אנשי העליה השניה, כּדי שהוּא יֵהפך לא רק לנקוּדת-מוֹצא לפילוּג משקי, בּין עין-חרוֹד ותל-יוֹסף, שסיכּן את התנוּעה הקיבּוּצית כּוּלה וגם עיכּב את התפּתחוּתה, אלא שיֵעָשׂה לנקוּדת-מוֹצא להתפּלגוּת בּכלל תנוּעת

הפּוֹעלים. ולא זה בּלבד, אלא זה היה קשוּר עם התרחקוּת רוּחנית, התרחקוּת מ״אחדוּת-העבוֹדה״, התרחקוּת של רבּים מאד. והיוּ אנשים שלא היה להם כּל כּך קל הדבר, הם חוּנכוּ בּרוּסיה על אידיאה של מפלגה ציוֹנית-סוֹציאליסטית, בּשבילם ״אחדוּת-העבוֹדה״ היתה מגדל-אוֹר. אבל הניגוּדים גברוּ ועלוּ, וּלאט לאט נוֹצרה זרוּת אישית עמוּקה מאד. הניגוּדים התחילוּ להתפּתח ונוּצרוּ סיפּוּרי-אגדוֹת, אמוּנה בּכל שקר,

בּכל דיבּה, בּכל סברה, שׂנאה אישית ועלילוֹת. ועם כּל הדברים האלה התחיל פּרוֹצס רוּחני מסוּים – יאוּש מארץ-ישׂראל וּמהאמוּנה שהפּוֹעל יכבּוֹש את הארץ ויטבּע את חוֹתמוֹ על הארץ.

מענין להתבּוֹנן לתנוּדוֹת מסוּימוֹת בּפרשה זאת. בּשנת 1924 בּיקר בּארץ אֶרנסט טוֹלר, סוֹפר יהוּדי צעיר, מהפּכן גרמני מפוּרסם, ואתוֹ יחד גם מַכּס הוֹליטשר, שניהם נמצאוּ בּהשפּעה סוֹביטית. בּ״גדוּד העבוֹדה״ הם ראוּ את נוֹשׂא המהפּכה הסוֹציאליסטית, אבל הם אמרוּ שיש סתירה בּמפעלנוּ, בּזה שמקבּלים תקציב מההסתדרוּת הציוֹנית. וּצפוּיה סכּנה לתנוּעה מהשפּעוֹת בּורגניוֹת. כּשבּא

הוֹליטשר לארץ ראה שלא היתה כּאן מהפּכה סוֹציאליסטית, להיפך – ״הבּוּרגנוּת״ התגבּרה, הוֹפיעה עליה רביעית, בּא הוֹן פּרטי, גבר בּנינה של תל-אביב. התחילוּ לבנוֹת את עפוּלה. כּל זה סימל את נצחוֹן הבּוּרגנוּת והיה הבּיטוּי של הקפּיטליזם בּארץ-ישׂראל, וענין הקיבּוּץ והקבוּצה נגמר. מַשבּר קשה עבר אז על מאוֹת צעירים יהוּדים, מחוֹסר אפשרוּת לחכּוֹת ולראוֹת את הציוֹנוּת בּמסגרת היסטוֹרית מסוּימת. רבּים מאד לא הבינוּ את היכוֹלת הנפשית של עמידה עקשנית ואת הערך ההיסטוֹרי של תנוּעת העבוֹדה בּהגשמת הציוֹנוּת.

וּבכן, מחמת התערערוּת האוֹטוֹריטה בּתנועת הפּוֹעלים

בּארץ-ישׂראל, ריב פּנימי וּמחלוֹקת על ידי טיפּוּסים אנוֹשיים שוֹנים, ויחד עם זה מחמת חוֹסר הכּשרוֹן של הציוֹנוּת, חוֹסר התקדמוּת מהירה, הגיעוּ לאוֹתן התוֹצאוֹת שנראוּ לאחר הפּילוּג בּגדוּד העבוֹדה. חוּג קטן

