רקע
ברל כצנלסון
בּהתקרב החזית

א


הרצפלד כּיוֵן אל העיקר כּשדרש מאתנו שני דברים: “רוּח ואִרגוּן”. אנוּ צריכים לעצה וּגבוּרה, ורק מי שאֵלה לוֹ רשאי לדבּר בּשעה זוֹ. היֶשנן עמנוּ? זאת חפצתי לשמוֹע בּבוֹאי היוֹם אל המוֹעצה: מה עלינוּ לעשׂוֹת מן היוֹם. הלא נפל דבר! וּבנפילתוֹ הסיט הצדה את ויכּוּחנוּ הקוֹדם.


היה יסוֹד לקווֹת כּי לא נשוּב עתה אל אוֹתוֹ ויכּוּח, נוֹקב בּתכנוֹ, אשר כּמוֹהוּ לא היה לנוּ. מי שהוּא אחר פּתר אוֹתוֹ בּעדנוּ. גבר המבּוּל על הארץ, והוּא ששטף את הויכּוּח הזה, אשר מצא את כּוּלנוּ בּרפיוֹננוּ. תהא זוֹ הערכה עצמית עצוּבה, אך צוֹדקת, אם נאמר כּי שני “הצדדים” כּאחד לא הוֹכיחוּ הפּעם כּי הם יוֹדעים גם לקיים את אשר הם דוֹרשים. עתה קרבה הסכּנה הגדוֹלה, שאיננה מכּירה בּ“צדדים”, ושבּיחס אליה אין, לכאוֹרה, מקוֹם לצדדים. ואף על פּי כּן לא נפטרנוּ מן הנכוֹנוּת הנפשית להחזיר עלינוּ את הגלגל הריק של הויכּוּח.


וּלפי שאינני רוֹצה לדוּן היוֹם על העבר, אסתפּק בּמסירת מוֹדעה: גם עתה סבוּר אני שאילוּ נהגנוּ אחרת ממה שנהגנוּ, בּטרם בּא ההרכּב החדש של הקבּינט, לא היינוּ מרֵעים את מצבנוּ, כּפי שחששוּ החוֹששים, ואפשר היינוּ נמצאים עתה בּמצב פּוֹליטי אחר. לא יצרנוּ שוּם עילה שתביא את הממשלה החדשה לידי בּדיקת עניננוּ. וד"ל1.


ב


וּלמצבנוּ עתה: אינני רוֹצה להוֹסיף קדרוּת, ואין אתי מה שיפזר קדרוּת. לפיכך קשה כּל כּך הדיבּוּר בּזה. אפשר נשתנה משהוּ לטוֹבה בּלוֹנדוֹן. וַדאי שלא נשתנה שוּם דבר לטוֹבה בּירוּשלים. ימינוּ אלה מעוֹררים בּזכרוֹני את הימים הראשוֹנים של הכּוֹבש הבּריטי כּאן: בּלוֹנדוֹן היה קבּינט של לוֹיד ג’וֹרג', ובוֹ בּלפוּר, ועם וייצמן היוּ בּאים בּדברים, וּבארץ היה אז שלטוֹנוֹ של בּוֹלס, שלטוֹן שהבשיל פּרעוֹת. עתה יש בּלוֹנדוֹן קבּינט של צ’רצ’יל, בּתוֹכוֹ יוֹשבים ידידים, וּבאיזוֹ מידה גם בּאים אתנוּ שם בּדברים; וּבארץ – חזר עלינוּ שלטוֹנוֹ של בּוֹלס. הרבּה סימנים לכך. סוּפּר כּאן משמוֹ של פּקיד בּריטי גבוֹה, שחזר מעיראק ואמר כּי כּל עיראק היא “טוּר חמישי”. חוֹששני שהטוּר החמישי איננוּ רק בּמקוֹם שמחפּשׂים אוֹתוֹ, וכי בּארץ הוּא מקנן בּמקוֹם גבוֹה מאד. אם אפשר הדבר כּי בּימים שנשקפת לנוּ פּלישת איטליה מחזירים לארץ את עוֹני עבּד-אל-האדי, שהממשלה ודאי יוֹדעת מה בּינוֹ וּבין מדינוֹת הציר, ומוֹבילים למאסר את דאנטֶה לאטֶס ואת אֶנצו סירֶני – הרי זה מוֹכיח היכן הוּא הטוּר החמישי. אתמוֹל דיבּר הנציב על שני סוּגי אזרחים, המסַייעים את האוֹיב: א. פּתאים, בּ. אנשי-זדוֹן. חוֹששני ששניהם התבּצרוּ בּמקוֹמוֹת גבוֹהים למדי.


כּדי לדוּן על ענינינוּ למעשׂה עלינוּ לדעת איפה אנוּ עוֹמדים בּימים אלה. אין זוֹ שאלה פּוֹליטית-אידיאוֹלוֹגית של יחסנוּ למלחמה זוֹ. לבּנוּ עם אנגליה וצרפת הנאבקוֹת. הן, ואִתן העוֹלם כּוּלוֹ, עדיין נענשוֹת על חטאיהן ושגגוֹתיהן, ועם זאת אין תקוה לעוֹלם בּלי נצחוֹנן, ואין לנוּ מקוֹם-אחיזה בּעוֹלם מחוּץ לשלטוֹנן. ענין זה צריך היה שיהיה בּרוּר בּתכלית לכוּלנוּ מן הרגע הראשוֹן של המלחמה. וגם לפני כּך. אם הדמוֹקרטיוֹת תנַצחנה – נפתח לנוּ פּתח להיאָבק על נצחוֹננוּ. אך אם האוֹיב ינַצח? אין מלים לבטא מה נשקף לה אז להיסטוֹריה העברית. הוּא לא יתחבּט הרבה בּ“פּתרוֹן” שאלת מיליוֹני היהוּדים הנוֹפלים בּצפּרניו. ועל אחת כּמה וכמה שלא יתקשה לשׂים קץ לחצי מיליוֹן היהוּדים שבּארץ.


מדוּע אני חוֹזר על דיבּוּרים אַלפא-בּיתיים אלה? מפּני הנטיה הקיימת אצלנוּ להסיח את הדעת מן הפּשוּט, האלמנטרי, הוַדאי, וּלטפּל בּדברים מוּרכּבים, “מענינים” יוֹתר. לפיכך רוֹאה אני צוֹרך להזכּיר את הדבר הפּשוּט והיסוֹדי ששוּם מחשבה בּיקרתית איננה רשאית לטשטש אוֹתוֹ. וַדאי, אנחנוּ – יוֹצאי-דוֹפן בּעוֹלם – קנינוּ לעצמנוּ

זכוּת בּיקוֹרת רעיוֹנית על כּל מה שנעשׂה ולא נעשׂה בּוֹ, ואנחנוּ שוֹמרים לנוּ את הזכוּת הזאת, שהיא אחד הקנינים המעטים שלנוּ, וגם את הדמוֹקרטיוֹת אנוּ מכּירים ויוֹדעים בּהן שהן רחוֹקוֹת מהיוֹת “צדיקים גמוּרים”. אך יש זמנים שמִי שאיננוּ מסתפּק בּפחוֹת מצדיק גמוּר נדחק ונוֹתן יד לרשע גמוּר. ואנחנוּ הלא מבקשים בּאמת את הצדיק הגמוּר, לפיכך – אַל נילָכד בּפּח.



ג


קבוּצה סוֹציאליסטית אחת בּאירוֹפּה – משלחת חוּץ-לארץ של המֶנשֶביזם הרוּסי – נתנה עתה דוּגמה של מחלוֹקת בּשעת-מלחמה: לאחר ויכּוּח פּוֹליטי-תיאוֹרטי גדוֹל נתפּלגוּ שני חברים מעל שבעה, ואף יצרוּ להם עתוֹן מיוּחד. הויכּוּח היה על עצם המלחמה הזאת. שני הצדדים אינם מחזיקים בּמימרה ההדיוֹטית כּי זוֹהי מלחמה “בּין שני אימפּריאַליזמים”. שניהם יוֹדעים כּי על כּף המאזנים – גוֹרל האנוֹשוּת; שניהם סבוּרים כּי הפּוֹעל חייב לעשׂוֹת הכּל כּדי להביא למַפּלתוֹ של היטלר. אלא שהשנַים שבּמיעוּט אינם מסתפּקים בּכך. הם רוֹצים ש“משלחת חוּץ-לארץ של הס.ד. הרוּסית” תקבּע עמדה ותדרוֹש מפּוֹעלי צרפת ואנגליה שיתחייבוּ מעתה להפוֹך את המלחמה הזאת למלחמת-אזרחים לשם המהפּכה הסוֹציאלית. ונימוּקם אִתם: רק הכרזה זוֹ וההתכּוונוּת לכך יש בּהן כּדי להלהיב את ההמוֹנים וּלהבטיח את הנצחוֹן על היטלר. מכּאן אתה למד, ראשית, שהסגוּלה הטוֹבה בּיוֹתר להביא את עמי צרפת ואנגליה לידי גיוּס מַכּסימלי של כּל הרזרבוֹת שלהן למלחמה ניצחת בּהיטלר היא בּשׂוֹרת מלחמת-אזרחים; ושנית, שנכוֹנוּתם אוֹ אי-נכוֹנוּתם של פּוֹעלי צרפת ואנגליה להשתמש בּסגוּלה זוֹ תלוּיה בּנוּסח הרזוֹלוּציה שתתקבּל על ידי “משלחת חוּץ של הס.ד. הרוּסית”; וּשלישית, שהאמצעי הטוֹב בּיוֹתר להשׂיג את כּל התוֹצאוֹת הרצוּיוֹת הללוּ,

אשר בּהן תלוּי גוֹרל המלחמה והעוֹלם, הוּא פּילוּגה של אוֹתה “משלחת”.


אין זה אלא מאמר מוּסגר: קצת התבּוֹננוּת בּגוֹרלה של ציבּוּריוּת מסוּימת וּבדמוּתם הרוּחנית של אנשי-ציבּוּר מסוּימים מבּני

אברהם, יצחק ויעקב. רשאים אנוּ לקווֹת כּי כּשם שידענוּ לשמוֹר את עצמנוּ מגוֹרל זה כּך נדע גם להבּא.



