א

ימינוּ – ימי מסע צלב-הקרס. בּהיקפוֹ וּבאכזריוּתוֹ הוּא עוֹלה על כּל מסעי-הצלב. ודאי כּבר הספּיק להחריב יוֹתר ממה שהחריבוּ הם. ואם צפוּי לוֹ לעוֹלם שהיטלר יזכּה גם בּנצחוֹן אחרוֹן (אי אפשר לנוּ, כּבני-אדם חיים, לקבּל את “הסיכּוּי” הזה, אלא שכּדי למנעוֹ דרוּש גיוּס מלא של כּל כּוֹחוֹת העוֹלם האַנטי-נאצי, עד טיפּה אחרוֹנה, וגיוּס זה עדיין לא בּא) הרי שגוֹרל העמים יחָתך, לפחוֹת לזמנים ארוּכּים מאד. היטלר, כּידוּע, הבטיח לרייך השלישי שיעמוֹד אלף שנים. פּלא שלא אמר: לעוֹלם ועד. הלא תוֹצאוֹת נצחוֹנוֹ עלוּלוֹת להחריב לא רק עמים וּמדינוֹת, כּי אם גם להשמיד את נפש האדם. מאין יצמח אז, מקרב האנוֹשוּת שתסתאב, האדם-המוֹרד אשר ישׂא נפשוֹ אל עוֹלם אנוֹשי אחר וּלמענוֹ ירים ידוֹ על הרייך השלישי?

וגם גוֹרל ישׂראל בּעוֹלם עוֹמד להיחָתך, כּאשר לא נחתך מימי החוּרבּן. אם לא יוֹתר מזה. אם לא רדיקלית מזה: מאז איבּדנוּ את ארצנוּ ואת חירוּתנוּ והיינוּ ל“צאן פּזוּרה ישׂראל” לא ידעה ההיסטוֹריה שלנוּ שעה כּזאת, אשר אש-החוּרבּן תקיף בּבת אחת את כּל תפוּצוֹתינוּ על פּני כּל כּדוּר-הארץ. כּנסיוֹת וּמדינוֹת רדפוּנוּ, ערכוּ לנוּ

מוֹקדים, הטבּיעוּנוּ בּים, כּפוּ עלינוּ שמד. קהילוֹת נחרבוּ, גוֹלוֹת

שלמוֹת נתגרשוּ, שבטים נטמעוּ. ידענוּ את גזירוֹת תתנ“ו ות”ח ואת שחיטוֹת תרע"ח בּאוּקראינה. אך כּל אלה לא יכלוּ להכרית את הכּלל היהוּדי. לא כּל העוֹלם ניתן בּיד רשע אחד. פּיצוּל הרשוּיוֹת, הכּנסיוֹת והציביליזציוֹת הוּא שעזר לאבוֹתינוּ, שבּשעה שמלאה סאַת היסוּרים וההשמדה בּתחוּם אחד, נמצא להם מפלט בּמדינה אחרת, בּיבּשה אחרת. צלב-הקרס בּא לעוֹלם בּתקוּפה של אוּניברסַליוּת. הוּא חוֹתר למה שקראוּ הקדמוֹנים: “שלטוֹן בּכּיפּה”, וּבתכנית שלטוֹנוֹ העוֹלמי יֶשנוֹ סעיף אשר לא יתכן כּי יחוּל בּוֹ שינוּי כּל-שהוּא, הסעיף היהוּדי: להרגם וּלאַבּדם. כּל דריסת-רגל נוֹספת שלוֹ מַסגירה לידיו קיבּוּץ יהוּדי נוֹסף, להשפּלה, להתעמרוּת, להשמדה.

ב

אפשר לוֹמר כּי שני שבטים יהוּדים גדוֹלים, בּרוּסיה וּבאמריקה, עדיין יוֹשבים בּשלווה ואליהם לא הגיעה הרעה. אמנם כּן הוּא לעת עתה. אך מי יאמר לנוּ כּי לאוֹרך ימים תישָאר איזוֹ פּינה בּעוֹלם מחוּץ להיאָבקוּת. ויש להוֹסיף ולוֹמר כּי גדוּלתוֹ של היטלר כּבר נתנה אוֹתוֹתיה גם בּאוֹתן הארצוֹת. בּחייהם הפּנימיים של היהוּדים כּבר מוּרגש הפּחד, המַקדים וּמבשׂר את בּוֹא הרעה, ואוּלי גם פּוֹתח לפניה את השערים. יהוּדי אמריקה, התקיפים והגאים חדלוּ להשמיע קוֹלם. הם אחוּזי-בּלהוֹת, שמא יחשדוּ בּהם שהם הם הרוֹצים בּמלחמה, “מסיתים” למלחמה. אוֹתוֹ רַבּיי, שהתחצף ויעץ בּרדיוֹ לוייצמן שיכָּבד וישב בּביתוֹ ואל ירגיז את מנוּחת יהוּדי אמריקה, ודאי הלך בּשליחוּת של מצוה ושׂם עצמוֹ שוֹפר לפחדנוּתם של הרבּים, הרוֹאים את הסכּנה המתקרבת למשכּנוֹת-מבטחים שלהם, והם מבקשים להתרצוֹת לה בּגילוּי שפלוּתם והתכּחשוּתם. וּכשהגנרל ג’וֹנסוֹן, “אוֹהב-ישׂראל”, רוֹצה לשבּח את

יהוּדי אמריקה וּלהדגים את פּטריוֹטיוּתם הגדוּשה, הרי הוּא משׂיח בּרבּים כּיצד היה הוּא, הגוֹי, נוֹהג אילמלי היה יהוּדי: “אילמלי הייתי יהוּדי אמריקאי לא הייתי יכוֹל להתגבּר על רגשי החזק והייתי טוֹרח בּכל הכּוֹחוֹת שאמריקה תתערב בּסכסוּך האירוֹפּי כּדי להציל את עמי”, אלא שהיהוּדים האמריקאים הנם פּטריוֹטים טוֹבים הימנוּ וּלפיכך “לא שמעתי עד עכשיו קוֹל יהוּדי שידרוֹש זאת. שׂיא ההתאַפּקוּת הזאת מוֹכיח עד כּמה רבּה הפּטריוֹטיוּת של יהוּדי אמריקה”. וכך בּא אחד מחסידי אוּמוֹת העוֹלם שמוֹסדוֹת יהוּדים מעלים אוֹתוֹ לדוּכן למען יטיף למגבּית של צדקה, והוּא, אגב טפיחה על השכם, מדבּיק לנוּ –לתוּמוֹ – את כּתם הקלוֹן, קלוֹן של אמת, ומגלה מה טיבה של הפּטריוֹטיוּת היהוּדית “הטוֹבה יוֹתר”.

והאם ה“נגלה” של יהוּדי המהפּכה בּמדינה הסוֹביטית שוֹנה לטוֹבה מִשל יהוּדי האוֹל-רייט בּמדינה הקפּיטליסטית? האם מאז נכרתה הבּרית בּין סטאלין לבין היטלר נמצא אזרח יהוּדי אחד בּססס“ר, אם מִדוֹר עוֹשׂי המהפּכה ואם מדוֹר ילידי המהפּכה, אשר יעיז להשמיע מלה אחת על גוֹרל אֶחיו הנתוּנים לחסוּתוֹ של בּן-הבּרית “האנטי-קפּיטליסטי”? האם נמצא יהוּדי אחד בּססס”ר שיסַכּן את נפשוֹ וידבּר בּגנוּתה של קנוּנית היטלר-סטאלין, כּאשר נמצאוּ בּשעתם יהוּדים שסיכּנוּ את נפשם בּגלל מֶנשֶביזם אוֹ טרוֹצקיזם למשל?

וגם בּאוֹתוֹת חיצוֹניים אין מחסוֹר. מי שבּיקר בּאמריקה ראה זאת בּעיניו. וטפח מתגלה גם מרחוֹק, מן העתוֹנוּת: שלוּחוֹת הנאציזם בּארצוֹת אמריקה עוֹשׂוֹת את שלהן, בּהתמדה וּבחריצוּת. ואפשר לחזוֹת מראש מה עתידוֹת נשקפוֹת שם לנוּ אם ארצוֹת-הבּרית לא יֵצאוּ מעוּגתן ויוֹסיפוּ לדרוֹש נאה ולא יתנוּ את חלקן להשמדת הנאציזם. ססס“ר איננה פּתוּחה לפנינוּ לראוֹת את הנעשׂה בּה, וגם עתוֹנוּתה אינה מגלה אלא מה שהיא מצוּוה לגלוֹת, אך גם בּה מבצבּצים סימנים בּוֹלטים של דרך-ארץ ל”תוֹרה המענינת של הגזע“, ונשמעים הדים מסוּכּנים על ויכּוּחים חדשים מסביב לה בּקוֹמסוֹמוֹל. אין אנוּ להוּטים לחפּשׂ בּססס”ר סימני אנטישמיוּת דוקא, דיינוּ בּרדיפת הציוֹנוּת והעברית וּבאיסוּר העליה וּבמניעת הקשר עם שאר שבטי ישׂראל; על אחת כּמה וכמה שאילוּ היה הדבר תלוּי בּתפילוֹתינוּ היינוּ מתפּללים לראוֹת את בּרית ססס“ר והרייך השלישי כּאֶפּיזוֹדה אוּמללה חוֹלפת, אך מה נעשׂה ולא חוֹזי-שְחוֹר וּמבקשי-מוּמים, אלא מוֹלוֹטוֹב דוקא הוּא שהכריז, ערב סיפּוּח בֶּסַרַבּיה, כּי הבּרית איננה דבר שבּקוֹניוּנקטוּרה אלא ידידוּת נאמנה ויציבה. ואם כּן הוּא וכן יהיה – האוּמנם נוּכל להשתעשע בּתקוה כּי בּרית אשר כּזאת, הקוֹבעת את גוֹרלם של היהוּדים בּעוֹלם כּוּלוֹ, לא תגע בּגוֹרלם הגוּפני והסוֹציאלי של היהוּדים בּססס”ר גוּפה?

