רקע
אהרן מגד

נספח ל“הנפילה”


דממה לוהטת היתה תלוייה מעל לרחוב החול הארוך. אבי ואמי ישנו שנת שבת אחר־הצהריים, בתוך הצריף המחומם. מן העבר השני, בתוך הבית השפוף, הצהוב, המוקף עצי ג’יקורנדות גבוהים שעלעלים קטנים טפטפו מהם אל עפר החצר הכבוש, ישנו אדון פלדמן ושני בניו המגודלים. יכולתי לראותם, שכובים על גבי דרגשי העץ, מאחורי כלונסאות המרפסת הירוקים, את האב בעל הזקן הסבוך שצרעות קננו בזקנו וזיפים ארוכים כרגלי זבובים בצבצו מנחיריו, ואת הבנים, ארוכי הגפיים השעירים, גדולים כחוטבי־עצים. כל עשרת בתי המושבה, המרוחקים עד קצה רחוב החול העמוק, היו שקועים בתרדמה. נשמע רק זמזום זבובים מעופפים באויר מככרות הזבל המיובש שבחצר.

עמדתי ברגלי היחפות על אבן־המדרגה המחוספסת, הזיזנית, רק מכנסיים לבשרי וכובע מכותם לראשי, ובצמצמי עיני אל גג הצריף בית־הכנסת הריק, חלפה בי מחשבה שזו השעה לבצע את המזימה. שחורה, רחופת־ליליות, נפערה בתוך לבי עליית־הגג המסתורית.

מאחורי בקתת הרוסי, המוקפת גדר־נצרים, מאחורי מקשת הדלעת שלו, מאחורי שטח החילף, עמד עץ הדוֹם, זה הירוק ומריר וחרצני, וזה הצהוב־מתקתק־מתמרס שבקצות הזלזלים הקוצניים הגבוהים, לא ידע עליו דבר. מצחיק היה איך לא ידעו. הם דרכו עליו רוץ־ושוב ברגליהם היחפות בלקטם את גולות־הפרי הזעירות, המתולעות, התווּ עליו חריצים ארוכים בענפים היבישים שבידיהם – ולא ידעו. בתוך העפר היה טמון, שלושה צעדים מן הגזע המסוקס, שמור לשעתו.

החול היה כה לוהט עד כי היה עלי לקפץ משלולית־צל לשלולית־צל שבצידי העשבים והשיחים ולהצן קמעה את רגלי בהן, כשאני מרכיב כף־רגל אחת על גב השנייה, מתנודד על גבעולי, אחר ממשיך לרוץ, כטובל באש. לאורך גדר־הנצרים היתה אַמַת החול רכה ורגועה. כלב הרוסים יצא ממלונתו, פתח בנביחה, אך הכירני ונשתתק. בעליו ישנו את שנתם בתוך הבקתה פרועת־המצעים. תרנגולות אדומות־נוצה התעפרו בחצר ושיפכי עפר נזדרקו מבעד למניפות כנפיהן. בראש השובך נמנמו יונים בצידוד ראש. מחרוזות של פלפלים אדומים ושל בצלים היו תלויות מכלונס לכלונס. שורות־שורות של חצילי־קיץ, רחבי עלים מפורצים, סוככו על עשב רענן ממים. אחר הבליחו לעיני הדלעות הגדולות, תפוחות־הבטן, עבות־הצוואר, הכתומות והזהובות, המבריקות בשמש, אותן דלעות שבהתייבשן, בהתבוקקן, ושדים מהדהדים בחללן, היה זוג הרוסים הזקנים מכין מהם כלים למטבחו. מחט של דרדר צהוב־פרח, מחט זעירה, זהבהבת, ננעצה בעקבי וניתרתי ברגל אחת לשולפה בצפרני. אחר־כך היה שדה החילף החד כסכינים, וגבעולי תפרחתו השיבלית, הרכה־שעירה, שכל מלילותיה נקבצות במשיכה אחת בין אצבע לבוהן.

