"כל זה טוב ויפה, ענה קנדיד,
אבל הבה נעבד את גנינו".
(וולטיר)
היה כבר ערב כשהגעתי לכפרו של ריבקין, וגשם דק ירד, שהיה יורד כנראה זה שעות ללא הפוגה. הבית השלישי מן הסוף, אמר לי אדם אחד ברדתי מן האוטובוס, לך ישר ישר. לא עשיתי צעדים אחדים וכבר נכרך בוץ לנעלי, שנתעבה והלך כבצק כבד סביב סוליותיהן. מפעם לפעם דפקתי בעקבי על אבני השפה של הכביש כדי להשילו ואז הייתי קל כציפור מרחק־מה, אך שוב היתה עיסת החימר והחצץ מחתלת את נעלי ועושתני כבד־צעד יותר ויותר. ספרתי את נצנוצי האורות שהפציעו מבעד לענפי החצרות החשוכות. הגשם הדק שהיה מאוושש על גבי הכביש השמיע טפיפות ונטיפות מבין עלי העצים שליד הבתים. ליד השער השלישי־מן־הסוף נבח כלב ביללה רגזנית וליווני עד הפתח, שם נעצר ונשתתק.
אשה גבוהה ורזה פתחה לי, ואור חם, וריח תבן וחלב חמוץ עלו אל פני.
ריבקין? שאלתי.
אתה זה מנהל־החשבונות בודאי, אמרה האשה, חיכינו לך באמת.
ועם כך מחתה ידיה בסינרה, הושיטה לי ימינה ואמרה, אני יהודית. גשם בחוץ מה? פשוט את המעיל, אתה רטוב כולך.
ליד השולחן המכוסה שעוונית לבנה, שכתריסר צנצנות־לבּן עמדו עליו בשתי שורות, ישבה ילדה כבת שמונה, ששתי צמות קצרות, קשורות בסרטים אדומים, נחו על ערפה. לפניה היו מחברת, וספר שהיה שעון במעומד אל הצנצנות. היא הסתכלה בי בעיניים שחורות, סקרניות, כשקצה העפרון בין שפתיה.
זאת בתנו דינה, אמרה האשה, אמרנו לָך, דינה, שיבוא היום אורח מן העיר? כבר לא האמינה שתבוא. בתנו הבוגרת הלכה לצבא לפני שבועיים. ריבקין חזר והיא הלכה. תמיד יש לנו בא־כוח אחד בצבא. שב, תנוח מעט ואכין לך כוס חלב חם. ריבקין ברפת עכשיו.
האם והבת דמו זו לזו במאד. לשתיהן היו פנים עגולים, בעלי סנטרים מחודדים, אוזניים קטנות כפרפרים, ועיניים גדולות שאישוניהן שחורים. לשתיהן היה שער שחור וחלק. שערה של האם היה אסוף לאחור. בלחייה היתה אדמומית שושנית, רעננה כמחמת צינה. האף הדק, שנחיריו וורודים ושקופים, שיווה לפניה ארשת של מרץ וצעירות. לאחר ששפתה סיר על כירת הגז, נטלה דלי מלא ביצים והחלה מקנחת כל ביצה וביצה במטלית ומעבירתן אל לוח שקערוריות. הילדה היתה מעתיקה מן הספר אל המחברת כשהיא עוצרת מפעם לפעם בעפרונה ותוהה עלי.
הגד את האמת, שחה האשה, לא לגלגו עליו בצבא, על ריבקין? אבל האמת.
הו, לא, אהבו אותו מאד.
פחדן איננו, זה נכון, אמרה בקנחה בזריזות את הביצים, אבל לעמוד דום, נוח, להצדיע, זה אינני מתארת לעצמי. פשוט לא מתקשר עם ריבקין. הלא אף פעם לא צחצח אפילו את נעליו, וכשאני אומרת לו…
שכחת, אמא, שאבא היה כבר בשלוש מלחמות, אמרה הילדה מבלי לשאת עין ממחברתה.
ודי היה לו בזה. מי ביקש ממנו שוב להתגייס? פוחד שיעשו את ההיסטוריה בלעדיו. כשהיה הבן בבית, היה על מי לסמוך, אבל עכשיו… נו, מילא, העיקר שהכל עבר בשלום. גם היה קצר הרבה ממה שחשבנו. בימים הראשונים… נו, לא נדבר על זה. הייתי בטוחה שזה כבר הסוף. ממש כך. ריבקין אופטימי ממני. הביאי, ילדה, עוד לוחית אחת בשביל הביצים. מה שלום הפצע שלך?
או, רק סרטת קלה בכתף.
שכבת בבית־חולים, לא?
שלושה ימים בלבד. הכל בסדר עכשיו.
ובסופו של דבר התברר שהיו אלה חיילים שלנו. אתה רואה מה היא מלחמה? יכול אדם להרוג את אחיו ולא ידע אפילו שאחיו היה זה. ואילו באמת קרה אסון? זוועה.
אלמלא ריבקין… אמרתי.
