נספח ל“הנפילה”
דממה לוהטת היתה תלוייה מעל לרחוב החול הארוך. אבי ואמי ישנו שנת שבת אחר־הצהריים, בתוך הצריף המחומם. מן העבר השני, בתוך הבית השפוף, הצהוב, המוקף עצי ג’יקורנדות גבוהים שעלעלים קטנים טפטפו מהם אל עפר החצר הכבוש, ישנו אדון פלדמן ושני בניו המגודלים. יכולתי לראותם, שכובים על גבי דרגשי העץ, מאחורי כלונסאות המרפסת הירוקים, את האב בעל הזקן הסבוך שצרעות קננו בזקנו וזיפים ארוכים כרגלי זבובים בצבצו מנחיריו, ואת הבנים, ארוכי הגפיים השעירים, גדולים כחוטבי־עצים. כל עשרת בתי המושבה, המרוחקים עד קצה רחוב החול העמוק, היו שקועים בתרדמה. נשמע רק זמזום זבובים מעופפים באויר מככרות הזבל המיובש שבחצר.
עמדתי ברגלי היחפות על אבן־המדרגה המחוספסת, הזיזנית, רק מכנסיים לבשרי וכובע מכותם לראשי, ובצמצמי עיני אל גג הצריף בית־הכנסת הריק, חלפה בי מחשבה שזו השעה לבצע את המזימה. שחורה, רחופת־ליליות, נפערה בתוך לבי עליית־הגג המסתורית.
מאחורי בקתת הרוסי, המוקפת גדר־נצרים, מאחורי מקשת הדלעת שלו, מאחורי שטח החילף, עמד עץ הדוֹם, זה הירוק ומריר וחרצני, וזה הצהוב־מתקתק־מתמרס שבקצות הזלזלים הקוצניים הגבוהים, לא ידע עליו דבר. מצחיק היה איך לא ידעו. הם דרכו עליו רוץ־ושוב ברגליהם היחפות בלקטם את גולות־הפרי הזעירות, המתולעות, התווּ עליו חריצים ארוכים בענפים היבישים שבידיהם – ולא ידעו. בתוך העפר היה טמון, שלושה צעדים מן הגזע המסוקס, שמור לשעתו.
החול היה כה לוהט עד כי היה עלי לקפץ משלולית־צל לשלולית־צל שבצידי העשבים והשיחים ולהצן קמעה את רגלי בהן, כשאני מרכיב כף־רגל אחת על גב השנייה, מתנודד על גבעולי, אחר ממשיך לרוץ, כטובל באש. לאורך גדר־הנצרים היתה אַמַת החול רכה ורגועה. כלב הרוסים יצא ממלונתו, פתח בנביחה, אך הכירני ונשתתק. בעליו ישנו את שנתם בתוך הבקתה פרועת־המצעים. תרנגולות אדומות־נוצה התעפרו בחצר ושיפכי עפר נזדרקו מבעד למניפות כנפיהן. בראש השובך נמנמו יונים בצידוד ראש. מחרוזות של פלפלים אדומים ושל בצלים היו תלויות מכלונס לכלונס. שורות־שורות של חצילי־קיץ, רחבי עלים מפורצים, סוככו על עשב רענן ממים. אחר הבליחו לעיני הדלעות הגדולות, תפוחות־הבטן, עבות־הצוואר, הכתומות והזהובות, המבריקות בשמש, אותן דלעות שבהתייבשן, בהתבוקקן, ושדים מהדהדים בחללן, היה זוג הרוסים הזקנים מכין מהם כלים למטבחו. מחט של דרדר צהוב־פרח, מחט זעירה, זהבהבת, ננעצה בעקבי וניתרתי ברגל אחת לשולפה בצפרני. אחר־כך היה שדה החילף החד כסכינים, וגבעולי תפרחתו השיבלית, הרכה־שעירה, שכל מלילותיה נקבצות במשיכה אחת בין אצבע לבוהן.
שלושה צעדים מדרום לגזע השיזף סבוך־הצמרת, היה טמון האוצר. צל רחב וצונן היה שם ורוח רשרשה בבדים הקוצניים. הרמתי ענף אקליפטוס יבש, חלק, גלוף־קליפתו, וחיטטתי בעפר. חפרתי בו ובצפורני עד לח, עד שנתגלה לוח העץ המכסה על המטמון. הכל היה על מקומו. הצבת, הפטיש החלוד, העשוי כולו ברזל יצוק, שני האיזמלים, המוט, המסמרים שאוכלו חלודה. טחוב ומפורר היה השק מתחתם. נשאתי ראשי להשקיף מסביב, לא, לא היה איש לכל היקף העין. מדרום היו מקשאות האבטיחים, דלות ודלילות, נטושות על הגבעות המבותרות ערוצים סחופי־חול. באמצען השוֹמרה, מחופּה עשב יבש, ערירית, רפופת־כרעיים, שמשית, ריקה מאדם. הרחק והלאה משם יריעות אוהלי הבדואים, פרושות שוליים, פרוזות לחמה ולכלבים. אופק רדוד כפח מלובן. ממזרח היו שתי חבורות של עצי אקליפטוסים, שרויות בשיחה מרושרשת, חבורה חבורה לעצמה, עגילים ונזמים פזורים לרגליהם. מצפון וממערב היו הבתים המבודדים, שקועים בשנת־עצלתיים, שחוחים תחת ענפי אילנות לאים. דממה יקודה.
תחבתי את הצבת לכיסי האחד ואת האיזמל והפטיש לשני (גנובי־יום, מתוך תעלה הפוכה, סבוכת תייל וגרוטאות, על גבול המקשאות, במקום שהיתה לפנים־אי־פעם, חפירת־חזית של התורכים), וחזרתי סתמתי את השוחה ברגלי. הידקתי את העפר, ששקע תחתי, טשטשתי את עקבותי בקצה־הענף, ופיזרתי עלים יבשים וגולות־דום מצומקות. שוב לא יֵדעוּ דבר על המטמון.
כבד־מכנסיים, פוזל לעברים, פניתי לעבר צריף בית־הכנסת. כפות רגלי צרבו מן החול הלוהט ורק איי הארכובית שדילגתי על פניהם, רוץ ונוח קמעה, ריגעו אותן לרגעים.
כחתול פסעתי בחצר לבל אעיר את הורי. האור חרך את עפעפי. חצים של שמש נורו בגבי החשוף. מאחורי צריף־מגורי, בתוך שורת קוצים יבשים, מאובקים, מוטל היה, כענק פגור, הסולם, אכול חורב, סדוק, רפוף שלבים תלויים בנס מסמרים חלודים וערופים. הקוצים רשרשו בגחני אליו ואבק לבן נתעורר מהם כיתושים מריבצם, ועלה אל עיני. הרמתי את הענק על רגליו והוא גנח. נשאתיו על כתפי, כבד מאד, מסורבל, חורץ בבשר, מטה את גופי על צידו, דרך החצר, אל צריף בית־הכנסת. לא, איש לא היה מסביב. דממת חול־חם ושנת שבת עמוקה. הצבתי את רגליו החיגרות על החול, הקמתיו, תמוֹך בידי ובמצחי, עד שנסמך ראשו אל פתח עליית־הגג הנעולה.
מה יש שם, בעלייה? שאלתי את אבי.
לא כלום. ריקה. ענה והחזיר לי כתף.
עכברים, צחקה אמי.
לא הוספתי לשאול. ידעתי שרוצים להעלים ממני, כמו שהעלימו ממני שאינם מאמינים באלהים. כשרצתה אמי להדליק אש בשבת, לחשה לאבי שיוציאני אל החצר כדי שלא אראה. שמתי עצמי שאיני מבין, אך שמרתי בלבי. אחר־כך בכיתי מאחורי הצריף. ידעתי שיבואו על עונשם. עשר ועשרים פעם ביום הייתי נושא עיני אל עליית־הגג רחושת־הסודות.
