כבוד השר, גברת רחל ינאית בן צבי, אורחים נכבדים.

קודם כל ברצוני לציין שכבוד הוא לנו, לבית הסופר, לארח בביתנו את השר משה קול, על אחת כמה וכמה שהוא גם סופר, ובקי אף בספרות העברית החדשה.

שני כרכי “מורים וחברים” מונחים לפנינו: הראשון יצא לאור בשנת תשכ“ח, ואילו השני ממש בימים אלה, אחרי המלחמה. יתר על כן, הספר השני מוקדש, כנאמר: “לזכר גיבורי ישראל שנתנו חייהם להגנת המדינה במלחמת הגבורה של יום הכיפורים תשל”ד” – ואין הקדשה זו מקרית.

אכן, רבה האקטואליות בספרים, אם כי אין הם סיכום של פרקי היסטוריה, לא של היישוב היהודי בימי המנדאט הבריטי, ולא של מדינת ישראל, ועם זאת, פרקי הווי הם המתארים את המתהווה בארץ במשך למעלה מימי דור שלם.

בדבריי הקצרים בערב זה, מבקש אני לתהות על דרך כתיבתו של המחבר, ומתוך כך אף נוכל לעמוד מקרוב על תכניה של כתיבה זו.

מבחינה ספרותית נמצאים פרקי הספרים “מורים וחברים” בין שלושה ז’אנרים מובהקים: האוטוביוגראפיה – הממואריסטיקה – כלומר כתיבת זיכרונות, והביוגראפיה.

מחבר אוטוביוגראפיה מבקש לספר בעיקר על חיי עצמו, כפי שהמילה היוונית אמנם מלמדת אותנו: אוטוס – עצמו, ביוס – חיים, גרפיה – כתיבה. באוטוביוגראפיה באים לביטוי תולדות חייו של המחבר הן מבחינת המאורעות החיצוניים ומקומו באותם מאורעות, והן מבחינת התפתחותו הנפשית, הכתובים על־ידי המחבר עצמו. אך בעל האוטוביוגראפיה מתאר את חייו־הוא בריחוק של זמן מן המאורעות המתוארים, מתוך פרספקטיבה.

הממואריסטיקה, או כתיבת הזיכרונות, בהשוואה לאוטוביוגראפיה, פחות מרוכזת מסביב לחיי המספר, ומדרך הטבע יש בה יותר מקליטתם של מאורעות חיצוניים שאירעו בימי חייו, פגישות עם אנשים – ואף תיאורים אלה אינם היסטוריה, הואיל וגם כאן מתוארים המאורעות באופן סובייקטיבי, כפי שראה אותם המחבר. וניתן להגדיר ולומר – אם האוטוביוגראפיה פותחת פתח להכרת אישיותו של המספר, הרי הממוארים מביאים להכרת התקופה והחברה שבה חי המחבר.

שונה משני סוגי הכתיבה הללו היא הביוגראפיה, שמגמתה תיאור מדוייק ככל האפשר של חיי אדם, תיאור מהלך חייו של הגיבור יחד עם התפתחותו הנפשית – אף זאת על רקע הזמן והתקופה, והשפעתם של הללו על מהלך חייו של גיבור הביוגראפיה. מחבר הביוגראפיה נעזר בתעודות, במכתבים, ביומנים, ובזיכרונות של בני זמנו של הגיבור.

כאמור, אין כתיבתו של משה קול מתרכזת בז’נר מסויים של כתיבה, אלא יש בה סינתיזה של שלשה סוגים אלה. ואנסה להסביר את דברי בעזרת מספר דוגמאות מתוך “מורים וחברים”.

בתיאור דמותו של חיים וייצמן (בכרך הראשון) אנו למדים פרטים אוטוביוגראפיים על המחבר עצמו: הוא נולד בפינסק, שבה התהלכו סיפורים ואגדות על וייצמן ועל משפחתו, המחבר עמד בראש הגליל של “הנוער הציוני” בפולסיה, ותוך כך ביקר בעיר הולדתו של חיים וייצמן בעיירה מוטלה. אנו למדים שהמחבר עלה לארץ בשנת 1932 והשתתף בקונגרסים הציוניים החל מן הקונגרס הציוני ה־18 בפראג בשנת 1933, והיה חבר במושב הועד הפועל הציוני החל מ־1937. אף היה חבר בהנהלת הקונפדרציה העולמית של הציונים הכלליים.

פרטים אוטוביוגראפיים אלה אינם מובאים כעיקר בפרק הדן על חיים וייצמן, אלא כמשהו צדדי שבא להעיד על מהימנות המחבר כאשר הוא מספר לנו על המנהיג הציוני הדגול. אמינותנו לדברים גדלה כאשר אנו יודעים שדווקא מתוך עמדה זו, בה עמד המחבר, יכול היה לבוא במגע עם הדמות המתוארת.

