פתח דבר    🔗

דראמה זו לא כולה היא לשקספיר, ואין לדעת אם נכתבה בסירוגין, גושים־גושים על מנת להתקשר לאחר זמן, והקישור לא בא, או שנאבדו חלקים מתוך כתב־היד. בכל אופן מצא משורר אחד, עוד לפני הופעת המהדורה של שנת 1623, יצירה זו שהתחלה לה וסוף ואבני־שירה באמצע, וכולם נהדרים, שופעי העוז וההוד של שקספיר בתקופה הרת הטראגדיות הגדולות, בוערים באש זעם על שחיתות בני אדם, ונטלה תחת ידו והוסיף וחיבר ועשאה שלמה. מי לא ירגיש בהתרופף הנימים וברפות המתח הגבוה, את המפל הפתאומי משקספיר למשורר אחר, שגם הוא גאוני, אך לא הוא? וכשהכלל מתהדק שוב והאש עולה, מי לא יכיר ששב היוצר הגדול למלאכתו וידו שוב אוחזת במפוח ומנענעת בעוז? אכן כדאי לקרוא את השירה הזאת וללמוד להבחין בחילופי המשמרות. משהו מכבשונה של יצירה מתגלה. אולם העיקר – דברה של דראמה זו, שענין רב לו במיוחד לדורנו אנו. בעייתה היא: כשרואים את העולם בכל ניוונו וכיעורו, מה נוכל לעשות?

איש תמים ונדיב־לב היה באתונה ושמו טימון. עשיר היה מלידתו ולא ידע את ההתלבטות לשם השגת העושר וממילא גם לא את החרדה על שמירתו, את הצייקנות, את קפיצת־היד, את השכיבה אדינרי. תאוותו היתה דווקא ההיפך, לתת, לפזר, להיפטר כביכול ממשא כספו והיה האיש עושה משתאות לחבריו ומחלק מתנות עשירות לנצרכים ולשאינם נצרכים, והיה מוקיר את האדם באשר הוא אדם, אם שוע או דל. וכשזקן אחד עשיר בא לפניו בקובלנה שעבדו של טימון מחזר אחרי בתו, תמה ושאל: אם אוהבים הם זה את זה, מה מעכב? וסוף דבר, הפריש לעבדו חלק מנכסיו והזקן אמר לדבק טוב.

והסוכן שעל ביתו ראה איך שהוא לווה על מנת לחלק, איך שהקרקעות הולכות ומשתעבדות לאחרים וההון מתמזמז, ורצה לבוא אתו בדברים ולהעמידו על מצבו, אך טימון לא נתן לו פתחון־פה. כי כל מעייניו היו חילוק מתנות וזבידת זבדים טובים, ומשתאות שלא באו כדי לספק סיפוק הידוניסטי, אלא לשמש הזדמנות לשבת־אחים, חגים לידידות. אשה ומשפחה כנראה לא היו לו, ומה שפגם בפרט שאף למלאות בכלל, בחברה, בצוותא. יש גם שהתפרץ בדמעות של שמחה כשדיבר באותם החגים על ידידות שהיתה כל אחיזת נפשו, כל הפיצוי האי־מוּדע של עלבון חייו.

והיום בא והקופה התרוקנה כליל. נזכר טימון במרעיו הרבים ואף בסינאט של אתונה שפעל הרבה לטובתה, והתחיל משגר לכל אוכלי־לחמו ונהני־נדיבותו את סוכנו הנאמן ואת יתר משרתיו שכולם הוקירוהו עד כדי הקרבה עצמית בגלל אנושיותו החמה ולכתו אתם כעם רעיו ועמיתיו, אך נפגשו בעורף אטום, בקשיחות לב, בכפיית טובה, ובגמגומי צביעות: כן, כן… באמת צריך, אבל?… והנושים צבאו על הבית והשטרות בידיהם. הסוכן בא והצהיר:

שָׂרִי וַאֲנִי גַּם שְׁנֵינוּ שַׂמְנוּ קֵץ:

לוֹ אֵין כְּבָר מַה לָּתֵת, לִי – לְפַנְקֵס

מענה שלא נתקבל כלל על דעתם. אז עושה טימון משתה אחרון לחבריו. הם באים. סבורים הם עכשו שהשר חמד לו לצון כשפנה אליהם לעזרה, כדי להעמידם למבחן, או שהיה באמת עני באותה שעה ושוב משחק לו מזלו. וחלילים מנגנים, ומוגשות קערות מכוסות. וכשהוא מצווה להרים את הלוט, מתגלה שאין בקערות אלא מים פושרים כידידותם הפושרת, והוא שופך את הרוטב על פניהם ומגרשם מביתו ויוצא היערה למעון החיות.

ומכאן, עם המערכה הרביעית, בין הים הגועש ומערתו של טימון, מופיעה בעצם הבעיה העיקרית של החזיון. טימון חופר באדמה כדי למצוא שורש נוח לאכילה, חופש ושולח מגפות על ראש כל הבריות, חופר ומוצא זהב. מה לו זהב? כבר ראה כל השחיתות והניוול, כל ההרס שמתכת נוצצת זו מביאה אל תוך הרקמה המוסרית של העולם, והוא מחלק את הזהב מתוך כוונת זדון לכל עובר, לשודדים על מנת שימשיכו לשדור,¹ לנשים מופקרות על מנת שתמשכנה להשפיע רקבון, לפייטן, לצייר, וגם למצביא המהולל אלצביאדס, שגם לו יש טענות קיפּוחים, שגורש על ידי הסינט של אתונה מפני שהרהיב להתחנן לפניהם על חייו של אחד מידידיו. הוא נותן לו זהב על מנת שיגייס את חילו לקרב, והוא מברך ומקלל אותו כאחד, מברך את השואה שיביא על העיר, ובכל זאת מקלל אותו – וכאן מבצבצת העדינות היסודית של נפשו – “יען כּי נוצרת… לכבוש ארצי.”

וציניקון אחד בשם אפימאנטוס, מעין דיוגנס הפילוסוף, שהופיע פעמים אחדות קודם לכן, מבקר אותו ליד המערה. מבּאי־ביתו של טימון היה, אך שונא אדם מתוך הכרה פילוסופית, אוכל ירקות ומלגלג לכל נימוס טוב ואימרה נאה. הכל כזב ותרמית. שני הסעיפים ב“אני מאמין” שלו הם התנזרות מהנאת החיים ושלילת האדם. והנהו נפגש עם טימון של עכשו בכינויו החדש, “מיסאנתרופּוס” ומיד הוא תוקפו מתוך קנאה ורוגז: “אומרים, תלך בעקבותי, תחקה מעשי”. לכאורה נתקרבו הלבבות, ואחוות־הבנה צריכה להיות שרויה ביניהם. ואולי גם לנחמם ביגונם. אך לא. תהום נפערת ביניהם, והם נפרדים מתוך חרפות וזלזולים.

כי לאמיתו של דבר יש שנאה ויש ציניות. שנאה יכולה להתגלע בּן־לילה. קודם – אהבה, ובעקב התאכזבות גדולה הריהי מתהפכת, היפוך־בזק, לניגודה, המטיל את האדם לתוך שאול של עינויים. וּבניגוד זה מתרוצצים פּלוס ומינוס גם יחד, משיכה ודחייה, התקרבות והתרחקות, כיסופים עזים וחריקת שינים, קללה וברכה כמו בשיחה דלעיל שבין טימון ואלצביאדס. כי השנאה אינה שנאה אלא משום שהיא גם אהבה. ואם האובייקט של השנאה הוא האדם בכלל, כלל החיים, הרי אין לה תקנה אלא המוות. והדין עם אפימאנטוס כשאמר לו: “בקש המוות כי מרוד הנך”. לא כן הציניות הקרה הפילוסופית. היא איננה תולדת הרגע ויהי מה קשה ומה מר. היא תוצאת גורמים חברתיים, לפי שקספיר, שתמיד החזיקו את האדם מעבר לגן־עדן החיים. היא איננה אלא חכמת השועל, שהענבים חמוצים, מפני שמקומו תמיד מחוץ לכרם. ולכן רמז טימון על אביו העלוב של אפּימאנטוס, שמצא איזו בת בלי שם ונזדקק לה ועשהו “נבל וחלך בירושה”. וציניות זו יש בה גם שמץ גאווה. יכולה היא להתהלך כשהיא לבושה חבית דיוגנית בין הבריות ולהסתופף גם בארמנות רוזנים ולהיות מעין כסיל החצר (או חכם החצר, היינו הך). היא יכולה גם לדבּר על אפסות האדם וסבלותיו ולהחניף – כפי ביטויו של טימון – לצער, והיא עצמה אין בה לא סבל ולא צער ולא דם בעורקיה. ולעומתה ניצב טימון בכל פצעיו:

אֲבָל אֲנִי

שֶׁעוֹלָמִי הָיָה מַחְסַן מְגָדִים:

פִּיּוֹת, עֵינַיִם, וְלִבּוֹת מְתִים

לְשֵׁרוּתִי יוֹתֵר מִשֶּׁיָּכֹלְתִּי

חַלֵּק פְּקֻדּוֹת; אֲשֶׁר לְלֹא מִסְפָּר

דָּבְקוּ בִי כְּמוֹ עָלִים דְּבֵקֵי אַלּוֹן,

וּבְמַגָּע חָרְפִּי אֶחָד נָשְׁרוּ מֵעַל

בַּדַּי, וָאִוָּתֵר עֵירֹם, הֶפְקֵר

לְכָל מַשַּׁב סוּפָה – לִי זֹאת לִנְשׂא

שֶׁמֵּעוֹדִי רָאִיתִי אַךְ טוֹבוֹת,

מַשָּׂא כָּבֵד הוּא!

משא כבד – לא רק העניות והסבל, אלא גם הכורח לשנוא בשעה שהרצון הוא לאהוב.

ובאים למערתו גם סינאטורים ומציעים לו אותות־כבוד ותפיסת ההגה של המלוכה. זקוקים הם לעזרתו במלחמתם הקרובה עם אלצבּיאדס. אך הוא כבר רחוק מכל. עסוק הוא בחריתת הכתובת על מצבתו.

ואלצביאדס צועד בראש קלגסיו וניגש לחומת אתונה. על החומה עולים סינאטורים לשם שיח־שלום. לא כולם, הם מצטדקים, אשמים בגירושו, ואלה שחטאו כבר מתו. “ולא ישר לפקוד עוון מתים על החיים”. הם מוכנים אפילו להגיש לו מעשר איום, מות העשירי, “אם נקמתך תרעב לטרף זה בו טבע קץ”. ומתחננים הם:

כְּמוֹ רוֹעֶה

קְרַב אֶל מִכְלָה וּבְחַר אֶת הַחוֹלֶה,

אַךְ אַל תַּהֲרֹג הַכֹּל יַחְדָּו.

הוא נעתר לתחינתם. רק אויביו ואויבי טימון יפלו, לא אחרים. והשערים נפתחים לשר הצבא אשר יבוא ויסגור את המעגל הגורלי של חטא וענשו. וציר בא ומודיע שטימון מת.

ובכן שלוש גישות לבעיית האדם נוכח רקבונה של החברה. אפימאנטוס הפילוסוף מתהלך מכורבל באדרתו בין עשירים ורוזנים וכולו לגלוג וביטול, אך איננו פועל כלום. אין בשנינותיו אפילו אותה חומצה טובה הזוללת את החלודה ומביאה מתוך כך לידי מירוק וטהרה, משום שחסר הוא כל אמונה באדם וכל אהבה. הוא האי־אהוד לנו ביותר. אותה הפגימה העיקרית שגילה שקספיר בנסיך מדנמארק החביב, חוסר היכולת להחליט ולפעול, פושה ועוטפת כנגע את כל הוויתו של ציניקון זה, ולא רק היכולת כי אם גם הרצון מגיע לאטרופיה, והוא עצמו הופך גיחוך, מגחך ומגוחך כאחד. ומאידך גיסא, טימון הפורש ליער החיות וכולו בעצם אהבה אורית מחותלת שנאה שחורה, שקללתו מרה מפני שבאלפי עבותות הוא מפרכס אל מה שהוא מקלל, שבחריקת שינים ימולל ויחניק את ברכתו – הוא גיבור טראגי. הוא הארי השואג מפצעיו. אך מה יושיענו גם זה בפרישתו ובמותו? אלצבּיאדס הוא, כנראה, פתרונו של שקספּיר. הוא הקם ועושה מעשה, נכנס ומבער את הרע, מקלף וזורק את הרקב ונותן לאתונה את הכוח להתחיל מחדש, הוא התקווה היחידה ולית ברירה.

ובכל זאת שאלה אחת מנקרת: האומנם הוא? איש הצבא מסומר המגפים? הכוהן הנורא המקבל מעשר המוות? ומה זה יופי ומה אמת? אם התפארת האנושית מגולמת בטימון והוא גיבור הדראמה ולוקח את לבּנו שבי, האם אין זה משום שהלב חש גם בו משהו של אמת שבאמת־מידה הגיונית בוודאי לא תשכנע, אבל יש בה בכל זאת כדי לפרוט על נימים ולעורר הבנת־מעמקים וחיבה? איך יכולה להיות סתירה בין התפארת שבאמנות והאמת שבחיים?

ובין יופי וכח, בין טימון ואלצבּיאדס, עדיין מפרפּר מיטב האנושות.

 

נַפְשׁוֹת הַחִזָּיוֹן    🔗

טִימוֹן איש אתונה

לוּצִיּוּס

לוּקוּלוּס } שרים חונפים

סֶמְפְּרוֹנִיּוּס

וֶנְטִידִיּוּס אחד מרעיו הכוזבים של טימון

אַלְצִבִּיַּדֶּס מצביא אתונאי

אַפֵּמַנְטוּס פילוסוף ציני

פְלַוִּיּוּס מפקח על ביתו של טימון

פְלַמִּינִיּוּס

סֶרְוִילִיּוּס } משרתיו של טימון

לוּצִילִיּוּס

פִילוֹטוּס

טִיוּס

לוּצִיּוּס } משרתיהם של מלוי־רבית

הוֹרְטֶנְסִיּוּס

קָפִיס משרתו של סנטור

פְרִינִיָּה } פלגשי אלצבידס

טִימַנְדְּרָה

משרתי ורו ואיזידור, פייטן, צייר, זהבי, וסוחר אתונאי זקן, שלשה זרים, נער, שוטה, קופיד ואמזונות במשחק של מסוות, שרים, סנטורים, פקידים, חיילים, שודדים, ומלוים

המקום: אתונה והיער הסמוך לה.

 

מערכה ראשונה    🔗

מחזה א'    🔗

אתונה. פרוזדור בביתו של טימון. נכנסים פייטן, צייר, זהבי סוחר, ואחרים, דרך דלתות שונות.

פייטן: בֹּקֶר טוֹב, אֲדוֹנִי.

צייר: שְׂמֵחַנִי שֶׁשָּׁלוֹם לָךְ.

פייטן: זֶה זְמַן לֹא רְאִיתִיךָ. אֵיךְ הָעוֹלָם?

צייר: מְרֻפָּט קְצָת מִשִּׁמּוּשׁ.

פייטן: כָּךְ, זֶה יָדוּעַ.

אַךְ מַה מְּיֻחַד־הַפֶּלֶא, דְּבַר־מָה זָר,

שֶׁאֵין מָשְׁלוֹ בְּסֵפֶר רַב־אַנְפִּין

שֶׁל זִכְרוֹנוֹת? רְאֵה,² – הוֹ נְדִיבוּת קוֹסֶמֶת!

כָּל אֵלֶּה הָרוּחוֹת כֹּחֵךְ הִשְׁבִּיעַ

לָבוֹא הֲלֹם. – יָדַעְתִּי הַסּוֹחֵר.

צייר: שְׁנֵיהֶם יָדַעְתִּי. זֶהוּ זֶהָבִי.

סוחר: הֲלֹא הוּא³ שַׂר יָקָר.

זהבי: כָּךְ, בְּלִי תְּפוּנָה.

סוחר: אָדָם וְאֵין שֵׁנִי לוֹ, כְּמוֹ חֻנַּךְ

לִהְיוֹת נָדִיב בְּלִי הֶרֶף. אִישׁ תְּרוּמוֹת.

זהבי: תַּכְשִׁיט לִי בְּיָדִי –

סוחר: הָבָה נִרְאֵהוּ.

בִּשְׁבִיל הַשַּׂר טִימוֹן הוּא, אֲדוֹנִי?

זהבי: אִם רַק יֵאוֹת לַמְּחִיר. אֲבָל בָּזֶה –

פייטן:

(קורא מתוך שירו)

עֵת נְהַלֵּל הָרַע לְשֵׁם שִׁלּוּם,

הֲרֵי נַכְתִּים זִיווֹ שֶׁל שִׁיר נָעִים

יַנְעִים זַמֵּר לַטּוֹב.

סוחר:

(בודק את התכשיט)

יְפֵה־חִטּוּב.

זהבי: וַעֲשִׁיר־מַרְאֶה. רְאֵה, אֵיךְ יִתְנוֹצֵץ!

צייר: שָׁקוּעַ בִּדְבַר־מָה, בְּהַקְדָּשָׁה

לִכְבוֹד הַשָּׂר?

פייטן: דְּבַר־מָה כִּמְעַט שָׁכַחְתִּי.

שִׁירֵנוּ הוּא כַּשְּׂרָף אֲשֶׁר יִזַּל

מִמְּקוֹם יִזּוֹן. אֵין אֵשׁ הַצֹּר נִגְלֵית

עַד שֶׁיֻּכֶּה; לַהֲבֵנוּ הֶעָדִין

יָעִיר עַצְמוֹ, וּכְמוֹ יוּבַל יִתַּר

מִכָּל גָּדָה בָּהּ יִתָּקֵל. מַה בְּיָדֶךָ?

צייר: תְּמוּנָה, אֲדוֹנִי. מָתַי יוֹפִיעַ סִפְרְךָ?

פייטן: מִשֶּׁאַגִּישׁ הַשִּׁיר לְטִימוֹן. הָבָה

נִרְאֶה מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ.

צייר: דָּבָר נָאֶה.

פייטן: כֵּן הוּא, מְאֹד מֻצְלָח וְרַב הָעֵרֶךְ.

צייר: לֹא רָע.

פייטן: נִפְלָא. אֵיךְ עֲמִידַת הַחֵן

תּוֹאֶמֶת לַמָּקוֹר! מָה עֹז שִׂכְלִי

תַּז עַיִן זוֹ! דִּמְיוֹן מָה רַב רוֹחֵשׁ

עַל זוֹ שָׂפָה! לְאֵלֶם הַדְּיוֹקָן

יֵקֵל לָתֵת נְאוּם.

צייר: חִקּוּי הָגוּן לַחַי.

הִנֵּה קַו זֶה; הֲטוֹב הוּא?

פייטן: לְדַעְתִּי,

מְלַמֵּד הוּא אֶת הַטֶּבַע. נַפְתּוּל־אָמָן

חַי בַּקַּוִּים, יוֹתֵר חַי מֵחַיִּים.

(נכנסים סנטורים ועוברים)

צייר: מָה רַבּוּ גְרוּרָיו שֶׁל זֶה הַשָּׂר!

פייטן: זִקְנֵי אַתּוּנָה הֵם: אִישׁ מְאֻשָּׁר!

צייר: הַבֵּט, עוֹדָם בָּאִים.

פייטן: מַה שֶׁטֶף מִכָּל צַד, מַבּוּל אוֹרְחִים! –

בְּשִׁיר זֶה לֹא לֻטָּשׁ דְּמוּת אִישׁ עִצַּבְתִּי

שֶׁעוֹלָמֵנוּ הַתַּחְתּוֹן חוֹבְקוֹ

בְּשֶׁפַע חֲמוּדוֹת. זִרְמִי בֶּן דְּרוֹר,

לֹא נָח בְּצֵל פְּרָטִים, נוֹשֵׂא עַצְמוֹ

בְּיָם גּוֹאֶה⁴ רָחָב. אֵין זְדוֹן לִגְלוּג

מַכְתִּים קוֹצוֹ שֶׁל יוֹד בִּמְסִלָּתִי.

מְעוּף הַנֶּשֶׁר לִי, נוֹעָז, חוֹתֵר,

מַשְׁאִיר לֹא שְׁבִיל אַחֲרָי.⁵

צייר: כֵּיצַד אָבִין דְּבָרֶיךָ?

פייטן: אֶפְתַּח לָךְ.

רְאֵה, אֵיךְ אֲנָשִׁים מִכָּל מַעֲמָד,

מִכָּל תְּכוּנָה, חֲלַקְלַקִּים־קַלִּים

אַף רְצִינִים־כְּבֵדִים, אֶת שֵׁרוּתָם

לַשַּׂר טִימוֹן יַגִּישׁוּ. רֹב עָשְׁרוֹ,

שֶׁאֶת נִדְבַת טִבְעוֹ הַטּוֹב יַעֲטֶה,

יַצְמִיד לְאַהֲבָתוֹ וּלְחֶבְרָתוֹ

כָּל נֶפֶשׁ לְמִינָהּ, מֵהַחַנְפָן

שֶׁפַּרְצוּפוֹ רְאִי⁶ עַד אַפֵּמַנְטוּס

שֶׁאֵין כִּמְעַט דָּבָר יֹאהַב יוֹתֵר

מִלְּהַשְׂנִיא⁷ עַצְמוֹ. גַּם הוּא לְעֻמָּתוֹ

צוֹנֵחַ עַל בִּרְכָּיו וְשָׁב שָׂמֵחַ

מְאֹד עָשִׁיר מִמְּנוֹד רֹאשׁוֹ שֶׁל טִימוֹן.

צייר: רָאִיתִי שֶׁדִּבְּרוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו.

פייטן: בְּדִמְיוֹנִי, עַל הַר נִשְׁפֶּה נָעִים,

עַל כֵּס־מַלְכוּת הוֹשַׁבְתִי אֶת פוֹרְטוּנָה.

תַּחְתִּית־הָהָר מֻקֶּפֶת מְתִים עַל מְתִים,

מִכָּל דַּרְגָּה וָטֶבַע, הַיְגֵעִים

עַל פְּנֵי כַדּוּר זֶה⁸ לְהֵטִיב חֶלְקָם.

בְּתוֹךְ כֻּלָּם אֶחָד, אֲשֶׁר עֵינָיו

צְמוּדוֹת אֱלֵי גְבִירָה זוֹ רִבּוֹנִית

גִּלַּמְתִּי בְּתַבְנִית הַשַּׂר טִימוֹן;

וְהָאֵלָה בְּיָד צְחֹרָה כַּשֵּׁן

רוֹמְזָה אֵלָיו אֲשֶׁר בְּרֹב חִנּוֹ

הוֹפֵךְ הוּא לִמְשָׁרְתִים וְלַעֲבָדִים

כָּל מִתְחָרָיו.

צייר: אָכֵן צִיּוּר הוֹלֵם.

כֵּס זֶה, זוֹ אֱלִילָה, וְזוֹ גִבְעָה,

וְאֶחָד קֹרָא מִבֵּין הַשְּׁאָר שֶׁל מַטָּה

מַרְכִין רֹאשׁוֹ אֶל מוּל מִדְרוֹן הָהָר

לַעֲלוֹת אֱלֵי אָשְׁרוֹ – כָּל זֶה הָיָה

מֻבָּע הֵיטֵב בְּאָמָּנוּת שֶׁלָּנוּ.⁹

פייטן: אַךְ עוֹד שְׁמָעֵנִי, אֲדוֹנִי. כָּל אֵלֶּה

אֲשֶׁר אַךְ תְּמוֹל הָיוּ רֵעָיו, קְצָתָם

אַף חֲשׁוּבִים יוֹתֵר, לְרֶגַע הֵם

כְּרוּכִים אַחֲרָיו, צוֹבְאִים עַל פְּרוֹזְדוֹרָיו,

נוֹטְפִים לַחֲשֵׁי־פֻּלְחָן אֶל תּוֹךְ אָזְנָיו,

מְקַדְּשִּים גַּם אַרְכּוֹפָיו, וְרַק בּוֹ יִשְׁתּוּ

אַוִּיר חָפְשִּי.

צייר: כֵּן, מָה עַל אוֹדוֹתָם?

פייטן: עֵת הָאֵלָה, בַּחֲלֹף הֲלָךְ־רוּחָהּ,

תִּמְאַס אֶת אֲהוּבָהּ, אָז כָּל גְּרוּרָיו,

שֶׁהִתְלַבְּטוּ אַחֲרָיו עַל יָד וּבֶרֶךְ

אֶל הַפִּסְגָּה, נוֹתְנִים אוֹתוֹ לִגְלשׁ,

וְאֵין אִישׁ יְלַו רַגְלוֹ הַמִּתְמוֹטֶטֶת.

צייר: כָּךְ הוּא הַנֹּהַג.

הַרְבֵּה תְמוּנוֹת יָכֹלְתִּי לְהַרְאוֹת

תַּצֵּגְנָה פַּחַז מַהֲלֻמּוֹת פוֹרְטוּנָה

בְּיֶתֶר מַשְׁמָעוּת מִנִּי מִלִּים.

תֵּיטִיב עֲשׂוֹת בְּהַרְאוֹתְךָ לְטִימוֹן

שֶׁעֵינַיִם נְמוֹכוֹת¹⁰ רָאוּ הָרֶגֶל

מִמַּעַל לֵקָּדְקֹד¹¹.

(קול חצוצרות. נכנס השר טימון, נגש ומדבר ברוב חן וחסד לכל אחד. שליחו של

ונטידוס מדבר אליו. לוציליוס ומשרתים אחרים הולכים אחריו)

טימון: נֶאֱסַר, אָמָרְתָּ?

שליח: כֵּן, שַׂר יָקָר. חָמֵשׁ כִּכָּרִים חוֹבוֹ,

אֶמְצָעָיו מְעַט וְהַנּוֹשִׁים נוֹגְשִׂים,

וּמִכְּבוֹדְךָ אִגֶּרֶת יְבַקֵּשׁ

אֱלֵי אוֹסְרָיו. כִּשְׁלוֹן בַּקָּשָׁתוֹ

יַצְמִית סִבְרוֹ.

טימון: וֶנְטִידִיּוּס הַטּוֹב!

אָכֵן אֵינִי שַׁיָּךְ לַמִּין הַהוּא

הַמִּתְנַעֵר מִידִיד בִּזְמַן דָּחְקוֹ.

יָדַעְתִּי, הוּא אָצִיל זַכַּאי לְעֵזֶר,

וְעֵזֶר יְקַבֵּל. אֶפְרַע הַחוֹב

וְאָקְרָא לוֹ דְרוֹר.

שליח: נְדִיבוּתְךָ קוֹשְׁרָה אוֹתוֹ לָעַד.

טימון: זָכְרֵנִי לְפָנָיו. אֶשְׁלַח כָּפְרוֹ.

עֵת יְשֻׁחְרַר בַּקָּשֵׁהוּ לְבַקְּרֵנִי.

לֹא דַי לַעֲזֹר לַתַּשׁ לְמַעַן יָקוּם,

יֵשׁ גַּם לִתְמֹךְ בּוֹ מִשֶּׁקָּם. שָׁלוֹם.

שליח: כָּל טוּב לִכְבוֹד הַשָּׂר! (יוצא)

(נכנס אתונאי זקן)

זקן: שְׁמָעֵנִי נָא הַשַּׂר וַאֲדַבֵּרָה.

טימון: בְּחֵפֶץ לֵב, אָב טוֹב.

זקן: מְשָׁרֵת לְךָ בְּשֵׁם לוּצִילִיּוּס.

טימון: נָכוֹן. וּמָה?

זקן: טִימוֹן יָקָר, קְרָא לוֹ וְיָבוֹא.

טימון: הַאִם נִמְצָא הוּא פֹּה? לוּצִילִיּוּס!

לוציליוס: הִנֵּנִי, וְנָכוֹן לִפְקֻדָּתֶךָ….

זקן: בַּר־נַשׁ זֶה, טִימוֹן טוֹב, הַיְצוּר הַלָּז

יָבוֹא בֵיתִי לֵילוֹת. אֲנִי אָדָם

שֶׁמִּנְּעוּרַי לְחִסָּכוֹן הֻרְגַּלְתִּי;

וְלִנְכָסַי הוֹגֵן יוֹרֵשׁ גָּבוֹהַּ

מִנִּי מַגִּישׁ צַלַּחַת.¹²

טימון: וּמַה הָלְאָה?

זקן: רַק בַּת אַחַת לִי, אֵין שְׁאֵר אַחֵר

אֲשֶׁר אוּכַל הוֹרִישׁ לוֹ רְכוּשִׁי,

רִיבָה נָאָה. וְעֵת־דּוֹדִים הִגִּיעָה.

וָאֶהִי אוֹמֵן אוֹתָה בְּטוּב כַּסְפִּי

אֶלֵי סְגֻלּוֹת יְקָר. וְזֶה בַּר־נַשׁ

בָּהּ יְעוֹרֵר אַהֲבָה. בִּי אֲדוֹנִי,

אֱסֹר עָלָיו פָּנֶיהָ לְשַׁחֵר.

דְּבָרַי אֵלָיו לַשָּׁוְא.

טימון: הָאִישׁ יָשָׁר.

זקן: וְכָךְ יִהְיֶה, טִימוֹן, וְיִשְׁרָתוֹ

תְּהֵא גְמוּלוֹ. אֵין צֹרֶךְ שֶׁתָּבִיא לוֹ

גַּם אֶת בִּתִּי.

טימון: הַהִיא תֶאֱהַב אוֹתוֹ?

זקן: רַכָּה הִיא וְנוֹחָה.

סַעֲרוֹת חַיֵּינוּ מִשֶּׁכְּבָר יוֹרוּנוּ

קַלּוּת מָה הִיא בַּנֹעַר.

טימון:

(ללוציליוס)

תֶּאֱהַב הַבַּת?

לוציליוס: כֵּן, שַׂר יָקָר, וְהִיא נַעֲנָה בְּרָצוֹן.

זקן: אִם הֶסְכֵּמִי נֶעְדָּר בְּנִשּׂוּאֶיהָ,

אֵלִים עֵדַי, אִם לֹא אֶבְחַר יוֹרֵשׁ

מֵאֶבְיוֹנֵי עוֹלָם כֻּלּוֹ, וּמֶנָּה

אַעֲבִיר נַחֲלָה.

טימון: מַה מֹּהַר תְּקַבֵּל

אִם תִּנָּשֵׂא לְאִישׁ מִמַּעֲמָדָהּ?

זקן: שָׁלשׁ כִּכָּרִים מִיָּד, אַחַר־הַכֹּל.

טימון: אִישׁ זֶה שֵׁרֵת אוֹתִי זְמַן רַב.

קְצָת אֶתְאַמֵּץ לִבְנוֹת אֶת רְכוּשׁוֹ.

חוֹבָה הִיא עַל אָדָם. תֵּן לוֹ בִּתְּךָ

וּמָה תַּעֲנִיק אֶתֵּן כְּמַתְכֻּנְתּוֹ

וַאֲשַׁוֶּה אוֹתוֹ אֵלֶיהָ.

זקן: שַׂר נַעֲלֶה,

עָרֵב אֲנִי לְמַעֲלָתְךָ שֶׁלָּהּ הוּא.

טימון: קַח אֶת יָדִי; כְּבוֹדִי עַל מוֹצָא־פִּי.

לוציליוס: נִכְנָע אוֹדֶה לְמַעֲלָתֶךָ. אַל נָא

יִפֹּל רְכוּשׁ אוֹ אשֶׁר תּוֹךְ יָדִי

שֶׁלֹּא אַרְגִּישׁ כִּי מִיָּדְךָ הִנֵּהוּ.

(יוצאים ליוציליוס והזקן איש אתונה)

פייטן: רְצֵה עֲבוֹדָתִי. יְחִי הַשָּׂר!

טימוֹן: אוֹדֶךָ. תִּשְׂמַע מִמֶּנִּי חִישׁ.

אַל־נָא תֵלֵךְ וּמָה אִתְּךָ, רֵעִי?

צייר: דְּבַר־מָה צִיַּרְתִּי. אַחַלֶּה פָּנֶיךָ,

קַבְּלֵהוּ נָא.

טימון: בָּרוּךְ לִי הַצִּיּוּר.

צִיּוּר־כִּמְעַט הָאִישׁ הוּא הַטִּבְעִי.

יַעַן כִּי בַּעֲמֹד זֻלּוּת בְּשִׂיג וְשִׂיחַ

עִם טֶבַע אִישׁ הֲרֵיהוּ חוּץ בִּלְבַד;

אֲבָל דְּיוֹקְנֵי אָמָּן תּוֹכָם בָּרָם.

נִרְאֶה לִי פָּעָלְךָ, תִּרְאֶה שֶׁכֵּן הוּא.

הַמְתֵּן עַד שֶׁתִּשְׁמַע מִמֶּנִּי שׁוּב.

צייר: יִשְׁמְרוּךָ הָאֵלִים!

טימון: לֵךְ לְשָׁלוֹם, רֵעִי; תֵּן לִי יָדֶךָ;

נִסְעַד הַיּוֹם יַחְדָּו. – בִּי אֲדוֹנִי,

עַל עֶדְיְךָ נֶעֱרַם הַרְבֵּה קִלּוּס.

זהבי: כֵּיצַד, שָׂרִי? לִגְלוּג?¹³

טימון: לֹא כִי שְׁבָחִים

לְלֹא שִׁעוּר. לוּ בָאתִי לְשַׁלֵּם

לְפִי הָעֵרֶךְ שֶׁהוּשַׁת עָלָיו

פָּשַׁטְתִי רַגְלִי.

זהבי: נֶאֱמַד, שָׂרִי,

כְּפִי מוֹכְרִים יִתֵּנוּ. אֲבָל יָדַעְתָּ,

דְּבָרִים שְׁוֵי־עֵרֶךְ אַךְ שׁוֹנֵי־קוֹנִים

שָׁוְיָם לְפִי קוֹנָם. הַאֲמֵן, שָׂרִי,

תַּשְׁבִּיחַ הָעֲדִי כְּשֶׁתַּעְדֵּהוּ.

טימון: הֵיטַבְתָּ לְהָתֵל.

סוחר: לֹא כִי, שָׂרִי הַטּוֹב, הוּא מְדַבֵּר

בָּהּ בַּלָּשׁוֹן הַכֹּל דּוֹבְרִים אֵלָיו.

טימון: רְאֵה, מִי בָא? תֹּאבֶה לְהִנָּזֵף?¹⁴

(נכנס אפמנטוס)

זהבי: אִתְּךָ אֲנַחְנוּ, שַׂר יָקָר, לְסֵבֶל.

סוחר: הוּא לֹא יֶהְדַּר אָדָם.

טימון: בֹּקֶר טוֹב לְךָ, אַפֵּמַנְטוּס הֶעָדִין.

אפמנטוס: עַד הֱיוֹתִי עָדִין טוֹב שֶׁתְּחַכֶּה

לְבֹקֶר טוֹב שֶׁלְּךָ, עַד הֱיוֹתְךָ

כַּלְבּוֹ שֶׁל טִימוֹן, וְהַנּוֹכְלִים הָהֵם

יִהְיוּ כֵנִים.

