המתנדב האמיתי אינוֹ מסתפּק בּהתנדבוּת ראשוֹנה

הוּא מוֹסיף להתנדב וּלנדב.

ש. לביא

בּבוֹאי לוֹמר בּרבּים דברים אחדים בּפתח כּתביו של חברי ורעי שלמה לביא אמרתי אל נפשי:

אילוּ הייתי צריך להציג ספר זה בּפני קוֹרא לא משלנוּ, בּפני אדם לוֹעזי שהוּא מצוּי אצל ספרוּת המהפּכה האנוֹשית של הדוֹרוֹת האחרוֹנים ואזנוֹ למוּדה להבחין בּין דברים – המרוּבים כּל כּך – אשר חלוּדת השיגרה אוֹכלת בּהם, לבין דברים – והם מוּעטים כּל כּך – אשר קוֹרטוֹב של ראשוֹנוּת בּוֹקע מתוֹכם, לא הייתי מתקשה הרבּה.

ראשית, לא הייתי רוֹאה עצמי כּמי שאוֹמר שבחוֹ של אדם בּפניו. אין אנחנוּ רגילים בּכך. ושנית, יכוֹל הייתי לדבּר אל אוֹתוֹ אדם מן החוּץ לא בּמוּנחים השגוּרים בּפינוּ, שעִתים אנו חדלים מלטעוֹם בּהם טעם מרוֹב שימוּש. הייתי נפטר לשעה מן ה“קירבה” היתירה, שהיא מצוּיה אצלנוּ גם בּעניני רוּח ונוֹטלת את האפשרוּת לראוֹת תוֹפעוֹת בּשיעוּר קוֹמתן

הנכוֹן. הייתי מסתייע בּמידת הדיסטנץ, וּמבקש לציין את תכנוֹ האנוֹשי-המַהפּכני של הספר ואת טיבה של המחשבה החלוּצית, מחשבת הקוֹנסטרוּקטיביזם הרבוֹלוּציוֹני המפכּה בּבעל הכּתבים האלה.

ואין לראוֹת את איש-שֹיחי הנכרי כּיצוּר מדוּמה דוקא. עם כּל היוֹתנוּ גלמוּדים בּעוֹלם אין אנוּ חיים בּהסגר. אנו מזדמנים עם בּני אוּמוֹת העוֹלם. היוּ ימים והזדמנוּיוֹת אלה היוּ נדירוֹת. עתה, בּשנוֹת המלחמה, אנוּ נפגשים תכוּפוֹת. ואין צוֹרך להפליג לשם כּך למרחקים. כּל חייל יהוּדי נפגש עתה עם בּני עמים שוֹנים, וּממילא הוּא נעשֹה נציג לעמוֹ. והנפגשים – מכּל הסוּגים הם. עתים הם מטוֹבי החברה האנוֹשית בּדוֹרנוּ, בּין שהם אנשי-שם בּין שהם אלמוֹנים. ואנוּ מבקשים לספּר להם את עצמנוּ, להביא לפניהם את דבר-עמנוּ.

כּשאנוּ בּאים אל “זר לא יבין” וּמבקשים כּי יבין לנוּ, אנוּ שוֹאלים את עצמנוּ: מה תהא דרך ההסבּרה שלנוּ? כמה מן הקרוּאים להסבּיר חוֹששים מאד ל“מה יאמרוּ”. מה יאמר הזר (שהוּא, “כּדרך הטבע”, נעלה עלינוּ), כּשימצא בּהליכוֹתינוּ וּבמאוַיינו, ועל אחת כּמה וכמה בּקוּבלנוֹתינוּ, משהוּ שאינוֹ מתישב עם מוּשֹגיו ועם טעמוֹ הטוֹב. לפיכך יהוּדים טוֹבים טוֹרחים להוֹכיח כּי אין אנו פּחוּתים משאר בּני-אדם, ואנחנוּ בּדיוּק-בּדיוּק “כּמו כּוּלם”. הללוּ עוֹשים זאת בּמיטב

הכּוָנוֹת, מרוֹב פּטריוֹטיזם, מתוֹך חרדה שמא כּל גילוּי של שוֹני יש בּו כּדי להוֹריד את ערכּנוּ ולפסוֹל את זכוּתנוּ. וחששנוּת זוֹ הרוֹוַחת

בּמגעם של בּני-בּרית עם תקיפי עוֹלם, עתים מצוּיה גם בּמגע של סוֹציאַליסטים יהוּדים עם סוֹציאליסטים שאינם יהוּדים. יש טוֹרחים “לפַשֵט” את עניננוּ כּכל האפשר, להרחיק מתוֹכוֹ את כּל המחוּספּס וכל השרשי שבּוֹ וּלהוֹכיח כּי אין אנוּ, חלילה, שוֹנים בּמשהוּ מאחרים, כּי אין אנוּ חשוּדים, חלילה, על שוֹני כּלשהוּ, וכל מה שאנוּ עוֹשׂים, גם הוּא נראה לעין “שלא כּדרך העוֹלם”, אין הוּא אלא כּכּתוּב וכמקוּבּל וכמוּסכּם אצל שאָר הבּריוֹת.

