על כּדוּר-אדמה אחד.

ג. שוֹפמן

א

זכוּרים הימים שבּהם היה נטוּש הויכּוּח של “המצמצמים והמַרחיבים”, על “צוֹרך ויכוֹלת” בּספרוּתנוּ. בּאוֹתוֹ ויכּוּח נשתקף מצבה של ספרוּתנוּ בּגוֹלה, בּטרם נחרבה, בּימים שעוֹד היה בּה כּוֹח ורצוֹן להיאָבק על מקוֹמה בּעוֹלמוֹ הרוּחני של הקוֹרא. “אָדם בּצאתך ויהוּדי בּאָהלך” – היתה, לכאוֹרה, עצה טוֹבה למשׂכּיל העברי איזוֹ דרך יבוֹר לוֹ בּחיים, שתהא תפארת לעוֹשׂיה. אך אִמרה זוֹ, בּלי שנתכּוונה לכך, הגדירה את מצבה של ספרוּתנוּ, לָאו דוקא בּימי ההשׂכּלה, כּי אם גם בּימי חיבּת-ציוֹן וּלאחריה: הקוֹרא המשׂכּיל, אשר פּירנס את ספרוּתנוּ בּכף-רזוֹן זעוּמה, לא בּיקש ממנה אלא את מנַת “יהדוּתוֹ”, כּל השאָר בּה היה בּשבילוֹ מן המוֹתרוֹת, ואף לא מן המוֹתרוֹת המשוּבּחים, כּי את המשוּבּח היה מוֹצא כּאַוַת נפשוֹ בּ“שׂדוֹת זרים”. מי היה אז משענה של הספרוּת העברית בּ“פּרוֹבינציה”? בּחוּר-הישיבה, המלמד המתמַשׂכּל, האַברך על שוּלחן חָמיו, שהעברית היתה מזוֹנוֹ הרוּחני היחיד. צרכיו לא היוּ מרוּבּים, ולהבנת הוָיוֹת-העוֹלם הספּיקו לוֹ בּהחלט המאמרים המדיניים שבּ“הצפירה”; וּלחידוּד-השׂכל – דברי החכמה והמדע שהיוּ מעניקים לוֹ שוֹחרי טוֹבתוֹ, “משׂכּילי-הרבּים” ויוֹדעי-הכּל שבּמערכוֹת. כּל אלה הספּיקוּ לקוֹרא העברי כּל עוֹד לא זכה ליהנוֹת ממאוֹרוֹת שבּלשוֹן המדינה. משזכה לכך נהפּכה לוֹ ההצצה בּספרוּת העברית ל“פרפּראוֹת” אוֹ לקיוּם מצוָה לאוּמית. והכרזתם של “הצעירים” – אלה הנסערים והמסוּכסכים עם עצמם ונפשם לא תדע שׂבעה – על ה“צוֹרך” שיש להם בּספרוּת עברית רחבה ועשירה, שלפי הגדרתם אפשר יהיה למצוֹא בּה כּל מה שמוֹצא אדם בּ“וֵיסטניק יֶוְרוֹפּי” (הירחוֹן העבה של הליבּרליזם הרוּסי) לא היתה אלא הבּעת הצוֹרך שלהם, של קוֹמץ יחידים, המבקשים בּיטוּי לעצמם, ולא צוֹרך וּדרישה של ציבּוּר-קוֹראים, שבּרצוֹנוֹ וּבידוֹ גם לעשׂוֹת משהוּ בּשביל מילוּי התביעה.

ארץ-ישׂראל, היינוּ: העליה השניה, גרמה לספרוּת העברית שינוּי-מזל, אשר עדיין לא עמדוּ עליו כּל צרכּוֹ. לא שהיא נתנה לספרוּתנוּ המוֹן קוֹראים שיש בּידם לכלכּל אוֹתה בּכבוֹד, בּחוֹמר וּברוּח – בּשביל זה היה הציבּוּר עצמוֹ מעט ודל. וכן, כּמוּבן, אין לוֹמר שספרוּתנוּ כּאן זכתה לשפע. רחוֹקים גם רחוֹקים אנוּ מכּך אפילוּ היוֹם, ודלוּתנוּ עדיין מביישת וּמכאיבה. אך אם גם היכוֹלת עוֹדנה מוּעטה, הרי הצרכים נתרבּוּ ונתעצמוּ, ונעשׂוּ צרכים-של-אמת. צמח קוֹרא חדש, ואִתוֹ גם סוֹפר חדש. ואצל שניהם נפלוּ כּמה מן המחיצוֹת הישנוֹת שבּין “יהדוּת ואנוֹשיוּת”, לפי המוּנח שהיה מהלך בּספרוּתנוּ, מהלך לא כּתעוּדת-עניוּת, אלא בּהכּרת חשיבוּתוֹ. הקוֹרא כּאן, גם זה שצרכיו לכאוֹרה היוּ מרוּבּים, התנַזר, בּמוּבן ידוּע, מן הלוֹעזית. הוּא רצה עתה בּקב שלוֹ, אלא שהקב שלוֹ היה שוֹנה מן הקב המסרתי שהיה מצוּי בּספרוּתנוּ שם. יהדוּתוֹ עוֹררה בּוֹ אלף שאלוֹת, אך היא עצמה לא היתה לוֹ בּגדר שאלה. הטרידוּ אוֹתוֹ כּמה שאלוֹת אנוֹשיוֹת, אך לא השאלה אם חלק לוֹ בּאנוֹשוּת. הקוֹרא העברי הצעיר, אשר עזב את “העוֹלם הגדוֹל” – מַשׂא-נפשוֹ של כּל צעיר יהוּדי – כּדי למצוֹא כּאן ד' אַמוֹת של קרקע לרגליו, וגם לנפשוֹ, אשר ניתק כּמה קשרים ואף שיבּר כּמה פּסילים, לא ויתר על קשריו הרוּחניים עם העוֹלם, או עם “עוֹלמוֹת” מסוּימים. וּמהם שבּיקש למצוֹא המשכם כּאן, בּמחשבה וּבספרוּת.

ב

וגם חֶבֶר הסוֹפרים הקטן, שבּא בּאוֹתה עליה וגדל בּה, קוֹרץ מחוֹמר זה. גם הם, בּהגיעם לכאן, מצאוּ עצמם יוֹם אחד פּטוּרים מן הנוֹשׂאים הנצחיים של הספרוּת העברית בּגוֹלה, מן השאלה ל“זכוּת קיוּם”, ממלחמה בּהתבּוֹללוּת, מריב-לשוֹנוֹת, מהטפה לערכים לאוּמיים. נמצא סדן. יֶתר מרחב להלָך-הנפש, ויֶתר-מַגע עם חייו של הקוֹרא. אוֹתוֹ חבר-הסוֹפרים היוּ בּוֹ בּעלי סגוּלוֹת וּנטיוֹת שוֹנוֹת, אך גם צדדים שוים להם: עלייתם וּקליטתם לא הביאוּ אוֹתם לידי בּעיטת-גאוָה בּעוֹלם “הנכרי”, הם לא היוּ כּפוּיי-טוֹבה לבּאֵרוֹת מהן שתוּ, ועכשיו יכלוּ לחיוֹת אוֹתוֹ עוֹלם כּבני-חוֹרין, כּמי שיש לוֹ ד' אַמוֹת מִשלוֹ.

וּכשם שהתחילה נוֹפלת המחיצה בּין “יהדוּת” ל“אנוֹשיוּת”, כּן גם בּין “חוֹמר” ו“רוּח”. הסוֹפר העברי, שכּל כּך מעט ינק מסביבת “החוֹמר” שבּינוֹ וּבין אוֹתה סביבה לא היה מַגע כּלל, אוֹ היה מַגע של בּיטוּל הדדי – מצא כּאן סביבה חמרית שהיתה מלאה רוּח, שעצם התהווּתה היה פרי מאמצים רוּחניים בּלתי-פּוֹסקים.

דרך כּך נפלוּ גם מחיצוֹת בּין הסוֹפר העברי לבין קוֹראוֹ. קם בּיניהם מַגע חי, צמח אצל הקוֹרא יחס אִינטימי לספרוּת, וּנטייתוֹ של הקוֹרא העברי העֵר לדביקוּת ספרוּתית שנאחזה בּרחוֹק, מצאָה לה הפּעם אחיזה בּקרוֹב. זאת הפּעם נגלתה שוּתפוּת חיוּנית בּין הקוֹרא והסוֹפר. ואוּלי זאת הפּעם הראשוֹנה ניתן לסוֹפר העברי קרקע. וּמפּיסת-קרקע זוֹ, ממקוֹרוֹת-החיים שפּרצוּ בּתוֹכה, ינקוּ כּאחד הסוֹפר והקוֹרא. הספרוּת של אוֹתם הימים, גם בּגילוּייה הספרוּתיים בּיוֹתר, לא נוֹצרה מתוֹך הספרוּת. ואם הסוֹפר והקוֹרא ציפּוּ לראוֹת גמוּל לחייהם, הרי מן הקרקע הזה ציפּוּ לראוֹתוֹ כּשהוּא צוֹמח לשניהם.

והקרקע הזה הוּא שמיטמט את המחיצוֹת בּינינוּ לבין העוֹלם, הוּא שעשׂה כּמה בּעיוֹת אנוֹשיוֹת-כּלליוֹת לבעיוֹת שלנוּ. לא צו אידיאוֹלוֹגי הוּא שחייב את קוֹמץ הקוֹראים-הפּוֹעלים “להתענין” בּשאלוֹת סוֹציאליוֹת ותרבּוּתיוֹת של “אוּמוֹת העוֹלם”, לא מישהוּ מבּחוּץ גזר עליו חוֹבת סוֹלידריוּת, אלא הזיקה לשאלוֹת העוֹלם, הרגשת השוּתפוּת האנוֹשית, הסוֹציאַלית, הרוּחנית, האידיאית – היתה מבצבּצת ועוֹלה מבּפנים, מן העבוֹדה, ממלחמוֹת-העבוֹדה, מהזדקפוּת הפּוֹעל, מנסיוֹנוֹת ההתישבוּת, מן החקלאוּת, מן הצרכים הרוּחניים. הפּוּבּליציסטים שהוֹפיעוּ בּאוֹתוֹ פּרק לא היה להם צוֹרך להכריז על “אֵירוֹפּיוּתם” ועל “מַערביוּתם”. וגם אלה מבּוֹני ספרוּת-העבוֹדה, אשר היוּ “סוֹפרים לעת מצוֹא” וּמחשבתם וּפעלָנוּתם הציבּוּרית קדמה לכתיבתם – היוּ בּני העוֹלם הזה, “נתבּשלוּ” בּתוֹכוֹ. וּבבוֹא א. ציוֹני לספּר על חבוּרוֹת-פּוֹעלים בּאיטליה אוֹ על תוֹרת ההתישבוּת של אוֹפּנהיימר, לא היתה כּל מחיצה בּין הדברים וּבין קוֹראיהם, לא מבּחינת התוֹכן ולא מבּחינת ההרצאה. הדברים היוּ ארוּגים בּמַסכת החיה. וּבבוֹא ז"ס¹ לספּר על חילוּקי-הדעוֹת בּסוֹציאל-דמוֹקרטיה הגרמנית בּשאלה האַגררית – היוּ הדברים צריכים לגוּפם. וּבטיוּליהם הישוּביים אוֹ הספרוּתיים של ר' בּנימין ויעקב רבּינוֹביץ היוּ כּרגיל מנַשבוֹת רוּחוֹת מרוּחוֹת העוֹלם. הפְּנים והחוּץ היוּ יוֹנקים זה מזה. וא. ד. גוֹרדוֹן, אשר לכאוֹרה היה מקוּפּל כּוּלוֹ בּענין האחד שלנוּ, וּבּרנר אשר לא היה מַרבּה לדבּר בּעניני-חוּץ, אם כּי נפשוֹ היתה נתוּנה להם תמיד, היוּ בּעצם מהוּתם כּל כּך עוֹלמיים, כּל כּך אֶזרחים יהוּדיים של העוֹלם הגדוֹל, על יסוּריו ועל התקוֹממוּיוֹתיו, על תהוֹמוֹתיו ועל המראוֹתיו. וּכשאתה מתיחד אִתם הנך מוֹצא לעתים בּאיזוֹ פּיסקה קצרה אוֹ בּהערה צדדית אוֹ בּמאמר “שלא מן המנין” – היינוּ, היוֹצא מתחוּמי הפּוּבּליציסטיקה הרגילה שלנוּ² – הוֹכחה חיה כּי ספרוּתנוּ זאת, ספרוּת של קרן-זוית הנתוּנה לנפשה, היא ענף חי וּמקוֹרי בּספרוּת-העוֹלם של תקוּפה זוֹ, בּין שמכּירים בּכך וּבין שאין מכּירים.

ג

הדברים האמוּרים בּזה לא נתכּוונוּ להעריך את הספרוּת שנוֹצרה מתוֹך תנוּעת העבוֹדה וּמסביבה ולתהוֹת על קנקנה: מה הבטיחה ואם עמדה בּהבטחוֹתיה. שאלוֹת מַטרידוֹת, ואין אנוּ עוֹמדים בּהן כּאן. לא בּאוּ הדברים אלא לציין את החידוּש שנתחדש בּעוֹלמנוּ בּיחסוֹ של היהוּדי אל העוֹלם: היהוּדי שלפני ההשׂכּלה, הבּוֹטח בּעוֹלמוֹ והסגוּר בּקליפּתוֹ, הכּיר בּקשר אחד בּינוֹ לבין אוּמוֹת העוֹלם – הקשר בּין הטרף לבין הטוֹרף, – וּמכּאן הצוֹרך להימלט אוֹ להערים. היהוּדי של ההשׂכּלה וּלאחריה – הנבוֹך בּדרכּוֹ בּעוֹלם – נכסף להידבּק בּ“אנוֹשוּת”, שנגלתה עליו כּדבר שמחוּץ לוֹ ונַעלה עליו. וּבמידה שהוּא מצליח להתפּשט מעצמוּתוֹ הוּא רוֹאה את עצמוֹ, לפחוֹת בּמחשבתוֹ, אֶזרח-העוֹלם. עתה בּאה ההכּרה החדשה ואמרה: לא נתפּשט מעצמוּתנוּ ואף לא ניסגר בּקליפּתנוּ. יהוּדים אנחנוּ, וכיהוּדים הננוּ אזרחי-העוֹלם. ואם גם העוֹלם טרם הכּיר בּנוּ – אנחנוּ הכּרנוּ בּוֹ, ואיננוּ חוּץ ממנוּ. ואם עוֹד לא הכּיר העוֹלם כּי מַכאוֹבנוּ מַכאוֹבוֹ, הרי אנחנוּ יוֹדעים וחשים: מַכאוֹביו – מַכאוֹבינוּ.

ההרגשה כּי “על כּדוּר-אדמה אחד” אנחנוּ חיים, בּלשוֹנוֹ של שוֹפמַן, ואוּלי על פּני הר-געש אחד נפוֹצים אנחנוּ, בּלשוֹן ההוָיה של תקוּפתנוּ, הרגשה זוֹ גברה עם מאוֹרעוֹת-עוֹלם שבּעקבוֹת המלחמה, עם גלים ראשוֹנים של עליה חדשה, ילדי מלחמה וּמהפּכוֹת. פּינתנוּ הזעירה שבּאַסיה, המרוּחקת משבילי העוֹלם הגדוֹל, כּאילוּ הוּתקה ממקוֹמה והוּעמדה שוּב, כּמוֹ בּשנים קדמוֹניוֹת, על פּני גשר עוֹלמי מתוּח בּין הכּוֹחוֹת המוֹלכים, אוֹ החוֹתרים למלוֹך, בּ“כּיפּה”. והפּתרוֹן הציוֹני עצמוֹ, שיצאנוּ לבקש אוֹתוֹ מתוֹך סבלנוּת, בּעבוֹדה אִטית, כּמעט בּהיחָבא, בּתוֹך זמן עוֹמד וּמַמתין כּביכוֹל, בּחבל-ארץ רדוּם, נמצא פּתאוֹם מוּקף להבוֹת-עוֹלם וסיבּוּכי-עוֹלם, קשוּר וּמסוּכסך בּ“גוֹרמים” וּב“אינטרסים”, בּתוֹך ים זוֹעף, בּתוֹך זמן שוֹטף ונמהר בּמרוּצתוֹ.

נשתנה קצב-החיים, ואִתוֹ גם קצב-המחשבה. לא עוֹד “שוּתפוּת” עם העוֹלם מתוֹך הלָך-נפש, מתוֹך סקרנוּת רוּחנית, מתוֹך סוֹלידריוּת שבּאידיאה. העוֹלם “עצמוֹ” קרב אלינוּ וחדר לתוֹכנוּ בּסערוֹתיו וּבמהוּמת-מבוּכתוֹ. שארית יהוּדה והגליל שנמצאה אז בּארץ – אף היא עלתה בּשעתה מעֵמק-המבוּכה. אך דוֹר דוֹר וּמבוּכוֹתיו: העליה השניה היתה נבוּכה מרוֹב שאוֹל, והיתה אִטית וכבדת-צעד בּתשוּבוֹתיה; העליה החדשה, עקוּרה וּסעוּרה, פּליטת חיים נחרבים ונהפּכים, היתה מהירת-תשוּבוֹת ונבוּכה מפּתרוֹנים.

המַגע עם העוֹלם נעשה אחר: אַקטוּאַלי, רוֹעש, דוֹחף. לא ענין שבּשיקוּל-דעת וּברירה בּין “עם לבדד יִשכּוֹן” לבין “כּל דבר אנוֹשי לא זר לי”, כּי אם גזירה. אנחנוּ נתוּנים בּתוֹך עוֹלם זה, והוּא נתוּן בּתוֹכנוּ, ועלינוּ לדעת אוֹתוֹ, להבינוֹ ולמצוֹא בּוֹ את דרכּנוּ.

סערת הנפש של דוֹר פּוֹרץ-וּבוֹנה נאבקת עם הכַאוֹס, עם מכשוֹלים, עם עצמה. לאחר זמן אנוּ מתבּרכים בּיבוּל ושוֹכחים את יקר-האדם שהלך לטמיוֹן. לא היתה התאָמה בּין הצרכים השׂכליים והנפשיים של הדוֹר הנסער והמעיז לבין העזרה הרוּחנית אשר ניתנה לוֹ, אם מתוֹכוֹ ואם מן הסוֹבב אוֹתוֹ. הקוֹמוֹת הנַעלוֹת של הדוֹר נגדעוּ ללא עת, ולא קמוּ כּמוֹהן. מאידך היוּ קרוֹבים שנתרחקוּ, בּני-לוָיה שנתפּזרוּ, ניצנים שקמלוּ, הבטחוֹת שנתבּדוּ. אין צוֹרך לוֹמר שקמוּ פּרטנדנטים, מבקשי גדוֹלוֹת וּגדוּלה, שנתאַכזבוּ וּפרשוּ, אם בּשתיקה ואם הלוֹך וקלל.

אך מעטים נתגלוּ מבּפנים, אך מעטים נתנוּ כּתף נאמנה. וּבין המעטים – משה בּילינסוֹן.

מסר עצמוֹ כּליל למפעל החלוּצי, לא מתוֹך אידיאַליזציה של מחנה-העבוֹדה ואף לא מתוֹך קרבת-נפש בּלבד למחנה זה, כּי אם לאחר היסוּסים רבּים ושיקוּלים: מה חלקן של שכבוֹת חברתיוֹת שוֹנוֹת בּנכוֹנוּת לסבּוֹל על קידוּש שם הציוֹנוּת וּבמאמץ הגבוּרה של הגשמתה; לאחר התבּוֹננוּת רבּה מרחוֹק וּמקרוֹב; לאחר הכּרת החוּלשוֹת והפּרצוֹת של ציבּוּר זה שאֵליו הצטרף. וּבכל השירוּתים הרבּים אשר שירת את חלוּצי-ההגשמה בּכל נפשוֹ וּבכל מאוֹדוֹ היתה לוֹ עבוֹדתוֹ העתוֹנאית שירוּתוֹ העיקרי.

ד

לעתוֹנוּת העברית היה משה בּילינסוֹן מתנה בּלתי-צפוּיה. וגם מיוּחדת בּמינה. הוּא אירס אוֹתה בּאמוּנה וּלאחר שעמקוּ שרשיו ורחַב נוֹפוֹ – אפשר היה לעמוֹד על כּך עד כּמה הוּא יחיד בּמינוֹ, חטיבה בּפני עצמוֹ. כּתיבתוֹ היתה כּתיבת יהוּדי, ציוֹני, שהוּא גם אֶזרח-העוֹלם, שרוֹאֶה את שאֵלוֹתינוּ, החיצוֹניוֹת והפּנימיוֹת, בּקשרן עם העוֹלם, עם תוֹלדוֹתיו ועם מערכת הכּוֹחוֹת הפּוֹעלים בּוֹ, וּבהתבּוֹננוֹ בּשאלוֹת העוֹלם הוּא רוֹאה אוֹתן בּעינים של יהוּדי ואיננוּ שוֹכח את צרכיו של העם היהוּדי והפּרט היהוּדי בּן-הדוֹר. הוּא חי את חיי כּדוּר-האדמה האחד, את חיי הפּוֹעל הסוֹציאַליסטי בּוינה, הכּוּשי בּאמריקה, ההוֹדי בּאַסיה, האיכּר בּרוּסיה, איש-המדע בּאירוֹפּה. והוּא חי אוֹתם לא כּאָדם “סתם”, כּיצוּר מוּפשט, היוֹדע אך “שׂכל” ו“הגיוֹן” ו“חוּקים”, אלא כּיהוּדי, כּבן לאוּמה בּעלת היסטוֹריה גדוֹלה, בּעלת יסוּרים גדוֹלים, בּעלת צרכים בּלתי-מוּכּרים. וּבהתבּוֹננוּ בּחיי עמים וּתנוּעוֹת לא נעלם מעינוֹ שוּם דבר שיש ענין ליהוּדי לראוֹתוֹ כּיהוּדי.

הוּא שאב בּכתיבתוֹ ממקוֹרוֹת רבּים, הוּא לא נמנע ממלאכת הקוֹמפּילַציה, מהרצאַת דברי אחרים. אך כּתיבתוֹ לא היתה מעוֹלם מלאכת-תרגוּם. המוּשׂג תרגוּם אינוֹ חל כּאן על הלשוֹן. יכוֹלים דברים להיוֹת נאמרים עברית, ואף על פּי כן אינם אלא הרקה מכּלי אל כּלי, “תרגוּם” של מחשבוֹת וענינים השייכים לזמנים אחרים, לסביבה אחרת, לתנאים אחרים. תרגוּם טוֹב, המעיד על עצמוֹ שהוּא תרגוּם, אך ישוּבּח. מה שאין כּן תרגוּם, וּלעתים תרגוּם משוּבּש, שאיננוּ יוֹדע (אוֹ אינוֹ מגלה) כּי תרגוּם הוּא ולא מקוֹר. מחלה זוֹ של “תרגוּם”, של תחליפי-מחשבה, של העלָאַת גירה שלא עוּכּלה, של טחינת קמח טחוּן – נפוֹצה בּעוֹלם למדי, ואצלנוּ לא פּחוֹת מאֵצל אחרים. והוֹאיל והתחליפים הללוּ נוֹשׂאים לעתים גם גוּשפּנקאוֹת של פירמוֹת מפוּרסמוֹת – יש להם מַהלכים טוֹבים. מחַבּריו של המַניפֶסט הקוֹמוּניסטי הכּירוּ יפה יפה את ערכּה של מחשבה שאינה אלא תרגוּם, והם מדבּרים בּלעג שנוּן על תוֹפעה זוֹ: “החקרנים הגרמנים, פּילוֹסוֹפים וּפילוֹסוֹפים למחצה, התנפּלוּ בּצמאוֹן על ספרוּת זוֹ (הסוֹציאליסטית הצרפתית) אך שכחוּ כּי היחסים הצרפתיים לא הוֹעברוּ לגרמניה יחד עם הספרוּת הצרפתית. בּאוֹתוֹ משטר חברתי שהיה קיים בּגרמניה של אוֹתוֹ זמן ניטל מאוֹתה ספרוּת צרפתית כּל ערך פּרַקטי ישיר, והיא קיבּלה אוֹפי של זרם ספרוּתי בּלבד. וּממילא נעשׂתה שם למלאכת חידוּד-שׂכל-לבטלה – – סיגוּל זה נעשׂה בּאוֹתה שיטה אשר בּה רוֹכשים שׂפה זרה, היינוּ על ידי תרגוּם”³.

חבל שרבּים מתלמידיהם של מחַבּרי המַניפֶסט למדוּ כּל כּך מעט מאַזהרה זוֹ.

בּילינסוֹן היה מן המעטים שלמדוּ. הוּא לא היה איש תרגוּם, הקוֹלט וּפוֹלט. גם כּשהוּא מוֹסר תכנוֹ של ספר, גם כּשהוּא מספּר על ענינים רחוֹקים ריחוּק מקוֹם אוֹ ריחוּק זמן, אין הוּא חוֹזר על דברים מן המוּכן, אלא מעבּד אוֹתם בּמעבּדה הרוּחנית שלוֹ, בּוֹרר את הנצרך לנוּ. הוּא אזרח כּדוּר-הארץ, אך לא בּן-בּלי-בּית. וזהוּ שמבדיל אוֹתוֹ מן הטיפּוּס המצוּי של אינטליגנט יהוּדי אשר מחשבתוֹ משוֹטטת בּרחבי עוֹלם, ואין לה אחיזה בּד' אַמוֹת שלה. וזהוּ שעוֹשׂה אוֹתוֹ – עוֹד בּימים שכּתב לוֹעזית – פּוּבּליציסט יהוּדי מקוֹרי, שגם בּכתבו על ענינים שמחוּץ ל“תחוּם”, איננוּ חוֹזר סתם על מה שהוּא מוֹצא בּספרוּת הכּללית, אלא עוֹשׂה עבוֹדה רבּה משלוֹ: מברר וּמנַפּה, מפריד וּמרכּיב, עד שהוּא מגיע למסקנוֹת מִשלוֹ וּלהרצאַת-דברים משלוֹ, והדברים קוֹלטים חיוּת חדשה, וּמתוֹך שהוּא רוֹאה לעיניו תדיר את הקוֹרא שלנוּ ואת צרכיו, ואליו הוּא מכַוון את דבריו, הרי הם נארגים בּמסכת מחשבתנוּ.

כּשהוּא בּא לדוּן בּענין ציוֹני, ישוּבי, הסתדרוּתי-פּנימי איננוּ רוֹאה אוֹתוֹ בּשפוֹפרת של הפּרוֹבינציה הישׂראלית בּלבד, והוּא מבקש לגלוֹת את קשרי הדברים עם המתרחש מעֵבר לימים. את הזיקה לגוֹרמים עוֹלמיים, את הצד השוה שבּענין הנדוֹן וּבהוָיה הפּוֹליטית אוֹ הסוֹציאלית אוֹ התרבּוּתית שמחוּץ לתחוּם⁴. וּבשעה שהוּא דן על חיי-מדינוֹת, על גוֹרל-עמים, על ערכי-תנוּעוֹת, הרי הוּא מבקש להבין אוֹתם וגם להסתייע בּהם בּשביל הבנת ענינינוּ: הוּא מבקש שם מַפתח, אוֹ משען אוֹ אַזהרה. וכן איננוּ חוֹשש להסתייע בּנסיוֹננוּ אנוּ להבנת הדברים המתרחשים שם.

דרך ההתבּוֹננוּת של בּילינסוֹן והלימוּד מִדָבָר על דבר אין לראוֹתה כּשיטת האַנַלוֹגיה הנוֹחה והחלקה והפּוֹתרת כּל שאלה על נקלה. עוֹד בּתוֹספת-דבר לספרוֹ “בּימי תחיית איטליה” – שנכתב מתוֹך חוָיה ציוֹנית יוֹקדת וּמתוֹך רצוֹן ללמוֹד מנסיוֹנה של איטליה על דרכּנוּ – הוּא אוֹמר: “אין כּתנוּעה האיטלקית הנוֹתנת אפשרוּת להקים בּנין האנַלוֹגיה לתנוּעה הציוֹנית – – נזהרתי מלחפּשׂ וּמלהבליט קוי דמיוֹן אלה. בּאשר אין לך דבר בּלתי-נכוֹן ויסוֹדי והיכוֹל להכשיל על נקלה כּאנַלוֹגיה היסטוֹרית”. הוּא מבקש להוֹציא לקח, אך איננוּ מחליף שוּתפוּת, ואפילוּ אחדוּת, בּזהוּת. הוּא אינוֹ נוֹטה לטשטש שוּם פּרט למען תצא ההשוָאה חלָקה. הוּא מבקש לראוֹת את הדמיון ואת ההפרש, את הצד השוה שבּחזיוֹנוֹת השוֹנים ואת הצד הבּלתי-שוה שבּהם. הוּא מבקש לראוֹת את הדברים כּהוָיתם ולא להקל על ידי שימוּש בּנוּסחאוֹת. הוּא כּוֹתב על ענינים חיצוֹניים כּפנימי.

ה

הגישה הפּנימית ניכּרת בּגדוֹלוֹת וגם בּקטנוֹת. בּשאלוֹת מדיניוֹת וּבעניני הוָי. וגם כּשהוּא מטפּל בּמנהיגי העוֹלם, מגלה את כּוֹחם אוֹ את חוּלשתם, אפשר להכּיר שהכּוֹתב מוּטרד וּמוּדרך על ידי בּעיוֹתינוּ אנוּ.

בּמאמרוֹ “הפּוֹליטיקה הלאוּמית וניגוּדיה” מתעכּב הוּא בּמיוּחד על עניוּתוֹ של מַסַריק ועל אוֹרח-חייו בּשעה שעמד בּראש התנוּעה הלאוּמית: “התפּרנס מכּתיבת מאמרים בּעתוֹנים”, “לא יכוֹל היה להשתמש בּאוֹטוֹ – הכּסף לא היה מספּיק – והיה מסתפּק בּאוֹמניבּוּס וּבחשמלית” – “הצניעוּת שׂררה לא רק בּחיים הפּרטיים של המנהיגים, אלא גם בּכל הפּעוּלה”. היוּ אמנם כּאלה “שהיוּ רוֹצים בּרֶפּרֶזנטציה מבריקה, ואוּלם לנוּ (אוֹמר מַסַריק) לא היתה הרפּרזנטציה הזאת נחוּצה”. “בּצניעוּת הזאת היה חשבּוֹן פּשוּט, חשבּוֹן של אנשים לא עשירים ועם זה תרבּוּתיים למדי כּדי להבין שרפּרזנטציה מבריקה של פּליטים אינה אלא מצחיקה. – – והדבר היה נחוּץ גם כּדי לתת למנהיגים את האפשרוּת המוּסרית לדרוֹש הרבּה מן העוֹבדים הפּשוּטים בּמפעל. – – בּגלל אוֹתוֹ החשבּוֹן היה מ. נוֹהג לחיוֹת בּזמן הראשוֹן של אִרגוּן הגדוּדים יחד עם החיילים הפּשוּטים וּלחלק אִתם גם את סכּנת חייהם”.

בּקנאָה הוּא משׂרטט את תכוּנוֹתיו האישיוֹת של מַסַריק: “אמיץ, זהיר, עוֹבד, מרוּכּז בּפעוּלה, שוֹמע תמיד לציווּי מַצפּוּנוֹ”, “בּעל תרבּוּת אשר רוֹב מדינאי אירוֹפּה ואמריקה יכוֹלים לקנא בּוֹ”, מקנא לאמת, מקריב את פּוֹפּוּלַריוּתוֹ למען האמת, מַקדים את חינוּך העם להנהגת העם. הוא מתעכּב בּמיוּחד גם על שיטוֹת עבוֹדתוֹ התעמלנית והדיפּלוֹמטית: “קוֹדם כּל צריך היה לעַניֵן בּעם הצ’כי, בּמהוּתוֹ, בּהיסטוֹריה שלוֹ, חוּגים רחבים של עמים, את דעת הקהל הכּל-יכוֹל. התעמוּלה הפּעילה צריכה להיוֹת בּזמננוּ תעמוּלה עממית רחבה – – לפני שבּאים לאירוֹפּה בּדרישוֹת לעזרה צריך ליצוֹר אצלה את הרוֹשם שהעם הצ’כי הנוֹ עם בּעל תרבּוּת גבוֹהה, עם מוּשׂגים מוּסריים נַעלים, ושיֵש לוֹ מה לתת לאוֹצר האנוֹשי – אלא שהוּא צריך להיוֹת חפשי כּדי שיוּכל לתת”. הוּא מבליט את דעתוֹ של מַסַריק שהתעמוּלה צריכה להיוֹת “ישרה, בּלי שקר וּבלי גוּזמה”. אתה קוֹרא את הדברים וּמבין ללבּוֹ של הכּוֹתב, הכּוֹאב אוֹתה שעה על עמוֹ הוּא.

ועוֹד יוֹתר מן הקנאה בּדבּרוֹ על גָנדי, אשר הרים את “חתיכת הבּד העלוּבה שעל מתניו לגוֹבה של דגל לתנוּעת העמלים והעניים”, ואת חייו הפּרטיים עשׂה “לחיי מוֹפת ודוּגמה לאוּמה כּוּלה”.

אין הוּא מסתפּק בּתיאוּרים שנוֹתנים לגַנדי סוֹפרי המערב: תמים וצדיק וקדוֹש. בּילינסוֹן רוֹאה אוֹתוֹ כּחכם-מדינה, השוֹלט “ללא כּל אמצעי שלטוֹן על מיליוֹנים מרוּבּים, בּתנאים קשים לשלטוֹן עד למאד”; הוּא רוֹאה אוֹתוֹ כּאיש חשבּוֹן – “לא החשבּוֹן הפּשוּט, מנת חלקם של אנשי הצבא והאוירוֹנים, שאוֹתוֹ יכוֹל לעשׂוֹת כּל נער בּעזרת עפּרוֹן וּפתק וּנייר (כּך וכך אוירוֹנים לי וכך וכך אניוֹת-מלחמה ליריבי), אלא החשבּוֹן המעמיק יוֹתר, שצריך להיוֹת נחלת החלשים, החשבּוֹן לכּוֹחוֹת הנפשיים, שיש בּיכלתם להכניע גם את הצי וגם את האוירוֹנים”; הוּא רוֹאה אוֹתוֹ כּאדם “היוֹדע היטב את סוֹד המנהיגוּת הפּוֹליטית, שהיא קוֹדם כּל אמנוּת של חינוּך המוֹנים”⁵.

ולא את אֶביוֹניוּתוֹ בּלבד ולא את היוֹתוֹ בּחיים לאחד עם העניים והמוּשפּלים מעלה בּילינסוֹן על נס, כּי אם בּעיקר את שלטוֹן האמת בּמדיניוּתוֹ: “אינוֹ מוֹפיע לפני שוֹלחיו כּאיש רב-כּוֹח ורב-יכוֹלת, אשר קשרים לוֹ ועזרה וסיוּע וידידים תוֹמכים, וההצלחה מוּבטחה לוֹ”. אינוֹ מסתיר מַפּלוֹת ואינוֹ מזין את העם בּאַשלָיוֹת, כּשיש הכרח להיכּנע הוּא נכנע, אך איננוּ קוֹרא למפּלה נצחוֹן. והוּא אוֹמר גלוּיוֹת: הקוֹנגרס נכנע, ואוּלם “הצהיר בּרוּר, כּי כּניעה זוֹ אין פּירוּשה כּניעה למעשׂי עוול”, והנצחוֹן בּוֹא יבוֹא. “שוּם קישוּט, אף שמץ של רצוֹן להקל בּדבר הקשה אשר אינוֹ ניתן להקלה. מדיניוּת ללא השלָיוֹת, ללא אוֹנאה עצמית, ויחד עם זאת הבחנה מדוּיקת מאד – הכרחית לכל תנוּעה לוֹחמת – בּין הכּניעה וההשלמה”.

בּילינסוֹן גם מקנא בּעם ההוֹדי, אשר מַנהיגוֹ יכוֹל ללכת ללוֹנדוֹן לבדוֹ, בּלי משלחוֹת וּועדוֹת. כּל שאר האנשים נשארים איש על משמרתוֹ, “בּמקוֹם שנמצאת האוּמה – – בּמקוֹם שהיתה ותהיה ההכרעה האמיתית בּמלחמת-האיתנים אשר לוֹחם גַנדי”.

בּילינסוֹן מאזין לדברי הענוָה של גַנדי על אי-אלימוּת, על ידידוּת, על “חוּט-המשי של האהבה”, הצריך לקשר את הוֹדוּ והאימפּריה. “כּאילוּ כּעני וּכחלש יעמוֹד בּפניהם”. אך מתוֹך דברים אלה נשמעים לוֹ “צלילי-רעם”: “הקוֹנגרס שוֹמר לוֹ את הזכוּת לחזוֹר ולאחוֹז בּמרי האזרחי לשם הגנה עצמית”. גַנדי רוֹצה בּשלוֹם, הוּא פּוֹנה אל הרצוֹן הטוֹב של הצד השני, אוּלם איננוּ סוֹמך עליו: הוּא יוֹצר כּוֹח, בּהתאם לתנאי הוֹדוּ, וסוֹפוֹ של הכּוֹח הזה לנַצח.

בּשוּם מלה, לכאוֹרה, לא נזכּרנוּ “אנחנוּ” בּרשימה הקטנה הזאת על גנדי – אוּלם כּל מלה ומלה מדבּרת אלינוּ. וספק אם רשימה כּזאת יכלה להיכּתב על ידי אדם אשר איננוּ יוֹדע את מחסוֹרנוּ ואיננוּ כּוֹאב את מכאוֹבינוּ.

ו

בּהתבּוֹננוֹ בּאישי הדוֹר מבקש הוּא להבחין, מבּעד ללבוּש המקוֹמי וּמבּעד לסוּגיה הפּוֹליטית-אַקטוּאַלית, בּגוֹרלם האישי והציבּוּרי וּבשאלוֹת הכּלליוֹת אשר דמוּתם מעוֹררת, וּבפרט בּצדדים הצוֹפנים משהוּ, שיש בּוֹ, אוֹ יכוֹל להיוֹת, ענין מיוּחד לנוּ. פּרשת מַקדוֹנַלד, שהוּא חוֹזר אליה בּהזדמנוּיוֹת אחדוֹת, איננה בּשבילוֹ רק פּרשת מדיניוּת אנגלית אוֹ פּרק מר בּתנוּעת הפּוֹעלים האנגלית, אלא “כּשלוֹנוֹ של מנהיג”. פּרוֹבּלימה של אדם אשר בּחר לעצמוֹ שליחוּת ונשׂא בּה ארבּעים שנה וּבנה בּנין ויוֹם אחד קם וּבגד בּכל עברוֹ וקיבּל על עצמו שליחוּת הפוּכה. מעין יוֹחנן כּהן גדוֹל אשר לאחר ששימש שמוֹנים שנה נעשׂה צדוּקי. אין בּילינסוֹן מקֵל לעצמוֹ את בּקשת פּשר הדבר על ידי זלזוּל סיטוֹני בּעבָרוֹ, כּנהוּג. הוּא איננוּ שוֹכח לוֹ את חסד עברוֹ, חסד השנים הרבּוֹת אשר בּהן בּנה את תנוּעת הפּוֹעלים האנגלית, וּבעָבר זה גם פּרשת הליכתוֹ לבית-הכּלא מתוֹך התנגדוּת אמיצה לטבח העוֹלמי. וכן אין הוּא חוֹשב לגנאי למקדוֹנלד הסוֹציאליסט המתוּן, שלאחר המלחמה התלהב כּל כּך למשטר המוֹעצוֹת עד שדרש אוֹתוֹ גם בּשביל אנגליה. “הימים היוּ נסערים מאד, וצער אין-סוֹף של הטבח העוֹלמי תבע את עלבּוֹנוֹ, והאכזבה בּשליטי עוֹלם וּבמשטריהם, אשר הביאוּ את האנוֹשוּת עד הלוֹם, היתה עמוּקה, והמתרחש בּרוּסיה היה מכוּסה בּערפל סמיך מאד של כּרוּזים סוֹציאליסטיים וּפּאציפיסטיים – ורבּים, וכן שלמים, נתפּסוּ לאוֹתה השלָיה”. אין בּילינסוֹן מגנה אוֹתוֹ על חוֹסר היציבוּת בּדעוֹתיו: המדינאי רשאי גם לשנוֹת את דעוֹתיו, רשאי גם לטעוֹת, “אין כּלל חוֹבה עליו שיִטעה עם רבּים, מוּתר לוֹ לטעוֹת גם עם מעטים, גם לבדוֹ”. ואף איננוּ רוֹאה חטא בּכך שנוֹכח הזעזוּע הכּספּי של משק המדינה – זעזוּע אמיתי אוֹ עשׂוּי בּידי אֵילי ההוֹן – הגיע למסקנוֹת אחרוֹת מאשר חבריו וּתנוּעתוֹ. “נבחר הפּוֹעלים איננוּ בּעל מקצוֹע סתם המוֹסר את כּשרוֹנוֹתיו קנין למחנה בּעד בּחירתוֹ. רשאי הנבחר, אם מתוֹך רגש כּבוֹד לעצמוֹ ואם מתוֹך רגש כּבוֹד למחנהוּ, לדעה משלוֹ. אסוּר לוֹ לשקר בּנפשוֹ, ואם נפל דבר, ודעה אחרת לוֹ מאשר למחנה, אין להסתיר את הדבר”. אין בּילינסוֹן סוֹבר כּויקטוֹר אַדלר, אשר אמר כּי מוּטב לטעוֹת עם הציבּוּר מאשר להיוֹת צוֹדק בּלעדיו. “סוֹפוֹ של ציבּוּר טוֹעה – להיכּשל וּבהיכּשלוֹ מה רוַח יש מזה שהמנהיג כּיסה על הטעוּת? היא רק העמיקה את שרשיה בּכוֹח סמכוּת מנהיג אשר לא התקוֹמם נגדה”.

בּמה איפוֹא חַטא מקדוֹנלד כּשלא רצה “לטעוֹת עם הציבּוּר”? בּזה שלא עשׂה “את הדבר הראשוֹן, הפּשוּט, המוּבן מאליו, שהיה עליו לעשׂוֹת – להסתלק מהמַנהיגוּת”. “בּרגע שמתהווה ניגוּד בּין דעוֹת השליח ודעוֹת שוֹלחיו אסוּר לוֹ לשליח, בּתכלית האיסוּר, להשתמש בּעֶמדה אשר יצרוּ לוֹ השוֹלחים והפקידוּה בּידוֹ מתוֹך אמוּנה בּוֹ שיעשׂה את שליחוּתם הם. על השליח, אשר אין בּכוֹחוֹ להשלים עם הניגוּד בּינוֹ לבין שוֹלחיו, להסתלק, לסוּר הצדה”⁶.

מקדוֹנלד לא כּן עשׂה. הוּא לא ידע אוֹ לא רצה “לפתוֹר קוֹנפליקט מפלגתי פּנימי בּדרכים וּבאמצעים שהיוּ לכבוֹד תנוּעתוֹ ולכבוֹד עבָרוֹ”, הוּא ניצל את העמדה שנתנה לוֹ תנוּעת הפּוֹעלים כּדי לזייף “מפלגת-פּוֹעלים לאוּמית” וּ“ממשלה לאוּמית”, ומאז נעשׂוּ חייו שלשלת של כּשלוֹנוֹת וּבגידוֹת. “כּבדה היא האחריוּת הרוֹבצת עליו. מעזיבתוֹ את מחנה הפּוֹעלים, מן היוֹם שבּוֹ הכשיל את תנוּעת הפּוֹעלים האנגלית והבּין-לאוּמית נמתחים חוּטים לתבוּסת-בּרלין וּלחוּרבּן וינה”⁷.

