רקע
ברל כצנלסון
בּזכוּת המבוּכה וּבגנוּת הטיח

(בּכינוּס מדריכי עליית הנוֹער. ב' בּתמוּז ת"ש)



א

תרשוּני לפתוֹח בּהזכּרת נשכּחוֹת. בּשבתי אתכם שאלתי

עצמי: מתי הגיעה לאזנַי בּראשוֹנה הקריאה לעליית הנוֹער? ונזכּרתי בּמשהוּ שקדם לפעוּלוֹתיה של מרת סוֹלד, להתיעצוּיוֹת הראשוֹנוֹת בּארץ בּימי עלוֹת היטלר לשלטוֹן, למאמרוֹ-קריאתוֹ של

יוֹסף אהרוֹנוֹביץ, שקדם גם להתחלה הנוֹעזה של רֶחה פרייאר, זוֹ שהתחילה בּעליית-הנוֹער לפני משטר-היטלר. נזכּרתי בקריאה שהוּשמעה לפני שלוֹשים ושבע שנים, בּתרס"ג, מיד לאחר קישינוֹב.


הקוֹרא היה ישׂראל בּלקינד. הוּא הכריז על מפעל העברת ילדי הפּרעוֹת לארץ-ישׂראל. הוּא גם קם ועשׂה. מיד לאחר הקריאה הנלהבה נשמעה אַזהרה חמוּרה מפּי המזהיר הגדוֹל אחד-העם. מדברי האזהרה אפשר היה להבין כּי אין דעתוֹ של המזהיר נוֹחה גם מבּעל-ההצעה, כּי אין הוּא רוֹחש אֵמון לכשרוֹן-המעשׂה שלו. אוּלם

עיקר החרדה היה שמא תהיה התנוּעה הציוֹנית נוֹטה להעמיס על עצמה אחריוּת שלא לפי כּוֹחה. עתה אפשר לוֹמר כּי החרדה היתה מיוּתרת: התנוּעה הציוֹנית בּאוֹתם הימים לא היתה נוֹטה כּלל וּכלל להעמיס על עצמה מפעל נוֹעז כּזה, אם כּי המדוּבּר כּוּלוֹ היה על עשׂרוֹת ילדים. ויוֹתר משהתנוּעה הציוֹנית לא היתה נוֹטה, לא היתה ארץ-ישׂראל מוּכנה לכך: ארץ-ישׂראל של אז היתה מפזרת את ילדיה וגידוּליה בּארצוֹת קרוֹבוֹת וּרחוֹקוֹת, ולא היה בּידה להמציא לילד מן הגוֹלה השתרשוּת בּארץ. הענין נצטמק בּאִבּוֹ.


ישׂראל בּלקינד, אשר נחל תמרוּרים ואי-הצלחה בּנסיוֹנוֹ הראשוֹן, ניסה גם בּשנית. לאחר השחיטוֹת בּאוּקראינה קרא שוּב לעשׂוֹת את ארץ-ישׂראל בּית-חינוּך וּמקלט ליתוֹמי-הפּרעוֹת. ושוּב שוֹטט בּגוֹלה.

ושוּב העלה חבוּרת ילדים ונוֹער. וגם הפּעם לא נמצאוּ לוֹ גוֹאלים.


נזכּר אני שבּאוֹתם הימים נתגלגלתי לקַנַדָה וּמצאתי שם פּעוּלה מַקבּילה: מַגבּית והתעוֹררוּת ציבּוּרית-פילנטרוֹפּית

ו“דֶלֶגַטים” יוֹצאים להציל את ילדי ישׂראל מאוּקראינה. אוּלם לא למען העלוֹתם לארץ-ישׂראל, כּי אם למען פּזר אוֹתם בּבתי נדיבים. פּיזוּר זה צריך היה להנחיל לילדים משפּחוֹת חדשוֹת וּמוֹלדת חדשה. איני יוֹדע מה היוּ התוֹצאוֹת מבּחינה פּרטית-משפּחתית למאוּמצים ולַמאַמצים, אוּלם מבּחינה יהוּדית-תרבּוּתית

היה החשבּוֹן בּרוּר לאַלתר.


לפיזוּר ילדי ישׂראל וּלהטמעתם נמצאוּ כּספים. לכינוּס

ילדי ישׂראל ולנטיעתם בּתוֹך עמם וארצם לא היה שוֹמע. על כּגוֹן דא רגילים אצלנו להתנחם באמירה: לא איכשַר דָרָא.


ישׂראל בּלקינד היה אדם “לא-יִצלח”. כּוֹחוֹ היה בּיזמה ולא בּביצוּע. דוֹמה, שוּם דבר לא עלה בּידוֹ. חוּץ מדבר אחד: ראשוֹנוּת. היה מראשוֹני בּיל"וּ, מאלה שהרימוּ את הדגל; מראשוֹני העוֹבדים והמתנחלים בּמקוה-ישׂראל, ראשוֹן-לציוֹן וּגדרה; מראשוֹני המוֹרדים בּפּקידוּת הבּרוֹנית; מן

הראשוֹנים להקמת בּית-הספר העברי החדש; מן הראשוֹנים בּין שבי-ציוֹן להכּיר את הארץ, לשוֹטט בּה וּלהפיץ בּרבּים את ידיעתה; ראשון להעלָאַת נוֹער; ראשוֹן לעשׂיית נפשוֹת למרעה עברי (זכוּרני כּיצד בּא אלינוּ, לקבוּצת כּנרת, והרצה על הצוֹרך שיקוּמוּ לנוּ רוֹעים עברים יוֹשבי-אוֹהלים. וּבעקב הטפתוֹ קמה אז “קבוּצת הרוֹעים”). דברים שהתחיל בּהם לא נתקיימוּ בּידוֹ. הוּא הלך מן העוֹלם בּיגוֹן, אוּלם ראשוֹנוּתוֹ לא נזרעה על צחיח סלע.


שלוֹשים שנה לאחר נסיוֹן ראשוֹן שלא עלה קמוּ לוֹ גוֹאלים. ועליית הנוֹער הוֹסיפה קו חדש וחשוּב להגשמת החזוֹן הציוֹני. העשׂרוֹת היוּ לאלפים. ותינוֹקוֹת שניצלוּ משביה מַשרישים לעינינוּ בּאדמת עמם וּבתרבּוּת עמם. וגם מאיר-שפֵיה וּבן-שמן, אשר בּהן בּיקש בּלקינד בּשעתו לתקוֹע יתד בּשביל “קרית-ספר” שראה בּחלוֹמוֹ, זכוּ ונעשׂוּ כּפרי-חינוּך לנוֹער עוֹלה. אמיץ חֶפצֵנוּ כּי קו פּעוּלה זוֹ לא יפָּסק – בּימי טוֹבה וּבימי רעה – כּל עוֹד יֶשנם ילדים יהוּדים בּגוֹלה.


ראיתי להעלוֹת בּכינוּס זה, המוּקדש לחרדת השעה, זכר אדם שהיה מבשׂר וּמתחיל. יוֹתר משיש בּזה משוּם גמילת-חסד עם קוֹדמנוּ יש בּזה משוּם צוֹרך לנוּ: לזכּוֹר ולדעת את מה שקָדם ל“היוֹם”. וגם בּימים שגוֹדרים את דרכּנוּ בּפנינוּ, וגם בּימים שהיא זוֹחלת כּדרך-הצב, וגם כּשהיא זרוּעה חתחתים נזכּיר ראשוֹנוֹת ונדע כּי יש המשך ויש שׂכר. ואם גם יִרחק. אדמת-הציוֹנוּת איננה צחיחה.


ב


ונזכּרתי בּעוֹד נשכּחוֹת. לא נשכּחוֹת העבר, כי אם נשכּחוֹת ההוֹוה. מן הדברים המשתכּחים מלבּנוּ.


זכוּ אַלפי ילדים הבּאים מן הנכר וארץ-ישׂראל הוֹפכת להם מוֹלדת – וכמה ילדים שנוֹלדוּ בּארץ אוֹ שגדלוּ בּה הוֹפכת להם ארץ-ישׂראל לנכריה? נציץ לקצוי הכּרך שלנוּ, לפּרבּרים, ל“שכוּנוֹת”, ל“עֵדוֹת” – ונכּיר עד מה אנוּ מכזבים בּדבּרנוּ על “אחדוּת האוּמה”. הרי אנוּ מגָדלים כּאן, בארץ-התחיה, בּנים חוֹרגים לישוּב, בּנים חוֹרגים מעריסתם וּלכל ימיהם. והרי כּוּלנוּ שוּתפים למציאוּת הזאת ונוֹשׂאים בּאחריוּתה.


וכוּלנוּ נוֹשׂאים גם בּקלוֹן זה: הפקרת ילדי ישׂראל לחינוּך המיסיוֹני.


איך בּא הדבר שחזיוֹן מַחפּיר זה, אשר שוּם עיירה יהוּדית בּגוֹלה לא ידעה דוּגמתוֹ ולא היתה מַשלימה אליו, הפך ל“דרך-הטבע” בּירוּשלים דוקא? איך קרה הדבר ש“התרגלנוּ” בּכך, שהשלמנוּ לכך? (אם אינני טוֹעה הרי מלחמת שלוּמי אמוּני הישוּב הישן בּבתי-הספר העברים היתה נטוּשה הרבּה יוֹתר ממלחמתם בּחינוּך המיסיוֹני. ואפשר שכּאן טמוּנה גם הסיבּה מדוּע, כּשהוּתרה הרצוּעה, היוּ רבּים שלא הבחינוּ בּין זה לזה).

הנזדמן לכם, בּלכתכם בחוּצוֹת ירוּשלים, לפגוֹש ילדי ישׂראל כּשהם יוֹצאים מבּין החוֹמוֹת הזרוֹת, בּמַדים הללוּ האוֹמרים

יתמוּת ונכר, ולשמוֹע אוֹתם פּוֹסקים את פּסוּקיהם וּפוֹלטים את תפילוֹתיהם? הנתפּניתם פּעם לחטיפת-שׂיחה עם אלה, לדעת מה בּליל-הלשוֹנוֹת אשר בּפיהם והכּפילוּת שבּעוֹלמם והרגלי-ההתכּחשוּת על לשוֹנם? והזרוּת המהוּלה שחצנוּת וּנחיתוּת – בּמגעם עם יהוּדים? החשבתם על השׂכר ועוֹנש הצפוּן לנוּ בּחינוּך זה?

מדוּע לא זכינוּ שימָצא בּארץ גם מי שדוֹאג לעליית נוֹער בּתוֹכה? מדוּע מכּל מוֹסדוֹתינוּ הציבּוּריים, מכּל הסתדרוּיוֹתינוּ

הרבּוֹת, מכּל תנוּעוֹת-הנוֹער שלנוּ, מכּל אנשי-הרוּח ואנשי-המעשׂה

שבּקרבּנוּ לא נמצא מי שהנגע הזה יכרסם את לבּוֹ ויגזוֹל את מנוּחתוֹ, מי שיִדוֹר נדר כּי לנגע הזה יוּשׂם קץ?


ג


מדרך הנימוּס שאוֹרח שהוּזמן יוֹדה על ההזמנה. אך מחוּץ לכל חוֹבת נימוּס רוֹצה אני להוֹדוֹת לכם על ההזדמנוּת היקרה שנתתם לי. אין כּוָנתי להפריז בּהערכת תכנוֹ של הכּינוּס ולגמוֹר עליו את ההלל. המדריך הוא בשבילי מֶדיוּם, אשר בּאמצעוּתוֹ מבקש אני להכּיר ולדעת את הדוֹר הגָדל. ואינני אוֹמר די בּמה שלמדתי כּאן. אין לבּי הוֹלך אחרי הקטרוּג על הנוֹער וגם לא אחרי לימוּד הזכוּת. מבקש אני לדעתוֹ ולהבינוֹ.