אם צדקתי ואם שגיתי, אך מעוֹדי לא נקטתי בּשיטה זוֹ. לא בּנעוּרי, כּשהתהלכתי עם “שקצים”, ולא אחר כּך כּשבּטלטוּלים וּבשליחוּיוֹת הייתי מזדמן עם אנשי-מעלה בּעוֹלם הסוֹציאליסטי. מעוֹלם לא קיבּלתי על עצמי להוֹכיח כּי גם אנחנוּ סוֹציאליסטים כּשרים. את מה שמאַחד אוֹתנוּ עם השאר, כּאנשי-עבוֹדה, כּבני התקוּפה, כּמוֹרדים בּקַיים, כּנאבקים על

שֹידוּד מערכוֹת החברה האנוֹשית, הייתי מניח כּדבר מוּבן מאליו, אלא שאין הוּא בּלבד ממַצה את עניננוּ. בּיקשתי איפוֹא לכוון את הדעת אל המיַחד אוֹתנוּ, אל החד-גוֹרלי שבּהוָיתנוּ, ואל השוֹני הצוֹמח ממנוּ בּמצבנוּ, בּעשׂייתנוּ, בּדמוּת מפעלנוּ, בּתביעוֹתינוּ. סבוּר אני כּי

ראִיית המאַחד בּלי ראִיית המיַחד – אין עמה ראִיית-אמת. ידעתי גם ידעתי שעִתים עלוּל אני להעלוֹת על דעת השוֹמע את המחשבה על “אתה בּחרתנוּ” היהוּדי, המפוּרסם לגנאי. אך אין הסברה מתקבּלת על דעתי כּי איוֹב חייב להכריז על עצמוֹ: “גם אני איש”, וכי הנימוּס הטוֹב והַצְנֵעַ לֶכֶת מחייבים את עַם-איוֹב לטשטש את המיוּחד שבּגוֹרלוֹ ושבּקוּבלָנתוֹ. וּלפיכך הייתי אוֹמר לוֹ לאיש-שֹיחי בּדַבּרי על ספר הכּתבים של ש. לביא:

זה ספר תוֹלדוֹת אדם. ספר מַאבק-אדם. מאבקים עם הרחוֹק ועם הקרוֹב. לא בּיאוֹגרפיה ולא סיפּוּרי-זכרוֹנוֹת, כּי אם דברי מחשבה וּתביעה והידַיינוּת והצעוֹת ותכניוֹת-בּנין וחישוּבים, ועם זאת ספר אישי עד מאד. ספר סוּבּיֶיקטיבי על נוֹשׂאים אוֹבּיֶקטיביים. ספר זה תוֹבע בּמסגרת חיינוּ אנוּ, חיינוּ היהוּדיים-הלאוּמיים – טיפּה זוֹ בּים האנוֹשוּת

הגדוֹלה – שינוּי סדרי-חברה ויחסי-כּלכּלה. הכּוֹתב, שהלָך-מחשבתוֹ פּוֹנה תמיד לצד העשֹיה, אינוֹ חוֹשש להציע תכניוֹת משלוֹ, ואיננוּ מוֹנע עצמוֹ מפּירוּטים, ואין הוּא מפחד שמא יראוּ אוֹתוֹ נלעג. לא אַלאה אוֹתך בּסקירה מפוֹרטת אוֹ בּהרצאת העקרוֹנוֹת, אך אוֹמר לך בּקיצוּר: דרך מחשבתוֹ היא אוּטוֹפּית, בּמוּבן המעוּלה של מלה זוֹ. שלא לפי הסברה השגוּרה, שהאוּטוֹפּיה מתעלמת מן המציאוּת. אַדרבּא, היא רוֹאָה את המציאוּת ראִיה חריפה ושוֹללת וּמעמידה כּנגדה את משֹא-הנפש לא בּצוּרת שיר-ערשֹ מַרדים, כּי אם בּצוּרת קוּם ועשׂה! בּחינת “העידוֹתי בּכם היוֹם את השמים ואת הארץ החיים והמות – – וּבחרת בּחיים”, וּמעתה אין הדבר תלוּי אלא בּתבוּנתך וּביָשרך וּברצוֹנך. הלָך-רוּחוֹ של המחבּר שלנוּ הוּא, כּפי שאתה רוֹאה,

זלזל רך בּגזע המַחשב הסוֹציאליסטי-האוּטוֹפּיסטי מדוֹר לדוֹר, אשר עתה, לאחר הלקח המר של דוֹר אחרוֹן, נוֹכחנוּ כּי “עָלֵהוּ לא יִבּוֹל” (אגב אוֹמַר לך, אם לא ידעת: האוּטוֹפּיה הסוֹציאליסטית זרמה בּצינוֹרוֹת שוֹנים אצל פּוֹעלי ארץ-ישֹראל, עתים שלא מדעת בּעלים, עתים בּניגוּד להכּרתם, ונתגלתה כּאן כּגוֹרם מפעיל וּמכוון וכיסוֹד חי, מחַדש וּבוֹנה בּמידה שלא שוּערה. ויש לשֹים אל לב, כּי הדבר בּא ונהיה בּימים שבּעוֹלם הסוֹציאליסטי הגדוֹל ירדה קרנה של “האוּטוֹפּיה”, ושוּם בּר-דעת לא רצה להזדקק לה. גם הקבוּצה וגם מוֹשב-העוֹבדים הם ילדי האוּטוֹפּיה הסוֹציאלית).

רצוֹנך תוּכל גם למַיין את ההשקפוֹת שבּספר הזה, להדבּיק תו בּמצחן ולשֹים אוֹתן בּאחד התאים המסוּמנים. אך תדע, שהכּוֹתב לא הריק מכּלי אל כּלי, לא חזר על דברי אחרים, כּי אם בּאמת הרה והגה את דבריו, כּלשוֹנם של עברים קדמוֹנים. ואוּלי מכּאן גם קנאתוֹ הגדוֹלה לדבריו: כהגן אֵם על פּרי בּטנה, בּשינַים וּבצפּרנים, כּן יגן הוּא על ילדי רוּחוֹ.