בּילינסוֹן שוֹאל לחידה האישית של מקדוֹנלד אשר נדוֹן לסיוּם-חיים מחפּיר כּזה. הוּא אינוֹ מבקש את ההסבּר בּעֵדוּיוֹת-איבה של יריבים, כּי אם בּקלסתר רוּחני אישי: “האיש רוֹצה בּגדוֹלוֹת, האיש מבשׂר גדוֹלוֹת – מהפּכה סוֹציאלית, שלוֹם עוֹלם; וּבתקוּפה מאוּחרת – שלוֹם המעמדוֹת, פּירוּק זין, הסכּמים מסחריים על פּני כּל העוֹלם. אך אם תגש לציטטוֹת אלוּ גישה פּרוֹזאית, לא נבוּאית-משיחית, אלא פּוֹליטית, אם תגש לרצוֹנוֹ הנעלה של מקדוֹנלד בּשאלה: איך? – איך עוֹשׂים את המהפּכה הסוֹציאלית, איך מגשימים את שלוֹם המעמדוֹת, ונתקלת רק בּערפל רעיוֹני”. ועם זאת הוּא “תמיד מלא הכּרה עצמית כּבּירה, הערכה עצמית גבוֹהה, הגוֹבלת בּאמוּנה של גוֹאל”⁸. אָכן, קוי-דמוּת אלה כּשהם מצטרפים יחד: הליכה בּגדוֹלוֹת עם ערפליוּת-המחשבה שאינה יוֹדעת לגַלם את הגדוֹלוֹת, עם הערכה עצמית יתירה ההוֹלכת וגוֹברת עם “העליה” בּשלבּי המנהיגוּת – יש בּהן להסבּיר חידת מנהיג שהתכּחש לזוֹהר-חייו (לָאו דוקא מקדוֹנלד) יוֹתר מאשר סיפּוּרי-רכילוּת. “הן ידוּע: לגוֹאל האנוֹשוּת מוּתרים דברים האסוּרים לבני-תמוּתה פּשוּטים. מדינאים אשר אוֹפי “נבוּאי” להם הם אוּלי המדינאים המסוּכּנים בּיוֹתר. כּי הן רק צעד אחד מנביא לנביא-שקר”.

ז

אגב דיוּנוֹ בּמאוֹרע אישי זה פּוֹנה בּילינסוֹן לשאלה כּוֹללת יוֹתר, לשאלת ההיאָבקוּת הפּנימית בּתנוּעה, המעמידה אוֹתה בּפני הדילמה: שמירת האחדוּת אוֹ פּילוּג. בּילינסוֹן, העוֹקב את נפתוּליהן של תנוּעוֹת שוֹנוֹת, איננוּ פּוֹטר את השאלה בּדברי הטפה. הוּא יוֹדע כּי אַחדוּת-פּוֹעלים בּימינוּ עוֹמדת בּנסיוֹן קשה יוֹתר מאשר בּזמנים עברוּ, הוּא יוֹדע אֵילוּ קשיים פּנימיים אוֹכלים לעתים את המפלגוֹת. “יש ואַכזבה וּמרירוּת עמוּקוֹת כּה וצוֹרבוֹת עד שאין היאָבקוּת פּנימית אפשרית עוֹד”. הוּא יוֹדע כּי יש ואסוֹן פּוֹגע בּתנוּעה והיא מאַבּדת את השׂפה המשוּתפת, יוֹם אחד היא נטרפת על ידי “תנאים פּוֹליטיים אוֹ תנאים נפשיים המכריחים לפילוּג והמחייבים אוֹתוֹ”. אין הוּא נוֹתן עצוֹת כּיצד לצאת בּשלוֹם מהיאָבקוּת כּזאת, כּשמתגלה (אוֹ נדמה) כּי היסוֹד עצמוֹ מתערער. אוּלם הוּא מגיש לקוֹרא את תמצית הנסיוֹן ההיסטוֹרי, בּנדוֹן זה, של תנוּעת הפּוֹעלים בּדוֹר אחרוֹן.

הוּא מוֹנה את הפּילוּגים העיקריים אשר חלוּ בּתנוּעה בּאיטליה, בּגרמניה, בּרוּסיה, בּצרפת, וּמוֹצא כּי “אין להביא אף דוּגמה אחת, לרבּוֹת פּילוּג הס.ד. הרוּסית לבּוֹלשֶביקים וּלמנשֶביקים, עם הנצחוֹן הגדוֹל שנפל בּחלקם של הבּוֹלשביקים – שפּילוּג הביא בּרכה לתנוּעת הפּוֹעלים”.

יש צדדים בּפילוּג הנראים לכל עין: ההפסד האִרגוּני, פּירוּר הכּוֹחוֹת, המריבוֹת וההתנַגשוּיוֹת, ההחלשה הפּוֹליטית-מעשׂית. וּמפּני אלה וכיוֹצא בּהם נוֹהגים להזהיר. בּילינסוֹן מעמיק לראוֹת להשתלשלוּת הפּנימית הכּרוּכה בּפילוּג, לדלדוּל הרוּחני, לסילוּפים הרעיוֹניים הבּאים בּעקבוֹתיו.

וּבקוים קצרים הוּא משׂרטט את התוֹצאוֹת הנפשיוֹת והציבּוּריוֹת של הפּילוּגים:

“קצווֹת שוֹנים, מימין וּמשׂמאל, רדיקלים וּמתוּנים, אנשים שוֹנים בּקוֹמתם, גדוֹלים וּקטנים, כּוּלם נכשלוּ, ולא בּתבוּסה חיצוֹנית, אלא בּכשלוֹן פּנימי. כּי כּוּלם סרוּ מהדרך אשר קבעוּ לעצמם לראשוֹנה, וּבגללה ניתקוּ את קשריהם עם הגוּף הגדוֹל. כּוּלם ירדוּ בּמדרוֹן. ושוּב, לא בּכמוּת מצדדיהם אוֹ בּנצחוֹנוֹת חיצוֹניים המדוּבּר, אלא בּתכנם האידיאוֹלוֹגי. כּוּלם ראוּ את עצמם כּעבוֹר זמן-מה בּחברה משוּנה, מוּקפים כּוֹחוֹת זרים, כּוּלם נהפּכוּ, בּעל כּרחם, לבני בּריתם של יסוֹדוֹת אשר כּל שוּתפוּת אִתם לא היתה להם. כּוּלם מילאוּ שליחוּיוֹת ותפקידים אשר לא התכּוונוּ אליהם ולא רצוּ בּהם, ואדרבּא, היוּ להם למוֹרת-רוּח וּשאָט-נפש, כּוּלם היוּ יכוֹלים לשאוֹל את עצמם: האם בּגלל זה? וּמה אנחנוּ עוֹשׂים כּאן? כּאילוּ יחד עם תהליך הפּרידה מן הגוּף הדגוּל אָבד גם שיווּי-המשקל, אָבד רגש האַחריוּת, דברים שהיוּ אסוּרים בּמסגרת הישנה נעשׂוּ מוּתרים בּמסגרת החדשה”. מה גדוֹל כּוֹח האַזהרה שבּשוּרוֹת מעטוֹת ותמציתיוֹת אלה, אַזהרה לכל תנוּעת-פּוֹעלים, אזהרה גם לנוּ. אזהרה אשר בּימים קוֹדרים יש להאזין לה בּמיוּחד.

ח

אי אפשר לעבוֹר על הערכוֹת אישי-הדוֹר אצל בּילינסוֹן בּלי להרגיש בּרשימתוֹ על פּילסוּדסקי⁹. רשימה קטנה בּת שני עמוּדים וחצי, מלאכת-מחשבת, ויש ללמוֹד ממנה לא על הנוֹשׂא בּלבד, כּי אם גם על ראִייתוֹ של הכּוֹתב. אין הוּא צוֹלל בּנבכי הבּיאוֹגרפיה, אין הוּא מטריח את הקוֹרא בּפרטים. כּאוֹתוֹ חוֹקר, אשר על פּי שן שנמצאה בּחפירוֹת הוּא מקים את מלוֹא התמוּנה של חיה קדמוֹניה, כּך מקים בּילינסוֹן על פּי שוּרוֹת אחדוֹת שבּצוָאה את דמוּתוֹ של האיש.

פּילסוּדסקי דוֹאג להשארת גוּפוֹ לאחר מוֹתוֹ (פּוֹלין איננה הארץ היחידה בּימינוּ אשר בּה מבקשים להאריך את קיוּם גוּפוֹ של המנהיג. בּמקוֹם אחר דאגוּ “היוֹרשים” לחניטת הגוּף וּלהצגתוֹ לעין רוֹאים ועוֹברים. פּילסוּדסקי לא סמך על יוֹרשים) והוּא מצווה לחַלק אוֹתוֹ לחלקים וּמה יֵעשׂה בּכל חלק. כּל הוֹראה רצוּפה סמל.

בּילינסוֹן, כּדרכּוֹ: לא בּסוּפה וּבסערה, כּי אם בּהתבּוֹננוּת וּבתבוּנה נוּגה, המרכּכת משהוּ את השנינה, אך אינה מטשטשת את הראִיה האַכזרית, לָמד מכּאן על האיש ועל דוֹרוֹ: “דוֹר הגבוּרה – בּוַדאי שגדוֹלוֹת פּעל, ועם זאת איננוּ אלא דוֹר המעבר, דוֹר המסיים את התקוּפה הישנה, אך איננוּ פּוֹתח את התקוּפה החדשה, דוֹר מנַקה את אַשפּת ההיסטוֹריה ואינוֹ (על אף כּל החיצוֹניוּת המַהפּכנית) משנה את פּני ההיסטוֹריה. דוֹר מחריב בּנינים שנרקבוּ, דוֹר שוֹבר כּבלים והוּא איננוּ דוֹר בּוֹנה. דוֹר גדוֹל בּתשוּקוֹתיו ואיננוּ מסַפּק אוֹתן, דוֹר המשאיר אחריו את תוֹהוּ העוֹלם גדוֹל ממה שהיה, דוֹר המוֹסר את מוֹחוֹת אישיו לידי הפיסיוֹלוֹגים, ואפשר כּי לפַּתּוֹלוֹגים דוקא ענין מיוּחד בּבדיקוֹת אלוּ. דוֹר עשיר בּפעוּלה ודוֹר דל-אוֹפק, דוֹר עני גם אכזרי בּיחסוֹ לאדם, יש והוּא מגוּחך בּיחסוֹ לעצמוֹ. דוֹר אשר ישאיר מדינוֹת חדשוֹת (בּנוֹת קיוּם?), משטרים חדשים (בּני קיוּם?), אך ספק אם גם יצירה מחשבתית, יצירה אמנוּתית, אף יצירה פּוֹליטית חברתית (הן “מקצוֹעוֹ” הוּא זה) אשר ממנה יתפּרנסוּ דוֹרוֹת. – – דוֹר אשר הרוֹמַנטיוּת שלוֹ גוֹבלת עם הסנטימנטליוּת, והפּתוֹס שלוֹ עם הדקלוּם, והמעשׂה עם הז’סטה, והעממיוּת עם ההמוֹניוּת והשרשיוּת ההיסטוֹרית עם פּוּלחן הסמלים. דוֹר גדוֹל, אשר תפקידים כּבירים הוּטלוּ עליו על ידי ההיסטוֹריה – והוּא דוֹר הוֹלך, על אף נצחוֹנוֹתיו”.

רשימה קטנה, בּעתוֹן יוֹמי, בּפּרוֹבינציה רחוֹקה. האם לא היה אוֹתוֹ רוֹשם מַטה אוֹזן לדפקוֹ של עוֹלם?

ט

בּעית הלאוּמיוּת, כּנוֹשׂא לעיוּן, כּחקר “המהוּת” – אין בּילינסוֹן מטפּל בּה. אין הוּא “מבסס” אוֹתה. אם מפּני שהויכּוּח העיוּני והנפשי בּין הכּפירה בּלאוּמיוּת לבין חיוּבה – הויכּוּח שבּילינסוֹן ערך עם עצמוֹ ושהכריע בּגוֹרל חייו – כּבר נסתיים בּשבילוֹ ולא היה לוֹ צוֹרך לחזוֹר אליו, ואם מפּני שהיה סבוּר כּי כּאן, בּמקוֹם שמַעינוֹת התקוּמה הלאוּמית מפכּים בּעוֹז, אין זוֹ בּגדר שאילתה. אך הוּא לא גרע עין מן ההוָיה הלאוּמית בּגילוּייה השוֹנים אצל עמים וּתנוּעוֹת, מן הניגוּדים והסתירוֹת המתגלוֹת על קרקע זה. הגוֹרם הלאוּמי הוּא בּעיניו יש איתן, אדיר, אשר הזלזוּל בּוֹ אוֹ ההתעלמוּת הימנוּ – נענשים קשוֹת.

בּין הפּגימוֹת היסוֹדיוֹת של הסוֹציאליזם האירוֹפּי בּמאה הי“ט ראה בּילינסוֹן גם את הזלזוּל בּגוֹרם הלאוּמי, את יחס הבּיטוּל לאהבת-עם. את הבּוּז לפּטריוֹטיוּת. אמנם הקוֹסמוֹפּוֹליטיוּת הפּשטנית והשטחית הוֹרתה ולידתה בּבּוּרז’וּאַזיה הרציוֹנליסטית, אשר ראתה את היחיד בּלבד ולא את הקוֹלקטיב, החשיבה את המדינה ולא את האוּמה, הכּירה בּמציאוּת שלטוֹנית ולא בּדבק עממי וּבחיוּת לאוּמית-היסטוֹרית. ממנה נחל הסוֹציאליזם תפיסה זוֹ והרכּיב בּה את הרעיוֹן המעמדי, כּמַפתח יחיד להבנת חיי החברה האנוֹשית. הוֹאיל והמעמדוֹת השוֹלטים מנצלים לטוֹבתם את החוּשים הלאוּמיים, את אהבת-המוֹלדת, את קשרי המסוֹרת – בּאוּ הסוֹציאליסטים והכריזוּ כּי המעמדוֹת השוֹלטים הם שהמציאוּ, כּביכוֹל, את ההרגשה הלאוּמית, את ההוָיה הלאוּמית, והם מקיימים אוֹתן על ידי אוֹנאַת ההמוֹנים אוֹ על ידי ליבּוּי תחוּשוֹת וּמוּשׂגים שאינם אלא בּני זמן עבר, וּמעמד העוֹבדים המשתחרר חייב ועתיד לזרוֹק אוֹתם אל אשפּתוֹת ההיסטוֹריה. תנוּעוֹת הפּוֹעלים הגדוֹלוֹת נוֹלדוּ וגדלוּ בּמדינוֹת העשירוֹת והחזקוֹת, וּבעלי ההשפּעה הרעיוֹנית בּעוֹלם הסוֹציאליסטי היוּ בּני העמים התקיפים, אשר כּאֵב עמי-המיעוּט המדוּכּאים לא היה כּאֵבם. והם פּגשוּ בּלי אַהדה וּבלי הבנה את ההתעוֹררוּת הלאוּמית בּתוֹך תנוּעוֹת הפּוֹעלים של העמים המדוּכּאים. היחס אלינוּ, לזרמים הציוֹניים הסוֹציאליסטיים, בּאוֹתם הימים בּחוּגי תקיפי האינטרנציוֹנל – ידוּע. אך גם על ה”בּוּנד" הבּיטוּ בּחשד, וּפּליכַנוֹב ולֶנין הכריזוּ עליו מלחמה. “מי שדאג אז לאוּמה שלוֹ היה סוֹציאליסט רע. – – כּל הלאוּמים הקטנים היוּ בּבחינת חשוּדים. ולא הבינוּ אז כּלל שלמעשׂה תוֹרה זוֹ של ה”אַנטי-פּטריוֹטיוּת" הביאה למעשׂה לידי דיכּוּי הקטנים והחלשים ולהגבּרת יד העריצים והגדוֹלים; לא הבינוּ אז כּי למעשׂה עוֹבד לנין לטוֹבת בּית רוֹמַנוֹב וּויקטוֹר אַדלר לטוֹבת בּית הבּסבּוּרג¹⁰ (היינוּ לטוֹבת האימפּריאליזם הרוּסי וּלטוֹבת האימפּריאליזם האוֹסטרי). “למעשׂה היתה הפּוֹליטיקה הסוֹציאליסטית שלפני המלחמה פּוֹליטיקת עמים גדוֹלים הנהנים משלטוֹנם. אוּלם גם העמים הגדוֹלים האלה כּפרוּ בּזכוּתם להכּרה ולהרגשה עצמית וּלאוּמית. – – החינוּך הסוֹציאליסטי הצליח בּמידת-מה להחניק את ההכּרה הלאוּמית ולעשׂוֹתה מפלצת ריאַקציוֹנית”¹¹.

החינוּך המוּטעה הזה גרם, להלכה וּלמעשׂה, כּמה תקלוֹת וּשגיאוֹת, “מהן גם פַטַליוֹת מאד, והן הן שגרמוּ לחוּלשת הסוֹציאליזם בּימים הנוֹראים של אוֹגוּסט 1914 (האמוּנה התמימה בּאפשרוּת להרוֹס את המחיצוֹת שבּין הקיבּוּצים הלאוּמיים על ידי ארגוּנים על-לאוּמיים וכינוּסים בּין-לאוּמיים; האדישוּת לשאלוֹת הפּוֹליטיקה החיצוֹנית, אשר אינן, כּביכוֹל, בּלתי אם משׂחק של דיפּלוֹמַטיה זידוֹנית והפּרוֹליטריוֹן מסוּגל לבטלוֹ בּרגע המכריע על ידי מעשׂה נוֹעז; ההתנכּרוּת לשחרוּר הלאוּמי של העמים המדוּכּאים אוֹ מחוּסרי-מוֹלדת וכוּ')”¹². יחס הבּיטוּל העקשני והמַתמיד אל הגוֹרמים הלאוּמיים בּחיי העוֹלם ואל התחוּשוֹת הלאוּמיוֹת הנטוּעוֹת בּמעמקים – לא היה בּוֹ כּדי לבטל את כּוֹחם בּחיים, הם דוּכּאוּ בּשטח העליוֹן ורתחוּ בּמצוּלוֹת, עד שבּבוֹא שעת-התפּרקוּת – נתמרדוּ, והמרידה קיבּלה צוּרוֹת איוּמוֹת וּמסוּלפוֹת, ואז עמד הסוֹציאליזם נגדם בּאפס-אוֹנים.

ואוֹתה גישה, בּחינוּך וּבמעשׂה, נתגלתה לא פּחוֹת מסוּכּנת, לאחר המלחמה, כּשהוּטל על הסוֹציאליזם להיאָבק עם מנַצלי החוּש הלאוּמי וּמסַלפיו. “הפּירוּד הפטלי בּין העיקרוֹן הלאוּמי והעיקרוֹן הסוֹציאלי בּקרב מעמד הפּוֹעלים האיטלקי”¹³ גרם לא בּמעט לנצחוֹן הפאשיזם.

הסוֹציאליזם האיטלקי לא חטא ולא נכשל בּהתלהבוּת המלחמתית. וּלאחר המלחמה, כּשבּאה האַכזבה הגדוֹלה, התחילוּ ההמוֹנים פּוֹנים אליו כּאֶל מי שראה נכוֹחה. והוּא, ששעתוֹ הגיעה, ראה לוֹ הזדמנוּת לקצוֹר את פּרי התנגדוּתוֹ למלחמה כּנימוּק תעמוּלה עיקרי, ולא הבחין בּין הלאוּמנוּת התוֹקפנית לבין צוֹרך-החיים של האוּמה. שלילת המלחמה הפכה, תוֹך כּדי התעמוּלה והרגלי-מחשבה, לשלילת רעיוֹן המוֹלדת. “הדגל בּן שלוֹשת הצבעים, סמל איטליה המאוּחדת, מוּבס בּבוֹץ, גם בּהשאָלה וגם כּמַשמעוֹ. – – הבּריחה מן המערכה מתחילה להיחָשב לדבר שבּגבוּרה, לדבר הראוּי לטיפּוּח וּלתגמוּל, הדֶזֶרטירים מוּצגים בּבּחירוֹת לפּרלמנט בּרקוֹמנדַציה יחידה: “דזרטיר” – – המפלגה הסוֹציאליסטית לא בּלבד שאינה מתאַמצת להשתחרר מן המים העכוּרים האלה, אלא היא בּטוּחה נאמנה שקצף עכוּר זה מַמציא מים טהוֹרים לטחנתה”. השתלט הלָך-רוּח של “שלילה גמוּרה של הסוֹלידריוּת הלאוּמית והמרתה בּסוֹלידריוּת מעמדית, גינוּי ההכּרה הלאוּמית וההרגשה הלאוּמית בּכל הדרכים”. והתוֹצאה היתה: “החוּש הפּטריוֹטי והלאוּמי, הניתן יוֹם יוֹם לעלבּוֹן, התחיל סוֹף סוֹף להתקוֹמם”. והתקוֹממוּת זאת אין חלקה קטן בּדחיפת ההמוֹנים לזרוֹעוֹת הפאשיזם.

י

איטליה משמשת לוֹ דוּגמה כּיצד תנוּעת-פּוֹעלים – שצמחה, אגב, מתוֹך השחרוּר הלאוּמי – מזלזלת בּהוָיה הלאוּמית של עצמה, מתנַכּרת – מתוֹך תפיסה שׂכלית-פּשטנית וּבדרך-חלקלקוֹת של תעמלנוּת – לתחוּשה הלאוּמית, ונענשת. צ’כיה משמשת לוֹ דוּגמה כּיצד עם מזלזל בּהוָיה הלאוּמית של עם אחר ונענש. כּיצד תנוּעת-פּוֹעלים של עם שוֹלט מזלזלת בּהוָיתוֹ הלאוּמית של עם נשלט וּתנוּעת-הפּוֹעלים שלוֹ. שני עמים התחלפוּ כּאן בּתפקידיהם: “הרבּה חטאוּ הגרמנים כּלפּי הצ’כים לפני המלחמה, וגם הסוֹציאליסטים הגרמנים אינם חפּים מפּשע. ואוּלם הרבּה חטאוּ גם הצ’כים כּלפּי הגרמנים אחרי המלחמה – וגם הסוֹציאליסטים הצ’כים לא היוּ חפּים מפּשע”¹⁴. קוֹדם זילזלה הס.-ד. האוֹסטרית בּתנוּעת-הפּוֹעלים הצ’כית, אחר כּך כּשהצ’כים הגיעוּ לשלטוֹן, זילזלוּ הם בּמיעוּט הגרמני וּבתנוּעת-הפּוֹעלים הגרמנית שבּמדינה. הוּא עוֹקב את כּל שלבּי הסכסוּכים בּין פּוֹעלי שני העמים ואיננוּ נוֹשׂא פּנים לשוּם צד. הוּא רוֹאה בּמדיניוּתה של הס.-ד. האוֹסטרית, אשר בּסיסמת האיחוּד המעמדי “המוּחלט” שללה את זכוּתם של הפּוֹעלים הצ’כים לאִרגוּן מקצוֹעי עצמאי, “אי-רצוֹן לוַתר על עמדת-שלטוֹן אשר היתה מבוּססת על כּוֹח הדיכּוּי של המוֹנַרכיה ההבּסבּוּרגית”. אחר כּך, כּשהצ’כים הגיעוּ לחירוּת וּלשלטוֹן, שכחוּ בּמקצת את העקרוֹנוֹת אשר עליהם נלחמוּ, וניגשוּ “לבנוֹת את המדינה החדשה על יסוֹדוֹת שהיוּ נראים להם מוּצקים בּיוֹתר. וגם היסוֹדוֹת האלה תוֹכם דיכּוּי וסוֹפם אַכזבה”¹⁵. כּך כּתב בּילינסוֹן בּשנוֹת הפּריחה של צ’כוֹסלוֹבקיה, כּעשׂר שנים לפני “מינכן”. והוּא מוֹסיף: “הגרמנים שילמוּ בּעד הפּוֹליטיקה הזאת בּאָבדן המוֹנרכיה, הצ’כים שילמוּ בּמפּלוֹת פּנימיוֹת, בּנצחוֹן הבּוּרגנוּת הריאַקציוֹנית והקלריקלית על מעמדוֹת הפּוֹעלים”. וּלפיכך הוּא פּוֹגש בּהוֹקרה וּבשׂמחה את ראשית תיקוּן המעוּוָת, כּשהפּוֹעלים הצ’כים והגרמנים החליטוּ (1927) להקים את אחדוּת התנוּעה המקצוֹעית וּלאחר האיחוּד המקצוֹעי בּא גם האיחוּד הפּוֹליטי.

וכיצד נפתר ויכּוּח זה על אחדוּת תנוּעת-הפּוֹעלים של שני עמים? האם על ידי טמיעה, על ידי כּניעת החלש לחזק, על ידי הקריבוֹ את פּרצוּפוֹ הלאוּמי? לא. על ידי בּרית-אחים של שתי תנוּעוֹת-פּוֹעלים עצמאיוֹת. "ישנן אגוּדוֹת מקצוֹעיוֹת צ’כיוֹת וישנן אגוּדוֹת מקצוֹעיוֹת גרמניוֹת. ישנה מפלגה סוֹציאליסטית צ’כית וישנה מפלגה גרמנית. – – האִרגוּן המשוּתף כּוֹלל לא את התאים, הלאוּמיים בּהכרח, אלא את המרכּזים, אשר מחוּץ לארגוּן המשוּתף הזה נשארים גם הם מוּבדלים. לא התמזגוּת, אלא שני אִרגוּנים העוֹבדים יד בּיד בּענינים משוּתפים. בּיסוֹד האִרגוּן הזה מוּנחת ההכּרה – והיא העיקר, שאין עם אחד כּוֹפה על העם השני צוּרוֹת חיים, תרבּוּת וכוּ' "¹⁶. “מתוֹך התחשבוּת עם נסיוֹן העָבר ועם צרכי ההוֹוה, כּתוֹצאה מכּשלוֹנוֹת וּמפּלוֹת, הוֹלך וּמתרפּא הפּצע אשר אכל בּגוּף מעמד הפּוֹעלים”. והפּתרוֹן שנמצא לאחר עשׂרים שנה של ריב-אחים לא היה דוֹמה כּלל לאוֹתוֹ האיחוּד הפּשטני והשלטוֹני שנדרש אז על ידי הס.-ד. האוֹסטרית וגם על ידי האינטרנציוֹנל (קוֹפּנהגן 1910). זה היה איחוּד אשר “אין בּוֹ שוּם ויתוּר משני הצדדים על הפרצוּף הלאוּמי של מחנה זה אוֹ אחר. בּשעה שהבּוּרגנוּת הגרמנית ויתרה על לאוּמיוּתה לקח על עצמוֹ דוקא הפּוֹעל הגרמני את הגנת עניני האוּמה. בּשעה שהבּוּרגנוּת הצ’כית ממשיכה בּשיטת דיכּוּי המיעוּטים הלאוּמיים הגרים בּצ’כיה מאַחד דוקא הפּוֹעל הצ’כי סביבוֹ את כּל המיעוּטים הללוּ וּמכּיר בּזכוּיוֹתיהם”.

וּבּילינסוֹן, כּשהוּא עוֹקב את פּרטי הפּרטים של ההיאָבקוּת וההשתלשלוּת וההתפּשרוּת של שתי תנוּעוֹת-פּוֹעלים של שני עמים, אינוֹ עוֹשׂה, כּמוּבן, שוּם גזירה שוה בּין הללוּ לבין הבּעיוֹת הנדוֹנוֹת אצלנוּ. הוּא יוֹדע כּי לא מחכמה להעתיק פּרוֹבּלימוֹת וּפתרוֹנוֹתיהן כּדמוּתן וּכצלמן ממקוֹם אחד למקוֹם שני הנבדל ממנוּ בּתנאים וּבמסיבּוֹת וּבגוֹרל-חיים, אוּלם הוּא איננוּ נמנע מן הלקח העיקרי שבּכל זה: “כּל עוֹד רעוּעים וּמתמוֹטטים חיי הלאוֹם, כּל עוֹד הם משוּללים יסוֹד מדיני, מוּכרח הפּוֹעל, הרבּה יוֹתר מחלקים אחרים של האוּמה, לדאוֹג ליסוֹד המדיני הזה. – – בּהבטחת חיי הלאוֹם מוּנח התנאי המוּקדם להתאַחדוּת בּין-לאוּמית אמיתית של הפּוֹעלים”.

יא

כּשהוּא בּא לדוּן בּשאלוֹת פּוֹליטיוֹת אַקטוּאַליוֹת אין הוּא שוֹכח לעוֹלם את “הנקוּדה היהוּדית”, ואין הוּא חוֹשש להתעכּב עליה וּלהבהיר אוֹתה בּמיוּחד. כּשהוּא מדבּר על יציאתה של איטליה מחֶבֶר-הלאוּמים, וּהוּא מסבּיר את טיבה של המדיניוּת הפאשיסטית ההרפּתקנית ואת מדיניוּתה של אנגליה רבּת-החשבּוֹנוֹת (וּבחשבּוֹנוֹתיה וּבחַששנוּתה היא גוֹרם מסייע להרפּתקנוּת) ואת גוֹרלוֹ של חבר-הלאוּמים על התקווֹת שנתלוּ בּוֹ ועל חוּלשתוֹ האוֹרגנית, אין הוּא מדלג גם על הענין שלנוּ:

“וּבשבילנוּ פּירוּשוֹ של הדבר: התרוֹפפוּת נוֹספת של עמדתנוּ הבּין-לאוּמית, תוֹספת התלישוּת, חיזוּק המצב אשר התבּלט גם בּלָאו הכי בּשנים האחרוֹנוֹת – אנחנוּ מוּל המעצמה בּעלת המנדט, ותוּ לא”¹⁷.

וּכשהוּא מסבּיר לקוֹרא העברי את ענין אבַנטוּרת-הדמים של איטליה בּחַבּש, את הצחוֹק אשר עוֹשׂה לנוּ מוּסוֹליני בּהצדיקוֹ את התנפּלוּתוֹ בּנימוּק מוּסרי: הוּא הוֹלך לבטל את משטר-העבדוּת בּחבּש (“כּלוּם שיטה היא זאת לבטל עבדוּת פּנימית על ידי עבדוּת חיצוֹנית? ואם זוֹהי השיטה הנכוֹנה, כּי אז יש להשתמש בּה קוֹדם כּל לגבּי ארץ מוּסוֹליני”), ועם הסבּירוֹ את הצדדים האיטלקיים הפּנימיים, את ההכרח למוּסוֹליני לתקוֹף את החלש הניתן להיתָקף לא מפּני שאיטליה צריכה לכך, אלא “משוּם שגם לפראזיוֹלוֹגיה יש הגיוֹן מִשלה, ואי אפשר להשתמש בּה בּלי תוֹצאוֹת, משוּם שמשטרוֹ וכל מהלך-הרוּח שבּוֹ – – נוֹשׂאים בּקרבּם גרעיני חוּרבּן; עתה בּא הזמן והגרעינים מצמיחים פּרחי דם. משוּם כּך ישוּלחוּ בּני איטליה – לחלוֹת, לקדוֹח, למוּת וּלהמית, לשחוֹט וּלהישחט” (צר לוֹ לא רק בּצרתה של חבּש המוּכּה, כּי אם גם בּצרתוֹ של העם האיטלקי המַכּה, על כּרחוֹ, בּצו מנהיגוֹ, כּי העם האיטלקי משטרוֹ שׂנאוּי והוּא עצמוֹ אהוּב: עִם "הסבלנוּת, החביבוּת, טוּב-המזג, התרבּוּת בּת אלפים שנה, המתבּטאת בּכל דבר קטן, בּאֳפי ההמוֹן האיטלקי, בּטוּב טעמוֹ הטבעי, בּשמירה על הילד, בּאדיבוּת כּלפי הזר, בּדרך-ארץ לפני טוֹהר-החיים¹⁸). עם כּל אלה איננוּ שוֹכח גם כּאן את הצד היהוּדי והוּא מלמד גם את הקוֹרא לראוֹתוֹ. חבּש איננה בּשבילוֹ שם גיאוֹגרפי, הוּא רוֹאה סמיכוּת-פּרשיוֹת פּוֹליטית – וכמה זמן לפני היוֹת תחנת הרדיוֹ בּבּארי, וּבטרם תשׂיג אוֹתנוּ זרוֹע “הציר” אוֹמר בּילינסוֹן: “חיזוּק איטליה בּאַפריקה הגוֹבלת אִתנוּ – – איננה בּשבילנוּ עוּבדה פּוֹליטית סתם, שאינה נוֹגעת בּנוּ – – אי אפשר לדעת תוֹרוֹ של מי יבוֹא אחרי חבּש, וּלמה יהָפך המרכּז האיטלקי החדש הזה, מה תהיינה הרוּחוֹת הפּוֹליטיוֹת שתנַשבנה בּוֹ, מה יהיוּ החוּטים שימָשכוּ ממנוּ, מי וָמי יהיוּ בּני-בּריתוֹ, בּסביבתנוּ וּבשכנוּתנוּ”.

וּבהזדמנוּת זאת איננוּ חוֹסך מן הקוֹרא גם לקח מדיני פּנימי. הוּא רוֹאה גם אצלנוּ את הטיפּוּס האנוֹשי המוֹחא כּף בּהתפּעלוּת למנַצח¹⁹. והוּא מוֹקיע לצחוֹק את הבּטלנוּת הפּוֹליטית השׂוֹררת אצלנוּ בּחוּגים מסוּימים, זוֹ הבּטלנוּת המתמוֹגגת מן הידיעוֹת על “ראָיוֹן אָדיב” לפלוֹני והמשתעשעת בּתקווֹת בּגלל “ההשפּעה הכּבּירה של הרב המנוֹח מרוֹמי”. ועוֹד בּטרם נגלה כּל סימן למדיניוּת האיטלקית המלחמתית כּנגדנוּ מעיר בּילינסוֹן:

“מוּתר להניח כּי ראיוֹנוֹת לא פּחוֹת אדיבים ושׂיחוֹת לא פּחוֹת נעימוֹת היוּ למוּסוֹליני גם עם אנשים אחרים לגמרי. מי יהיה אוֹרח יוֹתר מכוּבּד בּחבּש האיטלקית, אי אפשר לדעת. מכּל מקוֹם הסיכּוּיים שלנוּ אינם מרוּבּים וּרחבים בּיוֹתר. ולא, חלילה, משוּם ש”הפּוֹעלים שוֹלטים אצלנוּ" (גם שטוּת פּוֹליטית זאת נשמעה מעל דפּי העתוֹנוּת הפּוֹליטית, כּביכוֹל, שלנוּ), אלא עקב מצבנוּ הבּין-לאוּמי ועמדתנוּ לגבּי המעצמה בּעלת המנדט, ואלה מגבּילים בּמידה מרוּבּה, אם לא בּהחלט, את “חוֹפש הפּעוּלה” שלנוּ; “האחרים” – חפשים המה לאין ערוֹך יוֹתר מאִתנוּ".

בּאוֹתם הימים עוֹד היוּ מהלכים אצלנוּ חכמי-מדינה חריפים, אשר היוּ “מאַיימים” בּנטילת המנדט מידי המחזיקים בּוֹ וּבמסירתוֹ לכל המַרבּה בּמחירוֹ: אם לאיטליה ואם לפּוֹלין וכיוֹצא בּהן. כּנגד חכמה מדינית זוֹ ראה בּילינסוֹן להעיר בּרמז כּי לנוּ אין בּנדוֹן זה “חוֹפש הבּחירה”, כּי עגיבה על אדוֹנים זרים יכוֹלה לשמש קלף בּידי אוֹיבינוּ, אך לא בּידינוּ.

ענין חבּש מעוֹרר אצלוֹ לא רק הערכוֹת פּוֹליטיוֹת-איסטרטגיוֹת, כּי אם גם שאלה גדוֹלה מאֵלוּ, שאלת גוֹרל-עם בּימינוּ. בּילינסוֹן שוֹאל, בּהרגשת פּחד אמיתי: “אם כּכה קרה למדינה עצמאית וּבלתי-תלוּיה זה דוֹרוֹת, חברה בּחבר-הלאוּמים שחוּקתוֹ מחייבת את כּל המעצמוֹת הגדוֹלוֹת והאדירוֹת לקוּם להגנת המדינה החלשה בּיוֹתר אם עוול נעשׂה לה – – אם לא רק מדינאים מוּשבּעים, אלא גם אנשי המוּסר ואנשי המַצפּוּן, – – מסתכּלים מרחוֹק לעוֹשק זה וּמשלימים אתוֹ – מה יכוֹל להיוֹת גוֹרל עם אחר, אשר עוֹד בּוֹנה לוֹ דבר הדוֹמה דמיוֹן רחוֹק לבית בּתנאים פּוֹליטיים וחברתיים קשים יוֹתר לאין ערוֹך, מתוֹך התנגדוּת עקשנית וּכבוּשה של הקרוֹב והרחוֹק? אם אין דין ואין דיין, אם מוּתר לוֹ לחזק לגזוֹל ולעשוֹק, אם החוֹק איננוּ חוֹק והחוֹזה אינוֹ חוֹזה וההתחייבוּת איננה התחייבוּת – מה נשאר לוֹ לחלש?”

השאלה נשאלה לפני מלחמת-חבּש, לשמע איוּמוֹ של מוּסוֹליני וּלמַראה הכּרכּוּרים של הדיפּלוֹמַטיה האירוֹפּית. מאז בּאוּ ימים, אשר כּל יוֹם תשוּבתוֹ-קללתוֹ מרוּבּה מחברוֹ. מאז מלחמת-חבּש שתינוּ אנחנוּ את הכּוֹס אשר מזג לנוּ כּוֹהן ללא אלוֹהים, בּעזרת מזייניו וּמפרנסיו שבּבירוֹת אירוֹפּה, ואת הכּוֹס השניה אשר מסך לנוּ ידיד-ללא-מצפּוּן. וּמאז ועד היוֹם עברוּ עלינוּ ועל העוֹלם מעשׂי האוֹנס של מדינוֹת תקיפוֹת בּספרד וּבאוֹסטריה וּבצ’כוֹסלוֹבקיה וּבפּוֹלין. ועתה הנה אנוּ שוֹתים כּוּלנוּ את כּוֹס התרעֵלה הנמזגת לפינלַנד, וּמסוֹף העוֹלם ועד סוֹפוֹ הוֹמיה השאלה, ספוּגת דמעוֹת ודמים: אם אין דין ואין דיין, אם מוּתר לוֹ לחזק לגזוֹל ולעשוֹק, אם החוֹק איננוּ חוֹק והחוֹזה אינוֹ חוֹזה וההתחייבוּת איננה התחייבוּת – מה נשאר לחלש?

יב

ויש שהוּא מגלה את הפּרוֹבּלימַטיקה שלנוּ בּמקוֹמוֹת וּבתנאים שהם לכאוֹרה כּל כּך שוֹנים משלנוּ. הנה, למשל, ההתבּוֹננוּת בּמדיניוּתוֹ של מַסַריק. ההערכה הגדוֹלה לאישיוּתוֹ איננה נוֹטלת מבּילינסוֹן את הראִיה הבּיקרתית של מדיניוּתוֹ בּתקוּפת התקדמוּתוֹ לקראת נצחוֹן. הוּא בּוֹחן אוֹתה לא בּלי אַהדה, אך בּלי אידיאַליזציה. הוּא מעלה בּה סתירוֹת וּמוֹצא כּי הסתירוֹת הללוּ אינן מקריוֹת.

הנה הסתירה הגדוֹלה בּין התוֹרה אשר לימד מַסַריק כּל ימיו, תוֹרת ה“ריאַליזם” – שיש בּה קירבת-רוּח גדוֹלה לתוֹרת “הציוֹנוּת המעשׂית” אצלנוּ – לבין המדיניוּת של דחיקת-הקץ אשר נקט בּה עם פּרוֹץ המלחמה, כּשבּאה “ההזדמנוּת”. קוֹדם היה עיקר חפצוֹ – לא עצמאוּת מדינית, כּי אם שחרוּר רוּחני. חשוּב היה לוֹ לשחרר את העם הצ’כי “מאוֹסטריה בּהיוֹתוֹ בּאוֹסטריה”. וּלפיכך לא התענין בּשאלת התלוּת בּמדינה זרה, ולא החשיב כּלל את העבוֹדה הפּוֹליטית הלאוּמית, בּז לדיפּלוֹמַטיה ולמיליטריזם, בּחר בּדרך של “מעשׂים קטנים”, “פּוֹליטיקה של תרבּוּת”, “פּוֹליטיקה בּלתי-פּוֹליטית”, דגל בּסיסמה: “על ידי העם בּשביל העם”. והנה בּאה המלחמה, אוֹמר בּילינסוֹן, ו“דבר לא נשאר מכּל תוֹרתוֹ”. לא אחרים עזבוּ אוֹתה, כּי אם הוּא עצמוֹ. כּאילוּ שכח כּמה דברים שלימד. בּילינסוֹן מציין אוֹתם, אך לא על הפּרטים הוּא דן אִתוֹ, כּי אם על העיקר: בּא “הרגע ההיסטוֹרי” והמחנך הריאַליסטי, ההוֹלך כּל ימיו בּדרך הארוּכּה, “נאחז אחיזה קדחתנית בּהזדמנוּת ההיסטוֹרית”, נעשׂה “דוֹחק-קץ מַהפּכני”. וּבמקוֹם לעשׂוֹת דברים “על ידי העם”, הוּא עוֹשׂה כּמעט הכּל על דעת עצמוֹ, וּמחליט בּמקוֹם העם, אשר איננוּ יכוֹל אוֹ איננוּ מעיז להחליט, בּמקוֹם העם אשר לא חוּנך כּלל ולא הוּכשר לרגע ההיסטוֹרי הזה, בּמקוֹם העם אשר בּתוֹכוֹ נתקל מַסַריק בּמעצוֹרים רבּים כּשהביא לוֹ את בּשׂוֹרת מלחמת השחרוּר.

סתירה זוֹ איננה בּשביל בּילינסוֹן ענין אקדמי. מתוֹך ספר זכרוֹנוֹתיו של מסריק הוּא עוֹמד על כּמה חוּלשוֹת של תנוּעתוֹ. ההזדמנוּת ההיסטוֹרית מצאה אך חֶבֶר אנשים, קוֹמץ, אך לא עם מוּכן. מן הסיפא של מסריק הוּא לוֹמד על הרישא: בּתוֹרתוֹ של מסריק היה איזה פּגָם. “מעשׂים קטנים”? פּשיטא. ערכּם כּבּיר, בּלעדיהם התנוּעה כּוּלה אין בּה ממשוּת והעם אינוֹ מתחנך ומתכּשר לחירוּתוֹ, לעצמאוּתוֹ. אך בּהם בּלבד לא די. אִתם בּלבד אין העם מוּכן לרגע מכריע, להזדמנוּת היסטוֹרית. “מפעלוֹ של מסריק הצליח משוּם שהעם הצ’כי למד את הפּרק של “המעשׂים הקטנים” – – ואוּלם אוֹתוֹ מפעל היה לא פּעם בּסכּנה משוּם ש”פּוֹליטיקת התרבּוּת לא עוֹררה בּעם את רוּח ההתקוֹממוּת למציאוּת, את הנכוֹנוּת לקרבּן העליוֹן". וּמתוֹך קוֹרוֹתיה של צ’כיה בּשנוֹת המלחמה הוּא מבקש להוֹציא לקח: “כּדי שיהיה העם מוּכן עליו לדעת וּלהרגיש בּכל רגע, בּיוֹם חוֹל וּביוֹם חג – – שלפניו תעוּדה נעלה, ושלתעוּדה הזאת, אשר היא השחרוּר השלם-הרוּחני וגם הפּוֹליטי והסוֹציאַלי – עליו לכוון את כּל מעשׂיו, הקטנים והגדוֹלים. לא יקלע למטרה מי שיבוֹא לעם הלוֹחם על חירוּתוֹ ויגיד לוֹ שעליו להגבּיל את פּעוּלתוֹ בּעבוֹדה הקטנה של חיי יוֹם יוֹם. – – סוֹפוֹ של דבר להסתיים בּקטנוּת רוּחנית, אשר בּשעת הצוֹרך תתנקם. – – ולא יקלע אל המטרה מי שיבוֹא ויגיד שיש להתרכּז בּפעוּלה פּוֹליטית רחבה וּמקיפה, וּלפיכך יש לזלזל בּעבוֹדה הקטנה היוֹם-יוֹמית. סוֹפוֹ של דבר להסתיים בּדקלמַציה”²⁰.

שאלת היחס בּין “המעשׂים הקטנים” לבין “החזוֹן”, בּין “ההסתגלוּת למציאוּת” לבין “הכּפירה בּה” – איננה מניחה לוֹ, לבּילינסוֹן. הוּא רוֹאה אוֹתה בּתנוּעת השחרוּר הלאוּמית וּבתנוּעה הסוֹציאַליסטית. הוּא עוֹד ישוּב אליה כּפעם בּפעם, וּבהתבּוֹננוֹ בּתוֹפעוֹת השוֹנוֹת המתיחסוֹת לכך – אפשר להבחין כּיצד בּעיתנוּ ונסיוֹננוּ אנוּ הם המניעים וּמַדריכים את מחשבתוֹ.

