רקע
ברל כצנלסון
בּמוֹעצת נען

(מוֹעצת הקיבּוּץ המאוּחד. תמוּז תרצ"ט)


לא זאת הפּעם הראשוֹנה לי לדבּר עם חברי הקיבּוּץ בּשאלת האיחוּד, אך זאת הפּעם הראשוֹנה ניתנת לי ההזדמנוּת לדבּר עם הקיבּוּץ כּוּלוֹ, בּמוֹעצתוֹ, בּשאלה זוֹ. ואני חש בּכוֹבד האחריוּת. הויכּוּח

מתנהל הפּעם – לא אגיד בּאוֹפן חברי, חברוּת דוֹרשת יוֹתר – בּאוֹפן ג’נטלמני. אך ידענוּ כּי רגשוֹת חמוּרים תוֹססים מתחת לויכּוּח. וכל משתתף אחריוּתוֹ גדוֹלה, ויתכן שהשתתפוּתי אני כּאן מחייבת בּיותר.

אמר פּה יצחק טבּנקין: דרוּש בּירוּר, אוּלם צריך שהבּירוּר לא יֵהָפך לגיהינוֹם. דברים נכוּחים. ויש לקיים אוֹתם בּשעת בּירוּר ולפני בּירוּר, ולא רק בּמוֹעצה, אלא אף לפני התכוּנה למוֹעצה. כּוּלנוּ חייבים בּדאגה לכך. אך, לצערנוּ, גם מי שנשמר לנפשוֹ לא תמיד יש בּידוֹ למנוֹע את הזוּלת מראוֹת את דבריו כּגיהינוֹם. נתנַסיתי בּזה. היתה לי פּעם פּלוּגתה עם אדם הנערץ עלי בּיוֹתר, עם א. ד. גוֹרדוֹן. שוּם פּלוּגתה לא היתה יכוֹלה לרוֹפף את הערצתי ואת חרדתי לאיש, אך ידעתי גם ידעתי כּי א. ד. גוֹרדוֹן קיבּל את יצירת “אחדוּת-העבוֹדה” כּ“גיהינוֹם”. בּכל לבּי חפצתי למנוֹע ממנוּ צער זה. אך לא הצלחתי להביא אוֹתוֹ לידי ראִיה אחרת, וּלוַתר על “אחדוּת-העבוֹדה” לא יכוֹלתי. היתה זוֹ לי שליחוּת יקרה ואכזרית, ולא הייתי רשאי לפטוֹר עצמי הימנה.

וכן כּשבּאתי – לאחר שתיקה של שנים, לאחר התבּוֹננוּת וחרדת-נפש – לוֹמר בּרבּים את דברי לתנוּעה, נוֹדע לי שגרמתי בּזה צער לכמה חברים, שכּמה אנשים יקרים לי קיבּלוּ את דברי כּפגיעה, כּעלבּוֹן. בּיקשתי להבין זאת – ולא עלה בּידי. רק בּזמן האחרוֹן עמדתי על כּך, כּי לא דבר קל הוּא להבין. וּבין הצרוֹת הגדוֹלוֹת השמוּרוֹת לנוּ יש גם זוֹ: שחברים חדלים להבין זה את זה. הנה יוֹשב אני וּמקשיב. ולכאוֹרה: אוֹתוֹ החזוֹן, אוֹתן הדרכים, אוֹתה נקוּדת-המוֹצא. הדברים קרוֹבים, וּפתאוֹם – חדלה ההבנה: לא אוֹתה המסקנה, אלא היפּוּכה. היכן הטעוּת?

אינני רוֹצה לצעֵר, רצוֹני להימָנע מבּיטוּיים שיש בּהם

כּדי לצער, אך יוֹדע אני כּי יש חברים אשר עצם המחשבה שלי גוֹרמת להם צער. ואם מחשבת האיחוּד, שהיא בּשבילי מחשבת-חיי בּארץ, שהיא בּעיני תנאי למכּסימליזם סוֹציאליסטי וּלמכּסימליזם ציוֹני – יש מי שרוֹאה בּה עתה “חיסוּל ערכים” וּ“פירוּק תנוּעה”, הרי זה מצעֵר. ודאי מצטער מי שמרגיש כּכה, מצטער אני שיש מרגישים אוֹתי כּכה. אך האם יכוֹל אני לעשׂוֹת נחת-רוּח לידידים וּלהסתלק ממה שאני חוֹשב לחיוּני, למוֹעיל, להכרחי?

ושמא נַתנה תנאי אחד בּויכּוּח, שלא נשתמש בּהגדרוֹת פּסיכוֹלוֹגיוֹת, שלא נדבּר על חברים “עייפים” ולא-עייפים, “אוֹהבים” ולא-אוֹהבים, “חלשים” וחזקים, “מיוּאשים” וּמאמינים, “נחשלים” וּמתקדמים? אוּלי נסכּים כּי בּדרך זוֹ אפשר להוֹסיף עלבּוֹן על עלבּוֹן, אך לא להוֹכיח צדקת רעיוֹן, ונחליט לפיכך לדבּר בּקטיגוֹריוֹת עניניוֹת וּממשיוֹת יוֹתר, כּאילוּ היינוּ כּוּלנוּ חברים שוי-זכוּיות.

לא אֶמָלט הפּעם מלעוֹרר את שאלת זכוּתי להשתתף בּבירוּר זה. לא הייתי חפץ להעסיק אתכם בּשאלתי האישית, אך אינני רשאי להשתמט ממנה. איש לא בּא, חלילה, לפסוֹל את זכוּתי, אך ראיתי שאחד הנימוּקים החוֹזרים שבּהם פּוֹתחים נוֹאמים וכוֹתבים הוּא: שהויכּוּח על האיחוּד "הוּכנס

אלינוּ מבּחוּץ". והיוֹת שאינני מכּיר הרבּה אנשים חיצוֹניים האשמים בּויכּוּח זה הריני נוֹטה לקבּל את הגדרת “החוּץ” על חשבּוֹני. וּבשׂיחוֹת פּרטיוֹת אוֹמרים לי חברים טוֹבים: “אתה הוּא שהבאת עלינוּ את הצרה הזאת”. אילוּ הייתי אף אני סבוּר כּמוֹתם אפשר הייתי מתגאה בּכך. אלא שתמֵה אני על חברים שנתחַנכוּ בּכל מיני אַסכּוֹלוֹת סוֹציוֹלוֹגיוֹת, ואף על פּי כּן נוֹטים הם לראוֹת בּתסיסה שהקיפה רבּים, מעבר לכל מחיצוֹת, “מעשׂי ידים” של מישהוּ מבּחוּץ. הוֹאיל ונימוּק אישי זה יש לוֹ מַהלכים, אוֹמַר בּוֹ משהוּ.

לא בּאתי אליכם בּפּאספּוֹרט של איזה זרם קיבּוּצי, וכל עוֹד לא תהיה התנוּעה מאוּחדת לא אקנה לי פּאספּוֹרט כּזה. אך הקיץ כּבר מלאוּ 29 שנים מאז הצטרפתי לקוֹמוּנה הארצית הראשוֹנה בּארץ, שקדמה לגדוּד-העבוֹדה ולקיבּוּץ המאוּחד. והשתתפתי בּשלוֹשת סניפיה: בּחדרה, בּסג’רה וּבאוּם-ג’וּני. לא בּמקרה הצטרפתי. בּבוֹאי לארץ לא נצטרפתי לשוּם מפלגה, היססתי וגיששתי, אוּלם בּלי פּקפּוּקים יתירם נצטרפתי בּחדשים הראשוֹנים בּארץ להסתדרוּת זוֹ, “עבוֹדה” שמה, אשר בּיקשה לקיים גם חיי קוֹמוּנה וגם תפקידים כּיבּוּשיים. ואם לא המשכתי בּה הרבּה, הרי לא מפּני שעזבתיה, אלא מפּני שהיא לא האריכה ימים, ואוּלי גם מפּני שהיא עזבתני. אמנם, לא בּגלוּי. את חטאי אני מזכּיר: הייתי “חדש” ותמים, קיבּלתי בּאהבה את סדרי הקוֹמוּנה – שויוֹן, שיתוּף, עוֹל-חוֹבוֹת, הליכה בּרצוֹן לאשר נשלחתי. תחילה הייתי חבר בּסניף חדרה. היוּ בּוֹ עשׂרה חברים. בּימים ההם היה זה כּמעט קיבּוּץ גדוֹל. חָיינוּ בּקוֹמוּנה, אך אכלנוּ בּמטבּח הכּללי של פּוֹעלי חדרה, והיינוּ בּיחסי-חברוּת טוֹבים עם שאר הפּוֹעלים, גם עם “הקוֹמוּנה” האחרת שהיתה אז בּחדרה, זוֹ של דגניה לעתיד. היוּ בּינינוּ חברים בּלתי-מפלגתיים, בּתוֹכם מנדלי פּוֹרטוּגלי, היוּ חברי “פּוֹעלי-ציוֹן”, בּתוֹכם יוֹסף זלצמן, היה גם חבר של “הפּוֹעל הצעיר”. וזאת לדעת, היחסים אז בּין המפלגוֹת היוּ רחוֹקים הרבּה יוֹתר מן היחסים עתה בּין הקיבּוּץ המאוּחד וחבר-הקבוּצוֹת. אוּלם כּשהגעתי לסג’רה מצאתי שם יחסים מסוּכסכים בּינינוּ, אנשי, “עבוֹדה”, לבין פּוֹעלי המקוֹם, וּבפרט לבין חברי “הפּוֹעל הצעיר”, בּמקוֹם שבּיניהם היה בּן-ציוֹן. היחסים הקשים הללוּ פּגעוּ בּי מאד, כּי הייתי סבוּר שהקוֹמוּנה יש לה תפקידים חינוּכיים בּקרב ציבּוּר הפּוֹעלים, ושאי אפשר למלא אוֹתם מתוֹך תחרוּת והתנַשׂאוּת. וּכשבּאתי בּפסח תר“ע לועידה הראשוֹנה של “עבוֹדה” (בּאוּם-ג’וּני, בּבוּסתן האֶפנדי), עמדתי, הצעיר בּחבוּרה, בּחרדת-כּבוֹד בּפני החברים שקדָמוּני, אך עם כּל זאת לא מנעתי עצמי מהבּיע את תמהוֹני ואת צערי על היחסים הבּלתי-בּריאים שבּין סניפנוּ לבין שאר הפּוֹעלים בּסג’רה. לאחר הערתי זאת גילוּ בּי כּבר אז אדם בּלתי רצוּי, ונענשתי, אם כּי לא בּמפוֹרש: פּשוּט, הוּרחקתי מידיעת הענינים, וּלאחר זמן-מה הוֹדיעוּני שהקוֹמוּנה מתפּוֹררת, ואני הוּחזרתי למצב של פּוֹעל בּוֹדד. הוֹאיל ואמרוּ לי שעבוֹדת הקוֹמוּנה נגמרה בּ”דפיציט" – מבּלי שידענוּ את חשבּוֹנוֹ ואת סיבּוֹתיו – הבאתי כּעבוֹר זמן למי שהיה מיסד הקוֹמוּנה וֹּמסרתי לוֹ את ה“נאפּוֹליוֹן” זהב הראשוֹן שחסכתי מעבוֹדתי לכיסוּי הגרעוֹן. וּבזה נגמרה השתתפוּתי בּקוֹמוּנה הראשוֹנה בּארץ.

