עניינו של שער זה – לייצג בדוגמאות אחדות את זיקתו של ישראל ישעיהו לתרבות היהודית והכללית ולהדגים את המזיגה של ערכי-אנוש וערכי-האומה בניתוחן של סוגיות אקטואליות. מזיגה מקורית זו היתה אחת מסגולותיו הבולטות כנואם וכאיש-העט.

כללנו בשער זה דברים על ייעודה של הוצאת הספרים “עם עובד” ועל שליחותה הלאומית-חברתית-תרבותית בימינו, על חידוני-התנ"ך והצלחתם של יוצאי-תימן בהם ועל “מאבקיה ונצחונה של הלשון העברית”.

דומה, כי שער זה, בו רוכזו דברים של ישראל ישעיהו שנושאם תרבות ורוח, הוא המקום המתאים לציין את לשונו השופעת עושר וחיוניות. הוא דולה פנינים מאוצרות התנ"ך והתלמוד, יהודה הלוי ושלם שבזי, חוצב אבנים מהמשנה, מהמדרש ומהפיוט ומשקע אותן בתוך דבריו שבכתב ובעל-פה. ואף-על-פי-כן אין לשונו לשון טלאים אלא מעשה מקשה, שבו כל החלקים מותכים ומהם יוצאת חטיבה אחת שלמה.

לבד מבקיאותו המופלגה בלשון העברית הוא גם ניחן בכשרון סופרים. אמנם עיקר כוחו היה בפובליציסטיקה ובתגובות על ענייני דיומא, אולם זולת זאת הוא כתב ופירסם במרוצת השנים כמה סיפורים, ביניהם סיפור על יוסף ד’ו נואס, היהודי שמלך בתימן. כן ערך כמה ספרים וכתבי-עת רבים על יהדות תימן.

מאמרי-הביקורת שפירסם בעיתונות על ספריהם של סופרים בני העדה התימנית בארץ-ישראל מרדכי טביב (“דרך של עפר”, “כעשב השדה”), של שלמה טבעוני (“נערים מכרם התימנים”, “בית האילם”) ויעקב מחלה (“בין עדן ותימן”) היו בין הגורמים שהעלו סופרים צעירים אלה לשורה הראשונה של הספרות הארץ-ישראלית.

כאשר הופיעו הספרים “היושבת בגנים” ו“יעיש” של חיים הזז, שבהם צלל הסופר לתוך עומק חייה של נשמת יהודי תימן והעלה אותם מקרן-חשכה לקרן-אורה, הביע ישראל ישעיהו את התלהבותו והתפעלותו מיכולתו ומכשרונו של היוצר להתמזג עם ההווי של עדה זו ולהקנות לעצמו חיתוך דיבורה, ניביה ההמוניים, מנהגיה והליכותיה. ביטוי לכך הוא נתן במאמר-ביקורת שפירסם עם הופעת הספר.

דברים במסיבה ליובל השלושים של “עם עובד”

ביום ד' בשבט תשל"ג – 7.1.73

מלכתחילה לא הייתי נוטל על עצמי לדבר במעמד זה, לפי שבענייני ספר וספרות אינני אלא כמלקט אחרי הקוצרים, הן כקורא והן כסובר ומבין בהכנת ספרים ובהפצתם.

ולא עוד אלא שאני טרוד בעיסקי ציבור, וכולי עלמא יודעים שמי שטרוד בעיסקי ציבור על כרחו שיהא נטרד מעל שולחנה של תורה לשמה ושל קריאת ספר לשמה, שכן עתותיו אינן בידו ובקושי חוטף לעצמו חטיפים בשעה שאינה לא יום ולא לילה.

עם זאת מוטל עלי לקרוא הרבה כתבים של מידע ותקשורת והרבה כתבים של הערכה ופרשנות, שלחלוחיותם מועטת וממהרת להתייבש, כמו קיקיון דיונה, וכמוהם כן הקורא בהם.

אבל חזקה עלי מצוותו של ידידי אליעזר פרי לשאת ברכה למעמד זה ול“עם-עובד” ביובלה; וכביטוי להערכה שאני מעריך אותו ואת פעלו, וכן כביטוי לתודה שכולנו חייבים לו ולחבריו על התרומה שתרמו להצלחה של “עם-עובד” – אני בא לומר דברי ברכה, אך אקדים להם משאלה:

ברל כצנלסון, רבן של הוגי-הדעות בבוקרה של תנועת העבודה הישראלית, ניבא וידע מה שניבא, כי עתידה “עם-עובד” להיות הוצאת ספרים גדולה, בעלת ממדים כלל-ישראליים, הן במעשיה – היקף מו"לותה ומכירותיה – והן בחתירתה אל השורשים ואל המקורות של כל הטוב והיפה, המועיל והבשל, כדי להגישו אל שולחן קוראיה במקורו העברי או בתרגומו לעברית.

כאשר עמד ברל ליילד את הוצאת “עם-עובד”, לא נעלם ממנו שישנן הוצאות ספרים עבריות, שכבר הספיקו לצבור ותק וזכויות לרוב בתחום המו"לות העברית.

אף-על-פי-כן הבין בחושו החריף, כי דרושה הוצאת ספרים מיוחדת של הסתדרות העובדים, שחותמו ומילוי צרכיו של הפועל העברי טבוע עליה, וכוחה יפה להגביר את זיקתו של הסופר אל העם העובד. ברל שאף לכך שהוצאת ספרים זו תהיה לא רק מו"לות כפשוטה אלא גם מעבדה ובית היוצר.

בני דורו של ברל היו בני עליה מועטים, משכילים, שמילאו כרסם בקריאת ספרים, ולא היה חסר להם אלא הספר העברי, הן מקור והן תרגום.

אבל ברל חזה, בעיני רוחו, הסתדרות עובדים גדולה, שעימה יימנו מאות אלפי חברים העובדים בכל עבודה. בתוך כך חשש מן הסכנה של התהוות פרוליטריון בור ועם-ארצי, שאופקו צר ואין לו בעולמו אלא ארבע אמות של שכרו ותנאי עבודתו. ואילו כל מה ששייך להגות, לעיון, למזון רוחני – יהיה כגן נעול לפניו ואין דורש ואין מבקש לפתחו.

אכן, יוזמתו ומפעליו של ברל, בתחום הדאגה לנפשו, להשכלתו ולתודעתו של העובד – יוזמה ומפעלים שההסתדרות היא הסדנא לעשייתם ולחישולם, ובכלל זה הוצאת “עם-עובד” – כוחם עמד להם, עד הנה, לשים מחסום בפני הסכנה הזאת.

יתר על כן, הודות למפעלים הכבירים שעושה מדינת-ישראל בתחום החינוך וההשכלה, מגני הפעוטות ועד לאוניברסיטאות, והודות למה שעושה ההסתדרות מצידה בתחום התרבות וההשכלה לעם, הולכים ונדחקים שטחי הבור והבערות, ואנו יכולים לציין בסיפוק כי בין מאות אלפי פועלי ישראל, מעטים ביותר האנלפבתים.

אולם התהליכים המהירים של התפתחותנו וגידולנו, בנפש ובנכסים, תמורות העתים וחליפות הזמנים – כל אלה יצרו נסיבות חדשות ומצבים אשר לא שיערנום.

בד בבד עם התרבותם של בעלי השכלה פורמאלית ובעלי השכלה גבוהה הולך ומתמעט מספרם של מה שהיינו רגילים לכנות “בעלי הכרה” בקרב ציבור העובדים – כמו בקרב הציבור כולו. נתמעטו בעלי ההכרה בערכה של העבודה ובחשיבות ערכו של האדם העובד; מי שעובד עבודת כפיים עושה זאת כמי שכפו אותו לכך וכשמזדמנת לו דרך אחרת לפרנסתו הוא ממהר לרוץ אורח בה. היוקרה, שנרכשה בשנות השלושים והארבעים לאדם מישראל, העובד עבודת כפיים, הולכת ומתמעטת ויש חשש מצטבר, שבמרוצת הזמן תהיה אותה יוקרה – היפוכה.

