(למלאוֹת ט"ו שנה להקמתה)

חברי הגבעה! כּמה שאתַם מכּירים אוֹתי הלא ידעתם כּי אין לשוֹני למוּדת-בּרכוֹת. דעתי נתוּנה לאַזהרה ולתביעה, ולא למדתי לדבּר רכּוֹת. וּבאתי אליכם הלילה כּאוֹרח, לשׂמוֹח בּשׂמחתכם, אך לא כּמי שמוּכן לעלוֹת לבּימה. אני גם תוֹבע לי את הזכוּת לבוֹא “סתם”, בּלי שאהיה חייב “לעלוֹת”, בּלי שיִכפּוֹ עלי את הדיבּוֹר. והנה ניצחתוּני, חברי הגבעה. נכנעתי לכם, מפּני שזכרתי לכם את חסד הגבעה וחסד מה שקדם לגבעה – “חבוּרת-מעבר” וּ“פלוּגת עין- חרוֹד” בּפתח-תקוה.

ידענוּ בּארץ הרבּה חגים, חגי-עליה, חגי-כּיבּוּש, חגים של אבני-פּינה ושל חנוּכּת-הבּתים. וטוֹב הדבר שבּעצם האפלה אנוּ יוֹדעים להדליק נרוֹת של חג. אך לא כּל מפעלינוּ נוֹלדים בּמזל של אוֹרה שוה. יש מפעלים אשר גם היסוּרים שלהם מרהיבים את העין ואוֹרם זוֹרח לקרוֹב ולרחוֹק. תכנם מוּבן לכּל. אך לא כּל מפעלינוּ כּך. כּל הארץ חגגה את עליית חניתה, את עליית דפנה. ואם נזכּה בּקרוֹב לעליית בּאר-שבע תדע זאת ודאי ותרגיש כּל הארץ. כּל אחד יוֹדע מה זאת הרחבת גבוּל, אך לא כּל אחד מבין וּמרגיש מה זאת הרחבת גבוּלוֹ של הישוּב העברי מתוֹכוֹ וּבתוֹכוֹ. מפעלי הרחבה הפּנימיים – מטבע בּרייתם – אין להם אוֹתוֹ ההד ואוֹתו ההוֹד. הם אינם נהנים מאוֹתה האוירה השוֹפעת הוֹקרה והערכה, ואף נצחוֹנם אינוֹ מוּבטח להם. אך בּגלל זאת לא יגָרע חלקם. יש להם תפקיד משלהם, כּוֹבש, מַשנה, מבריא וּבוֹנה את חיינוּ. גבעת-השלוֹשה היא אחד המפעלים האלה.

אפשר אין הדבר ידוּע לחברים צעירים, כּי היה זמן – אחרי המלחמה הקוֹדמת – שאנשינוּ, בּני העליה השניה וראשוֹני העליה השלישית, הסתלקוּ מן המוֹשבה, לא מצאו בּה אחיזה, ולא קיווּ ממנה, והם בּחרוּ שׂדוֹת אחרים – פּחוֹת כּפוּיי טוֹבה. הם פּנוּ לכּבישים ולעבוֹדוֹת הממשלה. הם פּנוּ לעמק, שהיה כּולוֹ חידוּש, כּוּלוֹ “בּראשית”. אלה יחד עם העיר הנבנית בּלעוֹ את צבא-העבוֹדה. אך המַשבּר מיהר לבוֹא. והצוֹרך בּעבוֹדה עשׂה את שלוֹ. ונמצאוּ חברים אשר העיזוּ לחַדש ימינוּ כּקדם ולקרוֹא אל המוֹשבה. ולא רק מן האניה למוֹשבה, כּי אם גם מן העיר הארץ-ישׂראלית למוֹשבה. ספק אם הם ראוּ אז בּחזוֹן את גבעת-השלוֹשה של עכשיו, ואת אדמת נֶזלה, ואת חדר-האוֹכל הזה. אך הם ראוּ את המוֹשבה העזוּבה, את המוּבטלים בּעיר, את מעט הפּוֹעלים הבּוֹדדים והעזוּבים בּמוֹשבה – והם החליטוּ לבוֹא למוֹשבה לא בּיחידוּת,

כּי אם בּרבּים, וּלהביא אליה את מפעל השיתוּף, את החבוּרה והקיבּוּץ.