סיפּרתי לכם פּרק קטן של פּרֵי-היסטוֹריה, אולם לא בּזכוּת זה תוֹבע אני לי את הזכוּת להשתתפוּת פּעילה בּבירוּר זה. אני תובע לי את הזכוּת כּפוֹעל ארץ-ישׂראלי שהדבר נוֹגע לחייו, כּאיש ההסתדרוּת, כּאיש המפעל הקיבּוּצי אשר בּשליחוּתכם וּבעזרתכם נטרד ממנוּ. יש שאני מפקפּק בּתוֹעלת הדיבּוּר וּבוֹחר בּשתיקה, אך על זכוּתי, זכוּת פּוֹעל בּארץ וחבר ההסתדרוּת, לחיוֹת את מעשׂינוּ וּלדבּר בּהם, אינני מוַתר. ואיני רוֹצה לקבּל אוֹתה כּפּריבילגיה אישית. קוֹבל אני על המוּנח “סחוֹרת-חוּץ”, מפּני שאוֹמרה מעיד על עצמוֹ כּי הוּא רוֹאה את האיחוּד כּענין של חוּג סגוּר, ולא כּשאלה גדוֹלה הנוֹגעת לכלל-הפּוֹעלים כּוּלוֹ.

מי שמדגיש את חשיבוּת ענין האיחוּד לגוֹרל תנוּעת-הפּוֹעלים כּוּלה, אוֹמרים לוֹ: אַתה מדבּר מתוֹך חשבּוֹנוֹת

מפלגתיים אוֹ הסתדרוּתיים, ולא מתוֹך צוֹרך הענין גוּפוֹ. ועתה נוֹסף לכך גם הבּיטוּי “נוֹחוּת אַדמיניסטרטיבית”. כּלוֹמר, אוֹתם האנשים הקרוּיים

פּעם “מנהיגים” וּפעם “אנשי האַפַּרט” יש להם "חשבּוֹנוֹת לבקש את האיחוּד, אך המפעל הקיבּוּצי אין לוֹ אוֹתם החשבּוֹנוֹת. יש לוֹ חשבּוֹנוֹת משלוֹ, ואילוּ החשבּוֹנוֹת של המפעל הקיבּוּצי עצמוֹ אינם מַצריכים, כּנראה, איחוּד.

בּתמימוּתי הייתי סבוּר, כּי הצוֹרך שיש לוֹ למפעל הקיבּוּצי עצמוֹ בּאיחוּד אינוֹ טעוּן הוֹכחה, וכי הדגָשת חשיבוּתוֹ של האיחוּד הקיבּוּצי לכלל-התנוּעה אינה גוֹרעת, אלא מוֹסיפה. עתה נוֹכחתי כּי טעיתי ונתתי מקוֹם לטעוּת. וּלפיכך אוֹמַר משהוּ בּזה.

נזכּר אני בּוירגילי, אָחיה של רוֹזה כּהן שלנוּ, שהיה נוֹכח כּאוֹרח בּועידת “אחדוּת-העבוֹדה” בּעין-חרוֹד. הוּא היה, כּידוּע,

בּן ה“בּוּנד”, אך לא פּחות מזה היה גם בּן חסידי קוֹפּוּסט. הוּא הקשיב רב קשב לויכּוּחים בּועידה, היה נרגש מאד ואמר לי: “אצלנוּ היוּ אוֹמרים כּי בּחצר הרבּי מתגוֹללת רוּח הקוֹדש על הרצפּה. ואני אוֹמר לך: כּמה רוּח הקוֹדש מתגוֹללת אצלכם על הרצפּה”! ואף אני אוֹמר: רוּח הקוֹדש של היצירה הקיבּוּצית מתגוֹללת בּארץ על מרצפוֹת חוּצוֹת ואין מי שירים אוֹתה. זאת הרגָשָׁתי.


-–


מי שיִמנה את החברים הנמנים כּיוֹם הזה על פּלגי התנוּעה הקיבּוּצית – ימנה בּגאוֹן את האלפים: כּּּך וכך אלפים לזה, וכך וכך אלפים לזה ולזה. אך אני רוֹאה את האלפים אשר היוּ צריכים להיוֹת בּתוֹך זה – ואינם. בּלי כּל קשר עם הויכּוּח הזה, המתנהל בּינינוּ, הריני תוֹהה זה כּמה שנים על העוּבדה, שלא רכשנוּ ולא קלטנוּ בּמפעל השיתוּפי את כּל מי שצריך היה ויכוֹל היה להיוֹת בּתוֹכוֹ. רבבוֹת פּוֹעלים הגיעוּ לארץ בּכיסוּפים – לא תמיד בּרוּרים - למפעל הקיבּוּצי. רבּים מהם אינם מגיעים כּלל לקיבּוּץ, לשוּם זרם קבוּצתי. רבּים מגיעים ושוֹהים בּו שעה קלה. ויש אשר מִסיבּוֹת מקריוֹת הם מוּצאים מתוֹך מעגל חיי השיתוּף, בּלי שגמרוּ את החשבּוֹן, וּלמעשׂה הם נשארים בּחוּץ כּל ימי חייהם ואינם מוֹצאים את הדרך חזרה. כּמה פּעמים אני שוֹאל את עצמי: האם מוּכרח הדבר להיוֹת כּכה? בּדעתי את הכּוֹחוֹת העצוּמים המשוּקעים בּמפעל הקיבּוּצי, את התעמוּלה הגדוֹלה

והמתמדת, את הקנאוּת הלוֹהטת, הריני שוֹאל: האוּמנם צריכים הדברים להישאֵר כּכה, האוּמנם אין למצוֹא דרך לכל אלה?

בּכל מה שאני מדבּר על האיחוּד מתבּייש אני להירָאוֹת כּמי שמשבּח את הסחוֹרה שלוֹ, וּכמי שמבטיח הרים וּגבעוֹת. בּוֹחר אני להדגיש את “סוּר מֵרע”, מתוֹך אמוּנה כּי ה“עשֵׂה טוֹב” צפוּן בּתוֹכוֹ. אך אינני מתימר כּי יוֹדע אני את מידת הטוֹב הצפוּן בּוֹ. ועם זאת אינני אוֹמר כּי האיחוּד יביא את הרפוּאה השלמה למַדוינוּ השוֹנים, אך כּל אדם הכּוֹאב את כּאב מפעלנוּ, החָפץ כּי המאמץ החלוּצי לא יהיה נידח לקרן-זוית של חיי הארץ (וּבתקוּפוֹת “פּרוֹספּריטי” נדמה שכּל המפעל הקיבּוּצי נדחה לקרן-זוית), מוּכרח לשאוֹל את עצמוֹ: האוּמנם ממַצים אנחנוּ את כּל האפשרוּיוֹת הקיבּוּציוֹת? האם קיוּמם של גוּשים שיתוּפיים נפרדים מאַפשר את מיצוּי כּל האפשרוּיוֹת?

דוּגמה אחת: חרוֹשת. כּעשׂרים שנה מדבּרים אצלנוּ בּזה. בּחקלאוּת, על כּל פּנים, איננוּ כּמוּת מבוּטלת.

אך מה הספּיקה תנוּעת הפּוֹעלים להקים בּתעשׂיה? והמעט שהוּקם האם הוּא בּריא? היכוֹלים אנחנוּ להיוֹת מרוּצים מנסיוֹנוֹתינוּ בּקוֹאוֹפּרציה

היצרנית? “רעיוֹן” החרוֹשת חדל זה מכּבר להיוֹת נחלת הקיבּוּץ המאוּחד לעצמוֹ, יש למצוֹא מאמצים חרָשתיים הגוּנים – עם אידיאוֹלוֹגיה אוֹ בּלעדיה – גם אצל שאר האגפּים של התנוּעה. וּבכל זאת מה דל חלקנוּ בּתעשׂיית הארץ. האוּמנם לא היתה לנוּ אפשרוּת, על ידי יצירת הוֹן ציבּוּרי אוֹ בּשיתוּף עם ההוֹן הפּרטי, להיעָשׂוֹת למנוֹף חלוּצי בּעוֹלם התעשׂיה, וּלהכניס על ידי כּך רוּח אחרת ואֱפקים אחרים לעוֹלמם של פּוֹעלי התעשׂיה? מהוּ ההגיוֹן הסוֹציאליסטי בּהתפּתחוּת זוֹ, שבּחקלאוּת העוֹבדת תוֹפסת השיתוּפיוּת

מקוֹם מכריע, וּבחיי תעשׂיה איננוּ ניכּרים?

דוּגמה בּתוֹך דוּגמה, בּתכלית הקיצוּר: אנחנוּ עוֹמדים

בּמערכוֹת הראשוֹנוֹת של הגנת הארץ. ודאי אין עוֹד ציבּוּר בּארץ אשר נוֹתן על הגנת הארץ יוֹתר: את ימיו ולילוֹתיו וחייו. מדוּע איפוֹא נמצאת מחשבתנו ההגנתית בּדלוּת כּזאת וּבתלוּת כּזאת? האוּמנם עלינוּ לחכּוֹת עד שיבוֹא

ההוֹן הפּרטי ויִיצוֹר תעשׂיית-מגן? וד"ל.

ודוּגמה אחרת: מצבנוּ בּעיר. התנוּעה הקיבּוּצית אינה מסתפּקת בּחיי שויוֹן בּתחוּמיה, היא מבקשת להיוֹת נוֹשׂאת רעיוֹן השויוֹן

אל כּל-הפּוֹעלים. מאז “גדוּד-העבוֹדה” היה הדבר לדגל. לא תמיד נמצאוּ הצוּרוֹת הנכוֹנוֹת, ויש שנאמרוּ אוֹ נעשׂוּ דברים הנראים לנוּ עכשיו מגוּחכים (למשל, הפּחד מפּני מוֹשבי-עוֹבדים). היוּ גם תביעוֹת לשויוֹן שלא היו מלוּווֹת כּלל חיפּוּשׂ דרכי ההגשמה (למשל, הכרזוֹת-סתם על “קוֹמוּנה כּללית”). אך היה בּכל זאת משהוּ טוֹב, לוֹהט, הכּרה כּי יש לקיבּוּץ שליחוּת בּתוֹך כּלל הפּוֹעלים ולא שליחוּת שהרכּיבוּ לוֹ מן החוּץ, כּי אם שליחוּת הנוֹבעת מעצם ההוָיה הקיבּוּצית. והנה עד מה ניכּרת השפּעת התנוּעה הקיבּוּצית על חיי המוֹני פּוֹעלי העיר? איני מתכּוון לתעמוּלה פּוֹליטית של איזה קיבּוּץ אוֹ להפיכת עוֹלמוֹת בּאיזוֹ מוֹעצה עירוֹנית; אני שוֹאל להשפּעה על חיי הפּוֹעל, על ההוָי. יקרים לנוּ כּל הגרעינים הקיבּוּציים בּקרבת הערים: רמת-רחל, קבוּצת-הבּחרוּת, יגוּר. אך מוּתר לשאוֹל, האם מדרבּנים הם את היסוֹדוֹת השיתוּפיים בּחיי העיר?