אמנם עדיין יש לציבור העובדים עוצמה ארגונית, אך היא הולכת ומתפצלת יותר ויותר לתאים מקצועיים-ספציאליים ויחד עם זאת הולכת ומצטמצמת השפעתו האידיאית, החברתית והמוסרית של ציבור העובדים המאורגן.

נתמעטו ההכרה, הידע והבקיאות במושגי-היסוד של הסוציאליזם בכלל ושל הסוציאליזם הציוני והישראלי בפרט. הערכים ההומאניים והחלוציים של הציונות הסוציאליסטית, שנחרתו על לוח מעשיו של הפועל בישראל, נדחקים מן המרכז אל הצדדים.

נתמעטה גם ההכרה בערכיו ובמהותו של הרעיון הציוני, וכאילו תש כוחו בביסוס צדקתו המוסרית וההיסטורית, עד כדי כך שהחלו להיראות בקצווי המחנה ניצנים של תהייה ושל כפירה.

חוששני לומר, שגם ההכרה במהות היהודית שלנו, במהותה של יהדותנו – כל שכן ערכיה ומצוותיה – מתמעטת והולכת, ומה שיש בה יישאר נחלת מעטים.

גלוי וידוע, שכיום אנחנו עם לוחם ומנצח, קהל יוצרים חרוצים המפליאים לעשות בתחומי הכלכלה והארגון הציבורי, ובתחומי ההשכלה, המדע והמחקר.

אך דומה כאילו נושרים מעלינו, ומובאים אל בית הגניזה, הלבושים היהודיים, הציוניים והסוציאליסטיים, שעליהם היתה תפארתנו, ועוד מעט ונהיה ממש ככל הגויים.

אילו ברל היה חי אתנו היה מרים זעקה ומעכב את הקריאה ויוזם מעשים גדולים כגודל הבעיות הניצבות לפנינו כסלעי מגור.

הרינו מסובים הערב לשולחנה של הוצאת “עם-עובד”. ארשה לעצמי, איפוא, בכל הענווה לעורר מחשבה ולשאול שאלה: מה היה ברל רואה בזמננו זה כאתגר בשביל הוצאת “עם-עובד”?

אחד-העם בזמנו נחרד ושאל: “מאין יבוא החפץ בלב בנינו להקדיש חייהם לעבודת עמם, אם לא יידעו את רוחו ולא יבינו את ערכו?” משום כך חלם על הוצאת ספר מקיף ושימושי, שייקרא “אוצר היהדות”, אשר, כדבריו, “יהיה כתוב בלשון עברית קלה ויכלול ידיעות היהדות לכל מקצועותיה”, באופן ש“אדם קורא בו ויודע ממנו כל היהדות כולה”..

על דרך ההשאלה מרעיונו של אחד-העם הייתי אומר שנחוצים לנו עכשיו שלושה אוצרות כאלה: אוצר היהדות, אוצר הציונות והמדינה, ואוצר הסוציאליזם הציוני ותנועת העבודה הישראלית. כל אחד מן האוצרות הללו צריך להיות מועט המחזיק את המרובה, בסגנון ובצורה השווים לכל נפש, ויהיה זה כעין “סידור” קטן, שיחזיק בו כל אזרח ישראלי, קשיש או צעיר, משכיל או חסר-השכלה, וכן כל פועל ישראלי בין שהוא פועל חקלאי, פועל בניין, פועל תעשיה, פקיד, מנהל או עובד אקדמי – ברצותו יוכל לרענן את זכרונו ותודעתו וברצותו יוכל ללמוד, על רגל אחת, את מהותו של כל אחד משלושת הנושאים הנ"ל, שהם המרכיבים העיקריים של יישותו, מהותו ותוכן חייו ומעשיו, ועל פיהם מושתתה או צריכה להיות מושתתה אמונתנו, צדקת מעשינו והשקפת עולמנו.

אנחנו יכולים לערוך על שולחנו של הקורא הישראלי, בן זמננו, מכל טוב של היצירה הכתובה. אך אם לא ניתן בידו שלושה אוצרות אלו, שיהיו לו לעיניים – נצטרך לומר לעצמנו: אם זה חסרנו – מה קנינו?

אני מעריך מאוד את פרי מעשיה של הוצאת “עם-עובד”, כפי שהם ידועים לי. הם מרובים וטובים, עשירים ומבורכים בכול, והם מופעלים בכוח היוזמה והשקידה וכשרון המעשה של ראשי “עם-עובד” ועובדיה, ובראש כולם אליעזר פרי.

הוצאת “עם-עובד” היא גוף חי, הנושא את עצמו ומקיים משימתו בכבוד ובהצלחה, ואין לי אלא לברך אותה שמספר קוראיה יגדל כהנה וכהנה ושיתקיימו בה, במלוא תוכנן והיקפן, השאיפות והמגמות והרצונות שהגה ברל בחזונו, שכן בכלל שאיפותיו ורצונותיו – שאיפותינו ורצונותינו אנו.

כה לחי!

(דברים בעתם)

דברים בכינוס לכבוד חתן התנ"ך יעקב חומרי שנערך בנתניה

עם שקמה מדינת ישראל קם לתחיה גדולה ומופלאה גם ספר התנ“ך. תחייתו ותחייתנו ירדו כרוכים ודבוקים יחד. ישראל ושכינת עוזו, כביכול, יצאו יחד משיעבוד לגאולה ומאפילה לאור גדול. ואם עד כאן היה התנ”ך ספר בריתנו ותורת אבותינו, שבפרקיו, פסוקיו ואותיותיו, מפורשים או רמוזים דברים שבמצווה ובקדושה, וסביבם לוויית-חן של סיפור מעשים, שהיו בימים מקדם, ודברי חזון לאחרית הימים – הרי מכאן ואילך כאילו פצחו פיהם ברינה כל פרקיו, פסוקיו ואותיותיו, והריהם מדברים אלינו בחיוניות ובאקטואליות כאילו זה עתה ניתנו, ומהם זורח ומשתפך אור עצום על מעשינו ועל כל הקורות אותנו, מהם מעשים וקורות שנראים ונעשים כאילו הם חוליות-המשך, באותה שרשרת קדומים, ומהם שניצבים ועומדים אלה מול אלה, או אלה במקום אלה.

מה פלא, שכולנו חזרנו ונמשכנו אל ספר הספרים, בחבלי קסם ואהבה, מעבר לכל קסם ואהבה שהיו בעבר. זהו פשר ההתמכרות הגדולה בעת הזאת ללימוד התנ“ך, לאכילת דבשו עם יערו, להתרפקות על יינו ובשמיו. הנה כי כן מרבים לערוך כינוסי תנ”ך וחידוני תנ"ך ארציים ועולמיים, חידונים לנוער וחידונים לחיילים− והדברים שמחים. דבר הלמד מעצמו הוא שלאו דווקא יוזמי הכינוסים והחידונים הם נושאי משך הזרע הזה אלא הם כעין קוצרים בשדה תבואות שהבשיל.

מאידך גיסא, ישנם גם כאלה המצטערים על כל ה“המולה” התנ“כית הזאת, מהם שקולם נשמע ברמה ומהם שאין קולם נשמע, אבל הם רוטנים בלחישה. הם רואים בהתעוררות זו “טירור של המקרא” וסכנה של התחדשות “הקָרָאוּת” ועוד; לפיכך הם מסתייעים בשוללי החידונים ומבקריהם. יחד אתם הם משלחים בחידונים חיצי-ביקורת ולעגי-לשון, בייחוד על אופן ניהולם ושיפוט שופטיהם וכיוצא בזה טענות שוליות, שאינך יכול להשתחרר מן החשד שאצל חלק מבעליהן אינן משמשות אלא כסות-עיניים לשלילת הפעילות התנ”כית הזאת מעיקרה. אעפי“כ מן הראוי להזדקק לאותן טענות – גם אם הן נראות שוליות – כדי להפריכן, וע”י כך ניווכח באיזו מידה מופרכת שלילת הפעילות התנ"כית, בין שהיא גלויה ובין שהיא מוסווית.