ד


וכאן אני חוֹזר אל מה שהתחלתי. שאלתנוּ איננה שאלת אוריֶנטציה עוֹלמית בּלבד. הנאמנוּת שלנוּ לאנגליה עדיין אינה פּוֹתרת למעשׂה את שאלוֹתינוּ בּמלחמה, כּי, לאסוֹננוּ, הננוּ גיבּוֹרים של רוֹמן

טרגי בּיוֹתר.


אנחנוּ רוֹצים בּנצחוֹנן של הדמוֹקרטיוֹת בּכל לבּנוּ

ונפשנוּ, עד שאפשר לאמוֹר: יוֹתר ממה שהן רוֹצוֹת בּנצחוֹנן רוֹצים אנחנוּ. אך הרוֹצוֹת הדמוֹקרטיוֹת גם בּנצחוֹננוּ אנוּ?


אין תשוּבה טוֹבה בּפינוּ לשאלה זוֹ. רעוֹת רבּוֹת ראינוּ

בּתשעת חדשי המלחמה לא רק מן האוֹיב, כּי אם גם מבּני-הבּרית. שוּם אוֹת לטוֹבה. לא בּגדוֹלוֹת ואף לא בּקטנוֹת. לא בּמעשׂה ואף לא בּהבטחה לעתיד לבוֹא.


וּבצר לנוּ, מַפנים אצלנוּ את התרעוֹמת פּנימה: הן לא יתכן כּי בּימים חמוּרים אלה לא תהא הבנה בּינינוּ לביניהם. ואם בּכל זאת איננה הרי שאנחנוּ לא ידענוּ להשׂיג אוֹתה. הרי – שבּנוּ האָשם.


וּבהלָך-רוּח זה של “על חטא שחטאנוּ” מקבּלים אצלנוּ גם הדיבּוּרים על הגיוּס צוּרה מוּזרה. עוֹד מלפני פּרוֹץ המלחמה, ועד היוֹם, לא חדלוּ שליחינוּ, בּלוֹנדוֹן וּבירוּשלים, להציע את עזרתנוּ. הם דפקוּ על כּל דלת – ולא נַענוּ. הם הציעוּ הצעוֹת שוֹנוֹת, ועמדוּ רק על דבר אחד: שיהוּדים אנחנוּ, וגם למלחמה נצא כּיהוּדים. ולא בּמַסוה של פּוֹלנים וצ’כים וּפלשׂתינאים. אך יהדוּתנוּ היא, כּנראה, מעמסה שאין בּני-הבּרית יכוֹלים לקבּל אוֹתה. מתבּרר שגם בּזה אשמים אנחנוּ. ולא המפַקד בּלבד, אלא אף משלנוּ יש אוֹמרים: ודאי משהוּ לא בּסדר, ודאי עוֹסקים מצדנוּ בּדקדוּקי-עניוּת. אין אוֹמרים לנוּ בּמפוֹרש מה המסקנוֹת,

אבל דיבּוּרים אלה צוֹפנים בּתוֹכם מסקנוֹת. ואם כּכה, אַל נִתן להן, לאוֹתן המסקנוֹת הבּלתי-נאמרוֹת, להלך בּהחָבא. רשאים אנוּ לידע אוֹתן.



ה


הלָך-רוּח זה, המבקש לראוֹת בּנוּ אשם כּל פּעם שמרבּים את פּצעינוּ אוֹ יוֹרקים בּפנינוּ, והדוֹרש מאתנוּ בּשם המוּסר וּבשם התבוּנה

שנתרצה אל התקיף והאַלים בּכל מחיר – איננוּ חדש עמנוּ. מי שמדבּר אלינוּ כּכה איננוּ נוֹהג לפרש מה המחיר, ואם תבקש אתה לפרש בּעדוֹ – יתרעם עליך שאתה מיחס לוֹ כּוָנוֹת זרוֹת. אלא שהוּא מעמיד את ההתרצוּת כּצו עליוֹן, שלמענוֹ לא יִיקר כּל מחיר, וממילא הדיוּן בּמחיר איננוּ חשוּב. וּבאמת לא חשוּב, כּי לא המטיף לנוּ הוּא שיקבּע את המחיר, אלא השוּתף הנכסף, אם אך יתרצה לקבּל איזה מחיר, הוּא שיפסוֹק.


והלָך-רוּח זה עוֹבר עתה עלינוּ בּמהדוּרה השלישית בּמשך שנים מעטוֹת. תחילה הכּרנוּהוּ מתוֹך טענוֹתיהם של בּעלי האוֹריֶנטציה הערבית. הם אוֹמרים לנוּ: הן תוֹדוּ כּי זקוּקים אנוּ, למען שלוֹמנוּ והצלחתנוּ, לרצוֹנם הטוֹב של הערבים, וּלפיכך – לא יתכן שלא נמצאנוּ; ואם אתם לא מצאתם אוֹתוֹ – הרי שבּכם הקוֹלר תלוּי. והמסקנה היא בּרוּרה: תנוּ לנוּ, ואנחנוּ נמצאנוּ. יתר על כּן, הוּא כּבר נמצא לנוּ כּמה וכמה פּעמים, אלא שהדוֹר לא היה ראוּי. ואמנם, הם מהלכים בּינינוּ כּמי שטוֹפס-הסכּם של שלוֹם ואַחוָה כּתוּב וחתוּם בּידי הצד השני מוּנח בּידוֹ, ולא חסרה אלא חתימת ידנוּ. והוֹאיל וכך הרי מוּתר להם בּכל עת וּבכל שעה להחשיד וּלהאשים, ולראוֹת את כּל אחד מאתנוּ כּמי שנתפּס בּקלקלתוֹ. מה בּצע כּי תבוֹא וּתגלה להם משהוּ מעוֹלמם של בּני-אדם אשר לא עסקוּ בּ“הטפה לעִברים”, כּי אם ניסוּ בּאמת משהוּ לעשׂוֹת; מה בּצע כּי תספּר להם, למשל, ממה ששמענוּ פּה היוֹם על מאמצי השיתוּף שבּהם מתנסה אף מתענה “סולל-בּוֹנה”, על “חקיקת-אל-אמר”, על נסיוֹנוֹת לא-מילוּליים וּשקוּלים בּעזרה מעמדית, בּרכּבת, בּקוּפּת-חוֹלים, בּשביתוֹת, בּקלוּבּים

(וּבלי להעלים כּי המאמצים היוּ מרוּבּים והיבוּל דל) – כּל אלה הם כּחגָבים בּעיניהם לעוּמת המעשׂים האדירים שהם יוֹדעים לבצע. מה בּצע אם תבוֹא לגלגל אתם בּפרשת החיפּוּשׂים והנסיוֹנוֹת הפּוֹליטיים מראשית ימי וייצמן, יעקוֹבּסוֹן ואידר עד ימי ארלוֹזוֹרוֹב וּבן-גוּריוֹן ושרתוֹק. עצם העוּבדה המרה כּי המאמצים המרוּבּים הללוּ לא נשׂאוּ פּירוֹת של קיימא אינה עשׂוּיה לעוֹרר אצלם מחשבוֹת על הקשיים העצוּמים למצוֹא דרכי שלוֹם והבנה בּעוֹלם מסוּכסך ואכזרי שבּוֹ פּוֹעלים כּנגדנוּ כּוֹחוֹת שלטוֹן עצוּמים,

אשר בּפיתוּייהם וּבשיסוּייהם וּבאמצעיהם הכּספּיים והאחרים אין אנוּ יכוֹלים להתחרוֹת. אדרבּא, עצם המצב המר הוּא בּעיניהם כּתב-אשמה נגדנוּ, ראָיה ניצחת שהמדיניוּת הציוֹנית לא ידעה ולא ראתה, לא הבינה ולא פּעלה. והמסקנה המבוּקשת נתוּנה למַפרע: כּי רק אִתּם, הנאֶה דוֹרשים, ילוּנוּ הרצוֹן הטוֹב והבּינה הרחבה, וההצלחה המדינית מוּבטחת להם, אילמלא הפריעוּ בּעדם2.



ו


וּמהדוּרה שניה. מאז הצליח סטאלין לזכּוֹת בּשלל פּוֹלין גברה הטענה כּנגדנוּ: מדינת הסוֹביטים יש לה שלוֹשה וחצי מיליוֹן יהוּדים. עכשיו נוֹספוּ לה עוֹד כּמיליוֹן וחצי. הלא תוֹדוּ שזהוּ חלק חשוּב מן העם היהוּדי, היתכן איפוֹא שנַפקיר אוֹתם, היתכן שנסתלק מהם, והיתכן בּכלל שהציוֹנוּת תוַתר על אַהדתה של אוֹתה מדינה עצוּמה, אשר גדוֹלוֹת צפוּנוֹת בּה וּגדוֹלוֹת צפוּיוֹת לעוֹלם ממנה? מדבּרים

אלינוּ כּאילוּ בּגלל הזנחתנוּ ולא-איכפּת שלנוּ גזרה רוּסיה הסוֹביטית

איסוּר חמוּר על הציוֹנוּת, על החלוּץ, על עליה לארץ, על החינוּך העברי, על הלשוֹן העברית, על הספר העברי, על התנ"ך. וּפלא על כּל פּלא, כּך מדבּרים אלינוּ גם אנשים אשר בּאוּ משם מלפני כּמה שנים וטעמוּ טעמם של כּמה דברים על עוֹרם וּבשׂרם. בּמקוֹם שהם יפשפּשוּ בּמעשׂיהם, מדוּע לא הצליחוּ הם בּשעתם לרכּוֹש את לב הסוֹביטים לאַהדת הפּוֹעל העברי בּארץ וּלהוֹדיה בּחזוֹן השחרוּר העברי הם מאשימים בּכך איזה “אוֹתנוּ” כּוֹלל. וּמה בּצע אם תמנה בּפניהם כּמה מן הנסיוֹנוֹת של הציוֹנים לבוֹא בּדברים עם החוּגים השוֹלטים בּרוּסיה, שכּוּלם נגמרוּ

בּלא-כלוּם: את מסעוֹתיהם של אידר, רוּפּין, סאקר, בּנטביטש; את משלחוֹת ההסתדרוּת לתערוּכוֹת רוּסיוֹת, שבּהן השתתפוּ בּן-גוּריוֹן ורמז; את

