(במועצה החקלאית. אדר בּ' ת"ש)

אם גם בּימי רעה אין כּוֹח לחשוֹב יחד, אם מסיחים את הדעת מן המטריד ונעשׂים “צדדים” – אזי מוּטב שנבליג ונשתוֹק וּנהדק שינַים ונעבוֹד את עבוֹדת יוֹמנוּ כּמידת יכלתנוּ. ואַל נהיה חוֹששים שמא יראו בּכך “התעלמוּת”. כּי לא בּשתיקה ההתעלמוּת, אלא בּאוֹתוֹ מין דיבּוּר המשַבּב את הדעת.

חברים, רע לנוּ מאד. אנחנוּ לא רק מוּכּים ונשמדים, אלא אף אחיזתנוּ האחת בּחיים, בּעתיד, נגזלת מאתנוּ. הלא יסוּרי קישינוֹב היוּ כּמחלת-ילדים מוּל היסוּרים שבּאו עלינוּ עכשיו. האפשר את האימה הזאת להבּיע? ולמה? לזעזע את המזוּעזעים? להעמיק לפצוֹע את אלה אשר הציוֹנוּת היא חייהם? אם יש טעם לדיבּוּרנוּ הרי זה כּדי שנחיה את יסוּרינוּ מתוֹך אַחוָה והתלכּדוּת, מתוֹך חיזוּק פּנימי. אך מה ראינוּ? האם הביא “הספר הלבן” יתר-ליכּוּד לישוּב? לא, הוּא הביא לנוּ יתר-נרגָנוּת. וההרגשה כּי תהוֹם נפערה לרגלינוּ האם היטיבה אוֹתנוּ? לא, על פּי התהוֹם אנחנוּ עוֹמדים וּמוֹצאים את עצמנוּ “צדדים”.

ורעה חוֹלה היא שקצף-הויכּוּח מציף אצלנוּ את עצם הענין. עד כּדי כּך שמגלים פּנים בּדברי חברים-פּליגים כּאילוּ הם אוֹמרים לא מה שהם אוֹמרים אלא מה שנוֹח לנוּ בּקצף-הויכּוּח שיאמרוּ. וּלפיכך העתירוּ עלינוּ הוֹכחוֹת כּי הקרקע חשוּב וכי הבּנין חשוּב. הוֹכחוֹת אלה כּבוֹדן בּמקוֹמוֹ. כּשהן נאמרוֹת פּה, נגד חברים שהם דבקים בּמלאכת הבּניה לא פּחוֹת מן המוֹכיחים, הרי הן מאַבּדוֹת את טעמן, וגם מתלַוה להן טעם-לפגָם. האם לא ראוּי לנוּ שנימָנע מלזוּת ויכּוּחים? וכי יש בּינינוּ מי שמתחרט על הדרך שבּה הלכנוּ; וכי בּכל דרך-לא-דרך אחרת היינוּ עוֹשׂים אוֹתוֹ מעט-הנפש-והכּוֹח אשר עשׂינוּ בּדרכּנוּ זוֹ? אוֹסיף ואוֹמַר: גם אם יכריזוּ עלינוּ שנחתך גזר-הדין ולחינם עמלנוּ, גם אז לא נחדל – כּל עוֹד נשמה בּנוּ – מ“עוֹד דוּנם ועוֹד נפש”, כּי זוֹ נשימתנוּ. אך בּהחזקת נשימה בּלבד אין עוֹמדים בּפני הרעה.

אין רעה דוֹמה לחברתה. בּימי המלחמה הקוֹדמת, בּימי ג’מַל פּחָה, ידענוּ רעה: גזירוֹת, רעב, מגפוֹת, נגישׂוֹת, גירוּשים, מאסרים. מבּחינה פּרטית הרגיש כּל אחד על בּשׂרוֹ את הרעה יוֹתר מאשר היוֹם. סכּנה מוּחשית מאד היתה מתהפּכת על ראש כּל אחד, על הקיבּוּץ הארץ-ישׂראלי כּוּלוֹ. אוּלם בּעצם הרעה המוּחשית הזאת ידענוּ כּי עדיין אין בּה כּדי לחתוֹך את גוֹרל הכּלל. לא כּן עתה. מבּחינה פּרטית עדיין אנחנוּ המאוּשרים שבּישראל. המדיניוּת החדשה הלא בּאה רק כּהכרזה והספר הלבן הלא אינוֹ גוֹזל מאתנוּ את בּתינוּ ואדמוֹתינוּ, את פּרנסוֹתינוּ וכספּנוּ, ואפילוּ

את סדרינוּ, הוּא בּא לגזוֹל רק את… עתידנוּ. והוּא כּאוֹמר לך: אכוֹל וּשתה, וּדאג לביתך, והתענג על שלוֹם וּבטחוֹן, אך ידוֹע תדע כּי נדוֹן אתה למות, אוּלם אַרכּה ניתנת לך. לא היוֹם יבוֹא קצך, כּי אם לאחר חמש שנים.

אפשר שלפיכך אין הרעה מוּחשת. אין רוֹב הישוּב מרגיש עדיין את הספר הלבן על בּשׂרוֹ. לא כּל יהוּדי בּישוּב מזהה את עצמוֹ עם הציוֹנוּת. וגם כּשבּאה גזירת הקרקע וההכרזה השניה שבּספר הלבן קרמה עוֹר – לא התמוֹטט קיוּמוֹ של היהוּדי-הפּרט. הלא אין זה, חלילה, נוּמרוּס קלַאוּזוּס למסירת בּנים לגימנסיה הממשלתית, שכּל יהוּדי מתרגש בּגללה. וכי רבּים הם היהוּדים התוֹלים את עתידם הפּרטי בּגאולת הקרקע? וגם יהוּדי טוֹב יכוֹל לשעשע את נפשוֹ: הרי אפשר לא רק לאכוֹל ולשתוֹת, כּי אם גם להתקדם; הרי לפי שעה עוֹד לא כּל הדרכים נגדרוּ; אלא מה – בּעוֹד חמש שנים? עוֹד הזמן גדוֹל! ויכוֹל גם שיִקרה נס; המעט נסים אירעוּ לנוּ? ולמה כּבר מעתה ליפּוֹל לתוֹך עצבוּת ואף לסכּן את היש?

אינני בּא לגַנוֹת. אפשר גם בּזה ידוֹ של יצר החיים. אפשר זוֹ צוּרה של מפלט מן האימה, מין “דיה לצרה בּשעתה”. וּכלוּם אני קוֹבל על ציפּיה לנס? הלא לב-אדם מתפּלל לנס. אך ציפּיה לנס לחוּד וּסמיכה על נס לחוּד. הנינצל על ידי כּך שנסיח את דעתנוּ מן המתהפּך על ראשנוּ? והמוּתר לנו לשכּוֹח אפילוּ רגע אחד את פּסק-הדין?

שמעתי כּאן בּני-אדם מתפּארים שלא שינוּ עמדתם. אפשר. ואני מוֹדה כּי שיניתי. כּי משהוּ נשתנה סביבנוּ, נשתנה לַחלוּטין. בּאוֹתם הימים שהמחנה הציוֹני כּוּלוֹ היה עסוּק בּמחלוֹקת הגדוֹלה: מַאי עדיף – פּוֹליטיקה אוֹ כּלכּלה, יצירת “עוּבדוֹת” אוֹ יצירת “תנאים” – היינוּ אנחנו היחידים כּמעט הפּטוּרים מויכּוּח-סרק זה. לא שזילזלנוּ, חלילה, בּגוֹרמים המדיניים, ולא שהיינוּ נטוּלי משׂא-נפש מדיני, אלא שידענו – ויוֹתר מזה: כּל מַהוּתנוּ אמרה לנוּ – כּי בּאין ממשוּת ישוּבית אין אתנוּ גם בּסיס למדיניוּת ציוֹנית. וּממשוּת ישוּבית איננה נבראת בּמאמר. היא מצטרפת ממאמצים חלוּציים, מקרקע ואוּכלוֹסים, ממשק ותרבּוּת. לפיכך בּזמן שאחרים היוּ גאים על כּך שהנם הוֹלכים בּ“גדוֹלוֹת” – ידענוּ אנחנוּ את הכרחיוּתן של ה“קטנוֹת”, של שעל-שעל, של עוֹד דוּנם ועוֹד נפש. וידענוּ כּי בּאין אלה גם ה“גדוֹלוֹת” אינן אלא מַדוּחים וּמנוּסה מגבוּרת-אמת וּמהקוֹשי שבּ“קטנוֹת”. סברנוּ כּי גדוֹלוֹת-אמת בּתנאינוּ

אנוּ אינן אלא זוֹ: שה“קטנוֹת” שלנוּ תהיינה נעשׂוֹת בּהיקף גדוֹל וּבקצב מהיר.

להוָתנוּ וּלשברנוּ לא זכינוּ לכך. אילוּ זכינוּ אפשר שעמידתנוּ עתה היתה אחרת, והאחרים לא היוּ יכוֹלים לעשׂוֹת לנוּ מה שהם עוֹשׂים לנוּ עתה. משלא זכינוּ, לא נוּכל להתנחם עתה בּהכרזוֹת חוֹזרוֹת ונשנוֹת, כּאשר קראתי היוֹם בּמאמר יפה בּ“דבר”, המוֹכיח כּי שיטתנוּ לא הכזיבה. ודאי, לא שיטתנוּ הכזיבה, אך העוֹלם הכזיב. העוֹלם נטרף והוּא טוֹרף את מעשׂינוּ. וּמשלא זכינוּ להקים את בּיתנוּ בּעוֹד זמן הרי אנוּ אנוּסים לשאוֹל את עצמנוּ, אם שיטת-בּניה שהיתה טוֹבה וּראוּיה ל“ימים כּתיקונם”, אם יכוֹלה היא לעמוֹד לנוּ בּפני קטסטרוֹפה המקעקעת את עצם קיוּמנוּ. אי אפשר לנוּ שלא נחפּשׂ עתה מחָדש את דרכינוּ.

וּבמקוֹם חיפּוּשׂ דרך כּלשהי – אנחנוּ מרגיעים את נפשנוּ בּמימרוֹת. האם עליהן נישען? כּשיהוּדי ירא ושלם מרכּין ראשוֹ בּפני כּל המהלוּמוֹת והעלבּוֹנוֹת ושוֹאב תנחוּמים בּ“נצח ישׂראל” – הרי יש בּזה דבר הראוּי לכבוֹד; אוּלם גם השלם בּאמוּנתוֹ יוֹדע כּי תשוּבה זוֹ היא מעֵבר לכל מדיניוּת מעשׂית. אך כּשציבּוּר הדוֹגל בּמדיניוּת מעשׂית נאחז בּמימרוֹת שאינן אלא תחליפים עלוּבים ל“נצח ישראל” – אין זה מעוֹרר כּבוֹד כּלל.

והמימרוֹת מרוּבּוֹת. הנה שמעתי אוֹמרים: “חוֹק הקרקע מוּכרח ליפּוֹל, מפּני שהוּא ריאַקציוֹני, מפּני שהוּא נגד השׂכל”. אם כּן,

אפשר בּאמת להסיר דאגה מלב. אשרי המאמין שהעוֹלם בּחכמה נדוֹן וכל דבר שהוּא ריאַקציוֹני ונגד השׂכל איננוּ אלא מיקח-טעוּת בּסדר-העוֹלם, הוּא “מוּכרח ליפּוֹל”, ואחרי הרע יבוֹא תוֹרוֹ של הטוֹב. וגם מי שאינוֹ אוֹפּטימיסט עד כּדי כּך יכוֹל לוֹמר: הוֹאיל וכל יצוּר חיים הוּא בּן-חלוֹף הרי שאפשר לסמוֹך על כּך שגם דבר שהוּא “ריאַקציוֹני ונגד השׂכל” נפוֹל יפּוֹל בּיוֹם מן הימים. אך שמא חשוּב לנוּ, לבני-אדם חיים, גם לדעת: אימתי יפּוֹל? מה תאמרוּ לאוֹתוֹ אדם רחמן המבקש להשׂבּיע ילד רעב בּהבטחה כּי לעתיד לבוֹא, בּמשטר הסוֹציאליסטי, לא יֵדע אדם רעב?

הנה האַנטישמיוּת, למשל. לדעת היהוּדים אף היא ריאַקציוֹנית ונגד השׂכל, ולדעת כּמה חוֹקרים אינה אלא “מיקח-טעוּת” להמוֹנים, ואף על פּי כּן: כּבר היא קיימת ימים רבּים רבּים, ועדיין לא נפלה, ואין רוֹאים אימתי תפּוֹל. הדעוֹת מחוּלקוֹת, אם לנצח תשתוֹלל אוֹ שתפּוֹל בּיום מן הימים, כּאשר “תִמָלא הארץ דעה”. אך אם גם יקיץ עליה הקץ, אלא שזה יֶארע לאחר שתבצע את מלאכתה, “עם אחרוֹן היהוּדים” – מה נחמה לנוּ בּכך?

ומימרה אחרת. “ההכרח הכּלכּלי יבטל את החוֹק”. מי זה מאתנוּ מיוּפּה כּוֹח לדבּר בּשם ההכרח הכּלכּלי? והאוּמנם חיים אנוּ בּימים שעמים וּמדינוֹת מכלכּלים את מעשׂיהם לפי השׂכל הכּלכּלי? הנה מוֹכיחים לנוּ כּי קוּפּת הממשלה תידלדל בּגלל גזירת הקרקע, כּאילוּ הפּקידוּת הגבוֹהה בּפלשׂתינה (א"י) היא נבערת מדעת חשבּוֹן קוּפּתה. וכי זהוּ חשבּוֹנה העיקרי של בּריטניה, אם קוּפּת ממשלת פּלשׂתינה תרויח אוֹ תפסיד בּגלל חוֹק, שנתקבּל לא לשם תיקוּן הקוּפּה, כּי אם מתוֹך שיקוּלים פּוֹליטיים נמרצים. ויש מוֹכיחים לנוּ כּי האינטרסים הכּלכּליים של הערבים עוֹמדים בּניגוּד לחוֹק זה וּלפיכך לא תהי לוֹ תקוּמה. אֵילוּ אינטרסים ערביים? וכי אלה המאוֹת אוֹ האלפים האחדים שהם זקוּקים למכירת קרקעוֹת, בּהם מתבּטא האינטרס הכּלכּלי הערבי והם אשר יקבּעוּ את המדיניוּת של הערבים? ולוּ יהיה כּדברי המוֹכיחים משלנוּ, שגם האינטרסים הכּלכּליים של הכּלל הערבי מתנגדים לחוֹק הקרקע – אך האם לא נתנוּ לנוּ שנים אלה הזדמנוּת ללמוֹד ולדעת עד כּמה מדיניוּתם של הערבים נעשׂית מתוֹך חישוּב עניניה הכּלכּליים של האוּכלוֹסיה הערבית? ישנם כּמה מוּמחים לעניני ערָב שעיקר מוּמחיוּתם הוּא לראוֹת מהרהוּרי לבּם

וּלהאמין אמוּנת-אוֹמן בּהרהוּרי לבּם, והם נוֹקטים בּשיטת-ריפּוּי מיוּחדת

בּמינה: הם מרפּאים נגעים פּוֹליטיים חמוּרים בּתרוּפוֹת כּלכּליות. אך מי שיוֹדע ליַשב קוּשיוֹת פּוֹליטיוֹת בּפתרוֹנוֹת אַל-פּוֹליטיים – מצליח רק להוֹנוֹת את עצמוֹ.

ועוֹד אִמרה מנַחמת: “אחרי המלחמה ישתנה המצב לטוֹבתנוּ”. מדוּע? והאוֹמר זאת איננוּ אדם שמאמין בּנסים. אך הלא מוּטב שנדבּר על נס שיתרחש, שמוּכרח להתרחש. מנַין יבוֹא שינוּי המצב לטוֹבה? בּדרך הטבע, מבּפנים אוֹ מבּחוּץ? מבּפנים? והרי גידוּלנוּ בּארץ, בּאוּכלוֹסים וּבמשק,

שהוּא הגוֹרם העיקרי לשינוּי מצבנוּ, נכבּל על ידי הגזירוֹת והמלחמה עצמה; מבּחוּץ? מי יקוּם לנוּ לעזרה? והרי המלחמה משמידה את משכּנוֹת-ישׂראל, ואלה אשר אליהם עדיין לא הגיעה הרעה הנם אחוּזי פּחד. והאם מחָכמה היא, אוֹ מחוֹזק אמוּנה היא, שנשליך את יהבנוּ על כּך שהאנגלים אשר זה עתה בּיקשוּ להתרצוֹת לערבים בּקציצת תקוָתנוּ יבוֹאוּ למחרת המלחמה מרצוֹנם הטוֹב ויפֵרוּ את התחייבוּיוֹתיהם החדשוֹת לערבים – למעננוּ?

והנה מימרה שאינה מסתפּקת בּנחמה בּלבד ומציעה גם תרוּפה בּדוּקה: “צריך להוֹקיע את תרמית האימפּריאַליזם לבל יוּכל עוֹד לסכסך את העמים”. ודבר המוּבן מאליו לאמוֹר הוּא שבּשעה שאימפּריאַליזם לא יוּכל עוֹד לסכסך את העמים – מיד יוֹשיטוּ העמים יד זה לזה, כּי רק השׂאוֹר האימפּריאַליסטי מעכּב את ההסכּם והשלוֹם. לא אעמיק עכשיו שאלה, מה החליפין הצפוּיים לה לארץ זוֹ עם כּשלוֹנוֹ של אוֹתוֹ אימפּריאַליזם, אשר עליו תלוּנוֹתינוּ, וגם לא אכניס את ראשי בּבּירוּר מה הסיבּה הראשוֹנה של פּוּרענוּתנוּ כּאן, אם סַכסכנוּתוֹ של האימפּריאַליזם אוֹ אי-רצוֹנם של שכנינוּ בּשיבתנוּ הנה. דיינוּ שנמצאה התרוּפה הבּדוּקה לצרוֹתינוּ: שכּכה יעשׂה לאימפּריאַליזם “לבל יוּכל”, ו“אנחנוּ” העוֹשׂים. רפוּאה בּדוּקה, ובדיוּק לפי כּוֹחנוּ. וכיצד משתמשים בּה? פּשוּט מאד: נוֹאמים כּמה נאוּמים, וּמחבּרים החלטוֹת – וכוֹחוֹ של האימפּריאַליזם לסכסך את העמים יהי כּלא היה, וּבא לציוֹן גוֹאל!

וּבינתים, עד שנצליח ליטוֹל את עוּקצוֹ של האימפּריאַליזם “לבל יוּכל” – מה יהא עלינוּ?

בּשעת התכוּנה למלחמה קיבּלנוּ את “הספר הלבן” ואת גזירת העליה; בּראשית המלחמה קיבּלנוּ את מחיקת השדיוּל; עם הסתעפוּת המלחמה קיבּלנוּ את חוֹק הקרקע. מנַין שזהוּ השלב האחרוֹן? האם חוֹק הקרקע הוּא ענין בּפני עצמוֹ, האם איננוּ סעיף של תכנית? והרי המוּפתי כּבר מתחיל שוּב בּאינטרויוּאִים, והעתוֹנים מפרסמים אוֹתם, וּבהם הוּא מכריז כּי "איננוּ

מסתפּק". והרי כּל מה שנעשׂה לנוּ אינוֹ נעשׂה אלא כּדי לספּק את מי שהוּא, אם אוֹתוֹ ואם את אלה שעל כּתפיהם הוּא עוֹמד. וּמה נעשׂה מחר אוֹ מחרתים אם נתבּשׂר בּשׂוֹרה חדשה?

יתכן אמנם שכּל בּשׂוֹרה חדשה מאבּדת עתה את עוּקצה. קוֹדם, למשל, חששנוּ למוֹעצה מחוֹקקת. האם מתוֹך שעיננוּ צרה בּפּרלַמנטריזם ערבי? והלא לא פּעם אמרנוּ, וגם השמענוּ בּאזניהם, כּי היינוּ מוּכנים להוֹדוֹת ולתמוֹך בּמגמת הפֶדרציה המזרחית, וּבשלימוּתה,

אילוּ היוּ הם מוּכנים להוֹדוֹת בּזכוּתנוּ, וּבשלימוּתה. מדוּע איפוֹא

התנגדנוּ למוֹעצה המחוֹקקת? מתוֹך שחששנוּ שמא עד שעמי ערב המשוּחררים יוֹשיטוּ לנוּ יד לשלוֹם וּלשיתוּף תשמש נשק בּידי צוֹררינוּ להצר את עלייתנוּ והתאַחזוּתנוּ. עתה בּאה ממשלת המנדט והכריזה בּ“ספר הלבן” על הנהגת פּרלַמנטריזם ערבי והקדימה לוֹ עתה חוּקים, אשר שוּם מוֹעצה ערבית לא היתה יכוֹלה לחוֹק אוֹתם. כּלוּם היתה איזוֹ מוֹעצה שהיא מוֹצאת בּה כּוֹח לאסוֹר עלינוּ 90% של אדמת הארץ? הלא בּזה היתה פּוֹגעת קשה בּיוֹתר בּעקרוֹן השויוֹן האזרחי, שמבּלעדיו לא היתה החוּקה הערבית יכוֹלה להתאַשר לא על ידי חֶבר-הלאוּמים, ואפילוּ לא על ידי ממשלת המנדט. אך האפּוֹטרוֹפּוֹס שלנוּ, שאיננוּ חשוּד על חקיקה גזעית, לוֹ מוּתר גם זה, ולוֹ הכּוֹח – בּעזרת הערבים – להגשים גם זאת, כּי הלא רק טוֹבת הארץ ועקרוֹנוֹת נעלים לנגד עיניו.

בּיאליק תבע: אם יש צדק יוֹפיע מיד. אין אנחנוּ תקיפים כּמוֹהוּ. אילוּ היוּ מבטיחים לנוּ כּי עם תוֹם המלחמה יוֹפיע הצדק – היינו ממתינים וּמזדיינים בּאוֹרך-רוּח. וכי הרבּה בּרירוֹת יש לנוּ? אך מי הוּא המבטיח לנוּ? לא מי שהכּוֹח בּידוֹ, כּי אם אלה אשר רך לבּם מהבּיט בּפני הדברים כּמוֹת שהם. וּבינתים, האם לא מתרחשים בּעוֹלם דברים, אשר גם אם יוֹפיע הצדק לאחר זמן – לא יוּכל אף הוּא לתקן?

הנה נכבּשה פּוֹלין וחוּלקה. יבוֹא יוֹם ויוֹפיע הצדק,

ופּוֹלין – אף על פּי שכּבדוּ חטאיה – תזכּה לחירוּת וּלעצמאוּת. האם יוֹפיע אז הצדק גם על יהוּדי פּוֹלין? נניח שהפּוֹלנים המאוּשרים שלעתיד לבוֹא ילמדוּ משהוּ וייטיבוּ להשתמש בּחירוּת מאבוֹתיהם, שהיו בּשעתם

לוֹחמים לחירוּת. נניח שהם יהיוּ מוּכנים בּנפשם “לפתוֹר” את שאלת היהוּדים לא בּאמצעי ההַלֶרצ’יקים – אך האם בּינתים לא יעזוֹר אוֹתם היטלר עזרה של קיימה ולא ישחרר אוֹתם מצרת היהוּדים?

וגם אצלנוּ כּאן אפשר למנוֹע את הוֹפעת הצדק לימים רבּים. עתה נוֹכחנוּ כּוּלנוּ, וגם מבקשי ההרגעה, ש“הספר הלבן” איננוּ הצהרה בּלבד. נוֹכחנוּ, הוֹכחה אחר הוֹכחה, כּי כּל מה שמצבה של אנגליה מחמיר – ועוֹדנוּ מחמיר – הרי אנוּ התרנגוֹל לכפּרה. יש שהאנגלים רוֹאים עצמם נאלצים למסוֹר משהוּ, והרי הם מוֹסרים, אלא שבּמקוֹם למסוֹר משלהם הם בּוֹחרים למסוֹר משל אחרים. בּמקרה זה – למסוֹר משלנוּ. וכל עוֹד יש מה למסוֹר משלנוּ – לא נסתיים עדיין תהליך המסירה. וּבשעת הדחק אפשר למסוֹר גם אוֹתנוּ עצמנוּ, עד גמירא. מי חכם בּינינוּ וידע היכן הגבוּל למַה שמוּתר לעשׂוֹת בּנוּ בּשעת צרה לבּריטניה ולעוֹלם? וּלפיכך חייב גם הזהיר שבּזהירים לשאוֹל את נפשוֹ: מה עלוּל להגבּיר את סַכּנוֹתינוּ, אם השוֹט השוֹטף בּמרוּצתוֹ אוֹ עשׂיה משהוּ מצדנוּ לעצוֹר בּעדוֹ?

