(בּ“יוֹם הפּעילים” של הקיבּוּץ המאוּחד. יגוּר 29.4.39)

רציתי ורוֹצה אני להביא את החברים לידי פּעוּלה שנראית לי רצוּיה וחיוּנית בּיוֹתר, וּכשאוֹמרים לי שדברי לא זוֹ בּלבד שהם מחטיאים את המטרה, אלא אף דוֹחים אוֹתה – הריני חייב לחַשב את דרכּי: אם להוֹסיף לדבּר אוֹ לשוּב ולשתוֹק. ואמנם חפצתי לבוֹא לידי הסכּם עם מזכּירוּת הקיבּוּץ: שאני אשתוֹק והם יעשׂוּ את האיחוּד. אלא שלצערי נוֹכחתי, כּי גם שתיקתי אינה מוֹעילה.

ויוֹתר משאני מהסס בּדבר התוֹעלת שבּדיבּוּר, הריני מתקַשה בּשאלה אישית: מה רשוּתי אני לדבּר בּיניכם? הן לא מקרה הוּא שכּמה פּעמים חוֹזרים וּפוֹטרים את ענין האיחוּד כּסחוֹרת-חוּץ. חוֹזרים וקוֹבלים: מן החוּץ הוּטל על הקיבּוּץ פֶּגע הבּירוּר הזה. אחרי כּכלוֹת הכּל הריני אדם חיצוֹני. הלא כּן? עד היוֹם לא רכשתי לי פּאספּוֹרט של גוּש קיבּוּצי. ואף איני מוּכן לקנוֹת לי את זכוּת הדיבֻוּר בּמחיר זה. לגבּי כּל זרם קיבּוּצי הנני בּן-בּלי-בּית. אין מזכּירים זאת כּל עוֹד אין צוֹרך בּכך, אך כּשמתגלה הצוֹרך – נזכּרים. הזכוּת שלי תלוּיה בּחסד, בּרצוֹנם הטוֹב של השוֹמעים. אפשר גם לערער עליה. אדם פּנימי, גם כּשאין דעת השוֹמע נוֹחה מדבריו, הרי הוּא בּכל זאת שוּתף למפעל, אזרח בּאוֹתה צוּרת-חיים, והוּא יכוֹל לתבּוֹע את זכוּתוֹ, ולא תמיד יֵקל לפסוֹל את עצם זכוּתוֹ להשמיע דעוֹת בּלתי-רצוּיוֹת. אך אוֹרח, המתערב וּמחַוה דעה ותוֹבע, ודעוֹתיו אינן רצוּיוֹת – ידוֹ על התחתוֹנה מלכתחילה. אפשר לשאוֹל: מה כּוָנוֹתיו? יאפשר “להסבּיר” את כּוָנוֹתיו אוֹ להכריז שיש להן “הסבּרה”. קלטתי כּאן בּויכּוּח: אחד ראה צוֹרך להקדים שאיננוּ רוֹצה להיכָּנס בּניתוּח “הנימוּקים הפּוֹעלים אצל הדבָּרים הרוֹצים בּאיחוּד”,

ואחד אמר: “האיחוּד דרוּש להם”, כּלוֹמר: לוֹ עצמוֹ אין איחוּד דרוּש כּלל וּכלל, זהוּ אינטרס “שלהם”.

והריני שוֹאל את עצמי: האם רשאי אני להפריע מנוּחתם של אנשים, לגרום צער לחברים ולידידים, וּבפרט בּשעה שמכּל מה שקלטתי כּאן נמצא אני לָמד שהמטרה רחוֹקה ממני ושדברי אינם מוֹעילים?

ואוֹדה, הייתי בּוֹחר לפרוֹש בּשתיקה, אילמלא הרגָשת

חוֹבה. חוֹבה של אדם שאיננוּ יכוֹל לפטוֹר עצמוֹ מהרגשת-שוּתפוּת ואחריוּת הדדית, חוֹבה של אדם המאמין למראה עיניו כּי סכּנה קרֵבה ואיננוּ רשאי להימָנע מאַזהרה, בּין שישמעוּ לוֹ בּין שיתמלאוּ עליו חימה. יתכן כּי עצם דבר האַזהרה פּוֹגע, יתכן כּי הוּא מכאיב לרֵע ולידיד. אך אדם שראה בּחייו סכּנוֹת, וראה גם אצל טוֹבים וּנבוֹנים עִוָרוֹן לסכּנוֹת, וראה גם בּענשוֹ של עֵוָרוֹן – אינוֹ בּן-חוֹרין לראוֹת ולשתוֹק.

וּבטרם אוֹמַר דברי בּענין הנדוֹן, אוֹמר משהו בּענין

יחסים ציבּוּריים כּלליים, כּפי שנתגלוּ כּאן לפני. שמעתי דברים אשר הכאיבוּ לי מאד מאד והחרשתי, אך לא יכוֹלתי לשׁאת עוֹד בּעלבּוֹנה של מפלגתנוּ ושיסעתי: “אם כּזאת היא דמוּת המפלגה – למה היא לך”? אפשר יוֹדעים אתם שאין לי יד בּמנגנוֹן המפלגה, ואין לי שוּם השפּעה אחרת על הנהגתה מאשר השמעת-דעה. אין אני סניגוֹר לה, ואדרבּא, אינני גוֹרע ממנה בּיקוֹרת, לעתים בּיקוֹרת קשה מאד. אך אוֹפן הדיבּוּר הזה על המפלגה, והצוֹרך הנפשי הזה לדבּר בּה כּכה, מעוֹרר מחשבוֹת נוּגוֹת. הנה שמעתי אוֹמרים: מדבּרים על פּגימוֹת בּעניני בּטחוֹן – ועוֹנים לך בּאיחוּד התנוּעה הקיבּוּצית; דנים על המצב בּמוֹעצת פּוֹעלי תל-אביב – ושוּב איחוּד התנוּעה הקיבּוּצית. יש לך קריקטוּרה גדוֹלה מזוֹ? כּזאת היא המפלגה ואלה הם אנשיה, אשר מחר יוֹפיעוּ כּשליחיכם על בּימוֹת ההסתדרוּת והישוּב והאוּמה: חוֹלי-איבה, אשר תחת להסיר את הקוֹרה שבּין עיניהם הם גוֹררים בּכל מקוֹם, לענין ושלא לענין, את הקיבּוּץ לזירה, לעשׂוֹת בּוֹ נקמוֹת! אוּלם בּמקרה זה יכוֹל אני להעיד משהוּ. אף אני הייתי שוּתף בּכמה וכמה התייעצוּיוֹת בּענינים אלה, ונפגָש עם האנשים העוֹשׂים בּמלאכה ושוֹמע תלוּנוֹת וּביקוֹרת והצעוֹת לתיקוּן – ולא שמעתי מעוֹלם בּשוּם מקרה שהוּא שיתלוּ את הקוֹלר בּפילוּגי התנוּעה הקיבּוּצית. וכן טיפּלתי הרבּה

בּנסיוֹן לתקן את המצב בּמוֹעצת פּוֹעלי תל-אביב (לצערי, בּלי הצלחה). אך בּכל השׂיחוֹת המרוּבּוֹת, בּציבּוּר וגם בּיחידוּת, לא נזדמן לי אפילוּ מקרה אחד, שעל הטענוֹת והתביעוֹת השוֹנוֹת יענה מי שהוּא: “איחוּד התנוּעה הקיבּוּצית”.