אין לוֹמר שהמעשׂה הזה הכּה גלים. לא היוֹ לוֹ אוֹתם הקסמים אשר למפעלים כּיבּוּשיים אחרים. סוֹף סוֹף – עבוֹדה שׂכירה בּמוֹשבה, בּתנאי המוֹשבה, לא תמיד אתַה יכוֹל להתפּאר בּה בהישׂגים

וּבנצחוֹנוֹת. וגם כּשמגיעים בּה לנצחוֹנוֹת, ואפילוּ לגדוֹלים, אין אַתה

בּטוּח עדיין שהם בּני-קיימא. שוּם כּיבּוּש בּה עדיין איננוּ כּיבּוּש מוּחלט. ויש תמיד לחשוֹש שמא עוֹד נצטרך שוּב לחזוֹר ולכבּוֹש וּלהגן על הנכבּש.

וזהוּ שעוֹשׂה לי את מפעל המוֹשבה יקר בּיוֹתר. וּלפיכך החרדה לוֹ. וּלפיכך הצוֹרך המַתמיד לעמוֹד לימינוֹ. הנה אך לפני שנה-שנתים, בּעצם ימי המאוֹרעוֹת, לא נחשב הפוֹעל העברי כּמיוּתר בּמוֹשבה, נדמה היה כּאילוּ העבוֹדה העברית הצדיקה עצמה הצדקה שאין למעלה הימנה, וּמקוֹמה איתן. אפשר היה להניח כּי “מלחמת שלוֹשים השנה” נסתיימה סוֹף סוֹף בּנצחוֹן. וּמה אנחנוּ רוֹאים עתה? העבוֹדה העברית נ ה ד פ ת מעֶמדוֹתיה.

כּמה התחלוֹת היוּ לנוּ בּמוֹשבה, וכמה התחלוֹת שהיה בּהן מן הגבוּרה. אך לא היה בהן מן ההתמדה. כּפעם בּפעם היה עוֹלה גל של “כּוֹבשים” – בּחרים, טוּריוֹת, חיים אינטנסיביים – אך אחריו היה בּא גל שוֹטף וסוֹחף את אשר עשׂינו. בּין שהדבר בּא מתוֹך שהכּוֹבשים עיפוּ וקצרה רוּחם והתפּזרוּ לכל רוּח, בּין מתוֹך שגילוּ לעצמם אפקים כּיבּוּשיים מחוּץ למוֹשבה – את בּרכּת ההתמדה לא ידענוּ בּמוֹשבה. והנה, גבעת השלוֹשה, אם אינני טוֹעה, היא היא המעשׂה היוֹתר מַתמיד, היוֹתר ממוּשך, אשר זכינוּ לוֹ בּכל שלוֹשים ושש שנוֹת קיוּמה של העבוֹדה העברית בּמוֹשבה.

מי שזוֹכר את הימים הראשוֹנים של “מעבר”, את ימי “פּלוּגת עין-חרוֹד” ואת ימי התמַזגוּתם, על הקשיים הרבּים, על העזיבוֹת המרוּבּוֹת, וגם על העזוּבה ששׂררה לעתים בּתוך כּל אלה – אי אפשר לוֹ לבלי לשׂמוֹח על שהגרעין שנזרע נקלט והצמיח וגם עשׂה פּרי. וּמוּתר בּרגע זה גם להבּיע הכּרת-טוֹבה לשני האנשים, לנטע הרפּז וּליעקב פּרוּזַ’נסקי, שניהם מלוּמדי-נסיוֹן ויוֹדעי-פּגעים בּמוֹשבה אשר העיזוּ (ולא מתוֹך אי-ידיעה) להרים את המשׂא הזה. מי שעקב כּיצד הצטרף מעשׂה למעשׂה, דוּנם לדוּנם, צריף לצריף; מי שזוֹכר בּאֵילוּ נפתוּלים ותחבּוּלוֹת נרכּשוּ מאַת הדוּנמים הראשוֹנים, וכיצד נוֹספוּ אליהם מאַת הדוּנמים השניים; מי שראה את המהלך מראשית הגבעה ועוד תוֹספת נזלה (כּן יִרבּוּ!), וּמן האהלים הראשוֹנים של חבוּרת “מעבר” בּחצר בּית-הפּועלים בּפתח-תקוה ועד הבּנין הזה כּאן, אי אפשר לוֹ לבלתי ראוֹת בּכל זה משהוּ מעוֹדד וּמאַמץ גם בּזמן זה.

