(במועצה החקלאית. אדר בּ' ת"ש)

אם גם בּימי רעה אין כּוֹח לחשוֹב יחד, אם מסיחים את הדעת מן המטריד ונעשׂים “צדדים” – אזי מוּטב שנבליג ונשתוֹק וּנהדק שינַים ונעבוֹד את עבוֹדת יוֹמנוּ כּמידת יכלתנוּ. ואַל נהיה חוֹששים שמא יראו בּכך “התעלמוּת”. כּי לא בּשתיקה ההתעלמוּת, אלא בּאוֹתוֹ מין דיבּוּר המשַבּב את הדעת.

חברים, רע לנוּ מאד. אנחנוּ לא רק מוּכּים ונשמדים, אלא אף אחיזתנוּ האחת בּחיים, בּעתיד, נגזלת מאתנוּ. הלא יסוּרי קישינוֹב היוּ כּמחלת-ילדים מוּל היסוּרים שבּאו עלינוּ עכשיו. האפשר את האימה הזאת להבּיע? ולמה? לזעזע את המזוּעזעים? להעמיק לפצוֹע את אלה אשר הציוֹנוּת היא חייהם? אם יש טעם לדיבּוּרנוּ הרי זה כּדי שנחיה את יסוּרינוּ מתוֹך אַחוָה והתלכּדוּת, מתוֹך חיזוּק פּנימי. אך מה ראינוּ? האם הביא “הספר הלבן” יתר-ליכּוּד לישוּב? לא, הוּא הביא לנוּ יתר-נרגָנוּת. וההרגשה כּי תהוֹם נפערה לרגלינוּ האם היטיבה אוֹתנוּ? לא, על פּי התהוֹם אנחנוּ עוֹמדים וּמוֹצאים את עצמנוּ “צדדים”.

ורעה חוֹלה היא שקצף-הויכּוּח מציף אצלנוּ את עצם הענין. עד כּדי כּך שמגלים פּנים בּדברי חברים-פּליגים כּאילוּ הם אוֹמרים לא מה שהם אוֹמרים אלא מה שנוֹח לנוּ בּקצף-הויכּוּח שיאמרוּ. וּלפיכך העתירוּ עלינוּ הוֹכחוֹת כּי הקרקע חשוּב וכי הבּנין חשוּב. הוֹכחוֹת אלה כּבוֹדן בּמקוֹמוֹ. כּשהן נאמרוֹת פּה, נגד חברים שהם דבקים בּמלאכת הבּניה לא פּחוֹת מן המוֹכיחים, הרי הן מאַבּדוֹת את טעמן, וגם מתלַוה להן טעם-לפגָם. האם לא ראוּי לנוּ שנימָנע מלזוּת ויכּוּחים? וכי יש בּינינוּ מי שמתחרט על הדרך שבּה הלכנוּ; וכי בּכל דרך-לא-דרך אחרת היינוּ עוֹשׂים אוֹתוֹ מעט-הנפש-והכּוֹח אשר עשׂינוּ בּדרכּנוּ זוֹ? אוֹסיף ואוֹמַר: גם אם יכריזוּ עלינוּ שנחתך גזר-הדין ולחינם עמלנוּ, גם אז לא נחדל – כּל עוֹד נשמה בּנוּ – מ“עוֹד דוּנם ועוֹד נפש”, כּי זוֹ נשימתנוּ. אך בּהחזקת נשימה בּלבד אין עוֹמדים בּפני הרעה.

אין רעה דוֹמה לחברתה. בּימי המלחמה הקוֹדמת, בּימי ג’מַל פּחָה, ידענוּ רעה: גזירוֹת, רעב, מגפוֹת, נגישׂוֹת, גירוּשים, מאסרים. מבּחינה פּרטית הרגיש כּל אחד על בּשׂרוֹ את הרעה יוֹתר מאשר היוֹם. סכּנה מוּחשית מאד היתה מתהפּכת על ראש כּל אחד, על הקיבּוּץ הארץ-ישׂראלי כּוּלוֹ. אוּלם בּעצם הרעה המוּחשית הזאת ידענוּ כּי עדיין אין בּה כּדי לחתוֹך את גוֹרל הכּלל. לא כּן עתה. מבּחינה פּרטית עדיין אנחנוּ המאוּשרים שבּישראל. המדיניוּת החדשה הלא בּאה רק כּהכרזה והספר הלבן הלא אינוֹ גוֹזל מאתנוּ את בּתינוּ ואדמוֹתינוּ, את פּרנסוֹתינוּ וכספּנוּ, ואפילוּ

את סדרינוּ, הוּא בּא לגזוֹל רק את… עתידנוּ. והוּא כּאוֹמר לך: אכוֹל וּשתה, וּדאג לביתך, והתענג על שלוֹם וּבטחוֹן, אך ידוֹע תדע כּי נדוֹן אתה למות, אוּלם אַרכּה ניתנת לך. לא היוֹם יבוֹא קצך, כּי אם לאחר חמש שנים.