אף יסוד הממואריסטיקה נמצא בפרק זה, שהרי עיקרי הדברים על וייצמן מסופרים מתוך ראייה סובייקטיבית, מתוך קשר בלתי־אמצעי, שיחות מרובות, וישיבות משותפות עם הדמות המתוארת או עם ידידי הדמות. כך יעידו המשפטים: “כשהתחלתי להשתתף בלונדון בישיבות הנהלת הקונפדרציה בהשתתפותם של פרופ' זליג ברודצקי, הרב י.ק. גולדבלום ולוי בקשטנסקי, הייתי שומע מפיהם על חיים וייצמן ומאבקיו המדיניים עם ממשלת בריטניה – – – במחצית שנות השלושים ועד מלחמת העולם השנייה”. ולעומת משפט זה: “על סף מלחמת העולם השנייה ראיתי את הופעותיו הטראגיות של וייצמן לאחר בגידתה של ממשלת בריטניה במפעל הציוני”, וכדומה.

אין המחבר מתיימר להקיף את מלוא חיי הדמות מראשית הופעתה על הבמה הציבורית, או היוולדה, ועד מותה. המחבר מתעכב רק על עיקרי פרשיות חיים, מתעכב על אותן נקודות שלדעתו הן המרכזיות בחיי הדמות, או שהמחבר הכיר מקרוב תקופה זו בימי חייה של הדמות המתוארת. כך מאבקו של וייצמן למען הישוב היהודי בארץ־ישראל, אכזבתו מן הבריטים על סף מלחמת העולם השנייה, ותמיכתו של וייצמן בחלוקת ארץ־ישראל, ובלבד שיקום בית לאומי יהודי. כאן נוקט משה קול אף עמדה ביחס לפולמוס שהתעורר סביב דמותו של וייצמן ערב קום המדינה, ובשנים הראשונות לאחר הקמתה.

פעמים מתרכז המחבר באספקט אחד בלבד בתיאור הדמות, ואולם אותו אספקט זוכה להרחבה והעמקה. כך מתוארת דמותו של הסופר מדרכי בן הלל הכהן ויחסו למאורעות בארץ בשנות השלושים הראשונות ובשנת מותו של הסופר. משה קול טורח ומביא לפנינו קטעי יומנים מאותה עת כפי שנכתבו על־ידי מרדכי בן הלל, יומנים נשכחים שכל מי שמעיין בהם קמה וניצבת לפניו שוב תקופה זו בכל עוצמתה: יחסו של הסופר הנשכח בימינו, לתפקידה של הספרות, אמונתו הרבה במילה הכתובה, הערצתו את בילינסון בעל המאמרים הראשיים בעיתון “דבר”, ואף התיחסותו אל אגודת הסופרים העברים.

ניסיון להקיף את חייו של אדם, בבחינת ביוגראפיה והצבת יד ושם לזיכרו של אדם, שאמנם לא פעל רבות בעסקי מדיניות ולא בספרות, כי אם דווקא בלחימה, רואה אני בשרטוט דמותו של גד מנלה. הפרש שנים רבות מבדיל בין המחבר לבין הגבר הצעיר שנפל במירדף אחרי מחבלים, ואולם המחבר חש זיקה נפשית אל הדמות ומשרטט אותה גם על פי ליקוטי עדויות. משה קול מביא דברים על גד מנלה בשדה הקרב, על פי עדויותיהם של קצין צנחנים ראשי, של אלופים כמו עוזי נרקיס ורחבעם זאבי, וכן של בני־המשפחה. ושוב, ניסיון של אוביקטיביזציה של הדמות המתוארת, בבחינת ביוגראפיה. פרשת חיים קצרה ועזה שהמחבר חש אליה קירבה נפשית.

בדבריי הקצרים ניסיתי לעמוד רק על אספקט אחד בכתיבתו של המחבר, ז’אנר זה שבין אוטוביוגראפיה, זיכרונות וביוגראפיה. הבאתי לדוגמה שלושה פרקים, אולם כל המעיין עיון מעמיק בספרים, ימצא הדים למאורעות שהתרחשו בארץ־ישראל ובמדינת ישראל, החל בשנות השלושים המוקדמות ועד ימינו אלה, וקו רעיוני אחד מתמשך למן חיים וייצמן ועד אריק רגב וגד מנלה החותמים כמעט את הספר – הקו הציוני של יצירת המולדת בארץ־ישראל לעם עתיק היומין, אותו קו המאפיין, כמדומני את חייו של המחבר.

דברים בערב שהוקדש למשה קול עם הופעת הכרך השני שלו “מורים וחברים”, בית הסופר, ירושלים.