לפני חמישים שנה כּתב סוֹפר עברי מחוּנן, בּעל-הוּמוֹר, אוּטוֹפּיה ציוֹנית: מה תהא דמוּתה של ארץ-ישֹראל לאחר מאה וחמישים שנה¹. אגב אוּרחא הוּא נוֹגע שם בּשאלה דקה: מה חלקם של שבטי ישֹראל השוֹנים בּבנין העתיד היהוּדי. הוּא מחַשב מראש מה יפעלוּ יהוּדי רוּסיה ויהוּדי צרפת ויהוּדי אנגליה, הכּל לפי מה שנראה אז, בּראשית חיבּת-ציוֹן. והוּא מוֹסיף ושוֹאל: ומה חלקם של יהוּדי אשכּנז? והוּא משיב תשוּבה של בּדיחוּת-הדעת: הם יבוֹאוּ לאחר-מעשֹה ויחבּרוּ את ההיסטוֹריה של הישוּב. הן כּוֹחם רב להם בּכתיבת-היסטוֹריה. אחרים “יעשֹוּ” היסטוֹריה והם יכתבוּ אוֹתה.

שוּם אדם, ואפילוּ חוֹזה חזיוֹנוֹת, לא תיאר לעצמוֹ שכּך תהיה גזירת ההיסטוֹריה, ושכּך יֵצאוּ המוֹני יהוּדים מגרמניה, ושכּך תגיע לארץ שארית-ישֹראל שבּאשכּנז, לא מתוֹך אידיליה ציוֹנית, כּי אם מתוֹך קטסטרֹופה, אשר בּפניה יחורוּ כּל החוּרבּנוֹת הקוֹדמים של קהילוֹת ישֹראל.

וּמי פּילל אז, כּי עשֹרים וחמש שנים לפני בּוֹא השוֹאָה, בּעוֹד היהוּדים בּגרמניה שֹמחים בּחלקם ושוֹקטים אל רוֹב טוֹבה

וּרוָחה ותרבּוּת-עוֹלם, יבוֹא מתוֹכם אל ראשוֹני הבּוֹנים בּארץ, השרוּיים בּדלוּת וּברפיוֹן וּבעלבּוֹן, אדם אשר נפשוֹ תהיה עם הבּוֹנים, והוּא יהיה לאב-בּנין, וידיו תעשֹינה בּכל מלאכה, משֹרטוּט תכניוֹת ועד הגשמתן, ואת משׂא-הבּנין יעמיס על שכמוֹ, וגם מתרמיל-העניים לא ימשוֹך ידוֹ וּמפּני התלאוֹת הרבּוֹת לא יִסוֹג.

בּשנת 1907 הגיע לחוֹף הארץ אדם צעיר, משהוּ למעלה משלוֹשים, יהוּדי שלידתוֹ וחינוּכוֹ בּגרמניה, עוֹרך-דין,

“אֶססוֹר² פּרוּסי”. הוּא לא היה ראשוֹן בּמינוֹ, שנשלח “לבדוֹק את הענינים”. רבּים היוּ לפניו, שנשלחוּ לארץ מטעם מוֹסדוֹת וּמטעם נדיבים וּמטעם אישים בּעלי השפּעה, ונדרשוּ לחקוֹר

ו“לחרוֹץ משפּט”, וּלהשיב את שוֹלחיהם דבר. ארץ-ישֹראל, זוֹ של “הישוּב הישן” וזוֹ של “הישוּב החדש”, היתה כּפעם בּפעם נוֹשׂאת עין אל אוֹתם החוֹקרים והבּוֹדקים אשר מלפניהם משפּטה יצא: לשבט אוֹ לחסד?

לאחר שנה חזר אוֹתוֹ צעיר. הפּעם לא כּ“בוֹדק”, אלא כּ“ממוּנה”, כּ“אַדמיניסטראטוֹר”. ארץ-ישֹראל ידעה הרבּה אדמיניסטראטוֹרים.

כּל נדיב, גדוֹל וקטן, היוּ לוֹ אדמיניסטראטוֹרים משלוֹ. כּל חברה, גדוֹלה אוֹ קטנה, היוּ לה ממוּנים משלה. הם היוּ נשלחים לשם מטרוֹת טוֹבוֹת, היוּ בּאים מתוֹך כּוָנוֹת טוֹבוֹת, אבל איזוֹ קללה היתה רוֹבצת עליהם. בּיניהם לבין אלה, שאוֹתם היוּ צריכים “לנהל”, רבצה תהוֹם, ללא מגשר. לאחר שנים אפשר יבוֹא חוֹקר וימצא כּי אוֹתוֹ פּקיד, הירש, הממוּנה על הבּיל"וּיים, והתוֹבע מהם “משמעת” ודרך-ארץ, היה יהוּדי טוֹב וחוֹבב-ציוֹן. לאחר שנים תקבּע ההיסטוֹריה, שאוֹתם בּחוּרים הוֹזי-הזיוֹת, חַסרי-כּל ודלי-מַעשֹ,

מתרוֹננים וּמתוַכּחים וּמתמרדים, היוּ אבוֹת-אבוֹת העתיד, וּ“מזלם” ראה מה שלא ראוּ חכמי הדוֹר. אוּלם, בּשעת מעשֹה, בּשעת פּגישתם של הצעירים מרוּסיה, חניכי המַהפּכנוּת העממית, עם היהוּדי האֶלזַסי, המנהל מטעם “אַליאַנס”, הרוֹאה לוֹ חוֹבה לחנך אוֹתם, אין להם לשוֹן אנוֹשית משוּתפת. הם בּעיניו “ניהיליסטים”, הוּא בּשבילם “דֶספּוֹט”. זרים. כּזה היה המגע הראשוֹן בּין המתישבים הראשוֹנים לבין בּאי-כּוח המישבים. והדברים לא הוּטבוּ בּמהדוּרוֹת הבּאוֹת של “הפּקידוּת”. הם עלוּ בּקרבּנוֹת רבּים,

קרבּנוֹת-שוא, למפעל ההתישבוּתי כּוּלוֹ, הם היוּ טרגיים בּשביל כּל הצדדים, השוּתפים בּדבר: הכּוָנוֹת נתנפּצו אל סלע-הזרוּת, הזרוּת השבטית והזרוּת הסוֹציאלית של אנשי-מעלה ואנשי-מטה.

והנה שוֹלחת ההסתדרוּת הציוֹנית אף היא אדמיניסטרטוֹר לארץ. מה חידוּשים יחַדש? עליו להקים מוֹסד, ששמוֹ הגרמני הוֹלך לפניו: “פּלשֹתינה-אַמט”. אַמט³! מה יכוֹלה מלה זוֹ לוֹמר ללב? טוֹבי הישוּב נבּאו רעוֹת. מתכּנסת “מוֹעצה ארץ-ישֹראלית” של חשוּבי הישוּב וּמערערת. אם יש מעט כּסף להסתדרוּת הציוֹנית – וכל התקציב כּוּלוֹ של ה“פּלשֹתינה-אַמט” היה שמוֹנה מאוֹת לירוֹת לשנה, וּבתקציב זה נשלח שליח מיוּחד לבנוֹת את הארץ – יש בּרוּך השם למי לחַלקוֹ. למי נחוּצה עוֹד פּקידוּת חדשה? למה נחוּץ עוֹד משֹרד נוֹסף? ואדם חדש, הבּא מרחוֹק, ללא לשוֹן עברית, ללא זיקה למנהגים יהוּדיים, וזרוּתו בּוֹלטת, והיא כּבר מכשילה אוֹתוֹ – מה יתן וּמה יוֹסיף? כּן דיבּרו, כּך כּתבוּ מי שעתידים היוּ אחר כּך להיוֹת ידידים נאמנים. מראשית בּוֹאוֹ נשקפה איפוֹא לרוּפּין אוֹתה תקלה תמידית, שהיתה מלַוָה בּדוֹרוֹת האחרוֹנים את המגע בּין המזרח למערב, בּין שבט לשבט בּישׂראל. וּבקבּלת הפּנים הבּלתי-ידידוּתית אשר זכה לה בּבוֹאוֹ היה כּבר מה שעלוּל להבטיח את המַכשלה. והיה זה מזלה הטוֹב של ההסתדרוּת הציוֹנית, שאוֹתוֹ אדם צעיר אשר בּא בּשליחוּתה עמד בּעצמוֹ על תקלה זוֹ, ואף היוּ לוֹ הכּוֹחוֹת הנפשיים לעמוֹד בּפניה.

"היהוּדי ממזרח אירוֹפּה לא היה בּשבילן (בּשביל החברוֹת היהוּדיוֹת הגדוֹלוֹת בּמערב – המעתיק) חבר לעבוֹדה בּעל זכוּיוֹת שווֹת עמהן, כּי אם רק כּלי-קיבּוּל לפעוּלתן. מאוֹמץ-הרוּח הרב של היהוּדי הרוּסי, מהאידיאַליזמוּס הגדוֹל שלוֹ, מסגוּלוֹת תכוּנתוֹ החשוּבוֹת – מכּל

זה לא היה ליהוּדי המערבי כּל מוּשֹג. ורק על ידי הציוֹנוּת נשתנוּ פּני הדברים. התהוֹם בּין מערב וּמזרח אמנם עדיין לא נסתם כּוּלוֹ ואוּלם הגשר כּבר נבנה עליו"⁴.