אפשר שלפיכך אין הרעה מוּחשת. אין רוֹב הישוּב מרגיש עדיין את הספר הלבן על בּשׂרוֹ. לא כּל יהוּדי בּישוּב מזהה את עצמוֹ עם הציוֹנוּת. וגם כּשבּאה גזירת הקרקע וההכרזה השניה שבּספר הלבן קרמה עוֹר – לא התמוֹטט קיוּמוֹ של היהוּדי-הפּרט. הלא אין זה, חלילה, נוּמרוּס קלַאוּזוּס למסירת בּנים לגימנסיה הממשלתית, שכּל יהוּדי מתרגש בּגללה. וכי רבּים הם היהוּדים התוֹלים את עתידם הפּרטי בּגאולת הקרקע? וגם יהוּדי טוֹב יכוֹל לשעשע את נפשוֹ: הרי אפשר לא רק לאכוֹל ולשתוֹת, כּי אם גם להתקדם; הרי לפי שעה עוֹד לא כּל הדרכים נגדרוּ; אלא מה – בּעוֹד חמש שנים? עוֹד הזמן גדוֹל! ויכוֹל גם שיִקרה נס; המעט נסים אירעוּ לנוּ? ולמה כּבר מעתה ליפּוֹל לתוֹך עצבוּת ואף לסכּן את היש?

אינני בּא לגַנוֹת. אפשר גם בּזה ידוֹ של יצר החיים. אפשר זוֹ צוּרה של מפלט מן האימה, מין “דיה לצרה בּשעתה”. וּכלוּם אני קוֹבל על ציפּיה לנס? הלא לב-אדם מתפּלל לנס. אך ציפּיה לנס לחוּד וּסמיכה על נס לחוּד. הנינצל על ידי כּך שנסיח את דעתנוּ מן המתהפּך על ראשנוּ? והמוּתר לנו לשכּוֹח אפילוּ רגע אחד את פּסק-הדין?

שמעתי כּאן בּני-אדם מתפּארים שלא שינוּ עמדתם. אפשר. ואני מוֹדה כּי שיניתי. כּי משהוּ נשתנה סביבנוּ, נשתנה לַחלוּטין. בּאוֹתם הימים שהמחנה הציוֹני כּוּלוֹ היה עסוּק בּמחלוֹקת הגדוֹלה: מַאי עדיף – פּוֹליטיקה אוֹ כּלכּלה, יצירת “עוּבדוֹת” אוֹ יצירת “תנאים” – היינוּ אנחנו היחידים כּמעט הפּטוּרים מויכּוּח-סרק זה. לא שזילזלנוּ, חלילה, בּגוֹרמים המדיניים, ולא שהיינוּ נטוּלי משׂא-נפש מדיני, אלא שידענו – ויוֹתר מזה: כּל מַהוּתנוּ אמרה לנוּ – כּי בּאין ממשוּת ישוּבית אין אתנוּ גם בּסיס למדיניוּת ציוֹנית. וּממשוּת ישוּבית איננה נבראת בּמאמר. היא מצטרפת ממאמצים חלוּציים, מקרקע ואוּכלוֹסים, ממשק ותרבּוּת. לפיכך בּזמן שאחרים היוּ גאים על כּך שהנם הוֹלכים בּ“גדוֹלוֹת” – ידענוּ אנחנוּ את הכרחיוּתן של ה“קטנוֹת”, של שעל-שעל, של עוֹד דוּנם ועוֹד נפש. וידענוּ כּי בּאין אלה גם ה“גדוֹלוֹת” אינן אלא מַדוּחים וּמנוּסה מגבוּרת-אמת וּמהקוֹשי שבּ“קטנוֹת”. סברנוּ כּי גדוֹלוֹת-אמת בּתנאינוּ

אנוּ אינן אלא זוֹ: שה“קטנוֹת” שלנוּ תהיינה נעשׂוֹת בּהיקף גדוֹל וּבקצב מהיר.

להוָתנוּ וּלשברנוּ לא זכינוּ לכך. אילוּ זכינוּ אפשר שעמידתנוּ עתה היתה אחרת, והאחרים לא היוּ יכוֹלים לעשׂוֹת לנוּ מה שהם עוֹשׂים לנוּ עתה. משלא זכינוּ, לא נוּכל להתנחם עתה בּהכרזוֹת חוֹזרוֹת ונשנוֹת, כּאשר קראתי היוֹם בּמאמר יפה בּ“דבר”, המוֹכיח כּי שיטתנוּ לא הכזיבה. ודאי, לא שיטתנוּ הכזיבה, אך העוֹלם הכזיב. העוֹלם נטרף והוּא טוֹרף את מעשׂינוּ. וּמשלא זכינוּ להקים את בּיתנוּ בּעוֹד זמן הרי אנוּ אנוּסים לשאוֹל את עצמנוּ, אם שיטת-בּניה שהיתה טוֹבה וּראוּיה ל“ימים כּתיקונם”, אם יכוֹלה היא לעמוֹד לנוּ בּפני קטסטרוֹפה המקעקעת את עצם קיוּמנוּ. אי אפשר לנוּ שלא נחפּשׂ עתה מחָדש את דרכינוּ.

וּבמקוֹם חיפּוּשׂ דרך כּלשהי – אנחנוּ מרגיעים את נפשנוּ בּמימרוֹת. האם עליהן נישען? כּשיהוּדי ירא ושלם מרכּין ראשוֹ בּפני כּל המהלוּמוֹת והעלבּוֹנוֹת ושוֹאב תנחוּמים בּ“נצח ישׂראל” – הרי יש בּזה דבר הראוּי לכבוֹד; אוּלם גם השלם בּאמוּנתוֹ יוֹדע כּי תשוּבה זוֹ היא מעֵבר לכל מדיניוּת מעשׂית. אך כּשציבּוּר הדוֹגל בּמדיניוּת מעשׂית נאחז בּמימרוֹת שאינן אלא תחליפים עלוּבים ל“נצח ישראל” – אין זה מעוֹרר כּבוֹד כּלל.

