תרבות ורוח

מאת

ישראל ישעיהו

---

ענינו של השער תרבות ורוח

מאת

ישראל ישעיהו

עניינו של שער זה – לייצג בדוגמאות אחדות את זיקתו של ישראל ישעיהו לתרבות היהודית והכללית ולהדגים את המזיגה של ערכי-אנוש וערכי-האומה בניתוחן של סוגיות אקטואליות. מזיגה מקורית זו היתה אחת מסגולותיו הבולטות כנואם וכאיש-העט.

כללנו בשער זה דברים על ייעודה של הוצאת הספרים “עם עובד” ועל שליחותה הלאומית-חברתית-תרבותית בימינו, על חידוני-התנ"ך והצלחתם של יוצאי-תימן בהם ועל “מאבקיה ונצחונה של הלשון העברית”.

דומה, כי שער זה, בו רוכזו דברים של ישראל ישעיהו שנושאם תרבות ורוח, הוא המקום המתאים לציין את לשונו השופעת עושר וחיוניות. הוא דולה פנינים מאוצרות התנ"ך והתלמוד, יהודה הלוי ושלם שבזי, חוצב אבנים מהמשנה, מהמדרש ומהפיוט ומשקע אותן בתוך דבריו שבכתב ובעל-פה. ואף-על-פי-כן אין לשונו לשון טלאים אלא מעשה מקשה, שבו כל החלקים מותכים ומהם יוצאת חטיבה אחת שלמה.

לבד מבקיאותו המופלגה בלשון העברית הוא גם ניחן בכשרון סופרים. אמנם עיקר כוחו היה בפובליציסטיקה ובתגובות על ענייני דיומא, אולם זולת זאת הוא כתב ופירסם במרוצת השנים כמה סיפורים, ביניהם סיפור על יוסף ד’ו נואס, היהודי שמלך בתימן. כן ערך כמה ספרים וכתבי-עת רבים על יהדות תימן.

מאמרי-הביקורת שפירסם בעיתונות על ספריהם של סופרים בני העדה התימנית בארץ-ישראל מרדכי טביב (“דרך של עפר”, “כעשב השדה”), של שלמה טבעוני (“נערים מכרם התימנים”, “בית האילם”) ויעקב מחלה (“בין עדן ותימן”) היו בין הגורמים שהעלו סופרים צעירים אלה לשורה הראשונה של הספרות הארץ-ישראלית.

כאשר הופיעו הספרים “היושבת בגנים” ו“יעיש” של חיים הזז, שבהם צלל הסופר לתוך עומק חייה של נשמת יהודי תימן והעלה אותם מקרן-חשכה לקרן-אורה, הביע ישראל ישעיהו את התלהבותו והתפעלותו מיכולתו ומכשרונו של היוצר להתמזג עם ההווי של עדה זו ולהקנות לעצמו חיתוך דיבורה, ניביה ההמוניים, מנהגיה והליכותיה. ביטוי לכך הוא נתן במאמר-ביקורת שפירסם עם הופעת הספר.

---

נחוצים לנו שלושה אוצרות

מאת

ישראל ישעיהו

דברים במסיבה ליובל השלושים של “עם עובד”

ביום ד' בשבט תשל"ג – 7.1.73

מלכתחילה לא הייתי נוטל על עצמי לדבר במעמד זה, לפי שבענייני ספר וספרות אינני אלא כמלקט אחרי הקוצרים, הן כקורא והן כסובר ומבין בהכנת ספרים ובהפצתם.

ולא עוד אלא שאני טרוד בעיסקי ציבור, וכולי עלמא יודעים שמי שטרוד בעיסקי ציבור על כרחו שיהא נטרד מעל שולחנה של תורה לשמה ושל קריאת ספר לשמה, שכן עתותיו אינן בידו ובקושי חוטף לעצמו חטיפים בשעה שאינה לא יום ולא לילה.

עם זאת מוטל עלי לקרוא הרבה כתבים של מידע ותקשורת והרבה כתבים של הערכה ופרשנות, שלחלוחיותם מועטת וממהרת להתייבש, כמו קיקיון דיונה, וכמוהם כן הקורא בהם.

אבל חזקה עלי מצוותו של ידידי אליעזר פרי לשאת ברכה למעמד זה ול“עם-עובד” ביובלה; וכביטוי להערכה שאני מעריך אותו ואת פעלו, וכן כביטוי לתודה שכולנו חייבים לו ולחבריו על התרומה שתרמו להצלחה של “עם-עובד” – אני בא לומר דברי ברכה, אך אקדים להם משאלה:

ברל כצנלסון, רבן של הוגי-הדעות בבוקרה של תנועת העבודה הישראלית, ניבא וידע מה שניבא, כי עתידה “עם-עובד” להיות הוצאת ספרים גדולה, בעלת ממדים כלל-ישראליים, הן במעשיה – היקף מו"לותה ומכירותיה – והן בחתירתה אל השורשים ואל המקורות של כל הטוב והיפה, המועיל והבשל, כדי להגישו אל שולחן קוראיה במקורו העברי או בתרגומו לעברית.

כאשר עמד ברל ליילד את הוצאת “עם-עובד”, לא נעלם ממנו שישנן הוצאות ספרים עבריות, שכבר הספיקו לצבור ותק וזכויות לרוב בתחום המו"לות העברית.

אף-על-פי-כן הבין בחושו החריף, כי דרושה הוצאת ספרים מיוחדת של הסתדרות העובדים, שחותמו ומילוי צרכיו של הפועל העברי טבוע עליה, וכוחה יפה להגביר את זיקתו של הסופר אל העם העובד. ברל שאף לכך שהוצאת ספרים זו תהיה לא רק מו"לות כפשוטה אלא גם מעבדה ובית היוצר.

בני דורו של ברל היו בני עליה מועטים, משכילים, שמילאו כרסם בקריאת ספרים, ולא היה חסר להם אלא הספר העברי, הן מקור והן תרגום.

אבל ברל חזה, בעיני רוחו, הסתדרות עובדים גדולה, שעימה יימנו מאות אלפי חברים העובדים בכל עבודה. בתוך כך חשש מן הסכנה של התהוות פרוליטריון בור ועם-ארצי, שאופקו צר ואין לו בעולמו אלא ארבע אמות של שכרו ותנאי עבודתו. ואילו כל מה ששייך להגות, לעיון, למזון רוחני – יהיה כגן נעול לפניו ואין דורש ואין מבקש לפתחו.

אכן, יוזמתו ומפעליו של ברל, בתחום הדאגה לנפשו, להשכלתו ולתודעתו של העובד – יוזמה ומפעלים שההסתדרות היא הסדנא לעשייתם ולחישולם, ובכלל זה הוצאת “עם-עובד” – כוחם עמד להם, עד הנה, לשים מחסום בפני הסכנה הזאת.

יתר על כן, הודות למפעלים הכבירים שעושה מדינת-ישראל בתחום החינוך וההשכלה, מגני הפעוטות ועד לאוניברסיטאות, והודות למה שעושה ההסתדרות מצידה בתחום התרבות וההשכלה לעם, הולכים ונדחקים שטחי הבור והבערות, ואנו יכולים לציין בסיפוק כי בין מאות אלפי פועלי ישראל, מעטים ביותר האנלפבתים.

אולם התהליכים המהירים של התפתחותנו וגידולנו, בנפש ובנכסים, תמורות העתים וחליפות הזמנים – כל אלה יצרו נסיבות חדשות ומצבים אשר לא שיערנום.

בד בבד עם התרבותם של בעלי השכלה פורמאלית ובעלי השכלה גבוהה הולך ומתמעט מספרם של מה שהיינו רגילים לכנות “בעלי הכרה” בקרב ציבור העובדים – כמו בקרב הציבור כולו. נתמעטו בעלי ההכרה בערכה של העבודה ובחשיבות ערכו של האדם העובד; מי שעובד עבודת כפיים עושה זאת כמי שכפו אותו לכך וכשמזדמנת לו דרך אחרת לפרנסתו הוא ממהר לרוץ אורח בה. היוקרה, שנרכשה בשנות השלושים והארבעים לאדם מישראל, העובד עבודת כפיים, הולכת ומתמעטת ויש חשש מצטבר, שבמרוצת הזמן תהיה אותה יוקרה – היפוכה.

אמנם עדיין יש לציבור העובדים עוצמה ארגונית, אך היא הולכת ומתפצלת יותר ויותר לתאים מקצועיים-ספציאליים ויחד עם זאת הולכת ומצטמצמת השפעתו האידיאית, החברתית והמוסרית של ציבור העובדים המאורגן.

נתמעטו ההכרה, הידע והבקיאות במושגי-היסוד של הסוציאליזם בכלל ושל הסוציאליזם הציוני והישראלי בפרט. הערכים ההומאניים והחלוציים של הציונות הסוציאליסטית, שנחרתו על לוח מעשיו של הפועל בישראל, נדחקים מן המרכז אל הצדדים.

נתמעטה גם ההכרה בערכיו ובמהותו של הרעיון הציוני, וכאילו תש כוחו בביסוס צדקתו המוסרית וההיסטורית, עד כדי כך שהחלו להיראות בקצווי המחנה ניצנים של תהייה ושל כפירה.

חוששני לומר, שגם ההכרה במהות היהודית שלנו, במהותה של יהדותנו – כל שכן ערכיה ומצוותיה – מתמעטת והולכת, ומה שיש בה יישאר נחלת מעטים.

גלוי וידוע, שכיום אנחנו עם לוחם ומנצח, קהל יוצרים חרוצים המפליאים לעשות בתחומי הכלכלה והארגון הציבורי, ובתחומי ההשכלה, המדע והמחקר.

אך דומה כאילו נושרים מעלינו, ומובאים אל בית הגניזה, הלבושים היהודיים, הציוניים והסוציאליסטיים, שעליהם היתה תפארתנו, ועוד מעט ונהיה ממש ככל הגויים.

אילו ברל היה חי אתנו היה מרים זעקה ומעכב את הקריאה ויוזם מעשים גדולים כגודל הבעיות הניצבות לפנינו כסלעי מגור.

הרינו מסובים הערב לשולחנה של הוצאת “עם-עובד”. ארשה לעצמי, איפוא, בכל הענווה לעורר מחשבה ולשאול שאלה: מה היה ברל רואה בזמננו זה כאתגר בשביל הוצאת “עם-עובד”?

אחד-העם בזמנו נחרד ושאל: “מאין יבוא החפץ בלב בנינו להקדיש חייהם לעבודת עמם, אם לא יידעו את רוחו ולא יבינו את ערכו?” משום כך חלם על הוצאת ספר מקיף ושימושי, שייקרא “אוצר היהדות”, אשר, כדבריו, “יהיה כתוב בלשון עברית קלה ויכלול ידיעות היהדות לכל מקצועותיה”, באופן ש“אדם קורא בו ויודע ממנו כל היהדות כולה”..

על דרך ההשאלה מרעיונו של אחד-העם הייתי אומר שנחוצים לנו עכשיו שלושה אוצרות כאלה: אוצר היהדות, אוצר הציונות והמדינה, ואוצר הסוציאליזם הציוני ותנועת העבודה הישראלית. כל אחד מן האוצרות הללו צריך להיות מועט המחזיק את המרובה, בסגנון ובצורה השווים לכל נפש, ויהיה זה כעין “סידור” קטן, שיחזיק בו כל אזרח ישראלי, קשיש או צעיר, משכיל או חסר-השכלה, וכן כל פועל ישראלי בין שהוא פועל חקלאי, פועל בניין, פועל תעשיה, פקיד, מנהל או עובד אקדמי – ברצותו יוכל לרענן את זכרונו ותודעתו וברצותו יוכל ללמוד, על רגל אחת, את מהותו של כל אחד משלושת הנושאים הנ"ל, שהם המרכיבים העיקריים של יישותו, מהותו ותוכן חייו ומעשיו, ועל פיהם מושתתה או צריכה להיות מושתתה אמונתנו, צדקת מעשינו והשקפת עולמנו.

אנחנו יכולים לערוך על שולחנו של הקורא הישראלי, בן זמננו, מכל טוב של היצירה הכתובה. אך אם לא ניתן בידו שלושה אוצרות אלו, שיהיו לו לעיניים – נצטרך לומר לעצמנו: אם זה חסרנו – מה קנינו?

אני מעריך מאוד את פרי מעשיה של הוצאת “עם-עובד”, כפי שהם ידועים לי. הם מרובים וטובים, עשירים ומבורכים בכול, והם מופעלים בכוח היוזמה והשקידה וכשרון המעשה של ראשי “עם-עובד” ועובדיה, ובראש כולם אליעזר פרי.

