(בּ“יוֹם הפּעילים” של הקיבּוּץ המאוּחד. יגוּר 29.4.39)

רציתי ורוֹצה אני להביא את החברים לידי פּעוּלה שנראית לי רצוּיה וחיוּנית בּיוֹתר, וּכשאוֹמרים לי שדברי לא זוֹ בּלבד שהם מחטיאים את המטרה, אלא אף דוֹחים אוֹתה – הריני חייב לחַשב את דרכּי: אם להוֹסיף לדבּר אוֹ לשוּב ולשתוֹק. ואמנם חפצתי לבוֹא לידי הסכּם עם מזכּירוּת הקיבּוּץ: שאני אשתוֹק והם יעשׂוּ את האיחוּד. אלא שלצערי נוֹכחתי, כּי גם שתיקתי אינה מוֹעילה.

ויוֹתר משאני מהסס בּדבר התוֹעלת שבּדיבּוּר, הריני מתקַשה בּשאלה אישית: מה רשוּתי אני לדבּר בּיניכם? הן לא מקרה הוּא שכּמה פּעמים חוֹזרים וּפוֹטרים את ענין האיחוּד כּסחוֹרת-חוּץ. חוֹזרים וקוֹבלים: מן החוּץ הוּטל על הקיבּוּץ פֶּגע הבּירוּר הזה. אחרי כּכלוֹת הכּל הריני אדם חיצוֹני. הלא כּן? עד היוֹם לא רכשתי לי פּאספּוֹרט של גוּש קיבּוּצי. ואף איני מוּכן לקנוֹת לי את זכוּת הדיבֻוּר בּמחיר זה. לגבּי כּל זרם קיבּוּצי הנני בּן-בּלי-בּית. אין מזכּירים זאת כּל עוֹד אין צוֹרך בּכך, אך כּשמתגלה הצוֹרך – נזכּרים. הזכוּת שלי תלוּיה בּחסד, בּרצוֹנם הטוֹב של השוֹמעים. אפשר גם לערער עליה. אדם פּנימי, גם כּשאין דעת השוֹמע נוֹחה מדבריו, הרי הוּא בּכל זאת שוּתף למפעל, אזרח בּאוֹתה צוּרת-חיים, והוּא יכוֹל לתבּוֹע את זכוּתוֹ, ולא תמיד יֵקל לפסוֹל את עצם זכוּתוֹ להשמיע דעוֹת בּלתי-רצוּיוֹת. אך אוֹרח, המתערב וּמחַוה דעה ותוֹבע, ודעוֹתיו אינן רצוּיוֹת – ידוֹ על התחתוֹנה מלכתחילה. אפשר לשאוֹל: מה כּוָנוֹתיו? יאפשר “להסבּיר” את כּוָנוֹתיו אוֹ להכריז שיש להן “הסבּרה”. קלטתי כּאן בּויכּוּח: אחד ראה צוֹרך להקדים שאיננוּ רוֹצה להיכָּנס בּניתוּח “הנימוּקים הפּוֹעלים אצל הדבָּרים הרוֹצים בּאיחוּד”,

ואחד אמר: “האיחוּד דרוּש להם”, כּלוֹמר: לוֹ עצמוֹ אין איחוּד דרוּש כּלל וּכלל, זהוּ אינטרס “שלהם”.

והריני שוֹאל את עצמי: האם רשאי אני להפריע מנוּחתם של אנשים, לגרום צער לחברים ולידידים, וּבפרט בּשעה שמכּל מה שקלטתי כּאן נמצא אני לָמד שהמטרה רחוֹקה ממני ושדברי אינם מוֹעילים?

ואוֹדה, הייתי בּוֹחר לפרוֹש בּשתיקה, אילמלא הרגָשת

חוֹבה. חוֹבה של אדם שאיננוּ יכוֹל לפטוֹר עצמוֹ מהרגשת-שוּתפוּת ואחריוּת הדדית, חוֹבה של אדם המאמין למראה עיניו כּי סכּנה קרֵבה ואיננוּ רשאי להימָנע מאַזהרה, בּין שישמעוּ לוֹ בּין שיתמלאוּ עליו חימה. יתכן כּי עצם דבר האַזהרה פּוֹגע, יתכן כּי הוּא מכאיב לרֵע ולידיד. אך אדם שראה בּחייו סכּנוֹת, וראה גם אצל טוֹבים וּנבוֹנים עִוָרוֹן לסכּנוֹת, וראה גם בּענשוֹ של עֵוָרוֹן – אינוֹ בּן-חוֹרין לראוֹת ולשתוֹק.

וּבטרם אוֹמַר דברי בּענין הנדוֹן, אוֹמר משהו בּענין

יחסים ציבּוּריים כּלליים, כּפי שנתגלוּ כּאן לפני. שמעתי דברים אשר הכאיבוּ לי מאד מאד והחרשתי, אך לא יכוֹלתי לשׁאת עוֹד בּעלבּוֹנה של מפלגתנוּ ושיסעתי: “אם כּזאת היא דמוּת המפלגה – למה היא לך”? אפשר יוֹדעים אתם שאין לי יד בּמנגנוֹן המפלגה, ואין לי שוּם השפּעה אחרת על הנהגתה מאשר השמעת-דעה. אין אני סניגוֹר לה, ואדרבּא, אינני גוֹרע ממנה בּיקוֹרת, לעתים בּיקוֹרת קשה מאד. אך אוֹפן הדיבּוּר הזה על המפלגה, והצוֹרך הנפשי הזה לדבּר בּה כּכה, מעוֹרר מחשבוֹת נוּגוֹת. הנה שמעתי אוֹמרים: מדבּרים על פּגימוֹת בּעניני בּטחוֹן – ועוֹנים לך בּאיחוּד התנוּעה הקיבּוּצית; דנים על המצב בּמוֹעצת פּוֹעלי תל-אביב – ושוּב איחוּד התנוּעה הקיבּוּצית. יש לך קריקטוּרה גדוֹלה מזוֹ? כּזאת היא המפלגה ואלה הם אנשיה, אשר מחר יוֹפיעוּ כּשליחיכם על בּימוֹת ההסתדרוּת והישוּב והאוּמה: חוֹלי-איבה, אשר תחת להסיר את הקוֹרה שבּין עיניהם הם גוֹררים בּכל מקוֹם, לענין ושלא לענין, את הקיבּוּץ לזירה, לעשׂוֹת בּוֹ נקמוֹת! אוּלם בּמקרה זה יכוֹל אני להעיד משהוּ. אף אני הייתי שוּתף בּכמה וכמה התייעצוּיוֹת בּענינים אלה, ונפגָש עם האנשים העוֹשׂים בּמלאכה ושוֹמע תלוּנוֹת וּביקוֹרת והצעוֹת לתיקוּן – ולא שמעתי מעוֹלם בּשוּם מקרה שהוּא שיתלוּ את הקוֹלר בּפילוּגי התנוּעה הקיבּוּצית. וכן טיפּלתי הרבּה

בּנסיוֹן לתקן את המצב בּמוֹעצת פּוֹעלי תל-אביב (לצערי, בּלי הצלחה). אך בּכל השׂיחוֹת המרוּבּוֹת, בּציבּוּר וגם בּיחידוּת, לא נזדמן לי אפילוּ מקרה אחד, שעל הטענוֹת והתביעוֹת השוֹנוֹת יענה מי שהוּא: “איחוּד התנוּעה הקיבּוּצית”.

והנה שמעתי כּאן מימרה כּזאת: בּכל מפלגת פּוֹעלים בּעוֹלם מוּצגת הקוֹמוּנה כּאידיאל, והמפלגה הסוֹציאליסטית

היחידה בּעוֹלם שבּה אסוּר לחַנך לקוֹמוּנה היא מפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל! כּך מתאים כּאן את מפלגתנוּ, שכּידוּע, היא מפגרת כּל כּך אחרי מפלגוֹת-הפּוֹעלים שבּעוֹלם, האמיצוֹת והמגשימוֹת. וזהוּ הפּירוּש הניתן

להחלטת המפלגה הדוֹרשת שמחנכי הנוֹער, אף על פּי שהם בּחייהם קשוּרים וּדבוּקים בּמפעל התישבוּתי מסוּים, ידעוּ לנהוֹג כּבוֹד בּשאר מפעלי

ההתישבוּת החלוּצית ולא יהיוּ מנַשׂאים וּמרוֹממים את הצוּרה האחת על חשבּוֹן חברתה. ואני הייתי סבוּר כּי סוֹציאליסטים-משׂכִּילים בּימינוּ היוֹדעים משהוּ על תנוּעת הפּוֹעלים בּעוֹלם לא רק מקוּנטרסי-תעמוּלה וַרדיים, כּי אם מתוֹך התבּוננוּת בּחיים כּמוֹת שהם, לא תהא בּעיניהם מפלגתנוּ עלוּבה כּל כּך לעוּמת האחרוֹת. ואני הייתי סבוּר כּי חברינוּ אין להם צוֹרך בּהסבּרה יתירה, מדוּע אוֹתן המפלגוֹת אשר כּל ענין הקוֹמוּנה הוּא בּשבילן מזמוֹרי שיר לעתיד לבוֹא יכוֹלוֹת להרשוֹת לעצמן על נקלה לרוֹמם וּלנשׂא ולפאר צוּרת-משק מסוּימת בּלי שהדבר יפגע בּחייהם אפילוּ כּמלוֹא נימה, וּמדוּע אוֹתה מפלגת-הפּוֹעלים היחידה בּעוֹלם העוֹמדת בּהגשמה ממש של מפעלי-חיים סוֹציאליסטיים והיא נוֹכחת מתוֹך יצירתה וּמתוֹך מאמצי חבריה וחיפּוּשׂיהם כּי אין היצירה הסוֹציאליסטית ניתנת להתקפּל בּצוּרה אחת וּבדרך אחת, אוֹתה מפלגה אינה יכוֹלה ליהנוֹת מן הנוֹח שבּפיטוּם תינוֹקוֹת לפי שיגרה גזוּרה אחת לעוֹלמים והיא חייבת לראוֹת את חלוּציה ואת מאמצי היצירה שלהם כּשוי-זכוּיוֹת. האם לא טבעי הדבר שמפלגה כּזאת, אשר כּל ויכּוּח בּקרבּה בּין צוּרה אחת לחברתה איננוּ ויכּוּח מוּפשט, שמפלגה כּזאת תבקש כּכל אשר תוּכל למנוֹע התרוֹצצוּת בּין נוֹשׂאי הצוּרוֹת השוֹנוֹת, שהיא תחנך את חבריה לבל “ירגזוּ בּדרך” וגם בּויכּוּח חברים וּבהטפה וּבבירוּר-ענינים תשקוֹד על סגנוֹן שיהיה משוּחרר מ“עוֹדף של פּתוֹס” המצוּי אצלנוּ לעתים תכוּפוֹת, כּהגדרתוֹ הצוֹדקת של

טבּנקין.

אפשר שגם זוֹהי שיטה חינוּכית: להציג את המפלגה כּקריקטוּרה, ואחר כּך להסבּיר שעלינוּ להיוֹת חברים למפלגה זוֹ, מפּני “שאי אפשר ללכת למנזר”. אין לי אלא להבּיע את פּליאתי, שחברים אשר אין להם בּחיי יוֹם יוֹם צינוֹרוֹת אחרים לקבּל אינפוֹרמציה והערכה על המפלגה וּפעוּלוֹתיה וּלבטיה, שוֹמרים על נאמנוּתם למפלגה.

וזה לעוּמת זה: נזדמן הנה בּן-ציוֹן, אדם אשר איננוּ נמנה על הבּיוּרוֹקרטיה המפלגתית, והוּא גם איש-שיתוּף ואיש-תביעה. וּמפּיו שמענוּ דברים נרגשים מלאי-כּבוֹד למוֹעצת המפלגה האחרוֹנה. הוּא ראה בּה בּיטוּי חשוּב למִפנה בּמדיניוּתנוּ נוֹכח הגזירוֹת, התעוֹררוּת למלוה

לאוּמי, להֶסדר כּלכּלי בּישוּב. יכוֹלתי להוֹסיף, גם יוֹם-חיפה, יוֹם

המלחמה על העליה, ינק מאוֹתה מוֹעצה. אוֹתוֹ חבר הקיבּוּץ שהוּא גם חבר מרכּז המפלגה, שאמר כּאן כּי קשה לוֹ למסוֹר דין-וחשבּוֹן מעניני המפלגה, לא מצא, כּנראה, ענין בּכל הדברים האלה, ולא בּהם, כּנראה, הוּא רוֹאה את עניני המפלגה.

ודאי יתרעמוּ עלי אם אוֹמר, כּי שיטת-אינפוֹרמציה והערכה זוֹ שנתקלתי בּה כּאן מזכּירה לי תמוּנוֹת מן השנים הראשוֹנוֹת של העליה השלישית, תמוּנוֹת שאין אנוּ אוֹהבים להזכּיר אוֹתן. אוֹתם החברים שבּאוּ אז מרוּסיה, מתוֹך מלחמת-האזרחים, נסערים וּדבוּקים בּיניהם לבין עצמם, היוּ סוֹללים כּבישים, חוֹפרים תעלוֹת, עוֹבדים בּ“גדוּד המצרי”, מקימים את תל-יוֹסף ועין-חרוֹד, מתרוֹננים וּמסתערים. בּקיצוּר, ראשוֹנים בּחזית

החלוּצית. אלא שדרך התמַצאוּתם בּעניני הארץ וההסתדרוּת היה בּה משהוּ שלא כּרגיל אצל קוֹדמיהם. עיקר יניקתם החברתית היה לא על ידי מגע יֶתר עם חברים אחרים, עם מוֹסדוֹת וּמפעלים וציבּוּרים, כּי אם מתוֹך האינפוֹרמציה וההדרכה של “גזבּר הפּלוּגה” אוֹ ה“מזכּירוּת” שעליהם הוּטלוּ הקשרים עם “העוֹלם החיצוֹני”. גזבּר שהיוּ לוֹ דין וּדברים בּעניני תקציב עם המרכּז החקלאי אוֹ בּעניני קבּלת-עבוֹדה עם “סוֹלל-בּוֹנה” וכוּ', והללוּ לא הניחוּ את דעתוֹ, היה חוֹזר אל פּלוּגתוֹ וּמוֹסר דין-וחשבּוֹן, וּמיד היה כּל עוֹלם ההסתדרוּת ו“אחדוּת-העבוֹדה” מוּאר בּאוֹר ההתנגשוּת, וּמאוֹת

חברים היוּ יוֹדעים אל נכוֹן, ללא כּל הרהוּר-ספק, מי הוּא האוֹיב, וּמה דרכּם של המוֹסדוֹת, ועד כּמה עינם רעה בּרעיוֹנוֹת השיתוּף והשויוֹן, וּמה טיבם של אוֹתם תקיפים וּפּוֹליטיקאים השוֹלטים בּהסתדרוּת, העוֹמדים לשׂטן, אשר אין להניח בּשוּם אוֹפן כּי הם צוֹדקים ואין גם להניח כּי הם שוֹגגים לתוּמם, אלא הם בּחזקת מוּעדים להזיק. מאז ועד היוֹם נשתנוּ הרבּה דברים בּחיינוּ. הננוּ מוּשרשים יוֹתר, מבוּגרים יוֹתר, בּעלי נסיוֹן יוֹתר,

מחוּסנים יוֹתר, אוּלם קו אחד עוֹדנוּ קיים: מבּחינת האוריֶנטציה התנוּעתית נתוּן חבר הגוּש ההתיישבוּתי בּתנאים אחרים מחבר-הסתדרוּת סתם. הוּא איננוּ מוּפקר לכל הרוּחוֹת כּחבר-סתם, איננוּ עזוּב לנפשוֹ כּרבבוֹת פּוֹעלים

בּארץ, אוּלם גם אין לוֹ כּל אוֹתם הצינוֹרוֹת, הציבּוּריים והאישיים, אשר דרכּם עוֹבר מגע החבר עם ההסתדרוּת, אם לטוֹבה ואם לרעה. חבר-סתם עתים הוּא נכוֶה ממַגעוֹ עם הציבּוּריוּת שלנוּ, עתים הוּא מִדַבּק בּה בּאהבה

וּבהערצה. אך גם בּהיוֹתו­ֹ אוֹהב וכוֹאב, רוֹטן וּמעריץ, הרי הוּא חוֹזה את הדברים מבּשׂרוֹ, מנסיוֹנוֹ האישי, המוּטעה אוֹ המוּצדק. חבר-קיבּוּץ רק לעתים רחוֹקוֹת יש לוֹ ההזדמנוּת למגע אישי כּזה עם הציבּוּר, עם המוֹסדוֹת, עם עוֹבדיהם. בּרוּבּוֹ הוּא חי מפּי שליחוֹ, החוֹזר מן העיר, מועידה, ממוֹעצה, מבּירוּר, מסכסוּך. דמוּת ההסתדרוּת החיה, על גדוּלתה ועל ליקוּייה, נשקפת לוֹ בּשפוֹפרת שליחוֹ הקבוּע. וּבתוֹצאוֹת הרוּחניוֹת והציבּוּריוֹת אנוּ נתקלים כּפעם בּפעם.

אין אני יוֹדע תרוּפה לכך, ואין אני מאמין בּשוּם תרוּפה אשר לא תבוֹא ממעמַקי חיי הקיבּוּץ. אך כּוֹאב אני את המחיצה הזאת, אשר לא פּחוֹת משהיא מזיקה להסתדרוּת וּלעוֹבדיה היא גוֹרעת מעוֹלמוֹ הרוּחני והציבּוּרי של איש-הקיבּוּץ.

בּנארי הזהיר, בּצדק, מבּירוּר פּוּלמוֹסי. לא לי לחַווֹת דעה עד כּמה הוֹעילה אזהרתוֹ, אך אני מקבּל אוֹתה כּעצה טוֹבה. איני נמנע מפּוּלמוֹס כּשאני רוֹאה צוֹרך להוֹקיע מה שטעוּן הוֹקעה בּחיינוּ. אך

משהכּרתי עד כּמה חוֹלים אנחנוּ, עד כּמה חוֹלה תנוּעתנוּ, עד כּמה חוֹלה עַמנוּ, הריני מרגיל עצמי להבלגה. תחנוּנים אדבּר, אוּלי תשמעוּ לי. אוּלי תבינוּ כּי לא אוֹיב מדבּר אליכם. אוּלי תמצאוּ כּי יקוֹד-האיחוּד

איננוּ טירוּף.

כּרגיל דוּבּר פּה על האיחוּד כּענין שבּא ממחנה-אוֹיב.

ואין שֹיחה על האיחוּד בלי שידוּבּר גם על החטא שחטאתי בּ“ערעוּרים”. אך אם חָטא המציע אל יֶאשַם האיחוּד. יוֹדע אני שאנשים טוֹבים ויקרים לי נפגעוּ מאד מדברי הבּיקוֹרת שלי, וצר לי על זאת. אך אין לי התנצלוּת אלא זוֹ: אני מאמין בּמה שאמרתי. וּלואי שיבוֹאוּ ימים שאוּכל בּלב שלם לחזוֹר מערעוּרי.

על חטא אחד שאחרים לא מנוּ בּ עלי להוֹדוֹת הפּעם: בּדברי ההסבּרה שלי לא הקלתי עליכם את דבר האיחוּד. בּחרתי בּהוֹכחוֹת מבּיקוֹרת הפּירוּד ולא מגילוּי האפשרוּיוֹת העצוּמוֹת למפעל הקיבּוּצי הגנוּזוֹת

בּאיחוּד, ועל ידי כּך נתתי מקוֹם להסבּרה, שלא מתוֹך צרכיו העצמיים של המפעל הקיבּוּצי נוֹבע רעיוֹן האיחוּד, כּי אם מתוֹך “חשבּוֹנוֹת צדדיים”.

ואמנם, עניניה הכּלליים של תנוּעת הפּוֹעלים – ההסתדרוּת והמפלגה – אינם בּשבילי דברים צדדיים והחרדה לבית העבוֹדה הכּללי שבּנינוּ כּוּלנוּ היא חרדת-אמת. אך לא בּזה מקוֹרוֹ של האיחוּד הקיבּוּצי.

אוּלי תאמינוּ לי שלא אוֹיב וּמתגָרה מדבּר אליכם: לא מיוֹבל דגניה מתחיל בּשבילי ענין האיחוּד. הגיתי בּזה הרבּה שנים, כּמעט מן הימים הראשוֹנים. קוֹבץ “הקבוּצה” לפני 15 שנים היה מכוּון לכך. מאמין אני בּתוֹם-לבב שהמפעל הקיבּוּצי כּשלעצמוֹ, כּדי שלא יצטמק, כּדי שיפַתח את כּל האפשרוּיוֹת העצוּמוֹת השמוּרוֹת לוֹ, צריך לרוֹב-עם, צריך להתחַבּרוּת כּל הפּלגים לנחל שוֹטף. אַל תקפּא שוּם התחלה קיבּוּצית

בּבדידוּת, בּדלוּת. הרבּה הוּשׂג עד כּה על ידי האיחוּדים החלקיים הגוּשיים. האם אין אנוּ רשאים, בּכל הצניעוּת והזהירוּת, לקווֹת עוֹד ועוֹד מאיחוּד האיחוּדים?

אין מדרכּי להבטיח גדוֹלוֹת לעתיד לבוֹא. גם לא הבטחתי בּשעת יסוּד “אחדוּת-העבוֹדה”, והיא נתנה יוֹתר ממה שאפשר היה להבטיח. גם ההסתדרוּת נתנה יוֹתר ממה שהבטחנוּ. ואף המפעל הקיבּוּצי יכוֹל להיוֹת יוֹתר ממה שהוּא היוֹם, בּעל היקף יוֹתר, בּעל יכוֹלת משקית יוֹתר, בּעל משקל ציבּוּרי יוֹתר, בּעל השפּעה גדוֹלה יוֹתר על חיי ההסתדרוּת והישוּב.

דברים אלה, לכאוֹרה, הם מההנחוֹת הראשוֹנוֹת של הקיבּוּץ המאוּחד. השאלה היא אם עניניו האמיתיים של המפעל הקיבּוּצי מחייבים איחוּד מקיף וכוֹלל, למרוֹת הטיפּוּסים השוֹנים? השאלה היא: היכן צפוּיים רוָחים יוֹתר גדוֹלים לעצם המפעל הקיבּוּצי? בּן-ציוֹן אמר כּאן: האם האיחוּד הוּא איחוּד מַצעים? הלא זה איחוּד מפעלים! איחוּד מפעלים מוֹליד כּוֹח, איחוּד מפעלים יוֹצר אֶנרגיה חדשה. האוּמנם אין לחשוֹב שרצוֹן היצירה והמרץ החלוּצי וכוֹח הכּיבּוּש והיצירה והשאיפוֹת הסוֹציאליסטיוֹת, הגנוּזים בּגוּש קיבּוּצי שני עם תנוּעת-הנוֹער אשר אתוֹ – האוּמנם כּל זה איננוּ שקוּל נגד משהוּ שישנוֹ בּארגוּן מיוּחד"?