ג

ושבט הנאציזם מוּנף, לא מן היוֹם, על ארץ-ישׂראל. כּמוֹ מסע-הצלב כּן גם מסע צלב-הקרס, פניו מוּעדוֹת מזרחה. הוּא איננוּ זקוּק למיסטיקה של הקבר הקדוֹש. יש עמוֹ מיסטיקה אחרת: נפט, סוּאֶץ, דרכי-אויר, דרך פּתוּחה אל מאוֹת מיליוֹנים עבדים זוֹלים מן הגזעים “הנמוּכים” שנוֹעדוּ לשרת את גזע האדוֹנים. וככה הוּעמדנוּ, כּבר הוּעמדנוּ גם אנחנוּ, הצעיר בּשבטי ישׂראל וראשית תקוּמתוֹ, בּחזית האש. לא על דרך ההשאָלה ולא על דרך המליצה. חזית ממש.

ד

דוֹרוֹת רבּים היינוּ בּתוֹך-תוֹכנוּ “עַם לבדד ישכּוֹן”. מאוֹרעוֹת עוֹלם פּגעוּ בּנוּ, מאד פּגעוּ בּנוּ. אך לא נגעוּ בּנפשנוּ. לא היינוּ חייבים “לנקוֹט עֶמדה”. ידוּעה הבּדיחה העממית על הרב השטוּף בּשׂיחוֹת-חוּלין על “פּוֹליטיקה” והרבּנית הנוֹתנת לוֹ עצה טוֹבה: “כּששני מלכים מכּים זה את זה אַל תכניס אַתה את ראשך בּיניהם”. זוֹ היתה החכמה המדינית של הגיטוֹ. אין בּרכה לישׂראל מן ההתקרבוּת לרָשוּת, על אחת כּמה וכמה מן ההתערבוּת בּין שתי רשוּיוֹת. ואנחנוּ, שעברנוּ דרך כּוּר האֶמַנסיפּציה ונסיוֹנוֹתיה, לא נבוֹא להאשים את הדוֹרוֹת הקוֹדמים על הפּטריוֹטיוּת הפּגוּמה שלהם, על אשר היוּ “משתמטים מעבוֹדת הצבא”, זה החטא הכּבד בּעיני שוֹאפי הזכוּיוֹת. מלחמוֹתיו של ניקוֹלאי הראשוֹן לא היוּ

מלחמוֹתינוּ. והקסרקטין הצבאי לא היה – מבּחינה יהוּדית – אלא פּרוֹזדוֹר לשמד, וּלכל הפּחוֹת, לטשטוּש צוּרת האדם היהוּדי והריסת מוֹסדי חיינוּ.

בּמלחמה הזאת ניטלוּ מאתנוּ כּל הבּרירוֹת הישנוֹת.

עמדתנוּ נתוּנה מראש. היא מקוּפּלת בּתוֹך-תוֹכה של ההתרחשוּת העוֹלמית. בּין שרוֹצים בּנוּ בּין שאין רוֹצים, הרי גם על כּרחם של ידידינוּ אנחנוּ שוּתפים להם. ואין לטעוֹת בּטיבה של השוּתפוּת. היא טרגית למַדי: היא הַסגָרתנוּ; ורק עם נצחוֹנם המוּחלט – נפתח פּתח-תקוה גם לנוּ. מאידך, אין אנוּ יכוֹלים להסיח דעתנוּ ממה שראינוּ (אם לא ידענוּ קוֹדם) כּי דרכּם הארוּכּה והנפתלה אל הנצחוֹן המכריע רצוּפה עד כּה כּשלוֹנוֹת וּנסיגוֹת, שגם אם אינם מכריעים לגבּיהם עלוּלים הם לרסק אוֹתנוּ בּגלגלי הרכב המלחמתי.

ה

יש בּמלחמה הזאת כּמה חידוּשים טכניים: בּתעוּפה, בּטאנקים, בּמַצנחים וכוּ'. אך אוֹתי מעסיק בּיוֹתר חידוּש אחר: “הטוּר החמישי”. אין זה הריגוּל כּפי שידענוּהוּ ממלחמוֹת קוֹדמוֹת – ידוּעים הנוֹשׂאים של ספריית הריגוּל מן המלחמה שעברה: ניצוּל חלאת האדם; מוֹכרי מוֹלדתם בּעד בּצע-כּסף, גילוּי סוֹדוֹת על ידי יפהפיוֹת מסתוֹריוֹת, מעשני חשיש ואנשי העוֹלם התחתוֹן; וּמאידך: פּטריוֹטים ורוֹמַנטיקים מבקשי הרפּתקאוֹת, כּתבי-סתרים מסוּבּכים וּמפענחיהם. איננוּ יוֹדעים אם שעתם של כּל אלה עברה לגמרי אוֹ שנוֹספוּ עליהם קוים פּיקנטיים חדשים, אך מהוּ ריגוּל לעוּמת מַגפת הבּגידה, בּגידה טוֹטאלית התוֹקפת את הנתקפים והנצוּרים? הכּל בּוֹגדים. לא רק קויזלינגים. בּגדוּ מיניסטרים של פּוֹלין. בָּגַד מֶלך. מלך אשר ארצוֹ כּבר טעמה בּ- 1914 טעם התחייבוּת גרמנית וּמגף גרמני. בּגדוּ מצבּיאים ראשיים, אשר עטרת גיבּוֹרים לאוּמיים לראשם. בּוֹגדים גם דיקטטוֹרים כּל-יכוֹלים. אלה אמנם אינם בּוֹגדים כּשאר הנכנעים העלוּבים. אלה מקבּלים נתחים שמנים, אוֹ הבטחוֹת לנתחים שמנים. אוּלם בּמחיר זה הם בּוֹגדים בּעבר וּבעתיד של ארצוֹתיהם, בּעקרוֹנוֹת שבּשמם נטלוּ גדוּלה לעצמם.

איטליה, שרק בּכוֹחן וּבעזרתן של אנגליה וצרפת זכתה לאיחוּד וּלעצמאוּת; איטליה, אשר גַריבַּלדי שלה ציפּה לאיחוּדן של שתים אלה בּאשר זה יהווה תקוּפה חדשה בּתוֹלדוֹת העוֹלם; איטליה, שאינה יכוֹלה לפקפּק כּלל כּי אם בּוֹא יבוֹא שלטוֹנוֹ בּכּיפּה של היטלר יקיץ הקץ על עצמאוּתה, ואת ראשיתוֹ של הקץ כּבר רוֹאים בּעין – הדיקטטוֹר שלה עוֹשׂה הכּל כּדי לקָרב את הקץ הזה.

והדיקטטוֹר הרוּסי, “מנהיג העמים” וּמשענת האנטי-פאשיזם העוֹלמי, אשר הוֹשיט יד להיטלר בּהדליקוֹ את השׂריפה העוֹלמית, מחמם עתה את ידיו לאוֹר השׂריפה וחוֹטף נתחים נתחים, כּאילוּ זהוּ האֶפּילוֹג הטבעי של מאה שנוֹת המהפּכה הרוּסית מן הדֶקַבּריסטים ועד אוֹקטוֹבּר. כּך עלה להם לירוּשתם של מאציני וגריבּלדי, של “נַרוֹדנַיה ווֹליה” ו“שחרוּר העבוֹדה”. השוֹדד שוֹדד והבּוֹגד בּוֹגד.

לעינינוּ חזיוֹן ציבּוּרי רב-מידוֹת ורב-הכרעה. ואפשר הוּא שהכריע את עצם היוֹת המלחמה הזאת. שנים רבּוֹת לפני היוֹת המלחמה הזאת מצליח האוֹיב, המכין אוֹתה וּמתכּוון אליה, להכּוֹת את העוֹלם כּוּלוֹ, המיוּעד להיוֹת נתקף, בּסַנורים, בּמוֹרך-רוּח, בּרכיכוּת-מוֹחין.

וּבבוֹאוֹ – הארצוֹת פּרוּצוֹת לפניו. והמגינים

הבּלתי-מוּכנים מוּכּים בּתמהוֹן. כּוֹחוֹ של הסוּס הטרוֹיאני לא בּוֹ, כּי

אם בּפתיוּתם וּבקלוּת-דעתם של מאָרחיו. לפני ימים אחדים קראנוּ כּי עוֹד בּימי המלחמה הקוֹדמת לא חששוּ הגרמנים לעוֹנש המוּכרח לבוֹא עליהם. הם אמרוּ: אם בּוֹא יבוֹא – אזי נדע “לאַרגן את האַהדה”. תכסיס בּנוּי על ראִיה חוֹדרת אל תוֹך עוֹלמוֹ של הצד השני, מעלוֹת נפשוֹ וחוּלשת-דעתוֹ. הם ידעוּ “לאַרגן” בּמחנה שכּנגד לא אַהדה

בּלבד, אלא כּל מיני הרגשוֹת: מרחמנוּת ועד הערצה, מאהבת-השלוֹם עד התקנאוּת בּפאשיזם, נחיתוּת, אָבדן-עצוֹת, תמהוֹן. וכך בּאה לעוֹלם

התבוּסתנוּת, שקָדמה למלחמה, שקידמה אוֹתה ושקבעה את גוֹרלה בּכמה ארצוֹת. לדוֹרוֹת של חוֹקרים נכוֹנה עתה עבוֹדה: לרדת עד חקר התבוּסתנוּת כּתוֹפעה נפשית וסוֹציוֹלוֹגית, וּלהכּיר את תפקידה בּגוֹרל עמים וּמעמדוֹת, בּגוֹרל העוֹלם בּימינוּ. ואפשר יגיעוּ בּדרכּם עד חקר המלחמה הקוֹדמת ותוֹצאוֹתיה. אפשר יציינוּ את העייפוּת העצוּמה שהקיפה המוֹנים; וּלפיכך הפקירוּ עצמם והסגירוּ עצמם לידי כּל מי שאחז בּרסן והתנשׂא לרכּוֹב עליהם; וּלפיכך שכחוּ אוֹהבי-שלוֹם תמימי-נפש כּי גם שלוֹם טעוּן הגנה. אפשר יחטטוּ אז בּמקוֹמוֹת הסמוּיים עתה מן העין ויַראוּ לנוּ מה היה תפקידם של בּעלי רכוּש ואנשי שׂררה, מתוֹך חרדה לרכוּשם וּלמעמדם, בּעצימת-עין בּפני הסכּנה “הפּחוּתה” וּבהסגרת ארצוֹתיהם ועמיהם לידי הכּוֹבש. וּמה כּוֹחם המַגי והמַרדים של מלים וּמוּנחים על המוֹנים, גם על המוֹנים הדוֹגלים בּמהפּכה, ובאיזוֹ מידה זכה היטלר וּמלאכתוֹ נעשׂתה על ידי אחרים.