שלושה צעדים מדרום לגזע השיזף סבוך־הצמרת, היה טמון האוצר. צל רחב וצונן היה שם ורוח רשרשה בבדים הקוצניים. הרמתי ענף אקליפטוס יבש, חלק, גלוף־קליפתו, וחיטטתי בעפר. חפרתי בו ובצפורני עד לח, עד שנתגלה לוח העץ המכסה על המטמון. הכל היה על מקומו. הצבת, הפטיש החלוד, העשוי כולו ברזל יצוק, שני האיזמלים, המוט, המסמרים שאוכלו חלודה. טחוב ומפורר היה השק מתחתם. נשאתי ראשי להשקיף מסביב, לא, לא היה איש לכל היקף העין. מדרום היו מקשאות האבטיחים, דלות ודלילות, נטושות על הגבעות המבותרות ערוצים סחופי־חול. באמצען השוֹמרה, מחופּה עשב יבש, ערירית, רפופת־כרעיים, שמשית, ריקה מאדם. הרחק והלאה משם יריעות אוהלי הבדואים, פרושות שוליים, פרוזות לחמה ולכלבים. אופק רדוד כפח מלובן. ממזרח היו שתי חבורות של עצי אקליפטוסים, שרויות בשיחה מרושרשת, חבורה חבורה לעצמה, עגילים ונזמים פזורים לרגליהם. מצפון וממערב היו הבתים המבודדים, שקועים בשנת־עצלתיים, שחוחים תחת ענפי אילנות לאים. דממה יקודה.

תחבתי את הצבת לכיסי האחד ואת האיזמל והפטיש לשני (גנובי־יום, מתוך תעלה הפוכה, סבוכת תייל וגרוטאות, על גבול המקשאות, במקום שהיתה לפנים־אי־פעם, חפירת־חזית של התורכים), וחזרתי סתמתי את השוחה ברגלי. הידקתי את העפר, ששקע תחתי, טשטשתי את עקבותי בקצה־הענף, ופיזרתי עלים יבשים וגולות־דום מצומקות. שוב לא יֵדעוּ דבר על המטמון.

כבד־מכנסיים, פוזל לעברים, פניתי לעבר צריף בית־הכנסת. כפות רגלי צרבו מן החול הלוהט ורק איי הארכובית שדילגתי על פניהם, רוץ ונוח קמעה, ריגעו אותן לרגעים.

כחתול פסעתי בחצר לבל אעיר את הורי. האור חרך את עפעפי. חצים של שמש נורו בגבי החשוף. מאחורי צריף־מגורי, בתוך שורת קוצים יבשים, מאובקים, מוטל היה, כענק פגור, הסולם, אכול חורב, סדוק, רפוף שלבים תלויים בנס מסמרים חלודים וערופים. הקוצים רשרשו בגחני אליו ואבק לבן נתעורר מהם כיתושים מריבצם, ועלה אל עיני. הרמתי את הענק על רגליו והוא גנח. נשאתיו על כתפי, כבד מאד, מסורבל, חורץ בבשר, מטה את גופי על צידו, דרך החצר, אל צריף בית־הכנסת. לא, איש לא היה מסביב. דממת חול־חם ושנת שבת עמוקה. הצבתי את רגליו החיגרות על החול, הקמתיו, תמוֹך בידי ובמצחי, עד שנסמך ראשו אל פתח עליית־הגג הנעולה.

מה יש שם, בעלייה? שאלתי את אבי.

לא כלום. ריקה. ענה והחזיר לי כתף.

עכברים, צחקה אמי.

לא הוספתי לשאול. ידעתי שרוצים להעלים ממני, כמו שהעלימו ממני שאינם מאמינים באלהים. כשרצתה אמי להדליק אש בשבת, לחשה לאבי שיוציאני אל החצר כדי שלא אראה. שמתי עצמי שאיני מבין, אך שמרתי בלבי. אחר־כך בכיתי מאחורי הצריף. ידעתי שיבואו על עונשם. עשר ועשרים פעם ביום הייתי נושא עיני אל עליית־הגג רחושת־הסודות.

בבוקר, בעודי שוכב על מיטתי, מלופף צמר־חלומות רך, היה גולש אלי, כלוליין על חבל, טווס הזהב מ“סיפרנו”, יורד על גבי קרן־הפז רסוסת האבק הזוהר, שחדרה מבעד סדק לוחות־העץ הרווחים וגהרה על רצפת החימר של הצריף. מתדמור בא ולתדמור נעלם בכבות הקרן. אחר־כך נשמע לחן המתפללים מן הצריף שמעבר לחצר וראיתי את השכווי ירוק־הנוצה, המבחין בין יום ובין לילה, מעופף ועולה אל עליית־הגג. קולות התפילה היו מהבהבים כנרות, מתלקחים ודועכים, קמים ויושבים, ובאחת־פתאום נעשים רחש כרחש החורשה שעברה בה רוח, ובאחת־פתאום נתקפלו כל הכנפיים, כאילו ערב ירד, ערב שותק שרק החול מלחש בו. אז קם הייתי חרש, ויחף־רגל יוצא מפתח הצריף, עובר את החצר שטופת־השמש ונכנס אל אפלולית בית־הכנסת, נוטל לי סידור ממורטט, צהוב דפים, ומתיישב על הספסל, בתוך ריח הטליתות והטבק הנודף מן הזקנים הסבוכים. העורבים של האותיות הגדולות והדרורים של האותיות הזעירות היו מעופפים אל עליית־הגג. לפתע היו הכל קמים, ובעומדי בין רגלי הענקים, המתנועעים כיער, היו אוזני דרוכות לקלוט את הנעשה שם למעלה, מעל לתקרת־העץ האטומה. קול גרידה שמעתי לעתים, כשריטת צפרניים חרוצה, ולעתים כהמיית יונים משובך, או ציוץ דק כבהיפצע לוחות־עץ. לא עכברים. העלייה היתה נפערת לעיני, שחורת־לוע, ואוצר התפילות מכורבל בתוכה בתוך צרורות בלים.