על מה אני אסיר-תוֹדה לכינוּס זה? על גילוּי אחד שנתגלה בּוֹ בּלי משׂים: אחדוּת משפּחת המדריכים.


לא אגע כּאן בּיצר ההתפּצלוּת השוֹכן בּנוּ וּבתוֹצאוֹתיו האִרגוּניוֹת והרעיוֹניוֹת, וּבהערכת הגילוּיים הללוּ נוֹכח מצבנוּ.

כּבר חזרתי ודיבּרתי בּזה, וּללא הוֹעיל. ואפשר אין לי אלא ליאש את לבּי מריפּוּי השבר הזה בּימַי. אך מה שמצאתי כּאן היה בּוֹ בּשבילי משוּם הפתעה נעימה: איפה עוֹד מקוֹם להזדקרוּת הפּיצוּל הפּנימי שלנוּ כּמוֹ בּשאלוֹת הכּרוּכוֹת בּחינוּך הנוֹער, שהן לאמיתוֹ של דבר שאלוֹת העוֹמדוֹת בּרוּמוֹ של עוֹלם וּביסוֹדוֹ של עוֹלם? והנה נתכּנסוּ מדריכים מן המקוֹמוֹת השוֹנים – והם יוֹצאי בּתי-מדרשוֹת נפרדים ואף מתנַצחים – וישבוּ שבת-אחים ממש, חרדים כּוּלם לדבר האחד, אחראים למעשׂה האחד. שמענוּ את היוֹשב־ראש מבקש – בּכוָנה טוֹבה – שיתרחקוּ מן הויכּוּח האידיאוֹלוֹגי, והמשתתפים – כּמוּבן

– לא נשמעוּ לוֹ, לא יכלוּ להישָמע, וכל אחד עשׂה כּמיטב יכלתוֹ להבליט את ההשקפוֹת שהוּא דוֹגל בּהן – ואף על פּי כן בּלט מאליו מה שלא בּיקשוּ להבליט וּמה שלא תמיד מתבּלט גם בּמוֹשב חברים תמימי-דעים: כּי היוֹשבים כּאן מאוּחדים בּמשהוּ חשוּב מן ההשקפוֹת שבּהן הם דוֹגלים; כּי בּיוֹשבים כּאן פּוֹעמת אחדוּת של גוֹרל ואחדוּת של שליחוּת.


שאלה היא אם משפּחת-המדריכים יוֹדעת גם להסיק את המסקנוֹת החינוּכיוֹת העמוּקוֹת מאַחדוּת-חיים זוֹ ולמסוֹר הרגשת-אחדוּת זוֹ

לחניכיה. אוּלם, אוֹדה כּי בּשביל אדם כּמוֹני, הכּוֹאב את מַכאוֹב פּיצוּלינוּ ורוֹאה חזוּת קשה לכוּלנוּ בּחוֹסר כּוֹחנוּ להכּיר בּאחדוּתנוּ, היה בּשבת-אחים שלכם קוֹרטוֹב של תנחוּמים.


ד


דוּבּר אצלכם הרבּה בּגנוּת המבוּכה. קָבלוּ על כּך שהיא מצוּיה לא רק בּנוֹער, כּי אם גם בּין המדריכים. והיוּ מי שפּסלוּ להדרכה את מי שמוֹדה בּמבוּכתוֹ, מי שאמר: מדריך הנבוֹך בּאמוּנתוֹ הסוֹציאליסטית – פּסוּל להדרכה; וּמי שאמר: מדריך הנבוֹך בּאמוּנתוֹ בּנצח ישׂראל – פּסוּל להדרכה. מי שאוֹמר כּך ודאי רוֹאה עצמוֹ משוּרין מכּל מבוּכה.

וּבבוֹאי לדוּן אתכם בּדבר לא אעלים כּי אינני רשאי להתפּאר בשריוֹן. לא טוֹב אנכי מאחַי. אינני מחוּץ למבוּכה. וּמן הראוּי כּי לא יסתיר אדם מעצמוֹ את מבוּכתוֹ.


וּמדוּע לא נהיה נבוּכים? בּני-אדם ראוּ את מיטב האידיאַלים האנוֹשיים – תמצית תרבּוּת הדוֹרוֹת – מנוּפּצים וּמחוּללים ומגוֹאָלים. האוּמנם לא יהיוּ נבוּכים?


הדוֹר אשר ירש מקוֹדמיו את ערכי המדע וההוּמַניזם והליבּרליזם והדמוֹקרטיה, וגילה את פּגימוֹתיהם וראה בּקלקלתם, וּביקש את תקנתם בּאידיאל הסוֹציאליסטי, ונפשוֹ דבקה בּוֹ, והנה – בּן דוֹר אחד נתאכזב קשוֹת בּנוֹשׂאָיו וּבמגשימיו מכּל הסוּגים. האוּמנם לא יהיה נבוֹך?


הדוֹר אשר ראה עצמוֹ עוֹלה בּמעלוֹת-האדם, לדעת וּלבינה, לגבוּרה, לחירוּת, לאמת, והנה הוּא רוֹאה את האדם בּנפילתוֹ לתוּך כּל שערי הטוּמאה והעבדוּת והפּחדנוּת והכּזב והבּגידה והבּערוּת – ממש ו"שׁח

גַבהוּת אדם" – האוּמנם לא יראה עצמוֹ מוּכּה ונזוּף? וזה בּן-הדוֹר, אשר נפשוֹ נשמרה מן הטוּמאה, האוּמנם לא יהיה נבוֹך?


הדוֹר אשר דָגַל בּשחרוּר העמים, הכּיר בּעצמתה של ההוָיה הלאוּמית, האמין בּכוֹחה המשחרר של האידיאה הלאוּמית, והנה הוּא רוֹאה מה עשׂוּ עמים מחירוּתם, עד מה הפכוּ לכזב את דברי חוֹזי שחרוּרם, ועד היכן מגיע סילוּפה וטירוּפה של האידיאה הלאוּמית בּימינוּ.


הדוֹר אשר האמין בּמעמד הפּוֹעלים שהוּא המעמד האחרוֹן העתיד לבטל כּל מעמד וּלחַסל כּל שעבּוּד וכל פּריבילגיה ולעשׂוֹת את האדם בּן-חוֹרין ואמיץ ואמיתי וּשוה-ערך, והנה הוּא רוֹאה בּעיניו את היצרים המעמדיים בּסילוּפם ואת האידיאה המעמדית בּשלטוֹנה, שלטוֹן המתכּחש לכל הבטחוֹתיה וּמתקלס בּכל ערכיה, ואת מעמד הפּוֹעלים העצוּם בּמצוּקתוֹ האיוּמה וּבמַשבּרוֹ הגדוֹל, – מדוּע לא יהיה נבוֹך? האוּמנם לא נפגע בּמעמקיו?


וחוֹששני לוֹמר: כשרוֹאה אני אדם מתהלך בּינינוּ כּמי שתירץ את כּל הקוּשיוֹת והפּרכוֹת, אוֹ כּמי ש“מוֹרה נבוּכים” חדש חוּבּר למענוֹ ונתוּן בּחיקוֹ, אוֹ כּמי שאינוֹ זקוּק גם לכך, בּאשר דעתוֹ הצלוּלה

לא ידעה מבוּכה מעוֹלם – הריני מהרהר אחריו שמא הוּא חי בּעוֹלמוֹת אחרים, מחוּץ לעוֹלם-הבּכא שלנוּ וּלתהפּוּכוֹתיו וּליסוּריו ולתקווֹתיו

הגזוּלוֹת, אוֹ שמא הוּא משׂבּיע נפשוֹ בּלעיסת-גירה שהיא היא המישרת כּל הדוּרים. ואשר לי, טוֹבה לי נפש נבוֹכה ותוֹעה וּבלתי-נרגעת מנפש אשר מוּם אין בּה והיא שוֹקטת, גם היוֹם, על אמיתוּתה.


לפני זמן-מה ניגש אלי אדם צעיר, מן האֲמוּנים עלי-התנוּעה, ושפך לפנַי בּיקוֹרת חמוּרה – וגם צוֹדקת – על כּמה ענינים אצלנוּ. הוּא דיבּר רתת: מדוּע משאירים דברים ללא תקנה. הבּיע נכוֹנוּת לעשׂוֹת את אשר ידָרש ממנוּ. וּלכל אלה הקדים ואמר: תדע שחדלתי להאמין בּסוֹציאליזם, בּצדק, בּיוֹשר.


הגיע לידי שיר, שהממַני בּקדרוּתוֹ: עוֹלה חדש מבּיע את מר יאוּשוֹ מפּגישתוֹ עם הארץ. שנים נשׂא נפשוֹ ליוֹם זה, למד עברית, הלך למקוֹם הכשרה, חלם בּהקיץ, וּבבוֹאוֹ הוּא מוֹצא והנה לבּוֹ במערב – הוּא דבק בּארץ החוֹרגת-הצוֹררת, בּנוֹפה וּבלשוֹנה, וּפה לוֹ נכר, זרה לוֹ הלשוֹן, סתוּמים השמים, גם הצמח והאבן מתנכּרים לוֹ.


אוֹדה, וידוּיים אכזריים אלה יקרוּ לי מכּמה הכרזוֹת-אמוּנים אשר כּזבן נוֹשר מן השׂפתיים. כּי האמת שבּנפש קוֹדמת לאמוּנה, ואם הנפש הוּשבּרה מנַין תהיה האמוּנה שלמה? וּמה בּצע בּ“אני מאמין” אם האדם כּוֹזב?


וּפוֹנה אני אל התנ"ך, הספר האַקטוּאַלי תמיד ואַקטוּאַלי בּיוֹתר בּימינוּ. ספר-האמוּנה איננוּ מַעלים כּלל את המבוּכה ואיננוּ

מחַפה עליה. ירמיהוּ, נוֹשׂא דבר-האמוּנה, מדבּר משפּטים אל ה' וזוֹעם: מדוּע דרך רשעים צָלֵחָה? הלא זאת המבוּכה מאז ועד ימינוּ, ימי היטלר הרשע. והתנ“ך איננוּ מוֹחק את השאלה, וגם אינוֹ מתרץ אוֹתה. והנה: ספר איוֹב, ספר האמוּנה בּמבוּכתה וּבמַכאוֹבה, בּשאגתה וּבהתקוֹממוּתה נגד התירוּצים המוּגשים לה. והספר כּוּלוֹ אוֹמר: לא בּתירוּצים ה‘. "ויאמר ה’ אל אליפז התימני: חרה אַפּי בך וּבשני רעיך כּי לא דיבּרתם אלי נכוֹנה כּעבדי איוֹב”.


בּני-איוֹב אנחנוּ ולא רֵעי איוֹב. מוּטב איפוֹא שנדע כי נבוּכים אנחנוּ. מוּטב שנחיה את המבוּכה בּמלוֹא כּוֹחוֹתינוּ הנפשיים משנחַפּה עליה. מי שלא מתחמק ממנה ומבּיט בּפניה – הוּא הנאבק עמה.



ה


לא בּאתי להקל על המדריך, כּי אם להכבּיד עליו, להחמיר אתוֹ, לאמוֹר לוֹ כּי אין לפניו דרך סלוּלה.


הכּל מבקשים להימלט מן המבוּכה, הכּל רוֹצים בּמוֹצא. ואם אין מוֹצא –- לפחוֹת בּהסבּרה. על אחת כּמה המדריך, שבּתוֹקף מצבוֹ ותפקידוֹ “אסוּר” לוֹ שיהיה נבוֹך: הוּא חייב להסבּיר, וּלפיכך הוּא חייב “לדעת”. ועליו “להוֹכיח” שהמאוֹרעוֹת השוֹטפים אינם סוֹתרים את ההשקפוֹת שהוּא מחזיק בּהן ולהן הוּא מחנך. אוּלם דוקא משוּם כּך יש להזהיר מפּני הנטיה להיאָחז בּמוֹצא שאיננוּ מוֹציא ובהסבּרה שאיננה מסבּירה. והמדריך הבּא להסבּיר לזוּלת נדרש קוֹדם להסבּיר לעצמוֹ, הסבּרה שאין עמה אוֹנאת דברים ואוֹנאת מחשבה.