הוצאת “עם-עובד” היא גוף חי, הנושא את עצמו ומקיים משימתו בכבוד ובהצלחה, ואין לי אלא לברך אותה שמספר קוראיה יגדל כהנה וכהנה ושיתקיימו בה, במלוא תוכנן והיקפן, השאיפות והמגמות והרצונות שהגה ברל בחזונו, שכן בכלל שאיפותיו ורצונותיו – שאיפותינו ורצונותינו אנו.

כה לחי!

(דברים בעתם)

---

מן המקרא אל המקרא

מאת

ישראל ישעיהו

דברים בכינוס לכבוד חתן התנ"ך יעקב חומרי שנערך בנתניה

עם שקמה מדינת ישראל קם לתחיה גדולה ומופלאה גם ספר התנ“ך. תחייתו ותחייתנו ירדו כרוכים ודבוקים יחד. ישראל ושכינת עוזו, כביכול, יצאו יחד משיעבוד לגאולה ומאפילה לאור גדול. ואם עד כאן היה התנ”ך ספר בריתנו ותורת אבותינו, שבפרקיו, פסוקיו ואותיותיו, מפורשים או רמוזים דברים שבמצווה ובקדושה, וסביבם לוויית-חן של סיפור מעשים, שהיו בימים מקדם, ודברי חזון לאחרית הימים – הרי מכאן ואילך כאילו פצחו פיהם ברינה כל פרקיו, פסוקיו ואותיותיו, והריהם מדברים אלינו בחיוניות ובאקטואליות כאילו זה עתה ניתנו, ומהם זורח ומשתפך אור עצום על מעשינו ועל כל הקורות אותנו, מהם מעשים וקורות שנראים ונעשים כאילו הם חוליות-המשך, באותה שרשרת קדומים, ומהם שניצבים ועומדים אלה מול אלה, או אלה במקום אלה.

מה פלא, שכולנו חזרנו ונמשכנו אל ספר הספרים, בחבלי קסם ואהבה, מעבר לכל קסם ואהבה שהיו בעבר. זהו פשר ההתמכרות הגדולה בעת הזאת ללימוד התנ“ך, לאכילת דבשו עם יערו, להתרפקות על יינו ובשמיו. הנה כי כן מרבים לערוך כינוסי תנ”ך וחידוני תנ"ך ארציים ועולמיים, חידונים לנוער וחידונים לחיילים− והדברים שמחים. דבר הלמד מעצמו הוא שלאו דווקא יוזמי הכינוסים והחידונים הם נושאי משך הזרע הזה אלא הם כעין קוצרים בשדה תבואות שהבשיל.

מאידך גיסא, ישנם גם כאלה המצטערים על כל ה“המולה” התנ“כית הזאת, מהם שקולם נשמע ברמה ומהם שאין קולם נשמע, אבל הם רוטנים בלחישה. הם רואים בהתעוררות זו “טירור של המקרא” וסכנה של התחדשות “הקָרָאוּת” ועוד; לפיכך הם מסתייעים בשוללי החידונים ומבקריהם. יחד אתם הם משלחים בחידונים חיצי-ביקורת ולעגי-לשון, בייחוד על אופן ניהולם ושיפוט שופטיהם וכיוצא בזה טענות שוליות, שאינך יכול להשתחרר מן החשד שאצל חלק מבעליהן אינן משמשות אלא כסות-עיניים לשלילת הפעילות התנ”כית הזאת מעיקרה. אעפי“כ מן הראוי להזדקק לאותן טענות – גם אם הן נראות שוליות – כדי להפריכן, וע”י כך ניווכח באיזו מידה מופרכת שלילת הפעילות התנ"כית, בין שהיא גלויה ובין שהיא מוסווית.

הראשונה בטענות הללו היא כי “התנ”ך אינו ספורט“, שקומץ מובחרים יתחרו בו ואילו הקהל נשאר צופה במתחרים, באולמות או בטלוויזיה, או מאזין להם ברדיו. מובן מאליו כי הטוען כך בתום-לב שרוי לו ומחול לו. אך מתברר שמאחרי טענה זו מסתתרים לפחות שלושה מינים של שוללי ה”עיסוק" בתנ"ך מעיקרו, כל אחד מנימוק מוסווה משלו:

אחד חושש מפני השיבה אל המקורות, שמא תביא לידי שיבה אל המצווה ואל האמונה ואל חזון ונבואה.

שני – מקנא קנאת סופרים בשתי משמעויות של קנאה. קנאת מי שאינו בקיא − בבקיאים, וקנאה בתנ"ך עצמו, המשמש נושא לתחרות, בעוד הם אולי סבורים שדווקא ספרות ימינו – זקוקה לכך שתשמש נושא לתחרות ולבקיאות.

שלישי – ממשיך באותה הסתייגות – מודעת ובלתי-מודעת – מלימודי המקרא, שרווחה בחלקים נודעים של קהילות ישראל משעה שהקראים דבקו במקרא וכאילו קנו אותו לעצמם. אותה הסתייגות השתקפה בבהירות באספקלריה של לימוד תורה בבית-מדרשה של יהדות אירופה – שכידוע סבלה מזדונם של הקראים, בעוד שאצל יהודי ארצות המזרח, שלא סבלו מידי הקראים, לא ניכרו סימניה כלל, כל שכן יהודי תימן שלא היו מצויים ביניהם קראים.

שלושת מיני השלילה הללו – ראויים שנשלול אותם.

אחת – משום שהשיבה אל המקורות אינה חשש אלא סבר וסיכוי; ואין ראוי לשלול אלא את הבורות, העם-ארצות ואי-ידיעת המקורות, שכן בור ריק שאין בו מים – נחשים ועקרבים באים לדור בו.

שניה – המבקש להגדיל ולהאדיר ספרות ושירה של סופרי ימינו – במקום התנ"ך, או כנגדו, הריהו כמי שמביא פת קיבר במקום פת נקיה וכמעמיד פונדקית במקום כוהנת.

ושלישית – סכנת הקראות כבר עברה ובטלה; ואפילו לא עברה ובטלה מי זה אמר ותהי שנהיה מסתייגים ממקור-מחצבתנו רק משום שהללו שלחו ידם בו?

טענה שניה בין הטענות הנשמעות היא שאין בחידונים הללו מבחן לחכמה ולידיעת תוכנם, פירושם ומשמעותם של מקראות, אלא רק מיבחן לכוח הזיכרון ולשינון שבעל-פה, ולפיכך אין הדבר ראוי בעיניהם לפרהסיה הגדולה ולגינונים היפים, והתואר חתן התנ"ך הוא פרס שאין מן הדין להעניקו.

הללו מה הם סחים? כלום הם מבקשים לעשות עריכת מיבחני ידע ובקיאות במשמעויותיהם ובפירושם של המקראות? הרי יש למקרא מאות ואלפי מפרשים, קדמונים וחדשנים, בני ברית ושאינם בני ברית, ואיך יכולים בני-אדם לעמוד ולהתנצח כשבידי כל אחד מהם פירוש או פירושים משלו למשמעויותיהם ולפירושיהם של מקראות? מכל מקום לכך מיועדים כינוסי התנ"ך שבהם נשמעים פירושים ודרשות על פרקים וסוגיות במקרא.

אף הקיטרוג על מבחן כוח-הזיכרון ותדירות השינון בעל פה מופרך לחלוטין; מודעת היא, שאין כוח זיכרונו של אדם עומד לו אלא במה שחדר לעומקי בינתו. ואילו דבר שאינו מובן כל צורכו – סופו שנדחה מאוצר הזיכרון ונשכח. לפיכך מי שנשאל, למשל, מי הנביאים, באילו פסוקים ובאילו מקומות, שהזכירו “ענפיהם ופירותיהם של הרי ישראל” – הר תשובת המשיב על כורחה שתהא נובעת ממעמקי בינת הלב ומכוח התרשמות עזה, שכמוה כהזדהות עם הנאמר והאומר.

ועוד יש הטוענים, שבחידון הבינלאומי נעדר השוויון באפשרויות, כיוון שהמשתתפים בו מחו“ל – בני ברית ושאינם בני ברית – אין הלשון העברית שגורה בפיהם; הם נאחזים בדיבור מתורגם ונמצאים מפסידים, שעה שהישראלים, שהעברית שגורה בפיהם, יוצאים נשכרים וכאילו אין הפרס ראוי להם. טענה זו אין לה על מה שתסמוך, אבל היא יפה למי שרוצה ליפטר מן התענוג הזה ולזכות בו את הגויים, או לפחות יהודים מחו”ל. רגליים לדבר שאפילו היו זוכים בחידון יהודים שאינם ישראלים היו יוצאים הללו ומלמדים סניגוריה על שאינם בני-ברית שדווקא הם, משום שאינם בני ברית, ראוי שיזכו בכתר התנ"ך.

כנגד הטוענים והטענות הללו חובה להדגיש שאם אין שוללים את החידון מעיקרו, הרי שאין מנוס לשפוט בו בצדק וללא כל משוא פנים. תרגום השאלות לשפה שבה למדו הנשאלים את המקרא – אינו מפחית מסיכוייהם, שכן אינם נדרשים לצטט פסוקים כמתכונתם וגם לא לפי תרגומם המדוייק אלא להשיב על עניינים ותכנים הנזכרים במקרא. ברור שכל מי שמבין תוכנם ופישוטם של דברי התנ"ך חזקה עליו שיידע להשיב כהלכה גם לשאלות מתורגמות ועל כל פנים שיעור טעויותיו עשוי להיות קטן ביותר. והרי ראינו ושמענו את משתתפי החידון שנזקקו לתרגום. מי שהיה בקי השיב ולא החטיא. ומי שאינו בקי היה מנסה תשובה אחרי תשובה, סתם בעלמא, בהנחה שאולי ישחק לו מזלו.

היוצא מזה הוא שעלינו לנער את כל הביקורת הזאת ולתת ברכתנו ותמיכתנו למעודדים את הלימוד והעמקות והבקיאות בספר הספרים ונאמר לעושי טוב: יישר חילכם.

*

הפעם חתן התנ“ך הוא יעקב חומרי. יליד תימן. מן העולים לארץ על “כנפי נשרים”. הוא אינו הראשון שהוכתר בכתר זה של “חתן התורה” – קדמו לו ארבעה. מבין ארבעת חתני התנ”ך שהוכתרו בכתר זה – שניים הם עולים מתימן: ר' יחיא נתנאל אלשיך ויעקב חומרי. האם מקרה הדבר, או שמא יש לכך גורמים וסיבות?

מי שמכיר את הווייתם של יהודי תימן ומי שטעם טעם חייהם – על המר והמתוק שהיה בהם – יכול להבין על נקלה שאין מקריות בהצלחה זו שעלתה בחלקם.

יהודי תימן – היחידים והכלל – בני תורה היו. היא היתה נגינתם כל היום ובאהבתם שגו תמיד. חייהם של עראי וטפל ותורתם תדיר ועיקר. פרנסתם היתה קשה כגידין, שיעור הנאות-החיים שלהם היה פחות מכזית, ויחס אומות העולם אליהם היה מר כלענה. הם השלימו את מחסורם בלימוד התורה, שבה מצאו סיפוק ומרגוע לנפשם, והיא שהיתה להם מפלט ממצוקתם ומחסה מפני זדון-לבם של משפיליהם-מעניהם. גם המדע והמחקר היו רחוקים מהם וכשלמדו תורה היתה היא להם כאחות לחכמה וכמודע לבינה.

יכול תאמר, כך היו הדברים מעולם בקהילות ישראל אחרות, במזרח ובמערב, בייחוד בדורות הקודמים, ומה נשתנו יהודי תימן משאר קהילות?

אכן, יש שוני, והיה שוני מהותי, הן בהווי החיים והן בדרכי לימוד התורה ובסדר-העדיפויות; אותו שוני הוא פרי ייחודה של מציאות החיים, שחיו באותה ארץ מאפלייה, ואותה מציאות היא שהכתיבה להם מה ללמוד, מתי ללמוד וכיצד ללמוד.

יהודי מזרח-אירופה שרבים מהם למדו תורה לילות כימים, כשהם מנותקים כמעט לגמרי מכל ענייני העולם הזה – והיו סמוכים על שולחנו של מישהו ונקראו “אוכלי ימים” – העמיקו בים התלמוד, לא בלבד כדי לדלות ממנו את מקורות ההלכה, אלא דווקא לשמו ולאהבתו של התלמוד, שהוא מחדד מוחין ומעמיק מחשבה ומרחיב את הדעת ומעשיר את הדמיון ונותן למתמידים בו סיפוק של התעלות ורוממות רוח, כפי שתיאר זאת משוררנו הגדול ח.נ. ביאליק בשירו הנפלא “המתמיד”. מאידך גיסא, הם עשו את המקרא טפל. אולי כדי שלא ליתן פתחון-פה לקראים מזה ולנוצרים מזה, ולהבדיל, משום שהסתמכו על דברי חז"ל שביקשו להמריץ לימודי משנה וגמרא ולפיכך קבעו לאמור: “העוסק במקרא- מדה ואינה מדה”. אגב כך מיעטו יהודי מזרח אירופה לעסוק במדרשים ובפירושי מקראות, אלא רק במידה שהדבר היה נחוץ להם להבנת התלמוד. לפיכך כשהם באים לצטט מקרא מפורש אינם זוכרים אותו אלא מתוך התלמוד ועל-פי-רוב מצטטים אותו שלא כתיקנו.

