א 🔗
גילגול סימאנטי רב־עניין עבר על המושג“אידיאולוגיה”. יוצרו של מונח זה, הפילוסוף הצרפתי דסטיט דה־טראסי, ביקש לבטא בו את“מדע האידיאות” או תורת־האידיאות של משנתו הפילוסופית, בחינת חלק בלתי־נפרד מתורת־האדם; נאפוליון שינה את טעמו של מונח זה וכינה את טראסי ובני־סיעתו בשם אידיאולוגים, כלומר – בטלנים, מבלי־עולם, העוסקים בסדיקת שערות ותלושים מן המציאות. גם קארל מארכס נהג לזלזל באידיאולוגיה, בראותו אותה כמבנה עילי על־גבי מסד התנאים והאינטרסים הכלכליים והחברתיים של המעמד השולט; היינו, ככלי־שרת וכמסווה לאידיאות נעלות, שבכוחן מבקש המעמד להצדיק אותה מציאות ולהגן על זכויות־היתר שלו. האידיאולוגיה היא, איפוא, בחינת קישוט המסנוור עיני ההמון. לנין נטל את עוקצו של מארכס מן האידיאולוגיה ואמר:“השאלה הניצבת רק כך: אידיאולוגיה בורגנית או סוציאליסטית, דרך ֿביניים אין כאן”. הוא נתן, איפוא, תעודת־כשרות לאידיאולוגיה כשלעצמה. מכאן ואילך, לא נשמע עוד בחוגים אלה יחס של ביטול לעצם האידיאולוגיה; הם בדקו את תוכנה, עומקה ומגמתה, אך חייבו את מציאותה ואף טיפחה, איש־איש לפי רוחו ותפיסתו.
אף־על־פי שכבר נכתב הרבה על האידיאולוגיה, עדיין אין מושג זה מגובש כהלכה, ומצויים הבדלי הגדרה. עם זה הכרח הוא להגדיר, לצורך ענייננו, את תוכנו העיקרי ולומר, שהאידיאולוגיה היא מכלול של דיעות, ידיעות, רכים, אמונות, השקפות ודימויים, שיחיד או קבוצה חברתית או מפלגה או אומה מחילים על מצב לאומי, חברתי או מדיני בארץ מסויימת או בעולם כולו, כדי לקבוע על־פיהם דרך מתאימה לשינוי המצב המצוי והחלפתו במצב רצוי. האידיאולוגיה בנויה בעיקרה על השקפת־עולם, היינו, על מסד פילוסופי ופסיכולוגי. אולם אין להכחיש, שהאידיאולוגיה בהתפשטותה נעשית עממית, פשטנית, ומרדידה את עצמה לדעת. דילדול זה של התוכן הסגוּלי, שסיבות שונות לו, סכנות הרבה כרוכות בו, וביחוד סכנת הווּלגאריזציה והתפרטותה לסיסמאות צעקניות.
בעשורים האחרונים ביקשו רבים ליטול שוב מן האידיאולוגיה את זיווה, ולהטיל עליה צל כבד. מבחינה עיונית טיפחו יחס חשדני לאידיאולוגיה הסוציולוגים אלפרד ובר, וביחוד קארל מאנהיים. שלילה זו של האידיאולוגיה ופולחן העובדות והמדיניות המעשית נובעים מן החשש, שמא משמשת האידיאולוגיה לא רק חיפוי וצידוק למציאות הקיימת, אלא גם מפני שהיא מפריעה, כביכול, ליצירת המציאות על־ידי תקיעת גלגלי רעיונות כבדים לתוכה. המציאות – טענו השוללים – היא דינאמית, מתהווה ומתחדשת תמיד, ואילו רעיונות, עקרונות וערכים מאפילים על ראיית המציאות ותובעים לעצמם קיום מתמיד, יציב, אם לא נצחי. לפיכך תארע אחת מן השתיים: או שהמציאות תשטוף בעזוז כוחה את הרעיונות והחזונות ותלך במסלולה הטבעי; או שהאידיאות והעקרונות יבלמו את מהלך המאורעות במציאות ויקפיאו את ההתקדמות, אף יסלפו את המגמות הנכונות.
שוללי האידיאולוגיה אינם מעור אחד. הם הגיעו לידי מסקנתם בדרכים שונות. אבל הנחה אחת מבריחה את כולם: הם מזהים את האמת עם התועלת. האידיאות מוחזקות אצלם כמכשירי תיפקוד, ורואים את מבחנו העיקרי במידת הצלחתן המעשית. כשהאידיאה מביאה עימה תוצאות משביעות רצון ליחיד, משמע, שהיא“פועלת” יפה. אין היא עשויה לקבל תוקף ואישור, לא על־ידי שיטות הגיוניות או מיטאפיסיות או השערות אפריוריות, הואיל ואותן שיטות עצמן טעונות אימות ואישור בעזרת הנסיון והתוצאות הממשיות. קנה־המידה היחיד הוא היעילות. ואמנם, סבורים בעלי דיעה זו, שאין לך אידיאה טובה שאינה מורגשת באיזה הישג ממשי.
תורה זו בתמציתה היא תורת הפראגמאטיזם או האמפיריזם מיסודו של וילאם ג’יימס. כל ההרחבות וההגהות של הנחה ראשית זו, שלבשו נוסחים שונים, אינן מזיזות אותה ממקומה אפילו זיז כלשהו.
הפראגמאטיזם מודה, אמנם, בישותו של רצון האדם, שיש בכוחו לבחור באמת זו ולדחות אמת אחרת, ואם הוא מחליט לבחור באמת מסויימת הרי סיכויו להצליח בהגשמתה גדול יותר. שכן הבחירה מרצון היא עצמה גורם משפיע ומכריע לצד ההצלחה. לפי הנחה זו, מן הדין הוא שנהא רוצים בדברים הכוללים גם אמונות ודיעות, מפני שהם יתרמו את חלקם לטובתנו ולאושרנו. אולם תפיסה זו מסגירה אותנו בידי סובייקטיביזם הרה־סכנות, המשמיט את הקרקע מתחת לערכים אובייקטיביים. כל מוחלט מתבטל, והרלאטיוויזם המוסרי ממלא כל חללו של אדם. היא מחייבת גם דת וגם כפירה, ובלבד שיעשו את האדם מאושר יותר. דבר הלמד מעניינו, שאף המרת דת ואמונה או דיעות רצויה מאוד, לאחר שנתברר שהאחרונות טובות ומועילות מן הראשונות. בדרך זו עלול אדם להיקלע לתוך ציניזם, שיביא אותו לידי נדידה מאידיאה לאידיאה, מאמת לאמת, מאמונה לאמונה ומערך לערך, ללא כל חוף־מעגן. שהרי האומר, שכל האידיאות האמיתיות פועלות בהצלחה, אומר אף זאת, שכל האידיאות הפועלות בהצלחה אמיתיות הן. ואין לך אמירה מסוכנת מזו המבטלת את תפקידו של השיקול המוסרי והערכי.