אַל נא יעלה על דעתך כּי זהוּ ספר סתמי לתיקוּן העוֹלם, ספר קוֹסמוֹפּוֹליטי, למען האדם המוּפשט. לא, זהוּ ספר שכּוּלוֹ יהוּדי, עד הנימה האחרוֹנה. עם כּל מה שהמחבּר שׂוֹרה עם הבּעיוֹת הכּלליוֹת של המשק והחברה, – הכּפר והעיר, השוּק, היִצוּר והתצרוֹכת, העוֹבד והמעביד, עמל-כּפּים וחיי-תרבּות, וכדוֹמה – המניע העיקרי למחשבתוֹ הוּא גוֹרל עמוֹ, האוֹבד בּעניוֹ. לוֹ

נתוּנה-נתוּנה מחשבתוֹ וחרדתוֹ. לוֹ מכוּוָנוֹת תכניוֹתיו המשקיוֹת

וההתיישבוּתיוֹת – להצלתוֹ, לתקוּמתוֹ וּלבנינוֹ. וגם דאגתוֹ לאדם, לפּרט,

– להרגשת כּבוֹדוֹ, לזקיפת קוֹמתוֹ, לשויוֹנוֹ, לצמיחתוֹ, לרווחתוֹ,

ואפילוּ ל“עשירוּתוֹ” (כּי הוּא מאמין בּאפשרוּת של עשירוּת לכּל) – היא בּמסגרת העם.

הכּותב, כּפי שתבין מאליך, הוּא אחד מאלה היהוּדים אשר חזוֹן גאוּלת העם ושיבתוֹ למוֹלדת, – המוֹלדת האבוּדה, אך לא שכוּחה – קָסם להם. לרבים קָסם, אך רק למעטים היה קֶסם זה לגוֹרל אישי, לשליחוּת חיים. הללוּ, המעטים, כּללוּ בּמוּשג “גאוּלת העם” את כּל הטוֹב והיפה שבּמַשֹאוֹת-הנפש, טיהוּר חיי החברה מכּל כּתם וּפגם. אך בּוֹ, בּכּוֹתב, פּעל לא רק הצד המוֹשך שבּחלוֹם-הקסמים, כי אם גם צד דוֹחף: בעוֹדוֹ נער, בּגָלוּת-פּוֹלין מלפני ארבּעים שנה, ראה הוּא וּמעטים שכּמוֹתוֹ, את ההוָיה היהוּדית לא כּאידילית ורבּת-סיכּוּיים, כּאשר נראתה לאחרים, אשר השליכוּ את יהבם על המהפּכה הרוּסית, אוֹ על עלייתוֹ של מעמד פּוֹעלים יהוּדים בּפּוֹלין, אוֹ על שֹגשֹוּג כּוֹחוֹת תרבּוּתיים-עממיים

בּגוֹלה. ההוָיה היהוּדית נתגלתה לוֹ כּמעוּרערת, והוּא חש את הגזָר הנמתח עליה. אוֹתה תחוּשה ואפילוּ לא ידע להבּיעה בּלשוֹן-לימוּדים, היתה חריפה בּיוֹתר. והיא נעשֹתה הדוֹחף הגדוֹל בּחייו. הוּא פּנה עוֹרף להוָיה היהוּדית בּגוֹלה, אך לא מתוֹך בּוּז והתנַכּרוּת, כּרבּים אחרים אשר מילטוּ את עצמם ל“מרחב העוֹלם”, כּי אם מתוֹך רחמים ואהבה, מתוֹך רצוֹן למצוֹא לה מפלט, להחזיר לה את המוֹלדת האבוּדה. וגם הצחיח שמצא בּּמוֹלדת לא הוֹביש בּלבּוֹ את ליח-העלוּמים, והתלאוֹת והנסיוֹנוֹת שעמד בּהם לא התישוּ את הרצוֹן הנחרץ להחזיר לעם “חיים שאין בּהם בּוּשה וּכלימה”, כּלשוֹן תפילה יהוּדית עתיקה. וחיים כּאלה בּמוּשֹגי אוֹתם הנערים היוּ: חיי-אדמה, חיי-עבוֹדה, חיי חירוּת.

_________________________________________

זוֹכר אתה ודאי את סיפּוּר-המעשֹה שספרוּת המהפּכה הרוּסית בּאביב ימיה היתה מחבּבת הרבּה. מעשֹה בּאלכּסנדר הֶרצֶן וניקוֹלאי

אוֹגַריוֹב, נערים חברים, בּן ט“ו וּבן י”ג, שיצאוּ אל מחוּץ למוֹסקבה, להרי ווֹרוֹבְּיוֹב, וּבאוּ בּברית, בּשבוּעת-אמוּנים, להיוֹת חייהם, כּל

הימים, קוֹדש למלחמת החירוּת. לא מעט שבוּעוֹת-אמוּנים נשׂא הרוּח. אך אוֹתם שני הנערים שמרוּ אמוּנים לשבוּעת-הנעוּרים שלהם. איני יוֹדע אם בּספרוּת המהפּכה העברית נשתמר זכר מעשֹיה רוֹמַנטית מעין זוֹ, אך ידעתי נאמנה כּי היה היוּ נערים יהוּדים, אשר נדרוּ את נדרם, אם בּניב-שֹפתים ואם אך בּלבּם בּלבד, וּמאז ועד בּוֹא חליפתם חייהם וכל מַעיניהם נתוּנים-נתוּנים למלחמת החירוּת של עמם. אתנוּ הם. ובעל הכּתבים האלה הוּא אחד מהם.

