נספח לכמה פרשיות.

אתה לא מאמין, מה? תשים את האוזן על החזה שלי ותרגיש! אמר לי יוסף שמעון בעומדו למולי ברחוב, ידיו על מותניו, מבליט את חזו הרחב, שתלתלי שער שחור, סמיך, בצבצו עליו מבעד לחולצתו הפתוחה, חפותת השרוולים.

גבוה היה ממני ביותר מראש, ענק, פסל־אל, ולא היה עלי להתכופף כדי להגיע בראשי אל חזו. הצמדתי אוזני אל לוח לבו ומיד שמעתי את הפעימה החזקה, הקצובה, כפעימת משאבת־באר בלילה, פם, פם, פם, שהדיה הרעידו את גופי. מבעד לעורו המתוח כתוף יכולתי לחוש את קשיותו הצוננת של לוח הברזל המוצק, כשלט מגן גיבורים.

ובכן? הבהיקו כנגדי שיניו הלבנות בחיוך רחב.

כן, לב ברזל, אמרתי.

לב ברזל חזק! הכה באגרוף על חזו ועיניו השחורות נוצצו. מצח צר היה לו, אף גדול, מתנשא, ושער שחור, מקורזל, כיסה את ראשו הכדורי.

הגד, אמרתי בהתבונני בו משתאה, כשאתה נכנס פעם לבית־מרקחת או לבית־חולים ומרגיש את ריח הסמים, לא נעשה לך חלש בלב?

אף פעם לא! אמר. לא מרגיש כלום!

ואם… ואם אתה רואה ילד קטן בוכה ברחוב, איבד את אמא שלו, או הוא רעב, רע לו, אתה לא מרגיש איזה לחץ, כאילו שחונק אותך בגרון משהו?

טצ־טץ! צייץ בלשונו והניע אצבעו כנגד פניו לאות לאו.

ואם, נאמר, אהובה שלך עוזבת אותך, או פתאום אומרת לך שהיא אוהבת מישהו אחר –

שום דבר! זקף יוסף שמעון את אצבעו וחתם פניו.

ואם אדם קרוב לך, בן־משפחה, או ידיד –

מת? אמר, גם כן לא! ממשיך לחיות כאילו לא קרה כלום.

אתה מבין? אמר, זה הרמטי. מבחוץ לא חודר אליו שום דבר. לכן הוא מחזיק מעמד. אתה נעשה בן־אדם אחר! אתה יכול לחיות מאה שנה ולהיות חזק תמיד!

ו… לאהוב אתה יכול?

לאהוב, כן! אבל לא סובל אף פעם! זהו ההבדל, אתה מבין? נוצצו אלי עיניו הכדוריות בגאווה.

כן, לב ברזל! אמרתי לעצמי, לב ברזל דרוש לך, בן־אדם! לב שיוכל לעמוד בפני כל בשורת־אסון, כל הפתעה מרה, כל פחד־פתאום, ולא יתכווץ ולא יישבר!

איפה משיגים דבר כזה? שאלתי בלב רועד.

אני אסדר לך, אמר בשמחה, ועם כך אחז בזרועי והובילני מהר אל פינת הרחוב.

טקסי! נתכופף יוסף שמעון מעל שפת המדרכה ונענע בידו כלפי מטה.

טקסי נעצר לידינו ושנינו נכנסנו לתוכו.

ובשבתו לצידי, חוסה עלי כאילן אב־גזע, הפליג בשבח הלב שבגופו. עשוי הוא ברזל־פלדה מלוטש, אמר, שאינו מעלה חלודה לעולם. פועל ללא כל הפרעות. אינו זקוק לתיקון או לחידוש. הגוף נעשה חסון. הנשמה – בריאה. אתה לא מתעצבן. לא מתרגז. שמח תמיד. והראש, גם הראש צלול יותר ועובד מצויין.