לפי הלך־מחשבות זה חייבים היו היהודים לנטוש, משכבר, את אמונתם היהודית, הואיל וזו חלשה כלפי הנצרות והאיסלאם, החזקות והמועילות ממנה, ואינה מביאה תועלת לדבקים בה, אלא סבל ותלאות ואסונות. אכן, רודפי מזל ותועלת עזבו את עמם ודתם כדי להסתפח אל הנצרות, ולא כאן המקום להתחקות על שורשיו של אותו חזיון, אף־על־פי שממנו למד ודעת לענייננו.
ב 🔗
בירורה של תעודת האידיאולוגיה איננו חדש, אלא שצורך הוא לחדשו. וברצוני לעשות זאת מנקודת־ראות שלנו, אף־על־פי שאין לי ספק שכל מה שייאמר כוחו יפה לכל אומה ולשון בכל מצב שהוא, תוך הנחה שהמציאות הלאומית והחברתית של כל עם ועם עשויה לחייב שינויי־דגש מסויימים. אין דומה עם יושב בארצו מדורי־דורות וחי חיים של יציבות, לעם מתהווה מעלייתם של שבטים וקיבוצים, הבאים מכל קצות תבל. איחודם הלאומי, החברתי, התרבותי והלשוני, תעודה סגולית היא, שאין לה אחות בתולדות העמים. השגת ארץ חדשה ושמיים חדשים וחברה חדשה היא משימת־פלאים. עצם המושגים תעודה, יעוד, שליחות, שאין אנו יכולים לזוז זיז כלשהו בלעדיהם, שייכים למלכוּת האידיאולוגיה. הפראגמאטיזם והאמפיריזם עשויים לסייע להם סיוע מעשי בבדיקת דרכי ההגשמה, אך כשיטות עצמאיות וריבוניות, הקודמות לאידיאולוגיה או המבקשות לרשת את מקומה, הם עלולים להטעות ולהכשיל.
כל תכנית שאנו מתכננים, בין כלכלית ובין מדינית, בין חברתית ובין צבאית, משועבדת מלכתחילה ומדעת לחזון גדול ורחב. הוא הכוכב המדריך כל בניין־אב במדינה. בלי כוכב זה אנו נכנסים עד־מהרה למבוי סתום, לסימטה אפלה. האמפיריזם שלנו הוא מועט ודל, ואין לסמוך עליו. ולא עוד אלא שהוא עצמו איננו פרי פראגמאטיזם כי אם פרי אידיאולוגיה ובלעדיה לא היה בא לעולם. ודאי, האמפיריזם של עמים גדולים ומתוקנים מחייב מיצוי־לקח בשבילנו, אך, כאמור, תנאי הצטברותו וחיותו שונים כל־כך משלנו, שסכנה לראותו כמדריך יחיד, והמטיף לכך הוא חקיין המעמיד פני נותן תורה חדשה.
כשלעצמי, סבורני, שגם מדינות גדולות, ותיקות ויציבות, אינן חיות מפי הפראגמאטיזם ואינן דורסות את האידיאולוגיה. ארצות־הברית, ערש ֿלידתו של הפראגמאטיזם וה“אמפיריזם הקיצוני”, רואה מפקידה לפקידה חובה והכרח לפוש קצת ממנו ולהכריז על“חברה גדולה”, הכרזה שיש בה גוון אידיאולוגי, רחמנא ליצלן. ואף גרמניה, כשביקשה להרים את עצמה מאשפות הנאציזם והחורבן לאחר מלחמת העולם השניה, לא אחזה בקרנות האמפיריזם, שהוכה לרסיסים, אלא דיברה על תחיית ההומאניזם, ואף עשתה מעשים ניכרים במגמה זו. האידיאולוגיה הנאצית פינתה מקומה לאידיאולוגיה בת־תרבות. הא למדת: כל ֿאימת שאומה מגיעה לידי מבחן והתרופפות, המחייבים חשבון־נפש וחיסון הקיום, הריהי מטלטלת את עצמה טלטלה גדולה, מנערת את האבק מעל חזונה החברתי, וחוזרת ומצחצחת את ערכי־היסוד האנושיים, שמהם סיכוי וסבר להתחדשות.
ואולם, אין ברצוני להפליג לארצות רחוקות, אלא להצטמצם בהווייתה של הציונות ושל מדינת ישראל. כאן הדברים גלויים לפנינו.
ג 🔗
אנו יודעים מה היה מעמדה של הציונות ומה מעמדה עכשיו תובע מאיתנו. הנחה אחת צריכה להיות ברורה לנו בתכלית: האידיאולוגיה הציונית והחברתית, שבדגלה באנו לכאן ובהדרכתה קיימת מדינת ישראל זה עשרים ושבע שנים, שרירה וקיימת. היא נחלצה מזמן מן המרכאות, שבני־תשחורת ובני־תלבונת קלי־דעת ביקשו לכלוא אותה בתוכן.
הציונות היתה מראשית־ראשיתה מכוּונת לכל העם ולכל התפוצות. היא היתה שאיפה לגאולה שלמה של האומה בגלותה על־ידי השרשתה מחדש בארץ־ישראל. פשוטה כמשמעה. המצוקה הכלכלית, האזרחית והרוחנית של חלקי עם שונים זירזפה לתוך הציונות נסיוב של מציאות והמחישה את חיוניותה, אך היא לא היתה עילה להתהוותה ולא תנאי לקיומה. הציונות לא היתה תנועת העניים ולא מדולדלים בעם היו נושאיה, אלא תנועת הנוער, המשכילים ותלמידי־חכמים. אופיה של העליה לארץ־ישראל ומגמתה היו מנוגדים לתהליך שהתחולל אותה שעה בעולם. הם לא ברחו מעבודה קשה לעבודה קלה, אלא להיפך: אדיר רצונם היה להיעשות פועלים ולעבוד במקצועות שלא נוּסוּ בהם מעודם. הם לא נהרו מן הכפר אל העיר, אלא מן העיר אל הכפר, שעדיין לא היה קיים, ואל העבודה החקלאית השכירה או העצמאית, שהיתה נעשית בתנאים חמורים. הם ביקשו קודם־כל לגאול את עצמם, את היהודי ואת האדם שבהם, אך חלומם היה חלום שיבת ציון של כל חלקי העם, בין אלה שגורלם היה מר וסבלו מרדיפות אנטישמיות, ובין אלה שחלקם שפר עליהם והם נהנו משיווי־זכויות ומשלווה יחסית. יתירה מזו: סכנת כליון נחזתה לחלקי־עם מסויימים בחוּמרה כפולה דווקא בארצות המרגוע והשפע, שמלתעות הטמיעה ננעצו עמוק בגופם ובנפשם. תחזית זו מתאמתת והולכת ביתר עוז בימינו. ריבוי נישואי ֿתערובת, הסתלקות יידיש כלשון־הדיבור וכלשון־העיתון, התרחקות הדור הצעיר מהווי יהודי ותרבות יהודית, ההשמאלה בקרב הנוער וכיוצא־בהם – כל אלה, ותופעות שליליות אחרות, מכרסמים בגוף הלאומי עד לאימים.