טימון: מַדּוּעַ תִּקְרָאֵם

בְּשֵׁם נוֹכְלִים? אֵינְךָ מַכִּיר אוֹתָם.

אפמנטוס: הֵם בְּנֵי אַתּוּנָה?

טימון: כֵּן.

אפמנטוס: אָז נֹחַם אֵין לִי.

זהבי: הִנְּךָ מַכִּיר אוֹתִי, אַפֵּמַנְטוּס?

אפמנטוס: יָדַעְתָּ שֶׁכֵּן. קְרָאתִיךָ בְּשֵׁם.¹⁵

טימון: גַּאַוְתָן אַתָּה, אַפֵּמַנְטוּס.

אפמנטוס: לֹא בְּשׁוּם דָּבָר כָּל כָּךְ כְּמוֹ בָּזֶה שֶׁאֵינֶנִּי טִימוֹן.

טימון: לְאָן תֵּלֵךְ?

אפמנטוס: לִשְׁפֹּךְ מֹחוֹ שֶׁל אַתּוּנָאִי יָשָׁר.

טימון: בַּעֲבוּר מַעֲשֶׂה כָּזֶה תָּמוּת.

אפמנטוס: נָכוֹן, אִם מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה וְלֹא כְלוּם חַיָּב מָוֶת לְפִי הַחֹק.

טימון: מַה דַּעְתְּךָ עַל תְּמוּנָה זוֹ, אַפֵּמַנְטוּס?

אפמנטוס: טוֹבָה הִיא מְאֹד מִפְּנֵי הַתְּמִימוּת¹⁶ שֶׁבָּהּ.

טימון: כְּלוּם מִי שֶׁעָשָׂה אֶת הַצִּיּוּר לֹא הֵיטִיב לַעֲשׂוֹת?

אפמנטוס: מִי שֶׁעָשָׂה אֶת הַצַּיָּר הֵיטִיב יוֹתֵר לַעֲשׂוֹת, וּבְכָל זֹאת

יָצָא מִתַּחַת יָדָיו דְּבַר־מָה מְזֹהָם.

צייר: הִנְּךָ כֶּלֶב.

אפמנטוס: אִמְּךָ הִיא בַּת־גִּזְעִי. מַה הִיא אֵפוֹא אִם אֲנִי כֶּלֶב?

טימון: תֹּאבֶה לִסְעֹד אִתִּי, אַפֵּמַנְטוּס?

אפמנטוס: לֹא. אֵינֶנִּי אוֹכֵל שָׂרִים.

טימוֹן: וְלוּ רָצִיתָ כִּי אָז הָיִיתָ מַכְעִיס אֶת הַגְּבִירוֹת.

אפמנטוס: כֵּן, הֵן אוֹכְלוֹת שָׂרִים וּמִתּוֹךְ כָּךְ הֵן זוֹכוֹת לִכְרֵסוֹת גְּדוֹלוֹת.

טימון: זֹאת הִיא תְּפִיסָה מָפְקֶרֶת.

אפמנטוס: אִם תָּפַסְתָּ קָחֶנָּה לְךָ חֵלֶף עֲמָלְךָ.

טימון: הֲנִרְאֶה לְךָ תַּכְשִׁיט זֶה, אַפֵּמַנְטוּס?

אפמנטוס: לֹא כָּל כָּךְ כְּמוֹ יֹשֶׁר שֶׁאֵינוֹ עוֹלֶה לְאָדָם אַף בִּפְרוּטָה.

טימון: מַה שָׁוְיוֹ לְדַעְתֶּךָ?

אפמנטוס: אֵינוֹ שֹׁוֶה בְּנֵזֶק מַחֲשַׁבְתִּי. – מַה חֲדָשׁוֹת, פַּיְטָן?

פייטן: מַה חֲדָשׁוֹת, פִּילוֹסוֹף?

אפמנטוס: אַתָּה מְשַׁקֵּר.

פייטן: הַאֵינְךָ פִּילוֹסוֹף?

אפמנטוס: כֵּן.

פייטן: אָז אֵינִי מְשַׁקֵּר.

אפמנטוס: אֵינְךָ פַּיְטָן?

פייטן: כֵּן.

אפמנטוס: אָז אַתָּה מְשַׁקֵּר. הַבִּיטָה בְּחִבּוּרְךָ הָאַחֲרוֹן שָׁם דִּמִּיתָ אוֹתוֹ¹⁷ כְּאָדָם הוֹגֵן וְרָאוּי.

פייטן: לֹא דִמִּיתִי, כִּי כֵן הוּא.

אפמנטוס: כֵּן, הוֹגֵן הוּא לְךָ וְרָאוּי לוֹ

שֶׁיְּשַׁלֵּם בְּעַד עֲמָלֶךָ. כָּל הָאוֹהֵב חֲנִיפוֹת, הוּא וְחַנְפָנוֹ

הוֹגְנִים זֶה לָזֶה. שָׁמַיִם, לוּ הָיִיתִי שָׂר!

טימון: אָז מֶה עָשִׂיתָ, אַפֵּמַנְטוֹס?

אפמנטוס: מַה שְֶׁאַפֵּמַנְטוּס עוֹשֶׂה עַכְשָׁו; הָיִיתִי שׂוֹנֵא אֶת הַשַּׂר בְּכָל לְבָבִי.

טימון: כְּלוֹמַר, אֶת עַצְמֶךָ?

אפמנטוס: כֵּן.

טימון: וְלָמָּה?

אפמנטוס: מִפְּנֵי שֶׁבִּהְיוֹתִי שַׂר הָיִיתִי חָסֵר הַשֵּׂכֶל הַזּוֹעֵם. – הַאֵינְךָ סוֹחֵר?

סוחר: כֵּן, אַפֵּמַנְטוּס.

אפמנטוס: הַמִּסְחָר יוֹרִידְךָ שְׁאוֹלָה אִם הָאֵלִים לֹא יוֹרִידוּךָ שָׂמָּה.

סוחר: אִם הַמִּסְחָר עוֹשֶׂה כָּךְ הֲרֵי זֶה מַעֲשֵׂה הָאֵלִים.

אפמנטוס: הַמִּסְחָר הוּא אֱלֹהֶיךָ, וֵאלֹהֶיךָ יוֹרִידְךָ שְׁאוֹלָה.

(תרועת חצוצרות. נכנס שליח)

טימון: מַה קּוֹל הַחֲצוֹצְרָה?

שליח: אַלְצִבִּיַּדֶּס בָּא וּבְחֶבְרָתוֹ

עֶשְׂרִים רוֹכֵב.

טימון: לַוּוּ אוֹתָם וְהוֹבִילוּם הֲלֹם.

(מלוים אחדים יוצאים)

תִּסְעֲדוּ אִתִּי הַיּוֹם. – אַל־נָא תֵצֵא

עַד הוֹדֵיתִיךָ. עִם תֹּם הָאֲרוּחָה

תַּרְאֶה לִי הַתְּמוּנָה. – נָעִים הָיָה לִי

לִרְאוֹת פְּנֵיכֶם.

(נכנס אלצביאדס עם מלויו)

שָׁלוֹם בּוֹאֶךָ, אֲדוֹנִי!

אפמנטוס: כָּךְ, זֶהוּ! שֶׁיַּכְוִיצוּ כְּאֵבִים

כָּל שָׁרִיר גָּמִישׁ בִּגְוִיַּתְכֶם! אַהֲבָה

קְטַנָּה בֵּין נְעִימֵי־נוֹכְלִים,

וַעֲתַר נִמּוּס! כֹּה יְחֻנַּךְ אָדָם

לַהֲפֹךְ בַּבּוּן אוֹ קוֹף.

אלצביאדס: קִדַּמְתָּ, שַׂר,

אֶת גַּעְגּוּעַי, וּבְרֹב רָעָב אֶזּוֹן

מִדְּמוּת פָּנֶיךָ.

טימון: בָּרוּךְ בּוֹאֶךָ, אֲדוֹנִי!

עַד נִפָּרֵד נַחֲלֹק יַחְדָּו שָׁעוֹת

בְּשֶׁפַע תַּעֲנוּגוֹת. אַחֲלַי, בּוֹא פְּנִימָה.

(יוצאים כולם חוץ מאפמנטוס. נכנסים שני שרים)

שר א': מָה הַשָּׁעָה, אַפֵּמַנְטוּס?

אפמנטוס: שָׁעָה לִהְיוֹת יָשָׁר.

שר א': שָׁעָה זוֹ תָּמִיד הִיא.

אפמנטוס: אָרוּר אַתָּה אֵפוֹא שֶׁתָּמִיד אַתָּה מַחֲמִיץ אוֹתָהּ.

שר ב': הַהוֹלֵךְ אַתָּה לְמִשְׁתֵּה הַשַּׂר טִימוֹן?

אפמנטוס: כֵּן, לִרְאוֹת אֵיךְ בָּשָׂר מְפַטֵּם נוֹכְלִים וְהַיַּיִן מְחַמֵּם כְּסִילִים.

שר ב': לֵךְ לְשָׁלוֹם, לֵךְ לְשָׁלוֹם!

אפמנטוס: הִנְּךָ כְּסִיל שֶׁאַתָּה מְבָרֵךְ אוֹתִי פַּעֲמַיִם בְּ“לֵךְ לְשָׁלוֹם”.

שר ב': לָמָּה, אַפֵּמַנְטוּס?

אפמנטוס: צָרִיךְ הָיִיתָ לַחֲסֹךְ אַחַת לְעַצְמְךָ, כִּי אֲנִי לֹא אָצַלְתִּי לְךָ בְּרָכָה.

שר א': לֵךְ תְּלֵה אֶת עַצְמֶךָ.

אפמנטוס: לֹא, לֹא אֲמַלֵּא אֶת בַּקָּשָׁתֶךָ; מוּטָב שֶׁתְּאַחֵל אֶת זֹאת לִידִידֶךָ.

שר ב': כַּלֵּךְ, כֶּלֶב רַגְזָן; וָלֹא תֵּצֵא בְּעַל כָּרְחֶךָ.

אפמנטוס: אָעוּף כַּכֶּלֶב מִפְּנֵי עֲקֵבָיו שֶׁל חֲמוֹר.

(יוצא)

שר א': הוּא נִגּוּדָהּ שֶׁל הָאֱנוֹשׁוּת.

בּוֹא, נִכָּנֵס וְטוּב טִימוֹן נִטְעַם.

עוֹלֶה הוּא עַל הַלֵּב עַצְמוֹ שֶׁל טוּב.

שר ב': טוּבוֹ שׁוֹפֵעַ. פְּלוּטוּס, אֵל הַפָּז,

רַק מְשַׁמְּשׁוֹ. כָּל חֶסֶד הוּא גוֹמֵל

הַרְבֵּה מוֹנִים. כָּל שַׁי מֻגָּשׁ אֵלָיו

יוֹלִיד לְמַגִּישׁוֹ שָׂכָר עוֹבֵר

עַל גְּבוּל כָּל פְּרָס.

שר א': תּוֹכוֹ רָצוּף לֵבָב

הֲכִי נָדִיב אֲשֶׁר שָׁלַט עַל אִישׁ.

שר ב': יַאֲרִיךְ יָמִים בְּאֹשֶׁר. הֲנָבוֹא?

שר א': אַחֲרֶיךָ אָנִי. (יוצאים)

מחזה ב'    🔗

חדר משתה בבית טימון. זמרת חלילים. סעודה גדולה. פלויוס ומשרתים אחרים. נכנסים טימון, אלצביאדס, שרים, סנטורים, וונטידיוס. לאחרונה נגרר אפמנטוס בלא חמדה.

ונטידיוס: טִמוֹן מְאֹד נִכְבָּד, פָּקוֹד פָּקְדוּ

אֵלִים שֵׂיבַת אָבִי וַיִּקְרָאוּהוּ

לִמְנוּחַת־נֵצַח. שְׂבַע רָצוֹן הָלָךְ

וְלִי הִשְׁאִיר עָשְׂרוֹ. לָכֵן, קָשׁוּר

לִנְדִיבוּתְךָ בְּהַכָּרַת טוֹבָה,

מֵשִׁיב אֲנִי כִּכְּרֵי הַכֶּסֶף, עִם

מִשְׁנֵה תוֹדוֹת, אֲשֶׁר בְּעֶזְרָתָן

קֹרָא לִי דְרוֹר.

טימון: חָלִילָה לִי, וֶנְטִידִיּוּס יָשָׁר;

אַל נָא תִטְעֶה בְּאַהֲבָתִי. נָתַתִּי

לְךָ מַתָּן חָפְשִׁי; וְאֵין אָדָם

יָכוֹל לוֹמַר נָתַן אִם הוּא נוֹטֵל.

אִם הַטּוֹבִים מִמֶּנּוּ מְשַׂחֲקִים

מִשְׂחָק כָּזֶה, אַל נַעַשׂ גַּם אָנוּ כֵן;

פְּגִימוֹת שֶׁל עֲשִׁירִים תִּשֶּׂאנָה חֵן.¹⁸

ונטידיוס: אָדָם אֲצִיל הָרוּחַ.

טימון: לֹא, שָׂרַי,

(הם עומדים כולם ברוב נימוס ומביטים בטימון)

נִמּוּס תֻּקַּן מֵרֹאשׁ לָשִׁית צִחְצוּחַ

עַל מַעַשׂ תַּשׁ, דְּרִישַׁת־שָׁלוֹם רֵיקָה,

טוּב מִתְחָרֵט, נִחָם עַד לֹא נִגְלֶה.

בִּמְקוֹם רֵעוּת־אֱמֶת הוּא מְיֻתָּר.

שְׁבוּ נָא, רְצוּיִים אַתֶּם יוֹתֵר

לַעֲשִׁירוּתִי מִהְיוֹת רָצוּי הָעשֶׁר לִי. (הם יושבים)

שר א': נִתְוַדֶּה, שָׂרִי, תָּמִיד לִבְּךָ יָדַעְנוּ.

אפמנטוס: וְאַחֲרֵי וִדּוּי – הֲלֹא תְּלִיָּה!

טימון: בָּרוּךְ לִי אַפֵּמַנְטוּס בְּבֵיתִי.

אפמנטוס: לֹא אַל תְּבָרֵךְ אוֹתִי, כִּי בָאתִי הֵנָּה

לְמַעַן תְּגָרְשֵׁנִי מִבֵּיתֶךָ.

טימון: הַבּוּז, לֹא כֵן דִּבַּרְתָּ. רָגְזְךָ

אֵינוֹ הוֹלֵם אָדָם. צָרִיךְ לִנְזֹף בּוֹ.

אוֹמְרִים, הַכַּעַס הוּא טֵרוּף קָצָר.¹⁹ אַךְ הָאִישׁ הַלָּז

כּוֹעֵס תָּמִיד. לְכוּ, וּתְנוּ לוֹ שֻׁלְחָן לְעַצְמוֹ, כִּי אֵינֶנּוּ

אוֹהֵב חֶבְרָה, וּבֶאֱמֶת אֵינֶנּוּ רָאוּי לְחֶבְרָה.

אפמנטוס: טוֹב, אֶשָּׁאֵר, אַךְ הָאַחֲרָיוּת עָלֶיךָ, טִימוֹן. בָּאתִי

לְהִתְבּוֹנֵן. רְאֵה, הִזְהַרְתִּיךָ.

טימון: לֹא אִכְפַּת לִי. אִישׁ אַתּוּנָה אַתָּה, וְעַל כֵּן אַתָּה רָצוּי

לִי. אִם לִי אֵין כֹּחַ, אָז אַחֲלַי, יְהַסְּךָ לַחְמִי.

אפמנטוס: לַחְמְךָ תּוֹעֵבָה לִי. כְּמַחֲנָק הוּא בִּגְרוֹנִי. כִּי אֲנִי לְעוֹלָם

לֹא אַחֲנִיף לָךְ. אֵלַי, מָה רַב מִסְפָּרָם שֶׁל הָאוֹכְלִים

עַל שֻׁלְחָנוֹ שֶׁל טִימוֹן, וְהוּא אֵינֶנּוּ רוֹאָם! אַפִּי יֶחֱרֶה

בִּרְאוֹתִי מָה רַבּוּ הַטּוֹבְלִים בְּשָׂרָם בְּדָמוֹ שֶׁל אִישׁ

אֶחָד. וְהַשִּׁגָּעוֹן שֶׁבַּדָּבָר הוּא שֶׁעוֹד יְעוֹדְדֵם וִישַׂמְּחֵם.

תְּמִיהָה לִי כֵּיצַד בּוֹטְחִים אֲנָשִׁים בַּאֲנָשִּים. לְדַעְתִּי

צָרִיךְ לְהַזְמִין אוֹרְחִים בְּלִי סַכִּנִים,²⁰ שֶׁכֵּן אוֹרֵחַ בְּלִי

סַכִּין יָפֶה לַבָּשָׂר וּפָחוֹת מְסֻכָּן לַמְאָרֵחַ. הַרְבֵּה

דֻגְמָאוֹת לְכָךְ. הִנֵּה אוֹתוֹ בַּר־נַשׁ הַמֵּסֵב עַכְשָׁו עַל

יָדוֹ וּבוֹצֵעַ אִתּוֹ פַּת וְלוֹגֵם אִתּוֹ אַגַּב בְּרָכָה מִן הַכּוֹס,

הוּא הַמּוּכָן בְּיוֹתֵר לְרָצְחוֹ. לוּ הָיִיתִי אָדָם רָם־

הַמַּעֲלָה הָיִיתִי מְפַחֵד לִשְׁתּוֹת בִּשְׁעַת סְעֻדָּה,

פֶּן בִּגְרוֹנִי קַו מְסֻכָּן יֻכַּר.

גְּדוֹלִים יִשְׁתּוּ עֵת עַל גַּרְגֶּרֶת כַּר.

טימון: שָׂרַי, לְחַיִּים! וְיַעֲבֹר הַשְּׁתִי סְחוֹר־סְחוֹר.

שר ב': יִשְׁטֹף הַשְּׁתִי לְצַד זֶה, שָׂרִי הַטּוֹב.

אפמנטוס: יִשְׁטֹף לְצַד זֶה! אָכֵן בַּר־נַשׁ אַמִּיץ, מֵיטִב לְפַקֵּחַ

עַל זְרָמָיו! שְׁתִי כָזֶה יְשַׁוֶּה פָּנִים חוֹלִים עָלֶיךָ וְעַל

נְכָסֶיךָ. הִנֵּה אִתִּי דְּבַר־מָה חַלָּשׁ מִדַּי מִהְיוֹת חוֹטֵא,

מַיִם יְשָׁרִים, שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא הִשְׁאִירוּ אֶת הָאָדָם בִּיוֵן מְצוּלָה.

מַיִם וּפַת – אֵין פֶּרֶץ, אֵין צְוָחָה.

הַמִּשְׁתִּים גֵּאִים מִתֵּת אֶל עָל בְּרָכָה.

בִּרְכַּת הַמָּזוֹן לְאַפֵּמַנְטוּס

אֵלֵי אַלְמוּת, לֹא כֶסֶף אֲשַׁחֵר;

וַאֲנִי תְפִילָּה עָלַי לֹא עַל אַחֵר.

אַל נָא כִּכְסִיל אָשִׂים כִּסְלִי בְּאִישׁ

עֵת יִשָּׁבַע אוֹ עֵרָבוֹן יַגִּישׁ;

אוֹ בְזוֹנָה דְּמָעוֹת שָׁלִישׁ תִּדְמַע;

אוֹ כֶלֶב שֶׁנִּרְאֶה כִּתְפוּשׂ־תְּנוּמָה;

אוֹ בְשׁוֹמֵר יִשְׁמֹר דְּרוֹרִי;

אוֹ בִידִידַי יִהְיוּ עֶזְרִי.

אָמֵן. חֲטֹף, אַל תִּתְמַהְמַהּ.

הָעֲשִׁירִים חוֹטְאִים,²¹ אָכְלִי פְּרִי אֲדָמָה. (אוכל ושותה)

יִבְסַם לְךָ וּלְלִבְּךָ הַטּוֹב, אַפֵּמַנְטוּס.

טימון: הַקָּצִין אַלְצִבִּיַּדֶּס, לִבְּךָ עַכְשַׁו בַּמַּעֲרָכָה.

אלצביאדס: לִבִּי תָמִיד לְשֵׁרוּתְךָ, שָׂרִי.

טימון: מַעְדִּיף אַתָּה לְהָסֵב לַאֲרוּחַת הַבֹּקֶר עִם אוֹיְבִים

מֵאֲשֶׁר לַאֲרוּחַת הָעֶרֶב עִם יְדִידִים.

אלצביאדס: עֵת שׁוֹתְתִים הֵם דָּם חַם, שָׂרִי, אֵין בָּשָׂר דּוֹמֶה לָהֶם.

הָיִיתִי מְאַחֵל לִידִידִי הֲכִי יָקָר כֵּרָה כָּזֹאת.

אפמנטוס: הַלְוַאי וְכָל חַנְפָנֶיךָ הָיוּ אוֹיְבֶיךָ כִּי אָז יָכֹלְתָּ לְרַצְּחָם

וּלְהַזְמִינֵנִי לְזֶבַח מִשְׁפָּחָה.

שר א': לוּ אַךְ הָיְתָה לָנוּ הַזְּכוּת, שָׂרִי, שֶׁתְּנַסֶּה פַּעַם אַחַת אֶת

לִבּוֹתֵינוּ לְמַעַן נוּכַל וְנַבִּיעַ אָחוּז אֶחָד מֵרִגְשׁוֹתֵינוּ,

כִּי אָז הָיִיתָ נוֹסֵךְ בָּנוּ שִׂמְחָה לְלֹא קֵץ.

טימון: בְּלִי תְפוּנָה, יְדִידַי הַטּוֹבִים, הָאֵלִים עַצְמָם מִנּוּ

שֶׁתִּהְיוּ לִי לְעֶזְרָה גְדוֹלָה. אַחֶרֶת בַּמָּה אַתֶּם יְדִידַי?

לָמָּה נִתַּן לָכֶם כִּנּוּי שֶׁל חִבָּה זֶה וְלֹא לַאֲלָפִים אֲחֵרִים,

אִם לֹא בִּגְלַל קִרְבָה יְתֵרָה זוֹ שֶׁיֵּשׁ בֵּינֵיכֶם וּבֵין לִבִּי?

הִגַּדְתִּי לְעַצְמִי הַרְבֵּה יוֹתֵר עֲלֵיכֶם מֵאֲשֶׁר תּוּכְלוּ

מִתּוֹךְ עֲנִיווּת לְסַפֵּר בְּמוֹ פִיכֶם, וְעַד כֹּה אֵין לִי אֶלָּא

לְאַשֵּׁר אֶת אֱמוּנָתִי בָּכֶם. אֵלִים, אֶחְשֹׁב, מַה צֹרֶךְ

בִּידִידִים אִם אַף פַּעַם לֹא יִהְיֶה לָנוּ צֹרֶךְ בָּהֶם?

הֲרֵי הָיוּ לַחֲלוּטִין מְיֻתָּרִים אִם לְעֵת מְצֹא לֹא הָיִינוּ

מִשְׁתַּמְּשִׁים בָּהֶם, אִם הָיוּ כִּכְלִי־שִׁיר עֲרֵבִים תְּלוּיִים

בַּאֲרוֹנוֹת וְשׁוֹמְרִים אֶת צְלִילֵיהֶם לְעַצְמָם. הֲלֹא יֵשׁ

וְרָצִיתִי לָצֵאת נָקִי מִנְּכָסַי כְּדֵי שֶׁאוּכַל וְאֶתְקָרֵב

אֲלֵיכֶם. נוֹלַדְנוּ עַל מְנָת לַעֲשׂוֹת חֶסֶד עִם הַבְּרִיּוֹת.

וּמַהוּ אֲשֶׁר יְכוֹלִים אֲנַחְנוּ לִקְרֹא מִתּוֹךְ יֶתֶר צֶדֶק

וְטוּב טַעַם “שֶׁלָּנוּ” מֵאֲשֶׁר עֲשִׁירוּתָם שֶׁל יְדִידֵינוּ?

מַה נֶחָמָה יְקָרָה הִיא כְּשֶׁרַבִּים חוֹלְקִים אֶת רְכוּשָׁם

כְּמוֹ אַחִים! הוֹי חֶדְוָה,²² אַתְּ הוֹפֶכֶת לִדְמָעוֹת עוֹד

לִפְנֵי לֵדָתֵךְ! עֵינַי לֹא תָכֵלְנָה אֶת הַמַּיִם; וּלְמַעַן

אֲנַשֶּׁה אֶת חֻלְשָׁתָן הָבָה וְאֶשְׁתֶּה לְחַיֵּיכֶם.

אפמנטוס: בָּכֹה תִבְכֶּה כְּדֵי שֶׁהֵם יִשְׁתּוּ, טִימוֹן.

שר ב': הֵרוֹן כֶּזֶה לַגִּיל גַּם בְּעֵינֵינוּ,

וּבוֹ בָּרֶגַע גָּח כְּמוֹ תִינוֹק.²³

אפמנטוס: צְחוֹק לִי בַּהֲגִיגִי: הַתִּינוֹק מַמְזֵר.

שר ג': נִשְׁבַּעְתִּי לְךָ, שָׂרִי, דְּבָרֶיךָ זִעַזְעוּנִי עַד מְאֹד.

אפמנטוס: עַד מְאֹד!

טימון: מַה קוֹל הַחֲצוֹצְרָה?

משרת: גְּבִירוֹת, שָׂרִי, מְאֹד כְּמֵהוֹת לְהִכָּנֵס.

טימון: גְּבִירוֹת? מַה חֶפְצָן?

משרת: כָּרוֹז אִתָּן שֶׁתַּפְקִידוֹ לְבָאֵר אֶת מְגַּמָתָן.

(נכנס קופיד)

קופיד: שְׁלוֹמִים לְךָ, טִימוֹן נִכְבָּד, וּלְכָל

טוֹעֲמֵי טוּבוֹ! חֲמֵשֶׁת הַחוּשִׁים

יְאַשְּׁרוּךָ כְּתוֹמְכָם וְנִגָּשִׁים

לְבָרֵךְ נִדְבַת בֵּיתֶךָ! אֹזֶן, חֵךְ,

מַגָּע, וָרֵיחַ, קָמִים שְׂבֵעִים מִשֻּׁלְחָנֶךָ;

עַתָּה בָּאִים הֵם לְהַרְהִיב עֵינֶיךָ.

טימון: בְּרוּכִים כֻּלָּם. לַוּוּ אוֹתָם הֲלֹם.

כְּלֵי שִׁיר, הַקְבִּילוּ אֶת פְּנֵיהֶם.

שר א': שׁוּר, מַה חִבָּה גְדוֹלָה נוֹדַעַת אֵלֶיךָ.

(מנגינה. קופיד חוזר עם גבירות מוסוות בתור אמזונות, כינורות בידיהן, רוקדות ומנגנות)

אפמנטוס: מַה זֶּרֶם הֲבָלִים פדוֹרֵץ הֲלֹם!

רַקְדָּנִיּוֹת! נָשִׁים מְטֹרָפוֹת!

הַדְרַת כָּל הַחַיִּים הָהֵם – טֵרוּף,

כַּפְּאֵר הַלָּז מוּל שֶׁמֶן וְיָרָק.²⁴

אִוֶּלֶת הִיא לִשְׁגּוֹת בְּהוֹלֵלוּת,

לַחֲנֹף כְּדֵי לִשְׁתּוֹת יֵין אֲנָשִׁים

אֲשֶׁר עַל זִקְנָתָם שׁוּב נְקִיאֶנּוּ

עִם תַּרְעֵלַת קִנְאָה וָקָצֶף.

מִי חַי שֶׁלֹּא הִלְשִׁין אוֹ לֹא הָלְשַׁן?

מִי מֵת בְּלִי שֵׂאת גִּדּוּף אֶחָד לַקֶּבֶר,

מַתְּנַת רֵעִים? הָיִיתִי מְפַחֵד

פֶּן אֵלֶּה הָרוֹקְדִים נֶגְדִּי כָּעֵת

יִרְמְסוּ עָלַי מָחָר. מַעֲשִׂים כָּל יוֹם:

סוֹגְרִים דְּלָתוֹת בִּגְלשׁ חַמָּה מֵרוֹם

(השרים קמים מהשולחן בהשתחוויות לפני טימון. וכדי להראות לו את חיבתם נוטל כל אחד את חיבתם נוטל כל אחד אמזונה ורוקד אתה. ואחרי מנגינת החלילים נגמרת הרקידה)

טימון: חֶסֶד רַב מְשַׁכְתֶּן, גְּבִירוֹת נָאוֹת,

לִמְסִבָּתֵנוּ, בְּמַחֲזֵה הַחֵן

שֶׁזּוּלָתוֹ הָיָה יָפְיָהּ פָּגוּם.

הָדָר וְעֵרֶךְ שִׁוִּיתֶן עָלֶיהָ,

וּבְעֹנֶג שֶׁיָּזַמְתִּי שִׁעֲשַׁעְתּוּנִי.

חַיָּב אֲנִי תּוֹדוֹת לָכֶן.

גברת א': שָׂרִי, תְּפַסְתָּנוּ בְּמֵיטַב שֶׁבָּנוּ.

אפמנטוס: אָמְנָם כֵּן, בְּמֵיטַב. כִּי הַצַּד הַשֵּׁנִי מְזֹהָם כָּל כָּךְ עַד

שֶׁלֹּא תִּתָּכֵן בּוֹ תְּפִיסָה כְּלָל, לְדַעְתִּי.

טימון: מְעַט פַּרְפֶּרֶת מְחַכָּה לָכֶן,

הֲלֹא תִרְצֶינָה טַעֲמָה לִטְעֹם.

כל הגבירות: בְּרֹב תּוֹדָה, שָׂרִי.

(קופיד והגבירות יוצאים)

טימון: פְלַוִּיּוּס?

פלויוס: שָׂרִי?

טימון: קֻפְסָה קְטַנָּה, שָׁם – הֲבִיאֶנָּה.

פלויוס: חִישׁ קַל, שָׂרִי. (לעצמו) עוֹד פַּעַם – תַּכְשִׁיטִים!

בַּהֲלָךְ־רוּחוֹ אֵין לְקַנְטֵר אוֹתוֹ.

לוּלֵא־כֵן אָמַרְתִּי לוֹ: הַכֹּל עֵת גָּז,

בְּלֹא כֶסֶף קַנְטְרִין²⁵ מְאֹד יִרְגָּז,

חֲבָל, פִּזּוּר סוּמָא מֵאֲחוֹרָיו,²⁶

וּבִגְלַל טוּבוֹ רוֹאֶה אִישׁ עֶצֶב רַב.

שר א': אֵיפֹה אֲנָשֵׁינוּ?

משרת: הֵם פֹּה, שָׂרִי, וּמוּכָנִים.

שר ב': הַסּוּסִים!

(פלויוס חוזר והקופסה בידו)

טימון: יְדִידַי,

מִלָּה אַחַת בְּפִי. – שָׂרִי הַטוֹב,

אַחֲלַי, כַּבְּדֵנִי נָא, קַח אֶבֶן זוֹ

וְהָרֵם עֶרְכָּה, קַבְּלֶנָּה וְשָׂאֶנָּה,

שְָׂרִי הַטּוֹב.

שר א': אַסִּיר־תּוֹדוֹת אֲנִי

מִכְּבָר עַל תְּשׁוּרוֹתֶיךָ.

כולם: כָּךְ כֻּלָּנוּ.

(נכנס משרת)

משרת: שָׂרֵי סֵנָט לִרְאוֹת פָּנֶיךָ בָּאוּ.

טימון: בְּרוּכִים הֵם בְּבוֹאָם.

פלויוס: אָנָּא שָׂרִי,

חָנֵּנִי וְאֹמַר מִלָּה, דָּבָר

לְךָ נוֹגֵעַ.

טימון: לִי! אָז אֶשְׁמָעֶנּוּ

בִּזְמַן אַחֵר. אַחֲלַי, הָכֵן הַכֹּל

לְמַעַן כְּהוֹגֵן נַקְבִּיל פְּנֵיהֶם.

פלויוס: (לעצמו) כִּמְעַט וְלֹא יָדוּעַ לִי כֵּיצַד.

(נכנס משרת ב')

משרת ב': לוּצִיּוּס הַשַּׂר, אִם בְּעֵינֶיךָ טוֹב,

זְבָדְךָ מִתּוֹךְ אַהֲבָה אַרְבָּעָה סוּסִים

צְחֹרֵי־חָלָב וְהָרִתְמָה שֶׁל כָּסֶף.

טימון: בְּחֵפֶץ אֲקַבְּלֵם. נָא תֵּן לַזֶּבֶד

לָבוֹא עַל תַּגְמוּלוֹ כַּאֲשֶׁר הוֹגֵן.

(נכנס משרת ג')

מֶה חָדָשׁ?

משרת ג': כְּבוֹד שָׂרִי, הָאָדוֹן הַנִּכְבָּד, לוּקוּלוּס הַשַּׂר, מְבַקֵּשׁ

כִּי תוֹאִיל לְהִלָּווֹת אֵלָיו לַצַּיִד, וַיִּשְׁלַח לִכְבוֹדוֹ שְׂנֵי

צִמְדֵי כְלָבִים זַרְזִירֵי־מָתְנַיִם.

טימון: אָצוּד אִתּוֹ. קַבֵּל אֶת הַמִּנְחָה

וּגְמוּל הָשֵׁב כַּאֲשֶׁר הוֹגֵן.

פלויוס: (לעצמו) כָּל זֶה לְאָן יוֹבִיל? הוּא מְצַוֵּנוּ

לְאָרֵחַ וְלָתֵת תְּשׁוּרוֹת גְּדוֹלוֹת,

וְהַכֹּל מִתּוֹךְ אוֹצָר רֵיקָן. אַף לֹא

יֹאבֶה לֵידַע כִּיסוֹ וְלֹא יַרְשֵׁנִי

הַרְאוֹת לוֹ מָה אֶבְיוֹן הוּא לְבָבוֹ

בְּלִי כֹחַ לְצָרֵף רָצוֹן לְמַעַשׂ.

הַבְטָחוֹתָיו כֹּה מַפְלִיגוֹת לָעוּף

חוּץ לִרְכוּשׁוֹ עַד כָּל דְּבָרָיו חוֹבוֹת;

עַל כָּל מִלָּה הוּא חָב. הוּא כָּל כָּךְ טוֹב

עַד כְּבָר טוּבוֹ עוֹלֶה לוֹ בְּרִבִּית.

קַרְקְעוֹתָיו כְּתוּבוֹת כְּבָר בְּמַשְׁכּוֹן.

לוּ אַךְ יָכֹלְתִּי הִפָּטֵר לְאַט

בְּטֶרֶם יַדִּיחוּנִי מִשְּׂאֵתִי!

טוֹב אִישׁ בְּלִי אִישׁ מִשֻּׁלְחָנוֹ נָזוֹן.

מִמִּי שׁוֹלְחִים בּוֹ חֲבֵרָיו רָזוֹן.