בבוקר, בעודי שוכב על מיטתי, מלופף צמר־חלומות רך, היה גולש אלי, כלוליין על חבל, טווס הזהב מ“סיפרנו”, יורד על גבי קרן־הפז רסוסת האבק הזוהר, שחדרה מבעד סדק לוחות־העץ הרווחים וגהרה על רצפת החימר של הצריף. מתדמור בא ולתדמור נעלם בכבות הקרן. אחר־כך נשמע לחן המתפללים מן הצריף שמעבר לחצר וראיתי את השכווי ירוק־הנוצה, המבחין בין יום ובין לילה, מעופף ועולה אל עליית־הגג. קולות התפילה היו מהבהבים כנרות, מתלקחים ודועכים, קמים ויושבים, ובאחת־פתאום נעשים רחש כרחש החורשה שעברה בה רוח, ובאחת־פתאום נתקפלו כל הכנפיים, כאילו ערב ירד, ערב שותק שרק החול מלחש בו. אז קם הייתי חרש, ויחף־רגל יוצא מפתח הצריף, עובר את החצר שטופת־השמש ונכנס אל אפלולית בית־הכנסת, נוטל לי סידור ממורטט, צהוב דפים, ומתיישב על הספסל, בתוך ריח הטליתות והטבק הנודף מן הזקנים הסבוכים. העורבים של האותיות הגדולות והדרורים של האותיות הזעירות היו מעופפים אל עליית־הגג. לפתע היו הכל קמים, ובעומדי בין רגלי הענקים, המתנועעים כיער, היו אוזני דרוכות לקלוט את הנעשה שם למעלה, מעל לתקרת־העץ האטומה. קול גרידה שמעתי לעתים, כשריטת צפרניים חרוצה, ולעתים כהמיית יונים משובך, או ציוץ דק כבהיפצע לוחות־עץ. לא עכברים. העלייה היתה נפערת לעיני, שחורת־לוע, ואוצר התפילות מכורבל בתוכה בתוך צרורות בלים.
ג’ין – אמר פעם הערבי רחב־המותניים־והאיזור, חרוש־הקמטים, בעל המאזניים הארוכים ומשקלות־האבן, שהיה בא בוקר־בוקר עם חמורו למכור דוּרה משׂקיו. ושם אצבעו על פיו.
ג’ינננ – נתרעד מיתר־ברזל בתוך העלייה והדהד שם עד להרעיד את הקרשים.
בשעת מעריב, כשהנרות זלגו חלב וריחם מלא את הצריף וצללים שוטטו על הקירות עם לחש־התפילה היגע, המתנער בפתאום, עד להבהיל, עם יתגדל ויתקדש מארבע הפינות בבת־אחת, וחוזר ושוקע כאש־קרבן מלחשת על אפר, נתמלאה העלייה עשן, והצללים רבצו שם דומם, צנופים ואורבים מן הפינות, כילדים במשחק־המחבואים בחורשה, בחושך, – כל הלילה הארוך, בהיות בית־הכנסת ריק ושמום־אפילה וברחוב התחבאה הדממה בשקערוריות החול הצונן.
כשנפרשו הטליתות הצהובות כמוּטות כנפיים בברכת־הכוהנים, וקולות חרוכים ונוראים השביעו השבעות שנפלו כאבנים לרגליהם, התגנבתי מתחתן לראות את האימה הנחנקת שם עם “יחוּנכּה”, ורמסתי ברגלי את הקולות לבל יעופפו למעלה.
עד שיום אחד הובאה גופתו של הקצב שנפל מעל הכרכרה בדרכו למושבה הסמוכה, והיא היתה גדולה ונפוחה וצהובה כשהוטלה על הדרגש לפני פתח הצריף, וריח מוזר נדף ממנה, ריח מתקתק, שנשמתיו עמוק אל קרבי כי העביר בי תענוג ראוי להישמר עד קץ־הימים. אז עלה השַמָש למעלה, אל עליית־הגג, ובפעם הראשונה ראיתיה נפתחת, והוא הטיל לשם צרור כלשהו, לא ידעתי מה בו, אולי הוא הצרור של תנצבה מבית־הקברות, צרור נשמתו של הקצב הגדול שנפח את רוחו. מזימה ניצתה בעיני החדות. כן, אפשר לעלות בסולם. באחד הימים, כשאיש לא יהיה מסביב. הסתכלתי על סביבי אם ראה מישהו את המזימה. איש לא השגיח בי.
ברגלי היחפות, הצרובות מן החול הלוהט, טיפסתי ועליתי על הסולם החיגר, שרגלו האחת היתה קצרה מן השנייה וצלעותיו נתלכסנו. שלב אחד, רקוב־קצה, נשמט מאחיזת מסמרו החלוד ורגלי ריחפה ברווח הגדול. זעה שטפה את גבי וכיסַי כבדו מאד. אחזתי בחוזקה בידות הסולם הדוקרניות ונתרוממתי למעלה. עתה הייתי עומד גבוה, יכול להשקיף על כל העולם: רחוב החול־העמוק, הבתים המבודדים העומדים חבוקי־דממה תחת צל־צהריים דל, חלקות־השדה החרושות תלמים חריבים, מתבקעים, המקשאות הדהויות, חורשת האקליפטוסים המרובעת והשטיח הרשרשני שבתוכה, מגדל־המים העבה בראש הגבעה, נאות־הירק של הפרדסים המצוללים בבקעה, שטחי הבור והחילף, חפירת התורכים. גבוה הייתי כשובך היונים שבחצר הרוסי המאוכלסת. יכולתי לדבר עמה מרחוק כמגדל אל מגדל.
המנעול היה גדול וכבד וחלוד. הוצאתי את הצבת מכיסי, כשאני מתחזק בסולם בידי השנייה, מצמיד גופי אל קיר הצריף המחוספס, לצבוט בה את הציר. הציר היה עיקש, דבוק היטב אל קרשו, וככל שלחצתי את הצבת, עד כי נשכה את העץ בשפתיה החדות, לא נתרווח מקום לתפיסתה. החזרתי אותה לכיסי האחד ומכיסי השני שלפתי את האיזמל. תחבתיו בין הציר ובין הלוח ונענעתיו הנה והנה לפשׂק ביניהם. קול חריקה הרעיד את לבי. הציר נתרופף מרתוקתו. עוד נענועים אחדים ואף הברגים נצטווחו מתוך העץ היבש. ציפור צווחה בתוכי. מעט־מעט נתחלצו הברגים עד שבצבצו ראשיהם החוצה. הוצאתי את הצבת. נאחזתי היטב בסולם המתנודד. הצבת תפסה בברגים וסובבתם. אחד אחד נחלצו כל השלושה, נשרו וטבעו בתוך החול שמתחת.
עכשיו יפרצו כל הסודות אל מולי ויפילוני ארצה. לילית מאובקת־כנפיים תטפח על פני, תעוף את אוהלי הבידואים השחורים. התפילות תפרחנה מצרורותיהן ותדאינה אל ענפי העץ הסמוך. בבהלה יתעוררו כל הישנים בבתים וקץ לצהריים.
דלת העלייה צפצפה על צירה וריח עיפוש הכה בפני. אפילה היתה בפנים ורק עיגול־אור קטן נזדהר על רצפת־העץ וקרן אבק מופז היתה מתוחה בינו לבין רעף בקוע. עיני נתרחבו כעיני אוח בחדור ראשי פנימה. קורי עכביש סמיכים היו משוכים כשובלי־משי בין קורה לקורה, תלויים פה־ושם כחבלים ממורטטים, ומאחוריהם, בירכתיים – אל תירא. אל תירא מפחד פתאום. משכתי עצמי מן הסולם ומעלה וברכי שייפו את הלוחות המאובקים. אל תירא. סגרתי אחרי את דלתות האשנב והמנעול התנודד על צירו השמוט.
עינו הפצועה של אדון פלדמן ניבטה אלי מאפילת הירכתיים. פעם הכה במעדר על פגז תורכי עתיק, שחור, שהיה מוטל בחצרו, ואש פרצה פתאום, וצעקה פעורה, ריקה, רצה כשד מקצה רחוב החול עד קצהו. מאז היה חור אדום כפצע טרי רושף מתוך עינו. אחר כבתה העין והיה רק צרור בלויים של לחשים ששתקו. אולי הלחשים של תפילת־הערב לפני שעוזבים אחרונים את הצריף ופורשים איש איש גלמודים לבתיהם. או פיח הנרות העולה אל התקרה. יכולתי לתפוס את קרן הפז הארוכה ולהחזיק בה כבחנית.
זחלתי על ארבעותי וקרן־הפז נקרעה ואלפי רסיסי האבק המזדהרים נתבחשו כמטורפים. ארג־עכביש צנח על כתפי וחוטים מדובללים נכרכו על זרועותי. עכבר עבר במרוצה כצמרמורת לאורך הגב. ריח עבש, מתקתק, כריח שק טחוב, מתפורר, טמון בעפר, עלה מזוית הרצפה שבין שיפועי הגג.
שלחתי ידי אל חשרת־הסודות. גבב של ספרים. ספרים בלויים, ממורטטים, כסוסי דפים, מרופטי כריכות, וצרורות־בד ביניהם. אבי לא ידע! נשמתי עמוק את הריח. ריח ישן. חֵלֶב. טבק־זקנים. קטורת קרבן־מנחה של מוצאי־שבתות, כשהחום שוקע ואֵד צונן מתפרשׂ על החול. בלילה רובצות פה התפילות עם הנשמות המופקדות בערב ומוחזרות בבוקר.