כאן מתגלה כוחה של האידיאולוגיה הציונית, שהנחתה ומנחה אותנו עד היום. שהרי מה בצע בגישה הפראגמאטית בכל הסבך הגורלי הזה? מי יעז להציג פא את עניין הכדאיות? אמת־המידה של התועלת לא תושיע כלל ליהודי העומד לפני ברירה: לעלות לישראל או לארצות־הברית? ולא ליהודי בארצות ֿהברית, השוקל בדעתו אם לעלות או להישאר במקומו.
אין מדינת ישראל ואין הפתרון הציוני מסוגלים להעניק לאלתר מידה גדולה יותר של הטבה חומרית או של בטחון מזו שמצויה בארצות־הברית. ההצלחה הפרטית במשמע המצומצם של המלה אינה מובטחת כאן לשום עולה. אדרבא, הסיכוי להשיג אותה מועט מאוד. לפיכך אין עצה ואין תבונה אלא לחזור אל האידיאולוגיה הציונית, שלפיה כדאים כל הקרבנות והמאמצים המושקעים בהגשמת הציונות למען עתיד העם; היא גורסת שאין לסמוך על“נצח ישראל שלא ישקר”. היא רואה בטמיעה הגדולה של חלקי עמנו אב־סיבה לנשירת־איברים מחרידה מגוף האומה בהווה וסכנת התנוונות לאומית גמורה בעתיד. שכן מלבד מתבוללים־בפועל מצויים מתבוללים־בכוח, ואנחנו את שערי ההתבוללות לא ננעל. הנוער היהודי משמאיל ומיימין ואף מתייצב בקולניוּת בראש ההשמאלה וההיימנה ומתנכר לצרכי עמו. סימני המוצא נעלמים והולכים אצל רבים, והפרצוף הלאומי מיטשטש והולך. הדת פקע כוחה לגבי רוב העם היהודי, ושוב אינה תריס בפני התבוללות; הלאומיות המופשטת היא רפת־אונים כלפי עוצמת המציאות והתרבות של הסביבה. קיימת במידת ֿמה מין יהדות מאומד ומשמוּעה, יהדות של מגביות וחגיגות וסיורי־הלוך־ושוב בישראל. ודאי, אין לזלזל גם בהם, ונודעת חשיבות לכל פעולה חינוכית ציונית, עברית, בתנועות הנוער, בקהילות, ביחוד כשהיא יונקת מקיומה של מדינת ישראל ומביאה לידי שותפות־גורל והזדהות עימה.
ברם, עצירה גמורה של הטמיעה הנמרצת לא תהיה בכך. למצב זה אין תקנה אלא זו שהציונות הציעה ומציעה: מדינת ישראל כמולדת מוחשית של העם כולו, ולא רק כמרכז הקרנה רוחנית וכגאווה לאומית; עליה מתמדת של נוער ואינטליגנציה ושכבות עממיות ובעלי־הון הן מארצות המצוקה והן מארצות־השפע; נכונותו של כל יחיד לקבל באהבה את הצפוי לו במדינת ישראל הנבנית, תוך מלחמות חוזרות עם שכניה בעולם מחוּתך ומסוכסך; אמונה בערכי אנוש ובתיקון סדרי החיים; ידיעה ברורה, שקיומה של המדינה אינו מובטח עדיין; צו־השעה הוא: ביצורה המהיר והמזורז של המדינה באנשים, בחומר וברוח, והפיכתה לתלפיות של כל האומה כולה.
הציונות מעמידה את מדינת ישראל כתמצית־השאיפה וחזון ֿהדורות וכהשגת מולדת ממשית לאומה. לכן המדינה היא לגולה לא רק מרכז מבחינה היסטורית ורגשית, אלא מרכז חיוני בהווה. היא היחידה המשיבה על השאלה הגורלית: כיצד ימשיך העם היהודי את קיומו הנורמאלי. כל שאר התשובות הן נבוכות, חמקניות או כוֹפרניות. המדינה רואה את עצמה זכאית לשכון בלב המחשבה והחינוך של יהדות הגולה, כדרך שהיא מוחזקת לא רק כקניינם הבלעדי של שלושה מיליוני תושבי ישראל, אלא כקניינם של העם היהודי כולו. מדינת ישראל היא של כלל־ישראל. וכלל־ישראל מובן כאן לא כגוש אמורפי, פאסיבי, אלא כמקבל ונותן, כמושפע וכמשפיע. שכן גדולה תעודתו ורבה אחריותו לבניין המדינה וחיזוקה.
הא למדת: אי־אפשר לפסוע אפילו פסיעה קטנה בתחומי חיינו בלי האידיאולוגיה הציונית, שלא נס ליחה. בתוך מסגרתה יש מקום לכל דבר: לעסקים, לשיקולי תועלת, למשקיות, לטכניקה, למדע, לנסיונות, לזיקות שונות, לנכסי־חולין, למאבקים חברתיים, להתמודדות עם בעיות העולם. אולם, כאז כן עתה, היא נתפסת בעיקרה כשיבת־ציון בעלת גוון משיחי, כגאולה, כתנועת התחדשות, כתחיה לאומית וחברתית שלמה של האומה כולה, הפזורה ברחבי עולם והשרויה במזלות שונים. ורק מי שהמדרש והמעשה שלו נקבעים לפי תפיסה זו, ציוני הוא שציונותו תתקיים בידו גם במדינת ישראל. הציונות מושתתת איפוא על כמה עקרונות־שתיה, שאי־ההודאה בהם דינה ככפירה. יבורך המוסיף עליהם, כדך שעשתה תנועת העבודה; אך הגורע מהם, את נפשה הוא קובע. והנה, עקרונות אלה הם ממהותה של האידיאולוגיה הציונית־הסוציאליסטית, שלא זו בלבד שהם פועלים להלכה, אלא הם משפיעים וקובעים את הכיוון של חיי־המעשה; ולא תצוייד יצירה כלכלית או חברתית בלעדיהם.
ד 🔗
טוֹל, למשל, את עקרון העבודה העברית; האם היא עניין כלכלי גרידא? לא. היא היתה ותהיה עניין אידיאולוגי צרוף. למן הימים הראשונים ידענו, שהיא נשמת התחיה הלאומית והחברתית. בלי עבודה של פועלים עברים, אין מדינה עברית. האדמות לא יהיו אדמותינו, והעצמאות תהא מדומה. האריס הוא בעל הקרקע בכוח; הפועל הוא אדון המפעל מבחינה מוסרית. עבודה ערבית פרושה, תלות בעם אחר עם כל הכרוך בכך: יצירת חברה יהודית של עובדי עבודה“נקיה”, יצואנים ויבואנים, מנהלים ומשגיחים, בצד קיומם של עובדי עבודה שחורה ומשרתי הבעלים החוקיים. היעלמו של הפועל החקלאי העברי מנוף הארץ יקשה, או אפילו ימנע, קיום קטיף הדרים בחודש שבו חל הרמדאן המוסלמי. זוהי תופעה חמורה, לא רק מבחינה משקית, וסילוף הוא לומר שגישה זו מונעת מן הערבים לעבוד בישראל. אדרבא, אזרחי המדינה יעבדו בישראל בכל עבודה, כפועלים העברים. הדיבור על שלילת הזכות מן הפועל הערבי לעבוד במשק היהודי עשוי לשמש אמתלה לשחרר את הפועל היהודי מעבודות מסויימות ולמסור אותן לידי ערבים. תהליך זה הוא הרה סכנות, שמקצתן אנו חשים כבר על גופנו. וראוי לשים לב, שההצפה הגדולה של עבודת־ערבים לא באה ממדינת ישראל, כי אם מן השטחים המוחזקים. עובדה זו מפריכה את הטענה, שנשללות מערביי ישראל הזכויות השוות.
