אינני יוֹדע בּזכוּת מה נתכּבּדתי להיוׁת גם אני בּין השוּשבינים. שמא בּזכות זוֹ שהכּרתי את בּני רביבים בּהיוֹתם עוֹד “בּני בּלי שם”. מצאתים אז בּראשוֹן-לציוֹן, בּמפעלם העצמי הראשוֹן: בּחיבּוּר ההגדה של פּסח. מן הכּתלים המקוּשטים לכבוֹד החג הציצוּ אלי פּיוּטים, ואוֹדה: מקצתם לא ידעתי את מקוֹרם. שׂמחתי ללמדנוּת זוֹ של נוֹער “גרמני”.
עתה רוֹאה אני שהכּל מסַּפּרים בּשבחם. ואינני יוֹדע אם כּל גוּף חדש שמתקבּל לקיבּוּץ זוֹכה כּך לשבחים. ואמנם, קיבּוּץ זה שבּיקש למַזג נוֹער גרמני עם נוֹער עוֹבד ארץ-ישׂראלי מסַמל לנוּ את מה שאנוּ חרדים לוֹ וּמשתוֹקקים לוֹ. גם אלה וגם אלה אינם אלא חלקים קטנים ממה שיש להציל, מה שידנוּ עד עתה קצרה מהציל. נברך איפוֹא את בּני רביבים, המוּצלים, שיזכּו אף הם לעזוֹר וּלהציל את החוֹמר היקר הזה בּכל אשר אפשר עוֹד להציל.
השׂמחה הזאת בּאה לי בּהיסח-הדעת. כּי לא אל שׂמחה בּאתי, איני הוֹלך אל שׂמחוֹת, – וּמה תקוָתי בּחיי לשׂמחוֹת גדוֹלוֹת? והרי אני מכּיר טוֹבה על כּל טיפּה של גילוּי חיוּבי בּחיינוּ. חיינוּ מלאים היאָבקוּת בּין יצירה לסתירה, בּין חיוּב לשלילה. כּוּלנו נאבקים. ההיאָבקוּת עוֹברת בּתוֹכנוּ. לא תמיד אנוּ יוֹדעים על מה אנוּ נאבקים וגם לא תמיד אנוּ יוֹדעים להבחין בּתוֹכנוּ הכין החיוּב והיכן השלילה. יש שהם עוֹלים בּלוּלים. ואם בּיוֹם עצוּב בּשבילי – יוֹם-יגוּר זה – ניתן לי לראוֹת גם משהוּ משׂמח, אינני יכוֹל להיות כּפוּי-טוֹבה. יש בּזה קוֹרטוֹב נחמה. יש בּזה משהו מבט יח. לא אוֹמר: בּטוּח. אין בּימינוּ ערוּבּוֹת. אנחנוּ טוֹרחים וזוֹרעים. אנחנוּ עמלים עד כּמה שידנוּ מַגַעת. ואיננוּ יוֹדעים אם לא תבוֹא רוּח רעה וּתקפּח את עמלנוּ.
בשעת שׂמחה זו ׁאני מעלה בּזכרוֹני שני חברים צעירים, מראשוֹני עליית-הנוֹער, שבּאתי בּמגע אתם בּשחר חייהם בּארץ: יקים ואליהוּ. שניהם נגעוּ בּי בּחייהם וּשניהם פּצעו אוֹתי במוֹתם, שניהם רמזו לבּאוֹת, שניהם הבטיחוּ להבשיל פּרי, וּשניהם נעקרוּ מתוֹכנוּ בּיד אכזרית. רבּים המוֹקשים האוֹרבים לנוּ, ולא תמיד ימָלט היחיד. אך גם ליצירת הרבּים אוֹרב המוֹקש. לא נתימר כּי יכוֹלים אנוּ לראוֹת כּל צרת-הנוֹלד, למנוֹע כּל התפּתחוּת מסוּלפת, להדוֹף כּל התקפה. לעוֹלם אין אנוּ פּטוּרים מחרדה. בּידינוּ רק לעמוֹד ולזרוֹע ולשתוֹל, וּלגוֹנן על עמלנוּ בּכל אשר נוּכל. השאר לא בּידינוּ.
וגם אַתם, חברי רביבים, עשׂו את שלכם. תזרעוּ ותשתלוּ, תגדלוּ ותתחזקוּ, ותמצאוּ את כּוֹחכם לעמוֹד בּפני רוּחוֹת רעוֹת. השאר אוּלי יעשֹוּ הבּרכוֹת הטוֹבוֹת המלַווֹת אתכם בּדרכּכם.
אייר תרצ"ט.