אך לא למחקר התבוּסנוּת נשׂוּאוֹת עינינוּ עתה, כּי אם להתגַבּרוּת עליה. בּרי לנוּ: אין נצחוֹן לעם, אין נצחוֹן לדמוֹקרטיה, אלא אם כּן ישתחררוּ כּליל מרוּח התבוּסנוּת, אלא אם יבינוּ שבּמקרה זה אין שוּם אפשרוּת ל“שלוֹם סֶפַּרַטי”. כּי זוֹהי מלחמה אשר לא תחוּל בּה פּשרה. מלחמה לחיים ולמות ממש.

ו

ודיבּוּר אחד על אנגליה בּשעה זוֹ, על אנגליה הלוֹחמת, הלוֹחמת גם בּהישָארה לבדה, שוּב בּ“בדידוּת מזהירה”, הנשבּעת להילָחם עד הנצחוֹן. בּלי כּל אַנגלוֹמַניה, בּלי כּל סנטימנטליוּת, בּלי לשכּוֹח את

ממשלוֹת מקדוֹנלד, בּלדוין וצ’מבּרלין ואשר נגרם בּעֶטים לישׂראל, לאירוֹפּה ולעוֹלם – אפשר לוֹמר כּי רגע זה שבּוֹ הוּכּתה אנגליה מכּת בּגידה מיד אחוֹתה הכּוֹשלת (כּשגיבּוֹרה הלאוּמי הישיש של צרפת הסגיר את ארצוֹ בּיד היטלר, ממש כּשם שהינדנבּוּרג, הגיבּוֹר הלאוּמי של גרמניה, הסגיר את ארצוֹ בּיד היטלר) וראש מדינת בּריטניה עמד להכריז כּי אף על פּי כן תוֹסיף אנגליה להילָחם לבדה, היה רגע גדוֹל בּחיי העוֹלם האנוֹשי. וּוַדאי, לאחר כּל האכזבוֹת שהנחילוּנוּ מנהיגים וּמצבּיאים בּשבוּעוֹתיהם

שהפרוּ – אין אדם נתפס על חששוֹתיו גם עתה, ואף על פּי כן אי אפשר שלא לראוֹת את עוֹצם התפקיד שאנגליה הטילה על עצמה, התפקיד שאין כּמדוּמה מָשְלוֹ בּדברי-הימים. לוּ אך תשׂא בּוֹ בּנאמנוּת, עד סוֹפוֹ, בּכללוֹ וּבפרטיו (ואף אנחנוּ וגוֹרלנוּ נמנים על “הפּרטים” הללוּ) וזכתה להיוֹת מצילת האנוֹשוּת מאבדוֹן.

ז

הארצוֹת השכנוֹת מילאוּ בּשנים האחרוֹנוֹת תפקיד ניכּר

בּחיינוּ, מבּחינה פּוֹליטית וּמבּחינה בּטחוֹנית: א. אנחנוּ היינוּ

כּבשׂת-המיקוּח בּיניהן לבין אנגליה, ב. כּל מה שמנהיגי ערבי פּלשׂתינה הקשוּרים עם ממשלוֹת “הציר” לא יכלוּ לעשׂוֹת בּגָלוּי בּתחוּמי הארץ – היה נעשׂה שם, מתוֹך תמיכה פּעילה של הממשלוֹת הארציוֹת ושל חוּגים ציבּוּריים בּעלי השפּעה, ואגב עצימת-עין אדיבה מצד הממשלות בּעלוֹת המַנדטים. לחצן של הארצוֹת השכנוֹת הוּא שהכריע בּפרסוּם הספר הלבן בּערב המלחמה וּבפרסוּם חוֹק הקרקע בּעצם המלחמה. לפי השיטה האוֹמרת: יש לפייס את מי שעשׂוּי לבגוֹד.

נפילת צרפת הפֶּטֶנית אל זרוֹעוֹת היטלר קוֹרעת את צעיף השלוֹם והשקט הפּרוּשׂ על סביבוֹתינוּ, גבוּל של בּן-בּרית נהפּך למקוֹם-תוּרפּה מסוּכּן בּיוֹתר. עם כּניעת הצבא הצרפתי בּסוּריה יש לצפּוֹת למַה שלא יגוֹרנוּ עד כּה: האוֹיב הפּוֹלש יש לוֹ עתה בּדרכּוֹ אלינוּ לא ארץ אוֹיבת ואף לא ארץ נייטרלית-סתם, כּי אם נייטרלית-ידידוּתית, אשר לא תשׂים לפניו שוּם מכשוֹלים, ואף עשׂוּיה לתת לוֹ בּסיסי-פּעוּלה נוֹחים בּיוֹתר (מוּבן: עניני סוּריה תלוּיים ודאי – בּמידה לא מבוּטלת – גם בּעמדת אַנקָרָה; אנקרה נתוּנה בּין כּמה מַגנטים: גרמניה מבקשת למשוֹך את לבּה בּהבטחת החזרת האימפּריה העוֹתוֹמנית לקדמוּתה; עמדתה הסוֹפית של אַנקרה תלוּיה בּמידה מרוּבּה גם בּעמדת ססס“ר – ואת עמדת ססס”ר מחר-מחרתים מי יפענח?). בּמסיבּוֹת חדשוֹת אלה אפשר לשער מה יש לנוּ לצפּוֹת לא רק מאת כּנוּפיוֹת המתאַרגנוֹת מעֵבר לגבוּל (ועם חזירתם הגלוּיה של סוֹכני איטליה וגרמניה לסוּריה – בּאמצעים אחרים, בּהיקף אחר וּבקצב אחר), כּי אם גם מאת מדינה שכנה – סַעוּדיה.

וגם התמוּנה בּמצרים נראית עכשיו אחרת ממה שהיתה נראית קוֹדם. לשֵמע צלצלי ההכרזוֹת התכוּפוֹת של הידידוּת האמיצה בּין מצרים ואנגליה. כּשהגיעוּנוּ לפני כּמה שבוּעוֹת, בּטרם נכנסה איטליה למלחמה, דבריו של עלי מאהר בפּרלמנט המצרי, כּי מצרים אינה רוֹאה עצמה צד לוֹחם לגבּי גרמניה – דברים שהוּשמעוּ בּוֹ בּיוֹם בּרדיוֹ הגרמני, אף על פּי שאין לו לכאוֹרה כּל קוֹרספּוֹנדנטים בּמצרים –נדהמנוּ למַשמעוּתם

וּלהשמעתם. והלא עלי מאהר היה מקוּבּל כּ“משענת” של אנגליה וּמצרים, וּבימי “שׂיחוֹת לוֹנדוֹן” היוּ “מִצְטַעַצְעִים” בּוֹ בּיוֹתר. ואף על פּי כן אדם מן החוּץ, היוֹדע מה צפוֹי לה למצרים מהשתלטוּתה של איטליה, קשה היה לוֹ לקבּל את דעת האנשים “הרעים” שהיוּ כּוֹפרים בּעצם הידידוּת של מצרים לבת-בּריתה, והיוּ אוֹמרים כּי מצרים כּוּלה נתוּנה בּזרוֹעוֹתיו של ה“טוּר החמישי”. והנה בּבוֹא המשבּר, אף על פּי שאיננוּ יוֹדעים את פּרטיו, יוֹדעים אנוּ שהיה חמוּר בּיוֹתר – נוֹכחוּ הכּל עד היכן “נייטרליוּתה” של מצרים מגעת. גם הפצצת אלכּסנדריה לא הוֹציאה אוֹתה מנייטרליוּתה.

