שיחה עם שמאי גולן, היו"ר החדש של אגודת הסופרים העברים

ראיינה: ריקי ריבלין

תפקיד יו"ר אגודת הסופרים אינו חדש לשמאי גולן, שנבחר שוב, לפני שבוע. הוא כבר כיהן בתפקיד זה בין השנים 84־81. בכל זאת השרתה עליו הבחירה־מחדש, “תחושת אחריות כבדה”. ימים אחדים אחרי שנבחר, כבר יכולנו לשוחח עימו על תוכניות שהיה רוצה להגשים במהלך כהונתו, “ויש הרבה לעשות”.

לכל יוצר" – הוא אומר – “יש צורך עז לפרסם את יצירותיו. להיקרא. הוא אינו יכול להכריז על ‘שביתה’ בעיסוקו היצירתי. הכתיבה היא בדמו”. לפי גולן – זוהי חולשתו וזה גם כוחו של הסופר. חולשתו – משום שיש העוסקים בפירסום, כגון: מו“לים ועורכי כתבי־עת, המודעים לצורך של הסופר לפרסם, מנצלים זאת, ומפרסמים את יצירותיו כך ש”כל העוסקים בהתקנת הספר מקבלים שכר, ורק בעל היצירה עצמו הוא היחיד שנותר מקופח".

“מוספים ספרותיים, כתבי עת ומו”לים אינם עומדים בתנאים, ולא תמיד מכבדים את התעריפון שנקבע כתשלום לסופר; תעריפון שמאפשר ליוצרים להתפרנס בדוחק בלבד. אגודת הסופרים תפעל להגיע להסכם עם מוסדות ממשלה וציבור, למען שמירת ערכו של שכר הסופרים, וחקיקת חוק זכויות היוצרים, לפיו מו“ל לא יוכל להכין חוזה שרירותי עם סופר, שישעבד את יצירותיו לכל חייו, בתנאים מחפירים ובתמלוגים נמוכים – הניתנים פעם או פעמיים בשנה וללא מיקדמות – וכל זאת תוך ניצול חולשתו של היוצר, כלומר הדחף שדבריו יתפרסמו”.

“חיי מדף” קצרים

“שום סופר, ולו הצנוע ביותר, לא יאמר שהוא כותב למגירה. היצירה קמה לתחייה רק כאשר יש לה קורא”, חוזר ואומר גולן. מניה וביה הוא מעורר בעייה נוספת: “חיי המדף של הספרים בארץ קצרים מאוד. פירושו של דבר שספר חדש יורד ממדף הספרים החדשים זמן קצר מאוד אחרי צאתו לאור, כדי לפנות את מקומו לספר חדש אחר. ומי שירצה להשיגו אחרי שירד מן המדף – יתקשה לעשות כן. חשוב שחנויות הספרים יכינו מדף מיוחד בו יוכלו להשיג גם ספרים שיצאו מזמן. אגודת הסופרים תפעל להקמת חנות ספרים, שבה אפשר יהיה להשיג את הספרים הישנים יותר”.

אחרי ה“בום” הגדול של הוצאות הספרים, חלה ירידה, לפי הערכתו של גולן. הצטמצם מספר הספרים מספרות המקור העכשווית, היוצאים לאור. “האגודה תשקול הקמת הוצאה עצמית, או שותפות עם מו”לים קיימים, כדי לא לתת לסופרים לעמוד בפני מצב משפיל, כאשר ספר שכתבו נדחה ושום הוצאה אינו מוכנה להוציאו לאור".

ה“אני מאמין” של שמאי גולן על מהותו של הסופר־היוצר ועל תפקידו בחברה: “מבחינה תרבותית־רוחנית הסופר הוא זאב בודד, המדבר בקולו וביצירתו. עובדה המייחדת את האגודה הזאת, לעומת איגודים מקצועיים אחרים. עם זאת יש מכנה משותף גם לסופרים העברים בישראל והוא – ציביונה של המדינה, חירות הביטוי והשמעת הדיעה. דברים שעליהם מוכן הסופר להיאבק”.