לאחר דקות מספר ציווה על הנהג לעצור. יצאנו מן המונית, ובאומרו, בוא אחרי, מיהר לעלות במדריגות צרות ושחוקות של בית ישן, שטיח כתליו טחוב ומפורץ, ובקומה השנייה צלצל בפעמון הדלת.

אדון דוידוב! אמל אל הרופא הנמוך והקרח, מחוטט הפנים, שהיה לבוש בחלוק לבן, אני רוצה שתעשה לבן־אדם הזה לב של ברזל. על חשבוני. אני משלם.

אדון דוידוב נשא את זרועו אל כתפי, התבונן בי בחיוך מבעד לעיניו הצרות, חרוכות־הריסים, ואמר: הוא ראוי לזה?

הוא עובד בעירייה והוא ידידי! אמר יוסף שמעון.

ובפנותו לצאת, אחז בחזקה בזרועי ואמר: ואתה אל תפחד. על אחריותי, אתה תרגיש מצויין, כמו שלא הרגשת אף פעם בחייך. אדון דוידוב, קרא אל הרופא, שתעשה עבודה טובה! תזכור שזה חבר שלי!

ויצא.

שכבתי על שולחן־הניתוחים בחדר הקטן, ונורת־חשמל גדולה שהיתה תלוייה מעל לראשי, סנוורה את עיני. עכשיו יבוא קץ, אמרתי בלבי הנלחץ מכאב, לכל אותם ריטוטים קטנים של נדנודי־הספק, לכל אותן התכווצויות־פתאום למשמע בשורות רעות ולמראה מחזות עגומים, לכל אותן התעלפויות־של־רגע, כאילו שוקע דבר־מה בתוכך לתוך ערפל, לכל אותן פעימות מהירות, או השתתקויות־פתע בשעות של צפייה דרוכה, לאותה התחלחלות מחמת פחד… יבוא קץ, יבוא קץ… ספרתי עד 37 וטבעתי בים חלמוני, עמוק.

כשהתעוררתי, שמעתי את הלמות לבי החדש, כספירות של אורלוגין. אל התחבושת שעל חזי צמוד היה מכשיר זעיר כקופסת־גפרורים, ושני חוטי־חשמל נמשכו ממנו אל תרשים תלוי על הקיר. ראיתי איך המחט משרטטת על פני המשבצות את הקו העולה ויורד בקפיצות חדות וקצובות.

הכל בסדר? שאלתי בקול חלוש משנכנס הרופא.

הוא ניגש אל התרשים, הצביע על הקו האדום ואמר: כפי שאתה יכול לראות מעצמך, פעולת המנגנון תקינה.

הוא יצא, ולאחר רגע חזר כשבידו צנצנת גדולה. נשא את הצנצנת כנגד עיני ואמר בפנים מבהיקות־בחטטיהן, כאילו הראה לי אפרוח שזה־עתה יצא מביצתו: הנה!

בתוך הצנצנת, טבול בתוך אלכוהול, היה לבי החי, וורוד, והעורקים הגדומים מבצבצים מתוכו כפסיגים נובטים מתוך הזרע התפוח.

הוא העמיד את הצנצנת על האצטבא, בשורה של צנצנות רבות, שהלבבות שבתוכן נראו כעוּברים במעבדה ביולוגית, הדביק עליה תווית וראיתי את שמי רשום בה.

זה הכל! אמר.

ירדתי מן השולחן ועמדתי על רגלי. אני מודה לך בכל לבי, לחצתי את ידו.

הכל עבר בשלום! אמר אדון דוידוב.

לב ברזל! לב ברזל! חזרתי ושיננתי לעצמי בצעדי ברחוב וכיווצתי את אגרופי לאגרופי ברזל. עם לב כזה יכול אדם לרדת מצולות או לטוס אל הירח ושום רע לא יאונה לו! לרגע נעצרתי בפינת הרחוב, סמכתי עצמי אל הקיר ושמתי ידי על חזי. כן, הלב דפק כתיקונו, בפעימות חזקות, קצובות, כפעימות משאבת־באר בלילה.