לא כן יהודי תימן. הם דבקו במקרא מילדותם, הן משום שהמקרא – וביחוד חמישה חומשי תורה – היו בהישג-ידם יותר מאשר ספרים אחרים, ובעיקר משום שבחייהם הקשים מצאו עידוד ונחמה בדברי ההבטחה, החזון והנבואה שבמקרא, כשם שמזמורי תהלים נתנו פורקן לצוקות-נפשם, ופסוקי משלי האירו להם אורחות-חיים ומוסר-אדם. ולא זו אף זו: ייתכן שהמקרא, ובעקבותיו הפירושים והמדרשים ודברי האגדה והקבלה, היו נוחים להם להבנה, וקלים לתפישה, בעוד שהתלמוד וההלכה תבעו מהעוסקים בהם מאמץ מרוכז, כושר העמקה והתמדה עד כדי התנזרות מכל ענייני העולם הזה.

כדי למנוע כל טעות או אי-הבנה ראוי להדגיש, הדגש היטב, שאין המדובר לעיל ולהלן באותם המנויים כתלמידי חכמים, גדולים בתורה, יודעי דת ודין, אשר עשר ידות להם במישנה, בתלמוד, בפוסקים, במדרשים ובקבלה, וכאלה היו בין יהודי תימן לא מעטים. הדברים אמורים ב“עמך”, ביהודים סתם, באותם שעליהם נאמר במקרא ובמדרש: “כפלח הרימון רקתך – אפילו ריקנים שֶׁבָך מלאיים מצוות כרימון”.

ואמנם כך היתה מציאות חייהם של פשוטי-העם:

ראשית – מעטים היו ספרים שברשותם. מה שהיה מצוי להם – כתב-יד הוא. אמנם הגיעו לתימן גם ספרים מודפסים, מכל מה שנדפס בעברית, לא חסר דבר. אך הספרים המודפסים היו יקרים עד כדי כך שהמועתקים בכתב-יד היו זולים יותר. אמידים ולמדנים רכשו לעצמם ספרים ככל שאיוותה נפשם. אך העניים, ורובם ככולם היו עניים, דאגו שלא יפחתו משלושה ספרים: תנ"ך (ופעמים היה זה רק חומש עם תרגומי אונקלוס ורס“ג ופירש”י, בצירוף ההפטרות, שגם הן בתרגום יונתן בן עוזיאל); תכּלאל − שהוא סידור-התפילה; ודיואן – שהוא ספר שירים, כלול ובלול משירת משוררי ספרד ומשירת משוררי תימן, זה ליד זה, ללא פדות ביניהם.

אביא כאן כתנא דמסייע את מה שכתב הנוסע המופלא ר' יעקב ספיר הלוי יליד אושמניא שברוסיה בספרו “חדרי תימן”. הוא עשה בתימן לפני למעלה ממאה שנה והרי דבריו:

“היהודים בכל הארץ הזאת רובם ככולם אינם ערומים מתורה: מבינים במקרא, ויודעים בהלכות ואגדות, אומרים בזוהר, ועוסקים בקבלה ונוטריקין וגימטריאות; אבל בתלמוד ועיון בפוסקים מעט מזעיר: אחד מני אלף יודע צורת התלמוד כי אינו נמצא בארץ (זולת בספרי “עין יעקב” אשר מקרוב באו). גם עתותיהם טפוחות באין להם עתים קבועות לעיין ולפלפל. ספרי הדפוס יקרים בארץ הזאת, כי לא יבואו רק לעתים רחוקות”.

שנית, בבתי-אולפנא לתינוקות של בית רבן למדו מקרא, עפ“י מצוות “ושננתם לבניך” ועפ”י המשנה שקבעה “בן חמש למקרא”; יחד עם המקרא הם שיננו תרגום אונקלוס ורס"ג. אך כמעט שלא לימדו בבתי-האולפנא משנה, תלמוד והלכה או מדרשים. וכך עלו ובכך המשיכו אותם תינוקות של בית רבן עד שנעשו גדולים ועד בכלל.

שלישית – טירדות פרנסתם ומצוקות חייהם לא הניחו להם ללמוד יותר כפי שוודאי היו רוצים; ואילו הכרת חובתם ללמוד תורה – גרמה לכך שעיקר לימודם היה לשנן שנן היטב, הן ביחידות והן בציבור, את פרשת השבוע בימי חמישי ושישי – לקראת שבת, וביום שבת – לקראת השבת הבאה – כמצוות “ודברת בם” – וכדי שיוכלו לעלות לתורה בשבת, וביום שני וחמישי, ולקרוא כל אחד בעצמו, תוך הקפדה מלאה על טעמים ונגינות ודיקדוקי מסורת. וכן ההפטרות מן הנביאים. צרף לכך פסוקי דזמרה שבתפילות והדבקות בספר תהלים – כמקור לתפילת אדם ולהשתפכות-הנפש בכל עת מצוא – והוסף לכך את קריאת שיר השירים בכל ערב שבת בניגון ובהטעמה, וכן קריאתה וקריאת ספר משלי בימי הפסח בציבור עם תרגום ופירושים, וכמוהם כן מגילת רות בחג השבועות, ומגילת איכה וספר איוב בט' באב, וספר קוהלת בסוכות, ומגילת אסתר בפורים. נמצא שכל אלה נקראו ונישנו ושולשו ונלמדו בתדירות עם טעמיהם ונגינותיהם, תרגומיהם ופירושיהם, במחזוריות קבועה, על-ידי כל אדם מישראל, בין בורים וריקנים ובין תלמידי-חכמים מובהקים, עד שנעשו שגורים בפיהם וטבועים בעומק תודעתם.

רביעית – לימוד המקראות כשלעצמם לא היה סוף פסוק. הם גם שלחו ידם אל ספרות הפירושים והמדרשים המתלווים למקרא – את פרשת השבוע למדו בשבת עם פירש“י, והוסיפו עליו את מדרש תנחומא ומדרש רבא והזוהר – כל שבוע ומדרשו. ואילו בימות החול היו חוטפים לעצמם קטעי אגדה ב”עין יעקב" לאחר תפילת ערבית – לפעמים בעירנות ולפעמים בעייפות ובנימנום. כידוע, גם דברי אגדה אלה משולבים ודבוקים בפסוקי המקרא כשלהבת בגחלת; כיוצא בזה במסיבות ובסעודות – בין בסעודות של מצווה ובין בסעודות על שולחן המשפחה לעת שבתות וימים טובים – היו נאמרים בסוף הסעודה, לפני ברכת המזון, דברי קישור, שאינם אלא דרשה עפ"י הפסוקים של פרשת השבוע. ועוד יש להוסיף שבהרבה מן השירים והחיבורים המחורזים היו כמעט תמיד נסגרים בתי השיר והחרוז בפסוק סוגר מן המקרא, כפי שהיה נהוג אצל משוררי ספרד.

נמצא שציר לימוד התורה הסתובב אצלם מן המקרא אל המקרא וחוזר חלילה, מימי ילדותם ולאורך ימיהם עד זקנה ושיבה, וכך נעשו בקיאים בו, הוא מעורה בהם והם מעורים בו.

כאמור, חלים הדברים הללו על פשוטי העם, הטרודים בחייהם ובפרנסתם ובמצוקותיהם, שהמקרא היה עיקר לימודם. יחד עם זאת אין ספק שהבקיאות במקרא פתחה לפני כל שרוצה בכך פיתחין לתורה, וכפי שאמרו ב“ספרי” (שופטים) “מקרא מביא לידי תרגום ותרגום מביא לידי משנה”. וכן הלאה. לא כן הנודעים בשער כלמדנים, שנוסף למטען זה, השווה לכל נפש, היו שוחים בים התלמוד, ומעמיקים במשנה ובהלכה ומדקדקים בפוסקים ואינם מחסירים נפשם מכל דבר לימוד. הם היו מקיימים את מה שהרמב“ם פסק בהלכות תלמוד תורה לאמור: “חייב אדם לשלש את זמן למידתו, שליש בתורה שבכתב, שליש בתורה שבעל”פ ושליש יבין וישכיל במידות שהתורה נדרשת בהן, וענין זה הוא הנקרא גמרא”.

אמנם גם פשוטי העם למדו בספרי ההלכה. אך לימודם היה מוגבל ע“י רצונם לדעת מה מותר ומה אסור, לפי צרכיו וחובותיו של אדם מישראל. הם למדו הילכות פסח בפסח והילכות סוכה בסוכה, וכן הילכות שבת ועירובין ודיני טהרה וכשרות אוכלין וכיוצא בזה, מי מהרמב”ם ומי בשולחן ערוך. את כל השאר, לרבות ענייני נישואין וקידושין – הניחו ללמדניהם שתורתם בידם. אגב – אותם שתורתם בידם התפרנסו – עפי"ר בדוחק ובצער – מיגיע כפיהם כאומנים, או שכירי-יום, אלא שהיו מסורים ללימוד התורה, והתורה נכבשה להם, אם בזכות מסירותם ואם בזכות כשרונותיהם, וכפי שאמר רבי שמעון ברבי (ע“ז, י”ט, א') “אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ”.

חמישית – הבקיאות במקראות שימשה להם ליהודי תימן, פשוטים כלמדנים, אמצעי ביטוי, מן המוכן, לכל דבר שרצו לבטאו בין בשיחת חולין ובין בשיחת תלמידי-חכמים. בצאת אדם לדרך יאמר: “ה' צבאות עמנו משגב לנו אלקי יעקב סלה”. את מכתביהם פתחו לא במלה ב“ה או בע”ה, כמו אצל האשכנזים, אלא במלה לק“י שהיא ראשי תיבות של “לישועתך קויתי השם” או עמ”י עש“ו שהן ראשי תיבות של “עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ”. וכשאדם רוצה לומר לחברו שראוי לו להסתיר כספו בכיסו הפנימי או להימנע מלספר סודותיו, יאמר זאת בפסוק: “כי נעים כי תשמרם בבטנך”. ואם אדם נואש מעניין כלשהו יאמר: “”ממקום אחר ישלח שלומיו”. ואם רוצה לעודד חברו מייאושו יאמר לו: “בטח עליו והוא יעשה”, או “הולך בתום ילך בטח”. ואם רוצה אדם להעמיד על משמעותן של מלים יאמר: “אזן מלים תבחן”, שהן ראשי תיבות אמ“ת. ואם רוצה לתאר עבודה מאומצת וממושכת יאמר: “מבוקר לערב יוכתו”. ואם רצונו לומר על מישהו שהוא יכול להתפקע מרוגז הוא יאמר: “יאכל בדי עורו”, כלומר ירגז ככל שירצה. ואם ירצה לרמוז לחברו, המראה רעבתנות וזלילה, בשעת סעודה בבית-משתה, יאמר לו בחינחון תחילת פסוק ידוע: “הה, ושמת”. כלומר הפסוק במשלי: “ושמת סכין בלועיך אם בעל נפש אתה”. ואם חברו מדבר יותר מדי יאמר לו: “ברוב דברים לא יחדל פשע”. ואם הוא רוצה להשתמט ממשהו יאמר: “למה זה אנכי?” (ור' בסיפורי הזז). אגב: דומה הדבר למה שהיו נוהגים חז”ל הקדמונים, הן כששאלו למי ששאלו: “פסוק לי פסוקך” והן כשהשתמשו בפסוקים לצורך דיבור מרומז, כגון: “מצא או מוצא”.

ברור, איפוא, לחלוטין שיהודי תימן לא היו, חלילה, קראים, והקראות לא נודעה להם אלא רק לחכמיהם שלמדו עליהם מוויכוחיו של ר' סעדיה גאון כנגד הקראים. אמנם ידועים בתימן בודדים שנימנו עם “אבלי ציון”, וזאת לא רק על פי הנוסע ר' בנימין מטודלה אלא הכרנו כאלה גם בימינו, הם היו אבלי ציון לשמה, ונהגו עצמם מנהגי אבלות, ללכת יחפים ולהינזר מאכילת בשר ומשירת משוררים. אבל הם היו שומרי מצווה כהילכתה וכדיקדוקה ודבר לא היה להם עם הקראות, השקפותיה או עקבות השפעתה; וכפי שהעיד עליהם הרמב"ם באגרתו לאמור: “על שרשי האמת יעידו גזעיהם ועל טיב המעיינות יסהידו נובעיהם וכו'… וכל היום הוגים בתורת משה והולכים בדרך המורה רב אשי”.