יג

והשאלה השניה: בּשביל העם, כּן. אך האם גם על ידי העם? האם העם הצ’כי הוא שעשׂה את מַהפּכתוֹ הלאוּמית אוֹ רק זכה בּשלל-מלחמה בּגלל מאמציו של קוֹמץ-יחידים אשר העיז לעשׂוֹת על דעת עצמוֹ ואת פּי העם לא שאל? אילוּ שאל מסריק את העם היוֹשב בּבּוֹהֶמיה וּבמוֹרַביה ספק אם היוּ מַרשים לוֹ לעשׂוֹת מה שעשׂה. מסריק עצמוֹ, כּשהוּא שוֹאל אם בּא השחרוּר הצ’כי כּתוֹצאה מפּעוּלת פְּנים אוֹ פּעוּלת חוּץ, נאלץ להגיד כּי “המכרעת היתה פּעוּלת חוּץ”.

מסריק, הדמוֹקרט הגדוֹל, אפשר לא הרגיש בּסתירה זוֹ שבּאה עליו בּהיסח-הדעת. אוּלם בּילינסוֹן איננוּ מניח לשאלה: מה תפקידוֹ וּמה זכוּתוֹ של המיעוּט העֵר, הפּעיל, המאמין, המַהפּכני, מוּל הרוֹב האינֶרטי, האדיש, כּבד-התנוּעה, הנוֹטה להשלָמה ולכניעה? תנוּעה מחַדשת, תנוּעה הבּאה לשחרר, לשנוֹת, להפוֹך – מה דרכּה, התחַכּה לעם עד שיחפּוֹץ וּבלי רצוֹנוֹ והסכּמתוֹ לא תעשׂה דבר אוֹ שהיא תכפּה עליו את רצוֹנה בּחוֹזק-יד עד שיאמר רוֹצה אני? תחת לחץ המאוֹרעוֹת המַכריעים בּחיי הדוֹר, מוּל ההיאָבקוּת העוֹלמית של עקרוֹן הדמוֹקרטיה, הנחשב כּמת, ועקרוֹן הדיקטטוּרה הכּוֹבש לבבוֹת ועוֹשׂה חַיִל, הוֹפכת השאלה לשאלת התקוּפה, שאלת השׂכל הציבּוּרי והמוּסר הציבּוּרי, שאלת העקרוֹנוֹת המדיניים ו“ההצלחה” המדינית. בּילינסוֹן חי אוֹתה בּכל חריפוּתה, והוּא חוֹזר אליה כּפעם בּפעם כּשהוּא מתבּוֹנן בּתוֹפעוֹת-חוּץ וּבתוֹפעוֹת-פּנים, בּתנוּעוֹת הלאוּמיוֹת וּבתנוּעה הסוֹציאליסטית.

היוּ ימים, בּעלוֹת השחר של הדמוֹקרטיה, כּשהסיסמה: שלטוֹן העם (והוּא, למעשׂה, שלטוֹן הרוֹב) – הספּיקה. אנשים האמינוּ בּאמוּנה שלמה לא רק בּזכוּתוֹ של העם לשלוֹט בּעצמוֹ, לבחוֹר את שליטיו כּרצוֹנוֹ, אלא אף בּזאת כּי שלטוֹן הרוֹב הוּא ממילא שלטוֹן הצדק, שלטוֹן השׂכל הישר, שלטוֹן החירוּת. אמוּנה חדשה זוֹ מצאה את בּיטוּיה בּדברי רוּסוֹ, כּי העם אינוֹ יכוֹל לדכּא את עצמוֹ, וכי הרצוֹן הכּללי צוֹדק תמיד ושוֹאף תמיד לטוֹבת הכּלל. אמוּנה זוֹ היה בּה בּשעתה כּוֹח דינַמי עצוּם כּנגד שלטוֹן-עריצים, כּנגד שלטוֹן בּעלי-פּריבילגיוֹת, אוּלם מה שהתרחש בּמשך הדוֹרוֹת האחדים מאז האִירה לעוֹלם בּשׂוֹרת הדמוֹקרטיה היה בּוֹ כּדי למוֹטט בּמידה גדוֹלה את החלטיוּתה של האמוּנה בּצדקת העם, בּצדקת הרוֹב.

בּילינסוֹן מבטא את יאוּשוֹ של בּן-הדוֹר: “ראינוּ כּי המוֹן העם יכוֹל להיוֹת קל-אמוּנה, פּוֹסח על שתי הסעיפּים, אכזרי, בּלתי-צוֹדק, שוֹאף נקמה ועמוּס משפּטים קדוּמים. ראינוּ זאת בּיחסוֹ של המוֹן העם אל המלחמה, ראינוּ זאת בּזמן המהפּכוֹת”. וגם כּאן אין הוּא מַבליע את הראִיה היהוּדית: “אנחנוּ היהוּדים ראינוּ זאת בּיחסם של עמים רבּים ודוקא המוֹני העם אלינוּ. מי שזוֹכר מה נקל היה להתעוֹת בּשוא את כּל העמים בּימי המלחמה, מה כּבדה משוּגתם – בּמוּבן זה אוֹ אחר – אחרי המלחמה, זה אינוֹ יכוֹל להוֹדוֹת בּעיקר הזה של חכמת העם בּלי היסוּס הלב; וּמי שמעלה בּזכרוֹנוֹ את האכזריוּת ללא גבוּל ואת יצר ההרס של המוֹני העם בּימי המלחמה וּביחוּד בּימי מלחמת-האזרחים, עם כּל הפּרעוֹת נגד היהוּדים ולא-יהוּדים, זה לא יאמין בּטוּבוֹ של העם. – – יִקרה, וּלעִתּים קרוֹבוֹת, שלעם ישנוֹ החוֹפש ואין הוּא יוֹדע כּיצד להשתמש בּוֹ”²¹.

מה איפוֹא המסקנה המתבּקשת? לסמוֹך על תבוּנתוֹ ועל טוּבוֹ של הרוֹב אי אפשר, אם כּן: האם לא המיעוּט הוּא אשר אליו נפנה בּצר לנוּ? מי הלך לקראת הבּאוֹת, מי גילה חדשוֹת, מי קידם את החיים, מי מסר את נפשוֹ על טוֹבת האדם – תמיד המיעוּט. האם לא זכוּתוֹ היא איפוֹא להתיצב בּראש, להדריך, לנהל, לשלוֹט?

מסקנה זוֹ, גם בּהיוֹתה חידוּש רעיוֹני בּלבד, אפשר היה להרהר אחריה. אפשר לוֹמר כּי היוֹת מיעוּט עדיין איננוּ קריטריוֹן מספּיק, איננוּ עדוּת מספּיקה לצדק, לתבוּנה. “רוֹב” יש רק אחד, מיעוּטים רבּים. מי יאמר וּמי יגמוֹר איזהוּ המיעוּט אשר לוֹ הוֹעידה ההיסטוֹריה את שרביט-המלוּכה ואיזהוּ אשר אוֹתוֹ דנה לאַשפּתוֹת? איזהוּ המיעוּט המקַדם לקראת האוֹר העליוֹן ואיזהוּ המוֹשך אחוֹרנית, אל אפלת המערה? האם המשפּט? האם החוֹק? אוֹ שמא כּוֹח-הזרוֹע? ואם לא שלטוֹן-הרוֹב הוא הפּוֹסק האחרוֹן, אז אין לך, לאמיתוֹ של דבר, שוּם פּוֹסק אחרוֹן מלבד כּוֹח-הזרוֹע. אם כּן, הרי זוֹ נסיגה ממשטר של משפּט העם למשטר של אַלימים, למשטר שמשפּטוֹ נחרץ עוֹד בּימי המהפּכה הצרפתית?

יד

אך עד מהרה חדלה המסקנה הזאת להיוֹת נוֹשׂא לויכּוּח בּין תלמידי-חכמים בּלבד. נסיוֹנה של הדמוֹקרטיה, הצעירה לימים מבּחינה היסטוֹרית, הספּיק “להימָאס”. נתרבּוּ האַכזבוֹת וסימני “עייפוּת”. וּכשבּאה המלחמה, עם תרוּעוֹת התלהבוּתה והבטחוֹתיה בּתחילתה ועם חריקת-השינַיִם של אסוֹנוֹתיה ויאוּשה בּסוֹפה – ירד קרנה של הדמוֹקרטיה פּלאים. היא, שלא הצילה אוֹתנוּ מן המלחמה – מה נשמוֹר עליה? זכוּיוֹת-האדם שנכבּשוּ ונתבּצרוּ בּימיה – אָבד חנן בּימי המלחמה. הזוֹל של חיי אדם, האמוּנה בּכוֹח הנשק, שהוּא הוּא הממשוּת האמיתית, הבּוּז לערכים שלא עמדוּ לאנוֹשוּת בּשעת טירוּף והרג רב, קוֹצר-הרוּח וּמתיחוּת-העצבים, אָבדן-אמוּנה בּ“התפּתחוּת” הצוֹפנת בּתוֹכה פּתרוֹנים – כּל אלה יצרוּ את הרקע הנפשי להריסת הדמוֹקרטיה, ועל חָרבוֹתיה הרוּחניוֹת קמוּ משטרי הדיקטטוּרה. אחרי שאנשי-הקרב שבוּ הבּיתה, האם לא “טבעי היה לנסוֹת ליצוֹר משטר חדש על חָרבוֹת העוֹלם הישן, משטר יפה יוֹתר וטוֹב יוֹתר? ואם ההמוֹנים הפּסיביים מתנגדים לכך והם רוֹצים להקים את העוֹלם הישן על כּיעוּרוֹ הקוֹדם, האין לעשׂוֹת זאת למוֹרת רצוֹנם של ההמוֹנים האלה, אף בּכוֹח-הזרוֹע כּשיש צוֹרך בּכך? הלא לא לחינם למדוּ בּמשך יוֹתר מארבּע שנים להשתמש אך ורק בּכוֹח-הזרוֹע”.

בּילינסוֹן, אשר לא חסך את בּיקרתוֹ מן הדמוֹקרטיה הקיימת ולא כּיסה על חוּלשוֹתיה ועל חטאיה – עוֹמד כּצוּר נגד הלָך-רוּח זה שהוֹרתוֹ בּזועת-המלחמה והוּא עצמוֹ מַרבּה זועֹות וּמלחמוֹת. הוּא איננוּ מקבּל את הדעה כּי התרוּפה כּנגד הפּגימוֹת של הדמוֹקרטיה היא בּביטוּלה של הדמוֹקרטיה עצמה, בּביטוּלם של הערכים המדיניים והציבּוּריים והתרבּוּתיים אשר דוֹרוֹת לוֹחמים לחירוּת וּלהשׂכּלה כּבשוּ מידי העוֹלם הקיים של עריצוּת ודיכּוּי רוּח האדם. הוּא עם הסבוּרים כּי הערכים היקרים של הדמוֹקרטיה אינם מספּיקים, והם טעוּנים השלָמה וחיזוּק והגנה מפּני המזייפים, וכי אין לך תרוּפה טוֹבה כּנגד ליקוּי הדמוֹקרטיה מאשר יתר דמוֹקרטיה.

הוּא יוֹדע את כּוֹחה של הדיקטטוּרה בּימינוּ. את מִקסמיה, את דינַמיוּתה, את פּתרוֹנוֹתיה החוֹתכים והמהירים, את סיסמוֹתיה הפּשטניוֹת והבּוֹטחוֹת, את תעמוּלתה הכּוֹבשת עוֹלמוֹת, את להטי כּזביה הקדוֹשים, את העדר המעצוֹרים המַצפּוּניים בּתוֹכה, את חַרבּה השלוּפה תמיד כּנגד “האוֹיב הפּנימי”, את כּוֹחה בּהפחָדה, בּמניעת כּל הרהוּר של בּיקוֹרת. הוּא רוֹאה את עריגתם של הרבּים, הנבוּכים והחלשים, אם “המוֹנים” ואם “אנשי-רוּח”, לגיבּוֹרים “היוֹדעים” מה לעשׂוֹת בּשעת-מבוּכה, הוּא רוֹאה כּי מעשׂי-תוֹעבה ואַכזריוּת ורשע אינם מחלישים, אלא מגבּירים את קסמיהם של הדיקטטוֹרים, המצליחים בּכל אשר יפנוּ. כּי קם דוֹר הכּוֹרע בּרך לפני המנצח וּמעריץ את העריץ ונוֹשק את שוֹטוֹ. אך הוּא בּן-עם-מרדכי, אשר לא יכרע ולא ישתחוה. הוּא עוֹקב את הדיקטטוּרוֹת השוֹנוֹת בּגילוּייהן השוֹנים. הוּא דן על פּרטים, וּמתוֹך חדירה לפרטים הוּא חוֹזר וּמוֹכיח כּי “אף אחת מההבטחוֹת המרוּבּוֹת של הדיקטטוּרה לא נתמלאה”²². אך לא הפּרטים קוֹבעים, אלא העיקר. אין הוּא מכניס את ראשוֹ בּויכּוּחי הזמן, מה הדיקטטוּרה הטוֹבה בּיוֹתר, אם של מעמד ואם של מפלגה וכיוֹצא בּאלוּ. הוּא יוֹדע כּי כּל דיקטטוּרה אינה אלא “שלטוֹן של מיעוּט בּעל זכוּיוֹת יתירוֹת”, ועוּבדת הזכוּיוֹת היתירוֹת למיעוּט עוֹשׂה את הרוֹב, את הכּלל כּוּלוֹ, ואִתוֹ גם את הפּרט, לבעל זכוּיוֹת פּחוּתוֹת, לעשוּק-זכוּיוֹת. הוּא יוֹדע כּי “אין המיעוּט יכוֹל לשלוֹט על הרוֹב בּלי אמצעי הטרוֹר. לא נקל למצוֹא רוֹב אשר ישתעבּד למיעוּט מרצוֹנוֹ הטוֹב”²³. הוּא יוֹדע כּי לא צוּרתה של הדיקטטוּרה היא הקוֹבעת ולא מה שהיא מתאַמרת להיוֹת, וגם דיקטטוּרה שמכריזה על עצמה שאינה אלא צוֹרך השעה, “מַעבר” למשהוּ אחר, אינה מוַתרת על עצמה מרצוֹנה. כּי דיקטטוּרה יכוֹלה לוַתר על עקרוֹנוֹתיה, אך לא על שלטוֹנה. הוּא יוֹדע מה צפוּי לעוֹלם מנצחוֹן הדיקטטוּרה, כּאשר ידע החכם הרוֹמאי-הקדמוֹן כּי “בּמקוֹם שיש פּחד שם עבדוּת”. וּלפיכך – התיצב כּנגד “פּוּלחן-המנצחים”.

הוּא נאבק על נפש הדוֹר. הוּא נלחם בּכל כּוֹחוֹ נגד “הרעיוֹן התמים והאכזרי כּאחד, כּי על ידי רצוֹן היחיד ועל ידי הריכּוּז, בּאמצעי האוֹנס, של כּל השלטוֹן בּידי היחיד הזה אפשר לבטל את כּל החוּקים הכּלכּליים והסוֹציאַליים של החברה” וּלהגיע בּקפיצת-הדרך לתוֹך עוֹלם חדש. “עוֹד מעט ולא נבין יוֹתר איך יכלוּ אנשים להאמין בּבדוּתוֹת כּאלה”²⁴.

טו

אוּלם שלילת הדיקטטוּרה – אין משמעה כּפירה בּערכּוֹ ותפקידוֹ ההיסטוֹרי של המיעוּט היוֹדע למַה הוּא נוֹשׂא את נפשוֹ, והמוּכן לקרָב וּלקרבּן על מַשׂא-נפשוֹ.

אין המיעוּט, העֵר והפּעיל, יכוֹל וצריך לחכּוֹת בּעבוֹדתוֹ עד שהרוֹב ילך אחריו, כּל עוֹד “רוֹב העם שקוּע בּפּאסיביוּת”. הליכה לפני המחנה – היא תפקידוֹ של המיעוּט. אך יש להבחין בּין המיעוּט המבקש להדריך לבין המיעוּט המבקש להשׂתרר, האוֹחז בּדיכּוּי בּמקוֹם הדרכה. “ההבדל היסוֹדי בּין המיעוּט העממי לבין המיעוּט השוֹאף לשלטוֹן הוּא בּזה שהמיעוּט העממי מוַתר מלכתחילה וּבלי כּל פּשרה על אמצעי הדיכּוּי כּלפי הרוֹב וּבזה שהנוֹשׂא לאַקטיביוּתוֹ הנוֹ קוֹדם כּל הוּא עצמוֹ”²⁵. תוֹלדוֹתיהן של כּל התנוּעוֹת הגדוֹלוֹת בּעוֹלם הרוּח, של כּל מלחמוֹת השחרוּר, של עליית מעמד הפּוֹעלים, מסַפּרוֹת על פּעוּלתם של מעטים, אשר מחשבתם, הטפתם, כּתיבתם, חייהם וּמוֹתם הדריכוּ את העם והנהיגוּ אוֹתוֹ בּלי השׂתרר עליו. הם יצרוּ עוּבדוֹת כּבּירוֹת, שינוּ את פּני “המציאוּת” בּפעוּלתם וּבמוֹפת-חייהם בּלי שהיוּ בּידיהם אמצעים שלטוֹניים, ולא כּל שכּן אמצעי דיכּוּי. “העם צריך להיוֹת מוּנהג, אבל לא נאנס”²⁶. המעטים היוֹדעים את אשר לפניהם רשאים לקטרג על ההמוֹנים האדישים והנכנעים, אך שוּם שחרוּר, לא לאוּמי ולא מעמדי, לא יתגשם בּלעדי אוֹתם ההמוֹנים. לפיכך צריך המיעוּט להגיע אליהם, לחדוֹר ללבּוֹתיהם, לרכּוֹש אוֹתם. “אילוּ אפשר היה לקבּוֹע נוּסחה לתנוּעוֹת העממיוֹת היתה היא כּזאת: קבוּצה בּוֹדדת של חלוּצי האוּמה אשר בּה מתרכז רצוֹן וגוֹרל האוּמה, אשר היא נוֹשׂאת בּדעה וּבהכּרה בּאחריוּת האוּמה, קבוּצה זאת מחנכת, מעוֹררת, בּלי הרף, את ההמוֹנים הקהים, היא מנהיגה אוֹתם, היא משתמשת בּכל הזדמנוּת – כּדי להגשים את השחרוּר, היא, רק היא, משלמת את כּל המחיר. – – מלבד בּרגעים ספוּרים יוֹצאים מן הכּלל היא בּוֹדדת ועזוּבה לנפשה: זה גוֹרלה. – – רק כּשיש כּוֹח כּזה קמים ההמוֹנים בּרגע המכריע וּמסתפּחים להתקוֹממוּיוֹת העצוּמוֹת וּבוֹנים את הבּריקדוֹת המסתירוֹת אחר כּך לעשׂרוֹת שנים את הפּרצוּף האמיתי של התנוּעוֹת העממיוֹת”.

היש צוֹרך להוֹסיף כּי את שאלת המיעוּט והרוֹב הוּא רוֹאה לא רק כּשאלה עוֹלמית, כּי אם גם כּשאלתנוּ אנוּ? מתחת לכל השמוֹת והלבוּשים ההיסטוֹריים הוּא רוֹאה את ההיאָבקוּת בּין המחנה החלוּצי לבין ההמוֹנים, וּלמען תנַצח האידיאָה ההיסטוֹרית אין די בּאחד משני הכּוֹחוֹת, אלא בּהתחבּרוּתם. וּלפיכך: “לא “חלוּציוּת” בּלבד ולא “תנוּעה המוֹנית” בּלבד, אלא חלוּציוּת הכּוֹבשת – – את ההמוֹנים וּמתגבּרת על אדישוּת העם”²⁷.

טז

אָרכוּ הדברים וּקצרה היריעה והשעה דוֹחקת. ועל כּן לא ידוּבּר בּזה בּכמה ענינים בּעלי חשיבוּת עצמאית שבּילינסוֹן דן בּהם – כּגוֹן ענין דרייפוּס וּלעוּמתוֹ ענין ראטנוֹי; ענין היחסים בּין עוֹבדי-הגוּף ועוֹבדי-הרוּח וגלגוּליהם; ענין משפּט-מות שהפך בּימינוּ שוּב ל“בעיה” אוֹ שחדל שוּב להיוֹת “בּעיה” – וּבחוּטים ששזר בּין הפּרשיוֹת האלה של “העוֹלם” לבין “הבּית”. הסוּגיוֹת הגדוֹלוֹת – הסוֹציאליזם הגרמני והבּוֹלשביזם הרוּסי והלקח אשר הם צוֹפנים לנוּ – פּרשה גדוֹלה היא, וראוּי שידוּבּר בּה לחוּד. אך אין לדלג כּאן, בּשוּם אוֹפן, על פּרשת אוֹסטריה.

בּילינסוֹן עקב בּתשׂוּמת-לב מיוּחדת את הסוֹציאליזם האוֹסטרי, בּהכּרת-ערכּוֹ וּבחרדה לגוֹרלוֹ מבּית וּמחוּץ. הוּא ידע גם את חוּלשוֹתיו הפּנימיוֹת. הוּא לא עבר בּשתיקה על אֵיבתוֹ לציוֹנוּת ועל הנימה הבּלתי-נעימה שהכניסה לתוֹכוֹ ההתבּוֹללוּת היהוּדית. היה לוֹ גם “מה להעיר” לעצם האידיאוֹלוֹגיה של “האוֹסטרו-מַרכּסיזם”. אוּלם הוּא ידע להעריך את הסגוּלוֹת הטוֹבוֹת שבּהן נעלתה התנוּעה האוֹסטרית על המפלגוֹת אַחיוֹתיה. הוּא מצא בּה “מרעננוּת המחשבה וּמאוֹמץ ההרגשה יוֹתר מאשר בּחלקים אחרים של האינטרנַציוֹנל הסוֹציאליסטי”²⁸. “פּוֹעלי אוֹסטריה למדוּ בּעינים פּקוּחוֹת – מהמהפּכוֹת שהתקיימוּ בּתקוּפה האחרוֹנה בּאירוֹפּה. בּמשך הרבּה שנים לא רצוּ לתפּוֹס עמדה מסוּימת בּמלחמת הדעוֹת והשיטוֹת המציינוֹת את התפּתחוּת תנוּעת הפּוֹעלים בּשנים האחרוֹנוֹת”²⁹. עמדת המפלגה נתבּססה “על העממיוּת הרבּה, על העבוֹדה התרבּוּתית העֵרה, על הפּעוּלה הסוֹציאַלית המסוּנפת וּביחוּד על המפעלים הקוֹנסטרוּקטיביים”. בּתכוּנוֹת אלה וּבעבוֹדתה המעשׂית בּיחוּד רוֹאה בּילינסוֹן קרבה מיוּחדת לתנוּעה הארץ-ישׂראלית, הלא זוֹהי “השיטה של יצירת התא הקוֹלקטיבי בּתוֹך החברה הקפּיטליסטית והפיאוֹדלית” והתביעה למעמד הפּוֹעלים שיפַתח בּתוֹכוֹ “תכוּנוֹת אינטלקטוּאליוֹת וּמוּסריוֹת אשר בּלעדיהן לא יתכן בּנין הסוֹציאליזם” (אוֹטוֹ בּוֹיאֶר). הוּא, כּמוּבן, גם איננוּ שוֹכח לזקוֹף לזכוּתה “שלא הכתימה את עצמה בּשוּם מעשׂה-אַלָמוּת שהוּא” ושגם “השכבה העליוֹנה של המפלגה הצטיינה בּפשטוּת מנהגיה”. עוֹד קיימת בּלב אירוֹפּה תנוּעת פּוֹעלים שאפשר למצוֹא בּה וּבפעוּלוֹתיה קצת קוֹרת-רוּח.

והנה – נפלה וינה. וּבּילינסוֹן חי את הטרגדיה של הפּוֹעל האוֹסטרי – כּיהוּדי, כּסוֹציאליסט יהוּדי. אין הוּא מזכּיר עתה את טענוֹתיו, אין הוּא מעלה את הערוֹת-בּיקרתוֹ. הוּא רוֹאה בּוינה את מַסַדה של הסוֹציאליזם. לא בּמקרה נשתנתה לשוֹן כּתיבתוֹ בּדברוֹ על חוּרבּן וינה. עוֹלה בּה אוֹתה הלמוּת-הלב שישנה רק בּמאמרי-האמוּנה שלוֹ, וּבדברי-היוֹם בּעת “מאוֹרעוֹת”. הפּרוֹזה שלוֹ נדלקת.

כּי לא ראי החוּרבּן של וינה כּראי התבוּסה האיטלקית אוֹ הגרמנית. הללוּ נשׂאוּ את תבוּסתן בּתוֹכן. כּמחלה פּנימית. חוּרבּן הפּוֹעל האוֹסטרי בּא בּעיקר לא בּאשמתוֹ, כּי אם בּגלל חוּלשת ארצוֹ, בּגלל תלוּתה הפּוֹליטית של ארץ קטנה בּשכנים תקיפים המתעמרים בּה וכוֹפים עליה את רצוֹנם אוֹ מפקירים אוֹתה בּעת צרה.

וכאן הוּא רוֹאה את הקו הגוֹרלי-הטרגי המשוּתף לפּוֹעל האוֹסטרי ולנוּ: “הוּא אמיץ, מחוּנך, בּעל הכּרה ונוֹעד לגדוֹלוֹת, וּבכל זאת הוּא מחוּסר-אוֹנים, כּבוּל בּחוּלשת ארצוֹ”. – – “הסוֹציאליזם האוֹסטרי התבּוֹסס בּדמיו בּגלל חוּלשתה הפּוֹליטית של אוֹסטריה”. לא די היה לוֹ לפּוֹעל האוֹסטרי בּכּוֹח אשר גילה בּתוֹך עמוֹ, כּי העם עצמוֹ היה שבוּי בּידי אחרים, כּפוּף לזדוֹנם, תלוּי בּחסדם. וּלפיכך נגזלה מן הפּוֹעל היכוֹלת לנַצח.

הרגשת שוּתפוּת-הגוֹרל היא, אוּלי, שמחַדדת את ראִייתוֹ לראוֹת מה גדוֹל כּוֹחוֹ של המרד הוינאי לעוּמת מהפּכוֹת אחרוֹת. הוּא רוֹאה בּמלחמת פּוֹעלי וינה, מכּמה בּחינוֹת, את המהפּכה האידיאלית: “לא הרחוֹב המקרי, אשר מאה יצרים ואחד, שוֹנים וּמשוּנים, מתרוֹצצים בּוֹ ודוֹחפים אוֹתוֹ להשתוֹללוּת” ונצחוֹנוֹ אינוֹ בּא אלא עקב חוּלשת השלטוֹן, כּאן היה “צבא שלם של אנשי-הכּרה היוֹדעים את אשר הם רוֹצים, היוֹדעים בּעד מה הם לוֹחמים, היוֹדעים את העתיד הנשקף להם. – – לא היוּ כּאן דברים שבּמקרה ושבּפיתוּי וּבמרמה אוֹ שלא בּכוָנה. היתה כּאן מהפּכת המוֹנים, אוּלי הראשוֹנה בּתוֹלדוֹת המרידוֹת”.

לפיכך הוּא רוֹאה את ימי וינה לא כּמפּלה, כּי אם כּעליה לסוֹציאליזם: “להיוֹת מנוּצח – אין בּזה משוּם הכרעה”. לא המהלוּמה הקשה מכריעה, כּי אם “ההשפּלה אשר בּהשלָמה עם הרע, בּכּניעה מפּני הרעה, בּחוֹסר אֵמוּן עצמי, בּחוֹסר הרגשת כּבוֹד עצמי”. אלה מצאוּ כּמעט את כּל תנוּעוֹת הפּוֹעלים בּאירוֹפּה, אך לא את פּוֹעלי וינה. הם הוּכּוּ, אך לא נחלוּ קלוֹן. וּבזה נתנוּ לסוֹציאליזם את הדבר החיוּני לוֹ בּיוֹתר בּשעה זוֹ. כּי השעה איננה שעת-נצחוֹן ולא שעת כּיבּוּש שלטוֹן, אלא שעת הכּרת-התבוּסה ו“התכּוֹננוּת למערכה הקרוֹבה”. ואין אנחנוּ יכוֹלים להתכּוֹנן למערכה חדשה בּלי שנבקש להציל את כּבוֹד הרעיוֹן וּכבוֹד האדם בּתנוּעה, כּי “ישנן שעוֹת בּתוֹלדוֹת כּל רעיוֹן נעלה, כּשלא שלטוֹנוֹ והשלטתוֹ אלא כּבוֹדוֹ הוּא העיקר, הוּא חזוּת הכּל”. וזאת חשה וינה, וזאת עשׂתה. “פּוֹעלי אוֹסטריה הצילוּ את הסוֹציאליזם העוֹלמי מתבוּסה. – – אשר היתה מַסַדה בּתוֹלדוֹת ישׂראל – – מקוֹר גאוָה ותקוה, מצבת עוֹז לגבוּרת העָבר וּבשׂוֹרת תשוּעה לימים יבוֹאוּ – תהא וינה האדוּמה בּתוֹלדוֹת תנוּעת הפּוֹעלים, בּתוֹלדוֹת האנוֹשוּת המתחדשת”.

וּלפיכך יכוֹל בּילינסוֹן לוֹמר, בּעצם האֵבל, מלים אשר הוּא כּל כּך ממַעט להשתמש בּהן בּימים רגילים: “תנוּעה אשר כּה יגנוּ עליה איננה בּת-תמוּתה. רצוֹן אשר כּה ימוּתוּ בּעדוֹ לא יִמוֹט”.

יז

פּוֹעלי וינה הצילוּ את כּבוֹד האדם, את כּבוֹד הפּוֹעל בּעוֹלם. מי חָש להצלתם?

ספק אם שאלה אשר כּזאת נשאלה בּין המדינאים הגדוֹלים והתקיפים אשר בּידיהם היה להציל ולא הצילוּ. ספק אם נשאלה בּין אנשי-הרוּח, אנשי ההוּמַניוּת, אנשי הדמוֹקרטיה – אשר היה בּידיהם לראוֹת את הסכּנה בּעוֹד זמן וּלעוֹרר את מַצפּוּן העוֹלם. ספק אפילוּ אם נשאלה השאלה בּין הסוֹציאליסטים שבּמדינוֹת הגדוֹלוֹת, בּהן קוֹלם עוֹד נשמע. ואין כּל ספק שהיא לא נשאלה אצל הקוֹמוּניסטים, אשר וינה האדוּמה היתה להם כּקוֹץ בּעין, אשר פּזמוֹנם היה והנהוּ: “הסוֹציאליזם הוּא האוֹיב”.

רק סוֹציאליסט יהוּדי, בּן לעם אשר להצלתוֹ אין אדם חָש, הוּא ששאַל והוּא שכּאַב את השאלה המכאיבה עד תוּמה.

"שבוּע תמים עמדוּ פּוֹעלי וינה בּמערכה, שפכוּ את דמם, לחמוּ כּגיבּוֹרים – – לחמוּ בּעד הסוֹציאליזם וּבעד הדמוֹקרטיה, בּעד זכוּיוֹת העם וּבעד כּיבּוּשי העוֹבד, בּעד עצמאוּת אוֹסטריה וּבעד שויוֹן המַצפּוּן, ואיש לא בּא לעזרתם. – – הממשלוֹת האדירוֹת עמדוּ מן הצד, גם בּימי הדמים עצמם. – – והן אין כּל פּרוֹפּוֹרציה בּין כּוֹחוֹתיהן וכוֹחוֹת תלייני וינה. – – רמז קל היה מספּיק כּדי לתת כּיווּן אחר למאוֹרעוֹת וינה. – – רגש הכּבוֹד הזה, האוֹסר לממשלה אחת להתערב בּעניניה הפּנימיים של ממשלה אחרת, איננוּ אלא אחד השקרים המוּסכּמים של הדיפּלוֹמַטיה. למעשׂה אין היחסים הבּין-לאוּמיים – – בּלתי אם התערבוּת בּלתי-פּוֹסקת בּענינים הפּנימיים של המדינוֹת. – – בּיחוּד אין להניח התאַפּקוּת חמוּרה לגבּי אוֹסטריה, שהיא למעשׂה וַסַלית של איטליה-צרפת-אנגליה. – – אלא שבּענין זה, בּענין דיכּוּי הפּוֹעלים, היוּ כּוּלן מאוּחדוֹת, וכוּלן התבּצרוּ מאחרי הכּזב הזה של “איסוּר ההתערבוּת”.

קשה, קשה להיוֹת טרף לזדים. וקשה הדבר שבעתים כּשאתה מוּקף בּאוֹתה שעה בּני-אדם הגוּנים שוֹמרי חוֹק וסדר ו“אינם מתערבים”. אך שבעתים ושבע יִקשה נטל הבּדידוּת בּקרב אחים. “המוֹני הפּוֹעלים בּצרפת וּבאנגליה, על מנהיגיהם ואִרגוּניהם – היכן היוּ? – – מדוּע לא לחצוּ על ממשלוֹתיהם בּכל כּוֹח הלחץ אשר בּידיהם? – – ואיך לא הבינוּ כּי חוֹסר הפּעוּלה הוּא שקירב את הגוֹרל המר הזה, הוּא שהחליש את עמדת פּוֹעלי צרפת וּפוֹעלי אנגליה, ולא משוּם שאין יוֹתר בּחיים העיריה הסוֹציאַליסטית בּוינה, אלא משוּם שלא היה בּכוֹחם הם, פּוֹעלי אנגליה וצרפת, לעזוֹר לחבריהם בּוינה?”

וינה היתה עלוּלה להחזיר את הכּבוֹד לתנוּעת הפּוֹעלים כּוּלה – אילמלא ניתן לה לגווֹע בּבדידוּתה. עמדת-השיתוּק הזאת של מפלגוֹת-הפּוֹעלים האדירוֹת היא שהוֹסיפה תבוּסה על תבוּסוֹת.

מי כּפּוֹעל העברי יכוֹל להרגיש את טעמה של בּדידוּת זאת, של קוֹל קוֹרא בּמדבּר-אחים? וּלפיכך רטט פּה הלב, אוּלי כּאשר לא רטט בּשוּם מקוֹם אחר בּעוֹלם. בּיוֹדעים וּבלא יוֹדעים פּעמה כּאן הרגשת הסוֹלידריוּת האמיתית, לא המליצית, סוֹלידריוּת של גוֹרל אכזרי. “כּי אנוּ שבוּיים בּידי כּוֹחוֹת חוּץ בּמידה עוֹד יוֹתר גדוֹלה מפּוֹעלי אוֹסטריה, ועלינוּ החוֹבה – לשתוֹת אִתם יחד את כּוֹס האמת המרה עד תוּמה”.

הדברים הללוּ, אשר לא יֵקל למצוֹא דוּגמתם בּספרוּת הסוֹציאליסטית של ימינוּ, הדברים על הצדק, הגבוּרה, הכּבוֹד, הכּאב והבּדידוּת, נכתבוּ עשׂרים וששה חדשים בּטרם הוּטל עלינוּ לעמוֹד בּנסיוֹן האַכזרי, אשר כּמוֹהוּ עוֹד לא ידענוּ. וּבבת אחת נגלה עלינוּ גוֹרלנוּ: תלוּתנוּ בּכוֹחוֹת-חוּץ, מכּל המינים – אוֹיבים וּשׂמחים לאֵיד, צוֹררים ואדישים, “חשבּוֹניים”, וּ“בלתי-מתערבים”. ונגלתה לנוּ גם בּדידוּתנוּ האיוּמה לאין ערוֹך מבּדידוּתם של פּוֹעלי וינה. גם להצלתם לא חשוּ, אך הם קיבּלוּ, לפחוֹת, מלוֹא חָפנים אַהדה, הם ידעוּ כּי הכּרת פּוֹעלי העוֹלם נתוּנה להם. אנחנוּ גם אַהדה לא ידענוּ, ואת הכּרת ערך עמידתנוּ ומלחמתנוּ הוּטל עלינוּ לשאוֹב מתוֹכנוּ, מתוֹכנוּ בּלבד. שתינוּ את כּוֹס האמת המרה עד תוּמה.

גוֹרלנוּ הקשה לימד אוֹתנוּ לעבוֹד לאחר התבוּסה וליצוֹר מתוֹך המבוּכה. את שגיאוֹתינו ואת חטאינוּ נגלה וננַתח ללא רחם, נגיע עד מקוֹר החוּלשה הפּנימית ונעקוֹר את הטעוּן עקירה. וּצרוּפים שבעתים נהיה נכוֹנים להתקפה חדשה. לא נבטיח לאיש כּי אחרוֹנה היא גם ההתקפה הבּאה. אין מוֹצא. והן אתה יוֹדע, יוֹדע בּכל חוּשיך, בּבטחוֹן גמוּר, שיש ויש מוֹצא, אלא שהוּא טרם נתגלה לפניך.

מ. בּילינסוֹן

א

בּלכת משה בּילינסוֹן מאִתּנוּ בּדמִי ימיו נקבּעה דמוּתוֹ בּקרבּנו כּדמוּת השוֹער על זינוֹ, נאמן-בּית-הנצוּרים, אשר בּגוּפוֹ גוֹנן על השער, לא נטש עמדה ולא נסוֹג אחוֹר, ורק לאחר שחצי האוֹיב עשׂוּ לבּוֹ כּכברה נפל על אזנוֹ. שנוֹתיו האחרוֹנוֹת, חדשיו האחרוֹנים, ימיו האחרוֹנים היוּ כּוּלם קוֹדש לעמידה אחרוֹנה בּשער, לריב את ריבנוּ וּלאַמץ את רוּחנוּ. עצם עמידתוֹ זאת אימצה את ידינוּ וחיזקה את רוּחנוּ בּקרָב אשר כּפה עלינוּ האוֹיב שבּא להשמידנוּ.

וכל כּך התרגלנו לדמוּת זוֹ של בּילינסוֹן, שכּמעט שכחנוּ מה היה לנוּ לפני כּן וּמה היתה דמוּתוֹ בּבוֹאוֹ אלינוּ: לא כּאַבּיר-לוֹחם, לא כּמוֹרה-הוֹראָה, ואף לא כּאֶזרח בּעמוֹ, המתישב בּהרחבה אוֹ תוֹבע את מקוֹמוֹ. הוּא בּא אלינוּ כּמגָשש שח-קוֹמה, כּבן נידח המבקש למצוֹא את קן-המשפּחה, ותוֹהה על עצמוֹ אם ימָצא לוֹ מקוֹם בּקן, כּשהוּא מוּכן ומזוּמן לכל חבלי-קליטה. אין הוּא מבקש אלא להשריש וּלהוֹעיל. להוֹעיל כּלשהוּ. לשרת. “אבן” היה אחד מפּסידוֹנימיו הראשוֹנים, והיה בּדעתוֹ להסב כּך גם את שם משפּחתוֹ. היה מפרש: אבן לבנין, אבן לערימה, אבן להתגוֹננוּת, ובשעת הצוֹרך גם אבן לֵידוֹת. עוֹד בּטרם ידע מה יפעל – ידע מה אוֹרח-חיים יבחר. “שלך אנכי, דלוּת סַבלנית וּברה” – פּסוּק זה של רחל כּאילוּ גם מלבּוֹ נאמר. לא מִשׂרה טוֹבה, לא חיי רוָחה. תנוּעת עַם עני אנחנוּ – היה לא רק מוֹטיב חוֹזר בּכתיבתוֹ. זה היה לקו-חיים מיוֹמוֹ הראשוֹן. וּלקו זה היה נאמן עד יוֹמוֹ האחרוֹן. וּבבוֹאוֹ לבחוֹר לוֹ “מקצוֹע” – לאחר שבּחן את עצמוֹ בּעבוֹדה גוּפנית בּמוֹשבה ולא עמד בּמבחן – ויתר על הרפוּאה ובחר בּעֵט. בּחר לאחר התרוֹצצוּת פּנימית, עדיין היה הדבר לוֹ עצמוֹ בּגדר שאלה.

הוּא בּא לארץ לאחר שפּירסם כּמה מאמרים בּעלי-משקל, רצוּפי מחשבה וחיפּוּשׂים, בּכתבי-העת של הציוֹנוּת הגרמנית, השתתף כּכתב פּוֹליטי בּעתוֹנוּת הרוּסית הרצינית שבּמערב, והקוֹרא העברי בּארץ ידע אוֹתוֹ לפי מכתביו מרוֹמא בּ“קוּנטרס”. אוֹתם המכתבים שבּאוּ לסַפּר על המתרחש בּאיטליה הנסערת שלאחר המלחמה – היה בּהם איזה חידוּש והיתה בּהם הבטחה. לא היתה בּהם תביעה לספרוּתיוּת, ל“יוֹפי”, וגם לא לחַקרנוּת, להנחת תיאוֹריוֹת. ואין צוֹרך לוֹמר שלא היה בּהם כּלוּם מן הרפרוּף אוֹ מן ההתרברבוּת של כּתבים מקצוֹעיים, היוֹדעים בּמה לקחת את לב הקוֹרא התמים. היה זה רֶפּוֹרטַז' פּוֹליטי עניני. כּתיבה זהירה, שקוּלה ופשוּטה. ניכּר היה שהכּוֹתב יוֹדע את הענינים שעליהם הוּא כּוֹתב. ויוֹתר מזה, הוּא חי את הדברים, נלבּט בּהם. הוּא מסתכּל מן הצד, אך איננוּ אדיש. הוא עוֹקב אחרי ההתרחשוּיוֹת ונַפתוּלי-הכּוֹחוֹת וּתנוּדוֹת-הדעוֹת כּבן-בּית, כּאדם פּנימי, לא רק בּעין בּוֹחנת, אלא אף בּלב חרד. הוּא רוֹאה את עניני המקוֹם, שבּוֹ הוּא מתבּוֹנן, לא רק מפּאת עצמם, כּי אם גם בּקשריהם עם העוֹלם אשר מחוּץ להם ועם שאֵלוֹתיו הגדוֹלוֹת. יתר על כּן, הוּא רוֹאה לפניו גם את הקוֹרא הארץ-ישׂראלי, מתכּוון אליו ולצרכיו, כּפי שהם נראים לוֹ מרחוֹק, ומבקש למצוֹא את הקשר בּין התוֹפעוֹת והלבטים שהוּא כּוֹתב עליהם לבין מה שעשׂוּי להטריד – היוֹם אוֹ מחר – את הקוֹרא הזה בּמסיבּוֹתיו הוּא.

ידידיו האמינוּ כּי בּרכה בּעֵטוֹ. ראוּ בּוֹ את רוֹחב ההשׂכּלה, את היקף ההתענינוּת, את כּוֹח ההתמדה, את פּוֹריוּת העבוֹדה, סגוּלוֹת שעתוֹנוּת-העבוֹדה בּארץ כּל כּך זקוּקה להן, ועל הכּל וּמתחת לכל אלה את מַצפּוּניוּת הגישה לכל דבר וּלכל שאלה. אך אין לוֹמר שהם שיערוּ מה יהיה כּוֹחוֹ לפּוּבּליציסטיקה העברית. הידע הוא את כּוֹחוֹ, השיער הוּא מה מצפה לוֹ בּאוֹתה לשוֹן שעוֹדנוּ טוֹרח על דקדוּקה וּמִלוֹנה – הוּא, שעמד כּתוֹהה על כּל גילוּי חדש בּחיי הארץ וּבספרוּת העברית, וּכתלמיד לפני רבּוֹתיו עמד לפני כּל מי שקָדם לוֹ בּארץ וּבישוּבה אוֹ בּהשׂכּלה יהוּדית? מתוֹך הקפּדה חמוּרה על מוּתר ואסוּר, מתוֹך הכּרת הטירוֹניוּת שלוֹ בּחיינוּ, בּיקש כּכל האפשר להימנע מהבּעת דעה בּענינים הפּנימיים. בּחלוּקת התפקידים הראשוֹנה בּמערכת “דבר” ניתן לוֹ, לרצוֹנוֹ, כּלאָדם שעוֹד לא העמיק שרשים בּקרקע המוֹלדת, תפקיד הנחשב “פּחוֹת אחראי”, תפקיד של מתַווך בּין הקוֹרא הארץ-ישׂראלי וּבין “העוֹלם הגדוֹל”: סוֹקר ומוֹדיע, מסַפר על המתרחש, בּוֹרר וּמברר מה שחשוּב לוֹ לקוֹרא העברי שידע, מַסבּיר וּמפרש את המאוֹרעוֹת השוֹטפים בּעוֹלם.