שמענוּ כּאן, אגב הדיוּן, כּמה הערוֹת. ברצוֹני להתעכּב עליהן, כּי יש בּהן חוֹמר למחשבה.


הנה שמעתי מסַפּרים על הרדיוֹ, העוֹשׂה שַמוֹת בּנפשוֹת: יש שידיעה אחת בּאה וסוֹתרת כּמה בּנינים שבּנינוּ, כּמה הנחוֹת שהמדריך עמל לקשוֹר בּלבבוֹת. ונשמעה גם מִשאָלָה: שלאחר כּל שידוּר יֵדע המדריך להסבּיר את החדשוֹת למען מנוֹע מבוּכה. אכן, מה טוֹב אם המדריך הוּא זריז וּממוּלח וחריף וּמהיר-המצאה עד כּדי ליַשב מניה וּביה על צד היוֹתר טוֹב כּל פּגיעה שהרדיוֹ פּוֹגע בּהרגשתנוּ וּבהשקפוֹתינוּ.

ואילוּ היוּ מאוֹרעוֹת החיים האכזריים נשמעים ל“פּשֶטְליך” של פּרשנים חרוּצים אפשר היה בּכוֹח ההסבּרה לתקן כּל מה שהרדיוֹ פּוֹגם בּחדשוֹתיו. אך האם יוּכל המדריך להיוֹת קבּלן להרגעת הנפש וּליִשוּר הדוּרים כּשהחיים אינם מרגיעים ואינם מישרים? ואם גם יצליח המדריך להחליק את החדשוֹת למען תתקפּלנה יפה בּתוֹך נרתיק ההשקפוֹת הרצוּיוֹת לוֹ – האם מוּבטח לוֹ שהחניך הנבוֹן והחוֹשב בּעצמוֹ לא יעמוֹד על כּך שההחלָקה והקיפּוּל אינם אלא “בּיד הלשוֹן” של המדריך ולא בּגוּפי המאוֹרעוֹת?


ודאי, כּל אדם חוֹשב מבקש למצוֹא לעצמוֹ אחיזה בּמערכת הכּוֹחוֹת ההיסטוֹריים הנאבקים בּעוֹלם, והמדריך מבקש וּמתבּקש לעזוֹר בּזה לחניכיו. אבל אחיזה זוֹ בּעוֹלם, אם יש בּה ממש, איננה דבר שבּקוֹניוּנקטוּרה ואיננה צריכה להיוֹת תלוּיה בּידיעה טוֹבה או רעה של הרדיוֹ, בּידיעה המלַטפת את דעוֹתינוּ אוֹ סוֹטרת על פּניהן. וּמי שיבקש “להתחרוֹת” בּרדיוֹ אין לוֹ אלא “להתאים” את הרדיוֹ להשקפוֹתיו אוֹ “להתאים” את השקפוֹתיו אל הרדיוֹ.


לכוּלנוּ, לכוּלנוּ אוֹרבת הנטיה לראוֹת בּמאוֹרעוֹת עוֹלם מהרהוּרי לבּנוּ. על כּן יאמרוּ המוֹשלים: החֵפץ הוּא אבי הרעיוֹן. כּדוּגמה לכך, אחת מרבּוֹת, נשמעה הדרישה להסבּיר יפה יפה את ענין צרפת. כּלוֹמר: הרי ראָיה ניצחת כּי רק הימין הוּא הוּא שעלוּל לעשׂוֹת מעשׂה-פֶּטֶן, וכל שוֹמר נפשוֹ יִרחק

ממנוּ. הסבּרה מתקבּלת על הדעת וגם מלטפת את בּטחוֹננוּ בעצמנוּ. אך המוּתר לוֹ למסבּיר בּעל מצפּוּן מחשבתי, שאיננוּ רוֹדף אחרי נצחוֹנוֹת קלים, להשתמש בּהסבּרה כּזאת, בּלי כּל סייגים? אמנם, לפי הידיעוֹת שהגיעוּנוּ יכוֹלים אנוּ להתבּרך כי יד הפּוֹעלים לא היתה במַעל, ולא שמענוּ על שוּם סוֹציאליסט שיצטרף לממשלת פֶּטֶן אוֹ שיגן על שיטתה. ואף על פּי כן אין זוֹ כּל האמת. האם מַנדל איננוּ נמנה עם הימין? והאם בּקרב מעמד הפּוֹעלים הצרפתי לא היה מי שידיו עזרוּ לקרוֹע את יריעת החירוּת הצרפתית, האם לא נגלָה שם פֶּטֶניזם שמאידך גיסא? האם התנהגוּתם של הקוֹמוּניסטים הצרפתיים – פטריוֹטים נלהבים לשעבר, בּשעה שנצטווּ ממוֹסקבה על פּטריוֹטיזם צרפתי – לא היתה פּטנית לפני פּטן ולא סייעה להתערערוּתה הנפשית של צרפת ולכניעתה בּפני היטלר?


ו


סוּפּר כּי יש מדריכים המגיעים לידי בּיטוּל חוּגים ללימוּד הסוֹציאליזם. כּנגדם שמענוּ טוֹענים: אדרבּא, דוקא עכשיו, בּשעת ליקוּי המאוֹרוֹת והַאפָלה עוֹלמית, יש ויש להרבּוֹת בּלימוּד הסוֹציאליזם.


לא זאת השאלה אם ללמוֹד, אלא כּיצד ללמוֹד. הנוֹער שלנוּ, החי בּתוֹך מוֹשבי-עוֹבדים וּקבוּצוֹת וקיבּוּצים, המתכּוֹנן לקראת

חיי עבוֹדה, והרוֹאה את עתידוֹ כּאזרחים בּחברת-העוֹבדים החלוּצית בּארץ,

בּשבילוֹ אין הסוֹציאליזם לימוּד חיצוֹני שאפשר להכניסוֹ לתוֹך תכנית הלימוּדים ואפשר להוֹציאוֹ. נוֹער זה לא בּא אלינוּ מתוֹך ארמנוֹת-מבטחים, אשר נגעי העוֹלם וניגוּדיו אינם מגיעים לשם. הוּא נוֹלד וגדל בּעמק-הבּכא, בּתוֹך-תוֹכוֹ של המַשבּר העוֹלמי של ימינוּ. ואפשר שהוּא ראה על עוֹרוֹ ועל בּשׂרוֹ מה שגדוֹלים ממנוּ לא ראוּ בּעליית-הקיר של מחשבתם. הוּא הכּיר את המצוּקה ואת האלימוּת ואת האדם הדוֹרס. בּפינת האוֹר שבּנפשוֹ מקננת השאיפה אל ההיפך מזה. וּמרגע בּוֹאוֹ אל הארץ, אל בּין העוֹבדים, הוּא נוֹשם את אויר השאיפה הסוֹציאליסטית, שאיננה כּאן דבר-שׂפתים, כּי אם דבר-חיים ממש. ואם גם שוּם מדריך לא “ידריך” אוֹתוֹ לא יחדל מקנוֹת מוּשׂגים וּמחיוֹת את החיים האלה, משאוֹל וּמהתחבּט.


בּתנאים שלנוּ יש לשאוֹל: אל מה ידריך המדריך? “לימוּד הסוֹציאליזם” מה מַשמעוּתוֹ וּמה דרכיו? היש עוֹד בּעוֹלם חברה אנוֹשית קרוֹבה להגשמה סוֹציאליסטית, לחיפּוּשׂ ולבחינת צוּרוֹת-חיים נכספוֹת, מחברה זוֹ שבּה מתחנך הנוֹער העוֹלה? מאַין איפוֹא יִדלה המדריך את המוּשׂגים הסוֹציאליסטיים אשר הוּא רוֹצה להנחיל לחניכיו – ממעמקי החברה הזאת וערכיה שבּחיים ושבּכתב, אוֹ מתוֹך אֵי-אֵילה צנצנוֹת

פַּטנטיוֹת?


והאם חשבוּ המדריכים מה צריך להיוֹת טיבוֹ של ה“קוּרס”? וּמה ספרי-הלימוּד אשר ינתנוּ בּידי הלוֹמדים? צאוּ וחפּשׂוּ שפּיר בּספרי-הלימוּד המקוּבּלים – איזה מהם עשׂוּי לשמש מוֹרה-דרך לנוֹער שלנוּ בּנתיב אשר בּוֹ הוּא הוֹלך? קחוּ נא את ספרי ההסבּרה הנפוֹצים בּיוֹתר (ואצלנוּ מחבּבים “למסוֹר” לחניכים ספרים אשר יצאוּ להם מוֹניטין בּימי נעוּריהם של מדריכי-המדריכים): הימָצא בּהם משען (אם הכּוָנה היא לא למשען טרמינוֹלוֹגי), הימָצא בּהם חוּט המוֹביל בּמבוֹך

האוּמלל של המאה העשׂרים, הימָצא בּהם פּירוּש והסבּר למאוֹרעוֹת הדוֹר

האחרוֹן, לתבוּסת הדמוֹקרטיה, לתבוּסת הפּוֹעל,

לגלגוּלי המהפּכוֹת, עד להסכּם סטאלין-היטלר? אילוּ היתה ההיסטוֹריה זוֹרמת בּאפיקים המשׂוּרטטים בּאוֹתם הספרים אזי הלא היינוּ חיים עתה בּעוֹלם אחר לגמרי!

בּפשטוּת כּזאת אוֹמרים אצלנוּ “ללמוֹד סוֹציאליזם”, כּמי

שאוֹמר: נביא ספר וּנשנן אוֹתוֹ. ואין שוֹאלים שמא אוֹתם הספרים שמפּיהם יבקש דוֹרנוּ ללמוֹד את מה שיש לוֹ לדעת וּמה שיש לעשׂוֹת – עדיין צריכים להיכּתב. הלא המדריך נשאל עתה – על ידי המוּדרכים ועל ידי עצמוֹ – שאלוֹת אשר ספרי החכמה הגדוֹלים לא ענוּ עליהן, ואוּלי גם לא שאלוּ אוֹתן. הלא הספרים הגדוֹלים והעמוּקים (והספרים הקטנים והשטחיים אשר צמחוּ על בּרכּיהם) נכתבוּ לאוֹר מסע הנצחוֹן של התרבּוּת האנוֹשית, של החברה הדמוֹקרטית, של האדם העוֹבד. והנה, משוֹרש גַריבַּלדי יצא מוּסוֹליני וּמחיק תנוּעת המהפּכה הרוּסית עלה סטאלין. האפשר לנוּ שלא לבקש להבין מה טיבה וּמה מקוֹרה של “תאוּנה” זוֹ בּהיסטוֹריה, לחפּשׂ לה פּשר בּתחוּמי מחשבתנוּ? האין זוֹ השאלה המטרידה את בּן-זמננוּ יוֹתר מכּל ההגדרוֹת הכּלכּליוֹת והסוֹציוֹלוֹגיוֹת שלוֹמדים

אוֹתן על פּה, בּלי להזיז בּהן דבר, זה עשׂרוֹת בּשנים? והיש בּאוֹתן ההגדרוֹת הקאנוֹניוֹת משוּם תשוּבה לכך?


ז

והנה הוּצע ללמוֹד בּמיוּחד את “תנוּעת הפּוֹעלים בּמחרת”.