__________

לא נפריז, כּמוּבן, בּמידת כּוֹחנוּ. איננוּ הוֹדים

ואיננוּ אִירים. אך אַל נעשׂה עצמנוּ דלים מאשר דלוֹנוּ. הֶרגל זה שאנוּ מרגילים עתה את עצמנוּ לחזוֹר השכּם והערב כּי אין אנוּ אלא עפר ואפר – נוֹטל מאתנוּ גם את מעט הכּוֹח שיש לנוּ. האוּמנם אין לנוּ כּל כּוֹח, כּל משקל? לא, פכָּחוֹן זה פּכחוֹן-שוא הוּא וּמחטיא את המטרה לא פּחוֹת מן ההתרברבוּת. הנה, המיניסטר הבּריטי רוֹאה צוֹרך להוֹדיע ולחזוֹר וּלהוֹדיע

כּי שקט בּארץ. זאת הפּעם מכוּוָנים הדברים אלינוּ, לשקט זה שאנוּ מקיימים. הרי שלא רק שקט ואי-שקט של אחרים אלא גם שקט ואי-שקט שלנוּ מענינים את הממשלה הרמה. למה איפוֹא נזלזל אנחנוּ בּעצמנוּ יוֹתר ממה שהיא מזלזלת בּנוּ? אַל נקל עליה את חיסוּל הציוֹנוּת, תפקיד זה שהטילה על עצמה. הרי אפשר לנאוֹם נאוּמים אַנטי-אימפּריאַליסטיים נלהבים ועם זה להקל עליה תפקידה זה. גם הכּרת זיקתנוּ ההיסטוֹרית לבּריטניה וּרצוֹננוּ המוּחלט לראוֹתה בּנצחוֹנה יכוֹלים (וּצריכים) להיוֹת מלוּוים בּמעשׂים שלא יקלוּ עליה את שליחוּתה האנטי-ציוֹנית.

הקבּינט הזה¹ לא לעוֹלם יחיה. יבוֹאוּ סוֹף סוֹף אנשים אחרים. ויש תוֹלים גם בּזה תקווֹת. אך הנסמוֹך עליהם שמאליהם יגשוּ לתקן את אשר עיוותוּ לנוּ? האם השלטוֹן החדש לא תהיינה לוֹ דאגוֹת אחרוֹת? אם גם עתה אין אנוּ מוּרגשים, ואפילוּ גזירת-כּלָיה לא הוֹציאה אוֹתנוּ משיווּי-המשקל המהוּלל שלנוּ (חזקה על עם ישיש וּפיכּח שיוֹדע הוּא לשׂאת בּדוּמיה כּמה דברים) – למה יתעוֹררוּ אנשי שלטוֹן מאליהם לגמוֹל אתנוּ חסד, וּלשנוֹת מה שחוֹקקוּ קוֹדמיהם וּמה שנעשׂה בּינתים מציאוּת פּוֹליטית? ולמה יתעבּר בּגללנוּ השלטוֹן העתיד

לבוֹא עם ידידים על ריב אשר לא רַבנוּ?

הויכּוּח על מה שיש לעשׂוֹת סוֹבב כּל הימים האלה לא על מעשׂים שבּעין, אלא על השערוֹת והפחדוֹת, מהן רחוֹקוֹת וּתמוּהוֹת, כּדרך כּל מחלוֹקת, אשר נוֹחוּת הויכּוּח עיקר בּה. ושמא נדבּר לא על הרחוֹק, אלא על הקרוֹב? אפשר נלמד משהוּ ממה שעבר עלינוּ בּימים האחרוֹנים, וּמהם נלמד מה טיבה של דרך זוֹ שבּה אָנוּ מידרדרים עכשיו. אסתפּק בּהזכּרת עוּבדוֹת. עוּבדה א‘. הנה אפשר הדבר שנשׂיאת דגל עברי בּהפגנה בּארץ-ישראל תיענש בּמלקוֹת, ושוּם דבר לא זע: לא העיריה העברית, לא בּית-הספר, אף לא הסתדרוּיוֹת הנוֹער, לא הסתדרוּיוֹת הנשים ולא ההסתדרוּת עצמה. מדוּע איפוֹא לא יוּחזר עלינוּ הדבר? עוּבדה בּ’. הנה נחבּשוּ שליחי פּוֹעלים בּתל-אביב ונשלחוּ לעכּוֹ, על חשד שנחשדוּ בּ“אִרגוּן” הפגנוֹת. וּמה עשׂה כּנגד זה ציבּוּר הפּוֹעלים התל-אביבי? היֵדע לפחוֹת ללַווֹת אוֹתם ולהפוֹך את שילוּחם החשאי לדבר שיוּכרז עליו בּרבּים? הם הוּבלוּ דרך כּמה תחנוֹת-רכּבת, הדאג מישהוּ לכך שהוֹבלה זוֹ תוּרגש בּמקוֹמוֹת, שהציבּוּר ידע להבּיע את יחסוֹ לאלה הנוֹשׂאים בּעווֹן כּוּלנוּ? עוּבדה ג'. הנה היה מעשׂה והוּכּוּ מעפּילים בּמחנה בּעתלית – מה יוֹדעים על כּך בּישוּב? ואם בּישוּב אין יוֹדעים –מדוּע יֵדעוּ וכיצד ירגישוּ זאת בּמקוֹמוֹת אחרים? ועוֹד: האם נכוֹן הדבר שהרצח בּדרך ג’נין – ועצם הדבר שרצח כּזה יתכן עתה, בּימי “שקט” – הוּשתק כּכה? עוּבדוֹת אלה מצטרפוֹת לתמוּנה, לתמוּנת הזמן. אוֹת לדרך בּה אנוּ הוֹלכים עתה, אוֹת לשפלוּת-הרוּח אשר תקפה אוֹתנוּ. גם זהוּ מאוֹתוֹת הזמן, שאפילוּ אלה אשר היוּ רגילים להאשים אוֹתנוּ בּ“הרדמת” הציבּוּר, והיוּ תוֹבעים בּלי הרף, לענין ושלא לענין, “הגבה” – דוֹגלים עתה בּ“שֵב ואַל תעשׂה”.

והלא בּהתנהגוּתנוּ זאת אנוּ מרַפּים גם את ידי ידידינוּ בּאנגליה. כּיצד ידבּרוּ הם ואנחנוּ שוֹתקים? מדוּע יתקוֹממוּ הם ואנחנו נכנעים? עוֹד קוֹדם היוּ לי הזדמנוּיוֹת להיוָכח שידידינוּ לא תמיד מאמינים כּי היהוּדים בּאמת רוֹגזים. הם רגילים לגילוּיים אחרים של התרגזוּת עשוּקים.

רבּים המסכּימים כּי התנהגוּתנוּ בּמקרים שמניתי היתה

מביישת וּמזיקה. וכרגיל, מתחילים לבקש “אשמים”. אך החיטוּט הזה לא יתקן כּלוּם. אפשר שבּמקרה מסוּים לא רצה שוּם אדם אחראי שינהגוּ כּכה. אך גם בּמקרה זה בּאה ההתנהגוּת הזאת מתוֹך השיתוּק הכּללי אשר השׂתרר אצלנוּ. הלא רק לשמע הצעת פּעוּלה היוֹצאת מגדר הכּשרוּת החוּקית (ואפילוּ בּמקרים אשר, לאחר שנעשׂה מעשׂה, לא התחרטוּ עליהם וגם השתבּחוּ בּם) בּאה הסתייגוּת, הטלת פּחדים, החזקה בּכנף-הבּגד: לאט לך, פּן תכשיל, פּן תמיט אסוֹן. הלא שמענוּ את כּל הנבוּאוֹת שלפני ההפגנה הראשוֹנה (והעוּבדה שהנבוּאוֹת הללוּ נתבּדוּ לא הביאה את בּעליהם לידי כּך שיפקפּקוּ בּראִייתם את הנוֹלד). הלא הגענוּ לידי כּך שה“שב ואַל תעשׂה” נעשׂה אצלנוּ המוֹצא הטוֹב בּיוֹתר. וקוֹדם כּל, מוֹצא טוֹב בּיוֹתר מכּל מצב פּנימי.

האם אוירה זאת איננה דנה את ציבּוּרנוּ לחדלוֹן פּוֹליטי?

ויש גם בּחינה ציוֹנית-תנוּעתית. בּמה נזין את תפוּצוֹת ישׂראל בּימי רעה? לא רחוֹקים הימים וכוֹחה של הציוֹנוּת היה בּעליה, בּשׂגשׂוּג הישוּב, בּמתן הצלה לנמלטים. אלה ניטלוּ עתה מאִתנוּ. עזרה מהירה אין הציוֹנוּת נוֹתנת. מזוֹן לדמיוֹן, לרגש הכּבוֹד היהוּדי, ליֵצר הגבוּרה – אין הישוּב הזה בּדרכּוֹ היוֹם יכוֹל לתת. כּוּלנוּ נתוּנים לדאגת הגוֹלה, כּיצד לחנך אוֹתה לנאמנוּת. אוֹמרים: שליחים! אדרבּא, יֵצאוּ שליחים. אך לא מלבּוֹ בּלבד ידבּר השליח, המעשׂה בּארץ הוּא המדוֹבב אוֹתוֹ. שטף המעשׂה ואֳפי המעשׂה. בּימי תל-חי עוֹד לא היוּ לנוּ שליחים כּמעט, אלא שהענין עצמוֹ היה השליח (אגב, גם אז היוּ ויכּוּחים בּישוּב –אך לא בּציבּוּרנוּ אנוּ – על ההסתכּנוּת שבּדבר, אם מוּתרת אוֹ אסוּרה).

האם לתל-חי היה מוּבטח נצחוֹן? והאם ראה מישהוּ את אנשי תל-חי הנוֹפלים כּמנַצחים? האם ראוּ את עצמם כּמנַצחים? אך עתה ידענוּ: תל-חי שירת את הציוֹנוּת יוֹתר מכּמה מעשׂים שהוּכרזוּ כּנצחוֹנוֹת. צריך שיהוּדים בּעוֹלם יֵדעוּ, יראוּ, ירגישוּ שיש יהוּדים המגינים בּגוּפם על הציוֹנוּת. אין לבּנוּ הוֹלך אחרי התגָרוּת, אך מי יקבּע מה התגָרוּת וּמה התגוֹננוּת? אנחנוּ אוֹ מנַדינוּ? אין אנחנוּ יכוֹלים לכַוון את פּעוּלתנוּ

לפי מבּט עיניו של כּל מי שטוֹען כּי מתגרים בּוֹ. לפי מבּט זה גם תל-חי היתה התגָרוּת, וגם חניתה היתה התגרוּת. והיוּ מקוֹמוֹת וימים שעצם עמידתוֹ של שוֹמר יהוּדי בּשׂדה היתה התגרוּת מחוּצפת. וגם עליה על הקרקע כּלוּם אין היא מגרה את מי שהוּא? ואם אנוּ בּאים לחשוֹש מפּני כּל מה שנראה כּהתגרוּת הרי צריך לוַתר גם על אלה.

אלא שבּין כּה וכה, גם בּלי חשש-התגָרוּת, נעשׂינוּ וַתרנים. הלא בּענין קרקע והתישבוּת אין בּינינוּ חילוּקי-דעוֹת, ואף על פּי כּן אין שוּם דבר זז. חרפּה שוֹברת את הלב שמיוֹם שהוּכרזה הגזירה ועד עתה לא בּאה שוּם רכישה קרקעית חשוּבה ולא שוּם עליה קרקעית חדשה. התשוּבה ידוּעה: הקוּפּה! תשוּבה שאי אפשר לערער עליה. ואף על פּי כּן: בּעד שיתוּק הכּוֹחוֹת שתקף אוֹתנוּ נשלם מחיר גדוֹל יוֹתר מאשר אפילוּ פּשיטת-רגל של הקוּפּה. בּמשך השבוּעוֹת האלה – והם לא מעטים, והם ארכוּ לנוּ כּשנים – גילינוּ אין-אוֹנים כּזה שלא ידענוּהוּ בּזמנים הקשים בּיוֹתר.

הציוֹנוּת בּעוֹלם אינה מעיזה עתה להרים קוֹל. כּוּלה נפחדת, כּוּלה מבוֹהלת. יהוּדים חוֹששים לזכוּיוֹתיהם, לקיוּמם. פּוֹחדים

שמא יאמרוּ הגוֹיים כּי היהוּדים רוֹצים בּמלחמה, כּי בּגללם בּאה המלחמה.

גם מנהיגים ציוֹנים שרוּיים בּפחד יהוּדי זה, מפחדים ו“נזהרים”, ואפילוּ הגזירה לא הוֹציאה אוֹתם מזהירוּתם. מנַין תבוֹא התעוֹררוּת ציוֹנית

בּשארית העם, מזהירוּתם הם שם אוֹ מזהירוּתנוּ אנוּ פּה?

חוֹששני שאין אנוּ יוֹדעים עדיין מה אבד לנוּ עם חוּרבּן יהדוּת פּוֹלין, כּשם שבּשעתוֹ לא הבינוּ אצלנוּ מה מַשמעוּתוֹ של ניתוּק יהדוּת רוּסיה מעל העם כּוּלוֹ. הכּל מבינים מה אירע בּשטח הכּיבּוּש ההיטלֶריסטי. אך לא הכּל חיים את מה שאירע לנוּ בּשטח כּיבּוּשוֹ של סטאלין. כּשני מיליוֹנים נאלצוּ בּבת אחת לנתק את קשריהם אתנוּ, לוַתר על חינוּך יהוּדי, על אפשרוּת של עליה. יוֹם אחד ניטלה מכּל הילדים היהוּדים שׂמחת החגים. נאסרה עליהם הלמוּת-הלב לחזוֹן הגאוּלה, וּביד זדוֹן קרעוּ את כּל נימי הנפש שקשרוּ אוֹתם אלינוּ. המכיל לבּנוּ את כּל גוֹדל האסוֹן הזה? והנתנַחם בּפירוּרי הגבוּרה המפרפּרים שם? אנחנוּ אסירי תוֹדה על כּל אוֹת כּזה בּמדבּר העבדוּת, אך האם בּשתילים מעטים מוּצלים נשעשע את נפשנוּ כּשהיער כּוּלוֹ נמסר לכוֹרתים? והלא גזע היהדוּת בּמזרח נדוֹן להשמדה ולשמד!

בּאסוֹננוּ הגדוֹל בּעוֹלם, בּחוּלשת-הדעת האיוּמה של

היהוּדים השׂבעים המפחדים להפסיד את שאנַנוּתם – אילוּ לפחוֹת היה הישוּב הקטן כּאן משמש מוֹפת של יהדוּת אמיצה היוֹדעת לשמוֹר על הפּקדוֹן הגדוֹל אשר הוּפקד בּידה. ואזי היתה ממילא גוֹברת בּנוּ הרגשת החברוּת, שמבּלעדיה אין למצוֹא דרך. ואזי היינוּ גם מעיזים לצאת לדרכּנוּ בּלי לתבּוֹע מראש תכנית מפוֹרטת למשך שנים, כּאשר תוֹבעים הפּיכּחים. אין אדם יכוֹל לוֹמר היוֹם מה תהיה תכניתנוּ בּמשך השנים הקרוֹבוֹת. אילוּ נשאלנוּ בּימים שגָמלה בּלבּנוּ ההחלטה לעלוֹת: מה תהיה פּה תכניתנוּ – כּלוּם היינוּ יוֹדעים לענוֹת? כּלוּם ראינוּ בּחלוֹמנוּ את צוּרוֹת ההתישבוּת שלנוּ, את

ההסתדרוּת? את דרך הפּוֹעל? ידענוּ רק מעט דברים, רק מגמוֹת ראשוֹניוֹת, ובכוֹחם פּילסנוּ דרך, ועתה כּשאנוּ אנוּסים לצאת לדרך מדיניוּת חדשה, אשר עדיין לא הוּכשרנוּ לה, דוֹרשים מאתנוּ שנאמר את כּל הבּאוֹת מראש. דיינוּ אם נכּיר גם עתה בּדברים מוּעטים, בּמגמוֹת ראשוֹניוֹת, שהם הכרח-חיים לנוּ. ואם נצא יחד נקוה שנשׂיג משהוּ. ואם נשגה –נלמד וּנתקן. מתוֹך הילוּך-אימים, מתוֹך אי-אֵמוּן למַפרע, מתוֹך אי-רצוֹן לזוּז מן הנקוּדה נטוּלת-הסבר שבּה אנוּ עוֹמדים – מה תקותנוּ להגיע? ועד שלא נתגבּר על המצב הקיים בּפנים, ועד שלא נסכּים לצאת יחד לדרך החדשה הבּלתי-ידוּעה בּמלחמתנוּ על חיינוּ – לא נחַלץ את עצמנוּ מן המציאוּת החדשה.

כּאן, בּמוֹעצה הזאת, יוֹשבת הציוֹנוּת הכּוֹבשת, זוֹ

שרוֹאים אוֹתה עתה כּ“שוֹלטת”, זוֹ שיש לה שלוֹשים וחמש שנוֹת היסטוֹריה חלוּצית, זוֹ שעברה את כּל שלַבּי כּיבּוּש הארץ עד היוֹם, והיתה תמיד הדוֹחפת ודוֹרשת וּמקיימת. זוֹ שנתנַסתה בּהרבּה נסיוֹנוֹת ולא בּרחה

מיסוּרים. עליה האחריוּת! ואין להשלים עם כּך שתשישוּת-הרוּח הכּללית פּגעה גם בּה, ושאינה מגלה עתה את היזמה הכּיבּוּשית, ההתגוֹננוּתית והמדינית, שהציוֹנוּת זקוּקה לה. מאז התחיל קוֹלוֹ של הפּוֹעל נשמע בּציוֹנוּת עוֹד לא היתה הפּעוּלה הציוֹנית מקוּפּלת בּמגירת השוּלחן המשׂרדי כּמוֹ שהיא בּימים אלה. ואין אנחנוּ מתאזרים כּנגד כּך. העוֹלם היהוּדי הנרמס ושוֹתת דם נתוּן כּוּלוֹ בּרפיוֹן, מי יחזק אוֹתוֹ? לאמריקה אנוּ אוֹמרים לשלוֹח שליחים, אך מי ישלח שליח אלינוּ, מי יאמר לנוּ: קוּמוּ ועשׂוּ!

א

הרצפלד כּיוֵן אל העיקר כּשדרש מאתנו שני דברים: “רוּח ואִרגוּן”. אנוּ צריכים לעצה וּגבוּרה, ורק מי שאֵלה לוֹ רשאי לדבּר בּשעה זוֹ. היֶשנן עמנוּ? זאת חפצתי לשמוֹע בּבוֹאי היוֹם אל המוֹעצה: מה עלינוּ לעשׂוֹת מן היוֹם. הלא נפל דבר! וּבנפילתוֹ הסיט הצדה את ויכּוּחנוּ הקוֹדם.

היה יסוֹד לקווֹת כּי לא נשוּב עתה אל אוֹתוֹ ויכּוּח, נוֹקב בּתכנוֹ, אשר כּמוֹהוּ לא היה לנוּ. מי שהוּא אחר פּתר אוֹתוֹ בּעדנוּ. גבר המבּוּל על הארץ, והוּא ששטף את הויכּוּח הזה, אשר מצא את כּוּלנוּ בּרפיוֹננוּ. תהא זוֹ הערכה עצמית עצוּבה, אך צוֹדקת, אם נאמר כּי שני “הצדדים” כּאחד לא הוֹכיחוּ הפּעם כּי הם יוֹדעים גם לקיים את אשר הם דוֹרשים. עתה קרבה הסכּנה הגדוֹלה, שאיננה מכּירה בּ“צדדים”, ושבּיחס אליה אין, לכאוֹרה, מקוֹם לצדדים. ואף על פּי כּן לא נפטרנוּ מן הנכוֹנוּת הנפשית להחזיר עלינוּ את הגלגל הריק של הויכּוּח.

וּלפי שאינני רוֹצה לדוּן היוֹם על העבר, אסתפּק בּמסירת מוֹדעה: גם עתה סבוּר אני שאילוּ נהגנוּ אחרת ממה שנהגנוּ, בּטרם בּא ההרכּב החדש של הקבּינט, לא היינוּ מרֵעים את מצבנוּ, כּפי שחששוּ החוֹששים, ואפשר היינוּ נמצאים עתה בּמצב פּוֹליטי אחר. לא יצרנוּ שוּם עילה שתביא את הממשלה החדשה לידי בּדיקת עניננוּ. וד"ל¹.

ב

וּלמצבנוּ עתה: אינני רוֹצה להוֹסיף קדרוּת, ואין אתי מה שיפזר קדרוּת. לפיכך קשה כּל כּך הדיבּוּר בּזה. אפשר נשתנה משהוּ לטוֹבה בּלוֹנדוֹן. וַדאי שלא נשתנה שוּם דבר לטוֹבה בּירוּשלים. ימינוּ אלה מעוֹררים בּזכרוֹני את הימים הראשוֹנים של הכּוֹבש הבּריטי כּאן: בּלוֹנדוֹן היה קבּינט של לוֹיד ג’וֹרג', ובוֹ בּלפוּר, ועם וייצמן היוּ בּאים בּדברים, וּבארץ היה אז שלטוֹנוֹ של בּוֹלס, שלטוֹן שהבשיל פּרעוֹת. עתה יש בּלוֹנדוֹן קבּינט של צ’רצ’יל, בּתוֹכוֹ יוֹשבים ידידים, וּבאיזוֹ מידה גם בּאים אתנוּ שם בּדברים; וּבארץ – חזר עלינוּ שלטוֹנוֹ של בּוֹלס. הרבּה סימנים לכך. סוּפּר כּאן משמוֹ של פּקיד בּריטי גבוֹה, שחזר מעיראק ואמר כּי כּל עיראק היא “טוּר חמישי”. חוֹששני שהטוּר החמישי איננוּ רק בּמקוֹם שמחפּשׂים אוֹתוֹ, וכי בּארץ הוּא מקנן בּמקוֹם גבוֹה מאד. אם אפשר הדבר כּי בּימים שנשקפת לנוּ פּלישת איטליה מחזירים לארץ את עוֹני עבּד-אל-האדי, שהממשלה ודאי יוֹדעת מה בּינוֹ וּבין מדינוֹת הציר, ומוֹבילים למאסר את דאנטֶה לאטֶס ואת אֶנצו סירֶני – הרי זה מוֹכיח היכן הוּא הטוּר החמישי. אתמוֹל דיבּר הנציב על שני סוּגי אזרחים, המסַייעים את האוֹיב: א. פּתאים, בּ. אנשי-זדוֹן. חוֹששני ששניהם התבּצרוּ בּמקוֹמוֹת גבוֹהים למדי.

כּדי לדוּן על ענינינוּ למעשׂה עלינוּ לדעת איפה אנוּ עוֹמדים בּימים אלה. אין זוֹ שאלה פּוֹליטית-אידיאוֹלוֹגית של יחסנוּ למלחמה זוֹ. לבּנוּ עם אנגליה וצרפת הנאבקוֹת. הן, ואִתן העוֹלם כּוּלוֹ, עדיין נענשוֹת על חטאיהן ושגגוֹתיהן, ועם זאת אין תקוה לעוֹלם בּלי נצחוֹנן, ואין לנוּ מקוֹם-אחיזה בּעוֹלם מחוּץ לשלטוֹנן. ענין זה צריך היה שיהיה בּרוּר בּתכלית לכוּלנוּ מן הרגע הראשוֹן של המלחמה. וגם לפני כּך. אם הדמוֹקרטיוֹת תנַצחנה – נפתח לנוּ פּתח להיאָבק על נצחוֹננוּ. אך אם האוֹיב ינַצח? אין מלים לבטא מה נשקף לה אז להיסטוֹריה העברית. הוּא לא יתחבּט הרבה בּ“פּתרוֹן” שאלת מיליוֹני היהוּדים הנוֹפלים בּצפּרניו. ועל אחת כּמה וכמה שלא יתקשה לשׂים קץ לחצי מיליוֹן היהוּדים שבּארץ.

מדוּע אני חוֹזר על דיבּוּרים אַלפא-בּיתיים אלה? מפּני הנטיה הקיימת אצלנוּ להסיח את הדעת מן הפּשוּט, האלמנטרי, הוַדאי, וּלטפּל בּדברים מוּרכּבים, “מענינים” יוֹתר. לפיכך רוֹאה אני צוֹרך להזכּיר את הדבר הפּשוּט והיסוֹדי ששוּם מחשבה בּיקרתית איננה רשאית לטשטש אוֹתוֹ. וַדאי, אנחנוּ – יוֹצאי-דוֹפן בּעוֹלם – קנינוּ לעצמנוּ

זכוּת בּיקוֹרת רעיוֹנית על כּל מה שנעשׂה ולא נעשׂה בּוֹ, ואנחנוּ שוֹמרים לנוּ את הזכוּת הזאת, שהיא אחד הקנינים המעטים שלנוּ, וגם את הדמוֹקרטיוֹת אנוּ מכּירים ויוֹדעים בּהן שהן רחוֹקוֹת מהיוֹת “צדיקים גמוּרים”. אך יש זמנים שמִי שאיננוּ מסתפּק בּפחוֹת מצדיק גמוּר נדחק ונוֹתן יד לרשע גמוּר. ואנחנוּ הלא מבקשים בּאמת את הצדיק הגמוּר, לפיכך – אַל נילָכד בּפּח.