ואני אוֹסיף: כּשם שהקיבּוּץ המאוּחד גילה אפשרוּיוֹת שלא היוּ לקבוּצוֹת הנפרדוֹת, כּך גם אוֹתוֹ קיבּוּץ מאוּחד שיקוּם מתוֹך

איחוּד הקיבּוּץ והחֶבֶר שמוּרוֹת לוֹ אפשרוּיוֹת שלא נגלוּ לקוֹדמיו. סוֹף

סוֹף לא מה שכּתוּב בּמַצע הוּא העיקר, כּי אם כּוֹח-העשׂיה של בּעלי המצע. ותסלחוּ לי אם אעיז ואשאל: סעיף חשוּב זה “מלאכה וחרוֹשת” שבּתקנוֹת הקיבּוּץ המאוּחד – האם בּאמת כּל כּך גדוֹל ההבדל בּין

אלה שיש להם הסעיף הכּתוּב וּבין אלה שאין להם? האוּמנם הצלחנוּ בּכוֹח הסעיף הזה ליצוֹר חרוֹשת קיבּוּצית בּהתאם לשאיפוֹתינוּ? אוֹ ענין “גדוֹל וגדֵל”: לפני כּעשׂרים שנה העלה לביא את רעיוֹן הקבוּצה הגדוֹלה. וּבכנרת של אז, עם הפּלחה החרֵבה שלה, בּהשקאה של עשׂרוֹת דוּנמים, בּחוֹסר כּל תעשׂיה וריחוּק מן העיר וּבתנאים הכּלליים של אז, קמה קבוּצה בּת ששים. עתה, אחרי עשׂרים שנה אלה, יוֹשבים אנוּ בּמפעל הגדוֹל בּיוֹתר של הקיבּוּץ, המפעל הממוּזג משני גוּפים, בּקרבת עיר-התעשׂיה הגדוֹלה בּיוֹתר בּארץ, על שטח קרקעי גדוֹל וּבמשק חקלאי מפוּתח, עם תנאי תחבּוּרה מצוּינים, בּעזרה וּבדרבּוּן של קיבּוּץ גדוֹל ורב-כּוֹח, מדריך וּמוֹתח, והוּא מכיל 600 חבר. הכּל יוֹדעים כּמה מאמצים הוּשקעוּ כּאן כּדי להגיע לכך. שוּם אדם לא יזלזל בּמה שהוּשׂג בּיגוּר, אך מבּחינת האידיאוֹלוֹגיה, הדוֹגלת בּמשק גדוֹל וחברה גדוֹלה, הלא יוּתר לשאוֹל: הזאת היא ההתקדמוּת המכּסימלית לקראת משק גדוֹל וחברה גדוֹלה בּתנאים שהם מיוּחדים בּמינם בּארצנוּ, שלא נזדמנוּ עדיין לשוּם מפעל קבוּצתי אחר? והאם בּשם ההפרש בין הגידוּל הזה לבין הגידוּל של משקים קבוּצתיים אחרים אפשר לטעוֹן כּי בּאיחוּד צפוּנה הסכּנה שתמנע את הגידוּל והצמיחה?

וּמנַין לכם סברה זוֹ, ועוֹד בּבטחוֹן כּזה, כּי הרחָבת

המסגרת מחייבת “נֶחשָלוּת”, מסַכּנת את הקצב, את המרץ של המפעל, מחלישה את ההתאמצוּת, את המתיחוּת? לא אקבּל על עצמי להעריך אישים וּמקוֹמוֹת ולשקוֹל את מידת חלוּציוּתם וּמאמציהם. יוֹדע אני שיש גילוּיים חלוּציים מכּסימליים בּפינוֹת שוֹנוֹת. ויש שהזרקוֹר מאיר רק פּינה אחת. היוֹם עוֹמדת חניתה בּמרוֹם המתיחוּת החלוּצית, למחר מַפנים את האוֹר ממנה. אמרוּ כּאן אנשי “רביבים”, שלהם “אין ים ואין הרים”. זה ניתן להיאָמר לא רק עליהם, כּי אם על רבּים הצוֹעדים בּאמוּנה בּתלם החלוּצי.

אין החלוּציוּת נקבּעת על פּי גוּשפּנקה בּת-יוֹמה. בּצדק

אמרה בּת-שבע שכּפר-החוֹרש בּתנאיו הוּא אינוֹ נוֹפל בּמאמץ חלוּצי מיגוּר. יכוֹל אני למנוֹת כּמה וכמה גילוּיים חלוּציים עִילאיים, אישיים וּקבוּצתיים, בּמסגרת זאת אוֹ אחרת. יכוֹלתי להוֹסיף ולוֹמר, שאף על פּי שעקרוֹן החרוֹשת הוּא עקרוֹנוֹ של הקיבּוץ המאוּחד, הרי ש“השוֹמר הצעיר” הוּא שזכה להקים את מפעל-התעשׂיה הקיבּוּצי הגדוֹל בּיוֹתר לפי שעה, “נעמן”; אף על פּי שבּשוּם גוּש קיבּוּצי לא הוּדגש כּל כּך ענין האינטנסיפיקציה החקלאית כּמוֹ בּקיבּוּץ המאוּחד – הרי ענין הבּננוֹת בּמשקי עמק הירדן אוֹ התמרים בּכנרת ודאי אינוֹ נוֹפל מכּל מאמץ חלוּצי-חקלאי; אף על פּי שהקיבּוּץ המאוּחד היה הראשוֹן שדָגל בּרעיוֹן השיתוּף והאחריוּת ההדדית של המשקים הנכנסים לתוֹכוֹ, הרי מתן האדמה של משקי עמק הירדן, הנמנים על גוּשים שוֹנים, לשם יסוּד “אפיקים” – הוּא מעשׂה רב של שיתוּף ואחריוּת בּין-קבוּצתית שלא ידענוּ דוּגמתוֹ. וגם בּענין קליטת עליה זכינוּ לחידוּשים לא שיעַרנוּם: עליית-הנוֹער (שמבּחינה איכוּתית היא ודאי צוּרת-הקליטה המעוּלה בּיוֹתר) עשׂתה את כּל משקינוּ לקוֹלטי-עליה יוֹתר ממה שהיוּ. גם כּאן ודאי יש זכוּת-ראשוֹנים, אך לא שמענוּ שקיימים הבדלים בּגישה לדבר.

על פּני כּל תנוּעתנוּ פּזוּרים ניצוֹצוֹת ניצוֹצוֹת

חלוּציים. ויש שהם דוֹעכים בּבדידוּת, בּזעירוּת, בּחוּלשה,

בּחוֹסר-עידוּד. וכי לא מן הראוּי ללַכּד את הניצוֹצוֹת ללהבה? אך יש חוֹשבים כּי אוֹרוֹ של פּלוֹני כּהה יוֹתר וּלפיכך לא כּדאי לאַחד את כּל הניצוֹצוֹת ללַהב אחד.

קשה לי להבין זאת, כּשם שקשה לי להבין חברים המאמינים אמוּנת-אוֹמן בּמפעל הקיבּוּצי, בּהכרח הפּנימי שלוֹ לגדוֹל וּלהתרחב

וּלהסתער לקראת כּיבּוּשים חדשים, והם סבוּרים כּי הצטרפוּת עוֹד עשׂרוֹת משקים ואלפי חברים ונוֹער עתידה לגרוֹע את רצוֹן הגידוּל וההסתערוּת והכּיבּוּש, לצמצם אוֹתוֹ עד כּדי יאוּש.

וכן מתקשה אני להבין את האִמרה: “שאם לא תהיה מרוּת, אזי כּל מקוֹם ידאג לעצמוֹ וישמוֹר על עניניו, ולא ירצה לגדוֹל”. נניח לפי שעה לשאלת המרוּת וּלפירוּשה המדוּיק. אך מכּלל האמוּר אתה שוֹמע כּי המשק כּשהוּא לעצמוֹ – מתוֹך דאגה לעצמוֹ וּשמירה על עניניו – אין לוֹ צוֹרך בּגידוּל. והרי הדברים נאמרים מפּי אדם אשר לבּוֹ שלם עם המשק הגדוֹל. האם אין להסיק מכּאן שגידוּל המשק זהוּ מין “עשׂיית-תשוּבה”, מין סגפנוּת שאדם מטיל על עצמוֹ, וּבדרך הטבע אין שוּם אדם משתוֹקק לכך? ואני הייתי סבוּר, אוּלי מפּני שאני אדם חיצוֹני, כּי הצוֹרך בּחברה בּלתי-מצוּמצמת, רבּת-האפשרוּיוֹת, הוּא צוֹרך הרבּים, ורבּים

בּוֹחרים ויבחרוּ בּכך מרצוֹן, גם מבּלי שמלמעלה יכּו על ראשם ויאמרוּ: גדָל. נימוּקים כּנגד האיחוּד ממין זה מזכּירים לי אוֹתה תפיסה של יהוּדים יראי-שמים הסבוּרים כּי גדוֹל שׂכרוֹ של אדם כּשהוּא עוֹשׂה מצוָה לא מאהבה אלא מיראה, לא משוּם שהמצוָה ממלאה לבּוֹ שׂמחה, כּאילוּ אין זוֹ מצוָה כּל עוֹד אדם

מתענג על עשׂייתה, אלא אך ורק כּשהוּא מתענה על ידה. אך מדוּע יחשבוּ אנשי-קוֹמוּנה, השׂמחים בּחלקם, הגאים בּחלוּציוּתם, הנוֹשמים אויר-העפּלה, השׂשׂים להסתערוּת – מדוּע יחשבוּ הם כּי גידוּל המשק והחברה הוּא למוֹרת רוּחוֹ של חבר הקיבּוּץ, עוֹל שימהר לפרוֹק מעליו כּכל שיֶחלַש הלחץ מלמעלה?

וּלעצם ענין המרוּת. מן הויכּוּחים למדתי כּי מי שמבקש איחוּד חזקה עליו שהוּא מזלזל בּערך המרוּת בּחיי החברה, שלדעתוֹ אין היצירה הציבּוּרית טעוּנה לא כּלים ולא מסגרת ארגוּנית ואף לא מילוּי-התחַייבוּיוֹת שנוֹשׂאיה מטילים על עצמם. המוּשׂג איחוּד גוֹבל כּאן, כּנראה, עם פּריקת עוֹל, עם “חיים נוֹחים”. עם “איש הישר בּעיניו יעשׂה”. נמצא אמנם מישהוּ שהזכּיר את ענין “ניר” והויכּוּח שהיה לי, המאַחד, עם החוֹששים למרוּתה של ההסתדרוּת הכּללית. האם צריך אני ללמד זכוּת על עצמי, שכּל ימַי בּארץ נלחמתי נגד משטר של הפקר, בּעד חיים שיש בּהם חוֹק וחוֹבה וקבּלת-עוֹל-מצווֹת ואחריוּת וסמכוּת? כּלוּם יכוֹל לקוּם

איזה מפעל ציבּוּרי בּלי מרוּת חברתית-פּנימית? אנוּ, הנלחמים לחברה מתוּקנת, לגאוּלה מן ההפקר וּמעריצוּת שבּהפקר, אַל נתן לסלף את המוּשׂג מרוּת, אַל נחליף מרוּת בּהתעמרוּת. אני רוֹצה ורוֹצה בּמרוּת הכּלל, אך אינני רוֹצה בּשוּם התעמרוּת, אפילוּ של הכּלל. מדוּע אני רוֹאה צוֹרך לוֹמר זאת? מפּני שכּל תקוּפה סוֹבלת ממַגפוֹת שלה. וּבימינוּ, כּשמוּשׂגים

אנוֹשיים נעשׂוּ כּל כּך בּלתי-יציבים, בּזמן שכּל כּך קל לקפּוֹץ

מסוֹציאליזם לפאשיזם, מחוֹפש מוּחלט לשלילת כּל חוֹפש, מאינדיבידוּאַליזם

קיצוֹני לאבדן כּל ערך אדם, בּימים שהמוֹנים משתעבּדים מאוֹנס וגם מרצוֹן – בּימים אלה חייבים כּוּלנוּ לחַסן את נפשנוּ מפּני חידקי התקוּפה, ולא יגוּנה הדבר אם נחַנך את עצמנוּ לדעת ולזכּוֹר כּי מרוּת בּחברתנוּ פּירוּשה: מכּסימוּם של יצירה, אך גם מכּסימוּם של זכוּיוֹת-אדם, אחריוּת לכּלל ואחריוּת לפּרט.

אל נטיל פּחדים על עצמנוּ בּמלה מרוּת. האם נאמר כּי מרוּת פּירוּשה: מלוֹא השלטוֹן למזכּירוּת? לא. המזכּירוּת אינה אלא המוֹציאה לפּוֹעל. ולמה לנוּ המרוּת? כּדי ליצוֹר מאנשי ההתישבוּת, מהעוֹלים

והנוֹער, מחנה-אדם כּזה אשר יתן לקיבּוּץ, לתנוּעה כּוּלה, לעם, את המכּסימוּם שבּכוֹחוֹ לתת. לשם כּך אנוּ צריכים כּלים מלַכּדים וּמגייסים. והכּלים שלנוּ: ההסתדרוּת, המפלגה, הקיבּוּץ. כּל אחד בּתחוּמי פּעוּלתוֹ, סמכוּתוֹ, וּמרוּתוֹ.

-–

בּשביל קיוּם כּלים כּאלה בּעלי סמכוּת וּמרוּת חייב כּל

אחד לנטוֹת שכם. אך האם נהפוֹך כּל שאלה פּנימית בּבנין החברה לענין המפַלג את כּלל התנוּעה הקיבּוּצית? ושמא נסתפּק בּזה שנדע כּי כּל חבר בּתנוּעה הקיבּוּצית וכל יחידה משקית עוֹמדים לשירוּת כּלל-התנוּעה, והם מקבּלים על עצמם חוֹבוֹת וּמצווֹת של כּבּוּשים חדשים, של עזרה לעליה, של התגוֹננוּת, של מתן עזרה לישוּבים צעירים, של היעָנוּת לתביעוֹת ההסתדרוּת והמפלגה? אם אלה לנוּ – אַל נפלג את התנוּעה בּגלל דברים שאינם יסוֹדי היסוֹדוֹת.

המשק הגדוֹל והחברה הגדוֹלה חשיבוּתם מרוּבּה. המעלוֹת

שבּהם כּבר הוֹכיחוּ את עצמן, ועוֹד יוֹכיחוּ את עצמן לכשנשׂכּיל יוֹתר בּבנין החברה הגדוֹלה, כּשנלמד יוֹתר מנסיוֹננוּ. אך האם בּבוֹאנוּ לאחֵד משקים לגוּש ארצי נאחד אוֹתם לפי גוֹדל המשק אוֹ לפי קצב הגידוּל? האם הקיבּוּץ המאוּחד מּורכּב כּוּלוֹ מיָגוּרים?

מי שמעמיד את כּל האיחוּד על קצב גידוּל שוה, ורוֹאה בּשוֹני של הקצב יסוֹד מספּיק לקיוּם מסגרוֹת נפרדוֹת, הוּא יהיה מוּכרח להכּיר שגידוּל כּל קיבּוּץ ארצי, עם ריבּוּי אוּכלוֹסיו וריבּוּי

טיפּוּסיו וּמשקיו, נוֹשׂא בּקרבּוֹ את מגָמת הפּילוּג. האם כּל כּך קל לקיים את אַחדוּת המסגרת הארצית? כּבר נאמר, המרוּת לבדה אינה מקיימת את האחדוּת; דרוּשה איפוֹא מדיניוּת מעשׂית כּזאת

שתקיים את האיחוּד, דרוּשה שיטת-חינוּך כּזאת. אם אין לוֹ לרעיוֹן האיחוּד חשיבוּת עקרוֹנית – מדוּע לא יתפּלג קיבּוּץ גדוֹל לפלגים שוֹנים לפי בּני-הגוֹנים אשר יציצוּ בּקרבּוֹ?

-–

פּשט מנהג: כּמעט כּל מי שמדבּר נגד האיחוּד, וּבפרט מי שבּא לוֹמר משהוּ (בּלתי מחייב) בּזכוּתוֹ, מקדים וּמסתייג מאלה “הרוֹאים בּאיחוּד חזוּת הכּל”, וּמזהיר וּמוֹדיע שאין האיחוּד נוֹתן פּתרוֹן לכל

השאלוֹת. מכּאן אתה לָמד על קטנוּת-המוֹחין של אוֹתם העלוּבים המבקשים בּאיחוּד לא פּחוֹת מאשר “פּתרוֹן לכל השאלוֹת”. רכשתי לי קצת בּקיאוּת בּספרוּת-האיחוּד, ולא מצאתי שוּם מראה-מקוֹם שבּוֹ יוּצג האיחוד כּקמיע, כּתרוּפה אוניברסאלית. וּמדוּע צריך דוקא האיחוּד לתת “פּתרוֹן לכל השאלוֹת”? כּשהלנוּ לפתח-תקוה לעבוֹד בּפרדסים, כּלוּם היינוּ צריכים להוֹכיח כּי עבוֹדת המעדר יש בּה פּתרוֹן לכל השאלוֹת? דיינוּ שהיתה שלב לפתרוֹנוֹת. לא, האיחוּד לא יפתוֹר “הכּל”. גם המהפּכה הסוֹציאלית עוֹד תשאיר משהוּ אשר לא תפתוֹר. דיינוּ שהאיחוּד יהיה שלב לפתרוֹנוֹת.

ולא בּלבד שאיני מציע “פּתרוֹן לכל השאלוֹת”, אני גם איני דוֹחה פּתרוֹן חלקי לשאלה אחת, אם יש בּוֹ ממש בּאוֹתוֹ פּתרוֹן. מעוֹלם לא זילזלתי בּאיחוּדים החלקיים שמבַצע אצלנוּ כּל גוּש. כּי לא נכוֹן הדבר שרק הקיבּוּץ המאוּחד יכוֹל להתבּרך בּצירוּף-גוּפים. חֶבר הקבוּצוֹת צירף אליו

את גוֹרדוֹניה, קבוּצוֹת של נוֹער ציוֹני, ועשׂה איחוּד עם המכּבּי הצעיר: “השוֹמר הצעיר” צירף אליו בּשעתוֹ קיבּוּצים חלוּציים מגליציה, ולפני זמן-מה את “וֶרקלוֹיטה”. ולא הייתי מזלזל גם בּ“ברית התנוּעה הקיבּוּצית” אילוּ היתה בּת-קיימא.

אך חייה של ה“בּרית” היוּ קצרים. וּשאלה היא מדוּע בּטלה? מדוּע אי אפשר היה לה שתתקיים בּרית אידילית כּזאת, שהכּל הסכּימוּ לכאוֹרה שלא תחוּל עליה הכרעה בּרוֹב ולא סכּנת מרוּת ושלא יֵעָשׂה בּה שוּם דבר שלא על דרך ההסכּם הכּללי. ואפשר אין זה מקרה, ואין זה מפּני עין הרע של המאחדים אוֹ תשישוּת-כּוֹח של חסידי “הבּרית”. אפשר בּא הדבר מפּני שאיחוּד איננוּ ענין של מסגרת. איחוּד זהוּ דבר שבּנשמה. ואם אַתה מאַחד את הגוּפים ואינך מאַחד את הנשמוֹת – אין אתה מביא לעוֹלם אלא גוֹלם שאין בּוֹ רוּח חיים.

-–

בּקיבּוּץ המאוּחד מַרבּים להדגיש את הרצוֹן לאיחוּד עם “השוֹמר הצעיר”, הכּוָנה לאיחוּד פּוֹליטי עם “השוֹמר הצעיר”. ואף על פּי שיש מנמקים את צוֹרך האיחוּד הזה בּנימוּקים של “שׂמאל” ו“ימין”, מיוּנים שהם בּעינַי חסרי כּל שחר (“פּוֹעל ערבי קבוּע” מהוּ: שׂמאל אוֹ ימין? “מדינה דוּ-לאוּמית” מהי: שׂמאל אוֹ ימין? “ניטרליות של ארץ-ישׂראל בּמקרה של מלחמה עם היטלר” מהי: שמאל אוֹ ימין?), הריני אוֹמר לכם שאני שוֹאף לאיחוּד פּוֹליטי עם “השוֹמר הצעיר” לא פּחוֹת מכּל אדם אחר בּקרבּנוּ. חילוּקי-הדעוֹת שיש לנוּ, לכוּלנוּ, עם “השוֹמר הצעיר” אינם שקוּלים נגד האַחדוּת, שהיא מן הגוֹרמים המכריעים בּגוֹרלוֹ של כּל מעמד-פּוֹעלים בּעמוֹ וּבעוֹלם. ואת חוֹסר האיחוּד בּינינוּ לבין “השוֹמר הצעיר” אני חי כּפצע עמוֹק בּלב תנוּעתנוּ. אני מאמין כּי גם האיחוּד הזה בּוֹא יבוֹא, ואיני יוֹדע אם יִקרב אוֹ יִרחק, אך בּרי לי כּי לא יבוֹא בּטרם יקוּם האיחוּד בּמפלגה, בּין הקיבּוּץ המאוּחד וחבר הקבוּצוֹת; מי יוֹדע

איזוֹ קטסטרוֹפה צריכה עוֹד להתחוֹלל בּישׂראל כּדי שיבוֹא האיחוּד בּין

“השוֹמר הצעיר” וּמפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל, אך איחוּד קיבּוּצי זה שאַתם דוֹחים אוֹתוֹ בּכל כּוֹחכם – הוּא יהיה שלב ראשוֹן לוֹ.

-–

בּירוּר שאלת האיחוּד, בּמלוֹא תָכנה, יכוֹל להיוֹת בּשביל

הקיבּוּץ וּבשביל התנוּעה כּוּלה בּירוּר חבֵרי מַפרה. אך, לאסוֹננוּ, הוּא

מתנהל בּאוירה כּאוּבה, הנוֹטלת את חוֹפש הבּירוּר והוֹפכת אוֹתו לויכּוּח

מריר, אוּלי ללא תכלית. אם אין שני הצדדים בּויכּוּח שוי-זכוּיוֹת ונאמנים זה על זה בּרצוֹנם החלוּצי וּבדבֵקוּתם בּמפעל הקיבּוּצי וּבחתירתם לקראת המטרה המשוּתפת, אם איש הקיבּוּץ יכוֹל להכריז כּנגד האיחוּד: “אני נאבק על קיוּמי כּאיש התנוּעה”, אם הקיבּוּץ חי בּהרגשה שבּעצם הצעת האיחוּד אַתה יוֹרד לחייו, אם איש התנוּעה הקיבּוּצית חי בּהרגשה שתביעת האיחוּד וּתביעת הבּירוּר מסַכּנוֹת את קיוּמוֹ – מה תקוה מתוֹספת בּירוּר?