דָּמִי שׁוֹתֵת עֲלֵי שָׂרִי.

(יוצא)

טימון: הֵן עָוֶל רַב תַּעֲשֶׂה לְעַצְמְךָ,

אַתָּה גוּפְךָ אֶת עֶרְכְּךָ מְקַפֵּחַ. –

קַבֵּל צִיּוּן קָטָן שֶׁל אַהֲבָתִי.

שר ב': בַּעֲתַר תּוֹדוֹת הֲרֵינִי מְקַבֵּל.

שר ג': כָּל תּוֹךְ תּוֹכָה שֶׁל נְדִיבוּת הִנֵּהוּ.

טימון: הִנֵּה עוֹלוֹת בְּזִכְרוֹנִי, שָׂרִי,

מִלִִּים חַמּוֹת הוֹצֵאתָ מִתּוֹךְ פִּיךָ

עַל סוּס שָׁחֹם אֲשֶׁר עָלָיו רָכַבְתִּי.

קָחֵהוּ כִּי הֵפִיק מִמְּךָ רָצוֹן.

שר א': אֲבַקֶּשְׁךָ, סְלַח לִי, שַׂר יָקָר.

טימון: הַאֲמִינָה לִי, שָׂרִי; אֵדַע, אֵין אִישׁ

בְּצֶדֶק יְהַלֵּל רַק אֶת יֶאֱהַב.

אַהֲבַת יְדִיד אֶשְׁקֹל מוּל אַהֲבָתִי.

דִּבַּרְתִי נֶאֱמָנָה. אָבוֹא בֵיתֶךָ.

כל השרים: אֵין אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹאוֹ יוֹתֵר רָצוּי.

טימון: בִּקּוּר שֶׁל כָּל אֶחָד וְשֶׁל כֻּלְכֶם

כָּל כָּךְ אוֹקִיר עַד שֶׁלָּתֵת לֹא דַי.

יָכֹלְתִּי זְבֹד רֵעַי מְלוּכוֹת שְׁלֵמוֹת

וְלֹא לִיגַע. אַלְצִבִּיַּדֶּס.

חַיָּל אַתָּה, עַל כֵּן רָחוֹק מֵהוֹן;

וְאַתָּה זָקוּק לְכָךְ, כִּי כָּל חַיֶּיךָ

רַק הַמֵּתִים וְכָל קַרְקְעוֹתֶיךָ

בִּשְׂדֵה תִגְרָה וַלָחֶם.

אלצביאדס: שָׂדֶה בְּלִי לֶחֶם.²⁷

שר א': כֻּלָּנוּ כֹּה כְּפוּתֵי־תוֹדָה –

טימון: כָּךְ גַּם

אֲנִי לָכֶם.

שר ב': כֹּה מְסוּרִים לְךָ.

טימון: כָּל טוּב לָכֶם. – אוּרִים, יוֹתֵר אוּרִים!

שר א': מֵיטַב הָאֹשֶׁר וְכָבוֹד וְהוֹן

יְלַוּוּךָ נֵצַח.

טימון: בָּם לְשָׁרֵת רֵעַי.

(יוצאים כולם, פרט לאפמנטוס וטימון)

אפמנטוס: מָה רַב פֹּה הַשָּׁאוֹן!

כְּרִיעַת בִּרְכַּיִם, זִקּוּר הָעֲגָבוֹת!

תְּמֵהַנִי אִם בְּרִיכוֹתָם הַמְּחִיר שָׁווֹת

נִתָּן בַּעֲדָן. כָּל הָרָעוֹת – זֻהֲמָה בְּלִי דַי;

יֵשׁ לִמְנֹעַ שׁוֹק בְּרִיאָה מִלֵּב בַּדַּאי.

כְּסִילִים מְרִיקִים הוֹנָם בִּגְלַל קִדּוֹת.

טימון: עַכְשָׁו, אַפֵּמַנְטוּס, לוּלֵא זַעַמְךָ הָיִיתִי טוֹב לָךְ.

אפמנטוס: אִי אֶפְשִׁי בְּטוּבְךָ, כִּי לוּ קִבַּלְתִּי שֹׁחַד גַּם אָנִי, לֹא

הָיָה נִשְׁאָר אַף אֶחָד לִנְזֹף בָּךְ, וְהָיִיתָ מוֹסִיף סָרָה.

מַרְבֶּה אַתָּה לָתֵת, טִימוֹן, וְחוֹשֵׁשְׁנִי שֶׁמָּא בְּקָרוֹב תִּתֵּן

גַּם אֶת עַצְמְךָ, כֻּלְּךָ חָבוּשׁ וְאָרוּז בִּנְיָרוֹת.²⁸ לָמָּה לְךָ

כָּל הַמִּשְׁתָּאוֹת הָאֵלֶה, כָּל הַפֻּמְבֵּי וְהַהֲבָלִים?

טימון: כְּשֶׁאַתָּה מַתְחִיל מְגַדֵּף אֶת חֶבְרַת בְּנֵי הָאָדָם הֲרֵינִי

מֻשְׁבָּע וְעוֹמֵד שֶׁלֹּא לָשִׂים לֵב לָךְ. לֵךְ לְשָׁלוֹם, וְשׁוּב

מִתּוֹךְ שִׁירָה יוֹתֵר טוֹבָה. (יוצא)

אפמנטוס: כָּךְ;

מָאֵן אַתָּה הַקְשֵׁב. טוֹב, אַל תַּקְשֵׁב;

אֶנְעַל שָׁמַיִם²⁹ בְּפָנֶיךָ. חֲבָל,

אָזְנֵי אָדָם – חֵרְשׁוֹת הֵן מִטִּבְעָן

לִדְבַר עֵצָה, לֹא לְחַלְקוֹת חַנְפָן. (יוצא)

 

מערכה שניה    🔗

מחזה א'    🔗

אתונה. חדר בביתו של סנטור. נכנס סנטור ונירות בידו.

סנטור: וְזֶה עַתָּה חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים;

לְאִיזִידוֹר וָרוֹ הוּא חַיָּב

אֲלָפִים תִּשְׁעָה; וְיַחַד עִם סְכוּמִי

הֲרֵי עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה אֶלֶף.

וְשֶׁטֶף הַבִּזְבּוּז עוֹדוֹ גוֹעֵשׁ?

כָּל זֶה לֹא יִתָּכֵן שֶׁיִּמָּשֵׁךְ.

עֵת אֲבַקֵּשׁ זָהָב, דַּי לִי לִגְנֹב

כַּלְבּוֹ שֶׁל חֵלֶךְ וּלְתִתּוֹ לְטִימוֹן.

הֵן כֶּלֶב זֶה טוֹבֵעַ מַטְבְּעוֹת זָהָב.

עֵת אֲבַקֵּשׁ לִמְכֹּר סוּסִי, לִקְנוֹת

עֶשְׂרִים טוֹבִים יוֹתֵר, הֲלֹא

אֵין לִי אֶלָּא לָתֵת סוּסִי לְטִימוֹן,

כְּלוּם לֹא לִשְׁאֹל­­­­, רַק לּתִתּוֹ, וְחִישׁ

יוֹלִיד סוּסִים לִי מְגֻדְּלֵי קוֹמָה.

בֵּיתוֹ חֲסַר־שׁוֹעֵר³⁰, רַק אִישׁ עוֹמֵד

נְעִים־חִיּוּךְ, מַזְמִין אֶת כָּל עוֹבֵר.

כָּל זֶה נִמְנַע־הֶמְשֵׁךְ. אֵין הִגָּיוֹן

יוֹכִיחַ שֶׁמַּצַּב טִימוֹן אֵיתָן. –

קָפִיס, קָפִיס!

(נכנס קפיס)

קפיס: הִנֵּנִי, מַה חֶפְצוֹ שֶׁל אֲדוֹנִי?

סנטור: לְבַשׁ מְעִיל וְחוּשׁ לַשַּׂר טִימוֹן.

תְּבַע מֶנּוּ כְּסָפָי. אַל יְהַסְּךָ

בַּחֲמַקְמַקּוּת קַלָּה, אַף אַל תִּדֹּם

עִם “דְּרֹשׁ בִּשְׁמִי שְׁלוֹם אֲדוֹנֶךָ” –

וְהַכּוֹבַע נִנּוֹעַ כָּךְ, בַּיָּד.

הַגֵּד לוֹ, צוֹעֲקִים אֵלַי צְרָכַי,

מֻכְרָחְנִי לְסַפְּקָם מִתּוֹךְ שֶׁלִּי.

יָמָיו, זְמַנָּיו חָלְפוּ וּבִטְחוֹנִי

בְּתַאֲרִיכָיו הַמְחּלָּלִים קִפְּחוּ

נֶאֱמָנוּתִי. אוֹקִירֵהוּ, אֲכַבְּדֵהוּ,

אַךְ לֹא אֶשְׁבֹּר גַּבִּי לְמַעַן רַפֵּא

אֶת אֶצְבָּעוֹ. צְרָכַי תְּכוּפִים, וְאַל

יִשְׁלַח־יַשְׁלִיךְ אֵלַי אֶת רַוְחָתִי

בְּמוֹ מִלִּים, אַךְ לְאַלְתַּר יִפְרַע.

כַּלֵּךְ. עֲטֵה דְרִישָׁה מְאֹד עַזָּה,

אֲרֶשֶׁת שֶׁל תְּבִיעָה. יַעַן כִּי יָגֹרְתִּי,

עֵת כָּל נוֹצָה תִּדְבַּק לְתוֹךְ כְּנָפָהּ

יַהֲפֹךְ טִימוֹן אֶפְרֹחַ עַרְטִילַאי

אִם גַּם יַבְרִיק עַכְשָׁו כַּחוֹל. כַּלֵּךְ.

קפיס: אֲנִי הוֹלֵךְ, אֲדוֹנִי.

סנטור: קַח הַשְּטָרוֹת,

שִׁים לֵב לַתַּאֲרִיכִים.

קפיס: כֵּן, אֲדוֹנִי.

סנטור: כַּלֵּךְ.

(הם יוצאים)

מחזה ב'    🔗

(אולם בביתו של טימון. נכנס פלויוס ושטרות רבים בידו.)

פלויוס: בְּלִי דַאַג, בְּלִי מַעֲצוֹר! כֹּה כְּסִיל־הַהוֹצָאוֹת

עַד לֹא יֹאבֶה לֵידַע אֵיךְ לְהַמְשִׁיךְ

אוֹ שֶׁטֶף הַטֵּרוּף לִבְלֹם. לֹא דָק

אִם רְכוּשׁוֹ אוֹזֵל, לוא חָשׁ לַצִּיל

מַה שֶׁנִּשְׁאָר. לֹא רָאֲתָה עוֹד עַיִן

לֵב כֹּה נָדִיב וְחָכְמָתוֹ כְּאַיִן.

מָה אַעַשׂ? לֹא יִשְׁמַע עַד שֶׁיַּרְגִּישׁ.

אֲדַבֵּר אִתּוֹ גְלוּיוֹת. הוּא בָא מִצַּיִּד.

הַבּוּז, הַבּוּז, הַבּוּז!

(נכנסים קפיס ומשרתיהם של איזידור וורו)

קפיס: שָׁלוֹם וָרוֹ! ³¹

תָּבוֹא לִגְבּוֹת הַכָּסֶף?

משרת ורו: כְּלוּם לֹא זֹאת

גַּם שְׁלִיחוּתֶךָ?

קפיס: כֵּן הִיא. וְגַם שֶׁלְּךָ, אִיזִידוֹר?

משרת איזידור: כֵּן הִיא

קפיס: לוּ לְכֻלָּנוּ יְסַלֵּק!

משרת ורו: חוֹשֵׁשְׁנִי.

קפיס: הִנֵּה הַשָּׁר.

(נכנסים טימון, אלצביאדס, ועוד שרים)

טימון: עִם תֹּם פַּת־עֶרֶב שׁוּב נֵצֵא לַדֶּרֶךְ,³²

אַלְצִבִּידֶס: – לִי? מַה זֶּה תְּבַקֵּשׁ?

קפיס: שָׂרִי, בְּיָדִי שְׁטָר־חוֹב לִסְכוּם יָדוּעַ.

טימון: שְׁטָר־חוֹב? מֵאַיִן?

קפיס: מִכָּאן, שָׂרִי, אַתּוּנָה.

טימון: לֵךְ לְסוֹכֵן בֵּיתִי.

קפיס: שָׂרִי, זֶה יֶרַח

שֶׁהַסּוֹכֵן מִיּוֹם לְיוֹם דּוֹחֵנִי.

וַאדוֹנִי עַצְמוֹ דָחוּק, מֻכְרָח

לִתְבֹּעַ אֶת שֶׁלּוֹ, וְהוּא מְבַקֵּשׁ

בַּעֲנָוָה שֶׁלְּפִי סְגֻלּוֹת־לִבְּךָ

תִּנְהַג אִתּוֹ כַּדִּין.

טימון: יְדִיד יָשָׁר,

הֲלֹא תָבוֹא אֵלֵי מָחָר.

קפיס: שָׂרִי הַטּוֹב.

טימון: הֵרָגַע, רֵעִי הַטּוֹב.

משרת ורו: מְשָׁרְתוֹ שֶׁל וָרוֹ אֲנִי, שַׁר יָקָר, –

משרת איזידור: וַאֲנִי שֶׁל אִיזִידוֹר. הוּא מְבַקֵּשׁ

בַּעֲנָוָה סִלּוּק מָהִיר.

קפיס: לוּ אַךְ,

שָׂרִי, צְרָכָיו שֶׁל אֲדוֹנִי יָדַעְתָּ –

משרת ורו: זְמַן פֵּרָעוֹן, שָׂרִי, עוֹד חָל לִפְנֵי

שִׁשָּה שָׁבוּעוֹת וָמָעשלָה.

משרת איזידור: סוֹכֶנְךָ,

שָׂרִי, פּוֹטֵר אוֹתִי בְּלֵךְ־וָשׁוּב,

וַאֲנִי יָשָׁר לְרוּם־כְּבוֹדוֹ נִשְׁלַחְתִּי.

טימון: תְּנוּ לִי לִשְאֹף רוּחִי. – אֲבַקֶּשְׁכֶם,

שָׂרִים טוֹבִים, לְכוּ נָא לְפָנָי;

חִישׁ קַל אָבוֹא.

(יוצאים אלצביאדס ושרים. אל פלויוס)

גֶּשׁ־נָא וְאֶשְׁאָלְךָ:

מַה זֶּה קָרָה שָּׁכָכה אֲפָפוּנִי

תְּבִיעוֹת צוֹרְחוֹת, שְׁטָרוֹת חָלַף זְמַנָּם,

חוֹבוֹת נֶעֶצְרוּ עַד כֹּה, נוֹשְׁנוּ זֶה כְּבָר,

לְחַלֵּל כְּבוֹדִי.

פלויוס: בּחי אֲדוֹנַי, הַזְּמַן

אֵינוֹ מַתְאִים לְשִׂיג וְשִׂיחַ זֶה.

עִצְרוּ אֶת דְּרִישַׁתְכֶם עַד תֹּם הָאֹכֶל

לּמַעַן אַסְבִּיר לִכְבוֹד הַשַּׂר מַה טַּעַם

לֹא שֻׁלַּם לָכֶם עַד כֹּה.

טימון: כֵּן, יְדִידַי, עֲשׂוּ – אָרְחֵם יָפֶה. (יוצא)

פלויוס: בּוֹאוּ נָא. (יוצא. נכנסים אפמנטוס ושוטה)

קפיס: חַכּוּ, חַכּוּ. הִנֵּה הַשּׁוֹטֶה יַחַד עִם אַפֵּמַנְטוּס. נִתְלוֹצֵץ

בָּהֶם קְצָת.

משרת ורו: הַנַּח לוֹ, הוּא יִתְנַפֵּל עָלֵינוּ בְּזִלְזוּלִים.

משרת איזידור: תִּדְבַּק מַגֵּפָה בּוֹ, כֶּלֶב שְֶכְּמוֹתוֹ!

משרת ורו: מַה שְׁלוֹמְךָ, שׁוֹטֶה?

אפמנטוס: מְשׂוֹחֵחַ אַתָּה עִם צִלֶּךָ?

משרת ורו: לֹא אֵלֶיךָ אֲדַבֵּר.

אפמנטוס: לֹא, כִּי אֶל עַצְמֶךָ. (אל השוטה) נֵלֵךְ.

משרת איזידור: (למשרתו של ורו) הִנֵּה כְּבָר תָּלוּי הַשּׁוֹטֶה עַל גַּבֶּךָ.³³

אפמנטוס: לֹא, כִּי הִנְּךָ עוֹמֵד לְבַדֶּךָ; עֲדַיִן אֵינְךָ תָּלוּי עָלָיו.³⁴

קפיס: אַיֵּה הַשְׁוֹטֶה כָּעֵת.

אפמנטוס: בִּמְקוֹם שָׁם עוֹמֵד הַשּׁוֹאֵל הָאַחֲרוֹן. – נוֹכְלִים מִסְכֵּנִים

מְשָׁרְתֵיהֶם שֶׁל מַלְוֵי־רִבִּית, סַרְסוּרִים בֵּין זָהָב וָעֹנִי.

כל המשרתים: מָה אֲנַחְנוּ, אַפֵּמַנְטוּס?

אפמנטוס: חֲמוֹרִים.

כל המשרתים: לָמָּה?

אפמנטוס: כִּי שׁוֹאֲלִים אַתֶּם אוֹתִי עַל מַהוּתְכֶם וְאֵינְכֶם יוֹדְעִים

אֶת זאֹת בְּעַצְמְכֶם. – דַבֵּר אֲלֵיהֶם, שׁוֹטֶה.

שוטה: שָׁלוֹם לָכֶם, אֲדוֹנִים.

כל המשרתים: תְּשׁוּאוֹת־חֵן, שׁוֹטֶה יָקָר. מַה שְּׁלוֹם גְּבִרְתֶּךָ?

שוטה: הִיא שׁוֹפֶתֶת כָּעֵת אֶת סִיר הַמַּיִם כְּדֵי לְהַרְתִּיחָם

וְלִשְׁלֹק בָּם תַּרְנְגוֹלִים כְּמוֹתְכֶם.³⁵ הַלְוַאי וְהָיִינוּ

יְכוֹלִים לִרְאוֹתְכֶם בְּקוֹרִינְת.

אפמנטוס: מְצֻיָּון, תְּשׁוּאוֹת־חֵן.

(נכנס נער)

שוטה: הַבִּיטוּ, הִנֵּה מְשָׁרְתָהּ שֶׁל גְּבִרְתִּי.

נער: (אל השוטה) מַה טִּיבְךָ, קָצִין, אֵצֶל חֲכָמִים אֵלֶּה? –

מַה שְׁלוֹמְךָ, אַפֵּמַנְטוּס?

אפמנטוס: לוּ יֵשׁ שֵׁבֶט בְּפִי כִּי עַתָּה נָתַתִּי לְךָ תְּשׁוּבָה כַּהֲלָכָה.

נער: אֲבַקֶּשְׁךָ, אַפֵּמַנְטוּס, קְרָא לְפָנַי אֶת הַכְּתֹבֶת שֶׁעַל

אִגְּרוֹת אֵלֶּה, כִּי לֹא יָדַעְתִּי לְמִי כָּל אַחַת מֵאֵלֶּה.

אפמנטוס: אֵינְךָ יוֹדֵעַ לִקְרֹא?

נער: לֹא.

אפמנטוס: חָכְמָה קְלוּשָׁה תָּמוּת בַּעֲלוֹתְךָ עַל הַתְּלִיָּה. זאֹת הִיא

לַשַּר טִימוֹן, וְזוֹ לְאַלְצִבִּיַּדֶּס. לֵךְ נוֹלַדְתָּ מַמְזֵר וְתָמוּת

זַנַּאי.

נער: נוֹלַדְתָּ כֶּלֶב וְתָמוּת מְזֵה רָעָב. אַל תַּעַן; אֲנִי הוֹלֵךְ.

(יוצא)

אפמנטוס: כֹּה תָנוּס מִפְּנֵי חֶסֶד אֱלֹהִים. שׁוֹטֶה, נֵלֵךְ לְבֵית טִימוֹן.³⁶

שוטה: הֲתַשְׁאִירִני שְָם.

אפמנטוס: אִם טִימוֹן יִשָּאֵר בַּבָּיִת.³⁷ – כֻּלְּכֶם מְשַׁמְּשֵׁיהֶם שֶׁל

שְׁלֹשָׁה מַלְוֵי רִבִּית?

כל המשרתים: כֵּן, וּלְוַאי שְֶהָיוּ מְשַׁמְּשִׁים אוֹתָנוּ.

אפמנטוס: כֵּן יְהִי רָצוֹן, – כְּשֵׁם שֶׁהַתַּלְיָן מְשַׁמֵּשׁ אֶת הַגַּנָּב.

שוטה: הַאִם אתֶּם אַנְשֵׁיהֶם שׁל מַלְוֵי רִבִּית?

כל המשרתים: כֵּן, שׁוֹטֶה.

שוטה: סָבוּרְנִי שֶׁלְכָל מַלְוֶה בְּרִבִּית יֵשׁ שׁוֹטֶה לְשַׁמְּשׁוֹ.

הִיא גְבִרְתִּי – וַאֲנִי הַשּׁוֹטֶה שֶׁלָּה. כְּשֶבָּאִים לִלְווֹת

מֵאֵת אֲדוֹנֵיכֶם, נִכְנָסִים עֲצוּבִים וְיוֹצְאִים שְׂמֵחִים;

לְבֵית גְּבִרְתִּי נִכְנָסִים שְׂמֵחִים וְיוֹצְאִים עֲצוּבִים. מַה

טַּעַם?

משרת ורו: אֶת הַטַּעַם אֲנִי יוֹדֵעַ.

אמפמנטוס: פְּתַח פִּיךָ אֵפוֹא וְנֵדַע שֶׁאַתָּה אֲדוֹן־זְנוּנִים וְנָבָל –

מַה שֶׁלֹא יַפְחִית חָלִילָה מֵעֶרְכֶּךָ.

משרת ורו: מַה פֵּרוּשׁ אֲדוֹן־זְנוּנִים, שְוֹטֶה?

שוטה: שְוֹטֶה וְלָבוּשׁ מַחֲלָצוֹת, כְּגוֹן אַתָּה, מִין רוּחַ. יֵשׁ וְהּוא

מוֹפִיעַ בְּתַבְנִית שַׂר, לִפְעָמִים כְּעוֹרֵךְ־דִּין, עִתִּים

כְּפִילוֹסוֹף בַּעַל שְׁתֵּי אֲבָנִים נוֹסָפוֹת עַל זוֹ הַמִּקְצוֹעִית³⁸

וְיֵשׁ וְהוּא מִתְגַּלֶּה כְּפָרָשׁ. וּבִכְלָל, כָּל הַדְּמֻיּוֹת שֶׁאָדָם

מִתְהַלֵּךְ בָּהֶן גַּם רוּחַ זֶה.

משרת ורו: אֵינְךָ שׁוֹטֶה בְּהֶחְלֵט.

שוטה: אַף אַתָּה אֵינְךָ חָכָם בְּהֶחְלֵט. כְּמַתְכֹּנֶת הַשְּׁטוּת

שֶׁנִּתְּנָה לִי, כָּךְ הַחָכְמָה שֶׁחָסַרְתָּ.

אפמנטוס: תְּשׁוּבָה כָּזוֹ הָיְתָה מְשַׁוָּה הוֹד גַּם עַל אַפֵּמַנְטוּס.

כל המשרתים: הַצִּדָּה, הַצִּדָּה. הִנֵּה בָּא הַשַּר טִימוֹן.

(טימון וסוכן ביתו, לפויוס, חוזרים)

אפמנטוס: בּוֹא אִתִּי, שׁוֹטֶה, בּוֹא.

שוטה: אֵין דַּרְכִּי תָּמִיד לָלֶכֶת אַחֲרֵי אוֹהֵב, אָח קָשִׁישׁ

וְאִשָּה, לְרַבּוֹת פִּילוֹסוֹף.

(יוצאם אפמנטוס והשוטה)

פלויוס: אַחֲלַי, צְאוּ; עוֹד קָט וַאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם.

(יוצאים המשרתים)

טימון: תֵּמַהּ עָלֶיךָ, לָמָּה זֶה עַד כֹּה

נִמְנַעְתָּ מִגַּלּוֹת לִי מַצָּבִי

לְמַעַן אוּכַל כַּלְכֵּל הוֹצָאוֹתַי

כְּהַרְשׁוֹת לִי אֶמְצָעִים?

פלויוס: בְּכָל עֵת־מְצֹא כְּשֶׁפָּתַחְתִּי פִּי.

טימון: חֲדָל? אוּלַי דָּבָר אֵלַי נִסִּיתָ

בְּמִקְרֵי־מִסְפָּר, וַהֲלָךְ־רוּחִי דָחֶךָ,

וּמַעֲבִיד אַתָּה אוֹתוֹ הַכִּשָּׁלוֹן

לְהַצְדִּיקְךָ כָּעֵת.

פלויוס: שָׂרִי הַטּוֹב,

עִתִּים רַבּוֹת הֵבֵאתִי חֶשְׁבּוֹנוֹת

וּלְפָנֶיךָ גוֹלַלְתִּים, אַךְ הֲדַפְתָּם;

אָמַרְתָ שֶׁקְּרָאתָם כְּבָר תּוֹךְ יָשְׁרִי.

בַּעֲבוּר מִנְחָה קְטַנָּה עֵת צִוִּיתַנִי

לִגְמֹל גְּדוֹלוֹת, הֵנַעְתִּי ראֹשׁ וָאֵבְךְּ;

הֵפַרְתִּי חֹק־נִמּוּס וָאֶתְחַנָּן

שֶׁאֶת יָדְךָ תִּקְפֹּץ יוֹתֵר; סָבַלְתִּי

דְחִיּוֹת לֹא נְדִירוֹת, אַף לֹא קַלּוֹת,

עֵת הֶרְאֵיתִיךָ זוֹט־הוֹנְךָ וְשׂוֹא

גַלֵּי יָם חוֹבוֹתֶיךָ. שַׂר חָבִיב,

אַף כִּי תַקְשִׁיב כָּעֵת, כְּבָר מְאֻחָר.

כָּעֵת כָּל נְכָסֶיךָ לֹא יַסְפִּיקוּ

מֵחוֹבוֹתֶיךָ לְשַׁלֵּם הַחֵצִי.

טימון: כל נכסי אמכר.

פלויוס: מְשֻׁעְבָּדִים

כֻּלָּם, אוֹ כְבָר יָרְדוּ בָם הַנּוֹשִׁים.

הַשְּׁאָר אֵין דֵּי־סְתִימַת פִּי הַחוֹבוֹת

שֶׁל רֶגַע זֶה. וְהֶעָתִיד בָּא חִישׁ,

וּשְׁעַת־בֵּינַיִם מַה יַּצִּיל? וְסוֹף סוֹף

אֵיפֹה אָנוּ עוֹמְדִים בְּחֶשְׁבּוֹנֵנוּ?

טימון: אַרְצִי עַד לַצֵּדֵמוֹן הִשְׂתָּרָעָה.

פלויוס: שָׂרִי הַטּוֹב, עוֹלָם הוּא אַךְ מִלָּה;

וְלוּ כֻּלּוֹ שֶׁלְּךָ מַה חִישׁ יָעוּף

אִם בְּהֶגֶה תַּעֲנִיקֵהוּ!

טימון: מְאֹד צָדַקְתָּ.

פלויוס: אִם בִּמְלַאכְתִּי תְפַקְפֵּק אוֹ בְּתֻמִּי,

אזָ אֶל רוֹאֵי־חֶשְׁבּוֹן הֲכִי קָשִׁים

קְרָאֵנִי, הַעֲמִידֵנִי לְמִבְחָן.

כֹּה יְבָרְכוּנִי הָאֵלִים אִם לֹא,

עֵת בְּכָל מְזָוֵינוּ רַב הָיָה הַדְּחָק

מִזּוֹלְלִים פְּרוּעִים, וּמַרְתְּפֵינוּ

בָּכוּ מִשֶּׁפֶךְ־שִׁכָּרוֹן שֶׁל יַיִן,

עֵת הִתְלַקַּח כָּל חֶדֶר בְּאוֹרוֹת

וּבִמְנַגְּנִים נָהַק, אָז נְסוּגוֹתִי

לְבֶרֶז בַּזְבְּזָן³⁹ וְעֵינַי זָרָמוּ.

טימון: אַחֲלַי, חֲדָל.

פלויוס: אֵלִים, אָמַרְתִּי, שַׂר

בָּלְעוּ לֵיל זֶה יוֹגְבִים וַעֲבָדִים!

מִי לֹא לְטִימוֹן? מַה לֵּב, מַה ראֹש, מָה חֶרֶב,

מַה כֹּחַ, מָה רְכוּשׁ, וְלֹא לְטִימוֹן?

טִימוֹן גָּדוֹל, אָצִיל, נִכְבָּד, שַׁלִּיט!

הָהּ, בִּכְלוֹת הָאֶמְצָעִים קָנוּ שִׁבְחוֹ,

הַנְּשִׁימָה כָּלְתָה קֹרַץ הַשֶּׁבַח מֶנָּה.

מַה חַג הִשִּׂיג, הַצּוֹם הִפְסִיד. עָב אֶחָד

שֶׁל גֶּשֶׁם־סְתָו, וְסוֹף בָּא לַזְּבוּבִים.

טימון: חֲדָל, חֲדַל הַטֵּף מוּסָר. לֹא רוּחַ

שֶׁל פַּזְרָנוּת־נָבָל צָלְחָה עָלַי.

נָתַתִּי בְּלִי חָכְמָה אַךְ בַּאֲצִילוּת.

מַדּוּעַ תֵּבְךְּ? הַאִם תֶּחְסַר דֵּעָה

עַד כְּדֵי לַחְשׁוֹב אֶחְסַר רֵעִים? בְּטַח,

לוּ לִלְגִינֵי אַהֲבָתִי נִגַּשְׁתִּי,

וּבְמִבְחַן מִלְוֶה תָּכַנְתִּי לְבָבוֹת,

יָכֹלְתִּי לְנַצֵּל מְתִים וָהוֹן

כְּמוֹ לְצַוּוֹת עָלֶיךָ לְדַבֵּר.

פלויוס: לוּ הֲגִיגֶיךָ אֵלֶּה יֵאָמֵנוּ!

טימון: וּמִצַּד־מָה יֵשׁ הוֹד לְמַחְסוֹרַי

עַד אֶקְרָאֵם בְּרָכָה, יַעַן כִּי דַרְכָּם

אֶבְחַן רֵעִים. תִּרְאֶה עוֹד אֵיךְ טָעִיתָ

בַּעֲשִׁירוּתִי. אֲנִי עֲשִׁיר־רֵעִים.

הוֹ, שָׁם בִּפְנִים, פְלַמִּינִיּוּס, סֶרְוִילִיּוּס!

(נכנסים שלשה משרתים, פלמיניוס, סרויליוס, ועוד אחד)

משרתים: שָׂרִי? שָׂרִי?

טימון: חֶפְצִי לִשְׁלֹחַ אֶתְכֶם, כָּל אֶחָד מִכֶּם לְאִישׁ אַחֵר.

אַתָּה לַשַּׁר לוּצְיּוּס; לַשַּׂר לוּקוּלוּס – אַתָּה, יָצָאתִי

עִם כְּבוֹדוֹ לַצַּיִד. אַתָּה – לְסֶמְפְּרוֹנִיּוּס. דִּרְשׁוּ בִּשְׁמִי

אֶת שְׁלוֹמָם וְחַסְדָּם, וּמִתְגָּאֶה אֲנִי, אִמְרוּ, שֶׁצְּרָכַי

מָצְאוּ הִזְּדַּמְּנוּת לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם כִּמְקוֹרוֹת לַכָּסֶף.

בַּקְּשׁוּ חֲמִשִּׁים כִּכְּרֵי־זָהָב.

פלמיניוס: כִּדּבָרְךָ, שָׂרִי.

פלויוס: (הצדה) הַשָּׂרִים לוּצִיּוּס וְלוּקוּלוּס? נִרְאֶה!

טימון: אַתָּה תֵּלֵךְ לַסֵּנָטוֹרִים, –

וַאֲנִי בִּגְלַל מַעֲשַׂי לְטוֹב־הָאָרֶץ

זַכַּאי לְחֶסֶד זֶה – בַּקְּשֵׁם יָחִישׁוּ

כִּכְּרֵי־זָהָב לִי אָלֶף.

פלויוס: כְּבָר הִרְהַבְתִּי –

אָמַרְתִּי, דֶרֶךְ זוֹ כְּלָלִית יוֹתֵר⁴⁰ –

שָׁם לְהַגִּישׁ שִׁמְךָ וְחוֹתַמְתֶּךָ;

אַךְ הֵם הֵנִיעּו רֹאשׁ, וּפֹה אֲנִי

לֹא יוֹתֵר עָשִׁיר מִכְּשֶׁהָלַכְתִּי שָׁמָּה.

טימון: הֲיִתָּכֵן,?

פלויוס: עוֹנִים הֵם

קוֹל מְקֻבָּץ וְשִׁתּוּפִי שֶׁהֵם

בְּשֵׁפֶל, מְרוֹקְנֵי־גַנְזַךְ, נִלְאִים

עֲשׂוֹת חֶפְצָם; וְצַר – נִכְבָּד אַתָּה –

בְּכָל זֹאת הָיוּ מְבַקְשִׁים – אֵינָם יוֹדְעִים –

מַשֶּׁהוּ לֹא־כֵן – אֲצִיל־הַלֵּב עָשׂוּי

לִכְשֹׁל – לוּ טוֹב הָיָה הַכֹּל – חֲבָל!

וּבִפְנוֹתָם לִשְׁאָר שְׁאֵלוֹת כְּבֵדוֹת

מִתּוֹךְ מַבָּט לֹא נוֹחַ וְגִמְגּוּם

בַּחֲצִי תְנוּפַת־כּוֹבַע וּבְנִיד־רֹאשׁ קַר,

הִקְפִּיאוּנִי לִדְמָמָה.

טימון: אֵלִים, גִּמְלוּם!

אַחֲלַי, אָדָם, אַל־נָא יִפְּלוּ פָּנֶיךָ.

אוֹתָם זְקֵנִים טִבְעָם כְּפִיַּת־טוֹבָה.

דָּמָם קָרוּשׁ, צוֹנֵן, נְדִיר־שְׁטִיפָה.

בְּלִי חֲמִימוּת טוֹבָה אֵינָם טוֹבִים.

וְטֶבַע כְֶּשָּגֵדל בַּחֲזָרָה לָאָרֶץ

יָכְשַׁר לְמָּסָּעָיו, יִקְהֶה, יִכְבַּד.

(למשרת)

לֵךְ לְוֶנְטִידִיּוּס. (לפלויוס) אַל תִּתְעַצֵּב.