ההצעה – יפה, הנוֹשׂא – מוּחשי, הרקע הנפשי להצעה זוֹ בּימים אלה – מוּבן, מבּחינת רוֹמַנטיקה וּגבוּרת-נפש – כּמה וכמה פּרקים נהדרים. כּכל אוֹתם פּרקי ההיסטוֹריה אשר בּהם בּני-אדם נוֹתנים את נפשם על דעוֹתיהם, הָחֵל מירמיהוּ בּחצר-המטרה ועד מקַדשי השם וּמקדשי המדע, מקדשי השחרוּר הלאוּמי וּמקדשי השחרוּר הסוֹציאלי. גיבּוֹרים היוּ המעוּנים

למען הנַצרוּת בּימי עָניה וּמרוּדיה, וגיבּוֹרים היוּ המעוּנים על ידי הנצרוּת, בּימי שלטוֹנה ותקפּה. אוּלם אם הכּוָנה בּלימוּד זה היא לא רק להעלוֹת על נס את

הכּוֹח הנפשי הדבק בּאמוּנתוֹ ונוֹשׂא בּעינוּיים וּבז

למעַנים, כּי אם ללקח היסטוֹרי, ל“ביטוּח” אידיאוֹלוֹגי מפּני יאוּש וּמפּני חוּלשת-הדעת וּמפּני אָבדן-דרך – יש לשאוֹל: האוּמנם? ההציל מבחן המחתרת בּגרמניה (בּימי החוֹק נגד הסוֹציאליסטים של בּיסמַרק), ההצלי את תנוּעת הפּוֹעלים הגרמנית שלאחר המחתרת? והמחתרת הארוּכּה של הסוֹציאליזם הרוּסי, רבּת-הקרבּנוֹת ורבּת-הגבוּרה, האם הצילה את המהפּכה ממלחמת-אחים, מנהרי נחלי דם, מכּבלים, מבּגידה, ממחתרת חדשה? ההצילה המחתרת הגיבּוֹרית של פּפּ"ס את פּוֹלין המשוּחררת? והאם המחתרת של הפּוֹעל היהוּדי בּרוּסיה וּבליטה וּבפוֹלין, על כּל הרוֹמַנטיקה

המַהפּכנית שבּה ועל האֶכּסטַזה שלה שהקיפה המוֹנים, ההַצל הצילה את הפּוֹעל היהוּדי מן הגוֹרל הסוֹציאלי העלוּב, מחוֹסר-אוֹנים לאוּמי ואף

מעבדוּת בּתוֹך מהפּכה? היש בּעצם דבר המחתרת ערוּבּה מפּני טעוּיוֹת שבּיסוֹד וּשגיאוֹת הרוֹת תוֹצאוֹת איוּמוֹת? והאם רשאים אנחנוּ, לאחר כּל מה שעבר עלינוּ ועל העוֹלם, להגיש



לחניכינוּ שעשוּעים של הערצה רוֹמַנטית בּמקוֹם לחם של בּחינה רעיוֹנית, מדינית וסוֹציאלית ותרבּוּתית? להידבק בּגבוּרה

וּבדמוּיוֹת אמיצוֹת ונַעלוֹת – וַדאי וּוַדאי, אם האם עלינוּ גם ללמוֹד את התוֹרוֹת והיחסים השוֹלטים בּמחתרת כּהלכה למעשׂה ? האם עלינוּ לקרוֹא על פּרקי היסטוֹריה אלה, שבּקיפּוּליהם כּבר כּרוּכים יחד גרעיני כּל הטוֹב והיפה עם גרעיני שגיאוֹתינוּ ואסוֹנוֹתינוּ: “כּזה ראה וקדש”?


ח

דוּבּר על כּוֹחוֹ של הפאשיזם בּימינוּ ועל חדירתוֹ לנשמת הנוֹער. ונדרשנוּ “ללמוֹד את הפאשיזם”. אין לי כּל ספק כּי חייבים אנוּ להכּיר את הפאשיזם, ללמוֹד אוֹתוֹ, לרדת לעוּמקוֹ. חייבים אנוּ להכּירוֹ לא רק כּאוֹיב חיצוֹני הבּא להשמידנוּ, כּי אם גם כּאוֹיב פּנימי האוֹרב לנוּ בּחדר. אין עתה חברה בּעוֹלם שאין “טוּר חמישי” חוֹתר תחתיה מבּפנים. וגם אנחנוּ לא נוּקינוּ. ואם גם אין לוֹ אצלנוּ תקוה לנַצח וּלהשתלט, אך לא אבדה תקותוֹ לפגוֹע וּלהחריב. והוּא גם מצפּה לקוֹניוּנקטוּרה חיצוֹנית אשר

תמציא לוֹ את ההזדמנוּת להשׂתרר עלינוּ. וּביטוּייו שוֹנים, וּשלוּחוֹתיו

רבּוֹת. יש ויש איפוֹא ללמוֹד וּלהכּיר.


ואוּלם שאלה היא: כּיצד נלמד את הפאשיזם? האם החזרה על אוֹתן המימרוֹת התעמלניוֹת המהלכוֹת זה י"ח שנים, בּלי שנבדקוּ מחדש נוֹכח זרמי המאוֹרעוֹת, נוֹכח גילוּייו המוֹסיפים והוֹלכים – האם לזה יקָרא לימוּד? האם ההוֹקעה השיגרתית של הפאשיזם כּאחד התככים של הבּוּרז’וּאַזיה יש בּה משוּם מיצוּי מַהוּתוֹ, משוּם תיאוּר נאמן של דמוּתוֹ, יש בּה כּדי חיסוּן מפּניו וּמפּני הסכּנוֹת אשר הוּא צוֹפן?



מה כּיוֹם הזה ערכּם של הדיבּוּרים על היוֹת הפאשיזם עבד הקפּיטליזם אוֹ משרתם הנכנע של בּעלי-האחוּזוֹת? אכן, הפאשיזם ידע בּשעת הצוֹרך גם להשׂכּיר עצמוֹ, כּשם שנוֹכל חסר-מַצפּוּן הרוֹצה להגיע למטרתוֹ משׂכּיר עצמוֹ לאלמנה עשירה כּדי לרשת אוֹתה, אם בּעזרת עגבים ואם בּעזרת קרדוֹם, ואם בּשניהם יחד. חוּגי בּוּרגנוּת נתפּתוּ

לוֹ והפקידוּ בּידוֹ את שלטוֹנם בּתקוה פּוֹתה כּי לוֹ יהיה השלטוֹן ולהם העצמה הממשית וטוֹבת-ההנאה. אך האם לא נתפּתוּ לוֹ קוֹדם כּל המוֹני פּוֹעלים, מוּבטלים, אִכּרים, פּקידים, בּעלי-מלאכה, וּמשוֹררים

וסוֹפרים פּרוֹליטריים ונוֹער שוֹאף-מהפּכה? האם לא

הפקידוּ הם בּידיו את נפשם, שבּלעדיה לא יכוֹל היה מעוֹלם לזכּוֹת בּשלטוֹן?


מה טעם בּמוּנחים השגוּרים “שמרני” אוֹ “ריאקציוֹני” לגבּי הפאשיזם, לאחר שנגלה כּכוֹח מהפּכני-הרסני המוּכן להשמיד גם את הקפּיטליזם וגם את המוֹנַרכיה כּשהן מעיזוֹת לא לעשׂוֹת את רצוֹנוֹ והמוּכן להשלים אתן כּשהן משתעבּדוֹת לוֹ, כּשם שהוּא מוּכן להשלים אף עם הבּוֹלשביזם על מנת שלא יפריע אוֹתוֹ ממסע הכּיבּוּש העוֹלמי?


אצלנוּ עוֹד נוֹטים לראוֹת בּכך פּעוּלה

חינוּכית-סוֹציאליסטית, כּשמדבּרים על הפאשיזם כּאשר דיבּרוּ עליו בּעוֹדנוּ בּחיתוּליו, כּשמוֹנים את עווֹנוֹתיו כּאילוּ היה גוֹנב-כּיס.

והלא כּבר לא נער הוּא הפאשיזם, אשר “בּמעלליו יתנַכּר”. הוּא ניצב לפנינוּ בּכל תפלצתוֹ. הוּא קם על כּל היקר לנוּ. הוּא קם על עצם המַצפּוּן האנוֹשי להשמידוֹ. אין לפניו המוּשׂג חטא, כּשם שאין לפניו ערך חיי-אדם, כּבוֹד-אדם, חירוּת-אדם. הוּא חי לפי חוּקים מִשלוֹ, פּוֹעל לשם מטרה משלוֹ. והוּא שזכה למה שלא זכתה עד כּה שוּם תנוּעה אחרת בּשלימוּת: מטרתוֹ ואמצעיו עוֹלים בּקנה אחד. וסתירה אין בּיניהם. הכּזב והזדוֹן והאוֹנס והרצח וההתעללוּת וחילוּל צלם האדם אינם “סטיה” לגבּיו. הם משמשים את מטרתוֹ.


ט


צוּינה כּאן, כּתוֹפעה רוּחנית מצוּיה בּנוֹער, הערצת

כּוֹחוֹ של הפאשיזם, דרך-ארץ בּפני כּוֹח ההחלטה שלוֹ, בּפני כּוֹח המעשׂה שלוֹ. תוֹפעה זוֹ נראית לי מדאיגה בּיוֹתר, לָאו דוקא מפּני המסקנוֹת הפּוֹליטיוֹת העשׂוּיוֹת אוּלי לצמוֹח ממנה, כּי

אם קוֹדם כּל מפּני המַשמעוּת הכרקטרוֹלוֹגית שלה. בּהערצת רגל-הגאוה הדוֹרסת אוֹתנוּ רוֹאה אני גילוּי של התבּוֹללוּת מַחפּירה בּיוֹתר, אם לא רע מזה: מוּם שבּאוֹפי, תכוּנת-נפש של נרצעים. וחוֹששני שתכוּנה זוֹ רוֹדפת אחרינוּ גם בּמוֹלדת.


רחוֹק אני מלימוּד זכוּת על כּל התבּוֹללוּת שהיא, אפילוּ לשם מטרוֹת נעלוֹת בּיוֹתר. בני-דוֹרי שפּילסוּ את דרכּם לארץ צריכים היוּ קוֹדם כּל לחצוֹת את גלי ההתבּוֹללוּת הליבּרלית והסוֹציאליסטית, לשׂרוֹת אִתה וּלנַצח אוֹתה כּליל בּתוֹך עצמם. לא

כּיסינוּ על פּשעיה. גם כּשדָגלה בּרעיוֹנוֹת מקוּבּלים עלינוּ, גם כּשהפּוֹשעים היוּ אנשים נערצים עלינוּ. דוֹרכם אתם אף הוּא עמד בּמלחמה קשה עם ההתבּוֹללוּת הקוֹמוּניסטית. אך התבּוֹללוּת מחפּירה כּהתבּוֹללוּת הפאשיסטית והנאצית עוֹד לא בּרא השטן. וּוַדאי לא מקרה הוּא שאוֹתוֹ מדריך שבּיקש להרגיע אוֹתנוֹ כּי “הנוֹער העוֹלה איננוּ פאשיסטי” הוֹסיף וּפירש לתוּמוֹ: “הוּא רק אנטישמי”…


האין לשאוֹל: דרך-ארץ זה בּפני הפאשיזם מנַין לוֹ לנוֹער שלנוּ? האם לא קָדמה לכך אוירה של הערצת-הכּוֹח שלא בּקשר עם הפאשיזם? ולא הערצת הכּוֹח כּתוֹפעה חיוּנית בּלבד, אלא כּגורם החשוּב בּיוֹתר, העיקרי, בּפתרוֹן שאלוֹת עוֹלם, בּהשׂגת המטרוֹת הרצוּיוֹת, ואפילו כּאַמת-מידה להערכת ערכים. האין גם לנוּ, אוֹיביו בּנפש של הפאשיזם, יד בּזה, בּהפרזת ערך הכּוֹח וּבנתינתוֹ עליוֹן בּסוּלם הערכים? אין זוֹ מידה עילָאית, אך נוֹהג הוּא בּעוֹלם שבּני-אדם מריעים לכבוֹד “המצליח” וּמצפצפים ל“לא-יוּצלח”.