(למלאוֹת ט"ו שנה להקמתה)
חברי הגבעה! כּמה שאתַם מכּירים אוֹתי הלא ידעתם כּי אין לשוֹני למוּדת-בּרכוֹת. דעתי נתוּנה לאַזהרה ולתביעה, ולא למדתי לדבּר רכּוֹת. וּבאתי אליכם הלילה כּאוֹרח, לשׂמוֹח בּשׂמחתכם, אך לא כּמי שמוּכן לעלוֹת לבּימה. אני גם תוֹבע לי את הזכוּת לבוֹא “סתם”, בּלי שאהיה חייב “לעלוֹת”, בּלי שיִכפּוֹ עלי את הדיבּוֹר. והנה ניצחתוּני, חברי הגבעה. נכנעתי לכם, מפּני שזכרתי לכם את חסד הגבעה וחסד מה שקדם לגבעה – “חבוּרת-מעבר” וּ“פלוּגת עין- חרוֹד” בּפתח-תקוה.
ידענוּ בּארץ הרבּה חגים, חגי-עליה, חגי-כּיבּוּש, חגים של אבני-פּינה ושל חנוּכּת-הבּתים. וטוֹב הדבר שבּעצם האפלה אנוּ יוֹדעים להדליק נרוֹת של חג. אך לא כּל מפעלינוּ נוֹלדים בּמזל של אוֹרה שוה. יש מפעלים אשר גם היסוּרים שלהם מרהיבים את העין ואוֹרם זוֹרח לקרוֹב ולרחוֹק. תכנם מוּבן לכּל. אך לא כּל מפעלינוּ כּך. כּל הארץ חגגה את עליית חניתה, את עליית דפנה. ואם נזכּה בּקרוֹב לעליית בּאר-שבע תדע זאת ודאי ותרגיש כּל הארץ. כּל אחד יוֹדע מה זאת הרחבת גבוּל, אך לא כּל אחד מבין וּמרגיש מה זאת הרחבת גבוּלוֹ של הישוּב העברי מתוֹכוֹ וּבתוֹכוֹ. מפעלי הרחבה הפּנימיים – מטבע בּרייתם – אין להם אוֹתוֹ ההד ואוֹתו ההוֹד. הם אינם נהנים מאוֹתה האוירה השוֹפעת הוֹקרה והערכה, ואף נצחוֹנם אינוֹ מוּבטח להם. אך בּגלל זאת לא יגָרע חלקם. יש להם תפקיד משלהם, כּוֹבש, מַשנה, מבריא וּבוֹנה את חיינוּ. גבעת-השלוֹשה היא אחד המפעלים האלה.
אפשר אין הדבר ידוּע לחברים צעירים, כּי היה זמן – אחרי המלחמה הקוֹדמת – שאנשינוּ, בּני העליה השניה וראשוֹני העליה השלישית, הסתלקוּ מן המוֹשבה, לא מצאו בּה אחיזה, ולא קיווּ ממנה, והם בּחרוּ שׂדוֹת אחרים – פּחוֹת כּפוּיי טוֹבה. הם פּנוּ לכּבישים ולעבוֹדוֹת הממשלה. הם פּנוּ לעמק, שהיה כּולוֹ חידוּש, כּוּלוֹ “בּראשית”. אלה יחד עם העיר הנבנית בּלעוֹ את צבא-העבוֹדה. אך המַשבּר מיהר לבוֹא. והצוֹרך בּעבוֹדה עשׂה את שלוֹ. ונמצאוּ חברים אשר העיזוּ לחַדש ימינוּ כּקדם ולקרוֹא אל המוֹשבה. ולא רק מן האניה למוֹשבה, כּי אם גם מן העיר הארץ-ישׂראלית למוֹשבה. ספק אם הם ראוּ אז בּחזוֹן את גבעת-השלוֹשה של עכשיו, ואת אדמת נֶזלה, ואת חדר-האוֹכל הזה. אך הם ראוּ את המוֹשבה העזוּבה, את המוּבטלים בּעיר, את מעט הפּוֹעלים הבּוֹדדים והעזוּבים בּמוֹשבה – והם החליטוּ לבוֹא למוֹשבה לא בּיחידוּת,
כּי אם בּרבּים, וּלהביא אליה את מפעל השיתוּף, את החבוּרה והקיבּוּץ.
אין לוֹמר שהמעשׂה הזה הכּה גלים. לא היוֹ לוֹ אוֹתם הקסמים אשר למפעלים כּיבּוּשיים אחרים. סוֹף סוֹף – עבוֹדה שׂכירה בּמוֹשבה, בּתנאי המוֹשבה, לא תמיד אתַה יכוֹל להתפּאר בּה בהישׂגים
וּבנצחוֹנוֹת. וגם כּשמגיעים בּה לנצחוֹנוֹת, ואפילוּ לגדוֹלים, אין אַתה
בּטוּח עדיין שהם בּני-קיימא. שוּם כּיבּוּש בּה עדיין איננוּ כּיבּוּש מוּחלט. ויש תמיד לחשוֹש שמא עוֹד נצטרך שוּב לחזוֹר ולכבּוֹש וּלהגן על הנכבּש.