ג

קבוּצה סוֹציאליסטית אחת בּאירוֹפּה – משלחת חוּץ-לארץ של המֶנשֶביזם הרוּסי – נתנה עתה דוּגמה של מחלוֹקת בּשעת-מלחמה: לאחר ויכּוּח פּוֹליטי-תיאוֹרטי גדוֹל נתפּלגוּ שני חברים מעל שבעה, ואף יצרוּ להם עתוֹן מיוּחד. הויכּוּח היה על עצם המלחמה הזאת. שני הצדדים אינם מחזיקים בּמימרה ההדיוֹטית כּי זוֹהי מלחמה “בּין שני אימפּריאַליזמים”. שניהם יוֹדעים כּי על כּף המאזנים – גוֹרל האנוֹשוּת; שניהם סבוּרים כּי הפּוֹעל חייב לעשׂוֹת הכּל כּדי להביא למַפּלתוֹ של היטלר. אלא שהשנַים שבּמיעוּט אינם מסתפּקים בּכך. הם רוֹצים ש“משלחת חוּץ-לארץ של הס.ד. הרוּסית” תקבּע עמדה ותדרוֹש מפּוֹעלי צרפת ואנגליה שיתחייבוּ מעתה להפוֹך את המלחמה הזאת למלחמת-אזרחים לשם המהפּכה הסוֹציאלית. ונימוּקם אִתם: רק הכרזה זוֹ וההתכּוונוּת לכך יש בּהן כּדי להלהיב את ההמוֹנים וּלהבטיח את הנצחוֹן על היטלר. מכּאן אתה למד, ראשית, שהסגוּלה הטוֹבה בּיוֹתר להביא את עמי צרפת ואנגליה לידי גיוּס מַכּסימלי של כּל הרזרבוֹת שלהן למלחמה ניצחת בּהיטלר היא בּשׂוֹרת מלחמת-אזרחים; ושנית, שנכוֹנוּתם אוֹ אי-נכוֹנוּתם של פּוֹעלי צרפת ואנגליה להשתמש בּסגוּלה זוֹ תלוּיה בּנוּסח הרזוֹלוּציה שתתקבּל על ידי “משלחת חוּץ של הס.ד. הרוּסית”; וּשלישית, שהאמצעי הטוֹב בּיוֹתר להשׂיג את כּל התוֹצאוֹת הרצוּיוֹת הללוּ,

אשר בּהן תלוּי גוֹרל המלחמה והעוֹלם, הוּא פּילוּגה של אוֹתה “משלחת”.

אין זה אלא מאמר מוּסגר: קצת התבּוֹננוּת בּגוֹרלה של ציבּוּריוּת מסוּימת וּבדמוּתם הרוּחנית של אנשי-ציבּוּר מסוּימים מבּני

אברהם, יצחק ויעקב. רשאים אנוּ לקווֹת כּי כּשם שידענוּ לשמוֹר את עצמנוּ מגוֹרל זה כּך נדע גם להבּא.

ד

וכאן אני חוֹזר אל מה שהתחלתי. שאלתנוּ איננה שאלת אוריֶנטציה עוֹלמית בּלבד. הנאמנוּת שלנוּ לאנגליה עדיין אינה פּוֹתרת למעשׂה את שאלוֹתינוּ בּמלחמה, כּי, לאסוֹננוּ, הננוּ גיבּוֹרים של רוֹמן

טרגי בּיוֹתר.

אנחנוּ רוֹצים בּנצחוֹנן של הדמוֹקרטיוֹת בּכל לבּנוּ

ונפשנוּ, עד שאפשר לאמוֹר: יוֹתר ממה שהן רוֹצוֹת בּנצחוֹנן רוֹצים אנחנוּ. אך הרוֹצוֹת הדמוֹקרטיוֹת גם בּנצחוֹננוּ אנוּ?

אין תשוּבה טוֹבה בּפינוּ לשאלה זוֹ. רעוֹת רבּוֹת ראינוּ

בּתשעת חדשי המלחמה לא רק מן האוֹיב, כּי אם גם מבּני-הבּרית. שוּם אוֹת לטוֹבה. לא בּגדוֹלוֹת ואף לא בּקטנוֹת. לא בּמעשׂה ואף לא בּהבטחה לעתיד לבוֹא.

וּבצר לנוּ, מַפנים אצלנוּ את התרעוֹמת פּנימה: הן לא יתכן כּי בּימים חמוּרים אלה לא תהא הבנה בּינינוּ לביניהם. ואם בּכל זאת איננה הרי שאנחנוּ לא ידענוּ להשׂיג אוֹתה. הרי – שבּנוּ האָשם.

וּבהלָך-רוּח זה של “על חטא שחטאנוּ” מקבּלים אצלנוּ גם הדיבּוּרים על הגיוּס צוּרה מוּזרה. עוֹד מלפני פּרוֹץ המלחמה, ועד היוֹם, לא חדלוּ שליחינוּ, בּלוֹנדוֹן וּבירוּשלים, להציע את עזרתנוּ. הם דפקוּ על כּל דלת – ולא נַענוּ. הם הציעוּ הצעוֹת שוֹנוֹת, ועמדוּ רק על דבר אחד: שיהוּדים אנחנוּ, וגם למלחמה נצא כּיהוּדים. ולא בּמַסוה של פּוֹלנים וצ’כים וּפלשׂתינאים. אך יהדוּתנוּ היא, כּנראה, מעמסה שאין בּני-הבּרית יכוֹלים לקבּל אוֹתה. מתבּרר שגם בּזה אשמים אנחנוּ. ולא המפַקד בּלבד, אלא אף משלנוּ יש אוֹמרים: ודאי משהוּ לא בּסדר, ודאי עוֹסקים מצדנוּ בּדקדוּקי-עניוּת. אין אוֹמרים לנוּ בּמפוֹרש מה המסקנוֹת,

אבל דיבּוּרים אלה צוֹפנים בּתוֹכם מסקנוֹת. ואם כּכה, אַל נִתן להן, לאוֹתן המסקנוֹת הבּלתי-נאמרוֹת, להלך בּהחָבא. רשאים אנוּ לידע אוֹתן.

ה

הלָך-רוּח זה, המבקש לראוֹת בּנוּ אשם כּל פּעם שמרבּים את פּצעינוּ אוֹ יוֹרקים בּפנינוּ, והדוֹרש מאתנוּ בּשם המוּסר וּבשם התבוּנה

שנתרצה אל התקיף והאַלים בּכל מחיר – איננוּ חדש עמנוּ. מי שמדבּר אלינוּ כּכה איננוּ נוֹהג לפרש מה המחיר, ואם תבקש אתה לפרש בּעדוֹ – יתרעם עליך שאתה מיחס לוֹ כּוָנוֹת זרוֹת. אלא שהוּא מעמיד את ההתרצוּת כּצו עליוֹן, שלמענוֹ לא יִיקר כּל מחיר, וממילא הדיוּן בּמחיר איננוּ חשוּב. וּבאמת לא חשוּב, כּי לא המטיף לנוּ הוּא שיקבּע את המחיר, אלא השוּתף הנכסף, אם אך יתרצה לקבּל איזה מחיר, הוּא שיפסוֹק.

והלָך-רוּח זה עוֹבר עתה עלינוּ בּמהדוּרה השלישית בּמשך שנים מעטוֹת. תחילה הכּרנוּהוּ מתוֹך טענוֹתיהם של בּעלי האוֹריֶנטציה הערבית. הם אוֹמרים לנוּ: הן תוֹדוּ כּי זקוּקים אנוּ, למען שלוֹמנוּ והצלחתנוּ, לרצוֹנם הטוֹב של הערבים, וּלפיכך – לא יתכן שלא נמצאנוּ; ואם אתם לא מצאתם אוֹתוֹ – הרי שבּכם הקוֹלר תלוּי. והמסקנה היא בּרוּרה: תנוּ לנוּ, ואנחנוּ נמצאנוּ. יתר על כּן, הוּא כּבר נמצא לנוּ כּמה וכמה פּעמים, אלא שהדוֹר לא היה ראוּי. ואמנם, הם מהלכים בּינינוּ כּמי שטוֹפס-הסכּם של שלוֹם ואַחוָה כּתוּב וחתוּם בּידי הצד השני מוּנח בּידוֹ, ולא חסרה אלא חתימת ידנוּ. והוֹאיל וכך הרי מוּתר להם בּכל עת וּבכל שעה להחשיד וּלהאשים, ולראוֹת את כּל אחד מאתנוּ כּמי שנתפּס בּקלקלתוֹ. מה בּצע כּי תבוֹא וּתגלה להם משהוּ מעוֹלמם של בּני-אדם אשר לא עסקוּ בּ“הטפה לעִברים”, כּי אם ניסוּ בּאמת משהוּ לעשׂוֹת; מה בּצע כּי תספּר להם, למשל, ממה ששמענוּ פּה היוֹם על מאמצי השיתוּף שבּהם מתנסה אף מתענה “סולל-בּוֹנה”, על “חקיקת-אל-אמר”, על נסיוֹנוֹת לא-מילוּליים וּשקוּלים בּעזרה מעמדית, בּרכּבת, בּקוּפּת-חוֹלים, בּשביתוֹת, בּקלוּבּים

(וּבלי להעלים כּי המאמצים היוּ מרוּבּים והיבוּל דל) – כּל אלה הם כּחגָבים בּעיניהם לעוּמת המעשׂים האדירים שהם יוֹדעים לבצע. מה בּצע אם תבוֹא לגלגל אתם בּפרשת החיפּוּשׂים והנסיוֹנוֹת הפּוֹליטיים מראשית ימי וייצמן, יעקוֹבּסוֹן ואידר עד ימי ארלוֹזוֹרוֹב וּבן-גוּריוֹן ושרתוֹק. עצם העוּבדה המרה כּי המאמצים המרוּבּים הללוּ לא נשׂאוּ פּירוֹת של קיימא אינה עשׂוּיה לעוֹרר אצלם מחשבוֹת על הקשיים העצוּמים למצוֹא דרכי שלוֹם והבנה בּעוֹלם מסוּכסך ואכזרי שבּוֹ פּוֹעלים כּנגדנוּ כּוֹחוֹת שלטוֹן עצוּמים,

אשר בּפיתוּייהם וּבשיסוּייהם וּבאמצעיהם הכּספּיים והאחרים אין אנוּ יכוֹלים להתחרוֹת. אדרבּא, עצם המצב המר הוּא בּעיניהם כּתב-אשמה נגדנוּ, ראָיה ניצחת שהמדיניוּת הציוֹנית לא ידעה ולא ראתה, לא הבינה ולא פּעלה. והמסקנה המבוּקשת נתוּנה למַפרע: כּי רק אִתּם, הנאֶה דוֹרשים, ילוּנוּ הרצוֹן הטוֹב והבּינה הרחבה, וההצלחה המדינית מוּבטחת להם, אילמלא הפריעוּ בּעדם².

ו

וּמהדוּרה שניה. מאז הצליח סטאלין לזכּוֹת בּשלל פּוֹלין גברה הטענה כּנגדנוּ: מדינת הסוֹביטים יש לה שלוֹשה וחצי מיליוֹן יהוּדים. עכשיו נוֹספוּ לה עוֹד כּמיליוֹן וחצי. הלא תוֹדוּ שזהוּ חלק חשוּב מן העם היהוּדי, היתכן איפוֹא שנַפקיר אוֹתם, היתכן שנסתלק מהם, והיתכן בּכלל שהציוֹנוּת תוַתר על אַהדתה של אוֹתה מדינה עצוּמה, אשר גדוֹלוֹת צפוּנוֹת בּה וּגדוֹלוֹת צפוּיוֹת לעוֹלם ממנה? מדבּרים

אלינוּ כּאילוּ בּגלל הזנחתנוּ ולא-איכפּת שלנוּ גזרה רוּסיה הסוֹביטית

איסוּר חמוּר על הציוֹנוּת, על החלוּץ, על עליה לארץ, על החינוּך העברי, על הלשוֹן העברית, על הספר העברי, על התנ"ך. וּפלא על כּל פּלא, כּך מדבּרים אלינוּ גם אנשים אשר בּאוּ משם מלפני כּמה שנים וטעמוּ טעמם של כּמה דברים על עוֹרם וּבשׂרם. בּמקוֹם שהם יפשפּשוּ בּמעשׂיהם, מדוּע לא הצליחוּ הם בּשעתם לרכּוֹש את לב הסוֹביטים לאַהדת הפּוֹעל העברי בּארץ וּלהוֹדיה בּחזוֹן השחרוּר העברי הם מאשימים בּכך איזה “אוֹתנוּ” כּוֹלל. וּמה בּצע אם תמנה בּפניהם כּמה מן הנסיוֹנוֹת של הציוֹנים לבוֹא בּדברים עם החוּגים השוֹלטים בּרוּסיה, שכּוּלם נגמרוּ

בּלא-כלוּם: את מסעוֹתיהם של אידר, רוּפּין, סאקר, בּנטביטש; את משלחוֹת ההסתדרוּת לתערוּכוֹת רוּסיוֹת, שבּהן השתתפוּ בּן-גוּריוֹן ורמז; את

הנסיוֹנוֹת השוֹנים להביא בּגלוּי וּביוֹשר-לבב את דבר ארץ-ישׂראל והפּוֹעל העברי לשם, וּמה שעלה להם; גם את נסיוֹנוֹת-הגבוּרה של יחידים שסיכּנוּ את חייהם למען הביא את דברה החי של ארץ-ישׂראל לשם (בּלי שחיכּוּ להטפת-המוּסר של האָפנה האחרוֹנה) – וּמה שעלה להם. מה בּצע בּכל דיבּוּרי ההסבּרה הללוּ (שהם דברים כּהוָיתם ולא דברי התנצלוּת)? אתה יוֹדע מראש כּי תצא רשע מלפני ידידיך בּעלי-דינך: הלא אין ספק כּי בּקרֶמל יוֹשבים מוֹחוֹת השוֹקלים כּל תוֹפעה מדינית שבּעוֹלם מבּחינת טיבה הסוֹציאליסטי, מוֹחוֹת אשר אין לפניהם כּל פּניוֹת וחשבּוֹנוֹת אוֹפּוֹרטוּניסטיים, וּלבבוֹת פּתוּחים

לקראת כּל מפעל פּוֹעלי צוֹדק, וּמי צוֹדק כּמפעלנוּ בּארץ? לא יתכן איפוֹא כּי לא יִצדק בּעיניהם. ואם למרוֹת הכּל אין עניננוּ מתקבּל שם על דעתם, והם מעדיפים כּל השנים את המוּפתי על הפּוֹעל היהוּדי ואת מפעלוֹת הכּנוּפיוֹת על ההתישבוּת השיתוּפית – הרי בּרוּר כּשמש כּי “אתם” החייבים, בּאשר לא הצלחתם להסבּיר להם כּהוֹגן את דבר הפּוֹעל העברי בּארץ. וּמדוּע לא הצלחתם? לא מפּני שכּל השערים נעוּלים על שבעים ושבעה מַנעוּלים בּפני דבר הפּוֹעל היהוּדי אם איננוּ זנב ליֶבסקציה, כּי אם מפּני האוֹריֶנטציה הנחשלת שלכם, מפּני שלא הבנתם את כּל החשיבוּת העצוּמה של רכישת אַהדת ססס"ר לציוֹנוּת, מפּני ששכחתם את ההמוֹנים היהוּדים בּברית הסוֹביטים, וּבגלל מוּשׂגיכם הנוֹשנים, הסוֹציאליסטיים-דוֹגמַטיים, קילקלתם את כּל

האפשרוּיוֹת העצוּמוֹת השמוּרוֹת שם למעננוּ.

ז

ואוֹתוֹ הלָך-רוּח חוֹזר עלינוּ עתה בּמהדוּרה שלישית.

כּשם שאנחנוּ לוֹקים, מפּני שאנחנוּ החייבים והערבים הצדיקים, כּשם שאנחנוּ לוֹקים מפּני שאנחנוּ החייבים וססס"ר הצַדקת, כּך נפקחוּ יוֹם אחד העינים והכּירוּ כּי אנחנוּ לוֹקים מפּני שאנחנוּ חטאנוּ לאנגליה. ואנשים שעוֹד

אתמוֹל חצבוּ להבוֹת על חטאיה של אנגליה והאשימוּ את ההנהלה הציוֹנית בּ“חוּלשה” בּאים ואוֹמרים היוֹם: הן לא יתכן שבּימים הרי-סכּנוֹת וּבתקוּפה של משטר צבאי יהיה יחס השלטוֹן אלינו כּזה. סימן שמשהוּ “לא בּסדר” אצלנוּ וּמתחילים להכּוֹת על חטא שחטאנוּ בּמַרדנוּת ושהִשְׂנֵאנוּ

עצמנוּ על השלטוֹן. וּמכּאן – הדרך פּתוּחה.

אך מי זה אוֹמר שהשלטוֹן האנגלי משלם בּשׂנאה תחת מַרדנוּת? הן הרהוּר זה בּלבד עלבּוֹן הוּא לשלטוֹן. ואילוּ היה השלטוֹן האנגלי חשוּד על כּך, הרי דוקא נטייתנוּ התמידית לראוֹת בּמעשׂיו לא מגמה מדינית שקוּלה וּמחוּשבת, אלא רגשוֹת פּעוּטים של שׂנאה וּנקמה, נטייתנוּ זאת ודאי עלוּלה להשׂניא אוֹתנוּ. אך יכוֹלים אנוּ להתנחם: השלטוֹן האנגלי יוֹדע לסלוֹח. לעוֹני עבּד-אל-האדי יסָלחוּ דברים חמוּרים יוֹתר מעווֹנוֹת-המרי של הישוּב.

ודאי, יש ויש בּנוּ דברים המַשׂניאים אוֹתנוּ. אך שאלה היא כּיצד למנוֹע אוֹתם. שמא אי אפשר לסלוֹח לנוּ בּימים אלה שיש בּינינוּ יהוּדים יוֹצאי גרמניה, בּשעה שבּאנגליה גוּפה צוֹעקים מכּל קרן-זוית וּמכּוֹתרוֹת-עתוֹנים: “כּלאוּם! את כּוּלם!” ושמא אי אפשר לסלוֹח לנוּ שאנחנוּ יהוּדי המזרח? אפשר אילוּ היינוּ כּוּלנוּ “הגוּנים” כּמוֹ יהוּדי

אנגליה, למשל, אוּלי היוּ נוֹהגים בּנוּ אחרת. ושמא השׂנאנוּ עצמנוּ מפּני שציוֹנים אנחנוּ, מפּני ש“לא היה לנוּ שׂכל” לקבּל בּנחת את “הספר הלבן”, מפּני שבּעצם היוֹתנוּ ציוֹנים הננוּ מכבּידים על הממשלה הבּריטית?

וגם בּמהדוּרה זוֹ, כּמוֹ בּמהדוּרוֹת קוֹדמוֹת, נוֹקטים

אוֹתה לשוֹן, המזכּירה את “האוֹצר”: הנה הנה היתה הזדמנוּת מבוֹרכת “לבוֹא לידי הבנה” עם השלטוֹן הצבאי העליוֹן, ואנחנוּ – מפּני חטאינוּ – החמצנוּ. ושוּב מעבירים לעינינוּ אוֹתה תמוּנה: מצד אחד – קוֹמץ אנשים אמיצי-רוּח וּבעלי דעה רחבה, אלא שאין שוֹמעים להם; וּמצד שני – ישוּב שוֹביניסטי-מוּגבּל, נעדר הבנה מדינית, חי בּהרגשוֹת פּרימיטיביוֹת; וּמנהיגיו אוֹ שהם שוֹביניסטים וּמוּגבּלים כּמוֹהוּ, אוֹ שהם מפחדים לוֹמר לוֹ את האמת וּמסתגלים לטעמוֹ.

יש ויש ענינים בּישוּב, שראוּי ואף הכרחי לאסוֹר עליהם מלחמה. אך מה צוֹרך לטפּוֹל על הישוּב אשמוֹת-שוא, לזייף את דמוּתוֹ ואת דמוּת נציגוּתוֹ, מתוֹך אמוּנה תפלה בּהזדמנוּיוֹת שלא היוּ ולא נבראוּ?

בּרוּר שגנרל בּריטי יש לוֹ תפיסה אחרת משלנוּ. לוֹ אין חשבּוֹן ציוֹני, וגם לא חשבּוֹן סתם-יהוּדי. הוּא מתבּוֹנן על סביבוֹ ושוֹאל: מאַיִן תבוֹא הסכּנה. יתכן שבּעיניו צפוּיה סכּנה גם מנשק להגנת יהוּדי צפת. גנרל אנגלי אפשר יש לוֹ גם הסבּרה משלוֹ מדוּע אין דוֹרשים מן הבֶּדוים שיתפּרקוּ את נשקם, וּמדוּע יש צוֹרך לדרוֹש זאת מן היהוּדים דוקא. האם הוּא חייב להבּיט בּעינים שלנוּ? אבל אנחנוּ חייבים להבּיט בּעינים שלנוּ. לוֹ יש כּמה מיני אחריוּת, וכמה שלבּים בּסוּלם אחריוּתוֹ. הוּא רשאי להיוֹת בּטוּח שבּיכלתוֹ להגן על הארץ מפּני כּל אוֹיב וּבכל התנאים, ואם תוֹך כּדי כּך יחרב משהוּ אוֹ ילך לאיבּוּד, הרי זה, בּתוֹך ההיקף הגדוֹל ואגב נצחוֹן כּוֹלל, רק “תאוּנה”. ואם גם לא יעלה הדבר בּידוֹ, הרי עוֹד קיימת אנגליה גדוֹלה ועצוּמה, והיא ודאי תחזיר בּיוֹם מן הימים מה שתפסיד עתה. מַצפּוּנוֹ יכוֹל להיוֹת שקט. אך מַצפּוּננוּ איננוּ שקט. איננוּ יכוֹל להיוֹת שקט. אנחנוּ אחראים למשהוּ שאין לוֹ תמוּרה ואין לוֹ שוֹמרים מבּלעדינוּ. וּלפיכך, שיקוּליו של מפקד זר לא תמיד מספּיקים לנוּ.

וּכשאנוּ מתבּקשים להמציא “מִספּרים” בּלבד, אַל נהיה

פּתאים מאמינים כּי “מספּרים” מתבּקשים מתוֹך אהבת הסטטיסטיקה. ואַל נראה מהרהוּרי לבּנוּ ויתוּרים והצעוֹת “תמוּרה” בּמקוֹם ששוּם אדם איננוּ מציע לנוּ דבר. וגם אילוּ היוּ מציעים היינוּ חייבים היטב היטב לעיין בּדבר ולשקוֹל מה ממשוּת הדברים הנלקחים לעוּמת המוּצעים. אך למה נבנה קוֹנסטרוּקציוֹת מדוּמוֹת וניצוֹר סביבן חילוּקי-דעוֹת?

ח

מאז ישיבת הלילה של סיעת-העבוֹדה בּגֶנף, לאחר נעילת הקוֹנגרס, היו לנוּ כּמה דיוּנים בּענין ההתנדבוּת. ודאי עוֹד יהיוּ. אין אנוּ עוֹמדים בּשלב האחרוֹן. אך שלב זה שבּוֹ אנוּ עוֹמדים עתה אין עמוֹ כּל חדש, ואף על פּי כּן יש נימה חדשה בּויכּוּח.

כּבר נאמר בּראשית הדברים: אין לנוּ ויכּוּח על יחסנוּ למלחמה. אך יש ויש לברר את דרכי השתתפוּתנוּ בּה. יהוּדים לא חסרוּ בּשוּם חזית של בּני הבּרית: הם נלחמוּ בּכל מקוֹם כּפּוֹלנים, כּצֶ’כים, כּצרפתים, כּבֶּלגים, כּהוֹלנדים, כּאנגלים, כּדרוֹם-אפריקנים. מי יעיז לוֹמר שהמעטנוּ להקריב בּמלחמה זוֹ? ואילוּ היה מוּבטח גמוּל לקרבּנוֹת

ואילוּ היוּ זכוּיוֹת נקנוֹת בּקרבּנוֹת בּלבד, היינוּ יכוֹלים להיוֹת

שקטים לעתידנוּ. אך אין אנחנוּ מסתפּקים בּכך שלאחר המלחמה יבוֹאוּ חוֹקרים יהוּדים ויאספוּ בּנאדיהם את הדם היהוּדי השפוּך, וּבשעוֹת אינטרפּלציה

בּבתי-הנבחרים יכניסוּ ידידינוּ שאלוֹת וּמיניסטרים יזַכּוּנוּ בּתשוּבוֹת

המגינוֹת על כּבוֹדנוּ, כּנהוּג. התוֹכן של התנדבוּתנוּ הוּא: שאין אנוּ רוֹצים להיוֹת קרבּנוֹת בּלבד. רוֹצים אנחנוּ להיוֹת לוֹחמים, שוּתפים

מלאים – ולא בּעילוּם-פּנים – לדמוֹקרטיה הלוֹחמת בּאוֹיב המין האנוֹשי, בּאוֹיבנוּ בּנפש. ההתנדבוּת למלחמה זוֹ בּכלל – ולא רק להגנת ארצנוּ – היא בּשבילנוּ קטיגוֹריה מוּסרית: גם לאחר כּל קרבּנוֹתינוּ,

שהוּבאוּ מאוֹנס וּמרצוֹן, עוֹד רוֹצים אנוּ להיוֹת בּלוֹחמים. אוּלם אין

מקיימים חוֹבה מוּסרית על ידי התחפּשׂוּת, על ידי העלמת הפּרצוּף הלאוּמי. והנה אוֹתם הכּוֹחוֹת, שהם מחליטים אם תירָצה אוֹ לא תירָצה התנדבוּתנוּ, הם אוּלי רוֹצים בּנוּ כּחיילים, אך אינם רוֹצים בּנוּ כּציוֹנים, כּיהוּדים. לא נוֹח להם הדבר, ויש להם כּמה חשבּוֹנוֹת. ואל תחשבוּ כּי רק חשבּוֹנם של הערבים וכוּ'. יתכן כּי גם פּחד התעמוּלה הגֶבֶּלסית נוֹפל עליהם בּבוֹאם “להשתדך” עם היהוּדים. יתכן כּי גם בּלעדי זה יש להם צוֹרך לנַעֵר מעל עצמם את ההאשמה כּי זוֹהי “מלחמה יהוּדית”.