אבל דוֹרנו הגדיל: הוּא הגיע גם לידי סוֹלידריזציה עם המנַצח ולידי הסתלקוּת מן המנוּצח בּאשר הוּא מנוּצח.



י


מאידך, בּחיפּוּשׂי הסבּרה (וגם מסתוֹר) מפּני הפּגעים הסוֹטרים על פּנינו, נאחזים עתה אצלנוּ בּלשוֹן קלה וגוֹלשת מאליה, וּמדבּרים על הרוּח כּניגוּד לכּוֹח. “הכּוֹח העיור”, אוֹהבים עתה לוֹמר. אפשר שאין הטרמינוֹלוּגיה משנה הרבּה. ואף על פּי כן הלא ראוּי לנוּ שנבקש לבחוֹן יוֹתר את דיבּוּרנוּ. וראוּי לנוּ שלא נתלה גם בּאוֹיב הגדרוֹת גנַאי שאין אנוּ בּטוּחים בּאמיתוּתן. מנַין לנוּ שהכּוֹח האוֹיב

לנו הוא “עיור” דוקא! שמא הוּא רוֹאה את דרכּוֹ, הצוֹררת לנוּ, וּמנַין לנוּ שהרוּח שבּה אנוּ דוֹגלים בּצר לנוּ איננה עיורת והיא רוֹאה נכוֹחה את דרכּה? ומהוּ הניגוּד הלזה בּין רוּח וכוֹח? האוּמנם כּל רוּח היא רוּח

טוֹבה, וכל הדוֹגל בּרוּח מתכּוון לטוֹב ולצוֹדק, וכל כּוֹח מַשמעוּתוֹ אַלָמוּת וזדוֹן? אין לבּי הוֹלך אחרי טרמינוֹלוֹגיה זוֹ. אינני מוּכן לראוֹת את “הכּוֹח” כּנחלת השׂטן. והמלה “רוּח” אַל תכּה אוֹתנוּ בסַנורים.

כי הרבּה חטאוּ לאדם בּשם “הרוּח”. האם לא בּשם “הרוּח” פּעל טוֹרקוימַדו? האם לא התיזוּ ראשי-אדם ולא חיללוּ רוּח-אדם בּשם “אידיאוֹת”?


אגב, קדמוֹנינוּ לא דיבּרוּ מעוֹלם על רוּח סתם. הם היוּ מבחינים בּין רוּח טוֹבה לרוּח רעה. בין רוּח האמת לרוּח השקר. ומי שאמר: “לא בחיל ולא בכוֹח” לא אמר סתם “בּרוּח”, כּי אם דייק ואמר: “בּרוּחי”. וראוּי לשוּב ולקרוֹא בּמלכים א', פּרק כ"ב, את המסוּפּר על “כּינוּס אנשי-הרוּח” בּפני המלך אַחאב הצוֹעקים לוֹ פּה אחד: “עלה והצלַח”, ועל מיכיהוּ בּן יִמלָה, אשר שוּם פּרק נבוּאה לא שׂרד ממנוּ, אוּלם פּסוּקיו האחדים עוֹדם חיים כּביוֹם אמירתם:


“ראיתי את כּל ישׂראל נפוֹצים אל ההרים כּצאן אשר אין להם רוֹעה. – – ויאמר ה‘: מי יפַתה את אַחאב? – – ויצא הרוּח ויעמוֹד לפני ה’ ןיאמר: אני אפתנוּ. – – אצא והייתי רוּח שקר בפי כּל נביאיו.”


וּמי כּדוֹרנוּ היה עֵד לרוּח-השקר בּפי אנשי-רוּח ואנשי-מדע ואנשי-אמנוּת בּקנה-מידה עוֹלמי?


ולא מן הצדק לזהוֹת את הכּוֹח עם הזדוֹן. יש להבחין בּין הכּוֹח המגַלם את הצדק וּבין הכּוֹח המגַלם את הזדוֹן. כלוּם רצוֹננוּ ברוּח נטוּלת-כּוֹח?


אני רוֹאה צוֹרך להעביר תחת שבט הבּיקוֹרת מוּשׂגים והגדרוֹת, מפּני שלדעתי אינם ממַצים את כּל עוֹמק ההתנגדוּת השׂכלית אשר אנוּ רוֹחשים וּמוּכרחים לרחוֹש לאוֹיב. ולא כּל מה שנקרא חינוּך אנטי-פאשיסטי מספּיק לנוּ לשם כּך. ראשית מלחמתנוּ בּאוֹיב: שלא לתת לוֹ דריסת-רגל בּנפשנוּ, לעקוֹר כּל זרע אשר רוּחוֹ מַזריעה על אדמתנוּ. ולשם כּך עלינוּ לחשׂוֹף לא רק את שרשיו הסוֹציאליים, כּי אם גם את מהוּתוֹ הנפשית.


יא


שוֹרש הרגשתנוּ הרעה הוּא לא רק ב“רדיוֹ” וּבמכּוֹת שהוּא ממטיר עלינוּ. לא גוּפנוּּ בּלבד מוּכּה, ולא רק האוֹיב מתעלל בּנוּ. גם המחנה הדמוֹקרטי והסוֹציאליסטי, זה שנלחם עתה בּאחרית כּוֹחוֹתיו על נפש העוֹלם האנוֹשי חָטא ועָוה. כנגד ה“כּוּלוֹ חייב” הוּא לא העמיד את ה“כּוּלוֹ זכאי”. אין אנחנוּ עוֹסקים בּשעה זוֹ בּחיפּוּשׂ חטאים של מדינוֹת וּמנהיגיהן, אם כּי יוֹדעים אנחנוּ עד מה חטאוּ לעצמם ולנוּ. אין אנחנוּ שוֹאלים אם הצבא הלוֹחם עתה ראוּי להיוֹת צבא-המשיח. דיינוּ בּהגישוֹ סירת-הצלה לאנוֹשוּת ממַבּוּל הדמים והזדוֹן. אין אנוּ שוֹאלים אם הלוֹחמים יוֹדעים יפה מהוּ ה“בּעד” שלהם, בּשעה זוֹ דיינוּ בּ“נגד”. אוּלם את עוֹלמנוּ הרוּחני מכרסמים חשבּוֹנוֹת יוֹתר מוּרכּבים. אי אפשר שלא נהרהר בּחטאי העבָר. ובמידה שאנחנוּ שייכים ל“עבר קרוֹב” זה הרי גם בּנוּ דבק שמץ. ובנפשוֹ של המדריך הוֹמיה התהיה: האם לא אָשמנוּ? האם לא בּגדנוּ? האם לא תעינוּ? ואין קל מהכּוֹת “על חטא” בּחזה הזוּלת. אין קל מהפנוֹת את כּל כּוֹבד האַשמה והחרטה אל פּני מפלגה שׂנוּאה. אך מה בּצע רעיוֹני וּמה לקח חינוּכי בּכך?


אין אנוּ פּטוּרים – כּבני מחנה העבוֹדה – מהרגשת אשם וטעוּת. ולפיכך: נחַפּשׂה דרכינוּ. ואין להיבּהל מפּני תביעה זוַ, ואין להתריע עליה כּעל “כּפירה בּעיקר”. בעוֹלם האמוּנה הדתית כּבר למדנוּ להפריד בּין הדת לבין הכּנסיה. יכוֹל אדם ליקוֹד בּאש דת ולא לוֹמר קדוֹש לכל מה שהכּנסיה אוֹמרת קדוֹש. אדרבּא, יש שמתוֹך חוָיה דתית עמוּקה קם המאמין וּמרים יד בּכּנסיה, כּשהוּא מוֹצא כּי רוּח הקוֹדש נסתלקה הימנה. התפּצלוּתה של התנוּעה הסוֹציאליסטית הגדוֹלה לכמה פּלגים הֵקלה על הרוּח הכּנסייתית – האוֹיבת ליצירה הרוּחנית-החירוּתית – לחדוֹר אליהם, לכבּוֹש

אוֹתם וּלהשׂתרר עליהם. ואיש-החזוֹן הסוֹציאליסטי, אשר רגליו ניגָפות אל מוֹקשי הכּנסיוֹת, איננוּ משתעבּד למסגרוֹת הקיימוֹת ואיננוּ מזדהה עם

מוּסכּמוֹת, ויש שהוּא אנוּס לפרוֹק מעליו מַחלצוֹת-התנוּעה אשר טוּנפוּ וּלהתקוֹמם נגד כּוֹהני החזוֹן, המסַלפים את תכנוֹ וּמתכּחשים

למַהוּתוֹ.


בּכל התבוּסוֹת האחרוֹנוֹת של תנוּעת הפּוֹעלים הוֹסיפה

מכאוֹב על מכאוֹבנו – וחשפה סימנים של חוּלשה פּנימית יסוֹדית – העוּבדה כּי כּל מה שעבר עלינוּ לא זכה לביטוּי-אמת, להערכה חוֹשׂפת, מתוֹך יוֹשר-לב ועוֹז-רוּח. אבּירי התנוּעה, שעוֹלמם נחרב עליהם, כּתבוּ דברים כּתמול-שלשוֹם, לא הגיע אלינוּ.מידיהם אף ספר אחד שנמצא בּוֹ את חשבּוֹן-הנפש של התנוּעה המוּכּה, ספר שיהיה ראוּי לעוֹצם המהלוּמה. אפילוּ את לבּם שהוּשבּר הסתירוּ מאתנוּ. לא קם לדוֹר ירמיהוּ שלוֹ. לא ניתן לנוּ אף דוֹקוּמנט אחד שיהיה ראוּי להפיכת סדוֹם ועמוֹרה של ימינוּ. הלך מן העוֹלם אדם כאוֹטוֹ בוֹיאָר. העשׂה את חשבּוֹן עוֹלמוֹ? אם עשׂה, הרי לתלמידיו לא מסר. יוֹשבים בּקרן-זוית גדוֹלי התיאוֹריה הסוֹציאליסטית, עכשיו הם פּליטים מסכּנים שחרב אוֹיב מתהפּכת על ראשם. הם ראוּ הרבּה בּחייהם, ויש להם על מה לחשוֹב וּמה להעביר תחת שבט הבּיקוֹרת, אך את קוֹלם אין אנוּ שוֹמעים.


יש וּבבנין מתגלה סדק. הבּנאי הטוֹב, העוֹשׂה מלאכתוֹ בּאמוּנה, איננוּ מבקש להסתיר, איננוּ חוֹשש לשמוֹ הטוֹב, הוּא חרד לגוֹרל הבּנין, הוּא חוֹשש למפּוֹלת. הוּא איננוּ מתרץ את הסדק, אלא סוֹתר את הנדבּכים הסדוּקים, וּמפַנה את המקוֹם להנחת נדבּכים שלמים. ואילוּ מי שעוֹשׂה מלאכתוֹ רמיה ממהר וסוֹתם את הסדק וטח עליו טיח, ודעתוֹ נחה אם הצליח למראית-עין. המפּוֹלת בּוֹא תבוֹא. אל נהיה פּוֹעלי-רמיה, לא בּמעשׂה ולא בּמחשבה. אל יהיה חלקנו עם טחי טיח.


יב


וּממבוּכת העוֹלם כּוּלוֹ, אשר רבּים בּה השוּתפים,

למבוּכתנוּ היהוּדית והציוֹנית, אשר אנוּ לבדנוּ כּוֹאבים אוֹתה. הנכסה כּי

חרדים אנוּ גם חרדים לגוֹרלנוּ? לא בּכיסוּי זה תתגלה איתנוּתנוּ היהוּדית.