אין עתה צוֹרך לסַפּר שחלוּקת תפקידים זוֹ לא אָרכה הרבּה. עבוֹדתוֹ של בּילינסוֹן חָרגה מהר מן התחוּמים אשר תחַם לעצמוֹ בּראשוֹנה. השתרשוּתוֹ, שהעמיקה והתמידה, צמיחתוֹ הבּלתי-פּוֹסקת, התמדתוֹ המתגבּרת על חוֹלי ועייפוּת וּמפריעים, עֵרנוּתוֹ שלא פּגה, חרדתוֹ לגוֹרל הענין, המבּט המרוּכּז תמיד אל הקשר שבּין ההוֹוה לבין הנוֹלד, ונוֹסף לאלה סגוּלוֹתיו המיוּחדוֹת כּאדם היוֹדע להלבּיש את מחשבוֹתיו ואת חוָיוֹתיו בּדברי-כּתב פּשוּטים וּבהירים – כּל אלה עשׂוּ בּמהרה את האיש החדש, את האדם מן החוּץ, את ה“גֵר” – לראש המדבּרים בּספרוּת-העבוֹדה בּשאלוֹת פְּנים, בּעניני הציוֹנוּת, המדיניוּת הארץ-ישׂראלית, הישוּב וחיי הפּוֹעל וּתנוּעתוֹ, לראשוֹן בּמערכה החיצוֹנית והפּנימית.

ב

והנה הכּרך הראשוֹן ממִבחר כּתבי מ. בּילינסוֹן הניתן עתה לקוֹרא העברי איננוּ “בּשער” ואיננוּ “בּמרי שׂיח”, איננוּ מוּקדש לפּוּבּליציסטיקה המדינית אוֹ הישוּבית אוֹ ההסתדרוּתית, כּי אם למאמרים “חיצוֹניים”, לאוֹתוֹ סוּג כּתיבה אשר בּוֹ התחיל את פּעוּלתוֹ העתוֹנאית בּארץ.

המוּצדק הדבר?

הקוֹרא העברי לא פּינק את הפּוּבּליציסטים שלוֹ. אבּירי הפּוּבּליציסטיקה העברית לא זכוּ בּחייהם לראוֹת את פּזוּרי דבריהם מקוּבּצים. לא סמוֹלנסקין, לא יל"ג, לא ליליֶנבּלוּם, לא פּינס, לא בּן-יהוּדה. רוּבּם לא זכוּ עד היוֹם לכינוּס מַקיף של כּתביהם. מאוֹרוֹת קטנים יוֹתר (מבּחינה פּוּבּליציסטית), שהשפעתם בּזמנם היתה רבּת-ערך (למשל: ישׂראל בּרנשטיין בּספרוּת ההשׂכּלה, דויד גוֹרדוֹן וּמשה אייזמַן בּחיבּת-ציוֹן, זאֵב יעבּץ ויהוֹשע בּרזלי בּספרוּת הישוּב, בּר-טוֹביה בּפּוּבּליציסטיקה העיוּנית) לא זכוּ בּחייהם וגם לאחר מוֹתם לשמץ קיבּוּץ נידחים. ארוֹן-הספרים העברי הוֹד “הנצח” חוֹפף עליו. ואם בּדוֹרוֹת הקוֹדמים היה מַשמעוֹ של הנצח: יִראָה, מוּסר, הלָכה – הרי בּדוֹרוֹת האחרוֹנים אין נצח אלא “יוֹפי”. סוֹפרים הכּוֹתבים לדוֹרם, העוֹסקים בּדברים שהזמן גרמם – די להם בּחיי-שעה חטוּפים (יצאוּ מן הכּלל יחידי-סגוּלה, אשר דוֹרם זיכּה אוֹתם בּחיי-נצחים, כּאחד-העם, אוֹ שזכוּת-אָמן עמדה להם, כּבּרדיצ’בסקי, בּרנר, פרישמן). בּגלל מידה זוֹ אין הפּוּבּליציסט העברי בּא על שׂכרוֹ אלא בּמעט מן המעט. אין הוּא זוֹכה למלוֹא מידת-ההשפּעה שהוּא ראוּי לה לפי חיוּניוּתוֹ וּשׁאָר-רוּחוֹ. אין קוֹלוֹ מגיע אלא לאוֹתוֹ חוּג קוֹראים אשר דבריו נזדמנוּ להם סמוּך לפרסוּמם ולמעטים הנוֹטים לחַטט בּעתוֹנים ישנים. הוּא נשאר סמוּי מעיני קוֹראים אשר היוּ עלוּלים למצוֹא בּוֹ מזוֹן לרוּחם. נגזרת עליו שכחה בּטרם זמן. אך יוֹתר ממה שמתקפּח הסוֹפר העברי מתקפּח הקוֹרא, אשר תביעוֹתיו מרוּבּוֹת ואיננוּ מקבל מספרוּתוֹ גם את אשר יש בּידה לתת, מתקפּחת הציבּוּריוּת המאבּדת בּידיה את ירוּשתה הרוּחנית.

מ. בּ. נתעוֹרר על כּך בּאחד “הקיסמים” וטען על הדלוּת הפּוּבּליציסטית בּשוּק הספרים העברים, ולא מחמת העדר פּוּבּליציסטיקה עברית, כּטענת הטוֹענים. “היא היתה בּדוֹר ההוֹלך והיא יֶשנה בּדוֹר הנוֹכחי, אלא שאין לה גמוּל. היא מפוּזרת בּירחוֹנים, בּשבוּעוֹנים, גם בּעתוֹנוּת היוֹמית, בּ”הפּוֹעל הצעיר“, בּ”אחדוּת“, בּ”קוּנטרס“, בּ”אדמה“, בּ”מַעבּרוֹת“, בּ”התקוּפה“, בּקבצים וגם בּ”דבר“. אוֹצרוֹת נפש, מאמצי מחשבה טמוּנים בּמכתבי-העֵת הללוּ – עדוּת לחיי הרוּח של דוֹר שלם, אשר אנחנוּ ממשיכים את פּעוּלתוֹ”. כּנגד הטענה שדברי פּוּבּליציסטיקה אינם מאריכים ימים, בּשעה שספרוּת יפה קיימת לדוֹרוֹת, עוֹנה מ. בּ.: “אָמנם שירי הגאוֹנים – אֵלה העוֹמדים בּרוּמוֹ של עוֹלם – ממַלאים תפקיד העוֹלה בּהרבּה על כּל הפּוּבּליציסטים יחד, ואוּלם הגאוֹנים הללוּ מעטים הם”, וּשאר דברי השירה אף הם אינם אלא בּני-דוֹרם, “לפּוּבּליציסט בּינוֹני (פּוּבּליציסט גאוֹני הוא כּבר פּילוֹסוֹף ועוֹמד על מדרגה אחת עם פּייטן גאוֹני) ישנה חשיבוּת יתירה גם בּשביל הדוֹר הבּא, אם הוּא רק ידע לבטא מה ששׂם דוֹרוֹ בּפיו”.

מאז נשתנוּ הדברים בּמקצת בּספרוּתנוּ. מַשהוּ נעשׂה¹. שמא להניח על יסוֹד מַשהוּ זה כּי גדל קוֹרא עברי, החי את חיי הזמן והמבקש בּספר העברי את זמנוֹ, את דוֹרוֹ? שמא להניח שקיים כּבר קהל-קוֹראים, הרוֹאה בּפּוּבּליציסט העברי את ידידוֹ, את מוֹרוֹ, או את חברוֹ הקשיש, והוּא מוֹצא בּוֹ ענין גם למחרת היוֹם שקרא את מאמרוֹ בּהוֹצאָה-עִתּית? קוֹרא זה, אם יֶשנוֹ, מוּכן להניח את בּחינת “הנצח” לדוֹרוֹת הבּאים: יבוֹאוּ הם ויעידוּ מה קיים בּשבילם מפּרי-רוּחנוּ, מה חי בּשבילם בּעזבוֹננוּ, ואנחנוּ דיינוּ אם נמצא בּכתבי ימינוּ בּני-לוָיה בּנתיבוֹת הנפתלוֹת, בּשבילים-על-עֶברי-פּי-פּחת של דוֹרנוּ.

אך כּל כּמה שיִצדק הרצוֹן הציבּוּרי-תרבּוּתי להאריך את ימיו של הסוֹפר-ליוֹמוֹ, להוֹציא את דבריו אל חוּג קוֹראים רחב יוֹתר, אשר לא הגיעוּ אליהם בּשעתם, להפגישוֹ מחָדש עם קוֹראָיו מאָז – רשאי הקוֹרא לשאוֹל: ואף על פּי כּן, היש בּמעשׂה-כּינוּס זה יוֹתר מאשר מצבת-כּבוֹד לסוֹפר אוֹ עדוּת להיסטוֹריוֹנים? כּבוֹדוֹ של סוֹפר בּמקוֹמוֹ מוּנח, אך דברים בּני-יוֹמם, דברים-לשעה, דברים חטוּפים – היש לשוּב אליהם לאחר זמן? ואם היתה בּהם רעננוּת האִם לא נשדפה בּחַמסיני הזמן? וענינם האִם לא גרפוּ אוֹתוֹ שטפוֹנוֹת ימינוּ?

ואָכן, מִבחן-הזמן מבחן חמוּר הוּא לכל סוֹפר-עתוֹנאי. לא רבּים הם הסוֹפרים ליוֹמם, המקיימים את אַקטוּאַליוּתם לזמן ממוּשך. אך מיוֹם היוֹת כּתיבה עתוֹנאית ודאי לא היה מבחן-הימים חמוּר כּל כּך כּבתקוּפתנוּ אנוּ, תקוּפת הפיכוֹת ותהפּוּכוֹת, ההוֹפכת כּפעם בּפעם על פּנינוּ את דעוֹתינוּ, הערכוֹתינוּ וּפּרוֹגנוֹזוֹתינוּ, ועוֹשׂה לבַדאוּת את ודאוּיוֹתינוּ. מי שמלבּיש את דעוֹתיו בּנוּסחאוֹת חַקרניוֹת, בּסרק תיאוֹרטי, אפשר יכוֹל עוֹד להתחבּא מאחריהן, אך סוֹפר כּבּילינסוֹן, אשר מעוֹלם לא בּחר בּהפשטה, והיה נוֹהג לגשת בּלי עקיפין לעצם מאוֹרעוֹת השעה, אשר דן בּעיקר בּפּרקטיקה של המדיניוּת העוֹלמית, אשר היה מתבּוֹנן בּעוּבדוֹת, בּשיטוֹת, בּתכסיסים, מחַשב חשבּוֹנוֹת, מַעריך, מבקר, מַזהיר – מסר עצמוֹ כּוּלוֹ למבחן-הזמן.

בּילינסוֹן, כּמִבטאוֹ, בּיטא “מה ששׂם דוֹרוֹ בּפיו”, ליֶתר דיוּק, בּיטא את השאלוֹת אשר שׂם הדוֹר בּפיו, אך הוּא לא היה מקבּל על נקלה את התשוּבוֹת אשר בּני הדוֹר היוּ מבקשים לשׂים בּפיו. הוּא הקשיב לדוֹר – ונאבק עמוֹ. הוּא לא ידע מוֹרך-רוּח. הוּא הבּיט בּעינים שלוֹ “ואת אשר יראה יגיד”. הוּא, “יד” בּמערכת של עתוֹן פּרוֹבינציאלי בּפינה נידחת של העוֹלם, לא ידע התבּטלוּת גם בּפני פּוֹסקי-הלכוֹת בּבירוֹת-עוֹלם. “לא מפּי המוֹדה האחרוֹנה אנוּ חיים, אלא מפי האמת אשר אִתּנוּ”². עמד בּתוֹך הנַחשוֹל, מוּל השוֹט השוֹטף, ראָה לתוֹכם של הדברים, התחַקה על שרשיהם, הזהיר את קוֹראיו מפּני תוֹצאוֹתיהם. מתוֹך צוֹרך נפשי לעצמוֹ, לדעת וּלהבין, מתוֹך רצוֹן להוֹעיל, לפַנוֹת אבני-נגף – למד ולימד, בּחן וחזר וּבחן, וכל הבּוֹחן דעוֹת וּמעשׂים מַעמיד עצמוֹ למבחַן-הבּאוֹת. וילקוּט-מאמרים זה – תמצית של חמש-עשׂרה שנוֹת פּעוּלה עתוֹנאית בּשאלוֹת כּלליוֹת של הדוֹר, תנוּעוֹתיו וּמַשבּריו, שגיאוֹתיו וּזדוֹנוֹתיו – מוּגש עתה לקוֹרא לאחר המבחן האכזרי שההיסטוֹריה האנוֹשית הטילה עלינוּ. מוּגש כּספר אַקטוּאַלי בּתכלית.

ג

לקט מאמרים עתוֹנאיים, כּתוּבים בּזמנים שוֹנים, מפוּזרים על פּני שנים, לצוֹרך השעה, לצרכי העתוֹן, מה עוֹשׂה אוֹתם לחטיבה, לספר? – האישיוּת, אישיוּתוֹ של משה בּילינסוֹן, עוֹלמוֹ הרוּחני, גישתוֹ לתוֹפעוֹת החיים של הפּרט והכּלל, יחסוֹ לתפקיד העתוֹנאי, אהבתוֹ ושׂנאתוֹ – אהבת האמת והחירוּת והשויוֹן האנוֹשי, שׂנאת השקר והשעבּוּד והצביעוּת – דרכּוֹ בּמלאכת הכּתיבה, הרצוֹן המַבריח בּקשיוּת-עוֹרף את כּל כּתיבתוֹ. כּמה תכוּנוֹת וּסגוּלוֹת אישיוֹת חָברוּ בּוֹ יחד וצירוּפן עשׂה אוֹתוֹ לחטיבה אישית מיוּחדת בּספרוּתנוּ.

דרכּוֹ בּמלאכת הכּתיבה. כּמה פּעמים אתה עוֹמד ותוֹהה על סוֹד כּתיבתוֹ. אפשר לוֹמר עליו שהוּא ידע את סוֹד הכּתיבה. כּאילוּ ידע איזה סוֹד, מיוּחד לוֹ לבדוֹ. לא היתה חציצה בּין המחשבה שהוּא רוֹצה להביע לבין קוּלמוֹסוֹ. לכאוֹרה, בּאֵילוּ אמצעים דלים השתמש. מי כּמוֹהוּ מיעט בּסַממנים. וּמיעוּט למדנוּתוֹ הלשוֹנית! למדנוּת של אדם אשר סיגל לוֹ את העברית רק תוֹך כּדי עבוֹדתוֹ העתוֹנאית. אך מזלוֹ, אוֹ אישיוּתוֹ, הפכה גם חסרוֹן זה ליִתרוֹן. הוּא הצליח לעשׂוֹת משׂפתוֹ הדלה כּלי גמיש למחשבתוֹ על עשׁרה שלה. כּל כּמה ששקד והוֹסיף דעת הלשוֹן העברית³ – לא זכה ל“עוֹשר שמוּר לבעליו לרעתוֹ”. והעוֹשר שרכש – לא הפך לרעתוֹ. לא חננוֹ אלוֹהים בּשׂפת-יֶתר, ההוֹרגת כּמה סוֹפרים מחוּננים בּעיני קוֹראיהם, לא סִלסוּלי-מחשבה ולא צעצוּעי-שׂפה, ולא כּוָני-חן, אשר אנוּ הקוֹראים מתרפּקים עליהם (לעתים – רק עד שהם נעשׂים עלינוּ למַשׂא), לא שעשוּעי-פּרדוֹכּסים היוֹצרים דיסטַנץ בּין הסוֹפר וּבינינוּ ונוֹעדים לעוֹרר בּנו אֵמוּן בּחריפוּתוֹ וּבמקוֹריוּתוֹ של הסוֹפר. לא שיחד את הקוֹרא בּהתגלוּת-לב אישית, בּגילוּיי משפּחתיוּת, ואף לא בּיקש להתמיה אוֹ להדהים בּסימני עילָאוּת. לא יצא בּבגדי-צבעוֹנין (לא בּמקרה בּחר לוֹ בּין השאָר פּסידוֹנים “אפוֹרי”). כּאילוּ ויתר מלכתחילה על כּל אוֹתם התבלין אשר בּהם מסתייעים אנשי-עֵט, בּיכוֹלת ושלא בּיכוֹלת, לצוֹרך ושלא לצוֹרך. אפשר לוֹמר שהיה מַגיש לקוֹרא “פּת יבשה”. וּראה זה פּלא, הוּא מצא מסילוֹת ללב הקוֹרא, מצא כּמעטים. אפשר לוֹמר בּוַדאוּת: מעוֹלם לא שיעמם את הקוֹרא – עוֹנש זה שבּוֹ לוֹקים לעתים גם סוֹפרים מחוּננים. גם הקוֹרא המפוּנק, אוֹתוֹ קוֹרא עברי האָמוּן על מכמני הלשוֹן ועל דקוּיוֹת המַניֶרה הספרוּתית, השלים לוֹ סוֹף סוֹף. וגם הקוֹרא המתנגד, הבּר-פּלוּגתא מלכתחילה, למד סוֹף סוֹף ממנוּ, וּלעתים גם נכבּש לכוֹח הוֹכחתוֹ.

ודרכי ההוֹכחה? כּשם שנהג נזירוּת בּצוּרה כּך גם גָדר עצמוֹ בּתוֹכן. כּשם שהדיר הנאָה מפּרחי-נייר כּך גם נמנע מלהטי-רוּח. לא בּא בּעב-הענן של אידיאוֹלוֹגיה, אשר בּלעדיה אין בּר-בּי-רב צוֹעד צעד. לא התימר להיוֹת בּין מַניחי התיאוֹריוֹת, אוּמני ההגדרוֹת והנוּסחאוֹת, לא התיצב על כּתפיהם של מוֹרים וּפוֹסקים, לא תיבּל את דבריו בּציטטין מַחכּימים. מישוֹר. לא חריפנוּת ולא עמקנוּת. פּשוּט: עתוֹנאי העוֹקב אחרי עניני השעה, המַסבּיר לא תוֹרוֹת אלא מאוֹרעוֹת, מפרש את המתרחש.

בּמה בּכל זאת כּוֹח כּתיבתוֹ גדוֹל? וּבלי משׂים עוֹלה על הדעת מאמרוֹ של אוֹתוֹ חכם אשר נשאל: מה יעשׂה אדם ויהיה סוֹפר מענין? והשיב בּערך כּך: תעלה על הנייר מה שאתה חוֹשב. לא יוֹתר.

בּילינסוֹן לא עשׂה “יוֹתר”. הוּא רק העלה על הנייר את תוֹם-נפשוֹ ויוֹשר-הגיוֹנוֹ ועוֹז-רוּחוֹ ואת גישתוֹ לחיים, גישה חיוּנית, מן השיתין.

ד

התיחס בּכבוֹד לקוֹרא. לא התנשׂא עליו, לא העמיס עליו מַשׂא-טרמינוֹלוֹגיה ללא צוֹרך, לא הגריס בּחָצץ שיניו. דיבּר אליו כּדבּר אל איש-עמיתוֹ. בּלי חַיִץ, בּלי קמיטת מצח, בּלי הקדמוֹת וּבלי עקיפין. כּשם שנהג בּחיים כּך גם בּכּתיבה – “ישר לענין”, לעֶצם הענין. פּשטוּת, מלה זוֹ שכּל כּך דשוּ בּה, ויש מפרשים אוֹתה לגנאי: “מידתם של עניי הרוּח” – היא המציינת את אוֹרח כּתיבתוֹ. אוֹתה בּיקש והיא ניתנה לוֹ. פּשטוּת, הוֶה אוֹמר: צלילוּת הדעת, בּהירוּת ההרצאָה, שליטה בּחוֹמר. הוּא מבקש להשפּיע, אך הוּא בּררן בּאמצעים. אינוֹ מרים קוֹלוֹ, אינוֹ מבקש נצחוֹנוֹת קלים. אינוֹ זוֹרק מרה ואינוֹ מתכּבּד בּקלוֹן הזוּלת. אינוֹ מוֹקיע חטאים להנאתוֹ. ושוּב: הוּא מתיחס בּכבוֹד אל הקוֹרא. אינוֹ פּוֹנה ליצרים. הוּא פּוֹנה אל כּוֹח שיפּוּטוֹ, אל ישרוֹ ואל הגיוֹנוֹ.

היה כּוֹתב, כּפי שקוֹראים לכך, בּלי “קוֹשי”. שפע הענינים המעסיקים אוֹתוֹ והתוֹבעים “פָּרְשנוּ” היה מרוּבּה, ורק הבּיישנוּת – שמא הוּא תוֹפס מקוֹם מדי, שמא הוּא נוֹטל לעצמוֹ זכוּיוֹת למעלה מן המידה – עצרה בּעדוֹ. עבד הרבּה, לא רק כּאיש-התנוּעה, כּאיש-מוֹסדוֹת, כּעוֹרך. עבד הרבּה כּסוֹפר, אך לא על עצם הכּתיבה. היה עוֹבד לפני הכּתיבה. לא חדל ללמוֹד, לברר, לחקוֹר, לשאוֹל, בּטרם ניגש לכתיבה. היה כּמעט תמיד בּמצב של התכּוֹננוּת, של הצטיידוּת לצוֹרך העבוֹדה. “בּשעת כּתיבה – אמר פּעם בּחיוּך, כּמגלה סוֹד, בּאחד הרגעים המעטים שהתיר לעצמוֹ לדבּר על עבוֹדתוֹ – המחשבוֹת בּאוֹת אלי מעצמן, כּמתעוֹפפוֹת וּמתכּנסוֹת”. הרגשת האחריוּת לתוֹצאוֹת לא נסתיימה עם הכּתיבה. היתה אפילוּ גוֹברת לאחר שהדברים כּבר נאמרוּ ועדיין לא נתפּרסמוּ. היה מחַשב חשבּוֹן פּרסוּם כּנגד הפסדוֹ, לא חשבּוֹן הכּוֹתב, כּי אם חשבּוֹן הענין. לטוֹבת הענין היה מוּכן לדחוֹת, לדוּן לגניזה. מאידך, אם הענין דחק – לא הקפּיד על כּך שלא עלה בּידוֹ “להשלים”, “להקיף” את הענין, “למַצוֹתוֹ”. כּמי שרגיל בּמלאכת הכּתיבה ואין עליו אימת-העֵט, ידע כּי עוֹד יהיה סיפּק בּידוֹ לשוּב וּלמלא מה שהחסיר, וּבלבד שבּינתים לא יוּזנח הענין.

וּלשם הענין היה מוּכן גם לכלוֹא את דברוֹ. חלקוֹ לא היה עם הסוֹפרים-המוֹכיחים, השׂשׂים להוֹציא את חִצי-בּיקרתם וּמצטערים על כּל חץ שעוֹד נשאר בּאַשפּתם. הוּא לא אץ להוֹציא חץ-בּיקוֹרת בּטרם שקל וחזר ושקל את צדקתוֹ וגם את פּגיעוֹתיו ותוֹצאוֹתיו. הוּא ידע כּי זרים-לא-יבינוּ ואף ידידים שנוּנים וחשדנים ידבּיקו עליו את תו “האוֹפיציוֹזיוּת”. הוּא ידע כּי מוּכנה לוֹ עטרת-סוֹפרים יוֹתר מַבהיקה ויֶתר-אֵמוּן כּלמוֹכיח “בּלתי-תלוּי” אם יערה על הנייר כּל הרהוּר-בּיקוֹרת וכל דבר-תוֹכחה אשר הוּא נוֹשׂא בּחוּבּוֹ. אלא שויתר על יוֹתרת-כּבוֹד-סוֹפרים ועל יֶתר-אֵמוּן, ולא ויתר על הכּרת-אחריוּת ועל חוֹבת-הזהירוּת; לא ויתר על שיקוּל-תמיד אם האמירה יש בּה להוֹעיל אוֹ להזיק. הוּא לא ראה עצמוֹ סוֹפר “חפשי”, אשר אין לוֹ כּל “חשבּוֹן” מחוּץ לחשבּוֹן כּתיבתוֹ. אצל בּילינסוֹן קדם חשבּוֹן הענין לחשבּוֹן הכּתיבה.

מיחסוֹ אל הענין נוֹבע גם יחסוֹ אל כּתיבתוֹ הוּא, מה שמיעט כּל כּך לתבּוֹע לעצמוֹ זכוּת-סוֹפר, וּמה שהרבּה כּל כּך לתבּוֹע מעצמוֹ, כּכוֹתב, כּדן בּענינים, כּמברר ונוֹקט עמדה. והוֹאיל והוּא לא ויתר כּלל וּכלל על הערכה ספרוּתית של דברים, וּלגבּי סוֹפרים נחשבים עליו – ולא רק “בּמרחקים”, כּי אם גם מקרוֹב, וגם בּני-פּלוּגתא – היה מגלה דאגה יתירה לכבוֹדם וחרדה לצרכיהם, הרי שמוּתר אוּלי להניח מה שלא נאמר על ידוֹ בּפירוּש, – שהוּא היה נוֹטה להעביר קו מַבדיל בּין הסוֹפר הרוֹאה את כּתיבתוֹ כּמטרה יצירתית לעצמה וּבין הסוֹפר המבקש בּכתיבתוֹ למלא תפקיד חברתי. הראשוֹן – נקרא לוֹ: העוֹבד את עבוֹדת האמנוּת בּאמוּנה – אפשר זקוּק לקהל, אפשר גם מתכּוון לקהל, ואף על פּי כן יצירתוֹ היא תכליתוֹ ולא “הקהל”. הקוֹרא איננוּ בּשבילוֹ אלא מקבּל, נהנה. השני – נקרא לוֹ: עוֹבד עבוֹדת הציבּוּר בּאמוּנה – עבוֹדתוֹ היא האמצעי, והקהל הוּא התכלית. השׂכּלת הרבּים אוֹ הפעלת הרבּים היא המטרה⁴.

היוֹתוֹ בּחיים “נחבּא אל הכּלים”, יוֹשב אוֹהל, נתוּן לנפשוֹ, הניח חוֹתם מוּבהק על כּתיבתוֹ. התעטף בּכל מיני פּסידוֹנימים. הוּא, בּעיקר, שגרם לכך ש“דבר-היוֹם” בּ“דבר” יצא בּלי חתימה אינדיבידוּאַלית. דוֹמה, קשה למצוֹא לוֹ בּן-זוּג בּספרוּתנוּ, אשר ישליט בּכתיבתו מידה כּזוֹ של אַנוֹנימיוּת, אשר יתאַמץ לכתוֹב כּבן-בּלי-“אני”. לא “אני” המדבּר לפניכם, אלא הענין מדבּר, השׂכל הפּשוּט מדבּר. יטעה מי שיחשוֹב כּי מתוֹך אוֹבּיֶקטיביוּת יתירה, או מתוֹך יֶתר-שׂכליוּת, אוֹ מתוֹך “יבוֹשת נפשית” בּא הדבר. כּאן אוּלי ההתחַפּשׂוּת היחידה של בּילינסוֹן הסוֹפר. חַד-התרשמוּת כּמוֹהוּ, מהיר-תגוּבה, חריף-הוָיה – הקפּיד על כּך שיצא אל הקוֹרא רק לאחר סינוּן מספּיק, לאחר אוֹבּיֶקטיביזציה.

וּמכּאן, אפשר, גם התחוּמים אשר תּחַם לעצמוֹ בּכּתיבה. אדם, אשר בּתוֹך כּל המוּלת הציבּוּר וטרדוֹת הרבּים, נתוּן לנפשוֹ, לחיי נפשוֹ, לחשבּוֹנוֹתיו המסוּבּכים, מתבּוֹנן חַד בּכל מה שנוֹגע לספֵירת החיים האישיים, בּעל עין סקרנית וּבוֹלשת בּחיים וּבספרוּת – הדיר עצמוֹ בּקשיוּת-עוֹרף בּכתיבתוֹ מנגיעה בּכל מה שמחוּץ לרשוּת-הרבּים. כּאילוּ אמר לעצמוֹ: לא לכך ניתן לי העֵט. לא הקוֹרא בּשבילי, בּשביל התגלוּת-לבּי, אלא אני בּשביל הקוֹרא, כּדי לשמש אוֹתוֹ ולעזוֹר לוֹ.

ה

יחסוֹ לתפקיד העתוֹנאי. בּעבוֹדת-הרוּח, יוֹתר מאשר בּכל ספֵירה של החיים, אך כּפסע בּין הנעלה לבין הנקלה. שֵם אחד, – סוֹפר, עתוֹנאי, מטיף – חוֹפף גם על מאמצים להשׂכּיל וּלהיטיב, וגם על ליבּוּי יצרים אפלים, על הגנת החלשים, וגם על פּרכּוּס התקיף, על קידוּש החירוּת ועל נשיקת השוֹט, על טוּב-טעם ועל תפלוּת, על מסירת-נפש ועל רדיפת-בּצע. ולא מקרה הוּא ששמוֹת אשר נוֹעדוּ לעוֹרר יִראַת-כּבוֹד הוֹפכים לשמוֹת-גנאי. בּילינסוֹן בּחר לוֹ את מלאכת העתוֹנאי, מלאכה אשר רבּים חיללוּה. בּהכּרה עשׂה אוֹתה לעבוֹדת חייו. כּלי טהוֹר למטרוֹת טהוֹרוֹת.

בּעבוֹדת העתוֹנאי מעטים רגעי-החג וּמרוּבּוֹת שעוֹת-החוּלין. בּילינסוֹן ידע להכניס גם לתוֹך עבוֹדת-החוֹל את מלוֹא הרגשת האחריוּת, את רוֹחב הידיעה ואת עוֹמק הידעוּת. בּחלוּקת-העבוֹדה לא בּיקש לעצמוֹ את התפקיד המַרהיב. לא היה בּררן: יש שהוּא נוֹשׂא דגל ויש שאוֹחז בּמטאטא אוֹ מקוֹשש קיסמין, יש שניצב בּשער ויש פּוֹקד סימטוֹת עזוּבוֹת, יש שהוּא, כּכָרוֹז, מזעיק את המחנה ויש שהוּא מהלך עם פּנס בּלילות אפלים. שוּם תפקיד לא היה אָפוֹר בּעיניו, וכל תפקיד שנטל לעצמוֹ בּיקש להפרוֹתוֹ כּכל אשר בּידוֹ.

וכך עשׂה מרשימוֹת עתוֹנאיוֹת בּנוֹת-יוֹמן, הבּאוֹת למלא בּעתוֹן את חלל האינפוֹרמַציה המדינית – את חשבּוֹנוֹ של הדוֹר, את חשבּוֹנוֹתיה של ההיסטוֹריה העוֹלמית הגדוֹלה, השוֹטפת לעינינוּ. הוּא חי אוֹתה כּמעטים, חָד את חידוֹתיה, כּאַב את קלוֹנה, את פּראוּתה ואַכזריוּתה, נאבק עם המבוּכה, למד ולימד, העמיק לשאוֹל את עצמוֹ בּטרם השיב.

כל חייו הקוֹדמים נתגלוּ עתה כּ“הכשרה” לתפקידוֹ. העוֹלם – בּיתוֹ. עליו אפשר בּאמת לוֹמר: כּל דבר אנוֹשי לא זר לוֹ. ראה ארצוֹת, ידע עמים, תִייר דוֹרוֹת. למד לא רק מתוֹך ספרים, כּי אם גם מתנוּעוֹת חיוֹת, מאנשים, ממראֵה-עינים, מחיי הזוּלת. ההיסטוֹריה האנוֹשית בּכללה, וההיסטוֹריה של הדוֹרוֹת האחרוֹנים בּפרט, על תרבּוּתם, מגדלוֹתיהם וּמַשבּריהם, היתה בּשבילוֹ לא דבר מן החוּץ. עינוֹ למדה להבחין בּמציאוּתם של קשרים נעלמים שבּין תוֹפעוֹת, בּחשיבוּתן של תוֹפעוֹת בּלתי-נחשבוֹת.

הספרוּת הרוּסית, הגדוֹלה והעמוּקה, היתה אוֹמַנתוֹ. צאצאם של דוֹרוֹת תוֹרניים-ליטאים – אשר נחל מאבוֹתיו מוֹרשת-אוֹפי וכוֹחוֹת רוּחניים, אך לא כ“ב אוֹתיוֹת של לשוֹן-הקוֹדש – ספג את התרבּוּת הרוּסית מינקוּתוֹ, והיא שהיותה את שכבת-היסוֹד בּעוֹלמוֹ הרוּחני. אפשר להמליץ עליו שהיה “בּקי בּכל חדרי” השירה והמחשבה והציבּוּריוּת הרוּסית, לגווניהן וּלקמטי-קמטיהן. כּמה קוים יסוֹדיים בּדמוּתוֹ וּבאוֹרח-חייו וּבעבוֹדתוֹ הספרוּתית מקוֹרם בּשכבת-יסוֹד זוֹ. וּבלי כּל התימרוּת להגדיר אוֹתה על כּל העמוֹק והמוּרכּב שבּה אפשר לציין קוים אחדים: שלטוֹן המַצפּוּן, החמרת האדם עם עצמוֹ, חשׂיפת השקר בּחיי החברה וּבחיי היחיד, הצלָפת האוֹנאה העצמית, הבּוּז ל”נאֶה דוֹרש ואינוֹ נאֶה מקיים“, תיעוּב הפיליסטריוּת (כּל פיליסטריוּת, גם זוֹ הצוֹעקת נגד פיליסטריוּת וּמתעטפת בּגלימה רדיקלית ואוּלטרא-רדיקלית), ראִיית האדם בּמרכּז הדברים, אַחריוּת אישית לסבל הזוּלת, חרדת-אמת ל”אחים הקטנים" – לחלכּאים ולנדכּאים, אי-הפרדה בּין האֶתיקה החברתית והאֶתיקה האישית.

בּן עשׂרים וּשתים עזב את רוּסיה. מאָז התלוֹנן בּאַכסניוֹת-של-תרבּוּת של אירוֹפּה המערבית. הוּא לא היה מן המלקקים, שאַב בּדליים מלאים. בּזוֹ אחר זוֹ בּאה היניקה משוייץ, מגרמניה, מאיטליה: ספרוּת, שירה, מדע, מחשבה עיוּנית ציבּוּרית (ספרוֹ “בּימי תחיית איטליה”, פּרי שקידה והתעמקוּת, מעיד לא בּלבד על ידיעה רחבה, כּי אם גם על חדירה נפשית לגוֹרל עם זר, של אדם אשר מצא את עמוֹ שלוֹ, מזדהה עמוֹ וּמתעמק בּשאלוֹת גוֹרלוֹ). בּאוֹתוֹ זמן בּאה גם התוַדעוּת לספרוּת הצרפתית, ואחר כּך גם לאנגלית⁵. וּבינתים – השקידה, שלא פּסקה עד יוֹמוֹ האחרוֹן, על רכישת קניני היהדוּת.

מה שנרכּש בּתקוּפה זוֹ היה בּוֹ כּדי להרחיב את דמוּת העוֹלם, להַשיב רוּח בּיקוֹרת וּלהעביר תחת השבט כּמה וכמה וַדאוּיוֹת-נעוּרים. רוּח זוֹ הפּילה כּמה מגדלוֹת, ותחת “לישר הדוּרים” וּלישב קוּשיוֹת – העמיקה ספקוֹת וּסתירוֹת. היא לא הביאה אִתה מַרגוֹע וקוֹרת-רוּח שבּ“שחרוּר ממוּשׂגי-ילדוּת”, כּי אם הוֹסיפה להעמיק את סערוֹת הנפש. הסַפקנוּת לא דחתה את הנאמנוּת – זוֹ תכוּנת-האוֹפי היסוֹדית. הן חילקוּ בּיניהן את השלטוֹן בּנפשוֹ.

ו

אך כּל מה שספרים וחוֹברוֹת ולימוּדים תפסוּ מקוֹם ניכּר בּעוֹלמוֹ של בּילינסוֹן, הרי נסיוֹן חייו האישי, האַכזרי, רצוּף-מַשבּרים, היה שקוּל כּנגדם וּמַכריע. אילוּ ניתן להציץ לתוֹך מה שעבר על בּילינסוֹן בּאביב חייו – דברים שהיוּ בּהם להביא אדם עד דכּא וּלשברוֹ שבירה שאין לה תקנה – אפשר היה לעמוֹד על כּוֹחוֹת-הענקים שנצפּנוּ בּוֹ, שאיפשרוּ לוֹ לשוּב אל החיים – בּיגוֹן-לא-יפוּג, אך לא בּמרירוּת – ולפעוֹל בּהם כּאשר פּעל: אדם אשר לא יִיעף ולא יכּנע ולא יאמר נוֹאָש.

בּנסיוֹן חייו האישיים היה מַשהוּ מיוּחד, גוֹרלי, לוֹ לבדוֹ. נסיוֹן חייו הציבּוּר-הרעיוֹני היה משוּתף לוֹ ולבני-גילוֹ, אשר עלוּמיהם החלוּ בּערב המהפּכה הרוּסית הראשוֹנה. אך לא רבּים מבּני דוֹרוֹ חיוּ אוֹתוֹ נסיוֹן כּמוֹהוּ.

ישנם אנשים שהם מטבעם “עסקנים”: המוּלת-הציבּוּר היא להם כּבריכת-שׂחיה; יצר-הפּעוּלה, תאווֹת ההתנַצחוּת והליכה בּראש ושלטוֹן הם המניעים העיקריים שלהם. בּילינסוֹן לא קוֹרץ מן החוֹמר הזה. גם ציבּוּרָנוּתוֹ היוּ בּה יסוֹדוֹת אחרים. ציבּוּרנוּת של אנשים שמטבעם הם יוֹשבי-אוֹהל, אנשי-תוֹרה, נתוּנים לחיי-נפשם וּלהגוּת-רוּחם, נוֹטים להתבּוֹננוּת יוֹתר מאשר לפעוּלת-חוּץ, אלא שסבלוֹתיהם של בּני-אדם, העמק העכוֹר של החיים, העוול, השעבּוּד, המעוּוָת שבּחיי הפּרט והכּלל – מוֹציאים אוֹתם מעוֹלמם האישי. כּך בּא בּילינסוֹן לחיים הציבּוּריים. וגם השנים, האַכזבוֹת, הסביבה, “ההרגל” – לא יכלוּ לוֹ, לא הקהוּ את רוּחוֹ ולא הטילוּ חלוּדה בּנפשוֹ.

בּעוֹדוֹ נער נכנס בּילינסוֹן לחיי עֶרב המהפּכה הרוּסית. רבּים החיים בּשעוֹת גדוֹלוֹת, אנוּשוֹת, של ההיסטוֹריה, אך לא כּל אחד חי אוֹתן. יש מזדמנים ויש קרוּאים, קרוּאי-גוֹרל. רבּים היוֹצאים “היוֹם למרוֹד, מחר לסגוֹד לרשע” (שלוֹנסקי), וּמעטים אשר עליהם נאמרוּ הדברים: “אַשרי אדם אשר בּא לעוֹלם בּרגעיו הגוֹרליים, כּבן-שׂיחם קראוּהוּ אֶראֶלים למשתה” (טיוּטצֶ’ב).

אוֹשר זה איננוּ נקנה בּזוֹל. מי שזוֹכה לוֹ משלם בּעדוֹ הרבּה, לעתים – בּכּל. בּילינסוֹן היה מאלה המשלמים בּעדוֹ מחיר יקר מאד.

מנעוּריו – שטוּף בּקריאה וּבמחשבוֹת. ספרוּת המהפּכה הגיעה אליו בּמוּקדם, ודאי בּטרם ידע להבחין בּה הרבּה, אך שתה אוֹתה בּצמא. מגוֹרשים פּוֹליטיים היוּ בּני בּיתם של הבֵּילינסוֹנים. ואמוֹ – לפי כּמה סימנים: אשה חכמת-לב וטוֹבת-שׂכל – היתה מטפּלת בּאסירי המלכוּת⁶, והנער איננוּ מסתפּק בּסקרנוּת בּלבד, בּקריאה בּלבד. הוּא רוֹצה לסייע, “להשתתף”. הוּא מתרחק מחבריו בּבית-הספר, כּי איננוּ יכוֹל “להישאֵר עוֹד בּין האנשים הללוּ המַגדירים עצמם בּדיבּוּרים ללא מעשׂה כּלשהוּ – כּך כּוֹתב הנער בּן חמש-עשׂרה לאחוֹתוֹ – ורעה מזה, הם מעלים את אֶפס-עשׂייתם כּעיקרוֹן וּמדבּרים על נשמוֹתיהם הנאצלוֹת שהעבוֹדה המפלגתית מצוּמצמת בּשבילן”. הוּא רוֹצה, וּבטוּח כּי יכוֹל יוּכל, “לחיוֹת חיי עבוֹדה טהוֹרים”, “ללמוֹד ולדעת” ולא להיוֹת כּאחד “הידענים למחצה”, בּאשר “הסוֹציאליזם צריך להיוֹת מדע ואני חייב לעמוֹד בּשירוּת הלוֹחמים בּעלי ההכּרה המזוּינים מכּל בּחינה”. אך גם לפי שעה אין הוּא פּטוּר ממעשׂה ממש והרי הוּא נעשׂה נוֹשׂא-כּלים, ממַלא תפקידים, מביא את ההוֹרים לידי כּך שמתוֹך חרדה לבּן יעשׂוּ את דירתם הם ל“תחנה מקשרת”, מַחזיק נשק, מטיל סכּנה על עצמוֹ ועל בּיתוֹ וּמשלם את מלוֹא המחיר, אם לא יוֹתר מזה, בּעד השתתפוּת ילדוּתית בּמהפּכה. השתתפוּתוֹ המעשׂית בּעֶרב המהפּכה היא השתתפוּת של נער, השתתפוּתוֹ המעשׂית בּימי השפל, בּשנוֹת הריאַקציה, היא של חבר מפלגה, שוֹמר אמוּנים בּקיצוֹניוּת לתוֹרת האוֹרתוֹדוֹכּסיה המַרכּסיסטית בּלבוּשה הרוּסי. אך אין אלה אלא פּרוֹזדוֹר בּחיי רוּחוֹ. נסיוֹן שנוֹת המהפּכה והפּעוּלה בּמַחתרת והגיאוּת והשפל בּמהפּכה לא עברוּ עליו לריק.

ז

המהפּכה, כּתוֹפעה היסטוֹרית מיוּחדת בּמינה, בּעלת תכוּנוֹת משלה וחוּקים משלה, יוֹדעת שנים של התרוֹממות-הרוּח, שנים אשר בּהן "שׂמחה לחיוֹת (כּדברוֹ של אוּלריך פוֹן הוּטן, איש ראשית המאה השש-עשׂרה, וּכמוֹ שחוֹזר ונשנה אצל ההוּמַניסטים, אצל אנשי המהפּכה הצרפתית, אצל בּני 1848 ועוֹד ועוֹד) והיא יוֹדעת שנים אשר בּהן לא רק עצוּב לחיוֹת, אך גם בּוּשה לחיוֹת. שוּם חברה אינה יוֹדעת שׂיאים אנוֹשיים כּבימי לידת המהפּכה, ואינה יוֹדעת תהוֹמוֹת כּבימי ירידתה. הציפּיה לבּאוֹת, האמוּנה בּטוֹב, התעוֹררוּת ההמוֹנים, החדוָה הפּוֹרצת, ההתגבּרוּת על הרגשוֹת בּדידוּת ויתמוּת, התלכּדוּת של בּני-אדם המגיעה גם לידי גלי אַחוה כּבּירים – אלה מציינים את ימי התכוּנה למהפּכה ועלייתה. וּלעוּמתם המדרוֹן המַהפּכני: ההתפּוֹררוּת החברתית, האַכזבה, השממוֹן, פּירוּד-הלבבוֹת, ההתפּרקוּת, המַשׂטמה, המנוּסה, הבּגידה⁷. יתר על כּן, סיסמַת ערב-המהפּכה היא: אדם לרעהוּ אָח, סיסמַת שקיעתה של המהפּכה: אדם לאָחיו – קיִן. גוּסטב לַנדוֹיאֶר, ידען וחוֹקר בּתוֹלדוֹת המהפּכוֹת וּמן המעמיקים לראוֹת לנשמתה של המהפּכה ולדיאַלקטיקה הטרגית שלה, מצא כּי בּתקוּפת-המדרוֹן של המהפּכה קיים “היחס היוֹתר מזוּהם שיכוֹל להיוֹת בּין בּני-אָדם”⁸. הדברים נאמרוּ בּשנים הראשוֹנוֹת של המאה הזאת כּשבּני-אדם, הלוֹמדים כּל כּך מעט מפּי העָבר, לא ראוּ בּמהפּכה אלא מַרש-נצחוֹן בּמַסע הקדמה ההוֹלך למישרים (ואוֹמרם, הצוֹפה למרחקים, ודאי לא צפה שהוּא עצמוֹ עתיד להיוֹת קרבּן מהפּכה אשר שמשהּ שקעה בּטרם עלתה). ימינוּ אנוּ אישרוּ את האִמרה הגאוֹנית הזאת, אישוּר אכזרי העוֹלה על כּל דמיוֹן אָפל⁹.