לפני חדשים אחדים, בּטרם נשלחתי ללוֹנדוֹן, היוּ לי כּמה שׂיחוֹת יסוֹדיוֹת עם חברי מזכּירוּת הקיבּוּץ. איני יוֹדע מה ידוּע בּקיבּוּץ על אוֹתן הפּגישוֹת, איני יוֹדע אם נשתמר פּרוֹטוֹכּוֹל טוֹב מאוֹתן השֹיחוֹת. כּמה דברים שנשמעוּ שם היוּ בּעיני חשוּבים הרבּה. נשמעה בּתוֹקף שלילת האיחוּד. נשמעה גם נימה אחרת, המחייבת את רעיוֹן האיחוּד, אם גם אינה יוֹדעת מה הדרך להגיע אליו. בּאחת הפּגישוֹת נשמע גם קוֹל בּוֹדד של תוֹבע איחוּד. אף אני אמרתי את שלי. ישבנוּ שֶבֶת חברים, אשר גם בּחילוּקי-דעוֹת יוֹדעים להאזין זה לזה. לא דיבּרנוּ חלָקוֹת, לא טישטשנוּ. דיבּרנוּ גלוּיוֹת, איש איש כּאמיתוֹ. וּכשנמצאתי לָמד מן השׂיחוֹת הללוּ, שראיתי בּהן נסיוֹן אחרוֹן להידָבר עם חברים, כּי מן הנוֹכחים בּמסיבּה החברית הזאת אין תקוה לאיחוּד ונתחַזקתי בּהכּרתי כּי אין לי מקוֹם עתה בּחיינוּ ההסתדרוּתיים והמפלגתיים – קם יצחק טבּנקין ואמר לי בּקירוּב כּך: דעה זוֹ ששמעת כּאן מפּי קבוּצת חברים אינה הדעה היחידה בּקיבּוּץ. גם כּאן יוֹשבת קבוּצת חברים הרוֹצה בּאיחוּד, אם כּי נמנעוּ מהבּיע זאת בּבהירוּת וּבתקיפוּת. ויש חברים שדעתם אוּלי קרוֹבה יוֹתר אליך. איננוּ יוֹדעים מי הרוֹב וּמי המיעוּט. תבוֹא המוֹעצה ותקבּע.

יתכן שהרוּב בּקיבּוּץ רוֹצה בּאיחוּד. אך דבר אחד בּרוּר: נלך כּוּלנוּ יחד. נילָחם על דעוֹתינוּ, אך לא ניפּרד. אם נקבּל את האיחוּד ואם לא נקבּל – הקיבּוּץ המאוּחד ילך יחד. כּך נאמר לי, והדברים היוּ חשוּבים לי מאד מצד תכנם, וגם ראיתי אוֹתם כּמחייבים אוֹתי. לא שהם הניחוּ את דעתי. שוּם דבר בּמקוֹם האיחוּד לא יניח את דעתי. אין אני יכוֹל לקבּל את חיינוּ התנוּעתיים בּלי מגמת-איחוּד חיה וּמַתמדת. אך הידיעה כּי שאלת האיחוּד איננה נקבּרת, כּי הקיבּוּץ עוֹמד, ויוֹדע שהוּא עוֹמד, בּפני הצוֹרך

לפתוֹר את השאלה, והוּא יפתוֹר אוֹתה כּחטיבה אחת, וּפתרוֹן חיוּבי איננוּ מוּצא מחשבּוֹן, והחלָטת האיחוּד אם תתקבּל בּרוֹב תחייב את הקיבּוּץ כּוּלוֹ – ידיעה זוֹ אמרה לי כּי עוֹד לא הכּל אָבד. ועל יסוֹד ידיעה זוֹ בּאתי אליכם להשתתף אתכם בּבּירוּר. והנה מצאתי כּאן אוירה אחרת לגמרי. הניסוּח הוּא: שוֹלל האיחוּד – מקיים את הקיבּוּץ, מחייב האיחוּד – מחַסל את הקיבּוּץ. אם זאת היא התפיסה – מה רשוּת יש לי לדבּר כּאן? הלא לא כּידיד וּכחבר אני בּעיניכם, כּי אם כּמניף גרזן על עֶרכי הקיבּוּץ.

רק לפני שנה החליטה ועידת רחוֹבוֹת, בּהשתתפוּתם המלאה והעֵרה של כּל ציריה, על איחוּד הנוֹער ועל איחוּד התנוּעה הקיבּוּצית. והנה חלק אחד חשוּב בּמפלגה רוֹאה עצמוֹ פּטוּר מהחלטה אחת שהצבּיע בּעדה, וחלק שני חשוּב רוֹאה עצמוֹ פּטוּר מהחלטה שניה שהצבּיע בּעדה. אפשר לא נאה לאוֹרח להיוֹת כּנוֹשה, אוֹ להיוֹת מזכּיר עווֹן, ואין אני רוֹצה בּזה. אני רק חייב לא להעלים מעצמי את ההכּרה המרה, כּי שתי ההחלטוֹת החשוּבוֹת בּיוֹתר בּחייה הפּנימיים של תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ אינן מחייבוֹת את מי שהן חלוֹת עליו.

בּמצב זה מה תוֹעלת בּהוֹספת נימוּקים וּבבירוּרם? אני עוֹמד מוּל קיר אטוּם. וכל נגיעה בּוֹ מתפּרשת כּהתנקשוּת. ויוֹדע אני, חיי אינם חיים בּאוירה של פּירוּד וריחוּק-לבבוֹת, אך לא בּידי להביא את האיחוּד, אין יחיד יכוֹל להביא את האיחוּד. אין איחוּד בּלי רצוֹן הציבּוּר המתאחד. בּאתי אליכם לשַמש אתכם. לכם ההכרעה: לקבּל אוֹ לדחוֹת.

(מוֹעצת הקיבּוּץ המאוּחד. תמוּז תרצ"ט)

לא זאת הפּעם הראשוֹנה לי לדבּר עם חברי הקיבּוּץ בּשאלת האיחוּד, אך זאת הפּעם הראשוֹנה ניתנת לי ההזדמנוּת לדבּר עם הקיבּוּץ כּוּלוֹ, בּמוֹעצתוֹ, בּשאלה זוֹ. ואני חש בּכוֹבד האחריוּת. הויכּוּח

מתנהל הפּעם – לא אגיד בּאוֹפן חברי, חברוּת דוֹרשת יוֹתר – בּאוֹפן ג’נטלמני. אך ידענוּ כּי רגשוֹת חמוּרים תוֹססים מתחת לויכּוּח. וכל משתתף אחריוּתוֹ גדוֹלה, ויתכן שהשתתפוּתי אני כּאן מחייבת בּיותר.

אמר פּה יצחק טבּנקין: דרוּש בּירוּר, אוּלם צריך שהבּירוּר לא יֵהָפך לגיהינוֹם. דברים נכוּחים. ויש לקיים אוֹתם בּשעת בּירוּר ולפני בּירוּר, ולא רק בּמוֹעצה, אלא אף לפני התכוּנה למוֹעצה. כּוּלנוּ חייבים בּדאגה לכך. אך, לצערנוּ, גם מי שנשמר לנפשוֹ לא תמיד יש בּידוֹ למנוֹע את הזוּלת מראוֹת את דבריו כּגיהינוֹם. נתנַסיתי בּזה. היתה לי פּעם פּלוּגתה עם אדם הנערץ עלי בּיוֹתר, עם א. ד. גוֹרדוֹן. שוּם פּלוּגתה לא היתה יכוֹלה לרוֹפף את הערצתי ואת חרדתי לאיש, אך ידעתי גם ידעתי כּי א. ד. גוֹרדוֹן קיבּל את יצירת “אחדוּת-העבוֹדה” כּ“גיהינוֹם”. בּכל לבּי חפצתי למנוֹע ממנוּ צער זה. אך לא הצלחתי להביא אוֹתוֹ לידי ראִיה אחרת, וּלוַתר על “אחדוּת-העבוֹדה” לא יכוֹלתי. היתה זוֹ לי שליחוּת יקרה ואכזרית, ולא הייתי רשאי לפטוֹר עצמי הימנה.

וכן כּשבּאתי – לאחר שתיקה של שנים, לאחר התבּוֹננוּת וחרדת-נפש – לוֹמר בּרבּים את דברי לתנוּעה, נוֹדע לי שגרמתי בּזה צער לכמה חברים, שכּמה אנשים יקרים לי קיבּלוּ את דברי כּפגיעה, כּעלבּוֹן. בּיקשתי להבין זאת – ולא עלה בּידי. רק בּזמן האחרוֹן עמדתי על כּך, כּי לא דבר קל הוּא להבין. וּבין הצרוֹת הגדוֹלוֹת השמוּרוֹת לנוּ יש גם זוֹ: שחברים חדלים להבין זה את זה. הנה יוֹשב אני וּמקשיב. ולכאוֹרה: אוֹתוֹ החזוֹן, אוֹתן הדרכים, אוֹתה נקוּדת-המוֹצא. הדברים קרוֹבים, וּפתאוֹם – חדלה ההבנה: לא אוֹתה המסקנה, אלא היפּוּכה. היכן הטעוּת?

אינני רוֹצה לצעֵר, רצוֹני להימָנע מבּיטוּיים שיש בּהם

כּדי לצער, אך יוֹדע אני כּי יש חברים אשר עצם המחשבה שלי גוֹרמת להם צער. ואם מחשבת האיחוּד, שהיא בּשבילי מחשבת-חיי בּארץ, שהיא בּעיני תנאי למכּסימליזם סוֹציאליסטי וּלמכּסימליזם ציוֹני – יש מי שרוֹאה בּה עתה “חיסוּל ערכים” וּ“פירוּק תנוּעה”, הרי זה מצעֵר. ודאי מצטער מי שמרגיש כּכה, מצטער אני שיש מרגישים אוֹתי כּכה. אך האם יכוֹל אני לעשׂוֹת נחת-רוּח לידידים וּלהסתלק ממה שאני חוֹשב לחיוּני, למוֹעיל, להכרחי?

ושמא נַתנה תנאי אחד בּויכּוּח, שלא נשתמש בּהגדרוֹת פּסיכוֹלוֹגיוֹת, שלא נדבּר על חברים “עייפים” ולא-עייפים, “אוֹהבים” ולא-אוֹהבים, “חלשים” וחזקים, “מיוּאשים” וּמאמינים, “נחשלים” וּמתקדמים? אוּלי נסכּים כּי בּדרך זוֹ אפשר להוֹסיף עלבּוֹן על עלבּוֹן, אך לא להוֹכיח צדקת רעיוֹן, ונחליט לפיכך לדבּר בּקטיגוֹריוֹת עניניוֹת וּממשיוֹת יוֹתר, כּאילוּ היינוּ כּוּלנוּ חברים שוי-זכוּיות.

לא אֶמָלט הפּעם מלעוֹרר את שאלת זכוּתי להשתתף בּבירוּר זה. לא הייתי חפץ להעסיק אתכם בּשאלתי האישית, אך אינני רשאי להשתמט ממנה. איש לא בּא, חלילה, לפסוֹל את זכוּתי, אך ראיתי שאחד הנימוּקים החוֹזרים שבּהם פּוֹתחים נוֹאמים וכוֹתבים הוּא: שהויכּוּח על האיחוּד "הוּכנס

אלינוּ מבּחוּץ". והיוֹת שאינני מכּיר הרבּה אנשים חיצוֹניים האשמים בּויכּוּח זה הריני נוֹטה לקבּל את הגדרת “החוּץ” על חשבּוֹני. וּבשׂיחוֹת פּרטיוֹת אוֹמרים לי חברים טוֹבים: “אתה הוּא שהבאת עלינוּ את הצרה הזאת”. אילוּ הייתי אף אני סבוּר כּמוֹתם אפשר הייתי מתגאה בּכך. אלא שתמֵה אני על חברים שנתחַנכוּ בּכל מיני אַסכּוֹלוֹת סוֹציוֹלוֹגיוֹת, ואף על פּי כּן נוֹטים הם לראוֹת בּתסיסה שהקיפה רבּים, מעבר לכל מחיצוֹת, “מעשׂי ידים” של מישהוּ מבּחוּץ. הוֹאיל ונימוּק אישי זה יש לוֹ מַהלכים, אוֹמַר בּוֹ משהוּ.

לא בּאתי אליכם בּפּאספּוֹרט של איזה זרם קיבּוּצי, וכל עוֹד לא תהיה התנוּעה מאוּחדת לא אקנה לי פּאספּוֹרט כּזה. אך הקיץ כּבר מלאוּ 29 שנים מאז הצטרפתי לקוֹמוּנה הארצית הראשוֹנה בּארץ, שקדמה לגדוּד-העבוֹדה ולקיבּוּץ המאוּחד. והשתתפתי בּשלוֹשת סניפיה: בּחדרה, בּסג’רה וּבאוּם-ג’וּני. לא בּמקרה הצטרפתי. בּבוֹאי לארץ לא נצטרפתי לשוּם מפלגה, היססתי וגיששתי, אוּלם בּלי פּקפּוּקים יתירם נצטרפתי בּחדשים הראשוֹנים בּארץ להסתדרוּת זוֹ, “עבוֹדה” שמה, אשר בּיקשה לקיים גם חיי קוֹמוּנה וגם תפקידים כּיבּוּשיים. ואם לא המשכתי בּה הרבּה, הרי לא מפּני שעזבתיה, אלא מפּני שהיא לא האריכה ימים, ואוּלי גם מפּני שהיא עזבתני. אמנם, לא בּגלוּי. את חטאי אני מזכּיר: הייתי “חדש” ותמים, קיבּלתי בּאהבה את סדרי הקוֹמוּנה – שויוֹן, שיתוּף, עוֹל-חוֹבוֹת, הליכה בּרצוֹן לאשר נשלחתי. תחילה הייתי חבר בּסניף חדרה. היוּ בּוֹ עשׂרה חברים. בּימים ההם היה זה כּמעט קיבּוּץ גדוֹל. חָיינוּ בּקוֹמוּנה, אך אכלנוּ בּמטבּח הכּללי של פּוֹעלי חדרה, והיינוּ בּיחסי-חברוּת טוֹבים עם שאר הפּוֹעלים, גם עם “הקוֹמוּנה” האחרת שהיתה אז בּחדרה, זוֹ של דגניה לעתיד. היוּ בּינינוּ חברים בּלתי-מפלגתיים, בּתוֹכם מנדלי פּוֹרטוּגלי, היוּ חברי “פּוֹעלי-ציוֹן”, בּתוֹכם יוֹסף זלצמן, היה גם חבר של “הפּוֹעל הצעיר”. וזאת לדעת, היחסים אז בּין המפלגוֹת היוּ רחוֹקים הרבּה יוֹתר מן היחסים עתה בּין הקיבּוּץ המאוּחד וחבר-הקבוּצוֹת. אוּלם כּשהגעתי לסג’רה מצאתי שם יחסים מסוּכסכים בּינינוּ, אנשי, “עבוֹדה”, לבין פּוֹעלי המקוֹם, וּבפרט לבין חברי “הפּוֹעל הצעיר”, בּמקוֹם שבּיניהם היה בּן-ציוֹן. היחסים הקשים הללוּ פּגעוּ בּי מאד, כּי הייתי סבוּר שהקוֹמוּנה יש לה תפקידים חינוּכיים בּקרב ציבּוּר הפּוֹעלים, ושאי אפשר למלא אוֹתם מתוֹך תחרוּת והתנַשׂאוּת. וּכשבּאתי בּפסח תר“ע לועידה הראשוֹנה של “עבוֹדה” (בּאוּם-ג’וּני, בּבוּסתן האֶפנדי), עמדתי, הצעיר בּחבוּרה, בּחרדת-כּבוֹד בּפני החברים שקדָמוּני, אך עם כּל זאת לא מנעתי עצמי מהבּיע את תמהוֹני ואת צערי על היחסים הבּלתי-בּריאים שבּין סניפנוּ לבין שאר הפּוֹעלים בּסג’רה. לאחר הערתי זאת גילוּ בּי כּבר אז אדם בּלתי רצוּי, ונענשתי, אם כּי לא בּמפוֹרש: פּשוּט, הוּרחקתי מידיעת הענינים, וּלאחר זמן-מה הוֹדיעוּני שהקוֹמוּנה מתפּוֹררת, ואני הוּחזרתי למצב של פּוֹעל בּוֹדד. הוֹאיל ואמרוּ לי שעבוֹדת הקוֹמוּנה נגמרה בּ”דפיציט" – מבּלי שידענוּ את חשבּוֹנוֹ ואת סיבּוֹתיו – הבאתי כּעבוֹר זמן למי שהיה מיסד הקוֹמוּנה וֹּמסרתי לוֹ את ה“נאפּוֹליוֹן” זהב הראשוֹן שחסכתי מעבוֹדתי לכיסוּי הגרעוֹן. וּבזה נגמרה השתתפוּתי בּקוֹמוּנה הראשוֹנה בּארץ.

סיפּרתי לכם פּרק קטן של פּרֵי-היסטוֹריה, אולם לא בּזכוּת זה תוֹבע אני לי את הזכוּת להשתתפוּת פּעילה בּבירוּר זה. אני תובע לי את הזכוּת כּפוֹעל ארץ-ישׂראלי שהדבר נוֹגע לחייו, כּאיש ההסתדרוּת, כּאיש המפעל הקיבּוּצי אשר בּשליחוּתכם וּבעזרתכם נטרד ממנוּ. יש שאני מפקפּק בּתוֹעלת הדיבּוּר וּבוֹחר בּשתיקה, אך על זכוּתי, זכוּת פּוֹעל בּארץ וחבר ההסתדרוּת, לחיוֹת את מעשׂינוּ וּלדבּר בּהם, אינני מוַתר. ואיני רוֹצה לקבּל אוֹתה כּפּריבילגיה אישית. קוֹבל אני על המוּנח “סחוֹרת-חוּץ”, מפּני שאוֹמרה מעיד על עצמוֹ כּי הוּא רוֹאה את האיחוּד כּענין של חוּג סגוּר, ולא כּשאלה גדוֹלה הנוֹגעת לכלל-הפּוֹעלים כּוּלוֹ.

מי שמדגיש את חשיבוּת ענין האיחוּד לגוֹרל תנוּעת-הפּוֹעלים כּוּלה, אוֹמרים לוֹ: אַתה מדבּר מתוֹך חשבּוֹנוֹת

מפלגתיים אוֹ הסתדרוּתיים, ולא מתוֹך צוֹרך הענין גוּפוֹ. ועתה נוֹסף לכך גם הבּיטוּי “נוֹחוּת אַדמיניסטרטיבית”. כּלוֹמר, אוֹתם האנשים הקרוּיים

פּעם “מנהיגים” וּפעם “אנשי האַפַּרט” יש להם "חשבּוֹנוֹת לבקש את האיחוּד, אך המפעל הקיבּוּצי אין לוֹ אוֹתם החשבּוֹנוֹת. יש לוֹ חשבּוֹנוֹת משלוֹ, ואילוּ החשבּוֹנוֹת של המפעל הקיבּוּצי עצמוֹ אינם מַצריכים, כּנראה, איחוּד.

בּתמימוּתי הייתי סבוּר, כּי הצוֹרך שיש לוֹ למפעל הקיבּוּצי עצמוֹ בּאיחוּד אינוֹ טעוּן הוֹכחה, וכי הדגָשת חשיבוּתוֹ של האיחוּד הקיבּוּצי לכלל-התנוּעה אינה גוֹרעת, אלא מוֹסיפה. עתה נוֹכחתי כּי טעיתי ונתתי מקוֹם לטעוּת. וּלפיכך אוֹמַר משהוּ בּזה.

נזכּר אני בּוירגילי, אָחיה של רוֹזה כּהן שלנוּ, שהיה נוֹכח כּאוֹרח בּועידת “אחדוּת-העבוֹדה” בּעין-חרוֹד. הוּא היה, כּידוּע,

בּן ה“בּוּנד”, אך לא פּחות מזה היה גם בּן חסידי קוֹפּוּסט. הוּא הקשיב רב קשב לויכּוּחים בּועידה, היה נרגש מאד ואמר לי: “אצלנוּ היוּ אוֹמרים כּי בּחצר הרבּי מתגוֹללת רוּח הקוֹדש על הרצפּה. ואני אוֹמר לך: כּמה רוּח הקוֹדש מתגוֹללת אצלכם על הרצפּה”! ואף אני אוֹמר: רוּח הקוֹדש של היצירה הקיבּוּצית מתגוֹללת בּארץ על מרצפוֹת חוּצוֹת ואין מי שירים אוֹתה. זאת הרגָשָׁתי.

-–

מי שיִמנה את החברים הנמנים כּיוֹם הזה על פּלגי התנוּעה הקיבּוּצית – ימנה בּגאוֹן את האלפים: כּּּך וכך אלפים לזה, וכך וכך אלפים לזה ולזה. אך אני רוֹאה את האלפים אשר היוּ צריכים להיוֹת בּתוֹך זה – ואינם. בּלי כּל קשר עם הויכּוּח הזה, המתנהל בּינינוּ, הריני תוֹהה זה כּמה שנים על העוּבדה, שלא רכשנוּ ולא קלטנוּ בּמפעל השיתוּפי את כּל מי שצריך היה ויכוֹל היה להיוֹת בּתוֹכוֹ. רבבוֹת פּוֹעלים הגיעוּ לארץ בּכיסוּפים – לא תמיד בּרוּרים - למפעל הקיבּוּצי. רבּים מהם אינם מגיעים כּלל לקיבּוּץ, לשוּם זרם קבוּצתי. רבּים מגיעים ושוֹהים בּו שעה קלה. ויש אשר מִסיבּוֹת מקריוֹת הם מוּצאים מתוֹך מעגל חיי השיתוּף, בּלי שגמרוּ את החשבּוֹן, וּלמעשׂה הם נשארים בּחוּץ כּל ימי חייהם ואינם מוֹצאים את הדרך חזרה. כּמה פּעמים אני שוֹאל את עצמי: האם מוּכרח הדבר להיוֹת כּכה? בּדעתי את הכּוֹחוֹת העצוּמים המשוּקעים בּמפעל הקיבּוּצי, את התעמוּלה הגדוֹלה

והמתמדת, את הקנאוּת הלוֹהטת, הריני שוֹאל: האוּמנם צריכים הדברים להישאֵר כּכה, האוּמנם אין למצוֹא דרך לכל אלה?