והנה שמעתי כּאן מימרה כּזאת: בּכל מפלגת פּוֹעלים בּעוֹלם מוּצגת הקוֹמוּנה כּאידיאל, והמפלגה הסוֹציאליסטית

היחידה בּעוֹלם שבּה אסוּר לחַנך לקוֹמוּנה היא מפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל! כּך מתאים כּאן את מפלגתנוּ, שכּידוּע, היא מפגרת כּל כּך אחרי מפלגוֹת-הפּוֹעלים שבּעוֹלם, האמיצוֹת והמגשימוֹת. וזהוּ הפּירוּש הניתן

להחלטת המפלגה הדוֹרשת שמחנכי הנוֹער, אף על פּי שהם בּחייהם קשוּרים וּדבוּקים בּמפעל התישבוּתי מסוּים, ידעוּ לנהוֹג כּבוֹד בּשאר מפעלי

ההתישבוּת החלוּצית ולא יהיוּ מנַשׂאים וּמרוֹממים את הצוּרה האחת על חשבּוֹן חברתה. ואני הייתי סבוּר כּי סוֹציאליסטים-משׂכִּילים בּימינוּ היוֹדעים משהוּ על תנוּעת הפּוֹעלים בּעוֹלם לא רק מקוּנטרסי-תעמוּלה וַרדיים, כּי אם מתוֹך התבּוננוּת בּחיים כּמוֹת שהם, לא תהא בּעיניהם מפלגתנוּ עלוּבה כּל כּך לעוּמת האחרוֹת. ואני הייתי סבוּר כּי חברינוּ אין להם צוֹרך בּהסבּרה יתירה, מדוּע אוֹתן המפלגוֹת אשר כּל ענין הקוֹמוּנה הוּא בּשבילן מזמוֹרי שיר לעתיד לבוֹא יכוֹלוֹת להרשוֹת לעצמן על נקלה לרוֹמם וּלנשׂא ולפאר צוּרת-משק מסוּימת בּלי שהדבר יפגע בּחייהם אפילוּ כּמלוֹא נימה, וּמדוּע אוֹתה מפלגת-הפּוֹעלים היחידה בּעוֹלם העוֹמדת בּהגשמה ממש של מפעלי-חיים סוֹציאליסטיים והיא נוֹכחת מתוֹך יצירתה וּמתוֹך מאמצי חבריה וחיפּוּשׂיהם כּי אין היצירה הסוֹציאליסטית ניתנת להתקפּל בּצוּרה אחת וּבדרך אחת, אוֹתה מפלגה אינה יכוֹלה ליהנוֹת מן הנוֹח שבּפיטוּם תינוֹקוֹת לפי שיגרה גזוּרה אחת לעוֹלמים והיא חייבת לראוֹת את חלוּציה ואת מאמצי היצירה שלהם כּשוי-זכוּיוֹת. האם לא טבעי הדבר שמפלגה כּזאת, אשר כּל ויכּוּח בּקרבּה בּין צוּרה אחת לחברתה איננוּ ויכּוּח מוּפשט, שמפלגה כּזאת תבקש כּכל אשר תוּכל למנוֹע התרוֹצצוּת בּין נוֹשׂאי הצוּרוֹת השוֹנוֹת, שהיא תחנך את חבריה לבל “ירגזוּ בּדרך” וגם בּויכּוּח חברים וּבהטפה וּבבירוּר-ענינים תשקוֹד על סגנוֹן שיהיה משוּחרר מ“עוֹדף של פּתוֹס” המצוּי אצלנוּ לעתים תכוּפוֹת, כּהגדרתוֹ הצוֹדקת של

טבּנקין.

אפשר שגם זוֹהי שיטה חינוּכית: להציג את המפלגה כּקריקטוּרה, ואחר כּך להסבּיר שעלינוּ להיוֹת חברים למפלגה זוֹ, מפּני “שאי אפשר ללכת למנזר”. אין לי אלא להבּיע את פּליאתי, שחברים אשר אין להם בּחיי יוֹם יוֹם צינוֹרוֹת אחרים לקבּל אינפוֹרמציה והערכה על המפלגה וּפעוּלוֹתיה וּלבטיה, שוֹמרים על נאמנוּתם למפלגה.

וזה לעוּמת זה: נזדמן הנה בּן-ציוֹן, אדם אשר איננוּ נמנה על הבּיוּרוֹקרטיה המפלגתית, והוּא גם איש-שיתוּף ואיש-תביעה. וּמפּיו שמענוּ דברים נרגשים מלאי-כּבוֹד למוֹעצת המפלגה האחרוֹנה. הוּא ראה בּה בּיטוּי חשוּב למִפנה בּמדיניוּתנוּ נוֹכח הגזירוֹת, התעוֹררוּת למלוה

לאוּמי, להֶסדר כּלכּלי בּישוּב. יכוֹלתי להוֹסיף, גם יוֹם-חיפה, יוֹם

המלחמה על העליה, ינק מאוֹתה מוֹעצה. אוֹתוֹ חבר הקיבּוּץ שהוּא גם חבר מרכּז המפלגה, שאמר כּאן כּי קשה לוֹ למסוֹר דין-וחשבּוֹן מעניני המפלגה, לא מצא, כּנראה, ענין בּכל הדברים האלה, ולא בּהם, כּנראה, הוּא רוֹאה את עניני המפלגה.