והנה נתבּשׂרנוּ בּימים אלה מבּגדד כּי היחסים בּין עיראק לבין אנגליה נשתפּרוּ וכי ממשלת עיראק מגלה מרץ רב והתענינוּת בּגוֹרלן של ארצוֹת ערָב, וכי מקוים לתוֹצאוֹת טוֹבוֹת בּקרוֹב בּימינוּ. ידיעוֹת אלה נמסרוֹת אצלנוּ, כּרגיל, בּלי כּל הערה. ואפילוּ הטוֹן של שׂמחה לתוֹצאוֹת

הטוֹבוֹת הצפוּיוֹת משתמר בּהן. ושמא נוֹגע הדבר גם אלינוּ? לפני זמן-מה, בּעצם המלחמה, נפלה ממשלת נוּרי סעיד ואת הממשלה החדשה כּוֹנן רשיד אלכּילאני. לפני כּך נערכה בּפּרלמנט העיראקי התקפה קשה על מדיניוּת החוּץ של נוּרי סעיד ועל החוּלשה שהוּא מגלה בּעניני ארץ-ישׂראל. נפילת נוּרי סעיד הדהימה קצת את לוֹנדוֹן, ואפילוּ “טיימס” יצא אז מגדרוֹ והטיף מנת-מוּסר למדינאי עיראק ונתן להם עצה טוֹבה להרעיש פּחוֹת את העוֹלם. והנה נוּרי סעיד הוּא “אישה” של אנגליה בּמזרח, וכל נפילה שלוֹ מעידה, כּנראה, על מפּוֹלת כּל-שהיא בּעמדוֹת הבּריטיוֹת, והממשלוֹת שהחליפוּ עד כּה את נוּרי היוּ תמיד פּחוֹת ידידוּתיוֹת לבּריטניה. נוּרי נפל הפּעם בּעצם המלחמה, מפּני שחשדוּהוּ בּמסירוּת יתירה לאנגליה וּבסַחטנוּת בּלתי-מספּיקה בּענין ארץ-ישׂראל. ואם עתה אנחנוּ מתבּשׂרים, מתוֹך מקוֹר אוֹפּטימיסטי, כּי הענינים בּעיראק משתפּרים ולא תנוּם ולא תישן שוֹמרת פּלסטין – הרי אם גם וַדאוּתן של הידיעוֹת אינה וַדאוּת, מַשמעוּתן אינה מפוּקפּקת. גם בּעתוֹנוּת העֵבר-ירדנית, ואפילוּ אֵי-שם בּעתוֹנוּת הפּלסטינאית, אפשר למצוֹא רמזים מצוֹעפים וּגלוּיים של "סיכּוּיים לשינוּיים בּסטאטוּס של ארצוֹת ערב, בּהסכּמת בּנוֹת הבּרית וּבהתאמה

לתקווֹת הערבים". ללַמדך שהמכוֹנה עוֹבדת. לא תהא זוֹ הזיה של בּעלי מרה-שחוֹרה, אם נחשוֹש למשׂא-וּמתן המתנהל שוּב מאחוֹרי גבּנוּ. מה שאין אנוּ שוֹמעים על כּך אין זוֹ ראָיה לסתוֹר. לפי שעה עוֹד נוֹהגים כּאן לפי השיטה: יש לפייס את מי שעלוּל לבגוֹד.

אפשר יפָּסקוּ הפּיוּסים רק לאחר שהבּגידה תשלם.

ח

מתרבּים הסימנים כּי רוּח אחרת היתה עם אנגליה בּאנגליה, והרוּח הזאת מפיחה תקוה בּלבבוֹת גם בּלילוֹת האפלה. אך – אין אני אלא חוֹזר על פּזמוֹן נוֹשן – עדיין נעדרים כּל סימנים לרוּח אחרת עם אנגליה כּאן. הנציבוּת, הפּקידוּת, המפקדה העליוֹנה ממשיכוֹת בּשיטה הקוֹדמת,

בּתוֹספת נוֹקשוּת וּבפנים זוֹעפוֹת.

גם בּזה אין לנוּ בּרירה. עם השיטה הזאת אנוּסים אנוּ להיאָבק. ואפילוּ בּעצם הימים האלה. אלא ששוּם תסבּוֹכת ויסוּרים הכּרוּכים בּהיאָבקוּת זוֹ הכּפוּיה עלינוּ אינם עשׂוּיים להזיז אוֹתנוּ

מהכּרת מציאוּתנוּ המדינית היסוֹדית. וּכשאתה נפגש בּחכמים “הרוֹאים את הנוֹלד” והם מכוונים את לבּם בּבת אחת לכל מה שעתיד לקוּם וּמתכּוונים להסתגל לכל “בּעל-בּית” חדש – אי אפשר שלא להשתוֹמם לאיוַלתה של חכמת-חכמים נסרחה זוֹ.

מספּרים על טַלֵירַן, השוּעל הזקן – אשר כּל משטר שהיה משמש בּוֹ היה בּוֹגד בּוֹ בּבוֹא עת, וּמזדרז לסייע את מפּיליו וּלהסתגל ליוֹרשיו – כּי בּשעת הבּריקדוֹת בּיוּלי 1830, כּשהגיעוּ אליו קוֹלוֹת

היריוֹת, קפץ ואמר ואמר למזכּירוֹ: “אנחנוּ ניצחנוּ!” שאל המזכּיר: “מי אנחנוּ?” אמר לו: “זאת אגידך מחר”.

אנחנוּ איננוּ בּמצב נוֹח ויפה-מזל זה המאַפשר הזדנבוּת אחרי כּל מנַצח. גוֹרלנוּ היהוּדי מוֹנע זאת מאתנוּ. ויפה ניסח מי שאמר כּי אין אנוּ בּאים בּחשבּוֹן ל“שלוֹם סֶפַּרֵטי”. אין האוֹיב יכוֹל להתפּשר אתנוּ, כּמוֹ שהתפּשר עם פֶּטֶן (אף על פּי שלחרפּתנוּ אין אנוּ יכוֹלים להתבּרך כּי מחוּסנים אנוּ בּהחלט מפּני חַידקי הפֶּטֶניזם).

לפני כּניסתה למלחמה פּנתה איטליה למצרים בּהצעת-הסכּם, מוּבן שיש שם סעיפים לוֹקחי-לב. וּביניהם: הפחָתת מספּר היהוּדים בּארץ-ישׂראל. אין מלים אלה צריכוֹת לפירוּש, אפילוּ לגבּי מי שיוּפתע מהן. בּדרך כּלל ראינוּ כּיצד דיקטטוֹרים מקיימים הבטחות. אוּלם בּנדוֹן זה נאמנים הם עלינוּ, כּי את ההבטחה הזאת ישתדלוּ לקיים בּכל האמצעים שבּידם. ולא רק כּדי לשׂאת חן בּעיני מצרים, אוֹ ערבי פּלשׂתינה, כּי אם לשמה. אוֹתם פּיקחים משלנוּ שהיוּ נוֹהגים להתמוֹגג לכל חיוּך של מוּסוֹליני וּמציגים לנוּ

למוֹפת את לאוּמיוּתוֹ השלמה ואת כּלכּלתוֹ הבּריאה, והיוּ רוֹאים בּוֹ מוּעמד רצוּי לקבּלת הממוּנוּת על הבּית הלאוּמי (עכשיו יִקשה להאמין שאמנם היה היוּ פּיקחים שכּאלה), לא הבינוּ מעוֹלם כּי איטליה זוֹ של מוּסוֹליני יש לה אך דרך אחת בּים התיכוֹן. חלוֹם האַחוה בּין רוֹמי וירוּשלים היה חלוֹם יפה בּשביל רוֹמי של מאציני וירוּשלים של משה הֶס. אך רוֹמי של מוּסוֹליני היא מטבע בּרייתה צוֹררת לירוּשלים עברית וּלחירוּת יהוּדה. וּמי שהשׂכּלתוֹ הפּוֹליטית מנעה ממנוּ את הידיעה הזאת, וּמי שהרגשתוֹ היהוּדית לא הספּיקה לוֹ כּדי לחוּש וּלהבין כּי לא תיתכן שוּם פּשרה נפשית בּין ישׂראל וּבין הפאשיזם – תבוֹא עתה ההוָיה המדינית בּלבוּשה האחרוֹן וּתלַמדנוּ בּינה. מחוּץ לחלאת-האדם, העשׂוּיה להימכר לגיסטפּוֹ אוֹ לבּוֹלשת הפאשיסטית וּלקבּל ממנה “סמיכה” על הנהלת עניני היהוּדים (מעין מה שראינוּ בּבּרלין מצד יצוּרים מסוּימים, אשר החברה היהוּדית הקיאה אוֹתם) – מחוּץ לאלה אין לא לכּלל היהוּדי ולא לפּרט היהוּדי לא בּארץ-ישׂראל ולא בּשוּם מקוֹם אחר בּעוֹלם כּל תקוה מהשׂתררוּת הפאשיזם. השקפה זאת צריך שתהיה לא רק נחלת המשׂכּילים והנבוֹנים, צריך להחדיר אוֹתה גם למוֹחוֹת הפּשוּטים בּיוֹתר והמפוּלפּלים בּיוֹתר –למען נהיה פּטוּרים משתוֹת גם את קוּבּעת-הקלוֹן הזאת.

צריך שכּל יהוּדי ידע מה יש לנוּ לצפּוֹת מן האוֹיב הפּוֹלש, ממנוּ עצמוֹ אוֹ מסוֹכניו כּאן. אַל נא נסיח את הדעת מאוֹתם מאזיני הרדיוֹ הצוֹהלים למשמע נצחוֹנוֹתיו של “אַבּוּ עלי”. יתכן שצהלה זוֹ אינה אוֹמרת עדיין התלהבוּת מראש לסיכּוּיי פּלישה איטלקית הדלה והרעבתנית, אשר מעלליה בּטריפּוֹלי וּבלוּב לא נשכּחוּ עדיין. אך חשבּוֹנוֹת אלה לחוּד ותאווֹת הבּיזה והשוֹד לחוּד. כּדאי לדעת שבּחוּגי

האוֹפּוֹזיציה הערבית כּבר יש מרגישים עצמם בּסכּנה גדוֹלה, ויש מציינים נהירה ממחנם אל מחנה המוּפתי, ועתה יש מהם המבַקשים להידבר אתנוּ על קשרי התגוֹננוּת מפּני הסכּנה המשוּתפת¹.