בּכל מה שאני מדבּר על האיחוּד מתבּייש אני להירָאוֹת כּמי שמשבּח את הסחוֹרה שלוֹ, וּכמי שמבטיח הרים וּגבעוֹת. בּוֹחר אני להדגיש את “סוּר מֵרע”, מתוֹך אמוּנה כּי ה“עשֵׂה טוֹב” צפוּן בּתוֹכוֹ. אך אינני מתימר כּי יוֹדע אני את מידת הטוֹב הצפוּן בּוֹ. ועם זאת אינני אוֹמר כּי האיחוּד יביא את הרפוּאה השלמה למַדוינוּ השוֹנים, אך כּל אדם הכּוֹאב את כּאב מפעלנוּ, החָפץ כּי המאמץ החלוּצי לא יהיה נידח לקרן-זוית של חיי הארץ (וּבתקוּפוֹת “פּרוֹספּריטי” נדמה שכּל המפעל הקיבּוּצי נדחה לקרן-זוית), מוּכרח לשאוֹל את עצמוֹ: האוּמנם ממַצים אנחנוּ את כּל האפשרוּיוֹת הקיבּוּציוֹת? האם קיוּמם של גוּשים שיתוּפיים נפרדים מאַפשר את מיצוּי כּל האפשרוּיוֹת?

דוּגמה אחת: חרוֹשת. כּעשׂרים שנה מדבּרים אצלנוּ בּזה. בּחקלאוּת, על כּל פּנים, איננוּ כּמוּת מבוּטלת.

אך מה הספּיקה תנוּעת הפּוֹעלים להקים בּתעשׂיה? והמעט שהוּקם האם הוּא בּריא? היכוֹלים אנחנוּ להיוֹת מרוּצים מנסיוֹנוֹתינוּ בּקוֹאוֹפּרציה

היצרנית? “רעיוֹן” החרוֹשת חדל זה מכּבר להיוֹת נחלת הקיבּוּץ המאוּחד לעצמוֹ, יש למצוֹא מאמצים חרָשתיים הגוּנים – עם אידיאוֹלוֹגיה אוֹ בּלעדיה – גם אצל שאר האגפּים של התנוּעה. וּבכל זאת מה דל חלקנוּ בּתעשׂיית הארץ. האוּמנם לא היתה לנוּ אפשרוּת, על ידי יצירת הוֹן ציבּוּרי אוֹ בּשיתוּף עם ההוֹן הפּרטי, להיעָשׂוֹת למנוֹף חלוּצי בּעוֹלם התעשׂיה, וּלהכניס על ידי כּך רוּח אחרת ואֱפקים אחרים לעוֹלמם של פּוֹעלי התעשׂיה? מהוּ ההגיוֹן הסוֹציאליסטי בּהתפּתחוּת זוֹ, שבּחקלאוּת העוֹבדת תוֹפסת השיתוּפיוּת

מקוֹם מכריע, וּבחיי תעשׂיה איננוּ ניכּרים?

דוּגמה בּתוֹך דוּגמה, בּתכלית הקיצוּר: אנחנוּ עוֹמדים

בּמערכוֹת הראשוֹנוֹת של הגנת הארץ. ודאי אין עוֹד ציבּוּר בּארץ אשר נוֹתן על הגנת הארץ יוֹתר: את ימיו ולילוֹתיו וחייו. מדוּע איפוֹא נמצאת מחשבתנו ההגנתית בּדלוּת כּזאת וּבתלוּת כּזאת? האוּמנם עלינוּ לחכּוֹת עד שיבוֹא

ההוֹן הפּרטי ויִיצוֹר תעשׂיית-מגן? וד"ל.

ודוּגמה אחרת: מצבנוּ בּעיר. התנוּעה הקיבּוּצית אינה מסתפּקת בּחיי שויוֹן בּתחוּמיה, היא מבקשת להיוֹת נוֹשׂאת רעיוֹן השויוֹן

אל כּל-הפּוֹעלים. מאז “גדוּד-העבוֹדה” היה הדבר לדגל. לא תמיד נמצאוּ הצוּרוֹת הנכוֹנוֹת, ויש שנאמרוּ אוֹ נעשׂוּ דברים הנראים לנוּ עכשיו מגוּחכים (למשל, הפּחד מפּני מוֹשבי-עוֹבדים). היוּ גם תביעוֹת לשויוֹן שלא היו מלוּווֹת כּלל חיפּוּשׂ דרכי ההגשמה (למשל, הכרזוֹת-סתם על “קוֹמוּנה כּללית”). אך היה בּכל זאת משהוּ טוֹב, לוֹהט, הכּרה כּי יש לקיבּוּץ שליחוּת בּתוֹך כּלל הפּוֹעלים ולא שליחוּת שהרכּיבוּ לוֹ מן החוּץ, כּי אם שליחוּת הנוֹבעת מעצם ההוָיה הקיבּוּצית. והנה עד מה ניכּרת השפּעת התנוּעה הקיבּוּצית על חיי המוֹני פּוֹעלי העיר? איני מתכּוון לתעמוּלה פּוֹליטית של איזה קיבּוּץ אוֹ להפיכת עוֹלמוֹת בּאיזוֹ מוֹעצה עירוֹנית; אני שוֹאל להשפּעה על חיי הפּוֹעל, על ההוָי. יקרים לנוּ כּל הגרעינים הקיבּוּציים בּקרבת הערים: רמת-רחל, קבוּצת-הבּחרוּת, יגוּר. אך מוּתר לשאוֹל, האם מדרבּנים הם את היסוֹדוֹת השיתוּפיים בּחיי העיר?

מי שידפדף בּפנקסים ישנים ימצא את ימי הויכּוּח על “שכוּנת-עוֹבדים” (תרפ"ד), אשר יבנאלי בּיקש לראוֹתה כּשכוּנה שיתוּפית על שטח של 5000 דוּנם, המאַחדת חקלאוּת עם עבוֹדה עירוֹנית ועם עבוֹדת ים. הדבר לא יצא לפּוֹעל. הענין נתקל בּקשיים גדוֹלים. ולא רק מצד המוֹסדוֹת המישבים. אף ציבּוּר הפּוֹעלים לא היה מוּכן למפעל כּזה. עתה זכתה אוּלי יגוּר להיוֹת שכוּנת-עוֹבדים שיתוּפית כּזאת. אך בּדרך כּלל, חוֹששני, כּי

סדרי-חייו וכוֹחוֹ היוֹצר של הפּוֹעל העירוֹני לא נשתנוּ לטוֹבה.

אינני אוֹמר זאת כּדי למעט את ההישׂגים שהשׂיגה התנוּעה הקיבּוּצית. היוּ ימים וחבר הקבוּצה היה יכוֹל לוֹמר לעצמוֹ: אין אני יכוֹל להעמיס על עצמי את הדאגה “לכל העוֹלם”, דיינוּ אם הקימוֹנוּ קבוּצה. מוֹפת לחיים אחרים, והשאר יעשׂה הזמן אוֹ עסקני הציבּוּר. עתה ודאי ישנם חברים הרוֹאים את עצמם מכּסימליסטים, והם מלאים הרגשת-ערכּם בּזה שמקוֹם פּלוֹני קלט עוֹד חמישים חברים, וּמקוֹם פּלוֹני מילא את הגיוּס שהוּטל עליו. אך אוֹתי מטרידוֹת שתי שאלוֹת:

א. מה יהיה בּאמת ערכּוֹ של הסקטוֹר השיתוּפי בּחיי כּלל-הפּוֹעלים, היש לוֹ תקוה לחדוֹר להמוֹנים גדוֹלים, להגיע לכיבּוּשים גדוֹלים?

ב. וּכלל-הפּוֹעלים מה יהא עליו?

שאלוֹת אלה מטרידוֹת אוֹתי ימים רבּים. ויוֹדע אני כּי התשוּבה איננה בּאיחוּד בּלבד, אך בּלי איחוּד ודאי לא תימָצא תשוּבה.

יש מי שיאמר לי: אין לך תשוּבה יוֹתר מאשר להגבּיר את הקיבּוּץ המאוּחד. על זאת לא אתוַכּח. בּכל חברה יש אנשים האוֹהבים כּל כּך את מסגרת חייהם, עד שהם מחשיבים פּחוֹת מדי את מה שמחוּץ למסגַרתם, והם מעריכים פּחוֹת מדי את הקשר הנעלם שבּין מפעלם לבין ההיקף הכּללי. הרי כּבר היה כּאן מי שאמר כּי “הקיבּוּץ המאוּחד” פּירוּשוֹ “א קאפּעטשקע מער” (משהוּ יוֹתר). וטוֹב לוֹ בּזה. ואפשר דַיוֹ בּזה. יבוֹרך כּל מי שמגבּיר את המפעל שהוּא חי בּוֹ. אך מתוֹך הנסיוֹן החמוּר של תנוּעת-הפּוֹעלים בּדוֹרנוּ למדנוּ כּי “הגבּרת” הגוּף האחד, עם כּל חשיבוּתה, איננה הפּתרוֹן המכריע. כּי קיים עוֹד “משהוּ” מחוּץ לנוּ, ו“המשהוּ” הזה איננוּ מעוֹר אחד, יש כּוֹחוֹת בּני-בּרית ויש כּוֹחוֹת אוֹיבים. והיכוֹלת הנפשית להבחין בּכל הכּוֹחוֹת, היכוֹלת לא לדחוֹת, כּי אם לקָרב את הכּוֹחוֹת הקרוֹבים וּלצרפם לעמידה יחד מוּל כּוֹחוֹת אוֹיבים – יש בּה, בּשעה חמוּרה, כּדי להכריע. למדנוּ כּי אין בּרכה בּהתעלמוּת וּבהקלה בּערך

הזוּלת. וכן למדנוּ כּי לא כּל פּתרוֹן שהספּיק היוֹם, יספּיק גם מחר. וּלפיכך יש גם צוֹרך לבדוֹק כּפעם בּפעם את הכּלים. זהוּ סוֹד של “איחוּד”.

כּאן קראוּ לאיחוּד “שבירת כּלים”. יתכן שכּל איחוּד של גוּפים ציבּוּריים אפשר לראוֹתוֹ גם כּשבירה, אך אם כּן הרי שבירה זוֹ בּאה כּדי ליצוֹר כּלי יוֹתר מקיף ויוֹתר מתאים לתפקיד. לאמיתוֹ של דבר, הרי זהוּ מה שתנוּעתנוּ היתה עוֹשׂה בּשעוֹת-רצוֹן. היא החליפה כּלים אהוּבים ויקרים בּכלים חדשים, שעוֹררוּ פּחד ולא עמדוּ עדיין בּמבחן. איני חוֹשש לדבּר על כּלים אהוּבים. “הפּוֹעל הצעיר” ו“אחדוּת-העבוֹדה” היוּ אהוּבים על חבריהם. אפשר לפסוֹל את ההשוָאה בּאמירה שאלה היוּ רק “מפלגוֹת”. איני יוֹדע מה פּירוּש מפלגה אצלנוּ, אך הללוּ על כּל פּנים לא היוּ מפלגוֹת בּמוּבן המקוּבּל. אף הן היוּ כּלים לחלוּציוּת, להתישבוּת,

ליצירת דמוּת-חיים.

הגידוּל של תנוּעתנוּ, גלי העליה שנקלטים לתוֹכה, מחייבים לעתים בּדיקת הכּלים, אם מתאימים הם לתפקידיהם, אם לא גדלוּ התפקידים מן הכּלים. מכּל המַשבּרים העוֹברים על ראשנוּ חביבים עלינוּ משבּרי-הגידוּל,

תנוּעתנוּ עברה דרך כּמה מהם, ועוֹד תצטרך לעבוֹר, אם תצמח ותגדל.

כּנגד זה שמעתי פּירכה: מה איכפּת אם המפעל השיתוּפי יש לוֹ כּלים שוֹנים, למי זה מפריע, וּמה זה מעכּב? וכי קיוּמה של אגוּדת סנדלרים מפריע לאגוּדת הנגרים? וּבכן, אין להביא ראָיה מאיחוּד מפלגוֹת על איחוּד זרמים קיבּוּציים, אך יש להביא ראָיה מיחסי אגוּדוֹת מקצוֹעיוֹת על יחסי גוּפים שיתוּפיים. ארשה לי להעיר על צד אחד בּלתי שוה בּגזירה שוָה זוֹ: אין אגוּדת הסנדלרים נכוֵית מגידוּלה של אגוּדת הנגרים, אין לה דאגה ל“רזרבה”, ואין לה חשש שמא ילך כּל הדוֹר הבּא לנגרוּת. אך הגוּש השיתוּּפי הוּא בּשביל חבריו לא רק מבנה מסוּים של משק וחברה, אלא מסגרת הטעוּנה מתיחה, אשר כּכל שתתפּשט יוֹתר כּן יגדל ערכּה וּמשקלה היחסי. בּין אגוּדת הסנדלרים ואגוּדת הנגרים אין כּל יסוֹד לתחרוּת, בּין הגוּפים השיתוּפיים יש ויש. והיא שהוֹפכת את חיינוּ בּהסתדרוּת, בּמפלגה, בּחוּץ – לשׂדה-התחרוּת. אינני יכוֹל להניח כּי דבר זה מוּנח בּטבעוֹ של מפעלנוּ הישוּבי. שמא אָפיֵנוּ הוּא שהוֹפך כּל גוֹן ישוּבי ל“שבט” נפרד, לטיפּוּס אנוֹשי נבדל, לעתים גם ל“השקפת-עוֹלם” מיוּחדת אוֹ לחטיבה מדינית בּפני עצמה. והוֹאיל ואנוּ חיים בּתקוּפה של קיבּוּץ גלוּיוֹת, כּלוֹמר של דוֹרוֹת-עליה הבּאים בּרציפוּת זה אחר זה, והם שעתידים לקבּוֹע בּריבּוּים את דמוּת חיינוּּ, יוּבן הדבר מדוּע כּל גוֹן ישוּבי תוֹלה את “נצחוֹנוֹ”, את התגלמוּת רעיוֹנוֹ בּמידה שיעלה בּידוֹ לשאוֹב כּוֹחוֹת מן החוּץ, מן העליה, מן הנוֹער. מכּאן ההתחרוּת על נפש כּל אלה. וכל הכּונוֹת הטוֹבוֹת אינן עוֹמדוֹת בּפני תחרוּת זוֹ. (קראוּ כּאן ציטטה שלמה מִשֶלי, שבּה הגדרתי יחסים מסוּימים בּין גוּשים שוֹנים כּיחסי חשדנוּת, קנאה ותגרנוּת. ציטטה זוֹ צריכה, כּנראה, להוֹכיח את מידת הפּגיעה שבּדברי. חברים, לא בּדיתי את הדברים מלבּי. ראיתי אוֹתם, חייתי אוֹתם. וּמקנא אני בּמי שנפגע מדברי, סימן שחייו הציבּוריים עוֹברים עליו בּנחת ולא נתקל בּתוֹפעוֹת פּוֹגעוֹת, מלבד בּדברים שלי).

יאמרוּ שוּב: זהוּ חשבּוֹן של ההסתדרוּת והמפלגה – שלהן בּלבד, ולא של הקיבּוּץ והקבוּצה. אך הלא דברים אלה מיררוּ את חיי השליחים, מיררוּ את חיי החלוּץ, מיררוּ את חיי הסתדרוּיוֹת הנוֹער. הלא דברים אלה יצרוּ אוירה המשפּילה את כּוּלנוּ, המשפּילה את המפעל הקיבּוּצי כּוּלוֹ. ואני שוֹאל: האוּמנם לאחר כּמה שנים של יחסים בּלתי בּריאים בּין חלקים כּל כּך חשוּבים בּתנוּעת הפּוֹעלים, בּין חלקים כּל כּך קרוֹבים זה לזה – האוּמנם לא צריכה היתה לקוּם מבּפנים תסיסה נגד המצב הזה המעקם את קוֹמתנוּ? האם צריך היה בּאמת שיבוֹא מישהוּ מן החוּץ ויזעק זעקה גדוֹלה וּמרה?

אך מה תוֹעלת בּזעקה, אם שוֹמעיה מקפּידים בּיוֹתר על אי-המוּסיקליוּת שבּה, אם היא מעוֹררת לא הרהוּרי תשוּבה אלא צידוּק הקיים וטינה חבוּיה וּגלוּיה. ושמא אשֵמה הבּיקוֹרת, שמא בּגללה החמירוּ כּל כּך הדברים? קוֹדם אפשר היה לחשוֹב כּי היחסים הפּגוּמים הם ענין הגוּשים “בּיניהם לבין עצמם”. עתה נמצא כּי יחסים אלה חדרוּ לכל פּינה ציבּוּרית והם מַתישים את כּוֹחנוּ, והם מלבּינים את פּנינוּ. קשה עתה למצוֹא בּציבּוּריוּתנוּ ההסתדרוּתית והמפלגתית איזה מעמד של חגיגיוּת אוֹ של חשבּוֹן-הנפש – וּבערבי בּחירוֹת לא כּל שכּן – שאין מבזבּזים בּוֹ מחשבה וּמרץ ו“יחסים” על חשבּוֹנוֹת ועל שיקוּלים שאין בּהם תוֹכן ואין בּהם רעיוֹן, אלא היאָבקוּת על יחסי-כּוֹחוֹת. האוּמנם נעלמוּ כּל הדברים האלה מעיני חברים טוֹבים העוֹמדים בּלב המפעל השיתוּפי? האוּמנם אינם רוֹאים את הגל העכוּר, העלוּל להציף אוֹתנוּ? אינני מבקש אשמים. אפשר כּוּלנוּ אשמים וכוּלנוּ לא בּרצוֹן נוֹדה בּאשמתנוּ, כּי לא בּרצוֹן ולא מדעת נתגלגלנוּ לתוֹך מצבים אלה. אך לא נצא מהם על ידי שנכעס על מי שמעיז לגלוֹת את הפּצעים. לא כּל מי שטוֹען על הקיפּוּח הוּא המקוּפּח, ולא כּל מי שצוֹעק הוּא הצוֹדק, אך אטימת האוֹזן אין בּה תרוּפה כּשהדברים עצמם זוֹעקים.

שלוֹשה דברים: הצוֹרך הפּנימי של המפעל השיתוּפי לצאת למרחב וּלהגיע לכיבּוּשים גדוֹלים יוֹתר; התביעה המצפּוּנית של אנשי השיתוּף ליחסים יוֹתר הגוּנים, יוֹתר חבריים, עם חבריהם, אפילוּ כּשיש בּיניהם הבדלים משקיים אוֹ חברתיים אוֹ אידיאוֹלוֹגיים; והאחריוּת של חלוּצי ההתישבוּת השיתוּפית לגוֹרל ההסתדרוּת והמפלגה ולדמוּת הרוּחנית של

ציבּוּר הפּוֹעלים כּוּלוֹ – כּל אחד מאלה וכוּלם יחד היוּ חייבים, לדעתי, להעמיד את שאלת האיחוּד כּענין חיוּני וּבוֹער.

כּנגד זה אוֹמרים: יהיה ערכּם של הנימוּקים אשר יהיה, אך מי שתוֹבע איחוּד הרי הוּא בּאוֹפן אוֹבּיֶיקטיבי עוֹשׂה שליחוּת רעה, הוּא גוֹרם לפירוּק הקיבּוּץ הגדוֹל. כּנגד טענת פּירוּק אני עוֹמד אין-אוֹנים. רצוֹנך, אתה קוֹרא לכל מעבר בּגיל אוֹ בּהיקף בּשם פּירוּק. האפרוֹח יוֹצא מן הבּיצה – הרי הוּא מפרק את בּיתוֹ. ענף חדש בּטרם יבצבּץ – הרי הוּא “פּקע”, מתפּקע משהוּ. אין איחוּד ללא “פּירוּק” כּלשהוּ, כּשם שאין איחוּד ללא כּל תשלוּם מחיר. כּל מחר הוּא פּירוּק של היוֹם. החיים שלא נקרשוּ, שלא נתאבּנוּ, שיש בּהם צמיחה, תמוּרוֹת, זרימה – יש בּהם גם משוּם “פּירוּק”. מתוֹך מסירוּת לקיים וקידוּש המסגרת אפשר לראוֹת בּכל גידוּל – פּירוּק.

כּשתבענוּ את “הפּוֹעל הצעיר” לאיחוּד שמענוּ אוֹתם

הדברים: קיים גוּף חשוּב, הממלא תפקיד גדוֹל בּחיי הארץ ויש לוֹ חשיבוּת רבּה בּחיי חבריו. הם אוֹהבים אוֹתוֹ, הם יוֹנקים ממנוּ וגוּף זה הוּא מבצר ללשוֹן העברית, הוּא משען ללאוּמיוּת, לחלוּציוּת, ואתם אוֹמרים לנוּ “התפּרקוּ”! ואנחנוּ, שלא חדלנוּ לתבּוֹע, היינוּ

סבוּרים כּי הפּירוּק הזה הוּא לטוֹבת הארץ, לטוֹבת העברית, לטוֹבת הלאוּמיוּת והחלוּציוּת וּלטוֹבת “הפּוֹעל הצעיר” עצמוֹ. בּמה שאחרים ראוּ

פּירוּק ראינוּ אנחנוּ מיזוּג הטוֹב שבּאחד עם הטוֹב שבּשני.

כּנגד זאת אוֹמרים לי: אין אתה מבין את מהוּתוֹ של המפעל הקיבּוּצי. אין הוּא נעשׂה מפּני שמספּר אנשים רוֹצים בּוֹ וּמתחבּרים

בּשבילוֹ; המפעל הקיבּוּצי נעשׂה על ידי מסגרת מסוּימת ואם אתה משנה את המסגרת הזאת אתה מוֹנע את המפעל, כּי בּשוּם מסגרת אחרת לא יוּכל המפעל לחיוֹת, ולגדוֹל לא כּל שכּן.

אם טענה זוֹ צוֹדקת אזי יש בּה כּדי לסתוֹת את הגוֹלל על האיחוּד. אם בּאמת אין קיוּם למפעל הקיבּוּצי מבּלעדי המסגרת הקיימת כּמוֹת שהיא, אזי אין לנוּ אלא להחזיק בּה ולשמוֹר עליה מכּל משמר. אלא שאני חוֹשש שמא יש כּאן איזוֹ טעוּת. יש שבּשרשרת היקשים חל איזה אי-דיוּק קטן בּאחת ההגדרוֹת, והוּא מוֹריד אוֹתנוּ מדרכּנוּ אל שביל צדדי.

אינני מזלזל בּערך “המסגרת”, אינני גוֹרס כּמי שאוֹמר כּי הראשוֹנים, דגניה ועין-חרוֹד, יצרוּ הכּל בּעצמם, ועתה פּחתוּ הדוֹרוֹת ואנוּ צריכים לסייעתא ד“מסגרת”. אם נצא ונבדוֹק את מוֹצאוֹתיו של כּל מפעל קבוּצתי בּארץ, מן הימים הראשוֹנים, נמצא שכּל חוּג יוֹצר היה זקוּק גם ליניקה מן החוּץ. מאחוֹרי דגניה עמד “הפּוֹעל הצעיר”, ואילמלא “הפּוֹעל הצעיר” מסוּפּקני אם דגניה היתה מאריכה ימים וּמתגבּרת על סבכיה. מאחוֹרי “השוֹמר” עמדוּ “פּוֹעלי-ציוֹן”. אילמלא האוירה הרוּחנית שיצרוּ הכּוֹחוֹת

המאוּרגנים הללוּ, “המסגרוֹת” הללוּ, אילמלא הסַעד החברי שנתנוּ, לא היוּ המפעלים ההתיישבוּתיים החלוּציים הראשוֹנים יכוֹלים אפילוּ לנבּוֹט, ועל

אחת כּמה שלא היוּ מחזיקים מעמד.