מי שידפדף בּפנקסים ישנים ימצא את ימי הויכּוּח על “שכוּנת-עוֹבדים” (תרפ"ד), אשר יבנאלי בּיקש לראוֹתה כּשכוּנה שיתוּפית על שטח של 5000 דוּנם, המאַחדת חקלאוּת עם עבוֹדה עירוֹנית ועם עבוֹדת ים. הדבר לא יצא לפּוֹעל. הענין נתקל בּקשיים גדוֹלים. ולא רק מצד המוֹסדוֹת המישבים. אף ציבּוּר הפּוֹעלים לא היה מוּכן למפעל כּזה. עתה זכתה אוּלי יגוּר להיוֹת שכוּנת-עוֹבדים שיתוּפית כּזאת. אך בּדרך כּלל, חוֹששני, כּי

סדרי-חייו וכוֹחוֹ היוֹצר של הפּוֹעל העירוֹני לא נשתנוּ לטוֹבה.

אינני אוֹמר זאת כּדי למעט את ההישׂגים שהשׂיגה התנוּעה הקיבּוּצית. היוּ ימים וחבר הקבוּצה היה יכוֹל לוֹמר לעצמוֹ: אין אני יכוֹל להעמיס על עצמי את הדאגה “לכל העוֹלם”, דיינוּ אם הקימוֹנוּ קבוּצה. מוֹפת לחיים אחרים, והשאר יעשׂה הזמן אוֹ עסקני הציבּוּר. עתה ודאי ישנם חברים הרוֹאים את עצמם מכּסימליסטים, והם מלאים הרגשת-ערכּם בּזה שמקוֹם פּלוֹני קלט עוֹד חמישים חברים, וּמקוֹם פּלוֹני מילא את הגיוּס שהוּטל עליו. אך אוֹתי מטרידוֹת שתי שאלוֹת:

א. מה יהיה בּאמת ערכּוֹ של הסקטוֹר השיתוּפי בּחיי כּלל-הפּוֹעלים, היש לוֹ תקוה לחדוֹר להמוֹנים גדוֹלים, להגיע לכיבּוּשים גדוֹלים?

ב. וּכלל-הפּוֹעלים מה יהא עליו?

שאלוֹת אלה מטרידוֹת אוֹתי ימים רבּים. ויוֹדע אני כּי התשוּבה איננה בּאיחוּד בּלבד, אך בּלי איחוּד ודאי לא תימָצא תשוּבה.

יש מי שיאמר לי: אין לך תשוּבה יוֹתר מאשר להגבּיר את הקיבּוּץ המאוּחד. על זאת לא אתוַכּח. בּכל חברה יש אנשים האוֹהבים כּל כּך את מסגרת חייהם, עד שהם מחשיבים פּחוֹת מדי את מה שמחוּץ למסגַרתם, והם מעריכים פּחוֹת מדי את הקשר הנעלם שבּין מפעלם לבין ההיקף הכּללי. הרי כּבר היה כּאן מי שאמר כּי “הקיבּוּץ המאוּחד” פּירוּשוֹ “א קאפּעטשקע מער” (משהוּ יוֹתר). וטוֹב לוֹ בּזה. ואפשר דַיוֹ בּזה. יבוֹרך כּל מי שמגבּיר את המפעל שהוּא חי בּוֹ. אך מתוֹך הנסיוֹן החמוּר של תנוּעת-הפּוֹעלים בּדוֹרנוּ למדנוּ כּי “הגבּרת” הגוּף האחד, עם כּל חשיבוּתה, איננה הפּתרוֹן המכריע. כּי קיים עוֹד “משהוּ” מחוּץ לנוּ, ו“המשהוּ” הזה איננוּ מעוֹר אחד, יש כּוֹחוֹת בּני-בּרית ויש כּוֹחוֹת אוֹיבים. והיכוֹלת הנפשית להבחין בּכל הכּוֹחוֹת, היכוֹלת לא לדחוֹת, כּי אם לקָרב את הכּוֹחוֹת הקרוֹבים וּלצרפם לעמידה יחד מוּל כּוֹחוֹת אוֹיבים – יש בּה, בּשעה חמוּרה, כּדי להכריע. למדנוּ כּי אין בּרכה בּהתעלמוּת וּבהקלה בּערך

הזוּלת. וכן למדנוּ כּי לא כּל פּתרוֹן שהספּיק היוֹם, יספּיק גם מחר. וּלפיכך יש גם צוֹרך לבדוֹק כּפעם בּפעם את הכּלים. זהוּ סוֹד של “איחוּד”.

כּאן קראוּ לאיחוּד “שבירת כּלים”. יתכן שכּל איחוּד של גוּפים ציבּוּריים אפשר לראוֹתוֹ גם כּשבירה, אך אם כּן הרי שבירה זוֹ בּאה כּדי ליצוֹר כּלי יוֹתר מקיף ויוֹתר מתאים לתפקיד. לאמיתוֹ של דבר, הרי זהוּ מה שתנוּעתנוּ היתה עוֹשׂה בּשעוֹת-רצוֹן. היא החליפה כּלים אהוּבים ויקרים בּכלים חדשים, שעוֹררוּ פּחד ולא עמדוּ עדיין בּמבחן. איני חוֹשש לדבּר על כּלים אהוּבים. “הפּוֹעל הצעיר” ו“אחדוּת-העבוֹדה” היוּ אהוּבים על חבריהם. אפשר לפסוֹל את ההשוָאה בּאמירה שאלה היוּ רק “מפלגוֹת”. איני יוֹדע מה פּירוּש מפלגה אצלנוּ, אך הללוּ על כּל פּנים לא היוּ מפלגוֹת בּמוּבן המקוּבּל. אף הן היוּ כּלים לחלוּציוּת, להתישבוּת,

ליצירת דמוּת-חיים.

הגידוּל של תנוּעתנוּ, גלי העליה שנקלטים לתוֹכה, מחייבים לעתים בּדיקת הכּלים, אם מתאימים הם לתפקידיהם, אם לא גדלוּ התפקידים מן הכּלים. מכּל המַשבּרים העוֹברים על ראשנוּ חביבים עלינוּ משבּרי-הגידוּל,

תנוּעתנוּ עברה דרך כּמה מהם, ועוֹד תצטרך לעבוֹר, אם תצמח ותגדל.

כּנגד זה שמעתי פּירכה: מה איכפּת אם המפעל השיתוּפי יש לוֹ כּלים שוֹנים, למי זה מפריע, וּמה זה מעכּב? וכי קיוּמה של אגוּדת סנדלרים מפריע לאגוּדת הנגרים? וּבכן, אין להביא ראָיה מאיחוּד מפלגוֹת על איחוּד זרמים קיבּוּציים, אך יש להביא ראָיה מיחסי אגוּדוֹת מקצוֹעיוֹת על יחסי גוּפים שיתוּפיים. ארשה לי להעיר על צד אחד בּלתי שוה בּגזירה שוָה זוֹ: אין אגוּדת הסנדלרים נכוֵית מגידוּלה של אגוּדת הנגרים, אין לה דאגה ל“רזרבה”, ואין לה חשש שמא ילך כּל הדוֹר הבּא לנגרוּת. אך הגוּש השיתוּּפי הוּא בּשביל חבריו לא רק מבנה מסוּים של משק וחברה, אלא מסגרת הטעוּנה מתיחה, אשר כּכל שתתפּשט יוֹתר כּן יגדל ערכּה וּמשקלה היחסי. בּין אגוּדת הסנדלרים ואגוּדת הנגרים אין כּל יסוֹד לתחרוּת, בּין הגוּפים השיתוּפיים יש ויש. והיא שהוֹפכת את חיינוּ בּהסתדרוּת, בּמפלגה, בּחוּץ – לשׂדה-התחרוּת. אינני יכוֹל להניח כּי דבר זה מוּנח בּטבעוֹ של מפעלנוּ הישוּבי. שמא אָפיֵנוּ הוּא שהוֹפך כּל גוֹן ישוּבי ל“שבט” נפרד, לטיפּוּס אנוֹשי נבדל, לעתים גם ל“השקפת-עוֹלם” מיוּחדת אוֹ לחטיבה מדינית בּפני עצמה. והוֹאיל ואנוּ חיים בּתקוּפה של קיבּוּץ גלוּיוֹת, כּלוֹמר של דוֹרוֹת-עליה הבּאים בּרציפוּת זה אחר זה, והם שעתידים לקבּוֹע בּריבּוּים את דמוּת חיינוּּ, יוּבן הדבר מדוּע כּל גוֹן ישוּבי תוֹלה את “נצחוֹנוֹ”, את התגלמוּת רעיוֹנוֹ בּמידה שיעלה בּידוֹ לשאוֹב כּוֹחוֹת מן החוּץ, מן העליה, מן הנוֹער. מכּאן ההתחרוּת על נפש כּל אלה. וכל הכּונוֹת הטוֹבוֹת אינן עוֹמדוֹת בּפני תחרוּת זוֹ. (קראוּ כּאן ציטטה שלמה מִשֶלי, שבּה הגדרתי יחסים מסוּימים בּין גוּשים שוֹנים כּיחסי חשדנוּת, קנאה ותגרנוּת. ציטטה זוֹ צריכה, כּנראה, להוֹכיח את מידת הפּגיעה שבּדברי. חברים, לא בּדיתי את הדברים מלבּי. ראיתי אוֹתם, חייתי אוֹתם. וּמקנא אני בּמי שנפגע מדברי, סימן שחייו הציבּוריים עוֹברים עליו בּנחת ולא נתקל בּתוֹפעוֹת פּוֹגעוֹת, מלבד בּדברים שלי).

יאמרוּ שוּב: זהוּ חשבּוֹן של ההסתדרוּת והמפלגה – שלהן בּלבד, ולא של הקיבּוּץ והקבוּצה. אך הלא דברים אלה מיררוּ את חיי השליחים, מיררוּ את חיי החלוּץ, מיררוּ את חיי הסתדרוּיוֹת הנוֹער. הלא דברים אלה יצרוּ אוירה המשפּילה את כּוּלנוּ, המשפּילה את המפעל הקיבּוּצי כּוּלוֹ. ואני שוֹאל: האוּמנם לאחר כּמה שנים של יחסים בּלתי בּריאים בּין חלקים כּל כּך חשוּבים בּתנוּעת הפּוֹעלים, בּין חלקים כּל כּך קרוֹבים זה לזה – האוּמנם לא צריכה היתה לקוּם מבּפנים תסיסה נגד המצב הזה המעקם את קוֹמתנוּ? האם צריך היה בּאמת שיבוֹא מישהוּ מן החוּץ ויזעק זעקה גדוֹלה וּמרה?