אכן, “על ידי הציוֹנוּת נשתנוּ פּני הדברים”. הציוֹנוּת הפגישה את יהוּדי המזרח ויהוּדי המערב אחרת מכּפי שהיוּ נפגשים בּמפעלי פילַנטרוֹפּיה וּבחברוֹת לקוֹלוֹניזציה. כּבר בּקוֹנגרס הראשוֹן גילה

הרצל, לשֹמחתוֹ וּלהפתעתוֹ, את יהוּדי המזרח בּדמוּת אחרת מן המקוּבּל לראוֹתם בּמערב. "אני מוֹדה שבּשבילי היתה הוֹפעת היהוּדים הרוּסים המאוֹרע

הגדוֹל בּיוֹתר בּקוֹנגרס. – – הן עליהם מוּטל התפקיד לעבוֹד את עבוֹדת התרבּוּת הראשוֹנה בּארץ השוֹממה. הם רוֹצים והם יחרשוּ את הניר. אוּלם תמיד דימינוּ שהם יהיוּ זקוּקים לעזרתנוּ הרוּחנית וּלהנהגתנוּ. והנה הוֹפיעה לעינינוּ בּקוֹנגרס הבּזילָאי יהדוּת רוּסית בּעלת תרבּוּת שלא

תיארנוּ לנוּ כּלל". וּבתחוּם הציוֹנוּת מאז ועד היוֹם, שבטי ישֹראל כּפעם בּפעם עדיין מגלים זה את זה וּמתגלים זה לזה, אם כּי לא תמיד בּפגישת אחים אידילית. ורוּפּין, בּבוֹאוֹ לציוֹנוּת, כּבר מצא בּה אוירה המאַפשרת פּגישה אחרת בּין המזרח והמערב. אך אוירה בּלבד אינה עוֹשֹה את הפּגישה. בּו, בּרוּפּין, נזדמנוּ הסגוּלוֹת האישיוֹת להיוֹת מראשי בּוֹני “הגשר”.

בּעצם מגעוֹ האנוֹשי היה משוּם גשירת גשרים, היתה בּוֹ חירוּת-הרוּח ואצילוּת-הנפש ואהבת-האדם, שמזיגתם מפּילה מחיצוֹת וּמשחררת ממשפּטים קדוּמים, עדתיים וּמעמדיים. הוּא שגילה מחדש את יהוֹשע חַנקין וּפתח לפניו את שֹדה-הפּעוּלה שלוֹ, שקוֹדם היה נפתח ונסגר בּפניו חליפוֹת. הוּא שנתן אֵמוּן בּיצחק וילקנסקי וּפתח לפניו שער לחיפּוּשׂי-דרכים. התהלך עם פראנק הצרפתי, עם אליהוּ בּרלין הרוּסי ועם ענתבי הספרדי, ואף עם צ’אצ’קס הבּוצ’אצ’י, זה העלם הענוֹג, המיוּעד להתגלוֹת כּש"י עגנוֹן.

והיה זה מזל שרוּפּין בּא צעיר. הארץ היתה צעירה. בּוני הארץ היוּ צעירים, ואף הוּא היה צעיר. הוּא לא בּא כּדרך “המוּמחים”, אנשי-השם, העמוּסים תוֹרוֹת ונסיוֹן והישֹגים, והם קשוּרים אל נסיוֹנם ואל לקחם עד לבלי השאיר מקוֹם פּתוח בּלב לקלוֹט מה ששוֹנה מנסיוֹנם וּמלקחם. רוּפּין, עם הישֹגיו הקוֹדמים בּשטחים שוֹנים ועם

הכשרוֹתיו הרבּוֹת לתפקידוֹ, בּא לארץ כּמתחיל, ראה את עצמוֹ כּמתחיל. ולא התיחס בּביטוּל למתחילים שמצא בּארץ. הוּא בּא בּלי שתהיה בּידיו תוֹרת-התישבוּת מן המוּכן, בּלי סכימוֹת קדוּמוֹת, ואוּלי מוּתר

לוֹמר: גם בּלי דוֹקטרינוֹת קדוּמוֹת (בּאחד הימים סיפּר לי כּי בּעלוּמיו היה שקוּע הרבּה בּתוֹרת מרכּס, וּמתוֹכה התחיל להתענין בּּחקר הגֹורל היהוּדי, והגיע למַה שהגיע). תחת זאת הביא אתוֹ מַעין לא אכזב של רעננוּת נפשית ושֹכלית, כּשרוֹן-אמוּנה חבוּי המרוּסן על ידי שֹכל זהיר וסַפקני, המגשש וּמחשב, וּנכוֹנוּת בּלתי-פּוֹסקת ללמוֹד. רוּפּין היה לָמד כּל ימיו. וּבשטחים רבּים ושוֹנים מאד מאד. ולָאו דוקא מספרים, כּי אם גם מעבוֹדתוֹ, ממַגעוֹ המַתמיד עם בּני-אדם. רשאי היה לוֹמר על עצמוֹ: מכּל תלמידי השֹכּלתי.

רוּפּין לא היה רבוֹלוּציוֹנר. הוּא לא נשֹא את נפשוֹ לשליחוּת של מהפּכן. אבל בּתוֹלדוֹת ההתישבוּת בּארץ מילא שליחוּת רבוֹֹלוּציוֹנית בּיוֹתר. הוּא היה כּוּלוֹ, בּכל כּוֹחוֹת נפשוֹ, נתוּן

לבנין, וּבכוֹח הקוֹנסטרוּקטיביזם שלוֹ בּיצע “מהפּכה בּשלוֹם”, אוֹתוֹ

מפנה בּהתישבוּת שאילמלא היה נעשֹה בּאוֹתה שעה היה כּוֹח היצירה של הציוֹנוּת מתבּזבּז והוֹלך.

הוּא בּא לארץ, וּמתוֹכה לציוֹנוּת, בּימים קשים ואפוֹרים.

לא בּימי הזוֹהר של הרצל, כּי אם בּימי השפל שלאחר מַשבּר-אוּגָנדה. החלוֹם המדיני נוּפּץ, וגם לב החוֹלם הדגוּל, הנוֹסך אמוּנה, נשבּר. התנוּעה הציוֹנית דעך זיוָה. נשארה בּלי כּל הישֹגים מדיניים וּללא מעשֹה התישבוּתי. וגם בּלי סיכּוּיים קרוֹבים לנצחוֹן כּלשהוּ. רבּו העוֹזבים את

המחנה. בּאוֹתם הימים הצטרף רוּפּין, הלא-ציוֹני, למפעל הארץ-ישֹראלי.

הוּא מצא את הישוּב בּמצב עלוּב בּיוֹתר. דלוּת וסבל ועזוּבה וחוֹסר קיוּם כּלכּלי למשק-המעט שהוּקם בּארץ. אך הוּא, איש הכּלכּלה והסטַטיסטיקה, התבּוֹנן לא רק למשק, כּי אם גם לאדם. וכאן מצא את המצב קשה בּיוֹתר. הוּא קבע דיאַגנוֹזה, לא כּלכּלית ולא סוֹציוֹלוֹגית, כּי אם בּיוֹלוֹגית: “הזדקנוּת בּלא עת”. הוּא הבין למפעלם של הראשוֹנים, ראה את קרבּנם, אך הכּיר בּדלדוּלוֹ: אין לוֹ המשך. “יש מוֹשבוֹת שמראיהן כּבתי-מחסה לזקנים”. “הבּנים לא ירשוּ מאבוֹתיהם את ההתלהבוּת והתקוה”. הם עוֹזבים את “הספינה הטוֹבעת”. ועוֹד לאחר זמן, כּשהוּא בּא להגדיר את משבּר הישוּב שלפני העליה השניה, הוּא ממַצה אוֹתוֹ בּמלים אלה: “רוּח הבּעל-בּיתיוּת גברה על רוּח החלוּציוּת”.

וּלפי הדיאַגנוֹזה גם התרוּפה. הכּל עוֹסקים בּהצעוֹת של “שכלוּל”⁵, בּדיוּנים על מחירי ענבים ותפּוּחי-זהב, ואיש הכּלכּלה והסטטיסטיקה מתחיל מן האדם: “יש צוֹרך בּחידוּש הדם”. אין תקנה למפעל הארץ-ישֹראלי אלא בּנוֹשׂא אנוֹשי של התלהבוּת ציוֹנית. והוֹאיל והוּא בּיקש נוֹשׂא להתלהבוּת ציוֹנית – לא מצא אלא אוֹתוֹ קוֹמץ בּחוּרים, עוֹלים צעירים, אשר האויר המַחכּים של ארץ-ישֹראל עדיין לא החכּים אוֹתם. הם עדיין לא הצליחוּ להקים בּארץ דבר של ממש, עדיין לא ידעוּ את דרכּם מהי, רחוֹקים הם עדיין מיכוֹלת משקית וּמהבנה משקית, ואפילוּ “פּוֹעלים טבעיים” לא היוּ, אך הם קדחוּ בּאש הציוֹנוּת. בּשוּם ספר של תוֹרת-ההתיישבוּת לא נאמר שכּאלה יצלחוּ לבנין התישבוּתי. את אלה מצא רוּפּין וּבאלה תלה את תקותוֹ.