גחנתי על הערימה למצוא את צרור נשמתו של הקצב הגדול, שהשמש הטילה הנה. קפאתי על רבצי. קול קרא בשמי. היה זה קול אמי. היא קראה פעמיים ושלוש, ואחר יצא גם אבי אל החצר וקרא אף הוא. נתכווצתי כצל בצהריים. שמעתי את נשימתי בתוכי וחשתי את הזעה הזוחלת על גבי. אחר אמרה אמי, בוא נלך כבר. וצעדי שניהם התרחקו אל הרחוב.
ישבתי על ברכי וזרועותי על הספרים. אם אשב כך עד הערב, אראה איך התפילות עולות אלי. אשמע קול צלול, רם, ברכו את אדוני המבורך, ומיד לכך, כשטף מים להטביע, ברוך־אדוני־המבורך־לעולם־ועד, ומיד לכך אוושת־הענפים החרישית הממלאה את כל הצריף. בדממה, אהיה אפוף מיסתורים מתוקים, כמו מתחת לשמיכה בלילה, כשכל רחש בחוץ מספר סיפורים. איש לא יפריע. מנוחה שלמה ללא פחד. לבד.
או יהיה זה מחבוא־הסתרים הקבוע שלי. כשרועה־הפרות השוטה, אדום־הפנים, יפער את פיו צהוב־השיניים וינהם לעומתי, עד כי לשון מהבהבת של זיקית תקפוץ אלי מתוכו – אטפס כחתול אל העלייה ואסגור את דלתה בעדי. כשהערבי רחב־המותניים ורחב־הקמטים ירביץ את חמורו בצל ויקחני, באין־רואים, אל מאחורי הצריף להראות לי את מבוּשיו. כשויינברג החנווני ירדוף אחרי במקלו. כשציפורה היפה, ששׂער אפל, סמיך, מייער את בתי־שחייה, תרמוז לי באצבע לבוא ולא אדע למה. כשאמי תתעלף ואחשוב כי מתה. כשיגיח הדבּע כחול־העיניים מן החורשה שמעבר למקשה.
טפיפת צעדים בחול נשמעה מלמטה ואחריה קולות ילדים קוראים זה לזה, קרבים והולכים. כדור קטן טפח על קרקע החצר ופתאום הכה מכה נבובה על קיר הצריף עד כי נחרדו הצללים מזויות הגג. ארבתי כעכבר בחורו. מלכודת. חמה ככבשן. צעדים קטנים רצו הנה והנה ופעימות לבי רצו אחריהם. יגלו את הסולם. את המנעול השמוט. יקראו לאבי. אעמוד במשפט. ארצה לברוח ולהסתתר בעליית־הגג כדי שלא אצטרך לענות.
זחלתי חזרה וניפצתי שוב את קרן־האבק, שהיתה עתה ארוכה ולוכסנית מאד, וקינחתי את הרצפה בידי ובברכי ואספתי את כל קורי־העכביש בגבי. פשקתי סדק בפתח והצצתי החוצה. איש לא נראה. הילדים היו מעברו השני של הצריף. יום גדול פרץ לעיני משנפתחה הדלת על צירה. הפשלתי רגל אחת החוצה, אל בלימה, אל שלב דוקרני, מתרועע, אחר, רגל שנייה, בטוחה, ואחזתי בשפת הרצפה המאובקת. גבוה הייתי, גלוי לשמיים, לאור, לחוצות החול.
ופתאום זה בא, כחץ בגב. קול צהל את שמי והקפיאני על עומדי, ומיד טפיפות־רגליים אצות מכל עבר וראי האור התנפץ לרסיסים. פחד לפת את גופי כנחש, עם הקריאות הנזרקות אלי מלמטה כברד אבני חצץ: גנב! גנב! ברגע של חשיכה סאן לרגלי המון פרוע, קורא־נקם.
הסולם התנודד. שמונה ילדים טלטלו את רגליו הרעועות וצעקתם כידדה את גבי, רד, גנב! רד, גנב! ברכי רעדו עם רעידות הסולם המתרתע וניתק ממשענו. אבק נחרד מקרשי העלייה. צללים נתפרקו מצרורותיהם.
קפצתי למטה ואכלתי חול. בן־רגע היה ההמון על גבי, להקת־כלבים נושכת, מורטת, לופתת צואר להחניק. הכובע! הכובע!
ומשננערתי מעליהם, כבר לא היה הכובע. נחיל הצרעות זמזם מסביבי, עקוץ ועוף, עקוץ ורדוף. כולם היו אחרי. נסוגותי דרך כל החצר עד פתח צריף־מגורי. נלחצתי פנימה, נהדף, והגפתי את הדלת מאחרי. אבן היכתה על התריס הסגור וצהלה ליוותה את הדה.
חשכת־צהריים היתה בצריף החם, מסורגת קוי אבק־מופז. עמדתי כלוא בין הסורגים, גלוי־ראש וצרוב־גב ונשכתי את שפתי. דמעות בערו בעיני. הצריף היה ריק מצללים. עליית־הגג נשארה פרוצה וכל הסודות פרחו ממנה אל גבעות החול.
נספח ל “האקדח”
ביקור שלושת הרעים בביתי, בהיותי לבדי והאקדח עמי, העלה על לבי את ביקור שלושת רעי איוב, אשר נועדו יחד לבוא לנוד לו ולנחמו בהיותו יושב בתוך האפר; כי הלא משהו מרושע היה בביקור זה, מעת שפתחו את פיהם לדבר, בעוד בשרו עליו כואב ונפשו עליו אבלה, והם מכבירים מלים מלים מלים, וככל שמוסיפים לדבר כן מתנמכים והולכים מפני איוב ואסונו, עד כי דומה שהם המתפלשים באפר והוא עצמו עולה ומתרומם מתוכו וניצב גדול וכביר־כוח בכאבו, מול אלהים לבדו. ואכן חרה אף אלהים בהם כי לא דיברו נכונה בעבדו איוב, והוא, שכיחשו בו כל ימי שבתו באפר, היה עליו להתפלל בעדם בקומו ממנו, לבלתי עשות בהם נבלה. אלהים, המדבר מן הסערה, אינו זקוק לצדקנים שיגנו עליו, כי לא לפניו חנף יבוא. הוא מסלקם מעל פניו כסלק סרסורים מתרפסים ומתייצב פנים אל פנים מול איש ריבו.
אולם, היכול אדם השרוי בסבל לצפות לנחמה מרעים? או להבנה מאהובי־נפשו? הבנה כזאת, להבדיל מרחמים, דורשת הזדהות שלמה עם הסובל; והזדהות שלמה היא כמעט בלתי־אפשרית, שכן חוויית הכאב נמחית מיד לאחר העלם הכאב ורק זכרון חיוור נשאר ממנה, המחוויר והולך ככל שמתרחקים ממנו בזמן, וגם אותו זכרון עצמו, משמר יותר את התגובה על הכאב מאשר את הכאב עצמו. גם אם ינסה אדם במאמץ רב לזכור איך חש ברגע שנפל גוף כבד מאד על אצבעו, לפני זמן רב, לא יוכל. הוא יזכור יותר את רחמיו על עצמו באותו רגע, על כן מסוגל הוא לרחם על רעהו בראותו כי קרהו מקרה דומה; כן שוכחת אשה את צירי לידתה ואפילו היא אֵם לעשרה; לא כל־שכן אדם שמעולם לא ידע כאב כרעהו, שפעולת השיחזור נמנעת ממנו לחלוטין. לא זו בלבד, אלא שצריך אדם להיות ענו־רוח במידה בלתי־מצוייה כדי שיתגבר על אותה הרגשת עליונות, שנולדת בלבו בעל־כרחו למראה הסובל. הבינוניים (כמו שלושת רעיו של איוב, למשל), המדוכאים, חשים אז לפתע שקומתם גבוהה כמה טפחים, ביודעם את היתרון שיש להם על הסובל, יתרון שזכו בו מן ההפקר, ללא שום מאמץ מצידם, והמקנה להם הרגשת־ערך חדשה. יתרון חכמתו של הסובל על רעיו, או יתרון אצילות־נפשו, אינם יכולים אז להגביהו מעליהם, כי הוא בטל מפאת יתרון גדול יותר שיש להם עליו, כמתנת־טבע בלתי־צפוייה – היותם בריאים שעה שהוא חולה. הרגשת עליונות זו, שיש בה תמיד גם קורטוב של שמחה בלתי־מודעת לאיד, מתעצמת יותר, כאשר כאבו של הסובל אינו כאב גופני אלא כאב נפשי. לא זו בלבד שההזדהות עם כאב כזה היא קשה פי כמה, שכן אין שני כאבים־נפשיים דומים זה לזה ואפילו גורמם הוא אחד, אלא שהוא נחשב גם לחולשה, או תוצאה של חולשה. חולשה אינה זוכה לסליחה, לכבוד, לא כל־שכן שאינה זוכה לאהבה. ההבנה, הנובעת במקרים רבים מן ההרגשה, גם לי יכול לקרות מעין זה מחר, אינה קיימת כאן. הבלתי־סובל אוטם את לבו. מבקש הוא לראות עצמו מחוסן מפני אותה חולשה, ושמח הוא לדעת כי חזק הוא מן הסובל. אין איש יכול לבוא לעזרתו גם אילו רצה. אין לו אח לצרה, מפני שגם מי שנתון בצרה כשלו מתנכר לצרת זולתו, ואין לו כל נחמה בצרת הרבים. העצה הטובה שיכול רֵע ליעץ לאדם כזה היא, שא בשרך בשיניך ודום. הנה כי כן אפשר שזו היתה טעותו הגדולה של איוב, שפתח את פיהו וקילל את יומו, וכך נתן פתחון־פה לדברי־רוח, לנחמת־עמל, שהרי קודם לכן, ישבו אתו שלושת הרעים לארץ, שבעת ימים ושבעת לילות ואין דובר אליו דבר כי גדל הכאב מאד.
