עניינו של שער זה – לייצג בדוגמאות אחדות את זיקתו של ישראל ישעיהו לתרבות היהודית והכללית ולהדגים את המזיגה של ערכי-אנוש וערכי-האומה בניתוחן של סוגיות אקטואליות. מזיגה מקורית זו היתה אחת מסגולותיו הבולטות כנואם וכאיש-העט.

כללנו בשער זה דברים על ייעודה של הוצאת הספרים “עם עובד” ועל שליחותה הלאומית-חברתית-תרבותית בימינו, על חידוני-התנ"ך והצלחתם של יוצאי-תימן בהם ועל “מאבקיה ונצחונה של הלשון העברית”.

דומה, כי שער זה, בו רוכזו דברים של ישראל ישעיהו שנושאם תרבות ורוח, הוא המקום המתאים לציין את לשונו השופעת עושר וחיוניות. הוא דולה פנינים מאוצרות התנ"ך והתלמוד, יהודה הלוי ושלם שבזי, חוצב אבנים מהמשנה, מהמדרש ומהפיוט ומשקע אותן בתוך דבריו שבכתב ובעל-פה. ואף-על-פי-כן אין לשונו לשון טלאים אלא מעשה מקשה, שבו כל החלקים מותכים ומהם יוצאת חטיבה אחת שלמה.

לבד מבקיאותו המופלגה בלשון העברית הוא גם ניחן בכשרון סופרים. אמנם עיקר כוחו היה בפובליציסטיקה ובתגובות על ענייני דיומא, אולם זולת זאת הוא כתב ופירסם במרוצת השנים כמה סיפורים, ביניהם סיפור על יוסף ד’ו נואס, היהודי שמלך בתימן. כן ערך כמה ספרים וכתבי-עת רבים על יהדות תימן.

מאמרי-הביקורת שפירסם בעיתונות על ספריהם של סופרים בני העדה התימנית בארץ-ישראל מרדכי טביב (“דרך של עפר”, “כעשב השדה”), של שלמה טבעוני (“נערים מכרם התימנים”, “בית האילם”) ויעקב מחלה (“בין עדן ותימן”) היו בין הגורמים שהעלו סופרים צעירים אלה לשורה הראשונה של הספרות הארץ-ישראלית.

כאשר הופיעו הספרים “היושבת בגנים” ו“יעיש” של חיים הזז, שבהם צלל הסופר לתוך עומק חייה של נשמת יהודי תימן והעלה אותם מקרן-חשכה לקרן-אורה, הביע ישראל ישעיהו את התלהבותו והתפעלותו מיכולתו ומכשרונו של היוצר להתמזג עם ההווי של עדה זו ולהקנות לעצמו חיתוך דיבורה, ניביה ההמוניים, מנהגיה והליכותיה. ביטוי לכך הוא נתן במאמר-ביקורת שפירסם עם הופעת הספר.