לפני כּמה חדשים סח לי רוּפּין כּי בּחפצוֹ לספּר, בּדרך הרצאה אישית, את פּרשת המפעל ההתישבוּתי, על יסוֹד רשימוֹתיו וּמכתביו מאז. אילוּ היה סיפּק בּידוֹ למסוֹר דין-וחשבּוֹן אישי ממפעל-חייו אפשר היינוּ רוֹאים כּיצד מצא אדם זה, שבּא מרחוֹק, את הלשוֹן המשוּתפת עם אוֹתוֹ קוֹמץ בּחוּרים, אשר ציוֹנים קרוֹבים להם, בּני ארץ מוֹצאם ותרבּוּתם, לא מצאוּ. הדבר לא היה פּשוּט. “המשֹרד הארץ-ישֹראלי” לא היה לוֹ מחסוֹר בּהצעוֹת. היוּ איכּרים זקוּקים להתבּססוּת. היוּ “פּוֹעלים ישנים”, שֹרידי

תקוּפת הבּרוֹן אשר תבעוּ “שכלוּל”, והיוּ אנשי-מעשֹה אשר ידעוּ כּיצד להוֹציא את כּספּי ההסתדרוּת הציוֹנית בּדרך מעשׂית בּיוֹתר: מבקשים אתם לנטוֹע “יער הרצל”? אדרבּא, יש בּארץ אנשים מנוּסים שאפשר לסמוֹך עליהם, והם יעשֹוּ את המלאכה, והיא תעלה בּזוֹל יוֹתר מכּל עבוֹדה בּאנשים חדשים וּבידים יהוּדיוֹת דוקא. עכשו יִקשה להאמין, שגם בּהתחלוֹת העצמיוֹת של הפּקידוּת הציוֹנית לא היוּ הידים ידי יעקב דבר מוּבן מאליו ונדרשה היאָבקוּת מרה וּממוּשכת עד שנעשֹוּ דבר שבּדרך הטבע. אנשי-המעשֹה ידעוּ כּי יש די מקוֹם בּישוּב הקיים להשקיע בּוֹ את מעט הכּסף הציוֹני, בּלי שיבזבּזוּהוּ בּדרכים בּלתי-מעשֹיוֹת.

רוּפּין הלך בּדרך אחרת, בּדרך בּלתי-מעשֹית. הוּא ראה צוֹרך לעשוֹת את “נוֹשׂאי ההתלהבוּת הציוֹנית” לנוֹשׂאי המעשׂה ההתיישבוּתי. הוּא נאחז בּתכניוֹת שמעשֹיוּתן היתה מפוּקפּקת, אך הן היוּ עשֹוּיוֹת להזרים דם חדש לגוּף המדוּלדל של הישוּב: יעוּר בּידי פּוֹעלים בּלתי-מנוּסים וּבהנהלת אַגרוֹנוֹמים בּלתי-מנוּסים, חַווֹת-הכשרה ללַמד

פּוֹעלים חקלאוּת. אנשי-המעשֹה משכוּ בּכתפיהם. הם יכלוּ לספּר שכּל זה כּבר היה, היה ונכשל. הם ידעוּ להוֹכיח מה מוּטעים החשבּוֹנוֹת, וּמה הפסדים כּרוּכים בּאוֹתן התכניוֹת. ואמנם, החשבּוֹנוֹת היוּ מוּטעים

וההפסדים היוּ ודאים. אלא שהחשבּוֹן הכּוֹלל היה צוֹדק וההפסד יצא בּשֹכרוֹ. החווֹת לא עשֹוּ מה שקיווּ מהן התכניוֹת, אך מהן שנעשֹוּ סדן ליצירה החלוּצית, מתוֹכן פּרצה ההתישבוּת העוֹבדת, הן הצמיחוּ את המשק החקלאי המעוֹרב.

בּספר-החיים של רוּפּין היה קבוּע הכּלל: “טעוּת המזרזת לפעוּלה יקרה לפעמים מאמת הכּוֹבלת את המרץ ומביאה לידי רפיוֹן-ידים”⁶. וּכלל זה היה בּניגוּד גמוּר להשקפה המסחרית הצרוּפה (“אֶכטקוֹיפמניש”) אשר בּה דָגלה ההנהגה של אָז, שמטעמה נשלח רוּפּין לארץ. זוֹ היתה בּוֹחרת לשבת בּחיבּוּק ידים וּבלבד שלא לטעוֹת ולא לסכּן פּרוּטה. ורוּפּין לא נרתע מטעוּיוֹת, גם כשעיני אנשים בּעלי תקיפוּת וּבעלי תביעוֹת, הנִכוים מן האנשים החדשים וּמחידוּשיהם, לטוּשוֹת אליו ומחפּשׂוֹת מוּמים וכשלוֹנוֹת. רוּפּין לא בּיקש להיוֹת איש-מלחמה, אוּלם כּפעם בּפעם הוּכרזה עליו מלחמה וּפעוּלתוֹ בּארץ היתה למעשֹה כּרוּכה כּל הימים בּהיאָבקוּת מַתמדת: היאָבקוּת עם אוֹיבים ועם יריבים; היאָבקוּת עם בּני-אדם “המיטיבים לדעת”, היאָבקוּת עם ידידים הנכוֹנים להפקיר את המפעל ההתישבוּתי לכל “אָפנה” חדשה. וּבהיאבקוּתוֹ זאת היה לפה לעצם המפעל ההתישבוּתי-החלוּצי והיה מחנך את התנוּעה הציוֹנית ואת המתישב כּאחד.

רוּפּין היה לוֹ הכּשרֹון הגדוֹל לחנך וּלהדריך בּלי שיהא צוֹעד בּראש וּבלי שישתמש בּקוֹל קוֹרא בּכוֹח. הוּא ידע לחנך וּלהדריך כּשהוּא מלַווה את העוֹשׂים, כּשהוּא מוֹשיט יד לכוֹחוֹת מתגלים העוֹשֹים את פּסיעוֹתיהם הראשוֹנוֹת. הוּא היה קשוּב ליזמת הזוּלת. הוּא רחש אֵמוּן לבני-אדם, בּעזרתוֹ וּבהליכוֹתיו הגבּיר בּהם את האמוּנה בּעצמם וּבמפעלם, ועל ידי כּך הדריך את פּעוּלתם ועֹורר את כּוֹח היֹוצר שבּהם.

רוּפּין לא היה אדם של “מוֹנוֹקוּלטוּרה”. הוּא לא היה “משוּגע לדבר אחד”. הוּא שנתן את הדחיפה להקמת תל-אביב, והוּא שהקים את “חברת הכשרת הישוּב”, והוּא שבּיקש לטפּח כּל מיני התחלוֹת של תעשֹיה. ידוֹ היתה בּשליחת ש. יבנאֵלי לתימן וּבארגוּן מתנחלים בּעלי הוֹן בּ“אחוּזוֹת”, בּיצירת בּנק הפּוֹעלים וּבנק בּעלי-המלאכה, בּמשפט השלוֹם

העברי וּבתחנת הנסיוֹנוֹת, בּ“רסקוֹ” וּב“מכוֹן לחקר הכּלכּלה”. הוּא זרע זרעים רבּים ושוֹנים. לא כּולם עלוּ בּמידה שוה. ולא מקרה הוּא שמפעל ההתישבוּת החקלאית נעשֹה עיקר מפעלוֹ.

נקוּדת ההכרעה בּמפעלוֹ של רוּפּין – והיא שנעשֹתה נקוּדת-מפנה בּתוֹלדוֹת ההתישבוּת – היתה בּיטוּל משטר האפּוֹטרוֹפּסוּת. ההתנגדוּת לשיטת האפּוֹטרוֹפּסוּת קשוּרה בּשמוֹ של אחד-העם. והיא כּבשה את דעת-הקהל הציוֹנית. אך מה יבוֹא בּמקוֹמה? כנגד המתישב הריאַלי התלוּי בּדעת הפּקידוּת, והמתקיים על “תמיכה”, טוֹב היה להעמיד דמוּת אידיאַלית של מתישב בּן-חוֹרין, המתנחל בּאמצעי-עצמוֹ, מתפּרנס על הכנסוֹת משקוֹ, מרגיש אחריוּת להכנסוֹת וּלהפסדים, ואינוֹ זקוּק

– כּדרך חקלאים מבוּססים בּעוֹלם – אלא לעצה מקצוֹעית וּלאַשראי נוֹרמַלי. אך לאחר עשֹרוֹת שנוֹת התישבוּת בּארץ עדיין לא נוֹצר בּארץ טיפּוּס של משק חקלאי הנוֹשׂא את עצמוֹ, וגם מתישב אידיאַלי כּזה – בּעל אמצעים ואוֹהב אדמה ויוֹדע עבוֹדה – היה אך נוֹשׂא לגעגוּעים בּספרוּת חיבּת-ציוֹן. האפשרוּת היחידה להקים משק חקלאי ממש היתה לחנך עוֹלים מחוּסרי-רכוּש, להעביר אוֹתם דרך שלבּים שוֹנים של בּנין חלוּצי וּלצייד אוֹתם מכּספּי הציבּוּר. כּיצד מוֹסרים אמצעים לבני-אדם שאינם יוֹדעים להשתמש בּהם? כיצד מחנכים אנשים בּלי השגחה וּבלי הנהלה? בכך התחבּטה הציוֹנוּת. וההתחלוֹת הראשוֹנוֹת של ההסתדרוּת הציוֹנית בּ“חווֹת הלאוּמיוֹת” – כּנרת, בּן-שמן,

חוּלדה – היוּ אף הן על יסוֹד הנהלה פּקידוּתית. והענין לא הצליח. הוּברר שהפּוֹעל הארץ-ישֹראלי אינוֹ “חוֹמר טוֹב” לעבוֹדה תחת יד פּקידים. המשק לא היה רֶנטַבּילי, הפּקידוּת האשימה את הפּוֹעלים והפּוֹעלים את הפּקידוּת. מלחמוֹת לא פּסקוּ. מוֹצא לא נראָה.