הנה בּא לידי אינטרביוּ רביזיוֹניסטי עם פּוֹל בּוֹנקוּר. הללוּ שׂמחוּ, כּנראה, לפרסמו כּ“נצחוֹן” פּוֹליטי. מה אוֹמר פּוֹל

בּוֹנקוּר: לא יתכן שיקימוּ יחידוֹת יהוּדיוֹת, לא יתכן – לטוֹבת היהוּדים. כּי על ידי כּך יפסידוּ את זכוּיוֹתיהם בּמדינוֹת-מגוּריהם. אם יהוּדי פּוֹלין וצ’כוֹסלוֹבקיה ישתתפוּ בּמלחמה

כּיהוּדים, הרי שהם מראש מוַתרים על זכוּיוֹת-אזרח בּאוֹתן המדינוֹת. לא, הוּא, כּידידם של היהוּדים הרוֹצה בּשויוֹן זכוּיוֹתיהם בּכל מקוֹם, איננוּ

יכוֹל להסכּים. בּערך כּך. אין צוֹרך להביא נימוּקים אחרים, נימוּקים שידידים-הוֹמַניסטים לא נוֹח להם להשמיעם בּרמה. ונימוּק זה (שאפשר להפנוֹת את חוּדוֹ גם נגד הציוֹנים-השוֹביניסטים, הלא-פּטריוֹטים, אשר בּגלל חלוֹמוֹתיהם המדיניים הם מוּכנים תמיד לסַכּן את זכוּיוֹתיהם של היהוּדים בּארצוֹת מגוּריהם) – נימוּק זה ודאי שיעשׂה רוֹשם טוֹב בּמשכּנוֹת הנוֹטבּלים היהוּדים בּלוֹנדוֹן

וּבניוּ-יוֹרק. בּמשׂרדי-החוּץ של הממשלוֹת הדמוֹקרטיוֹת יוֹשבים אנשים

משׂכּילים וּמחוּנכים והם יוֹדעים בּאֵילוּ נימוּקים ראוּי והגוּן להשתמש,

ומהיכן לשאוֹב אוֹתם.

ט

בּאנגליה הדבר מוּרכּב יוֹתר, כּמוּבן. הציוֹנים לא הכבּידוּ, חלילה, בּדרישוֹת מוּפרזוֹת. לא שאלוּ לעתידנוּ בּארץ אחרי הנצחוֹן, לא הציגוּ “תנאים”, כּי אם הציעוּ את שירוּתם: ללַקט את רבבוֹת הפּליטים היהוּדים בּמערב וליצוֹר מהם צבא, להקים תעשׂיה בּארץ, לאַמן בּארץ אנשים למען יהיוּ מסוּגלים למלא את תפקידם בּבוֹא השעה. בּאשר להגנת הארץ היוּ אוֹמרים לנוּ: והלא אין מלחמה שם, אצלכם, האם בּשבילכם עלינוּ ליצוֹר אוֹתה? בּשאר הענינים אוֹ שהיוּ תשוּבוֹת פּסקניוֹת אוֹ דחיוֹת “לכשירחיב”. בּינתים נפתרוּ כּמה ענינים

“מאליהם”. אי-הרצוֹן לגייס יחידוֹת יהוּדיוֹת מסר רבבוֹת פּליטים יהוּדים בּמערב לידי היטלר. וּבינתים הגיעה חזית-האש עד לארץ-ישׂראל. הצוֹרך הבּוֹער בּהגנת הארץ הפּרוּזה והפּתוּחה הביא אוֹתנוּ להציע הצעוֹת חדשוֹת: יחידוֹת-הגנה יהוּדיוֹת. הנסיוֹן הנעשׂה מצד “רוֹדפי-שלוֹם” להגדיר הצעוֹת צנוּעוֹת אלוּ כּּאילוּ חוּדן מוּפנה כּנגד השכנים – הוּא כּוֹזב.

נציגינוּ אמרוּ בּפירוּש שהם תוֹבעים יחידוֹת יהוּדיוֹת, אבל אינם שוֹללים גיוּס יחידוֹת ערביוֹת בּמידה שהממשלה רוֹאה בּכך צוֹרך. לא היתה איפוֹא כּל “הכבּדה” יתירה מצדנוּ, אם עצם התנדבוּתנוּ אין בּה משוּם הכבּדה.

אוֹמַר את אשר בּלבּי: כּל עוֹד לא יבוֹא מפנה רציני בּעצם השלטוֹן כּאן, אם שבּלוֹנדוֹן יפקחוּ את העינים וידרשוּ שינוּי-יחס וחילוּפי-גברא, אוֹ שכּאן יִקרה משהוּ שיפקח גם עינים עצוּמוֹת בּחזקה – אינני מקוה לשוּם דבר, גם לדברים הפּשוּטים בּיוֹתר והחיוּניים בּיוֹתר מבּחינה אלמנטרית של הגנת הארץ מפּני הפּוֹלש והפּוֹרע. יתר על כּן, יש לחשוֹש לצרוֹת נוֹספוֹת, מעין אלוּ שאנחנוּ מכּירים ממלחמוֹת אחרוֹת

וּמארצוֹת אחרוֹת, בּמקוֹמוֹת שהיהוּדי נחשב ל“אלמנט זר” וּבלתי-בּטוּח. בּחלוֹנוֹת הגבוֹהים מהלכת דעה כּי המוֹסדוֹת הלאוּמיים הנם קיצוֹניים בּיוֹתר, לא-פּטריוֹטיים, בּלתי-נוֹחים לשיתוּף, וכי הישוּב עצמוֹ מתוּן

ונבוֹן, אלא שהמנהיגים מקלקלים אוֹתוֹ. וכמוּבן, אין מחסוֹר בּיהוּדים המסייעים להשלטת סברוֹת אלה. גם ועד של קהילה אחת חשוּבה גילה בּקרבּוֹ צוֹרך להעמיד את המוֹסדוֹת הלאוּמיים על השקפוֹתיו החשוּבוֹת, וּבמקוֹם לפנוֹת בּשׂיחה בּעל-פּה שבּה אפשר לא רק להשמיע, כּי אם גם לשמוֹע וללמוֹד משהוּ, ראה צוֹרך לשגר תזכּיר וּללַמד את המוֹסדוֹת “שלא לדקדק בּדקדוּקי-עניוּת” וכוּ'. הכּוָנה בּרוּרה – אין הצלה לישׂראל ולהגנת הארץ (והעיקר: למצוֹא חן ושׂכל טוֹב בּעיני השׂרים), אלא בּיחידוֹת מעוֹרבוֹת. אוֹתוֹ תזכּיר חוּבּר לכאוֹרה לכבוֹדם של המוֹסדוֹת הלאוּמיים, אוּלם

עוּבדה היא, כּי תכנוֹ היה ידוּע מיד בּמקוֹמוֹת אחרים, ושם קיבּלוּ הדברים את צוּרתם הראוּיה: “סוֹף סוֹף, המתוּנים והפּטריוֹטים מרדוּ בּמוֹסדוֹת העקשנים!” “מעתה נחכּה לחדשוֹת”. כּך מילא התזכּיר את שליחוּתוֹ – להשבּיח את מצבנוּ הפּוֹליטי.

י

את ה“גיוּס” הפּנימי שנערך מטעם המוֹסדוֹת הלאוּמיים בּראשית המלחמה מזכּירים עתה מתוֹך לגלוּג וּביטוּל. גם המוֹסדוֹת וגם הציבּוּר השתתפוּ בּזה מתוֹך תקוה תמימה כּמחר-מחרתים יקראוּ לנוּ. השלטוֹנוֹת עשׂוּ כּל מה שבּידיהם כּדי לבטל את ערך הגיוּס ולהפוֹך את רצוֹן ההתנדבוּת לדבר-מה לא-כּשר. הגזירוֹת על האימוּנים, ענין המ"ג, העין הרעה – כּל אלה עשׂוּ את שלהם. אך גם אנחנוּ יש לנוּ חלק הגוּן בּהשפּלת ענין הגיוּס. אנשים התגייסוּ בּכל תוֹם-לבּם וּבכוֹננוּת נפשית למשהוּ רציני – ואילוּ היתה לנוּ מפקדה ישוּבית היוֹדעת מה לעשׂוֹת בּהם מיד וּלמה להכשיר אוֹתם, כּי אז היה הגיוּס לברכה. אך איש לא ידע מה לעשׂוֹת בּמגוּיסים. דחוּ את הכּל עד אשר יבוֹא הרגע המקוּוה, שבּוֹ ממילא יבוֹא השימוּש הנכוֹן בּאנשים. נגלָה גם כּאן, כּמוֹ בּמקרים אחרים, עד כּמה חסר לנוּ הכּשרוֹן להתכּוֹנן. אין אנוּ רוֹאים אלא את “הרגע האחרוֹן”, ועד אשר יבוֹא איננוּ יוֹדעים מה לעשׂוֹת. לא ידענוּ להעסיק את הגיוּס בּדברים הצריכים לגוּפם, לגוּפוֹ של הישוּב. לא ידענוּ לעשׂוֹת את הגיוּס מכשיר לליכּוּד ישוּבי, ונימוּק ההפרעוֹת של השלטוֹנוֹת אין בּוֹ כּדי לפטוֹר

אוֹתנוּ מאחריוּת. אילוּ היתה בּקרבּנוּ מחשבה צלוּלה היוֹדעת מה יש לקבּל מן המחנה המתנדב הזה, אילוּ זכינוּ ליתר שיתוּף-מחשבה בּקרבּנוּ לגבּי ענינים אשר טרם נתגבּשוּ, לא היינוּ נוֹתנים לגיוּס שיוּצא לבטלה ושישאר על גבּי הכּרטיסים בּלבד.

יא

אַל נדחה שוּם דבר שבּידינוּ לעשׂוֹתוֹ עד שנזכּה ליחס טוֹב יוֹתר מן החוּץ. נעשׂה מה שבּידינוּ אנוּ לעשׂוֹת. מבּחינה זוֹ

שאלוֹתינוּ עתה הן קוֹדם כּל שאלוֹת פּנימיוֹת, ארגוּניוֹת. וחשיבוּתן עתה גדוֹלה בּיוֹתר מפּני שבּידינוּ הדבר לתקן.

בּתנאים של עכשיו דרוּשה לנוּ קוֹדם כּל מפקדה כּלכּלית וּמפקדה לעניני בּטחוֹן. הבּנין: גוּף פּוֹעל מצוּמצם, שיֵדע לקלוֹט

כּוֹחוֹת חדשים, ושידע לעשׂוֹת את המלאכה. זהוּ נוֹשׂא קשה לדיבּוּר. לעוּמת מפלגוֹת אחרוֹת – אנחנוּ העשירים בּכוֹחוֹת. אבל כּשאנוּ עוֹמדים

בּפני תפקידים מעשׂיים ואִרגוּניים מתגלית גם חוּלשתנוּ אנוּ. אפשר המאוֹרעוֹת אכלוּ הרבּה מכּוֹחנוּ – ועלינוּ לחַדשוֹ. והעיקר –לגלוֹת

כּוֹחוֹת חדשים. ערב המלחמה הקוֹדמת אירע לנוּ נס. עלה לארץ אדם חדש: הרצפלד. מהר מאד נמסרוּ לידיו כּמה ענינים, וענינים אחרים ידע “למשוֹך אליו”, ועשׂה כּיכלתוֹ. והיכוֹלת גָדלה עם הפּעוּלה. ועתה? העליה החדשה, שהיא לא בּת חדשים כּי אם בּת כּמה שנים, אוֹ שהיא אינה מתגלית אוֹ שאנחנוּ איננוּ יוֹדעים לגלוֹתה. האין התפקידים של ימי-החירוּם תוֹבעים כּוֹחוֹת צעירים, שיעוֹררוּ אֵמוּן בּפעילוּתם, חריצוּתם ואחריוּתם? שאינם מתגלים – זוּהי עוּבדה מדאיגה מאד.

יב

וּמדאיג בּיוֹתר מצבוֹ הפּנימי של הישוּב, כּפי שהוּא

מתגלה על בּימת העסקנוּת הציבּוּרית. הכּל מסכּימים שליכּוּדוֹ של הישוּב הוּא ענין-של-חיים לנוּ, ואף על פּי כּן אין שוּם סימן לטוֹבה. וּמחשבה מרה מנַקרת: האוּמנם בּני-אדם חיים, אשר הגוֹרל העמיד כּנגדם איטלקים וגרמנים וּממשלוֹת וּכנוּפיוֹת (ועוֹד ועוֹד אשר לא ימָנוּ) – האוּמנם אי אפשר להם שגם בּשעת-סכּנה זוֹ לא ימצאוּ לעצמם דרך איחוּד וליכּוּד למען עמוֹד על נפשם? האוּמנם אין ישוּב זה מסוּגל להיוֹת לעם? וזכרוֹנוֹת היסטוֹריים מרים עוֹלים וצפים וּמנַבּאים חזוּת קשה. והלא היוּ רגעים, ולא רחוֹקים, שהיינוּ מסוּגלים לכך, אם כּי לא בּלי קוֹשי. הנה בּימי המאוֹרעוֹת התרכּז הישוּב (בּמידה לא מספּיקה, אך לא פּחוּתת-ערך) סביב מפעל ההתגוֹננוּת. ודוקא השנה האחרוֹנה, מאז “הספר הלבן”, היא האיוּמה בּיוֹתר בּקוֹרוֹת הישוּב. יש שאנוּ, הפּוֹעלים, נתבּעים, שוּב ושוּב, ל“ויתוּרים”. אוֹדה ולא אפחד: אילוּ האמנתי כּי על ידי ויתוּרים מצדנוּ היינוּ משׂיגים איחוּד-אמת של הישוּב, איחוּד המאפשר התגוֹננוּת, איחוּד המחלק את הנטל בּצדק, איחוּד הרוֹתם את כּוּלנוּ בּתלם ההצלה – הייתי מציע לציבּוּר הפּוֹעלים שילך לקראת ויתוּרים בּלב שלם. כּל ימַי בּתנוּעת הפּוֹעלים בּארץ בּיקשתי

לראוֹת את הפּוֹעל כּחלוּץ איחוּד הישוּב ואיחוּד העם. והסבּרתי זאת והגנתי על כּך לא פּעם. המציאוּת המדינית של ימינוּ מאירה את השאלה בּאוֹר שוה לכל נפש: הפּוֹעל האנגלי והצרפתי, בּנים לעמים חזקים, רוֹחשים מתוֹך נסיוֹן וּמסוֹרת אַנטיפּתיה לכל הענין של קוֹאַליציוֹת עם המפלגוֹת הבּוּרגניוֹת. ודאי יש להם יסוֹד מספּיק לכך. והמדיניוּת של מפלגוֹת-הפּוֹעלים, גם בּשעה שהיה הגיוֹן רב לנסוֹת מחדש את ענין הקוֹאַליציה, היתה מתחשבת עם האַנטיפּתיה הזאת ונכנעת מפּניה. והנה בּאה המלחמה, וּפוֹעלי אנגליה וצרפת, בּלי לדבּר הרבּה וּבלי להקשוֹת את הקוּשיוֹת הידוּעוֹת, קפצוּ לתוֹך

קוֹאַליציה עם מתנגדיהם בּנפש מאז. מה קרה? נגלתה סכּנת-חיים לאוּמה. אנחנוּ, אשר מדינה אין לנוּ, וצי ואוירוֹנים אין לנוּ, וסכּנת-חיים אוֹרבת לנוּ כּל ימי הדוֹר הזה – לנוּ הקוֹאַליציה הכרח-חיים היא, וגם את יסוּריה צריך לקבּל ולדעת לשׂאתם. ואין הכּוָנה רק לקוֹאַליציה פוֹרמַלית, לפי חכמת הצירוּפים של כּסאוֹת ועסקנים, כּי אם יוֹתר מכּך: הלָך-רוּח ציבּוּרי ושיתוּף עממי. כּפי שאתם רוֹאים, רוֹאה אני את הקוֹאַליציה לא כּתכסיס ולא כּהוֹראת-שעה, כּי אם כּמשטר-יחסים שהוּא צוֹרך-חיים בּתנוּעה הציוֹנית וּבישוּב. ואחרי כּל זאת אני עוֹמד, דוקא בּעצם הימים האלה, מלא בּוּשה וּכלימה, וּמוּכּה יאוּש עמוֹק למראה המתרחש בּקרב הציבּוּריוּת הישוּבית.

אין אני רוֹצה לחזוֹר על כּל פּרשת היסוּרים שנתיסרנוּ בּהם השנה. דיינוּ בּתמצית הדברים: בּימי “הספר הלבן” שמעתי בּמוֹ אזנַי מפּי נוֹאמוֹ של הגוּש האזרחי בּוַעד הלאוּמי, כּי יש גוֹאל אחד לישׂראל, והוּא פּינחס רוּטנבּרג. “אלא שאין נוֹתנים לוֹ”. מאז נבחר רוּטנבּרג לנשׂיאוּת, ונכנס לתפקידוֹ מתוֹך כּוָנוֹת טוֹבוֹת, והנה – כּל האֵמוּן

כּלא היה. אין נוֹתנים לוֹ לעשׂוֹת שוּם מעשׂה וּמעסיקים אוֹתוֹ כּל הימים בּענין אחד: בּהסדרת הכּסאוֹת, כּמסוּפּר בּמשל התזמוֹרת המפוּרסמת

לקרִילוֹב. לעתים נדמה שכּל בּחירתוֹ של רוּטנבּרג אינה אלא הזדמנוּת טוֹבה להפנוֹת את כּל תשׂוּמת-הלב ממצוּקת הישוּב לשאלוֹת נצחיוֹת של “הֶרכּב” ו“סידוּרים”. וכל “סידוּר” לאחר שהוּא “מסתדר” מיד הוּא נפסל וּמיד הוּא נעשׂה מטרה לחצים, כּאילוּ זהוּ תפקידוֹ היחיד של כּל “סידוּר” – להמציא תקיעוֹת נוֹספוֹת לשוֹפרוֹת-הנרגָנוּת. מי פּנוּי אז לתת את הדעת על הפּרשה המבישה של “מס-חירוּם”? את מי ישמעוּ בּדַבּרוֹ על המצוּקה הגוֹברת? אין לך כּלִירַעַם טוֹב יוֹתר לכל זעקוֹת הישוּב מאשר הטיפּוּל המתמיד בּ“הרכּב” וּב“סידוּר”, ללא כּל תקוה להרכּיב וּלסדר משהוּ בּאמת.

יג

נזכּר אני בּימי המלחמה הקוֹדמת. הישוּב היה קטן וכוֹחוֹתיו הציבּוּריים והחמריים דלים, המרחק בּין פּוֹעלים ולא פּוֹעלים היה גדוֹל יוֹתר מעכשיו. הניגוּד בּין העבוֹדה העברית לבין מתנגדיה היה חריף בּיוֹתר, ואף על פּי כּן אפשר היה שקוֹמץ אנשים יטיל על עצמוֹ את עוֹל הישוּב בּמיצר והכּל יוֹדוּ בּהם. האם היינוּ אז טוֹבים יוֹתר, האם נעדרוּ אז נרגנים בּישוּב? מסוּפּקני, בּנרגָנוּת לעוֹלם אין מחסוֹר. אך אז עוֹד לא היוּ “אישים” אשר על הנרגנוּת ועל החתירה ועל הסַבּוֹטז’ה שׂררתם בּישוּב. מעוֹלם אינני חוֹשש להתגבּרוּת כּוֹח היוֹצר של החלק הבּעל-בּיתי בּישוּב. אדרבּא, חוֹשש אני בּיוֹתר לחוֹסר כּוֹח יוֹצר, שהוּא המביא לידי חוֹסר-יכוֹלת למצוֹא דרך משוּתפת עם החלקים האחרים בּישוּב. מי שזקוּק לשיתוּף לאוּמי, מי שמכּיר שהוּא זקוּק לכך, אפילוּ אם הוּא יריב, אפילוּ אם הוא תקיף, – אתוֹ אפשר למצוֹא דרך של פּשרה. אך בּישוּבנוּ הבּעל-בּיתי ישנם חוּגים שאינם זקוּקים לכך, שעצם השיתוּף הלאוּמי – שיש בּוֹ כּדי הטלת עוֹל – הוּא להם למעמסה, והללוּ יכוֹלים תמיד לאַיים בּ“עריכת שבּת” לעצמם, ואיוּם זה הוּא נשקם החריף בּיוֹתר. דוּגמת האם הכּוֹזבת, הצוֹעקת: גזוֹרוּ. מי שעצם קיוּמך הוּא לצנינים בּעיניו, מי שתוֹלה כּל ימיו את תקוָתוֹ בּשבירתך, אם שהוּא עצמוֹ “ישבּוֹר” אוֹ שישׂכּוֹר עליך “שוֹברים” – מה תקוה להידָבר אתוֹ. ושוּם “ויתוּרים” לא ישׂבּיעוּ אוֹתוֹ, כּי רעב הוּא לדבר אשר לעוֹלם אין בּידוֹ להשׂיגוֹ: לפירוּק כּוֹחוֹ של הפּוֹעל. לעוֹלם לא ישׂיגוֹ, אם הפּוֹעל עצמוֹ – מתוֹך התמוֹטטוּת פּנימית – לא יתפּרק את כּוֹחוֹ.

אין מחשבתי נתוּנה להוֹקיע את החטאים. דאגָתי הגדוֹלה בּיוֹתר, שרוּחם הם לא תדבּק בּנוּ. עלינוּ להכּיר יפה יפה את שגיאוֹתינוּ בּעבר וללמוֹד מהן. אין אני מנקה את עצמנוּ מאחריוּת למצב שנתהווה בּעיריית תל-אביב שהֶרכּבה (המזייף את דמוּת העיר) הוּא אחד הפּגעים הקשים של העיר, של הישוּב, של המוֹסדוֹת הלאוּמיים בּכל הרכּב שהוּא. היוּ ימים ולא הערכנוּ למדי את הקוֹאַליציה הרפוּיה שהיתה קיימת בּתל-אביב, שבּעטנוּ בּסבלוֹתיה ונתַנוּ יד לפירוּקה, ועל כּך אנוּ נענשים. וכן אין לי הבּטחוֹן שידינוּ נקיוֹת מן המצב החוֹזר וּמתהווה בּמוֹשבוֹת, אין לי הוַדאוּת כּי בּמלחמתנוּ הצוֹדקת על העבוֹדה העברית בּמוֹשבה גילינוּ הבנה מספּיקה לקיוּמה המשקי ולמסיבּוֹת הציבּוּריוֹת, כּי חינכנוּ

את הפּוֹעל בּמוֹשבה להכּרה מלאה של תפקידוֹ וחוֹבוֹתיו.

ואין אני אוֹמר זאת עכשיו, דרך אגב, למען הזכּיר עווֹנוֹת, כּי אם מפּני רצוֹני להפנוֹת את תשׂוּמת-הלב לאוֹתם גרעיני האַחדוּת הממשית בּישוּב, שיש לשמוֹר עליהם וּלקיימם גם בּתוֹך אוירת-ההתפּוֹררוּת וההתנַגחוּת הכּללית. אם אין בּיטוּי פּרלמנטרי ואֶכּסקוּטיבי הוֹגן

לליכּוּד-עם בּשעת צרה, חוֹבה לטפּח כּל גרעין אחר של אחדוּת לאוּמית ממשית וּבלתי-מזוּיפת.

יד

וקוֹדם כּל – הדבר שאיננוּ טעוּן הסבּרה: השוּרה. היא ששימשה בּשנוֹת המאוֹרעוֹת הגילוּי הממשי בּיוֹתר לאחדוּת הישוּב

וּלליכּוּדוֹ. והיא שהוּזנחה הזנחה שאין לה כּפּרה לאחר ש“נסתיימוּ” המאוֹרעוֹת. בּשעה זוֹ, לקראת מה שנשקף לנוּ, עינינוּ נשׂוּאוֹת אל השוּרה. צריך שדאגתנוּ ועזרתנוּ הממשית תהיינה נתוּנוֹת לה, לחיזוּקה וּלציוּדה וּלחינוּכה. צריך לבצרה, שהרוּחוֹת הרעוֹת, רוּחוֹת

ההתפּוֹררוּת, לא יוּכלוּ לה. צריך שאיש השוּרה ירגיש מה האחריוּת הגדוֹלה אשר הוּא נוֹשׂא בּה בּפני הישוּב והעם.