מחשבתוֹ פּוֹנה כּוֹלה אל עבר הממשוּת. לא על מנת להשלים אליה, כּדרך בּני-אדם נבוֹנים, כּי אם למען התגבּר עליה וללוּש ממנה ממשוּת חדשה. בּדרך זוֹ הגיע למה שהגיע לא רק להלכה, הגיע למעשֹה. תמצא בּספר זה מאוַיים שבּיסוֹד, מגמוֹת-חיים שלבשוּ צוּרה של שֹרטוּטי-תכניוֹת. הוּא זכה לכך שכּמה מדבריו, שבּשעתם עירערוּ עליהם כּעל הזיוֹת וּמַדוּחים, מצאוּ שוֹמעים אשר ציפּוּ לכך, אוֹ לכדוֹמה לכך. וּמאלה השוֹמעים בּאוּ מאמינים ואנשי-רצוֹן, מקיימים וּמתמידים, ואוֹתם הדברים משוּקעים עתה כּלבֵנים בּבּנין הארץ-ישֹראלי (ויש מדבריו שהם שנוּיים גם עתה בּמחלוֹקת, בּמחלוֹקת קשה, אפילוּ כששוֹתקים עליהם). ודאי אין המכוֹנה, כּשרוֹאים אוֹתה בּפעוּלתה, עשֹוּיה בּכּל לפי שֹרטוּטי-תכנית ראשוֹנים שלה, אוּלם בּאוֹתם שֹרטוּטים שֹפוּנה נפש המכוֹנה, חבוּיה הרעננוּת שבּהצגת השאלה אשר המכוֹנה נקראה לענוֹת עליה.

_________________________________________

עד כּאן. אפשר הייתי מסתפּק בּכך, ואפשר – אילוּ ראיתי שאוֹתוֹ קוֹרא נכרי מגלה ענין, כּסוֹציאליסט-הוֹגה, בּעֹולם זר לוֹ וּבעצם השאלוֹת הנדוֹנוֹת כּאן, הייתי פּוֹתח לפניו פּרקים שוֹנים בּספר זה והייתי קוֹרא לפניו: והנה האמוּנה הגדוֹלה בּכּוֹח היוֹצר של השיתוּף האנוֹשי. בּעצם ימי הדלוּת והצמצוּם והרפיוֹן שבּמפעל הקבוּצתי הרך – תביעה להגדלת החברה הקבוּצתית, והכרזה כּי כּל אדם נוֹסף בּרכה הוּא למשק; וּבעוֹד המשק הקבוּצתי הרך נקלע בּין הוָיה וחידלוֹן – הכרזה על בּוֹאוֹ של המשק השיתוּפי הגדוֹל ועל הפּתרוֹנים החבוּיים בּו; הנה תביעה ראשוֹנה לזיווּג מלאכה וחרוֹשת עם החקלאוּת; הנה גילוּי מוּמי-יסוֹד של הכּלכּלה שלנוּ, מתוֹך מגע חי, אישי, עם מציאוּתנוּ ועם מוּמיה, וּבמבּט-עין אשר השיגרה אינה מַכהה אוֹתה; והנה תביעה לא להסתפּק בּמידת השיתוּף בּתוֹך המשק הקיבּוּצי הבּוֹדד, כּי אם להגבּיר

בּמידה מַכּסימלית את השיתוּף בּין משקי-העוֹבדים. והנה גם ויכּוּחים מדיניים אמיצים.

אוּלם בּסקרי זאת הייתי רוֹצה להוֹסיף:

אינני רוֹצה להטעוֹתך. ש. לביא איננוּ חכם-כּלכּלה ואיננוּ סוֹציוֹלוֹג ואיננוּ מדינאי, אף על פּי שהוּא מעיז ונכנס כּאוֹרח לא-קרוּא בּתחוּמיהם של אלה, ואיננוּ נרתע מפּני גערתם. אין הוּא מעלים את מיעוּט ידיעוֹתיו בּכמה ענינים שהידיעה בּהם חשוּבה לענין שהוּא דן בּוֹ, ואף על פּי כן הוּא מעיז לחלוֹק על בּני-סמך. שכחתי לוֹמר לך כּי אין הכּתיבה אוּמנוּתוֹ. ואל נא תראה בּאמירה זוֹ שוּם התהדרוּת. את דבריו הוּא כּוֹתב בּלילוֹת לאחר יוֹם עבוֹדה, בּשעוֹת חוֹפש מוּעטוֹת. תשאל מה משלח-ידוֹ? פּוֹעל הוּא, פּוֹעל חקלאי. מנעוּריו התנסה בּכמה עבוֹדוֹת. היה גם זמן מַסיק-הדוּד בּבית-חרוֹשת¹. היה שוֹמר, אך בּעיקרוֹ הוּא עוֹבד אדמה וּבוֹנה משק. וגם משלח-יד זה, שהוּא חשוּב בּעיניו בּיוֹתר והוּא גאה עליו, אינוֹ אלא גילוּי של שליחוּת-חיים אחת ויחידה: פוֹעל-חלוּץ, פּוֹעל חרוּץ, איש צבא העבוֹדה בּישֹראל, מגוּיס לכל החיים, שאיננוּ עוֹשֹה מלאכתוֹ רמיה. הוּא אחד החוֹצבים, חוֹצבי-תמיד, בּסלע ההוָיה הארץ-ישֹראלית. בּצפּרניו ניקר את הסלע, בּזיעתו ריוָה את השממה, וּרגבים מן השיתין דבקוּ בּאצבּעוֹתיו שכּתבוּ את הדברים. הוּא מדבּר אל הענין, חוֹתר אל העיקר. הכּתיבה שלוֹ קשוּרה בּעשֹיה שלוֹ. הפוֹלקלוֹר היהוּדי אוֹמר כּי כּל צמח יש לוֹ מלאך המַכּה על ראשוֹ ואוֹמר לוֹ: גדָל. גם על ראשוֹ של ש. לביא מַכּה המלאך שלוֹ. אוֹתוֹ “מלאך” נתן בּידוֹ את המעדר ואמר לוֹ: עדוֹר, ואַל תהיה מצפּה לכך שעבוֹדתך תהא נעשֹית בּידי אחרים; אוֹתוֹ “מלאך” נתן בּידוֹ אקדח ואמר לוֹ: שמוֹר, ואַל תסמוֹך על כּך שאחרים ישמרוּ עלינוּ, על חיינוּ ועל רכוּשנוּ; ואוֹתוֹ “מלאך” גם העמיד אוֹתוֹ הַיְשַר נוֹכח שאלוֹת קיוּמנוּ החמוּרוֹת, ואמר לוֹ: חתוֹר אל פּתרוֹנים, ואַל תישָען אל בּינת אחרים. “לא בּשמים היא”. ואין אתה בּן-חוֹרין מלחַפּשֹ.