את זאת עלינוּ לדעת. ולדעת כּי לנוּ אין נסיגה, ואין עזיבה ואין התפּשרוּת. אין טעם בּדיבּוּרים שאנגליה תצא מכּאן. כּל כּמה שקשה בּימים אלה לנחש מה שעלוּל להתרחש, הרי אפשר לוֹמר כּי יציאת אנגליה מארץ-ישׂראל אין מַשמעוּתה יציאת ארץ-ישׂראל בּלבד, אלא כּל מה שמקיף את ארץ-ישׂראל מִיָם וּמדרוֹם וּממזרח. הסברה נוֹתנת שכּל עוֹד קיימת האימפּריה אי אפשר להסגיר את ארץ-ישׂראל לאוֹיב. אך, להַוָתנוּ, אין עדיין זהוּת בּין ארץ-ישׂראל לבין ישׂראל. עדיין אפשר לשמוֹר על הארץ ולא לשמוֹר על הישוּב. רשאים אנוּ לחשוֹב חשבּוֹנוֹת לטוֹבה, לצפּוֹת כּי הכּוֹס הזאת תעבוֹר מאתנוּ. אך אין אנוֹ רשאים לסמוֹך על כּך. חייבים אנוּ להיוֹת מוּכנים, ואם יוּטל עלינוּ לשׂאת את חלקנוּ בּהגנת הישוּב

לבדנוּ חייבים אנוּ להיוֹת מוּכנים גם לכך.

ט

המוּכנים אנוּ?

אין צריך לוֹמר שאין אנוּ מוּכנים מבּחינה מעשׂית. כּל מי שעוֹמד בּתוֹך החיים הפּעילים יוֹדע וּמרגיש עד כּמה אין אנוּ מוּכנים. יהיה זה ניסוּח רך בּיוֹתר אם אוֹמַר כּי זה כּבר חדלנוּ להתקדם מבּחינת ההתבּצרוּת וכוֹשר ההתגוֹננוּת. חוֹשבני כּי גם היכוֹלת שצברנוּ

בּימי המאוֹרעוֹת מתבּזבּזת והוֹלכת. אך האם הוֹלידה בּנוּ הסכּנה, המתקרבת בּמהירוּת, כּוֹננוּת נפשית? הניכּרים בּנוּ אוֹתוֹת של התאַזרוּת? אני מחפּשׂ ואינני מוֹצא. תחת זאת אני נתקל בּהלָכי-רוּח מקַדמי-תבוּסה. ראשיתם: אי-אֵמוּן ואי-כּבוֹד לעצמנוּ, אי-הַחשָבה של מה שאנוּ עוֹשׂים ויכוֹלים לעשׂוֹת בּעצמנוּ. המשכם: נכוֹנוּת להסתלק מן החיוּני, הן בּדרישוֹתינוּ והן בּעשׂייתנוּ, לוַתר על הממשי שבּידינוּ, לסכּן את המגן-מעט אשר לנוּ, למען הניח דעתם של אחרים, למען הגמוּל המדוּמה אשר אנוּ עתידים לזכּוֹת בּוֹ תמוּרת ויתוּרנוּ. אני בּוֹחר בּיוֹדעים בּנוּסחאוֹת

אַלגֶבּרָאיוֹת, אוּלם הן הוֹלמוֹת כּמה גילוּיים של תבוּסנוּת יהוּדית,

שאין אני מוּכן להתעכּב עליהם וּלפרש בּשמוֹתיהם. אסתפּק בּשתי דוּגמאוֹת בּלבד, מן הימים האחרוֹנים, וגם בּהן אגע רק בּקצה המזלג, וד"ל.

י

אין זה סוֹד שהשלטוֹנוֹת הגבוֹהים הממוּנים על הגנת הארץ ראוּ מעיקר דאגתם לא ריבּוּי תוֹתחים מפּני התקפה מן האויר, כּי אם פּירוּק נשק מעל היהוּדים. בּענין זה עסקוּ בּחריצוּת רבּה וּבוֹ גילוּ תקיפוּת נמרצת: מי שהוּטל עליו העוֹל הכּבד של דאגה לשלוֹם הארץ כּיצד יוּכל וישׂא בּאחריוּת זוֹ, כּיצד יוּכל ויאַרגן את ההגנה מפּני צנחנים, אם אין לוֹ שליטה גמוּרה בּכל הזיִן המצוּי בּארץ, כּיצד יֵשב בּמנוּחה אם הוּא יוֹדע כּי אֵי-בּזה שמוּר נשק ליהוּדים?² בּרוּר שהנשק היהוּדי יש בּוֹ משוּם סכּנה לאימפּריה, משוּם “גַיִס חמישי”, כּשם שבּרוּר כּי הידיעה אשר תתפּשט על פּני כּל הארץ וּבארצוֹת השכנוֹת, כּי סכּנה זוֹ חלפה והיהוּדים התפּרקוּ – כּי ידיעה זוֹ אין כּמוֹה להגבּיר שלוֹם וּבטחוֹן.

מסביב לענין זה היה משׂא-ומתן קשה – שבּוֹ דוּבּר אלינוּ כּאילוּ לא היוּ בּארץ “מאוֹרעוֹת” מעוֹלם, וּכאילוּ הסכּנה הנשקפת לארץ היא לא מסוֹכני היטלר אלא מקרבּנוֹתיו. יש לוֹמר לזכוּתם של מוֹסדוֹתינוּ, שעמדוּ עמידה של יוֹשר, אוֹמץ וכבוֹד³: לא אמרוּ מה שאינם רשאים לוֹמר, לא הבטיחוּ דבר שלא היה בּידם להבטיח. הם התנהגוּ כּנאמני ציבּוּר שנצרף בּכוּר הפּוּרענוּת, שיוֹדע כּי שוּם כּוֹח זר לא הבטיח אוֹתוֹ מפּוּרענוּת, וכי איננוּ רשאי להסגיר את אמצעי המגן האחרוֹן שלוֹ.

אוּלם עמידת נציגינוּ מוּל הלחץ הקשה מבּחוּץ לא הוּקלה על ידי קוֹלוֹת מבּפנים. יהוּדים טוֹבים לא יכלוּ לראוֹת כּיצד שליחי עם עני מעיזים פּנים נגד שליטים דוֹרשי שלוֹם הארץ. ואם כּי השליטים לא ראוּ כּל צוֹרך לרכּך את תביעוֹתיהם וּ“להבטיח” תמוּרוֹת, לא חסרוּ יהוּדים רוֹאים מהרהוּרי-לבּם ושוֹאלים: “וּמה יהיה אם יֵאָמר לכם כּי בּמחיר צייתנוּתכם יוֹסיפוּ לכם כּך וכך נוֹטרים?” ו“שמא יִיצרוּ איזוֹ פוֹרמַציה חדשה של בּטחוֹן, שתוֹעלתה המעשׂית ודאי תגדל על מה שילָקח מאתנוּ, שערכּוֹ המעשׂי, כּידוּע, אינוֹ רב בּיוֹתר?” שוּם אדם שהשלטוֹן בּידוֹ עוֹד לא הוֹציא מפּיו שמץ-של-הבטחה (ואילוּ היה עוֹשׂה זאת מוּתר היה לשקוֹל בּדעה צלוּלה מה אוֹרך-ימים להבטחוֹת כּאלה בּימי מלחמה, שהיוֹם הן ניתנוֹת וּמחר נלקחוֹת), אוּלם לא היה מחסוֹר בּיהוּדים ששקדוּ לעוֹרר מראש ויכּוּח על כּל “ישוּעה” שלא תבוֹא. וּכשהוּצגה הדרישה לנציגינוּ שימציאוּ “לוּ אך מספּרים”, מספּרים בּלבד, היה מי שנזדרז וטען: “וּמה איכפּת לכם אם תניחוּ בּזה את דעת הדוֹרשים, ותעשׂוּ דבר, אשר על כּל פּנים אין בּוֹ כּדי להרע את המצב”, כּאילוּ בּמצב בּטחוֹנם של ישוּבינוּ, וּלאחר כּל מה שעבר עליהם, יש רשוּת מוּסרית כּלשהי למישהוּ להציע להם שיחשׂפו את עמידתם – ויחלישוּה על ידי כּך – בּטרם הוּכּרה זכוּתם להתגוֹנן הכּרה מפוֹרשת

וּממשית, וּבטרם ניתנה להם הבטחה מחייבת כּי אין כּל נטיה להתנכּל לאשר בּידיהם; כּאילוּ זהוּ תפקידם של מוֹסדוֹת לאוּמיים – לשמש כּלי נוֹגשׂ בּידי שליטים למען הציג אוֹתנוּ בּשעת חירוּם דלים יוֹתר וחלשים משהננוּ.

הנימוּק כּי “אין מסרבים לגדוֹל”, למי שהכּוֹח והשלטוֹן בּידוֹ, ואפילוּ אם אינוֹ צוֹדק, ואפילוּ אם הוּא פּוֹגע בּחיוּני שלך – נימוּק זה אינוֹ נאמר בּמפוֹרש, אוּלם עוֹד כּוֹחוֹ חזק למדי, מתחת לנימוּקים אחרים. בּמקרה זה דוּבּר על “דקדוּקי-עניוּת” ועל “חוֹסר-גמישוּת” של מדיניוּתנוּ, שאינה יוֹדעת לחיוֹת בּשלוֹם עם מי שגוֹרלנוּ נתוּן עתה בּידוֹ.

בּרגע האחרוֹן נוֹדע כּי הוּנח לנוּ. אפשר נתקבּלוּ

טענוֹתינוּ, ואפשר נתרחש אחד מאוֹתם “הנסים”, השכיחים בּימי השלָכת מפקדים מחזית אל חזית. לא מן הנמנע, כּמוּבן, כּי בּאחד הימים יוּנף השוֹט מחָדש, ואוּלי גם בּיתר רוּגזה. ואם עתה רשאים אנוּ להתבּרך כּי בּרגע הלחץ הקשה לא ניתנה אצלנוּ שליטה לתבוּסתנוּת, הרי אין כּל בּטחוֹן כּי בּרגע קשה בּיוֹתר, אם יבוֹא עלינוּ, לא תגבּר גם חוּלשת-הדעת מבּפנים, זוֹ שמוּכנה לקבּוֹע את יחסנוּ לערכי-חיינוּ לפי העין הטוֹבה אוֹ הרעה של השליט אוֹ של התקיף בּסביבה. וּלפיכך אין להסתפּק בּ“נס” ויש לדוּן בּדבר כּאילוּ הגזירה עוֹדנה תלוּיה.