ודבר שני: נסיוֹן צעיר ורך, יציר ימי הסערה – המרכּז לנוֹער. זכוּתוֹ היא של בּן-גוּריוֹן, שבּעצם ימי-המרקחה בּישוּב הצליח להקים כּלי, שהיה חסר עד כּה בּמערכת הכּלים של האחדוּת הלאוּמית. לפי שעה, כּמוּבן, איננוּ אלא כּלי, אוּלם עבוֹדה תמה ונאמנה ולא לסירוּגין, עשׂוּיה למלא אוֹתוֹ תוֹכן, שיגַלם את אַחדוּת הנוֹער העברי בּארץ, מבּעד למחיצוֹת השוֹנוֹת, שישתף אוֹתם בּמצווֹת חלוּציוֹת, בּהכשרה להתגוֹננוּת

וּלהתנדבוּת. וּלפי שעה גם הכּלי עצמוֹ חלש בּיוֹתר.

הכּלי החדש נפגש מיד בּחששוֹת. הימין הרבּה לחשוֹש. וטבעי הדבר: כּל שיתוּף לאוּמי חשוּד אצלוֹ, בּעל המוֹנוֹפּוֹל על לאוּמיוּת; לפני כּל מגע עם חוּגים אחרים הוּא שוֹקל וּמוֹנה: הירויח אוֹ יפסיד? ועל פּי רוֹב הוּא בּא לידי מסקנה כּי יפסיד.

אך גם בּקרב הנוֹער שלנוּ לא חסרוּ חששוֹת. יש משהוּ אָפיָני בּכך שכּל הצעת צעד חדש בּחיינוּ נפגשת לא בּהתבּוֹננוּת כּי אם בּחששוֹת. וּזמן רב עבר בּ“הרגעה”. אוּלם גם לאחר שהפּרכוֹת נתישבוּ לא גילוּ אצלנוּ את ההבנה המלאה לדבר, את ההבנה הדרוּשה למען הצלחתוֹ והשתרשוּתוֹ. יש לי הרוֹשם כּי חברי הסתדרוּיוֹתינוּ לא הבינוּ שעליהם להיוֹת הבּוֹנים והמטפּחים של המפעל הכּללי; לא העריכוּ בּוֹ את המקוֹם להיפּגש עם חוּגי-נוֹער אחרים, להתחנך להכּרת הזוּלת וּלטיפּוּח המשוּתף וּלרוֹחב הדעת וּלאחריוּת לענינים כּלליים; לא הכּירוּ כּי רק על ידי גילוּי סגוּלוֹת אלה יוּכלוּ להאציל מרוּחם וּמשאיפוֹתיהם החלוּציוֹת על הנוֹער שאיננוּ בּמחיצתם. יש לי הרוֹשם כּי הסתדרוּיוֹתינוּ לא שׂמחוּ בּיוֹתר לתקוּמתוֹ של המרכּז ואינם מתעצבים בּיוֹתר על שקיעתוֹ. אוּלם אם אמנם יחדל המרכּז להתקיים לא נוּכל לרחוֹץ את כּפּינוּ בּנקיוֹן ולאמוֹר: לא אָשמנוּ.

אינני אדיש להישׂגים החלוּציים של הסתדרוּיוֹת הנוֹער שלנוּ, ואינני מתעלם מהם גם בּשעה שאני מוֹתח בּיקוֹרת על כּמה מוּשׂגים ויחסים השׂוֹררים אצלנוּ. אך הָבֵן לא אוּכל כּיצד אין רוֹאים אצלנוּ כּי גם לאחר שנוֹת-קיוּמן של הסתדרוּיוֹתינוּ והישׂגיהן השאלה החמוּרה בּעינה עוֹמדת: מה תהא דרכּוֹ של כּלל הנוֹער הארץ-ישׂראלי, בּמלוֹא היקפוֹ, בּקרב הישוּב? היתחנך לחיים חלוּציים, להתגוֹננוּת, לשירוּת לאוּמי,

לשיתוּף-פּעוּלה ישוּבי אוֹ להיפּוּכם של אלה, כּאשר הוּא מתחנך בּחלקיו הגדוֹלים היוֹם הזה? והלא זוֹהי שאלת-גוֹרל של הישוּב, וּמי שאינוֹ תוֹכן תכניוֹת “לכבּוֹש” את הנוֹער כּוּלוֹ וּלהכניסוֹ לתוֹך מסגרתוֹ שלוֹ, כּיצד

יכוֹל הוּא לדחוֹת נסיוֹן זה של יצירת מסגרת מקיפה לעבוֹדה משוּתפת וּלהשפּעה הדדית וּלכיבּוּש חינוּכי של שטחים עזוּבים וּמוּפקרים, שכּיוֹם הזה אין היד המחנכת מַגעת לשם?

מה שנגלה לי בּ“שבוּע הנוֹער” הוּא למעלה מתפיסתי, הן מבּחינה רעיוֹנית והן מבּחינה אִרגוּנית. מבין אני את אלה המחפּשׂים כּל הימים תוֹאנוֹת להפר כּל שיתוּף-פּעוּלה בּישוּב בּכלל, ואשר שיתוּף-פּעוּלה של נוֹער הוּא להם אוֹת מבשׂר רעה; מבין אני יפה את אלה אשר המלחמה בּ“תחזקנה” של בּיאליק היא להם מלחמת-מצוה. אך אינני מבין כּיצד הנוֹער שלנוּ נלכּד בּחַכּה שלהם ועוֹשׂה את “התקוה” ענין של מיקוּח: כּל עוֹד יש פּתאים השׂוֹטמים את “תחזקנה” – נתנַכּר אנחנוּ ל“התקוה”. כּאילוּ “התקוה” היא לא תקוָתנוּ. מעוֹלם לא מסרנוּ את “התקוה” לאחרים, וּלעוֹלם לא נסכּים להפוֹך את “התקוה” להימנוֹן של מפלגה, ושל מפלגה בּוּרגנית בּפרט. נכוֹן הדבר, היוּ ימים כּשהציוֹנוּת כּוּלה עמדה חִדלת-מעשׂ וּמסתפּקת בּמליצוֹת וּבנשפים וּבשקלים וּבקוֹנגרסים וּב“התקוה”. מרדנוּ אז

בּציוֹנוּת ההיא שהפכה לדבר-שׂפתים. והיוּ בּינינוּ אשר בּגלל כּך רחק לבּם מכּל אלה, עד אשר בּאוּ ימים וכל זה נתמלא מחָדש תוֹכן חי. הנה יוֹם יוֹם היה “קוֹל ישׂראל” פּוֹתח בּ“התקוה” והלבבוֹת רעדוּ לקראתה. וּפתאוֹם עלי לשמוֹע כּי כּאן ושם יש איזה “הסכּם”: בּלי “התקוה” וּבלי “תחזקנה” – אכן, נצחוֹן חשוּב. בּעל ערך חינוּכי חשוּב.

יש שמי שהוּא עוֹשׂה שטוּת, ועוֹד אחד עוֹשׂה שטוּת, ואחר כּך הוֹפכוֹת השטוּיוֹת לשיטה. מוּטב למנוֹע את הדבר בּהקדם. נפגש אני לא רק עם מדריכים, גם עם ילדים ועם נוֹער מוּדרך. ואני מעיד שהם אינם מבינים כּלל את החשבּוֹנוֹת המוּרכּבים הללוּ של “שלי ושלך”, והם נפגעים על ידי ההתחכּמוּיוֹת וההסבּרוֹת, העוֹמדוֹת בּסתירה לעיקרי חינוּכם וּלהרגשתם הראשוֹנית-השלֵמה. והרגשה זוֹ של ילדינוּ חשוּבה לי מכּל ההתחכּמוּיוֹת של בּעלי-החשבּוֹנוֹת.

להימנוֹנוֹת גוֹרל משלהם, שלא תמיד הוּא תלוּי בּערכּם הרעיוֹני אוֹ השירי. ואין כּל אסוֹן בּכך אם בּהגיע יוֹם יוּחלף הימנוֹן ואחר יִירש מקוֹמוֹ. נקוה שיוֹם יבוֹא והציוֹנוּת תהיה זכּאית להחליף את “התקוה” בּהימנוֹן לאוּמי חדש, הימנוֹן הגאוּלה והנצחוֹן. תקוָתי שיוֹם

יבוֹא והסוֹציאליזם הבּין-לאוּמי שיקוּם מאָפרוֹ ויחַדש את כּוֹחוֹ ורוּחוֹ

ימצא לוֹ בּיטוּי עמוֹק יוֹתר מן ה“אינטרנציוֹנל” שיש בּוֹ מן התנוּפה, אך גם מן הבּוֹסר, של תנוּעת הפּוֹעלים בּילדוּתה. בּמשׂא-ומתן וּב“הסכּמים” של שבוּע הנוֹער לא היה משוּם גילוּי תביעוֹת רוּחניוֹת להימנוֹן הלאוּמי.

אנוּ אוֹהבים את “תחזקנה” – שיר הנוֹער החלוּצי, אנוּ גאים עליו, אנוּ שׂמחים בּמתנת חלקנוּ, אבל לא מרפיוֹנה של “התקוה” יֶחזק ה“תחזקנה”. לא נבוֹא לכוֹף את “תחזקנה” על מי שאיננוּ רוֹצה בּוֹ. מה כּבוֹד בּדבר וּמה ענין לנוּ להנחיל את “בּרכּת-עם” למי שאינוֹ נוֹשׂא את נפשוֹ למעשׂה החלוּצי?

טו

ויש גם בּחינה מעשׂית בּדברַי. יש מי שמעוּנין לעשׂוֹת מן ההימנוֹן וּמן הדגל אַיִל לנַגח אוֹתנוּ. יש מי שחוֹתר להפוֹך את דגל-האוּמה לדגל-מפלגה, לדגל אוֹיב לפּוֹעל וּלכוֹחוֹ בּאוּמה. האוּמנם עלינוּ לסייע בּידיהם? יש מי שמעוּנין להפיח מדנים וּלנַפּץ כּל כּלי מאַחד

– האוּמנם מעניננוּ הוּא לסייע בּשבירת כּלים וּבפיזוּר נוֹער וּבהשחתת

יחסים? לא ולא. עניננוּ האמיתי כּציוֹנים, כּפוֹעלים, כּחלוּצים, כּסוֹציאליסטים, הוּא ההיפך הגמוּר מזה.

יוֹדע אני כּי שאלה זוֹ היא פּעוּטה לעוּמת צרוֹתינוּ הגדוֹלוֹת. אך אינני חוֹשש לוֹמר כּי גדוֹלה היא אצלי. כּשאַתה עוֹמד על עֶברי פּי פּחת הרי זה חשוּב מאד כּיצד אַתה עוֹמד ליד חברך: אם אַתה דוֹחק אוֹתוֹ בּזרוֹע – מתוֹך טיפּשוּת ויהירוּת אוֹ אגב רשלנוּת וחוֹסר תשׂוּמת-לב – הרי אתה דוֹחף אוֹתוֹ ואת עצמך אלי תהוֹם.

הרבּה דברים עלינוּ לראוֹת עתה מתוֹך נקוּדת-ראוּת של הרגע הזה. נִתן את כּל תשׂוּמת-הלב ואת כּל עצבינוּ לנקוּדה אחת: הצלת שארית ישׂראל. עלינוּ עצמנוּ להיוֹת ראוּיים לכך. ועלינוּ לראוֹת גם את עניני הנוֹער בּאוֹר זה. אַל נדוּן על ערכּוֹ של הנוֹער ועל עתידוֹ האישי לפי ההסתדרוּת שהוּא נמנה עליה. עוֹד לא כּל נער בּהסתדרוּיוֹת שלנוּ, ואפילוּ הוּא מדבּר גבוֹהה גבוֹהה, מוּבטח לוֹ שהוּא

פּוֹנה לחיים חלוּציים. ואנחנוּ ודאי לא נגדוֹר את הדרך בּפני נוֹער המתחנך בּהסתדרוּיוֹת-נוֹער אחרוֹת. כּל עוד בּן-הנוֹער לא פּרק מעליו עוֹל עלינוּ לראוֹתוֹ כּחַייל בּצבא המוֹלדת. וּתעוּדתנוּ היא להביא אליו, מבּעד לכל המחיצוֹת, את ערכי העבוֹדה, ההתגוֹננוּת, ההגנה על אחים ואחיוֹת ועל אדמת המוֹלדת, ההתנדבוּת. עוֹד איננוּ יוֹדעים בּאיזוֹ צוּרה וּבאיזוֹ הזדמנוּת

יקָרא כּל אחד מאתנוּ לקדש את שם ישׂראל.

טז

אני תוֹבע מאתנוּ משהוּ אשר אין מפלגוֹת רגילוֹת לתבּוֹע מחבריהן. הגוֹרל הישׂראלי העמיד אוֹתנוּ, כּמפלגה וּכהסתדרוּת-פּוֹעלים,

בּמצב מיוּחד בּמינוֹ בּקרב העם. קוֹראים לנוּ “המפלגה השלטת”, ואכן, הננוּ המפלגה אשר זכתה בּאֵמוּן יתר על כּל המפלגוֹת, המפלגה המנהיגה את הציוֹנוּת והישוּב, בּלי שיהיוּ בּידה כּל מכשירי שלטוֹן פיסיים. ועם זאת הננוּ מפלגה סוֹציאליסטית, בּעלת קלסתר פּנים רוּחני מוּבהק, אשר נוֹשׂאה הוּא בּן מעמד מסוּים, שנגדוֹ מתנהלת מלחמה חריפה, לא מלחמה של התחרוּת בּיצירה, כּי אם מלחמה של אוֹבּסטרוּקציה מַתמדת. אין אני אוֹמר זאת בּגוֹדל לבב, כּמי שבּוֹטח בּכוֹחוֹ וּביכלתוֹ. ההיפך מזה, אני מכּיר מתוֹך צער עמוֹק כּי דלוֹת כּתפינוּ לעוּמת המשׂא הזה, וכי לא בּגרנוּ ולא גדלנוּ לתפקידים אשר ההיסטוֹריה בּחרה להטיל עלינוּ. אעיז ואוֹמַר כּי אילוּ מצאתי שמחוּץ לנוּ קיים כּוֹח ציבּוּרי המגלה אוֹמץ רוּחני, נכוֹנוּת לקרבּן,

ראִיית-דרך לאוּמה – לא הייתי מהסס וּמציע שנִתן לוֹ את משפט הבּכוֹרה. אך מבּיט אני על סביבוֹתינוּ וּמה שאני רוֹאה הריהוּ ההיפך הגמוּר מזה. אנחנוּ איננוּ טוֹבים דיינוּ, אך הפּקדוֹן אשר הוּפקד בּידינוּ אין טוֹבים יוֹתר אשר לידיהם נמסרנוּ. וּמצב זה שאנוּ זכינוּ לוֹ בּחיי העם – מחַייב. אין אנוּ רשאים לבזבּזוֹ. יכוֹלים אנוּ שלא לשׂים לב לעלילוֹת הנרגנים וּמפיחי המדנים, אך חייבים אנוּ לדאוֹג לכך שיהוּדי-סתם, שאיננוּ מוּכּה שׂנאה, יכּיר כּי איננוּ נוֹטלים שׂררה לעצמנו; כּי אין כּוָנתנוּ “לחטוֹף” מן הקערה; כּי דאגתנוּ נתוּנה לכּלל כּוּלוֹ, על כּל עדוֹתיו ושכבוֹתיו, על כּל החלשים שבּוֹ, ויהיוּ הם נמנים על אשר ימָנוּ.

וחוֹבה מיוּחדת עלינוּ בּיחסינוּ ל“מיעוּטים”. יתכן כּי

מצד אִרגוּני-פּוֹעלים מסוּימים יש נטיה לסַחטנוּת, לנצל את מצבנוּ כּדי להציג לנוּ דרישוֹת מנוּפּחוֹת וּמוּפרזוֹת, שאין אנחנוּ רשאים להיענוֹת להן. אך עלינוּ להקפּיד על “והייתם נקיים”. וּכבר יש לנוּ בּענין זה נסיוֹן, שאנוּ חייבים ללמוֹד ממנוּ. על כּל חטא ועל כּל שגיאה מצדנוּ בּענין זה שילמנוּ בּיוֹקר רב. וּמעוֹלם לא “הרוַחנוּ” מהתנהגוּת בּלתי-צוֹדקת. וכל מי שנהג כּכה לא הוֹעיל לתנוּעתנוּ, אלא הזיק לה והשפּיל אוֹתה. ואם יש סוּגי עסקנים אשר מרוֹב מסירוּתם לחוֹסים בּצלם עוֹד לא למדוּ לקיים למעשׂה את תוֹרת ההגינוּת בּיחס לפוֹעלים מאוּרגנים אחרים – חייבים אנוּ לשנן להם: אַל יתהווּ היחסים הציבּוּריים בּינינוּ לבין ארגוּני פּוֹעלים אחרים על רקע של “קיפּוּחים”. צריך לעקוֹר כּל אפשרוּת של גישה מפלגתית בּענין חלוּקת עבוֹדה אוֹ סיוּע.

יז

והערה אחת מעניני הימים האחרוֹנים. לגוֹרל העסקנים-הפּליטים-המוּצלים. אנחנוּ שקדנוּ על סידוּר חברינוּ שבּיניהם.

לדעתי עלינוּ החוֹבה לשקוֹד גם על תקנתם של העסקנים מקרב ציוֹני א'. וכי בּשביל שהם פּעלוּ בּשביל קרן הקיימת וקרן-היסוֹד, ולא הקימוּ לעצמם מוֹסדוֹת שוֹנים שיקלטוּ אוֹתם – רשאים אנוּ להתעלם מהם? רשאים הם לוֹמר לנוּ: גם לנוּ יש חלק בּהישׂגיכם, בּהתישבוּתכם. בּעזרתנוּ בּניתם את אשר בּניתם. עיננוּ לא היתה צרה בּכם וּבמפעליכם. בּידיכם כּמה וכמה מפעלים שבּצוּרה זוֹ אוֹ אחרת סייענוּ לצמיחתם. אַתם מגלים דאגה לחבריכם. האין אנחנוּ רשאים לצפּוֹת מכּם שמבּחינת היקָלטוּתנוּ בּארץ תתיחסוּ אלינוּ

כּהתיחס אֶל חברים?

ואני סבוּר כּי אין לנוּ לחכּוֹת עד שיאמרוּ לנוּ כּכה. אלה דברים שאין בּהם מן התביעה הפוֹרמַלית, אך יש בּהם יוֹתר מאשר צדק פוֹרמלי. ארץ-ישׂראל היא לעתים כּפוּית-טוֹבה ואכזרית, ולא תמיד יש בּידה לגמוֹל כּראוּי למי שעבד אוֹתה בּאמת וּבאמוּנה. חוֹבתנוּ היא, עד כּמה שידנוּ מַגעת, להפחית את מידת האכזריוּת וּכפיית-הטוֹבה.

וסמוּך לענין זה. עלינוּ להכניס לתחוּם דאגתנוּ כּמה וכמה חוּגים חלשים בּישוּב הזקוּקים לנוּ. בּמלחמה הקוֹדמת, כּש“המשבּיר” עוֹד

היה צעיר ורך, ידע להכניס לחוּג הנעזרים על ידוֹ את המוֹרים ואת בּעלי-המלאכה. לא חשוּב הדבר שמבּחינה פּוֹליטית דרכינוּ לעתים נפרדוֹת. לא חשוּב אפילוּ שבּכמה מקרים מוֹכיחים בּני-אדם שזכרוֹנם קצר. חשוּב הרבּה יוֹתר שההסתדרוּת עצמה תכּיר את עצמה וּתחנך בּמעשׂיה את חבריה לראוֹתה כּנוֹשׂאת אחריוּת עממית רחבה בּימי מסה.

יח

גם טַבּנקין וגם הרצפלד דיבּרוּ על רוּח. שֵם שאיננוּ מרבּים לשׂאת על שׂפתינוּ, הפּעם הגוּ אוֹתוֹ בּמפוֹרש. ודאי לא בּמקרה. יתוֹמים אנחנוּ בּעוֹלם. וּככל שהוּרע מצבוֹ של עוֹלם גדלה יתמוּתנוּ. על הכּתפים החלשוֹת של שארית ישׂראל כּאן הוּטל משׂא כּבּיר, שלא לפי כּוֹחנוּ. אפשר כּל ההיסטוֹריה העברית לעתיד לבוֹא תלוּיה בּמה שיִקרה אוֹתנוּ, בּזה כּיצד יתגלה עתה פּה שוּב דויד הקטן מוּל גָלית הגדוֹל. את ההרגשה הזאת יש לנטוֹע עתה בּלבבוֹת, הראִיה הזאת צריכה להשתלט על כּל השאר. לא בּיקשנוּ תפקידים גיבּוֹריים כּאלה, אבל הם הוּטלוּ עלינוּ בּלי שנשאַלנוּ. לא יִיטב לנוּ על ידי שנוַתר על גבוּרה, שוּם דבר לא נציל על ידי פּחדנוּת וחוּלשה. אין אנוּ יוֹדעים מה נשקף לנוּ למחר, למה יתבּע אוֹתנוּ גוֹרלנוּ, אבל אם נשארה לנוּ תקוה הרי היא רק אם הישוּב הקטן הזה בּארץ יאזוֹר גבוּרה.

עכשיו הימים להעמיק לראוֹת את יחידוּת הגוֹרל היהוּדי, את שוּתפוּת הדוֹרוֹת. אנחנוּ צריכים לחזוֹר ולחיוֹת את ימי מסעי-הצלב, את ימי האינקביזיציה, את שנוֹת ת"ח, ולא רק כּימי-פּוּרענוּת, אלא אף כּימי-גבוּרה. עלינוּ לפתוֹח את “ספר-הדמעוֹת” ודוֹמיו לעצמנוּ, למדריכי הנוֹער, לילדי בּית-הספר. אילוּ היתה ליהוּדים בּגרמניה הכּרת הגוֹרל היהוּדי, הזיקה לערכים יהוּדיים, הרגשת השוּתפוּת של כּל הדוֹרוֹת – אוּלי היה בּהם כּוֹח אחר לשׂאת את היסוּרים, ואוּלי היוּ גם זוֹכים לתוֹצאוֹת אחרוֹת. הספרים אוֹמרים כּי בּימי גירוּש ספרד הלכוּ אל המוֹקד רק נשים, ילדים ודלת-העם, והחשוּבים והמשׂכּילים והעשירים בּחרוּ בּדרך אחרת. לנוּ, לשארית ישׂראל העוֹמדת מוּל גוֹרלה בּארץ, אין דרך אחרת, מחוּץ לדרך-הנאמנוּת, שהיא דרך-הגבוּרה, דרך האחריוּת לכּלל, האחריוּת לפּרט, לכל יהוּדי ויהוּדי, לזקן ולילד. וּבאשר ניקָרא וּבאשר נלך – תלַונוּ הידיעה הזאת.

סיון ת"ש'.

א

ימינוּ – ימי מסע צלב-הקרס. בּהיקפוֹ וּבאכזריוּתוֹ הוּא עוֹלה על כּל מסעי-הצלב. ודאי כּבר הספּיק להחריב יוֹתר ממה שהחריבוּ הם. ואם צפוּי לוֹ לעוֹלם שהיטלר יזכּה גם בּנצחוֹן אחרוֹן (אי אפשר לנוּ, כּבני-אדם חיים, לקבּל את “הסיכּוּי” הזה, אלא שכּדי למנעוֹ דרוּש גיוּס מלא של כּל כּוֹחוֹת העוֹלם האַנטי-נאצי, עד טיפּה אחרוֹנה, וגיוּס זה עדיין לא בּא) הרי שגוֹרל העמים יחָתך, לפחוֹת לזמנים ארוּכּים מאד. היטלר, כּידוּע, הבטיח לרייך השלישי שיעמוֹד אלף שנים. פּלא שלא אמר: לעוֹלם ועד. הלא תוֹצאוֹת נצחוֹנוֹ עלוּלוֹת להחריב לא רק עמים וּמדינוֹת, כּי אם גם להשמיד את נפש האדם. מאין יצמח אז, מקרב האנוֹשוּת שתסתאב, האדם-המוֹרד אשר ישׂא נפשוֹ אל עוֹלם אנוֹשי אחר וּלמענוֹ ירים ידוֹ על הרייך השלישי?