אך מה תוֹעלת בּזעקה, אם שוֹמעיה מקפּידים בּיוֹתר על אי-המוּסיקליוּת שבּה, אם היא מעוֹררת לא הרהוּרי תשוּבה אלא צידוּק הקיים וטינה חבוּיה וּגלוּיה. ושמא אשֵמה הבּיקוֹרת, שמא בּגללה החמירוּ כּל כּך הדברים? קוֹדם אפשר היה לחשוֹב כּי היחסים הפּגוּמים הם ענין הגוּשים “בּיניהם לבין עצמם”. עתה נמצא כּי יחסים אלה חדרוּ לכל פּינה ציבּוּרית והם מַתישים את כּוֹחנוּ, והם מלבּינים את פּנינוּ. קשה עתה למצוֹא בּציבּוּריוּתנוּ ההסתדרוּתית והמפלגתית איזה מעמד של חגיגיוּת אוֹ של חשבּוֹן-הנפש – וּבערבי בּחירוֹת לא כּל שכּן – שאין מבזבּזים בּוֹ מחשבה וּמרץ ו“יחסים” על חשבּוֹנוֹת ועל שיקוּלים שאין בּהם תוֹכן ואין בּהם רעיוֹן, אלא היאָבקוּת על יחסי-כּוֹחוֹת. האוּמנם נעלמוּ כּל הדברים האלה מעיני חברים טוֹבים העוֹמדים בּלב המפעל השיתוּפי? האוּמנם אינם רוֹאים את הגל העכוּר, העלוּל להציף אוֹתנוּ? אינני מבקש אשמים. אפשר כּוּלנוּ אשמים וכוּלנוּ לא בּרצוֹן נוֹדה בּאשמתנוּ, כּי לא בּרצוֹן ולא מדעת נתגלגלנוּ לתוֹך מצבים אלה. אך לא נצא מהם על ידי שנכעס על מי שמעיז לגלוֹת את הפּצעים. לא כּל מי שטוֹען על הקיפּוּח הוּא המקוּפּח, ולא כּל מי שצוֹעק הוּא הצוֹדק, אך אטימת האוֹזן אין בּה תרוּפה כּשהדברים עצמם זוֹעקים.

שלוֹשה דברים: הצוֹרך הפּנימי של המפעל השיתוּפי לצאת למרחב וּלהגיע לכיבּוּשים גדוֹלים יוֹתר; התביעה המצפּוּנית של אנשי השיתוּף ליחסים יוֹתר הגוּנים, יוֹתר חבריים, עם חבריהם, אפילוּ כּשיש בּיניהם הבדלים משקיים אוֹ חברתיים אוֹ אידיאוֹלוֹגיים; והאחריוּת של חלוּצי ההתישבוּת השיתוּפית לגוֹרל ההסתדרוּת והמפלגה ולדמוּת הרוּחנית של

ציבּוּר הפּוֹעלים כּוּלוֹ – כּל אחד מאלה וכוּלם יחד היוּ חייבים, לדעתי, להעמיד את שאלת האיחוּד כּענין חיוּני וּבוֹער.

כּנגד זה אוֹמרים: יהיה ערכּם של הנימוּקים אשר יהיה, אך מי שתוֹבע איחוּד הרי הוּא בּאוֹפן אוֹבּיֶיקטיבי עוֹשׂה שליחוּת רעה, הוּא גוֹרם לפירוּק הקיבּוּץ הגדוֹל. כּנגד טענת פּירוּק אני עוֹמד אין-אוֹנים. רצוֹנך, אתה קוֹרא לכל מעבר בּגיל אוֹ בּהיקף בּשם פּירוּק. האפרוֹח יוֹצא מן הבּיצה – הרי הוּא מפרק את בּיתוֹ. ענף חדש בּטרם יבצבּץ – הרי הוּא “פּקע”, מתפּקע משהוּ. אין איחוּד ללא “פּירוּק” כּלשהוּ, כּשם שאין איחוּד ללא כּל תשלוּם מחיר. כּל מחר הוּא פּירוּק של היוֹם. החיים שלא נקרשוּ, שלא נתאבּנוּ, שיש בּהם צמיחה, תמוּרוֹת, זרימה – יש בּהם גם משוּם “פּירוּק”. מתוֹך מסירוּת לקיים וקידוּש המסגרת אפשר לראוֹת בּכל גידוּל – פּירוּק.

כּשתבענוּ את “הפּוֹעל הצעיר” לאיחוּד שמענוּ אוֹתם

הדברים: קיים גוּף חשוּב, הממלא תפקיד גדוֹל בּחיי הארץ ויש לוֹ חשיבוּת רבּה בּחיי חבריו. הם אוֹהבים אוֹתוֹ, הם יוֹנקים ממנוּ וגוּף זה הוּא מבצר ללשוֹן העברית, הוּא משען ללאוּמיוּת, לחלוּציוּת, ואתם אוֹמרים לנוּ “התפּרקוּ”! ואנחנוּ, שלא חדלנוּ לתבּוֹע, היינוּ

סבוּרים כּי הפּירוּק הזה הוּא לטוֹבת הארץ, לטוֹבת העברית, לטוֹבת הלאוּמיוּת והחלוּציוּת וּלטוֹבת “הפּוֹעל הצעיר” עצמוֹ. בּמה שאחרים ראוּ

פּירוּק ראינוּ אנחנוּ מיזוּג הטוֹב שבּאחד עם הטוֹב שבּשני.

כּנגד זאת אוֹמרים לי: אין אתה מבין את מהוּתוֹ של המפעל הקיבּוּצי. אין הוּא נעשׂה מפּני שמספּר אנשים רוֹצים בּוֹ וּמתחבּרים

בּשבילוֹ; המפעל הקיבּוּצי נעשׂה על ידי מסגרת מסוּימת ואם אתה משנה את המסגרת הזאת אתה מוֹנע את המפעל, כּי בּשוּם מסגרת אחרת לא יוּכל המפעל לחיוֹת, ולגדוֹל לא כּל שכּן.

אם טענה זוֹ צוֹדקת אזי יש בּה כּדי לסתוֹת את הגוֹלל על האיחוּד. אם בּאמת אין קיוּם למפעל הקיבּוּצי מבּלעדי המסגרת הקיימת כּמוֹת שהיא, אזי אין לנוּ אלא להחזיק בּה ולשמוֹר עליה מכּל משמר. אלא שאני חוֹשש שמא יש כּאן איזוֹ טעוּת. יש שבּשרשרת היקשים חל איזה אי-דיוּק קטן בּאחת ההגדרוֹת, והוּא מוֹריד אוֹתנוּ מדרכּנוּ אל שביל צדדי.

אינני מזלזל בּערך “המסגרת”, אינני גוֹרס כּמי שאוֹמר כּי הראשוֹנים, דגניה ועין-חרוֹד, יצרוּ הכּל בּעצמם, ועתה פּחתוּ הדוֹרוֹת ואנוּ צריכים לסייעתא ד“מסגרת”. אם נצא ונבדוֹק את מוֹצאוֹתיו של כּל מפעל קבוּצתי בּארץ, מן הימים הראשוֹנים, נמצא שכּל חוּג יוֹצר היה זקוּק גם ליניקה מן החוּץ. מאחוֹרי דגניה עמד “הפּוֹעל הצעיר”, ואילמלא “הפּוֹעל הצעיר” מסוּפּקני אם דגניה היתה מאריכה ימים וּמתגבּרת על סבכיה. מאחוֹרי “השוֹמר” עמדוּ “פּוֹעלי-ציוֹן”. אילמלא האוירה הרוּחנית שיצרוּ הכּוֹחוֹת

המאוּרגנים הללוּ, “המסגרוֹת” הללוּ, אילמלא הסַעד החברי שנתנוּ, לא היוּ המפעלים ההתיישבוּתיים החלוּציים הראשוֹנים יכוֹלים אפילוּ לנבּוֹט, ועל

אחת כּמה שלא היוּ מחזיקים מעמד.

בּמה איפוֹא חוֹלק אני על אלה שרוֹאים בּ“מסגרת” את המנוֹף ואת הערוּבּה? בּזה שאני מעדיף את התנוּעה על המסגרת. אין אני מזלזל בּחשיבוּתה של כּל אוֹרגניזציה, אך לא היא קוֹבעת כּי אם התנוּעה. אין ליחס למסגרת את כּל העוֹשר הגדוֹל, את הדינַמיוּת, את המזוֹן הרוּחני האצוּרים בּתנוּעה, כּלוֹמר בּאלפי האנשים החיים, אשר האידיאה האחת מאַחדת אוֹתם. הכּוֹח היוֹצר הוּא בּתנוּעה, וּבידה לקיים אוֹ להחליף אוֹ לאַחד מסגרוֹת. מסגרת אפשר שתהיה בּלתי-גמישה וּבלתי-מוּתאמת, המסגרת של הקיבּוּץ המאוּחד כּיוֹם אינה זוֹ של גדוּד-העבוֹדה לשעבר ואף לא זוֹ של קיבּוּץ עין-חרוֹד. התנוּעה היא שיצרה אוֹתן והיא ש“פּירקה” אוֹתן. וּלפיכך אני אוֹמר: יוֹתר משיש לשמוֹר על המסגרת יש לשמוֹר על התנוּעה. היא העיקר. בּה מפכּים מַעינוֹת המפעל, וכל המתנקש בּהם חוֹטא גם למפעל הקיבּוּצי.

כּשרוֹאים את החיוּב שבּאיחוּד אזי מקבלים בּרצוֹן גם את “שבירת המסגרת” ועוֹשׂים את המעשׂה הפּוֹתח אֲפקים והמחַדש לבבוֹת. כּשאין מאמינים בּאיחוּד, כּשמפחדים מפּניו, אזי בּאים וּמקדשים את המסגרת, כּאילוּ בּזכוּתה התנוּעה קיימת, וכל הנוֹגע בּה מסַכּן את המפעל ואת התנוּעה.


