(בּפתיחת חגיגוֹת עשׂרים שנה להסתדרוּת בּבית-אַרלוֹזוֹרוֹב בּתל-אביב)

יש לציין את הסתירה העמוּקה בּין האוּלם המוּאר, בּין החגיגיוּת וּלבין האפלה אשר מסביבנוּ. עדיין אנחנו בּאִי השקט שלנוּ לעוּמת מוֹראוֹת גוֹלה והעוֹלם הגדוֹל, כּן לא נתעלם מחוֹסר-העבוֹדה המציק לאלפים. בּדרך כּלל איני נוֹטה להפוֹך חגיגוֹתינוּ לאסיפוֹת הַלל לעצמנוּ.

בּקביעת מוֹעד הועידה הראשוֹנה של הסתדרוּת העוֹבדים

בּחנוּכּה אוּלי לא התכּוונוּ לקשוֹר את יוֹם יסוּד ההסתדרוּת עם זכר החשמוֹנאים, אך ההגיוֹן שבּעוּבדה זוֹ היה עתיד להתגלוֹת אחר כּך.

הערכת ההסתדרוּת תהיה מַקיפה יוֹתר אם נערוֹך אוֹתה מוּל תנוּעת הפּועלים היהוּדית בּארצוֹת הגוֹלה. אנוּ מוֹנים עשׂרים להסתדרוּת,

וה“בּוּנד”, אילוּ היה קיים עתה בּאיזוֹ מארצוֹת הגוֹלה, היה יכוֹל למנוֹת עתה לקיוּמוֹ ארבּעים וארבּע שנה, כּשנוֹת ההסתדרוּת הציוֹנית.

ה“גֶוֶרקשַפטן” בּאמריקה כּבר הגיעוּ ליוֹבל החמישים. ואם חלקנוּ טוֹב מִשל אחרים, הסיבּה נעוּצה בּמקוֹם שתפסה תנוּעתנוּ בּחיי העם והישוּב, לעוּמת תנוּעוֹת אחרוֹת של פּוֹעלים יהוּדים, שגם בּהן שוּקעוּ הרבּה חיי נפש וחזוֹן. הבּרכה הגדוֹלה שהיתה שרוּיה בּמעשׂינוּ, לעוּמת היבוּל הזעוּם של

תנוּעוֹת הפּוֹעלים היהוּדים בּארצוֹת גוֹלה, – זכינוּ לכך מפּני שמהרגע

הראשוֹן לא פּרשה תנוּעתנוּ מגוּף האוּמה, מהכּיסוּפים לגאוּלה, משוּם

ששילבה עצמה שילוּב בּל יִנתק בּגוֹרל תקוּמתוֹ של העם.

כּיצד הצלחתנוּ אנחנוּ, בּחוֹסר השרשיוּת שלָקינוּ בּה,

ליצוֹר דבר של קיימא? החזיוֹן המוּפלא הזה מתבּאר רק בּיחסי-הגוֹמלין שבּין הפּוֹעל העברי והציוֹנוּת. אמנם היוּ ימים ששני אלה היוּ בּעיני הרבּים כּאילוּ מוּשגים מנוּגדים, אל סוֹף סוֹף נתגלתה האמת: שלא תתוֹאר תנוּעת פּוֹעלים עברית בּלי ציוֹנוּת, כּשם שאין ציוֹנוּת בּלי פּוֹעל עברי. ואין אני מתכּוון רק לחשבּוֹן היש ושנוֹצר על ידי הציוֹנוּת, אלא לרקמה ישוּבית זוֹ והטמוּן בּה לעתיד – היא הנָה פּרי התפקידים שהציג לעצמוֹ הפּוֹעל העברי, היא פּרי כּוֹחוֹ החמרי הפיסי ושׂיאָיו הרוּחניים.