הנסיוֹנוֹת השוֹנים להביא בּגלוּי וּביוֹשר-לבב את דבר ארץ-ישׂראל והפּוֹעל העברי לשם, וּמה שעלה להם; גם את נסיוֹנוֹת-הגבוּרה של יחידים שסיכּנוּ את חייהם למען הביא את דברה החי של ארץ-ישׂראל לשם (בּלי שחיכּוּ להטפת-המוּסר של האָפנה האחרוֹנה) – וּמה שעלה להם. מה בּצע בּכל דיבּוּרי ההסבּרה הללוּ (שהם דברים כּהוָיתם ולא דברי התנצלוּת)? אתה יוֹדע מראש כּי תצא רשע מלפני ידידיך בּעלי-דינך: הלא אין ספק כּי בּקרֶמל יוֹשבים מוֹחוֹת השוֹקלים כּל תוֹפעה מדינית שבּעוֹלם מבּחינת טיבה הסוֹציאליסטי, מוֹחוֹת אשר אין לפניהם כּל פּניוֹת וחשבּוֹנוֹת אוֹפּוֹרטוּניסטיים, וּלבבוֹת פּתוּחים

לקראת כּל מפעל פּוֹעלי צוֹדק, וּמי צוֹדק כּמפעלנוּ בּארץ? לא יתכן איפוֹא כּי לא יִצדק בּעיניהם. ואם למרוֹת הכּל אין עניננוּ מתקבּל שם על דעתם, והם מעדיפים כּל השנים את המוּפתי על הפּוֹעל היהוּדי ואת מפעלוֹת הכּנוּפיוֹת על ההתישבוּת השיתוּפית – הרי בּרוּר כּשמש כּי “אתם” החייבים, בּאשר לא הצלחתם להסבּיר להם כּהוֹגן את דבר הפּוֹעל העברי בּארץ. וּמדוּע לא הצלחתם? לא מפּני שכּל השערים נעוּלים על שבעים ושבעה מַנעוּלים בּפני דבר הפּוֹעל היהוּדי אם איננוּ זנב ליֶבסקציה, כּי אם מפּני האוֹריֶנטציה הנחשלת שלכם, מפּני שלא הבנתם את כּל החשיבוּת העצוּמה של רכישת אַהדת ססס"ר לציוֹנוּת, מפּני ששכחתם את ההמוֹנים היהוּדים בּברית הסוֹביטים, וּבגלל מוּשׂגיכם הנוֹשנים, הסוֹציאליסטיים-דוֹגמַטיים, קילקלתם את כּל

האפשרוּיוֹת העצוּמוֹת השמוּרוֹת שם למעננוּ.



ז


ואוֹתוֹ הלָך-רוּח חוֹזר עלינוּ עתה בּמהדוּרה שלישית.

כּשם שאנחנוּ לוֹקים, מפּני שאנחנוּ החייבים והערבים הצדיקים, כּשם שאנחנוּ לוֹקים מפּני שאנחנוּ החייבים וססס"ר הצַדקת, כּך נפקחוּ יוֹם אחד העינים והכּירוּ כּי אנחנוּ לוֹקים מפּני שאנחנוּ חטאנוּ לאנגליה. ואנשים שעוֹד

אתמוֹל חצבוּ להבוֹת על חטאיה של אנגליה והאשימוּ את ההנהלה הציוֹנית בּ“חוּלשה” בּאים ואוֹמרים היוֹם: הן לא יתכן שבּימים הרי-סכּנוֹת וּבתקוּפה של משטר צבאי יהיה יחס השלטוֹן אלינו כּזה. סימן שמשהוּ “לא בּסדר” אצלנוּ וּמתחילים להכּוֹת על חטא שחטאנוּ בּמַרדנוּת ושהִשְׂנֵאנוּ

עצמנוּ על השלטוֹן. וּמכּאן – הדרך פּתוּחה.


אך מי זה אוֹמר שהשלטוֹן האנגלי משלם בּשׂנאה תחת מַרדנוּת? הן הרהוּר זה בּלבד עלבּוֹן הוּא לשלטוֹן. ואילוּ היה השלטוֹן האנגלי חשוּד על כּך, הרי דוקא נטייתנוּ התמידית לראוֹת בּמעשׂיו לא מגמה מדינית שקוּלה וּמחוּשבת, אלא רגשוֹת פּעוּטים של שׂנאה וּנקמה, נטייתנוּ זאת ודאי עלוּלה להשׂניא אוֹתנוּ. אך יכוֹלים אנוּ להתנחם: השלטוֹן האנגלי יוֹדע לסלוֹח. לעוֹני עבּד-אל-האדי יסָלחוּ דברים חמוּרים יוֹתר מעווֹנוֹת-המרי של הישוּב.

ודאי, יש ויש בּנוּ דברים המַשׂניאים אוֹתנוּ. אך שאלה היא כּיצד למנוֹע אוֹתם. שמא אי אפשר לסלוֹח לנוּ בּימים אלה שיש בּינינוּ יהוּדים יוֹצאי גרמניה, בּשעה שבּאנגליה גוּפה צוֹעקים מכּל קרן-זוית וּמכּוֹתרוֹת-עתוֹנים: “כּלאוּם! את כּוּלם!” ושמא אי אפשר לסלוֹח לנוּ שאנחנוּ יהוּדי המזרח? אפשר אילוּ היינוּ כּוּלנוּ “הגוּנים” כּמוֹ יהוּדי

אנגליה, למשל, אוּלי היוּ נוֹהגים בּנוּ אחרת. ושמא השׂנאנוּ עצמנוּ מפּני שציוֹנים אנחנוּ, מפּני ש“לא היה לנוּ שׂכל” לקבּל בּנחת את “הספר הלבן”, מפּני שבּעצם היוֹתנוּ ציוֹנים הננוּ מכבּידים על הממשלה הבּריטית?


וגם בּמהדוּרה זוֹ, כּמוֹ בּמהדוּרוֹת קוֹדמוֹת, נוֹקטים

אוֹתה לשוֹן, המזכּירה את “האוֹצר”: הנה הנה היתה הזדמנוּת מבוֹרכת “לבוֹא לידי הבנה” עם השלטוֹן הצבאי העליוֹן, ואנחנוּ – מפּני חטאינוּ החמצנוּ. ושוּב מעבירים לעינינוּ אוֹתה תמוּנה: מצד אחד – קוֹמץ אנשים אמיצי-רוּח וּבעלי דעה רחבה, אלא שאין שוֹמעים להם; וּמצד שני – ישוּב שוֹביניסטי-מוּגבּל, נעדר הבנה מדינית, חי בּהרגשוֹת פּרימיטיביוֹת; וּמנהיגיו אוֹ שהם שוֹביניסטים וּמוּגבּלים כּמוֹהוּ, אוֹ שהם מפחדים לוֹמר לוֹ את האמת וּמסתגלים לטעמוֹ.


יש ויש ענינים בּישוּב, שראוּי ואף הכרחי לאסוֹר עליהם מלחמה. אך מה צוֹרך לטפּוֹל על הישוּב אשמוֹת-שוא, לזייף את דמוּתוֹ ואת דמוּת נציגוּתוֹ, מתוֹך אמוּנה תפלה בּהזדמנוּיוֹת שלא היוּ ולא נבראוּ?


בּרוּר שגנרל בּריטי יש לוֹ תפיסה אחרת משלנוּ. לוֹ אין חשבּוֹן ציוֹני, וגם לא חשבּוֹן סתם-יהוּדי. הוּא מתבּוֹנן על סביבוֹ ושוֹאל: מאַיִן תבוֹא הסכּנה. יתכן שבּעיניו צפוּיה סכּנה גם מנשק להגנת יהוּדי צפת. גנרל אנגלי אפשר יש לוֹ גם הסבּרה משלוֹ מדוּע אין דוֹרשים מן הבֶּדוים שיתפּרקוּ את נשקם, וּמדוּע יש צוֹרך לדרוֹש זאת מן היהוּדים דוקא. האם הוּא חייב להבּיט בּעינים שלנוּ? אבל אנחנוּ חייבים להבּיט בּעינים שלנוּ. לוֹ יש כּמה מיני אחריוּת, וכמה שלבּים בּסוּלם אחריוּתוֹ. הוּא רשאי להיוֹת בּטוּח שבּיכלתוֹ להגן על הארץ מפּני כּל אוֹיב וּבכל התנאים, ואם תוֹך כּדי כּך יחרב משהוּ אוֹ ילך לאיבּוּד, הרי זה, בּתוֹך ההיקף הגדוֹל ואגב נצחוֹן כּוֹלל, רק “תאוּנה”. ואם גם לא יעלה הדבר בּידוֹ, הרי עוֹד קיימת אנגליה גדוֹלה ועצוּמה, והיא ודאי תחזיר בּיוֹם מן הימים מה שתפסיד עתה. מַצפּוּנוֹ יכוֹל להיוֹת שקט. אך מַצפּוּננוּ איננוּ שקט. איננוּ יכוֹל להיוֹת שקט. אנחנוּ אחראים למשהוּ שאין לוֹ תמוּרה ואין לוֹ שוֹמרים מבּלעדינוּ. וּלפיכך, שיקוּליו של מפקד זר לא תמיד מספּיקים לנוּ.


וּכשאנוּ מתבּקשים להמציא “מִספּרים” בּלבד, אַל נהיה

פּתאים מאמינים כּי “מספּרים” מתבּקשים מתוֹך אהבת הסטטיסטיקה. ואַל נראה מהרהוּרי לבּנוּ ויתוּרים והצעוֹת “תמוּרה” בּמקוֹם ששוּם אדם איננוּ מציע לנוּ דבר. וגם אילוּ היוּ מציעים היינוּ חייבים היטב היטב לעיין בּדבר ולשקוֹל מה ממשוּת הדברים הנלקחים לעוּמת המוּצעים. אך למה נבנה קוֹנסטרוּקציוֹת מדוּמוֹת וניצוֹר סביבן חילוּקי-דעוֹת?



ח


מאז ישיבת הלילה של סיעת-העבוֹדה בּגֶנף, לאחר נעילת הקוֹנגרס, היו לנוּ כּמה דיוּנים בּענין ההתנדבוּת. ודאי עוֹד יהיוּ. אין אנוּ עוֹמדים בּשלב האחרוֹן. אך שלב זה שבּוֹ אנוּ עוֹמדים עתה אין עמוֹ כּל חדש, ואף על פּי כּן יש נימה חדשה בּויכּוּח.