ואכן בּדרך חיפּושֹיו זכה לביא ל“תגליוֹת”, אשר היוֹם אוּלי אפשר לוֹמר כי הן מוּנחוֹת על פּני האדמה, אוּלם בּעלי סמכוּת גדוֹלים ממנוּ וּמלוּמדים ממנוּ לא כּפפוּ עצמם להרים אוֹתן. והוּא, שהרים, נפגש בּגערה אוֹ בּלעג. אך אין הוּא חת מפּני גערה, והוּא גם נאמן לרוּח אבוֹת, שלימדוּ ש“לא להתבּייש מפּני המלעיגים”. אין הוּא טוֹמן יד בּצלחת, ואין הוּא מתבּהל מפּני אנשי-שם, ויוֹצא אִתם לריב. אין הוּא חסר אז גם שמינית שבּשמינית של חוּצפּה. אל נא תראה בּכך ציניוּת אוֹ רהב. אין כּאן אלא התחמצוּת הלב על אשר בּני-אדם בּעלי שאָר-רוּח, אשר לדברם אתה מצפּה – מכזיבים אוֹתך קשוֹת.

הוּא תוֹבע בּחריפוּת רבּה את עלבּוֹן תנוּעתוֹ מאת

מתקיפים-תקיפים מבּית. הוּא מסתער על מוּמחים, מדוּמים ואמיתיים, הבּוֹטחים על מוּמחיוּתם, ולא עינים להם לראוֹת את כּוֹחה של היצירה הצעירה והמגששת, והם מוֹציאים עליה גזר-דין; אך בּיותר תראה את עזוּת נפשוֹ בּשעה שהוּא תוֹבע צדק לעמוֹ משַליטי-עוֹלם וּמִצַדיקי-עוֹלם. אילוּ ראית כּיצד הוּא

מדבּר משפּטים עם נֶהרוּ, עם צ’רצ’יל, עם נציבים ועם “ועדוֹת-חקירה”. לא בּן-כּפר, פּוֹעל אלמוֹני אשר אין שוֹמע לדבריו, כּי אם תוֹבע אמיץ, אשר לבּוֹ לא יֶרך, היוֹדע כּי אם לאחרים הכּוֹח אוֹ השלטוֹן אוֹ השם הטוֹב – לוֹ הצדק. והוּא מאמין בּכוֹח הצדק. הוּא מקלף מן הענינים את הקליפּוֹת העוֹטפוֹת אוֹתם, וּמעמיד אוֹתם על פּשטוּתם הראשוֹנית. אין עליו אימת גדוֹלים וגם לא אימת מוּשֹגים מקוּבּלים. הוּא רב לא רק עם גַלַקר האנטי-ציוֹני², הוּא תוֹבע לדין גם את בּריילספוֹרד הידיד, בּשעה שהוּא מגלה חוּלשה בּענינינוּ. כּשהוּא מתפּרץ לויכּוּחים אלה – מעצמוֹ, מהתעוֹררוּת שלוֹ, – מעלה הוּא בּדמיוֹני

את הדמוּת האַגָדית של החייט אוֹ הסנדלר היהוּדי, אשר בּימים שהשליטים היוּ כּוֹפים “ויכּוּחים” על ישֹראל – ויכּוּחים שהם אַקדמוֹת לגזירוֹת – היה בּא וּמתנדב להיוֹת המתוַכּח עם ראשי הכּמרים והמשֹטינים, מתוֹך בּטחוֹן

שהוּא יוֹדע גם יוֹדע בּמה לנצח אוֹתם. בּזה כּן בּזה גוּנז הניצוֹץ

הקדמוֹן של הנער דויד בּצאתוֹ בּמקלו וּבקלעוֹ אל המערכה: “אל יפּוֹל לב אדם עליו”.

_________________________________________

עתה ודאי יכוֹלתי לאמוֹר די. אך משהוּ מוֹשך אוֹתי בּלשוֹני לוֹמר לאוֹתוֹ נכרי, מתוֹך גילוּי-לב, שספק אם הוּא בּמקוֹמוֹ:

סיפּרתי לך את הדברים בּמין גאוה “משפּחתית”. לכם, בּני האוּמוֹת הגדוֹלוֹת והתקיפוֹת, יש הרבּה. לנוּ – מעט. ויש לנוּ מה לקנא בּכם. אך בּעוֹמק לבּי אני גאה על טיבוֹ של המעט שלנוּ. וּבענין שאני עוֹמד בּוֹ עתה: הספרוּיוֹת הסוֹציאליסטיוֹת בּעוֹלם יש להן חוֹקרים וּמלוּמדים, שאין לנוּ כּמוֹתם, וסוֹפרים מזהירים, שאזני רבּים נטוּיוֹת אליהם. אך ספר פּועלי בּדוֹמה לזה אינני מכּיר אצלכם. בּשחר ימיה היתה התנוּעה הסוֹציאליסטית עוֹדרת והוֹפכת בּמעבה חיי המוֹנים, וּמוֹצאת

“אוֹצרוֹת”, וּמעלה נשמוֹת אדם. היא הצמיחה אנשים. ואז גם נכתבוּ ספרים סוֹציאליסטיים-פּוֹעליים. הזוֹכר אתה מה שֹמח מַרכּס בּשעתוֹ – לפני מאה שנים – להוֹפעתוֹ של וייטלינג, שוּליא של חייטים? בספרוֹ של זה ראה מַרכּס את “סנדלי הילדוּת הענקיים” של מעמד הפּוֹעלים המבטיחים כּי הילד בּגדלוֹ יהיה “ענק”.