בּמה איפוֹא חוֹלק אני על אלה שרוֹאים בּ“מסגרת” את המנוֹף ואת הערוּבּה? בּזה שאני מעדיף את התנוּעה על המסגרת. אין אני מזלזל בּחשיבוּתה של כּל אוֹרגניזציה, אך לא היא קוֹבעת כּי אם התנוּעה. אין ליחס למסגרת את כּל העוֹשר הגדוֹל, את הדינַמיוּת, את המזוֹן הרוּחני האצוּרים בּתנוּעה, כּלוֹמר בּאלפי האנשים החיים, אשר האידיאה האחת מאַחדת אוֹתם. הכּוֹח היוֹצר הוּא בּתנוּעה, וּבידה לקיים אוֹ להחליף אוֹ לאַחד מסגרוֹת. מסגרת אפשר שתהיה בּלתי-גמישה וּבלתי-מוּתאמת, המסגרת של הקיבּוּץ המאוּחד כּיוֹם אינה זוֹ של גדוּד-העבוֹדה לשעבר ואף לא זוֹ של קיבּוּץ עין-חרוֹד. התנוּעה היא שיצרה אוֹתן והיא ש“פּירקה” אוֹתן. וּלפיכך אני אוֹמר: יוֹתר משיש לשמוֹר על המסגרת יש לשמוֹר על התנוּעה. היא העיקר. בּה מפכּים מַעינוֹת המפעל, וכל המתנקש בּהם חוֹטא גם למפעל הקיבּוּצי.

כּשרוֹאים את החיוּב שבּאיחוּד אזי מקבלים בּרצוֹן גם את “שבירת המסגרת” ועוֹשׂים את המעשׂה הפּוֹתח אֲפקים והמחַדש לבבוֹת. כּשאין מאמינים בּאיחוּד, כּשמפחדים מפּניו, אזי בּאים וּמקדשים את המסגרת, כּאילוּ בּזכוּתה התנוּעה קיימת, וכל הנוֹגע בּה מסַכּן את המפעל ואת התנוּעה.

-–

לא שמעתי כּאן את הרצפלד, אך שמעתי דברי חבר שמתח עליו בּיקוֹרת, ועם זה ידע לדרוֹש, וּבצדק, שיבדילוּ בּין טענוֹתיו אל הרצפלד וּבין יחסוֹ להרצפלד. הִסכּמתי להבדלה זוֹ כּאשר הסכּימוּ ודאי אחרים פּה. מדוּע איפוֹא ימדדוּ חברי הקיבּוּץ את זוּלתם לא בּאוֹתה מידה? חבר הקיבּוּץ המוֹתח בּיקוֹרת חמוּרה על קוּרס מסוּים אוֹ מעשׂים מסוּימים

בּהסתדרוּת איננוּ מעמיד בּזה בּספק את נאמנוּתוֹ להסתדרוּת. מדוּע איפוֹא

אתם מקבּלים כּל בּיקוֹרת על קוּרס מסוּים אוֹ מעשׂים מסוּימים בּקיבּוּץ

כּשלילת הקיבּוּץ עצמוֹ? מדוּע אין אתם מניחים שיכוֹל אדם לקבּל את כּל הערכים שלשמם קיים הקיבּוּץ ולוֹמר ששיטוֹת פּעוּלה מסוּימוֹת של הקיבּוּץ אינן הוֹלמוֹת את הערכים שלוֹ?

וּמדוּע מערבּבים שאלוֹת השנוּיוֹת בּמחלוֹקת בּתוֹך

הקיבּוּץ עם שאלת האיחוּד? יכוֹל אדם להיוֹת בּהסכּם גמוּר עם “קו” הנהגת הקיבּוּץ ולהיוֹת בּעד איחוּד, כּשם שהאוֹפּוֹזיציה ל“קו” איננה צריכה לחייב את האיחוּד. זהוּ אחד הקשרים המלאכוּתיים שנתרבּוּ אצלנוּ, כּאשר ראינוּ בּשאלת “החלוּקה”.

כּמה שאלוֹת שאתם מעוֹררים בּקשר עם האיחוּד מוּכרחוֹת

לקוּם בּקיבּוּץ עצמוֹ, גם בּלי איחוּד. החידוּש הגדוֹל של הקיבּוּץ

המאוּחד הוּא הרעיוֹן על “קיבּוּץ פּתוּח”. אבל קיבּוּץ פּתוּח להמוֹנים,

קיבּוּץ הרוֹצה בּצמיחה בּלתי פּוֹסקת, המבקש להיוֹת אבן שוֹאבת לקיבּוּץ

גלוּיוֹת, אי אפשר לוֹ שיקיים מסגרת בּלתי-גמישה בּיוֹתר. אי אפשר להיוֹת פּתוּח להמוֹנים וסגוּר למחשבה, סגוּר לחיפּוּשׂים, סגוּר לבירוּרים

פּנימיים. חבר אחד אמר כּאן בּצדק: קיבּוּץ איננוּ יכוֹל לחיוֹת בּלי ויכּוּחים. אין הכּוָנה שהקיבּוּץ צריך לרדוֹף אחרי ויכּוּחים, אך הוּא איננוּ צריך לרדוֹף את הויכּוּחים. כּל מה שהחברה הקיבּוּצית מתרחבת וּמרחיבה את תפקידיה, מקיפה המוֹנים גדוֹלים יוֹתר משכבוֹת רבּוֹת יוֹתר ונתקלת בּפּרוֹבּלימוֹת נוֹספוֹת – נעשׂית השאלה: כּיצד לאַפשר בּצותא גילוּיים רוּחניים שוֹנים, גוֹני-מחשבה שוֹנים, סגנוֹנוֹת שוֹנים, לשאלה

הגדוֹלה של חיי הקיבּוּץ. והקיבּוּץ שזכה להיקרא מאוּחד ושֶמוֹנה את חבריו בּכמה אלפים מגיע לדיוּן פּנימי על יחסי-החברה בּתוֹכוֹ, לא מפּני שמי שהוּא יש לוֹ כּוָנוֹת רעוֹת, אלא מפּני טבע הדבָרים. אין ערוּבּוֹת לכך שהאיחוּד לא יעוֹרר שאלוֹת חדשוֹת. אך גם בּאִי-איחוּד אין ערוּבּה לכך. חוֹק-חיים הוּא לקיבּוּץ: עליו להיוֹת תמיד עֵר וקשוּב לעצמוֹ ולפּרט בּתוֹכוֹ, ועל ידי הכרזת חברים לבנים חוֹרגים אין קיבּוּץ פּוֹתר את שאלוֹתיו.

אוֹמרים לנוּ: תפקיד הקיבּוּץ המאוּחד הוּא ליצוֹר משקים “גדוֹלים וּגדֵלים”; איחוּד עם גּוּף שיתוּפי שני, אשר איננוּ מתחייב על משקים גדוֹלים וּגדלים דוקא – הוֹרס את ערכיו של הקיבּוּץ המאוּחד. שמא מוּתר להזכּיר, בּלי להפליג להיסטוֹריה, כּי גם יִסוּדוֹ של הקיבּוּץ המאוּחד עצמוֹ לא היה על מנת כּך דוקא? גדוּד-העבוֹדה, כּידוּע, בּיקש להיוֹת קוֹמוּנה ארצית, בּעלת תפקידים חלוּציים גדוֹלים, המקיימת לשם כּך משקים וּפלוּגוֹת. למען מילוּי התפקידים הכּיבּוּשיים קמה שיטה של גיוּסים וּמשמעת ואת השויוֹן בּיקש הגדוּד לקיים על ידי קוּפּה אחת מרכּזית לכל המשקים והפּלוּגוֹת. אוּלם הגדוּד איחד בּקרבּוֹ גם את “הקבוּצה הגדוֹלה”, עין-חרוֹד, תל-יוֹסף וגם את “כּפר-גלעדי”, שהיה אז משק קטן. מיסדי הקיבּוּץ המאוּחד חָלקוּ על גדוּד-העבוֹדה, לא מפּני שהתנגדוּ להכליל גם “קבוּצה קטנה” בּמסגרת הכּללית. גם אלה וגם אלה התירוּ את הדבר. הפּלוּגתה היתה בּשאלת הצנטרַליזם, אשר הגדוּד נקט בּוֹ, וּבשאלת האוֹטוֹנוֹמיה המשקית, אשר קיבּוּץ עין-חרוֹד החזיק בּה. אינני בּקי בּמידה מספּיקה בהשתלשלות הענינים כּדי לדעת מאימתי בּדיוּק הוּזזה הנקוּדה המרכּזית של הקיבּוּץ המאוּחד מחינוּך המוֹני פּוֹעלים לחיי שיתוּף ושויוֹן ולעמידה לרשוּת

ההסתדרוּת – כּמוֹ שמגדירים בּכל ההחלטוֹת – לטיפּוּס המשק הגדוֹל והגדֵל,

שנעשׂה לעיקר העיקרים. על כּל פּנים, גם רגע זה בּחיי הקיבּוּץ היה בּוֹ משוּם “שבירת כּלים”.

עתה אוֹמרים: אי אפשר שתנוּעה אחת תטפּח שתי דמוּיוֹת-חיים, שתי דמוּיוֹת-חברה. מכּאן – שכּל הנקוּדוֹת של הקיבּוּץ המאוּחד יש להן דמוּת-חיים וּדמוּת-חברה אחת וכל הנקוּדוֹת של חבר-הקבוּצוֹת יש להן דמוּת-חיים וּדמוּת-חברה אחרת. הרי זה חידוּש סוֹציוֹלוֹגי גדוֹל. אחת משתים: אוֹ שעצם עקרוֹן השיתוּף והשויוֹן מהווה דמוּת-חיים אחת מוּל דמוּת-החיים של הקנין הפּרטי, אוֹ עוֹלם השיתוּף והשויוֹן יש בּוֹ כּמה דמוּיוֹת-חיים וּדמוּיוֹת-חברה. אך אם כּן הוּא, אזי מוּתר לשאוֹל: האוּמנם “המסגרת” הכּוֹללת היא היא שקוֹבעת בּאמת את דמוּת-החיים וּדמוּת-החברה? ואני הייתי סבוּר, ואף הייתי גאה על כּך, שכּל נקוּדה ישוּבית אצלנוּ יש לה דמוּת-חיים שלה. ועדיין אני סבוּר כּי דמוּת-חיים מצטרפת מאלף קוים ולא בּלבד מהוֹדיה בּעיקרוֹן אחד “גדוֹל וגדל” אוֹ עיקרוֹן אחד אחר. האוּמנם יש דמוּת-חיים אחת לשלוֹשים וחמישה משקי הקיבּוּץ? אוֹדה, כּשאני בּא למקוֹם וטוֹעם את הלחם האפוּי בּוֹ, הרי הוּא מצטרף אצלי לדמוּת-חיים. כּי שמוּרים בּחִכּי זכרוֹנוֹת של טעם-לחם וּמראה-לחם משנים ראשוֹנוֹת. וגם טיבוֹ של בּית-הספר והמקוֹם שהוּא תוֹפס בּחיי המקוֹם – קוֹבעים בּעיני את דמוּת-החיים. עין-חרוֹד, למשל, קשוּרה אצלי בּדמוּת המוֹרה, חבר המקוֹם, שהוּא עצמוֹ הנהוּ מזיגה של טבע ותנ"ך וחקלאוּת ולשוֹן וּנגינה. כּשאני בּא לכפר-גלעדי וּמוֹצא שם שני חברים המטפּחים בּעמל-נמלים בּמשך שנים את ספריית המקוֹם ועוֹשׂים בּה כּבמלאכת המשכּן – הרי זה מצטרף בּעיני לדמוּת-החיים של המקוֹם. התזמוֹרת של יהוּדה שרתוֹק היא בּעיני חלק מדמוּת-החיים של הקיבּוּץ. וּכשאני בּא לבית-השיטה ורוֹאה את שיטתם בּבנין צריפי הדירה, שיטה שעליה לא הוּחלט בּשוּם מוֹעצת קיבּוּץ ואפשר יש בּה מן הסטיה, הרי גם זה קו לדמוּת-החיים של החברה. וכי עוֹמדת דמוּת-חיים של מקוֹם בּמקוֹם אחד? מדמוּת-החיים של תל-יוֹסף בּשנוֹתיה הראשוֹנוֹת ועד תל-יוֹסף של היוֹם יש מהלך רב. ואכן, גם הצוֹרך בּגידוּל מַתמיד, הדינַמיוּת של גידוּל יש בּהם מעִנין דמוּת-החיים, אך האם כּל משקי הקיבּוּץ שוים בּדינַמיוּת זוֹ?

כּוֹח הגידוּל המשקי והחברתי סגוּלה יקרה היא, ויש לשׁמוֹח על כּל תנוּפה משקית נוֹספת ועל כּל גילוּי יכוֹלת להקיף בּכוֹחוֹת שיתוּפיים מפעלים גדוֹלים יוֹתר וּמוּרכּבים יוֹתר. אך האם לפיכך עלינוּ להעמיד את כּל הסגוּלוֹת הטוֹבוֹת של המפעל הקיבּוּצי, את כּל תכנוֹ, את כּל כּוֹח ההתנדבוּת שבּוֹ, את שיפּוּר החיים שבּוֹ, את תיקוּן יחסי האדם שבּוֹ, את כּוֹח המוֹשך שבּוֹ – להעמיד את כּל זה על אחת, על מגמת הגידוּל הבּלתי פּוֹסק של הנקוּדה הישוּבית?

כּל אידיאה עשירה יוֹתר וּמוּרכּבת יוֹתר מהגדרתה. אך אין לנוּ בּרירה – אנחנוּ מגדירים. אנחנוּ אוֹמרים: ציוֹנוּת, סוֹציאליזם, קיבּוּץ. אנחנוּ שׂמחים לכַווץ מוּשׂג מוּרכּב בּיוֹתר בּדיבּוּר אחד ואיננוּ מרגישים כּי כּיווּץ זה עשׂוּי למלא תפקיד חינוּכי שלילי, לטשטש אוֹ להעלים כּמה יסוֹדוֹת חיוּניים. אחר כּך כּשאנוּ מבקשים להסבּיר בּני-מוּשׂגים, שהם יוֹתר דקים מן המוּשׂגים הכּוֹללים, אנחנוּ שוּב מדבּיקים להם שלט המבליט איזה גוֹרם חלקי. ואחר כּך אנחנוּ עצמנוּ משוּעבּדים להגדרה המוּבלטת מתוֹך כּל המַסכת המוּרכּבת

וּמאבּדים את שאר היסוֹדוֹת שבּשעת הגדרה הסַחנוּ מהם את דעתנוּ. המפעל הקיבּוּצי – תכנוֹ עשיר וּמוּרכּב בּיוֹתר, והצלחתוֹ האמיתית בּחיים תלוּיה

לא בּזה שננַשׂא וּנרוֹמם אחד הגוֹרמים שבּתוֹכוֹ, כּי אם שלא נשכּח שוּם גוֹרם, אם גדוֹל ואם קטן. וּמה אנחנוּ עוֹשׂים: “מעשׂה חבקוּק”. בּספרוּתנוּ הקדמוֹנית מסוּפּר כּיצד בּיקשוּ להעמיד את כּל תרי"ג מצווֹת על תמציתן, והלכוּ בזה מצמצוּם לצמצוּם, עד שבּא חבקוּק והעמידן על אחת: “וצדיק בּאמוּנתוֹ יחיה”. התלך גם התנוּעה הקיבּוּצית בּדרך כּיווּץ זוֹ? הנעמיד את כּל המפעל הקיבּוּצי – על כּל ערכיו ועל כּל חוֹבוֹתיו לאדם, למעמד, לאוּמה – על אחת, ונאמר: היא שקוֹבעת את כּל דמוּת התנוּעה, וכל השאר כּלא נחשב? מי שיאמר כּכה, ואם גם מתוֹך כּוָנוֹת טוֹבוֹת בּיוֹתר ודינַמיוּת גדוֹלה בּיוֹתר, הרי הוּא מתחייב

בּהזנחת כּל שאר הגוֹרמים. החקלאים שבּיניכם ודאי יוֹדעים את “חוֹק המינימוּם” האוֹמר: עיבּדת את שׂדך, זיבּלת בּכל מיני זבלים, השקית, ואך בּגוֹרם אחד מיעטת – יענה לך השׂדה לא לפי היסוֹדוֹת שהפרזת בּהם, אלא לפי אוֹתוֹ יסוֹד שנתת בּמיעוּטוֹ. ואנחנוּ, בּבוֹאנוּ לחרוֹש ולזרוֹע את שׂדה

החיים הקיבּוּציים, סבוּרים כּי מוּתר לנוּ להעמיד את כּל העיבּוּד על יסוֹד אחד, שאוֹתוֹ נפזר בּיד רחבה, והשׂדה לא יזכּוֹר לנוּ את כּל מה שחטאנוּ לוֹ ויתן לנוּ את בּרכתוֹ בּשפע.

כּמה הגדרוֹת שהיוּ מהַלכוֹת בּזרמינוּ הקיבּוּציים

נתבּדוּ. האוּמנם אפשר לקבּל הגדרה זוֹ האוֹמרת: עד כּאן “משק גדוֹל וגדֵל” וּמכּאן והלאה משק שאינוֹ גדוֹל ואינוֹ גדל? איני צריך להוֹכיח שהגוֹדל של משקי הקיבּוּץ הוּא שוֹנה, אך האם גם קצב הגידוּל אינוֹ שוֹנה? מאידך, האפשר להגדיר עתה איזה זרם קבוּצת כּ“בלתי-גדל”? האם לא נעשׂוּ עתה כּמה תפקידים לנחלת כּל התנוּעה הקיבּוּצית, לאגפּיה? הנה, למשל, קליטת-עליה. מה צר ששוּם מוֹסד מוּסמך לא ראה צוֹרך לבדוֹק את מידוֹת קליטת-העליה בּכל משק, למען נדע, ויחדלוּ אצלנוּ לדבּר בּזה כּאינטֶרֶסַנטים וּכמתפּארים. הנה עליית-הנוֹער, למשל: אם בּאים ואוֹמרים כּי הקיבּוּץ המאוּחד היה הראשוֹן שהתחיל בּזה – תבוֹא עליו בּרכה, אך עוּבדה היא כּי תפקיד כּבּיר זה נתבּע מיד על ידי כּל הגוּשים. והנה אידלסון אוֹמר בּענוָה כּי איננוּ יכוֹל לבוֹא לקבוּצה של החֶבר וּליעץ מה לעשׂוֹת מבּחינה משקית. אפשר לחשוֹב שהקיבּוּץ המאוּחד מוּרכּב כּוּלוֹ

מיָגוּרים, וּבתחוּמי “מסגרת” אחת אין כּלל הבדלים בּין משק זקן וצעיר, מבוּסס וּבלתי-מבוּסס, נתוּן בּתנאי גידוּל מהיר וּבתנאי גידוּל אִטי. מה

רב כּוֹחנוּ לגָלוֹת בּכל מקוֹם הר, שאי אפשר לעבוֹר עליו!

אוֹמרים: כּוֹחנוּ בּמרוּת, ולא יתכן איחוּד התנוּעה בּלי קבּלת מרוּת. אף אני חוֹשב שלא יתכן איחוּד התנוּעה בּלי קבּלת מרוּת. אלא שיש צוֹרך להבהיר קצת את המוּשׂג. אין חברה בּלי מרוּת, וכל חברה יש לה המרוּת ההוֹלמת אוֹתה. אפשר שהמוּנח עצמוֹ איננוּ מוּצדק בּיוֹתר. אך

הכּוָנה הן בּרוּרה: סמכוּת מקוּבּלת על החברה לבצע דברים, להטיל חוֹבוֹת על החברים.

היה זמן שהתקשינוּ בּזה הרבּה. מתוֹך תפיסה אנַרכיסטית בּמקצת, מתוֹך הדגשה יתירה של זכוּיוֹת היחיד. לא קל היה אצלנוּ להתרגל גם לקבּלת החלטוֹת בּרוֹב. וגם עכשיו, לאחר חינוּך ציבּוּרי של שנים, אנחנוּ נתקלים בּחיינוּ הציבּוּריים לעתים בּגילוּיים חריפים של אוֹבּסטרוּקציוֹניזם של מיעוּט. ואכן, לא קל לאדם לקבּל עליו עוֹל החלטוֹת אוֹ מסקנוֹת שאיננוּ מזדהה אתן בּלבּוֹ. אך אין דרך אחרת לדוֹר חפץ-בּנין. דוֹרנוּ יש לוֹ חשבּוֹנוֹת מסוּבּכים עם המרוּת. גם הדוֹגלים בּה אינם אוֹהבים אוֹתה כּשהם נדרשים להיכָּנע מפּניה. על אחת כּמה וכמה שאיננוּ מחבּבים את המרוּת המוּטלת עלינוּ כּשאיננוּ מוֹדים בּסמכוּתה המוּסרית. אך

כּל החששוֹת מפּני הפרזה לשימוּש לרעה אינם פּוֹטרים אוֹתנוּ מעצם ההכרח להווֹת חברה בּעלת כּוֹח-בּיצוּע, כּלוֹמר, שיש בּה חוֹק ויש בּה מרוּת. אנחנוּ עוֹמדים מוּל עוֹלם אוֹיב, וּבלי כּל נטיה מיליטַריסטית אנחנוּ

אנוּסים לראוֹת עצמנוּ כּצבא דרוּך להתגוֹננוּת וּלהיאָבקוּת. היוּ לנוּ

שנים ששׂררה אצלנוּ רוּח “הווֹלניצה”, והיינוּ דוֹמים יוֹתר למחנה של צוֹענים. מה שעשׂינוּ עשׂינוּ מתוֹך עליית-נשמה, מתוֹך ריקוּד חסידי, מתוֹך “שרירוּת לב” – היוֹם חפצנוּ והתחלנוּ, מחר מאסנוּ ועזבנוּ. קיבּלנוּ

עלינוּ את המשוּבה שבּיצירה, אך לא את חוּמרתה. מאז נשתנוּ הדברים. הכּל החמיר. וּתנוּעת הפּוֹעלים איננה יכוֹלה לפעוֹל רק בּכוֹח של משוּבת-נעוּרים והתלהבוּת בּסך. מכּאן הצוֹרך בּסדרי-חברה ממשיים יותר, בּ“מרוּת”. וּמי שיסקוֹר את דרכּן של הקבוּצוֹת הראשוֹנוֹת עד הסדרים עתה בּחבר-הקבוּצוֹת, אוֹ את דרכּם של קיבּוּצי “השוֹמר הצעיר” הראשוֹנים מאז ועד היוֹם, יִוָכח איזוֹ כּברת-ארץ עברנוּ. הלא היה זמן שהיוּ סבוּרים כּי לא נאה לקבוּצה לקבּל החלטה בּהצבּעה, ושאין דבר ראוּי להתקבּל אלא אם כּן הוּא מסתכּם בּהסכּמה כּללית. ואף עצם הנסיוֹן לקבּוֹע חוּקים ותקנוֹת

לקבוּצה עוֹרר בּשעתוֹ התנגדוּת, בּאשר ראוּ בּוֹ כּמעט פּגיעה

ועלבּוֹן.