היעמוד בכל המסות? שאלתי את עצמי ולרגע נסתחרר ראשי.

עצרתי מונית, נכנסתי לתוכה ואמרתי לנהג, סע אל מחוץ לעיר.

לאן? שאל.

לכל מקום, לכל מקום שאפשר לנסוע בו במהירות עצומה, אמרתי.

המונית הפליגה אל מחוץ לעיר, ובהגיעה אל הכביש הגדול, ההולך־סובב בכל הארץ כולה, אמרתי: סע 180, סע 240, סע מהר ככל שתוכל!

ניהרג, אמר הנהג.

על אחריותי, אמרתי, אני משלם כל נזק!

ובשטוף המונית על פני הכביש הגדול, ומהירותה גוברת מרגע לרגע, עד כי ניטשטשו עיני מן המראות החולפים לאחור הלוך־סבוב בארץ כולה, ויישובים ושדות וחורשות מסתחררים בשיבולות, ואנשים הנעצרים רגע מוכי תדהמה נתלשים לפתע מן האדמה ועפים כמוץ ברוח – לא הסרתי ידי מעל חזי, ואמנם כן: הלב דפק כבתחילה, ללא החסר פעימה, ללא הוסף פעימה, באותו קצב עצמו כבעת שכונן בגופי.

חזור, צעקתי לנהג, להתגבר על הרוח. חזור!

ובהגיענו העירה, במהירות מסחררת, והמונית נעצרה בשריקת גלגלים בפינת הרחוב הסואן, הכיתי על חזי ובגאווה אמרתי לנהג: לב של ברזל!

בלילה, כשהניחה אשתי ראשה על חזי, נבהלה לפתע, ובעיניים פעורות מתמהון שאלה, מדוע הוא הולם כפטישים, הלב. הוא חזק, עניתי, הוא התחזק, הוא יכול לעמוד בכול מעכשיו! דמעות של אושר נוצצו בעיניה באומרי לה זאת.

חזק הייתי. לא ידעתי רגע של עצב או רגע של שמחה. ורק בהיותי לבדי בחשיכה, בחדרי, מילא אותי פחד נורא (או האפשר לקרוא לזה פחד, עם לב של ברזל?). הפעימות הקצובות, החזקות, המכות כקול אורלוגין בדממה, החרישו כל מחשבה בראשי. בעל־כורחי הייתי סופרן, אחת, אחת, אחת, עד בלי סוף, ספירות ריקות בחלל ריק. חש הייתי את כובד הברזל בגופי ואת ראשי ככדור חלוּל. כל זכרון היה נעלם, וכמים בצינורות חלפה באיברי אימת הריקוּת, וגם את האימה הזו קצבו הספירות הבלתי־פוסקות, אחת, אחת, אחת –

עד שבשעת חשיכה כזאת בלילה, בהציצי לרגע בשעוני – היה הפחד לבהלה גדולה. השעון נעצר מלכת. נענעתי את ידי להעירו, מתחתיו, הכיתי עליו, ומחוגיו לא זזו מעומדם. איך? איך פתאום, כשכל השנים פעל כתיקונו וכל מנגנונו שלם? איך? הציף הדם את ראשי.

השכם בבוקר מיהרתי אל השען שבפינת הרחוב, הסרתי את השעון מעל ידי, מסרתיו לו ואמרתי: נעצר מלכת. פתאום. ללא סיבה. בלילה.

השען פתח את מכסהו, הצמיד זכוכית־מגדלת לעין ימינו בכוויצת־חוטם, ולאחר שעיין בקרביו עיין היטב, כשהוא מסובב בשיפוד דק את ברגיו הזעירים, נוגע ואינו נוגע בגלגליו, בקפיצו הרוטט, במחטו שנתרעדה, באופניו הצפים על בלימה, החזירו ואמר: הכל כשורה. אינו צריך שום תיקון.