עתה, בּימי אִרגוּני-ענק של פּוֹעלים, בּימי מפלגוֹת-פּוֹעלים “מגוּבּשוֹת” – אין הגוּתוֹ של הפּוֹעל, היחיד, נשמעת. אנוּ שוֹמעים את “ענינם של הפּוֹעלים” מפּי בּני-אדם מוּסמכים: אנשי מקצוֹע, מזכּירים פּרוֹפֶסיוֹנליים, דַבָּרים רשמיים, הוֹגי-דעוֹת שתפקידם

בּכך. ואפשר מאד שמבּחינה מדעית וענינית הם מיצגים את “הענין” נכוֹנה וּמגינים עליו יפה יפה. הם מַקנים לנוּ מוּשֹג על “הפּוֹעל” הכּוֹלל, “הממוּצע”. אוּלם את הפּוֹעל החי, האינדיבידוּאַלי, הפּוֹעל-האישיוּת, אין אנוּ שוֹמעים. כּאילוּ שוּב נתבּצרה, גם בּתנוּעת הפּוֹעלים, החלוּקה

הארוּרה מדוֹרי-דוֹרוֹת: אנשי-עבוֹדה אִילמים,

ואנשי הגוּת וניב נְכֵי-כּפּים. לפיכך יש לי קוֹרת-רוּח כּל עוֹד אני רוֹאה שאצלנוּ – בּמחנה העבוֹדה שלנוּ – אין קוֹלוֹ של היחיד נאלם מפּני קוֹל המוֹנה של המכוֹנה הארגוּנית. אין אני מַקל כּלל וּכלל בּחשיבוּתה של המכוֹנה הארגוּנית, אך רוֹצה אני שתהא משרתת את האדם ולא בּוֹלעת אוֹתוֹ. ואני גאה על כּך שבּתנוּעתנוּ מצוּיוֹת עֵדוּיוֹת מוּבהקוֹת של מקוֹריוּת אישית, עצמיוּת מחשבתית, יזמה חברתית, ויקרה לי כּל עדוּת נוֹספת כּי תנוּעתנוּ מצמיחה אנשים. ולביא עצמוֹ– עדוּת בּוֹלטת. איש צמח הוּא. הוּא לא בּא אלינוּ גמוּר וּמוּשלם. הוּא שתל עצמוֹ בּאדמתנוּ, בּאדמה אשר הוּא עם שאר חבריו הפּוֹעלים סיקל וטייב ועדיין הוּא מסקל ומטייב. בּאדמה נקלט וגדל. הוּא מבּוֹניה של תנוּעת הפּוֹעלים הארץ-ישֹראלית וגם מחניכיה. הוּא נתן לה הרבּה, אך גם קיבּל ממנה לאין שיעוּר. ממנה וּמן הספרוּת העברית. דרך העברית רכש לוֹ את עוֹלמוֹ הרוּחני ואת ידיעוֹתיו, על ידה בּא בּמגע עם עוֹלם המחשבה האנוֹשית, דרכּה נחל את מוּשֹגיו החברתיים ונעשֹה שוּתף פּעיל להיאָבקוּת הסוֹציאליסטית העוֹלמית.

המוֹרדים והמחוֹקקים הגדוֹלים של התנ"ך, קנאי המוּסר שבּספרי יראים, והמַרדנוּת הצעירה של הספרוּת העברית החדשה, אשר גם בּסתירה שלה בּיקשה את הבּנין – מהם ינק בּמלוֹא נפשוֹ, והם נתמזגוּ, והם הפנוּ את מַרדנוּתוֹ וקנאוּתוֹ אל המהפּכה הבּונה.

ועל כּך גאוָתי: לא צחיחה החלקה ולא מקוּללה אם פּרוּדוֹת כּאלה תגדלנה בּחיקה.

_________________________________________

כּל זאת הייתי יכוֹל לוֹמר לאדם מן החוּץ. וּסבוּרני, בּלי הפרזה.

אך מה יכוֹל אני לוֹמר לקוֹרא שלנוּ?

חבריו, אנשי העליה השניה והעליה השלישית, מכּירים את לביא המהלך בּינינוּ, יוֹתר מאשר את לביא איש האידיאה ההתישבוּתית והתנוּפה ההתישבוּתית. הם לא אחת אָרחוּ אתוֹ לחברה, עשֹוּ יחד כּמה כּברוֹת-ארץ; בּחלקם עלוּ פּגישוֹת וגם פּרישוֹת. בּתנוּפת-רוּחוֹ כָּפה על רבּים מהם, בּשעת-רצוֹן, את רעיוֹן המשק הקיבּוּצי הגדוֹל. הוּא שרכש לכך את “גדוּד העבוֹדה” והוּא שהביא את “אחדוּת-העבוֹדה”, ועל ידה את הקוֹנגרס הציוֹני, שיביאוּ את צוארם בּעוֹל אֶכּספּרימנט התישבוּתי נוֹעז שבּנוֹעזים, אשר אך מעטים היה להם הכּוֹח להאמין בּוֹ. אוּלם גם השוּתפים אתוֹ לבּניה הגדוֹלה לא אחת לעגוּ לוֹ וּלחלוֹמוֹתיו, ולא אחת טעמוּ את שוֹט לשוֹנוֹ. עתים ניחרוּ בּוֹ, עתים נכווּ מגחלתוֹ. כּי אין לביא אדם “רצוּי לרוֹב אֶחיו”. תמיד הוּא נלחם על משהוּ, וּבמלחמתוֹ הוּא נוֹטה להעמיד דברים על חוּדם. ואי-הסכּמה אתוֹ הוֹפכת ידידים ליריבים. ויוֹדע הוּא לריב, גם עם חברים קרוֹבים, “עד זוֹב דם”. והוּא בּא על שֹכרוֹ: בוֹעטים בּוֹ גם אלה ששתוּ מבּאֵרוֹ וגם העוֹדרים אתוֹ בּמערכה אחת מכּירים יוֹתר את חוּלשוֹתיו מאשר את כּוֹח תנוּפתוֹ.