-–


לא שמעתי כּאן את הרצפלד, אך שמעתי דברי חבר שמתח עליו בּיקוֹרת, ועם זה ידע לדרוֹש, וּבצדק, שיבדילוּ בּין טענוֹתיו אל הרצפלד וּבין יחסוֹ להרצפלד. הִסכּמתי להבדלה זוֹ כּאשר הסכּימוּ ודאי אחרים פּה. מדוּע איפוֹא ימדדוּ חברי הקיבּוּץ את זוּלתם לא בּאוֹתה מידה? חבר הקיבּוּץ המוֹתח בּיקוֹרת חמוּרה על קוּרס מסוּים אוֹ מעשׂים מסוּימים

בּהסתדרוּת איננוּ מעמיד בּזה בּספק את נאמנוּתוֹ להסתדרוּת. מדוּע איפוֹא

אתם מקבּלים כּל בּיקוֹרת על קוּרס מסוּים אוֹ מעשׂים מסוּימים בּקיבּוּץ

כּשלילת הקיבּוּץ עצמוֹ? מדוּע אין אתם מניחים שיכוֹל אדם לקבּל את כּל הערכים שלשמם קיים הקיבּוּץ ולוֹמר ששיטוֹת פּעוּלה מסוּימוֹת של הקיבּוּץ אינן הוֹלמוֹת את הערכים שלוֹ?

וּמדוּע מערבּבים שאלוֹת השנוּיוֹת בּמחלוֹקת בּתוֹך

הקיבּוּץ עם שאלת האיחוּד? יכוֹל אדם להיוֹת בּהסכּם גמוּר עם “קו” הנהגת הקיבּוּץ ולהיוֹת בּעד איחוּד, כּשם שהאוֹפּוֹזיציה ל“קו” איננה צריכה לחייב את האיחוּד. זהוּ אחד הקשרים המלאכוּתיים שנתרבּוּ אצלנוּ, כּאשר ראינוּ בּשאלת “החלוּקה”.

כּמה שאלוֹת שאתם מעוֹררים בּקשר עם האיחוּד מוּכרחוֹת

לקוּם בּקיבּוּץ עצמוֹ, גם בּלי איחוּד. החידוּש הגדוֹל של הקיבּוּץ

המאוּחד הוּא הרעיוֹן על “קיבּוּץ פּתוּח”. אבל קיבּוּץ פּתוּח להמוֹנים,

קיבּוּץ הרוֹצה בּצמיחה בּלתי פּוֹסקת, המבקש להיוֹת אבן שוֹאבת לקיבּוּץ

גלוּיוֹת, אי אפשר לוֹ שיקיים מסגרת בּלתי-גמישה בּיוֹתר. אי אפשר להיוֹת פּתוּח להמוֹנים וסגוּר למחשבה, סגוּר לחיפּוּשׂים, סגוּר לבירוּרים

פּנימיים. חבר אחד אמר כּאן בּצדק: קיבּוּץ איננוּ יכוֹל לחיוֹת בּלי ויכּוּחים. אין הכּוָנה שהקיבּוּץ צריך לרדוֹף אחרי ויכּוּחים, אך הוּא איננוּ צריך לרדוֹף את הויכּוּחים. כּל מה שהחברה הקיבּוּצית מתרחבת וּמרחיבה את תפקידיה, מקיפה המוֹנים גדוֹלים יוֹתר משכבוֹת רבּוֹת יוֹתר ונתקלת בּפּרוֹבּלימוֹת נוֹספוֹת – נעשׂית השאלה: כּיצד לאַפשר בּצותא גילוּיים רוּחניים שוֹנים, גוֹני-מחשבה שוֹנים, סגנוֹנוֹת שוֹנים, לשאלה

הגדוֹלה של חיי הקיבּוּץ. והקיבּוּץ שזכה להיקרא מאוּחד ושֶמוֹנה את חבריו בּכמה אלפים מגיע לדיוּן פּנימי על יחסי-החברה בּתוֹכוֹ, לא מפּני שמי שהוּא יש לוֹ כּוָנוֹת רעוֹת, אלא מפּני טבע הדבָרים. אין ערוּבּוֹת לכך שהאיחוּד לא יעוֹרר שאלוֹת חדשוֹת. אך גם בּאִי-איחוּד אין ערוּבּה לכך. חוֹק-חיים הוּא לקיבּוּץ: עליו להיוֹת תמיד עֵר וקשוּב לעצמוֹ ולפּרט בּתוֹכוֹ, ועל ידי הכרזת חברים לבנים חוֹרגים אין קיבּוּץ פּוֹתר את שאלוֹתיו.

אוֹמרים לנוּ: תפקיד הקיבּוּץ המאוּחד הוּא ליצוֹר משקים “גדוֹלים וּגדֵלים”; איחוּד עם גּוּף שיתוּפי שני, אשר איננוּ מתחייב על משקים גדוֹלים וּגדלים דוקא – הוֹרס את ערכיו של הקיבּוּץ המאוּחד. שמא מוּתר להזכּיר, בּלי להפליג להיסטוֹריה, כּי גם יִסוּדוֹ של הקיבּוּץ המאוּחד עצמוֹ לא היה על מנת כּך דוקא? גדוּד-העבוֹדה, כּידוּע, בּיקש להיוֹת קוֹמוּנה ארצית, בּעלת תפקידים חלוּציים גדוֹלים, המקיימת לשם כּך משקים וּפלוּגוֹת. למען מילוּי התפקידים הכּיבּוּשיים קמה שיטה של גיוּסים וּמשמעת ואת השויוֹן בּיקש הגדוּד לקיים על ידי קוּפּה אחת מרכּזית לכל המשקים והפּלוּגוֹת. אוּלם הגדוּד איחד בּקרבּוֹ גם את “הקבוּצה הגדוֹלה”, עין-חרוֹד, תל-יוֹסף וגם את “כּפר-גלעדי”, שהיה אז משק קטן. מיסדי הקיבּוּץ המאוּחד חָלקוּ על גדוּד-העבוֹדה, לא מפּני שהתנגדוּ להכליל גם “קבוּצה קטנה” בּמסגרת הכּללית. גם אלה וגם אלה התירוּ את הדבר. הפּלוּגתה היתה בּשאלת הצנטרַליזם, אשר הגדוּד נקט בּוֹ, וּבשאלת האוֹטוֹנוֹמיה המשקית, אשר קיבּוּץ עין-חרוֹד החזיק בּה. אינני בּקי בּמידה מספּיקה בהשתלשלות הענינים כּדי לדעת מאימתי בּדיוּק הוּזזה הנקוּדה המרכּזית של הקיבּוּץ המאוּחד מחינוּך המוֹני פּוֹעלים לחיי שיתוּף ושויוֹן ולעמידה לרשוּת

ההסתדרוּת – כּמוֹ שמגדירים בּכל ההחלטוֹת – לטיפּוּס המשק הגדוֹל והגדֵל,

שנעשׂה לעיקר העיקרים. על כּל פּנים, גם רגע זה בּחיי הקיבּוּץ היה בּוֹ משוּם “שבירת כּלים”.

עתה אוֹמרים: אי אפשר שתנוּעה אחת תטפּח שתי דמוּיוֹת-חיים, שתי דמוּיוֹת-חברה. מכּאן – שכּל הנקוּדוֹת של הקיבּוּץ המאוּחד יש להן דמוּת-חיים וּדמוּת-חברה אחת וכל הנקוּדוֹת של חבר-הקבוּצוֹת יש להן דמוּת-חיים וּדמוּת-חברה אחרת. הרי זה חידוּש סוֹציוֹלוֹגי גדוֹל. אחת משתים: אוֹ שעצם עקרוֹן השיתוּף והשויוֹן מהווה דמוּת-חיים אחת מוּל דמוּת-החיים של הקנין הפּרטי, אוֹ עוֹלם השיתוּף והשויוֹן יש בּוֹ כּמה דמוּיוֹת-חיים וּדמוּיוֹת-חברה. אך אם כּן הוּא, אזי מוּתר לשאוֹל: האוּמנם “המסגרת” הכּוֹללת היא היא שקוֹבעת בּאמת את דמוּת-החיים וּדמוּת-החברה? ואני הייתי סבוּר, ואף הייתי גאה על כּך, שכּל נקוּדה ישוּבית אצלנוּ יש לה דמוּת-חיים שלה. ועדיין אני סבוּר כּי דמוּת-חיים מצטרפת מאלף קוים ולא בּלבד מהוֹדיה בּעיקרוֹן אחד “גדוֹל וגדל” אוֹ עיקרוֹן אחד אחר. האוּמנם יש דמוּת-חיים אחת לשלוֹשים וחמישה משקי הקיבּוּץ? אוֹדה, כּשאני בּא למקוֹם וטוֹעם את הלחם האפוּי בּוֹ, הרי הוּא מצטרף אצלי לדמוּת-חיים. כּי שמוּרים בּחִכּי זכרוֹנוֹת של טעם-לחם וּמראה-לחם משנים ראשוֹנוֹת. וגם טיבוֹ של בּית-הספר והמקוֹם שהוּא תוֹפס בּחיי המקוֹם – קוֹבעים בּעיני את דמוּת-החיים. עין-חרוֹד, למשל, קשוּרה אצלי בּדמוּת המוֹרה, חבר המקוֹם, שהוּא עצמוֹ הנהוּ מזיגה של טבע ותנ"ך וחקלאוּת ולשוֹן וּנגינה. כּשאני בּא לכפר-גלעדי וּמוֹצא שם שני חברים המטפּחים בּעמל-נמלים בּמשך שנים את ספריית המקוֹם ועוֹשׂים בּה כּבמלאכת המשכּן – הרי זה מצטרף בּעיני לדמוּת-החיים של המקוֹם. התזמוֹרת של יהוּדה שרתוֹק היא בּעיני חלק מדמוּת-החיים של הקיבּוּץ. וּכשאני בּא לבית-השיטה ורוֹאה את שיטתם בּבנין צריפי הדירה, שיטה שעליה לא הוּחלט בּשוּם מוֹעצת קיבּוּץ ואפשר יש בּה מן הסטיה, הרי גם זה קו לדמוּת-החיים של החברה. וכי עוֹמדת דמוּת-חיים של מקוֹם בּמקוֹם אחד? מדמוּת-החיים של תל-יוֹסף בּשנוֹתיה הראשוֹנוֹת ועד תל-יוֹסף של היוֹם יש מהלך רב. ואכן, גם הצוֹרך בּגידוּל מַתמיד, הדינַמיוּת של גידוּל יש בּהם מעִנין דמוּת-החיים, אך האם כּל משקי הקיבּוּץ שוים בּדינַמיוּת זוֹ?

כּוֹח הגידוּל המשקי והחברתי סגוּלה יקרה היא, ויש לשׁמוֹח על כּל תנוּפה משקית נוֹספת ועל כּל גילוּי יכוֹלת להקיף בּכוֹחוֹת שיתוּפיים מפעלים גדוֹלים יוֹתר וּמוּרכּבים יוֹתר. אך האם לפיכך עלינוּ להעמיד את כּל הסגוּלוֹת הטוֹבוֹת של המפעל הקיבּוּצי, את כּל תכנוֹ, את כּל כּוֹח ההתנדבוּת שבּוֹ, את שיפּוּר החיים שבּוֹ, את תיקוּן יחסי האדם שבּוֹ, את כּוֹח המוֹשך שבּוֹ – להעמיד את כּל זה על אחת, על מגמת הגידוּל הבּלתי פּוֹסק של הנקוּדה הישוּבית?