והנה לאחר סכסוּך קשה בּכנרת בּין הפּוֹעלים והפּקיד הסכּים המשֹרד הארץ-ישֹראלי לעשׂוֹת נסיוֹן קטן ולמסוֹר לקבוּצה של ששה פּוֹעלים וּפוֹעלת אחת חלקת אדמה מאדמת החַוה בּמזרח הירדן, את אדמת אוּם-ג’וּני, על מנת שיעבּדוּה על דעת עצמם, ללא הנהלה מן החוּץ. רגע קט זה היה מכריע בּתוֹלדוֹת ההתישבוּת, בּתוֹלדוֹת פּוֹעלי ארץ-ישֹראל, ואוּלי גם בּעיצוּב אָפיוֹ של הפּוֹעל הציוֹני כּוּלוֹ. בּין שהאנשים המשתתפים בּדבר ראוּ לאָן הדברים מוֹבילים, בּין שרק תוֹם-עלוּמים הדריך אוֹתם – העתיד היה מקוּפּל וצפוּן בּתוֹך החלטה זעירה זוֹ.

זה היה, כּמוּבן, אך נסיוֹן. נסיוֹן קטן, חלקי, צנוּע, זהיר. וכל המשתתפים בּו היוּ נזהרים. שוּם דיבּורים רמים לא ליווּ את הנסיוֹן. העתוֹנוּת הציוֹנית שהיתה מפרנסת את קוֹראיה בּבשׂוֹרוֹת ונחמוֹת על בּעלי-הוֹן שעתידים לבוֹא, על מפעלים גדוֹלים שעתידים לקוּם – לא הקדישה, כּמדוּמני, למעשֹה זה אפילוּ שוּרוֹת אחדוֹת של כּרוֹניקה. אוּלם חוֹסר-הפּרסוֹמת לא הזיק לענין. הנסיוֹן הראשוֹן הצדיק את עצמוֹ. נתבּצר האמוּן בּין הקבוּצה הקטנה לבין המשֹרד הארץ-ישֹראלי. התחיל להיוָצר סגנוֹן יחסים חדש, שלא היה מצוּי בּּארץ בּין מתישבים למנהלים. וגם כּשקבוּצה ארעית זוֹ עזבה וּבמקוֹמה בּאה קבוּצת-קבע (דגניה של עכשיו) – לא נשתנה אוֹתוֹ סגנוֹן של אמוּן וכבוֹד.

וסמוּך לכך פּרצה השביתה בּכנרת (בּשבט תרע"א), בּה הגיע משטר הפּקידוּת לידי מַשבּר קשה. יוֹתר מקשי התנאים הביא לידי המשבּר קשי “היחסים”. הפּוֹעלים היוּ נתוּנים בּתנאי דירה איוּמים, חלוּ הרבּה ללא כּל טיפּוּל רפוּאי. חוֹלים היוּ שוֹכבים על הרצפּה, ללא מיטוֹת, תחת גג דוֹלף. וּלעיניהם נבנה בּית-מידוֹת בּשביל משפּחת הפּקיד. בּאוּ שני מקרי-מות, בּזה אחר זה, והפּקיד סירב לתת זוּג פּרדוֹת ללוָיה. הפּוֹעלים, בּשוּבם מן הלוָיה, שלחוּ משלחת לפּקיד והוֹדיעוּ לוֹ שהוּא מפוּטר. אוּלם כּדי שהמשק

הלאוּמי לא יסבּוֹל – והימים ימוֹת הזריעה – החליטוּ הפּוֹעלים לקחת את החוה לידיהם עד ש“המשֹרד הארץ-ישֹראלי” יחליט על גוֹרלה, וּלנהל אוֹתה בּסדר גמוּר, והעבוֹדה לא תשבּוֹת אפילוּ שעה אחת. הפּועלים בּכנרת לא ראוּ בּחלוֹמם כּי יבוֹא יוֹם וּמה שהם עוֹשֹים עתה ללא כּל תקדים יֶחָשב למעשֹה מהפּכני בּיוֹתר, וכי סוּג זה של שביתוֹת יפרוֹץ בּעוֹלם לאחר מלחמה עוֹלמית ויזכּה לשם מיוּחד: “שביתוֹת איטלקיוֹת”. הם גם לא העלוּ על הדעת כּי שביתה משוּנה זוֹ, החרדה שלא לגרוֹם הפסד כּלשהוּ למשק הלאוּמי ושלא לאַחר מַשהוּ בּעוֹנת-העבוֹדה, תהיה נדוֹנה כּמעשֹה חמוּר בּיוֹתר, חמוּר

יוֹתר מבּיטוּל מלאכה, כּהתנקשוּת בּזכוּת-בּעלים, כּמרד.

לא היה זה נסיוֹן קל בּשביל בּא-כּוֹחה של הבּעלוּת העליוֹנה, ההסתדרוּת הציוֹנית, אשר מכּל צד אוֹרבים לכשלוֹנוֹ וּמכריזים על “חוּלשתוֹ”. רוּפּין עמד בּפני הכרעה קשה למדי. בּאוֹתה שביתה היתה לי פּגישה ראשוֹנה עם רוּפּין. לא אוֹמַר שהיתה זאת פּגישה ידידוּתית בּין מי שהיה אחראי להנהלת החוָה לבין מי שהיה אחראי לשביתה. פּני רוּפּין היוּ זעוּפים למדי כּשבּא לשמוֹע את דברינו; אך הרוֹגז שלוֹ על המעשֹה הבּלתי-חוּקי שעשֹוּ הפּוֹעלים, מעשֹה שיוֹתר משהיה קשה לחוה, היה קשה למשֹרד הארץ-ישֹראלי הרך ולמנהלוֹ, ונתן חיזוּק למקטרגים – לא מנע אוֹתוֹ מהאזין לדבר המוֹרדים, מהבין למרי-רוּחם, להתקוֹממוּתם האנוֹשית וּלהכּרת האחריוּת הלאוּמית שהם גילוּ על פּי דרכּם.

הפּוֹעלים היוּ לבדם. לימין מנהל החוה בּאוּ כּמה מידידיו, בּעלי עמדה גבוֹהה וּקשרים מרובּים בּארץ וּבחוּץ-לארץ. רוּפּין עמד תחת לחץ גדוֹל. ויצא הדין: פּוּטר המנהל, שהוּכח כּשלוֹן הנהלתוֹ; פּוּטרוּ הפּוֹעלים שפּיטרוּ את המנהל על דעת עצמם.

היוּ מבּינינוּ, השוֹבתים, שקָבלוּ על העוֹנש: ביקרתנוּ

מתקבּלת – ואנחנוּ נענשים? והיוּ ששֹמחוּ לשלם את המחיר בּידיעה כּי דבר גדוֹל קרה עתה בּציֹונוּת: נפל ולא יוֹסיף קוּם משטר הפּקידוּת. מה שיֵעָשֹה מעתה ולהבּא מן ההכרח שיהא נעשֹה אחרת.

מאז נעשֹׂוּ גם מפעלי-כּיבּוש בּדרך “הקבוּצה”. מרחביה, כּרכּוּר, כּפר-אוּריה. וגם מפעל ההתישבוּת לפי שיטת אוֹפּנהיימר היה נתוּן כּל הימים בּמאבק – שיטת הפּקידוּת עם שיטת ההנהלה העצמית – והפּקידוּת נחלה כּשלוֹן. עתה, כּשאנוּ רוֹאים את המפעל הקבוּצתי בּפריחתוֹ המשקית, בּיציבוּתוֹ החברתית, בּהישֹגיו הכּיבּוּשיים – לא יִכבּד דבר גם ממוּמחים זרים וּמנציבים לחלוֹק לוֹ מַחמאוֹת. אוּלם בּאוֹתם הימים, כּשהענין היה כּוּלוֹ גישוּשים גישוּשים ונוֹשׂאיו עצמם מלאים פּקפּוּקים ונדנוּדים,

יכוֹל היה לנהוֹג בּוֹ אמוּן רק מי שחוֹנן בּלב פּתוּח לכוֹחוֹת יצירה וּבחוּש-שמע דק לקוֹלוֹת העתיד.

רוּפּין היה הידיד הגדוֹל של הקבוּצה. וחלקוֹ גדוֹל בּעלייתה. אך אין ליחס לוֹ השקפה תיאוֹרטית המחייבת את הקבוּצה דוקא. היה בּוֹ דבר-מה חשוּב מזה: רוֹחב-הדעת ורוֹחב-הלב העוֹקב בּאַהדה את חיפּוּשֹיהם של בּני-אדם את רצוֹנם הטוֹב ואת יזמתם. אמוּנה בּחוֹפש היצירה, הוֹקרת כּוֹחוֹת היצירה. לפיכך לא הסתבּך מעוֹלם בּויכּוּחים, צרי-לב וצרי-עין, שכּמה חוֹקרים וּמוּמחים נוֹקשוּ בּהם, לפיכך ידע לפתוֹח פּתח גם ל“מוֹשב העוֹבדים” מיסוּדוֹ של אליעזר יפה וגם ל“קבוּצה הגדוֹלה” מיסוּדוֹ של ש. לביא.