הִנְּךָ יָשָר־נֶאֱמָן. גְּלוּיִים דְּבָרַי,

בְּךָ אֵין דֹּפִי. (למשרת) הִנֵּה וֶנְטִידִּיּוס

קָבַר אָבִיו, וַאֲחֻזָּה גְדוֹלָה

נָפְלָה לוֹ בִּירֻשָּׁה. עֵת דַּל הָיָה,

נֶאֱסָר וַחֲסַר־יְדִיד, קָרָאתִי דְרוֹר לוֹ

בְּכִכָּרִים חָמֵשׁ. דְּרֹשׁ בִּשְׁלוֹמוֹ,

רְמֹז לוֹ שֶׁיְּדִידוֹ נִמְצָא כָּעֵת

בְּדֹחק רַב, מְבַקֵּשׁ שֶׁיִּפְקֶדּנּו

בַּחֲמֵשׁ הַכִּכָּרִים.

(משרת יוצא. לפלויוס)

תִּתֵּן סַךְ זֶה

לַדּוֹחֲקִים עַכְשָׁו. וְאַל תֹּאמַר,

מַזַּל טִימוֹן בְּסוֹד רֵעָיו נִגְמַר.

פלויוס: הֲרֵי הָגִיג שֶׁאֶת הַטּוֹב עוֹכֵר:

נָדִיב סָבוּר, כָּמוֹהוּ גַּם אַחֵר. (יוצאים)

 

מערכה שלישית    🔗

מחזה א'    🔗

חדר בביתו של לוקולוס. פלמיניוס. נגש משרת.

משרת: מָסַרְתִּי לְשָׂרִי שֶׁבָּאתָ, וְחִישׁ יֵרֵד אֵלֶיךָ.

פלמיניוס: תְּשׁוּאוֹת חֵן.

(נכנס לוקולוס)

משרת: הִנֵּה שָׂרִי.

לוקולוס: (הצדה) אֶחָד מֵאֲנָשָׁיו שֶׁל הַשַּׂר טִימוֹן? מַתָּנָה, וַדַּאי,

אָמְנָם כִּוֵּן אֶת הַשָּׁעָה. חָלַמְתִּי אֶמֶשׁ עַל אַגַּן־כֶּסֶף

וְכִיוֹר. פְלַמִּינִיּוּס הַיָּשָׁר, מְאֹד־מְאֹד רָצוּי

לִי בּוֹאֶךָ. – (למשרתו) לֵךְ וְהֵבֵאתָ לִי יַיִן. (המשרת יוצא)

וּמַה שְׁלוֹם הָאָצִיל הַנִּכְבָּד הַשָּׁלֵם וְהַנָּדִיב מֵאַתּוּנָה,

שָׂרְךָ וַאֲדוֹנְךָ, רְחַב־הַלֵּב?

פלמיניוס: מַצַּב בְּרִיאוּתוֹ טוֹב, אֲדוֹנִי.

לוקולוס: שָׂמֵחַ אֲנִי שֶׁמַּצַּב בְּרִיאוּתוֹ טוֹב. וּמַה שָּׁם מִתַּחַת

**לִגְלִימָתְךָ, פְלַמִּינִיּוּס נָעִים?

פלמיניוס: בֶּאֱמֶת לֹא כְלוּם, פְּרַט לְאַרְגָּז רֵיק, אֲדוֹנִי, אֲשֶׁר

בְּשֵׁם אֲדוֹנִי אֲנִי בָּא לְבַקֵּשׁ אֶת כְּבוֹדוֹ לְמַלֹּאתוֹ.

בְּמִקְרֶה זָקוּק הוּא לַחֲמִשִּׁים כִּכָּר לְאַלְתַּר, וּשְׁלָחַנִי

לְרוּם כְּבוֹדוֹ שֶׁיַּמְצִיא לוֹ אֶת הַסְּכוּם הַזֶּה, וְאֵינֶנּוּ

מְפַקְפֵּק כְּלָל שֶׁתָּחוּשׁ לְעֶזְרָתוֹ.

לוקולוס: “אֵינֶנּוּ מְפַקְפֵּק כְּלָל” אָמַר? חֲבָל, שָׂרִי הַטּוֹב! אִישׁ

אֲצִילִי הוּא, לוּ אַךְ בֵּיתוֹ לֹא הָיָה פָּתוּחַ לִרְוָחָה.

רַבּוֹת וּתְכוּפוֹת סָעַדְתִּי אִתּוֹ וְדִבַּרְתִּי אֵלָיו עַל זֶה

וּבָאתִי שׁוּב אֵלָיו לְפַת־עַרְבִית מִתּוֹךְ כַּוָּנָה תְּחִלָּה

לַהֲבִיאֵהוּ לִידֵי קִמּוּץ. אַךְ אָטַם אָזְנוֹ מִשְׁמֹעַ עֵצָה

וְלֹא קִבֵּל שׁוּם הַזְהָרָה עַל יְדֵי בּוֹאִי אֵלָיו. חֶסְרוֹנוֹת

יֵשׁ לְכָל אָדָם, וְהַנְּדִיבוּת הִיא חֶסְרוֹנוֹ. אֶת זֹאת

אָמַרְתִּי לוֹ אַךְ נִלְאֵיתִי הֲשִׁיבוֹ מִדַּרְכּוֹ.

(המשרת חוזר והיין בידו)

משרת: בִּי, אֲדוֹנִי, הִנֵּה הַיַּיִן.

לוקולוס: פְלַמִּינִיּוּס, תָּמִיד חֲשַׁבְתִּיךָ לְחָכָם. אֲנִי שׁוֹתֶה לְחַיֶּיךָ.

פלמיניוס: כְּבוֹדוֹ מְדַבֵּר בְּחֶסֶד.

לוקולוס: חֲקַרְתִּיךָ וּמְצָאתִיךָ תָּמִיד כְּאָדָם נוֹחַ וְזָרִיז – הָאֱמֶת

נִתְּנָה לְהֵאָמֵר – יוֹדֵעַ כֵּיצַד לְהִתְנַהֵג לְפִי הַשֵּׂכֶל,

אֵיךְ לִהְיוֹת עָדִין לְגַבֵּי הַזְּמַן אִם הַזְּמַן עָדִין לְגַבֶּיךָ.

סְגֻלּוֹת טוֹבוֹת לָךְ. (למשרת) כַּלֵּךְ. (המשרת יוצא).

בּוֹא הֵנָּה, פְלַמִּינִיּוּס יָשָׁר. אֲדוֹנְךָ גֶבֶר נְדִיב־לֵב. אַךְ אַתָּה

חָכָם וְיוֹדֵע נֶאֱמָנָה, אִם כִּי תָבוֹא אֵלַי, שֶׁאֵין זֶה

הַזְּמַן לִשְׁאִילַת מִלְוֶה, כָּל שֶׁכֵּן עַל חֶזְקַת יְדִידוּת

בִּלְבַד, בְּלִי עֵרָבוֹן. הִנֵּה שְׁלֹשָה דִינָרִים בַּעֲבוּרְךָ,

בָּחוּר טוֹב. עֲצֹם עֵינֶיךָ וֶאֱמֹר לֹא מְצָאתַנִי בַּבָּיִת.

לֵךְ לְשָׁלוֹם.

פלמיניוס: הֲיִתָּכֵן שֶׁכֹּה שֻׁנָּה עוֹלָם

וַאֲנַחְנוּ אֲנָשִׁים חַיִּים כְּקֶדֶם?

הִתְעוֹפְפִי שִׁפְלוּת בְּזוּיָה לְמִי

שֶׁיַּעֲרִיצֵךְ. (זורק את הכסף חזרה)

לוקולוס: כָּךְ! מִסְתַּבֵּר עַכְשָׁו שֶׁכְּסִיל הִנְּךָ,

רָאוּי לַאדוֹנֶךָ.

(יוצא)

פלמיניוס: יְצֹרְפוּ

לְאֵלֶּה שֶׁתִּדוֹן בָּם לִשְׂרֵפָה,

וִיהִי זָהָב רוֹתֵחַ פְּסַק דִּינֶךָ.

מַחֲלָה אַתָּה לִידִיד, ולֹא יְדִיד.

הֲלִידִידוּת לֵב רַךְ וַחֲלָבִי

עַד שֶׁיַּחְמִיץ בִּשְׁנֵי לֵילוֹת? אֵלִים,

זַעַף־אֲדוֹנִי אַרְגִּישׁ. זֶה עֶבֶד גֵּא

בְּשַׂר שָׂרִי עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנָּיו;

אֵיךְ יְעֻכַּל וִיהִי תְּזוּנָה עֵת הָאָדָם

נֶהְפַּךְ לְרַעַל? יִשְׁרְצוּ נָא

רַק חֳלָאִים תּוֹךְ הַבָּשָׂר הַלָּז!

וּבַחֲלוֹתוֹ עַד מָוֶת, אָז הַטֶּרֶף,

שָׂרִי שִׁלֵּם מְחִירוֹ, יֶחְסַר הַכֹּחַ

לִרְפֹּא מַחֲלָה רַק אֶת זְמַנָּה לִמְתֹּחַ. (יוצא)

מחזה ב'    🔗

רחוב. נכנס לוציוס עם שלושה זרים.

לוציוס: מִי, הַשַּׂר טִימוֹן? יְדִידִי הַטּוֹב הוּא וְאָצִיל נִכְבָּד.

זר א': כָּךְ נֶחְשָׁב הוּא אֶצְלֵנוּ, אִם כִּי זָרִים לוֹ אֲנַחְנוּ. אַךְ

דָּבָר אֶחָד אַגִּיד לְךָ, אֲדוֹנִי, אֲשֶׁר לָמַדְתִּי מִפִּי שְׁמוּעוֹת

שׁוֹנוֹת: שְׁעוֹתָיו הַטּוֹבוֹת שֶׁל הַשַּׁר טִימוֹן חָלְפוּ וְעָבְרוּ

וּרְכוּשׁוֹ מִסְתַּלֵּק מִמֶּנוּ.

לוציוס: הַבּוּז, אַל תַּאֲמֵן. אִי אֶפְשָׁר שֶׁיֶאֱזַל כַּסְפּוֹ.

זר ב': אַךְ אֶת זֹאת הַאֲמֵן, אֲדוֹנִי, שֶׁלִּפְנֵי רַק זְמַן מֻעָט בָּא

אֶחָד מֵאֲנָשָׁיו לְלוּקוּלוּס עַל מְנָת לִלְווֹת סְכוּם מְסֻיָּם

שֶׁל כִּכָּרִים, לֹא, כִּי הִפְצִיר בּוֹ מְאֹד וְגִלָּה לוֹ שֶׁהוּא

נָתוּן בְּמֵצַר, וּבְכָל זֹאת נִדְחָה.

לוציוס: כֵּיצַד?

זר ב': הֲרֵינִי אוֹמֵר לְךָ, נִדְחָה, אֲדוֹנִי.

לוציוס: מַה מִּקְרֶה מוּזָר? בְּשֵׁם הָאֵלִים, אֲנִי מִתְבַּיֵּשׁ.

הוּא דָחָה אִישׁ נִכְבָּד זֶה! לֹא דֵי כָּבוֹד גִּלָּה בְּכָךְ. לְדִידִי,

עָלַי לְהוֹדוֹת, קִבַּלְתִּי מִמֶּנוּ חֶסֶד קָטָן, כֶּסֶף, קְעָרָה,

תַּכְשִׁיטִים וְכַיוֹצֵא בְּאֵלֶּה, דְּבָרִים שֶׁל מַה בְּכָךְ,

כְּאֶפֶס בְּהַשְׁוָאָה לְמַה שֶּׁקִּבֵּל הוּא. וּבְכָל זֹאת לוּ

עָבַר מְעָלָיו וּפָנָה אֵלַי, לֹא הָיִיתִי יָכוֹל לִמְנֹעַ מִשְּׁעַת

דָּחְקוֹ אֶת הַכִּכָּרִים הָאֵלֶּה.

(נכנס סרויליוס)

סרויליוס: רְאֵה, בְּסִימָן טוֹב, הִנֵּה לוּצִיּוּס אֲדוֹנִי. הַרְבֵּה הֵזַעְתִּי

עַד שֶׁמָּצָאתִי אֶת כְּבוֹדוֹ. אֲדוֹנִי הַנִּכְבָּד, –

לוציוס: סֶרְוִילִיּוּס! טוֹב שֶׁרְאִיתִיךָ, אֲדוֹנִי. לֵךְ לְשָׁלוֹם. זָכְרֵנִי

לְטוֹבָה לִפְנֵי רוּם כְּבוֹד נְדִיבוּתוֹ שֶׁל אֲדוֹנְךָ שֶׁהוּא הַדָּגוּל בִּידִידַי.

סרויליוס: בִּי אֲדוֹנִי, שָׂרִי שָׁלַח –

לוציוס: מָה, שָׁלַח? כָּל כָּך הַרְבֵּה תּוֹדוֹת אֲנִי חַיָּב לוֹ. שׁוֹלֵחַ

הוּא תָּמִיד. הַגִּידָה לוֹ, בַּמָּה אוֹדֶנּוּ? וּמַה שָּׁלַח כָּעֵת?

סרויליוס: רַק בַּקָּשָׁתוֹ הַדְּחוּפָה שֶׁיּוֹאֵל כְּבוֹדוֹ לְהַמְצִיא לוֹ

בִּמְהֵרָה סַך כִּכָּרִים.

לוציוס: יָדַעְתִּי, כְּבוֹד הַשַּׁר יַחְמֹד לָצוֹן. אִי אֶפְשָׁר שֶׁחָסְרוּ לוֹ

חֲמִשִּׁים כִּכָּר אֶלָּא חֲמֵשׁ מֵאוֹת.

סרויליוס: אַךְ בֵּינְתַיִם חָסֵר לוֹ פָּחוֹת, אֲדוֹנִי. לוּלֵא הָיָה דָחְקוֹ

כֹּה רַב לֹא הָיִיתִי בָּא בְּהַפְצָרָה כֹּה עַזָּה.

לוציוס: הֲבִרְצִינוּת תְּדַבֵּר, סֶרְוִילִיּוּס?

סרויליוס: נִשְׁבַּעְתִּי בְּנַפְשִׁי, אֱמֶת הַדָּבָר.

לוציוס: אֵיזוֹ חַיָּה אַכְזָרִית אֲנִי שֶׁהִתְרוֹקַנְתִּי מִכַּסְפִּי לְעֵת

כָּזֹאת כְּשֶׁיָּכֹלְתִּי לְהַרְאוֹת שֶׁאִישׁ הַכָּבוֹד אֲנֹכִי! אֵיךְ

אִיתְרַע מַזָּלִי שֶׁקָּנִיתִי אֶתְמוֹל קִנְיָן קָטָן וְנִמְנַעְתִּי הַיּוֹם

מִכָּבוֹד גָּדוֹל! סֶרְוִילִיּוּס, בְּשֵׁם הָאֵלִים, אֵין יָדִי

מַשֶׂגֶת כָּעֵת לַעֲשׂוֹת כָּךְ. וְעוֹד פַּעַם, חַיָּה רָעָה

שֶׁכְּמוֹתִי! אֲנִי בְּעַצְמִי אָמַרְתִּי לִפְנוֹת בְּבַקָּשָׁה אֶל

הַשַּׁר טִימוֹן, עֵדִים הֵם אֲדוֹנִים אֵלֶּה. אַךְ בְּשֵׁם כָּל

אוֹצְרוֹת אַתּוּנָה, טוֹב שֶׁלֹּא עָשִׂיתִי כָּךְ. זָכְרֵנִי נָא

בַּעֲתֶרֶת שְׁלוֹמִים לִפְנֵי הַשַּׂר הַטּוֹב; וַאֲנִי תִקְוָה

שֶׁכְּבוֹד הַשַּׂר יַחְשֹׁב עָלַי רַק חֶסֶד אִם אֵין בְּכֹחִי

לִהְיוֹת טוֹב. וְהַגֵּד לוֹ זֹאת מִמֶּנִּי: חוֹשֵׁב אֲנִי אֶת זֹאת

לְאַחַת מִמְּצוּקוֹתַי הַקָּשׁוֹת בְּיוֹתֵר שֶׁאֵין בִּיכָלְתִּי

לְמַלֹּאת בַּקָּשָׁתוֹ שֶׁל אָצִיל כֹּה נִכְבָּד. סֶרְוִילִיּוּס

הַטּוֹב, הֵיטִיבָה אִתִּי וּמְסֹר לוֹ מִלִּים אֵלֶּה.

סרויליוס: כֵּן, אֶעֱשֶׂה, אֲדוֹנִי.

לוציוס: אֶגְמֹל לְךָ עַל חַסְדְּךָ, סֶרְוִילִיּוּס. (יוצא סרויליוס)

דְּבָרְךָ אֶמֶת, מַזַּל טִימוֹן הָלַךְ;

מִי פַּעַם נִדְחֶה, סָפֵק אִם שׁוּב יִצְלַח.

זר א': הֲשַׂמְתָּ לֵב, הוֹסְטִילִיּוּס?

זר ב': אָכֵן, הֵיטֵב.

זר א': כָּךְ רוּחַ הָעוֹלָם, וּמֵעוֹר אֶחָד

גַּם רוּחַ כָּל חוֹנֵף. אֵיךְ קְרֹא נוּכַל

יְדִיד לְמִי טוֹבֵל פִּתּוֹ אִתָּנוּ

תּוֹךְ קְעָרָה? כִּי לְפִי יְדִיעָתִי

טִימוֹן הָיָה אָבִיו שֶׁל זֶה הַשָּׂר;

כִּיסוֹ הָיָה לְכָל צְרָכָיו פָּתוּחַ;

תָּמַךְ אֶת נְכָסָיו; מָמוֹן שֶׁל טִימוֹן

שִׁלֵּם הַמַּשְׂכֹּרוֹת שֶׁל אֲנָשָׁיו;

וְעֵת יִשְׁתֶּה, הֲרֵי כַּסְפּוֹ שֶׁל טִימוֹן

דּוֹרֵךְ עַל שְׂפָתָיו; בְּכָל זֹאת – רְאֵה,

מַה מְּתֹעָב אָדָם עֵת אִי־תוֹדָה

שׁוֹכֶנֶת עַל פָּנָיו? – יִמְנַע מִמֶּנּוּ

מָה אִישׁ רַחוּם יוֹשִׁיט אֱלֵי אֶבְיוֹן.

זר ג': עַל זֹאת יִרְאַת־שָׁמַיִם נֶאֱנָקֶת.

זר א': אֲנִי עוֹד לֹא טָעַמְתִּי כְּלוּם מִטִּימוֹן

שִׁפְעוֹ לֹא עֲבָרַנִי לְחָתְמֵנִי

בְּאוֹת יְדִיד. אַךְ אֶשָּׁבַע, לְמַעַן

יְקָר שִׂכְלוֹ וַאֲצִילוּת רוּחוֹ

וְאוֹר קְלַסְתֵּר פָּנָיו, לוּ שְׁעַת דָּחְקוֹ

פָּנְתָה אֵלַי, כִּי אָז כָּל רְכוּשִׁי

חָשַׁבְתִּי שַׁי מִמֶּנּוּ וְחֶצְיוֹ

הֶחֱזַרְתִּי לוֹ. כָּל כָּךְ אֹהַב לִבּוֹ.

אַךְ קוֹל חֶמְלָה יֵשׁ טוֹב שֶׁלֹּא לִשְׁמֹעַ,

כִּי כֵס־חָכְמָה מִכֵּס־מַצְפּוּן גָּבֹהַּ.

(יוצאים)

מחזה ג'    🔗

חדר בבית סמפרוניוס. נכנס סמפרוניוס עם אחד ממשרתיו של טימון.

סמפרוניוס: הַאִם חַיָּב הוּא לְהַטְרִיד אוֹתִי

יוֹתֵר מִכָּל הָאֲחֵרִים? יָכֹל הוּא

נַסּוֹת אֶת לוּצִיּוּס אוֹ לוּקוּלוּס;

עַכְשָׁו וֶנְטִידִיּוּס עָשִׁיר גַּם הוּא,

שֶׁמִּמַּאֲסָר קָרָא לוֹ דְרוֹר. כָּל אֵלֶּה

חַיָּבִים לוֹ רְכוּשָׁם.

משרת: שָׂרִי,

כָּל אֵלֶּה נִבְחֲנוּ וַיִּמָּצְאוּ

רַק סִיג וּבְדִיל. כֻּלָּם דָּחוּהוּ.

סמפרוניוס: מָה,

דָּחוּהוּ? וֶנְטִידִיּוּס וְלוּקוּלוּס

דָּחוּהוּ, וְאֵלַי יִפְנֶה? שְׁלֹשָה?

חוֹשֵׂף הוּא רַק מְעַט חִבָּה וָשֵׂכֶל.

הַאִם עָלַי לִהְיוֹת מְנוּסוֹ אַחֲרוֹן?

רֵעָיו כְּמוֹ רוֹפְאִים אוֹמְרִים נוֹאָשׁ,

וְעָלַי לְרַפֹּאתוֹ? הוּא מַעֲלִיבֵנִי.

חֲמָסִי עָלָיו שֶׁלֹּא יַכִּיר מְקוֹמִי.

אֵין טַעַם לָמָּה לֹא שִׁחֵר פָּנַי

בָּרִאשׁוֹנָה. כִּי בִּלְבָבִי שָׁמוּר:

קִבַּלְתִּי הָרִאשׁוֹן מִמֶּנּוּ שַׁי;

וְכֹה מֵאָחוֹר יָשִׂים אוֹתִי כָּעֵת

עַד שֶׁאֶהְיֶה אַחֲרוֹן גּוֹמְלָיו? לֹא כֵן.

לְלַעַג אֶהְיֶה, וּבֵין שָׂרִים אֱוִיל.

מַעְדִּיף הָיִיתִי תֵּת סְכוּם זֶה כָּפוּל

שְׁלֹשָׁה, לוּ רִאשׁוֹנָה שִׁחֵר אוֹתִי

בִּגְלַל כְּבוֹדִי. מַה שַּׂשְׂתִּי אָז הֵיטִיב לוֹ?

אֲבָל עַכְשָׁו חֲזֹר, וּלְתֵרוּצָם

הַמִּתְפַּגֵּר סַפַּח מַעֲנֶה מִפִּי;

מַקְלֶה כְּבוֹדִי, לֹא יִרְאֶה כַּסְפִּי.

(יוצא)

משרת: מְצֻיָּן! כְּבוֹד מַעֲלָתוֹ נוֹכֵל כַּהֲלָכָה. הַשֵּׁד לֹא יֵדַע

מַה שֶּׁעָשָׂה כְּשֶׁעָשָׂה אֶת הָאָדָם עָרוּם; יוֹתֵר מִדַּי

הִצְלִיחַ בְּמַעֲשֶׂה זֶה; וְאֵינִי יָכֹל שֶׁלֹא לַחְשֹׁב שֶׁסּוֹף־סוֹף

יַהַפְכוּ נְכָלָיו שֶׁל הָאָדָם אֶת הַשֵּׁד עַצְמוֹ לְצַדִּיק.⁴¹

אֵיךְ הַשַּׂר הַלָּז מִתְאַמֵּץ יָפֶה לְהוֹפִיעַ מְכֹעָר! אֵיכָה

יִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתוֹאֲנוֹת שֶׁל צֶדֶק כְּדֵי לִהְיוֹת רָשָׁע? בְּדוֹמֶה

לְאוֹתָם הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר מִתַּחַת לְמַסְוֶה שֶׁל קִנְאָה

יַעֲלוּ מְדִינוֹת שְׁלֵמוֹת עַל הַמּוֹקְדָה.

כָּזֹאת הִיא חִבָּתוֹ הָעַרְמוּמִית.

אַחֲרוֹנַת תִּקְווֹת־שָׂרִי הָיָה; עַכְשָׁו

הַכֹּל אָזַל, מִלְּבַד אֵלִים. עַכְשָׁו

רֵעָיו מֵתִים. דְּלָתוֹת שֶׁלֹּא יָדְעוּ

אַף פַּעַם בִּשְׁנוֹת הַחֶסֶד הָרַבּוֹת

בְּרִיחִים, כָּעֵת צְרִיכוֹת הֵן לְשַׁמֵּשׁ

שְׁמִירָה עַל בַּעֲלֵיהֶן.

זֶהוּ סוֹף פִּזּוּר וְכָל יְרֻשָּׁתוֹ;

נִלְאֶה לִשְׁמֹר הוֹנוֹ, יִשְׁמֹר בֵּיתוֹ.⁴²

מחזה ד'    🔗

פרוזדור בבית טימון. נכנסים אנשיו של ורו, נפגשים עם טיטוס ואחרים, כולם משרתיהם של נושי טימון, מחכים לצאתו. נכנסים לוציוס והורטנסיוס.

משרת א' של ורו: בֹּקֶר טוֹב, הוֹרְטֶנְסִיּוּס וְטִיטוּס.

טיטוס: גַּם לְךָ, וָרוֹ יָקָר.

הורטנסיוס: לוּצִיּוּס!

הַמְקוֹם־פְּגִישָׁה זֶה לָנוּ?

לוציוס: כֵּן, חוֹשֵׁבְנִי,

עִנְיָן אֶחָד הוּא הַמְפַקֵּד כֻּלָּנוּ.

שֶׁלִּי – מָמוֹן.

טיטוס: כָּך שֶׁלָּהֶם וְגַם שֶׁלָּנוּ.

(נכנס פילוטוס)

לוציוס: גַּם שֶׁל פִילוֹטוּס!

פילוטוס: בֹּקֶר טוֹב.

לוציוס: שָׁלוֹם,

אָח טוֹב. מָה הַשָּׁעָה לְפִי דַעְתֶּךָ?

פילוטוס: קָרוֹב לְתֵשַׁע.

לוציוס: מְאֻחָר כָּל כָּךְ?

פילוטוס: שָׂרִי עוֹד לֹא נִגְלָה?

לוציוס: עוֹד לֹא.

פילוטוס: פְּלִיאָה;

תָּמִיד זָרַח בְּשֶׁבַע.

לוציוס: כֵּן, אַךְ הַיָּמִים

קָצְרוּ אֶצְלוֹ. רְאוּ, נְתִיב פַּזְרָן

כְּשֶׁל הַשֶּׁמֶשׁ, אַךְ לֹא מִתְחַדֵּשׁ

כְּמוֹתָהּ. חוֹשֵׁשְׁנִי שֶׁעָמֹק הַחֹרֶף

בְּכִיס טִימוֹן; כְּלוֹמַר, תּוֹחֲבִים הַיָּד

עַד הַתַֹחְתִּית וְאֵין מוֹצְאִים שָׁם כְּלוּם.

פילוטוס: אִתְּךָ אֲנִי בַּחֲשָׁשׁ הַזֶּה.

טיטוס: הַבִּיטוּ

וּרְאוּ דָבָר מוּזָר. הֵן אֲדוֹנְכֶם

שָׁלַח אֶתְכֶם לְשֵׁם כְּסָפִים.

הורטנסיוס: נָכוֹן.

טיטוס: וְהוּא עוֹדֶה עַכְשָׁו עֲדָיֵי טִימוֹן

שֶׁבַּעֲבוּרָם אֲנִי מַמְתִּין לַכֶּסֶף.

הורטנסיוס: זֶה לְמֹרַת רוּחִי.

לוציוס: מְאֹד מוּזָר;

טִימוֹן יִפְרַע יוֹתֵר מִשֶּׁלָּקַח;

וַאדוֹנְכֶם יִלְבַּשׁ עֲדָיֵי יְקָר

וְגַם יִשְׁלַח לִדְרֹשׁ כְּסָפִים בַּעֲדָם.

הורטנסיוס: אֵלִים עֵדַי, אֶמְאַס בִּשְׁלִיחוּתִי.

שָׂרִי, יָדַעְתִּי, זָל זְהַב טִימוֹן,

וְאִי־תוֹדָה עַכְשָׁו הוֹפְכָה הַכֹּל

לְרַע מִגְּנֹב.

משרת א' של ורו: שְׁלֹשֶת אֲלָפִים כְּתָרִים –

שֶׁלִּי: שֶׁלְּךָ מַהוּ?

לוציוס: הֵ' אֲלָפִים.

משרת א' של ורו: הַרְבֵּה מְאֹד. יוֹצֵא לְפִי הַסְּכוּם,

שָׂרְךָ בָּטַח יוֹתֵר בּוֹ מִשָּׂרִי.

אַחֶרֶת הַמִּלְווֹת הָיוּ שְׁקוּלוֹת.

(נכנס פלמיניוס)

טיטוס: אֶחָד מֵאֲנָשָיו שֶׁל טִימוֹן.

לוציוס: פְלַמִּינִיּוּס! מִלָּה אַחַת. אַחֲלַי,

הַגִּידָה אִם הַשַּׂר מוּכָן לָצֵאת.

פלמיניוס: וַדַּאי שֶׁלֹא.

טיטוס: אֲנַחְנוּ לִכְבוֹדוֹ

מְחַכִּים. אַחֲלַי, מְסֹר לוֹ דָבָר.

פלמיניוס: אֵין צֹרֶךְ; יוֹדֵעַ הוּא חָרִיצוּתְכֶם.

(נכנס פלויוס מכורבל באדרתו)

לוציוס: זֶה הַמְכֻרְבָּל, הַאִם אֵינוֹ סוֹכְנוֹ?

הוּא מִתְהַלֵּךְ בַּעֲרָפֶל; קִרְאוּ לוֹ.

טיטוס: הֲלֹא תִשְׁמַע, אָדוֹן.

משרת ב' של ורו: הַרְשֵׁנִי נָא –

פלויוס: מַה תְּבַקֵּשׁ מִמֶּנִּי, יְדִידִי?

טיטוס: מְחַכִּים אֲנַחְנוּ לִכְסָפִים, אָדוֹן.

פלויוס: אִלּוּ הַכֶּסֶף כֹּה וַדַּאי הָיָה

כְּחִכּוּיְכֶם כִּי אָז הָיָה בָּטוּחַ.

מַדּוּעַ זֶה שְׁטָרוֹת לֹא הִגַּשְׁתֶּם

עֵת הַבּוֹגְדִים, אֲדוֹנֵיכֶם, אָכְלוּ

מִבְּשַׂר שָׂרִי? בְּחֹנֶף וּבַת צְחוֹק

קִדְּמוּ אָז חוֹבוֹתָיו וְשִׁלְשְׁלוּ

הַנֶּשֶׁךְ תּוֹךְ גְּרוֹנָם לְהוּט־זְלִילָה.

לְעַצְמְכֶם תָּרֵעוּ אִם תַּרְגִּיזוּנִי.

תְּנוּ לִי לַעֲבֹר בִּדְמִי, הַאֲמִינוּ זֹאת,

שָׂרִי וַאֲנִי גַם שְׁנֵינוּ שַׂמְנוּ קֵץ:

לוֹ אֵין כְּבָר מַה לָּתֵת, לִי – לְפַנְקֵס.

לוציוס: אַךְ מַעֲנֶה זֶה לֹא יִסְכֹּן.

פלויוס: אִם לֹא יִסְכֹּן אֵינוֹ שָׁפָל כְּמוֹכֶם,

יַעַן כִּי אַתֶּם סוֹכְנִים לְרַמָּאִים.

(יוצא)

משרת א' של ורו: מַה מְּלַמְלֵם אָדוֹן זֶה הַמְפֻטָּר?

משרת ב' של ורו: אֵין דָּבָר. עָנִי הוּא וּכְדַי נָקָם. מִי יָכוֹל לְדַבֵּר בְּאֵין

מַעְצוֹר יוֹתֵר מִמִּי שֶׁאֵין בַּיִת לוֹ לְהַנִּיחַ רֹאשׁוֹ? אֲנָשִׁים

כָּאֵלֶה מְחָרְפִים בִּנְיָנִים גְדוֹלִים.

(נכנס סרויליוס)

טיטוס: הִנֵּה סֶרְוִילִיּוּס. עַכְשָׁו נְקַבֵּל תְּשׁוּבָה כָּל שֶׁהִיא.

סרויליוס: אִם אֲדוֹנַי תָּבוֹאוּ פַּעַם אַחֶרֶת

אוֹדְכֶם מִקֶּרֶב לֵב, יַעַן כִּי הַאֲמִינוּ,

שָׂרִי מְאֹד מְרֻגָּז. מִזְגּוֹ הַטּוֹב

עָזַב אוֹתוֹ. אֵינוֹ בְּקַו בְּרִיאוּת.

חוֹבֵשׁ הוּא אֶת חֶדְרוֹ.

לוציוס: רַבִּים חוֹבְשִׁים חֶדְרָם וְאֵינָם חוֹלִים;

וְאִם כֹּה אָנוּשׁ חָלְיוֹ, אָז לְדַעְתִּי

צָרִיךְ הוּא לְהָחִישׁ סִלּוּק חוֹבוֹת

וְלַעֲשׂוֹת לוֹ שְׁבִיל נָקִי אֶל הָאֵלִים.

סרויליוס: אֵלִים טוֹבִים!

טיטוס: אֵין זֶה מַעֲנֶה נוּכַל קַבֵּל, אָדוֹן.

פלמיניוס: (מבפנים) סֶרְוִילִיּוּס! עֶזְרָה! שָׂרִי! שָׂרִי!

(נכנס טימון מתוך שצף־זעף. פלמיניוס אחריו)

טימון: מָה? דַּלְתוֹתַי חוֹסְמוֹת לִי אֶת הַדָּרֶךְ?

תָּמִיד חָפְשִׁי הָיִיתִי, וְעַכְשָׁו

בֵּיתִי יִהְיֶה אוֹסְרִי וּמַאֲסָרִי?

מְקוֹם חַגֹּתִי בוֹ הַאִם יַחְשׂף לִי

כְּכָל הָאֲנָשִׁים לְבַב בַּרְזֶל?

לוציוס: עַכְשָׁו גֵּשׁ אֵלָיו, טִיטוּס.

טיטוס: שָׂרִי, הִנֵּה שְׁטָר־חוֹב.

לוציוס: הִנֵּה שֶׁלִּי.

משרת א' של ורו: וְשֶׁלִּי, שֶׁלִּי.

משרת ב' של ורו: וְשֶׁלָּנוּ, שָׂרִי.

פילוטוס: כָּל הַשְּׁטָרוֹת הוּבְאוּ הֲלֹם.

טימון: הִלְמוּנִי בָּם, שַׁסְּפוּנִי עַד אַבְנֵט.

לוציוס: חֲבָל, שָׂרִי, –

טימון: חִתְכוּ לִבִּי לִגְזָרִים.

טיטוס: שֶׁלִּי – חֲמִשִּׁים כִּכָּר.

טימון: קַח מִדָּמִי.

לוציוס: חֲמִשָּׁה כְּתָרִים, שָׂרִי.

טימון: חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים טִפּוֹת הֵן שִׁלּוּמִים לָךְ. וּמַה שֶּׁלְךָ

שֶׁלָּךְ?