הראשונה בטענות הללו היא כי “התנ”ך אינו ספורט“, שקומץ מובחרים יתחרו בו ואילו הקהל נשאר צופה במתחרים, באולמות או בטלוויזיה, או מאזין להם ברדיו. מובן מאליו כי הטוען כך בתום-לב שרוי לו ומחול לו. אך מתברר שמאחרי טענה זו מסתתרים לפחות שלושה מינים של שוללי ה”עיסוק" בתנ"ך מעיקרו, כל אחד מנימוק מוסווה משלו:

אחד חושש מפני השיבה אל המקורות, שמא תביא לידי שיבה אל המצווה ואל האמונה ואל חזון ונבואה.

שני – מקנא קנאת סופרים בשתי משמעויות של קנאה. קנאת מי שאינו בקיא − בבקיאים, וקנאה בתנ"ך עצמו, המשמש נושא לתחרות, בעוד הם אולי סבורים שדווקא ספרות ימינו – זקוקה לכך שתשמש נושא לתחרות ולבקיאות.

שלישי – ממשיך באותה הסתייגות – מודעת ובלתי-מודעת – מלימודי המקרא, שרווחה בחלקים נודעים של קהילות ישראל משעה שהקראים דבקו במקרא וכאילו קנו אותו לעצמם. אותה הסתייגות השתקפה בבהירות באספקלריה של לימוד תורה בבית-מדרשה של יהדות אירופה – שכידוע סבלה מזדונם של הקראים, בעוד שאצל יהודי ארצות המזרח, שלא סבלו מידי הקראים, לא ניכרו סימניה כלל, כל שכן יהודי תימן שלא היו מצויים ביניהם קראים.

שלושת מיני השלילה הללו – ראויים שנשלול אותם.

אחת – משום שהשיבה אל המקורות אינה חשש אלא סבר וסיכוי; ואין ראוי לשלול אלא את הבורות, העם-ארצות ואי-ידיעת המקורות, שכן בור ריק שאין בו מים – נחשים ועקרבים באים לדור בו.

שניה – המבקש להגדיל ולהאדיר ספרות ושירה של סופרי ימינו – במקום התנ"ך, או כנגדו, הריהו כמי שמביא פת קיבר במקום פת נקיה וכמעמיד פונדקית במקום כוהנת.

ושלישית – סכנת הקראות כבר עברה ובטלה; ואפילו לא עברה ובטלה מי זה אמר ותהי שנהיה מסתייגים ממקור-מחצבתנו רק משום שהללו שלחו ידם בו?

טענה שניה בין הטענות הנשמעות היא שאין בחידונים הללו מבחן לחכמה ולידיעת תוכנם, פירושם ומשמעותם של מקראות, אלא רק מיבחן לכוח הזיכרון ולשינון שבעל-פה, ולפיכך אין הדבר ראוי בעיניהם לפרהסיה הגדולה ולגינונים היפים, והתואר חתן התנ"ך הוא פרס שאין מן הדין להעניקו.

הללו מה הם סחים? כלום הם מבקשים לעשות עריכת מיבחני ידע ובקיאות במשמעויותיהם ובפירושם של המקראות? הרי יש למקרא מאות ואלפי מפרשים, קדמונים וחדשנים, בני ברית ושאינם בני ברית, ואיך יכולים בני-אדם לעמוד ולהתנצח כשבידי כל אחד מהם פירוש או פירושים משלו למשמעויותיהם ולפירושיהם של מקראות? מכל מקום לכך מיועדים כינוסי התנ"ך שבהם נשמעים פירושים ודרשות על פרקים וסוגיות במקרא.

אף הקיטרוג על מבחן כוח-הזיכרון ותדירות השינון בעל פה מופרך לחלוטין; מודעת היא, שאין כוח זיכרונו של אדם עומד לו אלא במה שחדר לעומקי בינתו. ואילו דבר שאינו מובן כל צורכו – סופו שנדחה מאוצר הזיכרון ונשכח. לפיכך מי שנשאל, למשל, מי הנביאים, באילו פסוקים ובאילו מקומות, שהזכירו “ענפיהם ופירותיהם של הרי ישראל” – הר תשובת המשיב על כורחה שתהא נובעת ממעמקי בינת הלב ומכוח התרשמות עזה, שכמוה כהזדהות עם הנאמר והאומר.

ועוד יש הטוענים, שבחידון הבינלאומי נעדר השוויון באפשרויות, כיוון שהמשתתפים בו מחו“ל – בני ברית ושאינם בני ברית – אין הלשון העברית שגורה בפיהם; הם נאחזים בדיבור מתורגם ונמצאים מפסידים, שעה שהישראלים, שהעברית שגורה בפיהם, יוצאים נשכרים וכאילו אין הפרס ראוי להם. טענה זו אין לה על מה שתסמוך, אבל היא יפה למי שרוצה ליפטר מן התענוג הזה ולזכות בו את הגויים, או לפחות יהודים מחו”ל. רגליים לדבר שאפילו היו זוכים בחידון יהודים שאינם ישראלים היו יוצאים הללו ומלמדים סניגוריה על שאינם בני-ברית שדווקא הם, משום שאינם בני ברית, ראוי שיזכו בכתר התנ"ך.

כנגד הטוענים והטענות הללו חובה להדגיש שאם אין שוללים את החידון מעיקרו, הרי שאין מנוס לשפוט בו בצדק וללא כל משוא פנים. תרגום השאלות לשפה שבה למדו הנשאלים את המקרא – אינו מפחית מסיכוייהם, שכן אינם נדרשים לצטט פסוקים כמתכונתם וגם לא לפי תרגומם המדוייק אלא להשיב על עניינים ותכנים הנזכרים במקרא. ברור שכל מי שמבין תוכנם ופישוטם של דברי התנ"ך חזקה עליו שיידע להשיב כהלכה גם לשאלות מתורגמות ועל כל פנים שיעור טעויותיו עשוי להיות קטן ביותר. והרי ראינו ושמענו את משתתפי החידון שנזקקו לתרגום. מי שהיה בקי השיב ולא החטיא. ומי שאינו בקי היה מנסה תשובה אחרי תשובה, סתם בעלמא, בהנחה שאולי ישחק לו מזלו.

היוצא מזה הוא שעלינו לנער את כל הביקורת הזאת ולתת ברכתנו ותמיכתנו למעודדים את הלימוד והעמקות והבקיאות בספר הספרים ונאמר לעושי טוב: יישר חילכם.

*

הפעם חתן התנ“ך הוא יעקב חומרי. יליד תימן. מן העולים לארץ על “כנפי נשרים”. הוא אינו הראשון שהוכתר בכתר זה של “חתן התורה” – קדמו לו ארבעה. מבין ארבעת חתני התנ”ך שהוכתרו בכתר זה – שניים הם עולים מתימן: ר' יחיא נתנאל אלשיך ויעקב חומרי. האם מקרה הדבר, או שמא יש לכך גורמים וסיבות?

מי שמכיר את הווייתם של יהודי תימן ומי שטעם טעם חייהם – על המר והמתוק שהיה בהם – יכול להבין על נקלה שאין מקריות בהצלחה זו שעלתה בחלקם.

יהודי תימן – היחידים והכלל – בני תורה היו. היא היתה נגינתם כל היום ובאהבתם שגו תמיד. חייהם של עראי וטפל ותורתם תדיר ועיקר. פרנסתם היתה קשה כגידין, שיעור הנאות-החיים שלהם היה פחות מכזית, ויחס אומות העולם אליהם היה מר כלענה. הם השלימו את מחסורם בלימוד התורה, שבה מצאו סיפוק ומרגוע לנפשם, והיא שהיתה להם מפלט ממצוקתם ומחסה מפני זדון-לבם של משפיליהם-מעניהם. גם המדע והמחקר היו רחוקים מהם וכשלמדו תורה היתה היא להם כאחות לחכמה וכמודע לבינה.

יכול תאמר, כך היו הדברים מעולם בקהילות ישראל אחרות, במזרח ובמערב, בייחוד בדורות הקודמים, ומה נשתנו יהודי תימן משאר קהילות?

אכן, יש שוני, והיה שוני מהותי, הן בהווי החיים והן בדרכי לימוד התורה ובסדר-העדיפויות; אותו שוני הוא פרי ייחודה של מציאות החיים, שחיו באותה ארץ מאפלייה, ואותה מציאות היא שהכתיבה להם מה ללמוד, מתי ללמוד וכיצד ללמוד.