מה מקומו של הפראגמאטיזם בתחום זה? כלום יפה כוחו של שיקול מעשי, של כדאיות ואי־כדאיות, להכריע כאן? נניח, שחכמי כלכלה יוכיחו שעבודת פועלים ערבים מן השטחים המוחזקים כדאית יותר מבחינה כלכלית, היהיה בכך צידוק לדחיקת הפועל העברי? כאן יפה כוחו של המומנט הלאומי והחברתי, כלומר, האידיאולוגי, שמשקלו סגולי ושום תחשיבים כלכליים וטעמי תועלת לא ירופפוהו. שכן בלי עבודה עברית בכל ענפי המשק והתעשיה האזרחית והצבאית והשירותים לא תהיה לנו תקומה. כלכלה לאומית בישראל היה לה, יש לה ויהיה לה מסד אידיאולוגי, שעליו היא בנויה. וכל מערכת תנאי העבודה, ויחסי העבודה, ותחשיבים, ומחירים, ויבוא ויצוא – צריכה להיכפף לעקרון העבודה העברית, שלא נפגם ולא נפחת אפילו כמלוא נימה במרוצת הימים.
ה 🔗
עתה נעיין בפרק אחר מפרקי הווייתנו החברתית־כלכלית – הקבוצה או הקיבוץ. הכל מודים, שהקבוצה היא טופס של חיים חדשים, המעורר עניין ואף פליאה בעולם. שכן צורה זו של שיתוף ושוויון, צדק ויושר, יעילות משקית ואחריות הדדית, אין לה בימינו אחות בשום מקום, לא בתוכנה המקיף ולא באורך־ימיה. שיתוף זה – כיצד נתהווה? ודאי, תחילתו נעוצה בקשיי הקיום. החלוץ, שעלה ארצה, היה בודד וחלש נוכח תנאי החיים החמורים, האקלים החם, הקדחת, האווירה החברתית וקבלת־הפנים הנזעמת. התלכדותם של כך וכך בודדים ל“קומונה” הבטיחה הקלה והמתקת המרוֹרים ואפשרות־הקיום. ואולם הקיום החומרי הפשוט, שהיה, כביכול, גורם ליצירת הקבוצה, לא מיצה כלל ועיקר את עומק העניין, שהרי עצם העליה לארץ ועצם הרעיון לקיום דווקא כאן היו מעוגנים במערכת רעיונות, מושגים וערכים, שנתנו להם טעם וצידוק. אילמלא הם, לא היו עולים ארצה ולא היו צריכים להילחם לקיומם בארץ קשה זו. ואמנם, הללו, שפקע לגביהם כוחם של רעיונות וערכים אלה, עזבו את הארץ והלכו למקומות, שבהם תנאי הקיום קלים יותר. אבל אלה שנשארו, החזיקו מעמד בכוחם של רעיון שיבת־ציון, גאולת־העם, כיבוש העבודה והשמירה, קיום פועל יהודי, התיישבות חקלאית, יצירת חברה חדשה, שאין בה מנצלים ומנוצלים, החדרת השפה העברית בכל תחומי החיים, וכיוצא בהם. יסודות אלו זנו ופירנסו את אנשי העליה השניה וכיוונו את מחשבותיהם ומעשיהם.
וראוי לשים לב לדברי מרטין בובר בסוגיה זו:
“כפרנו השיתופי איננו פרי תורה, אלא פרי מצב – צורה, הכרח, דרישות המצב. בהקמת הקבוצה, נאמר, לא האידיאולוגיה הלכה בראש, כי אם המעשה, דבר זה ודאי נכון הוא, אבל בהגבלת־מה. אמנם המגמה היתה לפתור על ֿידי התלכדות בעיות עבודה ובעיות בניין מסויימות, ששמה המציאות הארצישראלית. מה שלא היה יכול מצבר רופף של יחידים, לפי טיבו, לעשות, או אפילו לנסות, בתנאים הנתונים, העז, ניסה וביצע הקולקטיב. אבל מה שקוראים כאן בשם אידיאולוגיה – ושאני מעדיף לקראו כאן בשם ישן שאינו עלול להתיישן: האידיאל – לא היה סתם דבר שבא לאחר מעשה, דבר שלא בא אלא לבסס לאחר מעשה את העובדות שנוצרו. יודעים אנו, איך התחברו ברוחם של חברי ה,קומונות' הראשונות שלנו נימוקים אידיאוניים עם צו השעה, נימוקים, שבהם נתמזגו לפרקים מיזוג מופלא זכרון הקארטל הרוסי, רשמי קריאה בספרי הסוציאליסטים המכונים אוטופיים ופעולת פסוקי תנ”ך על הצדק הסוציאלי, פעולה שאינה כמעט במודע. הדבר המכריע הוא שגורם אידיאוני זה שמר כמעט לחלוטין את אופיו הרך, הנוח לקבל צורה. היו חלומות־עתיד רבים ושונים; יש שראו לפניהם צורה חדשה ומקיפה של המשפחה; יש שראו את עצמם כאוונגארד של תנועת העבודה, ואף כמימוש ישיר של הסוציאליזם, כפרוטוטיפוס של החברה החדשה; ויש ששמו להם למטרה יצירת אדם חדש ועולם חדש".
(“נתיבות באוטופיה”, עמ' 121)
הישנוֹ בר־דעת ובר־לב הסבור, שכיום, לאחר שהוּכחה כדאיותו של המשק השיתופי ונתגלו כוחו היוזם ועדיפותו הטכנית בחקלאות ובתעשיה, שוב אין קיומו זקוק לאידיאולוגיה? כלום נעוצים המשברים הפנימיים הפוקדים את הקיבוץ, בגורמים כלכליים או בירידת כוח הייצור? לא, מציאותה של השוויוניוּת בלא טיפוח מתמיד של תודעת־השוויוניוּת כשאיפה רוחנית חברתית, עשויה להכזיב. אכּזיסטנציאליזם ערטילאי בקיבוץ, הוא דבר והיפוכו. הביקורת העצמית של אנשי הקיבוץ – וקיומה תפארת היא להם – קובעת, שמקורם של המשברים במיעוט הדמות האידיאולוגית, בפראגמאטיזם שלמעלה מן השיעור, בהתפקפקות האמונה בכמה מערכיה של חברה חדשה זו השרויה בתוך עולם שונה. העובדות הכלכליות בקיבוץ לא הכזיבו. אדרבא; הן מילאו את התקוות לעילא ולעילא. אף אין זה משבר הערכים. אי־אפשר להוכיח שחירות ואחווה, שיתוף ושוויון, צדק ואחריות הדדית, פחת משקלם, או ששיעבוד ואגואיזם, אי ֿשוויון ואי־צדק בחיי החברה טובים מהם. אבל חלה תמורה בהתייחסותו של האדם אל ערכים אלה. נשתנתה השקפתו שהביאתו לידי נטישת קנה־המידה הערכי הקודם, אם נטישה גמורה או נטישה לשיעורין. הוא חדל לראות בהם ערכים הראויים להגשמה. נשתבש סולם הערכים שלו. בדיבור אחד: תש תוקפה של האידיאולוגיה, שמבארה שתוּ יוצרי הקיבוץ וּמפתחיו.