ג’ין – אמר פעם הערבי רחב־המותניים־והאיזור, חרוש־הקמטים, בעל המאזניים הארוכים ומשקלות־האבן, שהיה בא בוקר־בוקר עם חמורו למכור דוּרה משׂקיו. ושם אצבעו על פיו.

ג’ינננ – נתרעד מיתר־ברזל בתוך העלייה והדהד שם עד להרעיד את הקרשים.

בשעת מעריב, כשהנרות זלגו חלב וריחם מלא את הצריף וצללים שוטטו על הקירות עם לחש־התפילה היגע, המתנער בפתאום, עד להבהיל, עם יתגדל ויתקדש מארבע הפינות בבת־אחת, וחוזר ושוקע כאש־קרבן מלחשת על אפר, נתמלאה העלייה עשן, והצללים רבצו שם דומם, צנופים ואורבים מן הפינות, כילדים במשחק־המחבואים בחורשה, בחושך, – כל הלילה הארוך, בהיות בית־הכנסת ריק ושמום־אפילה וברחוב התחבאה הדממה בשקערוריות החול הצונן.

כשנפרשו הטליתות הצהובות כמוּטות כנפיים בברכת־הכוהנים, וקולות חרוכים ונוראים השביעו השבעות שנפלו כאבנים לרגליהם, התגנבתי מתחתן לראות את האימה הנחנקת שם עם “יחוּנכּה”, ורמסתי ברגלי את הקולות לבל יעופפו למעלה.

עד שיום אחד הובאה גופתו של הקצב שנפל מעל הכרכרה בדרכו למושבה הסמוכה, והיא היתה גדולה ונפוחה וצהובה כשהוטלה על הדרגש לפני פתח הצריף, וריח מוזר נדף ממנה, ריח מתקתק, שנשמתיו עמוק אל קרבי כי העביר בי תענוג ראוי להישמר עד קץ־הימים. אז עלה השַמָש למעלה, אל עליית־הגג, ובפעם הראשונה ראיתיה נפתחת, והוא הטיל לשם צרור כלשהו, לא ידעתי מה בו, אולי הוא הצרור של תנצבה מבית־הקברות, צרור נשמתו של הקצב הגדול שנפח את רוחו. מזימה ניצתה בעיני החדות. כן, אפשר לעלות בסולם. באחד הימים, כשאיש לא יהיה מסביב. הסתכלתי על סביבי אם ראה מישהו את המזימה. איש לא השגיח בי.


ברגלי היחפות, הצרובות מן החול הלוהט, טיפסתי ועליתי על הסולם החיגר, שרגלו האחת היתה קצרה מן השנייה וצלעותיו נתלכסנו. שלב אחד, רקוב־קצה, נשמט מאחיזת מסמרו החלוד ורגלי ריחפה ברווח הגדול. זעה שטפה את גבי וכיסַי כבדו מאד. אחזתי בחוזקה בידות הסולם הדוקרניות ונתרוממתי למעלה. עתה הייתי עומד גבוה, יכול להשקיף על כל העולם: רחוב החול־העמוק, הבתים המבודדים העומדים חבוקי־דממה תחת צל־צהריים דל, חלקות־השדה החרושות תלמים חריבים, מתבקעים, המקשאות הדהויות, חורשת האקליפטוסים המרובעת והשטיח הרשרשני שבתוכה, מגדל־המים העבה בראש הגבעה, נאות־הירק של הפרדסים המצוללים בבקעה, שטחי הבור והחילף, חפירת התורכים. גבוה הייתי כשובך היונים שבחצר הרוסי המאוכלסת. יכולתי לדבר עמה מרחוק כמגדל אל מגדל.