איוב צדק מרעיו, אך לא צדק מאלהים. זכות זעקתו של הסובל אינה עומדת למשפט, על כן מוטב היה אילו החרש החרישו רעיו ותהי להם לחכמה. אך אלהים היטיב לדעת ממנו, כי האמונה אינה נבחנת בבטחון התגשמותו של הצדק עלי אדמות.
אלהים לא הירבה פצעיו חינם ולא לעג למַסַת נקיים. איך יכול אדם להיות מאמין גדול ברחוץ הליכיו בחמאה וצור יצוק עמדו פלגי שמן? איך יכול הוא להיות מופת של אמונה – אם לא עבר את מבחן־האש של הכפירה, אם לא ידע את הייסורים הנוראים מכל, של היותו בודד גמור בעולם בהרגשת צדקתו, כשאין עוד אדם אחד המאמין לו, כשאחיו בגדו כמו נחל, כאפיק נחלים יעבורו, וכשאלהים, שהוא מאמין בו, עזבו ואינו מודיע לו מה אשמתו! הן זוהי הרגשת הילד שאמו נוטשתו בפינת הרחוב והוא רואה אותה מתרחקת ממנו ואינה שומעת לבכיו ולתחינותיו שתחזור אליו, והוא פונה בעיניו לרחמי העוברים־והשבים ואף בהם אין איש אחד שועה אליו. הן זוהי האימה הנוראה ביותר של נשפטים בתוך הסוּגר – הידיעה כי אין שומע להם, בדידותם הגמורה, המוחלטת, בהיות חומה אטומה חוצצת ביניהם ובין העולם כולו, בינם ובין הזמן, כשהרוח לא תישא את זעקתם גם אל העתיד, והשופט היושב למולם בעיני ברזל אינו משיב לטענתם. קרא ואנכי אענה, או אדבר והשיבני – מתחנן איוב אל אלהיו, ועוברים ימים רבים ואין הוא שומע קול, והוא מפרפר בכאביו ואינו שומע קול, ומבקש את מותו ואינו שומע קול, וגם כאשר מיליו גוועות כבר על שפתיו מאין כוח, גם כשברוב יאושו הוא מחזיר את נשמתו, חטאתי מה אפעל לך, נוצר האדם, למה שמתני למפגע לך ואהיה עליך למשא, כי עתה לעפר אשכב ושיחררתני ואינני – גם אז אין לו עונה.
אבל המידבּר הזה – הוא מולדת האמונה השלמה. האמונה השלמה אינה נולדת מתוך ההכרה בהתגשמותו של הצדק, אם הצדק שבהנהגת העולם ואם הצדק שבהדרכת האדם. הדרך אל האמונה, כמו גם אל האמת – עוברת בתוך הסבל. חייב אדם להיות לבדו, ללא רע אחד שיצדיק אותו וללא אלהים שיענה לו – כדי שיגיע לאמונה העומדת מעל לתבונה. זוהי בקשת אלהים השנייה, שלאחר ייסורי הכפירה והיאוש. רק כשבורח אדם מפני אלהים אליו – הוא חוזר אליו באמת.
תשובת אדוני מן הסערה, ששמה לאַל את כל התשובות האנושיות על בעיית הסבל או השכר־והעונש, איננה רק האמת היחידה, בעולם שבו המוסר האידיאלי אינו מתגשם ואולי אף אינו עשוי להתגשם – אלא היא גם הנחמה. פירושה הוא שקיומו של העולם – ובכלל זה גם קיומו של האדם – עומד מעבר לטוב ולרע, ואינו מותנה בנצחון הצדק על הרשע. גם הסבל איפוא, אינו בא כעונש, אלא כאחד הגילויים של כוח אלהים, שאינו עומד למשפט מושגיו המוסריים של האדם, שהטבע כלל אינו נוהג על פיהם. זה באשר לאמת. אך חכמת התשובה האלוהית נעלה הרבה יותר מקביעתה של אמת זו. אדוני המדבר מן הסערה לא ענה על אף אחת משאלותיו של איוב, ותשובתו – בדומה לתשובות חכמי־בודהא – היתה כביכול שלא ממין העניין. אבל זו התשובה היחידה לסובל, הפוגשת אותו פנים־אל־פנים לא על מישור ההגיון כי אם על מישור החווייה. כאן נתגלה אלהים בגילוי אחר של כוחו, בלתי־צפוי כלל – לא כבורא, לא כנוהג העולם – וודאי לא כשופט – אלא כאמן. אלהים המעלה את האדם, בכוח השירה, אל מישור החווייה הקוסמית ועל־ידי כך גואל אותו מסבלו. למשמע שירה זו, שאלהים הוא השר אותה ובה־בשעה הוא גם הנושא שלה, למראה נפלאות הטבע, ברגעי הדממה, ברון יחד כוכבי בוקר, ברגעי הסערה, בהיפתח אוצרות שלג ואוצרות ברד ודרך לחזיז קולות, למראה הדשא, אגלי־הטל, פני תהום, הכוכבים, חיות־השדה, היעלים, הראם, הסוס, הבהמות, הלויתן, בתוך ההתפעמות הזאת, עוצרת־הנשימה, מרוממת־הרוח – כאילו נולד איוב מחדש וסבלו נטמע בתוך ההווייה כולה. אלהים, בקסם שירת מעשיו וגבורתו, הוליך את האדם חזרה אל גן־העדן, במקום שלא פרי עץ הדעת טוב ורע הוא טוב למאכל, אלא פרי עץ החיים. כך פתח לפני איוב את שערי האמונה השלמה, הבאה מתוך התמזגות עם הבריאה, והנעלה מן הדעת.
נספח לכמה פרשיות.
אתה לא מאמין, מה? תשים את האוזן על החזה שלי ותרגיש! אמר לי יוסף שמעון בעומדו למולי ברחוב, ידיו על מותניו, מבליט את חזו הרחב, שתלתלי שער שחור, סמיך, בצבצו עליו מבעד לחולצתו הפתוחה, חפותת השרוולים.
גבוה היה ממני ביותר מראש, ענק, פסל־אל, ולא היה עלי להתכופף כדי להגיע בראשי אל חזו. הצמדתי אוזני אל לוח לבו ומיד שמעתי את הפעימה החזקה, הקצובה, כפעימת משאבת־באר בלילה, פם, פם, פם, שהדיה הרעידו את גופי. מבעד לעורו המתוח כתוף יכולתי לחוש את קשיותו הצוננת של לוח הברזל המוצק, כשלט מגן גיבורים.
ובכן? הבהיקו כנגדי שיניו הלבנות בחיוך רחב.
כן, לב ברזל, אמרתי.
לב ברזל חזק! הכה באגרוף על חזו ועיניו השחורות נוצצו. מצח צר היה לו, אף גדול, מתנשא, ושער שחור, מקורזל, כיסה את ראשו הכדורי.
הגד, אמרתי בהתבונני בו משתאה, כשאתה נכנס פעם לבית־מרקחת או לבית־חולים ומרגיש את ריח הסמים, לא נעשה לך חלש בלב?
אף פעם לא! אמר. לא מרגיש כלום!
ואם… ואם אתה רואה ילד קטן בוכה ברחוב, איבד את אמא שלו, או הוא רעב, רע לו, אתה לא מרגיש איזה לחץ, כאילו שחונק אותך בגרון משהו?
טצ־טץ! צייץ בלשונו והניע אצבעו כנגד פניו לאות לאו.
ואם, נאמר, אהובה שלך עוזבת אותך, או פתאום אומרת לך שהיא אוהבת מישהו אחר –
שום דבר! זקף יוסף שמעון את אצבעו וחתם פניו.