וגם גוֹרל ישׂראל בּעוֹלם עוֹמד להיחָתך, כּאשר לא נחתך מימי החוּרבּן. אם לא יוֹתר מזה. אם לא רדיקלית מזה: מאז איבּדנוּ את ארצנוּ ואת חירוּתנוּ והיינוּ ל“צאן פּזוּרה ישׂראל” לא ידעה ההיסטוֹריה שלנוּ שעה כּזאת, אשר אש-החוּרבּן תקיף בּבת אחת את כּל תפוּצוֹתינוּ על פּני כּל כּדוּר-הארץ. כּנסיוֹת וּמדינוֹת רדפוּנוּ, ערכוּ לנוּ

מוֹקדים, הטבּיעוּנוּ בּים, כּפוּ עלינוּ שמד. קהילוֹת נחרבוּ, גוֹלוֹת

שלמוֹת נתגרשוּ, שבטים נטמעוּ. ידענוּ את גזירוֹת תתנ“ו ות”ח ואת שחיטוֹת תרע"ח בּאוּקראינה. אך כּל אלה לא יכלוּ להכרית את הכּלל היהוּדי. לא כּל העוֹלם ניתן בּיד רשע אחד. פּיצוּל הרשוּיוֹת, הכּנסיוֹת והציביליזציוֹת הוּא שעזר לאבוֹתינוּ, שבּשעה שמלאה סאַת היסוּרים וההשמדה בּתחוּם אחד, נמצא להם מפלט בּמדינה אחרת, בּיבּשה אחרת. צלב-הקרס בּא לעוֹלם בּתקוּפה של אוּניברסַליוּת. הוּא חוֹתר למה שקראוּ הקדמוֹנים: “שלטוֹן בּכּיפּה”, וּבתכנית שלטוֹנוֹ העוֹלמי יֶשנוֹ סעיף אשר לא יתכן כּי יחוּל בּוֹ שינוּי כּל-שהוּא, הסעיף היהוּדי: להרגם וּלאַבּדם. כּל דריסת-רגל נוֹספת שלוֹ מַסגירה לידיו קיבּוּץ יהוּדי נוֹסף, להשפּלה, להתעמרוּת, להשמדה.

ב

אפשר לוֹמר כּי שני שבטים יהוּדים גדוֹלים, בּרוּסיה וּבאמריקה, עדיין יוֹשבים בּשלווה ואליהם לא הגיעה הרעה. אמנם כּן הוּא לעת עתה. אך מי יאמר לנוּ כּי לאוֹרך ימים תישָאר איזוֹ פּינה בּעוֹלם מחוּץ להיאָבקוּת. ויש להוֹסיף ולוֹמר כּי גדוּלתוֹ של היטלר כּבר נתנה אוֹתוֹתיה גם בּאוֹתן הארצוֹת. בּחייהם הפּנימיים של היהוּדים כּבר מוּרגש הפּחד, המַקדים וּמבשׂר את בּוֹא הרעה, ואוּלי גם פּוֹתח לפניה את השערים. יהוּדי אמריקה, התקיפים והגאים חדלוּ להשמיע קוֹלם. הם אחוּזי-בּלהוֹת, שמא יחשדוּ בּהם שהם הם הרוֹצים בּמלחמה, “מסיתים” למלחמה. אוֹתוֹ רַבּיי, שהתחצף ויעץ בּרדיוֹ לוייצמן שיכָּבד וישב בּביתוֹ ואל ירגיז את מנוּחת יהוּדי אמריקה, ודאי הלך בּשליחוּת של מצוה ושׂם עצמוֹ שוֹפר לפחדנוּתם של הרבּים, הרוֹאים את הסכּנה המתקרבת למשכּנוֹת-מבטחים שלהם, והם מבקשים להתרצוֹת לה בּגילוּי שפלוּתם והתכּחשוּתם. וּכשהגנרל ג’וֹנסוֹן, “אוֹהב-ישׂראל”, רוֹצה לשבּח את

יהוּדי אמריקה וּלהדגים את פּטריוֹטיוּתם הגדוּשה, הרי הוּא משׂיח בּרבּים כּיצד היה הוּא, הגוֹי, נוֹהג אילמלי היה יהוּדי: “אילמלי הייתי יהוּדי אמריקאי לא הייתי יכוֹל להתגבּר על רגשי החזק והייתי טוֹרח בּכל הכּוֹחוֹת שאמריקה תתערב בּסכסוּך האירוֹפּי כּדי להציל את עמי”, אלא שהיהוּדים האמריקאים הנם פּטריוֹטים טוֹבים הימנוּ וּלפיכך “לא שמעתי עד עכשיו קוֹל יהוּדי שידרוֹש זאת. שׂיא ההתאַפּקוּת הזאת מוֹכיח עד כּמה רבּה הפּטריוֹטיוּת של יהוּדי אמריקה”. וכך בּא אחד מחסידי אוּמוֹת העוֹלם שמוֹסדוֹת יהוּדים מעלים אוֹתוֹ לדוּכן למען יטיף למגבּית של צדקה, והוּא, אגב טפיחה על השכם, מדבּיק לנוּ –לתוּמוֹ – את כּתם הקלוֹן, קלוֹן של אמת, ומגלה מה טיבה של הפּטריוֹטיוּת היהוּדית “הטוֹבה יוֹתר”.

והאם ה“נגלה” של יהוּדי המהפּכה בּמדינה הסוֹביטית שוֹנה לטוֹבה מִשל יהוּדי האוֹל-רייט בּמדינה הקפּיטליסטית? האם מאז נכרתה הבּרית בּין סטאלין לבין היטלר נמצא אזרח יהוּדי אחד בּססס“ר, אם מִדוֹר עוֹשׂי המהפּכה ואם מדוֹר ילידי המהפּכה, אשר יעיז להשמיע מלה אחת על גוֹרל אֶחיו הנתוּנים לחסוּתוֹ של בּן-הבּרית “האנטי-קפּיטליסטי”? האם נמצא יהוּדי אחד בּססס”ר שיסַכּן את נפשוֹ וידבּר בּגנוּתה של קנוּנית היטלר-סטאלין, כּאשר נמצאוּ בּשעתם יהוּדים שסיכּנוּ את נפשם בּגלל מֶנשֶביזם אוֹ טרוֹצקיזם למשל?

וגם בּאוֹתוֹת חיצוֹניים אין מחסוֹר. מי שבּיקר בּאמריקה ראה זאת בּעיניו. וטפח מתגלה גם מרחוֹק, מן העתוֹנוּת: שלוּחוֹת הנאציזם בּארצוֹת אמריקה עוֹשׂוֹת את שלהן, בּהתמדה וּבחריצוּת. ואפשר לחזוֹת מראש מה עתידוֹת נשקפוֹת שם לנוּ אם ארצוֹת-הבּרית לא יֵצאוּ מעוּגתן ויוֹסיפוּ לדרוֹש נאה ולא יתנוּ את חלקן להשמדת הנאציזם. ססס“ר איננה פּתוּחה לפנינוּ לראוֹת את הנעשׂה בּה, וגם עתוֹנוּתה אינה מגלה אלא מה שהיא מצוּוה לגלוֹת, אך גם בּה מבצבּצים סימנים בּוֹלטים של דרך-ארץ ל”תוֹרה המענינת של הגזע“, ונשמעים הדים מסוּכּנים על ויכּוּחים חדשים מסביב לה בּקוֹמסוֹמוֹל. אין אנוּ להוּטים לחפּשׂ בּססס”ר סימני אנטישמיוּת דוקא, דיינוּ בּרדיפת הציוֹנוּת והעברית וּבאיסוּר העליה וּבמניעת הקשר עם שאר שבטי ישׂראל; על אחת כּמה וכמה שאילוּ היה הדבר תלוּי בּתפילוֹתינוּ היינוּ מתפּללים לראוֹת את בּרית ססס“ר והרייך השלישי כּאֶפּיזוֹדה אוּמללה חוֹלפת, אך מה נעשׂה ולא חוֹזי-שְחוֹר וּמבקשי-מוּמים, אלא מוֹלוֹטוֹב דוקא הוּא שהכריז, ערב סיפּוּח בֶּסַרַבּיה, כּי הבּרית איננה דבר שבּקוֹניוּנקטוּרה אלא ידידוּת נאמנה ויציבה. ואם כּן הוּא וכן יהיה – האוּמנם נוּכל להשתעשע בּתקוה כּי בּרית אשר כּזאת, הקוֹבעת את גוֹרלם של היהוּדים בּעוֹלם כּוּלוֹ, לא תגע בּגוֹרלם הגוּפני והסוֹציאלי של היהוּדים בּססס”ר גוּפה?

ג

ושבט הנאציזם מוּנף, לא מן היוֹם, על ארץ-ישׂראל. כּמוֹ מסע-הצלב כּן גם מסע צלב-הקרס, פניו מוּעדוֹת מזרחה. הוּא איננוּ זקוּק למיסטיקה של הקבר הקדוֹש. יש עמוֹ מיסטיקה אחרת: נפט, סוּאֶץ, דרכי-אויר, דרך פּתוּחה אל מאוֹת מיליוֹנים עבדים זוֹלים מן הגזעים “הנמוּכים” שנוֹעדוּ לשרת את גזע האדוֹנים. וככה הוּעמדנוּ, כּבר הוּעמדנוּ גם אנחנוּ, הצעיר בּשבטי ישׂראל וראשית תקוּמתוֹ, בּחזית האש. לא על דרך ההשאָלה ולא על דרך המליצה. חזית ממש.

ד

דוֹרוֹת רבּים היינוּ בּתוֹך-תוֹכנוּ “עַם לבדד ישכּוֹן”. מאוֹרעוֹת עוֹלם פּגעוּ בּנוּ, מאד פּגעוּ בּנוּ. אך לא נגעוּ בּנפשנוּ. לא היינוּ חייבים “לנקוֹט עֶמדה”. ידוּעה הבּדיחה העממית על הרב השטוּף בּשׂיחוֹת-חוּלין על “פּוֹליטיקה” והרבּנית הנוֹתנת לוֹ עצה טוֹבה: “כּששני מלכים מכּים זה את זה אַל תכניס אַתה את ראשך בּיניהם”. זוֹ היתה החכמה המדינית של הגיטוֹ. אין בּרכה לישׂראל מן ההתקרבוּת לרָשוּת, על אחת כּמה וכמה מן ההתערבוּת בּין שתי רשוּיוֹת. ואנחנוּ, שעברנוּ דרך כּוּר האֶמַנסיפּציה ונסיוֹנוֹתיה, לא נבוֹא להאשים את הדוֹרוֹת הקוֹדמים על הפּטריוֹטיוּת הפּגוּמה שלהם, על אשר היוּ “משתמטים מעבוֹדת הצבא”, זה החטא הכּבד בּעיני שוֹאפי הזכוּיוֹת. מלחמוֹתיו של ניקוֹלאי הראשוֹן לא היוּ

מלחמוֹתינוּ. והקסרקטין הצבאי לא היה – מבּחינה יהוּדית – אלא פּרוֹזדוֹר לשמד, וּלכל הפּחוֹת, לטשטוּש צוּרת האדם היהוּדי והריסת מוֹסדי חיינוּ.

בּמלחמה הזאת ניטלוּ מאתנוּ כּל הבּרירוֹת הישנוֹת.

עמדתנוּ נתוּנה מראש. היא מקוּפּלת בּתוֹך-תוֹכה של ההתרחשוּת העוֹלמית. בּין שרוֹצים בּנוּ בּין שאין רוֹצים, הרי גם על כּרחם של ידידינוּ אנחנוּ שוּתפים להם. ואין לטעוֹת בּטיבה של השוּתפוּת. היא טרגית למַדי: היא הַסגָרתנוּ; ורק עם נצחוֹנם המוּחלט – נפתח פּתח-תקוה גם לנוּ. מאידך, אין אנוּ יכוֹלים להסיח דעתנוּ ממה שראינוּ (אם לא ידענוּ קוֹדם) כּי דרכּם הארוּכּה והנפתלה אל הנצחוֹן המכריע רצוּפה עד כּה כּשלוֹנוֹת וּנסיגוֹת, שגם אם אינם מכריעים לגבּיהם עלוּלים הם לרסק אוֹתנוּ בּגלגלי הרכב המלחמתי.

ה

יש בּמלחמה הזאת כּמה חידוּשים טכניים: בּתעוּפה, בּטאנקים, בּמַצנחים וכוּ'. אך אוֹתי מעסיק בּיוֹתר חידוּש אחר: “הטוּר החמישי”. אין זה הריגוּל כּפי שידענוּהוּ ממלחמוֹת קוֹדמוֹת – ידוּעים הנוֹשׂאים של ספריית הריגוּל מן המלחמה שעברה: ניצוּל חלאת האדם; מוֹכרי מוֹלדתם בּעד בּצע-כּסף, גילוּי סוֹדוֹת על ידי יפהפיוֹת מסתוֹריוֹת, מעשני חשיש ואנשי העוֹלם התחתוֹן; וּמאידך: פּטריוֹטים ורוֹמַנטיקים מבקשי הרפּתקאוֹת, כּתבי-סתרים מסוּבּכים וּמפענחיהם. איננוּ יוֹדעים אם שעתם של כּל אלה עברה לגמרי אוֹ שנוֹספוּ עליהם קוים פּיקנטיים חדשים, אך מהוּ ריגוּל לעוּמת מַגפת הבּגידה, בּגידה טוֹטאלית התוֹקפת את הנתקפים והנצוּרים? הכּל בּוֹגדים. לא רק קויזלינגים. בּגדוּ מיניסטרים של פּוֹלין. בָּגַד מֶלך. מלך אשר ארצוֹ כּבר טעמה בּ- 1914 טעם התחייבוּת גרמנית וּמגף גרמני. בּגדוּ מצבּיאים ראשיים, אשר עטרת גיבּוֹרים לאוּמיים לראשם. בּוֹגדים גם דיקטטוֹרים כּל-יכוֹלים. אלה אמנם אינם בּוֹגדים כּשאר הנכנעים העלוּבים. אלה מקבּלים נתחים שמנים, אוֹ הבטחוֹת לנתחים שמנים. אוּלם בּמחיר זה הם בּוֹגדים בּעבר וּבעתיד של ארצוֹתיהם, בּעקרוֹנוֹת שבּשמם נטלוּ גדוּלה לעצמם.

איטליה, שרק בּכוֹחן וּבעזרתן של אנגליה וצרפת זכתה לאיחוּד וּלעצמאוּת; איטליה, אשר גַריבַּלדי שלה ציפּה לאיחוּדן של שתים אלה בּאשר זה יהווה תקוּפה חדשה בּתוֹלדוֹת העוֹלם; איטליה, שאינה יכוֹלה לפקפּק כּלל כּי אם בּוֹא יבוֹא שלטוֹנוֹ בּכּיפּה של היטלר יקיץ הקץ על עצמאוּתה, ואת ראשיתוֹ של הקץ כּבר רוֹאים בּעין – הדיקטטוֹר שלה עוֹשׂה הכּל כּדי לקָרב את הקץ הזה.

והדיקטטוֹר הרוּסי, “מנהיג העמים” וּמשענת האנטי-פאשיזם העוֹלמי, אשר הוֹשיט יד להיטלר בּהדליקוֹ את השׂריפה העוֹלמית, מחמם עתה את ידיו לאוֹר השׂריפה וחוֹטף נתחים נתחים, כּאילוּ זהוּ האֶפּילוֹג הטבעי של מאה שנוֹת המהפּכה הרוּסית מן הדֶקַבּריסטים ועד אוֹקטוֹבּר. כּך עלה להם לירוּשתם של מאציני וגריבּלדי, של “נַרוֹדנַיה ווֹליה” ו“שחרוּר העבוֹדה”. השוֹדד שוֹדד והבּוֹגד בּוֹגד.

לעינינוּ חזיוֹן ציבּוּרי רב-מידוֹת ורב-הכרעה. ואפשר הוּא שהכריע את עצם היוֹת המלחמה הזאת. שנים רבּוֹת לפני היוֹת המלחמה הזאת מצליח האוֹיב, המכין אוֹתה וּמתכּוון אליה, להכּוֹת את העוֹלם כּוּלוֹ, המיוּעד להיוֹת נתקף, בּסַנורים, בּמוֹרך-רוּח, בּרכיכוּת-מוֹחין.

וּבבוֹאוֹ – הארצוֹת פּרוּצוֹת לפניו. והמגינים

הבּלתי-מוּכנים מוּכּים בּתמהוֹן. כּוֹחוֹ של הסוּס הטרוֹיאני לא בּוֹ, כּי

אם בּפתיוּתם וּבקלוּת-דעתם של מאָרחיו. לפני ימים אחדים קראנוּ כּי עוֹד בּימי המלחמה הקוֹדמת לא חששוּ הגרמנים לעוֹנש המוּכרח לבוֹא עליהם. הם אמרוּ: אם בּוֹא יבוֹא – אזי נדע “לאַרגן את האַהדה”. תכסיס בּנוּי על ראִיה חוֹדרת אל תוֹך עוֹלמוֹ של הצד השני, מעלוֹת נפשוֹ וחוּלשת-דעתוֹ. הם ידעוּ “לאַרגן” בּמחנה שכּנגד לא אַהדה

בּלבד, אלא כּל מיני הרגשוֹת: מרחמנוּת ועד הערצה, מאהבת-השלוֹם עד התקנאוּת בּפאשיזם, נחיתוּת, אָבדן-עצוֹת, תמהוֹן. וכך בּאה לעוֹלם

התבוּסתנוּת, שקָדמה למלחמה, שקידמה אוֹתה ושקבעה את גוֹרלה בּכמה ארצוֹת. לדוֹרוֹת של חוֹקרים נכוֹנה עתה עבוֹדה: לרדת עד חקר התבוּסתנוּת כּתוֹפעה נפשית וסוֹציוֹלוֹגית, וּלהכּיר את תפקידה בּגוֹרל עמים וּמעמדוֹת, בּגוֹרל העוֹלם בּימינוּ. ואפשר יגיעוּ בּדרכּם עד חקר המלחמה הקוֹדמת ותוֹצאוֹתיה. אפשר יציינוּ את העייפוּת העצוּמה שהקיפה המוֹנים; וּלפיכך הפקירוּ עצמם והסגירוּ עצמם לידי כּל מי שאחז בּרסן והתנשׂא לרכּוֹב עליהם; וּלפיכך שכחוּ אוֹהבי-שלוֹם תמימי-נפש כּי גם שלוֹם טעוּן הגנה. אפשר יחטטוּ אז בּמקוֹמוֹת הסמוּיים עתה מן העין ויַראוּ לנוּ מה היה תפקידם של בּעלי רכוּש ואנשי שׂררה, מתוֹך חרדה לרכוּשם וּלמעמדם, בּעצימת-עין בּפני הסכּנה “הפּחוּתה” וּבהסגרת ארצוֹתיהם ועמיהם לידי הכּוֹבש. וּמה כּוֹחם המַגי והמַרדים של מלים וּמוּנחים על המוֹנים, גם על המוֹנים הדוֹגלים בּמהפּכה, ובאיזוֹ מידה זכה היטלר וּמלאכתוֹ נעשׂתה על ידי אחרים.

אך לא למחקר התבוּסנוּת נשׂוּאוֹת עינינוּ עתה, כּי אם להתגַבּרוּת עליה. בּרי לנוּ: אין נצחוֹן לעם, אין נצחוֹן לדמוֹקרטיה, אלא אם כּן ישתחררוּ כּליל מרוּח התבוּסנוּת, אלא אם יבינוּ שבּמקרה זה אין שוּם אפשרוּת ל“שלוֹם סֶפַּרַטי”. כּי זוֹהי מלחמה אשר לא תחוּל בּה פּשרה. מלחמה לחיים ולמות ממש.

ו

ודיבּוּר אחד על אנגליה בּשעה זוֹ, על אנגליה הלוֹחמת, הלוֹחמת גם בּהישָארה לבדה, שוּב בּ“בדידוּת מזהירה”, הנשבּעת להילָחם עד הנצחוֹן. בּלי כּל אַנגלוֹמַניה, בּלי כּל סנטימנטליוּת, בּלי לשכּוֹח את

ממשלוֹת מקדוֹנלד, בּלדוין וצ’מבּרלין ואשר נגרם בּעֶטים לישׂראל, לאירוֹפּה ולעוֹלם – אפשר לוֹמר כּי רגע זה שבּוֹ הוּכּתה אנגליה מכּת בּגידה מיד אחוֹתה הכּוֹשלת (כּשגיבּוֹרה הלאוּמי הישיש של צרפת הסגיר את ארצוֹ בּיד היטלר, ממש כּשם שהינדנבּוּרג, הגיבּוֹר הלאוּמי של גרמניה, הסגיר את ארצוֹ בּיד היטלר) וראש מדינת בּריטניה עמד להכריז כּי אף על פּי כן תוֹסיף אנגליה להילָחם לבדה, היה רגע גדוֹל בּחיי העוֹלם האנוֹשי. וּוַדאי, לאחר כּל האכזבוֹת שהנחילוּנוּ מנהיגים וּמצבּיאים בּשבוּעוֹתיהם

שהפרוּ – אין אדם נתפס על חששוֹתיו גם עתה, ואף על פּי כן אי אפשר שלא לראוֹת את עוֹצם התפקיד שאנגליה הטילה על עצמה, התפקיד שאין כּמדוּמה מָשְלוֹ בּדברי-הימים. לוּ אך תשׂא בּוֹ בּנאמנוּת, עד סוֹפוֹ, בּכללוֹ וּבפרטיו (ואף אנחנוּ וגוֹרלנוּ נמנים על “הפּרטים” הללוּ) וזכתה להיוֹת מצילת האנוֹשוּת מאבדוֹן.

ז

הארצוֹת השכנוֹת מילאוּ בּשנים האחרוֹנוֹת תפקיד ניכּר

בּחיינוּ, מבּחינה פּוֹליטית וּמבּחינה בּטחוֹנית: א. אנחנוּ היינוּ

כּבשׂת-המיקוּח בּיניהן לבין אנגליה, ב. כּל מה שמנהיגי ערבי פּלשׂתינה הקשוּרים עם ממשלוֹת “הציר” לא יכלוּ לעשׂוֹת בּגָלוּי בּתחוּמי הארץ – היה נעשׂה שם, מתוֹך תמיכה פּעילה של הממשלוֹת הארציוֹת ושל חוּגים ציבּוּריים בּעלי השפּעה, ואגב עצימת-עין אדיבה מצד הממשלות בּעלוֹת המַנדטים. לחצן של הארצוֹת השכנוֹת הוּא שהכריע בּפרסוּם הספר הלבן בּערב המלחמה וּבפרסוּם חוֹק הקרקע בּעצם המלחמה. לפי השיטה האוֹמרת: יש לפייס את מי שעשׂוּי לבגוֹד.

נפילת צרפת הפֶּטֶנית אל זרוֹעוֹת היטלר קוֹרעת את צעיף השלוֹם והשקט הפּרוּשׂ על סביבוֹתינוּ, גבוּל של בּן-בּרית נהפּך למקוֹם-תוּרפּה מסוּכּן בּיוֹתר. עם כּניעת הצבא הצרפתי בּסוּריה יש לצפּוֹת למַה שלא יגוֹרנוּ עד כּה: האוֹיב הפּוֹלש יש לוֹ עתה בּדרכּוֹ אלינוּ לא ארץ אוֹיבת ואף לא ארץ נייטרלית-סתם, כּי אם נייטרלית-ידידוּתית, אשר לא תשׂים לפניו שוּם מכשוֹלים, ואף עשׂוּיה לתת לוֹ בּסיסי-פּעוּלה נוֹחים בּיוֹתר (מוּבן: עניני סוּריה תלוּיים ודאי – בּמידה לא מבוּטלת – גם בּעמדת אַנקָרָה; אנקרה נתוּנה בּין כּמה מַגנטים: גרמניה מבקשת למשוֹך את לבּה בּהבטחת החזרת האימפּריה העוֹתוֹמנית לקדמוּתה; עמדתה הסוֹפית של אַנקרה תלוּיה בּמידה מרוּבּה גם בּעמדת ססס“ר – ואת עמדת ססס”ר מחר-מחרתים מי יפענח?). בּמסיבּוֹת חדשוֹת אלה אפשר לשער מה יש לנוּ לצפּוֹת לא רק מאת כּנוּפיוֹת המתאַרגנוֹת מעֵבר לגבוּל (ועם חזירתם הגלוּיה של סוֹכני איטליה וגרמניה לסוּריה – בּאמצעים אחרים, בּהיקף אחר וּבקצב אחר), כּי אם גם מאת מדינה שכנה – סַעוּדיה.

וגם התמוּנה בּמצרים נראית עכשיו אחרת ממה שהיתה נראית קוֹדם. לשֵמע צלצלי ההכרזוֹת התכוּפוֹת של הידידוּת האמיצה בּין מצרים ואנגליה. כּשהגיעוּנוּ לפני כּמה שבוּעוֹת, בּטרם נכנסה איטליה למלחמה, דבריו של עלי מאהר בפּרלמנט המצרי, כּי מצרים אינה רוֹאה עצמה צד לוֹחם לגבּי גרמניה – דברים שהוּשמעוּ בּוֹ בּיוֹם בּרדיוֹ הגרמני, אף על פּי שאין לו לכאוֹרה כּל קוֹרספּוֹנדנטים בּמצרים –נדהמנוּ למַשמעוּתם

וּלהשמעתם. והלא עלי מאהר היה מקוּבּל כּ“משענת” של אנגליה וּמצרים, וּבימי “שׂיחוֹת לוֹנדוֹן” היוּ “מִצְטַעַצְעִים” בּוֹ בּיוֹתר. ואף על פּי כן אדם מן החוּץ, היוֹדע מה צפוֹי לה למצרים מהשתלטוּתה של איטליה, קשה היה לוֹ לקבּל את דעת האנשים “הרעים” שהיוּ כּוֹפרים בּעצם הידידוּת של מצרים לבת-בּריתה, והיוּ אוֹמרים כּי מצרים כּוּלה נתוּנה בּזרוֹעוֹתיו של ה“טוּר החמישי”. והנה בּבוֹא המשבּר, אף על פּי שאיננוּ יוֹדעים את פּרטיו, יוֹדעים אנוּ שהיה חמוּר בּיוֹתר – נוֹכחוּ הכּל עד היכן “נייטרליוּתה” של מצרים מגעת. גם הפצצת אלכּסנדריה לא הוֹציאה אוֹתה מנייטרליוּתה.