ודאי יתרעמוּ עלי אם אוֹמר, כּי שיטת-אינפוֹרמציה והערכה זוֹ שנתקלתי בּה כּאן מזכּירה לי תמוּנוֹת מן השנים הראשוֹנוֹת של העליה השלישית, תמוּנוֹת שאין אנוּ אוֹהבים להזכּיר אוֹתן. אוֹתם החברים שבּאוּ אז מרוּסיה, מתוֹך מלחמת-האזרחים, נסערים וּדבוּקים בּיניהם לבין עצמם, היוּ סוֹללים כּבישים, חוֹפרים תעלוֹת, עוֹבדים בּ“גדוּד המצרי”, מקימים את תל-יוֹסף ועין-חרוֹד, מתרוֹננים וּמסתערים. בּקיצוּר, ראשוֹנים בּחזית

החלוּצית. אלא שדרך התמַצאוּתם בּעניני הארץ וההסתדרוּת היה בּה משהוּ שלא כּרגיל אצל קוֹדמיהם. עיקר יניקתם החברתית היה לא על ידי מגע יֶתר עם חברים אחרים, עם מוֹסדוֹת וּמפעלים וציבּוּרים, כּי אם מתוֹך האינפוֹרמציה וההדרכה של “גזבּר הפּלוּגה” אוֹ ה“מזכּירוּת” שעליהם הוּטלוּ הקשרים עם “העוֹלם החיצוֹני”. גזבּר שהיוּ לוֹ דין וּדברים בּעניני תקציב עם המרכּז החקלאי אוֹ בּעניני קבּלת-עבוֹדה עם “סוֹלל-בּוֹנה” וכוּ', והללוּ לא הניחוּ את דעתוֹ, היה חוֹזר אל פּלוּגתוֹ וּמוֹסר דין-וחשבּוֹן, וּמיד היה כּל עוֹלם ההסתדרוּת ו“אחדוּת-העבוֹדה” מוּאר בּאוֹר ההתנגשוּת, וּמאוֹת

חברים היוּ יוֹדעים אל נכוֹן, ללא כּל הרהוּר-ספק, מי הוּא האוֹיב, וּמה דרכּם של המוֹסדוֹת, ועד כּמה עינם רעה בּרעיוֹנוֹת השיתוּף והשויוֹן, וּמה טיבם של אוֹתם תקיפים וּפּוֹליטיקאים השוֹלטים בּהסתדרוּת, העוֹמדים לשׂטן, אשר אין להניח בּשוּם אוֹפן כּי הם צוֹדקים ואין גם להניח כּי הם שוֹגגים לתוּמם, אלא הם בּחזקת מוּעדים להזיק. מאז ועד היוֹם נשתנוּ הרבּה דברים בּחיינוּ. הננוּ מוּשרשים יוֹתר, מבוּגרים יוֹתר, בּעלי נסיוֹן יוֹתר,

מחוּסנים יוֹתר, אוּלם קו אחד עוֹדנוּ קיים: מבּחינת האוריֶנטציה התנוּעתית נתוּן חבר הגוּש ההתיישבוּתי בּתנאים אחרים מחבר-הסתדרוּת סתם. הוּא איננוּ מוּפקר לכל הרוּחוֹת כּחבר-סתם, איננוּ עזוּב לנפשוֹ כּרבבוֹת פּוֹעלים

בּארץ, אוּלם גם אין לוֹ כּל אוֹתם הצינוֹרוֹת, הציבּוּריים והאישיים, אשר דרכּם עוֹבר מגע החבר עם ההסתדרוּת, אם לטוֹבה ואם לרעה. חבר-סתם עתים הוּא נכוֶה ממַגעוֹ עם הציבּוּריוּת שלנוּ, עתים הוּא מִדַבּק בּה בּאהבה

וּבהערצה. אך גם בּהיוֹתו­ֹ אוֹהב וכוֹאב, רוֹטן וּמעריץ, הרי הוּא חוֹזה את הדברים מבּשׂרוֹ, מנסיוֹנוֹ האישי, המוּטעה אוֹ המוּצדק. חבר-קיבּוּץ רק לעתים רחוֹקוֹת יש לוֹ ההזדמנוּת למגע אישי כּזה עם הציבּוּר, עם המוֹסדוֹת, עם עוֹבדיהם. בּרוּבּוֹ הוּא חי מפּי שליחוֹ, החוֹזר מן העיר, מועידה, ממוֹעצה, מבּירוּר, מסכסוּך. דמוּת ההסתדרוּת החיה, על גדוּלתה ועל ליקוּייה, נשקפת לוֹ בּשפוֹפרת שליחוֹ הקבוּע. וּבתוֹצאוֹת הרוּחניוֹת והציבּוּריוֹת אנוּ נתקלים כּפעם בּפעם.

אין אני יוֹדע תרוּפה לכך, ואין אני מאמין בּשוּם תרוּפה אשר לא תבוֹא ממעמַקי חיי הקיבּוּץ. אך כּוֹאב אני את המחיצה הזאת, אשר לא פּחוֹת משהיא מזיקה להסתדרוּת וּלעוֹבדיה היא גוֹרעת מעוֹלמוֹ הרוּחני והציבּוּרי של איש-הקיבּוּץ.

בּנארי הזהיר, בּצדק, מבּירוּר פּוּלמוֹסי. לא לי לחַווֹת דעה עד כּמה הוֹעילה אזהרתוֹ, אך אני מקבּל אוֹתה כּעצה טוֹבה. איני נמנע מפּוּלמוֹס כּשאני רוֹאה צוֹרך להוֹקיע מה שטעוּן הוֹקעה בּחיינוּ. אך

משהכּרתי עד כּמה חוֹלים אנחנוּ, עד כּמה חוֹלה תנוּעתנוּ, עד כּמה חוֹלה עַמנוּ, הריני מרגיל עצמי להבלגה. תחנוּנים אדבּר, אוּלי תשמעוּ לי. אוּלי תבינוּ כּי לא אוֹיב מדבּר אליכם. אוּלי תמצאוּ כּי יקוֹד-האיחוּד

איננוּ טירוּף.

כּרגיל דוּבּר פּה על האיחוּד כּענין שבּא ממחנה-אוֹיב.

ואין שֹיחה על האיחוּד בלי שידוּבּר גם על החטא שחטאתי בּ“ערעוּרים”. אך אם חָטא המציע אל יֶאשַם האיחוּד. יוֹדע אני שאנשים טוֹבים ויקרים לי נפגעוּ מאד מדברי הבּיקוֹרת שלי, וצר לי על זאת. אך אין לי התנצלוּת אלא זוֹ: אני מאמין בּמה שאמרתי. וּלואי שיבוֹאוּ ימים שאוּכל בּלב שלם לחזוֹר מערעוּרי.