והמימרוֹת מרוּבּוֹת. הנה שמעתי אוֹמרים: “חוֹק הקרקע מוּכרח ליפּוֹל, מפּני שהוּא ריאַקציוֹני, מפּני שהוּא נגד השׂכל”. אם כּן,

אפשר בּאמת להסיר דאגה מלב. אשרי המאמין שהעוֹלם בּחכמה נדוֹן וכל דבר שהוּא ריאַקציוֹני ונגד השׂכל איננוּ אלא מיקח-טעוּת בּסדר-העוֹלם, הוּא “מוּכרח ליפּוֹל”, ואחרי הרע יבוֹא תוֹרוֹ של הטוֹב. וגם מי שאינוֹ אוֹפּטימיסט עד כּדי כּך יכוֹל לוֹמר: הוֹאיל וכל יצוּר חיים הוּא בּן-חלוֹף הרי שאפשר לסמוֹך על כּך שגם דבר שהוּא “ריאַקציוֹני ונגד השׂכל” נפוֹל יפּוֹל בּיוֹם מן הימים. אך שמא חשוּב לנוּ, לבני-אדם חיים, גם לדעת: אימתי יפּוֹל? מה תאמרוּ לאוֹתוֹ אדם רחמן המבקש להשׂבּיע ילד רעב בּהבטחה כּי לעתיד לבוֹא, בּמשטר הסוֹציאליסטי, לא יֵדע אדם רעב?

הנה האַנטישמיוּת, למשל. לדעת היהוּדים אף היא ריאַקציוֹנית ונגד השׂכל, ולדעת כּמה חוֹקרים אינה אלא “מיקח-טעוּת” להמוֹנים, ואף על פּי כּן: כּבר היא קיימת ימים רבּים רבּים, ועדיין לא נפלה, ואין רוֹאים אימתי תפּוֹל. הדעוֹת מחוּלקוֹת, אם לנצח תשתוֹלל אוֹ שתפּוֹל בּיום מן הימים, כּאשר “תִמָלא הארץ דעה”. אך אם גם יקיץ עליה הקץ, אלא שזה יֶארע לאחר שתבצע את מלאכתה, “עם אחרוֹן היהוּדים” – מה נחמה לנוּ בּכך?

ומימרה אחרת. “ההכרח הכּלכּלי יבטל את החוֹק”. מי זה מאתנוּ מיוּפּה כּוֹח לדבּר בּשם ההכרח הכּלכּלי? והאוּמנם חיים אנוּ בּימים שעמים וּמדינוֹת מכלכּלים את מעשׂיהם לפי השׂכל הכּלכּלי? הנה מוֹכיחים לנוּ כּי קוּפּת הממשלה תידלדל בּגלל גזירת הקרקע, כּאילוּ הפּקידוּת הגבוֹהה בּפלשׂתינה (א"י) היא נבערת מדעת חשבּוֹן קוּפּתה. וכי זהוּ חשבּוֹנה העיקרי של בּריטניה, אם קוּפּת ממשלת פּלשׂתינה תרויח אוֹ תפסיד בּגלל חוֹק, שנתקבּל לא לשם תיקוּן הקוּפּה, כּי אם מתוֹך שיקוּלים פּוֹליטיים נמרצים. ויש מוֹכיחים לנוּ כּי האינטרסים הכּלכּליים של הערבים עוֹמדים בּניגוּד לחוֹק זה וּלפיכך לא תהי לוֹ תקוּמה. אֵילוּ אינטרסים ערביים? וכי אלה המאוֹת אוֹ האלפים האחדים שהם זקוּקים למכירת קרקעוֹת, בּהם מתבּטא האינטרס הכּלכּלי הערבי והם אשר יקבּעוּ את המדיניוּת של הערבים? ולוּ יהיה כּדברי המוֹכיחים משלנוּ, שגם האינטרסים הכּלכּליים של הכּלל הערבי מתנגדים לחוֹק הקרקע – אך האם לא נתנוּ לנוּ שנים אלה הזדמנוּת ללמוֹד ולדעת עד כּמה מדיניוּתם של הערבים נעשׂית מתוֹך חישוּב עניניה הכּלכּליים של האוּכלוֹסיה הערבית? ישנם כּמה מוּמחים לעניני ערָב שעיקר מוּמחיוּתם הוּא לראוֹת מהרהוּרי לבּם

וּלהאמין אמוּנת-אוֹמן בּהרהוּרי לבּם, והם נוֹקטים בּשיטת-ריפּוּי מיוּחדת

בּמינה: הם מרפּאים נגעים פּוֹליטיים חמוּרים בּתרוּפוֹת כּלכּליות. אך מי שיוֹדע ליַשב קוּשיוֹת פּוֹליטיוֹת בּפתרוֹנוֹת אַל-פּוֹליטיים – מצליח רק להוֹנוֹת את עצמוֹ.

ועוֹד אִמרה מנַחמת: “אחרי המלחמה ישתנה המצב לטוֹבתנוּ”. מדוּע? והאוֹמר זאת איננוּ אדם שמאמין בּנסים. אך הלא מוּטב שנדבּר על נס שיתרחש, שמוּכרח להתרחש. מנַין יבוֹא שינוּי המצב לטוֹבה? בּדרך הטבע, מבּפנים אוֹ מבּחוּץ? מבּפנים? והרי גידוּלנוּ בּארץ, בּאוּכלוֹסים וּבמשק,

שהוּא הגוֹרם העיקרי לשינוּי מצבנוּ, נכבּל על ידי הגזירוֹת והמלחמה עצמה; מבּחוּץ? מי יקוּם לנוּ לעזרה? והרי המלחמה משמידה את משכּנוֹת-ישׂראל, ואלה אשר אליהם עדיין לא הגיעה הרעה הנם אחוּזי פּחד. והאם מחָכמה היא, אוֹ מחוֹזק אמוּנה היא, שנשליך את יהבנוּ על כּך שהאנגלים אשר זה עתה בּיקשוּ להתרצוֹת לערבים בּקציצת תקוָתנוּ יבוֹאוּ למחרת המלחמה מרצוֹנם הטוֹב ויפֵרוּ את התחייבוּיוֹתיהם החדשוֹת לערבים – למעננוּ?