והקוֹרא הצעיר, הגדל אתנוּ, אשר אליו שלוּח ספר זה כּמתנה מדוֹר-אבוֹת לדוֹר-בּנים?

כּמה דברים, שאוֹתם הגה ולהם הטיף וּבשלהם התקוֹטט ש. לביא, הם עכשיו בּשביל קוֹרא זה מציאוּת של יוֹם יוֹם. ואפשר אין עוֹלה כּלל על דעתוֹ כּמה חיי נפש וחבלי-חיים של אדמ“ים ראשונ”ים שקוּעים בּמציאוּת זוֹ, עד שהוּא משכּים וּמוֹצא דברים אלה “מוּכנים לפניו”. כּמה דברים אשר עשֹייתם עדיין לא תמה ולא נשלמה, הנם בּשבילוֹ ענין “ישן נוֹשן”, אשר אין עמוֹ חידוּש והתעוֹררוּת. כּ“דרך הטבע” הוּא מרגיש בּשוֹני של הגילים יוֹתר מאשר בּרציפוּת הענין. הוּא רוֹאה יוֹתר את החוּליה שלוֹ מאשר את השרשרת כּוּלה, ונתוּן הוּא להתרשמוּת מן המחיצוֹת – מחיצוֹת שבּגיל, מחיצוֹת שבּאָפנה, מחיצוֹת

שבּטרמינוֹלוֹגיה, מחיצוֹת שבּאִרגוּן וּמחיצוֹת שבּ“יחסים” – יוֹתר מאשר

להתבּוֹננוּת בּמה שלִפְנים מין החַיִץ. והוּא עשׂוּי לראוֹת אנשים ונשים החיים וּפוֹעלים על ידוֹ (והם הם שהביאוּ אוֹתוֹ עד הלוֹם) כּאנשי “אתמוֹל”, מתוֹך וַדאוּת שאין עוֹררים עליה, כּי “היוֹם” תמיד צעיר מן ה“אתמוֹל”, וצוֹדק מן ה“אתמוֹל”. ראִיה זוֹ אפשר היא עשֹוּיה לצער אנשי “אתמוֹל”, ודאי שהיא עשֹוּיה לדלדל את אנשי “מחר”, וּלקיים לאוֹרך ימים מחיצוֹת אויליוֹת המוֹנעוֹת חילוּף חמרים מבריא בּגוּף החברה שלנוּ. מי יוֹדע כּמה עוֹד נשלם בּעד טיפּוּח מחיצוֹת אלה?

איני יוֹדע אם יש בּי כּוֹח הסבּרה בּשביל הקוֹרא הזה, אשר בּידיו אנוּ מפקידים את רוּחנוּ, אך מבקש אני לוֹמר לוֹ מלים אחדוֹת, עם הגשת ספר של אחד מאבוֹתיו:

ודאי שמעת כּמה שמוֹת של אנשי העליה השניה, אנשים ונשים, אשר אינם אתנוּ. לא מזִקנה הלכוּ מאתנוּ, ולא בּשֹיבה טוֹבה. הם נתנוּ את חייהם על הזכוּת ועל האוֹשר להיוֹת חלוּצים, אבוֹת העתיד היהוּדי. השמוֹת הללוּ, הנַערצים, מתרחקים יוֹתר ויוֹתר בּזמן, ואפשר גם בּמוּשֹגים. אפשר להוֹקיר מבּלי דעת, אפשר להעריץ שֵם ולהתכּחש למַשמעוּתוֹ. אין קל מהערצת מתים, היא מחייבת הרבּה פּחוֹת מאשר המגע עם בּני-אדם חיים. אין הנעדר יכוֹל להוֹכיח אוֹתך על פּניך. אין הוּא יכוֹל למחוֹת כּשאתה תוֹלה בּוֹ

דברים הזרים לישוּתוֹ. אין הוּא יכוֹל לאסוֹר עליך נשֹיאת שם לשוא. אַל נחליף את רציפוּת היצירה והֶמשכיוּתה בּזבחי-מתים. החיים צריכים להכּיר זה את זה, להאזין זה לזה, וגם בּהתנגש החי עם החי – אל יתכּחשוּ זה לזה. אל נא יהיוּ דוֹרוֹתינוּ דוֹרוֹת אשר לא ידעוּ את יוֹסף.

שוּרוֹתיה של העליה השניה דללוּ. הן דוֹללוֹת לעינינוּ. בלא עת. אך עוֹד מתהלכים בּינינוּ אנשים המקפּלים בּדמוּתם את מיטב מַאוַייה ואת שפעת החיוּניוּת הניגרת בּה. אנשים אשר בּמשך עשֹרוֹת שנים של תלאוֹת וּמבחנים לא שחָה רוּחם. אנשים אשר שנים על שנים לא עיפוּ לזווג יגיע-כּפּים עם חיי-רוח מפכּים. אשר ההתנדבוּת המַתמדת, ההתגייסוּת לכל החיים, היתה להם גוֹרל ויעוּד. אשר בּשעה שלבּם רחש גדוֹלוֹת, לא נלאוּ שנים על שנים לעשׂוֹת את הקטנות, אוֹתן הקטנוֹת אשר בּלעדיהן אין תקוה לגדוֹלוֹת כּי יבוֹאוּ. בּשֹר-ודם הם, כּמוּבן. וּשגיאוֹת להם ושגיוֹנוֹת, וּבגוּפם וּבנפשם צלקוֹת, אך אצוּר בּהם היסוֹד של “בּוֹער ואינוֹ אוּכּל”.

ואם גם בּצקה רגלם – לא כּהתה רוּחם, וחיוּניוּתם לא הכזיבה.