יא

בּנתיב היסוּרים הממוּשך והנפתל של דברי-ימינוּ נחלנוּ כּמה ערכים, וכמה מהם למדנוּ לקדש עד כּדי מסירת-נפש. משבּאה הפסקת-נוֹפש קצרה, שבּה נדמה היה כּי ימי עָניֵנוּ וּמרוּדינוּ חלפוּ ללא-שוּב, חלשה דעתנוּ וקיבּוּצים יהוּדיים ניטל מהם טעמה של מסירת-נפש. והנה שוּב הוּכנסנוּ לכוּר-מַצרף, והמוּשׂגים הראשוֹניים של קידוּש-ערכים וּמסירת-נפש מתחדשים עלינוּ. יתר על כּן: הענפים הצעירים בּגזע האוּמה הצמיחוּ כּמה חידוּשי-ערכים. דוּגמה אחת: שיבה אל הלשוֹן העברית. אף היא טעוּנה בּימינוּ מסירת-נפש. וּכנפיה הפּצוּעוֹת של השירה העברית בּססס“ר עֵדים לכך. ואחד הקנינים אשר חידשוּ דוֹרוֹתינוּ האחרוֹנים, מאז “משׂא נֶמירוֹב” וההגנה בּהוֹמֶל ו”השוֹמר" בּארץ – קדוּשת נשק-המגן. שנוֹת “המאוֹרעוֹת” הרחיבוּ את המעגל והכניסוּ לתוֹכוֹ רבבוֹת ונטעוּ ערך זה בּלב הישוּב. ושיטת ההתגוֹננוּת, זוֹ שהקפּידה על טוֹהר הנשק ועמדה בּפני זעזוּעי נפש וּפיתוּיים ולא נתפּתתה – יש בּה כּדי להקנוֹת לנוּ את הזכוּת לדגוֹל בּלב שלם בּערך המחוּדש: קדוּשת נשק-המגן. ואילוּ היתה קיימת בּימינוּ “עליה”, מעין עליית חנַניה בּן חזקיה, שבּה קוֹבעים כּללים לאוּמה בּשעת מלחמת קיוּמה, היתה ודאי גוֹזרת כּי שוֹמרין עליו מן הטוּמאה וּמצילין אוֹתוֹ מן הבּדיקה, ואין מוֹסרין אוֹתוֹ לנכרים. נזכּר אני בּבית אחד משיר שקראתי בּעלוֹן מקוֹמי בּעמק-הירדן, לאחר מקרה לא-טהוֹר:

מִכְּחוֹל-יָם, מתְּכֵלֶת-רוֹם, מאַפְרוּרִית הַכְּבִישׁ

שֻׁלְּחָה לָשׁוֹן בְּלַעַג מַר: גָּפִיר נִשְׁקוֹ הוֹבִישׁ!"

וראיתי בּדיבּוּר עז זה של המשוֹרר האלמוֹני הוֹכחה חיה לתביעת הכּבוֹד והאחריוּת המלַוה את הנשק שלנוּ בּצאתוֹ וּבבוֹאוֹ, הוּכחה לרוּח שאיננה מבקשת לחַפּוֹת על כּשלוֹן, ואינה נוֹהגת סַלחנוּת לגבּי רשלנוּת. על נשק-מגן זה מוּתר להגן. חוֹבה להגן. ויש לנטוֹע הכּרה כּללית בּישוּב כּי על נשק כּזה אין מוַתרים, ויש להביא בּינה בּלב שליטים כּי נשק כּזה מישוּב כּזה אין מפרקים.

יב

לא רחוֹקים הימים שאנשים טוֹבי-כּוָנה וקלי-הבנה לא היוּ מבחינים בּיוֹתר בּין נשק-מַתקיף ונשק-מגן. וכל המרבּה לתעב כּלי-משחית-וּמתקיף ראה עצמוֹ רשאי לזלזל בּכל נשק שהוּא. פּרי קלוּת-דעת זוֹ אוֹכל עתה העוֹלם כּוּלוֹ. ימים רבּים לא הבינוּ רוֹדפי-השלוֹם כּי אף השלוֹם טעוּן הגנה, וּמי שאינוֹ מבין את ההכרח והחוֹבה להגן על שלוֹם בּכל כּוֹח מפּני המתנקשים הרי הוּא מסייע בּידי המשחיתים וּמתחייב בּנפשוֹ וּבנפש העוֹלם. עתה, בּמלחמה זוֹ, רוֹכש לוֹ העוֹלם בּיסוּרים עצוּמים את

ערך קדוּשת-ההתגוֹננוּת. ואצלנוּ, העוֹמדים כּאן זה ששים שנה – מאז יסוּדן של פּתח-תקוה ויסוּד-המעלה וּגדרה, ודרך שנוֹת המאוֹרעוֹת, מוּל תאוַת-שוֹד וקלוּת-הרציחה, אצלנוּ ידבּר סוֹפר עברי חשוּב בּלעגי-שׂפה על “התענוּגוֹת שבּהגנה וּבהכשרה צבאית”. אצלנוּ אפשר כּי בּתקוּפה הקצרה שבּין סיוּם המאוֹרעוֹת לבין המלחמה יבוּזבּז המעט שלמדנוּ ורכשנוּ בּמַצרף-הפּוּרענוּת. אצלנוּ אפשר כּי ענין המ"ג ושכּמוֹתם יהיה ענין “פּרטי” שלהם ושל הקרוֹבים להם, והישוּב כּוּלוֹ יִשלַו וישקוֹט.

יג

ענין שני, שהטריד וקוֹלוֹ היה מנַסר בּימים האחרוֹנים, הוּא ענין “יחידוֹת מעוֹרבוֹת”. שוּם כּוֹח חיצוֹני לא דרש אוֹתן מאתנוּ, שוּם כּוֹח לא אמר שהוּא מעוּנין בּכך – ואף על פּי כן נמצאוּ יהוּדים טוֹבים אשר זיכּוּ אוֹתנוּ בּדיוּנים-של-חינם, בּהטפת-מוּסר וּברוֹגז-לבב.

אין צוֹרך בּידיעוֹת מאחוֹרי הפּרגוֹד כּדי לעמוֹד על

הקוים הכּלליים שבּשאלת השתתפוּתנוּ, כּבני העם היהוּדי, בּמלחמה. קראנוּ

את הוֹדעת נשׂיא ההסתדרוּת הציוֹנית בּימי פּרוֹץ המלחמה, שלא זכתה לתשוּבה ראוּיה. אנוּ קוֹראים כּפעם בּפעם שאלוֹת ידידינוּ וּתשוּבוֹת המיניסטרים

בּבית-הנבחרים (גם בּימי הממשלה הקוֹדמת וגם בּממשלה זוֹ) ותוֹפסים את תכנן. והוּא פּשוּט ועגוּם: היהוּדים מציעים את עצמם, את בּניהם, את מוֹחם, את תעשׂייתם, לעזרת המלחמה, והתשוּבה היא בּצוּרוֹת שוֹנוֹת: אין לנוּ צוֹרך. בּאוֹפן הטוֹב בּיוֹתר: עוֹד אין לנוּ צוֹרך. היהוּדים לא הִתנוּ, חלילה, שוּם תנאים מראש. הם לא שאלוּ מה יהיה גוֹרל ארץ-ישׂראל אחרי המלחמה. הם לא שאלוּ מה יֵעָשׂה כּדי שלא יחזוֹר על היהוּדים בּארצוֹת המשוּחררוֹת מה שבּא עליהם לאחר המלחמה הקוֹדמת. הם רק בּיקשוּ להתנדב כּיהוּדים. והדבר הזה, בּעיקר, הוּא שעמד למכשוֹל. אילוּ הציעה ההסתדרוּת הציוֹנית שהיהוּדים יתנדבוּ ללגיוֹנוֹת הזרים המעוֹרבים, אוֹ

לגדוּדי העמים השוֹנים (הפּוֹלנים, הצֶ’כים) – אפשר לא היוּ מסרבים, ולא היוּ מסתמכים על חוֹסר תחמוֹשת וחוֹסר תנאים לאימוּן צבא חדש. אדרבּא, נוֹכחנוּ כּי ממשלת ארץ-ישׂראל היתה מעוּנינת בּכך שיהוּדים שבּאוּ לארץ למען היוֹת אזרחי ארץ-ישׂראל יתנדבוּ בּתוֹרת אזרחים של המדינוֹת אשר יצאוּן⁴. אך גדוּדים עברים –שָאנִי, מנהיגי העמים היוּ להם, כּנראה, נימוּקים מספּיקים שלא לחפּוֹץ בּזה. וּבהזדמנוּיוֹת שוֹנוֹת היוּ הנימוּקים מזדקרים. בּמלחמה זוֹ, להיפך

מהמלחמה הקוֹדמת, אין אנחנוּ נמנים עם קרוֹבי-משפּחה מכוּבּדים שמבקשים את קרבתם. אוֹתנוּ מבקשים שנתנהג בּהַצנֵע ולא נדחוֹק את עצמנוּ למקוֹם-רוֹאים.

היוּ בּקרבּנוּ אנשים שהבינוּ עוֹד בּתחילת המלחמה כּי כּל

עוֹד לא תתנדף לגמרי רוּחה של מינכן, וכל עוֹד לא יהיה צוֹרך בּנוּ לא ישתפוּ אוֹתנוּ, וכי הויתוּר על דמוּתנוּ היהוּדית והציוֹנית לא הוּא שיקָרב את שיתוּפנוּ בּמלחמה. הללוּ הבינוּ כּי המלחמה איננה לימים קצרים, ואפשר עוֹד תגיע לשערי הארץ, ואפשר – לאחר כּמה מהלוּמוֹת – עוֹד יקראוּ לנוּ, כּמוֹ שהננוּ, ליטוֹל את חלקנוּ. ואין תוֹעלת בּזריקת הטלית וּתפילין הימה.