אין ספק שיש כמה צדדים שווים בנושא זה בין יהודי תימן ובין יהודי ארצות המזרח. אעפ"י כן, דבקותם ומסירותם של יהודי תימן בתורה לא היה לה אח ודוגמה. הם היו בקיאים בפסוקים ומשתמשים בהם לכל דבר, ועל כך היתה תפארתם, הדבר גרם להם הרבה נחת-רוח, ונכון לומר עליהם את הפסוק “לולי תורתך שעשועי כי אז אבדתי בעניי”, והוא הפסוק שהשתמש בו חתננו יעקב חומרי לכשנשאל כיצד הוא למד תורה ואיך הגיע למה שהגיע.

והיא שעמדה להם, שכן שאבו מן המקראות, לא רק ידיעת מצוות התורה במקורן, אלא גם חזון ופיוט ומשאת-נפש וכיסופי-לב ובינת-נבונים. הם שמרו על המקראות והמקראות שמרו עליהם עד כי בא מועד הגאולה ושבו בנים לגבולם.

---

מאבקיה ונצחונה של הלשון העברית

מאת

ישראל ישעיהו

הנחלת הלשון ליהודי תפוצות הגולה היא משימה חיונית וגורלית לעצם הקיום היהודי, לעתידן של הציונות ושל מדינת ישראל.

א.

הלשון העברית, אילו פה ניתן לה, היתה אומרת כרחל: “נפתולי אלקים נפתלתי עם אחותי גם יכולתי”. ואפשר שהיתה אומרת “אחיותי” במקום “אחותי”, ללמדנו שלשונות הרבה נשתלחו בלשון העברית כדי לצרור לה, לדחוף אותה לקרן-זווית ולרשת מקומה – ולא יכלו לה.

חכמים ויראים, ביקשו להרחיקה מששת ימי המעשה, וכאילו אמרו לה: מה לך ולימי החול – לשון-קודש את, ונאה לך להיות כעין השבת: “לקדושה ולמנוחה”. והיו משכילים ו“אנשי העולם הגדול” שסברו וקיבלו, שהלשון העברית לא תצלח לצרכי השכלה ומדעים ולא תועיל לקשר בין ישראל לעמים; ויש המבקשים לראות בה לשון התלויה בארץ, שאין רשאים וזכאים להשתמש בה אלא יושבי ארץ-ישראל, ואילו יושבי ארצות הגולה פטורים הימנה ורשאים הם לדבר, ללמוד ולעשות – גם בענייני יהודים ויהדות, לרבות ענייני ציונות ומדינת ישראל – בלשון עם הארץ שבתוכו הם יושבים.

אך הלשון העברית נפתלה ונאבקה על זכותה להתקיים בחול כבשבת, בחו"ל כבארץ-ישראל, ולהיות לשון-לימודים, לשון המעשה והיצירה, המחשבה והאמונה, הנבואה והחזון, הפיוט והאגדה, ההלכה והמדרש, התוכחה וההבטחה, ובעיקר לשון הקיום והאחדות, הקשר והסולידאריות בין היהודים לבין עצמם, לשון של שמירת הייחוד היהודי בכל הדורות של תחייתנו ועצמאותנו בזמן הזה.

היא נפתלה ונאבקה, ותוכל!

ב

מורגל עכשיו בפינו לדבר על תחיית הלשון העברית; אולם הלשון העברית לא מתה לעולם; וממילא לא נתקיימה בה תחיית המתים; הנכון הוא שהיא נתחדשה, במשמע חזרה ונעשתה לשון-דיבור בפי ההמונים ותוך כדי דיבור מתחדשים בה מלים, מושגים וצורות למכביר.

לא מכבר היתה לי הזדמנות להתבונן באילן עתיק-יומין, שנראה כאילו קמל ויבש ואין לו תקנה אלא עקירה; והנה הבקיעו ויצאו מגזעו ענפים חדשים, שדרכם לגדול ולהתפתח סביב הגזע; הם מתכסים עלוות וסופם שמניבים פירות לברכה; כך נתממשה לי משמעותו של הכתוב: “ויצא חוטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה”. לאילן עתיק זה דמתה הלשון העברית! כמוה כעם ישראל, שהיא והוא עולים בגורל אחד; כל זמן שלשונו חיה גם הוא חי וכל זמן שהוא חי גם לשונו חיה; אילו ח"ו מתה הלשון העברית היה זה סימן שעם ישראל עבר ובטל מן העולם.

ג

הצורך בהשכלה ובלימוד מדעים, שהתעורר בפתח תקופת התחיה הלאומית, ערב הקמת הטכניון בחיפה, נתן אמתלא חזקה בידי הזרם שנטה – מדעת ושלא מדעת – להימשך ולמשוך את היהודים מן הפנים אל החוץ, מתוך מסגרתו של העם הקטן אל אוקינוס עמי העולם; שהיהודים יתערבו עם הבריות המתקדמות, ידברו בלשונן ויתאימו עצמם לתרבותן ולהליכותיהן, ומי שרוצה להוסיף להיות יהודי יוכל לעשות זאת בצינעה, אנשי הזרם ההוא טענו שאין לרכוש השכלה ואין ללמוד וללמד מדעים בלשון העברית, שהיא לדבריהם מתה וחנוטה, אלא דווקא בלשונות אירופיות. מבשרי התחיה הלאומית ומחולליה, ובייחוד המורים העברים, יצאו לריב את ריב הלשון העברית וטרחו להפריך את הטענות כנגדה; לאותו ריב קראו “מלחמת השפות”; וגם אז היו שנתפסו לספקנות; אפילו אחד העם פסח אז על שתי הסעיפים ולבסוף חשב ומצא שהלימודים בלשון הגרמנית, בטכניון המוקם בא"י, עלולים לעורר חשד שאנחנו שלוחה של מעצמה קולוניאלית, ולפיכך מוטב שהלימודים יהיו בעברית ותהא זו הוכחה שאין אנו אלא שלוחה של העם היהודי בלבד.

הווה אומר: לא שהלשון העברית קמה לתחיה אלא היא נחלה נצחון על יריביה ויריבותיה; ותוך זמן מועט היא גילתה פניה וחשפה צפונותיה וחידשה נעוריה, והרי היא משמשת כיום לכל דבר שאדם מישראל זקוק לו, לרבות השכלה ולימוד מדעים ואין לפניה מכשול.

ד

נפתולי הלשון העברית נמשכים מימי דור הפלגה; אני מדגיש: פַלְגָה ולא הַפְלָגָה כפי שגורסים, שכן אז נפלגה הארץ – פילוג שקדם לריבוי לשונות, וגרם להן; לדעת חז“ל היתה אז הלשון העברית לשון יחידה ואין בלתה, כפי שאומר הכתוב: “ויהי כל הארץ שפה אחת”, ורש”י מפרש: לשון הקודש. ואם כן הוא, הרי שהיא היתה לשון המקיימת את האחדות הכוללת; אלא מכיוון שנתפלגו הבריות נגזר עליהם העונש של ריבוי לשונות ונתקיים בהם: “הבה נרדה ונבלה שם שפתם אשר לא ישמעו איש שפת רעהו”; משמע, באין שפה אחת, אין עם אחד, שכיוון שאין שומעים איש שפת רעהו – מחיצות של זרות ונכר קמות ומבדילות ביניהם.

ה

על דרך האלגוריזאציה הייתי אומר, שגלות עם ישראל היא דור הפלגה שלו; ולא דור פלגה אחד בלבד אלא דורות פלגה רבים; הגלות פילגה את עמנו, שכן היה עם מפוזר ומפורד בין העמים והלשונות; במשך כל הדורות ההם – היתה הלשון העברית נפתלת ונאבקת, בעקשנות, על זכותה להיות הלשון המאחדת את העם העברי והשומרת קיומו וייחודו בארצות פזוריו.

ככל שגברה ידה – גברה אחדות ישראל ועמה גם הכמיהה לקיבוץ הגלויות ולחידוש קוממיותנו כקדם: וככל שהיתה ידה על התחתונה – התרחקו חלקי העם אלו מאלו, ואפשר, שגם בשל כך אחרו פעמי הגאולה.

אין הדברים אמורים רק בגלות הארוכה והרצופה, הנמשכת כבר כשמונים דור, אלא גם בדורות קודמים של גלות.

יעקב אבינו גלה לפדן ארם כשלשון עברית בפיו, אך הלשון הארמית רדפה אחריו וביקשה להשתלט עליו. בספר “בראשית” אנו קוראים: “ויאמר יעקב לאחיו ליקטו אבנים ויקחו אבנים ויעשו גל ויקרא לו לבן יְגַר שָהֲדוּתָא ויעקב קרא לו גַלְעֵד”. יעקב ואנשיו הם שטרחו בהקמת הגל הזה; אך לבן, שלא רצה בשיבת יעקב לארץ אבותיו, הזדרז והקדים לקרוא לו בלשון ארמית “יגר שהדותא”. ואעפ"י שהמקום היה חוץ-לארץ התעקש יעקב לקרוא לו בעברית: גלעד, ולכן נתקיים בו “וישב יעקב מגורי אביו”. ומאז ועד היום מהלכת הלשון הארמית בצידה של הלשון העברית, פעם כעזר ופעם כנגדה.

אבותינו, בגלות במצרים, הקפידו לשמור על אחדותם ולכן לא שינו את שמם ואת לשונם, ובזכות זאת נגאלו. בתנא דבי אליהו רבה מסופר:

“כשהיו ישראל במצרים, נתקבצו כולם וישבו יחד, משום שהיו כולם באגודה אחת, וכרתו ברית יחד… שלא יניחו לשון בית אביהם ושלא ילמדו לשון מצרים”.

ו

דניאל איש חמודות, השבוי-הגולה, שבתחילה דיבר עברית, היה נאלץ ללמוד לשון כשדים, לדבר ולכתוב בה את חזיונותיו וקורותיו; אולם את חזון הגאולה ותקוותה לא הבין עד שדיבר בלשון העברית; “ויהי בראותי אני דניאל את החזון ואבקשה בינה”. הוא לא הבין את החזון; ההבנה בינו לבין מלאך החזון באה רק לאחר שהתפלל בעברית. “ועוד אני מדבר בתפילה והאיש גבריאל אשר ראיתי בחזון בתחילה… נוגע אלי כעת מנחה ערב ויבן וידבר עמי ויאמר: דניאל, עתה יצאתי להשכילך בינה”; כך נעשתה לו התפילה בלשון העברית למקור השראה, להשכיל ולהבין את חזון הגאולה, לאמצעי-מקשר בין העבר המפואר לבין העתיד הנכסף.

נחמיה, ממנהיגי שיבת ציון מבבל, הקפיד על ידיעת הלשון העברית בפי השבים: “בימים ההם, ראיתי את היהודים הושיבו נשים נכריות… ובניהם חצי מדבר אשדודית ואינם מכירים לדבר יהודית… ואריב עמם ואקללם” וגו'.

גם מרדכי היהודי, משהגיע לשלטון בגולה, ציווה שפקודות המלכות יהיו אל כל עם כלשונו, ואל היהודים – המפוזרים בין העמים! − ככתבם וכלשונם.

אגב אורחא למדנו שני דברים:

א. היהודים קיימו בידם כתבם ולשונם, גם בגלות, והשתמשו בהם שימוש יום-יומי.

ב. התשובה לקיטרוגו של המן על היהודים, שהם עם מפוזר ומפורד, היתה בהשגת הכרה מצד השלטונות בזכות קיום הכתב והלשון שלהם, כביטוי לאחדותם וכסמל לשוויונם.

רב סעדיה גאון, מאחרוני הגאונים של סורא ופומבדיתא, חיבר עוד בנעוריו ספר בשם “אגרון” ובו הוא מתריע ומכה על חטא על שיכחת הלשון העברית בארצות הגלות.

בהקדמה לאגרון – שלצערנו אין בידינו אלא קטעים ממנו – הוא כותב: “גלינו אף אחריו –(כלומר אחרי עליית נחמיה) – בכל שערי ארץ…; לשונותם למדנו, ותלט עילגותם על שפר אמרינו, ולא נכון כן…; יחיל לבנו על זאת, ויחת רוחנו כי נעדור נעדר מפינו הגות קודש מעוזנו, כי בו נבין חוקי תורת צורינו, אשר המה חיינו – חיתנו, אורינו, מקדשינו – למעולם ועד עולם”.

היינו, הלשון העברית היא המפתח הנאמן אל עולמה של היהדות; ואילו שיכחתה נוטלת מן העם היהודי את תוכן קיומו, ייעודו וסוד היותו; ומכאן עד לחידלון הקיום היהודי – הדרך קצרה ביותר.