וזהוּ שעוֹשׂה לי את מפעל המוֹשבה יקר בּיוֹתר. וּלפיכך החרדה לוֹ. וּלפיכך הצוֹרך המַתמיד לעמוֹד לימינוֹ. הנה אך לפני שנה-שנתים, בּעצם ימי המאוֹרעוֹת, לא נחשב הפוֹעל העברי כּמיוּתר בּמוֹשבה, נדמה היה כּאילוּ העבוֹדה העברית הצדיקה עצמה הצדקה שאין למעלה הימנה, וּמקוֹמה איתן. אפשר היה להניח כּי “מלחמת שלוֹשים השנה” נסתיימה סוֹף סוֹף בּנצחוֹן. וּמה אנחנוּ רוֹאים עתה? העבוֹדה העברית נ ה ד פ ת מעֶמדוֹתיה.
כּמה התחלוֹת היוּ לנוּ בּמוֹשבה, וכמה התחלוֹת שהיה בּהן מן הגבוּרה. אך לא היה בהן מן ההתמדה. כּפעם בּפעם היה עוֹלה גל של “כּוֹבשים” – בּחרים, טוּריוֹת, חיים אינטנסיביים – אך אחריו היה בּא גל שוֹטף וסוֹחף את אשר עשׂינו. בּין שהדבר בּא מתוֹך שהכּוֹבשים עיפוּ וקצרה רוּחם והתפּזרוּ לכל רוּח, בּין מתוֹך שגילוּ לעצמם אפקים כּיבּוּשיים מחוּץ למוֹשבה – את בּרכּת ההתמדה לא ידענוּ בּמוֹשבה. והנה, גבעת השלוֹשה, אם אינני טוֹעה, היא היא המעשׂה היוֹתר מַתמיד, היוֹתר ממוּשך, אשר זכינוּ לוֹ בּכל שלוֹשים ושש שנוֹת קיוּמה של העבוֹדה העברית בּמוֹשבה.
מי שזוֹכר את הימים הראשוֹנים של “מעבר”, את ימי “פּלוּגת עין-חרוֹד” ואת ימי התמַזגוּתם, על הקשיים הרבּים, על העזיבוֹת המרוּבּוֹת, וגם על העזוּבה ששׂררה לעתים בּתוך כּל אלה – אי אפשר לוֹ לבלי לשׂמוֹח על שהגרעין שנזרע נקלט והצמיח וגם עשׂה פּרי. וּמוּתר בּרגע זה גם להבּיע הכּרת-טוֹבה לשני האנשים, לנטע הרפּז וּליעקב פּרוּזַ’נסקי, שניהם מלוּמדי-נסיוֹן ויוֹדעי-פּגעים בּמוֹשבה אשר העיזוּ (ולא מתוֹך אי-ידיעה) להרים את המשׂא הזה. מי שעקב כּיצד הצטרף מעשׂה למעשׂה, דוּנם לדוּנם, צריף לצריף; מי שזוֹכר בּאֵילוּ נפתוּלים ותחבּוּלוֹת נרכּשוּ מאַת הדוּנמים הראשוֹנים, וכיצד נוֹספוּ אליהם מאַת הדוּנמים השניים; מי שראה את המהלך מראשית הגבעה ועוד תוֹספת נזלה (כּן יִרבּוּ!), וּמן האהלים הראשוֹנים של חבוּרת “מעבר” בּחצר בּית-הפּועלים בּפתח-תקוה ועד הבּנין הזה כּאן, אי אפשר לוֹ לבלתי ראוֹת בּכל זה משהוּ מעוֹדד וּמאַמץ גם בּזמן זה.
חברים, אין אני יוֹדע לדבּר ניחוּמים בּזמן שאין נחמה. בּכל אשר נפנה – אם בּישׂראל ואם בּעמים, אם בּתנוּעת הפּוֹעלים העוֹלמית ואם בּתנוּעה הציוֹנית – אין משען. אַל נחפּשׂ איפוֹא תנחוּמים קלים, נבקש משען בּתוֹכנוּ עצמנוּ. הוֹכחנוּ כּי מה שזרענוּ – צמח, וּבאשר התמסרנוּ – לא נתבּדינוּ. אַל נשכּיח זאת מלבּנוּ גם בּימי רעה. ההכּרה של ערך תנוּעתנו וכוֹחה היוֹצר דרוּשה לנוּ עכשיו מאד מאד. אנוּ נמצאים עתה בּרגע המסוּכּן אוּלי בּיוֹתר בּכל ההיסטוֹריה האנוֹשית הידוּעה לנוּ. אין מסביבנוּ שוּם כּוֹחוֹת הצוֹעדים לבטח דרכּם. אם יֵצא העוֹלם מתוֹך המַאפּליה הזאת הרי זה לא בּזכוּת הכּוֹחוֹת הנראים על פּני השטח, כּי אם בּכוֹח כּוֹחוֹת גנוּזים בּמעמקים. וּבשעה כּזאת עלינוּ לשאוֹב את האמוּנה,
קוֹדם כּל, מפּנימיוּתנוּ.