יהודי מזרח-אירופה שרבים מהם למדו תורה לילות כימים, כשהם מנותקים כמעט לגמרי מכל ענייני העולם הזה – והיו סמוכים על שולחנו של מישהו ונקראו “אוכלי ימים” – העמיקו בים התלמוד, לא בלבד כדי לדלות ממנו את מקורות ההלכה, אלא דווקא לשמו ולאהבתו של התלמוד, שהוא מחדד מוחין ומעמיק מחשבה ומרחיב את הדעת ומעשיר את הדמיון ונותן למתמידים בו סיפוק של התעלות ורוממות רוח, כפי שתיאר זאת משוררנו הגדול ח.נ. ביאליק בשירו הנפלא “המתמיד”. מאידך גיסא, הם עשו את המקרא טפל. אולי כדי שלא ליתן פתחון-פה לקראים מזה ולנוצרים מזה, ולהבדיל, משום שהסתמכו על דברי חז"ל שביקשו להמריץ לימודי משנה וגמרא ולפיכך קבעו לאמור: “העוסק במקרא- מדה ואינה מדה”. אגב כך מיעטו יהודי מזרח אירופה לעסוק במדרשים ובפירושי מקראות, אלא רק במידה שהדבר היה נחוץ להם להבנת התלמוד. לפיכך כשהם באים לצטט מקרא מפורש אינם זוכרים אותו אלא מתוך התלמוד ועל-פי-רוב מצטטים אותו שלא כתיקנו.

לא כן יהודי תימן. הם דבקו במקרא מילדותם, הן משום שהמקרא – וביחוד חמישה חומשי תורה – היו בהישג-ידם יותר מאשר ספרים אחרים, ובעיקר משום שבחייהם הקשים מצאו עידוד ונחמה בדברי ההבטחה, החזון והנבואה שבמקרא, כשם שמזמורי תהלים נתנו פורקן לצוקות-נפשם, ופסוקי משלי האירו להם אורחות-חיים ומוסר-אדם. ולא זו אף זו: ייתכן שהמקרא, ובעקבותיו הפירושים והמדרשים ודברי האגדה והקבלה, היו נוחים להם להבנה, וקלים לתפישה, בעוד שהתלמוד וההלכה תבעו מהעוסקים בהם מאמץ מרוכז, כושר העמקה והתמדה עד כדי התנזרות מכל ענייני העולם הזה.

כדי למנוע כל טעות או אי-הבנה ראוי להדגיש, הדגש היטב, שאין המדובר לעיל ולהלן באותם המנויים כתלמידי חכמים, גדולים בתורה, יודעי דת ודין, אשר עשר ידות להם במישנה, בתלמוד, בפוסקים, במדרשים ובקבלה, וכאלה היו בין יהודי תימן לא מעטים. הדברים אמורים ב“עמך”, ביהודים סתם, באותם שעליהם נאמר במקרא ובמדרש: “כפלח הרימון רקתך – אפילו ריקנים שֶׁבָך מלאיים מצוות כרימון”.

ואמנם כך היתה מציאות חייהם של פשוטי-העם:

ראשית – מעטים היו ספרים שברשותם. מה שהיה מצוי להם – כתב-יד הוא. אמנם הגיעו לתימן גם ספרים מודפסים, מכל מה שנדפס בעברית, לא חסר דבר. אך הספרים המודפסים היו יקרים עד כדי כך שהמועתקים בכתב-יד היו זולים יותר. אמידים ולמדנים רכשו לעצמם ספרים ככל שאיוותה נפשם. אך העניים, ורובם ככולם היו עניים, דאגו שלא יפחתו משלושה ספרים: תנ"ך (ופעמים היה זה רק חומש עם תרגומי אונקלוס ורס“ג ופירש”י, בצירוף ההפטרות, שגם הן בתרגום יונתן בן עוזיאל); תכּלאל − שהוא סידור-התפילה; ודיואן – שהוא ספר שירים, כלול ובלול משירת משוררי ספרד ומשירת משוררי תימן, זה ליד זה, ללא פדות ביניהם.

אביא כאן כתנא דמסייע את מה שכתב הנוסע המופלא ר' יעקב ספיר הלוי יליד אושמניא שברוסיה בספרו “חדרי תימן”. הוא עשה בתימן לפני למעלה ממאה שנה והרי דבריו:

“היהודים בכל הארץ הזאת רובם ככולם אינם ערומים מתורה: מבינים במקרא, ויודעים בהלכות ואגדות, אומרים בזוהר, ועוסקים בקבלה ונוטריקין וגימטריאות; אבל בתלמוד ועיון בפוסקים מעט מזעיר: אחד מני אלף יודע צורת התלמוד כי אינו נמצא בארץ (זולת בספרי “עין יעקב” אשר מקרוב באו). גם עתותיהם טפוחות באין להם עתים קבועות לעיין ולפלפל. ספרי הדפוס יקרים בארץ הזאת, כי לא יבואו רק לעתים רחוקות”.

שנית, בבתי-אולפנא לתינוקות של בית רבן למדו מקרא, עפ“י מצוות “ושננתם לבניך” ועפ”י המשנה שקבעה “בן חמש למקרא”; יחד עם המקרא הם שיננו תרגום אונקלוס ורס"ג. אך כמעט שלא לימדו בבתי-האולפנא משנה, תלמוד והלכה או מדרשים. וכך עלו ובכך המשיכו אותם תינוקות של בית רבן עד שנעשו גדולים ועד בכלל.

שלישית – טירדות פרנסתם ומצוקות חייהם לא הניחו להם ללמוד יותר כפי שוודאי היו רוצים; ואילו הכרת חובתם ללמוד תורה – גרמה לכך שעיקר לימודם היה לשנן שנן היטב, הן ביחידות והן בציבור, את פרשת השבוע בימי חמישי ושישי – לקראת שבת, וביום שבת – לקראת השבת הבאה – כמצוות “ודברת בם” – וכדי שיוכלו לעלות לתורה בשבת, וביום שני וחמישי, ולקרוא כל אחד בעצמו, תוך הקפדה מלאה על טעמים ונגינות ודיקדוקי מסורת. וכן ההפטרות מן הנביאים. צרף לכך פסוקי דזמרה שבתפילות והדבקות בספר תהלים – כמקור לתפילת אדם ולהשתפכות-הנפש בכל עת מצוא – והוסף לכך את קריאת שיר השירים בכל ערב שבת בניגון ובהטעמה, וכן קריאתה וקריאת ספר משלי בימי הפסח בציבור עם תרגום ופירושים, וכמוהם כן מגילת רות בחג השבועות, ומגילת איכה וספר איוב בט' באב, וספר קוהלת בסוכות, ומגילת אסתר בפורים. נמצא שכל אלה נקראו ונישנו ושולשו ונלמדו בתדירות עם טעמיהם ונגינותיהם, תרגומיהם ופירושיהם, במחזוריות קבועה, על-ידי כל אדם מישראל, בין בורים וריקנים ובין תלמידי-חכמים מובהקים, עד שנעשו שגורים בפיהם וטבועים בעומק תודעתם.

רביעית – לימוד המקראות כשלעצמם לא היה סוף פסוק. הם גם שלחו ידם אל ספרות הפירושים והמדרשים המתלווים למקרא – את פרשת השבוע למדו בשבת עם פירש“י, והוסיפו עליו את מדרש תנחומא ומדרש רבא והזוהר – כל שבוע ומדרשו. ואילו בימות החול היו חוטפים לעצמם קטעי אגדה ב”עין יעקב" לאחר תפילת ערבית – לפעמים בעירנות ולפעמים בעייפות ובנימנום. כידוע, גם דברי אגדה אלה משולבים ודבוקים בפסוקי המקרא כשלהבת בגחלת; כיוצא בזה במסיבות ובסעודות – בין בסעודות של מצווה ובין בסעודות על שולחן המשפחה לעת שבתות וימים טובים – היו נאמרים בסוף הסעודה, לפני ברכת המזון, דברי קישור, שאינם אלא דרשה עפ"י הפסוקים של פרשת השבוע. ועוד יש להוסיף שבהרבה מן השירים והחיבורים המחורזים היו כמעט תמיד נסגרים בתי השיר והחרוז בפסוק סוגר מן המקרא, כפי שהיה נהוג אצל משוררי ספרד.