וּמשפּיע התבּצר בּתוֹך הגדוּד. וּבא הפּילוּג הרעיוֹני בּתוֹך הגדוּד,

למעשׂה, הפּילוּג בּין ציוֹנוֹת ואנטי-ציוֹנוּת. בּפּילוּג הזה היה מענין כּיצד אנשים עיבּדוּ את עמדוֹתיהם. היוּ אנשים שראוּ את החַסלנוּת בּתוֹך הגדוּד, אבל מתוֹך פּטריוֹטיזם גדוּדאי וגם מתוֹך חברוּת אישית (י. קוֹפּלביץ ואֶלקינד היוּ שני אנשים ששמם סימל את הגדוּד), לא יכלוּ להכּיר שיש בּגדוּד התפּתחוּת רעיוֹנית מסוּכּנת מאד, וכך נמצאוּ רבּים מסוּג זה, ששמרוּ על השלמוּת האִרגוֹנית של הגדוּד. אמנם, היוּ אנשים שראוּ את הסכּנוֹת הללוּ, אבל לאלה לא שׂמוּ לב, אלה נקראוּ ״ימין״. עד שנתגלה הכּל, עד שהיוּ כּבר הוֹכחוֹת בּרוּרוֹת מאד שכּאן מכינים בּגידה. ואז בּא הקרע. רבּים חזרוּ לחוּץ-לארץ אוֹ שבוּ לרוּסיה וּמילאוּ תפקידים בּתנוּעה הקוֹמוּניסטית שם. היוּ גם אנשים חשוּבים מאד, בּעלי כּוֹח חלוּצי גדוֹל מאד, שנשארוּ בּארץ ושלא הצטרפו ל״שׂמאל״, אבל לא יכלוּ גם להצטרף ל״ימין״ שבּגדוּד.

הבאתי לכם תמוּנה קצרה מאד, מהוּ הפּילוּג ההרסני וּבאיזוֹ מירה הוּא שׂוֹרף נפשוֹת, ולא רק שׂוֹרף את אלה שמקוֹמם היה מחוּץ לתנוּעה. אלה שנסעוּ לרוּסיה אמרוּ: אם רוּסיה מוֹלדתנוּ הרוּחנית – עלינוּ ללכת לשם, איננוּ מאמינים יוֹתר בּארץ-ישׂראל. אינני האיש המוּסמך למסוֹר פּרטים על מה שקרה עם האנשים האלה בּחוּץ-לארץ. חקרתי רבּוֹת לגוֹרלם של כּל אלה שנסעוּ לרוּסיה. היוּ לנו הרבּה מכתבים של אנשים שרצוּ מאד לשוּב ארצה, אבל מה היה גוֹרלוֹ האישי של כּל אחד – אין אנוּ יוֹדעים בּמידה מַספּקת. אבל בּעזיבתם של אלה את הארץ היתה יוֹתר הגינוּת מאשר אילוּ נשארוּ והיוּ הוֹפכים להיוֹת פּה סוֹכנים של הקוֹמאינטרן. אבל רבּים מאלה שכּל הקרע הזה עבר עליהם נשארוּ בּארץ, אלא שלמעשׂה הם כּבר היוּ אנשים שׂרוּפים, שהדינַמיוּת, הכּוֹח היוֹצר שלהם – ניטל מהם ונשארוּ חיים כּאן בּקרן-זוית, מחוּץ לחיים החברתיים שלנוּ.

תהליכי האיחוּד לא פּסקוּ בּארץ-ישׂראל, והצוֹרך בּאיחוּד

לא פּסק. אוּלם הדבר נתקל תמיד בּקשיים גדוֹלים. לא אוּכל למסוֹר לכם כּאן סקירה מפוֹרטת, איך קמוּ איחוּדים שוֹנים, רעיוֹניים וּפוֹליטיים בּארץ.