על חטא אחד שאחרים לא מנוּ בּ עלי להוֹדוֹת הפּעם: בּדברי ההסבּרה שלי לא הקלתי עליכם את דבר האיחוּד. בּחרתי בּהוֹכחוֹת מבּיקוֹרת הפּירוּד ולא מגילוּי האפשרוּיוֹת העצוּמוֹת למפעל הקיבּוּצי הגנוּזוֹת

בּאיחוּד, ועל ידי כּך נתתי מקוֹם להסבּרה, שלא מתוֹך צרכיו העצמיים של המפעל הקיבּוּצי נוֹבע רעיוֹן האיחוּד, כּי אם מתוֹך “חשבּוֹנוֹת צדדיים”.

ואמנם, עניניה הכּלליים של תנוּעת הפּוֹעלים – ההסתדרוּת והמפלגה – אינם בּשבילי דברים צדדיים והחרדה לבית העבוֹדה הכּללי שבּנינוּ כּוּלנוּ היא חרדת-אמת. אך לא בּזה מקוֹרוֹ של האיחוּד הקיבּוּצי.

אוּלי תאמינוּ לי שלא אוֹיב וּמתגָרה מדבּר אליכם: לא מיוֹבל דגניה מתחיל בּשבילי ענין האיחוּד. הגיתי בּזה הרבּה שנים, כּמעט מן הימים הראשוֹנים. קוֹבץ “הקבוּצה” לפני 15 שנים היה מכוּון לכך. מאמין אני בּתוֹם-לבב שהמפעל הקיבּוּצי כּשלעצמוֹ, כּדי שלא יצטמק, כּדי שיפַתח את כּל האפשרוּיוֹת העצוּמוֹת השמוּרוֹת לוֹ, צריך לרוֹב-עם, צריך להתחַבּרוּת כּל הפּלגים לנחל שוֹטף. אַל תקפּא שוּם התחלה קיבּוּצית

בּבדידוּת, בּדלוּת. הרבּה הוּשׂג עד כּה על ידי האיחוּדים החלקיים הגוּשיים. האם אין אנוּ רשאים, בּכל הצניעוּת והזהירוּת, לקווֹת עוֹד ועוֹד מאיחוּד האיחוּדים?

אין מדרכּי להבטיח גדוֹלוֹת לעתיד לבוֹא. גם לא הבטחתי בּשעת יסוּד “אחדוּת-העבוֹדה”, והיא נתנה יוֹתר ממה שאפשר היה להבטיח. גם ההסתדרוּת נתנה יוֹתר ממה שהבטחנוּ. ואף המפעל הקיבּוּצי יכוֹל להיוֹת יוֹתר ממה שהוּא היוֹם, בּעל היקף יוֹתר, בּעל יכוֹלת משקית יוֹתר, בּעל משקל ציבּוּרי יוֹתר, בּעל השפּעה גדוֹלה יוֹתר על חיי ההסתדרוּת והישוּב.

דברים אלה, לכאוֹרה, הם מההנחוֹת הראשוֹנוֹת של הקיבּוּץ המאוּחד. השאלה היא אם עניניו האמיתיים של המפעל הקיבּוּצי מחייבים איחוּד מקיף וכוֹלל, למרוֹת הטיפּוּסים השוֹנים? השאלה היא: היכן צפוּיים רוָחים יוֹתר גדוֹלים לעצם המפעל הקיבּוּצי? בּן-ציוֹן אמר כּאן: האם האיחוּד הוּא איחוּד מַצעים? הלא זה איחוּד מפעלים! איחוּד מפעלים מוֹליד כּוֹח, איחוּד מפעלים יוֹצר אֶנרגיה חדשה. האוּמנם אין לחשוֹב שרצוֹן היצירה והמרץ החלוּצי וכוֹח הכּיבּוּש והיצירה והשאיפוֹת הסוֹציאליסטיוֹת, הגנוּזים בּגוּש קיבּוּצי שני עם תנוּעת-הנוֹער אשר אתוֹ – האוּמנם כּל זה איננוּ שקוּל נגד משהוּ שישנוֹ בּארגוּן מיוּחד"?

ואני אוֹסיף: כּשם שהקיבּוּץ המאוּחד גילה אפשרוּיוֹת שלא היוּ לקבוּצוֹת הנפרדוֹת, כּך גם אוֹתוֹ קיבּוּץ מאוּחד שיקוּם מתוֹך

איחוּד הקיבּוּץ והחֶבֶר שמוּרוֹת לוֹ אפשרוּיוֹת שלא נגלוּ לקוֹדמיו. סוֹף

סוֹף לא מה שכּתוּב בּמַצע הוּא העיקר, כּי אם כּוֹח-העשׂיה של בּעלי המצע. ותסלחוּ לי אם אעיז ואשאל: סעיף חשוּב זה “מלאכה וחרוֹשת” שבּתקנוֹת הקיבּוּץ המאוּחד – האם בּאמת כּל כּך גדוֹל ההבדל בּין

אלה שיש להם הסעיף הכּתוּב וּבין אלה שאין להם? האוּמנם הצלחנוּ בּכוֹח הסעיף הזה ליצוֹר חרוֹשת קיבּוּצית בּהתאם לשאיפוֹתינוּ? אוֹ ענין “גדוֹל וגדֵל”: לפני כּעשׂרים שנה העלה לביא את רעיוֹן הקבוּצה הגדוֹלה. וּבכנרת של אז, עם הפּלחה החרֵבה שלה, בּהשקאה של עשׂרוֹת דוּנמים, בּחוֹסר כּל תעשׂיה וריחוּק מן העיר וּבתנאים הכּלליים של אז, קמה קבוּצה בּת ששים. עתה, אחרי עשׂרים שנה אלה, יוֹשבים אנוּ בּמפעל הגדוֹל בּיוֹתר של הקיבּוּץ, המפעל הממוּזג משני גוּפים, בּקרבת עיר-התעשׂיה הגדוֹלה בּיוֹתר בּארץ, על שטח קרקעי גדוֹל וּבמשק חקלאי מפוּתח, עם תנאי תחבּוּרה מצוּינים, בּעזרה וּבדרבּוּן של קיבּוּץ גדוֹל ורב-כּוֹח, מדריך וּמוֹתח, והוּא מכיל 600 חבר. הכּל יוֹדעים כּמה מאמצים הוּשקעוּ כּאן כּדי להגיע לכך. שוּם אדם לא יזלזל בּמה שהוּשׂג בּיגוּר, אך מבּחינת האידיאוֹלוֹגיה, הדוֹגלת בּמשק גדוֹל וחברה גדוֹלה, הלא יוּתר לשאוֹל: הזאת היא ההתקדמוּת המכּסימלית לקראת משק גדוֹל וחברה גדוֹלה בּתנאים שהם מיוּחדים בּמינם בּארצנוּ, שלא נזדמנוּ עדיין לשוּם מפעל קבוּצתי אחר? והאם בּשם ההפרש בין הגידוּל הזה לבין הגידוּל של משקים קבוּצתיים אחרים אפשר לטעוֹן כּי בּאיחוּד צפוּנה הסכּנה שתמנע את הגידוּל והצמיחה?