משרת א' של ורו: שָׂרִי, –

משרת ב' של ורו: שָׂרִי, –

טימון: קְרָעוּנִי, טִרְפוּנִי; יִתְנַפְּלוּ עֲלֵיכֶם הָאֵלִים (יוצא)

הורטנסיוס: כִּמְדֻמֶּה לִי שֶׁאֲדוֹנֵינוּ יְכוֹלִים כְּבָר לְהַסִּיחַ דַּעַת

מִכַּסְפָּם. אֶפְשָׁר לוֹמַר שֶׁהַנְּשִׁי כְּבָר בִּתְהוֹם הַנְשִׁיָּה,

שֶׁכֵּן הַנִּתְבָּע נָשְׁתָה דַעְתּוֹ. (יוצאים)

(טימון חוזר עם פולויוס)

טימון: גַּם הַנְּשִׁימָה הוֹצִיאוּ מִתּוֹךְ פִּי

הָעֲבָדִים. נוֹשִׁים? שֵׁדִים!

פלויוס: שָׂרִי הַטּוֹב, –

טימון: הֲכָךְ צָרִיךְ לִהְיוֹת?

פלויוס: שָׂרִי,–

טימון: אָז כָּךְ יְהֵא. סוֹכְנִי!

פלויוס: הִנֵּנִי, שָׂרִי.

טימון: כֹּה חִישׁ? לֵךְ וְהַזְמֵן רֵעַי עוֹד פַּעַם,

לוּקוּלוּס, לוּצִיּוּס, סֶמְפּרוֹנִיּוּס,

וֶנְטִידִיּוּס, כֻּלָּם;

אֶעֱרֹךְ מִשְׁתֶּה עוֹד פַּעַם לַנְּבָלִים.

פלויוס: שָׂרִי, אֵין זֹאת כִּי אִם מִתִּמָּהוֹן

כֹּה תְדַבֵּר, כִּי לֹא נִשְׁאַר אַף דֵּי

עֲרֹךְ שֻׁלְחָן צָנוּעַ.

טימון: הַס וָלֵךְ;

פְּקֻדָּתִי הִיא שֶׁתַּזְמִין כֻּלָּם.

הַכְנִיסָה שׁוּב אֶת זֶרֶם הַנּוֹכְלִים;

טַבָּחִי וְאֲנִי נַתְקִין הַמַּאֲכָלִים.

(יוצאים)

מחזה ה'    🔗

בית הסנט. ישיבת הסנט.

סנטור א': שָׂרַי, קוֹלִי אִתְּכֶם. מַעֲשֵׂה דָמִים הוּא.

הֶכְרַח הוּא שֶׁיָּמוּת. אֵין שׁוּם דָּבָר

שֶׁכֹּה יַחְצִיף הַחֵטְא כְּמוֹ חֶמְלָה.

סנטור ב': אֱמֶת נָכוֹן, הַחֹק יַכְרִית אוֹתוֹֹ.

(אלצביאדס נכנס עם מלווים)

אלצביאדס: שְׁלוֹמִים כָּבוֹד וָחֶסֶד לַסֵּנָט!

סנטור א': מַה תְּבַקֵּשׁ, שַׂר הַצָּבָא?

אלציביאדס: חוֹזֵר נִכְנָע אֲנִי אַחֲרֵי טוּבְכֶם,

יַעַן כִּי חֶמְלָה מִדַּת הַטּוֹב שֶׁל חֹק;

רַק עָרִיצִים בּוֹ יִשְׁתַּמְּשׁוּ לְרַע.

גּוֹרָל וּזְמַן אִוּוּ לַכְבִּיד אַכְפָּם

עַל רֵעַ שֶׁכְּחֹם דָּמוֹ צָעַד

אֶל תּוֹךְ הַחֹק אֲשֶׁר יַעֲמִיק מִדַי

בִּשְׁבִיל קוֹפְצֵי־תוֹכוֹ בְּלִי זְהִירוּת.

הוּא אִישׁ, אֶת גּוֹרָלוֹ⁴³ נַנַּח הַצִּדָּה,

יְפֵה־מִדּוֹת.

אַף לֹא הִכְתִּים אֶת הַמִּקְרֶה בְּמֹרֶךְ –

וְשֶׁבַח זֶה יַכְרִיעַ חֶסְרוֹנוֹ –

כִּי אִם בַּחֲמַת אָצִיל וִיפִי הָרוּחַ,

עֵת אֶת כְּבוֹדוֹ רָאָה שֶׁשַּׁח עַד מָוֶת,

יָצָא לִקְרַאת אוֹיְבוֹ.

וּבְהִתְרַגְּשׁוּת כְּבוּשָׁה וְלֹא פּוֹרֶצֶת

כֹּה עַל כַּעֲסוֹ הַמִּשְׂתָּעֵר פִּקַּח

כְּמוֹ בָּא רַק עַל דֵּעָה לְהִתְוַכַּח.

סנטור א': סְתִירָה כְּבֵדָה הִנְּךָ נוֹטֵל עָלֶיךָ

בְּטֹרַח זֶה לִמְתֹּחַ חוּט שֶׁל חֵן

עַל פֹּעַל מְגֻנֶּה. דְּבָרֶיךָ מִתְפַּתְּלִים

כְּמוֹ מַטְּרָתָם שַׁוּוֹת נִמּוּס עַל רֶצַח

וְתֵת הַשֵּׁם גְּבוּרָה לְרִיב, שֶׁהִיא

גְבוּרָה מַמְזֶרֶת, בָּאָה לָעוֹלָם

מִשֶּׁנּוֹלְדוּ כִּתּוֹת וּמִפְלַגּוֹת.

גִּבּוֹר־אֱמֶת בִּדְמִי־חָכְמָה סוֹבֵל

הָרַע בְּיוֹתֵר אֲשֶׁר אוֹיֵב יַגִּיד,

שָׂם קִפּוּחָיו מִחוּץ לוֹ, לְלָבְשָׁם

כְּמַד, בְּלִי דְאָגָה, וּבְלִי תִּתָּם

לַחְדֹר אֶל תּוֹךְ לִבּוֹ עַד לְסַכְּנוֹ.

אִם קִפּוּחִים – חָמָס קוֹרֵא: רְצַח,

אַךְ כְּסִיל הוּא שֶׁיְחָרֵף חַיָּיו עַל כָּךְ.

אלצביאדס: שָׂרַי, –

סנטור א': אֵין לְזַכּוֹת זְדוֹנוֹת כְּבֵדִים,

גְּבוּרָה הִיא לֹא לִנְקֹם כִּי אִם לִסְבֹּל.

אלצביאדס: שָׂרַי, אָז אֲבַקֵּשׁ אֶת סְלִיחַתְכֶם

אִם אֲדַבֵּר כְּאִישׁ־צָבָא. מַדּוּעַ

כְּסִילֵי־אָדָם מוֹסְרִים נַפְשָׁם לַקְּרָב,

בִּמְקוֹם לִסְבֹּל דּוּמָם כָּל אִיּוּמִים,

לִישֹׁן, לָתֵת לַצָּר לַחְתֹּךְ גְּרוֹנָם

לְלֹא עֲצֹר? אִם יֵשׁ גְּבוּרָה כָּזֹאת

בְּסֵבֶל, מַה טִּיבֵנוּ בַּשָּׂדֶה?

הֲלֹא אָז יֶתֶר־אֹמֶץ לַנָּשִׁים

יוֹשְׁבוֹת בֵּיתָן – אִם סְבֹל נוֹטֵל הַפְּרָס –

וְהַחֲמוֹר יוֹתֵר קָצִין מִלַּיִשׁ,

וַעֲבַרְיָן כְּבַד־כְּבָלִים חָכָם

מֵהַשּׁוֹפֵט אִם הַחָכְמָה בַּסֵּבֶל.

שָׂרַי, גְּדוֹלִים אַתֶּם, הֱיוּ טוֹבִים.

כֹּה קַל הַאֲשֵׁם פְּזִיזוּת בְּסוֹד שְׁלֵוִים!

הָרֵצַח הוּא דְכִי־חֵטְא הֲכִי חָזָק;

אַךְ בַּהֲגַנָּה רַחֲמִים אוֹמְרִים צָדַק.

הַכַּעַס הוּא כְּלַפֵּי מְרוֹמִים מְרִידָה,

אַךְ אֵי אָדָם וְכַעַס לֹא יֵדַע?

שִׁקְלוּ נָא כָּךְ אֶת עֲוֹנוֹ.

סנטור ב': לַשָּׁוְא דְּבָרֶיךָ!

אלצביאדס: לַשָּׁוְא! כָּל שֵׁרוּתוֹ

בְּלַצֵּדֵימוֹן וּבֵצַנְטִיּוּם

דֵּי־שֹׁחַד הוּא בְּעַד חַיָּיו.

סנטור א': מַה זֹּאת?

אלצביאדס: אָמַרְתִּי שֶׁשֵּׁרֵת הַרְבֵּה, שָׂרַי,

חַרְבּוֹ מִגְּרָה רַבִּים מִשּׂוֹנְאֵיכֶם.

אֵיךְ נִתְגַּלָּה נֶאְפַּד־גְבוּרָה בִּקְרָב

אַחֲרוֹן, וְשֶׁפַע שֶׁל פְּצָעִים הֵמִיט!

סנטור ב': כָּךְ, שֶׁפַע רַב מִדַּי. מָפְקָר מָשְׁבָּע הוּא.

יֵשׁ חֵטְא בּוֹ הַמֵּצִיף אוֹתוֹ תְּכוּפוֹת

וּגְבוּרָתוֹ יִשְׁבֶּה. גַּם בְּלִי אוֹיְבִים

מוּם זֶה יֵשׁ יְנַצְּחוֹ. בַּחֲמַת־חַיּוֹת

עָשָׂה כַּאֲשֶׁר יָדוּעַ שַׁעֲרוּרוֹת

וְרִיב חִרְחֵר. עֵדוּת יֵשׁ נֶאֱמֶנֶת,

יָמָיו מְגֻנִּים וּשְׁתִיָּתוֹ מְסֻכֶּנֶת.

סנטור א': עָלָיו לָמוּת.

אלצביאדס: גּוֹרָל קָשֶׁה! לֹא בִקְרָבוֹת נִסְפֶּה!

שָׂרַי, אִם לֹא לְמַעַן מַעֲשָׂיו –

כִּי יְמִינוֹ לִקְנוֹת זְמַנּוֹ תּוּכַל

מִבְּלִי הֱיוֹת חַיָּב תּוֹדָה לְאִישׁ –

אַז לְעוֹרֵר אֶתְכֶם, אֶת זְכֻיּוֹתַי

צָרְפוּ אֱלֵי שֶׁלּוֹ, חַבְּרוּן יַחְדָּו;

וְיַעַן אֵדַע הַדְרַת שֵׂיבְכֶם תּוֹקִיר

עֲבוֹט.⁴⁴ אָז אֲמַשְׁכֵּן נִצְחוֹנוֹתַי

וְכָל כְּבוֹדִי, עַל מְלוֹא גְּבִיַּת חוֹבוֹ.

אִם בִּפְשִׁיעָה זוֹ אֶת נַפְשׁוֹ חִיֵּב,

יִקַּח אוֹתָהּ שְׂדֵה־קֶטֶל תּוֹךְ דָּם רַב;

קַפְּדָן הַדִּין, וְעוֹד יוֹתֵר הַקְּרָב.

סנטור ב': אֲנַחְנוּ דִּין. הוּא מֵת. חֲדַל בַּקֵּשׁ

פֶּן תַּרְגִּיזֵנוּ. רֵעַ אוֹ שְׁאֵר,

דָּמוֹ מַפְסִיד שׁוֹפֵךְ אֶת דַּם אַחֵר.

אלציאדס: הֲכֵן מָכְרָח? לֹא כֵן מָכְרָח. שָׂרַי,

אֲבַקֶּשְׁכֶם, נָא הַכִּירוּנִי שׁוּב.

סנטור ב': כֵּיצַד?

אלצביאדס: בּזִכְרוֹנְכֶם הַעֲלוּנִי.

סנטור ג': מָה?

אלצביאדס: אֵין זֶה כִּי אִם שְׁכֵחַתְנִי שֵׂיבַתְכֶם,

אַחֶרֶת אֵיךְ נַעֲשָׂה עֶרְכִּי פָּחוֹת

עַד בַּקֵּשׁ זֶה חֶסֶד קַל וְהִדָּחוֹת?

פְּצָעַי כּוֹאֲבִים מִפְּנֵיכֶם.

סנטור א': הַאִם תָּהִין

כַּעֲסֵנוּ לְהַעֲלוֹת? בִּמְעַט־מִלִּים הוּא

אֲבָל רָחָב בִּפְעֻלָּתוֹ. אֲנַחְנוּ

מְגָרְשִׁים אוֹתְךָ לָעַד.

אלצביאדס: מְגָרְשִׁים אוֹתִי!

גָּרְשׁוּ בְּלוֹת־זִקְנַתְכֶם! גָּרְשׁוּ רִבִּית

הַהוֹפֶכֶת לְכִעוּר אֶת הַסֵּנָט.

סנטור א': כִּכְלוֹת מְאוֹר יוֹמַיִם, אִם אַתּוּנָה

עוֹד מְכִילָה אוֹתְךָ, אָז תְּצַפֶּה

לִפְסָק יוֹתֵר חָמוּר מִפִּינוּ. וּלְמַעַן

שַׁכֵּךְ אֶת חֲמָתֵנוּ, לַהוֹרֵג

יֵצֵא מִיָּד.

(הסנטורים יוצאים)

אלצביאדס: אֵלִים יַאֲרִיכוּ יְמֵיכֶם עַד שֶׁתִּחְיוּ

רַק בַּעֲצָמוֹת – מִפְלָץ לְרוֹאֵיכֶם?

אֲנִי גָרוּעַ מִמְּטֹרָף. מָנַעְתִּי

אֶת הַשּׂוֹנֵא מִגֶּשֶׁת אֲלֵיהֶם,

בְּעוֹד הֵם מוֹנִים כַּסְפָּם אַף מְשַׁלְּחִים

בְּנֶשֶׁךְ וּמַרְבִּית מַטְבְּעוֹתָם,

וַאֲנִי עָשִׁיר רַק בִּפְצָעִים גְּדוֹלִים;

וּבְעַד כָּל אֵלֶּה – זֶה? הֲזֶה הַצְּרִי

סֵנָט נוֹשֵׁךְ מַטִּיף עַל הַפְּצָעִים

שֶׁל שָׂרֵי־צְבָאוֹת? גֵּרוּשׁ! אֵין זֶה אָסוֹן.

אֲקַדְּמֶנּוּ בְּרָצוֹן. נִמּוּק מַה טּוֹב

יַמְצִיא לְעֶבְרָתִי וַחֲרוֹן אַפִּי

אַתּוּנָה לְהַתְקִיף. טוֹב, אֲעוֹדֵד

חֵילִי הַמִּתְרַגֵּז, אֶשְׁבֶּה לִבּוֹת.

לָקוּם עַל רֹב הַמְּדִינוֹת כָּבוֹד גָּדוֹל הוּא;

אֵלִים וּבְנֵי־צָבָא חֵטְא לֹא יִסְבֹּלוּ. (יוצא)

מחזה ו'    🔗

חדר המשתה בבית טימון. מנגינה. שולחנות ערוכים. משרתים עומדים סביב. ידידיו של טימון באים דרך פתחים שונים.

שר א': שְׁלוֹמִים לְךָ, יְדִידִי.

שר ב': גַּם לָךְ. סְבוּרַנִי שֶׁשָּׂרֵנוּ הַנִּכְבָּד לֹא בָא אֶלָּא לִבְחֹן

אֶת לִבּוֹתֵינוּ אוֹתוֹ יוֹם.

שר א': לְרַעְיוֹן זֶה חָתְרוּ גַם מַחְשְׁבוֹתַי בְּעֵת נִפְגַּשְׁנוּ. אֲנִי

מְקַוֶּה שֶׁאֵין מַצָּבוֹ כָּל כָּךְ יָרוּד כְּפִי שֶׁנָּתַן לָנוּ מָקוֹם

לְהַאֲמִין בְּעֵת שֶׁהֶעֱמִיד אֶת יְדִידָיו לְמִבְחָן.

שר ב': וַדַּאי, וַהֲרֵי לָנוּ מִשְׁתֵּהוּ הֶחָדָשׁ לְעֵד.

שר א': כָּךְ גַּם דַּעְתִּי. הוּא שָׁלַח לִי הַזְמָנָה דְחוּפָה אֲשֶׁר

טִרְדוֹתַי הָרַבּוֹת הִפְצִירוּ בִּי לִדְחוֹתָה; אַךְ הִשְׁבִּיעַנִי

שֶׁלֹא לָשִׂים לֵב לְשׁוּם צְרָכִים אֲחֵרִים וְשֶׁאֲנִי חַיָּב

לְהוֹפִיעַ.

שר ב': גַּם אֲנִי הָיִיתִי מְשֻׁעְבָּד לַעֲסָקַי הַדּוֹחֲקִים, אַךְ מֵאֵן

לִשְׁמֹעַ שׁוּם הִתְנַצְּלוּת. חֲבָל שֶׁכַּאֲשֶׁר שָׁלַח לִשְׁאֹל

מִלְוֶה מִמֶּנִּי חָסְרוּ לִי אֶמְצָעִים.

שר א': גַּם אֲנִי לִבִּי דַוָּי עַל כָּךְ, שֶׁכֵּן אֲנִי רוֹאֶה מַצַּב הַדְּבָרִים.

שר ב': כָּל אֶחָד פֹּה מַרְגִּישׁ כָּמוֹךָ. כַּמָּה רָצָה לִלְווֹת מִמְּךָ?

שר א': אֶלֶף כִּכָּר.

שר ב': אֶלֶף כִּכָּר?

שר א': וְכַמָּה מִמְּךָ?

שר ב': הוּא שָׁלַח אֵלַי, אֲדוֹנִי, – הִנֵּה הוּא בָא.

(נכנס טימון ומלויו)

טימון: בָּרוּךְ בּוֹאֲכֶם, שְׁנֵי אֲצִילִים, וּמַה שְּׁלוֹמְכֶם?

שר א': טוֹב בְּיוֹתֵר, בְּיִחוּד כְּשֶׁאֲנִי שׁוֹמֵעַ טוֹבוֹת עַל כְּבוֹד

מַעֲלָתוֹ.

שר ב': אֵין הַסִּיס הוֹלֵך אַחֲרֵי הַקַּיִץ בְּיֶתֶר רָצוֹן מִלֶּכְתֵּנוּ אָנוּ

אַחֲרֵי כְּבוֹד מַעֲלָתוֹ.

טימון:

(הצדה)

וְאַף לֹא עוֹזֵב אֶת הַחֹרֶף בְּיֶתֶר רָצוֹן; עוֹפוֹת־

קַיִץ כָּאֵלֶּה הֵם הָאֲנָשִׁים. – אֲדוֹנִים, אֲרוּחָתֵנוּ אֵין

בָּהּ כְּדֵי לְפַצּוֹת הַמְתָּנָה אֲרֻכָּה כָּזֹאת; עַנְּגוּ נָא רֶגַע

קָט אֶת אָזְנֵיכֶם בְּמַנְגִּינָה אִם תְּרוּעַת הַחֲצוֹצְרוֹת

אֵינֶנָּה מָזוֹן קָשֶׁה מִדַּי בִּשְׁבִילָן. עוֹד מְעַט וְנָסֵב.

שר א': אֲנִי מְקַוֶּה שֶׁאֵין טִינָה בְּלֵב כְּבוֹד מַעֲלָתוֹ כִּי הֵשַׁבְתִּי

אֶת פְּנֵי שְׁלִיחֲךָ רֵיקָם.

טימון: אַל יְיַגֶּה הַדָּבָר אֶת רוּחֲךָ, אֲדוֹנִי.

שר ב': שָׂרִי הַנָּדִיב, –

טימון: יְדִידִי הַטּוֹב, מַה חֲדָשׁוֹת מְשַׂמְּחוֹת?

(המאכלים מובאים)

שר ב': כְּבוֹד מַעֲלָתוֹ, אֲנִי חוֹלֵה־חֶרְפָּה שֶׁכְּשֶׁשָּׁלַח כְּבוֹד

מַעֲלָתוֹ אֵלַי הָיִיתִי לְשִׁבְרוֹן־לִבִּי אֶבְיוֹן.

טימון: אַל תּוֹסֵף לַחְשֹׁב בָּזֶה, אֲדוֹנִי.

שר ב': לוּ אַךְ שָׁלַחְתָּ שְׁעָתַיִם קֹדֶם –

טימון: אַל יַטְרֵד הַדָּבַר אֶת זִכְרוֹנְךָ הַטּוֹב. – בּוֹאוּ, הָבִיאוּ

הַכֹּל יַחַד.

שר ב': הַקְּעָרוֹת מְכֻסּוֹת כֻּלָּן!

שר א': סְעֻדַּת־מַלְכוּת, הַאֲמִינָה לִי.

שר ג': אֵין סָפֵק בְּכָךְ. כָּל מַה שֶׁכֶּסֶף וּתְקוּפַת הַשָּׁנָה יְכוֹלִים

לְהוֹלִיד.

שר א': מַה שְּׁלוֹמֶךָ? מַה חֲדָשׁוֹת?

שר ג': אַלְצִבִּיַּדֶּס גֹּרַשׁ. שָׁמַעְתָּ זֹאת?

שר א' וב': אַלְצִבִּיַּדֶּס גֹּרַשׁ!

שר ג': כָּךְ, בְּלִי סָפֵק.

שר א': כֵּיצַד, כֵּיצַד?

שר ב': אַחֲלַי, מִפְּנֵי מָה?

טימון: יְדִידַי הַנִּכְבָּדִים, הֲלֹא תִתְקָרֵבוּ?

שר ג': אֲסַפֵּר לְךָ יוֹתֵר אַחַר כָּךְ. פֹּה מְתֻקָּן לְפָנֵינוּ מִשְׁתֶה־

כָּבוֹד.

שר ב': אוֹתוֹ הַזָּקֵן כְּקֶדֶם!

שר ג': הֲיִמָּשֵׁךְ? הֲיִמָּשֵךְ?⁴⁵

שר ב': לְעֵת עַתָּה – אַךְ הַזְּמַן – וְכָךְ –

שר ג': אֲנִי מֵבִין.

טימון: יֵשֶׁב־נָא כָּל אֶחָד עַל כִּסְאוֹ וּבְאוֹתוֹ תֵּאָבוֹן כְּמוֹ

לְשִׂפְתֵי אֲהוּבָה. הַמִּשְׁתֶּה שָׁוֶה בְּכָל הַמְּקוֹמוֹת.⁴⁶ אַל

תִּנְהֲגוּ כָּאן מִנְהָגָהּ שֶׁל סְעֻדַּת־כְּרַכִּים⁴⁷ עַד שֶׁיִּצְטַנֵּן

הַמַּאֲכָל טֶרֶם נַסְכִּים עַל הַמָּקוֹם הָרִאשׁוֹן. שְׁבוּ, שֵׁבוּ.

הָאֵלִים דּוֹרְשִׁים תּוֹדָתֵנוּ.

מֵיטִיבִים גְּדוֹלִים, נִסְכוּ עָלֵינוּ רוּחַ הוֹדָיָה. הִלּוּלִים

לָכֶם בַּעֲבוּר מַתְּנוֹתֵיכֶם, אַךְ אִצְלוּ מַתָּת גַּם לֶעָתִיד

לְמַעַן לֹא תְנֹאַץ אֱלֹהוּתְכֶם. הַלְווּ לְכָל אָדָם דֵּי

מַחְסוֹרוֹ לְמַעַן לֹא יִצְטָרֵךְ אֶחָד לִלְווֹת מִן הַשֵּׁנִי, כִּי

לוּ הָיְתָה אֱלֹהוּתְכֶם צְרִיכָה לִלְווֹת מֵאֲנָשִׁים, הָיוּ

אֲנָשִׁים זוֹנְחִים אֶת הָאֵלִים. יְהֵא הַמִּשְׁתֶּה חָבִיב יוֹתֵר

מֵהָאָדָם שֶׁנְּתָנוֹ. אַל תְּהֵא עֵדָה שֶׁל עֶשְׂרִים בְּלִי

עֶשְׂרִים נְבָלִים; בְּשֶׁבֶת שְׁתֵּים עֶשְׂרֶה נָשִׁים אֶל הַשֻׁלְחָן

יְהֵא תְּרֵיסַר מֵהֶן – כְּמוֹ שֶׁהֵן. שְׁאָר שׂוֹנְאֵיכֶם.⁴⁸ אֵלִים,

– הַסֵּנָטוֹרִים מֵאַתּוּנָה וּפְסָלְתּוֹ שֶׁל הָעָם – אֶת הָרָע

שֶׁבָּהֶם דִּינוּ לַאֲבַדּוֹן. אֲשֶׁר לִידִידַי אֵלֶּה, הוֹאִיל וְהֵם

אֶפֶס בְּעֵינַי, תְּהֵא בִּרְכַתְכֶם לָהֶם אֶפֶס, וְאֶפֶס לָהֶם

יֶעֱרַב.

חִשְׂפוּ אֶת הַקְּעָרוֹת, כְּלָבִים, וָלֹקּוּ!

(הקערות נחשפות, ומתגלה שהן מלאות מים חמים)

אחדים: מַה כַּוָּנַת הַשַׂר?

אחרים: לֹא יָדַעְתִּי.

טימון: אַל אֹכֶל טוֹב מִזֶּה תִּרְאוּ עַד נֵצַח,

כְּנֻפְיַת רֵעֵי־פִּיּוֹת! עָשָׁן וּמֵי־פּוֹשְׁרִין,

זֹאת הִיא דְמוּתְכֶם. נְאוּם אַחֲרוֹן לְטִימוֹן,

אֲשֶׁר, טֻיַּח־סֻיַּד בַּחֲנִיפַתְכֶם,

שׁוֹטֵף כָּל זֹאת וְעַל פְּנֵיכֶם יִשְׁפֹּךְ

סִרְחוֹן זְדוֹנְכֶם.

(זורק את המים על פניהם)

חֲיוּ זְמַן רַב שֶׁל גֹּעַל.

טַפִּילִים מְחַיְּכִים, חֲלַקְלַקִּים, בְּזוּיִים,

נְעִימֵי־רוֹצְחִים, זְאֵבֵי־רֹךְ, דֻּבֵּי־עַנְוָה,

כְּסִילֵי־מַזָּל, חַבְרֵי־פִּנְכָּה, זְבוּבֵי־יוֹם,

עַבְדֵי כּוֹבַע וָבֶרֶךְ, אֵדִים, שָׁבְשָׁבוֹת!

חֳלָיֵי אֵין־סְפֹר אֲשֶׁר לְאִישׁ וּבְעִיר

יַגְלִידוּ עֲלֵיכֶם! מָה, הֲתֵלֵךְ?

קַח תְרוּפָתְךָ תְּחִלָּה – גַּם אָתָּה – אָתָּה; –

הַמְתֵּן, אַלְוֶךָ כֶּסֶף, לֹא אֶלְוֶה.

(זורק עליהם את הקערות ומגרשם מתוך ביתו)

כֻּלָּם רָצִים? מִשְׁתֶּה אַל נַעַשׂ שׁוּב

שֶׁזֵּד בּוֹ לֹא יִהְיֶה אֻשְׁפִּיז חָשׁוּב.

בְּעַר, בֵּיתִי! שִׁקְעִי, אַתּוּנָה, סְחִי עוֹלָם

לְטִימוֹן וְלִבְנֵי אָדָם כֻּלָּם.

(יוצא)

(חוזרים סנטורים בלוית עוד שרים)

שר א': וּמַה דַּעְתְּכֶם, שָׂרַי?

שר ב': יוֹדְעִים אַתֶּם טִיב זַעֲמוֹ שֶׁל הַשַּׂר טִימוֹן?

שר ג': תּוּף? הַרְאִיתֶם כּוֹבָעִי?

שר ד': אָבַד לִי מְעִילִי.

שר א: אָכֵן הוּא שַׂר מְטֹרָף, מָשְׁפָּע רַק מֵהֲלָךְ־רוּחוֹ. לִפְנֵי

יָמִים אֲחָדִים זָבַד לִי תַּכְשִׁיט וְהַיּוֹם הוּא מַפִּילֵהוּ

מֵעַל כּוֹבָעִי. הַרְאִיתֶם תַּכְשִׁיטִי?

שר ג': הַרְאִיתֶם כּוֹבָעִי?

שר ב': הִנֵּהוּ.

שר ד': הִנֵּה מֻנָּח מְעִילִי.

שר א': אַל נִשְׁתַּהֶה כָּאן.

שר ב': הַשַּׂר טִימוֹן מְטֹרָף.

שר ג': אֶת זֹאת אֲנִי חָשׁ בְּעַצְמוֹתָי.

שר ד': יוֹם אֶחָד הוּא חוֹלֵק לָנוּ יַהֲלוֹמִים וּלְמָחֳרָתוֹ אֲבָנִים.

(יוצאים)

 

מערכה רביעית    🔗

מחזה א'    🔗

מחוץ לחומת אתונה. נכנס טימון

טימון: אַבִּיטָה בָּךְ עוֹד פַּעַם. הוֹי חוֹמָה

עוֹטֶרֶת זְאֵבִים, שִׁקְעִי בָּאָרֶץ.

אַל שְׁמֹר אַתּוּנָה! נָשִׁים, אַל כְּבשׁ תַּאֲוָה!

מִשְׁמַעַת בָּנִים, חִדְלִי! כְּסִילִים וַעֲבָדִים,

נִתְשׁוּ סֵנָט כָּבֵד־קֻמָּט מֵעַל

סַפְסָל וּרְדוּ תַּחְתָּם! לִסְחִי וּמָאוֹס,

בָּנוֹת רַכּוֹת, בִּן־רֶגַע תֵּהָפַכְנָה

לְנֹכַח הוֹרֵיכֶן! פּוֹשְׁטֵי הָרֶגֶל,

עִמְדוּ אֵיתָן; בִּמְקוֹם לִפְרֹֹעַ חוֹב

שִׁלְפוּ סַכִּין לַחְתֹּךְ צַוַּאר נוֹשֶׁה!

גִּנְבוּ, שְׂכִירִים; לִסְטִים אֲרֻכֵּי־יָד הֵם

אֲדוֹנֵיכֶם וּבְתֹקֶף־חֹק יִגְנֹבוּ.

נַעֲרָה, לְעֶרֶשׂ אֲדוֹנֵךְ; גְּבִרְתֵּךְ

בְּבֵית־זוֹנוֹת! בָּחוּר בֶּן שֵׁשׁ־עֶשְׂרֵה,

תְּלֹשׁ קַב מְרֻפָּד מֵאָב זָקֵן צוֹלֵעַ

וּשְׁפֹךְ בּוֹ אֶת מֹחוֹ! יִרְאָה וָדָת,

פֻּלְחַן־אֵלִים, שָׁלוֹם, אֱמֶת וָצֶדֶק,

חוּשׁ־מִשְׁפָּחָה, שְׁנַת־לַיִל, קִשְׁרֵי שְׁכֵנוּת,

לִמּוּד, תַּרְבּוּת, מִקְצוֹעַ וּמְלָאכָה,

סְדָרִים, מִצְווֹת וְנִמּוּסִים וָחֹק,

הִתְגַּלְגְּלוּ אֶל תּוֹךְ תִּמְהוֹן הִפַוּכֵיכֶם,

וּתְחִי מְבוּכָה! – מַגֵּפוֹת מְלַוּוֹת אָדָם,

עֲרֹמְנָה עֲרֵמָה שֶׁל קַדָּחוֹת

עַזּוֹת וְנֶאֱלָחוֹת עַל רֹאשׁ אַתּוּנָה

בָּגַר לְמַהֲלֻמָּה! נָשִׁית צוֹנֶנֶת,

תִּקְפִי זִקְנֵי סֵנָט עַד כָּל אֵיבָר

יִצְלַע כְּנִמּוּסָם! תַּאֲוָה וָעֶגֶב,

זַחֲלוּ לְתוֹךְ רֹאשׁ וּלְשַד שֶׁל נְעוּרֵינוּ.

עַד נֶגֶד זֶרֶם הַמּוּסָר יַחְתֹּרוּ

וּבַהֶפְקֵר יִטְבָּעוּ! גָרָב וָחֶרֶס,

זִרְעוּ כָּל חֵיק וִיהִי קְצִירְכֶם צָרַעַת!

תְּזַהֵם כָּל נְשִׁימָה אַחַת אֶת חֲבֶרְתָּהּ

עַד חֶבְרָתָם כִּידִידוּתָם תְּהִי

רַק רַעַל! כְּלוּם לֹא אֶקַּח מִמֵּך

מִלְבַד עֵירֹם, הוֹי עִיר בְּזוּיָה! קְחִי

אַתְּ גַּם אֶת זֶה עִם מְאֵרוֹת פּוֹרוֹת!

טִימוֹן הוֹלֵךְ לַיַּעַר, שָׁם יוֹכַח,

מוּל אִישׁ גַּם פְּרִיץ־חַיּוֹת לֹא רַע כָּל כָּךְ.

יַכּוּ אֵלִים – אֵלִים טוֹבִים, שִׁמְעוּ נָא –

מִבַּיִת וּמִחוּץ אֶת בְּנֵי אַתּוּנָה!

וּבִנְקֹף שָׁנִים לוּ שִׂנְאָתִי תִגְדַּל

לַמִּין הָאֲנוֹשִׁי, עָשִׁיר וָדָל! (יוצא)

מחזה ב'    🔗

אתונה. חדר בבית טימון. פלויוס נכנס עם שנים־שלש משרתים.

משרת א': הַגֵּד, סוֹכֵן, אַיֵּהוּ אֲדוֹנֵנוּ?

הַאֲבוּדִים אֲנַחְנוּ? מָשְׁלָכִים?

כְּלוּם לֹא נִשְׁאַר.

פלויוס: מָה אֶעֶנְכֶם, רֵעַי?

אֵלֵי הַצֶּדֶק הֵם עֵדַי, עָנִי

אֲנִי כְּמוֹכֶם.

משרת א': בַּיִת שֶׁכָּזֶה הָרוּס!

שַׁר כֹּה נִכְבָּד יָרוּד! הַכֹּל חָלַף!

וְאֵין יְדִיד יִקַּח אֶת מַזָּלוֹ בִּזְרוֹעַ

לֵילֵךְ אִתּוֹ!

משרת ב': כַּאֲשֶׁר נִפְנֶה עָרְפֵּנוּ

מֵרַע שֶׁהָשְׁלַךְ אֶל תּוֹךְ הַבּוֹר,

כָּךְ מִקְּבוּרַת אָשְׁרוֹ חוֹמְקִים רֵעָיו

וּמַשְׁאִירִים אִתּוֹ שְׁבוּעוֹת כּוֹזְבוֹת

כְּכִיסִים רֵיקִים גְּנוּבִים; וְהוּא עַצְמוֹ,

אֶבְיוֹן מָפְקָר לְאַוִּיר, וּבְמַחֲלָתוֹ

מְנִיסָה הַכֹּל, דַּלוּת, הוֹלֵךְ כְּגֹעַל

בָּדָד. הִנֵּה שָׁם עוֹד מֵאֲנָשֵׁינוּ.