נמצא, שרק שיבה למערכת הרעיונות והערכים, שהיתה לעיניים בשעת התהוותו של היישוב השיתופי וגם בעשרות שנות התפתחותו, עשויה למצוא תקנה למצב. ואין צריך לומר, ששיבה זו אינה מחייבת להחזיק בכל הפרטים והדיקדוקים של האידיאולוגיה הוותיקה. הזמן מטיל שינויים בתפיסתם של דברים ובהנמקתם, ויצויירו הבדלים בדגשים, הבלטות והבלעות. אבל העיקר האידיאוני יעמוד בעינו, והוא אפילו קודם לעשיה, מפני שהוא מכוון אותה ונותן לה טעם וצבע. המציאות הקיבוצית הסתגלה לערכים ממש, כדרך שהיא עיצבה את צורת מימושם, מפני שנושא הקיבוץ, האדם, ניגש ליצירת ההוויה החדשה הזאת לאחר שקיבל עליו מדעתו ומרצונו ערך מסויים, אם כתוצאה של חינוכו או של הלך ֿמחשבתו; את ההוויה החדשה הוא ביקש ליצור בצלמו ובדמותו של אותו ערך. סוד ייחודה של החברה הקיבוצית בארץ טמון בכך, שהיא לא רק יוצרת עובדות, אלא אף נותנת להן משמעות; משמעות זו חוזרת ומדרבנת את יצירת העובדות.
ו 🔗
סוגיה מורכבת היא יחסי־הגומלים בין הטכניקה והאידיאולוגיה. כל מי שמבקש, מטעמים המסורים לליבו, לפגוע במסד הרוחני והאידיאוני של חיי היחיד והכלל, מגייס לעזרתו את הטכניקה והמדע, כדי להוכיח עד מה אין לאידיאולוגיה ולערכים בימינו כל משקל סגוּלי בהתפתחותן של הכלכלה והחברה והמדיניות הלאומית והבין־לאומית. טכניקה ואידיאולוגיה מוּצגוֹת כתרתי־דסתרי, שאין כוחן שווה, ולכן החזקה בולעת את החלשה. הראשונה תקיפה, רבת־תנופה, כובשת את הטבע ואת האדם בסערה, הולכת מחיל אל חיל, חודרת לכל פינה, ותעודתה לעשות לאלתר את חיינו נוחים וקלים יותר; ואילו האחרונה מבויישת, פוסעת פסיעותיה בחרדה, יושבת שבעה נקיים על כל תג, מבטיחה“עולם הבא”, נאבקת על מקומה וכבודה ונדחקת על־ידי כל רוח חדשה. היא באה, כביכול, להכביד על החיים, לעצור את הכוחות הפורצים קדימה, ולהטיל על האדם עופרת של רעיונות וערכים, שמשמעותם שרויה במחלוקת בין האידיאולוגים לבין עצמם. כך, או בערך כך, מציגים הטכנוקראטים והאנטי־אידיאולוגים את האידיאולוגיה.
תחת זאת הם מציעים גישה מעשית, פראגמאטית, ואמת־מידה שימושית, תועלתית, שהותקנה לאור ההתפתחות הטכנולוגית. לשווא העיסוק בהכרת אמיתות מוחלטות, הן נשגבות מבינתנו. אין כוח־המשיג שלנו מגיע אליהן. אפשר שהן יתגלו לנו בעתיד, אך לפי שעה אין האמיתות שלנו אלא הנחות והשערות שנוצרו בשרירות־שכלנו, כלומר, הן פיקציות. כל העושה אותן בסיס לחיי ֿהמעשה, מתחייב בכשלון. רק מה שמתאמת בחיי־המעשה, הוא אמת. רוחו של כהאדם ויוזמתו טעונות טיפוח, תוך שמירה על גמישות וכושר־התאמה. האדם הוא בעל ֿחיים מסתגל, וכדי לפתח כוח־הסתגלותו מן הדין להכשירו לפתיחוּת נרחבת למתרחש ולמתהווה, לחדש ולמתחדש. עקרונות אידיאולוגיים נעשים במרוצת־הימים מקודשים כעיקרי־דת, והם סם־קפאון להתקדמות. מחובת היחיד והחברה לחזור ולבחון תמיד את כללי ההתנהגות ואת דרכי התיכנון והביצוע, ולשנותם בכל המהירות הנדרשת. לשם כך יהיה לנו מורה־דרך רק הנסיון בחללה של המציאות, הנרכש תוך עיסוק בבעיות חיוניות ומעשיות בעידן הטכנולוגי, ולא אידיאות ועיונים מופשטים ומסולסלים, ויהיו נאים וחריפים כשלעצמם ככל שיהיו.
נוכח טענות אלה יש לשנן הנחה אחת, שהאנטיאידיאולוגים לא זו בלבד שהם דוחים אותה, אלא אף מסלפים אותה: האידיאולוגיה אינה שוללת את הטכניקה משום בחינה. היא אינה מנוגדת לה. כל אידיאולוגיה חיונית עומדת ברומוֹ של הזמן וברוּמה של החברה. אידיאולוגיה סוציאליסטית, למשל, אי־אפשר לה שלא תתבסס על הכרח המציאות הכלכלית והטכנית של ימינו, על ניתוח הכוחות המעמדיים והחברתיים הפועלים במדינה, על תנאי הייצור והצריכה, על שינויים בהשקפת־החיים של הפועל בתעשיה בתקופת המחשבים, האוטומאציה המתקדמת, ההתמקצעות וההתמחות. אולם מחקר, בדיקה וניתוח אין משמעם כניעה לקיים, צייתנות עיוורת למהלך הטכנולוגי. האידיאולוגיה תכליתה להעביר את הקיים תחת שבט הביקורת ולכוון את התהליכים לאור דיעות וערכים, שהם מורשת התרבות המערבית, ובמקצת גם של תרבות ישראל. בעוד הטכנוקראטיה יוצרת את האדם האקונומי, שיש לו עניין ברווחותו בלבד, המתכנס בתוך קונכייתו הפרטית, והוא אדיש לענייני הכלל, להגוּת החברתית ולתרבות אמיתית. היא נוטעת בו הרגשת חוסר־אונים לעומת מנגנון הייצור והניהול, שממדיו ענקיים ומתפתח בו יחס של התנכרות לזולת. האידיאולוגיה מחזירה לו מעמדו העצמאי, נותנת טעם לחייו בשעת העבודה ולאחריה, מרחיבה את אופקו ומדריכה אותו במעגלי ערבות הדדית ופעילות ציבורית, שיש בהן כדי להשפיע ולהכריע בניהול הכלכלה ובהנהגת המדינה.