לא משוּם שדעתי נוֹחה מהישׂגינוּ עד כּה ואני מבקש להסתפּק בּהם, כּי אם משוּם שבּינתים קפץ עלינוּ ניסיוֹן אכזרי, שלא ידענוּ כּמוֹהוּ, ויש הכרח שנאזוֹר כּוֹחוֹת גדוֹלים למען נוּכל לעמוֹד בּוֹ, משוּם שנדרש עתה מאתנוּ לפרוֹץ גם דרכים חדשוֹת – משוּם כּך צריכים אנוּ ללמוֹד להעריך את הדרך אשר בּה הלכנוּ ואת ההישׂגים אשר השׂגנוּ בּה, ולא להקל בּהם.
ישנן תנוּעוֹת אשר כּל חינוּכן מכוּוָן למלחמה, לראִיית האוֹיב, לפגישת האוֹיב בּשער. כּל מבּטן היה פּוֹנה אל הבּריקדה, אל התגרה, אל ההתנגשוּת עם כּוֹח האוֹיב. הן לא העריכוּ את חשיבוּת הכּוֹח הבּוֹנה ויוֹצר. הן לא העריכוּ את הצמיחה התרבּוּתית, את הבּניה הכּלכּלית, את טיפּוּח הסגוּלוֹת האנוֹשיוֹת. הן לא ראוּ את הפּוֹעל כּגוֹרם בּוֹנה ואחראי לבנין, אלא כּגוֹרם מלחמתי והוֹרס, והאמינוּ כּי לאחר ההריסה יקוּם הבּנין מאליו, כּמוֹ שמתוֹך הקליפּה המתבּקעת יוֹצא היצוּר החי, השלם בּאבריו. תנוּעת הפּוֹעלים נענשה קשה על התפיסה הזאת ששֹררה בּאגַפּיה הגדוֹלים. מאידך, היוּ גם תנוּעוֹת אשר חוּנכוּ לבניה זעירה וּמַתמדת, לאגירה בּלתי-פּוֹסקת, קו לקו. אלא שבּהגיע שעת-מַשבּר, שעת-היאָבקוּת גוֹרלית לחיים ולמות, עמדוּ על בּנינן וּרכוּשן בּאין-אוֹנים, ללא זיוּן וּללא הכנה נפשית למלחמה, והיוּ למרמס.
והנה, אנחנוּ – אשר נשׂאנוּ
בּקרבּנוּ אפקים רחוֹקים ואשר שמענוּ את קוֹל המערכוֹת הגדוֹלוֹת הצפוּיוֹת לנוּ – בּחרנוּ בּ“קטנוֹת”, בּמאמצי הבּניה המַתמדת והבּלתי-נרתעת. ידענוּ כּי החסר לנוּ זהוּ חינוּך לקראת בּניה, לקראת התמדה קשת-עוֹרף. והשׂגנוּ משהו בּחינוּך זה. הפכנוּ אנשים, אשר היוּ להם כּל מיני תכוּנוֹת מחוּץ לתכוּנוֹת בּניה – לבוֹנים. נוֹער יהוּדי אשר גדל על בּטלנוּת-סתם אוֹ שינק מתנוּעת-פּוֹעלים שלא ידעה את סוֹד הבּנין – נעשׂה לגוֹרם היוֹדע להפוֹך כּמעט כּל אבק לחוֹמר-בּנין,
היוֹדע לצקת את מוֹחוֹ, את עצביו, את רגישוּתוֹ, את יקוֹדוֹ, את רוּחניוּתוֹ לתוֹך צינוֹרוֹת של בּנין-בּית וּבנין-עם.
והנה בּאו עלינוּ ימים אשר לא בּיקשנוּם. לא שׂשׂנוּ לקראת קרב. אוּלם הימים הרעים – ימי השׂתררוּת הרֶשַע בּעוֹלם – כּוֹפים עלינוּ מלחמה. אנוּ נדרשים לפַתח בּקרבּנוּ תכוּנוֹת מלחמתיוֹת. ויוֹתר מזה: למזג בּמעשׂינוּ וּבנפשנוּ את סגוּלוֹת הבּניה והמלחמה. כּי רק אז תקוה לנוּ לנַצח בּמלחמה, אם לא נוֹציא מידינוּ את אנך-הבּנין.