חברים, אין אני יוֹדע לדבּר ניחוּמים בּזמן שאין נחמה. בּכל אשר נפנה – אם בּישׂראל ואם בּעמים, אם בּתנוּעת הפּוֹעלים העוֹלמית ואם בּתנוּעה הציוֹנית – אין משען. אַל נחפּשׂ איפוֹא תנחוּמים קלים, נבקש משען בּתוֹכנוּ עצמנוּ. הוֹכחנוּ כּי מה שזרענוּ – צמח, וּבאשר התמסרנוּ – לא נתבּדינוּ. אַל נשכּיח זאת מלבּנוּ גם בּימי רעה. ההכּרה של ערך תנוּעתנו וכוֹחה היוֹצר דרוּשה לנוּ עכשיו מאד מאד. אנוּ נמצאים עתה בּרגע המסוּכּן אוּלי בּיוֹתר בּכל ההיסטוֹריה האנוֹשית הידוּעה לנוּ. אין מסביבנוּ שוּם כּוֹחוֹת הצוֹעדים לבטח דרכּם. אם יֵצא העוֹלם מתוֹך המַאפּליה הזאת הרי זה לא בּזכוּת הכּוֹחוֹת הנראים על פּני השטח, כּי אם בּכוֹח כּוֹחוֹת גנוּזים בּמעמקים. וּבשעה כּזאת עלינוּ לשאוֹב את האמוּנה,

קוֹדם כּל, מפּנימיוּתנוּ.

לא משוּם שדעתי נוֹחה מהישׂגינוּ עד כּה ואני מבקש להסתפּק בּהם, כּי אם משוּם שבּינתים קפץ עלינוּ ניסיוֹן אכזרי, שלא ידענוּ כּמוֹהוּ, ויש הכרח שנאזוֹר כּוֹחוֹת גדוֹלים למען נוּכל לעמוֹד בּוֹ, משוּם שנדרש עתה מאתנוּ לפרוֹץ גם דרכים חדשוֹת – משוּם כּך צריכים אנוּ ללמוֹד להעריך את הדרך אשר בּה הלכנוּ ואת ההישׂגים אשר השׂגנוּ בּה, ולא להקל בּהם.

ישנן תנוּעוֹת אשר כּל חינוּכן מכוּוָן למלחמה, לראִיית האוֹיב, לפגישת האוֹיב בּשער. כּל מבּטן היה פּוֹנה אל הבּריקדה, אל התגרה, אל ההתנגשוּת עם כּוֹח האוֹיב. הן לא העריכוּ את חשיבוּת הכּוֹח הבּוֹנה ויוֹצר. הן לא העריכוּ את הצמיחה התרבּוּתית, את הבּניה הכּלכּלית, את טיפּוּח הסגוּלוֹת האנוֹשיוֹת. הן לא ראוּ את הפּוֹעל כּגוֹרם בּוֹנה ואחראי לבנין, אלא כּגוֹרם מלחמתי והוֹרס, והאמינוּ כּי לאחר ההריסה יקוּם הבּנין מאליו, כּמוֹ שמתוֹך הקליפּה המתבּקעת יוֹצא היצוּר החי, השלם בּאבריו. תנוּעת הפּוֹעלים נענשה קשה על התפיסה הזאת ששֹררה בּאגַפּיה הגדוֹלים. מאידך, היוּ גם תנוּעוֹת אשר חוּנכוּ לבניה זעירה וּמַתמדת, לאגירה בּלתי-פּוֹסקת, קו לקו. אלא שבּהגיע שעת-מַשבּר, שעת-היאָבקוּת גוֹרלית לחיים ולמות, עמדוּ על בּנינן וּרכוּשן בּאין-אוֹנים, ללא זיוּן וּללא הכנה נפשית למלחמה, והיוּ למרמס.