התקוּפה הזאת שאני עוֹמד בּה מיצירת ההסתדרוּת ועד יצירת מפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל, היא תקוּפה של עשׂר שנים, בּערך. עשׂר השנים הללוּ היוּ שנים של מחשבת איחוּד, של משׂא-וּמתן על איחוּד, של הצטרפוּת גוּפים שוֹנים למחנוֹת אלה. היוּ אנשים בּ״הפּוֹעל הצעיר״ שרצוּ בּאיחוּד הזה כּבר מיד, אבל לא היה להם שוֹמע. רצוֹנוֹת אלה לא התגבּשוּ כּדי תנוּעה. מאידך גיסא – יש לוֹמר את האמת –גם בּתוֹך החלק שדָגל כּל ימיו בּאיחוּד, בּחלק של ״אחדוּת-העבוֹדה״, כּל ענין האיחוּד לא היה כּל כּך פּשוּט. לא היה אפילוּ איחוּד אחד שהתגשם בּמשך הזמן הזה, לא בּחוּץ-לארץ ולא בּארץ, שלא נתקל בּאיזוֹ מידה של התנגדוּת ואי-אֵמוּן מצד החברים. אמנם דגלוּ כּל הזמן בּאיחוּד. אבל חשדנוּת היתה תמיד מצוּיה. למשל, מה היה לאחר האיחוּד הגדוֹל, מיד אחרי יצירת ההסתדרוּת, לאחר שחלק חשוּב מ״צעירי-ציוֹן״ בּארץ נכנס ל״אחדוּת-העבוֹדה״? חלק תנוּעה גדוֹל של ״צעירי-ציוֹן״ בּפּוֹלין, היה קרוֹב מאד בּרוּחוֹ ל״אחדוּת-העבוֹדה״, ו״אחדוּת-העבוֹדה״ דרשה את האיחוּד עמוֹ, אבל בּתוֹך ״פּוֹעלי-ציוֹן״ שם היוּ חלקים חשוּבים מאד שהתנגדוּ לכך. הם אמרוּ על ״צעירי-ציוֹן״: ״בּעלי-בּתישע קינדער״. את עצמם ראוּ כּסוֹציאליסטים אמיתיים, הסוֹציאליזם של ״צעירי-ציוֹן״ לא היה כּל כּך בּטוּח בּעיניהם. בּראש ״צעירי-ציוֹן״ אלה עמד מרמינסקי. אדם חשוּב כּמוֹ קפּלנסקי התנגד מאד לאיחוּד עמהם, מפּני שראה בּהצטרפוּתם של ״צעירי-ציוֹן״ אלה סכּנה של טשטוּש האוֹפי הסוֹציאליסטי של התנוּעה.

אחר כּך התחיל משׂא-וּמתן על איחוּד עם ״הפּוֹעל הצעיר״. המפלגה רצתה בּזה, אבל הענין ארך והיוּ מוֹעצוֹת שוֹנוֹת שדנוּ בּדבר. יוֹסף אהרוֹנוֹביץ, חבר ״הפּוֹעל הצעיר״, היה תחילה אחד המתנגדים הגדוֹלים לאיחוּד. הוּא גם לא האמין בּיצירת ההסתדרוּת, ואף לא בּא לועידת חיפה. אבל זמן קצר לאחר יסוּד ההסתדרוּת קיבּל אוֹתה בּכל לבּוֹ בשלימוּת ורצה לראוֹת אוֹתה חזקה וּמרחיבה סַמכוּיוֹתיה, וּמאז שינה את דעתוֹ גם לגבּי איחוּד שתי המפלגוֹת. הוּא נוֹכח לדעת כּי ההסתדרוּת ממלאה חלק גדוֹל של התפקידים שהמפלגוֹת היוּ עוֹסקוֹת בּהם ורצה בּאיחוּד המפלגוֹת, ורצה בּאיחוּד גם עם ״השוֹמר הצעיר״. הוּא אהב אוֹתם, הוּא רצה בּכל איחוּד אפשרי. הוּא עשׂה עבוֹדה נמרצת מאד בּ״הפּוֹעל הצעיר״ לרכּוֹש את חבריו לרעיוֹן האיחוּד. ואיש כּמוֹ אליעזר יפה, שהיה בּשנים האחרוֹנוֹת רחוֹק מהרבּה ענינים שנעשׂוּ בּהסתדרוּת – אף הוּא היה בּעד האיחוּד, ונימוּקוֹ היה: מכּיון ש״הפּוֹעל הצעיר״ איננוּ זה מה שצריך היה להיוֹת הוּא אינוֹ טוֹב יוֹתר מ״אחדוּת-העבוֹדה״.