והנה מימרה שאינה מסתפּקת בּנחמה בּלבד ומציעה גם תרוּפה בּדוּקה: “צריך להוֹקיע את תרמית האימפּריאַליזם לבל יוּכל עוֹד לסכסך את העמים”. ודבר המוּבן מאליו לאמוֹר הוּא שבּשעה שאימפּריאַליזם לא יוּכל עוֹד לסכסך את העמים – מיד יוֹשיטוּ העמים יד זה לזה, כּי רק השׂאוֹר האימפּריאַליסטי מעכּב את ההסכּם והשלוֹם. לא אעמיק עכשיו שאלה, מה החליפין הצפוּיים לה לארץ זוֹ עם כּשלוֹנוֹ של אוֹתוֹ אימפּריאַליזם, אשר עליו תלוּנוֹתינוּ, וגם לא אכניס את ראשי בּבּירוּר מה הסיבּה הראשוֹנה של פּוּרענוּתנוּ כּאן, אם סַכסכנוּתוֹ של האימפּריאַליזם אוֹ אי-רצוֹנם של שכנינוּ בּשיבתנוּ הנה. דיינוּ שנמצאה התרוּפה הבּדוּקה לצרוֹתינוּ: שכּכה יעשׂה לאימפּריאַליזם “לבל יוּכל”, ו“אנחנוּ” העוֹשׂים. רפוּאה בּדוּקה, ובדיוּק לפי כּוֹחנוּ. וכיצד משתמשים בּה? פּשוּט מאד: נוֹאמים כּמה נאוּמים, וּמחבּרים החלטוֹת – וכוֹחוֹ של האימפּריאַליזם לסכסך את העמים יהי כּלא היה, וּבא לציוֹן גוֹאל!

וּבינתים, עד שנצליח ליטוֹל את עוּקצוֹ של האימפּריאַליזם “לבל יוּכל” – מה יהא עלינוּ?

בּשעת התכוּנה למלחמה קיבּלנוּ את “הספר הלבן” ואת גזירת העליה; בּראשית המלחמה קיבּלנוּ את מחיקת השדיוּל; עם הסתעפוּת המלחמה קיבּלנוּ את חוֹק הקרקע. מנַין שזהוּ השלב האחרוֹן? האם חוֹק הקרקע הוּא ענין בּפני עצמוֹ, האם איננוּ סעיף של תכנית? והרי המוּפתי כּבר מתחיל שוּב בּאינטרויוּאִים, והעתוֹנים מפרסמים אוֹתם, וּבהם הוּא מכריז כּי "איננוּ

מסתפּק". והרי כּל מה שנעשׂה לנוּ אינוֹ נעשׂה אלא כּדי לספּק את מי שהוּא, אם אוֹתוֹ ואם את אלה שעל כּתפיהם הוּא עוֹמד. וּמה נעשׂה מחר אוֹ מחרתים אם נתבּשׂר בּשׂוֹרה חדשה?

יתכן אמנם שכּל בּשׂוֹרה חדשה מאבּדת עתה את עוּקצה. קוֹדם, למשל, חששנוּ למוֹעצה מחוֹקקת. האם מתוֹך שעיננוּ צרה בּפּרלַמנטריזם ערבי? והלא לא פּעם אמרנוּ, וגם השמענוּ בּאזניהם, כּי היינוּ מוּכנים להוֹדוֹת ולתמוֹך בּמגמת הפֶדרציה המזרחית, וּבשלימוּתה,

אילוּ היוּ הם מוּכנים להוֹדוֹת בּזכוּתנוּ, וּבשלימוּתה. מדוּע איפוֹא

התנגדנוּ למוֹעצה המחוֹקקת? מתוֹך שחששנוּ שמא עד שעמי ערב המשוּחררים יוֹשיטוּ לנוּ יד לשלוֹם וּלשיתוּף תשמש נשק בּידי צוֹררינוּ להצר את עלייתנוּ והתאַחזוּתנוּ. עתה בּאה ממשלת המנדט והכריזה בּ“ספר הלבן” על הנהגת פּרלַמנטריזם ערבי והקדימה לוֹ עתה חוּקים, אשר שוּם מוֹעצה ערבית לא היתה יכוֹלה לחוֹק אוֹתם. כּלוּם היתה איזוֹ מוֹעצה שהיא מוֹצאת בּה כּוֹח לאסוֹר עלינוּ 90% של אדמת הארץ? הלא בּזה היתה פּוֹגעת קשה בּיוֹתר בּעקרוֹן השויוֹן האזרחי, שמבּלעדיו לא היתה החוּקה הערבית יכוֹלה להתאַשר לא על ידי חֶבר-הלאוּמים, ואפילוּ לא על ידי ממשלת המנדט. אך האפּוֹטרוֹפּוֹס שלנוּ, שאיננוּ חשוּד על חקיקה גזעית, לוֹ מוּתר גם זה, ולוֹ הכּוֹח – בּעזרת הערבים – להגשים גם זאת, כּי הלא רק טוֹבת הארץ ועקרוֹנוֹת נעלים לנגד עיניו.