רוּפּין בּיקש רק לעבוֹד, לקדם את מפעל ההתישבוּת. אוּלם לא ניתן לוֹ לעבוֹד את עבוֹדתוֹ בּלי שיצטרך להתגוֹנן, ללמד סניגוֹריה על המפעל ועל דרכּוֹ. נאוּמיו בּקוֹנגרסים – נאוּמי הגנה על המעשֹה ההתיישבוּתי – הם ממיטב הספרוּת הציוֹנית. דיבּוּרוֹ היה חפשי מסַממני ריתוֹריקה, מוֹרה להוֹעיל. וּמשפּתח בּדבריו היתה האוירה מיטהרת והקוֹנגרס מתפּרק מן הקליפּוֹת ונפגש פּנים אל פּנים עם תכנה החי של הציוֹנות.

בּראשית פּעוּלתוֹ של רוּפּין היה עליו להתגוֹנן מפּני אנשי-המעשֹה וּבעלי “ההשקפה המסחרית הצרוּפה” על גישתוֹ הבּלתי-מעשֹית וּבלתי-מסחרית: “אני בּעצמי הייתי שנים רבּוֹת סוֹחר, והאינסטינקטים של סוֹחר הטבוּעים בּי אינם פּחוּתים מאשר בּכל יהוּדי שהוּא. אבל אני מחזיק טוֹבה לעצמי שיש בּכוֹחי לשעבּד את האינסטינקטים המסחריים האלה לדרישוֹת העליוֹנוֹת של תנוּעתנוּ הלאוּמית”. וּכנגד המקטרגים על שהיה מתיר לעצמוֹ “להשתמש בּפּרוּטה האחרוֹנה”, שלא כּדרך אנשי-המעשֹה: “כּל המיליוֹנים שיעלה בּידנוּ לצבּוֹר לא יוּכלוּ לתקן אחר כּך בּהתפּתחוּתה המתקדמת של ארץ-ישֹראל מה שאנוּ מאחרים בּימינוּ, וּמיליוֹנים לא יהיוּ אוּלי מספּיקים אז בּמקוֹם שעכשיו די בּמאוֹת אלפים” (בּקוֹנגרס הוינאי, 1913).

בּשנים שלאחר המלחמה לא הצילה אוֹתוֹ גם האוֹטוֹריטה המוּסרית והנסיוֹנית שרכש לוֹ בּעבוֹדתוֹ מקטרוּגיהם של,מבינים" וּ“מוּמחים” וּבעלי תביעוֹת שלא בּאוּ על סיפּוּקם. המפעל ההתיישבוּתי עמד כּל השנים תחת מטר של בּיקוֹרת ושל “אָפנֹות” העוֹלוֹת ויוֹרדוֹת. תחילה היה רוּפּין איש גרמניה, “יהוּדי מערבי”, וּמניוֹתיהם של אנשי המערב היוּ תמיד גבוֹהוֹת בּציוֹנוּת; לאחר המלחמה נמצאוּ בּציוֹנוּת “מעריבים יוֹתר” מיהוּדי גרמניה, וּממילא דעתם שקוּלה יוֹתר. וּמפעלוֹ של רוּפּין היה כּפעם בּפעם עוֹמד בּפני כּס-המשפּט. מתוֹך התנשֹאוּת, מתוֹך ידענוּת, מתוֹך

בּטחוֹן בּראיית העתיד, היוּ מוֹנים את חטאי המפעל וּמַטיפים לקח. והוּא היה מתגוֹנן בּהרבּה הוּמוֹר, בּסלחַנוּת, בּלי לבוֹא בּריב, אך גם “אדם שאין בּוֹ מרה” ספק אם יכוֹל היה לשֹאת דברים כּאלה בּלב קל. בּאחד הקוֹנגרסים (1931( הוּא אוֹמר: “זוּלת זאת היוּ לנוּ בּמשך השנתים לא פּחוֹת משש ועדוֹת בּיקוֹרת אוֹ קוֹמיסַרים מבקרים”.

ועל מה לא קיטרגוּ המוּמחים-המבקרים, יהוּדים ולא-יהוּדים, מוּמחים פּרטיים ומוּמחים רשמיים? אין אני מוֹנה אלא לפי הזכּרוֹן: לא צריך לעסוֹק בּהתישבוּת הררית, היא נדוֹנה למַפרע לחוֹסר רֶנטבּיליוּת; לא צריך היה לישב את העמק – צריך לרכּוֹש רק אדמוֹת שיש בּהן מים בּשפע; אין צוֹרך לעסוֹק בּמשק מעוֹרב, שהוּא יקר והכנסתוֹ נמוּכה, כּשאפשר לבנוֹת התישבות

על פּרדסנוּת, שהיא זוֹלה והכנסתה גבוֹהה. והיוּ דברי בּיקוֹרת כּוֹללים יוֹתר ועקרוֹניים יוֹתר, כּפעם בּפעם חזר הקטרוּג, מטעם יחידים וּמטעם ועדוֹת, על עצם ההתישבוּת הקבוּצתית. כּפעם בּפעם היוּ מערערים על עקרוֹן העבוֹדה העצמית בּמוֹשבים. היוּ ערעוּרים על עקרוֹנוֹת הקרקע הלאוּמי והעבוֹדה העברית. טענוֹת אלוּ ורבּוֹת כּיוֹצא בּהן נתלווּ בּהוֹכחוֹת מן

התיאוֹריה וּמן הנסיוֹן בּמקוֹמוֹת שוֹנים וּבאֹוטוֹריטוֹת מדעיוֹת

וּבתקיפוּת אישית של רמי-מעלה.

תשוּבוֹתיו של רוּפּין הן שיעוּרים בּחכמת-ההתישבוּת.

האמיתוֹת והכּללים שלימד אפשר אינם כּתוּבים בּשוּם ספר, אבל הם לקוּחים מעם ספר-החיים של ההתישבוּת היהוּדית בּארץ-ישֹראל. אפשר הוּא ספר מיוּחד בּמינוֹ. הוּא היה מבקש מאת המוּמחים והמבקרים קצת ענוָה. “שלא להתנשׂא יוֹתר מדי”. “אַל יחשבוּ מתנגדי הפּוֹעלים שהם מבינים כּל דבר יוֹתר מן הפּוֹעלים עצמם” (בּקוֹֹנגרס הט"ו 1927). “בּשאלוֹת העיקריוֹת היתה האמת עם המתישבים ולא עם המוּמחים” (בּקוֹנגרס הי"ט, 1935).

עיקר הויכּוּח הממוּשך בּין רוּפּין וּמתנגדיו היה

בּנקוּדה זוֹ: ערך האדם המתישב. בּימים שמוּשֹגי “האדם הכּלכּלי” עמדוּ בּרוֹם-המעלה העיז רוּפּין לראוֹת את האדם ואת גוֹרמיו הנפשיים כּעיקר. את ראשית הישֹגינוּ בּהתישבוּת הגדיר כּכה: “אָשרנוּ היה דוקא בּזה שעם כּל עניוּתנוּ בּאמצעים, עוֹדנוּ עשירים בּאנשים מסוּגלים לקרבּנוֹת”

(בּקוֹנגרס בּוינה, 1913). ואת העשירוּת הזאת ידע להוֹקיר וידע כּמה מסוּכּן לנהוֹג בּה בּזבּוּז. הוא בּיקש להשתמש בּה שימוּש רציוֹנלי,

היינוּ: לא בּיקש להשתמש בּה “כּחוֹמר בּיד היוֹצר”, כּי אם “להעמיד את הנטיוֹת והכּשרוֹנוֹת של המתישבים כּערך חיוּבי לשירוּת ההתישבוּת”. הוּא

לא חדל מלהזהיר כּי “אין זה חוֹמר שנקל ללוּש בּוֹ. הרי זה יוֹתר חוֹמר פּריך שצריך לנהוֹג בּו זהירוּת יתירה”. רק אם האחראים למפעל ההתיישבוּתי יבינוּ לנפשוֹ של המתישב, אפשר יהיה לקבּל ממנוּ את מַכּסימוּם המאמץ היצירי. "הגוֹרמים הנפשיים ממלאים כּאן תפקיד מכריע. לפיכך צריכה תכנית ההתישבוּת לנבּוֹע מצרכיהם המיוּחדים וּמשאיפוֹתיהם המיוּחדוֹת של העוֹלים

היהוּדים. כּל תכנית – – שקוֹבעת סכימה טכנית טוֹבה להלכה ורוֹצה להכניס את היהוּדים למיטת-סדוֹם זוֹ, מן ההכרח שתיכּשל. יש להתחיל מן היהוּדים וּלסגל את תכנית ההתישבוּת אליהם" (בּספרוֹ הגרמני: "בּנינה של ארץ-ישֹראל, 1919).

רוּפּין ידע מה חסר האדם היהוּדי בּבוֹאוֹ לבנוֹת ארץ, הוּא ידע שאנוּ מתחילים בּלי מתישבים שהוּכשרוּ לכך וגם בּלי מיַשבים יוֹדעי-דבר. ועוֹד בּקוֹנגרס הוינאי (1913) שאל: “היכן אתם מוֹצאים קוֹלוֹניזטוֹרים יהוּדים?” "אפילוּ את האַגרוֹנוֹמים שלנוּ אין

אנוּ מקבּלים כּשהם מוּכנים וּמאוּמנים לכּל, אלא עלינוּ לחַנכם בּעבוֹדה".