וּמנַין לכם סברה זוֹ, ועוֹד בּבטחוֹן כּזה, כּי הרחָבת

המסגרת מחייבת “נֶחשָלוּת”, מסַכּנת את הקצב, את המרץ של המפעל, מחלישה את ההתאמצוּת, את המתיחוּת? לא אקבּל על עצמי להעריך אישים וּמקוֹמוֹת ולשקוֹל את מידת חלוּציוּתם וּמאמציהם. יוֹדע אני שיש גילוּיים חלוּציים מכּסימליים בּפינוֹת שוֹנוֹת. ויש שהזרקוֹר מאיר רק פּינה אחת. היוֹם עוֹמדת חניתה בּמרוֹם המתיחוּת החלוּצית, למחר מַפנים את האוֹר ממנה. אמרוּ כּאן אנשי “רביבים”, שלהם “אין ים ואין הרים”. זה ניתן להיאָמר לא רק עליהם, כּי אם על רבּים הצוֹעדים בּאמוּנה בּתלם החלוּצי.

אין החלוּציוּת נקבּעת על פּי גוּשפּנקה בּת-יוֹמה. בּצדק

אמרה בּת-שבע שכּפר-החוֹרש בּתנאיו הוּא אינוֹ נוֹפל בּמאמץ חלוּצי מיגוּר. יכוֹל אני למנוֹת כּמה וכמה גילוּיים חלוּציים עִילאיים, אישיים וּקבוּצתיים, בּמסגרת זאת אוֹ אחרת. יכוֹלתי להוֹסיף ולוֹמר, שאף על פּי שעקרוֹן החרוֹשת הוּא עקרוֹנוֹ של הקיבּוץ המאוּחד, הרי ש“השוֹמר הצעיר” הוּא שזכה להקים את מפעל-התעשׂיה הקיבּוּצי הגדוֹל בּיוֹתר לפי שעה, “נעמן”; אף על פּי שבּשוּם גוּש קיבּוּצי לא הוּדגש כּל כּך ענין האינטנסיפיקציה החקלאית כּמוֹ בּקיבּוּץ המאוּחד – הרי ענין הבּננוֹת בּמשקי עמק הירדן אוֹ התמרים בּכנרת ודאי אינוֹ נוֹפל מכּל מאמץ חלוּצי-חקלאי; אף על פּי שהקיבּוּץ המאוּחד היה הראשוֹן שדָגל בּרעיוֹן השיתוּף והאחריוּת ההדדית של המשקים הנכנסים לתוֹכוֹ, הרי מתן האדמה של משקי עמק הירדן, הנמנים על גוּשים שוֹנים, לשם יסוּד “אפיקים” – הוּא מעשׂה רב של שיתוּף ואחריוּת בּין-קבוּצתית שלא ידענוּ דוּגמתוֹ. וגם בּענין קליטת עליה זכינוּ לחידוּשים לא שיעַרנוּם: עליית-הנוֹער (שמבּחינה איכוּתית היא ודאי צוּרת-הקליטה המעוּלה בּיוֹתר) עשׂתה את כּל משקינוּ לקוֹלטי-עליה יוֹתר ממה שהיוּ. גם כּאן ודאי יש זכוּת-ראשוֹנים, אך לא שמענוּ שקיימים הבדלים בּגישה לדבר.

על פּני כּל תנוּעתנוּ פּזוּרים ניצוֹצוֹת ניצוֹצוֹת

חלוּציים. ויש שהם דוֹעכים בּבדידוּת, בּזעירוּת, בּחוּלשה,

בּחוֹסר-עידוּד. וכי לא מן הראוּי ללַכּד את הניצוֹצוֹת ללהבה? אך יש חוֹשבים כּי אוֹרוֹ של פּלוֹני כּהה יוֹתר וּלפיכך לא כּדאי לאַחד את כּל הניצוֹצוֹת ללַהב אחד.

קשה לי להבין זאת, כּשם שקשה לי להבין חברים המאמינים אמוּנת-אוֹמן בּמפעל הקיבּוּצי, בּהכרח הפּנימי שלוֹ לגדוֹל וּלהתרחב

וּלהסתער לקראת כּיבּוּשים חדשים, והם סבוּרים כּי הצטרפוּת עוֹד עשׂרוֹת משקים ואלפי חברים ונוֹער עתידה לגרוֹע את רצוֹן הגידוּל וההסתערוּת והכּיבּוּש, לצמצם אוֹתוֹ עד כּדי יאוּש.

וכן מתקשה אני להבין את האִמרה: “שאם לא תהיה מרוּת, אזי כּל מקוֹם ידאג לעצמוֹ וישמוֹר על עניניו, ולא ירצה לגדוֹל”. נניח לפי שעה לשאלת המרוּת וּלפירוּשה המדוּיק. אך מכּלל האמוּר אתה שוֹמע כּי המשק כּשהוּא לעצמוֹ – מתוֹך דאגה לעצמוֹ וּשמירה על עניניו – אין לוֹ צוֹרך בּגידוּל. והרי הדברים נאמרים מפּי אדם אשר לבּוֹ שלם עם המשק הגדוֹל. האם אין להסיק מכּאן שגידוּל המשק זהוּ מין “עשׂיית-תשוּבה”, מין סגפנוּת שאדם מטיל על עצמוֹ, וּבדרך הטבע אין שוּם אדם משתוֹקק לכך? ואני הייתי סבוּר, אוּלי מפּני שאני אדם חיצוֹני, כּי הצוֹרך בּחברה בּלתי-מצוּמצמת, רבּת-האפשרוּיוֹת, הוּא צוֹרך הרבּים, ורבּים

בּוֹחרים ויבחרוּ בּכך מרצוֹן, גם מבּלי שמלמעלה יכּו על ראשם ויאמרוּ: גדָל. נימוּקים כּנגד האיחוּד ממין זה מזכּירים לי אוֹתה תפיסה של יהוּדים יראי-שמים הסבוּרים כּי גדוֹל שׂכרוֹ של אדם כּשהוּא עוֹשׂה מצוָה לא מאהבה אלא מיראה, לא משוּם שהמצוָה ממלאה לבּוֹ שׂמחה, כּאילוּ אין זוֹ מצוָה כּל עוֹד אדם

מתענג על עשׂייתה, אלא אך ורק כּשהוּא מתענה על ידה. אך מדוּע יחשבוּ אנשי-קוֹמוּנה, השׂמחים בּחלקם, הגאים בּחלוּציוּתם, הנוֹשמים אויר-העפּלה, השׂשׂים להסתערוּת – מדוּע יחשבוּ הם כּי גידוּל המשק והחברה הוּא למוֹרת רוּחוֹ של חבר הקיבּוּץ, עוֹל שימהר לפרוֹק מעליו כּכל שיֶחלַש הלחץ מלמעלה?