רעד עובר בי כשאני רואה לפני את המחזה הזה. כל כך בקלות יורים אצלנו. משחקים בחיים. הלא כל אדם הוא עולם מלא…
הילדה קרבה אלי ובשתי ידיה החזיקה תרמיל פגז ששימש עתה כאגרטל לסתווניות לבנות. בראש מושפל עמדה, כאילו הגישה לי אותו במתנה. חייכתי אליה ונענעתי בראשי. יפה מאד, אמרתי.
מזכרת מן המלחמה, אמרה יהודית, אבל אינני אוהבת אותה. הביאי, דינה, את הצדף שהביא אבא.
הילדה הלכה וחזרה כשצדף־שבלול גדול, סידני, בידה. אפרכסתו היתה שטוחה ומחוספסת, כאילו נטבעו בה עקבות אדוות־גלים. אפשר לשמוע את הים, אמרה, והצמידה את הצדף אל אוזני.
כן, אמרתי, שומעים.
שמעתי המייה עמוקה, רחוקה, כבאותה שעה כשהיו השבויים רובצים על החול וידיהם כפותות לאחור.
רק שיניחו לנו, אמרה יהודית. לכי, דינה, אמרי לאבא שיזדרז, כי אורח בא.
אך מיד חזרה בה ואמרה: חכי, מוטב שניגש אליו שנינו, ודאי לא יגמור כל כך מהר.
יצאנו אל החצר ואל האויר הלח. מדריכת אבן חלקלקה מבוץ הובילה אל הרפת. חום וריח זבל וחציר טפחו בפני בהיכנסנו.
ריבקין, אורח בא אליך! קראה יהודית.
ראשו של ריבקין נפשל אלינו מאחורי זנבה של פרה, ובעודו יושב על השרפרף ומושך בזריזות בפטמות העטין, קרא:
הה, אתה! אם כן באת בכל־זאת! בוא ואראה אותך!
ואל תשהה אותו הרבה, כי הוא רעב בודאי, קראה יהודית ומיהרה לצאת.
עברתי במסדרון שבין שתי שורות הפרות, שעמדו בעכוזיהן כלפי פנים, והגעתי אל ריבקין.
ובכן? חי? בריא? כל העצמות במקומן? נשא ראשו אלי.
זרמי החלב החדים ניתזו בשקיקוּת לתוך הקצף התוסס שבדלי שבין ברכיו. אור כתום, כהה, ירד במלוכסן מן התקרה, ורוּבּה של הרפת היה שרוי בצללי גופותיהן הגדולים של הפרות הסמוכות זו לזו. היזהר שלא תקבל צליפה מן הזנב, אמר ריבקין, בוא, עמוד בצד זה. לחלוב ודאי אינך יודע.
ידעתי פעם, אמרתי.
אם כן לא קשה יהיה לך להיזכר, אמר. אחר הוסיף: כפי שאתה רואה, אני מפגר. לרוב האכרים יש כבר מכונות־חליבה חשמליות. אני עוד חולב בידיים. אבל גם זה יהיה. גם זה.
שאלתיו על מחירי החלב, הביצים, הירקות, וריבקין שפך כעסו על הממשלה, שמפנקת את המתווכים ומקפחת את החקלאים. מחירי המכונות, האספקה וההובלה עולים ומחירי התוצרת נשארים בעינם. המשווקים, החנוונים והמחלקים רודים את השמנת, ומה נותר ביד האכר העמל מבוקר עד לילה?
הפרות נשפו הבל בנחיריהן הרחבים על פני הבלילים שבאבוסים וליחכו סובין מבעד לשחת הריחנית. מפעם לפעם נשמע שקשוק קולרים ושרשרות, וקול טפיחות הפֶרש הנרבץ אל רצפת הבטון ומתיז ניצוצות על סביבו.
ריבקין סחט נתזים אחרונים מפטמות העטין, המיש את הפרה מלפניו, קם עם השרפרף החגור לעכוזו, ועם דלי החלב עבר אל ירכתי הרפת ושפכו לתוך הכד, שנתמלא עד גדותיו.
תסע אתי למחלבה? שאל.
ברצון, אמרתי.
סייעתי לו להעמיס את שלושת הכדים על גבי עגלת־המשטח שבחצר, אחר לרתום אליה את הפרידה. באוחזי בשתי קרנות הסימלון הלח, להרכיבו על המפרקת, חשתי את הבל נשיפתה של הבהמה בפני, כמו בימים משכבר. אבזמתי את הרצועות ואת החבקים וקשרתי את המוסרות אל קרסי הפלס.
בכל זאת, משהו אתה יודע, אמר ריבקין.
חישוקים של בוץ נכרכו סביב הגלגלים, ואחר, בעלותנו על הכביש, נשלו מעט־מעט, והעגלה רצה לדרכה בחשיכה כשקרקוּד הכדים מצטלצל ברחוב הכפר.