זכותו של הסופר להתבטא

אך, אליה וקוץ בה. לא כולם מאמינים שלסופר יש זכות להתבטא. “אנשים בעלי כוונות ‘טובות’ יאמרו שהסופר אינו מוסרי, כי הוא מתאר ביצירתו את האדם ‘במלאותו’ (כפי שניסח זאת פרופ' הלקין), את האדם על יצריו הכמוסים, על הקינאה שבו. ואיך יכול סופר להשמיע קולו, כשעצם כתיבתו אינה מוסרית? וברוח זו, הייתכן שגם דוסטוייבסקי – שתיאר ביצירותיו יצרים שפלים וקמאיים – לא יכול היה להשמיע את קולו?”

“הסופר בעצם טיבו הוא אדם מבקר, כמובן – גם את המימסד. מכאן אף החשש שהמימסד ינסה להיאבק בסופר בדרך סמוייה, להמעיד אותו, להשתיקו. כיו”ר אגודת הסופרים, תפקידי להסביר למימסד כי ביקורתו של הסופר יכולה להיות בונה, עוזרת למימסד להכיר את האדם באשר הוא אדם, לראות באדם את הפרט ולא את ההמון, ומתוך כך יוכל המימסד אף לתקן את עצמו, ביחסו לפרט".

אגודת הסופרים תטפח הקמתה של “עמותת ידידי אגודת הסופרים”, שאחד מפעיליה היום הוא השר גד יעקובי, בעצמו חבר באגודה. אחת ממטרותיה של העמותה תהיה להקים קרנות שיסייעו לאגודה ולסופרים. גולן סבור שמחירי הספרים עלולים לפגוע בהפצתם. סופר אמנם מקבל תמלוגים באחוזים ממחיר הספר לצרכן ולכאורה עדיף לו, שמחירי ספריו יהיו גבוהים כי אז רווחיו יעלו. אולם המחירים הגבוהים מרתיעים ומורידים את כמות הקונים. לכן עדיף לו לסופר מחיר נמוך יותר לספר, כדי לאפשר ליותר קוראים לקנות ספרים.

אגודת הסופרים “תעודד הקמת חוגים שוחרי ספרות בכל הארץ, וכן אימוץ סופרים על ידי רשויות מקומיות וקיבוצים. אלה יאמצו סופר לשנה, שבמהלכה ישלמו לו שכר והוא, בתמורה, יחיה את חיי המקום, יעביר סדנה או חוג, ישתתף – במידה שיתבקש – גם בישיבות המועצה, ובעיקר ירוויח זמן לכתיבה”.

מסעדה יקרה

בית הסופר בתל־אביב שוקק חיים מאז נפתחה במקום “הספרייה”, שהיא מקום מפגש של כל מי שרוצה להרגיש “אין”. גולן אומר שהמסעדה, שהייתה אמורה לשרת בראש וראשונה את הסופרים, הפכה למקום שבו קשה לחברי האגודה להיפגש ולאכול, בשל המחירים הגבוהים. “המקום נעשה יקר מדי לסופר ממוצע. אני מקווה שנוכל להגיע להוזלת מחירים עבור סופרים”.

עידוד כספי

גולן מציין לשבח את הסיוע שנותן משרד החינוך והתרבות לסופרים כיום. אולם היה רוצה שיהיו מסגרות נוספות שיתנו עידוד לסופרים. “למשל, התוכנית של ‘סופר־מורה’, לפיה סופר שעובד בהוראה, עובד בחצי מישרה ומקבל שכר של מישרה מלאה. אך הסדר זה מוגבל לגבי סופרים שהם מורים במקצועם, שיש להם תעודת הוראה. הכוונה שלי היא, שגם סופר שאיננו מורה מוסמך ייהנה מהסדר זה, שידריך סדנאות וחוגים בבתי־ספר, שלא במסגרת הלימודית הממוסדת”.

גם על קרן תל־אביב יש לגולן רק מילים טובות, אבל היה רוצה שהקרן תגדיל את מענקיה ושקרנות כאלה יקומו בכל עיר.

אמני ישראל התרימו השנה למען הקמת בית אבות לאמנים. גם הסופרים רוצים לדאוג לזיקנתם. האגודה תפעל לרכישת מקום לחבריה בבית אמנים לקשיש המוקם באיזור תל־אביב.