בּינתים, כּמוּבן, הלכוּ לאיבּוּד כּל אוֹתם היהוּדים

הצעירים המפוּזרים בּהמוֹניהם בּארצוֹת אירוֹפּה, וּבינתים שׂבענוּ פּה

דחיוֹת ועלבּוֹנוֹת. ואפילוּ דבר פּשוּט כּמוֹ ניצוּל היכוֹלת הטכנית

והתעשׂייתית שלנוּ נדחה ונדחה.

והנה נמצאוּ יהוּדים פּיקחים שתלוּ את הדבר לא בּמדיניוּת של השלטוֹנוֹת, כּי אם בּ“דקדוּקי-עניוּת” של המדיניוּת הציוֹנית, שאיננה מעוֹררת אֵמוּן אצל מפקדינוּ כּאן. מוּבן מאליו, שדברי וייצמן בּלוֹנדוֹן אינם מספּיקים לעוֹרר אֵמוּן, אבל אם העסקנים כּאן יבוֹאוּ ויציעוּ את שירוּתינוּ “בּכל התנאים וּבכל הצוּרוֹת” אז יכּירוּ וידעוּ עד היכן מגיעה מסירוּתנוּ. והחכמים שלנוּ אינם מעלים על הדעת כּי “אי-האֵמוּן” אלינוּ יש לוֹ נימוּקים יוֹתר עמוּקים מאשר “התנאים” הקפּדניים של המדיניוּת הציוֹנית בּלוֹנדוֹן וּבירוּשלים. מה נעשׂה ויש אנגלים חשוּבים אשר בּשבילם יהוּדי רוּסי הוּא בּוֹלשביק, ויהוּדי גרמני – סוֹכן היטלר, ויהוּדי איטלקי –שליחוֹ של מוּסוֹליני. עוּבדה מרה, שצריך לראוֹתה פּנים אל פּנים. ויש גם חשבּוֹנוֹת פּוֹליטיים שהם חשוּבים אפילוּ מאֵמוּן ואי-אֵמוּן. וּבגילוּיים

עלוּבים של "וֶרנוֹפּוֹדַניצֶ'סטבוֹ"⁵ וּבחזרוֹת תכוּפוֹת על “הנוֹתן תשוּעה” אין משנים עוּבדוֹת פּוֹליטיוֹת.

יד

וכך כּפוּ עלינוּ ויכּוּח על “יחידוֹת מעוֹרבוֹת”. כּאילוּ

הערבים מילאוּ את ידינוּ לתבּוֹע בּשבילם את השוּתפוּת הזאת; כּאילוּ האחראים לבטחוֹן הארץ בּיקשוּ זאת מידינוּ; כּאילוּ לאחר כּל נסיוֹנוֹתינוּ בּמשטרה המעוֹרבת רשאים אנחנוּ לקחת על עצמנוּ אחריוּת ליצירה צבאית מעוּלה זוֹ. והכּל מתוֹך עוֹדף ההתלהבוּת שתקף פּתאוֹם אנשים מישׂראל; ואין אתה יוֹדע התלהבוּת למה, אם התלהבוּת להגנת הארץ אוֹ התלהבוּת לגילוּי רגשי נתינוּת נאמנה. ושמא חרדה ל“מה יאמרוּ השליטים?”

וסיסמת “יחידוֹת מעוֹרבוֹת”, הנחפּזת להשמיע קוֹלה ללא בּיקשוּה, נשמעת בּנשימה אחת עם “גדוּדים עברים”, כּאילוּ אין אלוּ אלא הֶמשכן של אלוּ, והרי “יחידוֹת מעוֹרבוֹת" הן היפּוּכן הגמוּר של "גדוּדים עברים”. הרי גדוּד עברי אין פּירוּשוֹ כּך וכך מגוּיסים בּלבד, כּי אם קוֹרטוֹב של עצמאוּת עברית (ואם לא שלמה) בּשׂדה-המלחמה, בּדוֹמה לקוֹרטוֹב של עצמאוּת שכּבשנוּ לנוּ בּקצת שטחים אחרים של חיי היוֹם, משהוּ של כּוֹח יהוּדי מאוּרגן (ואם כּי עוֹמד לפקוּדת אחרים), שֵם ודגל וסמל, וּקלסתר-פּנים. מה יש מכּל זה בּ“יחידוֹת מעוֹרבוֹת”? והלא בּכגוֹן אלה השתתפנוּ בּכל ארץ וּבכל צבא. וכי חסרי קרבּנוֹת יהוּדים בּמלחמה אנחנוּ אוֹ חסרי לוֹחמים יהוּדים?

יש, כּמוּבן, גם צד אחר בּגדוּד עברי – הצד המעשׂי, התכליתי, שהוּא בּרגע זה עיקר לנוּ: הגנת הארץ והגנת ישוּבינוּ. אך מה יש לנוּ מזה בּ“יחידה מעוֹרבת”? הנצפּה ממנה להגנה על ישוּבינוּ? הנבטח בּה מפּני צַנָחִים? הנישען עליה מפּני “הטוּר החמישי”?

אכן, לא מצאוּ להם אנשים טוֹבים הזדמנוּת טוֹבה יוֹתר להציע שוּתפוּת של שני העמים מאשר בּמקוֹם וּבענין וּבמסיבּוֹת אשר חשד כּלשהוּ, ואפילוּ אי-הבנה לשוֹנית כּלשהי, עלוּלים לקפּח חיים, להרבּוֹת תסבּכוֹת וּלהמיט פּוּרענוּת. ואימתי? בּימים העשׂוּיים, יוֹתר מכּל זמן אחר, להביא גם את הממוּנים עלינוּ לידי הכּרת ערכּנוּ היחיד והמיוּחד בּשמירה על הארץ מפּני אוֹיב, בּימים המקרבים אוֹתנוּ לנטילת חלקנוּ בּהגנת הארץ והישוּב, “בּכל הצוּרוֹת וּבכל התנאים”, אוּלם ללא התכּחשוּת לעצמנוּ וּללא טשטוּש דמוּתנוּ. כּך רוֹדפת אוֹתנוּ התבוּסנוּת עוֹד לפני בּוֹא

הפּוּרענוּת עצמה.

טו

בּמה עוֹסק עתה הישוּב, לב האוּמה?

בּדיבּוּרים על פּינוּי, כּאילוּ פּיסת-אדמה זוֹ יש בּה לאן לפַנוֹת. וּבאוֹפן הטוֹב בּיוֹתר: בּחפירת-מקלטים. מי שיש לוֹ – חוֹפר, מי שאין לוֹ – מצפּה לרחמים, מי שחס על כּיסוֹ – משתמט. ויש לקרוֹא עלינוּ: איש למקלטיך, ישׂראל!

איש לעוֹרוֹ. כּי גם אוֹתן הפּינוֹת המעטוֹת בּישוּב,

שאיננוּ רגילים לראוֹתן כּאָזלוֹת יד, נתוּנוֹת עתה להגשת עזרה והַסדָרה בּתוֹך תחוּמיהן, לקרוֹבים להן, לכּרוּכים אחריהן.

מאנגליה משמיעים לנו נפלאוֹת: שַחטוּ לוֹ ליצר-הרע המעמדי. הכּל כּפוּף לצו העליוֹן – הצלת המוֹלדת! התאַזרוּת והתנדבוּת, מאמצים יוֹצאים מן הכּלל, חלוּקת הנטל הכּבד – בּשוה. ואין מסרב ואין רוֹטן. ואצלנוּ? קהוּת הנפש וסַבּוֹטז’ה מאוּרגנת על פּני כּל השטח. וכל הלאוּמי מחברוֹ אף הסַבּוֹטז’ה שלוֹ לאוּמית יוֹתר.

אסיח לפניכם משהוּ מן המעיק על לבּי לבלי נשׂוֹא. מאז מכּיר אני את הישוּב, למעלה משלוֹש עשׂרוֹת שנים, על רגעי-העליה וּשעוֹת-השפל שלוֹ, עוֹד לא ראיתיו כּכה, מעוֹרר חרדה וּבוּשה, כּאשר אני רוֹאה אוֹתוֹ בּימים אלה, כּששוֹט ההַשְמֵד מוּנף על כּוּלנוּ. בּשנוֹת

המאוֹרעוֹת עמד הישוּב בּמצב של התגבּרוּת פּנימית. מסביב לעוֹמדים על המשמר והמגינים בּדרכים וּמקימי חוֹמה וּמגדל התלקט הישוּב, על שכבוֹתיו הותיקוֹת והחדשוֹת. חדירת העבוֹדה העברית לכל סדק, התנדבוּת בּני העיר לעזרת הכּפר והסְפָר ו“כוֹפר הישוּב” כּיצירת-השעה – סימלוּ את הישׂגי אוֹתם הימים, מבּחינת ליכּוּד ממשי, לא מליצי, של האוּמה. אין אני מחפּשׂ מראוֹת-נגעים, שוַדאי לא חָסרוּ אז כּמוֹ שאינם חסרים בּכל הימים, ואן אני יוֹצא להתבּוֹנן אל מאחוֹרי הקלעים. דיינוּ בּכך שהסך-הכּל החיוּבי גבר, שהגָדוּר גָבר על הפּרוּץ. היה בּזה כּדי להגבּיר בּנוּ את האֵמוּן והכּבוֹד לישוּב. והנה “נסתיימוּ” המאוֹרעוֹת וּבאה איזוֹ התפּרקוּת נפשית.

נראה כּאילוּ כּיבּוּש-היצרים היה ענין קשה מדי בּשביל רבּים. וּלפיכך פּרצוּ בּחוּצוֹת כּל יצרי הנרגָנוּת, וּמחוֹל-שדים השתוֹלל בּישוּב אשר כּמוֹהוּ לא ידענוּ.