וּלעצם ענין המרוּת. מן הויכּוּחים למדתי כּי מי שמבקש איחוּד חזקה עליו שהוּא מזלזל בּערך המרוּת בּחיי החברה, שלדעתוֹ אין היצירה הציבּוּרית טעוּנה לא כּלים ולא מסגרת ארגוּנית ואף לא מילוּי-התחַייבוּיוֹת שנוֹשׂאיה מטילים על עצמם. המוּשׂג איחוּד גוֹבל כּאן, כּנראה, עם פּריקת עוֹל, עם “חיים נוֹחים”. עם “איש הישר בּעיניו יעשׂה”. נמצא אמנם מישהוּ שהזכּיר את ענין “ניר” והויכּוּח שהיה לי, המאַחד, עם החוֹששים למרוּתה של ההסתדרוּת הכּללית. האם צריך אני ללמד זכוּת על עצמי, שכּל ימַי בּארץ נלחמתי נגד משטר של הפקר, בּעד חיים שיש בּהם חוֹק וחוֹבה וקבּלת-עוֹל-מצווֹת ואחריוּת וסמכוּת? כּלוּם יכוֹל לקוּם

איזה מפעל ציבּוּרי בּלי מרוּת חברתית-פּנימית? אנוּ, הנלחמים לחברה מתוּקנת, לגאוּלה מן ההפקר וּמעריצוּת שבּהפקר, אַל נתן לסלף את המוּשׂג מרוּת, אַל נחליף מרוּת בּהתעמרוּת. אני רוֹצה ורוֹצה בּמרוּת הכּלל, אך אינני רוֹצה בּשוּם התעמרוּת, אפילוּ של הכּלל. מדוּע אני רוֹאה צוֹרך לוֹמר זאת? מפּני שכּל תקוּפה סוֹבלת ממַגפוֹת שלה. וּבימינוּ, כּשמוּשׂגים

אנוֹשיים נעשׂוּ כּל כּך בּלתי-יציבים, בּזמן שכּל כּך קל לקפּוֹץ

מסוֹציאליזם לפאשיזם, מחוֹפש מוּחלט לשלילת כּל חוֹפש, מאינדיבידוּאַליזם

קיצוֹני לאבדן כּל ערך אדם, בּימים שהמוֹנים משתעבּדים מאוֹנס וגם מרצוֹן – בּימים אלה חייבים כּוּלנוּ לחַסן את נפשנוּ מפּני חידקי התקוּפה, ולא יגוּנה הדבר אם נחַנך את עצמנוּ לדעת ולזכּוֹר כּי מרוּת בּחברתנוּ פּירוּשה: מכּסימוּם של יצירה, אך גם מכּסימוּם של זכוּיוֹת-אדם, אחריוּת לכּלל ואחריוּת לפּרט.

אל נטיל פּחדים על עצמנוּ בּמלה מרוּת. האם נאמר כּי מרוּת פּירוּשה: מלוֹא השלטוֹן למזכּירוּת? לא. המזכּירוּת אינה אלא המוֹציאה לפּוֹעל. ולמה לנוּ המרוּת? כּדי ליצוֹר מאנשי ההתישבוּת, מהעוֹלים

והנוֹער, מחנה-אדם כּזה אשר יתן לקיבּוּץ, לתנוּעה כּוּלה, לעם, את המכּסימוּם שבּכוֹחוֹ לתת. לשם כּך אנוּ צריכים כּלים מלַכּדים וּמגייסים. והכּלים שלנוּ: ההסתדרוּת, המפלגה, הקיבּוּץ. כּל אחד בּתחוּמי פּעוּלתוֹ, סמכוּתוֹ, וּמרוּתוֹ.

-–

בּשביל קיוּם כּלים כּאלה בּעלי סמכוּת וּמרוּת חייב כּל

אחד לנטוֹת שכם. אך האם נהפוֹך כּל שאלה פּנימית בּבנין החברה לענין המפַלג את כּלל התנוּעה הקיבּוּצית? ושמא נסתפּק בּזה שנדע כּי כּל חבר בּתנוּעה הקיבּוּצית וכל יחידה משקית עוֹמדים לשירוּת כּלל-התנוּעה, והם מקבּלים על עצמם חוֹבוֹת וּמצווֹת של כּבּוּשים חדשים, של עזרה לעליה, של התגוֹננוּת, של מתן עזרה לישוּבים צעירים, של היעָנוּת לתביעוֹת ההסתדרוּת והמפלגה? אם אלה לנוּ – אַל נפלג את התנוּעה בּגלל דברים שאינם יסוֹדי היסוֹדוֹת.

המשק הגדוֹל והחברה הגדוֹלה חשיבוּתם מרוּבּה. המעלוֹת

שבּהם כּבר הוֹכיחוּ את עצמן, ועוֹד יוֹכיחוּ את עצמן לכשנשׂכּיל יוֹתר בּבנין החברה הגדוֹלה, כּשנלמד יוֹתר מנסיוֹננוּ. אך האם בּבוֹאנוּ לאחֵד משקים לגוּש ארצי נאחד אוֹתם לפי גוֹדל המשק אוֹ לפי קצב הגידוּל? האם הקיבּוּץ המאוּחד מּורכּב כּוּלוֹ מיָגוּרים?

מי שמעמיד את כּל האיחוּד על קצב גידוּל שוה, ורוֹאה בּשוֹני של הקצב יסוֹד מספּיק לקיוּם מסגרוֹת נפרדוֹת, הוּא יהיה מוּכרח להכּיר שגידוּל כּל קיבּוּץ ארצי, עם ריבּוּי אוּכלוֹסיו וריבּוּי

טיפּוּסיו וּמשקיו, נוֹשׂא בּקרבּוֹ את מגָמת הפּילוּג. האם כּל כּך קל לקיים את אַחדוּת המסגרת הארצית? כּבר נאמר, המרוּת לבדה אינה מקיימת את האחדוּת; דרוּשה איפוֹא מדיניוּת מעשׂית כּזאת

שתקיים את האיחוּד, דרוּשה שיטת-חינוּך כּזאת. אם אין לוֹ לרעיוֹן האיחוּד חשיבוּת עקרוֹנית – מדוּע לא יתפּלג קיבּוּץ גדוֹל לפלגים שוֹנים לפי בּני-הגוֹנים אשר יציצוּ בּקרבּוֹ?