אבל הוא עומד! קראתי.

בטריק קל סגר השען את המכסה, קרב את השעון לאוזנו, אחר אל אוזני, ואמר: הולך?

הולך, חייכתי, מודה על איוולתי.

אך בשימי את השעון על ידי, וברוכסי את רצועתו, נבהלתי לראות כי שוב עמד מלכת.

עומד! החווירו פני.

שוב נטלו השען מידי, פתחו ובדק את קרביו, החזירו לי ואמר: צר לי. מנגנונו שלם על אופניו.

אבל הוא עומד! צעקתי.

הדבר תלוי בך כנראה, אמר בשלווה.

בי?

כן, בזרימת הדם בוורידי ידך. האם לא נשתנה משהו בדופק ידך באחרונה?

נשתנה, אמרתי. לטובה. הוא תקין יותר מתמיד. קביעות תדירה.

הוא הדבר, אמר השען. כך יקרה כאשר יוצא אדם מגדר מסלולו, והרגליו משתנים. דומה הדבר כאילו הוא עובר לספירה אחרת בחלל. חוקי התנועה משתנים אף הם. רתיעות ועכּבות חלות בסבּוב האופנים, שהם עדינים מאד ושיניהם זעירות מאד והם מכוונים כחוט השׂערה לדיוק ולשילוב מתואם. לפתע הם משנים את מהירותם ואינם נעים עוד בקצב שנועד להם מתחילת בריאתם. זמן־מה הם עוד נמלכים כביכול בדעתם, ומנסים להשתלב זה בזה בקצב החדש. אך כמובן שאין הדבר עולה בידם, כי כוננו על־ידי היוצר לנוע רק בתנאים מסויימים. הם מקרטעים איפוא, מתרתעים, עד שבסופו של דבר המנגנון כולו נעצר. הרי זה כמו שינוי סדרי בראשית. מהפיכה בקוסמוס. כאילו, חס־וחלילה, נפרעים חוקי המשיכה והדחייה שבגלגל המזלות, ואז המערכת כולה נטרפת, כוכבים יוצאים ממסלולם ועפים לכל עבר והבריאה חוזרת לתוהו ובוהו.

ואין תקנה? שאלתי.

הרי רואה אתה, אמר השען, השעון נע כסידרו כשהוא בידי ורק משהוא מגיע אליך הוא נעצר…

רצתי לחפש את יוסף שמעון, ברחובות ההומים, בין אנשים ומכוניות, ליד פתחי בתי־הקפה והמטעמות, עד שמצאתיו ליד תחנת המוניות.

שמע, אמרתי לו מבוהל, קצר־נשימה, דבר נורא קרה לי.

הלב? שאל כשהוא אוחז בכתפי.

לא, לא הלב…

אך המלים קפאו על שפתי.

בוא, בוא אתי, הניח את כף ידו הכבדה על שכמי ושיניו הלבנות הבהיקו בחייכו.

הלכתי אחריו, רץ ומהלך, דרך ארוכה ברחובות, משתחל ביו האנשים הרבים, עוקפם מכאן ומכאן, נפרד ונפגש חליפות, עד שהגענו אל בית מך, מסוייד לבן, מוקף גדר אבן, שבשכונת עבר־השוּק.

מַרינה! הנה ידידי העובד בעירייה! קרא יוסף שמעון אל אשתו בריאת־הזרועות, ששפכה דלי מים על עפר החצר. עשי אוכל!

יחד נכנסנו אל החדר האפלולי, רחוץ רצפת־הבטון, שסורגי ברזל גדרו את חלונותיו, ומרינה פנתה למטבח, ובהתיישבנו, הניח יוסף שמעון את זרועותיו על השולחן הערום ואמר:

איך הלב?

השעון עמד מלכת, אמרתי.

זה הכל? פרץ בצחוק, את שומעת, מרינה? קרא לעבר המטבח, השעון של ידידי לא הולך!