וּמה היה המצב בּ״אחדוּת-העבוֹדה״? ״אחדוּת-העבוֹדה״ הצליחה להכניס את ״צעירי-ציוֹן״ צ. ס. לתוֹך תנוּעתה בּארץ וּבחוּץ-לארץ. זה היה חלק חשוּב וניכּר בּתנוּעה. נמצאוּ בּין אלה כּל חברי צ. ס. שבּאוּ מרוּסיה. כּשהתחילוּ לדוּן בּענין האיחוּד בּמוֹעצת ״אחדוּת-העבוֹדה״ בּשנת 1928 נתקבּלה תמוּנה מוּזרה בּמקצת. התנגדוּ לאיחוּד כּמה חברים. היה בּיניהם אדם שבּא אלינוּ מתוֹך ״צעירי-ציוֹן״, קוֹלטוּן שמוֹ, שמתוֹך התנגדוּתוֹ לאיחוּד, בּכל אוֹפן מתוֹך הנמקתוֹ, הוּברר שמקוֹמוֹ לא בּ״אחדוּת-העבוֹדה״ בּכלל. אבל התנגדוּ קוֹדם כּל ותיקי ״פּוֹעלי-ציוֹן״ כּמוֹ קפּלנסקי, מפּני שהוּא ראה בּאיחוּד זה סכּנה לבּרית העוֹלמית, כּי על ידי הכנסת ״הפּוֹעל הצעיר״ אליה יטוּשטש האוֹפי הסוֹציאליסטי שלה. והתנגד לאיחוּד אדם שהיה חבר חשוּב ב״אחדוּת-העבוֹדה״ ולא נכנס למפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל – גרשוֹן אוֹסטרוֹבסקי. אבל התנגדוּ גם חברים אחרים, וּבראשם י. אידלסוֹן. אחד הנימוּקים שלוֹ היה שהרֶזֶרב של תנוּעתנוּ בּארץ זוֹ היא מפלגתנוּ בּרוּסיה. צ. ס., והאיחוּד יהיה מכּה קשה לתנוּעה בּרוּסיה. אידלסוֹן היה עדיין קשוּר מאד למפלגה הרוּסית. היוּ איפוֹא חילוּקי-דעוֹת גדוֹלים מאד, והוֹפיעוּ כּל מיני

שאלוֹת. ועוֹד אמרוּ שבּגלל האיחוּד עם ״הפּוֹעל הצעיר״ יעזבוּ מאוֹת חברים בּ״אחדוּת-העבוֹדה״ את המפלגה. גם פּרוֹגנוֹזה זאת לא נתקיימה.

גרשוֹן אוֹסטרוֹבסקי, שהיה מזכּיר ״אחדוּת-העבוֹדה״, היה איש פּעיל מאד בּקיבּוּץ, והיה מתנגד גדוֹל לאיחוּד. בּספרוּת ״הקיבּוּץ המאוּחד״ מצאתי שישׂראל גלילי אמר כּי חברים בּקיבּוּץ מתנגדים לאיחוּד מחשש שמא יחליש האיחוּד את הקיבּוּץ בּתוֹך המפלגה המאוּחדת, כּיון ש״הפּוֹעל הצעיר״ איננוּ בּעד הקיבּוּץ המאוּחד. יצחק טבּנקין לא קבע עמדה לענין האיחוּד, בּעד אוֹ נגד. בּמוֹעצת ״אחדוּת-העבוֹדה״ דיבּרוּ מתנגדי האיחוּד. בּמידה שיש לנוּ שׂרידים מהויכּוּח הזה נראה שהמחשבה לגבּי גוֹרלוֹ של הקיבּוּץ המאוּחד היתה פּסימית (אגב, לא ראיתי אף מוֹעצה אחת שלא יציינוּ שיש ירידה בּציבּוּר הפּוֹעלים ושהוּא איננוּ נאמן). משוּם כּך מהלך המחשבה היה, שהקיבּוּץ סוֹבל מיחס שלילי אליו מצד רוֹב הציבּוּר, וּמכּיון שלמפלגה יכּנס אלמנט חדש שאין בּוֹ אַהדה לקיבּוּץ המאוּחד, יש סכּנה רבּה שזה יעמיד את הקיבּוּץ בּמצב קשה.