נמצא שציר לימוד התורה הסתובב אצלם מן המקרא אל המקרא וחוזר חלילה, מימי ילדותם ולאורך ימיהם עד זקנה ושיבה, וכך נעשו בקיאים בו, הוא מעורה בהם והם מעורים בו.

כאמור, חלים הדברים הללו על פשוטי העם, הטרודים בחייהם ובפרנסתם ובמצוקותיהם, שהמקרא היה עיקר לימודם. יחד עם זאת אין ספק שהבקיאות במקרא פתחה לפני כל שרוצה בכך פיתחין לתורה, וכפי שאמרו ב“ספרי” (שופטים) “מקרא מביא לידי תרגום ותרגום מביא לידי משנה”. וכן הלאה. לא כן הנודעים בשער כלמדנים, שנוסף למטען זה, השווה לכל נפש, היו שוחים בים התלמוד, ומעמיקים במשנה ובהלכה ומדקדקים בפוסקים ואינם מחסירים נפשם מכל דבר לימוד. הם היו מקיימים את מה שהרמב“ם פסק בהלכות תלמוד תורה לאמור: “חייב אדם לשלש את זמן למידתו, שליש בתורה שבכתב, שליש בתורה שבעל”פ ושליש יבין וישכיל במידות שהתורה נדרשת בהן, וענין זה הוא הנקרא גמרא”.

אמנם גם פשוטי העם למדו בספרי ההלכה. אך לימודם היה מוגבל ע“י רצונם לדעת מה מותר ומה אסור, לפי צרכיו וחובותיו של אדם מישראל. הם למדו הילכות פסח בפסח והילכות סוכה בסוכה, וכן הילכות שבת ועירובין ודיני טהרה וכשרות אוכלין וכיוצא בזה, מי מהרמב”ם ומי בשולחן ערוך. את כל השאר, לרבות ענייני נישואין וקידושין – הניחו ללמדניהם שתורתם בידם. אגב – אותם שתורתם בידם התפרנסו – עפי"ר בדוחק ובצער – מיגיע כפיהם כאומנים, או שכירי-יום, אלא שהיו מסורים ללימוד התורה, והתורה נכבשה להם, אם בזכות מסירותם ואם בזכות כשרונותיהם, וכפי שאמר רבי שמעון ברבי (ע“ז, י”ט, א') “אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ”.

חמישית – הבקיאות במקראות שימשה להם ליהודי תימן, פשוטים כלמדנים, אמצעי ביטוי, מן המוכן, לכל דבר שרצו לבטאו בין בשיחת חולין ובין בשיחת תלמידי-חכמים. בצאת אדם לדרך יאמר: “ה' צבאות עמנו משגב לנו אלקי יעקב סלה”. את מכתביהם פתחו לא במלה ב“ה או בע”ה, כמו אצל האשכנזים, אלא במלה לק“י שהיא ראשי תיבות של “לישועתך קויתי השם” או עמ”י עש“ו שהן ראשי תיבות של “עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ”. וכשאדם רוצה לומר לחברו שראוי לו להסתיר כספו בכיסו הפנימי או להימנע מלספר סודותיו, יאמר זאת בפסוק: “כי נעים כי תשמרם בבטנך”. ואם אדם נואש מעניין כלשהו יאמר: “”ממקום אחר ישלח שלומיו”. ואם רוצה לעודד חברו מייאושו יאמר לו: “בטח עליו והוא יעשה”, או “הולך בתום ילך בטח”. ואם רוצה אדם להעמיד על משמעותן של מלים יאמר: “אזן מלים תבחן”, שהן ראשי תיבות אמ“ת. ואם רוצה לתאר עבודה מאומצת וממושכת יאמר: “מבוקר לערב יוכתו”. ואם רצונו לומר על מישהו שהוא יכול להתפקע מרוגז הוא יאמר: “יאכל בדי עורו”, כלומר ירגז ככל שירצה. ואם ירצה לרמוז לחברו, המראה רעבתנות וזלילה, בשעת סעודה בבית-משתה, יאמר לו בחינחון תחילת פסוק ידוע: “הה, ושמת”. כלומר הפסוק במשלי: “ושמת סכין בלועיך אם בעל נפש אתה”. ואם חברו מדבר יותר מדי יאמר לו: “ברוב דברים לא יחדל פשע”. ואם הוא רוצה להשתמט ממשהו יאמר: “למה זה אנכי?” (ור' בסיפורי הזז). אגב: דומה הדבר למה שהיו נוהגים חז”ל הקדמונים, הן כששאלו למי ששאלו: “פסוק לי פסוקך” והן כשהשתמשו בפסוקים לצורך דיבור מרומז, כגון: “מצא או מוצא”.

ברור, איפוא, לחלוטין שיהודי תימן לא היו, חלילה, קראים, והקראות לא נודעה להם אלא רק לחכמיהם שלמדו עליהם מוויכוחיו של ר' סעדיה גאון כנגד הקראים. אמנם ידועים בתימן בודדים שנימנו עם “אבלי ציון”, וזאת לא רק על פי הנוסע ר' בנימין מטודלה אלא הכרנו כאלה גם בימינו, הם היו אבלי ציון לשמה, ונהגו עצמם מנהגי אבלות, ללכת יחפים ולהינזר מאכילת בשר ומשירת משוררים. אבל הם היו שומרי מצווה כהילכתה וכדיקדוקה ודבר לא היה להם עם הקראות, השקפותיה או עקבות השפעתה; וכפי שהעיד עליהם הרמב"ם באגרתו לאמור: “על שרשי האמת יעידו גזעיהם ועל טיב המעיינות יסהידו נובעיהם וכו'… וכל היום הוגים בתורת משה והולכים בדרך המורה רב אשי”.

אין ספק שיש כמה צדדים שווים בנושא זה בין יהודי תימן ובין יהודי ארצות המזרח. אעפ"י כן, דבקותם ומסירותם של יהודי תימן בתורה לא היה לה אח ודוגמה. הם היו בקיאים בפסוקים ומשתמשים בהם לכל דבר, ועל כך היתה תפארתם, הדבר גרם להם הרבה נחת-רוח, ונכון לומר עליהם את הפסוק “לולי תורתך שעשועי כי אז אבדתי בעניי”, והוא הפסוק שהשתמש בו חתננו יעקב חומרי לכשנשאל כיצד הוא למד תורה ואיך הגיע למה שהגיע.

והיא שעמדה להם, שכן שאבו מן המקראות, לא רק ידיעת מצוות התורה במקורן, אלא גם חזון ופיוט ומשאת-נפש וכיסופי-לב ובינת-נבונים. הם שמרו על המקראות והמקראות שמרו עליהם עד כי בא מועד הגאולה ושבו בנים לגבולם.

הנחלת הלשון ליהודי תפוצות הגולה היא משימה חיונית וגורלית לעצם הקיום היהודי, לעתידן של הציונות ושל מדינת ישראל.

א.

הלשון העברית, אילו פה ניתן לה, היתה אומרת כרחל: “נפתולי אלקים נפתלתי עם אחותי גם יכולתי”. ואפשר שהיתה אומרת “אחיותי” במקום “אחותי”, ללמדנו שלשונות הרבה נשתלחו בלשון העברית כדי לצרור לה, לדחוף אותה לקרן-זווית ולרשת מקומה – ולא יכלו לה.

חכמים ויראים, ביקשו להרחיקה מששת ימי המעשה, וכאילו אמרו לה: מה לך ולימי החול – לשון-קודש את, ונאה לך להיות כעין השבת: “לקדושה ולמנוחה”. והיו משכילים ו“אנשי העולם הגדול” שסברו וקיבלו, שהלשון העברית לא תצלח לצרכי השכלה ומדעים ולא תועיל לקשר בין ישראל לעמים; ויש המבקשים לראות בה לשון התלויה בארץ, שאין רשאים וזכאים להשתמש בה אלא יושבי ארץ-ישראל, ואילו יושבי ארצות הגולה פטורים הימנה ורשאים הם לדבר, ללמוד ולעשות – גם בענייני יהודים ויהדות, לרבות ענייני ציונות ומדינת ישראל – בלשון עם הארץ שבתוכו הם יושבים.