עצם הדרישה איננה חדשה. עוֹד מימי נחמיה ידענוּ, ידיעה סמלית, על תנאי הבּנין של שבי-ציוֹן: “והבּונים איש חרבּוֹ אסוּרים על מתניו – וּבוֹנים”, כּי “בּאחת ידוֹ עוֹשׂה במלאכה ואחת מַחזקת השלח”. בּמשך זמן רב נחשבוּ הדברים למליצה. אוּלם דברי-ימינוּ האחרוֹנים עשׂוּה לממשוּת אכזרית. ואך למדנוּ לעמוֹד בּה, בּממשוּת זוֹ, והנה כּפוּ עלינוּ קרב קשה הרבּה יוֹתר. עדיין איננוּ יוֹדעים כּ י צ ד נעמוֹד בּוֹ, אך יוֹדעים אנחנוּ כּי מוּכרחים אנוּ לעמוֹד ולא להיסוֹג, ולא להתפּזר, אם חפֵצי חיים אנחנוּ. עוֹד לא סיגלנוּ לעצמנוּ את התכוּנוֹת הדרוּשוֹת בּקרב הזה, תכוּנוֹת מחנה לוֹחם, ונצטרך לסַגל אוֹתן לעמנוּ בּלי לאַבּד את הסגוּלוֹת של מחנה בּוֹנה.
וּלפיכך אנחנוּ מקבּלים בּשׂמחה, בּעצם ימי הגזירוֹת, כּל
גילוּי של בּנין, של התקדמוּת בּבּנין. לא מפּני שאנוּ מבקשים בּו ׁמפלט מעקת-הימים, שהיא לבלתי נשׂוֹא, כּי אם מפּני שאנוּ רוֹאים בּוֹ עדוּת לרצוֹן-החיים שלנוּ, לקשיוּת-העוֹרף שלנוּ, הוֹכחה חיה כּי אנוּ שוֹקדים
לסַגל את עצמנוּ למה שנדרש מאתנוּ.
ודרך אגב. מגמה זוֹ של צירוּף תפקידים וּמיזוּג סגוּלוֹת איננה מסתיימת בּשׂדה המדיניוּת והמשק. היא צריכה ללווֹת אוֹתנוּ בּכל שאר שטחי חיינוּ. גוֹרלוֹ של הבּנין הקיבּוּצי כּוּלוֹ לא יֵחָתך לטוֹבה על ידי כּך שנדגיש גוֹרם אחד רב-חשיבוּת ונתמסר לוֹ בּכל ההתלהבוּת הקנאית וּבאוֹתה שעה נוֹציא מחוּג-הראִיה את שאר הגוֹרמים. בּמידה שאַתם חקלאים למדתם ודאי את “חוֹק-המינימוּם” לגבּי היבוּל. לא די שניתן הזבלים העיקריים בּשיעוּר מכּסימלי. השׂדה דוֹרש את צירוּף כּל היסוֹדוֹת המזינים, והוּא מקפּיד בּכל חוֹמר ההקפּדה על כּל אֶלמנט
שנעדר אוֹ שניתן בּשיעוּר בּלתי-מספּיק. השׂדה עוֹנה את העוֹבד לפי היסוֹד שניתן לוֹ בּמיעוּט. וחוֹק זה, אשר העוֹבר עליו נענש, קיים לא בּחקלאוּת בּלבד. הוּא קיים בּחיי החברה. יש שיסוֹד אחד מוּזנח מתנקם וּמפחית את היבוּל כּולוֹ, שהוּשקעוּ בּוֹ מאמצים מרוּבּים. כּלוּם מעט מאמצים גיבּוֹריים ידענוּ בּעליוֹתינוּ וּבחטיבוֹתינוּ השוֹנוֹת? היוּ לנוּ גוּפים אשר
גילוּ רצוֹן גדוֹל לכיבּוּש, אך לא היה להם החוּש המספּיק לבנין חברה אוֹ לשיפּוּר החיים. והיוּ גוּפים אשר גילוּ סגוּלוֹת טוֹבוֹת בּסידוּר החיים, בּלי שפּיתחוּ בּקרבּם את כּשרוֹנוֹת האֶכּספּנסיה והכּיבּוּש. ויש שמאמצים משקיים חשוּבים אינם מלוּוים בּחתירה תרבּוּתית. וּלפיכך יש שהמטרה שאליה חוֹתרים איננה מוּשׂגת, מפּני ההזנחה בּאיזוֹ נקוּדה, הנראית כּ“צדדית”.