והנה בּויכּוּח הראשוֹן בּועידת ״אחדוּת-העבוֹדה״ (תרע״ט) אמר טבּנקין דברים חשוּבים מאד:

״מנַין בּא אי-אֵמוּן זה למעמד העוֹבדים? ואם זה כּך, אם אין אמוּנה בּמעמד העוֹבד ונאמנוּתו לסוֹציאליוּת, על מה מיוּסדה האמוּנה בּמפלגה הסוֹציאלית? האם נגד הסטיכיה? הפּוֹעלים המאוּחדים בּתוֹר מעמד אינם יכוֹלים לבגוֹד בּעניניהם המשוּתפים. להיפך, מגמה שעליה לפחוֹד מפּני אחדוּת כּל המעמד, שמכריחה לפוֹרר את כּוֹחוֹת הפּוֹעלים, מזיקה לאוֹתם הענינים שבּשמם היא דוֹגלת״ (קוֹבץ ״אחדוּת-העבוֹדה״, תרע״ט, עמוּד 124). אלא שבּאוּ בּענין זה הרבּה שינוּיים בּמוּשׂגים. יתכן מאד שפּעם, כּשנלמד את התפּתחוּת הענינים בּמפלגה, נראה שכּבר בּזמן יסוּד המפלגה לא היה הכּל אצלנוּ על צד השלימוּת הנפשית הדרוּשה לאיחוּד. בּאחת האסיפוֹת אמרתי: היסוֹד של חברוּת ואֵמוּן חברי הוּא היסוֹד הקוֹבע לא פּחוֹת מאשר חזוֹן וּפּרוֹגרמה נכוֹנה. הדבר שבּאוֹתוֹ זמן שנוֹסדה מפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל לא קם בּבת אחת גם האיחוּד של המפעל ההתישבוּתי, איחוּד התנוּעה הקיבּוּצית, הוּא שקבע את גוֹרל התנוּעה לעתיד, הוּא שגרם אחר כּך לכל הסכּנוֹת והקשיים הגדוֹלים שעלוּ בּגוֹרלה של מפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל. השארנוּ רק סדק קטן, אבל הוּא שגרם להרחבת הפּרץ.

אגב, התנוּעה הקיבּוּצית היתה פּעם

מאוּחדת. והצוֹרך שהמפעל הקיבּוּצי בּארץ ימָצא בּמסגרת אחת משוּתפת – היה קיים כּבר מזמן רב. הקבוּצה בּשעת היוָסדה, נוֹצרה כּמפעל בּוֹדד, ולא היתה שוּם זיקה אִרגוּנית בּין קבוּצה אחת לשניה. היתה זיקה בּין דגניה ו״הפּוֹעל הצעיר״, בּין הקבוּצה בּתל-עדשים וּבין ״פּוֹעלי-ציוֹן״. הענין של קיבּוּצים ארציים היה קיים לפני הכּל. אבל בּין דגניה לבין כּנרת לא היתה שוּם זיקה ארגוּנית. וּבכל זאת הרעיוֹן שיש צוֹרך בּקשר בּין קבוּצה לקבוּצה, קשר של עזרה הדדית והקמת כּלים משוּתפים, נוֹלד עוֹד לפני זמן רב, עוֹד בּשנת תרפּ״ד. הקוֹבץ הראשוֹן בּעברית הדן בּאוֹפן מקיף על המפעל הקבוּצתי הוּא קוֹבץ ״הקבוּצה׳׳, שהוֹפיע בּאוֹתה שנה. הוּא מסתכּם בּהצעת התקנוֹן של הקבוּצה. יש בּקוֹבץ פּרוֹטוֹכּוֹל על פּגישוֹת בּין קבוּצוֹת בּמטרה למצוֹא מסגרת משוּתפת בּיניהן. יש בּוֹ גם מאמר גדוֹל של שאוּל מאירוֹב, שניסה לברר את הבּעיוֹת של הקבוּצה כּאוֹרגניזם מסוּים הטעוּן חוּקה מסוּימת. בּאוֹתוֹ זמן כּבר היה קיים מוֹסד שהקיף את התנוּעה הקיבּוּצית בּשם ועדת הקבוּצוֹת, אשר התקיימה עוֹד זמן ידוּע גם אחרי הפּילוּג בּגדוּד העבוֹדה. בּענין זה של גוּף בּין-קיבּוּצי נאמרוּ דברים מענינים מאד, מה צריך הוּא להיוֹת, אבל הגוּף הזה התפּלג. הויכּוּח היה בּענין סכסוּך פּנימי בּיגוּר, וחברים מסוּימים בּחבר-הקבוּצוֹת רצוּ