אך הלשון העברית נפתלה ונאבקה על זכותה להתקיים בחול כבשבת, בחו"ל כבארץ-ישראל, ולהיות לשון-לימודים, לשון המעשה והיצירה, המחשבה והאמונה, הנבואה והחזון, הפיוט והאגדה, ההלכה והמדרש, התוכחה וההבטחה, ובעיקר לשון הקיום והאחדות, הקשר והסולידאריות בין היהודים לבין עצמם, לשון של שמירת הייחוד היהודי בכל הדורות של תחייתנו ועצמאותנו בזמן הזה.

היא נפתלה ונאבקה, ותוכל!

ב

מורגל עכשיו בפינו לדבר על תחיית הלשון העברית; אולם הלשון העברית לא מתה לעולם; וממילא לא נתקיימה בה תחיית המתים; הנכון הוא שהיא נתחדשה, במשמע חזרה ונעשתה לשון-דיבור בפי ההמונים ותוך כדי דיבור מתחדשים בה מלים, מושגים וצורות למכביר.

לא מכבר היתה לי הזדמנות להתבונן באילן עתיק-יומין, שנראה כאילו קמל ויבש ואין לו תקנה אלא עקירה; והנה הבקיעו ויצאו מגזעו ענפים חדשים, שדרכם לגדול ולהתפתח סביב הגזע; הם מתכסים עלוות וסופם שמניבים פירות לברכה; כך נתממשה לי משמעותו של הכתוב: “ויצא חוטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה”. לאילן עתיק זה דמתה הלשון העברית! כמוה כעם ישראל, שהיא והוא עולים בגורל אחד; כל זמן שלשונו חיה גם הוא חי וכל זמן שהוא חי גם לשונו חיה; אילו ח"ו מתה הלשון העברית היה זה סימן שעם ישראל עבר ובטל מן העולם.

ג

הצורך בהשכלה ובלימוד מדעים, שהתעורר בפתח תקופת התחיה הלאומית, ערב הקמת הטכניון בחיפה, נתן אמתלא חזקה בידי הזרם שנטה – מדעת ושלא מדעת – להימשך ולמשוך את היהודים מן הפנים אל החוץ, מתוך מסגרתו של העם הקטן אל אוקינוס עמי העולם; שהיהודים יתערבו עם הבריות המתקדמות, ידברו בלשונן ויתאימו עצמם לתרבותן ולהליכותיהן, ומי שרוצה להוסיף להיות יהודי יוכל לעשות זאת בצינעה, אנשי הזרם ההוא טענו שאין לרכוש השכלה ואין ללמוד וללמד מדעים בלשון העברית, שהיא לדבריהם מתה וחנוטה, אלא דווקא בלשונות אירופיות. מבשרי התחיה הלאומית ומחולליה, ובייחוד המורים העברים, יצאו לריב את ריב הלשון העברית וטרחו להפריך את הטענות כנגדה; לאותו ריב קראו “מלחמת השפות”; וגם אז היו שנתפסו לספקנות; אפילו אחד העם פסח אז על שתי הסעיפים ולבסוף חשב ומצא שהלימודים בלשון הגרמנית, בטכניון המוקם בא"י, עלולים לעורר חשד שאנחנו שלוחה של מעצמה קולוניאלית, ולפיכך מוטב שהלימודים יהיו בעברית ותהא זו הוכחה שאין אנו אלא שלוחה של העם היהודי בלבד.

הווה אומר: לא שהלשון העברית קמה לתחיה אלא היא נחלה נצחון על יריביה ויריבותיה; ותוך זמן מועט היא גילתה פניה וחשפה צפונותיה וחידשה נעוריה, והרי היא משמשת כיום לכל דבר שאדם מישראל זקוק לו, לרבות השכלה ולימוד מדעים ואין לפניה מכשול.

ד

נפתולי הלשון העברית נמשכים מימי דור הפלגה; אני מדגיש: פַלְגָה ולא הַפְלָגָה כפי שגורסים, שכן אז נפלגה הארץ – פילוג שקדם לריבוי לשונות, וגרם להן; לדעת חז“ל היתה אז הלשון העברית לשון יחידה ואין בלתה, כפי שאומר הכתוב: “ויהי כל הארץ שפה אחת”, ורש”י מפרש: לשון הקודש. ואם כן הוא, הרי שהיא היתה לשון המקיימת את האחדות הכוללת; אלא מכיוון שנתפלגו הבריות נגזר עליהם העונש של ריבוי לשונות ונתקיים בהם: “הבה נרדה ונבלה שם שפתם אשר לא ישמעו איש שפת רעהו”; משמע, באין שפה אחת, אין עם אחד, שכיוון שאין שומעים איש שפת רעהו – מחיצות של זרות ונכר קמות ומבדילות ביניהם.

ה

על דרך האלגוריזאציה הייתי אומר, שגלות עם ישראל היא דור הפלגה שלו; ולא דור פלגה אחד בלבד אלא דורות פלגה רבים; הגלות פילגה את עמנו, שכן היה עם מפוזר ומפורד בין העמים והלשונות; במשך כל הדורות ההם – היתה הלשון העברית נפתלת ונאבקת, בעקשנות, על זכותה להיות הלשון המאחדת את העם העברי והשומרת קיומו וייחודו בארצות פזוריו.

ככל שגברה ידה – גברה אחדות ישראל ועמה גם הכמיהה לקיבוץ הגלויות ולחידוש קוממיותנו כקדם: וככל שהיתה ידה על התחתונה – התרחקו חלקי העם אלו מאלו, ואפשר, שגם בשל כך אחרו פעמי הגאולה.

אין הדברים אמורים רק בגלות הארוכה והרצופה, הנמשכת כבר כשמונים דור, אלא גם בדורות קודמים של גלות.

יעקב אבינו גלה לפדן ארם כשלשון עברית בפיו, אך הלשון הארמית רדפה אחריו וביקשה להשתלט עליו. בספר “בראשית” אנו קוראים: “ויאמר יעקב לאחיו ליקטו אבנים ויקחו אבנים ויעשו גל ויקרא לו לבן יְגַר שָהֲדוּתָא ויעקב קרא לו גַלְעֵד”. יעקב ואנשיו הם שטרחו בהקמת הגל הזה; אך לבן, שלא רצה בשיבת יעקב לארץ אבותיו, הזדרז והקדים לקרוא לו בלשון ארמית “יגר שהדותא”. ואעפ"י שהמקום היה חוץ-לארץ התעקש יעקב לקרוא לו בעברית: גלעד, ולכן נתקיים בו “וישב יעקב מגורי אביו”. ומאז ועד היום מהלכת הלשון הארמית בצידה של הלשון העברית, פעם כעזר ופעם כנגדה.

אבותינו, בגלות במצרים, הקפידו לשמור על אחדותם ולכן לא שינו את שמם ואת לשונם, ובזכות זאת נגאלו. בתנא דבי אליהו רבה מסופר:

“כשהיו ישראל במצרים, נתקבצו כולם וישבו יחד, משום שהיו כולם באגודה אחת, וכרתו ברית יחד… שלא יניחו לשון בית אביהם ושלא ילמדו לשון מצרים”.

ו

דניאל איש חמודות, השבוי-הגולה, שבתחילה דיבר עברית, היה נאלץ ללמוד לשון כשדים, לדבר ולכתוב בה את חזיונותיו וקורותיו; אולם את חזון הגאולה ותקוותה לא הבין עד שדיבר בלשון העברית; “ויהי בראותי אני דניאל את החזון ואבקשה בינה”. הוא לא הבין את החזון; ההבנה בינו לבין מלאך החזון באה רק לאחר שהתפלל בעברית. “ועוד אני מדבר בתפילה והאיש גבריאל אשר ראיתי בחזון בתחילה… נוגע אלי כעת מנחה ערב ויבן וידבר עמי ויאמר: דניאל, עתה יצאתי להשכילך בינה”; כך נעשתה לו התפילה בלשון העברית למקור השראה, להשכיל ולהבין את חזון הגאולה, לאמצעי-מקשר בין העבר המפואר לבין העתיד הנכסף.