חכם גדול כהרמב“ם, שחלק מחיבוריו – פירוש המשנה ו”מורה נבוכים" – כתב בלשון הערבית, הצטער על כך מאוד, ואף קיווה שיעלה בידו לתרגמם לעברית בעצמו – אבל לא הספיק.

באחת מתשובותיו כתב הרמב“ם: “וניחמתי הרבה על שחיברתיו בלשון ערבי – מפני שהכל צריכין לקרותו; ואני מחכה עתה שאעתיק אותו ללשון הקודש, בעזרת שד”י”.

ז

כאמור, נפתלה ונאבקה הלשון העברית על קיומה שלה, שממנה יתד ופינה לקיומו של עם ישראל, וכ“דבק טוב” המלכד כל חלקיו ופזוריו באשר הם שם: המשנה נכתבה ונחתמה בלשון עברית חיה, שוטפת ותכליתית; לצד המשנה, צמחו אמנם, התלמודים, הבבלי והירושלמי, שהעברית והארמית שימשו בהם בערבוביה: אך הפוסקים, שפסקו ע“פ המשנה והתלמודים, הרמב”ם ור' יוסף קארו, ואחרים כיוצא בהם, כתבו את ספרי ההלכה בעברית כהילכתה, אף-על-פי שידעו שפות אחרות, ואעפ“י שהעם בזמנם דיבר בשפות שונות; וכן נהגו המפרשים הרבים מספור, ובעלי המדרשים, הסופרים והמשוררים לדורותיהם, לרבות הסופרים והמשוררים של תקופת ההשכלה והתחיה הלאומית. נוסח התפילות נשתמר בעברית, ויהודים דוברי שפות שונות התפללו בעברית, וכל נסיון להעתיקה ללשון זרה עלה בתוהו; אותן תפילות איחדו את ישראל בכל מקום ויהודים זיהו זה את זה ב”שמע ישראל"; פרשת השבוע, ההפטרה, מזמורי התהלים – נקראו ונלמדו במקורם העברי המקודש, גם כאשר היה צורך לקרוא, שניים מקרא ואחד תרגום, על-פי תקנת עזרא הסופר, שכנראה החזיק בשפה הארמית ככל יהודי בבל בזמן ההוא – “כדי שהעם יבינו”.

*

עובדה מאלפת היא שמכל התרגומים של המקרא, לא נתקבל על דעת העם אלא התרגום הארמי של אונקלוס הגר ושל יונתן בן-עוזיאל; זאת משום שהלשון הארמית צעדה עם העברית יד ביד, מימי קדם, כאחותה וכצרתה.

אעפ“י כן, גם לגבי התרגום הארמי לא התייחסו חז”ל בהתלהבות יתירה והיה הוא בעיניהם כ“הכרח לא יגונה”. בתלמוד נאמר: “תרגום של תורה – אונקלוס הגר אמרו, מפי ר' אליעזר ור' יהושע; תרגום של נביאים – יונתן בן-עוזיאל אמרו מפי חגי, זכריה ומלאכי; ובאותה שעה נזדעזעה א”י ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה. יצאה בת-קול ואמרה מי הוא זה שגלה סתרי לבני אדם? עמד יונתן בן-עוזיאל על רגליו ואמר: “אני הוא שגליתי סתריך לבני אדם. גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית אבא עשיתי אלא לכבודך עשיתי שלא ירבו מחלוקות בישראל”; ועוד ביקש לגלות תרגום של כתובים, יצאה בת-קול ואמרה לו “דייך”! (מגילה ג'); ואילו על התרגום היווני של השבעים אמרו: “היה היום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל”.

אני מניח שחז"ל לא התלהבו גם מזה שהתלמוד נכתב ארמית. אנו מוצאים במסכת סנהדרין: “במחשכים הושיבני כמתי עולם, אמר ר' ירמיה: זה תלמודה של בבל”.

ח

כל האמור בזה בא ללמדנו:

א) הלשון העברית נפתלה ונאבקה על קיומה, כשפה חיה בפי העם ובמעמקי נשמתו.

ב) בקיומה של הלשון העברית – סוד קיומו וסוד אחדותו של עם ישראל, על אף פיזורו בארצות הגלות.

ג) בקיומו ואחדותו של עם ישראל כמוס סוד כמיהתו לקיבוץ גלויותיו ולהחזרת עטרת חייו ליושנה, “כימי עולם וכשנים קדמוניות”.

ט

והנה בא מועד, ואנחנו נמצאים בעיצומה של אתחלתא דגאולה.

האם יתואר, שהיינו מגיעים למה שהגענו בלי הלשון העברית? מניין שאבו חלוצי התחיה את השראתם, את אמונתם ותקוותם, את צדקת מעשיהם ואת כוח מעשיהם, אם לא מן המקורות שבלשון העברית? ומניין שואבים, בימינו אלה, הלוחמים הנועזים, את עוז רוחם ואת גבורת הקרבתם אם לא מקרן השפע של הלשון העברית?

הייפלא, שאנשים חכמים ובעלי שאר-רוח, כמו אליעזר בן-יהודה וחבריו, ראו בחידושה ובשימושה של הלשון העברית כשפת דיבור אחת מאבני-היסוד לתחיה לאומית ולעצמאות ממלכתית? אכן הם הוציאו את הלשון העברית מן המיצר אל המרחב; לא שהיתה “שפה מתה”, אלא שמצד אחד נחשבה ללשון קודש, שאינה יכולה להיות לשימושו של חול; ומצד שני היתה עניה, בשל השימוש המצומצם בה רק לעניינים שבקדושה, או לעניינים שבין יהודים לבין עצמם בלבד. בשנת 1882 ייסד בן-יהודה, ביחד עם יחיאל מיכל פינס, דוד ילין, יוסף מיוחס וד"ר מזיא את האגודה “תחיית ישראל”, כשמה כן היא, שהונחו ביסודה חמישה עיקרים, שאחד מהם הוא: תחיית הלשון העברית בדיבור. שמונה שנים לאחר מכן, ב-1890 ייסד בן-יהודה, יחד עם חבריו, את “ועד הלשון”, ועמד בראשו עד יומו האחרון. לימים נוסדה האקדמיה ללשון העברית, שתפקידה לשקוד על התפתחותה של הלשון העברית. בן-יהודה חיבר מילון גדול ללשון העברית ובכך הוציא מלבם של הטועים, שטענו שהיא לשון עניה; מאז נכתבו מילונים הרבה ונתעשרה הלשון בדיבור ובספרות, ובשימושם של תלמידים ומלמדים, הוגים וחוקרים, פועלים ופקידים, ושל כל אדם, בכל צרכיו ובכל דרכיו.

חידוש הלשון העברית כשפת דיבור – לא זו בלבד שנפח באפה רוח-חיים חדשה ורעננה אלא שהודות לה זכינו לקיבוץ גלויות ולעצמאות ממלכתית ולכל מה שעלה בידינו עד כה. בחנוכת “יד אליעזר בן-יהודה”, לפני כשבעה חדשים, אמר חיים הזז ז"ל כדברים האלה:

"… עד כדי כך גדול כוחה של הלשון העברית, ושמא מיהרה את הגאולה, שהרי היא זו שנתנה כוח לחיבת ציון ולתנועה הציונית, והיא שגרמה ליישוב ארץ-ישראל. ולעליות לארץ-ישראל, וממילא למדינת ישראל, ואלמלא היא לא היתה לנו תקומה.

“תחיית הלשון, זה הנס מכל הנסים והנפלאות שנעשו לנו, שכן היה זה ניצחון של אויב עז ומר שאָמַץ ממנו – על עצמנו… ישראל קיימת כל זמן שהלשון העברית קיימת בתוכה, בטלה הלשון העברית – חס ושלום בטלה ישראל. זו פרשה גדולה שכל גופי חיינו תלויים בה…”

י

על דבריו הנכוחים של הזז יורשה לי להוסיף מדעתי מעשה מופלא שבמופלאים, והוא הצלחת שליחותה של הלשון העברית במיזוג נקבצי הגלויות. מכל המעשים שנעשו למען מיזוג השבטים והעדות – לא היה מעשה מוצלח ומבורך כשימושה של הלשון העברית בפי כולם; נשער בנפשנו כיצד היינו נראים, ולאיזה כיוון היינו מתפתחים, אילו היו העולים שבאו מ-80 ארצות ויותר, מדברים כל אחד בלשונו, שהביא עימו מארץ מוצאו? כיצד ובמה היו שבטי עליה אלה, בעלי תרבויות שונות ואופני חשיבה שונים, מתקשרים זה עם זה קשרי עבודה ומסחר ותרבות-אדם? ומה היינו עושים אילו לא קם לנו בית-הספר העברי, המלמד לכל ילדי ישראל עברית בעברית משעה שמתחילים לדבר? כיצד היינו בונים ומקיימים משק וצבא ועתונות ופרלמנט ואוניברסיטאות ומפעלי תרבות – בחברה המדברת בבליל לשונות?

נקל לשער שהיו צפויים לנו חיי-גיהינום של בדידות וזרות, ושל אי-הבנות, על כל צעד ושעל, כאשר כל אחד מדבר בלשון ארץ מוצאו. יכול תאמר: נכון, שהכרחית לשון אחת לכל נקבצי הגלויות, שתהא שגורה בפי כולם ומקשרת בינם לבינם, כשם שהלשון האנגלית קישרה ומקשרת בין כל אותם שהיגרו לארצות-הברית של אמריקה, אבל מניין לנו שדווקא הלשון העברית היא שהכרחית? שמא אנגלית או צרפתית יפה הימנה? ושמא אספרנטו?

אכן, לעניין מיזוג שבי הגלויות לעם אחד, יפה כוחה של הלשון העברית מכל לשון אחרת, שאין מיזוג אלא מתוך קירוב לבבות, ואין קירוב לבבות אלא מכוח קישור העבר עם ההווה והעתיד, ומכוח ההתחברות אל שורשי המורשת שבכתב ושבע"פ, שבמחשבה ושבהרגשה, שבהרגלים ושבמנהגים.

יתירה מזו: על-ידי הלשון העברית קמו וקמים לתחיה מושגים ומונחים ושמות של אנשים ומקומות וחבילות-חבילות של אסוציאציות וזכרונות מספרותנו העתיקה ומתולדותינו, שכולם בעברית וכולם יהדות; פסוקי המקרא נתעוררו לחיים מאירים, והם מדברים אלינו מפי עוללים ויונקים ומפי האבנים וצמח השדה ומכל פינה ומעשה שבחיינו, וכאילו נכתבו למעננו ובזמננו.

כיוצא בזה לשון המשנה וההלכה, שפתחה אופקים רחבים של מושגים ודרכי חשיבה מקוריים, סדורים ותכליתיים; כלום היתה לשון אחרת מסוגלת לעשות לנו כל אלה?

י"א

ואחרון אחרון, כלום אין ללמוד מן הארץ על הגולה? כל הסכנות שליוו את הלשון העברית בתולדותינו שרירות וקיימות עכשיו בתפוצות הגולה ואולי ביתר שאת. והשאלה שחייבת להטריד ולהדאיג אותנו היא: היאך תתקיים אחדותו וזהותו של העם היהודי בתפוצות הגולה, אם הלשון העברית תהיה רחוקה ממנו? היאך ימשיכו להתקיים הקשרים והזהות בין יהודי תפוצות הגולה לבין עם ישראל בארץ-ישראל לעתיד לבוא? ודאי הוא, שיהדות וציונות, ועצם קיומה של מדינת ישראל – כוחן יפה לקיומם של הקשרים והזהות; אך, בנסיבות זמננו יפה כוחה של הלשון מכוחן של היהדות והציונות ומדינת ישראל, שבכלל כוחה כוחן והיא קודמת להן; ללא לשון עברית – יהדות מניין? ללא לשון עברית – הציונות תהא קלה מסובין; ללא לשון עברית – ילדי מדינת ישראל וילדי תפוצות הגולה לא יבינו איש שפת רעהו.

על כל טובה שאני מחזיק לתנועה הציונית, בשל מפעל-האדירים שלה לתחיית העם, לבניין הארץ ולכינון עצמאותנו, וגם בשל דאגתה לחינוך עברי ולהנחלת הלשון – נשארה בליבי ביקורת עליה, שבקונגרסים שלה, מן הראשון ועד האחרון, שנתקיים בירושלים לפני כשנתיים, וכן בכל הכינוסים שלה, היתה הלשון העברית טפלה ללשונות אחרות; אפשר שבשל כך נתארכו חבלי הגאולה וגם אפשר כי היו עוד סיבות אחרות – לא היה סיפק בידה לסחוף לתוך שורותיה המאורגנות, כחברים מלאים ופעילים בתוכה, את יהודי ארצות אסיה ואפריקה, וסופה שאמנם עזרה להם בשעת עלייתם לארץ, אלא שהם עלו בהשראת הקמתה של מדינת ישראל ולאו דווקא בהשראתה של התנועה הציונית.