ולא זוֹ השאלה, כּאשר התנצחוּ חברים, מתי נמצאה סאַת היסוּרים גדוּשה יוֹתר, וסבלוֹ של מי גדוֹל יוֹתר, שלנוּ אוֹ של אבוֹתינוּ. אל נתוַכּח בּזה. אין אנחנוּ היסטוֹריוֹנים, וּמוּתר לפקפּק אם גם ההיסטוֹריוֹנים יש להם מאזני-צדק לשקוֹל דברים כּמוֹ אלה. לא נתמוֹדד עם שאר הדוֹרוֹת שקדמוּ לנוּ בּיסוּרים. דיינוּ בּידיעה וּבהרגשה כּי לא רק יסוּרים גדוֹלים ועצוּמים התרחשוּ וּבאוּ עלינוּ, אלא אף קיוּמוֹ של ישׂראל נמצא עתה בּסכּנה גדוֹלה. והשאלה היא: אם יש לדוֹרנוּ הכּוֹח לשׂאת את היסוּרים בּלי לכרוֹע?


אין אנחנוּ יוֹדעים הרבּה על חייהם, חיים ממש, של הדוֹרוֹת הקוֹדמים. יש שאתה פּוֹתח וקוֹרא מחָדש, בּתשׂוּמת-לב מחוּדשת, בּספר ישן, והדברים נראים לעיניך בּאוֹר אחר מן המקוּבּל. גם ענין קידוּש-השם, שמדבּרים עליו אצלנוּ בקלוּת יתירה, נראה לך אחרת כּשאַתה קוֹרא, למשל, אצל אחד מבּני הדוֹר:


"מגלוּת ספרד אני אשר גוֹרשנוּ בּעווֹנוֹתינוּ הרבּים והעצוּמים. ורוֹב המתפּארים בּחכמה וכמעט כּוּלם המירוּ את כּבוֹדם בּיוֹם

מר. והנשים ועמי הארץ מסרוּ גוּפם וּממוֹנם על קדוּשת בּוֹראם1."


ועֵד-יסוּרים אחר מסַפּר:


"היוּ כּפלי כּפלַים כּיוֹצאי מצרים וכוּלם בּאוּ עליהם

המים המאָררים ונטמעוּ בּתוֹך הגוֹיים ולא נשארוּ אלא שנַים-שלוֹשה גרגרים בראש אָמיר2."


מה מעט אנחנוּ יוֹדעים איזה ניפּוּי נתנפּוּ אבוֹתינוּ, ששׂרדוּ מכּל אחיהם והצילוּ את גוּפם ונפשם מידי מעַניהם והביאוּ את גחלת-ישׂראל עד הלום.


בּלי שניכּנס בּהשוָאַת עוֹלמנוּ הרוּחני שלנוּ לעוֹלמם

הרוּחני של דוֹרוֹת קוֹדמים בּישׂראל, אפשר להניח כּי מבּחינה נפשית מסוּימת היה כּוֹחם עדיף. רגילים אנוּ לראוֹת את היהוּדי הגיטוֹאי כשפל-בּרך, מתרפּס לפני מעניו ומבזיו. נטוּל רגש-כּבוֹד; וּלעוּמתוֹ את יהוּדי האֶמנסיפּציה – הבּנקאי, הרוֹפא, העוֹרך-דין, הסוֹפר, המדינאי –

כּבני-חוֹרין, זקוּפי-קוֹמה. אך אין להתעלם מן העוּבדה כּי תוֹכם של הדברים הללוּ איננוּ כּברם, וכי כּאן לפנינוּ איזה מעשׂה-התחפּשׂוּת של הדוֹרוֹת. אוֹתוֹ יהוּדי גיטוֹאי, הכּלב המוּכּה, היה בּהרגשתוֹ הפּנימית בּן-מלך,

ואם מוּדח. הוּא לא “התפּעל” מתפארת האבּירים, לא בּיקש להידמוֹת אליהם, לא ראה עצמוֹ צריך להסכּמתם, לא מדד עצמוֹ בּמידוֹת שלהם. ויהוּדי אֶמנסיפּציה, שיצא מעבדוּת לחירוּת וּממחנק למרחבים, היה מהלך בּעוֹלם הגדוֹל בּהרגשה כּי הוּא סוֹחב את גבנוּנוֹ. הוּא סיגל את כּל הנימוּסים הנאים, למד למוּשׂגי הכּבוֹד של החברה השוֹלטת, רכש לוֹ תארי-כּבוֹד רבּים, ורגש-הכּבוֹד לעצמוֹ ניטל ממנוּ. הוּא רכש “זכוּת-בּחירה” והפסיד את “הרגשת-הבּחירה”. היה מבקש להיוֹת לא-הוּא, היה מוֹדד עצמוֹ במידוֹת לא-לוֹ, היה נצרך להסכּמת הבּעלים. הוּא הפסיד את מוֹדד-הערכין שלוֹ ואַמת-מידה של תפארת, של הגינוּת נעשׂה לו ה“גוֹי”. בכל גדלוּתוֹ וּשלַבּי עלייתוֹ היה תוֹלעת יעקב, תוֹלעת מתפּתלת מתוֹך שהיא נוֹשׂאת בּקרבּה את תחוּשת הרמיסה הצפוּיה.


היפָּלא הדבר שלאחר דוֹרוֹת אחדים נטוּלי בּטחוֹן עצמי נעשׂוּ בּני-אדם מישׂראל מוּכשרים לראוֹת בּעיני הערצה גם את חלאת האדם הנאצית?


יג


יש מעמידים את המלחמה בּמבוּכה על האמוּנה. דוֹרשים אמוּנה מן הנוֹער, על אחת כּמה וכמה שדוֹרשים אמוּנה מן המדריכים. זהוּ ענין שהדיבּוּר בּוֹ קשה בּיוֹתר. האמוּנה מאַין תימָצא? האם בּיד תילָקח אמוּנה אוֹ בּגזירת-מחנכים תוּטל?


גדוֹלה אמוּנה, אך הכרזה על אמוּנה אין בּה כּדי לאַמת את האמוּנה, וּתביעת אמוּנה מן הזוּלת אין בּה כּדי להצית אמוּנה בּלבבוֹת.


אשרי המאמינים, אך האם זוֹ תקיפוּת-הדעת אוֹ זחיחוּת-הדעת שמכריזה על עצמה כּי היא מאמינה, יש אִתה לנטוֹע אמוּנה?


והאוּמנם מי שאוֹמר “אני מאמין” מישב בּזה את הפּרכוֹת המכרסמוֹת את לבּוֹ של מי שכּוֹאב כּאֵבוֹ של אדם וּמתענה בּעינוּייו של ישׂראל בּעוֹלם?


מזדמן עתה לשמוֹע תכוּפוֹת אנשים המכריזים על אמוּנתם ועל אָשרם של המאמינים. ודאי הם חוֹזים זאת מבּשׂרם. אך לי נראה כּי המאמין האמיתי, אשר אמוּנתוֹ – תהיה אשר תהיה – איננה מצוַת אנשים מלוּמדה, אף גוֹרלוֹ אינוֹ קל. מי שמאמין בּאֵל חי, הדן את העוֹלם בּרחמים, כּיצד אינוֹ קוֹרע שמים בּזעקתוֹ? ומי שמעמיד את השקפוֹתיו הסוֹציוֹלוֹגיוֹת והמדיניוֹת והלאוּמיוֹת על האמוּנה (הלא גם לגבּיהן יש תוֹבעים: אמוּנה!), כּיצד אינוֹ מעמידן בּימים אלה למבחן חמוּר ואינוֹ תוֹבע מהן, בּכל כּוֹח התביעה, תשוּבה לחיים ולמות?


ושמא צָדק מיכה המוֹרשתי שדרש לגבּי אמוּנה: “הַצְנֵעַ לֶכֶת”?


יד


וּמי שזכה לחסד האמוּנה האם רשאי הוּא לדרוֹש מן הזוּלת שיאמין כּמוֹהוּ? המוּצדק הדבר לדרוֹש מכּל מדריך צעיר, שעוֹדנוּ עוֹמד בּראשית דרכּוֹ בּחיים, כּי יעמוֹד איתן בּדעוֹתיו, לא ינוּע ולא ינוּד, כּחברנוּ אוּרי, למשל? והלא לא כּל אחד זכה למה שזכה הוּא ושכּמוֹתוֹ. לא כּל אחד קיבּל צידה לדרך כּמוֹהוּ. לא כּל אחד זכה לגדוֹל על מבּוּע החיים היהוּדיים, בשלימוּתם העממית, בּשרשיוּתם התרבּוּתית. לא כּל אחד זכה לניסיוֹן-חיים ארץ-ישׂראלי, פּוֹרה וּמבוֹרך, הרוֹאה כּל פּוּרענוּת כּגל

חוֹלף והאוֹמר בּכל התנאים: גרעין זרעת – בּטח! אַל נשכּח שאנוּ חיים בּימים שגם אַלוֹנים נעקרים. הרעה היא וַדאית, שוֹלטת בּכּל וּמכּל; הסכּנוֹת אוֹפפוֹת, והן מוּחשיוֹת. ותנחוּמים? אוֹתם צריך אדם לחצוֹב מלבּוֹ, וּמה רב הכּוֹח הדרוּש לכך.


וּבתנחוּמי-מימרוֹת לא סגי. ואפילוּ בּפסוּקים. בעת רעה מַרבּים אצלנו להשתמש בּ“נצח ישׂראל לא ישַקר”. לא אעמיק עתה לשאוֹל מה מַשמעוּתוֹ הראשוֹנית של כּתוּב זה, ואף לא אשאל מה הוֹראתוֹ האחרוֹנה, ונצח ישׂראל מהוּ אוֹ מיהוּ. לא כּל המשתמש בּוֹ חייב גם לחשוֹב על כּך, דיוֹ שהוּא רוֹאה בּוֹ מהרהוּרי לבּוֹ (ואני ודאי לא אהיה מֵקל ראש בּוֹ, כּי על כּן בּימי חָרפּי, כּשעמדתי על סף האבדן, גיליתי לעצמי פּעם בּמפתיע את הפּסוּק הזה, והכנסתי בּוֹ מרצוֹני וּמתוֹחלתי. ונצטרף אף הוּא למכַווני צעדי). אך בּלבּוֹ של יהוּדי בּימינוּ הלא נאבק הכּתוּב הזה עם מציאוּתוֹ של הרשע המבקש לעקוֹר את הכּל, עם אֵימת הכּלָיה.


והאִם פּסוּק אחד הוּא לנוּ? מאוֹתן שנוֹת-העלוּמים, אשר

בּהן נקלעתי בּכף הקלע וחזרתי על פּתחי תנוּעוֹת שוֹנוֹת עד אשר נתתי ספר-כּריתוּת לגָלוּת, מחלחל בּי פּסוּק אחד, מר כּמות: “ואבדתם בּגוֹיים”. ורב הוּא שאמר: חַיישינא מֵהַאי קְרָא – מתירא אני מכּתוּב זה. האין הפּסוּק הזה רוֹדף אחרינוּ כּל ימי גָלוּתנוּ? האם אין קללה זוֹ של התוֹכחה מתקיימת בּנוּ יוֹם יוֹם, בּנחשלים וּבנחשבים שבּנוּ? וּבשנים

האחרוֹנוֹת, שראינוּן כּשנוֹת התקוּמה הלאוּמית, האם אין חלוּדת-האבדן אוֹכלת בּנוּ גם בּמרכּזים ההמוֹניים העצוּמים, שאמרנוּ כּי בּהם לא תגע הרעה?