כּבר נאמר בּראשית הדברים: אין לנוּ ויכּוּח על יחסנוּ למלחמה. אך יש ויש לברר את דרכי השתתפוּתנוּ בּה. יהוּדים לא חסרוּ בּשוּם חזית של בּני הבּרית: הם נלחמוּ בּכל מקוֹם כּפּוֹלנים, כּצֶ’כים, כּצרפתים, כּבֶּלגים, כּהוֹלנדים, כּאנגלים, כּדרוֹם-אפריקנים. מי יעיז לוֹמר שהמעטנוּ להקריב בּמלחמה זוֹ? ואילוּ היה מוּבטח גמוּל לקרבּנוֹת

ואילוּ היוּ זכוּיוֹת נקנוֹת בּקרבּנוֹת בּלבד, היינוּ יכוֹלים להיוֹת

שקטים לעתידנוּ. אך אין אנחנוּ מסתפּקים בּכך שלאחר המלחמה יבוֹאוּ חוֹקרים יהוּדים ויאספוּ בּנאדיהם את הדם היהוּדי השפוּך, וּבשעוֹת אינטרפּלציה

בּבתי-הנבחרים יכניסוּ ידידינוּ שאלוֹת וּמיניסטרים יזַכּוּנוּ בּתשוּבוֹת

המגינוֹת על כּבוֹדנוּ, כּנהוּג. התוֹכן של התנדבוּתנוּ הוּא: שאין אנוּ רוֹצים להיוֹת קרבּנוֹת בּלבד. רוֹצים אנחנוּ להיוֹת לוֹחמים, שוּתפים

מלאים – ולא בּעילוּם-פּנים – לדמוֹקרטיה הלוֹחמת בּאוֹיב המין האנוֹשי, בּאוֹיבנוּ בּנפש. ההתנדבוּת למלחמה זוֹ בּכלל – ולא רק להגנת ארצנוּ – היא בּשבילנוּ קטיגוֹריה מוּסרית: גם לאחר כּל קרבּנוֹתינוּ,

שהוּבאוּ מאוֹנס וּמרצוֹן, עוֹד רוֹצים אנוּ להיוֹת בּלוֹחמים. אוּלם אין

מקיימים חוֹבה מוּסרית על ידי התחפּשׂוּת, על ידי העלמת הפּרצוּף הלאוּמי. והנה אוֹתם הכּוֹחוֹת, שהם מחליטים אם תירָצה אוֹ לא תירָצה התנדבוּתנוּ, הם אוּלי רוֹצים בּנוּ כּחיילים, אך אינם רוֹצים בּנוּ כּציוֹנים, כּיהוּדים. לא נוֹח להם הדבר, ויש להם כּמה חשבּוֹנוֹת. ואל תחשבוּ כּי רק חשבּוֹנם של הערבים וכוּ'. יתכן כּי גם פּחד התעמוּלה הגֶבֶּלסית נוֹפל עליהם בּבוֹאם “להשתדך” עם היהוּדים. יתכן כּי גם בּלעדי זה יש להם צוֹרך לנַעֵר מעל עצמם את ההאשמה כּי זוֹהי “מלחמה יהוּדית”.


הנה בּא לידי אינטרביוּ רביזיוֹניסטי עם פּוֹל בּוֹנקוּר. הללוּ שׂמחוּ, כּנראה, לפרסמו כּ“נצחוֹן” פּוֹליטי. מה אוֹמר פּוֹל

בּוֹנקוּר: לא יתכן שיקימוּ יחידוֹת יהוּדיוֹת, לא יתכן – לטוֹבת היהוּדים. כּי על ידי כּך יפסידוּ את זכוּיוֹתיהם בּמדינוֹת-מגוּריהם. אם יהוּדי פּוֹלין וצ’כוֹסלוֹבקיה ישתתפוּ בּמלחמה

כּיהוּדים, הרי שהם מראש מוַתרים על זכוּיוֹת-אזרח בּאוֹתן המדינוֹת. לא, הוּא, כּידידם של היהוּדים הרוֹצה בּשויוֹן זכוּיוֹתיהם בּכל מקוֹם, איננוּ

יכוֹל להסכּים. בּערך כּך. אין צוֹרך להביא נימוּקים אחרים, נימוּקים שידידים-הוֹמַניסטים לא נוֹח להם להשמיעם בּרמה. ונימוּק זה (שאפשר להפנוֹת את חוּדוֹ גם נגד הציוֹנים-השוֹביניסטים, הלא-פּטריוֹטים, אשר בּגלל חלוֹמוֹתיהם המדיניים הם מוּכנים תמיד לסַכּן את זכוּיוֹתיהם של היהוּדים בּארצוֹת מגוּריהם) – נימוּק זה ודאי שיעשׂה רוֹשם טוֹב בּמשכּנוֹת הנוֹטבּלים היהוּדים בּלוֹנדוֹן

וּבניוּ-יוֹרק. בּמשׂרדי-החוּץ של הממשלוֹת הדמוֹקרטיוֹת יוֹשבים אנשים

משׂכּילים וּמחוּנכים והם יוֹדעים בּאֵילוּ נימוּקים ראוּי והגוּן להשתמש,

ומהיכן לשאוֹב אוֹתם.



ט


בּאנגליה הדבר מוּרכּב יוֹתר, כּמוּבן. הציוֹנים לא הכבּידוּ, חלילה, בּדרישוֹת מוּפרזוֹת. לא שאלוּ לעתידנוּ בּארץ אחרי הנצחוֹן, לא הציגוּ “תנאים”, כּי אם הציעוּ את שירוּתם: ללַקט את רבבוֹת הפּליטים היהוּדים בּמערב וליצוֹר מהם צבא, להקים תעשׂיה בּארץ, לאַמן בּארץ אנשים למען יהיוּ מסוּגלים למלא את תפקידם בּבוֹא השעה. בּאשר להגנת הארץ היוּ אוֹמרים לנוּ: והלא אין מלחמה שם, אצלכם, האם בּשבילכם עלינוּ ליצוֹר אוֹתה? בּשאר הענינים אוֹ שהיוּ תשוּבוֹת פּסקניוֹת אוֹ דחיוֹת “לכשירחיב”. בּינתים נפתרוּ כּמה ענינים

“מאליהם”. אי-הרצוֹן לגייס יחידוֹת יהוּדיוֹת מסר רבבוֹת פּליטים יהוּדים בּמערב לידי היטלר. וּבינתים הגיעה חזית-האש עד לארץ-ישׂראל. הצוֹרך הבּוֹער בּהגנת הארץ הפּרוּזה והפּתוּחה הביא אוֹתנוּ להציע הצעוֹת חדשוֹת: יחידוֹת-הגנה יהוּדיוֹת. הנסיוֹן הנעשׂה מצד “רוֹדפי-שלוֹם” להגדיר הצעוֹת צנוּעוֹת אלוּ כּּאילוּ חוּדן מוּפנה כּנגד השכנים – הוּא כּוֹזב.

נציגינוּ אמרוּ בּפירוּש שהם תוֹבעים יחידוֹת יהוּדיוֹת, אבל אינם שוֹללים גיוּס יחידוֹת ערביוֹת בּמידה שהממשלה רוֹאה בּכך צוֹרך. לא היתה איפוֹא כּל “הכבּדה” יתירה מצדנוּ, אם עצם התנדבוּתנוּ אין בּה משוּם הכבּדה.


אוֹמַר את אשר בּלבּי: כּל עוֹד לא יבוֹא מפנה רציני בּעצם השלטוֹן כּאן, אם שבּלוֹנדוֹן יפקחוּ את העינים וידרשוּ שינוּי-יחס וחילוּפי-גברא, אוֹ שכּאן יִקרה משהוּ שיפקח גם עינים עצוּמוֹת בּחזקה – אינני מקוה לשוּם דבר, גם לדברים הפּשוּטים בּיוֹתר והחיוּניים בּיוֹתר מבּחינה אלמנטרית של הגנת הארץ מפּני הפּוֹלש והפּוֹרע. יתר על כּן, יש לחשוֹש לצרוֹת נוֹספוֹת, מעין אלוּ שאנחנוּ מכּירים ממלחמוֹת אחרוֹת

וּמארצוֹת אחרוֹת, בּמקוֹמוֹת שהיהוּדי נחשב ל“אלמנט זר” וּבלתי-בּטוּח. בּחלוֹנוֹת הגבוֹהים מהלכת דעה כּי המוֹסדוֹת הלאוּמיים הנם קיצוֹניים בּיוֹתר, לא-פּטריוֹטיים, בּלתי-נוֹחים לשיתוּף, וכי הישוּב עצמוֹ מתוּן

ונבוֹן, אלא שהמנהיגים מקלקלים אוֹתוֹ. וכמוּבן, אין מחסוֹר בּיהוּדים המסייעים להשלטת סברוֹת אלה. גם ועד של קהילה אחת חשוּבה גילה בּקרבּוֹ צוֹרך להעמיד את המוֹסדוֹת הלאוּמיים על השקפוֹתיו החשוּבוֹת, וּבמקוֹם לפנוֹת בּשׂיחה בּעל-פּה שבּה אפשר לא רק להשמיע, כּי אם גם לשמוֹע וללמוֹד משהוּ, ראה צוֹרך לשגר תזכּיר וּללַמד את המוֹסדוֹת “שלא לדקדק בּדקדוּקי-עניוּת” וכוּ'. הכּוָנה בּרוּרה – אין הצלה לישׂראל ולהגנת הארץ (והעיקר: למצוֹא חן ושׂכל טוֹב בּעיני השׂרים), אלא בּיחידוֹת מעוֹרבוֹת. אוֹתוֹ תזכּיר חוּבּר לכאוֹרה לכבוֹדם של המוֹסדוֹת הלאוּמיים, אוּלם

עוּבדה היא, כּי תכנוֹ היה ידוּע מיד בּמקוֹמוֹת אחרים, ושם קיבּלוּ הדברים את צוּרתם הראוּיה: “סוֹף סוֹף, המתוּנים והפּטריוֹטים מרדוּ בּמוֹסדוֹת העקשנים!” “מעתה נחכּה לחדשוֹת”. כּך מילא התזכּיר את שליחוּתוֹ – להשבּיח את מצבנוּ הפּוֹליטי.