אילו השכילו ראשי הציונות להשליט את הלשון העברית במועדיהם, אפשר שהיו לה לציונות מעשים והצלחות מרובים מכל מה שעלה בידה, עד כה, גם בתחום החינוך העברי והנחלת הלשון לעם.

מכל מקום ברור, שהנחלת הלשון העברית ליהודי תפוצות הגולה היא משימה חיונית וגורלית לעצם הקיום היהודי ולעתידה של הציונות, וממילא לעתידה של מדינת ישראל. וכל העוסק בהנחלת הלשון העברית ליהודים, באשר הם שם, כאילו נותן סם חיים לקיומו של עם ישראל, לשמירת אחדותו ומורשתו ולתהליך תחייתנו הלאומית והממלכתית.

פתחתי ברחל ואסיים ברחל. מה שנאמר על רחל אמנו ראוי שייאמר על הלשון העברית:

“מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך, נאום ה‘… ויש תקוה לאחריתך נאום ה’ ושבו בנים לגבולם”.

חוקה ומשטר

מאת

ישראל ישעיהו

---

ענינו של השער חוקה ומשטר

מאת

ישראל ישעיהו

ישראל ישעיהו היטיב להסביר סוגיות פרלמנטריות עקרוניות ומעשיות, הן בנאומיו והן במאמריו הקבועים (בטור שלו “בשערי הכנסת” – בשבועון “הפועל הצעיר”) ובמאמרים מיוחדים.

נאמן לתפיסתו היסודית שמדינת ישראל אינה אלא חוליה בתוך השרשרת של אלפי שנות היסטוריה מימי אבות האומה עד ימינו אלה – ראה ישראל ישעיהו בדמוקראטיה הישראלית ובקיומו של מוסד עליון, המייצג את העם, מדבר בשמו ומכוון הליכותיו והלכותיו, לא מעשה של חיקוי “פרלמנט ככל הגויים ועל פי נסיונם וחכמתם בלבד, אלא מנהג אבותינו הקדמונים בידינו ומה שעשינו הוא בבחינת חידוש ימינו כקדם”.

בשנים שבהן כיהן כיושב-ראש הכנסת היתה לו אפשרות להתחלק עם קהל קוראים ושומעים גדול בידע רב ובבקיאות המופלגת שלו במקורות על הדמוקראטיה והפרלמנטריזם הישראלי מימות משה ועד חורבן בית שני וגם זמן מה לאחר מכן – ולהסיק מסקנות לגבי ימינו אלה, בבחינת דור דור ודורשיו, דור דור ומנהיגיו.

להלן כמה דוגמאות מגישתו ותפיסתו המיוחדת:

דבריו בישיבת הוועידה העולמית הראשונה לתנ“ך ובכנס הארצי הכ”ג לתנ“ך, נאומו על “מוסד הכנסת מאז תקופת התנ”ך” (הרצאה בבית-התנ"ך), מהותה של הכנסת (“כנסת יוצאת וכנסת נכנסת”), סקירה היסטורית על “הפרלמנטריזם כתשתית לתקומתה ולקיומה של המדינה”, מאמר מפורט “הדמוקראטיה הפרלמנטרית – לאן?”, ומאמרים על בעיית החוקה, על שיטת-הבחירות, על התביעה למשאל-עם – ואף בנושא ה“מקומי” (בעל חשיבות כלל-לאומית ודמוקראטית) “כיצד ייבחרו ראשי השלטון המקומי?”.

---

מאסיפת הזקנים – עד הכנסת

מאת

ישראל ישעיהו

דברים בישיבת הנעילה של הוועידה היהודית העולמית הראשונה לתנ"ך

משכן הכנסת, י“א באייר תשל”ג – 13.5.73

זכות היא לכם, שנקבצתם מארצות שונות ובאתם להיוועד בשערי הכנסת במלאת לה כ“ה שנים, שהן שני-דור, דור אחרון לשיעבוד וראשון לגאולה. וזכות כפולה ומכופלת לכם, שתכלית התוועדותכם – בשעריך ירושלים – היא לימוד התנ”ך, ספר המצווה, הקדושה, התפארת והחזון אשר לעם-ישראל, לקיים מה שנאמר “ודברת בם, ושננתם לבניך”.

וזכות היא לי כיושב-ראש הכנסת לומר לפניכם, לכבוד המאורע, דברים מעטים מעניין הכנסת, כפי שהיא נראית לי באספקלריה של תולדות עם-ישראל.

הכנסת שלנו, במתכונתה ובתבניתה, היא מה שאומות העולם המתוקנות קורין פרלמנט, שעל-ידו מתקיימת הדמוקראטיה, אשר תכנה וממשותה הם כפי שניסח זאת לינקולן: שלטון העם בידי העם, למען העם.

*

הפרלמנט שלנו הוא אמנם צעיר לימים לעומת הפרלמנט האנגלי הקיים יותר מ-700 שנה או הפרלמנט האיסלנדי הקיים יותר מ-900 שנה. אולם מי שיאמר, שכאשר זכינו לקומם משטרנו הריבוני והדמוקראטי לא היה לנו ממי וממה ללמוד ולפיכך עשינו לנו פרלמנט ככל הגויים, ועל-פי נסיונם וחכמתם בלבד – אף אתה הקהה את שיניו ואמור לו: דווקא מנהג אבותינו הקדמונים בידינו, ומעשה אבות סימן לבנים, ומה שעשינו הוא בבחינת חידוש ימינו כקדם. לא שאסור לנו ללמוד דברי חוכמה מן הגויים; חז"ל כבר קבעו: חכמתם – האמן, תורתם אל תאמן; ואמנם למדנו מנסיונם ומחכמתם של אומות העולם נוהגים ונוהלים והוספנו הרבה משלנו ככל שמתאים לאופיינו, למאוויינו ולצרכינו.

אולם קיומה של דמוקראטיה בעמנו, וקיומו של מוסד עליון המייצג את העם, המדבר בשמו והמכוון הליכותיו והלכותיו, היה מקובל על אבותינו הקדמונים – מימות משה ועד חורבן בית שני וגם זמן מה לאחר מכן; אותו מוסד עליון היו לו שמות שונים בתקופות שונות. גם במעמדו, סמכותו ותפקידיו חלו שינויים, תהפוכות והסתעפויות; הוא פשט צורה ולבש צורות בהשפעת תמורות העתים וחילופי הזמנים; דור דור ודורשיו, דור דור ומנהיגיו, דור דור ושופטיו.

אנו פוגשים מוסד כזה, או מעין זה, בתולדות ישראל, כשהוא ממלא תפקידיו, פעם כמנהיגות לעם – משענת למנהיג הדור – ופעם כמוסד מדיני, שעל-פיו ישק השלטון בישראל; פעם כמחוקק חוקים ומתקין תקנות ופעם כבית-דין עושה משפט; פעם כמפרש מצוות התורה ויסודותיה ופעם כנציג האומה כלפי חוץ; פעמים שהוא היה כל אלה ביחד, ופעמים שנתקיימו גם רשויות נפרדות, משהו המקביל, או דומה, לעקרון-מונטסקייה בדבר הפרדה בין שלוש הרשויות: המחוקקת, השופטת והמבצעת.

*

יושם לב לכך, שבימי משה רבינו היו קיימות כמה וכמה רשויות שלטון; הוא עצמו היה נביא ומחוקק וגם מנהיג ומושל: “ויהי בישורון מלך”; והיו נשיאי ישראל, ראשי בית אבותם, והם שנים עשר במספר; והיו שרי אלפים ושרי מאות ושרי עשרות לצרכי מינהל ולצרכי משפט, בדרגה קמא, שנתמנו עפ"י עצת יתרו; והיו אהרן ובניו הכהנים שומרי משמרת הקודש ואיתם כל בני שבט לוי.

נוסף על כל אלה אנחנו מוצאים שמשה נצטווה מפי הגבורה – נוכח סכנת התמרדות של העם:

“אספה לי שבעים איש מזקני ישראל, אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו, ולקחת אותם אל אהל מועד והתיצבו שם עמך, וירדתי ודברתי עמך שם, ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם ונשאו אתך במשא העם ולא תשא אתה לבדך…” (במדבר י“א, ט”ז).

מי שמעיין בפירוש רש"י על הפסוק הזה ימצא דברים מאלפים מאוד שתמציתם היא כדלקמן:

(א) גם קודם לכן היה קיים מוסד של “זקני ישראל”, אלא שהם נספו באש תבערה, משום שבמעמד הר-סיני נהגו קלות-ראש “ויאכלו וישתו” כ“נושך פתו ומדבר בפני המלך”;

(ב) האנשים שנבחרו לאסיפת הזקנים היו צריכים להיות בעלי זכויות מרובות בשירות הציבור, שטרחו וסבלו למען צאן מרעיתם. כפי שמפרש רש"י: “עתה יתמנו בגדולתן כדרך שנצטערו בצרתן”;

(ג) שלא היו הרבה קופצים לתפקיד זה והיה צריך לשדל אותם, לאמר: “ולקחת אותם”. קחם בדברים: אשריכם שנתמניתם פרנסים על בניו של מקום;

(ד) “והתיצבו שם עמך” – כדי שיראו ישראל וינהגו בהם גדולה וכבוד ויאמרו חביבין אלו שנכנסו עם משה לשמוע מפי הקב"ה;

(ה) משה היה דומה באותה שעה לנר שמונח על גב מנורה והכל מדליקין ממנו ואין אורו חסר כלום;

(ו) “ונשאו אתך” – התנה עמהם על מנת שיקבלו עליהם טורח בני, שהם טרחנים וסרבנים. (עד כאן תמצית רש"י).

אם לתרגם את הדברים למונחי זמננו, הרי שהיתה זו אסיפת נציגים, שתפקידה לייצג את העם ולהשפיע עליו וגם לחלק עם משה במנהיגות, בלי שהדבר גורע מכבודו או מסמכותו.

*

אותו מוסד, שניתן לכנותו גם אסיפת הזקנים, או מושב זקנים, (או בלשון לעז סנאט!) ליווה את העם בימי יהושע, וכאשר אחרי מות יהושע הלך ונידלדל – באה תקופת השופטים, שאי-אפשר לראותה כתקופת זוהר בתולדות ישראל על אדמתו – אולי דווקא משום שחדל להתקיים המוסד המרכזי והחשוב הזה: אסיפת הזקנים.

אך כנראה שחזרו וחידשוהו בימי מלכות בית דוד; היינו, גם כשכבר היתה מלוכה לא חדל הצורך בקיומה של אסיפת הזקנים; בתלמוד מסופר, שבימי דוד היו “נמלכין בסנהדרין” – כלומר באסיפת הזקנים, שכן המונח “סנהדרין” נקלט מיוונית לתוך הלשון העברית רק במחצית השניה של ימי בית-שני; ויש אף תרעומת על דוד “שגמר דינו של אוריה החתי שלא בפני הסנהדרין”, מכאן, שהכל היו כפופים למרותו של מוסד נכבד זה, לרבות מלך וכהן ואפילו נביא, באחד המדרשים נאמר, ש“עובדיה וישעיה לא נתנבאו אלא מפי הסנהדרין” “ואילו היתה סנהדרין זזה מהם לא היתה להם רשות להתנבאות”.

*

מתקופת בית שני ידועה כנסת הגדולה, שאת שמה ואת מספר אנשיה אימצנו לנו כאשר קראנו לפרלמנט הישראלי: כנסת, וקבענו מספר חבריה 120, כמספר אנשי כנסת הגדולה; כפי הנראה היה להם צורך להרחיב את הייצוג ולכן עברו על המספר שבעים¹, שכפי הנראה התקדש במסורת קיומו של מוסד הזקנים שהרי גם בימי יחזקאל (ח' 11) נאמר “ושבעים איש מזקני ישראל”; ולאחר מכן היה זה מספר בסיסי של הסנהדרין, שהוגדל לשבעים ואחד כדי שלא יהיה מספר זוגי;

לאחר כנסת הגדולה באה תקופת הסנהדרין; נראה שהמלה סנהדרין באה במקום “כנסת הגדולה”, וכפי שאנו למדים לא היו חברי הסנהדרין בית-דין בלבד אלא בסוף ימי בית-שני ולאחריו; אך בתקופה שהיתה ידה רמה – מילאו אנשי הסנהדרין תפקידים שונים; הם היו מחוקקים ומתקינים תקנות לצרכי הציבור, הן בתחום קיום מצוות הדת והן בעניינים של חול; פרשנים של חוקי התורה ויסודותיה; דיינים ועושי משפט; וכן היו בעלי סמכות לדון ולקבל החלטות מדיניות כלפי פנים וכלפי חוץ, לרבות בענייני מלחמה ושלום.