וּלפיכך העריך כּל כּך את הסגוּלוֹת האנוֹשיוֹת-החלוּציוֹת, שבּכוֹחן

המתישב היהוּדי עשׂוּי למלא את מה שחסר לוֹ. לפיכך ראה את החלוּציוּת כּמנוֹף, אשר בּלעדיו לא תקוּם חקלאוּת יהוּדית בּימינוּ. עם כּל עוֹנה חוֹלפת היוּ נשמעים קוֹלוֹת, מימין וגם משֹמאל שבּשֹמאל, כּי “החלוּציוּת עבר זמנה”. כּל אלה אשר החלוּציוּת העיקה עליהם בּיקשוּ להיפּטר ממנה, לפחוֹת, על ידי הכרזה, שהנה-הנה אנוּ נכנסים ל“מצב נוֹרמַלי”, וּכבר לא יהיה צוֹרך בּה. כּנגד אלה היה רוּפּין חוֹזר וּמדגיש: “עדיין יש צוֹרך בּחלוּציוּת” (בּקוֹנגרס הט"ו, 1927). יתר על כּן: “כּל כּמה שנאצוֹר את רוּח החלוּציוּת בּמתישבים שלנוּ לא תספּיק לנוּ”. אף את ההתלהבוּת הביא בּחשבּוֹן כּגוֹרם בּעל ערך בּהתישבוּתנוּ. ולא חשש לפיקחים, “שיתיחסוּ בּביטוּל אל דברינוּ על ערך ההתלהבוּת בּעבוֹדת הבּנין שלנוּ”. הוּא חרד על ההתלהבוּת הזאת כּעל אוֹצר יקר: “נקל לכבּות את ההתלהבוּת של ‘אש-הקוֹדש’ " (1927). והיה חוֹזר לדברים כּפעם בּפעם: “יש להדגיש ולחזוֹר וּלהדגיש עד בּלי די, איזה ערך עצוּם שמוּר להתישבוּתנו דוקא בּהתלהבוּת זוֹ של המתישבים” (1932). וּבבוֹאוֹ לסַכּם את י”ח שנות פּעוּלתוֹ: “מטרתה הראשית של עבוֹדתי היתה לשמוֹר בּקרב האנשים שעמהם עבדתי את אש ההתלהבוּת שאוֹתה הביאוּ עמהם לארץ-ישֹראל. שאיפתי העיקרית היתה להפיח את אש ההתלהבוּת ולהיוֹת השַמש הממוּנה על נר התמיד” (1925).

הוּא לא היה אדיש כּלל וּכלל לפּגמים של ההתישבוּת, הוא כּאב אוֹתם, הוּא היה חוֹקר אוֹתם. בּמגעוֹ עם המתישבים נתקל לא אחת בּהרגלים וּבהשקפוֹת שאינם מסייעים להצלחת מפעלם. אבל את התיקוּן בּיקש לא בּגוֹדל-לבב של אפּוֹטרוֹפּוֹס כּי אם בּענוה של מחנך-עם: “לטפּל בּחוֹמר האנוֹשי מתוֹך חרדה וּלהביא לאט לאט את רעיוֹנוֹתיו ואת נטיוֹתיו לידי הרמוֹניה עם תביעוֹת החיים החקלאיים בּארץ-ישֹראל” (1932). יתר על כּן, את הגבּרת הרציוֹנַליוּת המשקית יש להשֹיג לא על ידי הפחתת היסוֹד האידיאַליסטי, כּי אם על ידי הגבּרתוֹ. בּעצם ימי הבּיקוֹרת הקשה על משקי העוֹבדים ואָפנת “הקוֹנסוֹלידציה” הוּא אוֹמר: “חינוּך למשקיוּת על ידי קריאה לחלוּציוּת, לרוּח של מסירת נפש בּשביל לָסוֹל דרך לבּאים” (1927).

בּימים שקדמוּ לרוּפּין היוּ המרירוּת והיאוּש מנת חלקם של המתישבים והמישבים כּאחד. מתישבים נלהבים היוּ פּוֹרשים בּלב מר מחלוֹם-נעוּריהם וּממפעל-חייהם, מתוֹך יאוּש מן הממוּנים על ההתישבוּת וּממשטרם; והיוּ ממוּנים בּעלי כּוַנוֹת טוֹבוֹת שנתיאשוּ מן המתישבים

הנתוּנים לפיקוּחם. מקרי אֵמוּן הדדי, כּמוֹ בּין פּינס לאנשי גדרה אוֹ בּין חִיסין לאנשי עין-גנים, היוּ יוֹצאים מן הכּלל. רוּפּין עשֹה את היֹוצא מן הכּלל לכלל. הוּא העמיד את ההתישבוּת על האֵמוּן ההדדי. היתה זוֹ לא רק השקפה נאה, כּי אם דרך-יצירה. חכמתוֹ וּנדיבוּת-רוּחוֹ הצטרפוּ להשקפתוֹ. מן המצוּי שבּני-אדם כּל כּמה שהם מרבּים נסיוֹן נעשֹים “פּיקחים” יוֹתר, חשדנים יוֹתר. רוּפּין, כּל כּמה שהוֹסיף דעת הוֹסיף

אֵמוּן. והוּא היה רשאי לוֹמר: “אם יש דבר שעליו אני מתגאה הרי הוּא זה שעלה בּידי להימלט מאוֹתה אבן-נגף של אי-אֵמוּן בּין המתישבים וּבין ההנהלה, שכּבר נכשלוּ בּה כּמה וכמה מפעלי התישבוּת” (1935).

האֵמוּן שרוּפּין רחש לפּועל הארץ-ישֹראלי לא היה ללא-תנאי. אין לתלוֹת בּוֹ מה שאין בּו. הוּא לא בּא אל הפּוֹעל מתוֹך אידיאוֹלוֹגיה סוֹציאליסטית, כּי אם מתוֹך חשבּוֹן לאוּמי בּלבד. הוּא

בּיקש לשמוֹר בּבּנין את כּל הגוֹרמים, גם את בּעל-הבּית וגם את החלוּץ, גם את ההוֹן המבקש רוָחים וגם את ההוֹן הלאוּמי. שוּם גוֹרם לא היה זר לוֹ. לשוּם חוּג לא התנכּר. אך הוּא בּיקש להכּיר מה חלקוֹ של כּל גוֹרם. וּמה תפקידוֹ של כּל חוּג ולפעֹול בּהתאם לכך. הוּא ראה כּי הפּוֹעל העברי נקרא לתפקיד של חלוּץ-האוּמה, והבין שתפקיד זה עשׂוּי לחנך את הפּוֹעל עצמוֹ. בּמידה שהפּועל יתכּחש לתפקידוֹ הלאוּמי יפחת ערכּוֹ. "כּל עמדתנוּ כּלפּי

הפּוֹעלים מוּכרחה להשתנוֹת בּו בּרגע שהאידיאַליוּת שלוֹ לוֹקה". "אני

מקוה שציבּוּר הפּוֹעלים בּכללוּתוֹ ישמוֹר על רגש ההקרבה העצמית ועל ידי משמעת תקיפה יחנך בּרוּח זוֹ את המתנגדים" (1913). וּבלי שעסק בּמישרין בּהטפה וּבחינוּך מילא רוּפּין תפקיד חינוּכי גדוֹל לגבּי תנוּעת הפּוֹעלים

החלוּצית. העוּבדה ההיסטוֹרית שבּראש המעשֹה הציוֹני בּארץ עמד אדם שראה את הפּוֹעל לא כּחוֹמר בּיד היוֹצר, כּי אם כּנוֹשׂא-ההתישבוּת, אדם שרחש כּבוֹד לעוֹבד והבין לנפשוֹ וליצירתוֹ – עוּבדה זוֹ פּירשה את הציוֹנוּת

יוֹתר מכּל פּירוּשים אידיאוֹלוֹגיים, העמיקה בּלב הפּוֹעל את הזיקה הנפשית לתנוּעה הציוֹנית, את האֵמוּן והכּבוֹד, וסייעה לעצב את דמוּתוֹ הרוּחנית של האדם העוֹבד בּארץ.

משהוּ על רוּפּין כּהוֹגה ציוֹני. רוּפּין בּא אלינוּ מן

החוּץ. ולא בּדרך הרגילה, שבּה בּאוּ לפניו ציוֹנים מעוֹלם הטמיעה. הדרך של פּינסקר והרצל לא היתה דרכּוֹ. החזוּת הקשה אשר חזה פּינסקר לעם היהוּדי, הצפוּי להתרסקוּת בּהתנגשוּת משטרים סוֹציאליים, החזוּת הקשה של הרצל לגוֹרל היהוּדים בּמזרח וגם בּמערב, פּחד האַנטישמיוּת – לא אלה הפחידוּ אוֹתוֹ. בּכך לא היתה ראִייתוֹ חריפה וּמרחיקה כּשלהם. רוּפּין אף הוּא הגיע לציוֹנוּת מתוֹך חזוּת קשה, אוּלם אחרת – חזוּת הטמיעה. הוּא נוֹתן את דעתוֹ על חקר חיי היהוּדים בּזמן זה וּבא לידי דעה כּי המות הוֹלך וקרב, ולא חרב-אוֹיב, כּי אם העליה הכּלכּלית והתרבּוּתית בּשלבּי החברה היא שגוֹזרת כּלָיה על ישֹראל. לא מעטים היוּ בּדוֹרוֹת אחרוֹנים אשר היוּ שֹמחים לדעת בּוַדאוּת שאנוּ עתידים להפּטר מצרה זוֹ של “יהדוּת” בּדרך מיתה קלה, מיתת-נשיקה. אוּלם החוֹקר הצעיר ממַגדבּוּרג נזדעזע לחזוּת זוֹ, שהעם העברי יעבוֹר מן העוֹלם. והוּא, המרוּסן בּדיבּורוֹ, כּשהוּא מגיע לנקוּדה זוֹ מדבּר בּה בּרטט, כּמעט כּדרך שמדבּר בּה נחמן סירקין. והוּא חוֹזר לכך כּל השנים: “לעינינוּ נשמטת אבן אחרי אבן מבּנין היהדוּת שהיה לפנים כּל כּך מוּצק” – בּמלים חצוּבוֹת אלה הוּא פּוֹתח את ספרוֹ “היהוּדים בּזמן הזה”; וּבסיוּמוֹ: “תרבּוּת עממית שנכחדה מן העוֹלם שוּב אין לה תקנה, לעוֹלם לא תקוּם ולא תחיה; וּבלי תרבּות עצמית אין טמיעת היהוּדים הגמוּרה אלא שאלת המוּקדם והמאוּחר, מפלט ממנה אין”. ועוֹד בּשנת 1929 הוּא חוֹזר ואוֹמר: “השמד אינוֹ – – מעשה חד-פּעמי אלא תהליך כרוֹני”. והוּא מוֹסיף: "היהדוּת צוֹעדת בּמדרוֹן תלוּל שלרגליו האבדוֹן. מי שמחזה זה אינוֹ עוֹשֹה עליו רוֹשם – – אין להתוַכּח עמוֹ. אבל סימן לוֹ לאדם זה שקצרה דעתוֹ מהבין את ערך היהוּדים בּהוֹוה וּבעתיד. – – רק קצרי-רוֹאי יכוֹלים לזלזל בּערכּוֹ של אוֹצר הסגוּלוֹת שירשנוּ וּבערכים התרבּוּתיים