לנקוֹט עמדה בּשאלה פּנימית של קיבּוּץ עין-חרוֹד. העוּבדה שחבר-קבוּצוֹת זה התפּוֹצץ רק בּקשר עם ויכּוּח אחד, מבּלי שהענין יוּבא לאינסטנציה הסתדרוּתית – מוֹכיח שבּצד הפּרוֹצסים המאַחדים גברוּ פּרוֹצסים אחרים, שהם

ההיפך מהם. המפלגה מצדה, וגם ההסתדרוּת, עשׂוּ כּל הזמן מאמצים להגבּיר את מגמת האיחוּד, כּשם שההסתדרוּת שוֹאפת (וּבהנהגת ההסתדרוּת יש מגמה די חזקה) לשיתוּף כּוֹחוֹת נוֹספים בּהסתדרוּת. אמנם, יש לציין כּי בּענין הסיעוֹת החדשוֹת בּהסתדרוּת, כּגוֹן פּוֹעלים דתיים וכוּ׳, יש בּהסתדרוּת חלק ניכּר של חברים שהפּרספּקטיבה של הרחבת ההסתדרוּת אינה קרוֹבה ללבּוֹ, הוּא לא מתקוֹמם נגד זה, אבל היה רוֹצה שישאר המצב הישן.

בּמשך כּל השנים הללוּ לא פּסק המשׂא-וּמתן עם ״השוֹמר הצעיר״ על איחוּד. בּשנת 1931, בּימי הקוֹנגרס בּבַּזל, היתה ישיבה של בּאי-כּוֹח ״השוֹמר הצעיר״ עם בּאי-כּוֹח מפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל, ישיבה ידידוּתית מאד, וּבה נגמר בּחיוּב ענין האיחוּד. זה היה הקוֹנגרס שבּוֹ נבחר ארלוֹזוֹרוֹב לאֶכּסקוּטיבה, כּשנתים להיוָסדה של מפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל. בּשעתוֹ חשש ״השוֹמר הצעיר״ כּי האיחוּד של ״אחדוּת-העבוֹדה״ עם ״הפּוֹעל הצעיר״ יזיק מאד, אוּלם אחר כּך נוֹכחוּ לדעת שזה היה איחוּד טוֹב וּמוֹעיל. והנה בּקוֹנגרס זה היה מאמץ גדוֹל מאד וגמרנוּ את הענין. אבל הם אמרוּ: נחזוֹר לארץ-ישׂראל ונביא את הדבר בּפני חברינוּ ואחר כּך נשוּב לדוּן בּענין זה. בּשוּבם ארצה הביאוּ את הדבר בּפני חבריהם, ויוֹתר לא נפגשוּ אתנוּ, מפּני שבּזמן ההוּא התחילה להגיע לארץ אוֹתה העליה של חבוּרוֹת ״השוֹמר הצעיר״, חניכי אוֹרנשטיין, והרעיוֹן הזה של יערי וחַזן – להתאחד אתנוּ – נתקל בּהתנגדוּת חזקה מאד.

מצדנוּ לא פּסקוּ נסיוֹנוֹת שוֹנים לבוֹא בּדברים עם ״השוֹמר הצעיר״ על איחוּד. (בּ״קאירוֹ-סיטי״, בּאניה שהוֹבילה את צירי הקוֹנגרס לארץ עם התפּרץ המלחמה, עדיין נמשך המשׂא-וּמתן הזה, והוּא נמשך גם בּארץ, אבל הסתבּך. לי אין שוּם ספק שיש בּ״השוֹמר הצעיר״ חוּגים הרוֹצים בּכל נפשם שהאיחוּד יֵצא לפּוֹעל. אבל אין להם מזל גדוֹל בּקרב חבריהם. ואוֹתוֹ הכּוֹח והסגוּלוֹת הנפשיוֹת שהביאוּ בּשעתם את ״פּוֹעלי-ציוֹן״ לאיחוּדים שוֹנים – חסרים אצלם. בּשׂיחוֹת הללוּ הגן ״השוֹמר הצעיר״ מאד על עצמאוּתוֹ, ש״השוֹמר הצעיר״ יש לוֹ עיקרוֹן, שהוּא אינוֹ רוֹצה לוַתר על עצמאוּתוֹ. ואם זכרוֹני איננוּ מַטעה אוֹתי,

