נספח ל “האקדח”

ביקור שלושת הרעים בביתי, בהיותי לבדי והאקדח עמי, העלה על לבי את ביקור שלושת רעי איוב, אשר נועדו יחד לבוא לנוד לו ולנחמו בהיותו יושב בתוך האפר; כי הלא משהו מרושע היה בביקור זה, מעת שפתחו את פיהם לדבר, בעוד בשרו עליו כואב ונפשו עליו אבלה, והם מכבירים מלים מלים מלים, וככל שמוסיפים לדבר כן מתנמכים והולכים מפני איוב ואסונו, עד כי דומה שהם המתפלשים באפר והוא עצמו עולה ומתרומם מתוכו וניצב גדול וכביר־כוח בכאבו, מול אלהים לבדו. ואכן חרה אף אלהים בהם כי לא דיברו נכונה בעבדו איוב, והוא, שכיחשו בו כל ימי שבתו באפר, היה עליו להתפלל בעדם בקומו ממנו, לבלתי עשות בהם נבלה. אלהים, המדבר מן הסערה, אינו זקוק לצדקנים שיגנו עליו, כי לא לפניו חנף יבוא. הוא מסלקם מעל פניו כסלק סרסורים מתרפסים ומתייצב פנים אל פנים מול איש ריבו.

אולם, היכול אדם השרוי בסבל לצפות לנחמה מרעים? או להבנה מאהובי־נפשו? הבנה כזאת, להבדיל מרחמים, דורשת הזדהות שלמה עם הסובל; והזדהות שלמה היא כמעט בלתי־אפשרית, שכן חוויית הכאב נמחית מיד לאחר העלם הכאב ורק זכרון חיוור נשאר ממנה, המחוויר והולך ככל שמתרחקים ממנו בזמן, וגם אותו זכרון עצמו, משמר יותר את התגובה על הכאב מאשר את הכאב עצמו. גם אם ינסה אדם במאמץ רב לזכור איך חש ברגע שנפל גוף כבד מאד על אצבעו, לפני זמן רב, לא יוכל. הוא יזכור יותר את רחמיו על עצמו באותו רגע, על כן מסוגל הוא לרחם על רעהו בראותו כי קרהו מקרה דומה; כן שוכחת אשה את צירי לידתה ואפילו היא אֵם לעשרה; לא כל־שכן אדם שמעולם לא ידע כאב כרעהו, שפעולת השיחזור נמנעת ממנו לחלוטין. לא זו בלבד, אלא שצריך אדם להיות ענו־רוח במידה בלתי־מצוייה כדי שיתגבר על אותה הרגשת עליונות, שנולדת בלבו בעל־כרחו למראה הסובל. הבינוניים (כמו שלושת רעיו של איוב, למשל), המדוכאים, חשים אז לפתע שקומתם גבוהה כמה טפחים, ביודעם את היתרון שיש להם על הסובל, יתרון שזכו בו מן ההפקר, ללא שום מאמץ מצידם, והמקנה להם הרגשת־ערך חדשה. יתרון חכמתו של הסובל על רעיו, או יתרון אצילות־נפשו, אינם יכולים אז להגביהו מעליהם, כי הוא בטל מפאת יתרון גדול יותר שיש להם עליו, כמתנת־טבע בלתי־צפוייה – היותם בריאים שעה שהוא חולה. הרגשת עליונות זו, שיש בה תמיד גם קורטוב של שמחה בלתי־מודעת לאיד, מתעצמת יותר, כאשר כאבו של הסובל אינו כאב גופני אלא כאב נפשי. לא זו בלבד שההזדהות עם כאב כזה היא קשה פי כמה, שכן אין שני כאבים־נפשיים דומים זה לזה ואפילו גורמם הוא אחד, אלא שהוא נחשב גם לחולשה, או תוצאה של חולשה. חולשה אינה זוכה לסליחה, לכבוד, לא כל־שכן שאינה זוכה לאהבה. ההבנה, הנובעת במקרים רבים מן ההרגשה, גם לי יכול לקרות מעין זה מחר, אינה קיימת כאן. הבלתי־סובל אוטם את לבו. מבקש הוא לראות עצמו מחוסן מפני אותה חולשה, ושמח הוא לדעת כי חזק הוא מן הסובל. אין איש יכול לבוא לעזרתו גם אילו רצה. אין לו אח לצרה, מפני שגם מי שנתון בצרה כשלו מתנכר לצרת זולתו, ואין לו כל נחמה בצרת הרבים. העצה הטובה שיכול רֵע ליעץ לאדם כזה היא, שא בשרך בשיניך ודום. הנה כי כן אפשר שזו היתה טעותו הגדולה של איוב, שפתח את פיהו וקילל את יומו, וכך נתן פתחון־פה לדברי־רוח, לנחמת־עמל, שהרי קודם לכן, ישבו אתו שלושת הרעים לארץ, שבעת ימים ושבעת לילות ואין דובר אליו דבר כי גדל הכאב מאד.

איוב צדק מרעיו, אך לא צדק מאלהים. זכות זעקתו של הסובל אינה עומדת למשפט, על כן מוטב היה אילו החרש החרישו רעיו ותהי להם לחכמה. אך אלהים היטיב לדעת ממנו, כי האמונה אינה נבחנת בבטחון התגשמותו של הצדק עלי אדמות.