ואַל יחָשב לי הדבר לחטא שאני מדבּר על כּך בּעצם ליל-חג. לא חדש אני בּפתח-תקוה, ואני יוֹדע את ההבדל בּין בּנין בּשׂדה הרחב, הָחַל מדגניה ועד נֶגבּה, לבין בּנין בּתחוּמי מוֹשבה על תנאיה שאינם מַשרים חגיגיוּת. לא אפריז אם אוֹמַר כּי גבעת-השלוֹשה שילמה מחיר לא קטן בּעבוּר שהתעקשה לבנוֹת מפעל קיבּוּצי בּתנאי המוֹשבה. אין האוירה נוֹחה לצמיחת חברה קיבּוּצית, אין התנאים נוֹחים לחיי תרבּוּת. מוּל התנאים האלה אפשר גם להפחית מן הדרישוֹת וּלהשלים. יהא זה כּשלוֹן. דוקא בּקיבּוּצים שבּמוֹשבוֹת יש צוֹרך רב, צוֹרך יתר, להקפּיד על דרישוֹת תרבּוּתיוֹת, על הגבּרת יסוֹדוֹת החברוּת, על רמת חיי אדם, וגם על דיבּור עברי חי – כּל הדברים אשר כּאן קשה יוֹתר להגיע אליהם מאשר בּמקוֹמוֹת אחרים.
מי שהכּיר את צריף-המטבּח שלכם בּמשך שנים ישׂמח לראוֹת את חליפתוֹ בּבּית הזה, ויראה בּזה הבטחה לשלבּים אחרים שיבוֹאוּ. וּלוַאי שתצליחוּ למַזג את העבוֹדה השׂכירה בּמוֹשבה עם
משק פּוֹעלי-עצמי ועם חיי חברה מתוּקנים ואוירת-תרבּוּת של עוֹבדים עברים. וּלוַאי ששׂמחת-החג לא תעזוֹב אתכם גם בּימי-חוֹל ותזכּה הגבעה לשמש נקוּדת משען ואוֹר לפּוֹעלים שבּמוֹשבה וּלאלה העתידים עוֹד לבוֹא אליה.
כ“ה בּניסן ת”ש.
(בּפתיחת חגיגוֹת עשׂרים שנה להסתדרוּת בּבית-אַרלוֹזוֹרוֹב בּתל-אביב)
יש לציין את הסתירה העמוּקה בּין האוּלם המוּאר, בּין החגיגיוּת וּלבין האפלה אשר מסביבנוּ. עדיין אנחנו בּאִי השקט שלנוּ לעוּמת מוֹראוֹת גוֹלה והעוֹלם הגדוֹל, כּן לא נתעלם מחוֹסר-העבוֹדה המציק לאלפים. בּדרך כּלל איני נוֹטה להפוֹך חגיגוֹתינוּ לאסיפוֹת הַלל לעצמנוּ.
בּקביעת מוֹעד הועידה הראשוֹנה של הסתדרוּת העוֹבדים
בּחנוּכּה אוּלי לא התכּוונוּ לקשוֹר את יוֹם יסוּד ההסתדרוּת עם זכר החשמוֹנאים, אך ההגיוֹן שבּעוּבדה זוֹ היה עתיד להתגלוֹת אחר כּך.
הערכת ההסתדרוּת תהיה מַקיפה יוֹתר אם נערוֹך אוֹתה מוּל תנוּעת הפּועלים היהוּדית בּארצוֹת הגוֹלה. אנוּ מוֹנים עשׂרים להסתדרוּת,
וה“בּוּנד”, אילוּ היה קיים עתה בּאיזוֹ מארצוֹת הגוֹלה, היה יכוֹל למנוֹת עתה לקיוּמוֹ ארבּעים וארבּע שנה, כּשנוֹת ההסתדרוּת הציוֹנית.
ה“גֶוֶרקשַפטן” בּאמריקה כּבר הגיעוּ ליוֹבל החמישים. ואם חלקנוּ טוֹב מִשל אחרים, הסיבּה נעוּצה בּמקוֹם שתפסה תנוּעתנוּ בּחיי העם והישוּב, לעוּמת תנוּעוֹת אחרוֹת של פּוֹעלים יהוּדים, שגם בּהן שוּקעוּ הרבּה חיי נפש וחזוֹן. הבּרכה הגדוֹלה שהיתה שרוּיה בּמעשׂינוּ, לעוּמת היבוּל הזעוּם של
תנוּעוֹת הפּוֹעלים היהוּדים בּארצוֹת גוֹלה, – זכינוּ לכך מפּני שמהרגע
הראשוֹן לא פּרשה תנוּעתנוּ מגוּף האוּמה, מהכּיסוּפים לגאוּלה, משוּם
ששילבה עצמה שילוּב בּל יִנתק בּגוֹרל תקוּמתוֹ של העם.