ושמא מוּטב שכּל אדם ישׂא את אמוּנתוֹ בּלבּוֹ ולא נעמיד את דברינו על האמוּנה, על וַדאוּת העתיד, על ההכרח ההיסטוֹרי, ולא נהיה בעיני שוֹמעינו כּשָרים בּשירים על לב רע, כּמבקשים להחריש בּפסוּקים את חרדת הלב. שמא מוּטב שנדבּר לא על מה שעתיד להיוֹת, אלא על מה שצריך שיהיה, על מה שצריכים אנוּ לעשׂוֹת למען יהיה. שמא דיינוּ בגילוּי רצוֹן, רצוֹננוּ לחיוֹת חיים שאין עִמם קלוֹן, שאין עמם עבדוּת והתכּחשוּת, שאין עמם בּטלה וניצוּל ודיכּוּי והשׂתררוּת. שמא דיינוּ בּמאמצים דרוּכים לחיוֹת חיים אלה וּבנכוֹנוּת נפשית להיאָבק על חיים אלה ולא להיכּנע. אברהם שרוֹן, בּעל מאמר “מפלצת הגלוּת הנצחית”, גוֹרס את תוֹרת הציוֹנוּת כּוּלה כּתוֹרת הרצוֹן, ללא הבטחוֹת של הצלחה. ודאי, קל יוֹתר להידבק בּתוֹרה ציבּוּרית שיש עמה “בּטחוֹן”, אך חיים אנחנוּ בּתקוּפה אשר בּטחוֹנוֹת פּחתוּ והבטחוֹת נתבּדוּ, אוּלם האמת שבּתוֹרת-אמת לא נפגמה, וּשלילת הראוּי לשלילה לא פּגה חריפוּתה. נגבּיר איפוֹא בּתוֹכנוּ את רצוֹן-החיים של עם קשה-עוֹרף, המכּיר בּיִחוּדוֹ וּביחידוּת גוֹרלוֹ בּעוֹלם, נאבק על צדקתוֹ עם אחרים ועם עצמוֹ, שוֹקד לגַלם אוֹתה בּחיים ולא יכרע ולא ישתחוה לפני הרשע.


טו


כּיצד נטע את הרצוֹן הזה בּלבבוֹת? זוֹהי בּעינַי השאלה העיקרית בּהדרכה. ולא שאלתוֹ של המדריך בּלבד, כּי אם שאלתה של הסביבה המחנכת כּוּלה. אנחנוּ, המוּשרשים בּאדמת ישׂראל ומעוֹרים בּרוּחה של

שיבת-ציוֹן בּימינוּ, אחוּזים עתה חרדה לגוֹרל בּיתנוּ. מלה פּשוּטה זוֹ היא בּשבילנוּ חזוּת הכּל. ואין היא טעוּנה פּירוּשים. וכשאנוּ נקראים בּיוֹם-עֶברה להגן על הבּית הזה בּכל אמצעי-ההתגוֹננוּת אשר בידנוּ וּבנפשנוּ, יוֹדעים אנחנוּ אל מה ועל מה אנוּ נקראים. אך לרבּים רבּים הבּאים אלינוּ –– אוֹ המוּבאים אל חוֹפינוּ מרחוֹק ואף מקרוֹב (וחוֹששני, גם ללא-מעטים הגדלים כּאן אוֹ הילוֹדים כּאן) –– עדיין לא הפך החוֹף הזה בּית. ותפקידנוּ החינוּכי הוּא לעשׂוֹת להם את הארץ הזאת, ואת העוֹלם הרוּחני שהצמיח אוֹתה, לבית שהנפש אחוּזה וּדבוּקה בּוֹ. וזה לא יוּשׂג בּלי אוירה של אהבה-ללא-חשבּוֹנוֹת, של כּבוֹד-בּלתי-מזוּיף, של הידבּקוּת בּעם וּבגוֹרלוֹ וּבתוֹלדוֹתיו הטרגיוֹת, בּערכיו הרוּחניים, בּיצירתוֹ

החיה וּבחזוֹן תקוּמתוֹ, אשר יסוֹדוֹתיה “הלאוּמיים” ו“האנוֹשיים”, “המוּסריים” ו“הסוֹציאליים” ניתנים להפרדה רק בּמִלוֹננוּ וּבנוּסחאוֹתינוּ, אך לא בּהתגָלמוּתה החיה.


יש להאיר בּאוֹר אהבה והערצה את המרטירוֹלוֹגיה היהוּדית, לפרוֹשׂ את מגילת הגבוּרה וההתגוֹננוּת ומסירת-הנפש מאז חַנה ושבעת בּניה ועד הילדים המקיימים את ציוֹניוּתם ועִבריוּתם בּמחתרת שבּ“שטחי-הכּיבּוּש”. בחוֹדש רש"י שעבר עתה עלינוּ היתה הזדמנוּת להחיוֹת בּרוּחנוּ את קיוּמם של היהוּדים בּימי מסעי-הצלב ואת גבוּרת היאָבקוּתם. יש לשוּב וּלחפּשׂ בּאוֹצרוֹת ספרוּתנוּ כּדי להחזיר לחיים תעוּדוֹת עתיקוֹת וּספרים נשכּחים, שיש בּהם לקָרב את הנפש אל מלחמוֹתינוּ הבּלתי-פּוֹסקוֹת על קיוּמנוּ הגוּפני והרוּחני ועל יחוּדנו ועצמאוּתנוּ

בּעוֹלם. ומן הראוּי לעקוֹב בּעין טוֹבה גם תעוּדוֹת ויצירוֹת של הזמן האחרוֹן: מגילת דוּבּוֹבה לרחל פייגנבּרג. הבַּלַדוֹת ההיסטוֹריוֹת של א. ליֶסין, מגילת טוּלצין ליעקב כהן (ב“מאזנים”). איני דן פּה בּערכּוֹ של כּל דבר לחוּד. אני מדבּר על הצוֹרך לנסוֹת, להעיז, ולראוֹת מה יוּבן, מה יקָלט. דרכּוֹ של המדריך איננה סלוּלה גם מבּחינה זוֹ


שאלה גדוֹלה היא, כּיצד להבטיח פּינה בּלב הקוֹרא הצעיר לספרוּת העברית המקוֹרית של ימינוּ. הוּא רחוֹק ממנה, ואפשר שאף היא רחוֹקה ממנוּ. אל נא ינהגוּ המדריכים צמצוּם מוּפרז בּסוֹפרים העברים המוּגשים לחניכיהם. חוֹבה להיאָבק עם השכחה ועם “ההתישנוּת”. אל נא יחשבוּ כּי חינוּך ניתן בּעיקר על ידי הטפה ועל ידי חזרה על נוּסחאוֹת עיוּניוֹת. נתן לחניכינוּ לשתוֹת ממַעינוֹת היצירה היהוּדית. גם המדריך עצמוֹ אַל יסתפּק בּמה שהוּא יוֹדע. עליו להעמיק את חדירתוֹ לספר העברי, הישן והחדש.


ועל הכּל, לא לשכּוֹח: התנ"ך כּספר אשר “עלֵהוּ לא יבּוֹל”, כּספר הימים.


הרבּה דוּבּר בּכינוּס זה על העוֹלם וּשאלוֹתיו.

והמדַבּרים – לא יהוּדים תלוּשים, הסמוּכים לשוּלחנוֹת עשירים בּלי שיהיוּ

להם ד' אמוֹת משלהם. אשר העוֹלם החיצוֹני הוּא להם הכּל ועוֹלמם הם לא כּלוּם. כאן דיבּרוּ בּנים לעם היהוּדי, אזרחי המוֹלדת המוּקמת. הם לא פּנוּ עוֹרף לעוֹלם, ו“כל דבר אנוֹשי לא זר להם”. הם חיים בּנפשם את חיי העוֹלם, כּוֹאבים את קלוֹנוֹ, חרדים לתהפּוּכוֹתיו, נפגעים מרשעתוֹ, מצפּים לגאוּלתוֹ.


והיה מי שעירער על כּך: מה זה נוֹגע לנוּ? לנוּ, המעוּנה בּעמים, יש רק ענין אחד. “רק עליה – והשאר תפל”. הקוֹל היה מבוּדד, אוּלם הטענה ראוּי לה שתתבּרר, אף על פּי שכּבר נתבּררה כּמה פּעמים. וכל אחד נתבּע לתת עליה את תשוּבתוֹ הוּא.


הנוֹער העוֹלה ואלה שהכשירוּ וסידרוּ וקלטוּ את עלייתוֹ

אינם צריכים שיטיפוּ להם עליה. אלמלא הללוּ ספק אם הארץ הזאת היתה נהפּכת לארץ מקבּלת עליה. והם הם שדרשוּ, מימי ויתקין ועד היוֹם, להחיש את העליה בּכל המסיבּוֹת. הם לא רק דרשוּ, כּי אם גם קיימוּ בּגוּפם, והפעילוּ אחרים כּל כּמה שהשפּעתם הגיעה. והם גם לא יסתלקוּ מללמוֹד מפּי כּל מי שיש לוֹ עצוֹת טוֹבוֹת כּיצד להרחיב את העליה וּלהחיש אוֹתה. אוּלם מי שאוֹמר “והשאר תפל” איננוּ מוֹסיף אלא גוֹרע. מי שבּא לעקוֹר את גאוּלת ישראל ממסכת ערכי המוּסר והשחרוּר של האדם – איננוּ מגבּיר את גוֹרמי הגאוּלה, כּי אם הצדק והמשפּט והחירוּת אינם יסוֹד מוּסד, אזי מדוּע עליה, מדוּע התישבוּת, מדוּע הצלת-עם ותקוּמת ישׂראל?


לא, הציוֹנוּת לא היתה קמה – ולא תקוּם – בּעוֹלם שכּוֹפר בּצדק וּבמשפּט וּבחירוּת לכל הנברא בּצלם. והיא לא תתכּחש לערכי-אדם אלה, כּי בּכך היא מוֹציאה את גזר-דינה על עצמה.


ישנם יהוּדים הסבוּרים כּי עם אוּמלל כּעמנו אין טוֹב לוֹ מ“שידאג לעצמוֹ” ויסיח את דעתוֹ מהוָיוֹת העוֹלם הגדוֹל. הם אוֹמרים: אין העוֹלם דוֹאג לנוּ ואין אנוּ חייבים לדאוֹג לוֹ; מה לנוּ ולסדרים השוֹלטים בּעוֹלם; לא איכפּת לנוּ שלטוֹן-זדוֹן ואנקת-עשוּקים וּבלבד שאנוּ נסדר את ענינינוּ. האוֹמרים זאת לא הוֹכיחוּ כּי בּשל כּך הם מפתחים יתר-יצירה, יתר-בּנין, יתר-התגוֹננוּת, יתר מאמצים חלוּציים וכיבּוּשיים. הם אינם יוֹדעים, אוֹ מתעלמים מדעת, כּי גם בּנים חוֹרגים לעוֹלם אינם חיים מחוּץ לסדן הארץ, וגם הם תלוּיים בקלקלתוּ וּבתיקוּנוֹ. וכשם שרעש-אדמה פּוֹגע גם בּעשירים וגם בּעניים כּן גם מאוֹרעוֹת עוֹלם נוֹגעים לעמים עשירים ותקיפים וּלעמים דלים וּמקוּפּחים.


מי שאוֹמר: אין לנוּ חלק בּעוֹלם ולא נחלה בּהיאָבקוּיוֹתיו, רוֹאה עצמוֹ בּשל כּך לאוּמי מעוּלה יוֹתר. אך על ידי כּך איננוּ מגבּיר את כּוֹחנוּ, אלא משפּיל את תנוּעתנוּ הלאוּמית, כּאילוּ היינוּ שבט חדל-היסטוֹריה וחדל מוֹרשת תרבּוּתית, כּאילוּ יש לנוּ בּרירה מעשית ונפשית:לחיוֹת מחוּץ לתהליכים ההיסטוֹריים של העוֹלם. מתוֹך תפיסה לאוּמית זוֹ, הגאה על ה“מוֹניזם” שלה, יש לפסוֹל גם את תפילת ראש-השנה, המבקשת לא רק על “ישׂראל עמך ועל ירוּשלים עירך ועל ציוֹן משכּן כּבוֹדך ועל מלכוּת בּית דויד משיחך”, כּי אם גם על “כּל הבּרוּאים” ש“יֵעָשו כּוּלם אגוּדה אחת” “וכל הרשעה כוּלה כּעשן תִכלה כּי תעביר ממשלת זדוֹן מן הארץ”. ואנחנוּ בּתוּמנוּ חשבנוּ כּי תפילה זוֹ הנאמרת בּטהרת הלב וּבהתלהבוּת עמוּקה דוֹרוּת על דוֹרוֹת יש בּה יוֹתר בּיטוּי ללאוּמיוּת היהוּדית מאשר החיקוּיים העלוּבים ללאוּמיוּת המסוּלפת “העוֹשה חיל” בּימינוּ.