גם הפנסיה של הסופר היא בעייה. “קורה לפעמים שסופר מגיע לגיל הפנסיה, וזהו גיל שבו הוא עדיין פורה לכתיבה, וקרן הפנסיה שלו אינה מלאה, כיוון שבמהלך שנות עבודתו לקח חופשות ללא תשלום לצורך כתיבה. נשאף לכך שהממשלה תשלם פנסיה מלאה לכל סופר ואולי אף לאפשר ליוצרים לצאת לפנסיה בגיל שישים, כדי שימשיכו לתרום מיצירתם”.

הטבה אחרת שהוא שואף להשיג: “האגודה תפעל להקמת קרן הלוואות בשיתוף עם משרד השיכון, שתסייע לסופרים צעירים לרכוש דירה או להוסיף חדר עבודה בדירתם, הסדר שהיה מקובל בשנות ה־50 וה־60.”

לדעת גולן כלי התקשורת האלקטרונית משמיעים פחות מדי יצירות ספרות. “יש ארצות בהן משמיעים ברדיו חמש דקות לפני מהדורת חדשות חשובה, ביקורת (חיובית) על ספר חדש שיצא לאור. הרדיו והטלוויזיה שלנו כמעט מתעלמים מן הספרות היום. אגודת הסופרים מאמינה שגם אם אחוז ההאזנה יהיה נמוך תחילה, הוא יעלה. אפשר לחנך להאזין לספרות”.

“בית הסופר” כביתו של הסופר

עוד על פעילות בין כותלי בית הסופר: “האגודה תטפח אירועי תרבות וספרות, דיונים על בעיות השעה, מפגשי סופרים־תלמידים, ניסיונות להמחזת יצירות ספרות, שילוב של אמנות הספרות והציור, קשרים עם אגודת העיתונאים בעמידה על המשמר למען שמירת חופש הביטוי”.

גם מכון “גנזים”, בניהולו של דב בן־יעקב (“בולק”) הוא חלק מן הבית. האגודה תפעל להרחבתו, ולקליטת ארכיונים נוספים והכנתם למחקר ולתיעוד. מן הראוי להוסיף כי כיום אי־אפשר לקיים כל מחקר רציני על הספרות העברית, מבלי להיעזר במכון “גנזים”, ולכן אף מן הראוי שהאוניברסיטאות יסייעו בתקציביהן ל“גנזים”.

עידוד כתבי־עת לספרות

“בשנות השישים הייתה פריחה לכתבי־עת לספרות, ביניהם ‘קשת’, ‘מולד’, ‘אמות’, ‘עכשיו’, ‘יוכני’ ועוד. ואילו עתה הולכים ומתמעטים כתבי־העת הספרותיים. מן הראוי לציין לטובה את המוספים לספרות בעיתונים היומיים בסופי־שבוע, המפרסמים את דברי הסופרים. אנו מקווים שהעיתונים ירחיבו יריעותיהם ויגדילו את התשלום לסופר”.

פעילות אחרת: האגודה תנסה לטפח ולסייע לכתבי־עת ספרותיים. “במסגרת זו יתחלפו אשר רייך וחיים פסח, עורכי ‘מאזנים’, שמילאו את תפקידם נאמנה בשמונה השנים האחרונות”.

כדי למנוע תרעומת לגבי דרך בחירת השופטים בפרסי ביאליק וברנר, החליטה האגודה כי באסיפה הכללית הקרובה ייבחרו שבעה “נאמנים”, שיהיו ממונים על בחירת השופטים לפרסים.

משלחת סופרים ששבה לאחרונה מבריה"מ הביאה עימה הסכמים להוצאת אנתולוגיות של יצירות עבריות מתורגמות לרוסית. “האגודה תפעל להרחבת הקשרים התרבותיים גם עם מדינות אחרות, וכן עם ערביי ארץ־ישראל, לשם היכרות הדדית ומתוך תקווה שקשר זה יהווה גשר לשלום”.

ולסיום – כמה מילים על תפקידו של הסופר כ…נביא. “הסופר לא מנבא את העתיד, אלא הוא בבחינת המוכיח בשער. האיש בעל המצפון, בעל הרגישות לעוולות הקשורות בהווה ולא בעתיד. אם הוא מצליח לתקן אותן, אין ספק שהוא משפיע על העתיד”.