בּיאליק תבע: אם יש צדק יוֹפיע מיד. אין אנחנוּ תקיפים כּמוֹהוּ. אילוּ היוּ מבטיחים לנוּ כּי עם תוֹם המלחמה יוֹפיע הצדק – היינו ממתינים וּמזדיינים בּאוֹרך-רוּח. וכי הרבּה בּרירוֹת יש לנוּ? אך מי הוּא המבטיח לנוּ? לא מי שהכּוֹח בּידוֹ, כּי אם אלה אשר רך לבּם מהבּיט בּפני הדברים כּמוֹת שהם. וּבינתים, האם לא מתרחשים בּעוֹלם דברים, אשר גם אם יוֹפיע הצדק לאחר זמן – לא יוּכל אף הוּא לתקן?

הנה נכבּשה פּוֹלין וחוּלקה. יבוֹא יוֹם ויוֹפיע הצדק,

ופּוֹלין – אף על פּי שכּבדוּ חטאיה – תזכּה לחירוּת וּלעצמאוּת. האם יוֹפיע אז הצדק גם על יהוּדי פּוֹלין? נניח שהפּוֹלנים המאוּשרים שלעתיד לבוֹא ילמדוּ משהוּ וייטיבוּ להשתמש בּחירוּת מאבוֹתיהם, שהיו בּשעתם

לוֹחמים לחירוּת. נניח שהם יהיוּ מוּכנים בּנפשם “לפתוֹר” את שאלת היהוּדים לא בּאמצעי ההַלֶרצ’יקים – אך האם בּינתים לא יעזוֹר אוֹתם היטלר עזרה של קיימה ולא ישחרר אוֹתם מצרת היהוּדים?

וגם אצלנוּ כּאן אפשר למנוֹע את הוֹפעת הצדק לימים רבּים. עתה נוֹכחנוּ כּוּלנוּ, וגם מבקשי ההרגעה, ש“הספר הלבן” איננוּ הצהרה בּלבד. נוֹכחנוּ, הוֹכחה אחר הוֹכחה, כּי כּל מה שמצבה של אנגליה מחמיר – ועוֹדנוּ מחמיר – הרי אנוּ התרנגוֹל לכפּרה. יש שהאנגלים רוֹאים עצמם נאלצים למסוֹר משהוּ, והרי הם מוֹסרים, אלא שבּמקוֹם למסוֹר משלהם הם בּוֹחרים למסוֹר משל אחרים. בּמקרה זה – למסוֹר משלנוּ. וכל עוֹד יש מה למסוֹר משלנוּ – לא נסתיים עדיין תהליך המסירה. וּבשעת הדחק אפשר למסוֹר גם אוֹתנוּ עצמנוּ, עד גמירא. מי חכם בּינינוּ וידע היכן הגבוּל למַה שמוּתר לעשׂוֹת בּנוּ בּשעת צרה לבּריטניה ולעוֹלם? וּלפיכך חייב גם הזהיר שבּזהירים לשאוֹל את נפשוֹ: מה עלוּל להגבּיר את סַכּנוֹתינוּ, אם השוֹט השוֹטף בּמרוּצתוֹ אוֹ עשׂיה משהוּ מצדנוּ לעצוֹר בּעדוֹ?

__________

לא נפריז, כּמוּבן, בּמידת כּוֹחנוּ. איננוּ הוֹדים

ואיננוּ אִירים. אך אַל נעשׂה עצמנוּ דלים מאשר דלוֹנוּ. הֶרגל זה שאנוּ מרגילים עתה את עצמנוּ לחזוֹר השכּם והערב כּי אין אנוּ אלא עפר ואפר – נוֹטל מאתנוּ גם את מעט הכּוֹח שיש לנוּ. האוּמנם אין לנוּ כּל כּוֹח, כּל משקל? לא, פכָּחוֹן זה פּכחוֹן-שוא הוּא וּמחטיא את המטרה לא פּחוֹת מן ההתרברבוּת. הנה, המיניסטר הבּריטי רוֹאה צוֹרך להוֹדיע ולחזוֹר וּלהוֹדיע

כּי שקט בּארץ. זאת הפּעם מכוּוָנים הדברים אלינוּ, לשקט זה שאנוּ מקיימים. הרי שלא רק שקט ואי-שקט של אחרים אלא גם שקט ואי-שקט שלנוּ מענינים את הממשלה הרמה. למה איפוֹא נזלזל אנחנוּ בּעצמנוּ יוֹתר ממה שהיא מזלזלת בּנוּ? אַל נקל עליה את חיסוּל הציוֹנוּת, תפקיד זה שהטילה על עצמה. הרי אפשר לנאוֹם נאוּמים אַנטי-אימפּריאַליסטיים נלהבים ועם זה להקל עליה תפקידה זה. גם הכּרת זיקתנוּ ההיסטוֹרית לבּריטניה וּרצוֹננוּ המוּחלט לראוֹתה בּנצחוֹנה יכוֹלים (וּצריכים) להיוֹת מלוּוים בּמעשׂים שלא יקלוּ עליה את שליחוּתה האנטי-ציוֹנית.