נחמיה, ממנהיגי שיבת ציון מבבל, הקפיד על ידיעת הלשון העברית בפי השבים: “בימים ההם, ראיתי את היהודים הושיבו נשים נכריות… ובניהם חצי מדבר אשדודית ואינם מכירים לדבר יהודית… ואריב עמם ואקללם” וגו'.

גם מרדכי היהודי, משהגיע לשלטון בגולה, ציווה שפקודות המלכות יהיו אל כל עם כלשונו, ואל היהודים – המפוזרים בין העמים! − ככתבם וכלשונם.

אגב אורחא למדנו שני דברים:

א. היהודים קיימו בידם כתבם ולשונם, גם בגלות, והשתמשו בהם שימוש יום-יומי.

ב. התשובה לקיטרוגו של המן על היהודים, שהם עם מפוזר ומפורד, היתה בהשגת הכרה מצד השלטונות בזכות קיום הכתב והלשון שלהם, כביטוי לאחדותם וכסמל לשוויונם.

רב סעדיה גאון, מאחרוני הגאונים של סורא ופומבדיתא, חיבר עוד בנעוריו ספר בשם “אגרון” ובו הוא מתריע ומכה על חטא על שיכחת הלשון העברית בארצות הגלות.

בהקדמה לאגרון – שלצערנו אין בידינו אלא קטעים ממנו – הוא כותב: “גלינו אף אחריו –(כלומר אחרי עליית נחמיה) – בכל שערי ארץ…; לשונותם למדנו, ותלט עילגותם על שפר אמרינו, ולא נכון כן…; יחיל לבנו על זאת, ויחת רוחנו כי נעדור נעדר מפינו הגות קודש מעוזנו, כי בו נבין חוקי תורת צורינו, אשר המה חיינו – חיתנו, אורינו, מקדשינו – למעולם ועד עולם”.

היינו, הלשון העברית היא המפתח הנאמן אל עולמה של היהדות; ואילו שיכחתה נוטלת מן העם היהודי את תוכן קיומו, ייעודו וסוד היותו; ומכאן עד לחידלון הקיום היהודי – הדרך קצרה ביותר.

חכם גדול כהרמב“ם, שחלק מחיבוריו – פירוש המשנה ו”מורה נבוכים" – כתב בלשון הערבית, הצטער על כך מאוד, ואף קיווה שיעלה בידו לתרגמם לעברית בעצמו – אבל לא הספיק.

באחת מתשובותיו כתב הרמב“ם: “וניחמתי הרבה על שחיברתיו בלשון ערבי – מפני שהכל צריכין לקרותו; ואני מחכה עתה שאעתיק אותו ללשון הקודש, בעזרת שד”י”.

ז

כאמור, נפתלה ונאבקה הלשון העברית על קיומה שלה, שממנה יתד ופינה לקיומו של עם ישראל, וכ“דבק טוב” המלכד כל חלקיו ופזוריו באשר הם שם: המשנה נכתבה ונחתמה בלשון עברית חיה, שוטפת ותכליתית; לצד המשנה, צמחו אמנם, התלמודים, הבבלי והירושלמי, שהעברית והארמית שימשו בהם בערבוביה: אך הפוסקים, שפסקו ע“פ המשנה והתלמודים, הרמב”ם ור' יוסף קארו, ואחרים כיוצא בהם, כתבו את ספרי ההלכה בעברית כהילכתה, אף-על-פי שידעו שפות אחרות, ואעפ“י שהעם בזמנם דיבר בשפות שונות; וכן נהגו המפרשים הרבים מספור, ובעלי המדרשים, הסופרים והמשוררים לדורותיהם, לרבות הסופרים והמשוררים של תקופת ההשכלה והתחיה הלאומית. נוסח התפילות נשתמר בעברית, ויהודים דוברי שפות שונות התפללו בעברית, וכל נסיון להעתיקה ללשון זרה עלה בתוהו; אותן תפילות איחדו את ישראל בכל מקום ויהודים זיהו זה את זה ב”שמע ישראל"; פרשת השבוע, ההפטרה, מזמורי התהלים – נקראו ונלמדו במקורם העברי המקודש, גם כאשר היה צורך לקרוא, שניים מקרא ואחד תרגום, על-פי תקנת עזרא הסופר, שכנראה החזיק בשפה הארמית ככל יהודי בבל בזמן ההוא – “כדי שהעם יבינו”.

*

עובדה מאלפת היא שמכל התרגומים של המקרא, לא נתקבל על דעת העם אלא התרגום הארמי של אונקלוס הגר ושל יונתן בן-עוזיאל; זאת משום שהלשון הארמית צעדה עם העברית יד ביד, מימי קדם, כאחותה וכצרתה.

אעפ“י כן, גם לגבי התרגום הארמי לא התייחסו חז”ל בהתלהבות יתירה והיה הוא בעיניהם כ“הכרח לא יגונה”. בתלמוד נאמר: “תרגום של תורה – אונקלוס הגר אמרו, מפי ר' אליעזר ור' יהושע; תרגום של נביאים – יונתן בן-עוזיאל אמרו מפי חגי, זכריה ומלאכי; ובאותה שעה נזדעזעה א”י ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה. יצאה בת-קול ואמרה מי הוא זה שגלה סתרי לבני אדם? עמד יונתן בן-עוזיאל על רגליו ואמר: “אני הוא שגליתי סתריך לבני אדם. גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית אבא עשיתי אלא לכבודך עשיתי שלא ירבו מחלוקות בישראל”; ועוד ביקש לגלות תרגום של כתובים, יצאה בת-קול ואמרה לו “דייך”! (מגילה ג'); ואילו על התרגום היווני של השבעים אמרו: “היה היום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל”.

אני מניח שחז"ל לא התלהבו גם מזה שהתלמוד נכתב ארמית. אנו מוצאים במסכת סנהדרין: “במחשכים הושיבני כמתי עולם, אמר ר' ירמיה: זה תלמודה של בבל”.

ח

כל האמור בזה בא ללמדנו:

א) הלשון העברית נפתלה ונאבקה על קיומה, כשפה חיה בפי העם ובמעמקי נשמתו.

ב) בקיומה של הלשון העברית – סוד קיומו וסוד אחדותו של עם ישראל, על אף פיזורו בארצות הגלות.

ג) בקיומו ואחדותו של עם ישראל כמוס סוד כמיהתו לקיבוץ גלויותיו ולהחזרת עטרת חייו ליושנה, “כימי עולם וכשנים קדמוניות”.

ט

והנה בא מועד, ואנחנו נמצאים בעיצומה של אתחלתא דגאולה.

האם יתואר, שהיינו מגיעים למה שהגענו בלי הלשון העברית? מניין שאבו חלוצי התחיה את השראתם, את אמונתם ותקוותם, את צדקת מעשיהם ואת כוח מעשיהם, אם לא מן המקורות שבלשון העברית? ומניין שואבים, בימינו אלה, הלוחמים הנועזים, את עוז רוחם ואת גבורת הקרבתם אם לא מקרן השפע של הלשון העברית?

הייפלא, שאנשים חכמים ובעלי שאר-רוח, כמו אליעזר בן-יהודה וחבריו, ראו בחידושה ובשימושה של הלשון העברית כשפת דיבור אחת מאבני-היסוד לתחיה לאומית ולעצמאות ממלכתית? אכן הם הוציאו את הלשון העברית מן המיצר אל המרחב; לא שהיתה “שפה מתה”, אלא שמצד אחד נחשבה ללשון קודש, שאינה יכולה להיות לשימושו של חול; ומצד שני היתה עניה, בשל השימוש המצומצם בה רק לעניינים שבקדושה, או לעניינים שבין יהודים לבין עצמם בלבד. בשנת 1882 ייסד בן-יהודה, ביחד עם יחיאל מיכל פינס, דוד ילין, יוסף מיוחס וד"ר מזיא את האגודה “תחיית ישראל”, כשמה כן היא, שהונחו ביסודה חמישה עיקרים, שאחד מהם הוא: תחיית הלשון העברית בדיבור. שמונה שנים לאחר מכן, ב-1890 ייסד בן-יהודה, יחד עם חבריו, את “ועד הלשון”, ועמד בראשו עד יומו האחרון. לימים נוסדה האקדמיה ללשון העברית, שתפקידה לשקוד על התפתחותה של הלשון העברית. בן-יהודה חיבר מילון גדול ללשון העברית ובכך הוציא מלבם של הטועים, שטענו שהיא לשון עניה; מאז נכתבו מילונים הרבה ונתעשרה הלשון בדיבור ובספרות, ובשימושם של תלמידים ומלמדים, הוגים וחוקרים, פועלים ופקידים, ושל כל אדם, בכל צרכיו ובכל דרכיו.