נראה לי, שאסיפת הזקנים, כנסת וסנהדרין – הינם שמות לאותו מוסד עצמו של אסיפת נציגי האומה, שנתקיים במסורת הדורות בצורות שונות, כדי לדון בכל נושא העומד על הפרק ולהנהיג את העם לא רק בענייני דת ומצוות, ולא רק בענייני משפט אלא גם בענייני ציבור ומדינה; אילו סברנו שהסנהדרין היתה רק בית-דין היינו מפקפקים אם יש צורך בשבעים ואחד איש ש“ישבו כסאות למשפט” בלשכת הגזית, שעה שהיו קיימים בתי-דין של כ“ג ובתי-דין של שלושה; וייתכן שהיו קיימים גם בתי-דין של מלכות, נוסף לבית-דין שישב בלשכת הגזית, שהרי בימי דוד ושלמה היו קיימים בתי-דין ממלכתיים נפרדים שעסקו בין השאר – כדברי הרמב”ם – בגיור, תפקיד שהוא דתי מעיקרו.

*

ויש עוד להוסיף, שהזקנים היו יושבים בשער. כידוע יש למונח שער, בפסוקים רבים במקרא, משמעות של מוקד השלטון, החוק והמשפט; על דוד מסופר, אחרי מות אבשלום: “הנה המלך יושב בשער”. השם מצווה על ירמיהו: “הלוך ועמדת בשער בני העם – אשר יבואו בו מלכי יהודה… ובכל שערי ירושלים”. המקרא מבחין בין שער בני העם, שלשם באים המלכים, לבין השערים הרגילים של העיר. מרדכי “יושב בשער המלך”, ויש להניח שלא היה שוער, שהרי אין דרכו של שוער לשבת תחתיו אלא לעמוד הכן על משמרת השער; ואילו סתם ישיבה בשער משמעותה ישיבה בתפקיד ייצוגי; עמוס עומד ותובע: “הציגו בשער משפט”; ובשני מקומות במשלי נזכר השער באותה משמעות – “ישר והפוך”: אחת – בפסוק “ראמות לאויל חכמות – בשער לא יפתח פיו”; ושניה – “נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ”.

ומי יושב בשער העליון הזה? – הזקנים. ומי הם הזקנים? בפרקי אבות למדנו כי בן 60 לזיקנה; הייתכן שהיתה קבועה קוואליפיקציה גילית, שרק בני ששים ומעלה יכולים לשבת בשער? ואם כן – האם היתה זו זכות מוחלטת של כל מי שהגיע לגיל ששים – בלי שיוכרו בו סגולות נוספות? אכן, מקובלנו מפי חז“ל ש”אין זקן אלא זה שקנה חכמה", ולא חשוב גילו, אם צעיר הוא או ישיש; אין אנו יודעים מהי אמת-המידה, שנקטו בה, כדי לקבוע אם פלוני חכם הוא ויכול לשבת במושב הזקנים. מעלה אני על דעתי שהיה זה ייצוג של שבטים, כיתות, ישובים וכיוצא בזה; נמצא שאסיפת הזקנים היא מעין פרלמנט, שחבריו הם נציגי העם הריבוני כלפי פנים וכלפי חוץ, מדברים בשמו ומביעים דעתו ובשעה שהדבר נחוץ הם גם מחליטים ופוסקים.

לא באתי לומר שהכנסת היא יורשת הסנהדרין; אבל אני משוכנע, שהיא יורשת את אסיפת הזקנים; יתירה מזו: הסנהדרין היתה גם בית-המשפט; ואילו אנחנו מקובלת עלינו הנוסחה של הפרדת רשויות. לפיכך הכנסת אינה מתערבת בענייני הרשות השופטת; עד כדי כך מגעת ההתקדמות, שהיא פרי נסיונם וחכמתם של אומות העולם; אך גם בימי קדם כבר היתה רגישות לעניין זה של הפרדת רשויות; במדרש מסופר, שכאשר הגיע מרדכי היהודי למדרגת “משנה למלך אחשורוש” נעשה “רצוי לרוב אחיו” ולא לכל אחיו, שכן חלק מן הסנהדרין פרשו ממנו; סבורני שסיבתה של אותה פרישה היא כדי שלא לערבב שלטון עם חקיקה ושיפוט, שהם מסמכותה של הסנהדרין בלבד.

ולבסוף מן הראוי לציין שהתחיה, בת דורותינו, התחילה להתממש על-ידי הקמת אסיפת “זקני העם”, הלא הוא הקונגרס הציוני, שהוקם לפני 75 שנה ע“י חוזה מדינת היהודים ד”ר הרצל; ומאז, צעדה והתקדמה התארגנות המנהיגות והנציגות של העם היהודי, באותה דרך עצמה, עד שהגענו לכינון הכנסת, שגם היא נכנסה כבר לשנתה הכ"ה.

(דברים בעתם)

---

סנהדרין לצד הכנסת

מאת

ישראל ישעיהו

דברים בכנס הארצי הכ“ג לתנ”ך

ה' בניסן תשל"ה – 17.3.75

משעה שקמה מדינת-ישראל קם לתחייה, גדולה ומופלאה, גם ספר התנ“ך; תחייתו ותחייתנו ירדו כרוכים ודבוקים יחד; ואם עד כאן היה התנ”ך ספר בריתנו ותורת אבותינו, שבפרקיו, פסוקיו ואותיותיו, מפורשים או רמוזים דברים שבמצווה ובקדושה, וסביבם לוויית-חן של סיפורי מעשים, שהיו בימים מקדם ודברי חזון לאחרית הימים, הרי מכאן ואילך כאילו פצחו פיהם כל פרקיו, פסוקיו ואותיותיו, והריהם מדברים אלינו ברעננות ובאקטואליות, כאילו זה עתה ניתנו, ומהם זורח ומשתפך אור עצום על מעשינו ועל כל הקורות אותנו, מעשים וקורות שנראים ונעשים כאילו הם חוליות המשך, באותה שרשרת קדומים מופלאה.

הנה מה טוב, שכולנו חזרנו ונמשכנו אל ספר הספרים, בחבלי קסם ואהבה, ובהתעניינות מרובה, הן כתורה לשמה והן משום שאנו מבקשים למצוא בו משען ומשענה בצוק העתים ולעת שמחה. זוהי, כמדומני, מטרתם של הכינוסים הללו, ושאר זימונים כיוצא בהם, המיועדים לעיון בתנ"ך, על דרך המסופר בנחמיה: “ויקראו בספר, בתורת האלקים, מפורש ושום שכל, ויבינו במקרא”.

והפעם ערבה לנו תכנית הכינוס הזה, העשרים ושלשה במספר, לפי שהוא מוקדש ללימוד ספרי הנבואה וההיסטוריה של תקופת שיבת-ציון – חגי, זכריה ומלאכי, עזרא ונחמיה, תקופה שמרובה בה הדומה – על אף השונה – עם תקופתנו; וכל מה שאירע באותה תקופה דברים שנאמרו, מעשים שהיו ונסיונות שנעשו, ההצלחות והכשלונות – ראוי להם להיות “נר לרגלינו ואור לנתיבתנו”.

לאחר כמאה שנות שיבת-ציון של ימינו, ועשרים ושבע שנות עצמאותנו המדינית – תקופות-זמן המקבילות, פחות או יותר, לתקופת שיבת ציון מבבל – יש צורך ויש טעם שניעצר רגע כדי לצפות ולהתבונן במהלכינו ובמעשינו, אחור וקדם, בייחוד לעת כזאת, שניכרים בשולי מחנינו סימנים של תהיה, מבוכה וספקנות, הן בדבר זכותנו על הארץ הזאת והן בדבר עתיד קיומנו כמדינה וכעם.

לפיכך, ככל שניעזר בהקבלות ובהשוואות, עם תקופת שיבת-ציון מבבל, אין ספק שנמצא בהן עידוד לתקוותנו וחיזוק לאמונתנו, ויתקיים בנו דבר הנביא זכריה “וגִבַּרְתִּי את בית יהודה ואת בית יוסף אושיע, והוֹשבוֹתים כי רִחמתים, והיו כאשר לא זנחתים, כי אני ה' אלהיהם ואענם. והיו כגבור אפרים, ושמח לבם כמו יין, ובניהם יראו ושָמַחו יָגֵל לבם בה'” (זכריה י' ו-ז).

הילכך, תרשו לי לציין אי-אלה הקבלות בתחומים שאני עוסק בהם או קרוב אליהם, בבחינת “איש איש ממלאכתו אשר המה עושים”.

ולפי שאני בא מן הכנסת, כאילו נדרשת מאליה ההקבלה בין “כנסת הגדולה” לבין הכנסת של ימינו. אמנם, כנסת הגדולה אינה נזכרת במקרא אלא היא נלמדת מן האמנה, שנכתבה ונחתמה (נחמיה, ט' ו-י"ב) ע“י “שרינו, לויינו, כהנינו”, וכן ע”י 84 ראשי-עם “אנשי מופת”, כלשונו של זכריה (ג‘, ח’), ובראשם נחמיה התרשתא, כל שכן שתפקידיה וסמכויותיה לא פורשו, כפי שפורש, בקיצור נמרץ, תוכן האמנה שנחתמה.

אבל, מן הפתיחה של מסכת אבות, המונה את סדר הדורות של קבלת התורה, ממשה עד אנשי כנסת הגדולה, וכן מן הנאמר, זעיר פה זעיר שם, בתלמוד ובמדרשים ובמקורות קדומים אחרים, אנחנו למדים, שהכנסת הגדולה היתה מוסד רב-חשיבות, אעפ"י שכנראה לא קיימה ישיבותיה בתדירות כמו בימינו.

היה זה מוסד בעל חשיבות מדינית וייצוגית כלפי פנים וכלפי חוץ. אומר הירושלמי: “למה נקרא שמם אנשי כנסת הגדולה, שהחזירו את הגדולה לישנה”. אך עיקר חשיבותו וגדולתו היה מוסד מחוקק; סביר להניח, שלא זו בלבד שאנשי כנסת הגדולה כתבו חלקים גדולים של התנ“ך: יחזקאל ושנים-עשר, דניאל ומגילת אסתר (בבא בתרא, ט“ו, ע”ח), וכן גם הפשירו והכשירו, או כפי שנאמר: פירשו, – את משלי ושיר השירים וקהלת (אדר“נ, פ”א), ולא רק ששינו את הכתב ותיקנו את התפילות והברכות, אלא גם התורה שבע”פ כולה, כלומר מכלול ההלכות, שלאחר זמן נתגבשו בשישה סדרי משנה ע"י רבינו הקדוש – היתה פרי המסורת שהנחילו לדורות, שבאו אחריהם כמכלול של חוקים ומשפטים.

כנסת הגדולה היתה מיוסדת על הדת, כפי שהמניעים של העליה מבבל היו דתיים, וזו היתה גם המוטיבציה של מלכי פרס, שהרשו וסייעו לאותה עליה. כל שכן שמנהיגי שיבת ציון – זרובבל וישוע, עזרא ונחמיה – ראו תפקידם בהחזרת עטרת הדת ליושנה כעיקר ויסוד לביסוס הלאומיות ולחידוש העצמאות המדינית. אותה שעה קיימו הקהילות שבגולה חיים יהודיים דתיים מובהקים: “לא עלה עזרא מבבל עד שעשאה כסולת נקיה” (בבא בתרא, ט"ו).

גם עצם הקמת כנסת הגדולה היתה בבחינת חידוש מסורת עתיקה ומקורית, שהחל בה משה רבינו כאשר נצטווה מפי הגבורה: “אספה לי שבעים איש מזקני ישראל”. מסורת זו נתקיימה לסירוגין, ובלבושים שונים, בכל הדורות, לפני ואחרי “כנסת הגדולה”. לא ייפלא, איפוא, שהכנסת הגדולה נתקבלה כסמכות עליונה על כל קהילות ישראל, בארץ ובתפוצות הגולה, ובכך הובטחה אחדות הקיום היהודי, ועוצבה מרכזיותה של ארץ-ישראל למשך דורות רבים.

ההקבלה בין כנסת הגדולה והכנסת שלנו היא אמנם במעמד ובסמכות. ולא זו אף זו: בבואנו לכונן את בית-הנבחרים והמחוקקים שלנו קראנו לו כנסת, ואת מספר חבריו קבענו למאה ועשרים, שיש גורסים שכך היה מספרם של אנשי כנסת הגדולה.

אולם, הכנסת שלנו היא חילונית-לאומית-מדינית, בנויה כמתכונת הפרלמנטים בארצות הדמוקראטיות המערביות, וענייני הדת אינם תופסים בה אלא מקום מועט בלבד.