לפני עשׂרים שנה נעשׂה בּחיפה נסיוֹן דל וקטן על ידי קוֹמץ פּוֹעלים, לא שליטים ותקיפים, כּפי שאנוּ מתארים כּיוֹם, תוֹך זרוּת גדוֹלה אלינו מצד התנוּעה הציוֹנית והסביבה, רק זמן מוּעט אחרי המכּה אשר הוּכּינוּ בּתל-חי. כּיצד הפך קוֹמץ זה של אנשים מחוּסרי נסיוֹן לתלפּיוֹת לנוֹער בּגוֹלה? כּיצד התגבּרה ההסתדרוּת על

מגמוֹת הפּירוּד והאנרכיה השוֹלטוֹת בּרחוֹב היהוּדי?

ההסתדרוּת נלחמה מראשית היוֹתה בּחוֹסר הכּשרוֹן לחיוֹת

חיים ממלכתיים, והשׂיגה בּשׂדה זה הרבּה לעוּמת האחרים בּארץ וּבחוּץ-לארץ. איני רוֹצה להאריך בּזה, עיקר שאלָתי – מה יהא עתידנוּ? כּשבּאוּ לארץ שבי גוֹלה מבּבל והתחילוּ בּבנין והקימוּ את הבּית השני, היוּ בּיניהם שזכוּ

לראוֹת את בּית שלמה בּתפארתוֹ והרי היוּ בּוֹכים למראה המקדש הדל. אנוּ אין אנוּ נוֹשׂאים בּאוֹפן אישי זכרוֹנוֹת עבר המזהירים, אוּלם אף אנוּ מצטערים וּבוֹכים למראה היש, לא לעוּמת העבר, כּי אם לעוּמת החזוֹן. יצירתנוּ אינה יכוֹלה להיוֹת נמדדת אלא בּאַמת-המידה של החזוֹן שהביא אוֹתנוּ הלוֹם ואשר רק בּכוֹחוֹ עשׂינוּ מה שעשׂינוּ.

גם תנוּעה שהיתה מקוֹמץ לרבבוֹת איננה רשאית לשקוֹט ולבטוֹח בּהישׂגיה. בּניננוּ אינוֹ בּנין-אבנים, אלא בּנין לבבוֹת. אבן מוּנחת בּמקוֹם שמניחים אוֹתה, לב האדם תמיד מפרכּס, תמיד זה ונע. בּנין זה טעוּן תמיד התחדשוּת, בּדיקה וּבחינה, ותמיד יש לשאוֹל אם הקו נטוּי לקראת החזוֹן. כּי גם בּמקרה שהאַשמדאי יוּשמד וגם כּשינוּצח הרע – גם אז תישאר שאלת עם ישׂראל כּפצע חי. אמנם לא התכּנסנוּ בּערב זה לדוּן על שאלה איוּמה זוֹ. אוּלם אנוּ שליחים לעם שהוּעמדנוּ בּמערכה ולאסוֹננוּ רק א נ וּ, בּני ארץ-ישׂראל, עוֹמדים עתה בּמערכה, בּשעה שהננוּ הקוֹמץ המוּעט העוֹמד על המשמר, ואי אפשר שנסיח את דעתנוּ משוֹלחינוּ, ואם גם הקוֹמץ לא יעמוֹד, לא יהיה, חלילה, לאן וּלמי לקרוֹא את הבּאים.