(מאמר מוּסגר: יש ענין מיוּחד להתבּוֹנן לתוֹפעוֹת המַקבּילוֹת למהפּכה בּהיסטוֹריה שלנוּ. התנוּעוֹת המשיחיוֹת שלנוּ, שעדיין אנחנוּ יוֹדעים עליהן כּל כּך מעט, ידעוּ את החג הגדוֹל של ההתגלוּת והתכוּנה להתגלוּת, את שפע השׂמחה, הציפּיה, ההתלכּדוּת והאַחוה והן גם ידעוּ את ההתבּדוּת ואת השקיעה, על הבּגידוֹת והכּחש, את הדרך המכוּשפת והמאוֹררה מן הכּיסוּפים המשיחיים אל משיחיוּת-השקר. מאידך: “העליה השניה”, כּתוֹפעה אנוֹשית, היתה – בּיוֹדעים אוֹ שלא בּיוֹדעים או בּיוֹדעים למחצה – התאַבּקוּת לא רק עם אידיאוֹלוֹגיוֹת אַנטי-לאוּמיוֹת ואַנטי-היסטוֹריוֹת ששׂררוּ בּמהפּכה, כּי אם גם עם כּשלוֹנה הנפשי של מהפּכת 1905, עם גילוּיי ירידתה, התאַבּקוּת על ערכי-היסוֹד שלה, שנמוֹגוּ. מכּאן גם יסוֹד ההתלכּדוּת והאַחוה שמילאוּ את עוֹלמה של העליה השניה, בּניגוּד לאוירת-החנק והמַשׂטמה וההתפּוֹררוּת ששׂררה בּשנוֹת הריאַקציה בּרוּסיה וּבאֶמיגרציה הפּוֹליטית).

בּילינסוֹן חי את שתי המהפּכוֹת של דוֹרוֹ בּכל נפשוֹ. הוּא שתה את קוּבּעתן עד תוֹם. מהפּכת רוּסיה 1905 נוּצחה ונפלה. מהפּכוֹת 1918 ניצחוּ ונפלוּ. נפלוּ כּוּלן, אם כּי לא כּוּלן כּאחת.

וּמכּבשן התקוּפה יצא אלינוּ בּילינסוֹן האיש, ההוֹגה המדיני, הסוֹציאליסט. כּמה קליפּוֹת-נעוּרים נשרוּ מעליו, וכמה אמוּנוֹת תמימוֹת נרצחוּ בּאכזריוּת. אך נתקיים מה שכּתב הנער בּן החמש-עשׂרה לאחוֹתוֹ: הוּא בּא “לחיוֹת חיי עבוֹדה טהוֹרים”; הוּא בּא לא כּאחד “הידענים למחצה”; הוּא התיצב בּשוּרוֹת הלוֹחמים “בּעלי ההכּרה המזוּינים מכּל בּחינה”. התבוּסוֹת לא יכלוּ לוֹ, הוּא הציל את חייו ואת אמוּנתוֹ. ולא אוּדי-דוֹגמוֹת הוֹציא מן האש, כּי אם נסיוֹן-חיים וחכמת מנוּצחים, היא גם גבוּרת מנוּצחים אשר אינם כּוֹרעים לפני המנַצח.

ח

אִמרתוֹ המפוּרסמת של מיכאל בַּקוּנין: “יצר ההריסה הוּא הוּא יצר היצירה”, יש בּה משוּם עדוּת היסטוֹרית לא רק להלָך-רוּחוֹ שלוֹ, איש-חידוֹת העוֹמד על פּרשת-דרכים של עוֹלם, כּי אם גם של חבריו-יריביו ואֶחיו-מנַדיו. יֶתר על כּן, של כּל הדוֹר הראשוֹן לבשׂוֹרת המהפּכה הסוֹציאלית. היה בּזה מתרוּעת-ההתקפה של דוֹר המאמין בּעצמוֹ, בּתוֹם-בּטחוֹנוֹ הילדוּתי, בּטרם כּל נסיוֹן-חיים וטרם כּל מבחן וּתבוּסה, כּי הוּא יוֹדע בּדיוּק מה וָמה להרוֹס, ויוֹתר מזה אין לוֹ צוֹרך לדעת, בּאשר היצירה הנכספת, העילָאית, שהיא היא “ממלכת החירוּת” והתבוּנה והצדק, תצמַח מאֵליה על משׁוּאוֹת הישן. אין אנוּ צריכים אלא להפוֹך למשׁוּאוֹת את העוֹלם הישן על אַשפּתוֹ וזוּהמתוֹ, ועוֹלם חדש כּלוּל בּהדרוֹ – יקוּם מאֵליו. לא פּינוּי, לא ניכּוּש ולא טיהוּר, אלא עָרוּ ערוּ עד היסוֹד בּה“. הלָך-רוּח זה, אשר בּימינוּ הוּא עשׂוּי לעוֹרר התלהבוּת בּגיל מסוּים שבּחיי הפּרט, היה בּשעתוֹ הלָך-רוּחוֹ של גיל היסטוֹרי מסוּים בּתנוּעת המהפּכה. ולא מקרה הוּא שמאָז האוּטוֹפּיסטים הגדוֹלים אשר חָזוּ חלוֹמוֹת בּהקיץ, לא ראוּ לעצמם כּמה דוֹרוֹת של מהפּכנים כּל צוֹרך פּנימי להגוֹת בּעתידה של המהפּכה, לחשוֹב היטב על טיב הבּנין ועל סגוּלוֹת הבּוֹנים. היה בּרוּר שהעוֹלם הישן נדון לכלָיה, ו”היוֹרש" בּוֹא יבוֹא למוֹעד.

משיצאה האִידיאה הסוֹציאליסטית מתוֹך מוֹחם וסערת-נפשם של יחידים וירדה לתוֹך גוּף המוֹנים, בּאה תקוּפת המעשׂה של תנוּעת הפּוֹעלים. תקוּפה זוֹ הביאה את בּיכּוּריה: צמיחת הסוֹלידריוּת בּקרב המוֹנים, כּלי-ארגוּן ההוֹלכים וחזקים, הטבה מַתמדת בּמצב העוֹבדים, חדירת הגנת העוֹבד לתוֹך המַנגנוֹן הממלכתי, כּיבּוּש זכוּיוֹת מדיניוֹת להמוֹנים, זכוּת הבּחירה הכּללית, זכוּיוֹת מדיניוֹת לאשה, הרחבת ההשׂכּלה העממית, ועוֹד ועוֹד. וּבני הדוֹר התחילוּ רוֹאים עצמם כּהוֹלכים מחַיִל אל חַיִל. ואמנם הישׂגי הטכניקה והציביליזציה, הדמוֹקרטיה המדינית והתרבּוּתית בּארצוֹת אירוֹפּה המערבית, בּמחצית השניה של המאה הי"ט וּבראשיתה של המאה העשׂרים, היוּ מַפליאים. מי שיבוֹא עכשיו לקרוֹא ספרוּת כּלכּלית, פּוֹליטית, היסטוֹרית מאוֹתם הימים, מי שילך וידפדף בּסקירוֹת פּרלמנטריוֹת של אוֹתוֹ זמן – ימצא עוֹלם מלא אוֹפּטימיוּת, בּוֹטח בּהתקדמוּתוֹ, כּוּלוֹ צוֹפה לקראת ימים טוֹבים. אֵי-שם עוֹד ישנם אֵילוּ כּתמים כּהים – כּוֹחוֹת ריאַקציוֹניים, אַנטישמיוּת, מיליטַריזם, שׂרידי אַבּסוֹלוּטיזם, ארצוֹת נחשלוֹת. אך אלה אינם אלה שׂרידים של עוֹלם אשר שעתוֹ כּבר עברה. מה כּל אלה היצוּרים הרוּדימנטליים לעוּמת פּריחת המדע, התפּשטוּת ההשׂכּלה ועליית ההמוֹנים שוֹאפי חירוּת ושויוֹן ודעת על בּימת ההיסטוֹריה? עשירוּת חמרית הוֹלכת ועוֹלה; צמאוֹן הדעת מקיף חוּגים רחבים וּמתרבּים, התבוּנה משתלטת וכוֹחוֹת השְחוֹר יוֹדעים בּעצמם כּי נדוֹנוּ לעבוֹר למלכוּת-הצללים. ההיסטוֹריה עצמה זוֹקפת כּפוּפים, מַגבּיהה שפלים וּמַבטיחה אָביב חדש לעמים. תיקוּנים פּוֹליטיים, סוֹציאליים וגם תרבּוּתיים בּאים זה אחרי זה בּמהירוּת אשר הדוֹרוֹת הקוֹדמים לא ידעוּה, וּבלי מהפּכות-דמים. הדיבּוּרים על הריסה ועל שחרוּר בּזרוֹע אף הם לא פּסקוּ, אלא שהפכוּ לרוֹמַנטיקה מַהפּכנית, לתוֹספת פּיוּטיוּת אוֹ למסוֹרת שנוֹהגים בּה כּבוֹד ונשבּעים לה אמוּנים, כּל עוֹד איננה מַפריעה. כּמעט כּמוֹ שאָמר בּשעתוֹ פַּסקל, ההוֹגה הצרפתי: מה טוֹב להינשׂא בּסירה בּשעת-סוּפה בּדעתך כּי אין כּל סכּנה צפוּיה לך.

והנה בּאה מלחמת-העוֹלם והחריבה את כּל מה שבּנתה המאה שקדמה, מאַת ההתקדמוּת וההשתחררוּת והאמוּנה בּקִדמה וּבשחרוּר. כּוֹחוֹת התבוּנה, השלוֹם, החירוּת – היוּ חלשים מדי למנוֹע אוֹתה, והיא עצמה שיחררה את כּל כּוֹחוֹת האפלה והרֶשע, אשר לכאוֹרה כּבר הלכוּ לעוֹלמם, אוֹ רבצוּ בּמרתף-ההיסטוֹריה כּשהם כּבוּלים בּשלשלאוֹת. עתה פּרצוּ מעֵמקי-שאוֹל והשׂתררוּ על העוֹלם, חדרוּ ללבבוֹת, חדרוּ גם אל לבּוֹת יריביהם, הנלחמים כּנגדם, ועשׂוּ שַמוֹת בּנפש הדוֹר, בּנפש המדינאי וּבנפש הילד. מאֵרת מלחמת-העוֹלם לא סרה מן העוֹלם גם לאחר שהמלחמה נסתיימה. “כּל מה שנוֹצר על ידי המלחמה נוֹשׂא את חוֹתם קללתה”, אוֹמר בּילינסוֹן¹⁰. המהפּכוֹת שפּרצוּ בּשלהי המלחמה בּאוּ לא מכּוֹח עצמן אלא מכּוֹח כּוֹחה. וקללת המלחמה רבצה עליהן מתחילתן. מהן שנפלוּ בּמהרה קרבּן למהפּכוֹת-שכּנגד, מהן שנוֹלדוּ קצוּצוֹת-כּנף והתבּוֹססוּ בּמשך שנים, עד שהיוּ למדרס. והאחת שניצחה – תבוּסתה בּנצחוֹנה: סירוּס האִידיאה של המהפּכה, שׂריפת נשמת המהפּכה כּשגוּפה קיים. “מי שרוֹאה לאִידיאה [של מהפּכת אוֹקטוֹבּר] כּוֹרע בּרך לפני גָדלה, מי שרוֹאה את השלטוֹן – פּוֹנה עוֹרף להשפּלת האדם שבּיסוֹדוֹ”¹¹.

ט

כּל שגיאה וכל חטא וכל מפּלה של תנוּעת הפּוֹעלים חי בּילינסוֹן כּשגיאה, כּחטא וּכמַפּלה שלוֹ. אם בּא הכּשלוֹן “מימין” אוֹ “משׂמאל” שבּתנוּעה, אם הנכשל היה “הסוֹציאליזם הרֶפוֹרמיסטי” אוֹ “הסוֹציאליזם המַהפּכני” – היינוּ הך. בּילינסוֹן ראה בּזה לא ענין “שלהם”, של אוֹתוֹ אגף בּתנוּעה, כּי אם של התנוּעה כּוּלה, לה המפּלה ועליה האַחריוּת. הוּא לא ניעֵר חָצנוֹ ולא רחץ בּנקיוֹן כּפּיו. דרכּם של יפי-הרוּח, הנהנים מכּשלוֹנוֹתיהן של ההסתדרוּיוֹת ההמוֹניוֹת, והמתהדרים בּעילָאוּתם שלהם על קטנוּת-המוֹחין של הללוּ, לא היתה דרכּוֹ. דרכּם של הפּוֹרשים והמתבּדלים, המתגאים בּזה שלא הם חטאוּ ולא להם יד בּכּשלוֹן – אף זוֹ לא היתה דרכּוֹ. מי שאיננוּ יוֹדע למנוֹע את הכּשלוֹן נעשׂה ממילא שוּתף לוֹ ונוֹשׂא בּאַחריוּתוֹ.

אך מי שכּוֹאֵב את הכּשלוֹן לעוּמקוֹ, מי שחש לעתים את הקלוֹן שבּכּשלוֹן – לא יחַפּה עליו, לא ימציא לוֹ תירוּצים, לא יטיח אוֹתוֹ טיח. הוּא יבקש את שרשיו, הוא יפנה פּנימה. הוּא יאחז בּאיזמל הבּיקוֹרת הפּנימית, הוּא לא יניח למַדוּחים ולשבּשתוֹת, הוּא גם לא ירָתע מבּדיקת היסוֹדוֹת. זאת היתה דרכּוֹ של בּילינסוֹן כּסוֹפר לפּוֹעלים.

“אַזהרה לבּנים” קרא לאחד ממאמריו. כּל מה שכּתב ראוּי לוֹ שיקָרא: אַזהרה לאָבוֹת ולבּנים. הוּא בּיקש להנחיל את נסיוֹנוֹ לקוֹראיו, לציבּוּר אשר דבק בּוֹ. הוּא לא החניף לציבּוּרוֹ, לא נכנע לשגרוֹתיו, לא השלים לחוּלשוֹתיו. אהבת הפּוֹעל אַל תכסה על פּשעיו. תביעתוֹ הראשוֹנה לעצמוֹ, ולתנוּעה כּוּלה וּלהנהגתה היתה: לאמוֹר את “האמת לאמיתה”, לא להעלים קשיים וסכּנוֹת, לא לחַפּוֹת על שגיאוֹת וחטאים, לא להחזיק בּנוּסחאוֹת נוֹשנוֹת בּזמן שלמעשׂה נוֹקטים בּדרכים הסוֹתרוֹת אוֹתן. יהיוּ הפּה והלב, התעמוּלה והפּרַקטיקה, שוים. הוּא לא הסתיר את נקיעתוֹ הנפשית מאוֹתוֹ סוּג של מנהיגים, שאינם מנהלים, אלא נגררים, שמסכּימים לַכּל “וּבלבד שלא להסתכּן וּלהישאר בּתוֹך מיעוּט, ורק לא להגיד את אשר לא יתקבּל בּמחיאוֹת-כּפּים”, שאינם נאזרים “בּכוֹח הגבוּרה הסוֹציאליסטית האמיתית, זוֹ שאינה מוֹסרת את הדגל לאחרים בּרגע של עליה ואינה מַרכּינה אוֹתוֹ בּרגעי ירידה”¹². “המנהיג המוַתר על דעתוֹ, המסתלק מהיאָבקוּת עם מחנהוּ כּשמַצפּוּנוֹ מצוה עליו את ההיאָבקוּת הזאת, לא לבד שהוּא חוֹטא נגד האמת, לא לבד שהוּא חוֹטא נגד עצמוֹ, אלא הוּא חוֹטא גם נגד המחנה שבּחר בּוֹ למנהיג ולא לעֶבד”¹³. וגם אוֹתם המנהיגים שאֶת רמתם המוּסרית והאִינטלקטוּאַלית הוּא מעריך בּכבוֹד וּבהוֹקרה, איננוּ מנקה על שאינם מוֹדים בּפירוּש בּשגיאוֹת ששגוּ הם וּתנוּעתם¹⁴.

רוּח הבּיקוֹרת החברתית, אשר נתחַדדה ונתעצמה בּבּילינסוֹן מתוֹך נסיוֹן חיי הדוֹר, לא בּאה לשעשע את הרוּח, להתנחם בּאמירה: “הבל הבלים”, וליצוֹר הרגשת עליוֹנוּת על “הפּתאים המאמינים”. אדרבּא, אמוּנתוֹ בּצדקת האידיאה הסוֹציאליסטית, בּדרכי-היסוֹד שלה, נצרפה בּכוּר החיים וּסתירוֹתיהם ועָנשיהם, ועמדה כּצוּר בּאפלת הימים. אפשר לוֹמר כּי דביקוּתוֹ בּחזוֹן הסוֹציאליסטי יקדה בּוֹ בּשנוֹת-הבּינה לאחר כּל האַכזבוֹת – לא פּחוֹת מאשר בּתוֹם נעוּריו. אלא שדרך ההגשמה נתגלתה עתה כּמוּרכּבת וקשה יוֹתר. לא החזוֹן אִיכזב, כּי אם נוֹשׂאָיו, שיטוֹתיהם, דרכיהם והליכוֹתיהם.

וּמתוֹך ראִיית החזוֹן לעוּמקוֹ וּלהיקפוֹ וּמתוֹך התבּוֹננוּת בּלתי-פּוֹסקת בּמציאוּת אשר בּה צריך החזוֹן להתגשם, פּנתה הבּיקוֹרת אל גילוּיי הסתירוֹת שבּין האידיאה לבין דרכי הגשמתה, בּין האידיאה לבין הליכוֹת החיים של נוֹשׂאיה.

י

הבּיקוֹרת של בּילינסוֹן מוּפנית בּעיקר אֶל הפּרָצוֹת וּמקוֹמוֹת הרפיוֹן שבּמעשׂה התנוּעה, ורק בּמידה שהוּא רוֹאה את מקוֹרן בּטעוּיוֹת שבּתוֹרוֹתיה המתהלכוֹת הוּא פּוֹנה אל נקוּדוֹת החוּלשה שבּמדרש התנוּעה, שעליהן הוּא מטיל אחריוּת – אך לא את מלוֹא האחריוּת – לכּשלוֹנוֹת. הוּא בּוֹדק את מידת האמת שבּתעמוּלתה וּבמדיניוּתה, את מידת הסוֹלידריוּת המעמדית הקיימת למעשׂה בּחייה, ורוֹאה אוֹתה לא כּשאלה ארגוּנית בּלבד, כּי אם גם כּשאלה סוֹציאלית פּנימית בּתוֹך מעמד הפּוֹעלים. הוּא מתבּוֹנן להליכוֹת החיים של התנוּעה ושוֹאל אם היא יוֹדעת למנוֹע התהווּת מעמדוֹת שוֹנים בּתוֹך מחנה העבוֹדה, הוּא מַבחין בּמציאוּתן של שכבוֹת חלשוֹת ועזוּבוֹת וּמדוּלדלוֹת בּתוֹך מעמד העוֹבדים ושוֹאל: האם מכּיר המחנה כּוּלוֹ בּאחריוּתוֹ לגבּיהן. הוּא בּוֹחן את מידת אַחריוּתה של תנוּעת הפּוֹעלים לגוֹרל העם והמדינה, את תבוּנתה המדינית, את מידת הכּרתה בּתנאי המציאוּת. הוּא מבקש לדעת אם מכּירה התנוּעה בּיחסי הכּוֹחוֹת שבּחברה והנוֹבע מזה: מה חוֹבה לעשׂוֹת בּלי לדחוֹת וּמה אי אפשר לעשׂוֹת וחוֹבה להימָנע ממנוּ. הוּא רוֹאה בּעין-בּיקוֹרת את חוּש הזמן שלה (מצב מסוּים הוּא מציין בּערך כּך: מה שהיוּ צריכים לעשׂוֹת אתמוֹל מחליטים היוֹם לעשׂוֹת מחר). הוּא מבקש לראוֹת אם ניחנה התנוּעה בּחוּש הסכּנה וּבראִיית הנוֹלד, והעיקר – אם תחת מַסוה של נאמנוּת מילוּלית אוֹ דוֹגמַתית אוֹ טמפּרמנטלית – אין מסתתרת התכּחשות לערכי-היסוֹד של הסוֹציאליזם, אם אין שכחת העיקר: האדם, זכוּת חייו, חירוּתוֹ, כּבוֹדוֹ; אם האמצעים הנקוּטים על ידי התנוּעה יש בּהם כּדי לקָרב את החזוֹן אוֹ לדחוֹתוֹ.

אין הבּיקוֹרת שלוֹ יוֹצאת בּצינוֹרוֹת השיגרה, והוּא טוֹרח לא מעט לגלוֹת את פּריכוּתם של אוֹתם הצינוֹרוֹת. אין הוּא מוֹצא סיפּוּק בּתליית הקוֹלר בּ“מנהיגים”, לא משוּם שהוּא מנַקה אוֹתם (אדרבּא, הוּא בּא אליהם בּתביעוֹת גדוֹלוֹת ואיננוּ מֵקֵל בּאַחריוּתם), אלא משוּם שהוּא מתבּוֹנן וּמוֹצא (כּמוֹ בּהתפּרצוּת המלחמה אוֹ בּתבוּסה הגרמנית) מה היה חלקם של ה“מוּנהגים”, וּמפני שהוּא נוֹטה למצוֹא – לגבּי מגמוֹת עיקריוֹת – סיבּוֹת יוֹתר כּוֹללוֹת מאשר שגיאוֹת אוֹ פּשעים של יחידים. אין הוּא מנַקה את המעמד כּוּלוֹ: “היוֹרש” אשר אליו יִחלוֹ דוֹרוֹת, ועל כּתפוֹ העמיסה ההיסטוֹריה את כּוֹבד האחריוּת לגוֹרל האדם ותרבּוּתוֹ בּיוֹם-דין לעוֹלם – הוֹכיח בּמעשׂיו כּי טרם הגיע לבגרוּת רוּחנית, המצדיקה את “קבּלת הירוּשה” של העוֹלם הישן. וּבלי בּגרות רוּחנית של היוֹרש אין המהפּכה אלא נֵפל. “אם יוֹרש אמת אַיִן – בּאים בּמקוֹמוֹ יוֹרשי-שקר, מתעתעים, שוֹדדי-דרך וזייפנים”¹⁵.

וכן אין הוּא מסתפּק בּהגדרה השגוּרה: “רפוֹרמיזם” ו“רבוֹלוּציוֹניזם”, אשר בּהם כּאילוּ המַפתח להבנת המאוֹרעוֹת וּלהערכת המאוֹרעוֹת, וּלהערכת המעשׂים והעוֹשׂים. עוֹד לַסַל ידע כּי לא הלבוּש הרבוֹלוּציוֹני אוֹ הרפוֹרמיסטי קוֹבע, יען כּי “רבוֹלוּציה יֶשנה בּכל מקוֹם שעיקרוֹן חדש בּא בּמקוֹם משטר קוֹדם. אם הוּא בּא בּעזרת אַלָמוּת אוֹ בּלעדיה – היינוּ הך, האמצעי איננוּ משנה כּלוּם. מאידך, רפוֹרמה קיימת שם בּאשר עקרוֹן המשטר הקיים נשמר וּמתפּתח, בּסַפּקוֹ תביעוֹת יוֹתר הוּמַניוֹת, מַסקניוֹת וצוֹדקוֹת. ושוּב, גם כּאן לא האמצעים קוֹבעים. רפוֹרמה יכוֹלה להתגשם בּדרך מרד, בּנחלי-דם; רבוֹלוּציה יכוֹלה להתהווֹת תוֹך כּדי שלוֹם גמוּר”. בּילינסוֹן סבוּר כּי כּל מדיניוּת יש בּה יסוֹדוֹת אוֹפּוֹרטוּניסטיים, כּלוֹמר, מידת-התפּשרוּת מסוּימת עם כּוֹחוֹת המציאוּת. בּילינסוֹן איננוּ שוֹלל כּלל וּכלל את יסוֹד הפּשרה בּיחסי עמים וּמעמדוֹת – הוּא מוֹצא כּי גם כּשהצדדים יוֹצאים זה נגד זה בּכל כּוֹח הזרוֹע הם אנוּסים לסַיים, לאחר המלחמה, בּפשרה – אוּלם הוּא מַבחין בּין פּשרוֹת מוּתרוֹת מבּחינה עקרוֹנית, אלה שמוַתרוֹת על דברים צדדיים אוֹ מִשניים וּמקיימוֹת בּנאמנוּת את העיקר, לבין פּשרוֹת הפּוֹגעוֹת בּעיקר וּמערערוֹת את יסוֹדוֹתיה של התנוּעה וּמחריבוֹת את מקוֹרוֹתיה. הוּא מַבחין בּין פּשרוֹת בּמשׂא-וּמתן עם נוֹתני-עבוֹדה, בּהסכּמים פּרלמנטריים, פּשרוֹת של חשבּוֹן, שצדקתן אוֹ טעוּתן היא בּעצם החשבּוֹן, וּבין פּשרוֹת שבּהן התנוּעה מוַתרת על מצפּוּנה, “פּשרוֹת לגבי הרע והשקר אשר בּחברה הזאת, לגבּי אוֹתם הדברים שהסוֹציאליזם מחוּיב לקדש עליהם מלחמה, אשר אסוּר לוֹ להשלים עמם, אם הוּא רוֹצה בּנצחוֹן, בּנצחוֹן יעוּדוֹ האמיתי ולא זה העשׂוּי פּלסתר”¹⁶.

יא

החטא הסוֹציאליסטי הגדוֹל בּיוֹתר בּעיני בּילינסוֹן הוּא: ההשלָמה עם העוֹלם הקיים כּמוֹ שהוּא, על שקריו ועל חטאיו, על עוֹשק העבוֹדה וגזל זכוּיוֹת האדם שבּוֹ, ההסתלקוּת מלשנוֹתוֹ.

חטא ההשלָמה מצוּי גם בּתנוּעוֹת הרפוֹרמיסטיוֹת וגם בּתנוּעוֹת המַהפּכניוֹת. יש שהתנוּעה מַשלימה מתוֹך חוֹסר כּוֹח אוֹ חוֹסר רצוֹן להילָחם, מהפרזה בּכוֹחוֹת האוֹיב אוֹ מקוֹטן-אמוּנה בּחזוֹן הסוֹציאליסטי. ויש שתנוּעה יוֹצאת למלחמה עזה וכבּירה, “מלחמה ללא ויתוּרים”, וּמיליוֹני לבבוֹת מרתתים לדגל אשר היא נלחמת עליו – ותוֹך כּדי מלחמתה ונצחוֹנה ושלטוֹנה היא חוֹזרת ושוֹקעת בּשקריו ובזדוֹנוֹ וּבאַלימוּתוֹ וּבשעבּוּדוֹ של העוֹלם אשר בּוֹ היא נלחמת. וַתרנוּת כּזאת, וַתרנוּת על חשבּוֹן המַצפּוּן, וַתרנוּת על ערכי-יסוֹד, רוֹאה בּילינסוֹן בּבּוֹלשֶביזם: “הפּשרנוּת של הבּוֹלשביזם היא בּהשלָמתוֹ עם כּל תכסיסי השלטוֹן של העוֹלם הישן; בּזה שיָרש לוֹ את כּל אלה וגם הוֹסיף עליהם נוֹפך לא קטן משלוֹ. ועל ידי כּך ויתר הבּוֹלשביזם על היעוּד האמיתי של הסוֹציאליזם”¹⁷.

את הפּשרנוּת הזאת על חשבּוֹן המַצפּוּן רוֹאה בּילינסוֹן לא רק בּמפלגת הדיקטטוּרה הרוּסית, כּי אם גם בּאוֹתוֹ הלָך-הרוּח הרוֹוח, שמַתיר לממשלת הפּוֹעלים מה שהוּא אוֹסר על כּל ממשלה אחרת: אוֹתוֹ הלָך-רוּח התוֹבע בּיטוּל משפּט מות בּכל העוֹלם וּמַתיר אוֹתוֹ בּמדינת הסוֹביטים; המזדעזע על רצח מַתיאוּטי וּ“מבין” לאלפי הרציחוֹת הפּוֹליטיוֹת בּססס"ר; המוֹקיע את קלוֹן היטלר בּרצחוֹ את חבריו וּמוֹצא נימוּקים לרציחוֹתיו של סטאלין. אוֹתוֹ הלָך-רוּח התוֹבע בּכל מקוֹם חוֹפש-המַצפּוּן וחוֹפש-הפּוּלחן וחוֹפש-הדיבּוּר וחוֹפש-העתוֹנוּת ורוֹאה בּהם ראשית-שחרוּר-אדם מכּבלי עריצוּת, אוּלם הוּא סבוּר כּי כּל אלה רצוּיים והכרחיים בּמדינה בּוּרגנית, בּמדינה שלפני המהפּכה, אך בּמדינה שלאחר המהפּכה, בּמדינה שבּה פּוֹעלים שוֹלטים – הרי הן מסוּכּנוֹת אוֹ מיוּתרוֹת. אוֹתוֹ הלָך-רוּח הדוֹרש מכּל מדינה שלא תתערב בּעניני דת, הצוֹעק על כּל משטר המדכּא לשוֹן נתיניו אוֹ תנוּעה לאוּמית תרבּוּתית בּתחוּמיו, ואינוֹ צוֹעק על כּך שמדינה הקרוּיה “בּרית רפּוּבליקוֹת סוֹציאליסטיוֹת”, קוֹבעת לעצמה דת ממשלתית (דת הכּפירה), ורוֹדפת דתוֹת אחרוֹת וכוֹלאה בּמחנוֹת-ריכּוּז וּמַגלה לסיבּיריה בּעווֹן נאמנוּת לעם וללשוֹן, ואוֹסרת לשוֹן, רוֹדפת ספרוּת, ולא בּלבד שהיא רוֹדפת ספרוּת עברית סתם, אלא אף את ספר-הספרים של התרבּוּת האנוֹשית; אוֹתוֹ הלָך-רוּח הסבוּר, בּדרך כּלל, כּי זכוּת האדם לעבוֹר כּרצוֹנוֹ ממקוֹם למקוֹם היא מן השלבּים הראשוֹנים לציביליזציה המוֹדרנית, אלא ממשלת פּוֹעלים אינה יכוֹלה, כּנראה, להתיר את חוֹפש התנוּעה של נתיניה בּתחוּמיה, ועל אחת כּמה וכמה שאיננה יכוֹלה להרשוֹת לאזרחיה לתוּר ארצוֹת וּלהתבּוֹנן בּחיי עמים וסדריהם, והיא מצווה אפילוּ להטיל איסוּר היציאה על כּל מי שרוֹצה לצאת לגמרי מתחוּמי המדינה, וגם כּשאֵלה הם ילדים הרוֹצים להוֹריהם אוֹ הוֹרים הרוֹצים לבניהם; אוֹתוֹ הלָך-הרוּח הדוֹרש בּכל העוֹלם כּניסה חפשית למהגרים, ועל כּל פּנים זכוּת מקלט לפליטי רדיפוֹת פּוֹליטיוֹת וגזעיוֹת, אך “מבין” כּי מדינת-המהפּכה, אשר מחוֹלליה נהנוּ בּשעתם מזכוּת-מקלט בּכמה ארצוֹת, אינה יכוֹלה לסַכּן את עצמה בּפתיחת שערים למעוּני הפאשיזם וגם לנרדפים בּגלל נאמנוּתם למדינת המהפּכה; אוֹתוֹ הלָך-רוּח אשר על כּל פּשעים נגד חיי אדם, נגד חירוּתוֹ, נגד כּבוֹדוֹ, תכסה האהבה והאמוּנה בּצדקת כּל מה שדוֹגל בּשם “שלטוֹן פּוֹעלים”. הוֹטֶנטוֹטִים מִסכּנים! העוֹלם התרבּוּתי עדיין אינוֹ חדל להסתייע בּשמכם, בּבוֹאוֹ ללגלג על מוּשׂגים מסוּימים של טוֹב ורע: “טוֹב זהוּ כּשאני גוֹזל את אֵשת חברי, רע זהוּ כּשחברי גוֹזל את אִשתי”. האם לא הגיע הזמן שיאָמר: חדלוּ לכם מן ההוֹטנטוֹטים, בּתוֹככם אתם מצוּיה יתד אחרת לתלוֹת עליה את מוּשׂגיכם אַתם על טוֹב ורע?

יב

“אם גם לסוֹציאליזם איפה ואיפה, אם הסוֹציאליזם מתיחס לעלבּוֹן וּלמעשׂי-אוֹנס הנעשׂים על ידי מפלגת פּוֹעלים שניצחה אחרת מאשר הוּא מתיחס לעלבּוֹן וּלמעשׂי-אוֹנס הנעשׂים על ידי הבּורגנוּת המוֹשלת, הרי אין כּל חדש ואין כּל שינוּי מַהוּתי בּסוֹציאליזם”¹⁸.

כּי מַהוּ הסוֹציאליזם? האוּמנם אך משק-מדינה תכניתי, מסוּדר יפה, ושלטוֹן-מדינה המחַלק את העבוֹדה ואת פּרי העבוֹדה בּין הנתינים? (זוֹהי הגדרה לעתיד לבוֹא. וּבינתים, בּתנאי המציאוּת הקיימת, פּירוּש הדברים: משטר כּלכּלי, אשר בּוֹ כּל אזרחי המדינה הנם פּוֹעלים שׂכירים אצל השלטוֹן, וּלמען יתבּצר המשטר ולא יִמוֹט חייבים האזרחים להסתלק מאוֹתן “הזכוּיוֹת”, נחלת העָבר, אשר היוּ להם בּעוֹלם הישן). ותוּ לא? ועל זאת מרדוּ המוֹרדים ונלחמוּ תנוּעוֹת-החירוּת בּכל ההיסטוֹריה האנוֹשית? וּלכך יִחלוּ דוֹרוֹת? וזאת היא “ממלכת-החירוּת” אשר אוֹתה בּישׂרוּ המבשׂרים, ועליה נתנוּ את חייהם בּחירי האנוֹשוּת? “הסוֹציאליזם זהוּ קוֹדם כּל וראשית כּל: הכּרה, חירוּת, יצירה חפשית, בּחירה חפשית”¹⁹, עוֹנה בּילינסוֹן. מה הבטיח הסוֹציאליזם? – “להקים חברה אשר אינה יוֹדעת אַלָמוּת, כּפיה, עריצוּת, להקים חברה אשר ניצוּל הזוּלת מגוֹרש מגבוּלוֹתיה וכל אחד מתקיים על עבוֹדתוֹ. להקים חברה המבטיחה לכל אחד את לחם חוּקוֹ ואפשרוּת לגלוֹת את כּל כּוֹחוֹת היצירה אשר חננוֹ הטבע. להקים חברה אשר אינה יוֹדעת הבדל וּמחיצה בּין עוֹבדי העיר ועוֹבדי הכּפר, עוֹבדי הגוּף ועוֹבדי הרוּח, וכיבּוּשי התרבּוּת האנוֹשית והמחשבה האנוֹשית הם בּה קנין משוּתף של הכּלל ושל כּל אחד ואחד. להקים חברה אשר תרים מאַשפּתוֹת כּל מדוּכּא וּמוּשפּל, בּין שמקוֹר הדיכּוּי וההשפּלה הוּא בּיחסי הרכוּש וּבין שהוּא בּעמדת המינים אוֹ בּגזע וּבלאוֹם. להקים חברה אשר כּבוֹד האדם ויצירתוֹ הם יסוֹד יסוֹדוֹתיה”²⁰.

וּמתפיסה זוֹ של סוֹציאליזם – כּמשטר חיים של חירוּת ושויוֹן וּכבוֹד-אדם – נוֹבע גם היחס לדמוֹקרטיה. “אין ערכים חברתיים-אנוֹשיים יקרים יוֹתר, הכרחיים יוֹתר, מעיקרי הדמוֹקרטיה, אשר כּל האבנים מוּשלכוֹת עתה עליה”, כּוֹתב הוּא בּמכתב פּרטי מבּרלין, בּיוּני 1933, בּעצם הימים אשר בּהם הוּא מתבּוֹנן וּמתחַקה על תבוּסתה האיוּמה של הדמוֹקרטיה. כּי מַהי דמוֹקרטיה? האוּמנם רק “אחרי רבּים להטוֹת”, פּיתקת הבּוֹחר, מוֹסדוֹת פּרלמנטריים, ותוּ לא? כּשם שהסוֹציאליזם הריהוּ הרבּה יוֹתר ממה שכּלוּל בּנוּסחה הפּשטנית של “משק מתוּכּן”, כּך גם אין הדמוֹקרטיה ניתנת להסתכּם בּנוּסחה של “שלטוֹן רוֹב”. יש בּה דבר עיקרי, הקוֹדם לכל הצבּעה של רוֹב וּמיעוּט, לכל מוֹסד פּרלמנטרי, דבר אשר בּהיעדרוֹ כּל “בּחירוֹת” וכל “משאלי-עם”, וכל “קוֹנסטיטוּציה” וכל “מגילת-עבוֹדה” אינם אלא מעשׂי-תרמית ושעבּוּד; ודבר עיקרי זה הוּא העיקרוֹן של זכוּיוֹת האדם, הפּרט, זכוּיוֹת אשר אין שוּם משטר ושוּם שליט רשאי לגזוֹל ממנוּ. יש בּה הוֹדיה עקרוֹנית בּשויוֹן בּני-אדם, שויוֹן משפּטי וּפּוֹליטי, הוֹדיה בּחירוּת הרוּח, בּחוֹפש מַצפּוּנוֹ של אדם, בּחוֹפש המחשבה והבּיקוֹרת, בּחוֹפש האדם להתאַגד עם חבריו, בּזכוּת האדם לחַפּשׂ ולשגוֹת, בּזכוּת האדם להשמיע דעוֹת שאינן לרצוֹן השליטים (דמוֹקרטיה הבּאה בּכוֹח “הרוֹב”, בּכוֹח “משאל-עם”, לגזוֹל זכוּיוֹת אדם ועקרוֹני חירוּת וּמשפּט – היא דמו­­­ֹקרטיה מזוּיפת, כּשם שהסוֹציאליזם הבּא בּשם “הפּוֹעל”, בּכוֹח “שלטוֹן הפּוֹעלים”, לגזוֹל זכוּיוֹת אדם ועקרוֹני חירוּת וּמשפּט – אינוֹ אלא סוֹציאליזם מזוּיף). אכן, הדמוֹקרטיה שבּמשטר הקפּיטליסטי, דמוֹקרטיה שאין עמה שויוֹן כּלכּלי, גם השויוֹן הפּוֹליטי והמשפּטי שבּה צוֹלע, והדמוֹקרטיה עצמה, מכּמה בּחינוֹת, עשׂוּיה להתקפּח, להזדייף. וּמה תקנתה, תקנת-אמת? בּהרחבת עקרוֹני השויוֹן הפּוֹליטי והמשפּטי גם על שׂדה הכּלכּלה, בּהוֹספת חוֹבת העבוֹדה וּזכוּת האכילה לכל שאר החוֹבוֹת והזכוּיוֹת של האזרח המקוּימוֹת בּשלימוּתן.

אך גם מה שיש בּה, בּדמוֹקרטיה הבּלתי-מוּשלמת, כּיוֹם זהוּ הכּיבּוּש המעט והיקר אשר כּבשה החירוּת האנוֹשית משיני העריצוּת והעבדוּת של אלפי דוֹרוֹת. וּמי שבּא לזרוֹק אוֹתוֹ אל גל האַשפּה ההיסטוֹרית, וּלהחליף – ולוּ רק “בּדרך” ל“מלכוּת-החירוּת” – את הדמוֹקרטיה הפּגוּמה בּמשטר-טירַנים בּלתי-פּגוּם, הרי הוּא גוֹזל מאת האנוֹשוּת את היקר שבּאוֹצרוֹתיה, את אשר הוּשׂג בּסבלוֹתיהם וּבמאמציהם של כּל הדוֹרוֹת, בּעקידוֹתיהם וּבבַּריקַדוֹתיהם של נביאים והוֹגים, קדוֹשים וּמוֹרדים, סוֹציאליסטים וּמַהפּכנים. משטר העבוֹדה והחירוּת אשר אליו אנוּ נוֹשׂאים את נפשנוּ ועליו אנוּ נוֹתנים את נפשנוּ, לא יבָּנה על זלזוּל בּהישׂג העיקרי של החברה האנוֹשית. את פּרי הזלזוּל אנוּ אוֹכלים, ותחתיו כּוֹרע דוֹרנוּ בּפצעיו וּבאפָלתוֹ.

יג

מוּבן מאליו שאין לקרוֹא בּמאמרי בּילינסוֹן כּקרוֹא פּסקי-הלכוֹת. הוּא כּתב לשם עיוּן ודיוּן. וזה היה תפקידוֹ המחַנך: להשׂכּיל את הרבּים וּלהביא לידי התבּוֹננוּת. כּכוֹתב פּוֹליטי, הכּוֹתב על דבר יוֹם בּיוֹמוֹ, שאינוֹ מתחבּא מאחרי אמירוֹת מוּפשטוֹת, אלא דן על המתרחש, על הקרוֹב להתרחש, על מאוֹרעוֹת והצפוּן בּהם, ודאי לא נמלט גם מטעוּיוֹת, מניחוּשים שלא נתקיימוּ. וּבעיקר, בּמקרים שראה את הדברים על אימתם, ואף על פּי כן לא רצה לוַתר על פּתח-תקוה שעוֹד ימָצא פּתרוֹן לטוֹבה. אוּלם הקוֹרא המעיין בּכתביו יתפּלא לראוֹת בּכמה וכמה מקרים ראה בּבהירוּת את הנוֹלד.

פּעוּלתוֹ העתוֹנאית של בּילינסוֹן התקיימה בּפרק-הזמן שבּין שתי המלחמוֹת הגדוֹלוֹת, ונפסקה שלוֹש שנים לפני המלחמה השניה. לא הגיע אליו מה שאירע בּספרד (ולא רק מצד המחנה הפאשיסטי והמדינוֹת “הבּלתי-מתערבוֹת”, כּי אם גם בּקרב המחנה הלוֹחם נגד הפאשיזם, דברים אשר בּהם בּלבד היה כּדי להנחיל לרפּוּבּליקה מכּה ניצחת). הוּא לא ראה את כּיבּוּש אוֹסטריה, את חוּרבּן צ’כוֹסלוֹבקיה, את בּרית סטאלין-היטלר, את פּרוֹץ המלחמה השניה, את חלוּקת פּוֹלין – אך כּמה מקוֹמוֹת תמצאוּ בּכתיבתוֹ שיש בּהם מתחוּשת מה שיבוֹא ויש בּהם להאיר מה שיבוֹא²¹.

יד

אם נרצה להגדיר בּמלים מעטוֹת את הפּעוּלה החינוּכית של בּילינסוֹן בּמאמרי-הסבּרה שלוֹ בּשאלוֹת המדיניוּת העוֹלמית נאמר: החזרת הסוֹציאליזם אל מקוֹרוֹתיו. לא אחת ראינוּ בּהיסטוֹריה האנוֹשית תנוּעוֹת גדוֹלוֹת, דתיוֹת וחברתיוֹת, שבּדרך הליכתן – וּבפרט כּשהן הוֹלכוֹת “מחַיִל אל חַיִל” – הן מתרחקוֹת מנקוּדוֹת-מוֹצאָן, שוֹכחוֹת את יסוֹדוֹתיהן, ויש שגם מכּוֹת וּמַפּלוֹת אין בּכוֹחן להזכּירן נשכּחוֹת, להחזירן אל מקוֹרן. תפקידוֹ של בּילינסוֹן כּהוֹגה וּמחַנך סוֹציאליסטי היה לגלוֹת לנוּ את הסוֹציאליזם בּטהרתוֹ מתחת לכל מה שנערם עליו, לצרף אוֹתוֹ מן הקליפּוֹת שדבקוּ בּוֹ. “ישנה סכּנה שישָכחוּ היסוֹדוֹת האלה, שמבּלעדיהם התנוּעה הסוֹציאליסטית איננה קיימת אוֹ אינה ראוּיה לשמה”²² וּכתיבתוֹ, בּין שהוּא כּוֹתב בּשאלוֹת העוֹלם הגדוֹל וּבין שהוּא כּוֹתב בּשאלוֹת עוֹלמנוּ הקטן, בּין שהוּא תוֹבע זכוּת העשוּק מאת עוֹשקוֹ, זכוּת העם העשוּק, זכוּת המעמד העשוּק, זכוּת הפּרט העשוּק – וּבין שהוא תוֹבע מאת מעמד הפּוֹעלים את תביעת השכבוֹת המקוּפּחוֹת שבּוֹ, ותוֹבע מאת הכּלל את עלבּוֹן “האחים הקטנים”, וּבין שהוּא מַקנה ערכי תרבּוּת וּמחַנך לאַחריוּת לגוֹרל האוּמה וּלהוֹקרת כּל הישׂג אנוֹשי שהוּשׂג לאחר דוֹרוֹת של אַלימוּת ואכזריוּת, וּבין שהוּא בּא בּתביעוֹת-של-אוֹפי ל“הנהגה” – הרי הוּא עוֹשׂה אוֹתה שליחוּת: מזכּיר את יסוֹדי-היסוֹדוֹת. הצירוּף של השקפוֹתיו, דרך-חייו וּתכוּנוֹתיו האישיוֹת עשׂוּ אוֹתוֹ לאדם הראוּי לשליחוּת זוֹ.