חידוש הלשון העברית כשפת דיבור – לא זו בלבד שנפח באפה רוח-חיים חדשה ורעננה אלא שהודות לה זכינו לקיבוץ גלויות ולעצמאות ממלכתית ולכל מה שעלה בידינו עד כה. בחנוכת “יד אליעזר בן-יהודה”, לפני כשבעה חדשים, אמר חיים הזז ז"ל כדברים האלה:

"… עד כדי כך גדול כוחה של הלשון העברית, ושמא מיהרה את הגאולה, שהרי היא זו שנתנה כוח לחיבת ציון ולתנועה הציונית, והיא שגרמה ליישוב ארץ-ישראל. ולעליות לארץ-ישראל, וממילא למדינת ישראל, ואלמלא היא לא היתה לנו תקומה.

“תחיית הלשון, זה הנס מכל הנסים והנפלאות שנעשו לנו, שכן היה זה ניצחון של אויב עז ומר שאָמַץ ממנו – על עצמנו… ישראל קיימת כל זמן שהלשון העברית קיימת בתוכה, בטלה הלשון העברית – חס ושלום בטלה ישראל. זו פרשה גדולה שכל גופי חיינו תלויים בה…”

י

על דבריו הנכוחים של הזז יורשה לי להוסיף מדעתי מעשה מופלא שבמופלאים, והוא הצלחת שליחותה של הלשון העברית במיזוג נקבצי הגלויות. מכל המעשים שנעשו למען מיזוג השבטים והעדות – לא היה מעשה מוצלח ומבורך כשימושה של הלשון העברית בפי כולם; נשער בנפשנו כיצד היינו נראים, ולאיזה כיוון היינו מתפתחים, אילו היו העולים שבאו מ-80 ארצות ויותר, מדברים כל אחד בלשונו, שהביא עימו מארץ מוצאו? כיצד ובמה היו שבטי עליה אלה, בעלי תרבויות שונות ואופני חשיבה שונים, מתקשרים זה עם זה קשרי עבודה ומסחר ותרבות-אדם? ומה היינו עושים אילו לא קם לנו בית-הספר העברי, המלמד לכל ילדי ישראל עברית בעברית משעה שמתחילים לדבר? כיצד היינו בונים ומקיימים משק וצבא ועתונות ופרלמנט ואוניברסיטאות ומפעלי תרבות – בחברה המדברת בבליל לשונות?

נקל לשער שהיו צפויים לנו חיי-גיהינום של בדידות וזרות, ושל אי-הבנות, על כל צעד ושעל, כאשר כל אחד מדבר בלשון ארץ מוצאו. יכול תאמר: נכון, שהכרחית לשון אחת לכל נקבצי הגלויות, שתהא שגורה בפי כולם ומקשרת בינם לבינם, כשם שהלשון האנגלית קישרה ומקשרת בין כל אותם שהיגרו לארצות-הברית של אמריקה, אבל מניין לנו שדווקא הלשון העברית היא שהכרחית? שמא אנגלית או צרפתית יפה הימנה? ושמא אספרנטו?

אכן, לעניין מיזוג שבי הגלויות לעם אחד, יפה כוחה של הלשון העברית מכל לשון אחרת, שאין מיזוג אלא מתוך קירוב לבבות, ואין קירוב לבבות אלא מכוח קישור העבר עם ההווה והעתיד, ומכוח ההתחברות אל שורשי המורשת שבכתב ושבע"פ, שבמחשבה ושבהרגשה, שבהרגלים ושבמנהגים.

יתירה מזו: על-ידי הלשון העברית קמו וקמים לתחיה מושגים ומונחים ושמות של אנשים ומקומות וחבילות-חבילות של אסוציאציות וזכרונות מספרותנו העתיקה ומתולדותינו, שכולם בעברית וכולם יהדות; פסוקי המקרא נתעוררו לחיים מאירים, והם מדברים אלינו מפי עוללים ויונקים ומפי האבנים וצמח השדה ומכל פינה ומעשה שבחיינו, וכאילו נכתבו למעננו ובזמננו.

כיוצא בזה לשון המשנה וההלכה, שפתחה אופקים רחבים של מושגים ודרכי חשיבה מקוריים, סדורים ותכליתיים; כלום היתה לשון אחרת מסוגלת לעשות לנו כל אלה?

י"א

ואחרון אחרון, כלום אין ללמוד מן הארץ על הגולה? כל הסכנות שליוו את הלשון העברית בתולדותינו שרירות וקיימות עכשיו בתפוצות הגולה ואולי ביתר שאת. והשאלה שחייבת להטריד ולהדאיג אותנו היא: היאך תתקיים אחדותו וזהותו של העם היהודי בתפוצות הגולה, אם הלשון העברית תהיה רחוקה ממנו? היאך ימשיכו להתקיים הקשרים והזהות בין יהודי תפוצות הגולה לבין עם ישראל בארץ-ישראל לעתיד לבוא? ודאי הוא, שיהדות וציונות, ועצם קיומה של מדינת ישראל – כוחן יפה לקיומם של הקשרים והזהות; אך, בנסיבות זמננו יפה כוחה של הלשון מכוחן של היהדות והציונות ומדינת ישראל, שבכלל כוחה כוחן והיא קודמת להן; ללא לשון עברית – יהדות מניין? ללא לשון עברית – הציונות תהא קלה מסובין; ללא לשון עברית – ילדי מדינת ישראל וילדי תפוצות הגולה לא יבינו איש שפת רעהו.

על כל טובה שאני מחזיק לתנועה הציונית, בשל מפעל-האדירים שלה לתחיית העם, לבניין הארץ ולכינון עצמאותנו, וגם בשל דאגתה לחינוך עברי ולהנחלת הלשון – נשארה בליבי ביקורת עליה, שבקונגרסים שלה, מן הראשון ועד האחרון, שנתקיים בירושלים לפני כשנתיים, וכן בכל הכינוסים שלה, היתה הלשון העברית טפלה ללשונות אחרות; אפשר שבשל כך נתארכו חבלי הגאולה וגם אפשר כי היו עוד סיבות אחרות – לא היה סיפק בידה לסחוף לתוך שורותיה המאורגנות, כחברים מלאים ופעילים בתוכה, את יהודי ארצות אסיה ואפריקה, וסופה שאמנם עזרה להם בשעת עלייתם לארץ, אלא שהם עלו בהשראת הקמתה של מדינת ישראל ולאו דווקא בהשראתה של התנועה הציונית.

אילו השכילו ראשי הציונות להשליט את הלשון העברית במועדיהם, אפשר שהיו לה לציונות מעשים והצלחות מרובים מכל מה שעלה בידה, עד כה, גם בתחום החינוך העברי והנחלת הלשון לעם.

מכל מקום ברור, שהנחלת הלשון העברית ליהודי תפוצות הגולה היא משימה חיונית וגורלית לעצם הקיום היהודי ולעתידה של הציונות, וממילא לעתידה של מדינת ישראל. וכל העוסק בהנחלת הלשון העברית ליהודים, באשר הם שם, כאילו נותן סם חיים לקיומו של עם ישראל, לשמירת אחדותו ומורשתו ולתהליך תחייתנו הלאומית והממלכתית.

פתחתי ברחל ואסיים ברחל. מה שנאמר על רחל אמנו ראוי שייאמר על הלשון העברית:

“מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך, נאום ה‘… ויש תקוה לאחריתך נאום ה’ ושבו בנים לגבולם”.