הרי בּענין זה כּל חברי מפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל עמדוּ על זה שאין עצמאוּת אלא אחת. בּיטא את הרעיוֹן הזה אהרן ציזלינג, שטען נגד ״השוֹמר הצעיר״, כּי איחוּד מחַייב ויתוּר על עצמאוּת, ואי אפשר שתהיה קבוּצה עם קוֹלקטיביוּת רעיוֹנית בּתוֹך המפלגה. דברים אלה נאמרוּ לפני זמן לא כּל כּך ארוֹך).

בּתוֹך תנוּעת הפּוֹעלים וּבתוֹך מפלגת ארץ-ישׂראל פּעלה

מגמת האיחוּד כּל הזמן. פּעם בּהצלחה וּפעם בּאי-הצלחה. אבל נדמה לי שבּתוֹך המפעל ההתישבוּתי שלנוּ פּעלוּ מגמוֹת הפוּכוֹת. אינני אוֹמר

שהקיבּוּץ אוֹ חבר-הקבוּצוֹת לא רצוּ לגדוֹל אוֹ שהם לא הצליחוּ לצרף אליהם חוּגים. הם הצליחוּ לצרף אליהם חוּגים, גם ״הקיבּוּץ המאוּחד״ גדל, גם חבר-הקבוּצוֹת גדל וצירף לעצמוֹ חוּגים התישבוּתיים, אבל היתה מגמה של התבּדלוּת, התבּדלוּת בּסגנוֹן, חוֹסר ההערכה של שוּתפוּת, שהיא שקוּלה כּנגד הניוּאַנסים השוֹנים. שוּתפוּת זאת לא התבּלטה בּתנוּעה הקיבּוּצית

ולא התבּלטה בּהנהלת הענינים בּתנוּעה הקיבּוּצית. ואני מרשה לעצמי לוֹמר, כּי ממה שעבר על תנוּעת הפּוֹעלים בּשנים האחרוֹנוֹת (ואנחנוּ עוֹמדים רק בּראשית התפּתחוּת זוֹ) – נוֹבעוֹת תוֹצאוֹת לא רק לגבּי מפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל. מכּאן אוּלי תוֹצאוֹת לגבּי דבר גדוֹל וחשוּב מאד בּפנים תנוּעת הפּוֹעלים, מפּני שאוֹתוֹ הפּוֹעל, החלוּץ החקלאי, המיַשב, שהיה

תמיד הכּוֹח הדינַמי בּיוֹתר בּתוֹך תנוּעת הפּוֹעלים, וּלמעשׂה הנהלת

תנוּעת הפּוֹעלים היתה תמיד בּידיו והוּא שקבע את דמוּת התנוּעה בּכּל, בּיצירת מוֹסדוֹת כּספּיים, בּספרוּת עבוֹדה, בּעתוֹנוּת וכוּ׳ – אוֹתוֹ

חלוּץ חקלאי התבּלט בּחוּלשת פּירוּדוֹ בּפנים. יתכן שהפּוֹעל העירוֹני לא היה מתקוֹמם נגד הוֹפעה זוֹ, שהפּוֹעל החקלאי עוֹמד בּראש הפּעוּלה ההסתדרוּתית, מפּני שהוּא קיבּל עליו את כּל ההערצה לגבּיו, אבל מאחר שהפּוֹעל המישב הזה מוֹפיע עכשיו לפניו לא כּחטיבה אחת, אלא כּחטיבוֹת מוּבדלוֹת זוֹ מזוֹ – חוֹשש אני שלתוֹפעה זוֹ תהיינה תוֹצאוֹת קשוֹת מאד בּתנוּעתנוּ, והן – חתירה נגד הפּוֹעל החקלאי בּהנהגת התנוּעה.