י


את ה“גיוּס” הפּנימי שנערך מטעם המוֹסדוֹת הלאוּמיים בּראשית המלחמה מזכּירים עתה מתוֹך לגלוּג וּביטוּל. גם המוֹסדוֹת וגם הציבּוּר השתתפוּ בּזה מתוֹך תקוה תמימה כּמחר-מחרתים יקראוּ לנוּ. השלטוֹנוֹת עשׂוּ כּל מה שבּידיהם כּדי לבטל את ערך הגיוּס ולהפוֹך את רצוֹן ההתנדבוּת לדבר-מה לא-כּשר. הגזירוֹת על האימוּנים, ענין המ"ג, העין הרעה – כּל אלה עשׂוּ את שלהם. אך גם אנחנוּ יש לנוּ חלק הגוּן בּהשפּלת ענין הגיוּס. אנשים התגייסוּ בּכל תוֹם-לבּם וּבכוֹננוּת נפשית למשהוּ רציני – ואילוּ היתה לנוּ מפקדה ישוּבית היוֹדעת מה לעשׂוֹת בּהם מיד וּלמה להכשיר אוֹתם, כּי אז היה הגיוּס לברכה. אך איש לא ידע מה לעשׂוֹת בּמגוּיסים. דחוּ את הכּל עד אשר יבוֹא הרגע המקוּוה, שבּוֹ ממילא יבוֹא השימוּש הנכוֹן בּאנשים. נגלָה גם כּאן, כּמוֹ בּמקרים אחרים, עד כּמה חסר לנוּ הכּשרוֹן להתכּוֹנן. אין אנוּ רוֹאים אלא את “הרגע האחרוֹן”, ועד אשר יבוֹא איננוּ יוֹדעים מה לעשׂוֹת. לא ידענוּ להעסיק את הגיוּס בּדברים הצריכים לגוּפם, לגוּפוֹ של הישוּב. לא ידענוּ לעשׂוֹת את הגיוּס מכשיר לליכּוּד ישוּבי, ונימוּק ההפרעוֹת של השלטוֹנוֹת אין בּוֹ כּדי לפטוֹר

אוֹתנוּ מאחריוּת. אילוּ היתה בּקרבּנוּ מחשבה צלוּלה היוֹדעת מה יש לקבּל מן המחנה המתנדב הזה, אילוּ זכינוּ ליתר שיתוּף-מחשבה בּקרבּנוּ לגבּי ענינים אשר טרם נתגבּשוּ, לא היינוּ נוֹתנים לגיוּס שיוּצא לבטלה ושישאר על גבּי הכּרטיסים בּלבד.



יא


אַל נדחה שוּם דבר שבּידינוּ לעשׂוֹתוֹ עד שנזכּה ליחס טוֹב יוֹתר מן החוּץ. נעשׂה מה שבּידינוּ אנוּ לעשׂוֹת. מבּחינה זוֹ

שאלוֹתינוּ עתה הן קוֹדם כּל שאלוֹת פּנימיוֹת, ארגוּניוֹת. וחשיבוּתן עתה גדוֹלה בּיוֹתר מפּני שבּידינוּ הדבר לתקן.


בּתנאים של עכשיו דרוּשה לנוּ קוֹדם כּל מפקדה כּלכּלית וּמפקדה לעניני בּטחוֹן. הבּנין: גוּף פּוֹעל מצוּמצם, שיֵדע לקלוֹט

כּוֹחוֹת חדשים, ושידע לעשׂוֹת את המלאכה. זהוּ נוֹשׂא קשה לדיבּוּר. לעוּמת מפלגוֹת אחרוֹת – אנחנוּ העשירים בּכוֹחוֹת. אבל כּשאנוּ עוֹמדים

בּפני תפקידים מעשׂיים ואִרגוּניים מתגלית גם חוּלשתנוּ אנוּ. אפשר המאוֹרעוֹת אכלוּ הרבּה מכּוֹחנוּ – ועלינוּ לחַדשוֹ. והעיקר –לגלוֹת

כּוֹחוֹת חדשים. ערב המלחמה הקוֹדמת אירע לנוּ נס. עלה לארץ אדם חדש: הרצפלד. מהר מאד נמסרוּ לידיו כּמה ענינים, וענינים אחרים ידע “למשוֹך אליו”, ועשׂה כּיכלתוֹ. והיכוֹלת גָדלה עם הפּעוּלה. ועתה? העליה החדשה, שהיא לא בּת חדשים כּי אם בּת כּמה שנים, אוֹ שהיא אינה מתגלית אוֹ שאנחנוּ איננוּ יוֹדעים לגלוֹתה. האין התפקידים של ימי-החירוּם תוֹבעים כּוֹחוֹת צעירים, שיעוֹררוּ אֵמוּן בּפעילוּתם, חריצוּתם ואחריוּתם? שאינם מתגלים – זוּהי עוּבדה מדאיגה מאד.



יב


וּמדאיג בּיוֹתר מצבוֹ הפּנימי של הישוּב, כּפי שהוּא

מתגלה על בּימת העסקנוּת הציבּוּרית. הכּל מסכּימים שליכּוּדוֹ של הישוּב הוּא ענין-של-חיים לנוּ, ואף על פּי כּן אין שוּם סימן לטוֹבה. וּמחשבה מרה מנַקרת: האוּמנם בּני-אדם חיים, אשר הגוֹרל העמיד כּנגדם איטלקים וגרמנים וּממשלוֹת וּכנוּפיוֹת (ועוֹד ועוֹד אשר לא ימָנוּ) – האוּמנם אי אפשר להם שגם בּשעת-סכּנה זוֹ לא ימצאוּ לעצמם דרך איחוּד וליכּוּד למען עמוֹד על נפשם? האוּמנם אין ישוּב זה מסוּגל להיוֹת לעם? וזכרוֹנוֹת היסטוֹריים מרים עוֹלים וצפים וּמנַבּאים חזוּת קשה. והלא היוּ רגעים, ולא רחוֹקים, שהיינוּ מסוּגלים לכך, אם כּי לא בּלי קוֹשי. הנה בּימי המאוֹרעוֹת התרכּז הישוּב (בּמידה לא מספּיקה, אך לא פּחוּתת-ערך) סביב מפעל ההתגוֹננוּת. ודוקא השנה האחרוֹנה, מאז “הספר הלבן”, היא האיוּמה בּיוֹתר בּקוֹרוֹת הישוּב. יש שאנוּ, הפּוֹעלים, נתבּעים, שוּב ושוּב, ל“ויתוּרים”. אוֹדה ולא אפחד: אילוּ האמנתי כּי על ידי ויתוּרים מצדנוּ היינוּ משׂיגים איחוּד-אמת של הישוּב, איחוּד המאפשר התגוֹננוּת, איחוּד המחלק את הנטל בּצדק, איחוּד הרוֹתם את כּוּלנוּ בּתלם ההצלה – הייתי מציע לציבּוּר הפּוֹעלים שילך לקראת ויתוּרים בּלב שלם. כּל ימַי בּתנוּעת הפּוֹעלים בּארץ בּיקשתי

לראוֹת את הפּוֹעל כּחלוּץ איחוּד הישוּב ואיחוּד העם. והסבּרתי זאת והגנתי על כּך לא פּעם. המציאוּת המדינית של ימינוּ מאירה את השאלה בּאוֹר שוה לכל נפש: הפּוֹעל האנגלי והצרפתי, בּנים לעמים חזקים, רוֹחשים מתוֹך נסיוֹן וּמסוֹרת אַנטיפּתיה לכל הענין של קוֹאַליציוֹת עם המפלגוֹת הבּוּרגניוֹת. ודאי יש להם יסוֹד מספּיק לכך. והמדיניוּת של מפלגוֹת-הפּוֹעלים, גם בּשעה שהיה הגיוֹן רב לנסוֹת מחדש את ענין הקוֹאַליציה, היתה מתחשבת עם האַנטיפּתיה הזאת ונכנעת מפּניה. והנה בּאה המלחמה, וּפוֹעלי אנגליה וצרפת, בּלי לדבּר הרבּה וּבלי להקשוֹת את הקוּשיוֹת הידוּעוֹת, קפצוּ לתוֹך

קוֹאַליציה עם מתנגדיהם בּנפש מאז. מה קרה? נגלתה סכּנת-חיים לאוּמה. אנחנוּ, אשר מדינה אין לנוּ, וצי ואוירוֹנים אין לנוּ, וסכּנת-חיים אוֹרבת לנוּ כּל ימי הדוֹר הזה – לנוּ הקוֹאַליציה הכרח-חיים היא, וגם את יסוּריה צריך לקבּל ולדעת לשׂאתם. ואין הכּוָנה רק לקוֹאַליציה פוֹרמַלית, לפי חכמת הצירוּפים של כּסאוֹת ועסקנים, כּי אם יוֹתר מכּך: הלָך-רוּח ציבּוּרי ושיתוּף עממי. כּפי שאתם רוֹאים, רוֹאה אני את הקוֹאַליציה לא כּתכסיס ולא כּהוֹראת-שעה, כּי אם כּמשטר-יחסים שהוּא צוֹרך-חיים בּתנוּעה הציוֹנית וּבישוּב. ואחרי כּל זאת אני עוֹמד, דוקא בּעצם הימים האלה, מלא בּוּשה וּכלימה, וּמוּכּה יאוּש עמוֹק למראה המתרחש בּקרב הציבּוּריוּת הישוּבית.


אין אני רוֹצה לחזוֹר על כּל פּרשת היסוּרים שנתיסרנוּ בּהם השנה. דיינוּ בּתמצית הדברים: בּימי “הספר הלבן” שמעתי בּמוֹ אזנַי מפּי נוֹאמוֹ של הגוּש האזרחי בּוַעד הלאוּמי, כּי יש גוֹאל אחד לישׂראל, והוּא פּינחס רוּטנבּרג. “אלא שאין נוֹתנים לוֹ”. מאז נבחר רוּטנבּרג לנשׂיאוּת, ונכנס לתפקידוֹ מתוֹך כּוָנוֹת טוֹבוֹת, והנה – כּל האֵמוּן

כּלא היה. אין נוֹתנים לוֹ לעשׂוֹת שוּם מעשׂה וּמעסיקים אוֹתוֹ כּל הימים בּענין אחד: בּהסדרת הכּסאוֹת, כּמסוּפּר בּמשל התזמוֹרת המפוּרסמת

לקרִילוֹב. לעתים נדמה שכּל בּחירתוֹ של רוּטנבּרג אינה אלא הזדמנוּת טוֹבה להפנוֹת את כּל תשׂוּמת-הלב ממצוּקת הישוּב לשאלוֹת נצחיוֹת של “הֶרכּב” ו“סידוּרים”. וכל “סידוּר” לאחר שהוּא “מסתדר” מיד הוּא נפסל וּמיד הוּא נעשׂה מטרה לחצים, כּאילוּ זהוּ תפקידוֹ היחיד של כּל “סידוּר” – להמציא תקיעוֹת נוֹספוֹת לשוֹפרוֹת-הנרגָנוּת. מי פּנוּי אז לתת את הדעת על הפּרשה המבישה של “מס-חירוּם”? את מי ישמעוּ בּדַבּרוֹ על המצוּקה הגוֹברת? אין לך כּלִירַעַם טוֹב יוֹתר לכל זעקוֹת הישוּב מאשר הטיפּוּל המתמיד בּ“הרכּב” וּב“סידוּר”, ללא כּל תקוה להרכּיב וּלסדר משהוּ בּאמת.