לנו אין שעון, נשמע קולה של מרינה, והכל בסדר תודה לאל!

מה איכפת לך, בן־אדם? קרא יוסף שמעון מול פני.

זה נורא, אמרתי. עשר שנים שרת אותי באמונה, מיהר בשעות שהייתי נחפז מאד ופיגר בשעות הצפייה הארוכות, ועכשיו נעצר. פתאום. בלילה, לעולם.

נורא! נהם יוסף שמעון.

כן, אמרתי, כאילו השמש עומדת דום פתאום. כבר לא יודע איפה אני חי.

אבל הלב – ברזל, מה? היכה באגרוף על חזו.

ברזל… לחשתי.

לא עצוב יותר?

לא.

שמח תמיד?

אבל הזמן! הזמן! קראתי. אני לא מרגיש! אני חי מבחוץ! אני שומע רק את הדפיקות בחושך!

איזה בן־אדם מוזר! נפער פיו כנגדי.

שמע, תפסתי את פרק־ידו וקרבתי פני אל פניו, לא קרה לך שבאת למקום חדש ולא מצאת את רוחות־השמיים? במקום שאמרו לך שם צפון, נדמה לך שדרום, במקום שאמרו לך מזרח, נדמה לך מערב. אין לך מנוחה, נכון? אתה לא יכול לישון. לא יכול לעשות שום דבר! כך אני מרגיש עכשיו. לא יודע מה היה, מה יהיה. ריק. ידי רועדות ממש!

איפה את, מרינה? קרא יוסף שמעון לאחוריו.

כבר! כבר! נתגלגל קולה הצלול בהתקרבה אלינו, עגולת־אברים, עם מגש בידה, ובעוד מבטי נעוץ למולי, העמידה על השולחן צלחות עם כבוּשים ומליחים, צנונים ופלפלים, נתחי צלי בשר מבוצלים ובקבוק עראק.

שבי, מרינה, משך יוסף שמעון ביד אשתו והושיבה לידו על הספסל. האיש הזה – חולה!

חולה? פערה אלי מרינה עיניה השחורות, הגדולות.

חולה! קרא יוסף שמעון ומזג עראק בשלוש כוסיות.

אין לו לב ברזל? נוצצו עיניה של מרינה.

יש! יש! קרא יוסף שמעון בקול, אחר לחש על אוזנה: אבל הראש! הראש!

לחייך! נשא את כוסו, וצלצול צלול של שלוש הכוסיות האיר כברק את החדר.

אכול, הצביעה מרינה על צלחתי, אכול ותרגיש איך הגוף מתחזק!

ובתוך דממת־החדר נשמעו מעתה רק קולות הלעיסה והמציצה, קליחת מלפפונים חמוצים, פצילת בצלים, קסקוס פלפלים חדים וחריפים, פליצת צנונים ולפת, גמיעת העראק הנמזג, ובבוא אל קרבי המשקה, כוסית אחר כוסית, והמאכלים השורפים את המעים, חשתי איך פני מאדימים והולכים, אגלי זעה מבצבצים במצחי ואדים ממלאים את ראשי.

אנחנו נרפא אותו, מרינה, התיז יוסף שמעון לחשוֹ בלצלץ לשונו את נתחי הבשר.

כן, יוסף, בטח! התמוגגה מרינה בעסיסי מטעמיה.

הוא יישאר פה, אצלנו! אמר בנעצו מזלגו בקלח בצל.

כן, יוסף, יש מספיק מקום לכולנו, גמעה מרינה מכוסה.

הוא יהיה בן־אדם חדש! הצר את עיניו יוסף שמעון לעברה, כפוף על צלחתו.

בריא כשור! הבריק מבטה לעברו.

איש ברזל! געה יוסף שמעון.

וגם הראש! צחקה מרינה בנעצה שיפוד של פלפל חריף אל פיה.

שתה! פקד יוסף שמעון במוזגו מן המשקה לכוסי.