ואם אדם קרוב לך, בן־משפחה, או ידיד –
מת? אמר, גם כן לא! ממשיך לחיות כאילו לא קרה כלום.
אתה מבין? אמר, זה הרמטי. מבחוץ לא חודר אליו שום דבר. לכן הוא מחזיק מעמד. אתה נעשה בן־אדם אחר! אתה יכול לחיות מאה שנה ולהיות חזק תמיד!
ו… לאהוב אתה יכול?
לאהוב, כן! אבל לא סובל אף פעם! זהו ההבדל, אתה מבין? נוצצו אלי עיניו הכדוריות בגאווה.
כן, לב ברזל! אמרתי לעצמי, לב ברזל דרוש לך, בן־אדם! לב שיוכל לעמוד בפני כל בשורת־אסון, כל הפתעה מרה, כל פחד־פתאום, ולא יתכווץ ולא יישבר!
איפה משיגים דבר כזה? שאלתי בלב רועד.
אני אסדר לך, אמר בשמחה, ועם כך אחז בזרועי והובילני מהר אל פינת הרחוב.
טקסי! נתכופף יוסף שמעון מעל שפת המדרכה ונענע בידו כלפי מטה.
טקסי נעצר לידינו ושנינו נכנסנו לתוכו.
ובשבתו לצידי, חוסה עלי כאילן אב־גזע, הפליג בשבח הלב שבגופו. עשוי הוא ברזל־פלדה מלוטש, אמר, שאינו מעלה חלודה לעולם. פועל ללא כל הפרעות. אינו זקוק לתיקון או לחידוש. הגוף נעשה חסון. הנשמה – בריאה. אתה לא מתעצבן. לא מתרגז. שמח תמיד. והראש, גם הראש צלול יותר ועובד מצויין.
לאחר דקות מספר ציווה על הנהג לעצור. יצאנו מן המונית, ובאומרו, בוא אחרי, מיהר לעלות במדריגות צרות ושחוקות של בית ישן, שטיח כתליו טחוב ומפורץ, ובקומה השנייה צלצל בפעמון הדלת.
אדון דוידוב! אמל אל הרופא הנמוך והקרח, מחוטט הפנים, שהיה לבוש בחלוק לבן, אני רוצה שתעשה לבן־אדם הזה לב של ברזל. על חשבוני. אני משלם.
אדון דוידוב נשא את זרועו אל כתפי, התבונן בי בחיוך מבעד לעיניו הצרות, חרוכות־הריסים, ואמר: הוא ראוי לזה?
הוא עובד בעירייה והוא ידידי! אמר יוסף שמעון.
ובפנותו לצאת, אחז בחזקה בזרועי ואמר: ואתה אל תפחד. על אחריותי, אתה תרגיש מצויין, כמו שלא הרגשת אף פעם בחייך. אדון דוידוב, קרא אל הרופא, שתעשה עבודה טובה! תזכור שזה חבר שלי!
ויצא.
שכבתי על שולחן־הניתוחים בחדר הקטן, ונורת־חשמל גדולה שהיתה תלוייה מעל לראשי, סנוורה את עיני. עכשיו יבוא קץ, אמרתי בלבי הנלחץ מכאב, לכל אותם ריטוטים קטנים של נדנודי־הספק, לכל אותן התכווצויות־פתאום למשמע בשורות רעות ולמראה מחזות עגומים, לכל אותן התעלפויות־של־רגע, כאילו שוקע דבר־מה בתוכך לתוך ערפל, לכל אותן פעימות מהירות, או השתתקויות־פתע בשעות של צפייה דרוכה, לאותה התחלחלות מחמת פחד… יבוא קץ, יבוא קץ… ספרתי עד 37 וטבעתי בים חלמוני, עמוק.
כשהתעוררתי, שמעתי את הלמות לבי החדש, כספירות של אורלוגין. אל התחבושת שעל חזי צמוד היה מכשיר זעיר כקופסת־גפרורים, ושני חוטי־חשמל נמשכו ממנו אל תרשים תלוי על הקיר. ראיתי איך המחט משרטטת על פני המשבצות את הקו העולה ויורד בקפיצות חדות וקצובות.
הכל בסדר? שאלתי בקול חלוש משנכנס הרופא.
הוא ניגש אל התרשים, הצביע על הקו האדום ואמר: כפי שאתה יכול לראות מעצמך, פעולת המנגנון תקינה.
הוא יצא, ולאחר רגע חזר כשבידו צנצנת גדולה. נשא את הצנצנת כנגד עיני ואמר בפנים מבהיקות־בחטטיהן, כאילו הראה לי אפרוח שזה־עתה יצא מביצתו: הנה!
בתוך הצנצנת, טבול בתוך אלכוהול, היה לבי החי, וורוד, והעורקים הגדומים מבצבצים מתוכו כפסיגים נובטים מתוך הזרע התפוח.
הוא העמיד את הצנצנת על האצטבא, בשורה של צנצנות רבות, שהלבבות שבתוכן נראו כעוּברים במעבדה ביולוגית, הדביק עליה תווית וראיתי את שמי רשום בה.
זה הכל! אמר.
ירדתי מן השולחן ועמדתי על רגלי. אני מודה לך בכל לבי, לחצתי את ידו.
הכל עבר בשלום! אמר אדון דוידוב.
לב ברזל! לב ברזל! חזרתי ושיננתי לעצמי בצעדי ברחוב וכיווצתי את אגרופי לאגרופי ברזל. עם לב כזה יכול אדם לרדת מצולות או לטוס אל הירח ושום רע לא יאונה לו! לרגע נעצרתי בפינת הרחוב, סמכתי עצמי אל הקיר ושמתי ידי על חזי. כן, הלב דפק כתיקונו, בפעימות חזקות, קצובות, כפעימות משאבת־באר בלילה.
היעמוד בכל המסות? שאלתי את עצמי ולרגע נסתחרר ראשי.
עצרתי מונית, נכנסתי לתוכה ואמרתי לנהג, סע אל מחוץ לעיר.
לאן? שאל.
לכל מקום, לכל מקום שאפשר לנסוע בו במהירות עצומה, אמרתי.
המונית הפליגה אל מחוץ לעיר, ובהגיעה אל הכביש הגדול, ההולך־סובב בכל הארץ כולה, אמרתי: סע 180, סע 240, סע מהר ככל שתוכל!
ניהרג, אמר הנהג.
על אחריותי, אמרתי, אני משלם כל נזק!
ובשטוף המונית על פני הכביש הגדול, ומהירותה גוברת מרגע לרגע, עד כי ניטשטשו עיני מן המראות החולפים לאחור הלוך־סבוב בארץ כולה, ויישובים ושדות וחורשות מסתחררים בשיבולות, ואנשים הנעצרים רגע מוכי תדהמה נתלשים לפתע מן האדמה ועפים כמוץ ברוח – לא הסרתי ידי מעל חזי, ואמנם כן: הלב דפק כבתחילה, ללא החסר פעימה, ללא הוסף פעימה, באותו קצב עצמו כבעת שכונן בגופי.
חזור, צעקתי לנהג, להתגבר על הרוח. חזור!
ובהגיענו העירה, במהירות מסחררת, והמונית נעצרה בשריקת גלגלים בפינת הרחוב הסואן, הכיתי על חזי ובגאווה אמרתי לנהג: לב של ברזל!
בלילה, כשהניחה אשתי ראשה על חזי, נבהלה לפתע, ובעיניים פעורות מתמהון שאלה, מדוע הוא הולם כפטישים, הלב. הוא חזק, עניתי, הוא התחזק, הוא יכול לעמוד בכול מעכשיו! דמעות של אושר נוצצו בעיניה באומרי לה זאת.
חזק הייתי. לא ידעתי רגע של עצב או רגע של שמחה. ורק בהיותי לבדי בחשיכה, בחדרי, מילא אותי פחד נורא (או האפשר לקרוא לזה פחד, עם לב של ברזל?). הפעימות הקצובות, החזקות, המכות כקול אורלוגין בדממה, החרישו כל מחשבה בראשי. בעל־כורחי הייתי סופרן, אחת, אחת, אחת, עד בלי סוף, ספירות ריקות בחלל ריק. חש הייתי את כובד הברזל בגופי ואת ראשי ככדור חלוּל. כל זכרון היה נעלם, וכמים בצינורות חלפה באיברי אימת הריקוּת, וגם את האימה הזו קצבו הספירות הבלתי־פוסקות, אחת, אחת, אחת –
עד שבשעת חשיכה כזאת בלילה, בהציצי לרגע בשעוני – היה הפחד לבהלה גדולה. השעון נעצר מלכת. נענעתי את ידי להעירו, מתחתיו, הכיתי עליו, ומחוגיו לא זזו מעומדם. איך? איך פתאום, כשכל השנים פעל כתיקונו וכל מנגנונו שלם? איך? הציף הדם את ראשי.