(נכנסים עוד משרתים)

פלויוס: שִׁבְרֵי כֵּלִים מִבַּיִת נֶהֱרָס.

משרת ג': אַךְ לִבֵּנוּ עוֹד לָבוּשׁ מַדֵּי טִימוֹן;

עַל פָּנֵינוּ זֹאת אֶרְאֶה; אַחִים עוֹד אָנוּ,

מְשַׁמְּשָיו גַּם בַּיָּגוֹן. אֳנִיָּתֵנוּ

דוֹלְפָה, וְאָנוּ צֶוֶת דַּל, עוֹמְדִים

עַל סִפּוּן גּוֹוֵעַ, מַקְשִׁיבִים לְקוֹל

אִיּוּם גַּלִּים. כֻּלָּנוּ צְרִיכִים לָצֵאת

לְיָם זֶה שֶׁל אַוִּיר.⁴⁹

פלויוס: רֵעִים טוֹבִים,

הִנֵּה אֶחֱלֹק אִתְּכֶם אַחֲרִית הוֹנִי;

כָּל מָקוֹם שָׁם נִפָּגֵשׁ, בְּשֵם טִימוֹן

נִהְיֶה רֵעִים, וּבִמְנוֹד־רֹאשׁ נֹאמַר,

כְּקוֹל פַּעֲמוֹן הַמָּוֶת לְמַזַּל שָׂרֵנוּ,

“יָמִים יוֹתֵר טוֹבִים רָאִינוּ”. קְחוּ

כָּל אִישׁ מִכֶּם מְעַט; לֹא כִי כֻּלְּכֶם

הוֹשִׁיטוּ יְדֵיכֶם. עָכְשָׁו דְּמָמָה!

נֵצֵא רָשִׁים וַעֲשִׁירֵי עָגְמָה.

(המשרתים מתחבקים ויוצאים איש לדרכו)

מָה רַב הַמְּרִי אֲשֶׁר כָּבוֹד יַנְחִיל!

מִי זֶה יִרְדֹּף אַחֲרֵי הַדְרַת הַהוֹן

עֵת בַּעֲקֵב הָעשֶׁר רַק יָגוֹן?

מִי יְבַקֵּשׁ לִגְלוּג־כָּבוֹד

אוֹ לִחְיוֹת רַק בַּחֲלוֹם שֶׁל יְדִידוּת?

לַעֲטוֹת פְּאֵר וְכָל מַדָּיו שֶׁל טֶקֶס

עֵת הַכֹּל צָבוּעַ כִּצְבִיעוּת רֵעָיו?

שַׂר דַּל יָשָׁר, מָשְׁפָּל בִּידֵי לִבּוֹ,

נֶהֱרָס בִּידֵי חַסְדוֹ? כַּמָּה תָּמוּהַּ

שֶׁטּוֹב מְאֹד הוּא חֵטְא מְאֹד גָּרוּעַ!

מִי שׁוּב יָהִין לָתֵת לָאִישׁ מְאוּם

אִם טוּב, יוֹצֵר אֵלִים, בִּמְתִים הוּא מוּם?

שַׂר מְבֹרָךְ לִהְיוֹת אַךְ מְקֻלָּל,

עָשִׁיר לְמַעַן הֱיוֹת עָלוּב, הוֹנְךָ

הָיָה לְרֹאשׁ פְּגָעֶיךָ. צַר, שַׂר טוֹב!

בְּאַף הָשְׁלַךְ מִקֵּן כְּפוּי־טוֹבָה

שֶׁל יְדִידִים־חַיּוֹת, בְּלִי כְּלוּם

לְמַעַן הָקֵל אוֹ הַאֲרִיךְ חַיָּיו.

אֵלֵךְ אַחֲרָיו, אֶחְקֹר אֶת מַצָּבוֹ,

וּבְכָל רוּחִי עַד נֵצַח אֲשָׁרְתֶנּוּ;

כָּל עוֹד לִי כֶסֶף, אֲדוֹנִי עוֹדֶנּוּ.

מחזה ג'    🔗

יער ומערה ליד חוף הים. נכנס טימון מתוך המערה.

טימון: הוֹי חַמָּה בְּרוּכָה מַפְרָה, שַׁאֲבִי מֵאֶרֶץ

כָּל טַחַב־מַק, וְתַחַת לַגַּלְגַּל

שֶׁל אֲחוֹתֵךְ⁵⁰ הַרְעִילִי הָאַוִּיר!

תְּאוֹמֵי־אַחִים, בְּנֵי בֶּטֶן אֵם אַחַת,

שֶׁבְּגִדּוּל, בְּבַיִת וּבְלֵדָה

כִּמְעַט אֶחַד הֵם, אִםַ אַךְ הַגּוֹרָל

בֵּינֵיהֶם יַפְלֶה, גָּדוֹל יִשְׂטֹם קָטָן.

אֵין טֶבַע, כָּל דְּוַי יָשִׂים עָלָיו מָצוֹר,

יָכוֹל כַּלְכֵּל מַזָּל גָּדוֹל כִּי אִם

תּוֹךְ בּוּז לַטֶּבַע.⁵¹

דַּל זֶה הַגְבִּיהוּ, זֶה הַשַּׂר הַשְׁפִּילּו,

הַשַּׂר יָפִיק אָז בּוּז כְּמוֹ בִּירֻשָּׁה,

הַדַּל יַעֲטֶה כָּבוֹד כְּמוֹ מִלֵּדָה.

הָאָחוּ יְדַשֵּׁן צַלְעוֹת הַשּׁוֹר

וְהַמַּחְסוֹר יִרְזֶנּוּ. מִי יָהִין

לַעֲמֹד זָקוּף בְּטֹהַר אֱנוֹשִׁי,

לוֹמַר, “אִישׁ זֶה חָנֵף”? אִם כָּךְ אֶחָד,

אָז כָּךְ כֻּלָּם; כִּי כָל שָׁלָב מַחֲנִיף

לְשֶׁמִּלְמַעְלָה בְּסֻלַּם הָאשֶׁר.

קַרְקַף מְלֻמָּד סוֹגֵד לִכְסִיל זָהוּב.

עָקֹב הַכֹּל; בְּטִבְעֵנוּ הָאָרוּר

אֵין כָּל מִישׁוֹר, רַק רַמָּאוּת מֻחְלֶטֶת.

לָכֵן הֱיוּ פִגּוּל, כָּל הַחֲגִיגוֹת,

כָּל הַחֶבְרוֹת, כָּל הֲמוֹנֵי אָדָם!

אֶת דְּמוּתוֹ, כֵּן, אֶת עַצְמוֹ, טִימוֹן מוֹאֵס;

הִתְנַשְּׁכִי, כְּלָיָה, בְּמִין אָדָם! הָאָרֶץ,

הַפְרִישִׁי שֹׁרֶשׁ לִי.

(הוא חופר)

מִי מְחַפֵּשׂ

בָּךְ טוֹב מִזֶּה, תַּבְּלִי חִכּוֹ בָּרַעַל

הֲכִי מַמְאִיר שֶׁבָּךְ. מַה פֹּה? זָהָב?

זָהָב יָקָר נוֹצֵץ! אַל־נָא, אֵלִים;

אֵינִי צַלְיָן קַל־דַּעַת; שָׁרָשִׁים,

שְׁחָקִים זַכִּים! מִכְסָה כָּזוֹ שֶׁל זֶה⁵²

תָּשִׂים שָׁחוֹר לָבָן, נִמְאָס נָאֶה,

רַע טוֹב, נִקְלֶה נִכְבָּד, זָקֵן צָעִיר,

מוּג־לֵב אַמִּיץ. הָהּ, אֱלֹהִים טוֹבִים,

מַדּוּעַ דַּוְקָא זֶה, אֵלִים? הֵן זֶהוּ

הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּים יַדִּיחַ

מֵעַל־יֶדְכֶם, יַעֲקֹר הַכַּר מִתַּחַת

רֹאשׁ אִישׁ בָּרִיא.⁵³ עֶבֶד זֶה צָהֹב

יִקְשֹׁר־יִשְׁבֹּר דָּתוֹת. הוּא יְבָרֵךְ

הָאֲרוּרִים, יָשִׂים אֶת כְּפוֹר צָרַעַת

דְּבַר־מַה נַעֲרָץ, וּלְגַנָּבִים יִתֵּן

תְּאָרִים, כָּבוֹד וָבֶרֶךְ,⁵⁴ וְיֹושִׁיבֵם

בֵּין סֵנָטוֹרִים עַל סַפְסָל. כָּךְ זֶהוּ

שֶׁאַלְמָנָה בָּלָה יוֹבִיל שֵׁנִית

לַחֲתֻוּנָה; וְזוֹ שֶׁבֵּית־חוֹלִים

וְכִיבֵי־מֻגְלָה הָיוּ מְקִיאִים נֶגְדָּהּ,

יַהֲפֹךְ בְּמֹר וְחֶנֶט לְיוֹם נִיסָן.

עָפָר מְאֹד אָרוּר,⁵⁵ זוֹנָה זוֹלָה

שֶׁל הָאָדָם, מְחַרְחֵר רִיבוֹת עַמִּים,

אֲאַלֶּצְךָ לַעֲשׂוֹת מַה בְּטִבְעֶךָ.⁵⁶

(מצעד במרחק)

מָה, תֹף? עוֹד חַי אַתָּה אַךְ אֲקַבְּרֶךָ.

עוֹד תִּתְהַלֵּךְ, גַּנָּב גְּבַרְתָּן, עֵת שׁוֹמְרֶיךָ

חוֹלֵי־צִנִּית קוּם לֹא יוּכְלוּ. בֵּינְתַיִם

לִין פֹּה וֶהְיֵה מַשְׁכּוֹן.

הוא מחזיק בידו מעט זהב. אלצביאדס נכנס בתופים וחליל בסדר צבאי. פריניה וטימנדרה.

אלצביאדס: אַתָּה שָׁם? מָה אַתָּה? דַבֵּר.

טימון: אֲנִי מִסְאַנְתְּרוֹפּוֹס, שׂוֹנֵא אָדָם;

אֲשֶׁר לְךָ, מִי יִתֶּנְךָ כְּכֶלֶב

וַאֲהַבְתִּיךָ קְצָת.

אלצביאדס: יְדַעְתִּיךָ;

אַךְ לֹא־נוֹדָע וְזָר לִי גוֹרָלֶךָ.

טימון: יְדַעְתִּיךָ גַּם אֲנִי, יוֹתֵר מִזֶּה

מָאֵן אֲנִי לֵידַע. לֵךְ עִם תֻּפְּךָ;

צְבַע אֲדָמָה בְּדַם־אָדָם אָדֹם.

פְּקֻדּוֹת־אֵלִים וְחֹק־אָדָם – קָשִׁים;

וּמָה הַקְּרָב? זוֹ זוֹנָתְךָ זוֹעֶפֶת

חֻרְבָּן תּוֹכָהּ יוֹתֵר מִתּוֹם חַרְבֶּךָ,

לַמְרוֹת פַּרְצוּף־כְּרוּבִים שֶׁלָּהּ.

פריניה: רָקָב

בְּשִׂפְתוֹתֶיךָ.

טימון: לֹא אֲנַשֵּׁק אוֹתָךְ,

כָּךְ יִשָּׁאֵר רָקָב תָּלוּי עַל פִּיךְ.

אלצביאדס: אֵיךְ בָּא הַשַּׁר לִידֵי תְּמוּרָה כָּזֹאת?

טימון: כְּמוֹ סַהַר, כִּי חָסֵר לוֹ אוֹר לָתֵת;

אַךְ לְהִתְחַדֵּשׁ כַּסַּהַר לֹא אוּכַל.

נֶעְדְּרוּ שְׁמָשׁוֹת לִשְאֹל מֵהֶן הָאוֹר.

אלצביאדס: טִימֹון אָצִיל, מַה מַּעַשׂ־יְדִידוּת

אוכַּל עֲשׂוֹת לָךְ?

טימון: שוּם דָּבָר, מִלְּבַד

לִתְמֹךְ בְדַעְתִּי.

אלצביאדס: מפה הִיא, טִימוֹן?

טימון: הַבְטַח לִי יְדִידוּת וְלֹא תְקַיְּמֶנָּה.

אִם לֹא תַבְטִיחַ, לוּ אֵלִים יַכּוּךָ,

יַעַן כִּי הִנְּךָ אָדָם. אִם תְּקַיֵּם,

מְאֵרָה עָלֶיךָ כִּי אַתָּה אָדָם.⁵⁷

אלצביאדס: שָׁמעְתִּי בְּמִקְצָת עַל מִשְׁבַּתֶּיךָ.

טימון: אוֹתָם רָאִיתָ עֵת מַזָּל שִׂחֵק לִי.

אלצביאדס: אֶרְאֵם עַכְשָׁו, יַעַן אָז הָיָה זְמַן־אשֶׁר.

טימון: כִּזְמַנְּךָ עַכְשָׁו, בְּזוּג זוֹנוֹת חָבוּק.

טימנדרה: הֲזֶה מַחְמַד אַתּוּנָה שֶׁעוֹלָם

שָׁר לִכְבוֹדוֹ שְׁבָחִים?

טימון: הַאַתְּ טִימַנְדְּרָה?

טימנדרה: כֵּן.

טימון: הִשָּׁאֲרִי זוֹנָה. כָּל מְנַצְּלַיִךְ

לֹא יֹאהֲבוּךְ. תְּנִי מַחֲלוֹת לַאֲשֶׁר

חִשְׁקָם אִתָּךְ יַנִּיחוּ. הִשְׁתַּמְּשִׁי

בְּמֶלַח⁵⁸ שְׁעוֹתַיִךְ וְתַבְּלִי

הָעֲבָדִים בִּשְׁבִיל אַמְבַּט וָרַחַץ;

הוֹבִילִי נְעוּרִים וְרֻדֵּי הַלֶּסֶת

לְצוֹם אַמְבַּט.⁵⁹

טימנדרה: לַעֲזָאזֵל, מִפְלָץ.

אלצביאדס: סִלְחִי לוֹ, נְעִימָה; יַעַן כִּי שִׂכְלוֹ

טָבוּעַ וַאֲבוּד בַּאֲסוֹנוֹת.

מְעַט מְאֹד זָהָב לִי, טִימוֹן טוֹב,

וְהַמַּחְסוֹר הַלָּז יַמְרִיד יוֹם יוֹם

חֵילִי הַדַּל. שָׁמַעְתִּי בְּיָגוֹן,

אַתּוּנָה אֲרוּרָה, בְּלִי שִׂים לֵב

לַחֲשִׁיבוּתְךָ, בְּלִי זְכֹר גְּדוֹלֵי־מַעֲשֶׂיךָ

עֵת מְדִינוֹת־שְׁכֵנוֹת, לוּלֵא הוֹנְךָ

וְחַרְבְּךָ, שָׂמוּהָ לִמְבוּסָה, –

טימון: אַחֲלַי, הַךְ תֹּף וָלֵךְ.

אלצביאדס: אֲנִי רֵעֶךָ,

אֲנִי מְרַחֵם עָלֶיךָ, טִימֹון טוֹב.

טימון: אֵיךְ תְּרָחֵם מִי שֶׁתַּרְגִּיז? אֶבְחַר

הֱיוֹת בָּדָד.

אלצביאדס: כִּי אָז הֱיֵה שָׁלוֹם;

הֵא קְצָת זָהָב.

טימון: יִשָּאֵר אִתְּךָ. לֹא אוּכַל אָכְלוֹ

אלצביאדס: גַּאֲוַת אַתּוּנָה עֵת אוֹרִיד לָאָרֶץ, –

טימון: תִּלְחַם אַתּוּנָה?

אלצביאדס: כֵּן, וְנִמּוּקִי אִתִּי.

טימון: יַכּוּ אוֹתָם אֵלִים בְּנִצְחוֹנְךָ,

וְאַחַר־כָּךְ אוֹתְךָ כַּאֲשֶׁר תְּנַצֵּחַ.

אלצביאדס: לָמָה אוֹתִי, טִימוֹן?

טימון: יַעַן כִּי נוֹצַרְתָּ

בְּהֶרֶג הַנוֹכְלִים לִכְבֹּשׁ אַרְצִי.

טוּל זְהָבְךָ! כַּלֵּךְ – הִנֵּה זָהָב –

כַּלֵּךְ. הֱיֵה מַזָּר נוֹגֵףְ עֵת צֵאוּס

עַל כְּרַךְ גְּבַהּ־חֵטְא יִתְלֶה תַּרְעֵלָתוֹ

בְּאַוִּיר חוֹלֶה. אַל תִּפְסַח עַל אִישׁ חַרְבֶּךָ;

אַל חוּס עַל שָׂב בְּשֶׁל זְקַן־שֵׂיבוֹ, –

נוֹשֵׁךְ הוּא נֶשֶׁךְ. הַךְ אִשָּה מְפֻרְכֶּסֶת,

רַק לְבוּשָׁהּ יָשָׁר. הִיא עַצְמָהּ נוֹאֶפֶת.

אַל תְּרַכְרֵךְ לְחִי־בְּתוּלָה אֶת חֹד חַרְבֶּךָ;

כִּי אוֹתָם שָׁדַיִם שֶׁרָצְעוּ בְּעַד

אֶשְנַב־חָשְׁנָהּ אֶל תּוֹךְ עֵינֵי גְבָרִים,

עַל דַּף־רַחֲמִים לֹא תִמְצָאֵם, חָשְׁבֵם

לְבוֹגְדִים בְּזוּיִים. אַל תְּרַחֵם תִּינוֹק,

גּוּמוֹת־צְחוֹקוֹ דּוֹלוֹת חֶמְלַת כְּסִילִים,

חָשְׁבֵהוּ לְמַמְזֵר, אֲשֶׁר עַל פִּי

דְּבַר־אֵלִים אָפֵל יַחְתֹּךְ גְרוֹנֶךָ;⁶⁰

רַטְּשֶׁהוּ בְּלִי הִסּודס. בְּעֹז שְׁבוּעָה

הַקְשַׁח אֶת עַצְמְךָ לְכָל דָּבָר.

שִׂים עַל אָזְנֶיךָ וְעֵינֶיךָ תְּרִיס

אֲשֶׁר צַעֲקַת אִמּוֹת, בְּתוּלוֹת, יוֹנְקִים,

אוֹ דְמוּת כֹּהֵן בְּמַד־קָדְשׁוֹ זָב דָּם,

לֹא יַעֲשׂוּ בוֹ חֹר כְּקוֹץ שֶׁל יוֹד.

הִנֵּה זָהָב לָתֵת לְחַיָּלֶיךָ.

עֲשֵׂה שַׁמָּה רַבָּה; כִּכְלוֹת אַפְּךָ

תֵּשַׁם גַּם אָתָּה! אַל דִּבּוּר. כַּלֵּךְ.

אלצביאדס: הַעוֹד זָהָב לָךְ? אֶקַּח כָּל מַה

תִּתֵּן, מִלְבַד אֶת עֵצוֹתֶיךָ.

טימון: תִּקַּח אוֹ לֹא, תַּאֲלַת אֵלִים עָלֶיךָ!

פריניה וטימנדריה: תֵּן לָנוּ מִזְּהָבְךָ, טִימוֹן יָקָר;

הַעוֹד לְךָ יוֹתֵר?

טימון: יֵשׁ דַּי לְמַעַן עֲזֹב

זוֹנָה מְלַאכְתָּהּ, וּמַעֲשָׂיו סַרְסוּר־זְנוּנִים.

הָרֵמְנָה, מְנֻוָּלוֹת, אֶת הַסִּנָּר.

אֵינְכֶן כְּשֵׁרוֹת לְהִשָּׁבֵעַ –

אִם כִּי יָדַעְתִּי נִשְׁבָּעוֹת אַתֶּן

כֹּה נוֹרָאוֹת עַד שְׁלֹוַח רַעַד רַב

וּצְמַרְמֹרֶת שְׁמֵימִית אֶל הָאֵלִים

שׁוֹמְעִים מֵעָל. עֲצֹרְנָה שׁבוּעַתְכֶן.

אֶבְטַח בִּמְלַאכְתְּכֶן. זְנֶינָה עוֹד.

וְאִם אִישׁ יַחְתֹּר לְהַחֲזִירְכֶן לְטוֹב

בְּשִׂיַח־דָּת, תַּגְבֵּרְנָה זְנוּנֵיכֶן;

פַּתּוּהוּ וְשִׂרְפוּהוּ; אֶת אֶשְכֶן

תְּנֶינָה לְנַצֵּחַ אֶת עֲשָׁנוֹ,

וְאַל תִּסּוֹגְנָה. אֶפֶס חֶבְלֵיכֶן,

חֳדָשִׁים שִׁשָּׁה, יִהְיוּ מְאֹד עִקְּשִׁים.

וְאֶת גַּגְּכֶן דַּק וְדָלִיל כַּסֶּינָה

בְּמַשְּׂאוֹת מֵתִים⁶¹ – מֵהֶם אֲשֶׁר נִתְלוּ,

אַךְ אֵין דָּבָר – חִבְשׁוּם וּבִגְדוּ בָם;

זְנֶינָה עוֹד; הַרְבֶּינָה כְּחָל וּשְׂרָק

עַד סוּס יִטְבַּע בַּבֹּץ שֶׁל פַּרְצוּפְכֶן;

מְאֵרָה עַל הַקְּמָטִים!

פריניה: יוֹתֵר זָהָב; מָה עוֹד.

וטימנדרה: הַאֲמִינָה, כֹּל נַעֲשֶׂה בְּעַד זָהָב.

טימון: שַׁחֶפֶת זְרַעְנָה בִּנְבוּבֵי־גְרָמִים

שֶׁל אִישׁ, הַכֶּינָה אֶת זְרִיזוּת שׁוֹקָיו,

פְּגַמְנָה כֹּחַ דִּרְבּוּנוֹ. נַפֵּצְנָה

קוֹל הַפְּרַקְלִיט עַד לֹא יָגֵן יוֹתֵר

עַל רָע, אַף לֹא יַשְׁמִיעַ בִּצְרִיחָה

אֶת פִּלְּפּוּלָיו; הַצְרַעְנָה הַכֹּהֵן

מַתְרִיס כְּנֶגֶד יֵצֶר הַבָּשָׂר

וְהוּא עַצְמוֹ כָּךְ לֹא יַאֲמִין. וְאַל

יְהִי עוֹד חֹטֶם, לַחֲלוּטִין אַל יֶהִי;

עֲקֹרְנָה בְּהֶחְלֵט גִּשְׁרוֹ שֶׁל מִי

אֲשֶׁר לְשֵׁם טוֹבַת עַצְמוֹ יַעֲבִיר

אֶת כְּלִי הַהֲרָחָה מִטּוּב הַכְּלָל;

קְוֻצּוֹת־קָדְקֹד שֶׁל הַנְּבָלִים הַקְרַחְנָה;

וְרַבְרְבַן־הַקְּרָב שֶׁלֹּא נִזּוֹק

יִנְחַל מִכֶּן כְּאֵב. הַחֲלֶינָה כֹּל

עַד פְּעֻלַּתְכֶן תִּכְבּשׁ וְתַחֲרִיב

מְקוֹר הַתּוֹלָדָה. יֵשׁ עוֹד זָהָב.

הַשְׁחֵתְנָה הַזּוּלַת, וְזֶה יַשְׁחִית

אֶתְכֶן, וְהַקְּבָרִים בִּשְׁבִיל כֻּלְּכֶם!

פריניה: יוֹתֵר עֵצָה וְעוֹד יוֹתֵר זָהָב,

וטימנדרה: טִימוֹן נָדִיב.

טימון: יוֹתֵר זְנוּנִים תְּחִלָּה,

יוֹתֵר רָעוֹת. זֶה רַק דְּמֵי קְדִימָה.

אלצביאדס: הַכּוּ תֻּפִּים, לְאַתּוּנָה! שָׁלוֹם, טִימוֹן!

אִם פְּעֻלָּתִי תִּצְלַח, אֶהְיֶה פֹּה שׁוּב.

טימון: אִם תִּקְוָתִי תִּצְלַח, שׁוּב לֹא אֶרְאֶךָ.

אלצביאדס: לֹא הֲרֵעוֹתִי לָךְ.

טימון: טוֹבוֹת דִּבַּרְתָּ בִּי.

אלצביאדס: זֶה רָע?

טימון: יוֹם יוֹם מוֹצְאִים כָּךְ בְּנֵי אָדָם.

כַּלֵּךְ, וְקַח אִתְּךָ כְּלָבֶיךָ.

אלביאדס: אָנוּ רַק

מְקַנְטְרִים אוֹתוֹ. הַכּוּ תֻּפִּים!

(קול תופים, יוצאים אלצביאדס, פריניה וטימנדרה)

טימון: אֵיךש טֶבַע, חוֹלֵה הָרָע הָאֱנוֹשִׁי,

רָעֵב עוֹדֶנּוּ! אֵם כֻּלָּנוּ, אַתְּ,

(הוא חופר)

אֲשֶׁר אֵין־גְּבוּל־רַחְמֵךְ אֵין־סוֹף־חָזֵךְ,

מַמְלִיט וְזָן הַכֹּל; אֲשֶׁר חָמְרֵךְ,

מִמֶּנּוּ בְּנֵךְ הַגֵּא, אָדָם יָהִיר, קֹרַץ,

יַשְׁרִיץ גַּם צָב שָׁחוֹר, אֶפְעֶה כָּחֹל,

לְטָאַת הַפָּז, תּוֹלָע אַרְסִי אֵין עַיִן,

עִם כָּל לֵדוֹת־שִׁקּוץּ מִתַּחַת שְׁמֵי קְוֻצּוֹת⁶²

שָׁם אֵשְ־אַפּוֹלוֹן הַמְחַיָּה זוֹרַחַת;

תְּנִי לַאֲשֶׁר כָּל בְּנֵי אָדָם שׂוֹטְמִים

מִתּוֹךְ שִׁפְעַת חֵיקֵךְ שֹׁרֶשׁ דַּל אֶחָד!

שִׁדְפִי רַחְמֵךְ רַב פְּרִי וְהֵרָיוֹן,

אַל־נָא יַצְמַח עוֹד אִישׁ כְּפוּי טוֹבָה!

הֲרִי נָמֵר, דְרָקוֹן, זְאֵב וָדֹב,

שִׁרְצִי שְׁחָצִים שֶׁפַּרְצוּפֵךְ מוּרָם

עוֹד לֹא הִצִּיג עַד כֹּה לִמְעוֹן הַשִַּׁיִשׁ

אֲשֶׁר מֵעָל! – הִנֵּה שֹׁרֶשׁ; מָה אוֹדֶךָ! –

יַבְּשִׁי לְשַׁד גְּפָנִים וְכָרִים פְּלוּחִים

שֶׁבְּיֵינָם וְשַׁמְנָם אָדָם כְּפוּי טוֹבָה

כֹּה יְצַף אֶת זֹךְ שִׂכְלוֹ בְּשַׁמְנוּנִית

עַד כָּל תְּבוּנָה תַּחֲלִיק וְתִמָּעֵד.

(נכנס אפמנטוס)

שוּב אִישׁ? מַגֵּפָה, מַגֵּפָה!

אפמנטוס: הִנְחוּנִי אֲנָשִׁים הֲלֹם. אוֹמְרִים,

תֵּלֵךְ בְּעִקְּבוֹתַי, תְּחַקֶּה מַעֲשַׂי.

טימון: זֶהוּ רַק מִשּׁוּם שֶׁכְּלֶב אֵין אִתָּךְ

לְחַקּוֹתוֹ אוּכַל. רָזוֹן עָלֱיךָ!

אפמנטוס: זוֹ רוּחֲךָ נוֹבַעַת רַק מֵרַעַל,

זֶהוּ עֶצֶב דַּל וְאִי־גַבְרִי הַבָּא

מִתּוֹךְ גַּלְגַּל חוֹזֵר. עַל מָה אֵת זֶה?

מָקוֹם זֶה? בֶּגֶד־עֶבֶד זֶה? פְּנֵי דַאַג?

חוֹנְפֶיךָ לְבוּשִׁים עוֹד שִׁירָאִים,

שׁוֹתִים תִּירוֹשׁ, שׁוֹכְבִים רַכּוֹת, חוֹבְקִים

בָּשְׂמָם רַב־הַמַּחֲלוֹת⁶³, וְשָׁכְחוּ

שֶׁפַּעַם הָיָה טִימוֹן! אַל תְּבַיֵּשׁ

יַעַר זֶה בְּסֵבֶר פְּנֵי רוֹאֵה־מוּמִים.

הֱיֵה חַנְפָן עַכְשָׁו, וַחֲתֹר לַהֲפֹךְ

הָרַע עוֹלַל לְךָ לִמְקוֹר שִׂגְשׂוּג;

כְּפֹף בִּרְכֶּיךָ, וְהַנְּשִׁימָה עַצְמָהּ

שֶׁל אִישׁ־כָּבוֹד כּוֹבַעֲךָ תַּפְרִיחַ;

הַלֵּל סוּסוֹ הָרָע וּקְרָא לוֹ נוֹי.

כָּךְ נָהֲגוּ אִתְּךָ; אָזְנֶיךָ תַּתָּ

כְּמוֹזְגִים מְקַבְּלֵי־בְּרָצוֹן כָּל זֵד, כָּל בָּא.

עַכְשָׁו מִן הָרָאוּי שֶׁתְּהֵא נָבָל;

לוּ שׁוּב רָכַשְׁתָּ הוֹן, אָז לַנְבָלִים

אוֹתוֹ נָתַתָּ. אַל תִּלְבַּשׁ דְּמוּתִי.

טימון: לוּ לְךָ דָמִיתִי, אֶת עַצְמִי הִשְׁלַכְתִּי.

אפמנטוס: הִשְׁלַכְתָּ עַצְמְךָ עֵת עַצְמְךָ הָיִיתָ;

מְשֻׁגָּע זְַמן רַב, עַכְשָׁו אֱוִיל. תַּחֲשֹׁב,

אַוִּיר סוֹעֵר זְה, חַצְרָנְךָ רָם־קוֹל,

יִדְאַג לִכְתָנְתְּךָ שֶׁתְּהֵא חַמָּה?

וְאֵלֶּה אַלּוֹנֵי־אֵזוֹב, בִּלּוּ

אֶת הַנְּשָׁרִים, מְשָׁרְתֶיךָ הֵם, עוֹקְבִים

אַחֲרֶיךָ וְרוֹקְדִים אִם תְּצַוֵּם?

נָהָר זֶה קַר עוֹטֵה הַכְּפוֹר, הַאִם

חַמֵּי־שַׁחֲרִית יַשְׁקֶךָ לְהָפִיג

אֶת קֶבֶס־לַיְלָה? קְרָא נָא לִיצוּרִים,

אֲשֶׁר עֵירֹם יִחְיוּ עַל אַף שְׁחָקִים נוֹקְמִים,

וַאֲשֶׁר גּוּפָם, חָשׂוּף וּבְלִי מַחְסֶה,

מֻפְקָר לִקְרָב־הָאֵיתָנִים, יַעֲנֵם

צָרְכֵי טִבְעָם; בַּקְּשֵׁם לַחֲנֹף לךָ;

אוֹ אָז תִּרְאֶה –

טימון: כְּסִיל שֶׁכְּתוֹתְךָ, כַּלֵּךְ.

אפמנטוס: אַהֲבָתִי לךָ הוּטְבָה מִשֶּעַד־כֹּה.

טימון: שִׂנְאָתִי לְךָ הוּרְעָה מִשֶּׁעַד־כֹּה.

אפמנטוס: לָמָּה?

טימון: תַּחֲנִיף לְצַעַר.

אפמנטוס: לֹא אַחֲנִיף;

אֵינִי אוֹמֵר אֶלָּא שֶׁאַתָּה בָּזוּי.

טימון: מַדּוּעַ שִׁחַרְתַּנִי?

אפמנטוס: לְקַנְטֵר אוֹתְךָ.

טימון: תַּפְקִיד־תָּמִיד שֶׁל זֵד אוֹ שֶׁל אֱוִיל.

הַחֶלְקְךָ שָׁפַר עָלֶיךָ?

אפמנטוס: כֵּן.

טימון: גַּם שֶׁל נָבָל?

אפמנטוס: לוּ אֶדֶר קַר זֶה וְחָמוּץ

לָבַשְתָּ לְיַסֵּר אֶת גְּאוֹנְךָ,

הֶחֱשֵׁיתִי. אַךְ מֵאֹנֶס כֹּה תִנְהַג.

הָיִיתָ שׁוּב חַצְרָן לוּלֵא דַלּוֹתָ.

רִישׁ מֵרָצוֹן מְבַלֶּה פְּאֵר עֲרַאי,

וּמֻכְתָּר מִתְּחִלָּתוֹ; זֶה⁶⁴ מִתְמַלֵּא

תָּמִיד מִבְּלִי הֱיוֹת מָלֵא אַף פַּעַם,

וְזֶה – בְּשִׂיא הֶשֵּׂג; מֵיטַב חַיִים,

אִם בְּלִי סִפּוּק, טִבְעוֹ מְבוּכָה וָעֶצֶב,

רַע מֵהָרַע בּיוֹתֵר אַךְ מְלֵא סִפּוּק.

בַּקֵּשׁ הַמָּוֶת כִּי מָרוּד הִנֶּךָּ.

טימון: לֹא עַל פִּי פְּסָק שֶׁל הַמָּרוּד יוֹתֵר.

הִנְּךָ רַק עֶבֶד שֶׁאַף פַּעַם פוֹרְטוּנָה

בְּרְֹך זְרוֹעָהּ וּבְחֶסֶד לֹא לָפְתָה.

נוֹצַרְתָּ כֶּלֶב. לוּ מֵחִתּוּלֶיךָ

כָּמוֹנוּ בְּדַרְגוֹת־יְקָר עָלִיתָ

שֶׁחֶלֶד קְצַר יָמִים מַזְמִין לְאֵלֶּה

שֶׁכָּל אִוּוּי מַמְתִּין לִפְקֻדָּתָם,

הָיִיתָ אָז קוֹפֵץ תּוֹךְ הוֹלֵלוּת,

מַתִּיךְ אֶת נְעוּרֶיךָ בְּתַאֲוַת

מִטּוֹת שׁוֹנוֹת, וְאַף פַּעַם לֹא הָייתָ

לוֹמֵד חֻקֵּי־הַקֶּרַח שֶׁל תְּבוּנָה;

הָיִיתָ רַק רוֹדֵף תָּמִיד אַחֲרֵי

הַצַּיִד הַמָּתוֹק. אֲבָל אֲנִי

שֶׁעוֹלָמִי הָיָה מַחְסַן מְגָדִים;

פִּיּוֹת, עֵינַיִם, וְלִבֹּות־מְתִים –

לְשֵׁרוּתִי יוֹתֵר מִשֶּׁיָּכֹלְתִּי

חַלֵּק פְּקֻדּוֹת; אֲשֶׁר לְלֹא מִסְפָּר

דָּבְקוּ בִי כְּמוֹ עָלִים דְּבֵקֵי־אַלּוֹן,

וּבְמַגָּע חָרְפִּי אֶחָד נָשְׁרוּ מֵעַל

בַּדַּי, וָאִוָּתֵר עֵירֹם, הֶפְקֵר

לְכָל מַשָּׁב; – לִי זֹאת לִנְשׂא

שֶׁמֵּעוֹדִי רָאִיתִי אַךְ טוֹבוֹת –

מַשָּׂא כָּבֵד הוּא. טִבְעֲךָ הוּחַל

בְּסֵבֶל, וְהַזְמַן עָשְׂךָ נִקְשֶׁה.