יג


נזכּר אני בּימי המלחמה הקוֹדמת. הישוּב היה קטן וכוֹחוֹתיו הציבּוּריים והחמריים דלים, המרחק בּין פּוֹעלים ולא פּוֹעלים היה גדוֹל יוֹתר מעכשיו. הניגוּד בּין העבוֹדה העברית לבין מתנגדיה היה חריף בּיוֹתר, ואף על פּי כּן אפשר היה שקוֹמץ אנשים יטיל על עצמוֹ את עוֹל הישוּב בּמיצר והכּל יוֹדוּ בּהם. האם היינוּ אז טוֹבים יוֹתר, האם נעדרוּ אז נרגנים בּישוּב? מסוּפּקני, בּנרגָנוּת לעוֹלם אין מחסוֹר. אך אז עוֹד לא היוּ “אישים” אשר על הנרגנוּת ועל החתירה ועל הסַבּוֹטז’ה שׂררתם בּישוּב. מעוֹלם אינני חוֹשש להתגבּרוּת כּוֹח היוֹצר של החלק הבּעל-בּיתי בּישוּב. אדרבּא, חוֹשש אני בּיוֹתר לחוֹסר כּוֹח יוֹצר, שהוּא המביא לידי חוֹסר-יכוֹלת למצוֹא דרך משוּתפת עם החלקים האחרים בּישוּב. מי שזקוּק לשיתוּף לאוּמי, מי שמכּיר שהוּא זקוּק לכך, אפילוּ אם הוּא יריב, אפילוּ אם הוא תקיף, – אתוֹ אפשר למצוֹא דרך של פּשרה. אך בּישוּבנוּ הבּעל-בּיתי ישנם חוּגים שאינם זקוּקים לכך, שעצם השיתוּף הלאוּמי – שיש בּוֹ כּדי הטלת עוֹל – הוּא להם למעמסה, והללוּ יכוֹלים תמיד לאַיים בּ“עריכת שבּת” לעצמם, ואיוּם זה הוּא נשקם החריף בּיוֹתר. דוּגמת האם הכּוֹזבת, הצוֹעקת: גזוֹרוּ. מי שעצם קיוּמך הוּא לצנינים בּעיניו, מי שתוֹלה כּל ימיו את תקוָתוֹ בּשבירתך, אם שהוּא עצמוֹ “ישבּוֹר” אוֹ שישׂכּוֹר עליך “שוֹברים” – מה תקוה להידָבר אתוֹ. ושוּם “ויתוּרים” לא ישׂבּיעוּ אוֹתוֹ, כּי רעב הוּא לדבר אשר לעוֹלם אין בּידוֹ להשׂיגוֹ: לפירוּק כּוֹחוֹ של הפּוֹעל. לעוֹלם לא ישׂיגוֹ, אם הפּוֹעל עצמוֹ – מתוֹך התמוֹטטוּת פּנימית – לא יתפּרק את כּוֹחוֹ.


אין מחשבתי נתוּנה להוֹקיע את החטאים. דאגָתי הגדוֹלה בּיוֹתר, שרוּחם הם לא תדבּק בּנוּ. עלינוּ להכּיר יפה יפה את שגיאוֹתינוּ בּעבר וללמוֹד מהן. אין אני מנקה את עצמנוּ מאחריוּת למצב שנתהווה בּעיריית תל-אביב שהֶרכּבה (המזייף את דמוּת העיר) הוּא אחד הפּגעים הקשים של העיר, של הישוּב, של המוֹסדוֹת הלאוּמיים בּכל הרכּב שהוּא. היוּ ימים ולא הערכנוּ למדי את הקוֹאַליציה הרפוּיה שהיתה קיימת בּתל-אביב, שבּעטנוּ בּסבלוֹתיה ונתַנוּ יד לפירוּקה, ועל כּך אנוּ נענשים. וכן אין לי הבּטחוֹן שידינוּ נקיוֹת מן המצב החוֹזר וּמתהווה בּמוֹשבוֹת, אין לי הוַדאוּת כּי בּמלחמתנוּ הצוֹדקת על העבוֹדה העברית בּמוֹשבה גילינוּ הבנה מספּיקה לקיוּמה המשקי ולמסיבּוֹת הציבּוּריוֹת, כּי חינכנוּ

את הפּוֹעל בּמוֹשבה להכּרה מלאה של תפקידוֹ וחוֹבוֹתיו.


ואין אני אוֹמר זאת עכשיו, דרך אגב, למען הזכּיר עווֹנוֹת, כּי אם מפּני רצוֹני להפנוֹת את תשׂוּמת-הלב לאוֹתם גרעיני האַחדוּת הממשית בּישוּב, שיש לשמוֹר עליהם וּלקיימם גם בּתוֹך אוירת-ההתפּוֹררוּת וההתנַגחוּת הכּללית. אם אין בּיטוּי פּרלמנטרי ואֶכּסקוּטיבי הוֹגן

לליכּוּד-עם בּשעת צרה, חוֹבה לטפּח כּל גרעין אחר של אחדוּת לאוּמית ממשית וּבלתי-מזוּיפת.



יד


וקוֹדם כּל – הדבר שאיננוּ טעוּן הסבּרה: השוּרה. היא ששימשה בּשנוֹת המאוֹרעוֹת הגילוּי הממשי בּיוֹתר לאחדוּת הישוּב

וּלליכּוּדוֹ. והיא שהוּזנחה הזנחה שאין לה כּפּרה לאחר ש“נסתיימוּ” המאוֹרעוֹת. בּשעה זוֹ, לקראת מה שנשקף לנוּ, עינינוּ נשׂוּאוֹת אל השוּרה. צריך שדאגתנוּ ועזרתנוּ הממשית תהיינה נתוּנוֹת לה, לחיזוּקה וּלציוּדה וּלחינוּכה. צריך לבצרה, שהרוּחוֹת הרעוֹת, רוּחוֹת

ההתפּוֹררוּת, לא יוּכלוּ לה. צריך שאיש השוּרה ירגיש מה האחריוּת הגדוֹלה אשר הוּא נוֹשׂא בּה בּפני הישוּב והעם.


ודבר שני: נסיוֹן צעיר ורך, יציר ימי הסערה – המרכּז לנוֹער. זכוּתוֹ היא של בּן-גוּריוֹן, שבּעצם ימי-המרקחה בּישוּב הצליח להקים כּלי, שהיה חסר עד כּה בּמערכת הכּלים של האחדוּת הלאוּמית. לפי שעה, כּמוּבן, איננוּ אלא כּלי, אוּלם עבוֹדה תמה ונאמנה ולא לסירוּגין, עשׂוּיה למלא אוֹתוֹ תוֹכן, שיגַלם את אַחדוּת הנוֹער העברי בּארץ, מבּעד למחיצוֹת השוֹנוֹת, שישתף אוֹתם בּמצווֹת חלוּציוֹת, בּהכשרה להתגוֹננוּת

וּלהתנדבוּת. וּלפי שעה גם הכּלי עצמוֹ חלש בּיוֹתר.


הכּלי החדש נפגש מיד בּחששוֹת. הימין הרבּה לחשוֹש. וטבעי הדבר: כּל שיתוּף לאוּמי חשוּד אצלוֹ, בּעל המוֹנוֹפּוֹל על לאוּמיוּת; לפני כּל מגע עם חוּגים אחרים הוּא שוֹקל וּמוֹנה: הירויח אוֹ יפסיד? ועל פּי רוֹב הוּא בּא לידי מסקנה כּי יפסיד.


אך גם בּקרב הנוֹער שלנוּ לא חסרוּ חששוֹת. יש משהוּ אָפיָני בּכך שכּל הצעת צעד חדש בּחיינוּ נפגשת לא בּהתבּוֹננוּת כּי אם בּחששוֹת. וּזמן רב עבר בּ“הרגעה”. אוּלם גם לאחר שהפּרכוֹת נתישבוּ לא גילוּ אצלנוּ את ההבנה המלאה לדבר, את ההבנה הדרוּשה למען הצלחתוֹ והשתרשוּתוֹ. יש לי הרוֹשם כּי חברי הסתדרוּיוֹתינוּ לא הבינוּ שעליהם להיוֹת הבּוֹנים והמטפּחים של המפעל הכּללי; לא העריכוּ בּוֹ את המקוֹם להיפּגש עם חוּגי-נוֹער אחרים, להתחנך להכּרת הזוּלת וּלטיפּוּח המשוּתף וּלרוֹחב הדעת וּלאחריוּת לענינים כּלליים; לא הכּירוּ כּי רק על ידי גילוּי סגוּלוֹת אלה יוּכלוּ להאציל מרוּחם וּמשאיפוֹתיהם החלוּציוֹת על הנוֹער שאיננוּ בּמחיצתם. יש לי הרוֹשם כּי הסתדרוּיוֹתינוּ לא שׂמחוּ בּיוֹתר לתקוּמתוֹ של המרכּז ואינם מתעצבים בּיוֹתר על שקיעתוֹ. אוּלם אם אמנם יחדל המרכּז להתקיים לא נוּכל לרחוֹץ את כּפּינוּ בּנקיוֹן ולאמוֹר: לא אָשמנוּ.