אבוֹתינוּ בּסוּרא וּבפוּמבּדיתא, בּחוֹמוֹת האפלוּת של

הגיטוֹ, בּמרתפי האינקביזיציה, מוּרדפים וּמוּחרמים מן העוֹלם כּוּלוֹ,

הגוּ את גאוּלת ישׂראל כּמאוֹרע עוֹלמי, בּעל חשיבוּת אנוֹשית כּללית, אשר

ממנוּ תוֹצאוֹת לתיקוּן עוֹלם בּמלכוּת שדי, ואנחנוּ מתוֹך הליכה לבתי-ספר של צוֹררינוּ, נאמר כּי שיא הלאוּמיוּת העברית הוּא בּעקירת כּל התכנים האנוֹשיים-משיחיים מחזוֹן תקוּמתנוּ?


לא, לא כּזאת היתה ציוֹניוּתוֹ של משה הֶס, ולא כּזאת היתה ציוֹניוּתוֹ של הרצל.


דרכּנוּ לעצמאוּת וּלחירוּת היא לא דרך ההתבּטלוּת בּפני העוֹלם שמחוּץ לנוּ ולא דרך ההתבּדלוּת הימנוּ.


.

יז


והערוֹת-מעט, וֹבקיצוּר, לענינים שאינם סוֹבלים את הרחבת הדיבּוּר. חבר קשיש ומהימן השמיע כּאן קוּבלנה על יחס בּלתי-הוֹגן הנפגש בּנוֹער לגבּי שכנינוּ. יש בּדבר כּדי להדאיג. ידענו חילוּקי-דעוֹת על שיטוֹת וּדרכים, על פּתרוֹנוֹת פּוֹליטיים, אך מעוֹלם לא ידענו חילוּקי-דעוֹת כּל-שהם על חוֹבת היחס ההוֹגן והצוֹדק לכל הנברא בּצלם, לבן-כּל-עם. זה היה והנהוּ מיסוֹדי-היסוֹדוֹת, מנכסי-צאן-בּרזל שלנוּ. בחוּגי העוֹבד העברי תיעבוּ כּל שחצנות וכל גסוּת וכל התגָרוּת כּלפּי השכן. הן לא כּ“גזע עליוֹן”, לא כּפֻלַנטטוֹרים-מעבידים ולא כּנוֹטלי-שׂררה בּאנוּ לארץ. באנוּ לא להשׂתרר על הזוּלת, כּי אם להשתחרר משׂררתוֹ של הזוּלת עלינוּ. ומעוֹלם לא נשׂאנוּ את נפשנוּ לכך “שנזכּה” לנהוֹג בּאחרים כּמוֹ שאחרים נוֹהגים בּנוּ. דיינוּ בּכך שהאחרים לא יוּכלוּ לנהוֹג בּנוּ כּאשר נהגוּ. ואם, חלילה, דבק בּנפש נערינוּ מן החרם הארוּר הזה העוֹשׂה עתה שַמוֹת בּנפש האדם – שׂוּמה עלינוּ לבער אוֹתוֹ עד תוּמוֹ.


וּבהזדמנוּת זוֹ לא אימָנע מהזהיר על חוֹבת הזהירוּת המיוּחדת בּימים אלה. יש זמנים שבּהם חוֹבה לנהוֹג בּשיקוּל-יתר. בקרבת ערימוֹת קש אין להדליק גפרוּר. כל צרה שתבוֹא עלינוּ ולא נוּכל למנעה – נדע לפגשה, אך אַל נתחייב בּקירוּבה.


הנוֹער שלנוּ זקוּק להכשרה פיסית מעוּלה. הוּא זקוּק לכך יוֹתר מכּל נוֹער שבּעוֹלם. כי הוּא צפוּי לפוּרענוּיוּת יוֹתר מאחרים. פּקדוֹן גדוֹל הוּפקד בּידיו. בהיוֹתוֹ רפה-אוֹנים אוֹ מרוּשל הרי הוּא מתחייב בּנפשוֹ וּבנפש אחים ואחיוֹת. ואין לך מצוה גדוֹלה מזוֹ, כּי רק כּוֹחוֹ של העוֹמד לימין הנתקף עלוּל לבלוֹם את רשעתוֹ של התוֹקפן. ומכּאן כּל המסקנוֹת המעשיוֹת.


הנוֹער שלנוּ להוּט עתה להתנדב, להתגייס, לנטירה, לשירוּת, לצבא, למלחמה. לא ניתן לוֹ להתמכר בשקט למלאכת הבּנין. הוּא נדרש לצאת למערכה מוּל אוֹיב. וטוֹב שהנער שלנוּ ידע לקבּל את גוֹרלוֹ. ודוקא משוּם התפקידים המסוּכּנים והמוּרכּבים ורבּי-האחריוּת הנשקפים לנוֹער יש לחוּס על כּל שעת הכשרה ולימוּד והשתרשוּת בּלשוֹן וּבתרבּוּת וּבחברה. יש להקפּיד על תקוּפת השנתים של לימוּד והכשרה, שלא לקצר בּהן. יש להקפּיד על כּך שלא לעקוֹר בּמשך תקוּפה זוֹ את החניך מחברָתוֹ. אל נגזוֹל ממנוּ את מנת-הצידה לדרך הארוּכּה. הצידה הזאת עוֹד תסכּוֹן לוֹ בּיוֹם-מבחן. כל שעה נוֹספת של צמיחה והשתרשוּת עשׂוּיה לחזק את רוּחוֹ ולהגבּיר את כּוֹחוֹ בּמערכה.


יח


לעתים נשמעת קוּבלנה, וּבת-קוֹלה נשמעה גם פּה: הנה ניתנה הזדמנוּת לאוּמית לתת חינוּך ל-6000 ילדים מישׂראל, ותחת לעשׂוֹת זאת בּמוֹ ידיה וּברוּחה, הפקיעה אוֹתם מרשוּתה וּמסרה לרשוּת שאינה שלה, למשקי העוֹבדים. כך מתנסחת הבּיקוֹרת העקרוֹנית על עליית הנוֹער. שמענוּ גם האידיאל החיוּבי מהוּ. לא מַתן הדרכה למדריכים, לא יתר שיתוּף של פּדגוֹגים והוֹגי-דעוֹת בבירוּר שאלוֹת ההדרכה, כּי אם: מוֹסד גדוֹל וּמרוּכּז, אשר בּוֹ ילַמדוּ ויחנכוּ אנשים ממוּנים מטעם “האוּמה”.


מי שאוֹמר כּך הרי הוּא סבוּר כּי הבּיטוּי הנאמן של האומה הוּא לא ישוּבי העוֹבדים בּעמק וּבהר, כּי אם מישהו אחר. ולא אוירת העבוֹדה והחקלאוּת והבּנין המשקי והעברית החיה והחלוּציוּת ראוּיה לשמש סביבה חינוּכית מטעם האוּמה, כּי אם משהוּ אחר.


יש לתמוֹה בּמקצת, שכּל אלה המקוֹננים על שחינוּך הנוֹער העוֹלה נמסר לידים לא נאמנוֹת, אינם רוֹאים לסַפּר לנו היכן היוּ והיכן הן הידים הנאמנוֹת, היכן יוֹקדת הנכוֹנוּת להכניס הבּיתה ילדים-פּליטים, להתמסר להם, לשאת בחבלי קליטתם.


אַל יפּוֹל עלינוּ לבּנוּ למִשמע בּיקוֹרת מעין זוֹ. יש

ויש מה לבקר אצלנוּ. ורחוֹק אני מלגמוֹר עלינוּ את ההלל. מה שחסר לוֹ למדריך שלנוּ וּלכוּלנוּ – “וּלוַאי שיתוַסף לנוּ”, כּמאמר העם. המדריך, בּרוּבּוֹ, איננוּ “בּעל-מקצוֹע”. וזהוּ גם המציין אוֹתוֹ. לא כּל מה שנדרש ממנוּ לדעת הוּא יוֹדע, והוּא מצוּוה ללמוֹד תוֹך כּדי עבוֹדתוֹ, הוּא

עצמוֹ טעוּן לימוּד והשתרשוּת והעמקה. הוּא עלוּל לשגוֹת בשגגוֹת הדוֹר. אך

יש לוֹמר לשבחוֹ: הוּא איננוּ “אדם בּתוֹך נרתיק”. הוּא הנהוּ עצם מעצמה של החברה החלוּצית, יש לוֹ סגוּלוֹת שאין להן ערוֹך. זוֹ רעננוּת-הנפש, זוֹ הקִרבה לחניכיו, זוֹ הזיקה למפעל החלוּצי בכלָליוּתוֹ וּבפרטיוּתוֹ – שקוּלוֹת כּנגד הרבּה. והמדריך הטוֹב

גם יוֹדע כּי מה שהוּא יוֹדע זה מעט. והוּא מבקש עזרה ושיתוּף בּעצה והדרכה. וחוֹבה לעזוֹר לוֹ בּזה. עילוּי רמתוֹ של המדריך הריהי מן השלבּים העיקריים בּחינוּך הנוֹער העוֹלה.


ויוֹדעים אנחנוּ גם את המקוֹמוֹת שבּהם מתחנך הנוֹער העוֹלה ואת האוירה השוֹרה בּהם: העמקים וההרים וישוּביהם. וגם לגבּיהם לא נפריז ולא נאמר שהם הגיעו לשלימוּת הנכספת. אף הם עוֹד צריכים להרבּה, כּדי שיוּכלוּ למלא את תפקידם התרבּוּתי לגבּי ילדיהם הם ולגבּי הילדים המוּצלים מן התוֹפת. אך, לעוּמת כּל מה שיש בּישוּב הארץ-ישראלי, לא נבוֹש בּהם.


אני מניח כּי מדריכינוּ קוֹראים עם חניכיהם בּיחזקאל את חזוֹן העצמוֹת היבשוֹת. דוֹרנוּ הוּא הנוֹשׂא לחזוֹן זה. ותהליכיו אינם אידיליים כּלל. לא על נקלה מתקרבים העצמוֹת “עצם אל עצמוֹ”. גם ה“רעש” אשר הם מקימים בּנקישתם וגם הריחוֹת אשר הם מעלים מן הקברים הפּתוּחים אינם ערבים. וגם לאחר שהם קוֹרמים עוֹר וּבשׂר עוֹד יש לנביא לקבּוֹל: “ורוּח אין בּהם”. לא אל מוֹלדת בּנוּיה, בּחוֹמר וּברוּח, מוּבאים ילדי ישׂראל, האוּדים המוּצלים. עוֹד חרבוֹת וּבנין משמשים אצלנוּ בּערבּוביה. אך אם נבּיט על סביבינוּ ונשאל מי וָמי הראוּיים שבּידיהם נפקיד את פּליטת ילדי ישׂראל המוּצלים מן החוּרבּן ומן הקלוֹן, לא נמצא מקוֹם נאמן יוֹתר מכּפריו של העוֹבד העברי בּארץ.



  1. יוֹסף יעבּץ, מובּא על ידי ש. ברנפלד בּ“ספר הדמעוֹת”.  ↩

  2. יצחק עקריש, מוּבא על ידי א. יערי בּמוּסף ל“דבר”, תרצ"ו.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49944 יצירות מאת 2759 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21301 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!