מַדּוּעַ זֶה אַתָּה תִּשְׂנָא אָדָם?

אִישׁ לֹא הֶחֱנִיף לְךָ. מַה זֹאת נַתַתָּ?

אִם תְּקַלֵּל, אָבִיךָ הֱעָלוּב

יִשָּׂא מְאֵרָתְךָ שֶׁבְּתַמְרוּרָיו

מָצָא וְנִזְדַּקֵּק לְחֵלְכָּאִית

וְעָשְׂךָ נָבָל וְחֵלֶךָ בִּירֻשָׁה.

כַּלֵּךְ, לוּלֵא הָרַע בַּאֲנָשִׁים

נוֹלַדְתָּ, הָיִיתָ זֵד מַחֲנִיף.⁶⁵

אפמנטוס: עוֹד גֵּא הִנֶּךָּ?

טימון: כֵּן, שֶׁאֵינֶנִּי אָתָּה.

אפמנטוס: וַאֲנִי שֶׁלֹּא פַּזְרָן הָיִיתִי.

טימון: וַאֲנִי

שֶׁאֲנִי פַּזְרָן עַכְשָׁו.

לוּ כָּל הוֹנִי בְּקִרְבְּךָ נֶחְסַן

אָז הִרְשֵיתִיךָ לִתְלוֹתוֹ. כַּלֵּךְ. –

לוּ כָּל חַיֵּי אַתּוּנָה הָיוּ בָזֶה,

הָיִיתִי כָּךְ אוֹכְלָם!

(אוכל שורש)

אפמנטוס: הִנֵה; חֶפְצִי

לְתַקֵּן סְעֻדָּתֶך.

טימון: תְּחִלָּה תַּקֵּן

אֶת חֶבְרָתִי; טֹל עַצְמְךָ מִפֹּה.

אפמנטוס: כָּךְ אֲתַקֵּן שֶׁלִּי, בְּהֶעְדֵּרֶךָ.

טימון: אֵין זֶה תִּקּוּן שָׁלֵם, רַק הַטְלָאָה;

וְאִם עוֹד לֹא, אָז מִי יִתֵּן וַיֶּהִי.⁶⁶

אפמנטוס: מַה חֶפְצְךָ אֶמְסֹר לִבְנֵי אַתּוּנָה.

טימון: אוֹתְךָ לְשָׁם בְּסַעַר. אִם תִּרְצֶה

תַּגִּיד לָהֶם, זָהָב לִי. כֵּן, רְאֵה.

אפמנטוס: מַה תּוֹעֶלֶת כָּאן בַּפָּז?

טימון: הֲכִי טוֹבָה;

כִּי כָאן יִישַׁן וּלְרָע לֹא יִשָּׂכֵר.

אפמנטוס: אֵי תִשְׁכַּב בַּלֵּיל?

טימון: מִתַּחַת לְמִמַּעַל.

אֵיפֹה תִּסְעּד יוֹמָם, אַפֵּמַנְטוּס?

אפמנטוס: בַּמָקוֹם שֶׁבִּטְנִי תִּמְצָא מָזוֹן; אוֹ, יוֹתֵר נָכוֹן, בַּאֲשֶׁר

אוֹכְלֱנּוּ.

טימון: מִי יִתֵּן וְנִשְׁמַע לִי רַעַל וְיָדַע אֶת חֶפְצִי!

אפמנטוס: אָז לְמִי הָיִיתָ שׁוֹלְחוֹ?

טימון: לְתַבֵּל אֶת תַּבְשִׁילֶיךָ.

אפמנטוס: אֶמְצְעִיתָהּ שֶׁל הָאֱנוֹשׁוֹת מֵעוֹדְךָ לֹא יָדַעְתָּ, רַק אֶת

שְׁנֵי הַקְּצָווֹת. כְּשֶׁטָּבַלְתָּ בְּזָהָב וּבִבְשׂמִים הָיִיתָ

לְלַעַג בִּגְלַל הָאִסְטְנִיסוּת; מִשֶּׁבָּאָה תְּקוּפַת סַחֲבוֹתֶיךָ,

חָלַף חִסָּרוֹן זֶה אַךְ עֲדַיִן שָׂטוּם אַתָּה בְּשֶׁל הָפְכּוֹ.

הִנֵּה חֻזְרָר בִּשְׁבִילֶךָ. אָכְלֵהוּ.

טימון: מַה שֶׁאֲנִי שׂוֹנֵא אֵינִי אוֹכֵל.

אפמנטוס: תִּשְׂנָא חֻזְרָר?

טימון: כֵּן, יַעַן יִדְמֶה לָךְ.⁶⁷

אפמנטוס: לוּ הָיִיתָ לִפְנֵי כֵן שׂוֹנֵא אֶת הַחֲזִירִים, הָיִיתָ אוֹהֵב אֶת

עַצְמְךָ עַכְשָׁו יוֹתֵר. מַה פַּזְרָן יָדַעְתָּ מִיָּמֶיךָ שֶׁהָיָה

אָהוּב לְאַחַר שֶׁכָּלָה הוֹנוֹ?

טימון: וּמִי בְּלִי הוֹן יָדַעְתָּ מִיָּמֶיךָ שֶׁהָיָה אָהוּב?

אפמנטוס: אֶת עַצְמִי.

טימון: בַּנְתִּי לְרֵעֶךָ; דֵּי־כֶסֶף הָיָה לְךָ כְּדֵי לְכַלְכֵּל כֶּלֶב.

אפמנטוס: מקה הֵם הַדְּבָרִים בָּעוֹלָם שֶׁלְּפִי דַּעתְּךָ דּוֹמִים הֵם

בְּיוֹתֵר לְחַנְפָנֵיךָ?

טימון: נָשִׁים; וְאוּלָם הַגְּבָרִים, הַגְּבָרִים הֵם הַדְּבָרִים עַצְמָם.

מֶה הָיִיתָ עוֹשֶׂה, אַפֵּמַנְטוּס, לוּ הָיָה הָעוֹלָם בִּרְשׁוּתֶךָ?

אפמנטוס: הָיִיתִי מוֹסְרוֹ לַחַיּוֹת כְּדֵי לְהִפָּטֵר מֵהָאֲנָשִׁים.

טימון: רְצוֹנְךָ אֵפוֹא לָלֶכֶת עִם כָּל הָאֲנָשִׁים לַאֲבַדּוֹן וְלִהְיוֹת

חַיָּה עִם חַיּוֹת?

אפמנטוס: כֵּן, טִימוֹן.

טימון: שְׁאִיפָה חַיָּתִית, וּלְוַאי וְהָאֵלִים יְמַלְּאוּ אֶת מִשְׁאַלְתֶּךָ.

לוּ הָיִית אֲרִי הָיָה שׁוּעָל מוֹלִיךְ אוֹתְךָ שׁוֹלָל. לוּ הָיִית

שֶׂה, הָיָה הַשּׁוּעָל טוֹרְפֶךָ. לוּ הָיִית שׁוּעָל, הָיָה אֲרִי

חוֹשֵׁד בְּךָ כְּשֶׁחֲמוֹר אוּלַי הֵבִיא קִטְרוּג עָלֶיךָ. לוּ

הָיִיתָ חֲמוֹר הָיְתָה הַקֵּהוּת מְצִיקָתְךָ וְהָיִיתָ חַי רַק

בְּתוֹר פַּת־שַׁחֲרִית לִזְאֵב. לוּ הָיִיתָ זְאֵב הָיְתָה הַזּוֹלֵלוּת

מְעַנָּה אוֹתְךָ, וְהָיִיתָ תְּכוּפוֹת מְסַכֵּן אֶת חַיֶּיךָ בְּשֶׁל

סְעֻדָּה. לוּ הָיִיתָ קֶרֶשׁ,⁶⁸ הָיוּ גַאֲוָה וְקֶצֶף בְּעוֹכְרֶיךָ

וְהָיִיתָ טֶרֶף לְעֶבְרָתֶךָ. לוּ הָיִיתָ דֹב כִּי אָז נֶהֱרַגְתָּ עַל

יְדֵי סוּס. לוד הָיִיתָ סוּס הקיָה נָמֵר תּוֹפְסֶךָ. לוּ הָיִיתָ

נָמֵר הָיִיתָ קְרוֹבוֹ שֶׁל אֲרִי וַחֲבַרְבּוּרוֹתֶיךָ עַצְמָן הָיוּ

דָנוֹת אוֹתְךָ לַמַּוֶת,⁶⁹ וּמַחֲבוֹא הָיָה כָּל בִּטְחוֹנְךָ,

וּמָנוֹס – הֲגַנַּתֶךָ. מַה חַיָּה יָכֹלְתָּ הֱיוֹת אֲשֶׁר אֵינֶנָּה

כְּפוּפָה לְחַיָּה אַחֶרֶת? וּמַה חַיָּה אַתָּה כְּבָר שֶׁאֵינְךָ

רוֹאֶה הֶפְסֵדְךָ בְּהִשְׁתַּנּוּת?

אפמנטוס: לוּ יָכֹלְתָּ לְהָפיִק מִמֶּנִּי רָצוֹן עַל יְדֵי דִבּוּר כּיִ אָז

קָלַעְתָּ עַכְשָׁו אֶל הַמַּטָרָה. מְדִינַת אַתּוּנָה הָפְכָה

חֻרְשָׁה מְלֵאַת חַיּוֹת.

טימון: אֵיךְ פָּרַץ הַחֲמוֹר אֶת הַחוֹמָה שֶׁהִנְּךָ מִחוּץ לָעִיר?

אפמנטוס: עוֹד מְעַט יָבוֹאוּ הֵנָּה פַּיְטָן וְצַיָּר. מַגֵּפַת הַחֶבְרָה

עָלֶיךָ! מֵחֲשַׁשׁ הַהִדַּבְּקוּת אֲפַנֶּה מָקוֹם. שָׁעָה שֶׁלֹּא

אֵדַע מַה לַּעֲשׂוֹת בָּהּ אֶרְאֲךָ שׁוּב.

טימון: כִּכְלוֹת כָּל חַי זוּלָתְךָ תִּהְיֶה רָצוּי לִי. אֶבְחַר לִהְיוֹת

כַּלְבּוֹ שֶׁל קַבְּצָן מֵאֲשֶׁר לִהְיוֹת אַפֵּמַנְטוּס.

אפמנטוס: אַתָּה הָרֹאשׁ שֶׁל כָּל שׁוֹטֵי עוֹלָם

טימון: לוּ אַךְ נָקִי הָיִיתָ כִּי אִירַק בָּךְ!

אפמנטוס: מַגֵּפָה בָּךְ! רַע מִדַּי אַתָּה כִּי אֲקַלְּלֶךָ.

טימון: בַּעֲמֹד כָּל הַנְּבָלִים אִתְּךָ – יִזַּכּוּ.

אפמנטוס: אֵין נֶגַע אֶלָּא הַיּוֹצֵא מִפִּיךָ.

טימון: אחם אַךְ אֶקְרָאֲךָ בְּשֵׁם. הָיִתיִ

מַכֶּה אוֹתְךָ אַךְ אֲטַנֵּף יָדַי.

אפמנטוס: לוּ לְשׁוֹנִי יָכְלָה לָשִׂים בָּהֶן מַק!

טימון: כַּלֵּךְ, צְפִיעַ כֶּלֶב מְצֹרָע!

חֵמָה טוֹרְפָה חַיַּי שֶׁחַי עוֹדֶךָ.

לִבִּי נֶאֱטָף כְּשֶׁאֲנִי רוֹאֶךָ.

אפמנטוס: לוד הִתְפַּקַּעְתָּ!

טימון: לֵךְ נָבָל טַרְדָּן!

חֲבָל שֶׁבִּגְלָלְךָ אַפְסִיד צְרוֹר־אֶבֶן.

(זורק עליו אבן)

אפמנטוס: חַיָּה!

טימון: עֶבֶד!

אפמנטוס: צָב!

טימון: נָבָל, נָבָל!

קַצְתִּי בְּעוֹלָם זֶה הַכּוֹזֵב.

אֵינִי אוֹהֵב דָּבָר רַק הַהֶכְרֵחַ.

לָכֵן טִימֹון הִכּוֹן לִכְרוֹת קִבְרֶךָ;

שְׁכַב מְקוֹם שָׁם קֶצֶף קַל שֶׁל יָם

יוֹם יוֹם עַל קִבְרְךָ יִדְפֹּק; חֲרֹת

אֶת כְּתֹבֶת מַצַּבְתֶּךָ; וְיִשְׂחַק

מוֹתִי לְחַיֵּיהֶם שֶׁל אֲחֵרִים.

(אל הזהב) אַתָּה, הוֹרֵג־מְלָכִים נֶחְמָד, וּפְרֹד

יָקָר בֵּין בֵּן וּבֵין אָב יְלָדוֹ!

אַתָּה, טַנְפָן מַבְרִיק שֶׁל הַיָּצוּעַ

הֲכִי טָהוֹר! אַתָּה, מַרְס⁷⁰ עַז! אַתָּה,

תָּמִיד צָעִיר, נֶאֱהָב, אוֹהֵב עָנֹג,

שֶׁסָּמְקְךָ יִָמֵס אֶת זֹךְ הַשֶּׁלֶג

הַנָּח בְּחֵיק דִיָּנָה! אֵל נִגְלֶה

אֲשֶׁר תַּלְחִים יַחְדָּו הַנִּמְנָעוֹת

עַד יִתְנַשֵּׁקוּ! אֲשֶׁר בְּכָל שָׂפָה

וּלְכָל תַּכְלִית תָּשִׂיחַ! הוֹי אַתָּה,

מִבְחַן לִבּוֹת! חֲשֹׁב הָאֲנָשִׁים,

עוֹבְדֶיךָ, לְמוֹרְדִים; וּבְרֹב עֻזְּךָ

שׁלַח בָּם רִיבוֹת־שׁוֹאָה עַד הַחַיּוֹת

תְּחַלֵּקְנָה בֵּינֵיהֶן מַלְכוּת הַיְקוּם!

אפמנטוס: כןֵּ יְהִי רָצוֹן! אַךְ לֹא עַד שֶׁאָמוּת.

אֲנִי אוֹמֵר, זָהָב לְךָ, וְחִישׁ

תִּהְיֶה צְפִיפוּת סְבִיבְךָ.

טימון: סְבִיבִי?

אפמנטוס: כֵּן.

טימון: אָנָּא, פְּנֵה עֹרֶף.

אפמנטוס: חֲיֵה וֶאֱהַב צַעַרְךָ.

טימון: כָּךְ תִּחְיֶה, וְכָךְ תָּמוּת.

(יוצא אפמנטוס)

נִפְטַרְתִּי מֶנּוּ.

מהָ, עוֹד דְּבָרִים דּוֹמִים לַאֲנָשִׁים?

אֱכֹל טִימוֹן וְשַׁקְּצֵם.

(נכנסים שודדים)

שודד א': אֵיפֹה הִנִּיחַ אֶת זְהָבוֹ? קֹמֶץ דַּל וַדַּאי, שְׁיָרִים קַלּים

מִנַּחֲלָתוֹ. הֲרֵי חֶסְרוֹן זָהָב וְהִתְנַכְּרוּת יְדִידָיו גֵּרְשׁוּהוּ

לְתוֹךְ מָרָתוֹ הַשְׁחוֹרָה.

שודד ב': מְרַנְּנִים שֶׁיֵּשׁ לוֹ אוֹצָר גָּדוֹל.

שודד ג': הָבָה נִגַּשׁ אֵלָיו. אִם אֵינוֹ לָהוּט אַחֲרֵי זְהָבוֹ יִתְּנֶנּוּ לָנוּ

עַל נְקַלָּה; אַךְ אִם הוּא שׁוֹמֵר עָלָיו מִתּוֹךְ כִּילוּת,

כּיֵצַד נַשִּׂיגֶנּוּ?

שודד ב': אָכֵן אֵינֶנּוּ מְגַלֶּה אֶת זְהָבוֹ. גְּנָזוֹ.

שודד א': הַאֵין זֶה הוּא?

שודדים: אֵיפֹה.

שודד ב': לְפִי הַתֵּאוּר הֲרֵיהוּ.

שודד ג': הוּא; יְדַעְתִּיו.

שודדים: שָׁלוֹם, טִימוֹן

טימון: גַּנָּבִים?

שודדים: חַיָּלִים, לֹא גַנָּבִים.

טימון: אקמְנָם שְׁנֵיהֶם, גַּם יְלִידֵי־נָשִׁים.

שודדים: לֹא גַנָּבִים אֶלָּא מְתֵי־מַחְסוֹר.

טימון: וּמַחְסוֹרְכֶם הָרַב בְּיוֹתֵר – חָסֵר

לָכֶם בָּשָׂר.⁷¹ לָמָּה תֵּדְעוּ מַחְסוֹר?

רְאוּ, יֵשׁ שָׁרָשִׁים בָּאֲדָמָה;

בְּהֶקֵּף הַמִּיל הַזֶּה מַעְיָנוֹת מֵאָה

יָקִירוּ; אַלּוֹנִים נוֹשְׂאֵי־בַּלּוּט;

הַסְּבָךְ כָּסוּי כֻּלּוֹ גַּרְגְּרֵי־שָׁנִי;

וּנְוַת הַבַּיִת הַטוֹבָה, הַטֶּבַע,

עַל כָּל שִׂיחֶיהָ לִפְנֵיכֶם עוֹרֶכֶת

סְעֻדָּה שְׁלֵמָה. מַחְסוֹר? לָמָּה מַחְסוֹר?

שודד א': אִישׁ לֹא יִחְיֶה עַל צִיץ גַּרְגַּר וּמַיִם

כְּמוֹ חַיּוֹת, עוֹפוֹת וְהַדָּגִים.

טימון: וְלֹא עַל חַיּוֹת עַצְמָן, עוֹפוֹת, דָּגִים;

עֲלֵיכֶם לֶאֱכוֹל הָאֲנָשִׁים! טוֹב רַק

שֶׁגַּנָּבִים גְּלוּיִים אַתֶּם וְלֹא

עוֹבְדִים בִּדְמוּת יוֹתֵר קְדוֹשָׁה. כִּי יֵשׁ

גְּנֵבַת אֵין־סוֹף בְּמִקְצוֹעוֹת־כָּבוֹד.

זֵדִים גּוֹנְבִים, הִנֵּה זָהָב. לְכוּ

יִינְקוּ הַדָּם הֶחָרִיף שֶׁל הָעֵנָב

עַד אֵשׁ תַּרְתִּיחַ וּתְבַעְבַּע דִּמְכֶם

וְכָכָה תִּנָּצְלוּ מֵהַתְּלִיָּה.

אַל תִּבְטְחוּ בְּשׁוּם רוֹפֵא; סַמָּיו

הֵם רוֹשׁ וָרַעַל, וְהוּא הוֹרֵג יותֵר

מֵאֲשֶׁר תָּשֹׁדּוּ. קְחוּ הוֹן וְנֶפֶשׁ יַחַד;

עֲשׂוּ חָמָס, עֲשׂוּ, כִּי כֵן תַּכְרִיזוּ

כְּמוֹ פּוֹעֲלִים. הִנֵּה דֻגְמוֹת גְּנֵבָה:

הַשֶּׁמֶש הוּא גַנָּב, בִּמְשִׁיכָתוֹ

יַעֲשֹׁק יַמִּים. הַסַּהַר גַּנָּב יָדוּעַ,

חוֹטֵף הַלַּהַט הַחִוֵּר מִשֶּׁמֶשׁ;

הַיָּם גַּנָּב, סַחֲפוֹ הַלַּח יָמֵס

הַסַּהַר לִדְמָעוֹת מְלוּחוֹת; הָאָרֶץ

גַּנֶּבֶת מִתְפַּרְנֶסֶת מֵהַבְּלִיל

שֶׁל גֶּלְלֵי הַכֹּל. כָּךְ כָּל דָּבָר –

גַּנָּב; הַחֹק – שׁוֹטְכֶם וּמִתְגְּכֶם –

יֵשׁ בְּכֹחוֹ הַגַּס גְּנֵּבַת אֵין־בְּלֹם.

אַל בֵּינֵיכֶם חִבָּה, אִישׁ אֶת אָחִיו

עֲשֹׁקוּ. יֵשׁ עוֹד זָהָב, חוֹתְכֵי־גְּרוֹנוֹת;

כָּל תִּפְגְּשׁוּ־גַּנָּב. לְכוּ לְאַתּוּנָה,

פִּרְצוּ בַּחֲנֻיּוֹת. אֵין שׁוּם דָּבָר

תּוּכְלוּ לִגְנֹב רַק אֲבֵדַת גַּנָּב.

אַל תִּגְנְבוּ פָּחוֹת מִפְּנֵי שַׁי זֶה.

בֵּין כָּךְ וְכָךְ זָהָב הוּא אָבְדַנְכֶם!

אָמֵן.

(נסוג למערתו)

שודד ג': כִּמְעַט וְהִשְׁפִּיעַ עָלַי לְהַזְנִיחַ מִקְצוֹעִי בָּזֶה שֶׁהִשִּׁיאַנִי

לְהַמְשִׁיךְ בּוֹ.

שודד א': רַק מִתּוֹךְ טִינָה כְּלַפֵּי הַמִּין הָאֱנוֹשִׁי יָעַץ לָנוּ כָּךְ, לֹא

כְּדֵי שֶׁנִּתְקַדֵּם בְּמִשְׁלַח־יָדֵנוּ.

שודד ב': אֲנִי נוֹטֶה לְהַאֲמִין בּוֹ כְּמוֹ בְּשׂוֹנֵא, וּלְהִתְפַּטֵּר

מִמְּלַאכְתִּי.

שודד א': הָבָה נִרְאֶה תְּחִלָּה אֶת אַתּוּנָה בִּשְׁלוֹמָה⁷². אֵין זְמַן כָּל

כָּך דָּחוּק שֶׁאִישׁ לֹא יוּכַל לִהְיוֹת יָשָׁר.

(יוצאים השודדים. נכנס הסוכן פלויוס)

פלויוס: אֵלִים!

אָדָם שָׂנוּא זֶה וְהָרוּס – שָׂרִי?

מָלֵא נִוּוּן וָכֶשֶׁל? אַנְדַּרְטָה

וּמוֹפֵת שֶׁל נְדִיבוּת – מָה רַע גְּמָלוּהוּ!

מָה אִי־כָּבוֹד מַחְסוֹר נוֹאָשׁ בִּצַּע!

מַה בְּתֵבֵל יוֹתֵר נִבְזֶה מִידִיד,

עַל לֵב כֹּה רָם סוֹף כֹּה שָׁפָל יָזִיד!

אֵיכָה לְעֵת כָּזֹאת מִכָּל עִתִּים

הַצָּו לֶאֱהֹב שׂוֹנֵא מְאֹד מַתְאִים!

לוּ כָל חַיַי אֶזְכֶּה לֶאֱהֹב אוֹיְבַי,

לֹא מִתְרוֹעֵעַ וְגוֹרֵם לִי דְוָי. –

תְּפָסַנִי בְּעֵינוֹ. אֲנִי אַגִּישׁ לוֹ

אֶת עֹמֶק עַצַּבְתִּי, וְכַאדוֹנִי

עַד מָוֶת אֲשָׁרְתֵהוּ.

(נגש)

שָׂרִי הַטּוֹב!

טימון: כַּלֵּךְ! מִי אָתָּה?

פלויוס: הַשְׁחַכְתַּנִי, שָׂר?

טימון: לָמָּה תִּשְׁאַל? שָׁכַחְתִּי כָּל אָדָם;

אִם תּוֹדֶה כִּי אִישׁ אַתָּה אָז שְׁכַחְתִּיךָ.

פלויוס: רָק עַבְדְּךָ הַדַּל, הַנֶאֱמָן.

טימון: אִם כֵּן לֹא אֵדָעֶךָ. מֵעוֹלָם

אִישׁ לֹא הָיָה אִתִּי נֶאֱמָן. כֻּלָּם

נוֹכְלִים נוֹתְנֵי בָּשָׂר אֶל הַנְבָלִים.

פלויוס: אֵלִים עֵדַי,

סוֹכֵן מִסְכֵּן עוֹד לֹא נָשָׂא עַצֶּבֶת

יוֹתֵר כֵּנָה עַל אֲדוֹנוֹ כִּי מָט

מֵאֲשֶׁר עֵינַי עָלֶיךָ.

טימון: מָה, תִּבְכֶּה?

קְרַב יוֹתֵר. אִם כָּכָה, אֲהַבְתִּיךָ,

יַעַן כִּי אִשָּׁה אַתָּה וְתִתְפָּרֵק

חַלְמִישׁ־אָדָם אֲשֶׁר עֵינָיו אַף פַּעַם

אֵינָן דּוֹלְפוֹת אֶלָּא בְּגִיל וּצְחוֹק.

חֶמְלָה תִּישַׁן. אָכֵןַ זְמַן רַב־פְּלִיאָה,

אֲשֶׁר יִבְכֶּה בִּצְחוֹק לֹא בִּבְכִיָּה.

פלויוס: אַחֲלַי, שָׂרִי הַטּוֹב, נָא הַכִּירֵנִי,

רְצֵה אֶת יְגוֹנִי, וּבְעוֹד קַיָּם

הוֹנִי הַדַּל אֶהְיֶה נָא סוֹכֶנְךָ.

טימון: הַאִם הָיָה סוֹכֵן לִי כֹּה צוֹדֵק,

כֹּה נֶאֱמָן, וְכֹה עַכְשָׁו מְנַחֵם?

כִּמְעַט זֶה מְרַכֵּךְ ⁷³ פִּרְאוּת רוּחִי.

אֶחֱזֶה נָא אֶת פָּנֶיךָ. כָּךְ, אִישׁ זֶה

יְלִיד אִשָּׁה.

סִלְחוּ פַּחֲזִי, כּוֹלֵל וְאִי־מַפְלֶה,

אֵלִים מְתוּנִים לָעַד! מַכְרִיז אֲנִי

עַל אִישׁ אֶחָד יָשָׁר – הֵיטֵב שְׁמָעוּנִי –

רַק אִישׁ אֶחָד; וְלֹא יוֹתֵר, אַחֲלַי –

וְהוּא סוֹכֵן. אֵיךְ בְּרָצוֹן הָיִיתִי

שׂוֹנֵא הָאֱנוֹשׁוּת כֻּלָּהּ! פָּדִיתָ

אֶת עַצְמְךָ, אַךְ מְאֵרוֹתַי נוֹפְלוֹת

עַל רֹאשׁ הַכֹּל בִּלְתֶּךָ. לִי נִדְמֶה,

יוֹתֵר יָשַׁרְתָּ מֵאֲשֶׁר חָכַמְתָּ;

כִּי בִּבְגִידָה בִּי וּבְעַנּוֹת אוֹתִי

מוֹצֵא הָיִיתָ חִישׁ שֵׁרוּת אַחֵר;

כִּי לְאָדוֹן שֵׁנִי רַבִּים יֵלְכוּ

עַל גַּב גְּרוֹן רִאשׁוֹן. אֲבָל הַגֵּד לִי –

תַּמִיד אֶשְׁאַל אִם כִּי מְאֹד בָּטוּחַ –

הַאֵין טוּבְךָ עָרוּם וְחוֹמְדָנִי,

טוּב שֶׁל מַלְוֶה בְּרִבִּית, וְיַעַן עֲשִׁירִים

חוֹלְקִים תְּשׁוּרוֹת, יְצַף לְפִי־עֶשְׂרִים?

פלויוס: לֹא כִי, שָׂרִי הַטּוֹב; סָפֵק וְחֶשֶד

אֵחֲרוּ אֶל תּוֹךְ לִבְּךָ; צָרִיךְ הָיִיתָ

בְּיוֹם חַגְּךָ לַחֲשֹׁשׁ לִזְמַן כּוֹזֵב;

תָּמִיד בָּא חֶשֶׁד עֵת הַהוֹן עוֹזֵב.

אֵלִים עֵדַי, קִרְבִּי רַק זֹך־אַהֲבָה,

חוֹבָה וְאֵמוּן לְסֶגֶל רוּחֲךָ,

דְּאָגָה לִמְזוֹנוֹתֶיךָ וְחַיֶּיךָ.

וְהַאֲמִינָה זֹאת, שָׂרִי מְאֹד נַעֲלֶה,

כָּל גְּמוּל אֲשֶׁר רוֹמֵז לִי, אִם כָּעֵת

אוֹ בְתִקְוָה, אָמִיר בְּמִשְׁאָלָה

שֶׁעֹז לְךָ וּרְכושׁ לְמַעַן גָּמְלֵנִי

בָּזֶה שֶׁשּׁוּב אַתָּה בִּגְדֻלָּתֶךָ.

טימון: הַבֵּט, כֵּן הוּא! אַתָּה, יָשָׁר־יָחִיד,

הִנֵּהוּ, קַח; מִתּוֹךְ עָנְיִי שָׁלְחוּ

אֵלִים לְךָ אוֹצָר. לֵךְ וְחָיִיתָ

שָׂמֵחַ וְעָשִׁיר; אַךְ תְּנַאי אֶחָד:

מִמְּתִים תִּרְחַק; שְׂנָא־קַלֵּל הַכֹּל,

אַל חֶסֶד לְשׁוּם אִישׁ; יִגְלשׁ בָּשָׂר

מֻרְעָב מֵעַל גְּרָמִים עַד לֹא תָבוֹא

לְרַוְחָתוֹ שֶׁל דָּל. תֵּן לַכְּלָבִים

מַה תִּמְנַע מִמְתִים. יִבְלָעוּם בָּתֵּי־הַסֹּהַר,

חוֹבוֹת יְמוֹלְלוּם עַד אֶפֶס;

כִּיעָרוֹת שְׁדוּפִים יִהְיוּ בְּנֵי אָדָם,

מַחֲלוֹת תָּלֹקְנָה אֶת כְּזַב־דָּמָם!

שָׁלֹום, וּצְלַח.

פלויוס: תֵּן לִי לְהִשָּׁאֵר

וּלְנַחֶמְךָ, שָׂרִי.

טימון: אִם מְאֵרוֹת

תִּשְׂנָא אַל תִּשָּאֵר. עוּף מִפֹּה

כָּל עוֹד עָלֶיך נֹעַם־דְּרוֹר שׁוֹרֶה.

אַל תִּרְאֶה אָדָם וְאַל אוֹתְךָ אֶרְאֶה.

(יוצא פלויוס. טימון נסוג אל תוך מערתו)

 

מערכה חמישית    🔗

מחזה א׳    🔗

יער ליד מערתו של טימון. נכנסים הפייטן והצייר.

צייר: לְפִי רְשִׁימָתִי אֵין זֶה רָחוֹק מֵהַמָּקוֹם שָׁם יִתְגּוֹרֵר.

פייטן: כֵּיצַד פּוֹתְרִים אֶת חִידָתוֹ? הַנְכוֹנָה הַשְּׁמוּעָה שֶׁהוּא

מֻשְׁפָּע בְּזָהָב?

צייר: בָּרִי. אַלְצִבִּיַּדֶס עֵד. פְרִינְיָה וְטִימַנְדְּרָה קִבְּלוּ זָהָב

מִמֶּנּוּ. וְאַף הֶעֱנִיק כַּמּוּת מְרֻבָּה לְאוֹרְחִים פּוֹרְחִים מֵהַצָּבָא.

אוֹמְרִים שֶׁלְּסוֹכְנוֹ נָתַן סְכוּם עָצוּם.

פייטן: אִם כֵּן לֹא הָיָה שִׁבְרוֹ אֶלָּא מַסָּה וּמִבְחָן לִידִידָיו.

צייר: כָּךְ וְלֹא אַחֶרֶת. עוֹד תִּרְאֶה כְּשֶׁהוּא תָּמָר בְּאַתּוּנָה,

עֲטוּף לִבְלוּב עַד צַמַּרְתּוֹ. לָכֵן מִן הָרָאוּי שֶׁנַּבִּיעַ לוֹ

אֶת אַהֲבָתֵנוּ בִּמְצוּקָתוֹ זוֹ הַמְדֻמָּה. הַדָּבָר יֵחָשֵׁב לָנוּ

צְדָקָה, אַף יִתָּכֵן שֶׁיַּעְמִיס עַל מְגַמּוֹתֵינוּ אֶת תַּכְלִית

עֲמָלָן, אִם אֱמֶת נְכוֹנָה הָרִנָּה בִּדְבַר עָשְׁרוֹ.

פייטן: מַה בְּיָדְךָ כָּעֵת לְהַגִּישׁ לוֹ?

צייר: לֹא כְלוּם, אֶפֶס בִּקּוּרִי. אַךְ אַבְטִיחַ לוֹ תְּמוּנָה מְצֻיָּנָה.

פייטן: גַּם עָלַי לְשָׁרֵת אוֹתוֹ בְּצוּרָה כָּזֹאת, לְסַפֵּר לוֹ עַל דְּבַר

תָּכְנִית לְשִׁיר שֶׁיִּהְיֶה מְכֻוָּן אֵלָיו.

צייר: וַדַּאי. הַהַבְטָחָה הֲרֵיהִי אַוִּירוֹ שֶׁל זְמַנֵּנוּ. הִיא פּוֹקַחַת

אֶת עֵינֶיהָ שֶׁל צִפִּיָּה. הַבִּצּוּעַ מְשַׁעֲמֵם פֻּרְתָּא כְּשֶׁהוּא

מוֹפִיעַ. וְאָמְנָם חוּץ לִפְשׁוּטֵי אֲנָשִׁים וְדַלַּת הָעָם יָצָא

קִיּוּם־הַבְטָחָה מִכְּלָל שִׁמּוּשׁ. לְהַבְטִיחַ זֶהוּ מְאֹד מְנֻמָּס

וּלְפִי הָאָפְנָה, וְאִלּוּ לְקַיֵּם הֲרֵי זֶה מֵעֵין צַוָּאָה הַמְּעִידָה

עַל מַחֲלָה אֲנוּשָׁה בִּבְעָלֶיהָ.

(נכנס טימון מתוך מערתו)

טימון: (הצדה) אָמָּן מְצֻיָּן! לֹא תוּכַל לְצַיֵּר אָדָם צִיּוּר כֹּה רַע כָּמוֹךָ.

פייטן: מְהַרְהֵר אֲנִי, מָה אַגִּיד לוֹ שֶׁהֲכִינוֹתִי בִּשְׁבִילוֹ. הֲרֵי זֶה

צָרִיךְ לִהְיוֹת סִמְלוֹ, סַטִּירָה עַל רִפְיוֹן הָעֹשֶׁר, יַחַד

עִם הֲסָרַת הַלּוֹט מֵעַל הַחֲנִיפָה הָאֵינְסוֹפִית הַכְּרוּכָה

עַל עֲקֵבָם שֶׁל נֹעַר וָשֶׁפַע.