כּל אידיאה עשירה יוֹתר וּמוּרכּבת יוֹתר מהגדרתה. אך אין לנוּ בּרירה – אנחנוּ מגדירים. אנחנוּ אוֹמרים: ציוֹנוּת, סוֹציאליזם, קיבּוּץ. אנחנוּ שׂמחים לכַווץ מוּשׂג מוּרכּב בּיוֹתר בּדיבּוּר אחד ואיננוּ מרגישים כּי כּיווּץ זה עשׂוּי למלא תפקיד חינוּכי שלילי, לטשטש אוֹ להעלים כּמה יסוֹדוֹת חיוּניים. אחר כּך כּשאנוּ מבקשים להסבּיר בּני-מוּשׂגים, שהם יוֹתר דקים מן המוּשׂגים הכּוֹללים, אנחנוּ שוּב מדבּיקים להם שלט המבליט איזה גוֹרם חלקי. ואחר כּך אנחנוּ עצמנוּ משוּעבּדים להגדרה המוּבלטת מתוֹך כּל המַסכת המוּרכּבת

וּמאבּדים את שאר היסוֹדוֹת שבּשעת הגדרה הסַחנוּ מהם את דעתנוּ. המפעל הקיבּוּצי – תכנוֹ עשיר וּמוּרכּב בּיוֹתר, והצלחתוֹ האמיתית בּחיים תלוּיה

לא בּזה שננַשׂא וּנרוֹמם אחד הגוֹרמים שבּתוֹכוֹ, כּי אם שלא נשכּח שוּם גוֹרם, אם גדוֹל ואם קטן. וּמה אנחנוּ עוֹשׂים: “מעשׂה חבקוּק”. בּספרוּתנוּ הקדמוֹנית מסוּפּר כּיצד בּיקשוּ להעמיד את כּל תרי"ג מצווֹת על תמציתן, והלכוּ בזה מצמצוּם לצמצוּם, עד שבּא חבקוּק והעמידן על אחת: “וצדיק בּאמוּנתוֹ יחיה”. התלך גם התנוּעה הקיבּוּצית בּדרך כּיווּץ זוֹ? הנעמיד את כּל המפעל הקיבּוּצי – על כּל ערכיו ועל כּל חוֹבוֹתיו לאדם, למעמד, לאוּמה – על אחת, ונאמר: היא שקוֹבעת את כּל דמוּת התנוּעה, וכל השאר כּלא נחשב? מי שיאמר כּכה, ואם גם מתוֹך כּוָנוֹת טוֹבוֹת בּיוֹתר ודינַמיוּת גדוֹלה בּיוֹתר, הרי הוּא מתחייב

בּהזנחת כּל שאר הגוֹרמים. החקלאים שבּיניכם ודאי יוֹדעים את “חוֹק המינימוּם” האוֹמר: עיבּדת את שׂדך, זיבּלת בּכל מיני זבלים, השקית, ואך בּגוֹרם אחד מיעטת – יענה לך השׂדה לא לפי היסוֹדוֹת שהפרזת בּהם, אלא לפי אוֹתוֹ יסוֹד שנתת בּמיעוּטוֹ. ואנחנוּ, בּבוֹאנוּ לחרוֹש ולזרוֹע את שׂדה

החיים הקיבּוּציים, סבוּרים כּי מוּתר לנוּ להעמיד את כּל העיבּוּד על יסוֹד אחד, שאוֹתוֹ נפזר בּיד רחבה, והשׂדה לא יזכּוֹר לנוּ את כּל מה שחטאנוּ לוֹ ויתן לנוּ את בּרכתוֹ בּשפע.

כּמה הגדרוֹת שהיוּ מהַלכוֹת בּזרמינוּ הקיבּוּציים

נתבּדוּ. האוּמנם אפשר לקבּל הגדרה זוֹ האוֹמרת: עד כּאן “משק גדוֹל וגדֵל” וּמכּאן והלאה משק שאינוֹ גדוֹל ואינוֹ גדל? איני צריך להוֹכיח שהגוֹדל של משקי הקיבּוּץ הוּא שוֹנה, אך האם גם קצב הגידוּל אינוֹ שוֹנה? מאידך, האפשר להגדיר עתה איזה זרם קבוּצת כּ“בלתי-גדל”? האם לא נעשׂוּ עתה כּמה תפקידים לנחלת כּל התנוּעה הקיבּוּצית, לאגפּיה? הנה, למשל, קליטת-עליה. מה צר ששוּם מוֹסד מוּסמך לא ראה צוֹרך לבדוֹק את מידוֹת קליטת-העליה בּכל משק, למען נדע, ויחדלוּ אצלנוּ לדבּר בּזה כּאינטֶרֶסַנטים וּכמתפּארים. הנה עליית-הנוֹער, למשל: אם בּאים ואוֹמרים כּי הקיבּוּץ המאוּחד היה הראשוֹן שהתחיל בּזה – תבוֹא עליו בּרכה, אך עוּבדה היא כּי תפקיד כּבּיר זה נתבּע מיד על ידי כּל הגוּשים. והנה אידלסון אוֹמר בּענוָה כּי איננוּ יכוֹל לבוֹא לקבוּצה של החֶבר וּליעץ מה לעשׂוֹת מבּחינה משקית. אפשר לחשוֹב שהקיבּוּץ המאוּחד מוּרכּב כּוּלוֹ

מיָגוּרים, וּבתחוּמי “מסגרת” אחת אין כּלל הבדלים בּין משק זקן וצעיר, מבוּסס וּבלתי-מבוּסס, נתוּן בּתנאי גידוּל מהיר וּבתנאי גידוּל אִטי. מה

רב כּוֹחנוּ לגָלוֹת בּכל מקוֹם הר, שאי אפשר לעבוֹר עליו!

אוֹמרים: כּוֹחנוּ בּמרוּת, ולא יתכן איחוּד התנוּעה בּלי קבּלת מרוּת. אף אני חוֹשב שלא יתכן איחוּד התנוּעה בּלי קבּלת מרוּת. אלא שיש צוֹרך להבהיר קצת את המוּשׂג. אין חברה בּלי מרוּת, וכל חברה יש לה המרוּת ההוֹלמת אוֹתה. אפשר שהמוּנח עצמוֹ איננוּ מוּצדק בּיוֹתר. אך

הכּוָנה הן בּרוּרה: סמכוּת מקוּבּלת על החברה לבצע דברים, להטיל חוֹבוֹת על החברים.

היה זמן שהתקשינוּ בּזה הרבּה. מתוֹך תפיסה אנַרכיסטית בּמקצת, מתוֹך הדגשה יתירה של זכוּיוֹת היחיד. לא קל היה אצלנוּ להתרגל גם לקבּלת החלטוֹת בּרוֹב. וגם עכשיו, לאחר חינוּך ציבּוּרי של שנים, אנחנוּ נתקלים בּחיינוּ הציבּוּריים לעתים בּגילוּיים חריפים של אוֹבּסטרוּקציוֹניזם של מיעוּט. ואכן, לא קל לאדם לקבּל עליו עוֹל החלטוֹת אוֹ מסקנוֹת שאיננוּ מזדהה אתן בּלבּוֹ. אך אין דרך אחרת לדוֹר חפץ-בּנין. דוֹרנוּ יש לוֹ חשבּוֹנוֹת מסוּבּכים עם המרוּת. גם הדוֹגלים בּה אינם אוֹהבים אוֹתה כּשהם נדרשים להיכָּנע מפּניה. על אחת כּמה וכמה שאיננוּ מחבּבים את המרוּת המוּטלת עלינוּ כּשאיננוּ מוֹדים בּסמכוּתה המוּסרית. אך

כּל החששוֹת מפּני הפרזה לשימוּש לרעה אינם פּוֹטרים אוֹתנוּ מעצם ההכרח להווֹת חברה בּעלת כּוֹח-בּיצוּע, כּלוֹמר, שיש בּה חוֹק ויש בּה מרוּת. אנחנוּ עוֹמדים מוּל עוֹלם אוֹיב, וּבלי כּל נטיה מיליטַריסטית אנחנוּ

אנוּסים לראוֹת עצמנוּ כּצבא דרוּך להתגוֹננוּת וּלהיאָבקוּת. היוּ לנוּ

שנים ששׂררה אצלנוּ רוּח “הווֹלניצה”, והיינוּ דוֹמים יוֹתר למחנה של צוֹענים. מה שעשׂינוּ עשׂינוּ מתוֹך עליית-נשמה, מתוֹך ריקוּד חסידי, מתוֹך “שרירוּת לב” – היוֹם חפצנוּ והתחלנוּ, מחר מאסנוּ ועזבנוּ. קיבּלנוּ

עלינוּ את המשוּבה שבּיצירה, אך לא את חוּמרתה. מאז נשתנוּ הדברים. הכּל החמיר. וּתנוּעת הפּוֹעלים איננה יכוֹלה לפעוֹל רק בּכוֹח של משוּבת-נעוּרים והתלהבוּת בּסך. מכּאן הצוֹרך בּסדרי-חברה ממשיים יותר, בּ“מרוּת”. וּמי שיסקוֹר את דרכּן של הקבוּצוֹת הראשוֹנוֹת עד הסדרים עתה בּחבר-הקבוּצוֹת, אוֹ את דרכּם של קיבּוּצי “השוֹמר הצעיר” הראשוֹנים מאז ועד היוֹם, יִוָכח איזוֹ כּברת-ארץ עברנוּ. הלא היה זמן שהיוּ סבוּרים כּי לא נאה לקבוּצה לקבּל החלטה בּהצבּעה, ושאין דבר ראוּי להתקבּל אלא אם כּן הוּא מסתכּם בּהסכּמה כּללית. ואף עצם הנסיוֹן לקבּוֹע חוּקים ותקנוֹת

לקבוּצה עוֹרר בּשעתוֹ התנגדוּת, בּאשר ראוּ בּוֹ כּמעט פּגיעה

ועלבּוֹן.