אנו יודעים יפה את ערכם של המדע והטכניקה בימינו בכלל, ובשביל מדינתנו הקטנה והעניה באוצרות טבע בפרט. בשמחה רבה אנו חונכים מכוֹני־מדע ותחנות־נסיונות ובתי־חרושת לנשק ובתי־אולפנא מקצועיים; אנו מקדמים בברכה כל מיכון בחקלאות ובתעשיה, המביא לידי הקלה לעובדים, להגברת הייצור והוזלת התוצרת בשוק ההתחרות. גם התגלית וההמצאה הטכנית הן פרי הרוח האנושית ופרי דחף מוסרי. גם בהן גנוז ניצוץ אלוהי. הן עשויות להעניק נוֹחוּת ואף אושר לאדם, ובלי מסכת כלים מוּכניים מתוחכמים לא יצויירו בימינו כלכלה מתוקנת, ולא הוויה ממלכתית ראויה לשמה. אולם ניזהר נא מפולחן המדע והטכניקה ומעילוי הביצועיות וההישגיות לאמת־מידה יחידה, למדרגה עליונה. להיפך, מן הכורח הוא למנוע אַדנוּתה של הציוויליזאציה הטכנולוגית ולהטיל עליה השגחתה של תרבות־האדם, תורת־המידות, מוסר־החיים, השקפת־העולם, שאם לא כן עלולה היא גם להחריב את העולם, כפי שמעידה התפתחותה בתחום הפצצה האטומית, המאיימת בהשמדה עצמית והדדית של העמים. התקנה תבוא רק מגורמים המכשירים את האדם להיות ענוותן, להמעיט את הסבל האנושי, להבחין בין טוב לרע, בין יפה למכוער, בין מה שעושה את החברה הלאומית והאנושית ראויה ורצויה וכדאית, לבין מה שנוטל ממנה את נשמתה והופך אותה לבית־עבדים מודרני ולכוּר־ברזל לנפש האדם. ומבחינה זו אין הבדל של ממש בין חברת־שפע לחברת־עוני. טעם החיים מתקפח בשתיהן, ולא עוד אלא שלפעמים הראשונה מייאשת רב־יתר מן האחרונה. הן גלוי וידוע לכל, שתנועות ֿהמחאה במערב לסוגיהן (מרד הסטודנטים, השמאלנות החדשה, הביטניקים, המתמכרים לסמים מסוכנים וכיוצא בהם), נושאיהן לא היו בני־אביונים ומקופחי־גורל דווקא, אלא באו בעיקרם מבין השכבות האמידות, שנהנו מכל תפנוקי הקוֹמפוֹרט המעוּדן, שהטכניקה העניקה להוריהם ולהם. הרואים ללבב ולא לעיניים, לא יתמהו למראה חזיון זה. רבים חללי־השובע מחללי־הרעב. או כמאמר חז“ל:”אין הארי נוהם מתוך קופה של תבן, אלא מתוך קופה של בשר". מדעת ושלא־מדעת, היו אלה ביטויי התקוממות בגלל העדר האמת והצדק. שולחן ההורים מלא דשן, אך הווי המשפחה ריק. מזון – מלוא הבית, וחזון אף לא כזית. וכשיצא נוער זה מתחומי הבית והתבונן מסביבו, ראה גם בחוץ המולה עולמית רותחת, עשיינות מסועפת, מדיניות ממולחת אך אנוכית, היאבקות־סרק אך עקוּבה מדם, שאינטרסים קטנים וצרים הם הכוח המניע בהם, בלא רעיון גדול ומאיר ובלא עקרונות־אב מנחים. הוא נתרעש והגיע עד סף היאוש. הביט אחור ונכחוֹ בזעם, שלל את הכל, והחליט להתחיל מבראשית. מרד־הנוער לא הצליח מפני שהיתה להם רק אידיאולוגיה של שלילה והרס, ולא השכיל, או לא הספיק, לגבש אידיאולוגיה של חיוב ושל יצירה, שיש בה מיזוג הטוב של הישן עם החדש המרענן, שכּן אידיאולוגיה וערכים אינם יצוּר הנברא בין השמשות או פרי זעם וסער, אלא מעשה־יצירה, פרי עיון ובחינת המציאות החיצונית והנפשית. התקוממות־הפתע וגעש־השלילה כוחם להדליק את האדם ולעוררו לפעילות, ואף למסירות־נפש, אך אין בכוחם לפרנס את התמדתו ולכוונו לאפיק הנכון. האידיאולוגיה, מסכת הרעיונות, החזון והערכים, היא השמן למאור, הרוח החיה באופנים.
ז 🔗
להלן כמה הנחות־אב של תפיסת־החיים ההומאניסטית, ההולמת אותנו כיהודים וכבני־אדם בישראל, המשמשות, לדעתי, גם סימני־היכר להבחין בין תורת־שווא ותורת־אמת:
א. חיי האדם הם הערך העליון והמוחלט; כל שאר הערכים כפופים להם, ואינם באים אלא לשמש אותם. הזכות לחיות אינה יכולה להיות על־תנאי, ולא מוגבלת על־ידי שיקולי־דעת תכליתיים מצד מישהו. האדם הוא הראשית והאחרית, ואיננו אמצעי אלא תכלית לעצמו. טובתו היא קנה־המידה לכל תורת־ישע חברתית. באומרנו אדם, אין הכוונה לאדם המופשט, שלעתיד לבוא, שאין לו גוף ולא דמות הגוף, אלא האדם הממשי, החי והקיים, האדם של היום, הניצב למולנו, האומר וכותב הן או לאו לרעיונות ולמעשים, מתוך חירות גמורה.
ב. תכלית החיים וטעמם בפיתוח האישיות של היחיד וסגולותיה. כל יחיד חייב להגשים את עצמו, להוציא את הגנוז בו מן הכוח אל הפועל. זכות ההגדרה העצמית נתונה לו, הן בעולם־האידיאות והן בעולם ֿהעשייה. הוא הנושא באחריות למעשיו. לכל אדם יש מצפון אישי וקיבוצי, המצווה עליו לדון מעשים ומאורעות ויחסים בחברה לכף־חובה או לכף־זכות. המצפון הזה הוא יסודו וסודו של אדם. באין מצפון אישי אין מצפון אנושי, ויש רק מליצה. מצפון זה עלול להשתבש בתנאי־חיים מסויימים, או בהשפעת חינוך גרוע, או תחת שלטון עריץ. אך הוא הערובה העיקרית לתקנת היחיד והחברה.