וּבאוירת-ההתפּרקוּת לוֹקה לא רק מחוּסר-העבוֹדה

וּמחוּסר-הפּרנסה, לוֹקה לא רק הילד העברי המוּזנח והמוּפקר בּמוֹלדת, לא רק העוֹלה החדש וכל חלש. בּאוירת-ההתפּרקוּת לוֹקה גם השוּרה. הלא אין מחסוֹר בּיהוּדים אשר כּל הענין הזה הוּא להם למשׂא (אם כּי לא הם נוֹשׂאים אוֹתוֹ). היִפּלא הדבר שמִדי נראה אוֹ נדמה שהפּוֹרע מחזיר את הפּגיוֹן אל חגוֹרתוֹ, אוֹ מוֹכר לרָשוּת את שברי-זינוֹ, מוּכנים אצלנוּ לוֹמר: בּרוּך שפּטרנוּ מענשוֹ של הלזה? היפּלא שבּמסיבּוֹת אלה נתרוֹפפוּ אצלנוּ כּמה דברים והוּחמצוּ כּמה אפשרוּיוֹת וּבוּזבּזוּ לריק כּוֹחוֹת? היפּלא כּי

בּאוירה ציבּוּרית גרוּיה וּמגוּרה – הדנה בּדברים החיוּניים בּיוֹתר,

עניני חיים וּמות, לא לגוּפם, כּי אם מתוֹך חשבּוֹנוֹת של “יחסי-כּוֹחוֹת” ו“הבה נתחכּמה” ליחסי-כּוֹחוֹת – גם גידוּלה וציוּדה ויכלתה הפּנימית של השוּרה לוֹקים? ואם בּימים “כּתיקוּנם” יש בּזה כּדי להדאיג – בּימים אלה לא כּל שכּן. הלא השוּרה היא המצוּדה החיה של הישוּב, ואי אפשר שיהיה לה כּל תפקיד אחר אלא לשַמֵש הזרוֹע הנאמנה והאמיצה של הישוּב כּנגד כּל מתקיף וּמתנקש. וכמה יש לשקוֹד ולשמוֹר מכּל משמר שההתרוֹצצוּת הפּתוֹלוֹגית בּישוּב לא תפגע בּעצמאוּתה, בּאחדוּתה, בּרוּחה

וּבכוֹשר-פּעוּלתה של השוּרה, שלא תתן בּתוֹכה מקוֹם לשוּם מגמה של השׂתררוּת על הישוּב, לשוּם נטיה של התנשׂאוּת לבוֹא בּמקוֹם המוֹסדוֹת המוּסמכים הקוֹבעים את מדיניוּתוֹ. הלא השוּרה היא אחד הבּיטוּיים הממשיים של אחדוּתנוּ הלאוּמית, לא כּמליצה רגשנית ולא כּקרנים לנַגח בּהן את מישהוּ, אלא כּאחדוּת-של-אמת, אחדוּת מוּל אוֹיב, אחדוּת מוּל גוֹרל. אין השוּרה רשאית לתבּוֹע לעצמה שוּם סמכוּת לא לה, אך חוֹבתה להגן על עצמה מפּני כּל מגמוֹת של פּירוּק והחלשה, חוֹבתה לתבּוֹע לעצמה תנאי-קיוּם וּתנאי-גידוּל שבּהם תוּכל למלא את שירוּתה לישוּב ולעם.

טז

מה שהוּחמץ – הוּחמץ, אך עוֹד שמוּרוֹת לנוּ שעוֹת,

חמוּרוֹת וגם גדוֹלוֹת. אין לנוּ עסק בּניחוּשים, אך אין צוֹרך בּניחוּשים כּדי לראוֹת שכּל נסיוֹן של פּלישה מצד האוֹיב עלוּל לגרוֹר אחריו התפּרצוּת כּוֹחוֹת אוֹיבים מפּנים הארץ וּמסביבוֹתיה הקרוֹבוֹת. ואם עוֹד

דל כּוֹחנוּ בּפני אוירוֹנים – גדוֹל הוּא בּערך ויכוֹל להיוֹת חשוּב

וּמכריע מוּל ה“טוּר החמישי” הבּא מקרוֹב. יש להניח כּי עם גבוֹר הסכּנה ישתנה גם היחס אלינוּ כּאֶל כּוֹח-מגן, אך אם גם לא יאבוּ לגייס אוֹתנוּ מוּל האוֹיב מרחוֹק אין אנוּ צריכים לשוּם “גיוּס” כּדי שנעשׂה את שלנוּ כּנגד האוֹיב מקרוֹב. בּידינוּ הוּא. בּבוֹא שעת מבוּכה כּזאת תהא רשוּת

התגוּבה, היזמה, ההסתערוּת לנוּ. בּדרך הארוּכּה של התגוֹננוּת עברנוּ כּמה שלבּים, מן השמירה בּכרם על אשכּוֹל-ענבים עד הגנה על הישוּב כּוּלוֹ. עתה נשקף לנוּ שלב חדש: התקפה על התוֹקף, גילוּי הקִנים של סוֹכני היטלר בּארץ וּביעוּרם. לאחר שנוֹכחנוּ מה כּוֹחוֹ המשחית של “הטוּר החמישי” בּעוֹלם – לא יֵקל בּעינינוּ תפקיד זה. הוּא איננוּ פּחוּת מתפקידה של כּל חטיבה צבאית-לוֹחמת. והשאלה הדוֹחקת: היש לנוּ אנשים לכך, המתכּוֹננים אנוּ לכך?

מאידך, בּימים האחרוֹנים התחילוּ מגיעוֹת אלינוּ דרישוֹת

שנגַייס יחידוֹת-שירוּת יהוּדיוֹת, בּארץ וּבקרבתה. דרישה זוֹ אוּלי רוֹמזת

כּי זז משהוּ. עדיין אין אלה גדוּדים עברים. אך ההבדל בּין אלה וּבין מה שהוּצע לנוּ קוֹדם (יחידוֹת-עזר לשירוּת בּמערב) בּרוּר למדי. כּאן – חוּליוֹת בּשרשרת-המגן שלנוּ.

החזית שלנוּ, של ארץ-ישׂראל העברית, בּמלחמה זאת כּפוּלה היא: א. הארץ גוּפה, ב. אֵזוֹר הים התיכוֹן. לא בּידינוּ לצמצם את החזית וּלהתרכּז בּאחת –האוֹיב הוּא שקוֹבע את אוֹרך החזית. וּמי שהוֹדף היוֹם

אוירוֹן ממצרים, אוֹ מי שיהדוֹף מחר פּוֹלש מסוּריה – הרי הוּא מגין בּמישרים על הארץ. ודאי יש הבדל ניכּר בּין הרגשתוֹ של היהוּדי היוֹצא לחזית רחבה יוֹתר לבין הרגשתוֹ של האנגלי היוֹצא להילָחם מתחוּמי האי שלוֹ. הלה בּטוּח שהאי שלוֹ לא ישאר בּלי הגנה מספּקת. היהוּדי המגין על סביבוֹת הארץ אין לבּוֹ שקט למַה שמתרחש בּארץ. ואפילוּ כּשהוּא מגין בּתחוּמי הארץ יתכן שלבּוֹ לא יהיה שקט על הגנת הישוּב. כּי עדיין לא הגענוּ אפילוּ לידי זהוּת הגנת הארץ והגנת כּל נקוּדוֹת הישוּב. והגנת הארץ עדיין אינה מוֹציאה את צוֹרך ההגנה על כּל נקוּדה וּנקוּדה בּישוּב, שאפשר אין לה שוֹמר מבּלעדינוּ. אך כּזה הוּא גוֹרלנוּ. וּלפיכך רוֹאים אנוּ את הגנתנוּ

כּשרשרת מוּרכּבת מחוּליוֹת שוֹנוֹת, ועלינוּ הדאגה ששוּם חוּליה לא תנוּתק

ולא תיחָלש.

יש נוֹטים לחַלק וּלמַיין את היחידוֹת השוֹנוֹת לפי “חשיבוּתן” ולקבּוֹע מראש איזוֹ מהן עדיפה. מה נתחכּם הרבּה? עדיין אין אנוּ יוֹדעים מה גוֹרל למי נוֹעד. די לנוּ שזוֹהי חוּליה. אַל נשכּח: כּאן ריכּוּז יהוּדי, אימוּנים צבאיים, ציוּד (ואם איננוּ מלא הוּא יכוֹל להיוֹת מלא מחר), גישה לעוֹרקים החיוּניים בּיוֹתר של הצבא (תחבּוּרה וּתעוּפה), קשרים עם מחנה לוֹחם בּקרבתנוּ – מי יאמר מה יהיה המכריע בּרגע המכריע.

ערכּן של החטיבוֹת הללוּ יהיה לא רק בּתוֹאר שהן נוֹשׂאוֹת, כּי אם גם בּמה שאנחנוּ נשקיע בּתוֹכן. לפיכך אַל נהסס לתת להן ממיטב אנשינוּ מן המשקים, מבּעלי היכוֹלת. צריך שכּל יחידה יהוּדית תקח את המכּסימוּם מן האימוּן ותתן את המכּסימוּם של יכלתה.

יז

בּתוֹלדוֹת מלחמוֹת היהוּדים חוֹזר כּפעם בּפעם, מימי

גדעוֹן ויהוּדה המַכּבּי, החזיוֹן: מעטים כּנגד רבּים. אפשר זהוּ מה שמחכּה לנוּ גם בּימים הקרוֹבים. אַל נבייש את גוֹרלנוּ.

יש רצוֹן עז להאמין כּי עמידת-המגן של שארית ישׂראל על אדמתוֹ נתוּנה בּידים נאמנוֹת, אשר לא תרפּינה ולא תכַזבנה בּיוֹם מבחן.

סיון ת"ש.