טימון:

(הצדה)

הֲמֻכְרָח אַתָּה לְהוֹפִיעַ כְּנָבָל בְּתוֹךְ מִפְעָלְךָ

עַצְמוֹ? הֲתַצְלִיף אֶת מוּמֶיךָ אַתָּה עַל פְּנֵי אֲחֵרִים? כֵּן

תַּעֲשֶׂה, לִי זָהָב בִּשְׁבִילֶךָ.

פייטן: נֵלֵךְ וּנְּחַפְּשֶׂנּוּ.

לְמַעַן לְעַצְמֵנוּ לֹא יִחַר

אִם נָבוֹא בִּשְׁבִיל הַבֶּצַע בִּמְאֻחָר.

צייר: אֱמֶת;

בִּנְכוֹן הַיּוֹם, לִפְנֵי לֵיל שְׁחוֹר־נוֹצָה,

עִם זְרֹם הַזִּיו, מַה שֶּׁתֶּחְסַר תִּמְצָא.

טימון: (הצדה) חִישׁ נִפָּגֵשׁ. מָה אֵל הוּא הַזָּהָב

אֲשֶׁר יַעַבְדוּהוּ בְּמִקְדָשׁ שָׁפָל

מִמִּרְבַּץ חֲזִיר! אַתָּה הוּא הַפּוֹרֵשׂ

מִפְרַשׂ סְפִינָה, וּבְקֶצֶף־יָם תַּחֲרֹשׁ,

וּכְבוֹד נַעֲרָץ־נֶאֱהָב תְּשַׁו עַל עֶבֶד.

לְךָ הַהוֹד, וְלִקְדוֹשֶׁיךָ־נֵצַח

עֲתַר־קְלָלוֹת לְכֶתֶר עַל הַמֵּצַח.

עָלַי לְהִפָּגֵשׁ אִתָּם. (בא לקראתם)

פייטן: שְׁלוֹמִים, טִימוֹן נִכְבָּד!

צייר: וּמִלְּפָנִים גְּבִירֵנוּ הָאָצִיל!

טימון: הַאִם חָיִיתִי פַּעַם וְרָאִיתִי

שְׁנֵי אֲנָשִׁים כֵּנִים?

פייטן: שָׂרִי, אֲנַחְנוּ

אֲשֶׁר טָעַמְנוּ טוּב־לִבְּךָ, שָׁמַעְנוּ

עַל פְּרִישׁוּתְךָ וְעַל חֲמֹק רֵעֶיךָ

חַסְרֵי תוֹדָה. הוֹ, לְבָבוֹת בְּזוּיִים!

כָּל מַגְלְבֵי שְׁחָקִים אֵינָם דַּיָּם.

מָה, לְךָ

אֲשֶׁר כּוֹכַב אֲצִילוּתְךָ הִשְׁפִּיעַ

חַיִּים וְעֹז עַל כָּל הֲוָיָתָם!

נִדְהָם אֲנִי וְלֹא אוּכַל הַלְבֵּשׁ

הַגּוּף הַמִּפְלַצְתִּי שֶׁל אִי־תוֹדָה

בְּשׁוּם מִדַּת מִלִּים.

טימון: תֵּן לָהּ לֵילֵךְ עֵירֹם וּמְתִים יֵיטִיבוּ

לִרְאוֹת אוֹתָהּ. אַתֶּם הַכֵּנִים,

בִּהְיוֹתְכֶם מַה שֶּׁהִנְּכֶם, שׁוֹפְכִים אוֹרָה

עַל רֹעַ אֲחֵרִים.

צייר: אֲנִי וְהוּא

הָלַכְנוּ בְּגֶשֶׁם רַב שֶׁל תְּשׁוּרוֹתֶיךָ

וְחַשְׁנוּ אֶת מִתְקוֹ.

טימון: אֲנָשִׁים כֵּנִים!

צייר: וַנָּבוֹא לִשְׁטֹחַ שֵׁרוּתֵנוּ לְפָנֶיךָ.

טימון: מְאֹד כֵּנִים! אֵיךְ אֶגְמָלְכֶם? תּוּכְלוּ

אֱכֹל שָׁרָשִׁים וּמַיִם שְׁתוֹת קָרִים?

שניהם: כָּל שֶׁנּוּכַל נַעֲשֶׂה, לְשֵׁרוּתֶךָ.

טימון: אֲנָשִׁים כֵּנִים! שְׁמַעְתֶּם כִּי לִי זָהָב.

שְׁמַעְתֶּם, דַבְּרוּ אֱמֶת, כֵּנִים אַתֶּם.

צייר: כָּךְ הַשְּׁמוּעָה, שָׂרִי הַנַּעֲלֶה;

אַךְ לֹא לָכֵן אֲנִי פֹּה וִידִידִי.

טימון: אֲנָשִׁים כֵּנִים! הִנְּךָ צַיָּר־חַקַּאי⁷⁴

הַטּוֹב בְּכָל אַתּוּנָה; כֵּן, הַטּוֹב;

חַיִּים בְּחִקּוּיֶיךָ.

צייר: כֵּן, כֵּן, שָׂרִי.

טימון: נָכוֹן דְּבָרִי. – וַאֲשֶׁר לְשִׁירָתְךָ,

בָּהּ חֹמֶר הַשּׁוֹטֵף כֹּה דַק־חָלָק

עַד גַּם בִּיצִירָתְךָ הִנְּךָ תָּמִים.⁷⁵

אַךְ בְּכָל זֹאת, רֵעִים כֵּנִים־תְּמִימִים,

עָלַי לוֹמַר, יֵשׁ פְּגָם קָטָן בָּכֶם;

אָמְנָם אֵינוֹ מַבְהִיל, וְאֵין חֶפְצִי

שֶׁתִּשְׁקְדוּ הַרְבֵּה עַל תִּקּוּנוֹ.

שניהם: לוּ יַגִּידֵהוּ לָנוּ כְּבוֹד הַשָּׂר!

טימון: אַךְ תִּפָּגֵעוּ.

שניהם: לֹא כִי נוֹדְךָ, שָׂרִי.

טימון: אָמְנָם?

שניהם: לְלֹא תְּפוּגָה, אָצִיל נִכְבָּד.

טימון: שְׁנֵיכֶם שָׂמִים אֶת כִּסְלְכֶם בְּזֵד

מוֹלִיך אֶתְכֶם שׁוֹלָל.

שניהם: הַאֻמְנָם, שָׂרִי?

טימון: כֵּן, וְאַתֶּם שׁוֹמְעִים אֶת מִרְמָתוֹ,

רוֹאִים הִתְנַכְּרוּתוֹ, יוֹדְעִים גַּסּוּת־

זְדוֹנוֹ, חוֹבְבִים אוֹתוֹ, זָנִים אוֹתוֹ,

מַחֲזִיקִים אוֹתוֹ בַּחֵיק; אַךְ הֱיוּ בְּטוּחִים,

נָבָל שָׁלֵם הוּא.

צייר: לֹא אֵדַע כָּזֶה, שָׂרִי.

פייטן: אַף לֹא אָנִי.

טימון: רְאוּ נָא, יְקַרְתֶּם לִי, אַף אֶתֵּן

לָכֶם זָהָב. שִׁלְחוּ מֵעַל פָּנַי

אֶת הַנּוֹכְלִים אֲשֶׁר בְּחֶבְרַתְכֶם;

הוֹקִיעוּם, דִּקְרוּם, טַבְּעוּם בְּמַחֲרָאוֹת,

אַבְּדוּם בְּאֵיזוֹ דֶרֶךְ שֶׁתִּרְצוּ,

אַחַר תָּבוֹאוּ וּתְקַבְּלוּ זָהָב.

שניהם: נָקְבֵם בְּשֵׁם, שָׂרִי, וְנֵדָעֵם.

טימון: אַתָּה פֹּה, הוּא שָׁם, אַךְ שְׁנַיִם בְּחֶבְרָה.⁷⁶

כָּל אֶחָד עוֹמֵד תַּחְתָּיו יָחִיד, בּוֹדֵד,

אַךְ רֹאשׁ כָּל הַנְּבָלִים אֵלָיו נִצְמָד.

(אל הצייר)

אִם לֹא תִרְצֶה שֶׁבִּמְקוֹמְךָ יַעַמְדוּ

שְׁנֵי נְבָלִים, אַל תִּתְקָרֵב אֵלָיו.

(אל הפייטן)

אִם לֹא תִרְצֶה לָדוּר אֶלָּא בִּמְקוֹם

שָׁם רַק נָבָל אֶחָד, עֲזֹב אוֹתוֹ.

לְכוּ מִפֹּה, כְּלָבִים! הִנֵּה זָהָב;

בָּאתֶם לְשֵׁם זָהָב, הָעֲבָדִים!

(אל הצייר)

בְּעַד עֲבוֹדָתְךָ – שִׁלּוּם. כַּלֵּךְ!

(אל הפייטן)

אַלְכִּימַאי אַתָּה; עֲשֵׂה מִזֶּה⁷⁷ זָהָב.

לְכוּ, כְּלָבִים מְנֻוָּלִים!

(הוא חובטם ומבריחם, ונסוג למערתו. נכנס פלויוס ושני סנטורים)

פלויוס: שָׁוְא תְּבַקְשׁוּ עִם טִימוֹן לְדַבֵּר,

יַעַן כִּי הוּא כֹה שָׁקוּעַ תּוֹךְ עַצְמוֹ

עַד זוּלָתוֹ אֵין מַה דּוֹמֶה לְאִישׁ

יְהֵא רֵעוֹ.

סנטור א׳: הֲבִיאֵנוּ אֶל כּוּכוֹ.

שְׁלוּחֵי אַתּוּנָה אָנוּ וְהִבְטַחְנוּ

עִם טִימוֹן לְדַבֵּר.

סנטור ב׳: אֵין הָאָדָם

דּוֹמֶה כָּל הַזְּמַנִּים. זְמַן וְיָגוֹן

עִצְּבוּהוּ כָּךְ; וְעֵת הַזְּמַן יוֹשִׁיט לוֹ

בְּיָד יוֹתֵר נוֹחָה מַזַּל תְּמוֹלָיו,

יַעֲשֵׂהוּ שׁוּב לָאִישׁ שֶׁמִּלְּפָנִים.

הֲבִיאֵנוּ נָא אֵלָיו, וּמַה יִּקְרֶה –

יִקְרֶה.

פלויוס: זֹאת הִיא מְעָרָתוֹ. לוּ פֹה

יִשְׁרוּ שָׁלוֹם וָשֶׁקֶט! שָׂרִי טִימוֹן!

טִימוֹן! הַבֵּט, דַּבֵּר אֶל יְדִידִים.

אַתּוּנָאִים, בִּידֵי שְׁנֵי נִכְבָּדִים

מֵהַסֵּנָט, שׁוֹלְחִים לְךָ שְׁלוֹמִים.

דַּבֵּר אִתָּם, טִימוֹן אָצִיל.

(טימון גח ממערתו)

טימון: הוֹי שֶׁמֶשׁ מְנַחֵם, בְּעַר! – דַּבְּרוּ,

לַעֲזָאזֵל! בְּעַד כָּל מִלַּת־אֱמֶת

מֻרְסָה! וְכָל כּוֹזְבָה תְּהֵא כָּאֵשׁ

תִּיקַד־תֹּאכַל אֶת שֹׁרֶשׁ הַלָּשׁוֹן

אַגַּב דִּבּוּר.

סנטור א׳: טִימוֹן נִכְבָּד, –

טימון: נִכְבָּד

רַק בְּעֵינֵיכֶם, כְּמוֹכֶם בְּעֵינֵי טִימוֹן.

סנטור א׳: חַבְרֵי סֵנָט אַתּוּנָה דּוֹרְשִׁים שְׁלוֹמֶךָ.

טימון: אוֹדֵם; מַחֲזִיר הָיִיתִי אֶת הַנֶּגֶף,

לוּ לְמַעֲנָם יָכֹלְתִּי לְתָפְסוֹ.

סנטור א׳: שְׁכַח מַה בִּגְלָלְךָ יַגֶּה רוּחֵנוּ.

הַסֵּנָטוֹרִים פֶּה אֶחָד מְלֵא־אַהַב

פּוֹצְרִים בְּךָ לָשׁוּב; חָשְׁבוּ גַם עַל

אוֹתוֹת־כָּבוֹד הַמֻּנָּחִים בְּטֵלִים

בְּחִכּוּי לְשִׁמּוּשְׁךָ וּלְתִלְבָּשְׁתֶּךָ.

סנטור ב׳: יִתְוַדּוּ עַל שִׁכְחָה כְּלָלִית גַּסָּה

כְּלַפֶּיךָ. כָּל הַמְּדִינָה שֶׁאֵין דַּרְכָּהּ

לִהְיוֹת בַּעֲלַת תְּשׁוּבָה, עַכְשָׁו הִרְגִּישָׁה

הַצֹּרֶךְ בְּעֶזְרַת טִימוֹן, הִיא חָשָׁה

אֶת מַפַּלְתָּהּ עַצְמָהּ מִתּוֹךְ מְנִיעַת

עֶזְרָה לְטִימוֹן. שְׁלָחוּנִי לְהָבִיא

צַעֲרָם וּוִדּוּיָם, עִם שֶׁפַע גְּמוּל

יוֹתֵר מִשֶּׁמִּשְׁקַל־חֶטְאָם יַכְרִיעַ;

סְכוּמִים כֹּה נֶעֱרָמִים שֶׁל הוֹן וָאַהַב

שֶׁבִּלְבָבְךָ יִמְחוּ כָּל שֶׁעִוּוּ,

וּבִמְקוֹמוֹ חֶשְׁבּוֹן־אַהֲבָתָם יָחֹקּוּ,

מִנְחָה לְךָ לָנֶצַח.

טימון: הִקְסַמְתּוּנִי,

עַד שְׂפַת מְקוֹר דְּמָעוֹת אוֹתִי תַפְתִּיעוּ.

תְּנוּ לִי לֵב־פֶּתִי וְעֵינֵי אִשָּׁה

וְאֵבְךְּ תַּנְחוּמֵיכֶם, שָׂרֵי־סֵנָט.

סנטור א׳: הֵעָתֵר־נָא אֵפוֹא וְשׁוּב אִתָּנוּ,

וּתְפֹשׂ קְבַרְנִיטוּת עִירְךָ־עִירֵנוּ.

תּוֹדוֹת תֵּצֶאנָה לְקַדֵּם פָּנֶיךָ,

תִּלְבַּשׁ שִׁלְטוֹן עֶלְיוֹן, וְטוּב־שְׁמֶךָ

יִנּוֹן פְּאֵר, מִשֶּׁנָּשִׁיב אָחוֹר

אַלְצִבִּיַּדֶּס עַל פְּרוּעֵי־גְדוּדָיו

אֲשֶׁר כַּחֲזִיר־הַבָּר יַעֲקֹר מִשֹּׁרֶשׁ

אֶת שְׁלוֹם אַרְצוֹ.

סנטור ב׳: וְאִבְחַת חַרְבּוֹ יָנִיף

עַל חוֹמוֹת אַתּוּנָה.

סנטור א׳: לָכֵן, טִימוֹן, –

טימון: טוֹב, אֲדוֹנִי; לָכֵן אֲנִי – כָּכָה:

אִם בְּנֵי אַרְצִי יִרְצַח אַלְצִבִּיַּדֶּס,

יֵדַע אַלְצִבִּיַּדֶּס זֹאת עַל טִימוֹן,

שֶׁלְּטִימוֹן לֹא אִכְפַּת. אַךְ אִם יַחֲמֹס

יְפִי אַתּוּנָה, וְטוֹבֵי זְקֵנֵינוּ

יֹאחַז זְקָנָם, בְּתוּלוֹת קְדוֹשׁוֹת יַפְקִיר

לִרְבָב שֶׁל קְרָב חָצוּף וְחַיָּתִי

וּטְרוּף־מֹחוֹת, כִּי אָז יֵדַע, אִמְרוּ לוֹ

כִּי פִי טִימוֹן דִּבֵּר, מֵרֹב רַחֲמִים

עַל נֹעַר וְזִקְנָה, אֵין לִי בְּרֵרָה

אֶלָּא לוֹמַר לוֹ, לֹא אִכְפַּת, אִם גַּם

יֵקַד זַעֲמוֹ; לֹא אִכְפַּת סַכִּינֵיהֶם,

כָּל עוֹד לָכֶם גְּרוֹנוֹת לִפְשֹׁט.

לְדִידִי אֵין שׁוּם אִזְמֵל בִּגְדוּד פָּרוּעַ

שֶׁלֹּא אַעֲרִיךְ בְּאַהֲבָתִי יוֹתֵר

מֵהַצַּוָּאר הֲכִי קָדוֹשׁ בְּאַתּוּנָה.

כָּךְ אַפְקִידְכֶם בִּידֵי אֵלֵי הָאֹשֶׁר

כְּגַנָּבִים בִּידֵי שׁוֹמְרֵי הַכֶּלֶא.

פלויוס: אַל תִּשָּׁאֵר; הַכֹּל אָבוּד.

טימון: אֲנִי

עָרַכְתִּי כְּתֹבֶת מַצַּבְתִּי. מָחָר

וְתֵרָאֶה. חָלְיִי הַמְמֻשָּׁךְ

שֶׁל בְּרִיאוּת וְשֶׁל חַיִּים עוֹד קָט וְיֵרָפֵא;

וּבְלִימָה לִי מְבִיאָה הַכֹּל

לְכוּ וִחְיוּ. יְהֵא אַלְצִבִּיַּדֶּס

מַגֵּפַתְכֶם, וְאַתֶּם מַגֵּפָתוֹ,

וּלְעֵת רַבָּה.

סנטור א׳: לַשָּׁוְא דּוֹבְרִים אֲנַחְנוּ.

טימון: אוּלָם אֹהַב אַרְצִי. אֵינִי אָדָם

הַשָּׂשׂ לִקְרַאת הַהֶרֶס הַכּוֹלֵל

כְּמוֹ שֶׁסְּבוּרִים.

סנטור א׳: הֵיטַבְתָּ לְדַבֵּר.

טימון: דִּרְשׁוּ שְׁלוֹם בְּנֵי אַרְצִי אֲשֶׁר אֹהַב, –

סנטור א׳: יָאִים דְּבָרֶיךָ אֵלֶּה לַשְׂפָתַיִם

מֵהֶן יָצָאוּ.

סנטור ב׳: וּבְאָזְנֵינוּ יִכָּנְסוּ

כִּמְנַצְּחִים גְּדוֹלִים תּוֹךְ שַׁעֲרֵי־תְשׁוּאוֹת.

טימון: זִכְרוּנִי לִפְנֵיהֶם, וְהַגִּידוּם

כִּי לְהָקֵל עָצְבָּם, פַּחְדָּם מִמְּחִי־

אוֹיֵב, וּמַכְאוֹבִים וַאֲבֵדוֹת,

חֶבְלֵי אַהֲבָה, וְכָל מִינֵי מְצוּקוֹת –

מִטְעַן סְפִינַת־הַטֶּבַע הָרָפָה

בְּדֶרֶךְ אֵין־בִּטְחָה שֶׁל הַחַיִּים,

אַט חֶסֶד וְאוֹרֵם כֵּיצַד לִמְנֹעַ

עֶבְרַת אַלְצִבִּיַּדֶּס הַפָּרוּעַ.

סנטור א׳: נְאוּם זֶה שָׁפַר עָלַי. הוּא יַחֲזֹר.

טימון: אִילָן לִי הַגָּדֵל בִּמְחִצָּתִי

שֶׁטּוֹבָתִי תָּאִיץ בִּי לְגַדְּעוֹ

וְעוֹד קָט אֻכְרַח לִכְרֹת אוֹתוֹ. הַגִּידוּ

לַחֲבֵרַי, הַגִּידוּ לְאַתּוּנָה,

לְכָל אֹרֶךְ הַשְׁלַבִּים, מֵרֹאשׁ עַד מַטָּה,

כִּי כָל רוֹצֶה לַשְׁבִּית יָגוֹן יָחִישׁ,

יָבוֹא עַד לֹא עֵצִי חָשׁ הַגַּרְזֶן

וְיִתָּלֶה. אַחֲלַי, דִּרְשׁוּ שְׁלוֹמָם.

פלויוס: אַל תַּפְרִיעוּהוּ עוֹד. כָּךְ תִּמְצְאוּ

אוֹתוֹ תָּמִיד.

טימון: אַל תַּחְזְרוּ אֵלָי.

אֲבָל הַגִּידוּ לְאַתּוּנָה, טִימוֹן

הֵקִים לוֹ זְבוּל־הַנֵּצַח עַל שְׂפַת־חוֹל

שֶׁל שֶׁטֶף מַיִם נִמְלָחִים. יֵשׁ יוֹם

וּדְכִי גוֹעֵשׁ וּתְפוּחַ־קֶצֶף יַעַל

יְכַס אוֹתוֹ. שָׁמָּה תְּשַׁחֲרוּנִי

וּמַצַּבְתִּי תְּהֵא לָכֶם נִיב־קֹדֶשׁ.

דֹּם, פֶּה, מִמְּרִי־מִלִּים, תִּתַּם שָׂפָה!

מַה לֹּא הוֹגֵן תֵּיטִיב הַמַּגֵּפָה!

לוּ אַךְ קְבָרִים מַעֲשֵׂי־מְתִים, וּמָוֶת – גְּמוּלָם!

חֲבִי, חַמָּה; שִׁלְטוֹן טִימוֹן נִשְׁלָם. (יוצא)

סנטור א׳: רָגְזוֹ נִצְמַד אֵיתָן אֱלֵי טִבְעוֹ.

סנטור ב׳: צִפִּיָּתֵנוּ לוֹ מֵתָה. נָשׁוּבָה,

נִרְאֶה מָה אֶמְצָעִי אַחֵר נִשְׁאָר

בִּשְׁעַת סַכָּנָתֵנוּ.

סנטור א׳: יֵשׁ לֵחָפֵז.

מחזה ב׳    🔗

נוכח שערי אתונה. נכנסים שני סנטורים וציר.

סנטור א׳: דְּבָרֶיךָ מַדְאִיגִים. הַאִם אָמְנָם

כֹּה רַב חֵילוֹ?

ציר: לְשׁוֹן מִעוּט תָּפַסְתִּי.

אַף זֹאת, פַּחֲזוֹ מֵעִיד שֶׁחִישׁ יִקְרַב.

סנטור ב׳: אָסוֹן צָפוּי אִם טִימוֹן לֹא יָבוֹא.

ציר: פָּגַשְׁתִּי רָץ, חָבֵר לִי מִנְּעוּרַי;

פְּרוּדִים הָיִינוּ בִּשְׁאֵלוֹת־הַכְּלָל,

אַךְ אַהֲבָתֵנוּ־מִשֶּׁכְּבָר גָּבְרָה

וְנִדְבַּרְנוּ כְּרֵעִים. אִישׁ זֶה רָכַב

מֵאַלְצִבִּיַּדֶּס לִמְעָרַת טִימוֹן

וְאִתּוֹ אִגְּרוֹת־הֶפְצֵר אֲשֶׁר בִּקְשׁוּ

אֶת חֶבְרָתוֹ בְּרִיב זֶה עַל עִירְכֶם

שֶׁנִּתְגַּלַּע אָמְנָם גַּם בִּגְלָלוֹ.

(הסנטורים של המחזה הראשון חוזרים משיחתם עם טימון)

סנטור א׳: הִנֵּה בָּאִים אַחֵינוּ.

סנטור ג׳: אַל דַּבֵּר

בְּטִימוֹן, אַל צַפּוֹת לִכְלוּם מִמֶּנּוּ.

תֹּף הָאוֹיֵב נִשְׁמָע, וּמְרוּצַת־פְּחָדִים

חוֹנְקָה אֶת הָאַוִּיר בְּאָבָק. כָּךְ, בָּא הַזְּמַן;

אֶפְחַד, נִפֹּל בַּפָּח הַצַּר טָמַן.

מחזה ג׳    🔗

יער על יד הים. מערת טימון ומצבת קבר. נכנס חייל ומחפש את טימון.

חייל: לְפִי הַתֵּאוּרִים פֹּה הַמָּקוֹם.

מִי פֹּה? דַּבֵּר! אֵין מַעֲנֶה! מַה זֶּה?⁷⁸

טִימוֹן מֵת; אֶת חוּג חַיָּיו סָגַר.

תִּקְרָא חַיָּה אֶת זֹאת⁷⁹. אֵין אִישׁ פֹּה גָר.

הוּא מֵת, וַדַּאי; וְזֶה קִבְרוֹ. אַךְ מָה

עַל הַמַּצֶּבֶת? לֹא יָדַעְתִּי קְרֹא,

אַטְבִּיעַ עַל שַׁעֲוָה הָאוֹתִיּוֹת;

קְצִינֵנוּ מְפַעֲנֵחַ כָּל מִין כְּתָב,

חוֹקֵר וָתִיק וְאִם צְעִיר־שָׁנִים.

כָּאן מוּל גֵּאוּת אַתּוּנָה חוֹתַם חַיָּיו

שֶׁמַּפַּלְתָּהּ הָיְתָה רֹאשׁ מַאֲוָיָּיו.

מחזה ד׳    🔗

מול אתונה. תרועת חצוצרות. נכנס אלצביאדס עם חילו.

אלצביאדס: תִּקְעוּ לְעִיר מֻפְקֶרֶת זוֹ וּפַחְדָּנִית

קוֹל קִרְבָתֵנוּ הָאֲיֻמָּה.

(תקיעה לשם שיח עם האויב. הסנטורים מופיעים על החומות)

עַד כֹּה הִצְלַחְתֶּם וּמִלֵּאתֶם זְמַנְּכֶם

מָחוֹל הוֹלֵל, וְלִרְצוֹנְכֶם הָיָה

תָּקְפּוֹ שֶׁל חֹק; עַד כֹּה אֲנִי וְעוֹד

אֲשֶׁר בְּצֵל מֶמְשַׁלְתְּכֶם יָשַׁנּוּ,

בְּחִבּוּק־יָד הָלַכְנוּ וְנֶאֱנַחְנוּ

בִּכְדִי עַל סֵבֶל; עַכְשָׁו הַזְּמַן גָּמַל

עֵת עֹז רוֹבֵץ מִתַּחַת מַעֲמָס

צוֹוֵח ״לֹא יוֹתֵר!״ עַכְשָׁו חָמָס

שְׁדוּד־נְשִׁימָה יֵשֵׁב וְיִתְנַשֵּׁף

עֲלֵי כִּסְאוֹתֵיכֶם רַכִּים־גְּדוֹלִים,

וְחֻצְפָּה חוֹלַת־קַצֶּרֶת תִּשֹּׁם כְּבֵדוֹת

מִפַּחַד וּבְרִיחָה.

סנטור א׳: אָצִיל צָעִיר,

בִּהְיוֹת עוֹד תְּלוּנוֹתֶיךָ הָרִאשׁוֹנוֹת

אַךְ בְּדוּת, לִפְנֵי הֱיוֹת לְךָ הַכֹּחַ

וְלָנוּ טַעַם לִפְחֹד, כְּבָר שִׁחַרְנוּךָ

לְמַעַן הַרְסִיס עַל חֲרוֹנְךָ צֳרִי

וּמְחוֹת אִי־תוֹדָתֵנוּ בַּאֲהָבִים

רַבִּים מִכָּל סְכוּמָהּ.

סנטור ב׳: כָּךְ גַּם מָשַׁכְנוּ

אֶת טִימוֹן שֶׁשֻּׁנָּה לְחֵיק עִירֵנוּ

בְּתַחֲנוּן־עַנְוָה וּבְהַבְטָחוֹת־גְּמוּל.

לֹא כָּל אֶחָד חָטָא תּוֹכֵנוּ, לֹא

כֻּלָּנוּ רְאוּיִים לִמְחִי כּוֹלֵל

שֶׁל קְרָב.

סנטור א׳: אֵלֶּה חוֹמוֹתֵינוּ לֹא הוּקְמוּ

בִּידֵי הָאֲנָשִׁים שֶׁעֲלֵיהֶם

כָּל תְּלוּנוֹתֶיךָ. אַף אֵין קִפּוּחֶיךָ

כָּל כָּךְ גְּדוֹלִים עַד שֶׁצְּרִיחִים גְּבוֹהִים

וּשְׂכִיּוֹת־יְקָר וּמִדְרָשׁוֹת יִפְּלוּ

בִּגְלַל חֵטְא־יְחִידִים.

סנטור ב׳: וְאַף כְּבָר מֵתוּ

אוֹתָם שֶׁבְּעֶטְיָם מִפֹּה יָצָאתָ.

קְלוֹנָם הָרַב עַל שֶׁחָסְרוּ חָכְמָה

קָרַע לִבָּם. צְעַד, אֲצִיל־צָבָא,

אֶל תּוֹךְ עִירֵנוּ בִּדְגָלִים פּוֹרְחִים.

עַל פִּי הַפּוּר וּמוֹת הָעֲשִׂירִי –

אִם נִקְמָתְךָ תִּרְעַב לְטֶרֶף זֶה

בּוֹ טֶבַע קָץ – תִּטֹּל מַעֲשַׂר־גּוֹרָל,

וּכְפִי אֲשֶׁר תִּפֹּל קֻבְיָה מְנֻמֶּרֶת

יִפֹּל כָּל הַמְנֻמָּר⁸⁰.

סנטור א׳: לֹא הַכֹּל הִרְשִׁיעוּ,

וְלֹא יָשָׁר לִפְקֹד עֲווֹן מֵתִים

עַל הַחַיִּים. פְּשָׁעִים לֹא קַרְקָעוֹת

אֲשֶׁר יָנְחָלוּ. אָז, בֶּן־עִיר יָקָר,

הָעֵז גְּדוּדְךָ אַךְ זְנַח אַפְּךָ מִחוּץ;

חֲמֹל עַל עֶרֶשׂ־יַלְדוּתְךָ, אַתּוּנָה,

וְעַל אַחִים שֶׁבְּגַעַשׁ־זַעַמְךָ

יִפְּלוּ עִם הַפּוֹשְׁעִים; כְּמוֹ רוֹעֶה

קְרַב אֶל מִכְלָה וּבְחַר אֶת הַחוֹלָה.

אַךְ אַל תַּהֲרֹג הַכֹּל יַחְדָּו.

סנטור ב׳: מַה שֶּׁתִּדְרֹשׁ

יֵקַל לְךָ לִכְפּוֹת בְּבַת־צְחוֹקְךָ

מִלַּחֲטֹב בֶּחָרֶב.

סנטור א׳: גַּע בְּרֶגֶל

שְׁעָרֵינוּ הַסְּגוּרִים וְיִפָּתְחוּ,

אִם לְפָנֶיךָ טוּב־לִבְּךָ תִּשְׁלַח

לוֹמַר, תָּבוֹא כִּידִיד.

סנטור ב׳: זְרֹק כְּפָפָתְךָ

אוֹ כָּל שֶׁהוּא סִימַן כְּבוֹדְךָ, לְאוֹת

כִּי תִשְׁתַּמֵּשׁ בַּקְּרָב לְפִצּוּיְךָ

וְלֹא לְאָבְדָנֵנוּ. אָז חֵילְךָ

בְּתוֹךְ עִירֵנוּ יִסְתּוֹפֵף עַד אִם

כָּל דְּרִישָׁתְךָ מִלֵּאנוּ.

אלצביאדס: פֹּה כְּפָפָתִי.

רְדוּ פִּתְחוּ שַׁעַרְכֶם שֶׁלֹּא הָתְקַף.

אוֹתָם אוֹיְבֵי טִימוֹן וְאַף אוֹיְבַי,

אַתֶּם גּוּפְכֶם לְעֹנֶשׁ תְּסַמְּנוּם,

יִפְּלוּ, וְלֹא יוֹתֵר. וּלְמַעַן הַשְׁלִים

בֵּין פַּחְדְּכֶם וְטוּב־מְגַמָּתִי,

אִישׁ הַיּוֹצֵא מִפֶּתַח קְסַרְקָטוֹ

אוֹ הַמַּרְגִּיז אֶת זְרֹם חַיִּים קְבוּעִים

בִּגְבוּל עִירְכֶם, יוּבָא לִפְלִילֵיכֶם

לִרְצוֹת אֶת עֲווֹנוֹ.

שניהם: מְאֹד נַעֲלִים דְּבָרֶיךָ.

אלצביאדס: רְדוּ וּדְבַר־פִּיכֶם קַיֵּמוּ.

(הסנטורים יורדים ופותחים את השערים. נכנס חייל)

חייל: קְצִינִי הָאֲצִילִי, טִימוֹן מֵת;

קָבוּר הוּא בֵּין גְּדִילֵי הַיָּם; וּכְתֹבֶת

עַל מַצַּבְתּוֹ אֲשֶׁר בְּשַׁעֲוָה

הֲלֹם הֵבֵאתִי וְחוֹתָם זֶה רַךְ

יִהְיֶה מֵלִיץ בֵּינְךָ וּבַעֲרוּתִי.

אלצביאדס: (קורא הכתובת)

״פֹּה גּוּף אֻמְלָל נִטְמַן, מֻפְרָד מִנֶּפֶשׁ אֻמְלָלָה,

אֶת שְׁמִי אַל תְּבַקֵּשׁ; עַל רֹאשׁ כָּל זֵד עוֹד חַי־קְלָלָה!

פֹּה אָנִי, טִימוֹן, שְׂנוּא־הַכֹּל עַד שֶׁהָשְׁלַכְתִּי בּוֹר;

קַלֵּל כְּכֹל תִּתְאַו, אַךְ אַל תַּעֲמֹד, שְׂטֵה וַעֲבֹר!״

פֹּה נִיב נֶאֱמָן לְרוּחַ סוֹף יָמֶיךָ.

תֵּעַבְתָּ בָּנוּ עֶצֶב אֱנוֹשִׁי;

בָּזִיתָ שֶׁפֶךְ־מֹחַ⁸¹, וּנְטָפִים

מִטֶּבַע צַיְקָנִי נוֹפְלִים. אַךְ תּוֹךְ

דִּמְיוֹן עָשִׁיר חִבַּלְתָּ תַּחְבּוּלָה

שֶׁיָּם רָחָב יִבְכֶּה לָנֶצַח עַל

שְׁפַל־קִבְרְךָ, עַל חֶסְרוֹנוֹת סְלוּחִים.

טִימוֹן הַטּוֹב אֵינֶנּוּ, אַךְ זִכְרוֹ

עוֹד יִשָּׁמַע. – קָחוּנִי לְתוֹךְ עִירְכֶם,

וְזַיִת אֶל חַרְבִּי אַצְמִיד; אָשִׂים

הַקְּרָב אֲבִי־שָׁלוֹם, שָׁלוֹם בְּלֹם־קְרָב,

וְזֶה לָזֶה כִּקְרֹב־רוֹפֵא יִקְרַב.

יַכּוּ תֻּפֵּינוּ.

(יוצאים)