הקבּינט הזה¹ לא לעוֹלם יחיה. יבוֹאוּ סוֹף סוֹף אנשים אחרים. ויש תוֹלים גם בּזה תקווֹת. אך הנסמוֹך עליהם שמאליהם יגשוּ לתקן את אשר עיוותוּ לנוּ? האם השלטוֹן החדש לא תהיינה לוֹ דאגוֹת אחרוֹת? אם גם עתה אין אנוּ מוּרגשים, ואפילוּ גזירת-כּלָיה לא הוֹציאה אוֹתנוּ משיווּי-המשקל המהוּלל שלנוּ (חזקה על עם ישיש וּפיכּח שיוֹדע הוּא לשׂאת בּדוּמיה כּמה דברים) – למה יתעוֹררוּ אנשי שלטוֹן מאליהם לגמוֹל אתנוּ חסד, וּלשנוֹת מה שחוֹקקוּ קוֹדמיהם וּמה שנעשׂה בּינתים מציאוּת פּוֹליטית? ולמה יתעבּר בּגללנוּ השלטוֹן העתיד

לבוֹא עם ידידים על ריב אשר לא רַבנוּ?

הויכּוּח על מה שיש לעשׂוֹת סוֹבב כּל הימים האלה לא על מעשׂים שבּעין, אלא על השערוֹת והפחדוֹת, מהן רחוֹקוֹת וּתמוּהוֹת, כּדרך כּל מחלוֹקת, אשר נוֹחוּת הויכּוּח עיקר בּה. ושמא נדבּר לא על הרחוֹק, אלא על הקרוֹב? אפשר נלמד משהוּ ממה שעבר עלינוּ בּימים האחרוֹנים, וּמהם נלמד מה טיבה של דרך זוֹ שבּה אָנוּ מידרדרים עכשיו. אסתפּק בּהזכּרת עוּבדוֹת. עוּבדה א‘. הנה אפשר הדבר שנשׂיאת דגל עברי בּהפגנה בּארץ-ישראל תיענש בּמלקוֹת, ושוּם דבר לא זע: לא העיריה העברית, לא בּית-הספר, אף לא הסתדרוּיוֹת הנוֹער, לא הסתדרוּיוֹת הנשים ולא ההסתדרוּת עצמה. מדוּע איפוֹא לא יוּחזר עלינוּ הדבר? עוּבדה בּ’. הנה נחבּשוּ שליחי פּוֹעלים בּתל-אביב ונשלחוּ לעכּוֹ, על חשד שנחשדוּ בּ“אִרגוּן” הפגנוֹת. וּמה עשׂה כּנגד זה ציבּוּר הפּוֹעלים התל-אביבי? היֵדע לפחוֹת ללַווֹת אוֹתם ולהפוֹך את שילוּחם החשאי לדבר שיוּכרז עליו בּרבּים? הם הוּבלוּ דרך כּמה תחנוֹת-רכּבת, הדאג מישהוּ לכך שהוֹבלה זוֹ תוּרגש בּמקוֹמוֹת, שהציבּוּר ידע להבּיע את יחסוֹ לאלה הנוֹשׂאים בּעווֹן כּוּלנוּ? עוּבדה ג'. הנה היה מעשׂה והוּכּוּ מעפּילים בּמחנה בּעתלית – מה יוֹדעים על כּך בּישוּב? ואם בּישוּב אין יוֹדעים –מדוּע יֵדעוּ וכיצד ירגישוּ זאת בּמקוֹמוֹת אחרים? ועוֹד: האם נכוֹן הדבר שהרצח בּדרך ג’נין – ועצם הדבר שרצח כּזה יתכן עתה, בּימי “שקט” – הוּשתק כּכה? עוּבדוֹת אלה מצטרפוֹת לתמוּנה, לתמוּנת הזמן. אוֹת לדרך בּה אנוּ הוֹלכים עתה, אוֹת לשפלוּת-הרוּח אשר תקפה אוֹתנוּ. גם זהוּ מאוֹתוֹת הזמן, שאפילוּ אלה אשר היוּ רגילים להאשים אוֹתנוּ בּ“הרדמת” הציבּוּר, והיוּ תוֹבעים בּלי הרף, לענין ושלא לענין, “הגבה” – דוֹגלים עתה בּ“שֵב ואַל תעשׂה”.

והלא בּהתנהגוּתנוּ זאת אנוּ מרַפּים גם את ידי ידידינוּ בּאנגליה. כּיצד ידבּרוּ הם ואנחנוּ שוֹתקים? מדוּע יתקוֹממוּ הם ואנחנו נכנעים? עוֹד קוֹדם היוּ לי הזדמנוּיוֹת להיוָכח שידידינוּ לא תמיד מאמינים כּי היהוּדים בּאמת רוֹגזים. הם רגילים לגילוּיים אחרים של התרגזוּת עשוּקים.

רבּים המסכּימים כּי התנהגוּתנוּ בּמקרים שמניתי היתה

מביישת וּמזיקה. וכרגיל, מתחילים לבקש “אשמים”. אך החיטוּט הזה לא יתקן כּלוּם. אפשר שבּמקרה מסוּים לא רצה שוּם אדם אחראי שינהגוּ כּכה. אך גם בּמקרה זה בּאה ההתנהגוּת הזאת מתוֹך השיתוּק הכּללי אשר השׂתרר אצלנוּ. הלא רק לשמע הצעת פּעוּלה היוֹצאת מגדר הכּשרוּת החוּקית (ואפילוּ בּמקרים אשר, לאחר שנעשׂה מעשׂה, לא התחרטוּ עליהם וגם השתבּחוּ בּם) בּאה הסתייגוּת, הטלת פּחדים, החזקה בּכנף-הבּגד: לאט לך, פּן תכשיל, פּן תמיט אסוֹן. הלא שמענוּ את כּל הנבוּאוֹת שלפני ההפגנה הראשוֹנה (והעוּבדה שהנבוּאוֹת הללוּ נתבּדוּ לא הביאה את בּעליהם לידי כּך שיפקפּקוּ בּראִייתם את הנוֹלד). הלא הגענוּ לידי כּך שה“שב ואַל תעשׂה” נעשׂה אצלנוּ המוֹצא הטוֹב בּיוֹתר. וקוֹדם כּל, מוֹצא טוֹב בּיוֹתר מכּל מצב פּנימי.