-–

פּשט מנהג: כּמעט כּל מי שמדבּר נגד האיחוּד, וּבפרט מי שבּא לוֹמר משהוּ (בּלתי מחייב) בּזכוּתוֹ, מקדים וּמסתייג מאלה “הרוֹאים בּאיחוּד חזוּת הכּל”, וּמזהיר וּמוֹדיע שאין האיחוּד נוֹתן פּתרוֹן לכל

השאלוֹת. מכּאן אתה לָמד על קטנוּת-המוֹחין של אוֹתם העלוּבים המבקשים בּאיחוּד לא פּחוֹת מאשר “פּתרוֹן לכל השאלוֹת”. רכשתי לי קצת בּקיאוּת בּספרוּת-האיחוּד, ולא מצאתי שוּם מראה-מקוֹם שבּוֹ יוּצג האיחוד כּקמיע, כּתרוּפה אוניברסאלית. וּמדוּע צריך דוקא האיחוּד לתת “פּתרוֹן לכל השאלוֹת”? כּשהלנוּ לפתח-תקוה לעבוֹד בּפרדסים, כּלוּם היינוּ צריכים להוֹכיח כּי עבוֹדת המעדר יש בּה פּתרוֹן לכל השאלוֹת? דיינוּ שהיתה שלב לפתרוֹנוֹת. לא, האיחוּד לא יפתוֹר “הכּל”. גם המהפּכה הסוֹציאלית עוֹד תשאיר משהוּ אשר לא תפתוֹר. דיינוּ שהאיחוּד יהיה שלב לפתרוֹנוֹת.

ולא בּלבד שאיני מציע “פּתרוֹן לכל השאלוֹת”, אני גם איני דוֹחה פּתרוֹן חלקי לשאלה אחת, אם יש בּוֹ ממש בּאוֹתוֹ פּתרוֹן. מעוֹלם לא זילזלתי בּאיחוּדים החלקיים שמבַצע אצלנוּ כּל גוּש. כּי לא נכוֹן הדבר שרק הקיבּוּץ המאוּחד יכוֹל להתבּרך בּצירוּף-גוּפים. חֶבר הקבוּצוֹת צירף אליו

את גוֹרדוֹניה, קבוּצוֹת של נוֹער ציוֹני, ועשׂה איחוּד עם המכּבּי הצעיר: “השוֹמר הצעיר” צירף אליו בּשעתוֹ קיבּוּצים חלוּציים מגליציה, ולפני זמן-מה את “וֶרקלוֹיטה”. ולא הייתי מזלזל גם בּ“ברית התנוּעה הקיבּוּצית” אילוּ היתה בּת-קיימא.

אך חייה של ה“בּרית” היוּ קצרים. וּשאלה היא מדוּע בּטלה? מדוּע אי אפשר היה לה שתתקיים בּרית אידילית כּזאת, שהכּל הסכּימוּ לכאוֹרה שלא תחוּל עליה הכרעה בּרוֹב ולא סכּנת מרוּת ושלא יֵעָשׂה בּה שוּם דבר שלא על דרך ההסכּם הכּללי. ואפשר אין זה מקרה, ואין זה מפּני עין הרע של המאחדים אוֹ תשישוּת-כּוֹח של חסידי “הבּרית”. אפשר בּא הדבר מפּני שאיחוּד איננוּ ענין של מסגרת. איחוּד זהוּ דבר שבּנשמה. ואם אַתה מאַחד את הגוּפים ואינך מאַחד את הנשמוֹת – אין אתה מביא לעוֹלם אלא גוֹלם שאין בּוֹ רוּח חיים.

-–

בּקיבּוּץ המאוּחד מַרבּים להדגיש את הרצוֹן לאיחוּד עם “השוֹמר הצעיר”, הכּוָנה לאיחוּד פּוֹליטי עם “השוֹמר הצעיר”. ואף על פּי שיש מנמקים את צוֹרך האיחוּד הזה בּנימוּקים של “שׂמאל” ו“ימין”, מיוּנים שהם בּעינַי חסרי כּל שחר (“פּוֹעל ערבי קבוּע” מהוּ: שׂמאל אוֹ ימין? “מדינה דוּ-לאוּמית” מהי: שׂמאל אוֹ ימין? “ניטרליות של ארץ-ישׂראל בּמקרה של מלחמה עם היטלר” מהי: שמאל אוֹ ימין?), הריני אוֹמר לכם שאני שוֹאף לאיחוּד פּוֹליטי עם “השוֹמר הצעיר” לא פּחוֹת מכּל אדם אחר בּקרבּנוּ. חילוּקי-הדעוֹת שיש לנוּ, לכוּלנוּ, עם “השוֹמר הצעיר” אינם שקוּלים נגד האַחדוּת, שהיא מן הגוֹרמים המכריעים בּגוֹרלוֹ של כּל מעמד-פּוֹעלים בּעמוֹ וּבעוֹלם. ואת חוֹסר האיחוּד בּינינוּ לבין “השוֹמר הצעיר” אני חי כּפצע עמוֹק בּלב תנוּעתנוּ. אני מאמין כּי גם האיחוּד הזה בּוֹא יבוֹא, ואיני יוֹדע אם יִקרב אוֹ יִרחק, אך בּרי לי כּי לא יבוֹא בּטרם יקוּם האיחוּד בּמפלגה, בּין הקיבּוּץ המאוּחד וחבר הקבוּצוֹת; מי יוֹדע

איזוֹ קטסטרוֹפה צריכה עוֹד להתחוֹלל בּישׂראל כּדי שיבוֹא האיחוּד בּין

“השוֹמר הצעיר” וּמפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל, אך איחוּד קיבּוּצי זה שאַתם דוֹחים אוֹתוֹ בּכל כּוֹחכם – הוּא יהיה שלב ראשוֹן לוֹ.