אך דוקא משוּם שאנוּ רוֹצים בּמרוּת, משוּם שאנוּ חושׁבים

אוֹתה כּתנאי לחיי ציבּוּר מאוּרגן, חייבים אנוּ לדאוֹג גם ליוֹם מחר וּמחרתים, חייבים אנוּ לדאוֹג לכך שלא תיהָפך לנוּ לרוֹעץ, שלא תתנַוון. אל נשכּח כּי חיים אנוּ בּעוֹלם של עריצוּת, של התעמרוּת אדם בּאדם, בּעוֹלם ששוֹלטים בּוֹ כּל כּך הרבּה יצרי-שלטוֹן, בּעוֹלם שאנשים מקוּלקלים

מצליחים להוֹנוֹת את הבּריוֹת ולעמוֹד בּראשם. תאזינוּ למַה שמסַפּרוֹת

לנוּ ספינוֹת-מעפּילים! וכמה אזהרוֹת אנוּ שוֹמעים מתוֹך קוֹרוֹתיה של

תנוּעת הפּוֹעלים בּעוֹלם? ואפילוּ מתוֹך תוֹלדוֹתיהן של קוֹמוּנוֹת

שוֹנוֹת בּמהלך הדוֹרוֹת. לפיכך, כּל כּמה שאנוּ חרדים לכוֹח הבּיצוּע של המפעל הקיבּוּצי, איננוּ רשאים להעמיד את כּל כּוֹחה של תנוּעתנוּ על המרוּת בּלבד, מבּלי להקים מוּלה גם עמוּד שני: החרדה לאדם, לכבוֹדוֹ, לחוֹפש מחשבתוֹ, חירוּת בּיטוּיוֹ. החרדה לכך שהאדם החוֹשב אחרת לא יהיה מוּחרם, לא יהיה נרדף, לא יהיה צריך לכבּוֹש לוֹ את הזכוּת להבּיע את עצמוֹ, חרדה זוֹ היא חרדתה של החברה הקיבּוּצית כּוּלה, אם היא צוֹפה לעתידה.

וּכשם שאנחנוּ מבקשים להגבּיר את סמכוּתה ואת כּוֹח בּיצוּעה של הנהגת תנוּעה, כּכה אנחנוּ מעוּנינים גם להציב גבוּלוֹת בּענינים היוֹצאים מגדר זה.

אנחנוּ רוֹצים בּמרוּת לאוֹתה המטרה אשר לשמה אנוּ רוֹצים בּאיחוּד. להגבּיר את כּוֹח הבּיצוּע של המפעל הקיבּוּצי בּכל גילוּייו, להגדיל את הכּוֹח המוֹשך שלוֹ ואת מספּר הנוֹהרים אליו להשתתף בּבנינוֹ, להגבּיר את מידת השיתוּף ועזרת הגוֹמלין בּין משק וּמשק, להגבּיר אחריוּת של חברים קשישים לגבּי עליוֹת חדשוֹת, להטיל יוֹתר חוֹבוֹת חלוּציוֹת, יוֹתר תפקידים לאוּמיים והסתדרוּתיים. מבּחינה זוֹ הריני רוֹצה שהתנוּעה

המאוּחדת לא תגרע ממה שיש בּקיבּוּץ המאוּחד, אלא תוֹסיף עליו.

ויש מה להוֹסיף. מי שיחדוֹר למצבוֹ של ציבּוּר הפּוֹעלים, מי שיחשוֹב בּרצינוּת על הסכּנוֹת הנשקפוֹת לנוּ – וּבעיקר מבּפנים, מי שחרד למצבוֹ של הפּוֹעל בּמוֹשבה, מי שאין דעתוֹ נוֹחה ממצבן של מוֹעצוֹת הפּוֹעלים העירוֹניוֹת – מוּכרח להבין כּי שכבת עסקנים מקצוֹעיים בּלבד (ואפילוּ טוֹבים) לא תפתוֹר את השאלוֹת החמוּרוֹת האלה, העתידוֹת ללכת וּלהחמיר. אין לראוֹת בּדברַי זלזוּל בּפּקידוּת ההסתדרוּתית; אינני יוֹדע

כּיצד אפשר לנהל מכניסמוּס כּל כּך מוּרכּב ומסוֹעף בּלי חֶבר עוֹבדים

מקצוֹעיים. גם התנוּעה הקיבּוּצית איננה נמלטת מאֶלמנטים של עסקנוּת מקצוֹעית. ויש להעריך לטוֹבה את הפּקידוּת הטוֹבה והנאמנה והמסוּרה, ויש להקפּיד בּיחוּד על הסלקציה של פּקידוּת הסתדרוּתית, שתהווה גוּף ציבּוּרי משוּבּח, שלא תעלה חלוּדה פּקידוּתית. אך כּל זה לא יספּיק אם הסקטוֹר ההתיישבוּתי בּהסתדרוּת לא יטיל על עצמוֹ, כּפעם בּפעם, תפקידים גדוֹלים בּחיי ההסתדרוּת. אין אני שוֹכח מה שהם עוֹשׂים היוֹם, וּבפרט בּשליחוּיוֹת לחלוּץ ולנוֹער. אך יש כּמה וכמה תפקידים, ממקוֹמיים ועד מרכּזיים, אשר רק בּני-אדם היוֹנקים בּעצמם מן הקרקע וּמן המלאכה וּמחיי שיתוּף ושויוֹן, רק אלה שהיוֹם הם יוֹצאים מחברתם על מנת לשוּב אליה מחר – רק אלה יכוֹלים לקיים פּעוּלה הסתדרוּתית יוֹם-יוֹמית, בּלי חשש שאבק-השיגרה ידבּק בּהם (מוּבן, אין בּשוּם מקוֹם ערוּבּה מכּשלוֹנוֹת, כּשם שישנם גם בּעוֹלם עסקנוּתנוּ המקצוֹעית אנשים מבוֹרכים אשר יד השיגרה לא היתה בּהם). יש הליכה חלוּצית לסדוֹם ויש גם הליכה לסדוֹם אחרת של החיים הציבּוּריים בּארץ.

וגם בּחיים הציוֹניים יש להרוֹס מחיצוֹת

וּמוּשׂגים-מחיצוֹת. ישנן פּרוֹבּלימוֹת של ההסתדרוּת הציוֹנית שאין אנשי-שלוֹמנוּ חיים בּהן בּכל רצינוּתן, ואנחנוּ נתקלים בּהן רק בּשעת בּחירוֹת אוֹ בּקוֹנגרסים. רק יחידים מאתנוּ מעמיסים על עצמם עוֹל הדאגוֹת של ההסתדרוּת הציוֹנית. וגם בּזה חפצתי לראוֹת את התנוּעה הקיבּוּצית המאוּחדת ממלאה תפקיד חלוּצי. וּלפיכך הייתי קוֹרא למַכּסימַליזם של מרוּת קיבּוּצית-כּיבּוּשית-ציוֹנית-הסתדרוּתית.


-–


אוּלם בּנקוּדה אחת אני בּא למעט את המרוּת, והיא: לגבּי קצב הגידוּל של היחידה המקוֹמית. אינני רוֹצה לוֹמר בּזה שאין התנוּעה הקיבּוּצית כּוּלה מעוּנינת גם בּשאלת הגידוּל של כּל מקוֹם

וּמקוֹם, שאיננה צריכה לדוּן בּזה, אך רוֹאה אני זכוּת למקוֹם – וּבפרט כּשהוּא מיחס לכך חשיבוּת יתירה – להכריע את ההכרעה האחרוֹנה לגבּי קצב גידוּלוֹ. ואין הדבר הזה עשׂוּי להטריד בּיוֹתר, לאחר שיהיה מוּבטח לכלל-התנוּעה שכּל מקוֹם וּמקוֹם ימלא את חוֹבוֹתיו בּתפקידים כּיבּוּשיים, בּמתן עזרה להתישבוּת חדשה, לפוֹעלי המוֹשבוֹת, לעליה בּהדרכת-נוֹער, בּשליחוּיוֹת בּגוֹלה וּבארץ. הריני נוֹטה לחשוֹב כּי עצם התפקידים האלה יש בּהם להחיש את קצב הגידוּלים בּכל מקוֹם, כּי עצם האיחוּד יזרים דינַמיוּת נוֹספת בּחיי כּל נקוּדה.

אך אם גם לא תתאַמת השערתי, גם אז אין שוּם סכּנה צפוּיה לכּוֹח הכּוֹבש של הרעיוֹן הקיבּוּצי מזה שכּמה מקוֹמוֹת יבטיחוּ לעצמם בּנקוּדה זוֹ הכרעה שלהם. ודאי יש לנוּ אלף נימוּקים בּעד אינטנסיפיקַציה של כּל דוּנם, ואלף נימוּקים בּעד חברה יוֹתר גדוֹלה, אך האם לפיכך עלינוּ להעמיד את הכּל על הרחבה? האין זה עלוּל בּאחד הימים להעמידנוּ בּמצב קשה? כּיוֹם הזה הריני מחזיק טוֹבה ל“השוֹמר הצעיר” שהמציא לנוּ בּמשך השנים האחרוֹנוֹת מספּר הגוּן של גוּפים, הן למקוֹמוֹת שיש בּהם תנאים לאינטנסיפיקציה והן למקוֹמוֹת שאין בּהם. סוֹף סוֹף רוֹצים אנוּ ליַשב כּל חלקת אדמה הניתנת לכך, ואילוּ היתה כּל התנוּעה הקיבּוּצית מעמידה את הכּל על ה“גדוֹל וגדֵל” היינוּ אפשר מקבּלים מספּר של משקים גדוֹלים מאוּכלסים יפה, אך לא היינוּ יוֹדעים מה לעשׂוֹת עם כּל יתר המקוֹמוֹת בּארץ. הרי הארץ צריכה לא רק למספּר קטן של גוּפים גדוֹלים, כּי אם להרבּה גוּפים, בּין שהם גדוֹלים בּין שהם קטנים. עם כּל ההחשבה למשק הגדוֹל, הם יכוֹל אדם להתעלם מכּך כּי בּשנים אלה היה לנוּ צוֹרך בּחמישים גוּפים כּוֹבשי קרקע? ועם כּל הסיכּוּיים שאני תוֹלה בּמשק הגדוֹל אינני יכוֹל בּשוּם אוֹפן לראוֹת את “מעלה-החמישה” אוֹ “חניתה” כּמפעל חלוּצי פּחוֹת מאיזה מפעל רב-מידוֹת. ואם תהיה מחר אפשרוּת ללכת לעַקַבָּה, לא אפחית בּערכּה החלוּצי אפילוּ אם לא יהיוּ שם סיכּוּיים לגידוּל מהיר.


-–

דוֹחי האיחוּד אוֹמרים: אפשר למלא את כּל הרצוֹנוֹת הטוֹבים מבּלי “פּירוּק” וּמבּלי איחוּד – בּדרך “הבּרית”. אפשר תתמהוּ

לשמוֹע שאינני אוֹיב לבּרית. לא שִׁיחַתי אפילוּ מלה אחת בּגנוּתה. אך הרשיתי לעצמי לעקוֹב אחרי דבריהם ואחרי מעשׂיהם של בּעלי “הבּרית”. ואני שוֹאל: “בּרית” לשם מה – כּשלב לאיחוּד או כּתריס בּפני איחוּד?