הדברים האלה עדיין טריים, הרבּה דברים עדיין אינם ידוּעים לרבּים ולא הגיע הזמן לגילוּים והערכתם, אבל נדמה לי שיש לוֹמר כּי הבּעיוֹת העוֹמדוֹת לפנינוּ עכשיו בּתוֹך תנוּעת הפּוֹעלים עצמה וגם בּתפקידנוּ בּעוֹלם היהוּדי, תלוּיוֹת בּמידה גדוֹלה מאד בּזה, אם תתקיים המגמה שאנחנוּ חשבנוּ אוֹתה כּי היא מגמה הסתדרוּתית שלטת בּתוֹך תנוּעת הפּוֹעלים – מגמת ההתלכּדוּת הפּנימית של תנוּעת הפּוֹעלים, שהיא הבּיטוּי לכמה תוֹפעוֹת בּחיינוּ הציבּוּריים, היא בּיטוּי לסוֹלידריוּת

מעמדית (אין סוֹלידריוּת אם אנשים רק דוֹגלים בּה ואינם מגשימים אוֹתה למעשׂה), והיא בּיטוּי לרעיוֹן של קיבּוּץ גָלוּיוֹת. כּי מה זה קיבּוּץ גָלוּיוֹת? שיהוּדים מארצוֹת שוֹנוֹת יבוֹאוּ לארץ ויהווּ עדה עברית אחת.

עכשיו אנחנוּ עוֹמדים לאחר הפסקה של חמש שנים בּעליה. איש מאתנוּ אינוֹ יוֹדע מה יהיה טיבם של הגלים הבּאים, בּאיזוֹ צוּרה תימָצא העליה הקרוֹבה ואיך היא תמצא אוֹתנוּ. זוֹהי אחת השאלוֹת הגדוֹלוֹת מאד, שכּרגע אנוּ מצוּוים הרבּה לחשוֹב עליה. ואם ראינוּ שהעליה השניה לא הצליחה לנצל את ארבּע שנוֹת המלחמה הקוֹדמת כּדי להגיע להתרכּזוּת פּנימית, כּדי להתלכּד לחטיבה אחת, גמוּרה, – אם כּי היא היתה קיימת כּחטיבה אחת בּכל מוּשׂגיה וּרעיוֹנוֹתיה, אבל לא מבּחינה ארגוּנית וּמבּחינת אֵמוּן חברי, וזה שקבע בּמידה גדוֹלה מאד את גוֹרלה של העליה השלישית ואת גוֹרלה של תנוּעת הפּוֹעלים כּוּלה, – הרי שיש לנוּ לחשוֹש מאד לבּאוֹת. כּי הרי יתכן מאד שהרבּה אסוֹנוֹת שבּאוּ על חבוּרוֹת שלמוֹת ועל התנוּעה כּוּלה היוּ תוֹצאה של העוּבדה הזאת, שלא היה איחוּד שלם בּארץ בּטרם הגיעה העליה השלישית, מפּני שאסוֹנוֹ של גדוּד העבוֹדה אינוֹ אסוֹנוֹ של גדוּד העבוֹדה בּלבד, אלא של תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ-ישׂראל כּוּלה, וגם האסוֹן שהיה בּ״השוֹמר הצעיר״ (העזיבוֹת) – כל אסוֹן כּזה הוּא בּשבילנוּ לא רק ענינם של אלה הקשוּרים בּוֹ בּאוֹפן ישיר, אלא אסוֹנה של התנוּעה כּוּלה. השאלה הזאת, בּאיזה מגמוֹת תתקדם כּעת תנוּעת הפּוֹעלים, איזה מגמוֹת תתגבּרנה עכשיו, אם המגמה של כּלליוּת התנוּעה, של חברוּת כּללית של ה״חלוּץ״ והנוֹער, של כּלליוּת אמיתית, של יִשוּר הדוּרים, אוֹ מגמה אחרת, –דבר זה יהיה לוֹ בּלי שוּם ספק השפּעה מכרעת על גוֹרל העליה הבּאה שתבוֹא אלינוּ עם תוֹם המלחמה. וגם – על כּמה ענינים הקשוּרים בּה.