כּיצד הצלחתנוּ אנחנוּ, בּחוֹסר השרשיוּת שלָקינוּ בּה,
ליצוֹר דבר של קיימא? החזיוֹן המוּפלא הזה מתבּאר רק בּיחסי-הגוֹמלין שבּין הפּוֹעל העברי והציוֹנוּת. אמנם היוּ ימים ששני אלה היוּ בּעיני הרבּים כּאילוּ מוּשגים מנוּגדים, אל סוֹף סוֹף נתגלתה האמת: שלא תתוֹאר תנוּעת פּוֹעלים עברית בּלי ציוֹנוּת, כּשם שאין ציוֹנוּת בּלי פּוֹעל עברי. ואין אני מתכּוון רק לחשבּוֹן היש ושנוֹצר על ידי הציוֹנוּת, אלא לרקמה ישוּבית זוֹ והטמוּן בּה לעתיד – היא הנָה פּרי התפקידים שהציג לעצמוֹ הפּוֹעל העברי, היא פּרי כּוֹחוֹ החמרי הפיסי ושׂיאָיו הרוּחניים.
לפני עשׂרים שנה נעשׂה בּחיפה נסיוֹן דל וקטן על ידי קוֹמץ פּוֹעלים, לא שליטים ותקיפים, כּפי שאנוּ מתארים כּיוֹם, תוֹך זרוּת גדוֹלה אלינו מצד התנוּעה הציוֹנית והסביבה, רק זמן מוּעט אחרי המכּה אשר הוּכּינוּ בּתל-חי. כּיצד הפך קוֹמץ זה של אנשים מחוּסרי נסיוֹן לתלפּיוֹת לנוֹער בּגוֹלה? כּיצד התגבּרה ההסתדרוּת על
מגמוֹת הפּירוּד והאנרכיה השוֹלטוֹת בּרחוֹב היהוּדי?
ההסתדרוּת נלחמה מראשית היוֹתה בּחוֹסר הכּשרוֹן לחיוֹת
חיים ממלכתיים, והשׂיגה בּשׂדה זה הרבּה לעוּמת האחרים בּארץ וּבחוּץ-לארץ. איני רוֹצה להאריך בּזה, עיקר שאלָתי – מה יהא עתידנוּ? כּשבּאוּ לארץ שבי גוֹלה מבּבל והתחילוּ בּבנין והקימוּ את הבּית השני, היוּ בּיניהם שזכוּ
לראוֹת את בּית שלמה בּתפארתוֹ והרי היוּ בּוֹכים למראה המקדש הדל. אנוּ אין אנוּ נוֹשׂאים בּאוֹפן אישי זכרוֹנוֹת עבר המזהירים, אוּלם אף אנוּ מצטערים וּבוֹכים למראה היש, לא לעוּמת העבר, כּי אם לעוּמת החזוֹן. יצירתנוּ אינה יכוֹלה להיוֹת נמדדת אלא בּאַמת-המידה של החזוֹן שהביא אוֹתנוּ הלוֹם ואשר רק בּכוֹחוֹ עשׂינוּ מה שעשׂינוּ.
גם תנוּעה שהיתה מקוֹמץ לרבבוֹת איננה רשאית לשקוֹט ולבטוֹח בּהישׂגיה. בּניננוּ אינוֹ בּנין-אבנים, אלא בּנין לבבוֹת. אבן מוּנחת בּמקוֹם שמניחים אוֹתה, לב האדם תמיד מפרכּס, תמיד זה ונע. בּנין זה טעוּן תמיד התחדשוּת, בּדיקה וּבחינה, ותמיד יש לשאוֹל אם הקו נטוּי לקראת החזוֹן. כּי גם בּמקרה שהאַשמדאי יוּשמד וגם כּשינוּצח הרע – גם אז תישאר שאלת עם ישׂראל כּפצע חי. אמנם לא התכּנסנוּ בּערב זה לדוּן על שאלה איוּמה זוֹ. אוּלם אנוּ שליחים לעם שהוּעמדנוּ בּמערכה ולאסוֹננוּ רק א נ וּ, בּני ארץ-ישׂראל, עוֹמדים עתה בּמערכה, בּשעה שהננוּ הקוֹמץ המוּעט העוֹמד על המשמר, ואי אפשר שנסיח את דעתנוּ משוֹלחינוּ, ואם גם הקוֹמץ לא יעמוֹד, לא יהיה, חלילה, לאן וּלמי לקרוֹא את הבּאים.