השכם בבוקר מיהרתי אל השען שבפינת הרחוב, הסרתי את השעון מעל ידי, מסרתיו לו ואמרתי: נעצר מלכת. פתאום. ללא סיבה. בלילה.
השען פתח את מכסהו, הצמיד זכוכית־מגדלת לעין ימינו בכוויצת־חוטם, ולאחר שעיין בקרביו עיין היטב, כשהוא מסובב בשיפוד דק את ברגיו הזעירים, נוגע ואינו נוגע בגלגליו, בקפיצו הרוטט, במחטו שנתרעדה, באופניו הצפים על בלימה, החזירו ואמר: הכל כשורה. אינו צריך שום תיקון.
אבל הוא עומד! קראתי.
בטריק קל סגר השען את המכסה, קרב את השעון לאוזנו, אחר אל אוזני, ואמר: הולך?
הולך, חייכתי, מודה על איוולתי.
אך בשימי את השעון על ידי, וברוכסי את רצועתו, נבהלתי לראות כי שוב עמד מלכת.
עומד! החווירו פני.
שוב נטלו השען מידי, פתחו ובדק את קרביו, החזירו לי ואמר: צר לי. מנגנונו שלם על אופניו.
אבל הוא עומד! צעקתי.
הדבר תלוי בך כנראה, אמר בשלווה.
בי?
כן, בזרימת הדם בוורידי ידך. האם לא נשתנה משהו בדופק ידך באחרונה?
נשתנה, אמרתי. לטובה. הוא תקין יותר מתמיד. קביעות תדירה.
הוא הדבר, אמר השען. כך יקרה כאשר יוצא אדם מגדר מסלולו, והרגליו משתנים. דומה הדבר כאילו הוא עובר לספירה אחרת בחלל. חוקי התנועה משתנים אף הם. רתיעות ועכּבות חלות בסבּוב האופנים, שהם עדינים מאד ושיניהם זעירות מאד והם מכוונים כחוט השׂערה לדיוק ולשילוב מתואם. לפתע הם משנים את מהירותם ואינם נעים עוד בקצב שנועד להם מתחילת בריאתם. זמן־מה הם עוד נמלכים כביכול בדעתם, ומנסים להשתלב זה בזה בקצב החדש. אך כמובן שאין הדבר עולה בידם, כי כוננו על־ידי היוצר לנוע רק בתנאים מסויימים. הם מקרטעים איפוא, מתרתעים, עד שבסופו של דבר המנגנון כולו נעצר. הרי זה כמו שינוי סדרי בראשית. מהפיכה בקוסמוס. כאילו, חס־וחלילה, נפרעים חוקי המשיכה והדחייה שבגלגל המזלות, ואז המערכת כולה נטרפת, כוכבים יוצאים ממסלולם ועפים לכל עבר והבריאה חוזרת לתוהו ובוהו.
ואין תקנה? שאלתי.
הרי רואה אתה, אמר השען, השעון נע כסידרו כשהוא בידי ורק משהוא מגיע אליך הוא נעצר…
רצתי לחפש את יוסף שמעון, ברחובות ההומים, בין אנשים ומכוניות, ליד פתחי בתי־הקפה והמטעמות, עד שמצאתיו ליד תחנת המוניות.
שמע, אמרתי לו מבוהל, קצר־נשימה, דבר נורא קרה לי.
הלב? שאל כשהוא אוחז בכתפי.
לא, לא הלב…
אך המלים קפאו על שפתי.
בוא, בוא אתי, הניח את כף ידו הכבדה על שכמי ושיניו הלבנות הבהיקו בחייכו.
הלכתי אחריו, רץ ומהלך, דרך ארוכה ברחובות, משתחל ביו האנשים הרבים, עוקפם מכאן ומכאן, נפרד ונפגש חליפות, עד שהגענו אל בית מך, מסוייד לבן, מוקף גדר אבן, שבשכונת עבר־השוּק.
מַרינה! הנה ידידי העובד בעירייה! קרא יוסף שמעון אל אשתו בריאת־הזרועות, ששפכה דלי מים על עפר החצר. עשי אוכל!
יחד נכנסנו אל החדר האפלולי, רחוץ רצפת־הבטון, שסורגי ברזל גדרו את חלונותיו, ומרינה פנתה למטבח, ובהתיישבנו, הניח יוסף שמעון את זרועותיו על השולחן הערום ואמר:
איך הלב?
השעון עמד מלכת, אמרתי.
זה הכל? פרץ בצחוק, את שומעת, מרינה? קרא לעבר המטבח, השעון של ידידי לא הולך!
לנו אין שעון, נשמע קולה של מרינה, והכל בסדר תודה לאל!
מה איכפת לך, בן־אדם? קרא יוסף שמעון מול פני.
זה נורא, אמרתי. עשר שנים שרת אותי באמונה, מיהר בשעות שהייתי נחפז מאד ופיגר בשעות הצפייה הארוכות, ועכשיו נעצר. פתאום. בלילה, לעולם.
נורא! נהם יוסף שמעון.
כן, אמרתי, כאילו השמש עומדת דום פתאום. כבר לא יודע איפה אני חי.
אבל הלב – ברזל, מה? היכה באגרוף על חזו.
ברזל… לחשתי.
לא עצוב יותר?
לא.
שמח תמיד?
אבל הזמן! הזמן! קראתי. אני לא מרגיש! אני חי מבחוץ! אני שומע רק את הדפיקות בחושך!
איזה בן־אדם מוזר! נפער פיו כנגדי.
שמע, תפסתי את פרק־ידו וקרבתי פני אל פניו, לא קרה לך שבאת למקום חדש ולא מצאת את רוחות־השמיים? במקום שאמרו לך שם צפון, נדמה לך שדרום, במקום שאמרו לך מזרח, נדמה לך מערב. אין לך מנוחה, נכון? אתה לא יכול לישון. לא יכול לעשות שום דבר! כך אני מרגיש עכשיו. לא יודע מה היה, מה יהיה. ריק. ידי רועדות ממש!
איפה את, מרינה? קרא יוסף שמעון לאחוריו.
כבר! כבר! נתגלגל קולה הצלול בהתקרבה אלינו, עגולת־אברים, עם מגש בידה, ובעוד מבטי נעוץ למולי, העמידה על השולחן צלחות עם כבוּשים ומליחים, צנונים ופלפלים, נתחי צלי בשר מבוצלים ובקבוק עראק.
שבי, מרינה, משך יוסף שמעון ביד אשתו והושיבה לידו על הספסל. האיש הזה – חולה!
חולה? פערה אלי מרינה עיניה השחורות, הגדולות.
חולה! קרא יוסף שמעון ומזג עראק בשלוש כוסיות.
אין לו לב ברזל? נוצצו עיניה של מרינה.
יש! יש! קרא יוסף שמעון בקול, אחר לחש על אוזנה: אבל הראש! הראש!
לחייך! נשא את כוסו, וצלצול צלול של שלוש הכוסיות האיר כברק את החדר.
אכול, הצביעה מרינה על צלחתי, אכול ותרגיש איך הגוף מתחזק!
ובתוך דממת־החדר נשמעו מעתה רק קולות הלעיסה והמציצה, קליחת מלפפונים חמוצים, פצילת בצלים, קסקוס פלפלים חדים וחריפים, פליצת צנונים ולפת, גמיעת העראק הנמזג, ובבוא אל קרבי המשקה, כוסית אחר כוסית, והמאכלים השורפים את המעים, חשתי איך פני מאדימים והולכים, אגלי זעה מבצבצים במצחי ואדים ממלאים את ראשי.
אנחנו נרפא אותו, מרינה, התיז יוסף שמעון לחשוֹ בלצלץ לשונו את נתחי הבשר.
כן, יוסף, בטח! התמוגגה מרינה בעסיסי מטעמיה.
הוא יישאר פה, אצלנו! אמר בנעצו מזלגו בקלח בצל.
כן, יוסף, יש מספיק מקום לכולנו, גמעה מרינה מכוסה.
הוא יהיה בן־אדם חדש! הצר את עיניו יוסף שמעון לעברה, כפוף על צלחתו.
בריא כשור! הבריק מבטה לעברו.
איש ברזל! געה יוסף שמעון.
וגם הראש! צחקה מרינה בנעצה שיפוד של פלפל חריף אל פיה.
שתה! פקד יוסף שמעון במוזגו מן המשקה לכוסי.
ושוב נשמע בחדר רק קול הפליחה הטחינה והלעיסה.
הו, אני כבר עייפה! נפלה מרינה על כתף בעלה ועצמה עיניה בעונג.