וּבכן השאלה היא: בּמה נקדם את הבּאוֹת? יש בּאגדת-העם היהוּדית שעה של פּתיחת-שמים, וּמי שאיננוּ מחמיץ אוֹתה זוֹכה בּכל טוּב. השעה של יצירת ההסתדרוּת היתה שעה טוֹבה כּזוֹ והיוּ שעוֹת שהחמצנוּ אוֹתן. ועיקר כּוֹחה של ההסתדרוּת היתה החבֵרוּת. הלכנוּ מליכּוּד לליכּוּד. הכּשרוֹן להתלכּד הוּא הכּשרון לחוּש את הדבר הגדוֹל העוֹשׂה אוֹתנוּ לחברים. והרי אני עוֹמד ותוֹהה אם הזריקה שקיבּלנוּ לפני עשׂרים שנה עוֹד כּוֹחה אִתה, אם היא עוֹדנה מספּיקה. כּסמל וּכאַזהרה עוֹמד בּתוֹלדוֹת עמנוּ, סמוּך לזכר יציאת מצרים, זכר המחלוֹקת של קוֹרח ועדתוֹ. גם בּראשית הבּית השני, בּימי זרוּבּבל, מוּרגש הפּירוּד בּין הבּוֹנים לבין עצמם וּביניהם וּלבין “הישוּב הישן” שמצא בּארץ. ההסתדרוּת מסַמלת את היפּוּכוֹ של המוּשג העלוּב והמכוֹער: מחלוֹקת. ואַל נפסיק אף לרגע את המלחמה למען האיחוּד והליכּוּד, וּבתקוּפה זוֹ עוֹד יוֹתר מבּתקוּפה אחרת, למען הבּאוֹת יוֹתר מאשר למען ההוֹוה.

בּלי נסיוֹן, כּתנוּעת מתנדבים, ללא חַיִץ בּין מנהיגים למוּנהגים, היתה טבוּעה בּנוּ מראשיתנוּ מידת השויוֹן. זה היה שויוֹן טבעי, שויוֹן של אניית-פּליטים. בּינתים היינוּ לרבּים, הקימוֹנוּ מפעל אדירים. והנה קמה שאלה איוּמה: שאלת האדם והמַנגנוֹן, האדם והאִרגוּן. כּיוֹם לא נוּכל לאמוֹר כּמלפני עשֹרים שנה שאין חציצה בּין החבר וּלבין ההסתדרוּת, שההסתדרוּת איננה אלא הוּא עצמוֹ. דוקא התפּשטוּתנוּ על פּני שטחים נרחבים, של כּל מיני תפקידים, דוקא רצוֹננוּ שלא להיוֹת כּת, הרצוֹן להקיף את כּל העוֹבדים לכל סוּגיהם, לאַחד בּהסתדרוּת אחת עוֹבדים עם מוּבטלים – דוקא תכוּנוֹתינוּ אלה עמידוּ אוֹתנוּ בּפני קשיים גדוֹלים. לא אִירא את האיבה, הקנאה וּרצוֹן השבירה מבּחוּץ, אלה לא יוּכלוּ לנוּ. אך חרד אני לכך שמא לא תגלה התנוּעה את הכּשרוֹן להסיר מעליה את הסתירה בּין האדם והמַנגנוֹן. שני דברים קטנים שאינם כּתוּבים בּפּרוֹגרמוֹת: חברוּת וישוּב הסתירה שבּין האדם והאִרגוּן. בּהם תלוּי הרבּה. לכל פּינה עלינו להכניס את החברוּת, בּה הערוּבּה לדרך פּוֹריה להבּא. אני מדבּר בּרוּח נוּגה. לא שהמפעל והישׂגיו מחַייבים ראִיה עגוּמה, אוּלם גוֹרלנוּ שוֹנה מגוֹרל תנוּעוֹת פּוֹעלים אחרוֹת. היא המחייבת להערכה אחרת ולתביעה אחרת.

סוֹפר עברי אחד טען: אבלים אינם יוֹצרים. כּל אחד רשאי לבחוֹר לוֹ את סיסמתוֹ כּנוֹח לוֹ. אנוּ גוֹרסים: והפכת את אֶבלך ליצירה, ואז אוּלי גם לשׂשׂון. אילמלא היוּ לנוּ אבלי ציוֹן שבּכל הדוֹרוֹת, אילמלא יאוּשם, לא היינוּ יוֹצרים את אשר יצרנוּ. וגם בּרנר וגם א. ד. גוֹרדוֹן, כּל אחד כּרוּחוֹ, ידעוּ את ערך האֵבל.

אנוּ אוֹמרים: שאננים אינם יוֹצרים, אבל חלוּצים גם בּאֶבלם העמוֹק, גם בּראִייתם הקוֹדרת יוֹצרים, חייבים להיוֹת אנשי-יצירה.

כּסליו תש"א.