ושוב נשמע בחדר רק קול הפליחה הטחינה והלעיסה.

הו, אני כבר עייפה! נפלה מרינה על כתף בעלה ועצמה עיניה בעונג.

תנוחי, מרינה, תנוחי! לפת יוסף את כתפיה ונשק בצלצול על לחייה.

ואחר, במחותו את פיו בגב ידו, אמר:

בן־אדם אסור לו שיהיה לבד. כשהוא לבד – הוא חושב. כשהוא חושב – הוא מצטער. ראית אותי פעם לבד? – לא. תמיד אני הולך, רץ, מסתובב בין אנשים, מדבר, עושה. בבית אני אוכל. הרבה בשר, הרבה חריף, הרבה יין. בריא מאד. אין לי שעון. למה לי שעון, כשאני רץ בתוך הזמן. בן־אדם שחושב על הזמן, אפילו יש לו לב ברזל, הוא נעשה חלש. אין מקום לחלשים בעולם, אתה מבין? החלשים –

לפתע חשתי פעימה חזקה בתוכי ושמתי שתי ידי על חזי.

מה קרה? יצאו ספירי־עיניו של יוסף מחוריהן.

מה קרה? נתרוממה מרינה על מושבה.

הלב! לחצתי את ידי על חזי.

לא! צעק יוסף שמעון, הוא מברזל!

הלב! חזרתי ואמרתי.

דממת־מוות נשתררה. יוסף ומרינה קפאו במקומם.

בוא אל דוידוב! קם יוסף שמעון לפתע, חיוור ויקוד־מבט. מהר. שיחליף. מהר. קום!

כן, אמרתי ונתליתי בזרועו.

עם לבי הישן הלכתי בשבת לפני־הצהריים אל גן־העיר.

שעה ארוכה הייתי יושב על הספסל, מחכה לתורי להתנדנד בנדנדה, ועלי העצים נוטפים שמש, ונחילי פרפרי־פרחים, כתומים וצהובים, דוגרים על ענפיהם, וכבר זמן רב מאד היה אב אחד מנדנד את ילדו בן הארבע, דוחפו מאחוריו, יותר גבוה, יותר גבוה, ותינוקות רבים עמדו בשורה וחיכו כמוני לתורם, נושאים עיניים מקנאות, מתחננות, מצפות בקוצר־רוח, רוגזות, אל הנישא למרום על כסא מלכותו. כבר ספרו 110, 120, 130, אבל האב לא אבה להפסיק, ובקריאות עידוד, ככה, קובי, ככה, הי־הופּ הי־הופּ ו־הופּ, הגביר את התנופה הלום והלום. הבט, אדוני, קמתי ואמרתי לו, כל־כך הרבה ילדים מחכים… אך הוא לא חנן אותי גם במבט אחד והוסיף לנדנד את ילדו, 240, 250… השמש כבר עמדה במרום הרקיע והצל נתמעט, וזעה הבהיקה על חוטמי הילדים, ומהם פרצו בבכי ומהם נתיישבו על החול החם, ורק המאושר היה עף גבוה מעל לראשי העצים, מעל גגות העיר, הו, אלהים, מתי כבר יגיע תורנו…

ועברה כבר שעת הצהריים ושורת הילדים לא נתקצרה, וכמעט אמרתי נואש ופניתי ללכת, אך קול גערה רם הסב את מבטי אל המקפצה הגבוהה.

קפוץ אני אומר לך, קפוץ! צעק האב, איש קצר־רגליים, בעל פנים רחבות, זרועות נמשים ואף פחוס.

אך ילדו השחרחר והצנום עמד על לוח המקפצה, ידיו אוחזות במסעדיה, רגליו רועדות ופניו החוורות מתאפקות מלבכות.

קפוץ! צעק האב, למה אתה לא קופץ! תראה מה שיהיה!

אך הילד היטה מעט את גוו לפנים וראה תהום לרגליו ונזדעזע ושפתיו רטטו וברכיו פקו.