אך דוקא משוּם שאנוּ רוֹצים בּמרוּת, משוּם שאנוּ חושׁבים

אוֹתה כּתנאי לחיי ציבּוּר מאוּרגן, חייבים אנוּ לדאוֹג גם ליוֹם מחר וּמחרתים, חייבים אנוּ לדאוֹג לכך שלא תיהָפך לנוּ לרוֹעץ, שלא תתנַוון. אל נשכּח כּי חיים אנוּ בּעוֹלם של עריצוּת, של התעמרוּת אדם בּאדם, בּעוֹלם ששוֹלטים בּוֹ כּל כּך הרבּה יצרי-שלטוֹן, בּעוֹלם שאנשים מקוּלקלים

מצליחים להוֹנוֹת את הבּריוֹת ולעמוֹד בּראשם. תאזינוּ למַה שמסַפּרוֹת

לנוּ ספינוֹת-מעפּילים! וכמה אזהרוֹת אנוּ שוֹמעים מתוֹך קוֹרוֹתיה של

תנוּעת הפּוֹעלים בּעוֹלם? ואפילוּ מתוֹך תוֹלדוֹתיהן של קוֹמוּנוֹת

שוֹנוֹת בּמהלך הדוֹרוֹת. לפיכך, כּל כּמה שאנוּ חרדים לכוֹח הבּיצוּע של המפעל הקיבּוּצי, איננוּ רשאים להעמיד את כּל כּוֹחה של תנוּעתנוּ על המרוּת בּלבד, מבּלי להקים מוּלה גם עמוּד שני: החרדה לאדם, לכבוֹדוֹ, לחוֹפש מחשבתוֹ, חירוּת בּיטוּיוֹ. החרדה לכך שהאדם החוֹשב אחרת לא יהיה מוּחרם, לא יהיה נרדף, לא יהיה צריך לכבּוֹש לוֹ את הזכוּת להבּיע את עצמוֹ, חרדה זוֹ היא חרדתה של החברה הקיבּוּצית כּוּלה, אם היא צוֹפה לעתידה.

וּכשם שאנחנוּ מבקשים להגבּיר את סמכוּתה ואת כּוֹח בּיצוּעה של הנהגת תנוּעה, כּכה אנחנוּ מעוּנינים גם להציב גבוּלוֹת בּענינים היוֹצאים מגדר זה.

אנחנוּ רוֹצים בּמרוּת לאוֹתה המטרה אשר לשמה אנוּ רוֹצים בּאיחוּד. להגבּיר את כּוֹח הבּיצוּע של המפעל הקיבּוּצי בּכל גילוּייו, להגדיל את הכּוֹח המוֹשך שלוֹ ואת מספּר הנוֹהרים אליו להשתתף בּבנינוֹ, להגבּיר את מידת השיתוּף ועזרת הגוֹמלין בּין משק וּמשק, להגבּיר אחריוּת של חברים קשישים לגבּי עליוֹת חדשוֹת, להטיל יוֹתר חוֹבוֹת חלוּציוֹת, יוֹתר תפקידים לאוּמיים והסתדרוּתיים. מבּחינה זוֹ הריני רוֹצה שהתנוּעה

המאוּחדת לא תגרע ממה שיש בּקיבּוּץ המאוּחד, אלא תוֹסיף עליו.

ויש מה להוֹסיף. מי שיחדוֹר למצבוֹ של ציבּוּר הפּוֹעלים, מי שיחשוֹב בּרצינוּת על הסכּנוֹת הנשקפוֹת לנוּ – וּבעיקר מבּפנים, מי שחרד למצבוֹ של הפּוֹעל בּמוֹשבה, מי שאין דעתוֹ נוֹחה ממצבן של מוֹעצוֹת הפּוֹעלים העירוֹניוֹת – מוּכרח להבין כּי שכבת עסקנים מקצוֹעיים בּלבד (ואפילוּ טוֹבים) לא תפתוֹר את השאלוֹת החמוּרוֹת האלה, העתידוֹת ללכת וּלהחמיר. אין לראוֹת בּדברַי זלזוּל בּפּקידוּת ההסתדרוּתית; אינני יוֹדע

כּיצד אפשר לנהל מכניסמוּס כּל כּך מוּרכּב ומסוֹעף בּלי חֶבר עוֹבדים

מקצוֹעיים. גם התנוּעה הקיבּוּצית איננה נמלטת מאֶלמנטים של עסקנוּת מקצוֹעית. ויש להעריך לטוֹבה את הפּקידוּת הטוֹבה והנאמנה והמסוּרה, ויש להקפּיד בּיחוּד על הסלקציה של פּקידוּת הסתדרוּתית, שתהווה גוּף ציבּוּרי משוּבּח, שלא תעלה חלוּדה פּקידוּתית. אך כּל זה לא יספּיק אם הסקטוֹר ההתיישבוּתי בּהסתדרוּת לא יטיל על עצמוֹ, כּפעם בּפעם, תפקידים גדוֹלים בּחיי ההסתדרוּת. אין אני שוֹכח מה שהם עוֹשׂים היוֹם, וּבפרט בּשליחוּיוֹת לחלוּץ ולנוֹער. אך יש כּמה וכמה תפקידים, ממקוֹמיים ועד מרכּזיים, אשר רק בּני-אדם היוֹנקים בּעצמם מן הקרקע וּמן המלאכה וּמחיי שיתוּף ושויוֹן, רק אלה שהיוֹם הם יוֹצאים מחברתם על מנת לשוּב אליה מחר – רק אלה יכוֹלים לקיים פּעוּלה הסתדרוּתית יוֹם-יוֹמית, בּלי חשש שאבק-השיגרה ידבּק בּהם (מוּבן, אין בּשוּם מקוֹם ערוּבּה מכּשלוֹנוֹת, כּשם שישנם גם בּעוֹלם עסקנוּתנוּ המקצוֹעית אנשים מבוֹרכים אשר יד השיגרה לא היתה בּהם). יש הליכה חלוּצית לסדוֹם ויש גם הליכה לסדוֹם אחרת של החיים הציבּוּריים בּארץ.

וגם בּחיים הציוֹניים יש להרוֹס מחיצוֹת

וּמוּשׂגים-מחיצוֹת. ישנן פּרוֹבּלימוֹת של ההסתדרוּת הציוֹנית שאין אנשי-שלוֹמנוּ חיים בּהן בּכל רצינוּתן, ואנחנוּ נתקלים בּהן רק בּשעת בּחירוֹת אוֹ בּקוֹנגרסים. רק יחידים מאתנוּ מעמיסים על עצמם עוֹל הדאגוֹת של ההסתדרוּת הציוֹנית. וגם בּזה חפצתי לראוֹת את התנוּעה הקיבּוּצית המאוּחדת ממלאה תפקיד חלוּצי. וּלפיכך הייתי קוֹרא למַכּסימַליזם של מרוּת קיבּוּצית-כּיבּוּשית-ציוֹנית-הסתדרוּתית.

-–

אוּלם בּנקוּדה אחת אני בּא למעט את המרוּת, והיא: לגבּי קצב הגידוּל של היחידה המקוֹמית. אינני רוֹצה לוֹמר בּזה שאין התנוּעה הקיבּוּצית כּוּלה מעוּנינת גם בּשאלת הגידוּל של כּל מקוֹם

וּמקוֹם, שאיננה צריכה לדוּן בּזה, אך רוֹאה אני זכוּת למקוֹם – וּבפרט כּשהוּא מיחס לכך חשיבוּת יתירה – להכריע את ההכרעה האחרוֹנה לגבּי קצב גידוּלוֹ. ואין הדבר הזה עשׂוּי להטריד בּיוֹתר, לאחר שיהיה מוּבטח לכלל-התנוּעה שכּל מקוֹם וּמקוֹם ימלא את חוֹבוֹתיו בּתפקידים כּיבּוּשיים, בּמתן עזרה להתישבוּת חדשה, לפוֹעלי המוֹשבוֹת, לעליה בּהדרכת-נוֹער, בּשליחוּיוֹת בּגוֹלה וּבארץ. הריני נוֹטה לחשוֹב כּי עצם התפקידים האלה יש בּהם להחיש את קצב הגידוּלים בּכל מקוֹם, כּי עצם האיחוּד יזרים דינַמיוּת נוֹספת בּחיי כּל נקוּדה.

אך אם גם לא תתאַמת השערתי, גם אז אין שוּם סכּנה צפוּיה לכּוֹח הכּוֹבש של הרעיוֹן הקיבּוּצי מזה שכּמה מקוֹמוֹת יבטיחוּ לעצמם בּנקוּדה זוֹ הכרעה שלהם. ודאי יש לנוּ אלף נימוּקים בּעד אינטנסיפיקַציה של כּל דוּנם, ואלף נימוּקים בּעד חברה יוֹתר גדוֹלה, אך האם לפיכך עלינוּ להעמיד את הכּל על הרחבה? האין זה עלוּל בּאחד הימים להעמידנוּ בּמצב קשה? כּיוֹם הזה הריני מחזיק טוֹבה ל“השוֹמר הצעיר” שהמציא לנוּ בּמשך השנים האחרוֹנוֹת מספּר הגוּן של גוּפים, הן למקוֹמוֹת שיש בּהם תנאים לאינטנסיפיקציה והן למקוֹמוֹת שאין בּהם. סוֹף סוֹף רוֹצים אנוּ ליַשב כּל חלקת אדמה הניתנת לכך, ואילוּ היתה כּל התנוּעה הקיבּוּצית מעמידה את הכּל על ה“גדוֹל וגדֵל” היינוּ אפשר מקבּלים מספּר של משקים גדוֹלים מאוּכלסים יפה, אך לא היינוּ יוֹדעים מה לעשׂוֹת עם כּל יתר המקוֹמוֹת בּארץ. הרי הארץ צריכה לא רק למספּר קטן של גוּפים גדוֹלים, כּי אם להרבּה גוּפים, בּין שהם גדוֹלים בּין שהם קטנים. עם כּל ההחשבה למשק הגדוֹל, הם יכוֹל אדם להתעלם מכּך כּי בּשנים אלה היה לנוּ צוֹרך בּחמישים גוּפים כּוֹבשי קרקע? ועם כּל הסיכּוּיים שאני תוֹלה בּמשק הגדוֹל אינני יכוֹל בּשוּם אוֹפן לראוֹת את “מעלה-החמישה” אוֹ “חניתה” כּמפעל חלוּצי פּחוֹת מאיזה מפעל רב-מידוֹת. ואם תהיה מחר אפשרוּת ללכת לעַקַבָּה, לא אפחית בּערכּה החלוּצי אפילוּ אם לא יהיוּ שם סיכּוּיים לגידוּל מהיר.

-–

דוֹחי האיחוּד אוֹמרים: אפשר למלא את כּל הרצוֹנוֹת הטוֹבים מבּלי “פּירוּק” וּמבּלי איחוּד – בּדרך “הבּרית”. אפשר תתמהוּ

לשמוֹע שאינני אוֹיב לבּרית. לא שִׁיחַתי אפילוּ מלה אחת בּגנוּתה. אך הרשיתי לעצמי לעקוֹב אחרי דבריהם ואחרי מעשׂיהם של בּעלי “הבּרית”. ואני שוֹאל: “בּרית” לשם מה – כּשלב לאיחוּד או כּתריס בּפני איחוּד?

אידלסוֹן, שוֹמר “הבּרית”, סיפּר כּאן מעשׂיה יפה, בּשם

בּרוך אייזנשטט, על הויכּוּח אם יש אלוֹהים ואם אין, ועל תשוּבת הרבּינר כּי “האמת היא, כּרגיל, בּאמצע”. אידלסוֹן אפשר שכח כּי גם “הבּרית” היא “בּאמצע”. אינני מלגלג, כּי איני מחמיר כּמוֹהוּ. בּענין מציאוּת אלוֹהים אין אמצע, בּין אמת ושקר אין אמצע, אך בּחיי ציבּוּר יש גם אמצע, ויש שגם אידלסוֹן נאחז בּוֹ. אוֹתה ההחלטיוּת שישנה בּשאלוֹת אמוּנה אפשר שאין לה כּלל מקוֹם בּחיים מדיניים וחברתיים. לא הייתי מיעץ להכניס מוּשׂגים דתיים בּתוֹך שאלוֹת בּנין חברה. מוּטב שבּזה תהיה פּחוֹת החלטיוּת, יוֹתר

שיקוּל, וּלעתים גם ההליכה “בּאמצע” לא תגוּנה.¹

לא הייתי בּארץ בּזמן שנוֹצרה “הבּרית” וגם לא בּזמן שהלכה לעוֹלמה. וגם עתה כּשאני שוֹמע פּה כּיצד מעמידים את “הבּרית” כּניגוּד לאיחוּד, וכיצד מאשימים את תוֹבעי האיחוּד שלא היוּ נאמנים ל“בּרית” – אינני יוֹדע מה אירע לה לבּרית וּבשלמה שבקה חיים. קראתי את החוֹברת היחידה שהוֹציאה: “פּגישוֹת היסוֹד”. חוֹברת טריוּמפַלית. הכריזה על פּעוּלה משוּתפת, על יחסים חדשים, על חברוּת, על רצוֹן טוֹב, על האמוּנה בּ“בּרית”. מה היה אחר כּך אינני יוֹדע. יהא ש“הבּרית” אינה חייבת לי דין וחשבּוֹן. אך אלפי החברים של שלוֹש התנוּעוֹת הרי רשאים לתבּוֹע. וּכשמאשימים חברים על שלא הצבּיעוּ בּועידת רחוֹבוֹת בּעד “הבּרית”, בּאוֹתה ועידה שבּה ידעוּ כּבר כּי “הבּרית” אינה קיימת, הרי הם רשאים לוֹמר: נתַנוּ לכם יפּוּי-כּוֹח לעשׂוֹת, ולא אמרתם לנוּ מה עשׂיתם ועל מה נתפּוֹצצה “הבּרית” וּמי הוּא שניפּץ אוֹתה? מהי דרך זוֹ להאשים בּכשלוֹנוֹ של מפעל אנשים אשר לא עליהם היתה האחריוּת לביצוּעוֹ ואף לא בּידם היה להכשילוֹ? הן האחריוּת ל“בּרית” חלה על שלוֹש המזכּירוּיוֹת והם חייבים בּדין-וחשבּוֹן מדוּע לא היתה “הבּרית” בּת-קיימא, וידוֹ של מי בּכשלוֹנה של “הבּרית”? והם – לפי מידת ידיעתי – העלימוּ זאת מאתנוּ, מן “הקהל הרחב”.

ואפשר חוּצפּה היא מצדי לוֹמר שאילוּלא היוּ חסידי-הבּרית מסתפּקים בּאידיאוֹלוֹגיה של “בּרית”, אלא גם מגלים יתר כּשרוֹן בּיצוּע היוּ על ידי כּך מוֹסיפים לנוּ נסיוֹן חשוּב, והיינוּ יוֹדעים עתה מה צוֹפנת לנוּ הבּרית ואֵילוּ שאלוֹת היא פּוֹתרת. ואפשר היינוּ מוֹצאים שכּל

השאלוֹת נפתרוּ בּכי-טוֹב ואין עוֹד צוֹרך בּאיחוּד.

לא אגע פּה בּשאלוֹת הקיבּוּץ וההסתדרוּת. אני עוֹד נוֹשׂא את נפשי לכך שלא אצטרך לדבּר בּזה. אך אינני פּטוּר מהערה אחת. מַרבּים אצלנוּ להוֹקיע את פּגימוֹת ההסתדרוּת והמפלגה. וּמי שתנוּעתנוּ יקרה לוֹ חש לעתים עלבּוֹן צוֹרב בּגלל חוּלשתה. והנה אנחנוּ עוֹמדים עתה בּנען, בּקרבת רחוֹבוֹת, שבּה החליטה המפלגה פּה אחד על איחוּד הנוֹער ועל צעדים לאיחוּד התנוּעה הקיבּוּצית. מעמידתנוּ העלוּבה עתה, שנה לאחר הועידה, זוֹעק עלבּוֹנה של תנוּעתנוּ, ואנחנוּ – המבקרים וּמגַלי המוּמים – אוֹטמים

אוֹזן.

האם הוֹכחתי משהוּ? יוֹדע אני כּי שאלת האיחוּד האמיתית – וּבזה ודאי אין הבדל בּין איחוּדי מפלגוֹת לאיחוּדי קיבּוּצים – היא לא שאלת ניסוּח והגדרה – כּי אם שאלה של תחוּשה, של אחדוּת ההוָיה, של אחדוּת “דפיקוֹת הלב”, כּמאמר האפט, של הרגשת אחדוּת הגוֹרל, אשר כּל ההבדלים וחילוּקי-הדעוֹת הם כּאין ואפס נגדוֹ. יש לנוּ הכּשרוֹן המיוּחד לעשׂוֹת תהוֹמוֹת ושׂיאים – גם בּתוֹך חברה קיבּוּצית אחת – מהבדלים אנוֹשיים רגילים, מסימפּטיוֹת ואנטיפּטיוֹת. ידעתי זאת, ואני מתקוֹמם. יש שאני מתפּעל מכּוֹח הניתוּח הדיאַלקטי של חבר בּויכּוּח, מן ההבחנוֹת הדקוֹת שבּדקוֹת, ואני מקנא: הייתי רוֹצה שיהיה לי הכּשרוֹן הזה למען השתמש בּוֹ למטרה אחרת. יש לנוּ צוֹרך בּשביל דוֹרוֹתַיִִם אוֹ שלוֹשה בּכוֹחוֹת נפשיים ושׂכליים אשר ישקדוּ ליַשר הדוּרים, בּלי פּחד שיאשימוּ אוֹתם בּפשרנוּת וּבטשטוּש, כּוֹחוֹת שיחפּשׂוּ

בּתוֹכנוּ את המאַחד ואת המגבּיר-כּוֹח.

שוּתף אני לבקשת הכּוֹח, ואיני מסתפּק בּצדק וּבערכי-רוּח שאין אתם כּוֹח. מי שרוֹצה בּגילוּם הצדק וּבגילוּם החירוּת – חייב ליצוֹר למענם כּוֹח. אנוּ חייבים ליצוֹר כּוֹח למען עמנוּ האוּמלל, אנוּ חייבים להווֹת כּוֹח בּתקוּפה של תבוּסה סוֹציאליסטית בּעוֹלם, אנוּ חייבים להיוֹת

לכוֹח מגן על חירוּת האדם וּכבוֹד האדם בּתקוּפה של שעבּוּד והשפּלה. כּיצד נשׂיג את הכּוֹח? לא על ידי פּלַגוֹת, ולא על ידי ריבּוּי הדגֵשים החזקים והפרדה בּין דגש אחד וּמשנהוּ. נשׂיג את הכּוֹח על ידי יתר ליכּוּד וּמיזוּג, על ידי בּקשת הסינתיזה, על ידי גילוּי המשוּתף, על ידי הקנית ערכים בּדרך חברית ולא בּהתבּדלוּת. זוֹהי הדרך של התנוּעה שלנוּ. זהוּ הדגל שהרימה “אחדוּת-העבוֹדה”. היא לא בּיקשה להיוֹת משפּחת כּוֹהנים, כּת רבוֹלוּציוֹנרים מקצוֹעיים. לא כּאלה היינוּ. שאפנוּ להדליק

את כּל העם בּלהט שלנוּ. בּיקשנוּ תמיד להרחיב מסגרוֹת. היינוּ מוּכנים לשבּוֹר את המסגרת האהוּבה עלינוּ. מקרב לב הנני מצטרף למה שנאמר על האהבה ליהוּדי הפּשוּט, לפּליט, אך האהבה הרעיוֹנית לאלה צריך שממנה תהיינה מסקנוֹת לאהבה מעשׂית לחבר הפּשוּט, ליהוּדי הפּשוּט בּחיים. האיחוּד שוֹאף

לכַנס את כּל ניצוֹצוֹת היצירה החלוּצית, ואז יֵקל לנוּ למצוֹא את הדרך כּיצד לגַשם בּחיים את האהבה ליהוּדי הפּשוּט, ואת הצלת היהוּדי הפּליט.

אינני יכוֹל לשכּוֹח שלַליה זה הוּא ליל-השביתה, ליל התלכּדוּת הישוּב מוּל ההתנקשוּת היוֹתר איוּמה שעלתה בּגוֹרלנוּ מיוֹם

התחלתנוּ לשוּב לארץ. הגזירוֹת של ג’מל פּחה אינן בּשבילי ולא כלוּם לעוּמת הגזירוֹת של “הספר הלבן” וּלעוּמת הפסקת העליה. ושוּם פּוּלמוֹס ושוּם תרעוֹמת שיש לי אוֹ שיש עלי אינם יכוֹלים להשכּיח מלבּי את הרגע הזה בּוֹ אנוּ עוֹמדים. חוֹששני שהוּא כּל כּך איוֹם, שאין בּנוּ הכּוֹח לחיוֹתוֹ כּתוּמוֹ. בּזמן האחרוֹן נמצא אני בּכמה מסיבּוֹת

פּוֹעלים, שוֹמע וּמאזין ואף מדבּר – ואינני מוֹצא את הבּיטוּי. אין אנוּ רוֹצים לסלף את המלחמה שאין לנוּ מפלט ממנה. לא כּל דרכי מלחמה כּשרים לנוּ. אין לנוּ פּיצוּץ קיוֹסקים, לא רציחת חפּים מפּשע, ולא כּל מיני מעשׂי “גבוּרה”, הנוֹתנים פּוּרקן לרגע וּממיטים קלוֹן לימים רבּים. אנחנוּ

מוּגבּלים בּאמצעינוּ: מלחמת העליה, מלחמת ההתישבוּת. מלחמה אשר שוּם תנוּעה ושוּם עם לא ידעוּ כּמוֹתה.

אי אפשר לי לשכּוֹח מה אוֹרב לנוּ עתה בּכל מקוֹם וּמקוֹם בּעוֹלם וּלאיזוֹ התגבּרוּת אנוּ זקוּקים כּדי לעמוֹד על נפשנוּ. אני

שוֹאל: האם גם עתה לא תקוּם בּנוּ ההרגשה של מחנה אחד הנתוּן בּמצוֹר? האם לא בּספינה טרוּפה אחת אנוּ נישׂאים? ואם תנוּעתנוּ כּוּלה, והזרמים הקיבּוּציים בּראשה, לא יגיעוּ עתה להכּרת אחדוּת פּנימית וקרבת לבבוֹת – אזי מהוּ הנשק שנשאר לנוּ?