המנעול היה גדול וכבד וחלוד. הוצאתי את הצבת מכיסי, כשאני מתחזק בסולם בידי השנייה, מצמיד גופי אל קיר הצריף המחוספס, לצבוט בה את הציר. הציר היה עיקש, דבוק היטב אל קרשו, וככל שלחצתי את הצבת, עד כי נשכה את העץ בשפתיה החדות, לא נתרווח מקום לתפיסתה. החזרתי אותה לכיסי האחד ומכיסי השני שלפתי את האיזמל. תחבתיו בין הציר ובין הלוח ונענעתיו הנה והנה לפשׂק ביניהם. קול חריקה הרעיד את לבי. הציר נתרופף מרתוקתו. עוד נענועים אחדים ואף הברגים נצטווחו מתוך העץ היבש. ציפור צווחה בתוכי. מעט־מעט נתחלצו הברגים עד שבצבצו ראשיהם החוצה. הוצאתי את הצבת. נאחזתי היטב בסולם המתנודד. הצבת תפסה בברגים וסובבתם. אחד אחד נחלצו כל השלושה, נשרו וטבעו בתוך החול שמתחת.

עכשיו יפרצו כל הסודות אל מולי ויפילוני ארצה. לילית מאובקת־כנפיים תטפח על פני, תעוף את אוהלי הבידואים השחורים. התפילות תפרחנה מצרורותיהן ותדאינה אל ענפי העץ הסמוך. בבהלה יתעוררו כל הישנים בבתים וקץ לצהריים.

דלת העלייה צפצפה על צירה וריח עיפוש הכה בפני. אפילה היתה בפנים ורק עיגול־אור קטן נזדהר על רצפת־העץ וקרן אבק מופז היתה מתוחה בינו לבין רעף בקוע. עיני נתרחבו כעיני אוח בחדור ראשי פנימה. קורי עכביש סמיכים היו משוכים כשובלי־משי בין קורה לקורה, תלויים פה־ושם כחבלים ממורטטים, ומאחוריהם, בירכתיים – אל תירא. אל תירא מפחד פתאום. משכתי עצמי מן הסולם ומעלה וברכי שייפו את הלוחות המאובקים. אל תירא. סגרתי אחרי את דלתות האשנב והמנעול התנודד על צירו השמוט.

עינו הפצועה של אדון פלדמן ניבטה אלי מאפילת הירכתיים. פעם הכה במעדר על פגז תורכי עתיק, שחור, שהיה מוטל בחצרו, ואש פרצה פתאום, וצעקה פעורה, ריקה, רצה כשד מקצה רחוב החול עד קצהו. מאז היה חור אדום כפצע טרי רושף מתוך עינו. אחר כבתה העין והיה רק צרור בלויים של לחשים ששתקו. אולי הלחשים של תפילת־הערב לפני שעוזבים אחרונים את הצריף ופורשים איש איש גלמודים לבתיהם. או פיח הנרות העולה אל התקרה. יכולתי לתפוס את קרן הפז הארוכה ולהחזיק בה כבחנית.

זחלתי על ארבעותי וקרן־הפז נקרעה ואלפי רסיסי האבק המזדהרים נתבחשו כמטורפים. ארג־עכביש צנח על כתפי וחוטים מדובללים נכרכו על זרועותי. עכבר עבר במרוצה כצמרמורת לאורך הגב. ריח עבש, מתקתק, כריח שק טחוב, מתפורר, טמון בעפר, עלה מזוית הרצפה שבין שיפועי הגג.

שלחתי ידי אל חשרת־הסודות. גבב של ספרים. ספרים בלויים, ממורטטים, כסוסי דפים, מרופטי כריכות, וצרורות־בד ביניהם. אבי לא ידע! נשמתי עמוק את הריח. ריח ישן. חֵלֶב. טבק־זקנים. קטורת קרבן־מנחה של מוצאי־שבתות, כשהחום שוקע ואֵד צונן מתפרשׂ על החול. בלילה רובצות פה התפילות עם הנשמות המופקדות בערב ומוחזרות בבוקר.

גחנתי על הערימה למצוא את צרור נשמתו של הקצב הגדול, שהשמש הטילה הנה. קפאתי על רבצי. קול קרא בשמי. היה זה קול אמי. היא קראה פעמיים ושלוש, ואחר יצא גם אבי אל החצר וקרא אף הוא. נתכווצתי כצל בצהריים. שמעתי את נשימתי בתוכי וחשתי את הזעה הזוחלת על גבי. אחר אמרה אמי, בוא נלך כבר. וצעדי שניהם התרחקו אל הרחוב.