ליד רציף המחלבה עמדו כבר כמה עגלות ואכרים היו מעבירים בתנופה את כדיהם אל פנים לשער. ריבקין קרא בשמותיהם והם קראו בשמו, והחליפו דברים בעניין זריעת אספסת ושתילי כרוב. תנועותיהם הנמרצות, צעדיהם הרחבים בנוּעם הנה והנה על גבי הרציף המואר בנורת חשמל, קולותיהם העבים – מילאו את האויר הצונן בפעלתנות עליזה, מחממת. מרחוק נשמע קול אֵם קוראת לילדתה לבוא הביתה כי השעה מאוחרת. רחוק יותר, בקצה הכפר, נשמעה נביחת כלב עקשנית.
בחוזרנו הביתה היה כבר השולחן ערוך לארוחת־הערב, ובשבתנו אליו, ארבעתנו, היה אור רב ממלא את עיני, שזרח מן השעוונית המבריקה, מן השמנת שבצלחות, מצנצנות הלבּן, מעיניהן הצהובות של הביציות, מפניה של הילדה שלא חדלה מתהות עלי. ריבקין חזר וסיפר קורות אותו לילה בו נפלתי פצוע לרגליו, ויהודית התפללה על השלום.
בשכבי במיטה הצרה, בחדר הילדים, מכוסה שמיכת צמר־גפן עבה, שמעתי עוד שעה ארוכה את חריקת צעדיו הכבדים של ריבקין, צלצול הצלחות בכיור המטבח, נקישת כלי מתכת, דליים או פחים, מַשקם של זרעים נשפכים משׂק אל שׂק, לחישות קצרות. אחר נשמע רק קול נשימתה השקטה של הילדה מן המיטה הסמוכה, נשימה רכה כפלומתו של אפרוח.
נזכרתי בדברים שאמרה לי אשתי לפני צאתי מן הבית: סע, אם חש אתה הכרח בזה. ברור לי, על כל פנים, שכך אי אפשר להמשיך עוד. שנינו הולכים ומסתבכים. כשאדם אינו מרוצה מעצמו, גם אחרים אינם מרוצים ממנו. אם תראה שאתה מאושר שם, אבוא אחריך. הרי אתה יודע כמה אני תלויה בך.
כן, כך אי־אפשר להמשיך עוד, חזרתי ואמרתי לעצמי, והתהפכתי על משכבי כמו להחלץ מתוך פקעת סבוכה סביב לגופי. הפקעת היתה פקעת של ספרוֹת. מאות ספרות סובבות במעגלים שלובים זה בזה. החשבונות! החשבונות! ניהול תמידי של חשבונות שאין להם סיכום ופתרון. חוטים־חוטים שאין להם קצה וככל שאתה משתדל להתיר אותם אתה מסתבך והולך בתוכם.
החוטים היו לקורים של שנה, ורק נשימתה השקטה של הילדה ריחפה בחדר.
כשהעירני ריבקין, בקעו כבר קוים חיווריינים של אור בוקר מסידקי התריסים. נעלתי מגפיים לרגלי ולבשתי מעיל צבאי ישן.
בחוץ נשבה רוח קרה שהשירה עלינו מפעם לפעם משבים של טיפות־גשם, כמו מענפי־עץ מנוערים. השמיים היו דלוחים, כתם על גבי כתם, וגייסות של עננים נסעו מזרחה וכיסו כל צוהר של תכלת. נטלנו עמנו פטיש כבד וכלונסאות מן הסככה ויצאנו אל השדה שהשתרע אל רחוק, מאחורי הרפת, מאחורי ערימת הזבל המרובעת, הספוגה מים, מאחורי ריחו החריף, הנישב ברוח, של בור־השתן, מאחורי ריחו החמוץ של אסם השחת. משני צידי השביל היו עשבים דשנים, חרציות, כפות־אווז, קיפודנים, סרפדים, פאה שלא נהפכה בחריש. אחר־כך באו חלקת עגבניות קטנה, מודלה על חוטים רפויים, גשורים אל סמוכות כפופות ליפול, מלבני תלתן כסוח עד קרסוליו, מרובב בפיות גבעוליו, שדה רגבים ממוסמסים, מצמיחים כישות־דשא צעיר בשיפועיהם, ולפני שדה־הבוּר הירוק, הנמשך עד האופק, מטע נשירים בעירומם.
הנחנו את הכלונסאות בערימה אחת, אחר נטלנו שניים מהם, וליד יתד הגבול נעצרנו. החזקתי בכלונס בשתי ידי וריבקין החל לדפוק הפטיש בראשו. העפר היה לח והעמוד שקע לתוכו זרת־זרת, עם כל מכה, ונרעד בין כפות ידי. הרוח שעופפה משדה־הבוּר זרתה עלינו טיפות גדולות, דלילות, והביאה עמה ריח עשב־בר רענן. לכל מלוא־העין מסביב נתכהו השדות מתחת לעננים המתעבים. הדקתי את מעילי לצוארי ואחזתי היטב בעמוד שנתייצב בקרקע. רגלי כמו צמחו מתוך הבוץ.
החזק היטב! אמר ריבקין, חזק!
כן, אמרתי, אתה יכול להכות.
חשתי איך לשד האדמה עולה על גופי ואיך נשימתי נמזגת עם רוח הסתיו הרעננה. באותה שעה לא הייתי יודע אם אני אוחז בכלונס לבל ימוֹט, או הוא מחזיק בי. – – –
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.