והנה, אנחנוּ – אשר נשׂאנוּ

בּקרבּנוּ אפקים רחוֹקים ואשר שמענוּ את קוֹל המערכוֹת הגדוֹלוֹת הצפוּיוֹת לנוּ – בּחרנוּ בּ“קטנוֹת”, בּמאמצי הבּניה המַתמדת והבּלתי-נרתעת. ידענוּ כּי החסר לנוּ זהוּ חינוּך לקראת בּניה, לקראת התמדה קשת-עוֹרף. והשׂגנוּ משהו בּחינוּך זה. הפכנוּ אנשים, אשר היוּ להם כּל מיני תכוּנוֹת מחוּץ לתכוּנוֹת בּניה – לבוֹנים. נוֹער יהוּדי אשר גדל על בּטלנוּת-סתם אוֹ שינק מתנוּעת-פּוֹעלים שלא ידעה את סוֹד הבּנין – נעשׂה לגוֹרם היוֹדע להפוֹך כּמעט כּל אבק לחוֹמר-בּנין,

היוֹדע לצקת את מוֹחוֹ, את עצביו, את רגישוּתוֹ, את יקוֹדוֹ, את רוּחניוּתוֹ לתוֹך צינוֹרוֹת של בּנין-בּית וּבנין-עם.

והנה בּאו עלינוּ ימים אשר לא בּיקשנוּם. לא שׂשׂנוּ לקראת קרב. אוּלם הימים הרעים – ימי השׂתררוּת הרֶשַע בּעוֹלם – כּוֹפים עלינוּ מלחמה. אנוּ נדרשים לפַתח בּקרבּנוּ תכוּנוֹת מלחמתיוֹת. ויוֹתר מזה: למזג בּמעשׂינוּ וּבנפשנוּ את סגוּלוֹת הבּניה והמלחמה. כּי רק אז תקוה לנוּ לנַצח בּמלחמה, אם לא נוֹציא מידינוּ את אנך-הבּנין.

עצם הדרישה איננה חדשה. עוֹד מימי נחמיה ידענוּ, ידיעה סמלית, על תנאי הבּנין של שבי-ציוֹן: “והבּונים איש חרבּוֹ אסוּרים על מתניו – וּבוֹנים”, כּי “בּאחת ידוֹ עוֹשׂה במלאכה ואחת מַחזקת השלח”. בּמשך זמן רב נחשבוּ הדברים למליצה. אוּלם דברי-ימינוּ האחרוֹנים עשׂוּה לממשוּת אכזרית. ואך למדנוּ לעמוֹד בּה, בּממשוּת זוֹ, והנה כּפוּ עלינוּ קרב קשה הרבּה יוֹתר. עדיין איננוּ יוֹדעים כּ י צ ד נעמוֹד בּוֹ, אך יוֹדעים אנחנוּ כּי מוּכרחים אנוּ לעמוֹד ולא להיסוֹג, ולא להתפּזר, אם חפֵצי חיים אנחנוּ. עוֹד לא סיגלנוּ לעצמנוּ את התכוּנוֹת הדרוּשוֹת בּקרב הזה, תכוּנוֹת מחנה לוֹחם, ונצטרך לסַגל אוֹתן לעמנוּ בּלי לאַבּד את הסגוּלוֹת של מחנה בּוֹנה.

וּלפיכך אנחנוּ מקבּלים בּשׂמחה, בּעצם ימי הגזירוֹת, כּל

גילוּי של בּנין, של התקדמוּת בּבּנין. לא מפּני שאנוּ מבקשים בּו ׁמפלט מעקת-הימים, שהיא לבלתי נשׂוֹא, כּי אם מפּני שאנוּ רוֹאים בּוֹ עדוּת לרצוֹן-החיים שלנוּ, לקשיוּת-העוֹרף שלנוּ, הוֹכחה חיה כּי אנוּ שוֹקדים

לסַגל את עצמנוּ למה שנדרש מאתנוּ.