אלהים לא הירבה פצעיו חינם ולא לעג למַסַת נקיים. איך יכול אדם להיות מאמין גדול ברחוץ הליכיו בחמאה וצור יצוק עמדו פלגי שמן? איך יכול הוא להיות מופת של אמונה – אם לא עבר את מבחן־האש של הכפירה, אם לא ידע את הייסורים הנוראים מכל, של היותו בודד גמור בעולם בהרגשת צדקתו, כשאין עוד אדם אחד המאמין לו, כשאחיו בגדו כמו נחל, כאפיק נחלים יעבורו, וכשאלהים, שהוא מאמין בו, עזבו ואינו מודיע לו מה אשמתו! הן זוהי הרגשת הילד שאמו נוטשתו בפינת הרחוב והוא רואה אותה מתרחקת ממנו ואינה שומעת לבכיו ולתחינותיו שתחזור אליו, והוא פונה בעיניו לרחמי העוברים־והשבים ואף בהם אין איש אחד שועה אליו. הן זוהי האימה הנוראה ביותר של נשפטים בתוך הסוּגר – הידיעה כי אין שומע להם, בדידותם הגמורה, המוחלטת, בהיות חומה אטומה חוצצת ביניהם ובין העולם כולו, בינם ובין הזמן, כשהרוח לא תישא את זעקתם גם אל העתיד, והשופט היושב למולם בעיני ברזל אינו משיב לטענתם. קרא ואנכי אענה, או אדבר והשיבני – מתחנן איוב אל אלהיו, ועוברים ימים רבים ואין הוא שומע קול, והוא מפרפר בכאביו ואינו שומע קול, ומבקש את מותו ואינו שומע קול, וגם כאשר מיליו גוועות כבר על שפתיו מאין כוח, גם כשברוב יאושו הוא מחזיר את נשמתו, חטאתי מה אפעל לך, נוצר האדם, למה שמתני למפגע לך ואהיה עליך למשא, כי עתה לעפר אשכב ושיחררתני ואינני – גם אז אין לו עונה.

אבל המידבּר הזה – הוא מולדת האמונה השלמה. האמונה השלמה אינה נולדת מתוך ההכרה בהתגשמותו של הצדק, אם הצדק שבהנהגת העולם ואם הצדק שבהדרכת האדם. הדרך אל האמונה, כמו גם אל האמת – עוברת בתוך הסבל. חייב אדם להיות לבדו, ללא רע אחד שיצדיק אותו וללא אלהים שיענה לו – כדי שיגיע לאמונה העומדת מעל לתבונה. זוהי בקשת אלהים השנייה, שלאחר ייסורי הכפירה והיאוש. רק כשבורח אדם מפני אלהים אליו – הוא חוזר אליו באמת.

תשובת אדוני מן הסערה, ששמה לאַל את כל התשובות האנושיות על בעיית הסבל או השכר־והעונש, איננה רק האמת היחידה, בעולם שבו המוסר האידיאלי אינו מתגשם ואולי אף אינו עשוי להתגשם – אלא היא גם הנחמה. פירושה הוא שקיומו של העולם – ובכלל זה גם קיומו של האדם – עומד מעבר לטוב ולרע, ואינו מותנה בנצחון הצדק על הרשע. גם הסבל איפוא, אינו בא כעונש, אלא כאחד הגילויים של כוח אלהים, שאינו עומד למשפט מושגיו המוסריים של האדם, שהטבע כלל אינו נוהג על פיהם. זה באשר לאמת. אך חכמת התשובה האלוהית נעלה הרבה יותר מקביעתה של אמת זו. אדוני המדבר מן הסערה לא ענה על אף אחת משאלותיו של איוב, ותשובתו – בדומה לתשובות חכמי־בודהא – היתה כביכול שלא ממין העניין. אבל זו התשובה היחידה לסובל, הפוגשת אותו פנים־אל־פנים לא על מישור ההגיון כי אם על מישור החווייה. כאן נתגלה אלהים בגילוי אחר של כוחו, בלתי־צפוי כלל – לא כבורא, לא כנוהג העולם – וודאי לא כשופט – אלא כאמן. אלהים המעלה את האדם, בכוח השירה, אל מישור החווייה הקוסמית ועל־ידי כך גואל אותו מסבלו. למשמע שירה זו, שאלהים הוא השר אותה ובה־בשעה הוא גם הנושא שלה, למראה נפלאות הטבע, ברגעי הדממה, ברון יחד כוכבי בוקר, ברגעי הסערה, בהיפתח אוצרות שלג ואוצרות ברד ודרך לחזיז קולות, למראה הדשא, אגלי־הטל, פני תהום, הכוכבים, חיות־השדה, היעלים, הראם, הסוס, הבהמות, הלויתן, בתוך ההתפעמות הזאת, עוצרת־הנשימה, מרוממת־הרוח – כאילו נולד איוב מחדש וסבלו נטמע בתוך ההווייה כולה. אלהים, בקסם שירת מעשיו וגבורתו, הוליך את האדם חזרה אל גן־העדן, במקום שלא פרי עץ הדעת טוב ורע הוא טוב למאכל, אלא פרי עץ החיים. כך פתח לפני איוב את שערי האמונה השלמה, הבאה מתוך התמזגות עם הבריאה, והנעלה מן הדעת.