הסוֹציאליזם הוּא בּשבילוֹ “ההבטחה הגדוֹלה”. רבּים הקמים עליה, לסַכּל אוֹתה, לעשׂוֹתה בַּדָאוּת. אך שוּם דבר איננוּ מסוּכּן בּעיניו ואיננוּ מכאיב כּמוֹ הפרת ההבטחה על ידי הדוֹגלים בּה.

טו

יש לשאוֹל: מנַיִן שאַב בּילינסוֹן את הכּוֹח, לאחר כּל התבוּסוֹת, לאחר הלקח המר, לאחר שהכּיר את האוֹיב היוֹשב בּקרבּנוּ, לאחר שגם אוֹתה תנוּעה, שבּה דבק מנעוּריו וּבה ראה את הנוֹשׂא העיקרי של עוֹלם חדש, נגלתה לפניו בּקוֹצר-ידה וּבפגימוֹתיה וּבחטאיה – מנַיִן שאַב את הכּוֹח להאמין בּבוֹאוֹ של עוֹלם חדש, להיאָבק עליו, להיאָבק על דמוּת חיים וּדמוּת חברה סוֹציאליסטית?

למקוֹרוֹת אמוּנה מי יבין? מי יֵרד למעמקי הנפש, אוֹ למעמקי מוֹרשת הדוֹרוֹת, וימצא שם את התשוּבה: מנַיִן ההכרח להאמין, מנַיִן הכּוֹח להאמין? ניתן לנוּ רק לראוֹת כּיצד בּשעוֹת-תבוּסה הקשוֹת בּיוֹתר, בּשעת ליקוּי אוֹרוֹת, מַסבּיר בּילינסוֹן לעצמוֹ וּלקוֹראָיו מדוּע לא ניכָּנע מפּני התבוּסה, כּשהכּל מסביב לוֹעג וּמוֹשיט לשוֹן, וּבפְנים המחנה הניגף – מבוּכה וּמבוּקה.

“כּלוּם אתמוֹל נוֹלדנוּ? – – יצאנוּ לשנוֹת את פּני העוֹלם, לשׂים קץ לשעבּוּד אדם בּאדם, ושרשוֹ נעוּץ בּחביוֹן הדוֹרוֹת. מתי נוֹלדנוּ? בּשעה שניצוֹץ כּבוֹד ראשוֹן הוּצת בּלב העבד. מתי הרימוֹנוּ את הדגל? בּשעה שהתקוֹמם המוּשפּל הראשוֹן נגד מַשפּילוֹ. העלינוּ להוֹריד את הדגל משוּם שלא עלה בּידינוּ לשנוֹת בּמשך שנים מספּר את פּני העוֹלם ולעקוֹר משרשה את מסוֹרת הזדוֹן בּת הדוֹרוֹת ללא ספוֹרוֹת? – – נוֹלדנוּ עם הנץ החמה של האדם המשתחרר ואנוּ שוּתפים בּכל מאמץ שלוֹ וּבכל הנפתוּלים שנפתל. בּכל מערכוֹת האנוֹשוּת לחירוּת שם היינוּ, בּכל שׂדה-קטל של מדוּכּאים, בּכל “יציאוֹת-מצרים” של כּל העמים וכל הדוֹרוֹת: על גרדוֹם ועל מוֹקד, בּבתי-כּלא ועל בַּריקדוֹת. אנוּ יוֹדעים תבוּסה מה היא. טעמנוּ את טעמה עשׂרת מוֹנים. מלוּמדי-קרב אנחנוּ ועל כּן גם מלוּמדי-מפּלה – – טעינוּ? ודאי טעינוּ. רבּוֹת טעינוּ ורבּוֹת חטאנוּ – – ואנוּ משלמים בּעד כּל טעוּת וכל חטא טָבין וּתקילין – – “רוּח הזמן” הוּא נגדנוּ? רוּח בּאה ורוּח הוֹלכת, והאמת שלנוּ נצחית היא, כּי נצחי הוּא רצוֹן האדם לשחרוּר”²³.

הקוֹרא הקשוּב ישאל: הקוֹלוֹ של בּילינסוֹן הוּא זה? והלא ידענוּהוּ כּמַצניע-יקוֹד, כּעוֹטף את תקיפוּת דעתוֹ בּאמירה נמוּכה, בּקוֹל משׂוֹחח, והפּעם – קוֹל בּכוֹח, קוֹל בּהדר. האם קוֹל היחיד הוּא אוֹ בּת-קוֹל של כּוֹחוֹת עצוּמים, של ההיסטוֹריה עצמה, מדבּרת מתוֹך עֵטוֹ?

אָכן, היסטוֹריה. הראִיה ההיסטוֹרית היא שעוֹמדת לוֹ לבּילינסוֹן בּשעת ליקוּי-מאוֹרוֹת. כּבר אמר אחד הרוֹאים: “מי שאיננוּ רוֹאה את הסוֹציאליזם כּנוֹבע מתוֹלדוֹתיה של האנוֹשוּת בּמשך מאוֹת ואלפי שנים – לא יֵדע ולא יבין ולא ירגיש אוֹתוֹ. מי שאיננוּ רוֹאה את הסוֹציאליזם כּהמשך של היסטוֹריה ארוּכּה וקשה איננוּ יוֹדע עליו ולא-כלוּם. הסוֹציאליסט מוּכרח לתפּוֹס את כּל החברה, לדעת את העבר, להרגיש ולדעת מאַין אנוּ בּאים וּלהסיק מתוֹך כּך לאָן אנוּ הוֹלכים” (ג. לַנדוֹיאֶר).

הראִיה ההיסטוֹרית – בּה נעזר בּילינסוֹן בּשעה “שהתמוֹטט העוֹלם שבּנית לך, רגע קט והוּא עוֹמד ליפּוֹל, עוֹד מעט וכוּלוֹ הוּכּה לרסיסים”. הוּא רוֹאה את קוֹרוֹתיה האיוּמוֹת של החברה האנוֹשית. הוּא רוֹאה מה רב המחיר שהאדם משלם בּעד כּל תיקוּן, בּעד כּל שחרוּר, בּעד כּל קִדמה, מה אִטית הדרך וּמה אכזרית, מה מרוּבּים הזיגזַגים, ואף על פּי כן: “נוֹע תנוּע”, ואף על פּי כן: הזרע יצמיח. הנה הוּא מתבּוֹנן לתנוּעוֹת שחרוּר העמים: “בּתוֹלדוֹתיה של כּל אחת מן התנוּעוֹת הללוּ ישנם דפּים אשר הקוֹרא אוֹתם מוּכרח לעמוֹד לפניהם ולשאוֹל את עצמוֹ: העם הזה ניהל מלחמה קשה בּעד שחרוּרוֹ והנה הגיע לנקוּדה אשר עקבוֹתיה של המלחמה הזאת נעלמוּ ואין רמז לה, הכּל מחוּק כּאילוּ לא היתה מעוֹלם, ואין לעם הזה לא הוֹוה ולא עתיד, אין לוֹ כּל תקוה – – וסוֹף הנצחוֹן בּא. – – אין מספּר לתחנוֹת המפּלה – – אין גבוּל להיקף המפּלוֹת – וּבכל זאת התגשם דבר שחרוּר העמים הללוּ. אוֹ שהתגשם מכּבר אוֹ הוֹלך וּמתגשם ושוּם איש אינוֹ מפקפּק שיבוֹא יוֹם וכל עם ועם יהיה אדוֹן לעצמוֹ”²⁴.

הוּא מתבּוֹנן בּהיסטוֹריה האנוֹשית ורוֹאה גם עד מה עצוּמים המאמצים וּזעוּמוֹת התוֹצאוֹת: “כּמה זמן – עשׂרוֹת מאוֹת בּשנים – נמשך כּיבּוּש, אשר לנוּ הוּא נדמה עתה כּה פּשוּט וּמוּבן מאליו, שצריך היה להתגשם בּן-רגע וּבהסכּמה הדדית, בּלי שוּם התנגדוּת. וּבכל זאת כּל צעד וצעד, הקטן בּיוֹתר, הפּעוּט בּיוֹתר, בּהתקדמוּת האנוֹשוּת עוֹלה בּדמים וּבדמעוֹת, בּמלחמה קשה, בּמחיר עצוּם. מה פּשוּט יוֹתר מהמחשבה שאין אדם נוֹלד כּדי להיוֹת עבד לזוּלתוֹ, וכמה אלפים בּשנים עברוּ עד שחדרה ההכּרה הזאת למוֹחוֹת בּני-אדם? מה מוּבן יוֹתר מזכוּת האדם להתפּלל לאלוֹהיו כּאשר עם לבּוֹ אוֹ להגיד בּפשטות וּביוֹשר את מה שיש לוֹ להגיד? ו”הזכוּת" הזאת, חירוּת הדת והדעה – מי ימוֹד את הדם אשר נשפּך בּגללה בּלי שהגענוּ לחוֹפש זה בּשלימוּתוֹ גם היוֹם?"²⁵

טז

וּלאחר כּל אלה – הוּא קוֹרא את המחנה החלוּצי בּישׂראל – כּמוֹ כּל חלוּץ בּעמוֹ – להמשיך בּדרכּוֹ, “בּכל התנאים, וערפל הסיכּוּיים לא יפחיד אוֹתוֹ”, וּלאחר כּל אלה הוּא אוֹמר בּכוֹח: “בּוֹא יבוֹא היוֹם ההוּא” אשר בּוֹ “יקוּם האדם בּמלוֹא קוֹמתוֹ ויתגלה לעין כּל בּאוֹר הנצחים הצפוּן בּוֹ, כּשדעתוֹ רחבה ולבּוֹ טהוֹר, וידיו נאמנוֹת וחייו חוֹפש וצדק, ועֶבד אין, לא עבד עברי ולא עבד כּנעני, לא כּוּשי ולא סיני, וּכבוֹד כּל אדם ראש-פּינה הוּא לחברה הנגאֶלת!”²⁶

אֵש-דת! יקוֹד-אמוּנה! אין זה האוֹפּטימיזם העליז והבּוֹטח, שהיה נַחלת קוֹדמינוּ. אין זאת האמוּנה התמה והנעימה בּ“פּרוֹגרס”, ששפכה את שלטוֹנה בּעוֹלם הרוּח של המאה הי"ט, זה הפּרוֹגרס הרכוּב על רכב-בּרזל, מדלג על פּני תהוֹמוֹת, וּמגרש כּל אפלה בּמסע-נצחוֹנוֹ. אין זאת גם האמוּנה בּקפיצה אחת לתוֹך “הקרב האחרוֹן” שאחריו בּאים ימוֹת-המשיח.

זוֹהי “התפיסה הטרגית של פּרוֹצס השחרוּר” כּהגדרתוֹ של בּילינסוֹן. זהוּ ההוּמַניזם הסוֹציאליסטי, שקם מאֶפרוֹ לאחר מלחמת-העוֹלם, שיצא מכבשן-האֵש וּמבּוֹר-הדמים, ועוֹדנוּ מהלך כּשמסביבוֹ מַאפּליה וצלמות. הוּא מלוּמד בּיסוּרים, הוּא מכּיר בּטרגדיה האנוֹשית, מכּיר בּמציאוּתה של ירוּשה חוֹלה וּמרה, בּמציאוּתם של כּוֹחוֹת אפלים, החוֹזרים וּמרימים ראש גם לאחר שמַכניעים אוֹתם, הוּא מכּיר גם בּחוּלשוֹתיו של המחנה הלוֹחם. הוּא יוֹדע שלא רק התקדמוּת יֶשנה בּעוֹלם, כּי אם גם נסיגוֹת וגם קטסטרוֹפוֹת. אוּלם הוּא יוֹדע גם זאת: אי אפשר שהאדם נוֹצר לחיי עבדוּת! וּלפיכך: לא כּניעה, לא השלָמה עם הרע, עם השעבּוּד, עם ההשפּלה, עם הניצוּל. זוֹהי הפּילוֹסוֹפיה הסוֹציאלית של “ואַף-על-פּי-כן”: “אתה מַמשיך בּעבוֹדתך, בּלי אוֹתוֹ חשבּוֹן מַתימַטי מדוּיק שהיה קוֹדם בּידך, בּלי לתבּוֹע אוֹתוֹ מעצמך וּמזוּלתך, מתוֹך אמוּנה שלמה שבּוֹא יבוֹא, שבּעקב המשך עבוֹדתך יבוֹא, מתוֹך נאמנוּתך לדרכּך אתה, בּזכוּת הנאמנוּת הזאת”. זאת “חכמת הנאמנוּת” אשר בּילינסוֹן הגה והוֹרה.

תנחוּמין אוֹ המתקת הטרגדיה האנוֹשית? אמוּנה אוֹ האפשרוּת היחידה לחיוֹת? “תנחוּמין אינם אלא שפלוּת”, אמר גתּה. וּמי שידע בּחייו אֵבל לאמיתוֹ – לא יערער על המשפּט הקשה. אך מעֵבר לתנחוּמים וּמעֵבר ליאוּש, ממעמקי-מעמקים קוֹראת הנשמה כּי אדם לחיי-אָדם יוּלד. וכל עוֹד רוּח בּאַפּוֹ יהיוּ אנשים אשר לא ישקטוּ ולא יכָּנעוּ, כּי אם יוֹסיפוּ להיאָבק בּתוֹך עצמם וּבתוֹך החברה על החיים הראוּיים לאדם.

לפני חמישים שנה כּתב סוֹפר עברי מחוּנן, בּעל-הוּמוֹר, אוּטוֹפּיה ציוֹנית: מה תהא דמוּתה של ארץ-ישֹראל לאחר מאה וחמישים שנה¹. אגב אוּרחא הוּא נוֹגע שם בּשאלה דקה: מה חלקם של שבטי ישֹראל השוֹנים בּבנין העתיד היהוּדי. הוּא מחַשב מראש מה יפעלוּ יהוּדי רוּסיה ויהוּדי צרפת ויהוּדי אנגליה, הכּל לפי מה שנראה אז, בּראשית חיבּת-ציוֹן. והוּא מוֹסיף ושוֹאל: ומה חלקם של יהוּדי אשכּנז? והוּא משיב תשוּבה של בּדיחוּת-הדעת: הם יבוֹאוּ לאחר-מעשֹה ויחבּרוּ את ההיסטוֹריה של הישוּב. הן כּוֹחם רב להם בּכתיבת-היסטוֹריה. אחרים “יעשֹוּ” היסטוֹריה והם יכתבוּ אוֹתה.

שוּם אדם, ואפילוּ חוֹזה חזיוֹנוֹת, לא תיאר לעצמוֹ שכּך תהיה גזירת ההיסטוֹריה, ושכּך יֵצאוּ המוֹני יהוּדים מגרמניה, ושכּך תגיע לארץ שארית-ישֹראל שבּאשכּנז, לא מתוֹך אידיליה ציוֹנית, כּי אם מתוֹך קטסטרֹופה, אשר בּפניה יחורוּ כּל החוּרבּנוֹת הקוֹדמים של קהילוֹת ישֹראל.

וּמי פּילל אז, כּי עשֹרים וחמש שנים לפני בּוֹא השוֹאָה, בּעוֹד היהוּדים בּגרמניה שֹמחים בּחלקם ושוֹקטים אל רוֹב טוֹבה

וּרוָחה ותרבּוּת-עוֹלם, יבוֹא מתוֹכם אל ראשוֹני הבּוֹנים בּארץ, השרוּיים בּדלוּת וּברפיוֹן וּבעלבּוֹן, אדם אשר נפשוֹ תהיה עם הבּוֹנים, והוּא יהיה לאב-בּנין, וידיו תעשֹינה בּכל מלאכה, משֹרטוּט תכניוֹת ועד הגשמתן, ואת משׂא-הבּנין יעמיס על שכמוֹ, וגם מתרמיל-העניים לא ימשוֹך ידוֹ וּמפּני התלאוֹת הרבּוֹת לא יִסוֹג.

בּשנת 1907 הגיע לחוֹף הארץ אדם צעיר, משהוּ למעלה משלוֹשים, יהוּדי שלידתוֹ וחינוּכוֹ בּגרמניה, עוֹרך-דין,

“אֶססוֹר² פּרוּסי”. הוּא לא היה ראשוֹן בּמינוֹ, שנשלח “לבדוֹק את הענינים”. רבּים היוּ לפניו, שנשלחוּ לארץ מטעם מוֹסדוֹת וּמטעם נדיבים וּמטעם אישים בּעלי השפּעה, ונדרשוּ לחקוֹר

ו“לחרוֹץ משפּט”, וּלהשיב את שוֹלחיהם דבר. ארץ-ישֹראל, זוֹ של “הישוּב הישן” וזוֹ של “הישוּב החדש”, היתה כּפעם בּפעם נוֹשׂאת עין אל אוֹתם החוֹקרים והבּוֹדקים אשר מלפניהם משפּטה יצא: לשבט אוֹ לחסד?

לאחר שנה חזר אוֹתוֹ צעיר. הפּעם לא כּ“בוֹדק”, אלא כּ“ממוּנה”, כּ“אַדמיניסטראטוֹר”. ארץ-ישֹראל ידעה הרבּה אדמיניסטראטוֹרים.

כּל נדיב, גדוֹל וקטן, היוּ לוֹ אדמיניסטראטוֹרים משלוֹ. כּל חברה, גדוֹלה אוֹ קטנה, היוּ לה ממוּנים משלה. הם היוּ נשלחים לשם מטרוֹת טוֹבוֹת, היוּ בּאים מתוֹך כּוָנוֹת טוֹבוֹת, אבל איזוֹ קללה היתה רוֹבצת עליהם. בּיניהם לבין אלה, שאוֹתם היוּ צריכים “לנהל”, רבצה תהוֹם, ללא מגשר. לאחר שנים אפשר יבוֹא חוֹקר וימצא כּי אוֹתוֹ פּקיד, הירש, הממוּנה על הבּיל"וּיים, והתוֹבע מהם “משמעת” ודרך-ארץ, היה יהוּדי טוֹב וחוֹבב-ציוֹן. לאחר שנים תקבּע ההיסטוֹריה, שאוֹתם בּחוּרים הוֹזי-הזיוֹת, חַסרי-כּל ודלי-מַעשֹ,

מתרוֹננים וּמתוַכּחים וּמתמרדים, היוּ אבוֹת-אבוֹת העתיד, וּ“מזלם” ראה מה שלא ראוּ חכמי הדוֹר. אוּלם, בּשעת מעשֹה, בּשעת פּגישתם של הצעירים מרוּסיה, חניכי המַהפּכנוּת העממית, עם היהוּדי האֶלזַסי, המנהל מטעם “אַליאַנס”, הרוֹאה לוֹ חוֹבה לחנך אוֹתם, אין להם לשוֹן אנוֹשית משוּתפת. הם בּעיניו “ניהיליסטים”, הוּא בּשבילם “דֶספּוֹט”. זרים. כּזה היה המגע הראשוֹן בּין המתישבים הראשוֹנים לבין בּאי-כּוח המישבים. והדברים לא הוּטבוּ בּמהדוּרוֹת הבּאוֹת של “הפּקידוּת”. הם עלוּ בּקרבּנוֹת רבּים,

קרבּנוֹת-שוא, למפעל ההתישבוּתי כּוּלוֹ, הם היוּ טרגיים בּשביל כּל הצדדים, השוּתפים בּדבר: הכּוָנוֹת נתנפּצו אל סלע-הזרוּת, הזרוּת השבטית והזרוּת הסוֹציאלית של אנשי-מעלה ואנשי-מטה.

והנה שוֹלחת ההסתדרוּת הציוֹנית אף היא אדמיניסטרטוֹר לארץ. מה חידוּשים יחַדש? עליו להקים מוֹסד, ששמוֹ הגרמני הוֹלך לפניו: “פּלשֹתינה-אַמט”. אַמט³! מה יכוֹלה מלה זוֹ לוֹמר ללב? טוֹבי הישוּב נבּאו רעוֹת. מתכּנסת “מוֹעצה ארץ-ישֹראלית” של חשוּבי הישוּב וּמערערת. אם יש מעט כּסף להסתדרוּת הציוֹנית – וכל התקציב כּוּלוֹ של ה“פּלשֹתינה-אַמט” היה שמוֹנה מאוֹת לירוֹת לשנה, וּבתקציב זה נשלח שליח מיוּחד לבנוֹת את הארץ – יש בּרוּך השם למי לחַלקוֹ. למי נחוּצה עוֹד פּקידוּת חדשה? למה נחוּץ עוֹד משֹרד נוֹסף? ואדם חדש, הבּא מרחוֹק, ללא לשוֹן עברית, ללא זיקה למנהגים יהוּדיים, וזרוּתו בּוֹלטת, והיא כּבר מכשילה אוֹתוֹ – מה יתן וּמה יוֹסיף? כּן דיבּרו, כּך כּתבוּ מי שעתידים היוּ אחר כּך להיוֹת ידידים נאמנים. מראשית בּוֹאוֹ נשקפה איפוֹא לרוּפּין אוֹתה תקלה תמידית, שהיתה מלַוָה בּדוֹרוֹת האחרוֹנים את המגע בּין המזרח למערב, בּין שבט לשבט בּישׂראל. וּבקבּלת הפּנים הבּלתי-ידידוּתית אשר זכה לה בּבוֹאוֹ היה כּבר מה שעלוּל להבטיח את המַכשלה. והיה זה מזלה הטוֹב של ההסתדרוּת הציוֹנית, שאוֹתוֹ אדם צעיר אשר בּא בּשליחוּתה עמד בּעצמוֹ על תקלה זוֹ, ואף היוּ לוֹ הכּוֹחוֹת הנפשיים לעמוֹד בּפניה.

"היהוּדי ממזרח אירוֹפּה לא היה בּשבילן (בּשביל החברוֹת היהוּדיוֹת הגדוֹלוֹת בּמערב – המעתיק) חבר לעבוֹדה בּעל זכוּיוֹת שווֹת עמהן, כּי אם רק כּלי-קיבּוּל לפעוּלתן. מאוֹמץ-הרוּח הרב של היהוּדי הרוּסי, מהאידיאַליזמוּס הגדוֹל שלוֹ, מסגוּלוֹת תכוּנתוֹ החשוּבוֹת – מכּל

זה לא היה ליהוּדי המערבי כּל מוּשֹג. ורק על ידי הציוֹנוּת נשתנוּ פּני הדברים. התהוֹם בּין מערב וּמזרח אמנם עדיין לא נסתם כּוּלוֹ ואוּלם הגשר כּבר נבנה עליו"⁴.

אכן, “על ידי הציוֹנוּת נשתנוּ פּני הדברים”. הציוֹנוּת הפגישה את יהוּדי המזרח ויהוּדי המערב אחרת מכּפי שהיוּ נפגשים בּמפעלי פילַנטרוֹפּיה וּבחברוֹת לקוֹלוֹניזציה. כּבר בּקוֹנגרס הראשוֹן גילה

הרצל, לשֹמחתוֹ וּלהפתעתוֹ, את יהוּדי המזרח בּדמוּת אחרת מן המקוּבּל לראוֹתם בּמערב. "אני מוֹדה שבּשבילי היתה הוֹפעת היהוּדים הרוּסים המאוֹרע

הגדוֹל בּיוֹתר בּקוֹנגרס. – – הן עליהם מוּטל התפקיד לעבוֹד את עבוֹדת התרבּוּת הראשוֹנה בּארץ השוֹממה. הם רוֹצים והם יחרשוּ את הניר. אוּלם תמיד דימינוּ שהם יהיוּ זקוּקים לעזרתנוּ הרוּחנית וּלהנהגתנוּ. והנה הוֹפיעה לעינינוּ בּקוֹנגרס הבּזילָאי יהדוּת רוּסית בּעלת תרבּוּת שלא

תיארנוּ לנוּ כּלל". וּבתחוּם הציוֹנוּת מאז ועד היוֹם, שבטי ישֹראל כּפעם בּפעם עדיין מגלים זה את זה וּמתגלים זה לזה, אם כּי לא תמיד בּפגישת אחים אידילית. ורוּפּין, בּבוֹאוֹ לציוֹנוּת, כּבר מצא בּה אוירה המאַפשרת פּגישה אחרת בּין המזרח והמערב. אך אוירה בּלבד אינה עוֹשֹה את הפּגישה. בּו, בּרוּפּין, נזדמנוּ הסגוּלוֹת האישיוֹת להיוֹת מראשי בּוֹני “הגשר”.

בּעצם מגעוֹ האנוֹשי היה משוּם גשירת גשרים, היתה בּוֹ חירוּת-הרוּח ואצילוּת-הנפש ואהבת-האדם, שמזיגתם מפּילה מחיצוֹת וּמשחררת ממשפּטים קדוּמים, עדתיים וּמעמדיים. הוּא שגילה מחדש את יהוֹשע חַנקין וּפתח לפניו את שֹדה-הפּעוּלה שלוֹ, שקוֹדם היה נפתח ונסגר בּפניו חליפוֹת. הוּא שנתן אֵמוּן בּיצחק וילקנסקי וּפתח לפניו שער לחיפּוּשׂי-דרכים. התהלך עם פראנק הצרפתי, עם אליהוּ בּרלין הרוּסי ועם ענתבי הספרדי, ואף עם צ’אצ’קס הבּוצ’אצ’י, זה העלם הענוֹג, המיוּעד להתגלוֹת כּש"י עגנוֹן.

והיה זה מזל שרוּפּין בּא צעיר. הארץ היתה צעירה. בּוני הארץ היוּ צעירים, ואף הוּא היה צעיר. הוּא לא בּא כּדרך “המוּמחים”, אנשי-השם, העמוּסים תוֹרוֹת ונסיוֹן והישֹגים, והם קשוּרים אל נסיוֹנם ואל לקחם עד לבלי השאיר מקוֹם פּתוח בּלב לקלוֹט מה ששוֹנה מנסיוֹנם וּמלקחם. רוּפּין, עם הישֹגיו הקוֹדמים בּשטחים שוֹנים ועם

הכשרוֹתיו הרבּוֹת לתפקידוֹ, בּא לארץ כּמתחיל, ראה את עצמוֹ כּמתחיל. ולא התיחס בּביטוּל למתחילים שמצא בּארץ. הוּא בּא בּלי שתהיה בּידיו תוֹרת-התישבוּת מן המוּכן, בּלי סכימוֹת קדוּמוֹת, ואוּלי מוּתר

לוֹמר: גם בּלי דוֹקטרינוֹת קדוּמוֹת (בּאחד הימים סיפּר לי כּי בּעלוּמיו היה שקוּע הרבּה בּתוֹרת מרכּס, וּמתוֹכה התחיל להתענין בּּחקר הגֹורל היהוּדי, והגיע למַה שהגיע). תחת זאת הביא אתוֹ מַעין לא אכזב של רעננוּת נפשית ושֹכלית, כּשרוֹן-אמוּנה חבוּי המרוּסן על ידי שֹכל זהיר וסַפקני, המגשש וּמחשב, וּנכוֹנוּת בּלתי-פּוֹסקת ללמוֹד. רוּפּין היה לָמד כּל ימיו. וּבשטחים רבּים ושוֹנים מאד מאד. ולָאו דוקא מספרים, כּי אם גם מעבוֹדתוֹ, ממַגעוֹ המַתמיד עם בּני-אדם. רשאי היה לוֹמר על עצמוֹ: מכּל תלמידי השֹכּלתי.

רוּפּין לא היה רבוֹלוּציוֹנר. הוּא לא נשֹא את נפשוֹ לשליחוּת של מהפּכן. אבל בּתוֹלדוֹת ההתישבוּת בּארץ מילא שליחוּת רבוֹֹלוּציוֹנית בּיוֹתר. הוּא היה כּוּלוֹ, בּכל כּוֹחוֹת נפשוֹ, נתוּן

לבנין, וּבכוֹח הקוֹנסטרוּקטיביזם שלוֹ בּיצע “מהפּכה בּשלוֹם”, אוֹתוֹ

מפנה בּהתישבוּת שאילמלא היה נעשֹה בּאוֹתה שעה היה כּוֹח היצירה של הציוֹנוּת מתבּזבּז והוֹלך.

הוּא בּא לארץ, וּמתוֹכה לציוֹנוּת, בּימים קשים ואפוֹרים.

לא בּימי הזוֹהר של הרצל, כּי אם בּימי השפל שלאחר מַשבּר-אוּגָנדה. החלוֹם המדיני נוּפּץ, וגם לב החוֹלם הדגוּל, הנוֹסך אמוּנה, נשבּר. התנוּעה הציוֹנית דעך זיוָה. נשארה בּלי כּל הישֹגים מדיניים וּללא מעשֹה התישבוּתי. וגם בּלי סיכּוּיים קרוֹבים לנצחוֹן כּלשהוּ. רבּו העוֹזבים את

המחנה. בּאוֹתם הימים הצטרף רוּפּין, הלא-ציוֹני, למפעל הארץ-ישֹראלי.

הוּא מצא את הישוּב בּמצב עלוּב בּיוֹתר. דלוּת וסבל ועזוּבה וחוֹסר קיוּם כּלכּלי למשק-המעט שהוּקם בּארץ. אך הוּא, איש הכּלכּלה והסטַטיסטיקה, התבּוֹנן לא רק למשק, כּי אם גם לאדם. וכאן מצא את המצב קשה בּיוֹתר. הוּא קבע דיאַגנוֹזה, לא כּלכּלית ולא סוֹציוֹלוֹגית, כּי אם בּיוֹלוֹגית: “הזדקנוּת בּלא עת”. הוּא הבין למפעלם של הראשוֹנים, ראה את קרבּנם, אך הכּיר בּדלדוּלוֹ: אין לוֹ המשך. “יש מוֹשבוֹת שמראיהן כּבתי-מחסה לזקנים”. “הבּנים לא ירשוּ מאבוֹתיהם את ההתלהבוּת והתקוה”. הם עוֹזבים את “הספינה הטוֹבעת”. ועוֹד לאחר זמן, כּשהוּא בּא להגדיר את משבּר הישוּב שלפני העליה השניה, הוּא ממַצה אוֹתוֹ בּמלים אלה: “רוּח הבּעל-בּיתיוּת גברה על רוּח החלוּציוּת”.

וּלפי הדיאַגנוֹזה גם התרוּפה. הכּל עוֹסקים בּהצעוֹת של “שכלוּל”⁵, בּדיוּנים על מחירי ענבים ותפּוּחי-זהב, ואיש הכּלכּלה והסטטיסטיקה מתחיל מן האדם: “יש צוֹרך בּחידוּש הדם”. אין תקנה למפעל הארץ-ישֹראלי אלא בּנוֹשׂא אנוֹשי של התלהבוּת ציוֹנית. והוֹאיל והוּא בּיקש נוֹשׂא להתלהבוּת ציוֹנית – לא מצא אלא אוֹתוֹ קוֹמץ בּחוּרים, עוֹלים צעירים, אשר האויר המַחכּים של ארץ-ישֹראל עדיין לא החכּים אוֹתם. הם עדיין לא הצליחוּ להקים בּארץ דבר של ממש, עדיין לא ידעוּ את דרכּם מהי, רחוֹקים הם עדיין מיכוֹלת משקית וּמהבנה משקית, ואפילוּ “פּוֹעלים טבעיים” לא היוּ, אך הם קדחוּ בּאש הציוֹנוּת. בּשוּם ספר של תוֹרת-ההתיישבוּת לא נאמר שכּאלה יצלחוּ לבנין התישבוּתי. את אלה מצא רוּפּין וּבאלה תלה את תקותוֹ.

לפני כּמה חדשים סח לי רוּפּין כּי בּחפצוֹ לספּר, בּדרך הרצאה אישית, את פּרשת המפעל ההתישבוּתי, על יסוֹד רשימוֹתיו וּמכתביו מאז. אילוּ היה סיפּק בּידוֹ למסוֹר דין-וחשבּוֹן אישי ממפעל-חייו אפשר היינוּ רוֹאים כּיצד מצא אדם זה, שבּא מרחוֹק, את הלשוֹן המשוּתפת עם אוֹתוֹ קוֹמץ בּחוּרים, אשר ציוֹנים קרוֹבים להם, בּני ארץ מוֹצאם ותרבּוּתם, לא מצאוּ. הדבר לא היה פּשוּט. “המשֹרד הארץ-ישֹראלי” לא היה לוֹ מחסוֹר בּהצעוֹת. היוּ איכּרים זקוּקים להתבּססוּת. היוּ “פּוֹעלים ישנים”, שֹרידי

תקוּפת הבּרוֹן אשר תבעוּ “שכלוּל”, והיוּ אנשי-מעשֹה אשר ידעוּ כּיצד להוֹציא את כּספּי ההסתדרוּת הציוֹנית בּדרך מעשׂית בּיוֹתר: מבקשים אתם לנטוֹע “יער הרצל”? אדרבּא, יש בּארץ אנשים מנוּסים שאפשר לסמוֹך עליהם, והם יעשֹוּ את המלאכה, והיא תעלה בּזוֹל יוֹתר מכּל עבוֹדה בּאנשים חדשים וּבידים יהוּדיוֹת דוקא. עכשו יִקשה להאמין, שגם בּהתחלוֹת העצמיוֹת של הפּקידוּת הציוֹנית לא היוּ הידים ידי יעקב דבר מוּבן מאליו ונדרשה היאָבקוּת מרה וּממוּשכת עד שנעשֹוּ דבר שבּדרך הטבע. אנשי-המעשֹה ידעוּ כּי יש די מקוֹם בּישוּב הקיים להשקיע בּוֹ את מעט הכּסף הציוֹני, בּלי שיבזבּזוּהוּ בּדרכים בּלתי-מעשֹיוֹת.

רוּפּין הלך בּדרך אחרת, בּדרך בּלתי-מעשֹית. הוּא ראה צוֹרך לעשוֹת את “נוֹשׂאי ההתלהבוּת הציוֹנית” לנוֹשׂאי המעשׂה ההתיישבוּתי. הוּא נאחז בּתכניוֹת שמעשֹיוּתן היתה מפוּקפּקת, אך הן היוּ עשֹוּיוֹת להזרים דם חדש לגוּף המדוּלדל של הישוּב: יעוּר בּידי פּוֹעלים בּלתי-מנוּסים וּבהנהלת אַגרוֹנוֹמים בּלתי-מנוּסים, חַווֹת-הכשרה ללַמד

פּוֹעלים חקלאוּת. אנשי-המעשֹה משכוּ בּכתפיהם. הם יכלוּ לספּר שכּל זה כּבר היה, היה ונכשל. הם ידעוּ להוֹכיח מה מוּטעים החשבּוֹנוֹת, וּמה הפסדים כּרוּכים בּאוֹתן התכניוֹת. ואמנם, החשבּוֹנוֹת היוּ מוּטעים

וההפסדים היוּ ודאים. אלא שהחשבּוֹן הכּוֹלל היה צוֹדק וההפסד יצא בּשֹכרוֹ. החווֹת לא עשֹוּ מה שקיווּ מהן התכניוֹת, אך מהן שנעשֹוּ סדן ליצירה החלוּצית, מתוֹכן פּרצה ההתישבוּת העוֹבדת, הן הצמיחוּ את המשק החקלאי המעוֹרב.

בּספר-החיים של רוּפּין היה קבוּע הכּלל: “טעוּת המזרזת לפעוּלה יקרה לפעמים מאמת הכּוֹבלת את המרץ ומביאה לידי רפיוֹן-ידים”⁶. וּכלל זה היה בּניגוּד גמוּר להשקפה המסחרית הצרוּפה (“אֶכטקוֹיפמניש”) אשר בּה דָגלה ההנהגה של אָז, שמטעמה נשלח רוּפּין לארץ. זוֹ היתה בּוֹחרת לשבת בּחיבּוּק ידים וּבלבד שלא לטעוֹת ולא לסכּן פּרוּטה. ורוּפּין לא נרתע מטעוּיוֹת, גם כשעיני אנשים בּעלי תקיפוּת וּבעלי תביעוֹת, הנִכוים מן האנשים החדשים וּמחידוּשיהם, לטוּשוֹת אליו ומחפּשׂוֹת מוּמים וכשלוֹנוֹת. רוּפּין לא בּיקש להיוֹת איש-מלחמה, אוּלם כּפעם בּפעם הוּכרזה עליו מלחמה וּפעוּלתוֹ בּארץ היתה למעשֹה כּרוּכה כּל הימים בּהיאָבקוּת מַתמדת: היאָבקוּת עם אוֹיבים ועם יריבים; היאָבקוּת עם בּני-אדם “המיטיבים לדעת”, היאָבקוּת עם ידידים הנכוֹנים להפקיר את המפעל ההתישבוּתי לכל “אָפנה” חדשה. וּבהיאבקוּתוֹ זאת היה לפה לעצם המפעל ההתישבוּתי-החלוּצי והיה מחנך את התנוּעה הציוֹנית ואת המתישב כּאחד.

רוּפּין היה לוֹ הכּשרֹון הגדוֹל לחנך וּלהדריך בּלי שיהא צוֹעד בּראש וּבלי שישתמש בּקוֹל קוֹרא בּכוֹח. הוּא ידע לחנך וּלהדריך כּשהוּא מלַווה את העוֹשׂים, כּשהוּא מוֹשיט יד לכוֹחוֹת מתגלים העוֹשֹים את פּסיעוֹתיהם הראשוֹנוֹת. הוּא היה קשוּב ליזמת הזוּלת. הוּא רחש אֵמוּן לבני-אדם, בּעזרתוֹ וּבהליכוֹתיו הגבּיר בּהם את האמוּנה בּעצמם וּבמפעלם, ועל ידי כּך הדריך את פּעוּלתם ועֹורר את כּוֹח היֹוצר שבּהם.

רוּפּין לא היה אדם של “מוֹנוֹקוּלטוּרה”. הוּא לא היה “משוּגע לדבר אחד”. הוּא שנתן את הדחיפה להקמת תל-אביב, והוּא שהקים את “חברת הכשרת הישוּב”, והוּא שבּיקש לטפּח כּל מיני התחלוֹת של תעשֹיה. ידוֹ היתה בּשליחת ש. יבנאֵלי לתימן וּבארגוּן מתנחלים בּעלי הוֹן בּ“אחוּזוֹת”, בּיצירת בּנק הפּוֹעלים וּבנק בּעלי-המלאכה, בּמשפט השלוֹם

העברי וּבתחנת הנסיוֹנוֹת, בּ“רסקוֹ” וּב“מכוֹן לחקר הכּלכּלה”. הוּא זרע זרעים רבּים ושוֹנים. לא כּולם עלוּ בּמידה שוה. ולא מקרה הוּא שמפעל ההתישבוּת החקלאית נעשֹה עיקר מפעלוֹ.

נקוּדת ההכרעה בּמפעלוֹ של רוּפּין – והיא שנעשֹתה נקוּדת-מפנה בּתוֹלדוֹת ההתישבוּת – היתה בּיטוּל משטר האפּוֹטרוֹפּסוּת. ההתנגדוּת לשיטת האפּוֹטרוֹפּסוּת קשוּרה בּשמוֹ של אחד-העם. והיא כּבשה את דעת-הקהל הציוֹנית. אך מה יבוֹא בּמקוֹמה? כנגד המתישב הריאַלי התלוּי בּדעת הפּקידוּת, והמתקיים על “תמיכה”, טוֹב היה להעמיד דמוּת אידיאַלית של מתישב בּן-חוֹרין, המתנחל בּאמצעי-עצמוֹ, מתפּרנס על הכנסוֹת משקוֹ, מרגיש אחריוּת להכנסוֹת וּלהפסדים, ואינוֹ זקוּק

– כּדרך חקלאים מבוּססים בּעוֹלם – אלא לעצה מקצוֹעית וּלאַשראי נוֹרמַלי. אך לאחר עשֹרוֹת שנוֹת התישבוּת בּארץ עדיין לא נוֹצר בּארץ טיפּוּס של משק חקלאי הנוֹשׂא את עצמוֹ, וגם מתישב אידיאַלי כּזה – בּעל אמצעים ואוֹהב אדמה ויוֹדע עבוֹדה – היה אך נוֹשׂא לגעגוּעים בּספרוּת חיבּת-ציוֹן. האפשרוּת היחידה להקים משק חקלאי ממש היתה לחנך עוֹלים מחוּסרי-רכוּש, להעביר אוֹתם דרך שלבּים שוֹנים של בּנין חלוּצי וּלצייד אוֹתם מכּספּי הציבּוּר. כּיצד מוֹסרים אמצעים לבני-אדם שאינם יוֹדעים להשתמש בּהם? כיצד מחנכים אנשים בּלי השגחה וּבלי הנהלה? בכך התחבּטה הציוֹנוּת. וההתחלוֹת הראשוֹנוֹת של ההסתדרוּת הציוֹנית בּ“חווֹת הלאוּמיוֹת” – כּנרת, בּן-שמן,

חוּלדה – היוּ אף הן על יסוֹד הנהלה פּקידוּתית. והענין לא הצליח. הוּברר שהפּוֹעל הארץ-ישֹראלי אינוֹ “חוֹמר טוֹב” לעבוֹדה תחת יד פּקידים. המשק לא היה רֶנטַבּילי, הפּקידוּת האשימה את הפּוֹעלים והפּוֹעלים את הפּקידוּת. מלחמוֹת לא פּסקוּ. מוֹצא לא נראָה.

והנה לאחר סכסוּך קשה בּכנרת בּין הפּוֹעלים והפּקיד הסכּים המשֹרד הארץ-ישֹראלי לעשׂוֹת נסיוֹן קטן ולמסוֹר לקבוּצה של ששה פּוֹעלים וּפוֹעלת אחת חלקת אדמה מאדמת החַוה בּמזרח הירדן, את אדמת אוּם-ג’וּני, על מנת שיעבּדוּה על דעת עצמם, ללא הנהלה מן החוּץ. רגע קט זה היה מכריע בּתוֹלדוֹת ההתישבוּת, בּתוֹלדוֹת פּוֹעלי ארץ-ישֹראל, ואוּלי גם בּעיצוּב אָפיוֹ של הפּוֹעל הציוֹני כּוּלוֹ. בּין שהאנשים המשתתפים בּדבר ראוּ לאָן הדברים מוֹבילים, בּין שרק תוֹם-עלוּמים הדריך אוֹתם – העתיד היה מקוּפּל וצפוּן בּתוֹך החלטה זעירה זוֹ.

זה היה, כּמוּבן, אך נסיוֹן. נסיוֹן קטן, חלקי, צנוּע, זהיר. וכל המשתתפים בּו היוּ נזהרים. שוּם דיבּורים רמים לא ליווּ את הנסיוֹן. העתוֹנוּת הציוֹנית שהיתה מפרנסת את קוֹראיה בּבשׂוֹרוֹת ונחמוֹת על בּעלי-הוֹן שעתידים לבוֹא, על מפעלים גדוֹלים שעתידים לקוּם – לא הקדישה, כּמדוּמני, למעשֹה זה אפילוּ שוּרוֹת אחדוֹת של כּרוֹניקה. אוּלם חוֹסר-הפּרסוֹמת לא הזיק לענין. הנסיוֹן הראשוֹן הצדיק את עצמוֹ. נתבּצר האמוּן בּין הקבוּצה הקטנה לבין המשֹרד הארץ-ישֹראלי. התחיל להיוָצר סגנוֹן יחסים חדש, שלא היה מצוּי בּּארץ בּין מתישבים למנהלים. וגם כּשקבוּצה ארעית זוֹ עזבה וּבמקוֹמה בּאה קבוּצת-קבע (דגניה של עכשיו) – לא נשתנה אוֹתוֹ סגנוֹן של אמוּן וכבוֹד.