-–

בּירוּר שאלת האיחוּד, בּמלוֹא תָכנה, יכוֹל להיוֹת בּשביל

הקיבּוּץ וּבשביל התנוּעה כּוּלה בּירוּר חבֵרי מַפרה. אך, לאסוֹננוּ, הוּא

מתנהל בּאוירה כּאוּבה, הנוֹטלת את חוֹפש הבּירוּר והוֹפכת אוֹתו לויכּוּח

מריר, אוּלי ללא תכלית. אם אין שני הצדדים בּויכּוּח שוי-זכוּיוֹת ונאמנים זה על זה בּרצוֹנם החלוּצי וּבדבֵקוּתם בּמפעל הקיבּוּצי וּבחתירתם לקראת המטרה המשוּתפת, אם איש הקיבּוּץ יכוֹל להכריז כּנגד האיחוּד: “אני נאבק על קיוּמי כּאיש התנוּעה”, אם הקיבּוּץ חי בּהרגשה שבּעצם הצעת האיחוּד אַתה יוֹרד לחייו, אם איש התנוּעה הקיבּוּצית חי בּהרגשה שתביעת האיחוּד וּתביעת הבּירוּר מסַכּנוֹת את קיוּמוֹ – מה תקוה מתוֹספת בּירוּר?

לפני חדשים אחדים, בּטרם נשלחתי ללוֹנדוֹן, היוּ לי כּמה שׂיחוֹת יסוֹדיוֹת עם חברי מזכּירוּת הקיבּוּץ. איני יוֹדע מה ידוּע בּקיבּוּץ על אוֹתן הפּגישוֹת, איני יוֹדע אם נשתמר פּרוֹטוֹכּוֹל טוֹב מאוֹתן השֹיחוֹת. כּמה דברים שנשמעוּ שם היוּ בּעיני חשוּבים הרבּה. נשמעה בּתוֹקף שלילת האיחוּד. נשמעה גם נימה אחרת, המחייבת את רעיוֹן האיחוּד, אם גם אינה יוֹדעת מה הדרך להגיע אליו. בּאחת הפּגישוֹת נשמע גם קוֹל בּוֹדד של תוֹבע איחוּד. אף אני אמרתי את שלי. ישבנוּ שֶבֶת חברים, אשר גם בּחילוּקי-דעוֹת יוֹדעים להאזין זה לזה. לא דיבּרנוּ חלָקוֹת, לא טישטשנוּ. דיבּרנוּ גלוּיוֹת, איש איש כּאמיתוֹ. וּכשנמצאתי לָמד מן השׂיחוֹת הללוּ, שראיתי בּהן נסיוֹן אחרוֹן להידָבר עם חברים, כּי מן הנוֹכחים בּמסיבּה החברית הזאת אין תקוה לאיחוּד ונתחַזקתי בּהכּרתי כּי אין לי מקוֹם עתה בּחיינוּ ההסתדרוּתיים והמפלגתיים – קם יצחק טבּנקין ואמר לי בּקירוּב כּך: דעה זוֹ ששמעת כּאן מפּי קבוּצת חברים אינה הדעה היחידה בּקיבּוּץ. גם כּאן יוֹשבת קבוּצת חברים הרוֹצה בּאיחוּד, אם כּי נמנעוּ מהבּיע זאת בּבהירוּת וּבתקיפוּת. ויש חברים שדעתם אוּלי קרוֹבה יוֹתר אליך. איננוּ יוֹדעים מי הרוֹב וּמי המיעוּט. תבוֹא המוֹעצה ותקבּע.

יתכן שהרוּב בּקיבּוּץ רוֹצה בּאיחוּד. אך דבר אחד בּרוּר: נלך כּוּלנוּ יחד. נילָחם על דעוֹתינוּ, אך לא ניפּרד. אם נקבּל את האיחוּד ואם לא נקבּל – הקיבּוּץ המאוּחד ילך יחד. כּך נאמר לי, והדברים היוּ חשוּבים לי מאד מצד תכנם, וגם ראיתי אוֹתם כּמחייבים אוֹתי. לא שהם הניחוּ את דעתי. שוּם דבר בּמקוֹם האיחוּד לא יניח את דעתי. אין אני יכוֹל לקבּל את חיינוּ התנוּעתיים בּלי מגמת-איחוּד חיה וּמַתמדת. אך הידיעה כּי שאלת האיחוּד איננה נקבּרת, כּי הקיבּוּץ עוֹמד, ויוֹדע שהוּא עוֹמד, בּפני הצוֹרך

לפתוֹר את השאלה, והוּא יפתוֹר אוֹתה כּחטיבה אחת, וּפתרוֹן חיוּבי איננוּ מוּצא מחשבּוֹן, והחלָטת האיחוּד אם תתקבּל בּרוֹב תחייב את הקיבּוּץ כּוּלוֹ – ידיעה זוֹ אמרה לי כּי עוֹד לא הכּל אָבד. ועל יסוֹד ידיעה זוֹ בּאתי אליכם להשתתף אתכם בּבּירוּר. והנה מצאתי כּאן אוירה אחרת לגמרי. הניסוּח הוּא: שוֹלל האיחוּד – מקיים את הקיבּוּץ, מחייב האיחוּד – מחַסל את הקיבּוּץ. אם זאת היא התפיסה – מה רשוּת יש לי לדבּר כּאן? הלא לא כּידיד וּכחבר אני בּעיניכם, כּי אם כּמניף גרזן על עֶרכי הקיבּוּץ.

רק לפני שנה החליטה ועידת רחוֹבוֹת, בּהשתתפוּתם המלאה והעֵרה של כּל ציריה, על איחוּד הנוֹער ועל איחוּד התנוּעה הקיבּוּצית. והנה חלק אחד חשוּב בּמפלגה רוֹאה עצמוֹ פּטוּר מהחלטה אחת שהצבּיע בּעדה, וחלק שני חשוּב רוֹאה עצמוֹ פּטוּר מהחלטה שניה שהצבּיע בּעדה. אפשר לא נאה לאוֹרח להיוֹת כּנוֹשה, אוֹ להיוֹת מזכּיר עווֹן, ואין אני רוֹצה בּזה. אני רק חייב לא להעלים מעצמי את ההכּרה המרה, כּי שתי ההחלטוֹת החשוּבוֹת בּיוֹתר בּחייה הפּנימיים של תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ אינן מחייבוֹת את מי שהן חלוֹת עליו.

בּמצב זה מה תוֹעלת בּהוֹספת נימוּקים וּבבירוּרם? אני עוֹמד מוּל קיר אטוּם. וכל נגיעה בּוֹ מתפּרשת כּהתנקשוּת. ויוֹדע אני, חיי אינם חיים בּאוירה של פּירוּד וריחוּק-לבבוֹת, אך לא בּידי להביא את האיחוּד, אין יחיד יכוֹל להביא את האיחוּד. אין איחוּד בּלי רצוֹן הציבּוּר המתאחד. בּאתי אליכם לשַמש אתכם. לכם ההכרעה: לקבּל אוֹ לדחוֹת.