ישבתי על ברכי וזרועותי על הספרים. אם אשב כך עד הערב, אראה איך התפילות עולות אלי. אשמע קול צלול, רם, ברכו את אדוני המבורך, ומיד לכך, כשטף מים להטביע, ברוך־אדוני־המבורך־לעולם־ועד, ומיד לכך אוושת־הענפים החרישית הממלאה את כל הצריף. בדממה, אהיה אפוף מיסתורים מתוקים, כמו מתחת לשמיכה בלילה, כשכל רחש בחוץ מספר סיפורים. איש לא יפריע. מנוחה שלמה ללא פחד. לבד.

או יהיה זה מחבוא־הסתרים הקבוע שלי. כשרועה־הפרות השוטה, אדום־הפנים, יפער את פיו צהוב־השיניים וינהם לעומתי, עד כי לשון מהבהבת של זיקית תקפוץ אלי מתוכו – אטפס כחתול אל העלייה ואסגור את דלתה בעדי. כשהערבי רחב־המותניים ורחב־הקמטים ירביץ את חמורו בצל ויקחני, באין־רואים, אל מאחורי הצריף להראות לי את מבוּשיו. כשויינברג החנווני ירדוף אחרי במקלו. כשציפורה היפה, ששׂער אפל, סמיך, מייער את בתי־שחייה, תרמוז לי באצבע לבוא ולא אדע למה. כשאמי תתעלף ואחשוב כי מתה. כשיגיח הדבּע כחול־העיניים מן החורשה שמעבר למקשה.

טפיפת צעדים בחול נשמעה מלמטה ואחריה קולות ילדים קוראים זה לזה, קרבים והולכים. כדור קטן טפח על קרקע החצר ופתאום הכה מכה נבובה על קיר הצריף עד כי נחרדו הצללים מזויות הגג. ארבתי כעכבר בחורו. מלכודת. חמה ככבשן. צעדים קטנים רצו הנה והנה ופעימות לבי רצו אחריהם. יגלו את הסולם. את המנעול השמוט. יקראו לאבי. אעמוד במשפט. ארצה לברוח ולהסתתר בעליית־הגג כדי שלא אצטרך לענות.

זחלתי חזרה וניפצתי שוב את קרן־האבק, שהיתה עתה ארוכה ולוכסנית מאד, וקינחתי את הרצפה בידי ובברכי ואספתי את כל קורי־העכביש בגבי. פשקתי סדק בפתח והצצתי החוצה. איש לא נראה. הילדים היו מעברו השני של הצריף. יום גדול פרץ לעיני משנפתחה הדלת על צירה. הפשלתי רגל אחת החוצה, אל בלימה, אל שלב דוקרני, מתרועע, אחר, רגל שנייה, בטוחה, ואחזתי בשפת הרצפה המאובקת. גבוה הייתי, גלוי לשמיים, לאור, לחוצות החול.

ופתאום זה בא, כחץ בגב. קול צהל את שמי והקפיאני על עומדי, ומיד טפיפות־רגליים אצות מכל עבר וראי האור התנפץ לרסיסים. פחד לפת את גופי כנחש, עם הקריאות הנזרקות אלי מלמטה כברד אבני חצץ: גנב! גנב! ברגע של חשיכה סאן לרגלי המון פרוע, קורא־נקם.

הסולם התנודד. שמונה ילדים טלטלו את רגליו הרעועות וצעקתם כידדה את גבי, רד, גנב! רד, גנב! ברכי רעדו עם רעידות הסולם המתרתע וניתק ממשענו. אבק נחרד מקרשי העלייה. צללים נתפרקו מצרורותיהם.

קפצתי למטה ואכלתי חול. בן־רגע היה ההמון על גבי, להקת־כלבים נושכת, מורטת, לופתת צואר להחניק. הכובע! הכובע!

ומשננערתי מעליהם, כבר לא היה הכובע. נחיל הצרעות זמזם מסביבי, עקוץ ועוף, עקוץ ורדוף. כולם היו אחרי. נסוגותי דרך כל החצר עד פתח צריף־מגורי. נלחצתי פנימה, נהדף, והגפתי את הדלת מאחרי. אבן היכתה על התריס הסגור וצהלה ליוותה את הדה.

חשכת־צהריים היתה בצריף החם, מסורגת קוי אבק־מופז. עמדתי כלוא בין הסורגים, גלוי־ראש וצרוב־גב ונשכתי את שפתי. דמעות בערו בעיני. הצריף היה ריק מצללים. עליית־הגג נשארה פרוצה וכל הסודות פרחו ממנה אל גבעות החול.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47933 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!