וּבכן השאלה היא: בּמה נקדם את הבּאוֹת? יש בּאגדת-העם היהוּדית שעה של פּתיחת-שמים, וּמי שאיננוּ מחמיץ אוֹתה זוֹכה בּכל טוּב. השעה של יצירת ההסתדרוּת היתה שעה טוֹבה כּזוֹ והיוּ שעוֹת שהחמצנוּ אוֹתן. ועיקר כּוֹחה של ההסתדרוּת היתה החבֵרוּת. הלכנוּ מליכּוּד לליכּוּד. הכּשרוֹן להתלכּד הוּא הכּשרון לחוּש את הדבר הגדוֹל העוֹשׂה אוֹתנוּ לחברים. והרי אני עוֹמד ותוֹהה אם הזריקה שקיבּלנוּ לפני עשׂרים שנה עוֹד כּוֹחה אִתה, אם היא עוֹדנה מספּיקה. כּסמל וּכאַזהרה עוֹמד בּתוֹלדוֹת עמנוּ, סמוּך לזכר יציאת מצרים, זכר המחלוֹקת של קוֹרח ועדתוֹ. גם בּראשית הבּית השני, בּימי זרוּבּבל, מוּרגש הפּירוּד בּין הבּוֹנים לבין עצמם וּביניהם וּלבין “הישוּב הישן” שמצא בּארץ. ההסתדרוּת מסַמלת את היפּוּכוֹ של המוּשג העלוּב והמכוֹער: מחלוֹקת. ואַל נפסיק אף לרגע את המלחמה למען האיחוּד והליכּוּד, וּבתקוּפה זוֹ עוֹד יוֹתר מבּתקוּפה אחרת, למען הבּאוֹת יוֹתר מאשר למען ההוֹוה.
בּלי נסיוֹן, כּתנוּעת מתנדבים, ללא חַיִץ בּין מנהיגים למוּנהגים, היתה טבוּעה בּנוּ מראשיתנוּ מידת השויוֹן. זה היה שויוֹן טבעי, שויוֹן של אניית-פּליטים. בּינתים היינוּ לרבּים, הקימוֹנוּ מפעל אדירים. והנה קמה שאלה איוּמה: שאלת האדם והמַנגנוֹן, האדם והאִרגוּן. כּיוֹם לא נוּכל לאמוֹר כּמלפני עשֹרים שנה שאין חציצה בּין החבר וּלבין ההסתדרוּת, שההסתדרוּת איננה אלא הוּא עצמוֹ. דוקא התפּשטוּתנוּ על פּני שטחים נרחבים, של כּל מיני תפקידים, דוקא רצוֹננוּ שלא להיוֹת כּת, הרצוֹן להקיף את כּל העוֹבדים לכל סוּגיהם, לאַחד בּהסתדרוּת אחת עוֹבדים עם מוּבטלים – דוקא תכוּנוֹתינוּ אלה עמידוּ אוֹתנוּ בּפני קשיים גדוֹלים. לא אִירא את האיבה, הקנאה וּרצוֹן השבירה מבּחוּץ, אלה לא יוּכלוּ לנוּ. אך חרד אני לכך שמא לא תגלה התנוּעה את הכּשרוֹן להסיר מעליה את הסתירה בּין האדם והמַנגנוֹן. שני דברים קטנים שאינם כּתוּבים בּפּרוֹגרמוֹת: חברוּת וישוּב הסתירה שבּין האדם והאִרגוּן. בּהם תלוּי הרבּה. לכל פּינה עלינו להכניס את החברוּת, בּה הערוּבּה לדרך פּוֹריה להבּא. אני מדבּר בּרוּח נוּגה. לא שהמפעל והישׂגיו מחַייבים ראִיה עגוּמה, אוּלם גוֹרלנוּ שוֹנה מגוֹרל תנוּעוֹת פּוֹעלים אחרוֹת. היא המחייבת להערכה אחרת ולתביעה אחרת.
סוֹפר עברי אחד טען: אבלים אינם יוֹצרים. כּל אחד רשאי לבחוֹר לוֹ את סיסמתוֹ כּנוֹח לוֹ. אנוּ גוֹרסים: והפכת את אֶבלך ליצירה, ואז אוּלי גם לשׂשׂון. אילמלא היוּ לנוּ אבלי ציוֹן שבּכל הדוֹרוֹת, אילמלא יאוּשם, לא היינוּ יוֹצרים את אשר יצרנוּ. וגם בּרנר וגם א. ד. גוֹרדוֹן, כּל אחד כּרוּחוֹ, ידעוּ את ערך האֵבל.
אנוּ אוֹמרים: שאננים אינם יוֹצרים, אבל חלוּצים גם בּאֶבלם העמוֹק, גם בּראִייתם הקוֹדרת יוֹצרים, חייבים להיוֹת אנשי-יצירה.
כּסליו תש"א.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.