שלמה לביא הוּא אחד מאלה.

ואם יש “עשֹרה ראשוֹנים”, לפי המוּנח היהוּדי, אשר הצמיחוּ את תנוּעת הפּוֹעלים הארץ-ישֹראלית, ש. לביא הוּא אחד מהם.

ראשוֹנוּת איננה דבר שבּכרוֹנוֹלוֹגיה. ראשוֹנוּתם של אלכּסַנדר זייד אוֹ של יוֹסף אהרוֹנוֹביץ, אוֹ של אליעזר יפה, אוֹ של אהרוֹן שֶר, ושל אחדים יקרים החיים אתנוּ כּיוֹם, איננה רק זכוּת של מי שמזלם הטוֹב הקדים להעלוֹתם לארץ. ראשוֹנוּת היא דבר שבּאוֹפי, שבּאישיוּת. ראשוֹנוּת בּעשׂיה, ראשוֹנוּת בּהתנדבוּת, ראשוֹנוּת בּגישוּשי מחשבה,

בּשאיבה מן המקוֹר, בּהפּלת מחיצוֹת, בּחתירה אל העיקר, אוֹתוֹ עיקר שצרר בּכנפיו את הנפש בּימי העלוּמים, ואוֹרוֹ לא הוּעם עד היוֹם.

ארבּעים שנה לעליה השניה (תרס“ד – תש”ד) הן גם ארבּעים שנה לעלייתו של ש. לביא, לעלייתוֹ לארץ ולעלייתוֹ המַתמדת בּארץ. ארבּעים שנוֹת חיים חלוּציים, מה מעטים הם אשר זכוּ לכתר כּזה. ורוּחוֹ הסוֹערת, עֵרנוּתוֹ הציבּוּרית וּפעילוּתוֹ בּ“חוּץ” ­– לא יכלוּ לוֹ

לעקוֹר אוֹתוֹ מחלקת-השֹדה. וגם בּגיל שבּן-אדם מבקש לוֹ את המרגוֹע מבקש הוּא את הסערה: הוּא לוֹבש מדים, מצטרף לבני-העשֹרים, לוֹמד את מלאכת החייל, ויוֹצא להילחם בּאוֹיב-עמוֹ. בּשנת הארבּעים לחיים חלוּציים תמצאוּ אוֹתוֹ בּמחנה הדוֹלק אחר האוֹיב, כּשאש-תמיד דוֹלקת בּלבּו: את אחי אני מבקש.

ואש-תמיד זוֹ היא גם העוֹלה מתוֹך כּתיבתוֹ:

“אל תהא עבד לרכוּש, הוֵה אדוֹן ליצירה”.

“גדוֹלה היא טוֹבת הנאתנוּ מעבוֹדתנוּ בּארץ יוֹתר מסבלנוּ בּה”.

“אל נתפּאר יוֹתר בּגבוּרוֹת של אחרים. אם גדוֹלה וּקדוֹשה היא הגבוּרה, למה היא לא תהיה גם מנת חלקנוּ”.

“נשמוֹר בּגוּפנוּ על שֹדוֹתינוּ”.

“רמִיה בּעבוֹדה הנה רמיה בּעיקר הכי-חשוּב לנוּ”.

“אם לא נדע לתקן את חיינוּ, שוא יהיוּ כּל חיפוּשֹי הדרכים למען ילדינוּ”.

“מה שאנוּ רוֹצים לקיימוֹ בּילדינוּ, נדע קוֹדם כּל לקיימוֹ בּנוּ”.

“תנוּ לאדם להקיף הרבּה וּממילא לא יהיה קטן”.

“שאיפה אמיתית לגדלוּת יש בּה בּעצם גדלוּת”.

“אנוּ, מַשחילי החוּט, איננוּ יכוֹלים לראוֹת את הרקמה, אשר רק בּידי הדוֹרוֹת לשזרה”.

“הצלחת התישבוּתנוּ אינה תלוּיה כּלל בּכמוּת ההוֹן שמוּשקע בּה, אלא בּכמוּת העצמיוּת שנהיה מסוּגלים לה”.

כּאלה וכאלה תמצא אצלוֹ. ואם אוֹזן בּוֹחנת לך הן תבחין בּצלילם, כּי חצוּבים-חצוּבים הם מסלע-האדם.

וּכתבים אלה ניתנים לידך, הקוֹרא, היוֹם – ותקוה לוֹחשת: גם לידי קוֹראים בּימים יבוֹאוּ – לא מתוֹך כּוָנה, מוּצדקת כּשלעצמה, להקים עמוּד זכּרוֹן לדברים שנאמרוּ אֵי-אז, אוֹ לפרוֹע חוֹב לאדם אשר כּמה ידוֹת לוֹ בּבנין בּיתנוּ, כּי אם מתוֹך בּטחוֹן כּי זהוּ ספר שוֹפע חיים, שיש בּוֹ להעסיק את מוֹחנוּ, להזין את נפשנוּ וּלהניע את רצוֹננוּ.

ולשלמה לביא, אשר גם ה“אֵי-שם” לא כּיבּה את סערת-רוּחוֹ וּמסע הנצחוֹן של צבאוֹת הבּרית לא מנע ממנוּ חשבּוֹנוֹת אדם ואוּמה, מרי אכזבוֹת ועוֹמק יגוֹנוֹת, יאָמר עם הספר, בּלשוֹן המשוֹרר:

לֹא תִזְרַע אֶל קוֹצִים, לֹא תִיגַע לָרִיק,

עוֹד תִּרְאֶה עֵת יִגְמַל עֲמָלְךָ וְרָבָה,

עוֹד יִבְעַר יִתְלַקַּח כַּלַּפִּיד הַזִּיק

צָפַנְתָּ בּלְבָבְךָ בּצֵאתְךּ נְדָבָה.

חנוּכּה תש"ד

.

.