אידלסוֹן, שוֹמר “הבּרית”, סיפּר כּאן מעשׂיה יפה, בּשם

בּרוך אייזנשטט, על הויכּוּח אם יש אלוֹהים ואם אין, ועל תשוּבת הרבּינר כּי “האמת היא, כּרגיל, בּאמצע”. אידלסוֹן אפשר שכח כּי גם “הבּרית” היא “בּאמצע”. אינני מלגלג, כּי איני מחמיר כּמוֹהוּ. בּענין מציאוּת אלוֹהים אין אמצע, בּין אמת ושקר אין אמצע, אך בּחיי ציבּוּר יש גם אמצע, ויש שגם אידלסוֹן נאחז בּוֹ. אוֹתה ההחלטיוּת שישנה בּשאלוֹת אמוּנה אפשר שאין לה כּלל מקוֹם בּחיים מדיניים וחברתיים. לא הייתי מיעץ להכניס מוּשׂגים דתיים בּתוֹך שאלוֹת בּנין חברה. מוּטב שבּזה תהיה פּחוֹת החלטיוּת, יוֹתר

שיקוּל, וּלעתים גם ההליכה “בּאמצע” לא תגוּנה.1

לא הייתי בּארץ בּזמן שנוֹצרה “הבּרית” וגם לא בּזמן שהלכה לעוֹלמה. וגם עתה כּשאני שוֹמע פּה כּיצד מעמידים את “הבּרית” כּניגוּד לאיחוּד, וכיצד מאשימים את תוֹבעי האיחוּד שלא היוּ נאמנים ל“בּרית” – אינני יוֹדע מה אירע לה לבּרית וּבשלמה שבקה חיים. קראתי את החוֹברת היחידה שהוֹציאה: “פּגישוֹת היסוֹד”. חוֹברת טריוּמפַלית. הכריזה על פּעוּלה משוּתפת, על יחסים חדשים, על חברוּת, על רצוֹן טוֹב, על האמוּנה בּ“בּרית”. מה היה אחר כּך אינני יוֹדע. יהא ש“הבּרית” אינה חייבת לי דין וחשבּוֹן. אך אלפי החברים של שלוֹש התנוּעוֹת הרי רשאים לתבּוֹע. וּכשמאשימים חברים על שלא הצבּיעוּ בּועידת רחוֹבוֹת בּעד “הבּרית”, בּאוֹתה ועידה שבּה ידעוּ כּבר כּי “הבּרית” אינה קיימת, הרי הם רשאים לוֹמר: נתַנוּ לכם יפּוּי-כּוֹח לעשׂוֹת, ולא אמרתם לנוּ מה עשׂיתם ועל מה נתפּוֹצצה “הבּרית” וּמי הוּא שניפּץ אוֹתה? מהי דרך זוֹ להאשים בּכשלוֹנוֹ של מפעל אנשים אשר לא עליהם היתה האחריוּת לביצוּעוֹ ואף לא בּידם היה להכשילוֹ? הן האחריוּת ל“בּרית” חלה על שלוֹש המזכּירוּיוֹת והם חייבים בּדין-וחשבּוֹן מדוּע לא היתה “הבּרית” בּת-קיימא, וידוֹ של מי בּכשלוֹנה של “הבּרית”? והם – לפי מידת ידיעתי – העלימוּ זאת מאתנוּ, מן “הקהל הרחב”.

ואפשר חוּצפּה היא מצדי לוֹמר שאילוּלא היוּ חסידי-הבּרית מסתפּקים בּאידיאוֹלוֹגיה של “בּרית”, אלא גם מגלים יתר כּשרוֹן בּיצוּע היוּ על ידי כּך מוֹסיפים לנוּ נסיוֹן חשוּב, והיינוּ יוֹדעים עתה מה צוֹפנת לנוּ הבּרית ואֵילוּ שאלוֹת היא פּוֹתרת. ואפשר היינוּ מוֹצאים שכּל

השאלוֹת נפתרוּ בּכי-טוֹב ואין עוֹד צוֹרך בּאיחוּד.

לא אגע פּה בּשאלוֹת הקיבּוּץ וההסתדרוּת. אני עוֹד נוֹשׂא את נפשי לכך שלא אצטרך לדבּר בּזה. אך אינני פּטוּר מהערה אחת. מַרבּים אצלנוּ להוֹקיע את פּגימוֹת ההסתדרוּת והמפלגה. וּמי שתנוּעתנוּ יקרה לוֹ חש לעתים עלבּוֹן צוֹרב בּגלל חוּלשתה. והנה אנחנוּ עוֹמדים עתה בּנען, בּקרבת רחוֹבוֹת, שבּה החליטה המפלגה פּה אחד על איחוּד הנוֹער ועל צעדים לאיחוּד התנוּעה הקיבּוּצית. מעמידתנוּ העלוּבה עתה, שנה לאחר הועידה, זוֹעק עלבּוֹנה של תנוּעתנוּ, ואנחנוּ – המבקרים וּמגַלי המוּמים – אוֹטמים

אוֹזן.

האם הוֹכחתי משהוּ? יוֹדע אני כּי שאלת האיחוּד האמיתית – וּבזה ודאי אין הבדל בּין איחוּדי מפלגוֹת לאיחוּדי קיבּוּצים – היא לא שאלת ניסוּח והגדרה – כּי אם שאלה של תחוּשה, של אחדוּת ההוָיה, של אחדוּת “דפיקוֹת הלב”, כּמאמר האפט, של הרגשת אחדוּת הגוֹרל, אשר כּל ההבדלים וחילוּקי-הדעוֹת הם כּאין ואפס נגדוֹ. יש לנוּ הכּשרוֹן המיוּחד לעשׂוֹת תהוֹמוֹת ושׂיאים – גם בּתוֹך חברה קיבּוּצית אחת – מהבדלים אנוֹשיים רגילים, מסימפּטיוֹת ואנטיפּטיוֹת. ידעתי זאת, ואני מתקוֹמם. יש שאני מתפּעל מכּוֹח הניתוּח הדיאַלקטי של חבר בּויכּוּח, מן ההבחנוֹת הדקוֹת שבּדקוֹת, ואני מקנא: הייתי רוֹצה שיהיה לי הכּשרוֹן הזה למען השתמש בּוֹ למטרה אחרת. יש לנוּ צוֹרך בּשביל דוֹרוֹתַיִִם אוֹ שלוֹשה בּכוֹחוֹת נפשיים ושׂכליים אשר ישקדוּ ליַשר הדוּרים, בּלי פּחד שיאשימוּ אוֹתם בּפשרנוּת וּבטשטוּש, כּוֹחוֹת שיחפּשׂוּ

בּתוֹכנוּ את המאַחד ואת המגבּיר-כּוֹח.

שוּתף אני לבקשת הכּוֹח, ואיני מסתפּק בּצדק וּבערכי-רוּח שאין אתם כּוֹח. מי שרוֹצה בּגילוּם הצדק וּבגילוּם החירוּת – חייב ליצוֹר למענם כּוֹח. אנוּ חייבים ליצוֹר כּוֹח למען עמנוּ האוּמלל, אנוּ חייבים להווֹת כּוֹח בּתקוּפה של תבוּסה סוֹציאליסטית בּעוֹלם, אנוּ חייבים להיוֹת

לכוֹח מגן על חירוּת האדם וּכבוֹד האדם בּתקוּפה של שעבּוּד והשפּלה. כּיצד נשׂיג את הכּוֹח? לא על ידי פּלַגוֹת, ולא על ידי ריבּוּי הדגֵשים החזקים והפרדה בּין דגש אחד וּמשנהוּ. נשׂיג את הכּוֹח על ידי יתר ליכּוּד וּמיזוּג, על ידי בּקשת הסינתיזה, על ידי גילוּי המשוּתף, על ידי הקנית ערכים בּדרך חברית ולא בּהתבּדלוּת. זוֹהי הדרך של התנוּעה שלנוּ. זהוּ הדגל שהרימה “אחדוּת-העבוֹדה”. היא לא בּיקשה להיוֹת משפּחת כּוֹהנים, כּת רבוֹלוּציוֹנרים מקצוֹעיים. לא כּאלה היינוּ. שאפנוּ להדליק

את כּל העם בּלהט שלנוּ. בּיקשנוּ תמיד להרחיב מסגרוֹת. היינוּ מוּכנים לשבּוֹר את המסגרת האהוּבה עלינוּ. מקרב לב הנני מצטרף למה שנאמר על האהבה ליהוּדי הפּשוּט, לפּליט, אך האהבה הרעיוֹנית לאלה צריך שממנה תהיינה מסקנוֹת לאהבה מעשׂית לחבר הפּשוּט, ליהוּדי הפּשוּט בּחיים. האיחוּד שוֹאף

לכַנס את כּל ניצוֹצוֹת היצירה החלוּצית, ואז יֵקל לנוּ למצוֹא את הדרך כּיצד לגַשם בּחיים את האהבה ליהוּדי הפּשוּט, ואת הצלת היהוּדי הפּליט.

אינני יכוֹל לשכּוֹח שלַליה זה הוּא ליל-השביתה, ליל התלכּדוּת הישוּב מוּל ההתנקשוּת היוֹתר איוּמה שעלתה בּגוֹרלנוּ מיוֹם

התחלתנוּ לשוּב לארץ. הגזירוֹת של ג’מל פּחה אינן בּשבילי ולא כלוּם לעוּמת הגזירוֹת של “הספר הלבן” וּלעוּמת הפסקת העליה. ושוּם פּוּלמוֹס ושוּם תרעוֹמת שיש לי אוֹ שיש עלי אינם יכוֹלים להשכּיח מלבּי את הרגע הזה בּוֹ אנוּ עוֹמדים. חוֹששני שהוּא כּל כּך איוֹם, שאין בּנוּ הכּוֹח לחיוֹתוֹ כּתוּמוֹ. בּזמן האחרוֹן נמצא אני בּכמה מסיבּוֹת

פּוֹעלים, שוֹמע וּמאזין ואף מדבּר – ואינני מוֹצא את הבּיטוּי. אין אנוּ רוֹצים לסלף את המלחמה שאין לנוּ מפלט ממנה. לא כּל דרכי מלחמה כּשרים לנוּ. אין לנוּ פּיצוּץ קיוֹסקים, לא רציחת חפּים מפּשע, ולא כּל מיני מעשׂי “גבוּרה”, הנוֹתנים פּוּרקן לרגע וּממיטים קלוֹן לימים רבּים. אנחנוּ

מוּגבּלים בּאמצעינוּ: מלחמת העליה, מלחמת ההתישבוּת. מלחמה אשר שוּם תנוּעה ושוּם עם לא ידעוּ כּמוֹתה.

אי אפשר לי לשכּוֹח מה אוֹרב לנוּ עתה בּכל מקוֹם וּמקוֹם בּעוֹלם וּלאיזוֹ התגבּרוּת אנוּ זקוּקים כּדי לעמוֹד על נפשנוּ. אני

שוֹאל: האם גם עתה לא תקוּם בּנוּ ההרגשה של מחנה אחד הנתוּן בּמצוֹר? האם לא בּספינה טרוּפה אחת אנוּ נישׂאים? ואם תנוּעתנוּ כּוּלה, והזרמים הקיבּוּציים בּראשה, לא יגיעוּ עתה להכּרת אחדוּת פּנימית וקרבת לבבוֹת – אזי מהוּ הנשק שנשאר לנוּ?



  1. במקור: תנגוּנה, הערת פב"י.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47759 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!