ג. כל אחד אחראי לגורל הכלל, והכלל שוב אחראי לגורל כל יחיד. אין כלל מחוץ לתחום יחידיו, ואין יחיד מתקיים מחוץ לתחומו של הכלל. ישנה ערבות הדדית. לפיכך חייבת החברה למעט את סבלו של האדם, לדאוג לכל יחיד שאינו מסוגל עוד לקיים את עצמו, אם מחמת זיקנה או מחמת שניטל ממנו כושר ֿעבודתו. ואילו היחיד חייב לשקוד על טובת הכלל על־ידי ויתור מועט או מרובה, מדעת ומרצון, ולעשות שירותים מועילים לחברה, כדי לייפות את כוחה למלא את יעודיה.
ד. כל פעולה כלכלית, מדינית, צבאית או ציבורית, הנעשית על־ידי החברה או המדינה או המפלגה, צריכה לקבל את אישורה של החברה כולה, או לפחות של רובה. בענינים כלכליים, הנעשים לטובת הציבור כולו ותובעים ויתורים מצד היחידים, אין לסמוך, בשלב־התפתחות זה של האדם, על נדבת־לבו של היחיד ועל הכרתו בלבד, אלא יש צורך להתקין איזו סמכות מוסכמת של הכלל. סמכות של הרוב המאורגן, אם בדמות מדינה דמוקראטית הומאנית ואם בדמות חברה או עדה, היא תולדת הנסיון האנושי וכורח־החיים. אולם סמכות שלטונית זו צריכה להיות במסגרת חוקה קבועה, הניתנת להחלפה ולביטול, לשינוי ולתיקון על ֿידי נציגי הכלל הנבחרים באורח דמוקראטי תקין.
ה. תמצית התפתחותה של התרבות המערבית וערכה צריכים להיות מגולמים במשטר החירות, המעניק זכויות שוות ואפשרויות שוות לבני־אדם כיצרנים, כצרכנים וכאזרחים; המטיל חובת עבודה על הכל; המאפשר לכל אחד ליהנות מן הנכסים החומריים והרוחניים והנותן סיפק בידו לפתח את כל עצמו. אי ֿהשוויון הוא אבי כל צרה חברתית ומדינית. אין טבע האדם סובל משטר, המפלה בין אדם לאדם, בין דם לדם או בין מעמד למעמד. דווקא בתקופות של מהפכות, שבהן מעמדות עולים ויורדים, וסדרים משתנים, ויחידים ושכבות מתעשרים או מתרוששים, ושושלות נובלות ונוצצות – דווקא בימים כאלה מתגברת הכרת השוויון והצורך בשוויון בלב האנשים. כל שלילת זכויות אינה אלא לעוֹנוֹת קצרות, שכן האדם המקופח סופו ליטול לעצמו את המגיע לו.
ו. הסוציאליזם ההומאניסטי אדיר חפצו לכונן חברה אנושית טובה יותר, שבה אדם לאדם – אדם. הוא תובע ביטול הניצול, השיעבוד וההפליה. שולל את סולם־הערכים הגזעי, המעמדי או הלאומני; הוא מתעב את קידוש האמצעים הטמאים למען איזו מטרה שהיא, אלא גורס הרמוניה בין הדרכים והתכלית הנרצית. הוא כופר בזכותו של איזה מכשיר שהוא – בין בדמות מדינה, מפלגה, כת צבאית או טכנוקראטית – ליטול לעצמו בעלות עליונה על חיי האדם והחברה, הואיל וכל אלה אינם אלא כלי־תשמישו של האדם ולא הוויות עצמיוֹת וריבוניוֹת כלפיו. ולכן הוא פוסל את הדיקטאטורה על כל צורותיה, ובכללן גם זו המופיעה כעראית, עד יעבור זעם. שכּן לא מצינו אפילו מקרה אחד בהיסטוריה הישנה והחדשה, שדיקטאטורה יצאה בדימוס מרצונה. מעולם לא בא עריץ והודה: כבר עברה העראיות ובאה שעת־הקבע והריני מסתלק מעריצוּתי, ומכאן ואילך אהיה כאחד מבני העם ואעשה את רצון העם.
ז. הסוציאליזם ההומאני הוא סוציאליזם לוחם, העומד על נפשו ועל נפש נושאו, המגן על הישגיו בכל מאודו. הדוגל בו, אינו מסיח את דעתו מן התנאים שבהם יכולה להיות שרויה הגשמת הדמוקראטיה והסוציאליזם, המחייבים לפעמים קרובות מלחמה בטירור, בפשעים ובפושעים, בחותרים־לתיאבון ֿולהכעיס, בבוגדים שכירים ובטיפוסים רצחניים. ביעור הרע מצריך שימוש באמצעי שלטון וכוח. הלקח שלמדנו הוא, שאסור להניח למהרסים פנימיים וחיצוניים לנפץ את יסודות החירות האזרחית של החברה המתוקנת, שבצילה הם מסתופפים ושאת משטרה הנוח והאנושי הם מנצלים כדי למוטטו. כל חברה דמוקראטית מלוכדת, מן הדין שתהא מושתתת על מספר מסויים של הנחות, עקרונות, חוקים, כללים וערכים משותפים. לאחר שרובה הגדול של החברה הגיע לידי קביעת משטר מסויים בדרכים דמוקראטיות, שוב אין המיעוט, יהיה מי שיהיה, בן־חורין לחתור באלימות תחת אשיותיה של חברה זו. במידה שהוא עובר על חוקים – דינו כדין עבריין.
ח. קיומן של מפלגות הוא תנאי לקיומו של משטר דמוקראטי. עם כל הליקויים שנתגלו במוסד זה הקרוי מפלגה, לא נמצאו עד כה צורה או דפוס טובים ממנה לפעילותם של המונים ולשיתופם בהכרעות ציבוריות. הכוונה למפלגה, המבוססת על אידיאולוגיה, כלומר – כזו שמחזיקה בלוחות־הברית ובעשרת ֿהדיברות. מצע רעיוני מחייב עקרונות מנחים להלכה ולמעשה; הם כאוויר לנשימה לכל מפלגה. הם שומרים אותה מפני סטיה ונליזה – מפני שיכחת עצמה ודרכה. אין להשיג מטרה ציבורית או מדינית בלא שימוש באמצעים ובטכסיסים. אולם, אימתי הטכסיס הוא מוסרי וראוי לשמו? כשהוא צמוד לאידיאה ומסייע להגיע אל המטרה. אך הטכסיס הוא בחזקת סכנה לבעליו בשעה שהוא יוצא, כביכול, לרשות עצמו ונעשה ריבוני. או־אז הוא ניתק ממקורו ומתפגל. האידיאולוגיה הפעילה היא תריס בפני סכנה זו. היא המזוזה השומרת על המפלגה מפני המזיקין והרוחות הרעות. כל מפלגה שואפת לשלטון מדיני או חברתי, או לפחות להשפעה עליו. שאיפה זו חוקית היא ואף חיונית. אולם יצר־השלטון, שדרכו להתגבר עם תפיסה מועטת או מרובה של השלטון, טעון ריסון מתמיד. הוא צריך למצוא מכשולים לפניו. ושניים הם ה“מכשולים”: ראשית, חינוך העם לערכי־חיים וערכי־רעיון, לחירות המחשבה וההבעה, למען יוכל למתוח ביקורת ולפקח על דרכה של המפלגה; ושנית: אופוזיציה מהוגנת, החושפת את מומיה ושגיאותיה של המפלגה השליטה והמשמשת לה מזכרת־עוון ומזכרת־תחלופה תמידית. אַל לה לחברה או למדינה לטפח פולחן השלטון לשם שלטון, המסכן את בעליו ואת כל הנוהים אחריהם. גם מנגנון השלטון זקוק לשם המפורש כדי שלא ייהפך לגולם חבלני. תשתית אידיאולוגית, עקרונות וערכי־אמת, יהיו סוככים וגוננים עליו מפני השתבשות והתנוונות.