תנוחי, מרינה, תנוחי! לפת יוסף את כתפיה ונשק בצלצול על לחייה.
ואחר, במחותו את פיו בגב ידו, אמר:
בן־אדם אסור לו שיהיה לבד. כשהוא לבד – הוא חושב. כשהוא חושב – הוא מצטער. ראית אותי פעם לבד? – לא. תמיד אני הולך, רץ, מסתובב בין אנשים, מדבר, עושה. בבית אני אוכל. הרבה בשר, הרבה חריף, הרבה יין. בריא מאד. אין לי שעון. למה לי שעון, כשאני רץ בתוך הזמן. בן־אדם שחושב על הזמן, אפילו יש לו לב ברזל, הוא נעשה חלש. אין מקום לחלשים בעולם, אתה מבין? החלשים –
לפתע חשתי פעימה חזקה בתוכי ושמתי שתי ידי על חזי.
מה קרה? יצאו ספירי־עיניו של יוסף מחוריהן.
מה קרה? נתרוממה מרינה על מושבה.
הלב! לחצתי את ידי על חזי.
לא! צעק יוסף שמעון, הוא מברזל!
הלב! חזרתי ואמרתי.
דממת־מוות נשתררה. יוסף ומרינה קפאו במקומם.
בוא אל דוידוב! קם יוסף שמעון לפתע, חיוור ויקוד־מבט. מהר. שיחליף. מהר. קום!
כן, אמרתי ונתליתי בזרועו.
עם לבי הישן הלכתי בשבת לפני־הצהריים אל גן־העיר.
שעה ארוכה הייתי יושב על הספסל, מחכה לתורי להתנדנד בנדנדה, ועלי העצים נוטפים שמש, ונחילי פרפרי־פרחים, כתומים וצהובים, דוגרים על ענפיהם, וכבר זמן רב מאד היה אב אחד מנדנד את ילדו בן הארבע, דוחפו מאחוריו, יותר גבוה, יותר גבוה, ותינוקות רבים עמדו בשורה וחיכו כמוני לתורם, נושאים עיניים מקנאות, מתחננות, מצפות בקוצר־רוח, רוגזות, אל הנישא למרום על כסא מלכותו. כבר ספרו 110, 120, 130, אבל האב לא אבה להפסיק, ובקריאות עידוד, ככה, קובי, ככה, הי־הופּ הי־הופּ ו־הופּ, הגביר את התנופה הלום והלום. הבט, אדוני, קמתי ואמרתי לו, כל־כך הרבה ילדים מחכים… אך הוא לא חנן אותי גם במבט אחד והוסיף לנדנד את ילדו, 240, 250… השמש כבר עמדה במרום הרקיע והצל נתמעט, וזעה הבהיקה על חוטמי הילדים, ומהם פרצו בבכי ומהם נתיישבו על החול החם, ורק המאושר היה עף גבוה מעל לראשי העצים, מעל גגות העיר, הו, אלהים, מתי כבר יגיע תורנו…
ועברה כבר שעת הצהריים ושורת הילדים לא נתקצרה, וכמעט אמרתי נואש ופניתי ללכת, אך קול גערה רם הסב את מבטי אל המקפצה הגבוהה.
קפוץ אני אומר לך, קפוץ! צעק האב, איש קצר־רגליים, בעל פנים רחבות, זרועות נמשים ואף פחוס.
אך ילדו השחרחר והצנום עמד על לוח המקפצה, ידיו אוחזות במסעדיה, רגליו רועדות ופניו החוורות מתאפקות מלבכות.
קפוץ! צעק האב, למה אתה לא קופץ! תראה מה שיהיה!
אך הילד היטה מעט את גוו לפנים וראה תהום לרגליו ונזדעזע ושפתיו רטטו וברכיו פקו.
אתה קופץ או לא? אחז האב בסולם המקפצה, אתה קופץ או שאני דוחף אותך ואתה שובר את הידיים ואת הרגליים! קפוץ! קפוץ!
אך הילד החוויר יותר והחזיק חזק במסעדי המקפצה לבל יפול מרעדת רגליו.
אתה פוחד, מה? אתה פוחד! קרא האב.
ועם כך משך בזרוע ילדו וגררו אליו, אל החול, והכּה בפניו, סטור על לחי אחת ועל לחי שנייה, והכות בצווארו בגב כף־היד, וקרוא: עכשיו תדע לפחד, כן? עכשיו תדע… והילד פרפר והתפלש בחול.
ניגשתי אליו ועצרתי בידו בתנופתה ואמרתי, הבט, אדוני, הוא פשוט מפחד…
גם אתה? הפנה ראשו אלי בעודו אוחז בזרוע הילד הצנומה בצבת כפו הגדולה, הגרומה, כתומת־הבהרות.
הוא פשוט מפחד, חזרתי ואמרתי.
אסור לו לפחד! צעק. אסור!
אתה לא פחדת כשהיית ילד? אמרתי.
כן! כן! צעק, אבל אני רוצה שיהיה אחר! שידע לחיות!
וחיוור, מתנשם, שמט את הילד מידו, קרב פניו אל פני, ובשפתיים רועדות לחש ברוח־שורפת כאש אוכלה קש:
אסור שיהיה חלש, אתה מבין? צריך שידע לקפוץ! לקפוץ בלי פחד, ראשון! אחרת כולם יקדימו אותו, כולם ישליכו אותו הצידה והוא לא יוכל לחיות!
הנה אתה חי, אמרתי.
אני חי? עלה חיוך נעווה על שפתיו הצרובות, המבוקעות, לזה אתה קורא לחיות? ראית פעם אוטו שרוף מונח בצד הכביש? זה אני! והוא לא יהיה כזה! אני אאלף אותו לחיות!
ועם כך הסב עצמו מעלי, משך בכוח ביד הילד שרבץ על החול וקרא:
עלה וקפוץ! מהר! בלי־פחד!
אך אני נטלתי את הילד בידי והולכתיו אל הנדנדה. רק שלושה ילדים עמדו לפנינו בשורה, ובעלות כל אחד מהם, ספרנו מאחד עד חמישים בדיוק, וברדת השלישי, הרמתי את הילד אשר עמי ועמדתי מאחוריו והנפתיו עד אשר נישא גבוה אל מלכות השמיים.
הי־הופּ ו־הופּ, קראתי, והוא עצר את נשימתו וחדוות־גבהים מילאה את חזו ונחה על פניו. אבא! קרא מלמעלה, משׂיא מעופו, להיראות באושרו. אך אביו לא נראה עוד בגן.
עצרתי בנדנדה והורדתיו בזרועותי.
בוא, בוא אתי, ילד, אמרתי. בוא, נחפש את אבא שלך.
והילד אחז בידי, ועיניו עוד תמיהות ונבוכות, ושנינו פסענו בשבילי הגן. ערוגות פרחים שרויות בזיו נתמשכו לימיננו ולשמאלנו, ועצים נוטפי שמש, ודשאים השתרעו מלפנינו, פרושׂים בירקותם, ואחר הופיע לעינינו הים הנוצץ, המבריק בסנפירי גליו.
אתה רואה שם אונייה לבנה באופק? אמרתי לו.
כן, אמר. אבל דמעות נוצצו בעיניו.
אתה בוכה? שאלתי.
לא, אמר, לא. זה רק השמש מן הים כואבת בעיניים.
אין דבר, אמרתי, עוד מעט תתרגל. תתרגל.
וגם בעיני עמדו דמעות, מברקי האור הניתזים מן הים הגדול לבלי־סוף, שכולו תעלומה, עד האופק הרחוק.