(מוֹעצת חבר-הקבוּצוֹת. אב תרצ"ט)

בּקשר עם בּירוּר האיחוּד נזרקה כּמה פּעמים בּחלל

עוֹלמנוּ מימרה שהאיחוּד הוּא ענינם שלהם, של העסקנים. להם חשבּוֹן מיוּחד בּכך. וּמשזימן לנוּ לוֹרד האליפאכּס את הבּיטוּי הנחמד "נוֹחוּת

אדמיניסטרטיבית" (כּשגילה לנוּ מכּבשוֹנה של המדיניוּת הבּריטית כּי עקרוֹנוֹת מוּסריים לחוּד ונוֹחוּת אדמיניסטרטיבית לחוּד) נתעשר הויכּוּח שלנוּ גם בּמוּנח זה: אין האיחוּד נתבּע אלא מטעמי נוֹחוּת אדמיניסטרטיבית. לא צוֹרך המפעל הקיבּוּצי הוּא, אלא נוֹחוּתם של אוֹתם העסקנים שבּמצב הקיים לא ניחא להם.

והלילה הזה, כּשאני נתבּע לדבּר שוּב בּענין האיחוּד, עלי להוֹדוֹת כּי יש קוֹרטוֹב של אמת בּדבר. לא “נוֹח” לי לשוּב ולחזוֹר על דברי. והריני אוֹמר לעצמי: אילוּ היתה התנוּעה מאוּחדת לא הייתי צריך לדבּר פּעמַים, גם בּנען וגם בּדגניה.

האם אין אני רשאי להסתפּק בּמה שכּבר אמרתי בּשאלה זו עד כּה? וּלאחר מה שאמרוּ כּאן החברים שקוֹלניק, קדיש וחנן בּרקוֹביץ – שלוֹשה חברים משלוֹשה גלי עליה – אין לי כּשלעצמי צוֹרך להוֹסיף דבר. אך מאחר שאין מפַטרים אוֹתי מתוֹספת בּירוּר, אוֹמַר משהוּ על אֳפי המפעל הקיבּוּצי בּכללוֹ, ממנוּ מוֹצא גם לענין האיחוּד עצמוֹ.

מה בּין הקבוּצה הארץ-ישׂראלית לבין שאר מפעלי הקוֹמוּנה שבּעוֹלם?

הריני מתכּוון בּזה לנסיוֹנוֹת הרבּים ליצוֹר קוֹמוּנוֹת

התישבוּתיוֹת. הקוֹמוּנה ההתישבוּתית היתה בּדרך כּלל מפעלם של אנשים אשר בּיקשוּ לעצמם מקלט, אי מוּבדל, בּוֹ יחיוּ כּטוֹב בּעיניהם, משוּחררים מהרבּה מוּסכּמוֹת השוֹלטוֹת בּעוֹלם שמסביב, וּמקיימים בּמסגרתם המשפּחתית

מגמוֹת של שויוֹן, שיתוּף, אחוָה וחירוּת. הדברים בּאוּ על פּי רוֹב בּתערוֹבת השקפוֹת דתיוֹת אוֹ סוֹציאליוֹת. אך הנסיוֹנוֹת האלה לא חָתרוּ לצאת מחוּגם ולא התכּוונוּ לשנוֹת את המשטר הכּללי, אוֹ לפתוֹר שאלוֹת הכּלל בּתנוּפת הקוֹמוּנה. אמנם מפעל הקוֹמוּנה יוֹצא ללַמד וּלשַמש מוֹפת

למי שירצה ללכת בּעקבוֹתיו, אך עיקרוֹ של המפעל הוּא בּוֹ בּעצמוֹ. דַיוֹ בּכך שקבוּצת אנשים תפתוֹר לעצמה את שאלוֹת חייה כּחברה. בּמוּבן זה יתכן לוֹמר כּי המניע העיקרי לנסיוֹנוֹת הקוֹמוּנה היה אינדיבידוּאַלי, היה רצוֹן האדם, היוֹדע כּי אין בּידוֹ לתקן את העוֹלם, לתקן את עצמוֹ ואת חברתוֹ הקרוֹבה. בּחינת “ואני את נפשי הצלתי” (הגדרה זוֹ אינה בּאה להקל בּערכּם של נסיוֹנוֹת הקוֹמוּנוֹת ההתישבוּתיוֹת כּשהן לעצמן. בּהם מתגלה רוּח האדם, אשר בּהתקוֹממוֹ נגד סדרי-החברה איננוּ משליך את יהבוֹ על תהליכים ועל גוֹרמים אשר יביאוּ מאליהם את הפּתרוֹנוֹת הטוֹבים, כּי אם תוֹבע פּתרוֹן מאת עצמוֹ, רוֹאה עצמוֹ שוּתף ואחראי לא רק למלחמה בּקיים, כּי אם גם למַה שעתיד לבוֹא בּמקוֹם הקיים, בּוֹחן את עצמוֹ ואת כּוֹחוֹתיו בּהקמת העתיד לבוֹא").

לא כן היתה הקבוּצה בּארץ מראשיתה. אוֹתם שהקימוּ את מפעלי הקבוּצה הראשוֹנים – בּיקשוּ אף הם לתקן את מעשׂיהם, להגשים בּחייהם עקרוֹנוֹת שויוֹן ושיתוּף וחירוּת, וּלשפּר את סביבתם הקרוֹבה. אך לא זה בּלבד הניע אוֹתם.

אילוּ היתה הקבוּצה שלנוּ נזוֹנה מאוֹתם המקוֹרוֹת בּלבד

שמהם ינקה הקוֹמוּנה הדתית אוֹ הקוֹמוּנה הטוֹלסטוֹאית או הקוֹמוּנה הרציוֹנַליסטית – היה הדבר נשאר ענינם של חוּג אנשים מצוּמצם, המבקשים לעצמם חיים ראוּיים להשקפוֹתיהם. אך הקבוּצה שלנוּ זנקה מיד מן החוּג הצר. מן הרגע הראשוֹן היה טבוּע בּה הרצוֹן לשרת את העם, להחיש את גאוּלתוֹ. כּשם שאנשי הקבוּצה בּיקשוּ להגשים בּחיי עצמם, בּחיי יוֹם יוֹם, את המוּסר הסוֹציאליסטי, כּכה בּיקשוּ לעשׂוֹת את הקבוּצה מנוֹף להגשמת הציוֹנוּת,

לסלילת דרך להתישבות לאוּמית. איני רוֹצה לוֹמר מה היוּ הישׂגיה החברתיים והמשקיים של הקבוּצה אילוּ היתה מתרכּזת כּוּלה בּעצמה – ואין הבדל אם מספּר משפּחוֹתיה היה עוֹמד על חמש-עשׂרה אוֹ על שלוֹש מאוֹת – ושוֹקדת על שיפּוּר חייה בּלבד. אוּלם בּמקרה זה לא היתה הקבוּצה מגיעה לעוֹלם למדרגה של תנוּעת-המוֹנים, ולא היתה משמשת גוֹרם ניכּר בּחיי העם. הנוֹער היהוּדי העוֹלה יש בּוֹ נטיוֹת סוֹציאליסטיוֹת עמוּקוֹת, נכוֹן הוּא לחיפּוּשׂי

צוּרוֹת חיים חדשוֹת לעצמוֹ, אך לוּלא היוּ החיפּוּשׂים השיתוּפיים הללוּ

משתלבים עם הרצוֹן למצוֹא דרך פּוֹריה ותכליתית בּשביל האוּמה כּוּלה, היתה הקבוּצה נשארת לעוֹלם כּת של אנשים המבקשים תיקוּן לעצמם בּדרך הקוֹמוּנה, ולא יוֹתר מזה.

גם בּקבוּצוֹתינוּ הראשוֹנוֹת היוּ טיפּוּסי-אנשים אשר ראוּ את הקבוּצה ראִיה אינדיבידוּאַליסטית בּעיקר. מהם שראוּ את מרכּז הכּוֹבד בּתיקוּן החברה ושיפּוּר היחסים בּין החברים, וּמהם ששקדוּ בּעיקר על בּריאוּת המשק. אוּלם בּתוך כּל זה בּקעה ועלתה המגמה הרוֹאה את הקבוּצה – עם כּל ערכּה לעצמה – כּמכשיר לפתרוֹן השאלוֹת הגדוֹלוֹת של הכּלל, של ההתישבוּת, של העליה, של הציוֹנוּת, ורוֹאה את איש-הקבוּצה כּאדם אשר איננוּ יוֹצא ידי חוֹבתוֹ בּנאמנוּתוֹ למשקוֹ וּלחברתוֹ, כּי אם כּמי שנקרא למלא נוֹסף על כּך גם חוֹבוֹת-אזרח מיוּחדוֹת בּציוֹנוּת וּבתנוּעת הפּוֹעלים. בּן-ציוֹן הגדיר פּעם את ההבדלים בּין הזרמים בּמפעל הקיבּוּצי כּהבדל בּדבר איזהוּ מקוֹמם של “הדגשים החזקים”. אני מדבּר עתה על אדמת דגניה, והרי גם דגניה התלבּטה הרבּה בּין הדאגה למשק ולחבר מכּאן לבין המגמה לשַמש את צרכי הכּלל מכּאן. יוֹסף בּוּסל היה בּדניה נוֹשׂא הדגל של המגמה התוֹבעת שימוּש בּכוֹחוֹת הקבוּצה למטרוֹת הכּלל.

לא קל היה הדבר לקבוּצה הראשוֹנה. ואף היוֹם איננוּ קל. וגם הקבוּצוֹת הראשוֹנוֹת בּיקשוּ לפתוֹר את השאלה פּתרוֹנוֹת שוֹנים, וכל אחת שׂמה את “הדגש” בּנקוּדה אחרת. גם “השוֹמר” היה קבוּצה מלוּכּדת מבּחינה חברתית, אך בּמרכּז עניניו עמדוּ לא שאלוֹת בּנין החברה והעקרוֹנוֹת המשקיים, כּפי שהיה בּדגניה, כּי אם עקרוֹנוֹת מסוּימים של שירוּת לאוּמי, תפקידי הגנה וכיבּוּש, הדגשת היסוֹד המעמדי. כּאן היה הדגש. ואם נזכּוֹר את קבוּצת כּנרת, נמצא שבּה נאֶבקוּ הנטיוֹת השוֹנוֹת היאָבקוּת קשה בּיוֹתר. וּמקוֹמה המיוּחד של קבוּצת כּנרת בּתוֹך תנוּעת

הפּוֹעלים היה בּהעזתה להטיל על הקבוּצה תפקידים מיוּחדים לגבּי כּלל-התנוּעה, לעשׂוֹתה מנוֹף להגשמת רעיוֹנוֹת מקדמים בּציבּוּר

הפּוֹעלים. המַאמַצים לאיחוּד תנוּעת הפּוֹעלים, הקמת “המשבּיר”, פּתיחת

שערי הקבוּצה לרוָחה בּפני החבֵרה (בּימים ההם), התמרים – בּתקוּפה מאוּחרת, ואף הנסיוֹן הראשוֹן של חיל ישׂראל שהיינוּ עדים לוֹ אתמוֹל, בּאלה וּבדוֹמיהם מוֹתחת הקבוּצה את עצמה בּמידה מרוּבּה למען הצרכים הכּלליים של התנוּעה.

בּימי העליה השניה היוּ המגמוֹת והדגשים נחלת כּל קבוּצה לעצמה. ההתפּתחוּת שלאחר כּך גיבּשה צוּרוֹת ארגוּניוֹת-תנוּעתיוֹת, אשר כּל אחת מהן דוֹגלת בּ“דגש” שלה. העליה השלישית הביאה לארץ המוֹנים גדוֹלים יוֹתר. המפעל הקבוּצתי שהיה קיים אז, בּהיקפוֹ וּבאָפיוֹ, לא היה מוּכן וּמסוּגל לקבּל אוֹתם. עתה כּוּלנוּ חכמים, וכוּלנוּ יוֹדעים לציין צמצוּמים רבּים של הקבוּצוֹת הראשוֹנוֹת. הקבוּצה בּראשיתה לא היתה יכוֹלה להיוֹת בּלתי אם חקלאית. הפּוֹעל העירוֹני והמלאכוֹת העירוֹניוֹת לא היוּ קיימים בּשבילה. כּל המהפּכה של הפּוֹעל בּארץ היתה בּפנִיה מוּחלטת מן העיר אל הכּפר. מי שרצה שיהיה לוֹ חלק בּמעשׂה החלוּצי, בּכּיבּוּש, בּבנין הארץ – היה עליו לפנוֹת אל השׂדה. כּיוֹם הזה תמצאוּ מוֹרים, העוֹשׂים את עבוֹדתם, והם חברים לקבוּצה. אך לפני שלוֹשים שנה, אם בּא אדם שהיוּ לוֹ כּל הסגוּלוֹת והכּשרוֹנוֹת והנטיה הנפשית להוֹראה והוּא רצה להשתתף בּמהפּכה החלוּצית – לא היה לוֹ אלא לקוּם וּלהיפּרד מן ההוֹראה ולצאת לשׂדה. זה היה עוֹלמנוּ שלפני המלחמה, וכֵלינוּ לא היוּ עשׂוּיים כּלל לקלוֹט את העליה הפּוֹרצת שלאחריה. וכאן זכוּתוֹ ההיסטוֹרית של גדוּד העבוֹדה, שהנחיל למפעל הקיבּוּצי את התנוּפה הגדוֹלה. עתה לא יפליאוּ אוֹתנוּ המספּרים של הגדוּד, אוּלם בּשעתם היוּ גם מפליאים וגם מפחידים. ולא בּלבד גוֹדל המחנה, אלא אף העוֹז והיכוֹלת להעמיס על עצמוֹ כּל אוֹתם התפקידים, לזווג יחד כּל אוֹתם התפקידים, הכּיבּוּשיים והישוּביים כּאחד.

אילוּ זכינוּ, והפּגישה בּין העליה השניה לשלישית היתה מתקיימת מתוֹך יתר הבנה והכּרה הדדית, אפשר היה גוֹרל המפעל הקיבּוּצי וגוֹרל תנוּעתנוּ כּוּלה שוֹנה ממה שהוּא, והיינוּ פּטוּרים מהרבּה ענשים

וגם מן הפּיצוּל הפּנימי. אך לא זכינוּ! כּמה מחיצוֹת דקוֹת ועבוֹת, חיצוֹניוֹת וּפנימיוֹת, חָצצוּ בּין שני גלי העליה, אשר המלחמה העוֹלמית הקוֹדמת הפרידה בּיניהם. והפּירוּד הטבּיע את חוֹתמוֹ.

גל-העליה החדש זינק מתוֹך ההפכה, מתוֹך הפכת-המלחמה וּמתוֹך ההפכה שלאחר המלחמה. כּנחל סוֹאן ושוֹטף וגם גוֹרף, המקפּץ על פּני סלעים וּפוֹרץ סכרים, כּן היה הגל החדש. תנוּפתוֹ קדמה ליכלתוֹ. היה בּוֹ יוֹתר מן ההעזה מאשר מן הבּהירוּת, ויוֹתר ממה שראה את הדרך ראה והאמין בּהריסת מעצוֹרים. כּנגד נסיוֹן החיים של איש העליה השניה שהגיע לידי בּגרוּת, כּבוּש וּכבד-צעד, מרוּכּז בּעצמוֹ וּבמפעלוֹ וּמכוּוָן כּוּלוֹ

לנקוּדה אחת מוּחלטת – עמד בּן-אדם בּאביב-חייו, אשר המלחמה והפּרעוֹת וּמלחמת-האזרחים פּגעוּ בּגוּפוֹ ועברוּ דרך לבּוֹ, אשר שׂרה עם פּוּרענוּיוֹת וּמילט את חייו, אשר ראה יסוּרים וּגבוּרה וּכפירה וחזוֹנוֹת בּשנוֹתיו המעטוֹת, מה שלא ראוּ דוֹרוֹת רבּים לפניו, ואשר נקלע בּעצמוֹ בּין תוֹם להפקרוּת, בּין בּטחוֹן-נעוּרים לאבדן-כּל.

אין לוֹמר שאיש העליה השניה, אשר ציפּה כּל כּך לגל החדש, ידע לראוֹתוֹ לתוֹכוֹ, מבּעד לכל לבוּשי התקוּפה הנסערת. בּמיעוּטוֹ וּבבדידוּתוֹ למד לראוֹת את נקוּדת-הכּוֹבד בּיחיד, בּנכוֹנוּתוֹ למאמץ, בּהרגשת אחריוּתוֹ, וגם את מפעל הכּלל, את הקבוּצה, את ההסתדרוּת, ראה כּמפעל של יחידים, של אנשים שלמים. והגל החדש מדלג על כּל זה. איננוּ מקפּיד ואיננוּ בּוֹרר. הוּא מלא בּטחוֹן בּרבּים, בּכוֹחם, בּריבּוּים, בּליכּוּדם. גם איש העליה השניה ידע, כּמוּבן, את עֵרך ה“יחדיו”, אוּלם כּאן, בּגל החדש, היה יוֹתר מאֳפי הקוֹלקטיביזם הריכּוּזי מאשר מרוּח הקבוּצה הארץ-ישׁראלית.

והעליה השלישית, בּין שבּאה מרוּסיה בּין שבּאה מפּוֹלין

וגליציה, לא בּיקשה להידָבק בּאלה שפּרצוּ דרך לפניה. אנשים לא רחשוּ לקוֹדמיהם את האֵמוּן ואת רגש החברוּת שהללוּ היוּ ראוּיים להם, ואוּלי… גם לא היוּ ראוּיים. שכּן אנשי העליה השלישית מצאוּ את קוֹדמיהם לא רק בּכיבּוּשיהם וּבקשיוּת ערפּם וּבחלוֹמוֹתיהם, כּי אם גם בּכשלוֹנוֹתיהם: בּפילוּגם וּבמלחמתם הפּנימית. דגל האיחוּד לא השׂיג את מבוּקשוֹ והפך אף הוּא לדגל מפלגה. את העוֹלה פּגשוּ שתי לשכוֹת עליה, שתי לשכוֹת עבוֹדה, שני מרכּזים חקלאיים, שתי מפלגוֹת הנאבקוֹת זוֹ עם זוֹ, בּלי שיהיה בּרוּר וּמחוּוָר על מה ולמה הן נפרדוֹת ונלחמוֹת. כּל זה לא היה בּוֹ כּדי לעוֹרר אצל העוֹלים את הכּבוֹד לקוֹדמיהם ואת הרצוֹן להתמזג עם הקיים. בּפרט, כּשפּרק-הזמן של המלחמה העוֹלמית גידל גוֹרמי בּידוּל למכבּיר.

מאז ועד עתה טוּשטשוּ והוּעמקוּ כּמה חזיוֹנוֹת. גלי עליה חדשים הציפוּנוּ. המגמה האחדוּתית, הממַזגת וּמלַכּדת, נאבקת כּל הימים עם המגמה השבטית והוֹדפת אוֹתה למחבוֹאים. אוּלם המפעל הקיבּוּצי צמח וגדל בּמזל של בּדילוּת והתפּצלוּת.

יש אוֹמרים: מה איכפּת לנוּ אם קיימוֹת כּמה חטיבוֹת שוֹנוֹת בּתנוּעה הקיבּוּצית? מדוּע תהיה עיננוּ צרה בּגוֹנים השוֹנים

וּבארגוּנים המסייעים לטיפּוּח הגוֹנים? ואם אמנם קיימים כּמה פּגמים בּיחסים שבּין החטיבוֹת הקיבּוּציוֹת השוֹנוֹת – הרי מקוֹר הדבר לא בּקיוּם החטיבוֹת, כּי אם בּחוֹסר הערכה הדדית, ויש לתקן את הדבר על ידי שיפּוּר היחסים וּנטיעת הבנה רחבה יוֹתר.

רצוֹני להסבּיר מדוּע אינני תוֹלה תקווֹת בּכך, אלא

בּאיחוּד בּלבד. כּבר אמרתי, לא הרי הקבוּצוֹת שלנוּ כּקוֹמוּנוֹת אחרוֹת. אוֹתן הקוֹמוּנוֹת היוּ קיימוֹת כּל אחת לעצמה. קריניצה לא ראתה את גוֹרלה נחתך על ידי כּך אם תקוּם עוֹד קריניצה אוֹ לא. ואצלנוּ אוֹמרים: “האיחוּד צריך להבטיח את הקמתן של עוֹד דגניוֹת ועוֹד יגוּרים, הרבּה דגניוֹת והרבּה יגוּרים”. כּאן ההבדל בּין קוֹמוּנה המרוּכּזת כּוּלה בּתוֹך עצמה וּבין

המפעל הקיבּוּצי שלנוּ המהווה תנוּעה. וּלפיכך יש לוֹ דאגת “המשך” וצוֹרך בּכיבּוּשים, וענין מיוּחד לנוֹער. וכאן גם המפתח ל“יחסים”. כּיון שכּל פּלג של התנוּעה הקיבּוּצית מהווה תנוּעה לעצמוֹ, ויש לוֹ דאגת המשך וּמסעי-כּיבּוּשים וענין מיוּחד בּנוֹער, הריהוּ מוּכרח לראוֹת בּכל פּלג אחר של התנוּעה הקיבּוּצית יריב וּמתחרה.

לפיכך, כּל עוֹד קיימים הפּילוּגים מן ההכרח שיהיוּ ניגוּדים. וגם אנשי התנוּעה הקיבּוּצית אינם מלאכים. אדרבּא, מתוֹך מלחמת הקיוּם המרה והקטנוּנית שנלחמוּ אבוֹתיהם ואבוֹת אבוֹתיהם בּגיטוֹ ודאי

ירשוּ כּמה תכוּנוֹת שאינן הוֹלמוֹת בּיוֹתר את חיי הקבוּצה, ואינן עשׂוּיוֹת להשכּין יחסים הוֹגנים בּין פּלגי תנוּעה מתחרים.