והנה נתבּשׂרנוּ בּימים אלה מבּגדד כּי היחסים בּין עיראק לבין אנגליה נשתפּרוּ וכי ממשלת עיראק מגלה מרץ רב והתענינוּת בּגוֹרלן של ארצוֹת ערָב, וכי מקוים לתוֹצאוֹת טוֹבוֹת בּקרוֹב בּימינוּ. ידיעוֹת אלה נמסרוֹת אצלנוּ, כּרגיל, בּלי כּל הערה. ואפילוּ הטוֹן של שׂמחה לתוֹצאוֹת

הטוֹבוֹת הצפוּיוֹת משתמר בּהן. ושמא נוֹגע הדבר גם אלינוּ? לפני זמן-מה, בּעצם המלחמה, נפלה ממשלת נוּרי סעיד ואת הממשלה החדשה כּוֹנן רשיד אלכּילאני. לפני כּך נערכה בּפּרלמנט העיראקי התקפה קשה על מדיניוּת החוּץ של נוּרי סעיד ועל החוּלשה שהוּא מגלה בּעניני ארץ-ישׂראל. נפילת נוּרי סעיד הדהימה קצת את לוֹנדוֹן, ואפילוּ “טיימס” יצא אז מגדרוֹ והטיף מנת-מוּסר למדינאי עיראק ונתן להם עצה טוֹבה להרעיש פּחוֹת את העוֹלם. והנה נוּרי סעיד הוּא “אישה” של אנגליה בּמזרח, וכל נפילה שלוֹ מעידה, כּנראה, על מפּוֹלת כּל-שהיא בּעמדוֹת הבּריטיוֹת, והממשלוֹת שהחליפוּ עד כּה את נוּרי היוּ תמיד פּחוֹת ידידוּתיוֹת לבּריטניה. נוּרי נפל הפּעם בּעצם המלחמה, מפּני שחשדוּהוּ בּמסירוּת יתירה לאנגליה וּבסַחטנוּת בּלתי-מספּיקה בּענין ארץ-ישׂראל. ואם עתה אנחנוּ מתבּשׂרים, מתוֹך מקוֹר אוֹפּטימיסטי, כּי הענינים בּעיראק משתפּרים ולא תנוּם ולא תישן שוֹמרת פּלסטין – הרי אם גם וַדאוּתן של הידיעוֹת אינה וַדאוּת, מַשמעוּתן אינה מפוּקפּקת. גם בּעתוֹנוּת העֵבר-ירדנית, ואפילוּ אֵי-שם בּעתוֹנוּת הפּלסטינאית, אפשר למצוֹא רמזים מצוֹעפים וּגלוּיים של "סיכּוּיים לשינוּיים בּסטאטוּס של ארצוֹת ערב, בּהסכּמת בּנוֹת הבּרית וּבהתאמה

לתקווֹת הערבים". ללַמדך שהמכוֹנה עוֹבדת. לא תהא זוֹ הזיה של בּעלי מרה-שחוֹרה, אם נחשוֹש למשׂא-וּמתן המתנהל שוּב מאחוֹרי גבּנוּ. מה שאין אנוּ שוֹמעים על כּך אין זוֹ ראָיה לסתוֹר. לפי שעה עוֹד נוֹהגים כּאן לפי השיטה: יש לפייס את מי שעלוּל לבגוֹד.

אפשר יפָּסקוּ הפּיוּסים רק לאחר שהבּגידה תשלם.

ח

מתרבּים הסימנים כּי רוּח אחרת היתה עם אנגליה בּאנגליה, והרוּח הזאת מפיחה תקוה בּלבבוֹת גם בּלילוֹת האפלה. אך – אין אני אלא חוֹזר על פּזמוֹן נוֹשן – עדיין נעדרים כּל סימנים לרוּח אחרת עם אנגליה כּאן. הנציבוּת, הפּקידוּת, המפקדה העליוֹנה ממשיכוֹת בּשיטה הקוֹדמת,

בּתוֹספת נוֹקשוּת וּבפנים זוֹעפוֹת.

גם בּזה אין לנוּ בּרירה. עם השיטה הזאת אנוּסים אנוּ להיאָבק. ואפילוּ בּעצם הימים האלה. אלא ששוּם תסבּוֹכת ויסוּרים הכּרוּכים בּהיאָבקוּת זוֹ הכּפוּיה עלינוּ אינם עשׂוּיים להזיז אוֹתנוּ

מהכּרת מציאוּתנוּ המדינית היסוֹדית. וּכשאתה נפגש בּחכמים “הרוֹאים את הנוֹלד” והם מכוונים את לבּם בּבת אחת לכל מה שעתיד לקוּם וּמתכּוונים להסתגל לכל “בּעל-בּית” חדש – אי אפשר שלא להשתוֹמם לאיוַלתה של חכמת-חכמים נסרחה זוֹ.

מספּרים על טַלֵירַן, השוּעל הזקן – אשר כּל משטר שהיה משמש בּוֹ היה בּוֹגד בּוֹ בּבוֹא עת, וּמזדרז לסייע את מפּיליו וּלהסתגל ליוֹרשיו – כּי בּשעת הבּריקדוֹת בּיוּלי 1830, כּשהגיעוּ אליו קוֹלוֹת

היריוֹת, קפץ ואמר ואמר למזכּירוֹ: “אנחנוּ ניצחנוּ!” שאל המזכּיר: “מי אנחנוּ?” אמר לו: “זאת אגידך מחר”.

אנחנוּ איננוּ בּמצב נוֹח ויפה-מזל זה המאַפשר הזדנבוּת אחרי כּל מנַצח. גוֹרלנוּ היהוּדי מוֹנע זאת מאתנוּ. ויפה ניסח מי שאמר כּי אין אנוּ בּאים בּחשבּוֹן ל“שלוֹם סֶפַּרֵטי”. אין האוֹיב יכוֹל להתפּשר אתנוּ, כּמוֹ שהתפּשר עם פֶּטֶן (אף על פּי שלחרפּתנוּ אין אנוּ יכוֹלים להתבּרך כּי מחוּסנים אנוּ בּהחלט מפּני חַידקי הפֶּטֶניזם).

לפני כּניסתה למלחמה פּנתה איטליה למצרים בּהצעת-הסכּם, מוּבן שיש שם סעיפים לוֹקחי-לב. וּביניהם: הפחָתת מספּר היהוּדים בּארץ-ישׂראל. אין מלים אלה צריכוֹת לפירוּש, אפילוּ לגבּי מי שיוּפתע מהן. בּדרך כּלל ראינוּ כּיצד דיקטטוֹרים מקיימים הבטחות. אוּלם בּנדוֹן זה נאמנים הם עלינוּ, כּי את ההבטחה הזאת ישתדלוּ לקיים בּכל האמצעים שבּידם. ולא רק כּדי לשׂאת חן בּעיני מצרים, אוֹ ערבי פּלשׂתינה, כּי אם לשמה. אוֹתם פּיקחים משלנוּ שהיוּ נוֹהגים להתמוֹגג לכל חיוּך של מוּסוֹליני וּמציגים לנוּ

למוֹפת את לאוּמיוּתוֹ השלמה ואת כּלכּלתוֹ הבּריאה, והיוּ רוֹאים בּוֹ מוּעמד רצוּי לקבּלת הממוּנוּת על הבּית הלאוּמי (עכשיו יִקשה להאמין שאמנם היה היוּ פּיקחים שכּאלה), לא הבינוּ מעוֹלם כּי איטליה זוֹ של מוּסוֹליני יש לה אך דרך אחת בּים התיכוֹן. חלוֹם האַחוה בּין רוֹמי וירוּשלים היה חלוֹם יפה בּשביל רוֹמי של מאציני וירוּשלים של משה הֶס. אך רוֹמי של מוּסוֹליני היא מטבע בּרייתה צוֹררת לירוּשלים עברית וּלחירוּת יהוּדה. וּמי שהשׂכּלתוֹ הפּוֹליטית מנעה ממנוּ את הידיעה הזאת, וּמי שהרגשתוֹ היהוּדית לא הספּיקה לוֹ כּדי לחוּש וּלהבין כּי לא תיתכן שוּם פּשרה נפשית בּין ישׂראל וּבין הפאשיזם – תבוֹא עתה ההוָיה המדינית בּלבוּשה האחרוֹן וּתלַמדנוּ בּינה. מחוּץ לחלאת-האדם, העשׂוּיה להימכר לגיסטפּוֹ אוֹ לבּוֹלשת הפאשיסטית וּלקבּל ממנה “סמיכה” על הנהלת עניני היהוּדים (מעין מה שראינוּ בּבּרלין מצד יצוּרים מסוּימים, אשר החברה היהוּדית הקיאה אוֹתם) – מחוּץ לאלה אין לא לכּלל היהוּדי ולא לפּרט היהוּדי לא בּארץ-ישׂראל ולא בּשוּם מקוֹם אחר בּעוֹלם כּל תקוה מהשׂתררוּת הפאשיזם. השקפה זאת צריך שתהיה לא רק נחלת המשׂכּילים והנבוֹנים, צריך להחדיר אוֹתה גם למוֹחוֹת הפּשוּטים בּיוֹתר והמפוּלפּלים בּיוֹתר –למען נהיה פּטוּרים משתוֹת גם את קוּבּעת-הקלוֹן הזאת.

צריך שכּל יהוּדי ידע מה יש לנוּ לצפּוֹת מן האוֹיב הפּוֹלש, ממנוּ עצמוֹ אוֹ מסוֹכניו כּאן. אַל נא נסיח את הדעת מאוֹתם מאזיני הרדיוֹ הצוֹהלים למשמע נצחוֹנוֹתיו של “אַבּוּ עלי”. יתכן שצהלה זוֹ אינה אוֹמרת עדיין התלהבוּת מראש לסיכּוּיי פּלישה איטלקית הדלה והרעבתנית, אשר מעלליה בּטריפּוֹלי וּבלוּב לא נשכּחוּ עדיין. אך חשבּוֹנוֹת אלה לחוּד ותאווֹת הבּיזה והשוֹד לחוּד. כּדאי לדעת שבּחוּגי

האוֹפּוֹזיציה הערבית כּבר יש מרגישים עצמם בּסכּנה גדוֹלה, ויש מציינים נהירה ממחנם אל מחנה המוּפתי, ועתה יש מהם המבַקשים להידבר אתנוּ על קשרי התגוֹננוּת מפּני הסכּנה המשוּתפת¹.

את זאת עלינוּ לדעת. ולדעת כּי לנוּ אין נסיגה, ואין עזיבה ואין התפּשרוּת. אין טעם בּדיבּוּרים שאנגליה תצא מכּאן. כּל כּמה שקשה בּימים אלה לנחש מה שעלוּל להתרחש, הרי אפשר לוֹמר כּי יציאת אנגליה מארץ-ישׂראל אין מַשמעוּתה יציאת ארץ-ישׂראל בּלבד, אלא כּל מה שמקיף את ארץ-ישׂראל מִיָם וּמדרוֹם וּממזרח. הסברה נוֹתנת שכּל עוֹד קיימת האימפּריה אי אפשר להסגיר את ארץ-ישׂראל לאוֹיב. אך, להַוָתנוּ, אין עדיין זהוּת בּין ארץ-ישׂראל לבין ישׂראל. עדיין אפשר לשמוֹר על הארץ ולא לשמוֹר על הישוּב. רשאים אנוּ לחשוֹב חשבּוֹנוֹת לטוֹבה, לצפּוֹת כּי הכּוֹס הזאת תעבוֹר מאתנוּ. אך אין אנוֹ רשאים לסמוֹך על כּך. חייבים אנוּ להיוֹת מוּכנים, ואם יוּטל עלינוּ לשׂאת את חלקנוּ בּהגנת הישוּב

לבדנוּ חייבים אנוּ להיוֹת מוּכנים גם לכך.

ט

המוּכנים אנוּ?

אין צריך לוֹמר שאין אנוּ מוּכנים מבּחינה מעשׂית. כּל מי שעוֹמד בּתוֹך החיים הפּעילים יוֹדע וּמרגיש עד כּמה אין אנוּ מוּכנים. יהיה זה ניסוּח רך בּיוֹתר אם אוֹמַר כּי זה כּבר חדלנוּ להתקדם מבּחינת ההתבּצרוּת וכוֹשר ההתגוֹננוּת. חוֹשבני כּי גם היכוֹלת שצברנוּ

בּימי המאוֹרעוֹת מתבּזבּזת והוֹלכת. אך האם הוֹלידה בּנוּ הסכּנה, המתקרבת בּמהירוּת, כּוֹננוּת נפשית? הניכּרים בּנוּ אוֹתוֹת של התאַזרוּת? אני מחפּשׂ ואינני מוֹצא. תחת זאת אני נתקל בּהלָכי-רוּח מקַדמי-תבוּסה. ראשיתם: אי-אֵמוּן ואי-כּבוֹד לעצמנוּ, אי-הַחשָבה של מה שאנוּ עוֹשׂים ויכוֹלים לעשׂוֹת בּעצמנוּ. המשכם: נכוֹנוּת להסתלק מן החיוּני, הן בּדרישוֹתינוּ והן בּעשׂייתנוּ, לוַתר על הממשי שבּידינוּ, לסכּן את המגן-מעט אשר לנוּ, למען הניח דעתם של אחרים, למען הגמוּל המדוּמה אשר אנוּ עתידים לזכּוֹת בּוֹ תמוּרת ויתוּרנוּ. אני בּוֹחר בּיוֹדעים בּנוּסחאוֹת

אַלגֶבּרָאיוֹת, אוּלם הן הוֹלמוֹת כּמה גילוּיים של תבוּסנוּת יהוּדית,

שאין אני מוּכן להתעכּב עליהם וּלפרש בּשמוֹתיהם. אסתפּק בּשתי דוּגמאוֹת בּלבד, מן הימים האחרוֹנים, וגם בּהן אגע רק בּקצה המזלג, וד"ל.

י

אין זה סוֹד שהשלטוֹנוֹת הגבוֹהים הממוּנים על הגנת הארץ ראוּ מעיקר דאגתם לא ריבּוּי תוֹתחים מפּני התקפה מן האויר, כּי אם פּירוּק נשק מעל היהוּדים. בּענין זה עסקוּ בּחריצוּת רבּה וּבוֹ גילוּ תקיפוּת נמרצת: מי שהוּטל עליו העוֹל הכּבד של דאגה לשלוֹם הארץ כּיצד יוּכל וישׂא בּאחריוּת זוֹ, כּיצד יוּכל ויאַרגן את ההגנה מפּני צנחנים, אם אין לוֹ שליטה גמוּרה בּכל הזיִן המצוּי בּארץ, כּיצד יֵשב בּמנוּחה אם הוּא יוֹדע כּי אֵי-בּזה שמוּר נשק ליהוּדים?² בּרוּר שהנשק היהוּדי יש בּוֹ משוּם סכּנה לאימפּריה, משוּם “גַיִס חמישי”, כּשם שבּרוּר כּי הידיעה אשר תתפּשט על פּני כּל הארץ וּבארצוֹת השכנוֹת, כּי סכּנה זוֹ חלפה והיהוּדים התפּרקוּ – כּי ידיעה זוֹ אין כּמוֹה להגבּיר שלוֹם וּבטחוֹן.

מסביב לענין זה היה משׂא-ומתן קשה – שבּוֹ דוּבּר אלינוּ כּאילוּ לא היוּ בּארץ “מאוֹרעוֹת” מעוֹלם, וּכאילוּ הסכּנה הנשקפת לארץ היא לא מסוֹכני היטלר אלא מקרבּנוֹתיו. יש לוֹמר לזכוּתם של מוֹסדוֹתינוּ, שעמדוּ עמידה של יוֹשר, אוֹמץ וכבוֹד³: לא אמרוּ מה שאינם רשאים לוֹמר, לא הבטיחוּ דבר שלא היה בּידם להבטיח. הם התנהגוּ כּנאמני ציבּוּר שנצרף בּכוּר הפּוּרענוּת, שיוֹדע כּי שוּם כּוֹח זר לא הבטיח אוֹתוֹ מפּוּרענוּת, וכי איננוּ רשאי להסגיר את אמצעי המגן האחרוֹן שלוֹ.

אוּלם עמידת נציגינוּ מוּל הלחץ הקשה מבּחוּץ לא הוּקלה על ידי קוֹלוֹת מבּפנים. יהוּדים טוֹבים לא יכלוּ לראוֹת כּיצד שליחי עם עני מעיזים פּנים נגד שליטים דוֹרשי שלוֹם הארץ. ואם כּי השליטים לא ראוּ כּל צוֹרך לרכּך את תביעוֹתיהם וּ“להבטיח” תמוּרוֹת, לא חסרוּ יהוּדים רוֹאים מהרהוּרי-לבּם ושוֹאלים: “וּמה יהיה אם יֵאָמר לכם כּי בּמחיר צייתנוּתכם יוֹסיפוּ לכם כּך וכך נוֹטרים?” ו“שמא יִיצרוּ איזוֹ פוֹרמַציה חדשה של בּטחוֹן, שתוֹעלתה המעשׂית ודאי תגדל על מה שילָקח מאתנוּ, שערכּוֹ המעשׂי, כּידוּע, אינוֹ רב בּיוֹתר?” שוּם אדם שהשלטוֹן בּידוֹ עוֹד לא הוֹציא מפּיו שמץ-של-הבטחה (ואילוּ היה עוֹשׂה זאת מוּתר היה לשקוֹל בּדעה צלוּלה מה אוֹרך-ימים להבטחוֹת כּאלה בּימי מלחמה, שהיוֹם הן ניתנוֹת וּמחר נלקחוֹת), אוּלם לא היה מחסוֹר בּיהוּדים ששקדוּ לעוֹרר מראש ויכּוּח על כּל “ישוּעה” שלא תבוֹא. וּכשהוּצגה הדרישה לנציגינוּ שימציאוּ “לוּ אך מספּרים”, מספּרים בּלבד, היה מי שנזדרז וטען: “וּמה איכפּת לכם אם תניחוּ בּזה את דעת הדוֹרשים, ותעשׂוּ דבר, אשר על כּל פּנים אין בּוֹ כּדי להרע את המצב”, כּאילוּ בּמצב בּטחוֹנם של ישוּבינוּ, וּלאחר כּל מה שעבר עליהם, יש רשוּת מוּסרית כּלשהי למישהוּ להציע להם שיחשׂפו את עמידתם – ויחלישוּה על ידי כּך – בּטרם הוּכּרה זכוּתם להתגוֹנן הכּרה מפוֹרשת

וּממשית, וּבטרם ניתנה להם הבטחה מחייבת כּי אין כּל נטיה להתנכּל לאשר בּידיהם; כּאילוּ זהוּ תפקידם של מוֹסדוֹת לאוּמיים – לשמש כּלי נוֹגשׂ בּידי שליטים למען הציג אוֹתנוּ בּשעת חירוּם דלים יוֹתר וחלשים משהננוּ.

הנימוּק כּי “אין מסרבים לגדוֹל”, למי שהכּוֹח והשלטוֹן בּידוֹ, ואפילוּ אם אינוֹ צוֹדק, ואפילוּ אם הוּא פּוֹגע בּחיוּני שלך – נימוּק זה אינוֹ נאמר בּמפוֹרש, אוּלם עוֹד כּוֹחוֹ חזק למדי, מתחת לנימוּקים אחרים. בּמקרה זה דוּבּר על “דקדוּקי-עניוּת” ועל “חוֹסר-גמישוּת” של מדיניוּתנוּ, שאינה יוֹדעת לחיוֹת בּשלוֹם עם מי שגוֹרלנוּ נתוּן עתה בּידוֹ.

בּרגע האחרוֹן נוֹדע כּי הוּנח לנוּ. אפשר נתקבּלוּ

טענוֹתינוּ, ואפשר נתרחש אחד מאוֹתם “הנסים”, השכיחים בּימי השלָכת מפקדים מחזית אל חזית. לא מן הנמנע, כּמוּבן, כּי בּאחד הימים יוּנף השוֹט מחָדש, ואוּלי גם בּיתר רוּגזה. ואם עתה רשאים אנוּ להתבּרך כּי בּרגע הלחץ הקשה לא ניתנה אצלנוּ שליטה לתבוּסתנוּת, הרי אין כּל בּטחוֹן כּי בּרגע קשה בּיוֹתר, אם יבוֹא עלינוּ, לא תגבּר גם חוּלשת-הדעת מבּפנים, זוֹ שמוּכנה לקבּוֹע את יחסנוּ לערכי-חיינוּ לפי העין הטוֹבה אוֹ הרעה של השליט אוֹ של התקיף בּסביבה. וּלפיכך אין להסתפּק בּ“נס” ויש לדוּן בּדבר כּאילוּ הגזירה עוֹדנה תלוּיה.

יא

בּנתיב היסוּרים הממוּשך והנפתל של דברי-ימינוּ נחלנוּ כּמה ערכים, וכמה מהם למדנוּ לקדש עד כּדי מסירת-נפש. משבּאה הפסקת-נוֹפש קצרה, שבּה נדמה היה כּי ימי עָניֵנוּ וּמרוּדינוּ חלפוּ ללא-שוּב, חלשה דעתנוּ וקיבּוּצים יהוּדיים ניטל מהם טעמה של מסירת-נפש. והנה שוּב הוּכנסנוּ לכוּר-מַצרף, והמוּשׂגים הראשוֹניים של קידוּש-ערכים וּמסירת-נפש מתחדשים עלינוּ. יתר על כּן: הענפים הצעירים בּגזע האוּמה הצמיחוּ כּמה חידוּשי-ערכים. דוּגמה אחת: שיבה אל הלשוֹן העברית. אף היא טעוּנה בּימינוּ מסירת-נפש. וּכנפיה הפּצוּעוֹת של השירה העברית בּססס“ר עֵדים לכך. ואחד הקנינים אשר חידשוּ דוֹרוֹתינוּ האחרוֹנים, מאז “משׂא נֶמירוֹב” וההגנה בּהוֹמֶל ו”השוֹמר" בּארץ – קדוּשת נשק-המגן. שנוֹת “המאוֹרעוֹת” הרחיבוּ את המעגל והכניסוּ לתוֹכוֹ רבבוֹת ונטעוּ ערך זה בּלב הישוּב. ושיטת ההתגוֹננוּת, זוֹ שהקפּידה על טוֹהר הנשק ועמדה בּפני זעזוּעי נפש וּפיתוּיים ולא נתפּתתה – יש בּה כּדי להקנוֹת לנוּ את הזכוּת לדגוֹל בּלב שלם בּערך המחוּדש: קדוּשת נשק-המגן. ואילוּ היתה קיימת בּימינוּ “עליה”, מעין עליית חנַניה בּן חזקיה, שבּה קוֹבעים כּללים לאוּמה בּשעת מלחמת קיוּמה, היתה ודאי גוֹזרת כּי שוֹמרין עליו מן הטוּמאה וּמצילין אוֹתוֹ מן הבּדיקה, ואין מוֹסרין אוֹתוֹ לנכרים. נזכּר אני בּבית אחד משיר שקראתי בּעלוֹן מקוֹמי בּעמק-הירדן, לאחר מקרה לא-טהוֹר:

מִכְּחוֹל-יָם, מתְּכֵלֶת-רוֹם, מאַפְרוּרִית הַכְּבִישׁ

שֻׁלְּחָה לָשׁוֹן בְּלַעַג מַר: גָּפִיר נִשְׁקוֹ הוֹבִישׁ!"

וראיתי בּדיבּוּר עז זה של המשוֹרר האלמוֹני הוֹכחה חיה לתביעת הכּבוֹד והאחריוּת המלַוה את הנשק שלנוּ בּצאתוֹ וּבבוֹאוֹ, הוּכחה לרוּח שאיננה מבקשת לחַפּוֹת על כּשלוֹן, ואינה נוֹהגת סַלחנוּת לגבּי רשלנוּת. על נשק-מגן זה מוּתר להגן. חוֹבה להגן. ויש לנטוֹע הכּרה כּללית בּישוּב כּי על נשק כּזה אין מוַתרים, ויש להביא בּינה בּלב שליטים כּי נשק כּזה מישוּב כּזה אין מפרקים.