וסמוּך לכך פּרצה השביתה בּכנרת (בּשבט תרע"א), בּה הגיע משטר הפּקידוּת לידי מַשבּר קשה. יוֹתר מקשי התנאים הביא לידי המשבּר קשי “היחסים”. הפּוֹעלים היוּ נתוּנים בּתנאי דירה איוּמים, חלוּ הרבּה ללא כּל טיפּוּל רפוּאי. חוֹלים היוּ שוֹכבים על הרצפּה, ללא מיטוֹת, תחת גג דוֹלף. וּלעיניהם נבנה בּית-מידוֹת בּשביל משפּחת הפּקיד. בּאוּ שני מקרי-מות, בּזה אחר זה, והפּקיד סירב לתת זוּג פּרדוֹת ללוָיה. הפּוֹעלים, בּשוּבם מן הלוָיה, שלחוּ משלחת לפּקיד והוֹדיעוּ לוֹ שהוּא מפוּטר. אוּלם כּדי שהמשק

הלאוּמי לא יסבּוֹל – והימים ימוֹת הזריעה – החליטוּ הפּוֹעלים לקחת את החוה לידיהם עד ש“המשֹרד הארץ-ישֹראלי” יחליט על גוֹרלה, וּלנהל אוֹתה בּסדר גמוּר, והעבוֹדה לא תשבּוֹת אפילוּ שעה אחת. הפּועלים בּכנרת לא ראוּ בּחלוֹמם כּי יבוֹא יוֹם וּמה שהם עוֹשֹים עתה ללא כּל תקדים יֶחָשב למעשֹה מהפּכני בּיוֹתר, וכי סוּג זה של שביתוֹת יפרוֹץ בּעוֹלם לאחר מלחמה עוֹלמית ויזכּה לשם מיוּחד: “שביתוֹת איטלקיוֹת”. הם גם לא העלוּ על הדעת כּי שביתה משוּנה זוֹ, החרדה שלא לגרוֹם הפסד כּלשהוּ למשק הלאוּמי ושלא לאַחר מַשהוּ בּעוֹנת-העבוֹדה, תהיה נדוֹנה כּמעשֹה חמוּר בּיוֹתר, חמוּר

יוֹתר מבּיטוּל מלאכה, כּהתנקשוּת בּזכוּת-בּעלים, כּמרד.

לא היה זה נסיוֹן קל בּשביל בּא-כּוֹחה של הבּעלוּת העליוֹנה, ההסתדרוּת הציוֹנית, אשר מכּל צד אוֹרבים לכשלוֹנוֹ וּמכריזים על “חוּלשתוֹ”. רוּפּין עמד בּפני הכרעה קשה למדי. בּאוֹתה שביתה היתה לי פּגישה ראשוֹנה עם רוּפּין. לא אוֹמַר שהיתה זאת פּגישה ידידוּתית בּין מי שהיה אחראי להנהלת החוָה לבין מי שהיה אחראי לשביתה. פּני רוּפּין היוּ זעוּפים למדי כּשבּא לשמוֹע את דברינו; אך הרוֹגז שלוֹ על המעשֹה הבּלתי-חוּקי שעשֹוּ הפּוֹעלים, מעשֹה שיוֹתר משהיה קשה לחוה, היה קשה למשֹרד הארץ-ישֹראלי הרך ולמנהלוֹ, ונתן חיזוּק למקטרגים – לא מנע אוֹתוֹ מהאזין לדבר המוֹרדים, מהבין למרי-רוּחם, להתקוֹממוּתם האנוֹשית וּלהכּרת האחריוּת הלאוּמית שהם גילוּ על פּי דרכּם.

הפּוֹעלים היוּ לבדם. לימין מנהל החוה בּאוּ כּמה מידידיו, בּעלי עמדה גבוֹהה וּקשרים מרובּים בּארץ וּבחוּץ-לארץ. רוּפּין עמד תחת לחץ גדוֹל. ויצא הדין: פּוּטר המנהל, שהוּכח כּשלוֹן הנהלתוֹ; פּוּטרוּ הפּוֹעלים שפּיטרוּ את המנהל על דעת עצמם.

היוּ מבּינינוּ, השוֹבתים, שקָבלוּ על העוֹנש: ביקרתנוּ

מתקבּלת – ואנחנוּ נענשים? והיוּ ששֹמחוּ לשלם את המחיר בּידיעה כּי דבר גדוֹל קרה עתה בּציֹונוּת: נפל ולא יוֹסיף קוּם משטר הפּקידוּת. מה שיֵעָשֹה מעתה ולהבּא מן ההכרח שיהא נעשֹה אחרת.

מאז נעשֹׂוּ גם מפעלי-כּיבּוש בּדרך “הקבוּצה”. מרחביה, כּרכּוּר, כּפר-אוּריה. וגם מפעל ההתישבוּת לפי שיטת אוֹפּנהיימר היה נתוּן כּל הימים בּמאבק – שיטת הפּקידוּת עם שיטת ההנהלה העצמית – והפּקידוּת נחלה כּשלוֹן. עתה, כּשאנוּ רוֹאים את המפעל הקבוּצתי בּפריחתוֹ המשקית, בּיציבוּתוֹ החברתית, בּהישֹגיו הכּיבּוּשיים – לא יִכבּד דבר גם ממוּמחים זרים וּמנציבים לחלוֹק לוֹ מַחמאוֹת. אוּלם בּאוֹתם הימים, כּשהענין היה כּוּלוֹ גישוּשים גישוּשים ונוֹשׂאיו עצמם מלאים פּקפּוּקים ונדנוּדים,

יכוֹל היה לנהוֹג בּוֹ אמוּן רק מי שחוֹנן בּלב פּתוּח לכוֹחוֹת יצירה וּבחוּש-שמע דק לקוֹלוֹת העתיד.

רוּפּין היה הידיד הגדוֹל של הקבוּצה. וחלקוֹ גדוֹל בּעלייתה. אך אין ליחס לוֹ השקפה תיאוֹרטית המחייבת את הקבוּצה דוקא. היה בּוֹ דבר-מה חשוּב מזה: רוֹחב-הדעת ורוֹחב-הלב העוֹקב בּאַהדה את חיפּוּשֹיהם של בּני-אדם את רצוֹנם הטוֹב ואת יזמתם. אמוּנה בּחוֹפש היצירה, הוֹקרת כּוֹחוֹת היצירה. לפיכך לא הסתבּך מעוֹלם בּויכּוּחים, צרי-לב וצרי-עין, שכּמה חוֹקרים וּמוּמחים נוֹקשוּ בּהם, לפיכך ידע לפתוֹח פּתח גם ל“מוֹשב העוֹבדים” מיסוּדוֹ של אליעזר יפה וגם ל“קבוּצה הגדוֹלה” מיסוּדוֹ של ש. לביא.

רוּפּין בּיקש רק לעבוֹד, לקדם את מפעל ההתישבוּת. אוּלם לא ניתן לוֹ לעבוֹד את עבוֹדתוֹ בּלי שיצטרך להתגוֹנן, ללמד סניגוֹריה על המפעל ועל דרכּוֹ. נאוּמיו בּקוֹנגרסים – נאוּמי הגנה על המעשֹה ההתיישבוּתי – הם ממיטב הספרוּת הציוֹנית. דיבּוּרוֹ היה חפשי מסַממני ריתוֹריקה, מוֹרה להוֹעיל. וּמשפּתח בּדבריו היתה האוירה מיטהרת והקוֹנגרס מתפּרק מן הקליפּוֹת ונפגש פּנים אל פּנים עם תכנה החי של הציוֹנות.

בּראשית פּעוּלתוֹ של רוּפּין היה עליו להתגוֹנן מפּני אנשי-המעשֹה וּבעלי “ההשקפה המסחרית הצרוּפה” על גישתוֹ הבּלתי-מעשֹית וּבלתי-מסחרית: “אני בּעצמי הייתי שנים רבּוֹת סוֹחר, והאינסטינקטים של סוֹחר הטבוּעים בּי אינם פּחוּתים מאשר בּכל יהוּדי שהוּא. אבל אני מחזיק טוֹבה לעצמי שיש בּכוֹחי לשעבּד את האינסטינקטים המסחריים האלה לדרישוֹת העליוֹנוֹת של תנוּעתנוּ הלאוּמית”. וּכנגד המקטרגים על שהיה מתיר לעצמוֹ “להשתמש בּפּרוּטה האחרוֹנה”, שלא כּדרך אנשי-המעשֹה: “כּל המיליוֹנים שיעלה בּידנוּ לצבּוֹר לא יוּכלוּ לתקן אחר כּך בּהתפּתחוּתה המתקדמת של ארץ-ישֹראל מה שאנוּ מאחרים בּימינוּ, וּמיליוֹנים לא יהיוּ אוּלי מספּיקים אז בּמקוֹם שעכשיו די בּמאוֹת אלפים” (בּקוֹנגרס הוינאי, 1913).

בּשנים שלאחר המלחמה לא הצילה אוֹתוֹ גם האוֹטוֹריטה המוּסרית והנסיוֹנית שרכש לוֹ בּעבוֹדתוֹ מקטרוּגיהם של,מבינים" וּ“מוּמחים” וּבעלי תביעוֹת שלא בּאוּ על סיפּוּקם. המפעל ההתיישבוּתי עמד כּל השנים תחת מטר של בּיקוֹרת ושל “אָפנֹות” העוֹלוֹת ויוֹרדוֹת. תחילה היה רוּפּין איש גרמניה, “יהוּדי מערבי”, וּמניוֹתיהם של אנשי המערב היוּ תמיד גבוֹהוֹת בּציוֹנוּת; לאחר המלחמה נמצאוּ בּציוֹנוּת “מעריבים יוֹתר” מיהוּדי גרמניה, וּממילא דעתם שקוּלה יוֹתר. וּמפעלוֹ של רוּפּין היה כּפעם בּפעם עוֹמד בּפני כּס-המשפּט. מתוֹך התנשֹאוּת, מתוֹך ידענוּת, מתוֹך

בּטחוֹן בּראיית העתיד, היוּ מוֹנים את חטאי המפעל וּמַטיפים לקח. והוּא היה מתגוֹנן בּהרבּה הוּמוֹר, בּסלחַנוּת, בּלי לבוֹא בּריב, אך גם “אדם שאין בּוֹ מרה” ספק אם יכוֹל היה לשֹאת דברים כּאלה בּלב קל. בּאחד הקוֹנגרסים (1931( הוּא אוֹמר: “זוּלת זאת היוּ לנוּ בּמשך השנתים לא פּחוֹת משש ועדוֹת בּיקוֹרת אוֹ קוֹמיסַרים מבקרים”.

ועל מה לא קיטרגוּ המוּמחים-המבקרים, יהוּדים ולא-יהוּדים, מוּמחים פּרטיים ומוּמחים רשמיים? אין אני מוֹנה אלא לפי הזכּרוֹן: לא צריך לעסוֹק בּהתישבוּת הררית, היא נדוֹנה למַפרע לחוֹסר רֶנטבּיליוּת; לא צריך היה לישב את העמק – צריך לרכּוֹש רק אדמוֹת שיש בּהן מים בּשפע; אין צוֹרך לעסוֹק בּמשק מעוֹרב, שהוּא יקר והכנסתוֹ נמוּכה, כּשאפשר לבנוֹת התישבות

על פּרדסנוּת, שהיא זוֹלה והכנסתה גבוֹהה. והיוּ דברי בּיקוֹרת כּוֹללים יוֹתר ועקרוֹניים יוֹתר, כּפעם בּפעם חזר הקטרוּג, מטעם יחידים וּמטעם ועדוֹת, על עצם ההתישבוּת הקבוּצתית. כּפעם בּפעם היוּ מערערים על עקרוֹן העבוֹדה העצמית בּמוֹשבים. היוּ ערעוּרים על עקרוֹנוֹת הקרקע הלאוּמי והעבוֹדה העברית. טענוֹת אלוּ ורבּוֹת כּיוֹצא בּהן נתלווּ בּהוֹכחוֹת מן

התיאוֹריה וּמן הנסיוֹן בּמקוֹמוֹת שוֹנים וּבאֹוטוֹריטוֹת מדעיוֹת

וּבתקיפוּת אישית של רמי-מעלה.

תשוּבוֹתיו של רוּפּין הן שיעוּרים בּחכמת-ההתישבוּת.

האמיתוֹת והכּללים שלימד אפשר אינם כּתוּבים בּשוּם ספר, אבל הם לקוּחים מעם ספר-החיים של ההתישבוּת היהוּדית בּארץ-ישֹראל. אפשר הוּא ספר מיוּחד בּמינוֹ. הוּא היה מבקש מאת המוּמחים והמבקרים קצת ענוָה. “שלא להתנשׂא יוֹתר מדי”. “אַל יחשבוּ מתנגדי הפּוֹעלים שהם מבינים כּל דבר יוֹתר מן הפּוֹעלים עצמם” (בּקוֹֹנגרס הט"ו 1927). “בּשאלוֹת העיקריוֹת היתה האמת עם המתישבים ולא עם המוּמחים” (בּקוֹנגרס הי"ט, 1935).

עיקר הויכּוּח הממוּשך בּין רוּפּין וּמתנגדיו היה

בּנקוּדה זוֹ: ערך האדם המתישב. בּימים שמוּשֹגי “האדם הכּלכּלי” עמדוּ בּרוֹם-המעלה העיז רוּפּין לראוֹת את האדם ואת גוֹרמיו הנפשיים כּעיקר. את ראשית הישֹגינוּ בּהתישבוּת הגדיר כּכה: “אָשרנוּ היה דוקא בּזה שעם כּל עניוּתנוּ בּאמצעים, עוֹדנוּ עשירים בּאנשים מסוּגלים לקרבּנוֹת”

(בּקוֹנגרס בּוינה, 1913). ואת העשירוּת הזאת ידע להוֹקיר וידע כּמה מסוּכּן לנהוֹג בּה בּזבּוּז. הוא בּיקש להשתמש בּה שימוּש רציוֹנלי,

היינוּ: לא בּיקש להשתמש בּה “כּחוֹמר בּיד היוֹצר”, כּי אם “להעמיד את הנטיוֹת והכּשרוֹנוֹת של המתישבים כּערך חיוּבי לשירוּת ההתישבוּת”. הוּא

לא חדל מלהזהיר כּי “אין זה חוֹמר שנקל ללוּש בּוֹ. הרי זה יוֹתר חוֹמר פּריך שצריך לנהוֹג בּו זהירוּת יתירה”. רק אם האחראים למפעל ההתיישבוּתי יבינוּ לנפשוֹ של המתישב, אפשר יהיה לקבּל ממנוּ את מַכּסימוּם המאמץ היצירי. "הגוֹרמים הנפשיים ממלאים כּאן תפקיד מכריע. לפיכך צריכה תכנית ההתישבוּת לנבּוֹע מצרכיהם המיוּחדים וּמשאיפוֹתיהם המיוּחדוֹת של העוֹלים

היהוּדים. כּל תכנית – – שקוֹבעת סכימה טכנית טוֹבה להלכה ורוֹצה להכניס את היהוּדים למיטת-סדוֹם זוֹ, מן ההכרח שתיכּשל. יש להתחיל מן היהוּדים וּלסגל את תכנית ההתישבוּת אליהם" (בּספרוֹ הגרמני: "בּנינה של ארץ-ישֹראל, 1919).

רוּפּין ידע מה חסר האדם היהוּדי בּבוֹאוֹ לבנוֹת ארץ, הוּא ידע שאנוּ מתחילים בּלי מתישבים שהוּכשרוּ לכך וגם בּלי מיַשבים יוֹדעי-דבר. ועוֹד בּקוֹנגרס הוינאי (1913) שאל: “היכן אתם מוֹצאים קוֹלוֹניזטוֹרים יהוּדים?” "אפילוּ את האַגרוֹנוֹמים שלנוּ אין

אנוּ מקבּלים כּשהם מוּכנים וּמאוּמנים לכּל, אלא עלינוּ לחַנכם בּעבוֹדה".

וּלפיכך העריך כּל כּך את הסגוּלוֹת האנוֹשיוֹת-החלוּציוֹת, שבּכוֹחן

המתישב היהוּדי עשׂוּי למלא את מה שחסר לוֹ. לפיכך ראה את החלוּציוּת כּמנוֹף, אשר בּלעדיו לא תקוּם חקלאוּת יהוּדית בּימינוּ. עם כּל עוֹנה חוֹלפת היוּ נשמעים קוֹלוֹת, מימין וגם משֹמאל שבּשֹמאל, כּי “החלוּציוּת עבר זמנה”. כּל אלה אשר החלוּציוּת העיקה עליהם בּיקשוּ להיפּטר ממנה, לפחוֹת, על ידי הכרזה, שהנה-הנה אנוּ נכנסים ל“מצב נוֹרמַלי”, וּכבר לא יהיה צוֹרך בּה. כּנגד אלה היה רוּפּין חוֹזר וּמדגיש: “עדיין יש צוֹרך בּחלוּציוּת” (בּקוֹנגרס הט"ו, 1927). יתר על כּן: “כּל כּמה שנאצוֹר את רוּח החלוּציוּת בּמתישבים שלנוּ לא תספּיק לנוּ”. אף את ההתלהבוּת הביא בּחשבּוֹן כּגוֹרם בּעל ערך בּהתישבוּתנוּ. ולא חשש לפיקחים, “שיתיחסוּ בּביטוּל אל דברינוּ על ערך ההתלהבוּת בּעבוֹדת הבּנין שלנוּ”. הוּא חרד על ההתלהבוּת הזאת כּעל אוֹצר יקר: “נקל לכבּות את ההתלהבוּת של ‘אש-הקוֹדש’ " (1927). והיה חוֹזר לדברים כּפעם בּפעם: “יש להדגיש ולחזוֹר וּלהדגיש עד בּלי די, איזה ערך עצוּם שמוּר להתישבוּתנו דוקא בּהתלהבוּת זוֹ של המתישבים” (1932). וּבבוֹאוֹ לסַכּם את י”ח שנות פּעוּלתוֹ: “מטרתה הראשית של עבוֹדתי היתה לשמוֹר בּקרב האנשים שעמהם עבדתי את אש ההתלהבוּת שאוֹתה הביאוּ עמהם לארץ-ישֹראל. שאיפתי העיקרית היתה להפיח את אש ההתלהבוּת ולהיוֹת השַמש הממוּנה על נר התמיד” (1925).

הוּא לא היה אדיש כּלל וּכלל לפּגמים של ההתישבוּת, הוא כּאב אוֹתם, הוּא היה חוֹקר אוֹתם. בּמגעוֹ עם המתישבים נתקל לא אחת בּהרגלים וּבהשקפוֹת שאינם מסייעים להצלחת מפעלם. אבל את התיקוּן בּיקש לא בּגוֹדל-לבב של אפּוֹטרוֹפּוֹס כּי אם בּענוה של מחנך-עם: “לטפּל בּחוֹמר האנוֹשי מתוֹך חרדה וּלהביא לאט לאט את רעיוֹנוֹתיו ואת נטיוֹתיו לידי הרמוֹניה עם תביעוֹת החיים החקלאיים בּארץ-ישֹראל” (1932). יתר על כּן, את הגבּרת הרציוֹנַליוּת המשקית יש להשֹיג לא על ידי הפחתת היסוֹד האידיאַליסטי, כּי אם על ידי הגבּרתוֹ. בּעצם ימי הבּיקוֹרת הקשה על משקי העוֹבדים ואָפנת “הקוֹנסוֹלידציה” הוּא אוֹמר: “חינוּך למשקיוּת על ידי קריאה לחלוּציוּת, לרוּח של מסירת נפש בּשביל לָסוֹל דרך לבּאים” (1927).

בּימים שקדמוּ לרוּפּין היוּ המרירוּת והיאוּש מנת חלקם של המתישבים והמישבים כּאחד. מתישבים נלהבים היוּ פּוֹרשים בּלב מר מחלוֹם-נעוּריהם וּממפעל-חייהם, מתוֹך יאוּש מן הממוּנים על ההתישבוּת וּממשטרם; והיוּ ממוּנים בּעלי כּוַנוֹת טוֹבוֹת שנתיאשוּ מן המתישבים

הנתוּנים לפיקוּחם. מקרי אֵמוּן הדדי, כּמוֹ בּין פּינס לאנשי גדרה אוֹ בּין חִיסין לאנשי עין-גנים, היוּ יוֹצאים מן הכּלל. רוּפּין עשֹה את היֹוצא מן הכּלל לכלל. הוּא העמיד את ההתישבוּת על האֵמוּן ההדדי. היתה זוֹ לא רק השקפה נאה, כּי אם דרך-יצירה. חכמתוֹ וּנדיבוּת-רוּחוֹ הצטרפוּ להשקפתוֹ. מן המצוּי שבּני-אדם כּל כּמה שהם מרבּים נסיוֹן נעשֹים “פּיקחים” יוֹתר, חשדנים יוֹתר. רוּפּין, כּל כּמה שהוֹסיף דעת הוֹסיף

אֵמוּן. והוּא היה רשאי לוֹמר: “אם יש דבר שעליו אני מתגאה הרי הוּא זה שעלה בּידי להימלט מאוֹתה אבן-נגף של אי-אֵמוּן בּין המתישבים וּבין ההנהלה, שכּבר נכשלוּ בּה כּמה וכמה מפעלי התישבוּת” (1935).

האֵמוּן שרוּפּין רחש לפּועל הארץ-ישֹראלי לא היה ללא-תנאי. אין לתלוֹת בּוֹ מה שאין בּו. הוּא לא בּא אל הפּוֹעל מתוֹך אידיאוֹלוֹגיה סוֹציאליסטית, כּי אם מתוֹך חשבּוֹן לאוּמי בּלבד. הוּא

בּיקש לשמוֹר בּבּנין את כּל הגוֹרמים, גם את בּעל-הבּית וגם את החלוּץ, גם את ההוֹן המבקש רוָחים וגם את ההוֹן הלאוּמי. שוּם גוֹרם לא היה זר לוֹ. לשוּם חוּג לא התנכּר. אך הוּא בּיקש להכּיר מה חלקוֹ של כּל גוֹרם. וּמה תפקידוֹ של כּל חוּג ולפעֹול בּהתאם לכך. הוּא ראה כּי הפּוֹעל העברי נקרא לתפקיד של חלוּץ-האוּמה, והבין שתפקיד זה עשׂוּי לחנך את הפּוֹעל עצמוֹ. בּמידה שהפּועל יתכּחש לתפקידוֹ הלאוּמי יפחת ערכּוֹ. "כּל עמדתנוּ כּלפּי

הפּוֹעלים מוּכרחה להשתנוֹת בּו בּרגע שהאידיאַליוּת שלוֹ לוֹקה". "אני

מקוה שציבּוּר הפּוֹעלים בּכללוּתוֹ ישמוֹר על רגש ההקרבה העצמית ועל ידי משמעת תקיפה יחנך בּרוּח זוֹ את המתנגדים" (1913). וּבלי שעסק בּמישרין בּהטפה וּבחינוּך מילא רוּפּין תפקיד חינוּכי גדוֹל לגבּי תנוּעת הפּוֹעלים

החלוּצית. העוּבדה ההיסטוֹרית שבּראש המעשֹה הציוֹני בּארץ עמד אדם שראה את הפּוֹעל לא כּחוֹמר בּיד היוֹצר, כּי אם כּנוֹשׂא-ההתישבוּת, אדם שרחש כּבוֹד לעוֹבד והבין לנפשוֹ וליצירתוֹ – עוּבדה זוֹ פּירשה את הציוֹנוּת

יוֹתר מכּל פּירוּשים אידיאוֹלוֹגיים, העמיקה בּלב הפּוֹעל את הזיקה הנפשית לתנוּעה הציוֹנית, את האֵמוּן והכּבוֹד, וסייעה לעצב את דמוּתוֹ הרוּחנית של האדם העוֹבד בּארץ.

משהוּ על רוּפּין כּהוֹגה ציוֹני. רוּפּין בּא אלינוּ מן

החוּץ. ולא בּדרך הרגילה, שבּה בּאוּ לפניו ציוֹנים מעוֹלם הטמיעה. הדרך של פּינסקר והרצל לא היתה דרכּוֹ. החזוּת הקשה אשר חזה פּינסקר לעם היהוּדי, הצפוּי להתרסקוּת בּהתנגשוּת משטרים סוֹציאליים, החזוּת הקשה של הרצל לגוֹרל היהוּדים בּמזרח וגם בּמערב, פּחד האַנטישמיוּת – לא אלה הפחידוּ אוֹתוֹ. בּכך לא היתה ראִייתוֹ חריפה וּמרחיקה כּשלהם. רוּפּין אף הוּא הגיע לציוֹנוּת מתוֹך חזוּת קשה, אוּלם אחרת – חזוּת הטמיעה. הוּא נוֹתן את דעתוֹ על חקר חיי היהוּדים בּזמן זה וּבא לידי דעה כּי המות הוֹלך וקרב, ולא חרב-אוֹיב, כּי אם העליה הכּלכּלית והתרבּוּתית בּשלבּי החברה היא שגוֹזרת כּלָיה על ישֹראל. לא מעטים היוּ בּדוֹרוֹת אחרוֹנים אשר היוּ שֹמחים לדעת בּוַדאוּת שאנוּ עתידים להפּטר מצרה זוֹ של “יהדוּת” בּדרך מיתה קלה, מיתת-נשיקה. אוּלם החוֹקר הצעיר ממַגדבּוּרג נזדעזע לחזוּת זוֹ, שהעם העברי יעבוֹר מן העוֹלם. והוּא, המרוּסן בּדיבּורוֹ, כּשהוּא מגיע לנקוּדה זוֹ מדבּר בּה בּרטט, כּמעט כּדרך שמדבּר בּה נחמן סירקין. והוּא חוֹזר לכך כּל השנים: “לעינינוּ נשמטת אבן אחרי אבן מבּנין היהדוּת שהיה לפנים כּל כּך מוּצק” – בּמלים חצוּבוֹת אלה הוּא פּוֹתח את ספרוֹ “היהוּדים בּזמן הזה”; וּבסיוּמוֹ: “תרבּוּת עממית שנכחדה מן העוֹלם שוּב אין לה תקנה, לעוֹלם לא תקוּם ולא תחיה; וּבלי תרבּות עצמית אין טמיעת היהוּדים הגמוּרה אלא שאלת המוּקדם והמאוּחר, מפלט ממנה אין”. ועוֹד בּשנת 1929 הוּא חוֹזר ואוֹמר: “השמד אינוֹ – – מעשה חד-פּעמי אלא תהליך כרוֹני”. והוּא מוֹסיף: "היהדוּת צוֹעדת בּמדרוֹן תלוּל שלרגליו האבדוֹן. מי שמחזה זה אינוֹ עוֹשֹה עליו רוֹשם – – אין להתוַכּח עמוֹ. אבל סימן לוֹ לאדם זה שקצרה דעתוֹ מהבין את ערך היהוּדים בּהוֹוה וּבעתיד. – – רק קצרי-רוֹאי יכוֹלים לזלזל בּערכּוֹ של אוֹצר הסגוּלוֹת שירשנוּ וּבערכים התרבּוּתיים

שאבוֹתינוּ סיגלוּ להם בּמשך שלוֹשת אלפי שנים."

אימת הטמיעה אינה עוֹזבת אוֹתוֹ גם בּשנים אלה, שנוֹת היטלר, שנוֹת הכּלָיה. בּספרוֹ האחרוֹן “מלחמת היהוּדים לקיוּמם”, שנכתב בּשנת 1940, הוּא חוֹזר לנקוּדת-המוֹצא שלוֹ בּמשפּטים רבּי-ענין:

"עלינוּ להימנע מהטעוּת המקוּבּלת, שהתבּוֹללוּת תלוּיה

בּרצוֹנוֹ של היחיד. אין רצוֹנוֹ של הפּרט מכריע כּאן. ההתבּוֹללוּת נכפּית על הפּרט בּתנאים מסוּימים כּכפייתוֹ של כּוֹח טבעי שאין לעמוֹד בּפניו; אין הפּרט משתתף כּמעט כּלל בּמשֹחקם של כּוֹחוֹת הגוֹרל. אין הילד מכריע וּמחליט איזוֹ שפה עליו ללמוֹד וּבאיזה בּית-ספר עליו לבקר – – גם האדם המבוּגר הבּא לארץ חדשה אינוֹ יכוֹל לעמוֹד בּפני ההשפּעוֹת המבוֹללוֹת של הסביבה".

מכּאן יחסוֹ הפּסימי אל עתידה הלאוּמי של היהדוּת בּתחוּמי הסוֹביטים. מכּאן חשבּוֹנוֹתיו העגוּמים על עתיד היהדוּת בּארצוֹת הבּרית.

וּמכּאן גם דרכּוֹ הוּא אל הציוֹנוּת: “הציוֹנוּת היא המלחמה הנוֹאשה האחרוֹנה של היהוּדים על קיוּמם היהוּדי”. אין אמנם בּטחוֹן בּהגשמתה, “אבל התגשמוּתה אינה בּגדר הנמנע” (“היהוּדים בּזמן הזה”, מהדוּרה בּ') וּכדאי לעמוֹל בּשבילה, כּדאי להקדיש לה את החיים.

הוּא בּא לציוֹנוּת מתוֹך יאוּש. הוּא קיבּל את הציוֹנוּת

כּספקן. והמעשֹה הציוֹני הצמיח בּוֹ את האמוּנה. וּלאחר שנים, שנוֹת פּרעוֹת והפרעוֹת, כּשסימן-השאלה רוֹבץ בּכל כּבדוֹ על המפעל הציוֹני, הוּא בּא לועידת ציוֹני גרמניה ואוֹמר לאחים נבוּכים:

“בּ”אוֹפּטימיוּת" שאין לערערה אני מאמין שבּכל יוֹם ויוֹם, וגם היוֹם, יכוֹלה להתחיל תקוּפה חדשה בּתוֹלדוֹת ישֹראל. בּידי עם ישֹראל להתחיל בּה כּל אימת שהוּא רוֹצה" (1932).

“נצחוֹן אוֹ מפּלה בּחזית זוֹ תכריע בּשאלת עתידוֹ של העם היהוּדי” (1935).

אחד-העם ראה בּחלוֹמוֹ יהוּדים אידיאליים שלא מתוֹך ענוּתם וענוּת-עמם יצאוּ לקראת גאוּלה, כּי אם מתוֹך חירוּת וּרוָחה והרחבת-הדעת יחשבוּ את מחשבת-האוּמה ויפעלוּ למען קיוּמה וּתקוּמתה. לא כּך הוֹליכה ההיסטוֹריה העברית. הרוָחה היתה קצרת-ימים, וּבשבעים ושבעה דרכים הוֹבילה מן האוּמה, ורק יחידים מוּעטים מצאוּ ממנה דרך לעמם. מן המוּעטים הללוּ היה רוּפּין. בּו, וּביחידים מעטים שכּמוֹתוֹ, נתגלם חלוֹמוֹ של אחד-העם. אלא שרוּפּין המעיט לדבּר על כּיסוּפיו הרוּחניים וּביקש להקים מסד כּלכּלי לבּנין הרוּחני הנכסף. הוּא ידע את ערך הכּמוּת בּשביל האיכות; הוּא ידע מה שלא ידעוּ אחרים הדוֹגלים בּשם אחד-העם: לא בּית-ספר בּפני עצמוֹ ולא אוּניברסיטה בּפני עצמה, כּי אם ישוּב רב-אוּכלוֹסין ומעוֹרה בּקרקע וּבּכּלכּלה יצמיח תרבּוּת מבוֹרכת.

אינני סבוּר שה“נגלה” שבּרוּפּין ממַצה את אישיוּתוֹ ואת ציוֹניוּתוֹ. אך בּרשוּת הרבּים בּיקש להיוֹת כּוּלוֹ “נגלה”. חניך הדיסציפּלינה המדעית, צלוּל-מוֹח, זהיר בּהבטחוֹת, היה מגבּיל את עצמוֹ בּהכּרה. לא היה נוֹשא דברוֹ לימים רחוֹקים. אך לא היה חלקוֹ עם הפּיקחים “היוֹדעים” כּי הגדוֹלוֹת לא יבוֹאוּ, לעוֹלם לא יבוֹאוּ, עם קטני-האמוּנה העוֹשֹים את קוֹטן-האמוּנה שלהם “אני מאמין”. הוּא לא ראה את תפקידוֹ בּהכרזת “מטרוֹת סוֹפיוֹת”, לא “מַכּסימַליסטיוֹת” ולא “מינימַליסטיוֹת”,

כּי אם בּהבטחת הפּעוּלה הקרוֹבה, בּתיכּוּן תכניוֹת למעשֹים אשר בּידינוּ לעשׂוֹתם. “לכל פּסגה מוֹבילה דרך שבּה עוֹלים שלבּים שלבּים. אין אנוּ יכוֹלים להגיע למיליוֹנים אם לא נעלה תחילה מאוֹת אלפים” (“אל ציוֹני גרמניה”, 1932). נזכּר אני שבּאחד מנאוּמיו האחרוֹנים, לרגל הויכּוחים הנצחיים בּציוֹנוּת בּין מִספרים “מתוּנים” למִספּרים

“מוּפרזים”, אמר בּערך כּך: כּל מספר יש לוֹ “מחיר” שלוֹ. הרי אני קבּלן. אפשר להזמין אצלי מספּרים שוֹנים, וּבלבד שתהיוּ משלמים את המחירים…

מחשבתוֹ הריאַליסטית של רוּפּין אי אפשר היה לה שלא תכּיר בּחוּמרתה של מה שקוֹראים “השאלה הערבית”. הוּא עצמוֹ היה נציג אידיאלי של תנוּעה לאוּמית בּטהרתה, שאיננה מבקשת שֹררה על הזוּלת ואינה שוֹאפת להיבּנוֹת מקיפּוחוֹ של הזוּלת. ניגוּד חי לכל שחצנוּת פּטריוֹטית וּלכל שוֹביניזם. ואילוּ היה הדבר תלוּי רק בּטוּב-רצוֹן וּבטוּב-שֹכל וּבסיפּוּק הצרכים הצוֹדקים של כּל הצדדים היה ודאי רוּפּין אחד האנשים הראוּיים בּיוֹתר להיוֹת בּפּוֹתרים.

תחילה ראה את “השאלה הערבית” כּשאלה כּלכּלית בּעיקרה. לפיכך הדגיש וחזר והדגיש כּי אין אנוּ מבקשים להקים את מפעלנוּ “על ידי נישוּל האחרים ממקוֹרוֹת פּרנסתם, אלא על ידי יצירת מקוֹרוֹת פּרנסה חדשים בּשבילנוּ” (1919). לפיכך היה מוּכן להציג למפעל הציוֹני תביעוֹת גדוֹלוֹת להטבת מצבוֹ של הפלח הערבי. לפיכך שיקע מאמצים מרוּבּים בּ“תכניוֹת פּיתוּח” המכוּוָנות לתוֹעלתם של שני העמים. בּתוֹם לבב היה מגיש את תכניוֹתיו לועדוֹת-החקירה השוֹנוֹת, מתוֹך הנחה כּי כּל שוֹחר-טוֹב אי אפשר לוֹ שלא יכּיר בּצדקת העקרוֹנוֹת המוּנחים בּיסוֹדן. משנתקל בּסילוּפן של אידיאוֹת-הפּיתוּח על ידי חוֹקרים רמי-מעלה, לא נרתע לגלוֹת בּרבּים את שגגוֹתיהם וּזדוֹנוֹתיהם (של הוֹפּ-סימפּסוֹן, 1931; של פרֶנטש, 1933). אהבת-השלוֹם שבּוֹ היתה גדוֹלה, היתה בּו מידת התחשבוּת גדוֹלה בּגוֹרמי-הכּוֹח המציאוּתיים, אך לא היה חלקוֹ עם המרפּאים את יחסי-העמים על נקלה, עם המאמינים שכּל ויתוּר ירֵצָה עם המוּכנים ל“שלוֹם” בּכל מחיר. בּקרב הימים הוּברר לוֹ יוֹתר ויוֹתר כּי הבּחינה הכּלכּלית אינה ממַצה את חוֹמר השאלה, וכי שאלת העליה היא היא השאלה. בּנאוּמוֹ, בּימי יצירת הסוֹכנוּת, בּציריך, בּ-1929, הוּא אוֹמר בּזה דברים שבּהם כּלוּל הקו התוֹחם בּין ציוֹנוּת ללא-ציוֹנוּת: “כּמו שזכוּתם של הערבים להישאר בּארץ, כּן זכוּתם של היהוּדים לעלוֹת. על זכוּת זוֹ אין אנוּ יכוֹלים ואין אנוּ רוֹצים לוַתר, מפּני שבּה תלוּי גוֹרל של אוּמה בּת 16 מיליוֹן, שבּין אוּמוֹת התרבּוּת ודאי אינה תוֹפסת את המקוֹם האחרוֹן, ועוֹד היא יעוּדה ליתן הרבּה לעתידה של האנוּשוּת”.

וּבספרוֹ האחרוֹן, “מלחמת היהוּדים לקיוּמם”, המבקש להיוֹת

מוֹרה-דרך בּשאלת היהוּדים בּימינוּ, הוּא מסכּם את עניננוּ בּמלים

אלה:

"הציוֹנוּת נוֹלדה מתוֹך הכּרה כּי היהוּדים אינם יכוֹלים

להתקיים וּלהתפּתח בּתוֹר אוּמה, מאחר שבּכל מקוֹם מהווים הם מיעוּט התלוּי בּהרבּה אוֹ בּמעט בּחסדי הרוֹב. – – העליה היא העוֹרק המחבּר את הישוּב בּארץ עם יהוּדי שאר הארצוֹת. וּכשעוֹרק זה יכוּוץ אוֹ ינוּתק, כּפי המוּצע על ידי ממשלת בּריטניה, הרי מן ההכרח שהישוּב יִדלדל אוֹ יצטמק. ארץ-ישֹראל שאינה רשאית לתרוֹם תרוּמה ראוּיה לשמה להקלת מצוּקתם של המוֹני יהוּדים – – אינה יכוֹלה להיחָשב לבית לאוּמי עברי. – – תנאי קוֹדם לכך (ל“תכנית פּיתוּח”) הוּא פּיתוּח מלא של מרץ היהוּדים, דבר שלא יתכן אלא אם כּן יהיוּ חפשים בּפעוּלתם ולא כּפוּפים לשלטוֹן הערבים וּלהגבּלוֹת חוּקתיוֹת בּעליה וּברכישת קרקע. – – הסכּמת היהוּדים לשלטוֹן הערבים לא תהיה אלא איבּוד עצמוֹ לדעת של הרעיוֹן הציוֹני. אפשר להמית את לוֹחמי הבּית היהוּדי, אך אין להכריחם לאבּד את עצמם לדעת".

רוּפּין לא שינה מהלך-דעוֹתיו גם כּשיצר את “בּרית-שלוֹם” גם כּשפּרש הימנה. מעוֹלם לא היה חלקוֹ עם חוֹלי-המַצפּוּן, שעצם האמוּנה בּצדקת עניננוּ נכרתה מלבּם, ועם רוֹדפי-השלוֹם, המוּכנים לשלוֹם בּכל מחיר, גם בּמחיר ויתוּר על קיוּם והתפּתחוּת כּאוּמה.

מחשבתוֹ של רוּפּין לא חדלה לחפשֹ דרכי-הסכּם, של אמת בּין העמים, וּבספרוֹ האחרוֹן הוּא מכּיר בּהיקף השאלה: “אין היהוּדים זקוּקים להסכּם רק עם ערבי הארץ, אלא גם עם ערבי המדינוֹת השכנוֹת”. והוּא נוֹשא עינים אל אפשרוּת של קוֹנסטלַציה פּוֹליטית-עוֹלמית חדשה: “דוקא תקוּפת שינוּיים מדיניים גדוֹלים בּמזרח הקרוֹב, שעל ידה יכוֹלים הערבים להרויח הרבּה, יכוֹלה להיוֹת המתאימה בּיותר להתקרבוּת וּלהסכּם”.

לא בּיקשתי, ואף אין בּיכלתי, להקיף את רב-צדדיוּתוֹ של רוּפּין, כּאיש-מדע, כּהוֹגה. אין אני נוֹגע אלא בּמה שנפגשתי והכּרתי: בציֹוני, בּקוֹלוֹניזטוֹר. אני משתמש בּמוּנח לוֹעזי זה, מחוֹסר מוּנח אחר, בּידיעה כּי הוּא מרוּבּה-מַשמעוּיוֹת, וכי צלילוֹ מעלה אסוֹציאַציוֹת

עכוּרוֹת. בּתוֹלדוֹת העוֹלם לא היה מפעל קוֹלוֹניזטוֹרי טהוֹר יוֹתר ממפעלוֹ של רוּפּין. וחייו של רוּפּין הם עדוּת לנַעלוּת הרעיוֹן הציוֹני וּלטוֹהר המעשה הציוֹני.

_________________________________________

ויוּרשה לי לוֹמר מלים מעטוֹת על רוּפּין הידיד, ידיד-האדם. אהבנוּהוּ. הוּא ליבּב אוֹתנוּ בּחן שבּפניו, בּהוּמוֹר שלוֹ,

בּחיוּכוֹ, בּמשוּבת-הלגלוּג שבּעיניו, לגלוּג על עצמוֹ ולגלוּג על איש שׂיחוֹ. המגע אתוֹ היה מַעדין, היוֹתוֹ אתנוּ היה מרחיב את דעתנוּ. בּכל מקוֹם שהיית פּוֹגש בּוֹ, בּבּריטיש מוּזיאוּם אוֹ בּמחסן-כּל-בּוֹ,

בּחנוּת-ספרים אוֹ בּשוּק – תמיד היית לָמד ממנוּ דבר-מה, אם בּעניני מחקר ואם בּהוַיוֹת-עוֹלם, וקוֹדם כּל: נדיבוּת-רוּח. תמיד היה מוּכן לעשׂוֹת את בּן-שׂיחוֹ שוּתף להנאה, ללימוּד, לעשׂיה, להתיעצוּת. מעוֹלם, כּמדוּמה, לא

היה מאבּד את רענַנוּתוֹ בּיחסי אדם.

מי שחש בּגוֹדל הענין שלנוּ אי אפשר שלא יהיה עתים נכוה ממידוֹת זעירוֹת שהוּא נתקל בּהן אצל גדוֹלי-הדוֹר. גם אנשים שהעינים נשׂוּאוֹת אליהם בּהפלאה יש שהם גוֹרמים לנוּ עגמוּמיוֹת. צר לראוֹת את המתכת היקרה בּסיגיה. רוּפּין לא גרם לנוּ מעוֹלם הרגשוֹת כּאלה. אדם ללא סיגים.

מדוֹר לדוֹר רוֹאים אנוּ את ל“ו הצדיקים, אשר את צלם אנוּ שוֹאפים, בּדמוּת שוֹאב-מים, איש-יער, בּן-כּפר. לא יעלה על הדעת לבקש את אחד מן הל”ו על בּימוֹת של קוֹנגרסים, בּמשֹרדים, בּקתדראוֹת, בּין פּרנסי ציבּור. לא הייתי בּא להשתמש בּהשאלה זוֹ אילוּ ראיתיה כּהפרזה. בּרוּפּין חָברוּ סגוּלוֹת שאוֹתן אנוּ מיחסים לל"ו. הוּא היה עניו בּלי להיוֹת נחבּא אל הכלים. לא דבק בּוֹ אבק של שֹררה, ואף התאוּרה הרבּה שהיתה כּפעם בּפעם נוֹפלת עליו, לרגל תפקידיו, לא היתה פּוֹגמת בּוֹ.

רוּפּין היה אוֹמר שהוּא גאה על הידידוּת שבּוֹני הארץ רוֹחשים לוֹ. בּא כּזר ונעשֹה הקרוֹב בּיוֹתר. ידיד-אמת, בּטוֹבה וּברעה,

ללא כּל חשבּוֹנוֹת. התנוּעה הציוֹנית רשאית להיוֹת גאה על כּך, שאת מפעלה התוָה והדריך אב-בּנין, אוֹמן-פּדגוֹג, שאיחד בּקרבּוֹ מדע ואמוּנה, הכּרת-המציאוּת וּצפיית העתיד, נדיבוּת ואוֹמץ ולב אנוֹשי יקר.

המתנדב האמיתי אינוֹ מסתפּק בּהתנדבוּת ראשוֹנה

הוּא מוֹסיף להתנדב וּלנדב.

ש. לביא

בּבוֹאי לוֹמר בּרבּים דברים אחדים בּפתח כּתביו של חברי ורעי שלמה לביא אמרתי אל נפשי:

אילוּ הייתי צריך להציג ספר זה בּפני קוֹרא לא משלנוּ, בּפני אדם לוֹעזי שהוּא מצוּי אצל ספרוּת המהפּכה האנוֹשית של הדוֹרוֹת האחרוֹנים ואזנוֹ למוּדה להבחין בּין דברים – המרוּבים כּל כּך – אשר חלוּדת השיגרה אוֹכלת בּהם, לבין דברים – והם מוּעטים כּל כּך – אשר קוֹרטוֹב של ראשוֹנוּת בּוֹקע מתוֹכם, לא הייתי מתקשה הרבּה.