האם אוירה זאת איננה דנה את ציבּוּרנוּ לחדלוֹן פּוֹליטי?

ויש גם בּחינה ציוֹנית-תנוּעתית. בּמה נזין את תפוּצוֹת ישׂראל בּימי רעה? לא רחוֹקים הימים וכוֹחה של הציוֹנוּת היה בּעליה, בּשׂגשׂוּג הישוּב, בּמתן הצלה לנמלטים. אלה ניטלוּ עתה מאִתנוּ. עזרה מהירה אין הציוֹנוּת נוֹתנת. מזוֹן לדמיוֹן, לרגש הכּבוֹד היהוּדי, ליֵצר הגבוּרה – אין הישוּב הזה בּדרכּוֹ היוֹם יכוֹל לתת. כּוּלנוּ נתוּנים לדאגת הגוֹלה, כּיצד לחנך אוֹתה לנאמנוּת. אוֹמרים: שליחים! אדרבּא, יֵצאוּ שליחים. אך לא מלבּוֹ בּלבד ידבּר השליח, המעשׂה בּארץ הוּא המדוֹבב אוֹתוֹ. שטף המעשׂה ואֳפי המעשׂה. בּימי תל-חי עוֹד לא היוּ לנוּ שליחים כּמעט, אלא שהענין עצמוֹ היה השליח (אגב, גם אז היוּ ויכּוּחים בּישוּב –אך לא בּציבּוּרנוּ אנוּ – על ההסתכּנוּת שבּדבר, אם מוּתרת אוֹ אסוּרה).

האם לתל-חי היה מוּבטח נצחוֹן? והאם ראה מישהוּ את אנשי תל-חי הנוֹפלים כּמנַצחים? האם ראוּ את עצמם כּמנַצחים? אך עתה ידענוּ: תל-חי שירת את הציוֹנוּת יוֹתר מכּמה מעשׂים שהוּכרזוּ כּנצחוֹנוֹת. צריך שיהוּדים בּעוֹלם יֵדעוּ, יראוּ, ירגישוּ שיש יהוּדים המגינים בּגוּפם על הציוֹנוּת. אין לבּנוּ הוֹלך אחרי התגָרוּת, אך מי יקבּע מה התגָרוּת וּמה התגוֹננוּת? אנחנוּ אוֹ מנַדינוּ? אין אנחנוּ יכוֹלים לכַוון את פּעוּלתנוּ

לפי מבּט עיניו של כּל מי שטוֹען כּי מתגרים בּוֹ. לפי מבּט זה גם תל-חי היתה התגָרוּת, וגם חניתה היתה התגרוּת. והיוּ מקוֹמוֹת וימים שעצם עמידתוֹ של שוֹמר יהוּדי בּשׂדה היתה התגרוּת מחוּצפת. וגם עליה על הקרקע כּלוּם אין היא מגרה את מי שהוּא? ואם אנוּ בּאים לחשוֹש מפּני כּל מה שנראה כּהתגרוּת הרי צריך לוַתר גם על אלה.

אלא שבּין כּה וכה, גם בּלי חשש-התגָרוּת, נעשׂינוּ וַתרנים. הלא בּענין קרקע והתישבוּת אין בּינינוּ חילוּקי-דעוֹת, ואף על פּי כּן אין שוּם דבר זז. חרפּה שוֹברת את הלב שמיוֹם שהוּכרזה הגזירה ועד עתה לא בּאה שוּם רכישה קרקעית חשוּבה ולא שוּם עליה קרקעית חדשה. התשוּבה ידוּעה: הקוּפּה! תשוּבה שאי אפשר לערער עליה. ואף על פּי כּן: בּעד שיתוּק הכּוֹחוֹת שתקף אוֹתנוּ נשלם מחיר גדוֹל יוֹתר מאשר אפילוּ פּשיטת-רגל של הקוּפּה. בּמשך השבוּעוֹת האלה – והם לא מעטים, והם ארכוּ לנוּ כּשנים – גילינוּ אין-אוֹנים כּזה שלא ידענוּהוּ בּזמנים הקשים בּיוֹתר.

הציוֹנוּת בּעוֹלם אינה מעיזה עתה להרים קוֹל. כּוּלה נפחדת, כּוּלה מבוֹהלת. יהוּדים חוֹששים לזכוּיוֹתיהם, לקיוּמם. פּוֹחדים

שמא יאמרוּ הגוֹיים כּי היהוּדים רוֹצים בּמלחמה, כּי בּגללם בּאה המלחמה.

גם מנהיגים ציוֹנים שרוּיים בּפחד יהוּדי זה, מפחדים ו“נזהרים”, ואפילוּ הגזירה לא הוֹציאה אוֹתם מזהירוּתם. מנַין תבוֹא התעוֹררוּת ציוֹנית

בּשארית העם, מזהירוּתם הם שם אוֹ מזהירוּתנוּ אנוּ פּה?