ט. השאיפה לחברה חדשה, חינוך העם להבנתה והמאבק להשגתה, אי־אפשר להם בלא חזון־העתיד, בלא חזוּת אוטופית. לגודל הצער, יש נוהגים קלות־ראש בצפיה לבאות ורואים בה הזיה. יחס זה מקורו בקטנות־מוחין, בקוצר המשיג. מעולם לא נתקיים אידיאל חברתי, מדיני או דתי, בלא אוּטוֹפיה, המקפלת בתוכה את ציור־ההגשמה המוקדם של אותו אידיאל בהיקפו המלא. גם לציונות היתה וישנה אוטופיה, וגם לסוציאליזם. רעיון ההלאמה, ההמדנה או הסוציאליזאציה, על כל גוֹני תפיסותיו הלכה למעשה, אף שורשיו נעוצים באוטופיה. אולם לשם הגשמת אוטופיה חיונית יש צורך בהכשרת הלבבות, בפיתוח הדמיון היוצר. הדור חייב לדעת את המצוי ולחזות את הרצוי. עליו לחוש בחיוניותה של יצירת החברה החדשה, שמכשירי־הייצור ואוצרות־הטבע וחלוקה צודקת של ההכנסה הלאומית יהיו ברשותה. תנאים אובייקטיביים, כלכליים ומדיניים צבאיים, עשויים לסייע לחולל את המפנה המהפכני בראשיתו, אבל לא די בהם בלבד כדי להוציאו אל הפועל ולקיימו לאורך ימים. לשם כך דרוש נושא אנושי חי, מגובש, חדור הכרת יעודו, שרצון החידוש והתיקון מפעם בו והוא מוכן להיאבק עם מכשולים ומתנגדים. עליו לעמוד על המשמר לבל ייהפך המשק המולאם למונופולין של ביורוקראטיה שתלטנית וכל־יכולה, המייסרת את הציבור יום־יום בשוטים משרדיים ובעקרבים נוהליים. מבחינה זו טמון בכל האידיאולוגיה גרעין של אוטופיה; וזהו ציוּן לשבחה.
ח 🔗
החברה הישראלית, ככל חברה אחרת בעולם, צומחת ותצמח בהדרגה ולא בקפיצות ולא באלימות; היא נתונה במצב של רתיחה והיתוך. כבר היום יש בה תאים וגרעינים סוציאליסטיים. ואם נרצה, ואם יוכשר הדור, יתפתחו גרעינים אלה לעם עובד, לחברה חדשה. הם טעונים טיפוח והתחדשות מתמידים. תנאי בינויה של מדינתנו, חבלי התגבשותה, מצוקת בטחונה, צרכי העליה, איומי אויביה, מאבקיה המדיניים והכלכליים, הכורח בחיל־מילואים הבולע את מיטב הכוחות של הנוער – כל אלה וכיוצא בהם מכבידים עד מאוד על עיצוב דמותה הרוחנית של חברתנו הסרבנית. אולם חלילה לנו להתעלם מן הצורך לעסוק בעיצוב דיוקנו הרוחני של האדם וביציקת דפוסי חיים ותרבות גם במסיבות אלו. ואל יאמר האומר: יש בעיות דוחקות יותר; תחילה נעשה בחומר, נפתח חקלאות ותעשיה, נגביר את המיכון והאוטומאציה, נגלה אוצרות ארצנו, נכשיר טכנאים, נכין לנו נשק־מגן, נקלוט עליה, נבצר גבולותינו – ואחר־כך ניפנה לענייני תרבות ורוח, לספרות ולאמנות, לערכי יופי ולעיצוב חברה. קביעה כזאת של מוקדם ומאוחר היא הרת ֿאסון. נצטווינו מטעם גורלנו לעשות בתחומים שונים בבת־אחת, כמעט בנשימה אחת. מפני כל התחומים יונקים זה מזה, וכל מסורת שמתהווה, כל מטבע ֿחיים שאנו טובעים, כל יצירה ספרותית ואמנותית, כל גרעין של חידוש חברתי, כל אי של שיתוף ושוויון, וכל ערך שאנו מגשימים – מניחים יסוד ומשמשים מופת לעתיד. כל הזנחה או החמצה או התרשלות באחד מהם תהיה בכיה לדורות.
המגמה החותרת לביצוּעיוּת גרידא, לפראגמאטיזם ולזילזול בערכי רוח ומוסר כגורם בחיי הכלכלה והחברה, וכן ההטפה להתנער מן המטען הרוחני והחברתי של העבר המפריע, כביכול, למהלך ההתקדמות, אינן באות מעומק ההכרה והתחושה. זהו מעשה־חיקוי חיצוני של תפיסה אמריקנית מסויימת, שגם במולדתה כבר נדחקה לעמדה של מתגוננת. והעושים כן, בין שהם פרופסורים בקתדראותיהם ובין שהם כלכלנים־יועצים במשרדיהם או אנשי ביצוע ומיצוע, משטיחים את חיינו ומעוותים את תמונת העולם והחברה.
לא תהיה לנו תקומה, אלא אם נחזיר ליושנה את עטרת האידיאולוגיה העירנית, המתסיסה את חיינו, הנותנת משמעות למעשי אדם ולעלילות ההיסטוריה. אין הכוונה לעקרונות קפואים ונוקשים, אלא לאידיאות חיות, הפועלות ומשפיעות ולובשות צורה מוּחשית של הזמן. דרושה לנו דעת ולא רק ידע, כשם שתורת־מידות חיונית היא לנו מול פני ממדי הייצור והמיכון, כדי שיהיו לנו לא רק נוֹרמות־ייצור, אלא גם נורמות חיים ויצירה. נחוצה לנו חברה רוויית ערכי אמת, צדק ויופי, שיש לה יראת־כבוד בפני סוד־החיים ויחס הוקרה לאדם; יודעת מאין באה ולאן היא הולכת; אינה משׁתכרת משלטונה על הטבע, ולא מכיבושי הטכנוקראטיה; משתדלת להשתלט עליה, לרכך את השטני שבה ולכוון אותה לאפיקים רצויים, כדי שלא תהא צוררת לתכלית האנושית אלא משמשת אותה. עולם־האדם לא ייבנה רק על טכניקה, אלא גם על חסד ואמת.
תשל"ה
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.