ראשית, לא הייתי רוֹאה עצמי כּמי שאוֹמר שבחוֹ של אדם בּפניו. אין אנחנוּ רגילים בּכך. ושנית, יכוֹל הייתי לדבּר אל אוֹתוֹ אדם מן החוּץ לא בּמוּנחים השגוּרים בּפינוּ, שעִתים אנו חדלים מלטעוֹם בּהם טעם מרוֹב שימוּש. הייתי נפטר לשעה מן ה“קירבה” היתירה, שהיא מצוּיה אצלנוּ גם בּעניני רוּח ונוֹטלת את האפשרוּת לראוֹת תוֹפעוֹת בּשיעוּר קוֹמתן

הנכוֹן. הייתי מסתייע בּמידת הדיסטנץ, וּמבקש לציין את תכנוֹ האנוֹשי-המַהפּכני של הספר ואת טיבה של המחשבה החלוּצית, מחשבת הקוֹנסטרוּקטיביזם הרבוֹלוּציוֹני המפכּה בּבעל הכּתבים האלה.

ואין לראוֹת את איש-שֹיחי הנכרי כּיצוּר מדוּמה דוקא. עם כּל היוֹתנוּ גלמוּדים בּעוֹלם אין אנוּ חיים בּהסגר. אנו מזדמנים עם בּני אוּמוֹת העוֹלם. היוּ ימים והזדמנוּיוֹת אלה היוּ נדירוֹת. עתה, בּשנוֹת המלחמה, אנוּ נפגשים תכוּפוֹת. ואין צוֹרך להפליג לשם כּך למרחקים. כּל חייל יהוּדי נפגש עתה עם בּני עמים שוֹנים, וּממילא הוּא נעשֹה נציג לעמוֹ. והנפגשים – מכּל הסוּגים הם. עתים הם מטוֹבי החברה האנוֹשית בּדוֹרנוּ, בּין שהם אנשי-שם בּין שהם אלמוֹנים. ואנוּ מבקשים לספּר להם את עצמנוּ, להביא לפניהם את דבר-עמנוּ.

כּשאנוּ בּאים אל “זר לא יבין” וּמבקשים כּי יבין לנוּ, אנוּ שוֹאלים את עצמנוּ: מה תהא דרך ההסבּרה שלנוּ? כמה מן הקרוּאים להסבּיר חוֹששים מאד ל“מה יאמרוּ”. מה יאמר הזר (שהוּא, “כּדרך הטבע”, נעלה עלינוּ), כּשימצא בּהליכוֹתינוּ וּבמאוַיינו, ועל אחת כּמה וכמה בּקוּבלנוֹתינוּ, משהוּ שאינוֹ מתישב עם מוּשֹגיו ועם טעמוֹ הטוֹב. לפיכך יהוּדים טוֹבים טוֹרחים להוֹכיח כּי אין אנו פּחוּתים משאר בּני-אדם, ואנחנוּ בּדיוּק-בּדיוּק “כּמו כּוּלם”. הללוּ עוֹשים זאת בּמיטב

הכּוָנוֹת, מרוֹב פּטריוֹטיזם, מתוֹך חרדה שמא כּל גילוּי של שוֹני יש בּו כּדי להוֹריד את ערכּנוּ ולפסוֹל את זכוּתנוּ. וחששנוּת זוֹ הרוֹוַחת

בּמגעם של בּני-בּרית עם תקיפי עוֹלם, עתים מצוּיה גם בּמגע של סוֹציאַליסטים יהוּדים עם סוֹציאליסטים שאינם יהוּדים. יש טוֹרחים “לפַשֵט” את עניננוּ כּכל האפשר, להרחיק מתוֹכוֹ את כּל המחוּספּס וכל השרשי שבּוֹ וּלהוֹכיח כּי אין אנוּ, חלילה, שוֹנים בּמשהוּ מאחרים, כּי אין אנוּ חשוּדים, חלילה, על שוֹני כּלשהוּ, וכל מה שאנוּ עוֹשׂים, גם הוּא נראה לעין “שלא כּדרך העוֹלם”, אין הוּא אלא כּכּתוּב וכמקוּבּל וכמוּסכּם אצל שאָר הבּריוֹת.

אם צדקתי ואם שגיתי, אך מעוֹדי לא נקטתי בּשיטה זוֹ. לא בּנעוּרי, כּשהתהלכתי עם “שקצים”, ולא אחר כּך כּשבּטלטוּלים וּבשליחוּיוֹת הייתי מזדמן עם אנשי-מעלה בּעוֹלם הסוֹציאליסטי. מעוֹלם לא קיבּלתי על עצמי להוֹכיח כּי גם אנחנוּ סוֹציאליסטים כּשרים. את מה שמאַחד אוֹתנוּ עם השאר, כּאנשי-עבוֹדה, כּבני התקוּפה, כּמוֹרדים בּקַיים, כּנאבקים על

שֹידוּד מערכוֹת החברה האנוֹשית, הייתי מניח כּדבר מוּבן מאליו, אלא שאין הוּא בּלבד ממַצה את עניננוּ. בּיקשתי איפוֹא לכוון את הדעת אל המיַחד אוֹתנוּ, אל החד-גוֹרלי שבּהוָיתנוּ, ואל השוֹני הצוֹמח ממנוּ בּמצבנוּ, בּעשׂייתנוּ, בּדמוּת מפעלנוּ, בּתביעוֹתינוּ. סבוּר אני כּי

ראִיית המאַחד בּלי ראִיית המיַחד – אין עמה ראִיית-אמת. ידעתי גם ידעתי שעִתים עלוּל אני להעלוֹת על דעת השוֹמע את המחשבה על “אתה בּחרתנוּ” היהוּדי, המפוּרסם לגנאי. אך אין הסברה מתקבּלת על דעתי כּי איוֹב חייב להכריז על עצמוֹ: “גם אני איש”, וכי הנימוּס הטוֹב והַצְנֵעַ לֶכֶת מחייבים את עַם-איוֹב לטשטש את המיוּחד שבּגוֹרלוֹ ושבּקוּבלָנתוֹ. וּלפיכך הייתי אוֹמר לוֹ לאיש-שֹיחי בּדַבּרי על ספר הכּתבים של ש. לביא:

זה ספר תוֹלדוֹת אדם. ספר מַאבק-אדם. מאבקים עם הרחוֹק ועם הקרוֹב. לא בּיאוֹגרפיה ולא סיפּוּרי-זכרוֹנוֹת, כּי אם דברי מחשבה וּתביעה והידַיינוּת והצעוֹת ותכניוֹת-בּנין וחישוּבים, ועם זאת ספר אישי עד מאד. ספר סוּבּיֶיקטיבי על נוֹשׂאים אוֹבּיֶקטיביים. ספר זה תוֹבע בּמסגרת חיינוּ אנוּ, חיינוּ היהוּדיים-הלאוּמיים – טיפּה זוֹ בּים האנוֹשוּת

הגדוֹלה – שינוּי סדרי-חברה ויחסי-כּלכּלה. הכּוֹתב, שהלָך-מחשבתוֹ פּוֹנה תמיד לצד העשֹיה, אינוֹ חוֹשש להציע תכניוֹת משלוֹ, ואיננוּ מוֹנע עצמוֹ מפּירוּטים, ואין הוּא מפחד שמא יראוּ אוֹתוֹ נלעג. לא אַלאה אוֹתך בּסקירה מפוֹרטת אוֹ בּהרצאת העקרוֹנוֹת, אך אוֹמר לך בּקיצוּר: דרך מחשבתוֹ היא אוּטוֹפּית, בּמוּבן המעוּלה של מלה זוֹ. שלא לפי הסברה השגוּרה, שהאוּטוֹפּיה מתעלמת מן המציאוּת. אַדרבּא, היא רוֹאָה את המציאוּת ראִיה חריפה ושוֹללת וּמעמידה כּנגדה את משֹא-הנפש לא בּצוּרת שיר-ערשֹ מַרדים, כּי אם בּצוּרת קוּם ועשׂה! בּחינת “העידוֹתי בּכם היוֹם את השמים ואת הארץ החיים והמות – – וּבחרת בּחיים”, וּמעתה אין הדבר תלוּי אלא בּתבוּנתך וּביָשרך וּברצוֹנך. הלָך-רוּחוֹ של המחבּר שלנוּ הוּא, כּפי שאתה רוֹאה,

זלזל רך בּגזע המַחשב הסוֹציאליסטי-האוּטוֹפּיסטי מדוֹר לדוֹר, אשר עתה, לאחר הלקח המר של דוֹר אחרוֹן, נוֹכחנוּ כּי “עָלֵהוּ לא יִבּוֹל” (אגב אוֹמַר לך, אם לא ידעת: האוּטוֹפּיה הסוֹציאליסטית זרמה בּצינוֹרוֹת שוֹנים אצל פּוֹעלי ארץ-ישֹראל, עתים שלא מדעת בּעלים, עתים בּניגוּד להכּרתם, ונתגלתה כּאן כּגוֹרם מפעיל וּמכוון וכיסוֹד חי, מחַדש וּבוֹנה בּמידה שלא שוּערה. ויש לשֹים אל לב, כּי הדבר בּא ונהיה בּימים שבּעוֹלם הסוֹציאליסטי הגדוֹל ירדה קרנה של “האוּטוֹפּיה”, ושוּם בּר-דעת לא רצה להזדקק לה. גם הקבוּצה וגם מוֹשב-העוֹבדים הם ילדי האוּטוֹפּיה הסוֹציאלית).

רצוֹנך תוּכל גם למַיין את ההשקפוֹת שבּספר הזה, להדבּיק תו בּמצחן ולשֹים אוֹתן בּאחד התאים המסוּמנים. אך תדע, שהכּוֹתב לא הריק מכּלי אל כּלי, לא חזר על דברי אחרים, כּי אם בּאמת הרה והגה את דבריו, כּלשוֹנם של עברים קדמוֹנים. ואוּלי מכּאן גם קנאתוֹ הגדוֹלה לדבריו: כהגן אֵם על פּרי בּטנה, בּשינַים וּבצפּרנים, כּן יגן הוּא על ילדי רוּחוֹ.

אַל נא יעלה על דעתך כּי זהוּ ספר סתמי לתיקוּן העוֹלם, ספר קוֹסמוֹפּוֹליטי, למען האדם המוּפשט. לא, זהוּ ספר שכּוּלוֹ יהוּדי, עד הנימה האחרוֹנה. עם כּל מה שהמחבּר שׂוֹרה עם הבּעיוֹת הכּלליוֹת של המשק והחברה, – הכּפר והעיר, השוּק, היִצוּר והתצרוֹכת, העוֹבד והמעביד, עמל-כּפּים וחיי-תרבּות, וכדוֹמה – המניע העיקרי למחשבתוֹ הוּא גוֹרל עמוֹ, האוֹבד בּעניוֹ. לוֹ

נתוּנה-נתוּנה מחשבתוֹ וחרדתוֹ. לוֹ מכוּוָנוֹת תכניוֹתיו המשקיוֹת

וההתיישבוּתיוֹת – להצלתוֹ, לתקוּמתוֹ וּלבנינוֹ. וגם דאגתוֹ לאדם, לפּרט,

– להרגשת כּבוֹדוֹ, לזקיפת קוֹמתוֹ, לשויוֹנוֹ, לצמיחתוֹ, לרווחתוֹ,

ואפילוּ ל“עשירוּתוֹ” (כּי הוּא מאמין בּאפשרוּת של עשירוּת לכּל) – היא בּמסגרת העם.

הכּותב, כּפי שתבין מאליך, הוּא אחד מאלה היהוּדים אשר חזוֹן גאוּלת העם ושיבתוֹ למוֹלדת, – המוֹלדת האבוּדה, אך לא שכוּחה – קָסם להם. לרבים קָסם, אך רק למעטים היה קֶסם זה לגוֹרל אישי, לשליחוּת חיים. הללוּ, המעטים, כּללוּ בּמוּשג “גאוּלת העם” את כּל הטוֹב והיפה שבּמַשֹאוֹת-הנפש, טיהוּר חיי החברה מכּל כּתם וּפגם. אך בּוֹ, בּכּוֹתב, פּעל לא רק הצד המוֹשך שבּחלוֹם-הקסמים, כי אם גם צד דוֹחף: בעוֹדוֹ נער, בּגָלוּת-פּוֹלין מלפני ארבּעים שנה, ראה הוּא וּמעטים שכּמוֹתוֹ, את ההוָיה היהוּדית לא כּאידילית ורבּת-סיכּוּיים, כּאשר נראתה לאחרים, אשר השליכוּ את יהבם על המהפּכה הרוּסית, אוֹ על עלייתוֹ של מעמד פּוֹעלים יהוּדים בּפּוֹלין, אוֹ על שֹגשֹוּג כּוֹחוֹת תרבּוּתיים-עממיים

בּגוֹלה. ההוָיה היהוּדית נתגלתה לוֹ כּמעוּרערת, והוּא חש את הגזָר הנמתח עליה. אוֹתה תחוּשה ואפילוּ לא ידע להבּיעה בּלשוֹן-לימוּדים, היתה חריפה בּיוֹתר. והיא נעשֹתה הדוֹחף הגדוֹל בּחייו. הוּא פּנה עוֹרף להוָיה היהוּדית בּגוֹלה, אך לא מתוֹך בּוּז והתנַכּרוּת, כּרבּים אחרים אשר מילטוּ את עצמם ל“מרחב העוֹלם”, כּי אם מתוֹך רחמים ואהבה, מתוֹך רצוֹן למצוֹא לה מפלט, להחזיר לה את המוֹלדת האבוּדה. וגם הצחיח שמצא בּּמוֹלדת לא הוֹביש בּלבּוֹ את ליח-העלוּמים, והתלאוֹת והנסיוֹנוֹת שעמד בּהם לא התישוּ את הרצוֹן הנחרץ להחזיר לעם “חיים שאין בּהם בּוּשה וּכלימה”, כּלשוֹן תפילה יהוּדית עתיקה. וחיים כּאלה בּמוּשֹגי אוֹתם הנערים היוּ: חיי-אדמה, חיי-עבוֹדה, חיי חירוּת.

_________________________________________

זוֹכר אתה ודאי את סיפּוּר-המעשֹה שספרוּת המהפּכה הרוּסית בּאביב ימיה היתה מחבּבת הרבּה. מעשֹה בּאלכּסנדר הֶרצֶן וניקוֹלאי

אוֹגַריוֹב, נערים חברים, בּן ט“ו וּבן י”ג, שיצאוּ אל מחוּץ למוֹסקבה, להרי ווֹרוֹבְּיוֹב, וּבאוּ בּברית, בּשבוּעת-אמוּנים, להיוֹת חייהם, כּל

הימים, קוֹדש למלחמת החירוּת. לא מעט שבוּעוֹת-אמוּנים נשׂא הרוּח. אך אוֹתם שני הנערים שמרוּ אמוּנים לשבוּעת-הנעוּרים שלהם. איני יוֹדע אם בּספרוּת המהפּכה העברית נשתמר זכר מעשֹיה רוֹמַנטית מעין זוֹ, אך ידעתי נאמנה כּי היה היוּ נערים יהוּדים, אשר נדרוּ את נדרם, אם בּניב-שֹפתים ואם אך בּלבּם בּלבד, וּמאז ועד בּוֹא חליפתם חייהם וכל מַעיניהם נתוּנים-נתוּנים למלחמת החירוּת של עמם. אתנוּ הם. ובעל הכּתבים האלה הוּא אחד מהם.

מחשבתוֹ פּוֹנה כּוֹלה אל עבר הממשוּת. לא על מנת להשלים אליה, כּדרך בּני-אדם נבוֹנים, כּי אם למען התגבּר עליה וללוּש ממנה ממשוּת חדשה. בּדרך זוֹ הגיע למה שהגיע לא רק להלכה, הגיע למעשֹה. תמצא בּספר זה מאוַיים שבּיסוֹד, מגמוֹת-חיים שלבשוּ צוּרה של שֹרטוּטי-תכניוֹת. הוּא זכה לכך שכּמה מדבריו, שבּשעתם עירערוּ עליהם כּעל הזיוֹת וּמַדוּחים, מצאוּ שוֹמעים אשר ציפּוּ לכך, אוֹ לכדוֹמה לכך. וּמאלה השוֹמעים בּאוּ מאמינים ואנשי-רצוֹן, מקיימים וּמתמידים, ואוֹתם הדברים משוּקעים עתה כּלבֵנים בּבּנין הארץ-ישֹראלי (ויש מדבריו שהם שנוּיים גם עתה בּמחלוֹקת, בּמחלוֹקת קשה, אפילוּ כששוֹתקים עליהם). ודאי אין המכוֹנה, כּשרוֹאים אוֹתה בּפעוּלתה, עשֹוּיה בּכּל לפי שֹרטוּטי-תכנית ראשוֹנים שלה, אוּלם בּאוֹתם שֹרטוּטים שֹפוּנה נפש המכוֹנה, חבוּיה הרעננוּת שבּהצגת השאלה אשר המכוֹנה נקראה לענוֹת עליה.

_________________________________________

עד כּאן. אפשר הייתי מסתפּק בּכך, ואפשר – אילוּ ראיתי שאוֹתוֹ קוֹרא נכרי מגלה ענין, כּסוֹציאליסט-הוֹגה, בּעֹולם זר לוֹ וּבעצם השאלוֹת הנדוֹנוֹת כּאן, הייתי פּוֹתח לפניו פּרקים שוֹנים בּספר זה והייתי קוֹרא לפניו: והנה האמוּנה הגדוֹלה בּכּוֹח היוֹצר של השיתוּף האנוֹשי. בּעצם ימי הדלוּת והצמצוּם והרפיוֹן שבּמפעל הקבוּצתי הרך – תביעה להגדלת החברה הקבוּצתית, והכרזה כּי כּל אדם נוֹסף בּרכה הוּא למשק; וּבעוֹד המשק הקבוּצתי הרך נקלע בּין הוָיה וחידלוֹן – הכרזה על בּוֹאוֹ של המשק השיתוּפי הגדוֹל ועל הפּתרוֹנים החבוּיים בּו; הנה תביעה ראשוֹנה לזיווּג מלאכה וחרוֹשת עם החקלאוּת; הנה גילוּי מוּמי-יסוֹד של הכּלכּלה שלנוּ, מתוֹך מגע חי, אישי, עם מציאוּתנוּ ועם מוּמיה, וּבמבּט-עין אשר השיגרה אינה מַכהה אוֹתה; והנה תביעה לא להסתפּק בּמידת השיתוּף בּתוֹך המשק הקיבּוּצי הבּוֹדד, כּי אם להגבּיר

בּמידה מַכּסימלית את השיתוּף בּין משקי-העוֹבדים. והנה גם ויכּוּחים מדיניים אמיצים.

אוּלם בּסקרי זאת הייתי רוֹצה להוֹסיף:

אינני רוֹצה להטעוֹתך. ש. לביא איננוּ חכם-כּלכּלה ואיננוּ סוֹציוֹלוֹג ואיננוּ מדינאי, אף על פּי שהוּא מעיז ונכנס כּאוֹרח לא-קרוּא בּתחוּמיהם של אלה, ואיננוּ נרתע מפּני גערתם. אין הוּא מעלים את מיעוּט ידיעוֹתיו בּכמה ענינים שהידיעה בּהם חשוּבה לענין שהוּא דן בּוֹ, ואף על פּי כן הוּא מעיז לחלוֹק על בּני-סמך. שכחתי לוֹמר לך כּי אין הכּתיבה אוּמנוּתוֹ. ואל נא תראה בּאמירה זוֹ שוּם התהדרוּת. את דבריו הוּא כּוֹתב בּלילוֹת לאחר יוֹם עבוֹדה, בּשעוֹת חוֹפש מוּעטוֹת. תשאל מה משלח-ידוֹ? פּוֹעל הוּא, פּוֹעל חקלאי. מנעוּריו התנסה בּכמה עבוֹדוֹת. היה גם זמן מַסיק-הדוּד בּבית-חרוֹשת¹. היה שוֹמר, אך בּעיקרוֹ הוּא עוֹבד אדמה וּבוֹנה משק. וגם משלח-יד זה, שהוּא חשוּב בּעיניו בּיוֹתר והוּא גאה עליו, אינוֹ אלא גילוּי של שליחוּת-חיים אחת ויחידה: פוֹעל-חלוּץ, פּוֹעל חרוּץ, איש צבא העבוֹדה בּישֹראל, מגוּיס לכל החיים, שאיננוּ עוֹשֹה מלאכתוֹ רמיה. הוּא אחד החוֹצבים, חוֹצבי-תמיד, בּסלע ההוָיה הארץ-ישֹראלית. בּצפּרניו ניקר את הסלע, בּזיעתו ריוָה את השממה, וּרגבים מן השיתין דבקוּ בּאצבּעוֹתיו שכּתבוּ את הדברים. הוּא מדבּר אל הענין, חוֹתר אל העיקר. הכּתיבה שלוֹ קשוּרה בּעשֹיה שלוֹ. הפוֹלקלוֹר היהוּדי אוֹמר כּי כּל צמח יש לוֹ מלאך המַכּה על ראשוֹ ואוֹמר לוֹ: גדָל. גם על ראשוֹ של ש. לביא מַכּה המלאך שלוֹ. אוֹתוֹ “מלאך” נתן בּידוֹ את המעדר ואמר לוֹ: עדוֹר, ואַל תהיה מצפּה לכך שעבוֹדתך תהא נעשֹית בּידי אחרים; אוֹתוֹ “מלאך” נתן בּידוֹ אקדח ואמר לוֹ: שמוֹר, ואַל תסמוֹך על כּך שאחרים ישמרוּ עלינוּ, על חיינוּ ועל רכוּשנוּ; ואוֹתוֹ “מלאך” גם העמיד אוֹתוֹ הַיְשַר נוֹכח שאלוֹת קיוּמנוּ החמוּרוֹת, ואמר לוֹ: חתוֹר אל פּתרוֹנים, ואַל תישָען אל בּינת אחרים. “לא בּשמים היא”. ואין אתה בּן-חוֹרין מלחַפּשֹ.

ואכן בּדרך חיפּושֹיו זכה לביא ל“תגליוֹת”, אשר היוֹם אוּלי אפשר לוֹמר כי הן מוּנחוֹת על פּני האדמה, אוּלם בּעלי סמכוּת גדוֹלים ממנוּ וּמלוּמדים ממנוּ לא כּפפוּ עצמם להרים אוֹתן. והוּא, שהרים, נפגש בּגערה אוֹ בּלעג. אך אין הוּא חת מפּני גערה, והוּא גם נאמן לרוּח אבוֹת, שלימדוּ ש“לא להתבּייש מפּני המלעיגים”. אין הוּא טוֹמן יד בּצלחת, ואין הוּא מתבּהל מפּני אנשי-שם, ויוֹצא אִתם לריב. אין הוּא חסר אז גם שמינית שבּשמינית של חוּצפּה. אל נא תראה בּכך ציניוּת אוֹ רהב. אין כּאן אלא התחמצוּת הלב על אשר בּני-אדם בּעלי שאָר-רוּח, אשר לדברם אתה מצפּה – מכזיבים אוֹתך קשוֹת.

הוּא תוֹבע בּחריפוּת רבּה את עלבּוֹן תנוּעתוֹ מאת

מתקיפים-תקיפים מבּית. הוּא מסתער על מוּמחים, מדוּמים ואמיתיים, הבּוֹטחים על מוּמחיוּתם, ולא עינים להם לראוֹת את כּוֹחה של היצירה הצעירה והמגששת, והם מוֹציאים עליה גזר-דין; אך בּיותר תראה את עזוּת נפשוֹ בּשעה שהוּא תוֹבע צדק לעמוֹ משַליטי-עוֹלם וּמִצַדיקי-עוֹלם. אילוּ ראית כּיצד הוּא

מדבּר משפּטים עם נֶהרוּ, עם צ’רצ’יל, עם נציבים ועם “ועדוֹת-חקירה”. לא בּן-כּפר, פּוֹעל אלמוֹני אשר אין שוֹמע לדבריו, כּי אם תוֹבע אמיץ, אשר לבּוֹ לא יֶרך, היוֹדע כּי אם לאחרים הכּוֹח אוֹ השלטוֹן אוֹ השם הטוֹב – לוֹ הצדק. והוּא מאמין בּכוֹח הצדק. הוּא מקלף מן הענינים את הקליפּוֹת העוֹטפוֹת אוֹתם, וּמעמיד אוֹתם על פּשטוּתם הראשוֹנית. אין עליו אימת גדוֹלים וגם לא אימת מוּשֹגים מקוּבּלים. הוּא רב לא רק עם גַלַקר האנטי-ציוֹני², הוּא תוֹבע לדין גם את בּריילספוֹרד הידיד, בּשעה שהוּא מגלה חוּלשה בּענינינוּ. כּשהוּא מתפּרץ לויכּוּחים אלה – מעצמוֹ, מהתעוֹררוּת שלוֹ, – מעלה הוּא בּדמיוֹני

את הדמוּת האַגָדית של החייט אוֹ הסנדלר היהוּדי, אשר בּימים שהשליטים היוּ כּוֹפים “ויכּוּחים” על ישֹראל – ויכּוּחים שהם אַקדמוֹת לגזירוֹת – היה בּא וּמתנדב להיוֹת המתוַכּח עם ראשי הכּמרים והמשֹטינים, מתוֹך בּטחוֹן

שהוּא יוֹדע גם יוֹדע בּמה לנצח אוֹתם. בּזה כּן בּזה גוּנז הניצוֹץ

הקדמוֹן של הנער דויד בּצאתוֹ בּמקלו וּבקלעוֹ אל המערכה: “אל יפּוֹל לב אדם עליו”.

_________________________________________

עתה ודאי יכוֹלתי לאמוֹר די. אך משהוּ מוֹשך אוֹתי בּלשוֹני לוֹמר לאוֹתוֹ נכרי, מתוֹך גילוּי-לב, שספק אם הוּא בּמקוֹמוֹ:

סיפּרתי לך את הדברים בּמין גאוה “משפּחתית”. לכם, בּני האוּמוֹת הגדוֹלוֹת והתקיפוֹת, יש הרבּה. לנוּ – מעט. ויש לנוּ מה לקנא בּכם. אך בּעוֹמק לבּי אני גאה על טיבוֹ של המעט שלנוּ. וּבענין שאני עוֹמד בּוֹ עתה: הספרוּיוֹת הסוֹציאליסטיוֹת בּעוֹלם יש להן חוֹקרים וּמלוּמדים, שאין לנוּ כּמוֹתם, וסוֹפרים מזהירים, שאזני רבּים נטוּיוֹת אליהם. אך ספר פּועלי בּדוֹמה לזה אינני מכּיר אצלכם. בּשחר ימיה היתה התנוּעה הסוֹציאליסטית עוֹדרת והוֹפכת בּמעבה חיי המוֹנים, וּמוֹצאת

“אוֹצרוֹת”, וּמעלה נשמוֹת אדם. היא הצמיחה אנשים. ואז גם נכתבוּ ספרים סוֹציאליסטיים-פּוֹעליים. הזוֹכר אתה מה שֹמח מַרכּס בּשעתוֹ – לפני מאה שנים – להוֹפעתוֹ של וייטלינג, שוּליא של חייטים? בספרוֹ של זה ראה מַרכּס את “סנדלי הילדוּת הענקיים” של מעמד הפּוֹעלים המבטיחים כּי הילד בּגדלוֹ יהיה “ענק”.

עתה, בּימי אִרגוּני-ענק של פּוֹעלים, בּימי מפלגוֹת-פּוֹעלים “מגוּבּשוֹת” – אין הגוּתוֹ של הפּוֹעל, היחיד, נשמעת. אנוּ שוֹמעים את “ענינם של הפּוֹעלים” מפּי בּני-אדם מוּסמכים: אנשי מקצוֹע, מזכּירים פּרוֹפֶסיוֹנליים, דַבָּרים רשמיים, הוֹגי-דעוֹת שתפקידם

בּכך. ואפשר מאד שמבּחינה מדעית וענינית הם מיצגים את “הענין” נכוֹנה וּמגינים עליו יפה יפה. הם מַקנים לנוּ מוּשֹג על “הפּוֹעל” הכּוֹלל, “הממוּצע”. אוּלם את הפּוֹעל החי, האינדיבידוּאַלי, הפּוֹעל-האישיוּת, אין אנוּ שוֹמעים. כּאילוּ שוּב נתבּצרה, גם בּתנוּעת הפּוֹעלים, החלוּקה

הארוּרה מדוֹרי-דוֹרוֹת: אנשי-עבוֹדה אִילמים,

ואנשי הגוּת וניב נְכֵי-כּפּים. לפיכך יש לי קוֹרת-רוּח כּל עוֹד אני רוֹאה שאצלנוּ – בּמחנה העבוֹדה שלנוּ – אין קוֹלוֹ של היחיד נאלם מפּני קוֹל המוֹנה של המכוֹנה הארגוּנית. אין אני מַקל כּלל וּכלל בּחשיבוּתה של המכוֹנה הארגוּנית, אך רוֹצה אני שתהא משרתת את האדם ולא בּוֹלעת אוֹתוֹ. ואני גאה על כּך שבּתנוּעתנוּ מצוּיוֹת עֵדוּיוֹת מוּבהקוֹת של מקוֹריוּת אישית, עצמיוּת מחשבתית, יזמה חברתית, ויקרה לי כּל עדוּת נוֹספת כּי תנוּעתנוּ מצמיחה אנשים. ולביא עצמוֹ– עדוּת בּוֹלטת. איש צמח הוּא. הוּא לא בּא אלינוּ גמוּר וּמוּשלם. הוּא שתל עצמוֹ בּאדמתנוּ, בּאדמה אשר הוּא עם שאר חבריו הפּוֹעלים סיקל וטייב ועדיין הוּא מסקל ומטייב. בּאדמה נקלט וגדל. הוּא מבּוֹניה של תנוּעת הפּוֹעלים הארץ-ישֹראלית וגם מחניכיה. הוּא נתן לה הרבּה, אך גם קיבּל ממנה לאין שיעוּר. ממנה וּמן הספרוּת העברית. דרך העברית רכש לוֹ את עוֹלמוֹ הרוּחני ואת ידיעוֹתיו, על ידה בּא בּמגע עם עוֹלם המחשבה האנוֹשית, דרכּה נחל את מוּשֹגיו החברתיים ונעשֹה שוּתף פּעיל להיאָבקוּת הסוֹציאליסטית העוֹלמית.

המוֹרדים והמחוֹקקים הגדוֹלים של התנ"ך, קנאי המוּסר שבּספרי יראים, והמַרדנוּת הצעירה של הספרוּת העברית החדשה, אשר גם בּסתירה שלה בּיקשה את הבּנין – מהם ינק בּמלוֹא נפשוֹ, והם נתמזגוּ, והם הפנוּ את מַרדנוּתוֹ וקנאוּתוֹ אל המהפּכה הבּונה.

ועל כּך גאוָתי: לא צחיחה החלקה ולא מקוּללה אם פּרוּדוֹת כּאלה תגדלנה בּחיקה.

_________________________________________

כּל זאת הייתי יכוֹל לוֹמר לאדם מן החוּץ. וּסבוּרני, בּלי הפרזה.

אך מה יכוֹל אני לוֹמר לקוֹרא שלנוּ?

חבריו, אנשי העליה השניה והעליה השלישית, מכּירים את לביא המהלך בּינינוּ, יוֹתר מאשר את לביא איש האידיאה ההתישבוּתית והתנוּפה ההתישבוּתית. הם לא אחת אָרחוּ אתוֹ לחברה, עשֹוּ יחד כּמה כּברוֹת-ארץ; בּחלקם עלוּ פּגישוֹת וגם פּרישוֹת. בּתנוּפת-רוּחוֹ כָּפה על רבּים מהם, בּשעת-רצוֹן, את רעיוֹן המשק הקיבּוּצי הגדוֹל. הוּא שרכש לכך את “גדוּד העבוֹדה” והוּא שהביא את “אחדוּת-העבוֹדה”, ועל ידה את הקוֹנגרס הציוֹני, שיביאוּ את צוארם בּעוֹל אֶכּספּרימנט התישבוּתי נוֹעז שבּנוֹעזים, אשר אך מעטים היה להם הכּוֹח להאמין בּוֹ. אוּלם גם השוּתפים אתוֹ לבּניה הגדוֹלה לא אחת לעגוּ לוֹ וּלחלוֹמוֹתיו, ולא אחת טעמוּ את שוֹט לשוֹנוֹ. עתים ניחרוּ בּוֹ, עתים נכווּ מגחלתוֹ. כּי אין לביא אדם “רצוּי לרוֹב אֶחיו”. תמיד הוּא נלחם על משהוּ, וּבמלחמתוֹ הוּא נוֹטה להעמיד דברים על חוּדם. ואי-הסכּמה אתוֹ הוֹפכת ידידים ליריבים. ויוֹדע הוּא לריב, גם עם חברים קרוֹבים, “עד זוֹב דם”. והוּא בּא על שֹכרוֹ: בוֹעטים בּוֹ גם אלה ששתוּ מבּאֵרוֹ וגם העוֹדרים אתוֹ בּמערכה אחת מכּירים יוֹתר את חוּלשוֹתיו מאשר את כּוֹח תנוּפתוֹ.

והקוֹרא הצעיר, הגדל אתנוּ, אשר אליו שלוּח ספר זה כּמתנה מדוֹר-אבוֹת לדוֹר-בּנים?

כּמה דברים, שאוֹתם הגה ולהם הטיף וּבשלהם התקוֹטט ש. לביא, הם עכשיו בּשביל קוֹרא זה מציאוּת של יוֹם יוֹם. ואפשר אין עוֹלה כּלל על דעתוֹ כּמה חיי נפש וחבלי-חיים של אדמ“ים ראשונ”ים שקוּעים בּמציאוּת זוֹ, עד שהוּא משכּים וּמוֹצא דברים אלה “מוּכנים לפניו”. כּמה דברים אשר עשֹייתם עדיין לא תמה ולא נשלמה, הנם בּשבילוֹ ענין “ישן נוֹשן”, אשר אין עמוֹ חידוּש והתעוֹררוּת. כּ“דרך הטבע” הוּא מרגיש בּשוֹני של הגילים יוֹתר מאשר בּרציפוּת הענין. הוּא רוֹאה יוֹתר את החוּליה שלוֹ מאשר את השרשרת כּוּלה, ונתוּן הוּא להתרשמוּת מן המחיצוֹת – מחיצוֹת שבּגיל, מחיצוֹת שבּאָפנה, מחיצוֹת

שבּטרמינוֹלוֹגיה, מחיצוֹת שבּאִרגוּן וּמחיצוֹת שבּ“יחסים” – יוֹתר מאשר

להתבּוֹננוּת בּמה שלִפְנים מין החַיִץ. והוּא עשׂוּי לראוֹת אנשים ונשים החיים וּפוֹעלים על ידוֹ (והם הם שהביאוּ אוֹתוֹ עד הלוֹם) כּאנשי “אתמוֹל”, מתוֹך וַדאוּת שאין עוֹררים עליה, כּי “היוֹם” תמיד צעיר מן ה“אתמוֹל”, וצוֹדק מן ה“אתמוֹל”. ראִיה זוֹ אפשר היא עשֹוּיה לצער אנשי “אתמוֹל”, ודאי שהיא עשֹוּיה לדלדל את אנשי “מחר”, וּלקיים לאוֹרך ימים מחיצוֹת אויליוֹת המוֹנעוֹת חילוּף חמרים מבריא בּגוּף החברה שלנוּ. מי יוֹדע כּמה עוֹד נשלם בּעד טיפּוּח מחיצוֹת אלה?

איני יוֹדע אם יש בּי כּוֹח הסבּרה בּשביל הקוֹרא הזה, אשר בּידיו אנוּ מפקידים את רוּחנוּ, אך מבקש אני לוֹמר לוֹ מלים אחדוֹת, עם הגשת ספר של אחד מאבוֹתיו:

ודאי שמעת כּמה שמוֹת של אנשי העליה השניה, אנשים ונשים, אשר אינם אתנוּ. לא מזִקנה הלכוּ מאתנוּ, ולא בּשֹיבה טוֹבה. הם נתנוּ את חייהם על הזכוּת ועל האוֹשר להיוֹת חלוּצים, אבוֹת העתיד היהוּדי. השמוֹת הללוּ, הנַערצים, מתרחקים יוֹתר ויוֹתר בּזמן, ואפשר גם בּמוּשֹגים. אפשר להוֹקיר מבּלי דעת, אפשר להעריץ שֵם ולהתכּחש למַשמעוּתוֹ. אין קל מהערצת מתים, היא מחייבת הרבּה פּחוֹת מאשר המגע עם בּני-אדם חיים. אין הנעדר יכוֹל להוֹכיח אוֹתך על פּניך. אין הוּא יכוֹל למחוֹת כּשאתה תוֹלה בּוֹ

דברים הזרים לישוּתוֹ. אין הוּא יכוֹל לאסוֹר עליך נשֹיאת שם לשוא. אַל נחליף את רציפוּת היצירה והֶמשכיוּתה בּזבחי-מתים. החיים צריכים להכּיר זה את זה, להאזין זה לזה, וגם בּהתנגש החי עם החי – אל יתכּחשוּ זה לזה. אל נא יהיוּ דוֹרוֹתינוּ דוֹרוֹת אשר לא ידעוּ את יוֹסף.

שוּרוֹתיה של העליה השניה דללוּ. הן דוֹללוֹת לעינינוּ. בלא עת. אך עוֹד מתהלכים בּינינוּ אנשים המקפּלים בּדמוּתם את מיטב מַאוַייה ואת שפעת החיוּניוּת הניגרת בּה. אנשים אשר בּמשך עשֹרוֹת שנים של תלאוֹת וּמבחנים לא שחָה רוּחם. אנשים אשר שנים על שנים לא עיפוּ לזווג יגיע-כּפּים עם חיי-רוח מפכּים. אשר ההתנדבוּת המַתמדת, ההתגייסוּת לכל החיים, היתה להם גוֹרל ויעוּד. אשר בּשעה שלבּם רחש גדוֹלוֹת, לא נלאוּ שנים על שנים לעשׂוֹת את הקטנות, אוֹתן הקטנוֹת אשר בּלעדיהן אין תקוה לגדוֹלוֹת כּי יבוֹאוּ. בּשֹר-ודם הם, כּמוּבן. וּשגיאוֹת להם ושגיוֹנוֹת, וּבגוּפם וּבנפשם צלקוֹת, אך אצוּר בּהם היסוֹד של “בּוֹער ואינוֹ אוּכּל”.

ואם גם בּצקה רגלם – לא כּהתה רוּחם, וחיוּניוּתם לא הכזיבה.

שלמה לביא הוּא אחד מאלה.

ואם יש “עשֹרה ראשוֹנים”, לפי המוּנח היהוּדי, אשר הצמיחוּ את תנוּעת הפּוֹעלים הארץ-ישֹראלית, ש. לביא הוּא אחד מהם.

ראשוֹנוּת איננה דבר שבּכרוֹנוֹלוֹגיה. ראשוֹנוּתם של אלכּסַנדר זייד אוֹ של יוֹסף אהרוֹנוֹביץ, אוֹ של אליעזר יפה, אוֹ של אהרוֹן שֶר, ושל אחדים יקרים החיים אתנוּ כּיוֹם, איננה רק זכוּת של מי שמזלם הטוֹב הקדים להעלוֹתם לארץ. ראשוֹנוּת היא דבר שבּאוֹפי, שבּאישיוּת. ראשוֹנוּת בּעשׂיה, ראשוֹנוּת בּהתנדבוּת, ראשוֹנוּת בּגישוּשי מחשבה,

בּשאיבה מן המקוֹר, בּהפּלת מחיצוֹת, בּחתירה אל העיקר, אוֹתוֹ עיקר שצרר בּכנפיו את הנפש בּימי העלוּמים, ואוֹרוֹ לא הוּעם עד היוֹם.

ארבּעים שנה לעליה השניה (תרס“ד – תש”ד) הן גם ארבּעים שנה לעלייתו של ש. לביא, לעלייתוֹ לארץ ולעלייתוֹ המַתמדת בּארץ. ארבּעים שנוֹת חיים חלוּציים, מה מעטים הם אשר זכוּ לכתר כּזה. ורוּחוֹ הסוֹערת, עֵרנוּתוֹ הציבּוּרית וּפעילוּתוֹ בּ“חוּץ” ­– לא יכלוּ לוֹ

לעקוֹר אוֹתוֹ מחלקת-השֹדה. וגם בּגיל שבּן-אדם מבקש לוֹ את המרגוֹע מבקש הוּא את הסערה: הוּא לוֹבש מדים, מצטרף לבני-העשֹרים, לוֹמד את מלאכת החייל, ויוֹצא להילחם בּאוֹיב-עמוֹ. בּשנת הארבּעים לחיים חלוּציים תמצאוּ אוֹתוֹ בּמחנה הדוֹלק אחר האוֹיב, כּשאש-תמיד דוֹלקת בּלבּו: את אחי אני מבקש.

ואש-תמיד זוֹ היא גם העוֹלה מתוֹך כּתיבתוֹ:

“אל תהא עבד לרכוּש, הוֵה אדוֹן ליצירה”.

“גדוֹלה היא טוֹבת הנאתנוּ מעבוֹדתנוּ בּארץ יוֹתר מסבלנוּ בּה”.

“אל נתפּאר יוֹתר בּגבוּרוֹת של אחרים. אם גדוֹלה וּקדוֹשה היא הגבוּרה, למה היא לא תהיה גם מנת חלקנוּ”.

“נשמוֹר בּגוּפנוּ על שֹדוֹתינוּ”.

“רמִיה בּעבוֹדה הנה רמיה בּעיקר הכי-חשוּב לנוּ”.

“אם לא נדע לתקן את חיינוּ, שוא יהיוּ כּל חיפוּשֹי הדרכים למען ילדינוּ”.

“מה שאנוּ רוֹצים לקיימוֹ בּילדינוּ, נדע קוֹדם כּל לקיימוֹ בּנוּ”.

“תנוּ לאדם להקיף הרבּה וּממילא לא יהיה קטן”.

“שאיפה אמיתית לגדלוּת יש בּה בּעצם גדלוּת”.

“אנוּ, מַשחילי החוּט, איננוּ יכוֹלים לראוֹת את הרקמה, אשר רק בּידי הדוֹרוֹת לשזרה”.

“הצלחת התישבוּתנוּ אינה תלוּיה כּלל בּכמוּת ההוֹן שמוּשקע בּה, אלא בּכמוּת העצמיוּת שנהיה מסוּגלים לה”.

כּאלה וכאלה תמצא אצלוֹ. ואם אוֹזן בּוֹחנת לך הן תבחין בּצלילם, כּי חצוּבים-חצוּבים הם מסלע-האדם.

וּכתבים אלה ניתנים לידך, הקוֹרא, היוֹם – ותקוה לוֹחשת: גם לידי קוֹראים בּימים יבוֹאוּ – לא מתוֹך כּוָנה, מוּצדקת כּשלעצמה, להקים עמוּד זכּרוֹן לדברים שנאמרוּ אֵי-אז, אוֹ לפרוֹע חוֹב לאדם אשר כּמה ידוֹת לוֹ בּבנין בּיתנוּ, כּי אם מתוֹך בּטחוֹן כּי זהוּ ספר שוֹפע חיים, שיש בּוֹ להעסיק את מוֹחנוּ, להזין את נפשנוּ וּלהניע את רצוֹננוּ.

ולשלמה לביא, אשר גם ה“אֵי-שם” לא כּיבּה את סערת-רוּחוֹ וּמסע הנצחוֹן של צבאוֹת הבּרית לא מנע ממנוּ חשבּוֹנוֹת אדם ואוּמה, מרי אכזבוֹת ועוֹמק יגוֹנוֹת, יאָמר עם הספר, בּלשוֹן המשוֹרר:

לֹא תִזְרַע אֶל קוֹצִים, לֹא תִיגַע לָרִיק,

עוֹד תִּרְאֶה עֵת יִגְמַל עֲמָלְךָ וְרָבָה,

עוֹד יִבְעַר יִתְלַקַּח כַּלַּפִּיד הַזִּיק

צָפַנְתָּ בּלְבָבְךָ בּצֵאתְךּ נְדָבָה.

חנוּכּה תש"ד

.

.