נספח ל“האקדח”

בדמדומי הבוקר, בהרים, בשבתי במונית שהסיעתני מירושלים לביתי, לאחר הלילה הארוך במלון, ורוח צוננת, נושאת רסיסי טללים, כפתותי־שלג נמסים, נשבה פנימה, ומסביב היה לובן מרחף בין שמיים לארץ, עולה כאד ממצולה ונמוג גבוה בין קרעי תכלת, חשתי כאילו רגלי ניתקות מן האדמה, כהינתק פתאום גלגליו של מטוס מקרקע השדה בהמריאו למרום, ושעה ארוכה, עד הגיעי אל השפלה, שם כבר המסה השמש את כל הערפילים והעולם הבהיק בכל עצמת צבעיו וצורותיו, לא הציקתני כל מחשבה על מה שארע בליל הסיוטים הארוך ועל מה שצפוי לי משתגיע הדרך לסופה. הבקעות היו מלאות אגמי ערפל, צח כחלב, דומם כבטרם היברא העולם, ומשוליו עלה קיטור, עלה והתנשא אל ההרים, עלה וטפס ועטר אותם בענני־כבוד משוטטים על צלעותיהם, מגששים, ממישים חושך, נתלים רפויים בזיזי כתפי סלעים, מתעכבים רגע ומַשים הלאה, מתפוגגים ונקבצים, נמסים ומיתמרים כעשן לבן בין חבורות־שיחים, ורק כותרות הפסגות מופיעות מעליהם, כצפות על תהום רבה. נסוע בערפילי־בוקר אלה, על פס הכביש הרחוץ כלאחר גשם, בתוך המרחב הלבן עד אין־אופק, נגוזו, ולו אך לאותה שעה בלבד, כל הביעותים שטלטלוני לילה שלם על משכבי מצד אל צד, וכל הנבואות הרעות שהרטיטו את הלב הנלחץ, המתאזר־לא־לטבוע, ושלווה גמורה ירדה לשכון בתוכי, כמו מעבר לממשות ולזמן. ההבל העולה מן ההר, אופף אותו ונסוג ומערטל את כיפתו הקרחה, החיה בי בוקר אחר, בהיותי ילד, עת בהשכימי קום בטרם עלות השחר, בעוד הכל ישנים, ובצאתי לבדי מפתח הצריף אל החצר שעצי תפוּח כספיים עמדו בה מטוללים וזקופים, (היה זה ביקורי הראשון בעמק, אליו הגעתי בערב הקודם, עם חשיכה), הופיעה לעיני לראשונה פסגת גבעת־המורה, מכותרת זר של ערפל, תלוי ועומד בין שיאה החרוטי לבין מורדותיה המשופעים, תלוי דומם ואינו נע, וחזיון הפלא הזה כה הפעים את לבי, עד כי אמרתי (בחושבי כי ההר קרוב מאד), לרוץ ולטפס אל הפסגה ולטבול את ראשי בענן. יחף כאשר הייתי, יצאתי מפתח החצר והחילותי לרוץ לעבר ההר, ובכפות רגלי חשתי את אבני הבזלת הקטנות, שננעצו בבשרי וחצצו בין אצבעותי, את רגבוביות האדמה הקשה שנחרתו בעקבי ואת דקירות קוציהם של ינבוטים רעננים־מבוקר, וכבר הרחקתי רוץ מן הצריף והחצר, שנדמו כקטנים מאד במישור העמק בהחזירי ראשי לאחור, אך לפנַי הלך ההר הלוך והתרחק הלוך והתרחק, ועד כה ועד כה זרחה גם השמש ממולי ופיזרה את זר הענן שמסביב לפסגה, ואז ראיתי שההר שנתבהר, הוא רחוק מאד וגבוה מאד וגוף עצום לו, מבותר בערוצים וזרוע סלעים גדולים, ומהלך שעות רבות עד שורשי רגליו. נכזב נעצרתי רגע להסתכל בהר שעמד ערום וממשי ללא כסות ענן־הכבוד ואחר פניתי לאחור וצעדתי בחזרה כלפי הריבוע המרוחק של גן עצי־התפוח. אך הקסמים לא חדלו, כי עתה היה מסביבי המישור הגדול של העמק, שאור השמש העולה גהר עליו בין אופקי הרים כחלחלים, ואני קטן מאד באמצעו, והדממה זמזמה באוזני כאילו מיתרים ללא־ספור נסרו בחלל הרחב, וכל המישור הלך עמדי, ורחוק מלפני, דומה היה לי כי האויר שלפני עצי התפוח אינו נח אלא זע ומרצד בתנועה שקדנית בין העלים, כאילו מחנה של ארבה מעופף שם, ורק בהתקרבי לחצר ראיתי שאף זה היה כמו חזיון־שרב. אך הקסמים לא חדלו, כי עוד באותו יום, לאחר שקוע השמש, הלכתי כלפי חורשת אורנים על גבעה שבלב המישור, שמגדל לבן הזדקר מתוך צמרותיה, והדרך אליה היתה לבנה־סידנית, ואבק־סיד