אינני אדיש להישׂגים החלוּציים של הסתדרוּיוֹת הנוֹער שלנוּ, ואינני מתעלם מהם גם בּשעה שאני מוֹתח בּיקוֹרת על כּמה מוּשׂגים ויחסים השׂוֹררים אצלנוּ. אך הָבֵן לא אוּכל כּיצד אין רוֹאים אצלנוּ כּי גם לאחר שנוֹת-קיוּמן של הסתדרוּיוֹתינוּ והישׂגיהן השאלה החמוּרה בּעינה עוֹמדת: מה תהא דרכּוֹ של כּלל הנוֹער הארץ-ישׂראלי, בּמלוֹא היקפוֹ, בּקרב הישוּב? היתחנך לחיים חלוּציים, להתגוֹננוּת, לשירוּת לאוּמי,

לשיתוּף-פּעוּלה ישוּבי אוֹ להיפּוּכם של אלה, כּאשר הוּא מתחנך בּחלקיו הגדוֹלים היוֹם הזה? והלא זוֹהי שאלת-גוֹרל של הישוּב, וּמי שאינוֹ תוֹכן תכניוֹת “לכבּוֹש” את הנוֹער כּוּלוֹ וּלהכניסוֹ לתוֹך מסגרתוֹ שלוֹ, כּיצד

יכוֹל הוּא לדחוֹת נסיוֹן זה של יצירת מסגרת מקיפה לעבוֹדה משוּתפת וּלהשפּעה הדדית וּלכיבּוּש חינוּכי של שטחים עזוּבים וּמוּפקרים, שכּיוֹם הזה אין היד המחנכת מַגעת לשם?


מה שנגלה לי בּ“שבוּע הנוֹער” הוּא למעלה מתפיסתי, הן מבּחינה רעיוֹנית והן מבּחינה אִרגוּנית. מבין אני את אלה המחפּשׂים כּל הימים תוֹאנוֹת להפר כּל שיתוּף-פּעוּלה בּישוּב בּכלל, ואשר שיתוּף-פּעוּלה של נוֹער הוּא להם אוֹת מבשׂר רעה; מבין אני יפה את אלה אשר המלחמה בּ“תחזקנה” של בּיאליק היא להם מלחמת-מצוה. אך אינני מבין כּיצד הנוֹער שלנוּ נלכּד בּחַכּה שלהם ועוֹשׂה את “התקוה” ענין של מיקוּח: כּל עוֹד יש פּתאים השׂוֹטמים את “תחזקנה” – נתנַכּר אנחנוּ ל“התקוה”. כּאילוּ “התקוה” היא לא תקוָתנוּ. מעוֹלם לא מסרנוּ את “התקוה” לאחרים, וּלעוֹלם לא נסכּים להפוֹך את “התקוה” להימנוֹן של מפלגה, ושל מפלגה בּוּרגנית בּפרט. נכוֹן הדבר, היוּ ימים כּשהציוֹנוּת כּוּלה עמדה חִדלת-מעשׂ וּמסתפּקת בּמליצוֹת וּבנשפים וּבשקלים וּבקוֹנגרסים וּב“התקוה”. מרדנוּ אז

בּציוֹנוּת ההיא שהפכה לדבר-שׂפתים. והיוּ בּינינוּ אשר בּגלל כּך רחק לבּם מכּל אלה, עד אשר בּאוּ ימים וכל זה נתמלא מחָדש תוֹכן חי. הנה יוֹם יוֹם היה “קוֹל ישׂראל” פּוֹתח בּ“התקוה” והלבבוֹת רעדוּ לקראתה. וּפתאוֹם עלי לשמוֹע כּי כּאן ושם יש איזה “הסכּם”: בּלי “התקוה” וּבלי “תחזקנה” – אכן, נצחוֹן חשוּב. בּעל ערך חינוּכי חשוּב.


יש שמי שהוּא עוֹשׂה שטוּת, ועוֹד אחד עוֹשׂה שטוּת, ואחר כּך הוֹפכוֹת השטוּיוֹת לשיטה. מוּטב למנוֹע את הדבר בּהקדם. נפגש אני לא רק עם מדריכים, גם עם ילדים ועם נוֹער מוּדרך. ואני מעיד שהם אינם מבינים כּלל את החשבּוֹנוֹת המוּרכּבים הללוּ של “שלי ושלך”, והם נפגעים על ידי ההתחכּמוּיוֹת וההסבּרוֹת, העוֹמדוֹת בּסתירה לעיקרי חינוּכם וּלהרגשתם הראשוֹנית-השלֵמה. והרגשה זוֹ של ילדינוּ חשוּבה לי מכּל ההתחכּמוּיוֹת של בּעלי-החשבּוֹנוֹת.


להימנוֹנוֹת גוֹרל משלהם, שלא תמיד הוּא תלוּי בּערכּם הרעיוֹני אוֹ השירי. ואין כּל אסוֹן בּכך אם בּהגיע יוֹם יוּחלף הימנוֹן ואחר יִירש מקוֹמוֹ. נקוה שיוֹם יבוֹא והציוֹנוּת תהיה זכּאית להחליף את “התקוה” בּהימנוֹן לאוּמי חדש, הימנוֹן הגאוּלה והנצחוֹן. תקוָתי שיוֹם

יבוֹא והסוֹציאליזם הבּין-לאוּמי שיקוּם מאָפרוֹ ויחַדש את כּוֹחוֹ ורוּחוֹ

ימצא לוֹ בּיטוּי עמוֹק יוֹתר מן ה“אינטרנציוֹנל” שיש בּוֹ מן התנוּפה, אך גם מן הבּוֹסר, של תנוּעת הפּוֹעלים בּילדוּתה. בּמשׂא-ומתן וּב“הסכּמים” של שבוּע הנוֹער לא היה משוּם גילוּי תביעוֹת רוּחניוֹת להימנוֹן הלאוּמי.


אנוּ אוֹהבים את “תחזקנה” – שיר הנוֹער החלוּצי, אנוּ גאים עליו, אנוּ שׂמחים בּמתנת חלקנוּ, אבל לא מרפיוֹנה של “התקוה” יֶחזק ה“תחזקנה”. לא נבוֹא לכוֹף את “תחזקנה” על מי שאיננוּ רוֹצה בּוֹ. מה כּבוֹד בּדבר וּמה ענין לנוּ להנחיל את “בּרכּת-עם” למי שאינוֹ נוֹשׂא את נפשוֹ למעשׂה החלוּצי?



טו


ויש גם בּחינה מעשׂית בּדברַי. יש מי שמעוּנין לעשׂוֹת מן ההימנוֹן וּמן הדגל אַיִל לנַגח אוֹתנוּ. יש מי שחוֹתר להפוֹך את דגל-האוּמה לדגל-מפלגה, לדגל אוֹיב לפּוֹעל וּלכוֹחוֹ בּאוּמה. האוּמנם עלינוּ לסייע בּידיהם? יש מי שמעוּנין להפיח מדנים וּלנַפּץ כּל כּלי מאַחד

– האוּמנם מעניננוּ הוּא לסייע בּשבירת כּלים וּבפיזוּר נוֹער וּבהשחתת

יחסים? לא ולא. עניננוּ האמיתי כּציוֹנים, כּפוֹעלים, כּחלוּצים, כּסוֹציאליסטים, הוּא ההיפך הגמוּר מזה.


יוֹדע אני כּי שאלה זוֹ היא פּעוּטה לעוּמת צרוֹתינוּ הגדוֹלוֹת. אך אינני חוֹשש לוֹמר כּי גדוֹלה היא אצלי. כּשאַתה עוֹמד על עֶברי פּי פּחת הרי זה חשוּב מאד כּיצד אַתה עוֹמד ליד חברך: אם אַתה דוֹחק אוֹתוֹ בּזרוֹע – מתוֹך טיפּשוּת ויהירוּת אוֹ אגב רשלנוּת וחוֹסר תשׂוּמת-לב – הרי אתה דוֹחף אוֹתוֹ ואת עצמך אלי תהוֹם.


הרבּה דברים עלינוּ לראוֹת עתה מתוֹך נקוּדת-ראוּת של הרגע הזה. נִתן את כּל תשׂוּמת-הלב ואת כּל עצבינוּ לנקוּדה אחת: הצלת שארית ישׂראל. עלינוּ עצמנוּ להיוֹת ראוּיים לכך. ועלינוּ לראוֹת גם את עניני הנוֹער בּאוֹר זה. אַל נדוּן על ערכּוֹ של הנוֹער ועל עתידוֹ האישי לפי ההסתדרוּת שהוּא נמנה עליה. עוֹד לא כּל נער בּהסתדרוּיוֹת שלנוּ, ואפילוּ הוּא מדבּר גבוֹהה גבוֹהה, מוּבטח לוֹ שהוּא

פּוֹנה לחיים חלוּציים. ואנחנוּ ודאי לא נגדוֹר את הדרך בּפני נוֹער המתחנך בּהסתדרוּיוֹת-נוֹער אחרוֹת. כּל עוד בּן-הנוֹער לא פּרק מעליו עוֹל עלינוּ לראוֹתוֹ כּחַייל בּצבא המוֹלדת. וּתעוּדתנוּ היא להביא אליו, מבּעד לכל המחיצוֹת, את ערכי העבוֹדה, ההתגוֹננוּת, ההגנה על אחים ואחיוֹת ועל אדמת המוֹלדת, ההתנדבוּת. עוֹד איננוּ יוֹדעים בּאיזוֹ צוּרה וּבאיזוֹ הזדמנוּת

יקָרא כּל אחד מאתנוּ לקדש את שם ישׂראל.