ודרך אגב. מגמה זוֹ של צירוּף תפקידים וּמיזוּג סגוּלוֹת איננה מסתיימת בּשׂדה המדיניוּת והמשק. היא צריכה ללווֹת אוֹתנוּ בּכל שאר שטחי חיינוּ. גוֹרלוֹ של הבּנין הקיבּוּצי כּוּלוֹ לא יֵחָתך לטוֹבה על ידי כּך שנדגיש גוֹרם אחד רב-חשיבוּת ונתמסר לוֹ בּכל ההתלהבוּת הקנאית וּבאוֹתה שעה נוֹציא מחוּג-הראִיה את שאר הגוֹרמים. בּמידה שאַתם חקלאים למדתם ודאי את “חוֹק-המינימוּם” לגבּי היבוּל. לא די שניתן הזבלים העיקריים בּשיעוּר מכּסימלי. השׂדה דוֹרש את צירוּף כּל היסוֹדוֹת המזינים, והוּא מקפּיד בּכל חוֹמר ההקפּדה על כּל אֶלמנט

שנעדר אוֹ שניתן בּשיעוּר בּלתי-מספּיק. השׂדה עוֹנה את העוֹבד לפי היסוֹד שניתן לוֹ בּמיעוּט. וחוֹק זה, אשר העוֹבר עליו נענש, קיים לא בּחקלאוּת בּלבד. הוּא קיים בּחיי החברה. יש שיסוֹד אחד מוּזנח מתנקם וּמפחית את היבוּל כּולוֹ, שהוּשקעוּ בּוֹ מאמצים מרוּבּים. כּלוּם מעט מאמצים גיבּוֹריים ידענוּ בּעליוֹתינוּ וּבחטיבוֹתינוּ השוֹנוֹת? היוּ לנוּ גוּפים אשר

גילוּ רצוֹן גדוֹל לכיבּוּש, אך לא היה להם החוּש המספּיק לבנין חברה אוֹ לשיפּוּר החיים. והיוּ גוּפים אשר גילוּ סגוּלוֹת טוֹבוֹת בּסידוּר החיים, בּלי שפּיתחוּ בּקרבּם את כּשרוֹנוֹת האֶכּספּנסיה והכּיבּוּש. ויש שמאמצים משקיים חשוּבים אינם מלוּוים בּחתירה תרבּוּתית. וּלפיכך יש שהמטרה שאליה חוֹתרים איננה מוּשׂגת, מפּני ההזנחה בּאיזוֹ נקוּדה, הנראית כּ“צדדית”.

ואַל יחָשב לי הדבר לחטא שאני מדבּר על כּך בּעצם ליל-חג. לא חדש אני בּפתח-תקוה, ואני יוֹדע את ההבדל בּין בּנין בּשׂדה הרחב, הָחַל מדגניה ועד נֶגבּה, לבין בּנין בּתחוּמי מוֹשבה על תנאיה שאינם מַשרים חגיגיוּת. לא אפריז אם אוֹמַר כּי גבעת-השלוֹשה שילמה מחיר לא קטן בּעבוּר שהתעקשה לבנוֹת מפעל קיבּוּצי בּתנאי המוֹשבה. אין האוירה נוֹחה לצמיחת חברה קיבּוּצית, אין התנאים נוֹחים לחיי תרבּוּת. מוּל התנאים האלה אפשר גם להפחית מן הדרישוֹת וּלהשלים. יהא זה כּשלוֹן. דוקא בּקיבּוּצים שבּמוֹשבוֹת יש צוֹרך רב, צוֹרך יתר, להקפּיד על דרישוֹת תרבּוּתיוֹת, על הגבּרת יסוֹדוֹת החברוּת, על רמת חיי אדם, וגם על דיבּור עברי חי – כּל הדברים אשר כּאן קשה יוֹתר להגיע אליהם מאשר בּמקוֹמוֹת אחרים.

מי שהכּיר את צריף-המטבּח שלכם בּמשך שנים ישׂמח לראוֹת את חליפתוֹ בּבּית הזה, ויראה בּזה הבטחה לשלבּים אחרים שיבוֹאוּ. וּלוַאי שתצליחוּ למַזג את העבוֹדה השׂכירה בּמוֹשבה עם

משק פּוֹעלי-עצמי ועם חיי חברה מתוּקנים ואוירת-תרבּוּת של עוֹבדים עברים. וּלוַאי ששׂמחת-החג לא תעזוֹב אתכם גם בּימי-חוֹל ותזכּה הגבעה לשמש נקוּדת משען ואוֹר לפּוֹעלים שבּמוֹשבה וּלאלה העתידים עוֹד לבוֹא אליה.

כ“ה בּניסן ת”ש.