נספח ל“האקדח”
בדמדומי הבוקר, בהרים, בשבתי במונית שהסיעתני מירושלים לביתי, לאחר הלילה הארוך במלון, ורוח צוננת, נושאת רסיסי טללים, כפתותי־שלג נמסים, נשבה פנימה, ומסביב היה לובן מרחף בין שמיים לארץ, עולה כאד ממצולה ונמוג גבוה בין קרעי תכלת, חשתי כאילו רגלי ניתקות מן האדמה, כהינתק פתאום גלגליו של מטוס מקרקע השדה בהמריאו למרום, ושעה ארוכה, עד הגיעי אל השפלה, שם כבר המסה השמש את כל הערפילים והעולם הבהיק בכל עצמת צבעיו וצורותיו, לא הציקתני כל מחשבה על מה שארע בליל הסיוטים הארוך ועל מה שצפוי לי משתגיע הדרך לסופה. הבקעות היו מלאות אגמי ערפל, צח כחלב, דומם כבטרם היברא העולם, ומשוליו עלה קיטור, עלה והתנשא אל ההרים, עלה וטפס ועטר אותם בענני־כבוד משוטטים על צלעותיהם, מגששים, ממישים חושך, נתלים רפויים בזיזי כתפי סלעים, מתעכבים רגע ומַשים הלאה, מתפוגגים ונקבצים, נמסים ומיתמרים כעשן לבן בין חבורות־שיחים, ורק כותרות הפסגות מופיעות מעליהם, כצפות על תהום רבה. נסוע בערפילי־בוקר אלה, על פס הכביש הרחוץ כלאחר גשם, בתוך המרחב הלבן עד אין־אופק, נגוזו, ולו אך לאותה שעה בלבד, כל הביעותים שטלטלוני לילה שלם על משכבי מצד אל צד, וכל הנבואות הרעות שהרטיטו את הלב הנלחץ, המתאזר־לא־לטבוע, ושלווה גמורה ירדה לשכון בתוכי, כמו מעבר לממשות ולזמן. ההבל העולה מן ההר, אופף אותו ונסוג ומערטל את כיפתו הקרחה, החיה בי בוקר אחר, בהיותי ילד, עת בהשכימי קום בטרם עלות השחר, בעוד הכל ישנים, ובצאתי לבדי מפתח הצריף אל החצר שעצי תפוּח כספיים עמדו בה מטוללים וזקופים, (היה זה ביקורי הראשון בעמק, אליו הגעתי בערב הקודם, עם חשיכה), הופיעה לעיני לראשונה פסגת גבעת־המורה, מכותרת זר של ערפל, תלוי ועומד בין שיאה החרוטי לבין מורדותיה המשופעים, תלוי דומם ואינו נע, וחזיון הפלא הזה כה הפעים את לבי, עד כי אמרתי (בחושבי כי ההר קרוב מאד), לרוץ ולטפס אל הפסגה ולטבול את ראשי בענן. יחף כאשר הייתי, יצאתי מפתח החצר והחילותי לרוץ לעבר ההר, ובכפות רגלי חשתי את אבני הבזלת הקטנות, שננעצו בבשרי וחצצו בין אצבעותי, את רגבוביות האדמה הקשה שנחרתו בעקבי ואת דקירות קוציהם של ינבוטים רעננים־מבוקר, וכבר הרחקתי רוץ מן הצריף והחצר, שנדמו כקטנים מאד במישור העמק בהחזירי ראשי לאחור, אך לפנַי הלך ההר הלוך והתרחק הלוך והתרחק, ועד כה ועד כה זרחה גם השמש ממולי ופיזרה את זר הענן שמסביב לפסגה, ואז ראיתי שההר שנתבהר, הוא רחוק מאד וגבוה מאד וגוף עצום לו, מבותר בערוצים וזרוע סלעים גדולים, ומהלך שעות רבות עד שורשי רגליו. נכזב נעצרתי רגע להסתכל בהר שעמד ערום וממשי ללא כסות ענן־הכבוד ואחר פניתי לאחור וצעדתי בחזרה כלפי הריבוע המרוחק של גן עצי־התפוח. אך הקסמים לא חדלו, כי עתה היה מסביבי המישור הגדול של העמק, שאור השמש העולה גהר עליו בין אופקי הרים כחלחלים, ואני קטן מאד באמצעו, והדממה זמזמה באוזני כאילו מיתרים ללא־ספור נסרו בחלל הרחב, וכל המישור הלך עמדי, ורחוק מלפני, דומה היה לי כי האויר שלפני עצי התפוח אינו נח אלא זע ומרצד בתנועה שקדנית בין העלים, כאילו מחנה של ארבה מעופף שם, ורק בהתקרבי לחצר ראיתי שאף זה היה כמו חזיון־שרב. אך הקסמים לא חדלו, כי עוד באותו יום, לאחר שקוע השמש, הלכתי כלפי חורשת אורנים על גבעה שבלב המישור, שמגדל לבן הזדקר מתוך צמרותיה, והדרך אליה היתה לבנה־סידנית, ואבק־סיד קימח את הסנדלים ואת הקרסוליים, ובהגיעי אל החורשה, ראיתי כי היא יער, ודממה אחרת היתה שם, דממה היכלית, גבוהה, ממרפד מחטי־האורן הרך, השוקע תחת כפות הרגליים ועד לראשי הצמרות הגבוהות העומדות דומם ללא־ניע, ובמסדרונות־האור הצרים שבין הגזעים ובחרמי־האור שבין הענפים, ובתוך הבושם העז המרחף, דממה שאסור היה להפריעה גם בלחש, ואשר צפצוף צפרים למעלה, שצלילו היה כשל פעמוני־כסף, אך הגבירה. ואז, בהגיעי אל מה שנדמה היה כקצהו של היער, אך היה רק שולי ריבוע מבורא בו, שבירכתיו נגלה בניין אבן ארוך בעל שלושה אגפים, שריח לחם חם, מהביל, עלה ממנו, בניין מחופה צמרות־אורנים משלושה צדדים, עומד בסתר־סודם, אפוף סודות־יער, מתפלל דומם לפני סודות־יער, כלפני מזבח, ראיתי בדמיוני שומרים רכובים על סוסים, חרבות לירכיהם, שפמים זקורי־קצוות משחירים בפניהם, דרבנות למגפיהם והם דוהרים־שועטים מכאן ועד לרגלי ההרים הגבוהים. או כמו לאחר ימים אחדים, שוב בשעת בין־ערביים, אך קרובה יותר לחשיכה, כשצעדתי מתחנת הרכבת הקטנה אל המעיין שלרגלי הגלבוע ומן הקוצים שבצידי דרך העפר עלה קול צרצרים וליווה את צעדי עד הגיעי אל גשר־העץ שעל הנחל, ושם, עם ריח המים והנֵרְד, ריח צונן כעשבים לחים וכאזוב טחוב, העולה מלמטה וטופח בפנים, נתמזג הצרצור עם קרקור צפרדעים ומילא את החלל כולו, ועצי האקליפטוס הגבוהים, עבי־הגזע, היו כחומה אחת עם ההר הסמוך מאד לעיניים, וכבר נצנצו אורות קטנים, אדומים, מצלעו, ומאי־שם, מסתר־הסלע, גבר והלך פכפוך המעיין, שר שירים שונים, משתנים מרגע לרגע, סובבים והולכים, עד היותו למקהלה גדולה, כרינת אלפי צפרים בסבך עפאים בבוקר, ונתחרשו כל הקולות האחרים. ולמחרת, עם השכמה, היה שוב אותו ערפל, תלוי גבוה במרומי ההר הזקוף, שראשו נתעלם בין ענניו, ערפל מיסתורי, שקוף, שט בשלוות נצחים, שבנגוע בו קרן השמש, היה כהינומת כלוּלות להר. וטעם אותם הקסמים עוד עמד בכל חושי ימים רבים אחר־כך, כי בחזרי אל כפרי בדרום היה כבר מראה הבוקר לא כמלפנים, ובהתהלכי בחצר ביתי עם השכמה, ושפעי טל נוצצו על עשבי־הבר הדשנים, ואד קל, דליל, היה מרחף עליהם, כצעיף לבן, ראיתי בו מעין נוגה הערפל ההוא, שבמרומי גבעת־המורה או הגלבוע, כאילו רוח נעלמה נשאה אחד מצעיפי משיוֹ ופרשה אותו קל־קל על עלי העשבים שכאן. וגם בשבתי על ספסל בית־הספר, חולם את מראות הקסמים ההם, ראיתי איך בוקר אחד, בטרם היותי, היו הנערים יושבים עם החמור בבקעה, ויצחק הולך כפוף תחת משא עצי־העולה ואברהם הולך לפניו, ושניהם עולים בהר שאבניו חלקלקות, עד העלמם בתוך הערפל שבראשו, השט ומרחף ומגשש את הסלעים ומתמר כעשן קרבן אל תכול השמיים.
רק בהגיעי אל השפלה, נמוגו כל החזיונות עם הימוג הערפל באור השמש החזק, ושוב החל מרטט הלב המנבא רע מכל רע. ובחושבי על כך איך ניתקתי לשעה מן המציאות, ללא חוש כל כאב, רק שלווה גמורה, ואיך הייתי נישא אל מעבר לזמן, מתוך אותו נועם שחש ילד בהתרוממו בנדנדה עד לשמיים, או איש מבוגר בנוסעו ברכבת שעות רבות, או אפילו שעה קלה, כשלנגד חלונו רק ים מקציף עגמומי, הבנתי שזה היה קיומי האמיתי, ערכי האמיתי, שאינו מותנה בנסיבות הזמן ואינו נמדד במידת תועלתי לחברה, או בתבונת יחסי עם אחרים, ושאין הוא נופל עם כשלונותי, אלא הוא סכום החוויות המשתמרות בתוכי, שיכול אני לחיות אותן תמיד כבשעתן, ושאין לרע או לעוול שום שלטון עליהן.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.