ואוֹדה: אגב הסבּרה והוֹכחה נוֹהג גם אני, כּאחרים, להדגיש בּיחוּד את הקלקוּלים השוֹנים הקשוּרים בּמצב הפּילוּג: את “היחסים”, את ההערכה ההדדית הבּלתי-צוֹדקת, את הרמה החברתית הנפגעת, את הליקוּיים בּמצב המפלגה וההסתדרוּת, את ההפסד בּחינוּך הנוֹער. אך טעוּת היא לחשוֹב כּי לכך בּלבד מכוּוָן האיחוּד. נדמה לי שהחבר מן “המכּבּי הצעיר” אשר דיבּר כּאן כּיון לעיקר. האיחוּד מתכּוון לא ל“יש” בּלבד, אלא למה שצריך ויכוֹל להיוֹת. אם נראה לפנינוּ רק אוֹתם אלפי הפּוֹעלים החיים בּקיבּוּצים הקיימים – אפשר בּאמת נמצא כּי לא כּדאי כּל פּוּלמוֹס האיחוּד. אילמלא הרצוֹן הכניס רבבוֹת פּוֹעלים, ולא רק מאלה שיבוֹאוּ כּי אם גם מן הנמצאים עמנוּ בּארץ, לתוֹך מעגל החיים הקיבּוּציים – הייתי אוּלי גם אני מניח את תביעת האיחוּד (את חטאי אני מזכּיר: גם בּימים שהקבוּצה היתה קטנה וּמספּר הקבוּצוֹת היה מוּעט בּיקשתי להעמיס על הקבוּצה עוֹמס גדוֹל – כּמוּבן, לפי היכוֹלת הקטנה של הזמן ההוּא). לא חדלתי להאמין, הן בּימי פּרוֹספּריטי והן בּימי משבּר, שהקבוּצה יכוֹלה לשמש כּלי-קיבּוּל וּבית-יצירה להמוֹני

פּוֹעלים, ולא רק לשם סיפּוּק צרכיהם החיוּניים, כּי אם גם למילוּי תפקידים לאוּמיים חברתיים ותרבּוּתיים גדוֹלים. עכשיו – לא כּל שכּן. האפט שאל בּנען וחזר ושאל פּה: מה ערך להחדרת רעיוֹן המלאכה ועבוֹדת-חוּץ לתוֹך המפעל הקיבּוּצי? האפט מבין שיש חשיבוּת בּעבוֹדת-חוּץ בּזמן בּנין הקבוּצה – זה יוֹצר ענפי מחיה חדשים. אבל הוּא טוֹען: מה חשיבוּת בּדבר אם בּמקוֹם היהוּדי מטבריה יעסוֹק בּמלאכה מסוּימת הפּוֹעל חבר הקבוּצה? הטענה הזאת מזכּירה בּמוּבן ידוּע את הויכּוּח, שהתנהל לא בּידידוּת יתירה, בּין בּעלי התעשׂיה בּארץ לבין ההסתדרוּת. הם טענוּ: למה לכם קוֹאוֹפּרטיבים, יש בּארץ תעשׂיה, בּאים לארץ אנשים עם הוֹן פּרטי ועם יזמה פּרטית והם מנסים ליצוֹר תעשׂיה בּארץ; הרי לכם (לאנשי ההסתדרוּת) חלק ונחלה בּחקלאוּת ולמה לכם לבוֹא וּלהתחרוֹת בּהם, לעשׂוֹת נעלים כּמוֹהם, לעשׂוֹת בּסריגה כּמוֹהם? אם נלך לפי קו מחשבה זה אפשר גם לטעוֹן: למה לנוּ המשבּיר המרכּזי, למה לנוּ האגוּדוֹת הצרכּניוֹת? הלא יש בּארץ מסחר סיטוֹני וקמעוֹני וּמדוּע צריכים דוקא ההסתדרוּת והמפעל הקיבּוּצי להוֹציא פּרנסה מיהוּדי חנוָני? יש להגיד את האמת: חשבּוֹנוֹתינוּ הם אחרים. אין אנוּ יכוֹלים להפריד בּין המפעל הקיבּוּצי וּבין הכּוֹח המשוּתף הנוֹשׂא את המפעל; אנוּ רוֹצים לאַפשר לכל יהוּדי עוֹבד לחיוֹת אתנוּ יחד. אילוּ היינוּ משאירים את המפעל הקיבּוּצי הקטן בּתחוּמיו וּמגבּילים אוֹתוֹ בּשטח החקלאוּת בּלבד, לא היינוּ מגיעים להיוֹת תנוּעה

גדוֹלה. על ידי כּך שאנוּ יוֹצרים אפשרוּת קיוּם בּקבוּצה לבעל המקצוֹע, לחייט ולסנדלר, אנוּ לא רק פּוֹתרים, כּפי שאמר לביא, את שאלת חיינוּ בּמגמת האוֹטַרקיה, לא רק מסַדרים תנאים נוֹחים וּפּרוֹדוּקטיביים יוֹתר לעצמנוּ, אלא – והוּא הנימוּק הנוֹסף: אנוּ מרחיבים כּכל האפשר את מעגל האנשים החיים חיי שיתוּף. גוֹרלה של הקבוּצה תלוּי בּזה אם היא תהיה לענין של מעטים אוֹ של רבּים מאד; ואנוּ בּטוּחים שמעמסת ההרחבה הזאת יוֹצרת בּסיס נוֹסף לפעילוּת שלנוּ.

ניסיתי להגדיר את מהוּת האיחוּד וּלהוֹציא את עצמנוּ מתוֹך הויכּוּח שמירר כּל כּך את חיינוּ בּשנים האחרוֹנוֹת. אמנם, לדעתי, לא הויכּוּח על האיחוּד מירר את חיינוּ, אלא המציאוּת היא שמיררה את החיים; וּויכּוּח שעוֹסק בּמציאוּת מרה גם הוּא נעשׂה מר. אמרתי קוֹדם שהאיחוּד פּירוּשוֹ להוֹציא את המפעל הקיבּוּצי והקבוּצתי לדרך רחבה יוֹתר. אני מאמין שיש כּמה תפקידים כּיבּוּשיים מוּחשיים המחכּים לכוֹחה של התנוּעה הקיבּוּצית המאוּחדת. אביא כּמה דוּגמאוֹת.

דוּגמה ראשוֹנה: נזכּר כּבר היוֹם ענין הקיבּוּץ העירוֹני הגדוֹל. שקוֹלניק אמר שעסק בּזה לפני שנה, אני יוֹדע שיש מספּר חברים בּתל-אביב העוֹסקים בּזה והדבר איננוּ זז. אף יוֹדע אני שענין הקיבּוּץ העירוֹני הגדוֹל הוּא קשה עד למאד, ואין להתחיל בּוֹ כּמוֹ שהתחילוּ בּמפעל הקבוּצה, בּגרעין קטן; המפעל הקיבּוּצי

העירוֹני דוֹרש הרבּה כּוֹחוֹת וּמאמצעי-עזרה גם מצד ההסתדרוּת, הוּא דוֹרש תנוֹפה גדוֹלה. רק תנוּעה קיבּוּצית מאוּחדת תוּכל ליצוֹר דבר כּזה! יש לנוּ קיבּוּץ עירוֹני גדוֹל – יגוּר, שהוּא הנסיוֹן הראשוֹן ליצירת שכוּנת עוֹבדים שיתוּפית, שדעתנוּ תהיה נוֹחה

ממנה. לצערנוּ הגדוֹל, לא גרמוּ לנוּ נסיוֹנוֹת השיכּוּן בּארץ הרבּה נחת. חלוֹמוֹת גדוֹלים שהיוּ לנוּ על שכוּנוֹת עוֹבדים לא נמצאוּ להם נוֹשׂאים. אבל יגוּר, בּעזרת הקיבּוּץ המאוּחד, היתה לשכוּנת עוֹבדים כּזאת. שאר הנסיוֹנוֹת בּקבוּצוֹת אחרוֹת הביאוּ אמנם פּלוּגוֹת נוֹספוֹת, אבל לא נהפּכוּ למפעלים גדוֹלים. היה המאמץ של גדוּד העבוֹדה בּתל-אביב, שהלך לאיבּוּד מסיבּוֹת אחרוֹת, והקבוּצוֹת הקיימוֹת על יד ירוּשלים וּבקרבת

תל-אביב גם הן לא הפכוּ מפעלים גדוֹלים. אני מאמין אמוּנה שלמה שהתנוּעה הקיבּוּצית המאוּחדת, אשר תציג לעצמה כּמטרה יצירת קיבּוּץ שיתחיל בּמאוֹת אנשים ויגיע לאלפים בּקרבת תל-אביב, – תקים מפעל בּעל ערך עצוּם, לתנוּעה שיתוּפית כּשלעצמה ולתנוּעת הפּוֹעלים כּוּלה.

דּוגמה שניה: ענין הפּוֹעל בּמוֹשבה. יש מספּר פּלוּגוֹת של קיבּוּצים שוֹנים שבּדרכּן להתישבוּת עוֹברוֹת את המוֹשבוֹת

ויש מוֹסדוֹת ההסתדרוּת המטפּלים בּפוֹעל המוֹשבה. בּמוֹשבה בּכלל נמצא

ציבּוּר פּוֹעלים המוֹנה 20 – 25 אלף פּוֹעל – מה יהיה עתידוֹ של הציבּוּר החקלאי הזה? אלה הם יוֹצאי תנוּעוֹת נוֹער, אלה הם יוֹצאי החלוּץ, אשר הגיעוּ בּארץ למוֹשבוֹת וּבתוֹכן עברוּ את כּל הסבל, היתמוּת, העזיבה והבּדידוּת של פּוֹעל המוֹשבה. רק תנוּעה קיבּוּצית מאוּחדת וּגדוֹלה תוּכל למצוֹא דרך אל הפּוֹעל בּמוֹשבה! אוּלי לא תכניס אוֹתוֹ מחר אוֹ מחרתים לתנוּעה הקיבּוּצית, אבל היא, בּלי התחרוּת והתרוֹצצוּת, תשלח לכל מוֹשבה אנשים, שיחיוּ את חיי הפּוֹעל, וּמתוֹך דאגה לחייו החברתיים והפּנימיים של ציבּוּר הפּוֹעלים בּמוֹשבה תחנך אוֹתוֹ לקראת ההתישבוּת.

ועוֹד נקוּדה חשוּבה: מי שרוֹצה לראוֹת בּקבוּצה לא רק סידוּר חברה מתוּקנת וכיבּוּש עמדוֹת משקיוֹת, כּי אם גם הקמת מחנה חלוּצי מאוּרגן העוֹמד לשירוּת העם בּכל צרכיו, הוּא ישאף לכך שהמפעל השיתוּפי יהיה בּוֹ הכּוֹח להיעָנוֹת לכל דרישה שתבוֹא מצד התנוּעה כּוּלה. המפעל הקיבּוּצי המאוּחד צריך להטיל על עצמוֹ את מַכּסימוּם התפקידים הכּיבּוּשיים השוֹנים, בּתוֹך ההסתדרוּת, בּתוֹך המפלגה, בּציוֹנוּת,

בּגאוּלת הקרקע וּבדאגה להוֹן הלאוּמי. בּתקוּפה הזאת הדאגה להוֹן הלאוּמי היא דאגה גדוֹלה מאד והיא רוֹבצת על המפעל הקיבּוּצי יחד עם דאגוֹת אחרוֹת לעליה וּלהתישבוּת. יש להצטער על כּך, אבל עוּבדה היא שקשה למצוֹא כּיוֹם מספּר אנשים מספּיק לתפקידים האלה. יתכן שגם כּיוֹם ממלא כּל זרם קיבּוּצי תפקידים אחראיים לפי יכלתוֹ, יוֹתר מאיזה חלק ציבּוּר אחר, אבל אני מאמין שליכּוּד התנוּעה הקיבּוּצית לתנוּעה אחת יזרים קוֹדם כּל את המרץ המוּצא לקנאת-חינם והתחרוּת-חינם בּאפיקים פּרוֹדוּקטיביים יוֹתר, והזיקה בּין המפעל הקיבּוּצי לבין תנוּעת הפּוֹעלים כּוּלה תהיה יוֹתר קרוֹבה ואינטימית, וגם הרבּה יוֹתר אינטנסיבית. אלה הם הדברים שאני רוֹאה אוֹתם כּחלקים אינטגרליים של מפעל האיחוּד.

אני מקשיב בּמשך כּל הזמן להיסוּסים ולספקוֹת של החברים, וּככל שאני לוֹמד וּמתעמק בּענין רוֹאה אני את עצם המפעל הקיבּוּצי בּשלימוּתוֹ וּבאַחדוּתוֹ. כּמוּבן, אפשר תמיד להוֹכיח שהקיבּוּץ העוֹמד על רעיוֹן הקצב המהיר בּגידוּל, זקוּק לאוֹרגניזציה שלוֹ, ואפשר להוֹכיח שדוקא קבוּצה מסוּגה של דגניה דרוּשה לה אוֹרגניזציה מיוּחדת. אני לוֹקח על עצמי להוֹכיח גם זאת. מספּרים על בּנקאי גדוֹל שאמר בּהזדמנוּת מסוּימת: מוּטב שיהיוּ לי 10% בּעסק טוֹב מאשר 100% בּעסק פּחוֹת טוֹב. אני אוֹמר: כּל כּמה שהדגניוֹת החדשוֹת אוֹ היָגוּרים החדשים עלוּלים להפסיד בּשוּתפוּת הזאת הם עלוּלים לזכּוֹת בּהרבּה יוֹתר מתוֹך תנאי צמיחה חדשים, מגע משוּתף, אוֹדיטוֹריה פּנוּיה יוֹתר למחשבה, שתפרה כּל רעיוֹן ללא מחיצוֹת מיוּתרות. איני יוֹדע מי ישׂיג יוֹתר? האוּמנם אוֹתוֹ הרעיוֹן של משק גדוֹל, שהגיע להשׂגיו מתוֹך הסתגלוּת גדוֹלה של חלקים שוֹנים בּמפעל הקיבּוּצי, יוּכל להפסיד על ידי כּך שרעיוֹן זה יהיה מנת חלקם של רבבוֹת פּוֹעלים נוֹספים? האוּמנם צפוּיה סכּנה לקבוּצה, כּפי שמצאה את בּיטוּיה

בּחבר הקבוּצוֹת, על ידי כּך שתביא את עצמה לתוֹך תנוּעה רחבה וּגדוֹלה יוֹתר? אני אינני מעמיד את הויכּוּח על ההכרח בּסינתיזה, זוֹ אוּלי תימצא ואוּלי לא – אין אני רוֹאה בּזה תנאי לאיחוּד.

הבּיטוּי הנמרץ והנפשי בּיוֹתר בּענין האיחוּד ניתן היוֹם על ידי יעקב ריז’יק, שאמר: בּוֹשתי מפּני ילדי! ואני אמנם איני חי בּקבוּצה, אבל אני חי בּמפעל בּמשך כּל ימַי וההרגשה הזאת מלַוָה אוֹתי כּל השנים. המפעל המשוּתף שלנוּ הוּא שגירש אוֹתי מהסתפּח בּנחלת הקבוּצה, לא יכוֹלתי להשתתף בּמחשבה המכרעת של התנוּעה הקיבּוּצית, אבל כּחבר תנוּעת הפּוֹעלים אני מרגיש את עצמי אחראי למצב הזה. אני אוֹמר לכם: נפשי לא מצאה מנוּחה והיא לא תמצא מנוּחה עד שלא נשתחרר מהפּירוּד הזה! שמענוּ את הצגת השאלוֹת מפּי החבר הצעיר מ“המכּבּי הצעיר” וּמפּי החבר הלא-צעיר שפּרינצק. הקוֹמץ הקטן הנמצא בּנען, בּמשמר-העמק וּבדגניה – זהוּ עוּבּר של העם היהוּדי העתיד, גרעין תנוּעת החירוּת היהוּדית. ויש לנוּ דאגוֹת גדוֹלוֹת. כּל חבר של כּל זרם מסַפּר תמיד מה גדוֹלים הישׂגיו של זרמוֹ הוּא וּבזה עוֹסקים בּכל המוֹעצוֹת. והלא כּל חבר קוֹרא על אניוֹת מעפּילים ועל המעשׂים המחרידים בּארץ זוֹ אוֹ אחרת, והלא כּל חבר היה צריך להרגיש בּמקוֹם שׂביעת רצוֹן מהישׂגיו הוּא את ה“קטוֹנתי”, לא את ה“קטוֹנתי” של היחיד בּלבד, אלא את ה“קטוֹנתי” של התנוּעה. אנוּ חייבים ליצוֹר אוירה כּזאת שנוּכל להתאסף וּלהתיעץ בּלי ניגוּדי דברים, בּלי כּל יצר של התחרוּת. מי שחי בּארץ בּימי התסיסוֹת הגדוֹלוֹת של האיחוּד יוֹדע שמגמת האיחוּד היתה תמיד קשוּרה עם “טוֹהר לבּנוּ”; זה היה המניע הנפשי העיקרי בּכל תנוּעת האיחוּד.

כּיצד תפעל המכוֹנה הזאת? כּאשר נוֹצר הקיבּוּץ אי אפשר היה להגיד גם אז – כּיצד המכוֹנה הזאת תפעל. הרצוֹן שלנוּ הוּא הקוֹבע, הרצוֹן איננוּ בּהיר, הוּא מעוּרפּל. אני יוֹדע שתנוּעת האיחוּד דרוּשה

לתנוּעת הפּוֹעלים ולמפעל הקיבּוּצי כּמנוֹף נפשי ורוּחני גדוֹל, כּטיהוּר

לבבוֹת וקירוּב לבבוֹת, וּכהתגבּשוּת האחריוּת הקבוּצתית, אף אם קשים חבלי האיחוּד.

אני מדבּר עכשיו על אדמת דגניה ואני רוֹצה להזכּיר דבר שהיה קשה מאד בּשבילי, ושאף על פּי כן איני יכוֹל להתחרט עליו עכשיו. מרד האיחוּד – אם אפשר לוֹמר כּך – היה אצלנוּ קשוּר בּקרע עם גוֹרדוֹן והקרע הזה היה בּשבילי קשה מאד, מבּחינה אישית וּמבּחינה ציבּוּרית. ואוֹסיף עוֹד ואגיד – הוּא היה קשה בּשבילי, מפּני שאני לא בּיטלתי ולא ויתרתי על הנימוּקים אשר היוּ לגוֹרדוֹן; בּמה שגוֹרדוֹן כּתב

נגד האיחוּד היוּ רעיוֹנוֹת חשוּבים מאד גם בּעלי ערך חינוּכי קיים. ואף על פּי כּן לא צדק. אַתם יוֹדעים שגוֹרדוֹן לא בּא לועידת פּתח-תקוה ולא בּא גם לועידת חיפה, ולא נתן ידוֹ ליצירת ההסתדרוּת. הוּא הבּיט על הדבר בּחשש מרוּבּה. איני יוֹדע אם יש רבּים בּינינוּ אשר גוֹרדוֹן מילא תפקיד אישי בּחייהם כּבחיי. אך עוּבדה היא שאיש כּמוֹ גוֹרדוֹן עם כּל התוֹכן העצוּם שבּוֹ, עם כּל ההבנה העמוּקה לגוֹני החיים שלנוּ, עם ההבנה לרעיוֹן הקבוּצה הגדוֹלה, עם היחס לכל יהוּדי פּוֹעל בּארץ וּלכמה וכמה גילוּיים, שאנוּ לא ירדנוּ לעוּמקם – איש כּמוֹ גוֹרדוֹן לא הוֹציא את המסקנה הנכוֹנה; בּזה אנוּ מסכּימים כּוּלנוּ עכשיו. אוֹתוֹ דבר, כּשאני

שוֹמע עכשיו את שוֹללי האיחוּד – אני מוּכן לקבּל את דברי אידלסוֹן, שאין אצלנוּ שוֹללי האיחוּד, אבל הרי לא הטרמינוֹלוֹגיה חשוּבה – אני רוֹאה בּהם את הקנאוּת לערכים, אני שוֹמע דאגה לעתיד המפעל הקיבּוּצי, אני שוֹמע שהאיחוּד עלוּל להחליש את המפעל הקיבּוּצי, שחוּלשה אוֹרבת לנוּ בּאיחוּד. אך להם רוֹצה אני לוֹמר: אני כּוֹפר בּהחלט שרעיוֹן האיחוּד קשוּר עם פּחוֹת מתיחוּת ועם פּחוֹת חלוּציוּת! אני כּוֹפר בּזה שרעיוֹן האיחוּד

קשוּר בּפחוֹת הערכה לגבּי האדם והחבר! וּכשם שבּזמן האיחוּד הראשוֹן, כּשרבּים התנגדוּ לוֹ מתוֹך חרדה לעבריוּת וּפחד

מפּני האידיש, האמנתי שהאיחוּד יגבּיר את העברית – כּן מאמין אני גם עכשיו שהאיחוּד יגבּיר את הכּוֹח הכּיבּוּשי של המפעל הקיבּוּצי ואת המתיחוּת של החבר-הפּרט בּתנועה הקיבּוּצית.

מזדמן לי כּפעם בּפעם להיפָּגש עם חברים שוֹנים וּמוּתר לי לוֹמר שאני רוֹאה לפרקים סתירה נפשית בּין פּגישה שלי עם חבר וּבין פּגישה שלי עם זרם. בּזמן שאנוּ נפגשים בּמסיבּוֹת שוֹנוֹת מרגישים אנוּ כּל כּך את ההבדלים בּין זרם לזרם, פּעם הבדלים אמיתיים, פּעם הבדלים מוּגזמים וּמדוּמים, ולפעמים גם לאחר הסבּרוֹת עמוּקוֹת נדמה לך שלפניך תהוֹמוֹת, שאי אפשר לגשר על פּניהן. יש גם הרבּה חברים השׂמחים כּשמעמיקים את הפּרוֹבּלימה וּמגַלים את התהוֹם. ולכן מוּתר לי לוֹמר אחרי דברי קדיש: חברים רבּים, גם כּשהם שוֹמרים על דעוֹתיהם הקדוּמוֹת בּענין האיחוּד, הם מרגישים את עצמם מאוּחדים! וּבענין זה צריך לוֹמר: יש הבדל גדוֹל בּין מה שהיה לפני שנים בּין המפלגוֹת וּבין מה שנמצא עכשיו. על כּל פּנים מוּתר עכשיו להוֹדוֹת בּזה: בּזמן שהיוּ ניגוּדים בּין

המפלגוֹת, בּין “אחדוּת-העבוֹדה” וּבין “הפּוֹעל הצעיר”, היוּ אלה לא רק ניגוּדי אידיאוֹלוֹגיה, אלה היוּ גם ניגוּדי אנשים. איני רוֹצה להזכּיר את כּל שמוֹת-הגנאי וכינוּיים שוֹנים, שבּהם השתמשוּ בּתקוּפה ההיא. עכשיו המצב בּמוּבן זה אחר לגמרי. ההבדלים והניגוּדים קיימים בּין הזרמים, אבל כּשאַתה פּוֹגש חבר מדבּר עם רעהוּ, חבר מזרם קיבּוּצי אחד עם חבר מזרם קיבּוּצי שני, הרי שם הניגוּדים אינם קיימים! הדבר הזה הוּא בּעיני חשוּב מאד, הוּא מבטיח את האיחוּד יוֹתר מכּמה וכמה הסבּרוֹת אחרוֹת. העוּבדה הזאת, שמגמת האיחוּד והכּרת האיחוּד שרשית היא וחיה בּלבבוֹת אלפי החברים, קוֹבעת את גוֹרל האיחוּד יוֹתר מכּמה וכמה נימוּקים.