קימח את הסנדלים ואת הקרסוליים, ובהגיעי אל החורשה, ראיתי כי היא יער, ודממה אחרת היתה שם, דממה היכלית, גבוהה, ממרפד מחטי־האורן הרך, השוקע תחת כפות הרגליים ועד לראשי הצמרות הגבוהות העומדות דומם ללא־ניע, ובמסדרונות־האור הצרים שבין הגזעים ובחרמי־האור שבין הענפים, ובתוך הבושם העז המרחף, דממה שאסור היה להפריעה גם בלחש, ואשר צפצוף צפרים למעלה, שצלילו היה כשל פעמוני־כסף, אך הגבירה. ואז, בהגיעי אל מה שנדמה היה כקצהו של היער, אך היה רק שולי ריבוע מבורא בו, שבירכתיו נגלה בניין אבן ארוך בעל שלושה אגפים, שריח לחם חם, מהביל, עלה ממנו, בניין מחופה צמרות־אורנים משלושה צדדים, עומד בסתר־סודם, אפוף סודות־יער, מתפלל דומם לפני סודות־יער, כלפני מזבח, ראיתי בדמיוני שומרים רכובים על סוסים, חרבות לירכיהם, שפמים זקורי־קצוות משחירים בפניהם, דרבנות למגפיהם והם דוהרים־שועטים מכאן ועד לרגלי ההרים הגבוהים. או כמו לאחר ימים אחדים, שוב בשעת בין־ערביים, אך קרובה יותר לחשיכה, כשצעדתי מתחנת הרכבת הקטנה אל המעיין שלרגלי הגלבוע ומן הקוצים שבצידי דרך העפר עלה קול צרצרים וליווה את צעדי עד הגיעי אל גשר־העץ שעל הנחל, ושם, עם ריח המים והנֵרְד, ריח צונן כעשבים לחים וכאזוב טחוב, העולה מלמטה וטופח בפנים, נתמזג הצרצור עם קרקור צפרדעים ומילא את החלל כולו, ועצי האקליפטוס הגבוהים, עבי־הגזע, היו כחומה אחת עם ההר הסמוך מאד לעיניים, וכבר נצנצו אורות קטנים, אדומים, מצלעו, ומאי־שם, מסתר־הסלע, גבר והלך פכפוך המעיין, שר שירים שונים, משתנים מרגע לרגע, סובבים והולכים, עד היותו למקהלה גדולה, כרינת אלפי צפרים בסבך עפאים בבוקר, ונתחרשו כל הקולות האחרים. ולמחרת, עם השכמה, היה שוב אותו ערפל, תלוי גבוה במרומי ההר הזקוף, שראשו נתעלם בין ענניו, ערפל מיסתורי, שקוף, שט בשלוות נצחים, שבנגוע בו קרן השמש, היה כהינומת כלוּלות להר. וטעם אותם הקסמים עוד עמד בכל חושי ימים רבים אחר־כך, כי בחזרי אל כפרי בדרום היה כבר מראה הבוקר לא כמלפנים, ובהתהלכי בחצר ביתי עם השכמה, ושפעי טל נוצצו על עשבי־הבר הדשנים, ואד קל, דליל, היה מרחף עליהם, כצעיף לבן, ראיתי בו מעין נוגה הערפל ההוא, שבמרומי גבעת־המורה או הגלבוע, כאילו רוח נעלמה נשאה אחד מצעיפי משיוֹ ופרשה אותו קל־קל על עלי העשבים שכאן. וגם בשבתי על ספסל בית־הספר, חולם את מראות הקסמים ההם, ראיתי איך בוקר אחד, בטרם היותי, היו הנערים יושבים עם החמור בבקעה, ויצחק הולך כפוף תחת משא עצי־העולה ואברהם הולך לפניו, ושניהם עולים בהר שאבניו חלקלקות, עד העלמם בתוך הערפל שבראשו, השט ומרחף ומגשש את הסלעים ומתמר כעשן קרבן אל תכול השמיים.

רק בהגיעי אל השפלה, נמוגו כל החזיונות עם הימוג הערפל באור השמש החזק, ושוב החל מרטט הלב המנבא רע מכל רע. ובחושבי על כך איך ניתקתי לשעה מן המציאות, ללא חוש כל כאב, רק שלווה גמורה, ואיך הייתי נישא אל מעבר לזמן, מתוך אותו נועם שחש ילד בהתרוממו בנדנדה עד לשמיים, או איש מבוגר בנוסעו ברכבת שעות רבות, או אפילו שעה קלה, כשלנגד חלונו רק ים מקציף עגמומי, הבנתי שזה היה קיומי האמיתי, ערכי האמיתי, שאינו מותנה בנסיבות הזמן ואינו נמדד במידת תועלתי לחברה, או בתבונת יחסי עם אחרים, ושאין הוא נופל עם כשלונותי, אלא הוא סכום החוויות המשתמרות בתוכי, שיכול אני לחיות אותן תמיד כבשעתן, ושאין לרע או לעוול שום שלטון עליהן.