יב

לא רחוֹקים הימים שאנשים טוֹבי-כּוָנה וקלי-הבנה לא היוּ מבחינים בּיוֹתר בּין נשק-מַתקיף ונשק-מגן. וכל המרבּה לתעב כּלי-משחית-וּמתקיף ראה עצמוֹ רשאי לזלזל בּכל נשק שהוּא. פּרי קלוּת-דעת זוֹ אוֹכל עתה העוֹלם כּוּלוֹ. ימים רבּים לא הבינוּ רוֹדפי-השלוֹם כּי אף השלוֹם טעוּן הגנה, וּמי שאינוֹ מבין את ההכרח והחוֹבה להגן על שלוֹם בּכל כּוֹח מפּני המתנקשים הרי הוּא מסייע בּידי המשחיתים וּמתחייב בּנפשוֹ וּבנפש העוֹלם. עתה, בּמלחמה זוֹ, רוֹכש לוֹ העוֹלם בּיסוּרים עצוּמים את

ערך קדוּשת-ההתגוֹננוּת. ואצלנוּ, העוֹמדים כּאן זה ששים שנה – מאז יסוּדן של פּתח-תקוה ויסוּד-המעלה וּגדרה, ודרך שנוֹת המאוֹרעוֹת, מוּל תאוַת-שוֹד וקלוּת-הרציחה, אצלנוּ ידבּר סוֹפר עברי חשוּב בּלעגי-שׂפה על “התענוּגוֹת שבּהגנה וּבהכשרה צבאית”. אצלנוּ אפשר כּי בּתקוּפה הקצרה שבּין סיוּם המאוֹרעוֹת לבין המלחמה יבוּזבּז המעט שלמדנוּ ורכשנוּ בּמַצרף-הפּוּרענוּת. אצלנוּ אפשר כּי ענין המ"ג ושכּמוֹתם יהיה ענין “פּרטי” שלהם ושל הקרוֹבים להם, והישוּב כּוּלוֹ יִשלַו וישקוֹט.

יג

ענין שני, שהטריד וקוֹלוֹ היה מנַסר בּימים האחרוֹנים, הוּא ענין “יחידוֹת מעוֹרבוֹת”. שוּם כּוֹח חיצוֹני לא דרש אוֹתן מאתנוּ, שוּם כּוֹח לא אמר שהוּא מעוּנין בּכך – ואף על פּי כן נמצאוּ יהוּדים טוֹבים אשר זיכּוּ אוֹתנוּ בּדיוּנים-של-חינם, בּהטפת-מוּסר וּברוֹגז-לבב.

אין צוֹרך בּידיעוֹת מאחוֹרי הפּרגוֹד כּדי לעמוֹד על

הקוים הכּלליים שבּשאלת השתתפוּתנוּ, כּבני העם היהוּדי, בּמלחמה. קראנוּ

את הוֹדעת נשׂיא ההסתדרוּת הציוֹנית בּימי פּרוֹץ המלחמה, שלא זכתה לתשוּבה ראוּיה. אנוּ קוֹראים כּפעם בּפעם שאלוֹת ידידינוּ וּתשוּבוֹת המיניסטרים

בּבית-הנבחרים (גם בּימי הממשלה הקוֹדמת וגם בּממשלה זוֹ) ותוֹפסים את תכנן. והוּא פּשוּט ועגוּם: היהוּדים מציעים את עצמם, את בּניהם, את מוֹחם, את תעשׂייתם, לעזרת המלחמה, והתשוּבה היא בּצוּרוֹת שוֹנוֹת: אין לנוּ צוֹרך. בּאוֹפן הטוֹב בּיוֹתר: עוֹד אין לנוּ צוֹרך. היהוּדים לא הִתנוּ, חלילה, שוּם תנאים מראש. הם לא שאלוּ מה יהיה גוֹרל ארץ-ישׂראל אחרי המלחמה. הם לא שאלוּ מה יֵעָשׂה כּדי שלא יחזוֹר על היהוּדים בּארצוֹת המשוּחררוֹת מה שבּא עליהם לאחר המלחמה הקוֹדמת. הם רק בּיקשוּ להתנדב כּיהוּדים. והדבר הזה, בּעיקר, הוּא שעמד למכשוֹל. אילוּ הציעה ההסתדרוּת הציוֹנית שהיהוּדים יתנדבוּ ללגיוֹנוֹת הזרים המעוֹרבים, אוֹ

לגדוּדי העמים השוֹנים (הפּוֹלנים, הצֶ’כים) – אפשר לא היוּ מסרבים, ולא היוּ מסתמכים על חוֹסר תחמוֹשת וחוֹסר תנאים לאימוּן צבא חדש. אדרבּא, נוֹכחנוּ כּי ממשלת ארץ-ישׂראל היתה מעוּנינת בּכך שיהוּדים שבּאוּ לארץ למען היוֹת אזרחי ארץ-ישׂראל יתנדבוּ בּתוֹרת אזרחים של המדינוֹת אשר יצאוּן⁴. אך גדוּדים עברים –שָאנִי, מנהיגי העמים היוּ להם, כּנראה, נימוּקים מספּיקים שלא לחפּוֹץ בּזה. וּבהזדמנוּיוֹת שוֹנוֹת היוּ הנימוּקים מזדקרים. בּמלחמה זוֹ, להיפך

מהמלחמה הקוֹדמת, אין אנחנוּ נמנים עם קרוֹבי-משפּחה מכוּבּדים שמבקשים את קרבתם. אוֹתנוּ מבקשים שנתנהג בּהַצנֵע ולא נדחוֹק את עצמנוּ למקוֹם-רוֹאים.

היוּ בּקרבּנוּ אנשים שהבינוּ עוֹד בּתחילת המלחמה כּי כּל

עוֹד לא תתנדף לגמרי רוּחה של מינכן, וכל עוֹד לא יהיה צוֹרך בּנוּ לא ישתפוּ אוֹתנוּ, וכי הויתוּר על דמוּתנוּ היהוּדית והציוֹנית לא הוּא שיקָרב את שיתוּפנוּ בּמלחמה. הללוּ הבינוּ כּי המלחמה איננה לימים קצרים, ואפשר עוֹד תגיע לשערי הארץ, ואפשר – לאחר כּמה מהלוּמוֹת – עוֹד יקראוּ לנוּ, כּמוֹ שהננוּ, ליטוֹל את חלקנוּ. ואין תוֹעלת בּזריקת הטלית וּתפילין הימה.

בּינתים, כּמוּבן, הלכוּ לאיבּוּד כּל אוֹתם היהוּדים

הצעירים המפוּזרים בּהמוֹניהם בּארצוֹת אירוֹפּה, וּבינתים שׂבענוּ פּה

דחיוֹת ועלבּוֹנוֹת. ואפילוּ דבר פּשוּט כּמוֹ ניצוּל היכוֹלת הטכנית

והתעשׂייתית שלנוּ נדחה ונדחה.

והנה נמצאוּ יהוּדים פּיקחים שתלוּ את הדבר לא בּמדיניוּת של השלטוֹנוֹת, כּי אם בּ“דקדוּקי-עניוּת” של המדיניוּת הציוֹנית, שאיננה מעוֹררת אֵמוּן אצל מפקדינוּ כּאן. מוּבן מאליו, שדברי וייצמן בּלוֹנדוֹן אינם מספּיקים לעוֹרר אֵמוּן, אבל אם העסקנים כּאן יבוֹאוּ ויציעוּ את שירוּתינוּ “בּכל התנאים וּבכל הצוּרוֹת” אז יכּירוּ וידעוּ עד היכן מגיעה מסירוּתנוּ. והחכמים שלנוּ אינם מעלים על הדעת כּי “אי-האֵמוּן” אלינוּ יש לוֹ נימוּקים יוֹתר עמוּקים מאשר “התנאים” הקפּדניים של המדיניוּת הציוֹנית בּלוֹנדוֹן וּבירוּשלים. מה נעשׂה ויש אנגלים חשוּבים אשר בּשבילם יהוּדי רוּסי הוּא בּוֹלשביק, ויהוּדי גרמני – סוֹכן היטלר, ויהוּדי איטלקי –שליחוֹ של מוּסוֹליני. עוּבדה מרה, שצריך לראוֹתה פּנים אל פּנים. ויש גם חשבּוֹנוֹת פּוֹליטיים שהם חשוּבים אפילוּ מאֵמוּן ואי-אֵמוּן. וּבגילוּיים

עלוּבים של "וֶרנוֹפּוֹדַניצֶ'סטבוֹ"⁵ וּבחזרוֹת תכוּפוֹת על “הנוֹתן תשוּעה” אין משנים עוּבדוֹת פּוֹליטיוֹת.

יד

וכך כּפוּ עלינוּ ויכּוּח על “יחידוֹת מעוֹרבוֹת”. כּאילוּ

הערבים מילאוּ את ידינוּ לתבּוֹע בּשבילם את השוּתפוּת הזאת; כּאילוּ האחראים לבטחוֹן הארץ בּיקשוּ זאת מידינוּ; כּאילוּ לאחר כּל נסיוֹנוֹתינוּ בּמשטרה המעוֹרבת רשאים אנחנוּ לקחת על עצמנוּ אחריוּת ליצירה צבאית מעוּלה זוֹ. והכּל מתוֹך עוֹדף ההתלהבוּת שתקף פּתאוֹם אנשים מישׂראל; ואין אתה יוֹדע התלהבוּת למה, אם התלהבוּת להגנת הארץ אוֹ התלהבוּת לגילוּי רגשי נתינוּת נאמנה. ושמא חרדה ל“מה יאמרוּ השליטים?”

וסיסמת “יחידוֹת מעוֹרבוֹת”, הנחפּזת להשמיע קוֹלה ללא בּיקשוּה, נשמעת בּנשימה אחת עם “גדוּדים עברים”, כּאילוּ אין אלוּ אלא הֶמשכן של אלוּ, והרי “יחידוֹת מעוֹרבוֹת" הן היפּוּכן הגמוּר של "גדוּדים עברים”. הרי גדוּד עברי אין פּירוּשוֹ כּך וכך מגוּיסים בּלבד, כּי אם קוֹרטוֹב של עצמאוּת עברית (ואם לא שלמה) בּשׂדה-המלחמה, בּדוֹמה לקוֹרטוֹב של עצמאוּת שכּבשנוּ לנוּ בּקצת שטחים אחרים של חיי היוֹם, משהוּ של כּוֹח יהוּדי מאוּרגן (ואם כּי עוֹמד לפקוּדת אחרים), שֵם ודגל וסמל, וּקלסתר-פּנים. מה יש מכּל זה בּ“יחידוֹת מעוֹרבוֹת”? והלא בּכגוֹן אלה השתתפנוּ בּכל ארץ וּבכל צבא. וכי חסרי קרבּנוֹת יהוּדים בּמלחמה אנחנוּ אוֹ חסרי לוֹחמים יהוּדים?

יש, כּמוּבן, גם צד אחר בּגדוּד עברי – הצד המעשׂי, התכליתי, שהוּא בּרגע זה עיקר לנוּ: הגנת הארץ והגנת ישוּבינוּ. אך מה יש לנוּ מזה בּ“יחידה מעוֹרבת”? הנצפּה ממנה להגנה על ישוּבינוּ? הנבטח בּה מפּני צַנָחִים? הנישען עליה מפּני “הטוּר החמישי”?

אכן, לא מצאוּ להם אנשים טוֹבים הזדמנוּת טוֹבה יוֹתר להציע שוּתפוּת של שני העמים מאשר בּמקוֹם וּבענין וּבמסיבּוֹת אשר חשד כּלשהוּ, ואפילוּ אי-הבנה לשוֹנית כּלשהי, עלוּלים לקפּח חיים, להרבּוֹת תסבּכוֹת וּלהמיט פּוּרענוּת. ואימתי? בּימים העשׂוּיים, יוֹתר מכּל זמן אחר, להביא גם את הממוּנים עלינוּ לידי הכּרת ערכּנוּ היחיד והמיוּחד בּשמירה על הארץ מפּני אוֹיב, בּימים המקרבים אוֹתנוּ לנטילת חלקנוּ בּהגנת הארץ והישוּב, “בּכל הצוּרוֹת וּבכל התנאים”, אוּלם ללא התכּחשוּת לעצמנוּ וּללא טשטוּש דמוּתנוּ. כּך רוֹדפת אוֹתנוּ התבוּסנוּת עוֹד לפני בּוֹא

הפּוּרענוּת עצמה.

טו

בּמה עוֹסק עתה הישוּב, לב האוּמה?

בּדיבּוּרים על פּינוּי, כּאילוּ פּיסת-אדמה זוֹ יש בּה לאן לפַנוֹת. וּבאוֹפן הטוֹב בּיוֹתר: בּחפירת-מקלטים. מי שיש לוֹ – חוֹפר, מי שאין לוֹ – מצפּה לרחמים, מי שחס על כּיסוֹ – משתמט. ויש לקרוֹא עלינוּ: איש למקלטיך, ישׂראל!

איש לעוֹרוֹ. כּי גם אוֹתן הפּינוֹת המעטוֹת בּישוּב,

שאיננוּ רגילים לראוֹתן כּאָזלוֹת יד, נתוּנוֹת עתה להגשת עזרה והַסדָרה בּתוֹך תחוּמיהן, לקרוֹבים להן, לכּרוּכים אחריהן.

מאנגליה משמיעים לנו נפלאוֹת: שַחטוּ לוֹ ליצר-הרע המעמדי. הכּל כּפוּף לצו העליוֹן – הצלת המוֹלדת! התאַזרוּת והתנדבוּת, מאמצים יוֹצאים מן הכּלל, חלוּקת הנטל הכּבד – בּשוה. ואין מסרב ואין רוֹטן. ואצלנוּ? קהוּת הנפש וסַבּוֹטז’ה מאוּרגנת על פּני כּל השטח. וכל הלאוּמי מחברוֹ אף הסַבּוֹטז’ה שלוֹ לאוּמית יוֹתר.

אסיח לפניכם משהוּ מן המעיק על לבּי לבלי נשׂוֹא. מאז מכּיר אני את הישוּב, למעלה משלוֹש עשׂרוֹת שנים, על רגעי-העליה וּשעוֹת-השפל שלוֹ, עוֹד לא ראיתיו כּכה, מעוֹרר חרדה וּבוּשה, כּאשר אני רוֹאה אוֹתוֹ בּימים אלה, כּששוֹט ההַשְמֵד מוּנף על כּוּלנוּ. בּשנוֹת

המאוֹרעוֹת עמד הישוּב בּמצב של התגבּרוּת פּנימית. מסביב לעוֹמדים על המשמר והמגינים בּדרכים וּמקימי חוֹמה וּמגדל התלקט הישוּב, על שכבוֹתיו הותיקוֹת והחדשוֹת. חדירת העבוֹדה העברית לכל סדק, התנדבוּת בּני העיר לעזרת הכּפר והסְפָר ו“כוֹפר הישוּב” כּיצירת-השעה – סימלוּ את הישׂגי אוֹתם הימים, מבּחינת ליכּוּד ממשי, לא מליצי, של האוּמה. אין אני מחפּשׂ מראוֹת-נגעים, שוַדאי לא חָסרוּ אז כּמוֹ שאינם חסרים בּכל הימים, ואן אני יוֹצא להתבּוֹנן אל מאחוֹרי הקלעים. דיינוּ בּכך שהסך-הכּל החיוּבי גבר, שהגָדוּר גָבר על הפּרוּץ. היה בּזה כּדי להגבּיר בּנוּ את האֵמוּן והכּבוֹד לישוּב. והנה “נסתיימוּ” המאוֹרעוֹת וּבאה איזוֹ התפּרקוּת נפשית.

נראה כּאילוּ כּיבּוּש-היצרים היה ענין קשה מדי בּשביל רבּים. וּלפיכך פּרצוּ בּחוּצוֹת כּל יצרי הנרגָנוּת, וּמחוֹל-שדים השתוֹלל בּישוּב אשר כּמוֹהוּ לא ידענוּ.

וּבאוירת-ההתפּרקוּת לוֹקה לא רק מחוּסר-העבוֹדה

וּמחוּסר-הפּרנסה, לוֹקה לא רק הילד העברי המוּזנח והמוּפקר בּמוֹלדת, לא רק העוֹלה החדש וכל חלש. בּאוירת-ההתפּרקוּת לוֹקה גם השוּרה. הלא אין מחסוֹר בּיהוּדים אשר כּל הענין הזה הוּא להם למשׂא (אם כּי לא הם נוֹשׂאים אוֹתוֹ). היִפּלא הדבר שמִדי נראה אוֹ נדמה שהפּוֹרע מחזיר את הפּגיוֹן אל חגוֹרתוֹ, אוֹ מוֹכר לרָשוּת את שברי-זינוֹ, מוּכנים אצלנוּ לוֹמר: בּרוּך שפּטרנוּ מענשוֹ של הלזה? היפּלא שבּמסיבּוֹת אלה נתרוֹפפוּ אצלנוּ כּמה דברים והוּחמצוּ כּמה אפשרוּיוֹת וּבוּזבּזוּ לריק כּוֹחוֹת? היפּלא כּי

בּאוירה ציבּוּרית גרוּיה וּמגוּרה – הדנה בּדברים החיוּניים בּיוֹתר,

עניני חיים וּמות, לא לגוּפם, כּי אם מתוֹך חשבּוֹנוֹת של “יחסי-כּוֹחוֹת” ו“הבה נתחכּמה” ליחסי-כּוֹחוֹת – גם גידוּלה וציוּדה ויכלתה הפּנימית של השוּרה לוֹקים? ואם בּימים “כּתיקוּנם” יש בּזה כּדי להדאיג – בּימים אלה לא כּל שכּן. הלא השוּרה היא המצוּדה החיה של הישוּב, ואי אפשר שיהיה לה כּל תפקיד אחר אלא לשַמֵש הזרוֹע הנאמנה והאמיצה של הישוּב כּנגד כּל מתקיף וּמתנקש. וכמה יש לשקוֹד ולשמוֹר מכּל משמר שההתרוֹצצוּת הפּתוֹלוֹגית בּישוּב לא תפגע בּעצמאוּתה, בּאחדוּתה, בּרוּחה

וּבכוֹשר-פּעוּלתה של השוּרה, שלא תתן בּתוֹכה מקוֹם לשוּם מגמה של השׂתררוּת על הישוּב, לשוּם נטיה של התנשׂאוּת לבוֹא בּמקוֹם המוֹסדוֹת המוּסמכים הקוֹבעים את מדיניוּתוֹ. הלא השוּרה היא אחד הבּיטוּיים הממשיים של אחדוּתנוּ הלאוּמית, לא כּמליצה רגשנית ולא כּקרנים לנַגח בּהן את מישהוּ, אלא כּאחדוּת-של-אמת, אחדוּת מוּל אוֹיב, אחדוּת מוּל גוֹרל. אין השוּרה רשאית לתבּוֹע לעצמה שוּם סמכוּת לא לה, אך חוֹבתה להגן על עצמה מפּני כּל מגמוֹת של פּירוּק והחלשה, חוֹבתה לתבּוֹע לעצמה תנאי-קיוּם וּתנאי-גידוּל שבּהם תוּכל למלא את שירוּתה לישוּב ולעם.

טז

מה שהוּחמץ – הוּחמץ, אך עוֹד שמוּרוֹת לנוּ שעוֹת,

חמוּרוֹת וגם גדוֹלוֹת. אין לנוּ עסק בּניחוּשים, אך אין צוֹרך בּניחוּשים כּדי לראוֹת שכּל נסיוֹן של פּלישה מצד האוֹיב עלוּל לגרוֹר אחריו התפּרצוּת כּוֹחוֹת אוֹיבים מפּנים הארץ וּמסביבוֹתיה הקרוֹבוֹת. ואם עוֹד

דל כּוֹחנוּ בּפני אוירוֹנים – גדוֹל הוּא בּערך ויכוֹל להיוֹת חשוּב

וּמכריע מוּל ה“טוּר החמישי” הבּא מקרוֹב. יש להניח כּי עם גבוֹר הסכּנה ישתנה גם היחס אלינוּ כּאֶל כּוֹח-מגן, אך אם גם לא יאבוּ לגייס אוֹתנוּ מוּל האוֹיב מרחוֹק אין אנוּ צריכים לשוּם “גיוּס” כּדי שנעשׂה את שלנוּ כּנגד האוֹיב מקרוֹב. בּידינוּ הוּא. בּבוֹא שעת מבוּכה כּזאת תהא רשוּת

התגוּבה, היזמה, ההסתערוּת לנוּ. בּדרך הארוּכּה של התגוֹננוּת עברנוּ כּמה שלבּים, מן השמירה בּכרם על אשכּוֹל-ענבים עד הגנה על הישוּב כּוּלוֹ. עתה נשקף לנוּ שלב חדש: התקפה על התוֹקף, גילוּי הקִנים של סוֹכני היטלר בּארץ וּביעוּרם. לאחר שנוֹכחנוּ מה כּוֹחוֹ המשחית של “הטוּר החמישי” בּעוֹלם – לא יֵקל בּעינינוּ תפקיד זה. הוּא איננוּ פּחוּת מתפקידה של כּל חטיבה צבאית-לוֹחמת. והשאלה הדוֹחקת: היש לנוּ אנשים לכך, המתכּוֹננים אנוּ לכך?

מאידך, בּימים האחרוֹנים התחילוּ מגיעוֹת אלינוּ דרישוֹת

שנגַייס יחידוֹת-שירוּת יהוּדיוֹת, בּארץ וּבקרבתה. דרישה זוֹ אוּלי רוֹמזת

כּי זז משהוּ. עדיין אין אלה גדוּדים עברים. אך ההבדל בּין אלה וּבין מה שהוּצע לנוּ קוֹדם (יחידוֹת-עזר לשירוּת בּמערב) בּרוּר למדי. כּאן – חוּליוֹת בּשרשרת-המגן שלנוּ.

החזית שלנוּ, של ארץ-ישׂראל העברית, בּמלחמה זאת כּפוּלה היא: א. הארץ גוּפה, ב. אֵזוֹר הים התיכוֹן. לא בּידינוּ לצמצם את החזית וּלהתרכּז בּאחת –האוֹיב הוּא שקוֹבע את אוֹרך החזית. וּמי שהוֹדף היוֹם

אוירוֹן ממצרים, אוֹ מי שיהדוֹף מחר פּוֹלש מסוּריה – הרי הוּא מגין בּמישרים על הארץ. ודאי יש הבדל ניכּר בּין הרגשתוֹ של היהוּדי היוֹצא לחזית רחבה יוֹתר לבין הרגשתוֹ של האנגלי היוֹצא להילָחם מתחוּמי האי שלוֹ. הלה בּטוּח שהאי שלוֹ לא ישאר בּלי הגנה מספּקת. היהוּדי המגין על סביבוֹת הארץ אין לבּוֹ שקט למַה שמתרחש בּארץ. ואפילוּ כּשהוּא מגין בּתחוּמי הארץ יתכן שלבּוֹ לא יהיה שקט על הגנת הישוּב. כּי עדיין לא הגענוּ אפילוּ לידי זהוּת הגנת הארץ והגנת כּל נקוּדוֹת הישוּב. והגנת הארץ עדיין אינה מוֹציאה את צוֹרך ההגנה על כּל נקוּדה וּנקוּדה בּישוּב, שאפשר אין לה שוֹמר מבּלעדינוּ. אך כּזה הוּא גוֹרלנוּ. וּלפיכך רוֹאים אנוּ את הגנתנוּ

כּשרשרת מוּרכּבת מחוּליוֹת שוֹנוֹת, ועלינוּ הדאגה ששוּם חוּליה לא תנוּתק

ולא תיחָלש.

יש נוֹטים לחַלק וּלמַיין את היחידוֹת השוֹנוֹת לפי “חשיבוּתן” ולקבּוֹע מראש איזוֹ מהן עדיפה. מה נתחכּם הרבּה? עדיין אין אנוּ יוֹדעים מה גוֹרל למי נוֹעד. די לנוּ שזוֹהי חוּליה. אַל נשכּח: כּאן ריכּוּז יהוּדי, אימוּנים צבאיים, ציוּד (ואם איננוּ מלא הוּא יכוֹל להיוֹת מלא מחר), גישה לעוֹרקים החיוּניים בּיוֹתר של הצבא (תחבּוּרה וּתעוּפה), קשרים עם מחנה לוֹחם בּקרבתנוּ – מי יאמר מה יהיה המכריע בּרגע המכריע.

ערכּן של החטיבוֹת הללוּ יהיה לא רק בּתוֹאר שהן נוֹשׂאוֹת, כּי אם גם בּמה שאנחנוּ נשקיע בּתוֹכן. לפיכך אַל נהסס לתת להן ממיטב אנשינוּ מן המשקים, מבּעלי היכוֹלת. צריך שכּל יחידה יהוּדית תקח את המכּסימוּם מן האימוּן ותתן את המכּסימוּם של יכלתה.

יז

בּתוֹלדוֹת מלחמוֹת היהוּדים חוֹזר כּפעם בּפעם, מימי

גדעוֹן ויהוּדה המַכּבּי, החזיוֹן: מעטים כּנגד רבּים. אפשר זהוּ מה שמחכּה לנוּ גם בּימים הקרוֹבים. אַל נבייש את גוֹרלנוּ.

יש רצוֹן עז להאמין כּי עמידת-המגן של שארית ישׂראל על אדמתוֹ נתוּנה בּידים נאמנוֹת, אשר לא תרפּינה ולא תכַזבנה בּיוֹם מבחן.

סיון ת"ש.