חוֹששני שאין אנוּ יוֹדעים עדיין מה אבד לנוּ עם חוּרבּן יהדוּת פּוֹלין, כּשם שבּשעתוֹ לא הבינוּ אצלנוּ מה מַשמעוּתוֹ של ניתוּק יהדוּת רוּסיה מעל העם כּוּלוֹ. הכּל מבינים מה אירע בּשטח הכּיבּוּש ההיטלֶריסטי. אך לא הכּל חיים את מה שאירע לנוּ בּשטח כּיבּוּשוֹ של סטאלין. כּשני מיליוֹנים נאלצוּ בּבת אחת לנתק את קשריהם אתנוּ, לוַתר על חינוּך יהוּדי, על אפשרוּת של עליה. יוֹם אחד ניטלה מכּל הילדים היהוּדים שׂמחת החגים. נאסרה עליהם הלמוּת-הלב לחזוֹן הגאוּלה, וּביד זדוֹן קרעוּ את כּל נימי הנפש שקשרוּ אוֹתם אלינוּ. המכיל לבּנוּ את כּל גוֹדל האסוֹן הזה? והנתנַחם בּפירוּרי הגבוּרה המפרפּרים שם? אנחנוּ אסירי תוֹדה על כּל אוֹת כּזה בּמדבּר העבדוּת, אך האם בּשתילים מעטים מוּצלים נשעשע את נפשנוּ כּשהיער כּוּלוֹ נמסר לכוֹרתים? והלא גזע היהדוּת בּמזרח נדוֹן להשמדה ולשמד!

בּאסוֹננוּ הגדוֹל בּעוֹלם, בּחוּלשת-הדעת האיוּמה של

היהוּדים השׂבעים המפחדים להפסיד את שאנַנוּתם – אילוּ לפחוֹת היה הישוּב הקטן כּאן משמש מוֹפת של יהדוּת אמיצה היוֹדעת לשמוֹר על הפּקדוֹן הגדוֹל אשר הוּפקד בּידה. ואזי היתה ממילא גוֹברת בּנוּ הרגשת החברוּת, שמבּלעדיה אין למצוֹא דרך. ואזי היינוּ גם מעיזים לצאת לדרכּנוּ בּלי לתבּוֹע מראש תכנית מפוֹרטת למשך שנים, כּאשר תוֹבעים הפּיכּחים. אין אדם יכוֹל לוֹמר היוֹם מה תהיה תכניתנוּ בּמשך השנים הקרוֹבוֹת. אילוּ נשאלנוּ בּימים שגָמלה בּלבּנוּ ההחלטה לעלוֹת: מה תהיה פּה תכניתנוּ – כּלוּם היינוּ יוֹדעים לענוֹת? כּלוּם ראינוּ בּחלוֹמנוּ את צוּרוֹת ההתישבוּת שלנוּ, את

ההסתדרוּת? את דרך הפּוֹעל? ידענוּ רק מעט דברים, רק מגמוֹת ראשוֹניוֹת, ובכוֹחם פּילסנוּ דרך, ועתה כּשאנוּ אנוּסים לצאת לדרך מדיניוּת חדשה, אשר עדיין לא הוּכשרנוּ לה, דוֹרשים מאתנוּ שנאמר את כּל הבּאוֹת מראש. דיינוּ אם נכּיר גם עתה בּדברים מוּעטים, בּמגמוֹת ראשוֹניוֹת, שהם הכרח-חיים לנוּ. ואם נצא יחד נקוה שנשׂיג משהוּ. ואם נשגה –נלמד וּנתקן. מתוֹך הילוּך-אימים, מתוֹך אי-אֵמוּן למַפרע, מתוֹך אי-רצוֹן לזוּז מן הנקוּדה נטוּלת-הסבר שבּה אנוּ עוֹמדים – מה תקותנוּ להגיע? ועד שלא נתגבּר על המצב הקיים בּפנים, ועד שלא נסכּים לצאת יחד לדרך החדשה הבּלתי-ידוּעה בּמלחמתנוּ על חיינוּ – לא נחַלץ את עצמנוּ מן המציאוּת החדשה.

כּאן, בּמוֹעצה הזאת, יוֹשבת הציוֹנוּת הכּוֹבשת, זוֹ

שרוֹאים אוֹתה עתה כּ“שוֹלטת”, זוֹ שיש לה שלוֹשים וחמש שנוֹת היסטוֹריה חלוּצית, זוֹ שעברה את כּל שלַבּי כּיבּוּש הארץ עד היוֹם, והיתה תמיד הדוֹחפת ודוֹרשת וּמקיימת. זוֹ שנתנַסתה בּהרבּה נסיוֹנוֹת ולא בּרחה

מיסוּרים. עליה האחריוּת! ואין להשלים עם כּך שתשישוּת-הרוּח הכּללית פּגעה גם בּה, ושאינה מגלה עתה את היזמה הכּיבּוּשית, ההתגוֹננוּתית והמדינית, שהציוֹנוּת זקוּקה לה. מאז התחיל קוֹלוֹ של הפּוֹעל נשמע בּציוֹנוּת עוֹד לא היתה הפּעוּלה הציוֹנית מקוּפּלת בּמגירת השוּלחן המשׂרדי כּמוֹ שהיא בּימים אלה. ואין אנחנוּ מתאזרים כּנגד כּך. העוֹלם היהוּדי הנרמס ושוֹתת דם נתוּן כּוּלוֹ בּרפיוֹן, מי יחזק אוֹתוֹ? לאמריקה אנוּ אוֹמרים לשלוֹח שליחים, אך מי ישלח שליח אלינוּ, מי יאמר לנוּ: קוּמוּ ועשׂוּ!