אתה קופץ או לא? אחז האב בסולם המקפצה, אתה קופץ או שאני דוחף אותך ואתה שובר את הידיים ואת הרגליים! קפוץ! קפוץ!

אך הילד החוויר יותר והחזיק חזק במסעדי המקפצה לבל יפול מרעדת רגליו.

אתה פוחד, מה? אתה פוחד! קרא האב.

ועם כך משך בזרוע ילדו וגררו אליו, אל החול, והכּה בפניו, סטור על לחי אחת ועל לחי שנייה, והכות בצווארו בגב כף־היד, וקרוא: עכשיו תדע לפחד, כן? עכשיו תדע… והילד פרפר והתפלש בחול.

ניגשתי אליו ועצרתי בידו בתנופתה ואמרתי, הבט, אדוני, הוא פשוט מפחד…

גם אתה? הפנה ראשו אלי בעודו אוחז בזרוע הילד הצנומה בצבת כפו הגדולה, הגרומה, כתומת־הבהרות.

הוא פשוט מפחד, חזרתי ואמרתי.

אסור לו לפחד! צעק. אסור!

אתה לא פחדת כשהיית ילד? אמרתי.

כן! כן! צעק, אבל אני רוצה שיהיה אחר! שידע לחיות!

וחיוור, מתנשם, שמט את הילד מידו, קרב פניו אל פני, ובשפתיים רועדות לחש ברוח־שורפת כאש אוכלה קש:

אסור שיהיה חלש, אתה מבין? צריך שידע לקפוץ! לקפוץ בלי פחד, ראשון! אחרת כולם יקדימו אותו, כולם ישליכו אותו הצידה והוא לא יוכל לחיות!

הנה אתה חי, אמרתי.

אני חי? עלה חיוך נעווה על שפתיו הצרובות, המבוקעות, לזה אתה קורא לחיות? ראית פעם אוטו שרוף מונח בצד הכביש? זה אני! והוא לא יהיה כזה! אני אאלף אותו לחיות!

ועם כך הסב עצמו מעלי, משך בכוח ביד הילד שרבץ על החול וקרא:

עלה וקפוץ! מהר! בלי־פחד!

אך אני נטלתי את הילד בידי והולכתיו אל הנדנדה. רק שלושה ילדים עמדו לפנינו בשורה, ובעלות כל אחד מהם, ספרנו מאחד עד חמישים בדיוק, וברדת השלישי, הרמתי את הילד אשר עמי ועמדתי מאחוריו והנפתיו עד אשר נישא גבוה אל מלכות השמיים.

הי־הופּ ו־הופּ, קראתי, והוא עצר את נשימתו וחדוות־גבהים מילאה את חזו ונחה על פניו. אבא! קרא מלמעלה, משׂיא מעופו, להיראות באושרו. אך אביו לא נראה עוד בגן.

עצרתי בנדנדה והורדתיו בזרועותי.

בוא, בוא אתי, ילד, אמרתי. בוא, נחפש את אבא שלך.

והילד אחז בידי, ועיניו עוד תמיהות ונבוכות, ושנינו פסענו בשבילי הגן. ערוגות פרחים שרויות בזיו נתמשכו לימיננו ולשמאלנו, ועצים נוטפי שמש, ודשאים השתרעו מלפנינו, פרושׂים בירקותם, ואחר הופיע לעינינו הים הנוצץ, המבריק בסנפירי גליו.

אתה רואה שם אונייה לבנה באופק? אמרתי לו.

כן, אמר. אבל דמעות נוצצו בעיניו.

אתה בוכה? שאלתי.

לא, אמר, לא. זה רק השמש מן הים כואבת בעיניים.

אין דבר, אמרתי, עוד מעט תתרגל. תתרגל.

וגם בעיני עמדו דמעות, מברקי האור הניתזים מן הים הגדול לבלי־סוף, שכולו תעלומה, עד האופק הרחוק.