טז


אני תוֹבע מאתנוּ משהוּ אשר אין מפלגוֹת רגילוֹת לתבּוֹע מחבריהן. הגוֹרל הישׂראלי העמיד אוֹתנוּ, כּמפלגה וּכהסתדרוּת-פּוֹעלים,

בּמצב מיוּחד בּמינוֹ בּקרב העם. קוֹראים לנוּ “המפלגה השלטת”, ואכן, הננוּ המפלגה אשר זכתה בּאֵמוּן יתר על כּל המפלגוֹת, המפלגה המנהיגה את הציוֹנוּת והישוּב, בּלי שיהיוּ בּידה כּל מכשירי שלטוֹן פיסיים. ועם זאת הננוּ מפלגה סוֹציאליסטית, בּעלת קלסתר פּנים רוּחני מוּבהק, אשר נוֹשׂאה הוּא בּן מעמד מסוּים, שנגדוֹ מתנהלת מלחמה חריפה, לא מלחמה של התחרוּת בּיצירה, כּי אם מלחמה של אוֹבּסטרוּקציה מַתמדת. אין אני אוֹמר זאת בּגוֹדל לבב, כּמי שבּוֹטח בּכוֹחוֹ וּביכלתוֹ. ההיפך מזה, אני מכּיר מתוֹך צער עמוֹק כּי דלוֹת כּתפינוּ לעוּמת המשׂא הזה, וכי לא בּגרנוּ ולא גדלנוּ לתפקידים אשר ההיסטוֹריה בּחרה להטיל עלינוּ. אעיז ואוֹמַר כּי אילוּ מצאתי שמחוּץ לנוּ קיים כּוֹח ציבּוּרי המגלה אוֹמץ רוּחני, נכוֹנוּת לקרבּן,

ראִיית-דרך לאוּמה – לא הייתי מהסס וּמציע שנִתן לוֹ את משפט הבּכוֹרה. אך מבּיט אני על סביבוֹתינוּ וּמה שאני רוֹאה הריהוּ ההיפך הגמוּר מזה. אנחנוּ איננוּ טוֹבים דיינוּ, אך הפּקדוֹן אשר הוּפקד בּידינוּ אין טוֹבים יוֹתר אשר לידיהם נמסרנוּ. וּמצב זה שאנוּ זכינוּ לוֹ בּחיי העם – מחַייב. אין אנוּ רשאים לבזבּזוֹ. יכוֹלים אנוּ שלא לשׂים לב לעלילוֹת הנרגנים וּמפיחי המדנים, אך חייבים אנוּ לדאוֹג לכך שיהוּדי-סתם, שאיננוּ מוּכּה שׂנאה, יכּיר כּי איננוּ נוֹטלים שׂררה לעצמנו; כּי אין כּוָנתנוּ “לחטוֹף” מן הקערה; כּי דאגתנוּ נתוּנה לכּלל כּוּלוֹ, על כּל עדוֹתיו ושכבוֹתיו, על כּל החלשים שבּוֹ, ויהיוּ הם נמנים על אשר ימָנוּ.


וחוֹבה מיוּחדת עלינוּ בּיחסינוּ ל“מיעוּטים”. יתכן כּי

מצד אִרגוּני-פּוֹעלים מסוּימים יש נטיה לסַחטנוּת, לנצל את מצבנוּ כּדי להציג לנוּ דרישוֹת מנוּפּחוֹת וּמוּפרזוֹת, שאין אנחנוּ רשאים להיענוֹת להן. אך עלינוּ להקפּיד על “והייתם נקיים”. וּכבר יש לנוּ בּענין זה נסיוֹן, שאנוּ חייבים ללמוֹד ממנוּ. על כּל חטא ועל כּל שגיאה מצדנוּ בּענין זה שילמנוּ בּיוֹקר רב. וּמעוֹלם לא “הרוַחנוּ” מהתנהגוּת בּלתי-צוֹדקת. וכל מי שנהג כּכה לא הוֹעיל לתנוּעתנוּ, אלא הזיק לה והשפּיל אוֹתה. ואם יש סוּגי עסקנים אשר מרוֹב מסירוּתם לחוֹסים בּצלם עוֹד לא למדוּ לקיים למעשׂה את תוֹרת ההגינוּת בּיחס לפוֹעלים מאוּרגנים אחרים – חייבים אנוּ לשנן להם: אַל יתהווּ היחסים הציבּוּריים בּינינוּ לבין ארגוּני פּוֹעלים אחרים על רקע של “קיפּוּחים”. צריך לעקוֹר כּל אפשרוּת של גישה מפלגתית בּענין חלוּקת עבוֹדה אוֹ סיוּע.



יז


והערה אחת מעניני הימים האחרוֹנים. לגוֹרל העסקנים-הפּליטים-המוּצלים. אנחנוּ שקדנוּ על סידוּר חברינוּ שבּיניהם.

לדעתי עלינוּ החוֹבה לשקוֹד גם על תקנתם של העסקנים מקרב ציוֹני א'. וכי בּשביל שהם פּעלוּ בּשביל קרן הקיימת וקרן-היסוֹד, ולא הקימוּ לעצמם מוֹסדוֹת שוֹנים שיקלטוּ אוֹתם – רשאים אנוּ להתעלם מהם? רשאים הם לוֹמר לנוּ: גם לנוּ יש חלק בּהישׂגיכם, בּהתישבוּתכם. בּעזרתנוּ בּניתם את אשר בּניתם. עיננוּ לא היתה צרה בּכם וּבמפעליכם. בּידיכם כּמה וכמה מפעלים שבּצוּרה זוֹ אוֹ אחרת סייענוּ לצמיחתם. אַתם מגלים דאגה לחבריכם. האין אנחנוּ רשאים לצפּוֹת מכּם שמבּחינת היקָלטוּתנוּ בּארץ תתיחסוּ אלינוּ

כּהתיחס אֶל חברים?


ואני סבוּר כּי אין לנוּ לחכּוֹת עד שיאמרוּ לנוּ כּכה. אלה דברים שאין בּהם מן התביעה הפוֹרמַלית, אך יש בּהם יוֹתר מאשר צדק פוֹרמלי. ארץ-ישׂראל היא לעתים כּפוּית-טוֹבה ואכזרית, ולא תמיד יש בּידה לגמוֹל כּראוּי למי שעבד אוֹתה בּאמת וּבאמוּנה. חוֹבתנוּ היא, עד כּמה שידנוּ מַגעת, להפחית את מידת האכזריוּת וּכפיית-הטוֹבה.


וסמוּך לענין זה. עלינוּ להכניס לתחוּם דאגתנוּ כּמה וכמה חוּגים חלשים בּישוּב הזקוּקים לנוּ. בּמלחמה הקוֹדמת, כּש“המשבּיר” עוֹד

היה צעיר ורך, ידע להכניס לחוּג הנעזרים על ידוֹ את המוֹרים ואת בּעלי-המלאכה. לא חשוּב הדבר שמבּחינה פּוֹליטית דרכינוּ לעתים נפרדוֹת. לא חשוּב אפילוּ שבּכמה מקרים מוֹכיחים בּני-אדם שזכרוֹנם קצר. חשוּב הרבּה יוֹתר שההסתדרוּת עצמה תכּיר את עצמה וּתחנך בּמעשׂיה את חבריה לראוֹתה כּנוֹשׂאת אחריוּת עממית רחבה בּימי מסה.



יח


גם טַבּנקין וגם הרצפלד דיבּרוּ על רוּח. שֵם שאיננוּ מרבּים לשׂאת על שׂפתינוּ, הפּעם הגוּ אוֹתוֹ בּמפוֹרש. ודאי לא בּמקרה. יתוֹמים אנחנוּ בּעוֹלם. וּככל שהוּרע מצבוֹ של עוֹלם גדלה יתמוּתנוּ. על הכּתפים החלשוֹת של שארית ישׂראל כּאן הוּטל משׂא כּבּיר, שלא לפי כּוֹחנוּ. אפשר כּל ההיסטוֹריה העברית לעתיד לבוֹא תלוּיה בּמה שיִקרה אוֹתנוּ, בּזה כּיצד יתגלה עתה פּה שוּב דויד הקטן מוּל גָלית הגדוֹל. את ההרגשה הזאת יש לנטוֹע עתה בּלבבוֹת, הראִיה הזאת צריכה להשתלט על כּל השאר. לא בּיקשנוּ תפקידים גיבּוֹריים כּאלה, אבל הם הוּטלוּ עלינוּ בּלי שנשאַלנוּ. לא יִיטב לנוּ על ידי שנוַתר על גבוּרה, שוּם דבר לא נציל על ידי פּחדנוּת וחוּלשה. אין אנוּ יוֹדעים מה נשקף לנוּ למחר, למה יתבּע אוֹתנוּ גוֹרלנוּ, אבל אם נשארה לנוּ תקוה הרי היא רק אם הישוּב הקטן הזה בּארץ יאזוֹר גבוּרה.


עכשיו הימים להעמיק לראוֹת את יחידוּת הגוֹרל היהוּדי, את שוּתפוּת הדוֹרוֹת. אנחנוּ צריכים לחזוֹר ולחיוֹת את ימי מסעי-הצלב, את ימי האינקביזיציה, את שנוֹת ת"ח, ולא רק כּימי-פּוּרענוּת, אלא אף כּימי-גבוּרה. עלינוּ לפתוֹח את “ספר-הדמעוֹת” ודוֹמיו לעצמנוּ, למדריכי הנוֹער, לילדי בּית-הספר. אילוּ היתה ליהוּדים בּגרמניה הכּרת הגוֹרל היהוּדי, הזיקה לערכים יהוּדיים, הרגשת השוּתפוּת של כּל הדוֹרוֹת – אוּלי היה בּהם כּוֹח אחר לשׂאת את היסוּרים, ואוּלי היוּ גם זוֹכים לתוֹצאוֹת אחרוֹת. הספרים אוֹמרים כּי בּימי גירוּש ספרד הלכוּ אל המוֹקד רק נשים, ילדים ודלת-העם, והחשוּבים והמשׂכּילים והעשירים בּחרוּ בּדרך אחרת. לנוּ, לשארית ישׂראל העוֹמדת מוּל גוֹרלה בּארץ, אין דרך אחרת, מחוּץ לדרך-הנאמנוּת, שהיא דרך-הגבוּרה, דרך האחריוּת לכּלל, האחריוּת לפּרט, לכל יהוּדי ויהוּדי, לזקן ולילד. וּבאשר ניקָרא וּבאשר נלך – תלַונוּ הידיעה הזאת.

סיון ת"ש'.




  1. [ודי למבין]  ↩

  2. אגב, כּדאי אוּלי פּעם אחת לוֹמר מלה בּענין זה – “אילוּ ניתנה לנוּ שַאנסה” וכוּ'. למעשׂה זכתה אוֹתה שיטה אשר בּה דוֹגלים הפּרוֹ–ערבים שלנוּ, להתממש בּתקוּפוֹת מסוּימוֹת על ידי המדיניוּת הבּריטית. מי עוֹד כּהֶרבֶּרט סמוּאל, היהוּדי הבּריטי,

    ראוּי להיחָשב כּסמל המדיניוּת הזאת? ירוּשתוֹ הפּוֹליטית ידוּעה: שלטוֹנוֹ של חַג‘ אמין והפּקידוּת של ריצ’מוּנד וּקרוֹסבּי. וחבר אחד חשוּב, מטוֹבי “בּרית–שלוֹם” ו“קדמה מזרחה” ו“הליגה” כּאחד, מר קַלוֶרסקי, זכה לשבת בּוַעדה ממשלתית חשוּבה, זוֹ שערכה “רפוֹרמה אַגררית” וחילקה את אדמוֹת בּית–שאָן. התוצאוֹת ידוּעוֹת.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47759 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!