שאבוֹתינוּ סיגלוּ להם בּמשך שלוֹשת אלפי שנים."

אימת הטמיעה אינה עוֹזבת אוֹתוֹ גם בּשנים אלה, שנוֹת היטלר, שנוֹת הכּלָיה. בּספרוֹ האחרוֹן “מלחמת היהוּדים לקיוּמם”, שנכתב בּשנת 1940, הוּא חוֹזר לנקוּדת-המוֹצא שלוֹ בּמשפּטים רבּי-ענין:

"עלינוּ להימנע מהטעוּת המקוּבּלת, שהתבּוֹללוּת תלוּיה

בּרצוֹנוֹ של היחיד. אין רצוֹנוֹ של הפּרט מכריע כּאן. ההתבּוֹללוּת נכפּית על הפּרט בּתנאים מסוּימים כּכפייתוֹ של כּוֹח טבעי שאין לעמוֹד בּפניו; אין הפּרט משתתף כּמעט כּלל בּמשֹחקם של כּוֹחוֹת הגוֹרל. אין הילד מכריע וּמחליט איזוֹ שפה עליו ללמוֹד וּבאיזה בּית-ספר עליו לבקר – – גם האדם המבוּגר הבּא לארץ חדשה אינוֹ יכוֹל לעמוֹד בּפני ההשפּעוֹת המבוֹללוֹת של הסביבה".

מכּאן יחסוֹ הפּסימי אל עתידה הלאוּמי של היהדוּת בּתחוּמי הסוֹביטים. מכּאן חשבּוֹנוֹתיו העגוּמים על עתיד היהדוּת בּארצוֹת הבּרית.

וּמכּאן גם דרכּוֹ הוּא אל הציוֹנוּת: “הציוֹנוּת היא המלחמה הנוֹאשה האחרוֹנה של היהוּדים על קיוּמם היהוּדי”. אין אמנם בּטחוֹן בּהגשמתה, “אבל התגשמוּתה אינה בּגדר הנמנע” (“היהוּדים בּזמן הזה”, מהדוּרה בּ') וּכדאי לעמוֹל בּשבילה, כּדאי להקדיש לה את החיים.

הוּא בּא לציוֹנוּת מתוֹך יאוּש. הוּא קיבּל את הציוֹנוּת

כּספקן. והמעשֹה הציוֹני הצמיח בּוֹ את האמוּנה. וּלאחר שנים, שנוֹת פּרעוֹת והפרעוֹת, כּשסימן-השאלה רוֹבץ בּכל כּבדוֹ על המפעל הציוֹני, הוּא בּא לועידת ציוֹני גרמניה ואוֹמר לאחים נבוּכים:

“בּ”אוֹפּטימיוּת" שאין לערערה אני מאמין שבּכל יוֹם ויוֹם, וגם היוֹם, יכוֹלה להתחיל תקוּפה חדשה בּתוֹלדוֹת ישֹראל. בּידי עם ישֹראל להתחיל בּה כּל אימת שהוּא רוֹצה" (1932).

“נצחוֹן אוֹ מפּלה בּחזית זוֹ תכריע בּשאלת עתידוֹ של העם היהוּדי” (1935).

אחד-העם ראה בּחלוֹמוֹ יהוּדים אידיאליים שלא מתוֹך ענוּתם וענוּת-עמם יצאוּ לקראת גאוּלה, כּי אם מתוֹך חירוּת וּרוָחה והרחבת-הדעת יחשבוּ את מחשבת-האוּמה ויפעלוּ למען קיוּמה וּתקוּמתה. לא כּך הוֹליכה ההיסטוֹריה העברית. הרוָחה היתה קצרת-ימים, וּבשבעים ושבעה דרכים הוֹבילה מן האוּמה, ורק יחידים מוּעטים מצאוּ ממנה דרך לעמם. מן המוּעטים הללוּ היה רוּפּין. בּו, וּביחידים מעטים שכּמוֹתוֹ, נתגלם חלוֹמוֹ של אחד-העם. אלא שרוּפּין המעיט לדבּר על כּיסוּפיו הרוּחניים וּביקש להקים מסד כּלכּלי לבּנין הרוּחני הנכסף. הוּא ידע את ערך הכּמוּת בּשביל האיכות; הוּא ידע מה שלא ידעוּ אחרים הדוֹגלים בּשם אחד-העם: לא בּית-ספר בּפני עצמוֹ ולא אוּניברסיטה בּפני עצמה, כּי אם ישוּב רב-אוּכלוֹסין ומעוֹרה בּקרקע וּבּכּלכּלה יצמיח תרבּוּת מבוֹרכת.

אינני סבוּר שה“נגלה” שבּרוּפּין ממַצה את אישיוּתוֹ ואת ציוֹניוּתוֹ. אך בּרשוּת הרבּים בּיקש להיוֹת כּוּלוֹ “נגלה”. חניך הדיסציפּלינה המדעית, צלוּל-מוֹח, זהיר בּהבטחוֹת, היה מגבּיל את עצמוֹ בּהכּרה. לא היה נוֹשא דברוֹ לימים רחוֹקים. אך לא היה חלקוֹ עם הפּיקחים “היוֹדעים” כּי הגדוֹלוֹת לא יבוֹאוּ, לעוֹלם לא יבוֹאוּ, עם קטני-האמוּנה העוֹשֹים את קוֹטן-האמוּנה שלהם “אני מאמין”. הוּא לא ראה את תפקידוֹ בּהכרזת “מטרוֹת סוֹפיוֹת”, לא “מַכּסימַליסטיוֹת” ולא “מינימַליסטיוֹת”,

כּי אם בּהבטחת הפּעוּלה הקרוֹבה, בּתיכּוּן תכניוֹת למעשֹים אשר בּידינוּ לעשׂוֹתם. “לכל פּסגה מוֹבילה דרך שבּה עוֹלים שלבּים שלבּים. אין אנוּ יכוֹלים להגיע למיליוֹנים אם לא נעלה תחילה מאוֹת אלפים” (“אל ציוֹני גרמניה”, 1932). נזכּר אני שבּאחד מנאוּמיו האחרוֹנים, לרגל הויכּוחים הנצחיים בּציוֹנוּת בּין מִספרים “מתוּנים” למִספּרים

“מוּפרזים”, אמר בּערך כּך: כּל מספר יש לוֹ “מחיר” שלוֹ. הרי אני קבּלן. אפשר להזמין אצלי מספּרים שוֹנים, וּבלבד שתהיוּ משלמים את המחירים…

מחשבתוֹ הריאַליסטית של רוּפּין אי אפשר היה לה שלא תכּיר בּחוּמרתה של מה שקוֹראים “השאלה הערבית”. הוּא עצמוֹ היה נציג אידיאלי של תנוּעה לאוּמית בּטהרתה, שאיננה מבקשת שֹררה על הזוּלת ואינה שוֹאפת להיבּנוֹת מקיפּוחוֹ של הזוּלת. ניגוּד חי לכל שחצנוּת פּטריוֹטית וּלכל שוֹביניזם. ואילוּ היה הדבר תלוּי רק בּטוּב-רצוֹן וּבטוּב-שֹכל וּבסיפּוּק הצרכים הצוֹדקים של כּל הצדדים היה ודאי רוּפּין אחד האנשים הראוּיים בּיוֹתר להיוֹת בּפּוֹתרים.

תחילה ראה את “השאלה הערבית” כּשאלה כּלכּלית בּעיקרה. לפיכך הדגיש וחזר והדגיש כּי אין אנוּ מבקשים להקים את מפעלנוּ “על ידי נישוּל האחרים ממקוֹרוֹת פּרנסתם, אלא על ידי יצירת מקוֹרוֹת פּרנסה חדשים בּשבילנוּ” (1919). לפיכך היה מוּכן להציג למפעל הציוֹני תביעוֹת גדוֹלוֹת להטבת מצבוֹ של הפלח הערבי. לפיכך שיקע מאמצים מרוּבּים בּ“תכניוֹת פּיתוּח” המכוּוָנות לתוֹעלתם של שני העמים. בּתוֹם לבב היה מגיש את תכניוֹתיו לועדוֹת-החקירה השוֹנוֹת, מתוֹך הנחה כּי כּל שוֹחר-טוֹב אי אפשר לוֹ שלא יכּיר בּצדקת העקרוֹנוֹת המוּנחים בּיסוֹדן. משנתקל בּסילוּפן של אידיאוֹת-הפּיתוּח על ידי חוֹקרים רמי-מעלה, לא נרתע לגלוֹת בּרבּים את שגגוֹתיהם וּזדוֹנוֹתיהם (של הוֹפּ-סימפּסוֹן, 1931; של פרֶנטש, 1933). אהבת-השלוֹם שבּוֹ היתה גדוֹלה, היתה בּו מידת התחשבוּת גדוֹלה בּגוֹרמי-הכּוֹח המציאוּתיים, אך לא היה חלקוֹ עם המרפּאים את יחסי-העמים על נקלה, עם המאמינים שכּל ויתוּר ירֵצָה עם המוּכנים ל“שלוֹם” בּכל מחיר. בּקרב הימים הוּברר לוֹ יוֹתר ויוֹתר כּי הבּחינה הכּלכּלית אינה ממַצה את חוֹמר השאלה, וכי שאלת העליה היא היא השאלה. בּנאוּמוֹ, בּימי יצירת הסוֹכנוּת, בּציריך, בּ-1929, הוּא אוֹמר בּזה דברים שבּהם כּלוּל הקו התוֹחם בּין ציוֹנוּת ללא-ציוֹנוּת: “כּמו שזכוּתם של הערבים להישאר בּארץ, כּן זכוּתם של היהוּדים לעלוֹת. על זכוּת זוֹ אין אנוּ יכוֹלים ואין אנוּ רוֹצים לוַתר, מפּני שבּה תלוּי גוֹרל של אוּמה בּת 16 מיליוֹן, שבּין אוּמוֹת התרבּוּת ודאי אינה תוֹפסת את המקוֹם האחרוֹן, ועוֹד היא יעוּדה ליתן הרבּה לעתידה של האנוּשוּת”.

וּבספרוֹ האחרוֹן, “מלחמת היהוּדים לקיוּמם”, המבקש להיוֹת

מוֹרה-דרך בּשאלת היהוּדים בּימינוּ, הוּא מסכּם את עניננוּ בּמלים

אלה:

"הציוֹנוּת נוֹלדה מתוֹך הכּרה כּי היהוּדים אינם יכוֹלים

להתקיים וּלהתפּתח בּתוֹר אוּמה, מאחר שבּכל מקוֹם מהווים הם מיעוּט התלוּי בּהרבּה אוֹ בּמעט בּחסדי הרוֹב. – – העליה היא העוֹרק המחבּר את הישוּב בּארץ עם יהוּדי שאר הארצוֹת. וּכשעוֹרק זה יכוּוץ אוֹ ינוּתק, כּפי המוּצע על ידי ממשלת בּריטניה, הרי מן ההכרח שהישוּב יִדלדל אוֹ יצטמק. ארץ-ישֹראל שאינה רשאית לתרוֹם תרוּמה ראוּיה לשמה להקלת מצוּקתם של המוֹני יהוּדים – – אינה יכוֹלה להיחָשב לבית לאוּמי עברי. – – תנאי קוֹדם לכך (ל“תכנית פּיתוּח”) הוּא פּיתוּח מלא של מרץ היהוּדים, דבר שלא יתכן אלא אם כּן יהיוּ חפשים בּפעוּלתם ולא כּפוּפים לשלטוֹן הערבים וּלהגבּלוֹת חוּקתיוֹת בּעליה וּברכישת קרקע. – – הסכּמת היהוּדים לשלטוֹן הערבים לא תהיה אלא איבּוד עצמוֹ לדעת של הרעיוֹן הציוֹני. אפשר להמית את לוֹחמי הבּית היהוּדי, אך אין להכריחם לאבּד את עצמם לדעת".

רוּפּין לא שינה מהלך-דעוֹתיו גם כּשיצר את “בּרית-שלוֹם” גם כּשפּרש הימנה. מעוֹלם לא היה חלקוֹ עם חוֹלי-המַצפּוּן, שעצם האמוּנה בּצדקת עניננוּ נכרתה מלבּם, ועם רוֹדפי-השלוֹם, המוּכנים לשלוֹם בּכל מחיר, גם בּמחיר ויתוּר על קיוּם והתפּתחוּת כּאוּמה.

מחשבתוֹ של רוּפּין לא חדלה לחפשֹ דרכי-הסכּם, של אמת בּין העמים, וּבספרוֹ האחרוֹן הוּא מכּיר בּהיקף השאלה: “אין היהוּדים זקוּקים להסכּם רק עם ערבי הארץ, אלא גם עם ערבי המדינוֹת השכנוֹת”. והוּא נוֹשא עינים אל אפשרוּת של קוֹנסטלַציה פּוֹליטית-עוֹלמית חדשה: “דוקא תקוּפת שינוּיים מדיניים גדוֹלים בּמזרח הקרוֹב, שעל ידה יכוֹלים הערבים להרויח הרבּה, יכוֹלה להיוֹת המתאימה בּיותר להתקרבוּת וּלהסכּם”.

לא בּיקשתי, ואף אין בּיכלתי, להקיף את רב-צדדיוּתוֹ של רוּפּין, כּאיש-מדע, כּהוֹגה. אין אני נוֹגע אלא בּמה שנפגשתי והכּרתי: בציֹוני, בּקוֹלוֹניזטוֹר. אני משתמש בּמוּנח לוֹעזי זה, מחוֹסר מוּנח אחר, בּידיעה כּי הוּא מרוּבּה-מַשמעוּיוֹת, וכי צלילוֹ מעלה אסוֹציאַציוֹת

עכוּרוֹת. בּתוֹלדוֹת העוֹלם לא היה מפעל קוֹלוֹניזטוֹרי טהוֹר יוֹתר ממפעלוֹ של רוּפּין. וחייו של רוּפּין הם עדוּת לנַעלוּת הרעיוֹן הציוֹני וּלטוֹהר המעשה הציוֹני.

_________________________________________

ויוּרשה לי לוֹמר מלים מעטוֹת על רוּפּין הידיד, ידיד-האדם. אהבנוּהוּ. הוּא ליבּב אוֹתנוּ בּחן שבּפניו, בּהוּמוֹר שלוֹ,

בּחיוּכוֹ, בּמשוּבת-הלגלוּג שבּעיניו, לגלוּג על עצמוֹ ולגלוּג על איש שׂיחוֹ. המגע אתוֹ היה מַעדין, היוֹתוֹ אתנוּ היה מרחיב את דעתנוּ. בּכל מקוֹם שהיית פּוֹגש בּוֹ, בּבּריטיש מוּזיאוּם אוֹ בּמחסן-כּל-בּוֹ,

בּחנוּת-ספרים אוֹ בּשוּק – תמיד היית לָמד ממנוּ דבר-מה, אם בּעניני מחקר ואם בּהוַיוֹת-עוֹלם, וקוֹדם כּל: נדיבוּת-רוּח. תמיד היה מוּכן לעשׂוֹת את בּן-שׂיחוֹ שוּתף להנאה, ללימוּד, לעשׂיה, להתיעצוּת. מעוֹלם, כּמדוּמה, לא

היה מאבּד את רענַנוּתוֹ בּיחסי אדם.

מי שחש בּגוֹדל הענין שלנוּ אי אפשר שלא יהיה עתים נכוה ממידוֹת זעירוֹת שהוּא נתקל בּהן אצל גדוֹלי-הדוֹר. גם אנשים שהעינים נשׂוּאוֹת אליהם בּהפלאה יש שהם גוֹרמים לנוּ עגמוּמיוֹת. צר לראוֹת את המתכת היקרה בּסיגיה. רוּפּין לא גרם לנוּ מעוֹלם הרגשוֹת כּאלה. אדם ללא סיגים.

מדוֹר לדוֹר רוֹאים אנוּ את ל“ו הצדיקים, אשר את צלם אנוּ שוֹאפים, בּדמוּת שוֹאב-מים, איש-יער, בּן-כּפר. לא יעלה על הדעת לבקש את אחד מן הל”ו על בּימוֹת של קוֹנגרסים, בּמשֹרדים, בּקתדראוֹת, בּין פּרנסי ציבּור. לא הייתי בּא להשתמש בּהשאלה זוֹ אילוּ ראיתיה כּהפרזה. בּרוּפּין חָברוּ סגוּלוֹת שאוֹתן אנוּ מיחסים לל"ו. הוּא היה עניו בּלי להיוֹת נחבּא אל הכלים. לא דבק בּוֹ אבק של שֹררה, ואף התאוּרה הרבּה שהיתה כּפעם בּפעם נוֹפלת עליו, לרגל תפקידיו, לא היתה פּוֹגמת בּוֹ.

רוּפּין היה אוֹמר שהוּא גאה על הידידוּת שבּוֹני הארץ רוֹחשים לוֹ. בּא כּזר ונעשֹה הקרוֹב בּיוֹתר. ידיד-אמת, בּטוֹבה וּברעה,

ללא כּל חשבּוֹנוֹת. התנוּעה הציוֹנית רשאית להיוֹת גאה על כּך, שאת מפעלה התוָה והדריך אב-בּנין, אוֹמן-פּדגוֹג, שאיחד בּקרבּוֹ מדע ואמוּנה, הכּרת-המציאוּת וּצפיית העתיד, נדיבוּת ואוֹמץ ולב אנוֹשי יקר.