ונשאלת השאלה: האם יכולה הכנסת שלנו למלא תפקיד של סמכות עליונה לא רק בא"י אלא גם בתפוצות הגולה, כשאין לה סמכות רוחנית? וכלום יש עתיד לקיומה של אחדות העם היהודי בהעדר הבסיס הדתי? וכיצד תובטח מרכזיותה של ארץ-ישראל בעם היהודי גם בדורות הבאים? וכיצד יתחבר העתיד של עם ישראל עם העבר הקדום והקרוב שלו חיבור מהותי, רעיוני ורצוני?

שמא הגיעה השעה לעיין ברצינות בהקמת סנהדרין לצד הכנסת, או במקביל לה, שתהיה מורכבת מאנשי רוח ומופת, תעסוק בבעיות הרוחניות והדתיות של עם ישראל ותתקין תקנות, שיהא בהן כדי לשמור על הקיום היהודי, בזה ובבא, תקנות שהציבור יכול לעמוד בהן, נוכח הנסיבות של זמננו והתמורות המתחוללות בהלכי-רוחם ובאורחות-חייהם של היהודים.

הלא אנחנו שטופים ונשטפים בנחשולי תרבויות חילוניות, חומרניות ומתירניות, שלצדן התפתחויות מדעיות מרקיעות שחקים, וכל אלה דוחקות את המהות היהודית לקרן-זווית, ומרחיקות את בניו של העם היהודי משורשיו ומעברו; עינינו רואות וכלות כיצד מתרחקים מקהילותיהם צעירים יהודים בתפוצות הגולה, בייחוד משכילים שבהם, וכיצד יורדים יהודים מן הארץ – לארצות אחרות, בכללן גרמניה; וביניהם, לא רק עולים שלא נקלטו בארץ, אלא גם צעירים שנולדו וגדלו באווירה של מדינת ישראל.

אין זאת אלא שאנו זקוקים לא רק להבטחה של הנביא חגי (ב‘, ט’) לאמר: “גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון, אמר ה' צבאות, ובמקום הזה אתן שלום”, וכן לדברים טובים, דברי ניחומים של הנביא זכריה (א' ו-ג'), שגם קרא: “שובו לביצרון אסירי התקוה” (ט', י"ב), ועודד אותנו בהבטחתו מפי ה' לאמר: “כן אושיע אתכם, והייתם ברכה, אל תיראו – תחזקנה ידיכם” (ח' י"ג), אלא אנחנו זקוקים גם לנבואתו של מלאכי (ג' כ"ד): “הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא… והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם”.

*

ועוד מספר הקבלות בקצירת העומר:

(א) על הצורך לאכלס את ירושלים זועק הנביא זכריה פעם אחר פעם:

“קִנֵאתי לירושלים ולציון קנאה גדולה” (א', י"ד); “שבתי אל ירושלים ברחמים, ביתי יבנה בה” (שם, ט"ו); “עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים… ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות” (ח', ד"ה).

ובמנחמיה (י"א, א') מודגשת החובה שהשרים, (כמובן גם משרדיהם), יישבו בירושלים: “יישבו שרי העם בירושלים ושאר העם הפילו גורלות… לשבת בירושלים עיר הקדש ויברכו העם לכל האנשים המתנדבים לשבת בירושלים”.

(ב) הנביא זכריה מתריע נגד השחתת המידות והגניבות מכספי הציבור ומדגיש את הנזק והקללה הנגרמים בשל כך הן לגנבים והן לציבור: “ויאמר אלי: זאת האלה, היוצאת על פני כל הארץ, כי כל הגונב מזה כמוה נִקָּה (…) הוצאתיה, נאום ה' צבאות ובאה אל בית הגנב (…) ולנה בתוך ביתו, וכִלַּתוּ ואת עציו ואת אבניו” (ה‘, ד’).

הוא גם תובע אורך חיים של הגינות, ציבורית ואישית, כערובה להצלחת מעשי הגאולה; וכך הוא אומר: “כן שבתי, זממתי, בימים האלה, להישיב את ירושלים ואת בית יהודה – אל תיראו”! והוא מוסיף: “אלה הדברים אשר תעשו – דברו אמת איש אל רעהו, אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם, ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם”. (ח', ט“ו-י”ז).

(ג) על הצורך בעריכת מגביות בחו“ל, אומר הנביא זכריה: לקוח מאת הגולה… ולקחת כסף וזהב ועשיתי עטרות (לתורמים) – לזכרון בהיכל ה‘, ורחוקים יבואו ובנו בהיכל ה’” (ו', ט-ט"ו). ולא עוד אלא שהוא דווקא מקדים לכך קריאה נמרצת לעלייתם המיידית של יהודי הגולה גם אם הם נהנים מחיים של שלווה ורווחה: “הוי הוי ונוסו מארץ צפון (…) הוי ציון המלטי יושבת בת בבל” (ב', י"א).

(ד) הנביא מלאכי (ג' י') תובע לשלם מס-אמת ובכך תובטח כלכלת המדינה: “הביאו את כל המעשר אל בית האוצר, ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די”. והנביא חגי (ב' ד') תובע לתמוך במנהיגות הלאומית: “חזק זרובבל וחזק יהושע בן יהוצדק וחזק כל עם הארץ, ועשו, כי אני אתכם”.

(ה) גם אז היו שכנים עשירים ויהירים, שכנראה השתמשו בעושרם כדי להציק לישראל, והנביא זכריה (ט', ג-ד) מנבא להם התרוששות: “ותבן צור מצור לה ותצבר כסף כעפר וחרוץ כטיט חוצות – הנה ה' יורישנה, והכה בים חילה והיא באש תאכל”.

ואז, תשב ישראל בגבולות בטוחים ומוכרים: “ונכרתה קשת מלחמה, ודבר שלום לגוים, ומשלו מים-עד-ים ומנהר עד אפסי ארץ” (שם, ט' י').

כן יהי רצון.

(דברים בעתם)

---

מוסד הכנסת מאז תקופת התנ"ך

מאת

ישראל ישעיהו

דברים בבית התנ"ך בתל-אביב

ד' חשון תשל"ז (28.10.76)

הכנסת שלנו היא פרלמנט מיוחד במינו בעולם הפרלמנטים הדמוקראטיים. אמנם מבחינת מתכונתה ונוהליה היא דומה, בהבדלים קטנים, לפרלמנטים שישנם כיום בכל אחת מארצות התרבות והדמוקראטיה המערביות. אבל היא שונה מכולם בכך, שהיא פרלמנט יהודי של מדינת היהודים, של בני אותו העם שהצליח להתקיים כעם במשך אלפיים שנה, כשהוא מפוזר ומפורד בין עמים שונים, דתות שונות, תרבויות שונות ושפות שונות, דבר שאין לו אח ודוגמה בתולדות עמי עולם ובמשפחת העמים כיום הזה.

זהו, איפוא, פרלמנט יהודי במהותו הבסיסית והיסודית, אעפ"י שיש בו, כמובן מאליו, חברים שאינם יהודים, 5 מתוך 120, והם שווים בזכויותיהם ובמעמדם לחברים היהודים, ויש להניח שגם מספרם ילך ויגדל במרוצת הזמן.

זהו פרלמנט שדיוניו מתנהלים בלשון העברית, והחוקים היוצאים מתחת ידיו כתובים עברית, ובדיונים שלו, וכן בחוקים שהוא מחוקק, ובפסיקה של בתי-משפט – הבאה בעקבות החקיקה של הכנסת – מרובות האסוציאציות עם המשפט העברי והפסיקה העברית העשירה, הן מבחינת ההגדרות המשפטיות והן מבחינת התכנים האידיאים והמוסריים.

ובתור פרלמנט יהודי, אעפ"י שהוא גוף חילוני, צעיר לימים, שצמח על רקע ההתפתחות של תרבות החיים ותרבות החוק והמשפט בזמן החדש, יש לו לא רק מעמד של קירבה משפחתית אל ההיסטוריה היהודית והמשפט העברי אלא גם זכויות וחובות של יורש חוקי וממשיך נאמן.

אנחנו שמחים בירושה נכבדה ועתיקת-יומין זו, אעפ"י שעדיין אנו מתלבטים כיצד להשתמש בה ולהפיק ממנה את מלוא התועלת, הצפונה בה, ובכך גם לכבד אותה כנחלת-אבות, וכפי שאומר ספר משלי: שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך.

קיומה של דמוקראטיה בעמנו, וקיומו של מוסד עליון המייצג את העם, המדבר בשמו, והמכוון הליכותיו והלכותיו, היה מקובל וחביב על אבותיו ואבות אבותיו הקדמונים – מימות משה ועד חורבן בית שני וגם לאחר מכן עד זמן כרם דיבנה.

אותה דמוקראטיה באה לידי ביטוי מובהק בצו התורני המוחלט: “אחרי רבים להטות”. וכי סלקא דעתך שפירושו של פסוק זה הוא הליכה אחרי מה שמכנים בימינו סטיכיה, כלומר לראות מה שאחרים ולעשות כמותם? לא ולא.

הצב הזה מחייב בהחלט את מה שמקובל לומר: נמנו וגמרו. וכלום אפשר שאותם שישים רבוא יוצאי מצרים יהיו נמנים כולם כדי לגמור? – הווה אומר שיש “מצדיקי הרבים” (דניאל י"ב, ג'), יש נציגות מוסמכת, מוסד עליון שהוא דן, נמנים וגומרים, ועל פי זה מתקיים “אחרי רבים להטות”.

אותו מוסד עליון היו לו שמות שונים, בתקופות שונות, גם במעמדו, סמכותו ותפקידיו ואולי גם במבנהו, חלו שינויים ותמורות, תהפוכות והסתעפויות, הוא פשט צורה ולבש צורות, בהשפעת תמורות העתים וחילופי הזמנים.

אנו פוגשים מוסד מעין זה בתולדות ישראל, כשהוא ממלא תפקידיו, פעם כמנהיגות לעם – משענת למנהיג הדור, (בימי משה) ופעם כמוסד מדיני, שעל פיו ישק השלטון בישראל (בימי דוד); פעם כמחוקק חוקים ומתקין תקנות (עזרא ובית-דינו, כנסת הגדולה) ופעם כבית-דין עושה משפט (הסנהדרין); פעם כמפרש מצוות התורה ויסודותיה ופעם כנציג האומה כלפי חוץ (בימי אלכסנדר מוקדון ותרגום השבעים); פעם שהוא היה כל אלה ביחד, ופעמים שנתקיימו גם רשויות נפרדות, משהו המקביל, או דומה, לעקרון מונטסקייה בדבר הפרדה בין שלוש הרשויות: המחוקקת, השופטת והמבצעת.

גם מוסד ייצוגי זה אצל אומות העולם היו לו גילגולים שונים וחלו בו תמורות שונות – ממוסד חרטומי מצרים של פרעה עד הפוליס האתונאי והסנאט הרומאי, וממנו עד הפרלמנט הבריטי הראשון שנתמנה ע"י המלך צ’ארלס, וכו' וכו'. ומאז ועד הפרלמנטים המערביים כמתכונתם היום.

*

בראשית דרכו של משה, בעוד העם נתון לשיעבוד מצרים, התארגנה – אם לא היתה מאורגנת גם מקודם – אסיפה של זקני העם; בשמות (ד', כ"ט) נאמר: “וילך משה ואהרן ויאספו את כל זקני בני ישראל”. הוא עשה קודם את כל האותות לעיני העם, “ויאמן העם”, כלומר נתן אמון במנהיגותו של משה “ואחר באו משה ואהרן אל פרעה”, כדי לומר לו: “שלח את עמי”.

עם יציאת מצרים, כבר היה קיים משטר של נשיאי ישראל, ראשי בית אבותם, שנים עשר במספר, לאחר מכן נתמנו לפי עצת יתרו גם שרי אלפים ושרי מאות ושרי עשרות לצרכי מנהל, ולצרכי משפט בדרגה קמא. והיו אהרן ובניו שומרי משמרת הקודש ואיתם כל שבט לוי.

במורשתנו נשאר שמו של משה כנביא ומחוקק. אבל אחרי שנתקיימה עצת יתרו נעשה משה כמלך – מורם מעם! – ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל.

ואולם אחר “מרד הבשר” במדבר, וכל מה שאירע בעקבותיו זעק משה ואמר: לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה ואז הוא נצטווה, מפי הגבורה, לחדש את מוסד הזקנים – נוסף לנשיאים, ראשי בתי אבות, שרי האלפים וכו' ואפשר שהזקנים נבחרו מקרב אלה:

“אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו, ולקחת אותם אל אהל מועד והתיצבו שם עמך, וירדתי ודיברתי עמך, שם, ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם ונשאו אתך במשאת העם ולא תשא אתה לבדך” (במדבר י“א, ט”ז).

פסוק זה מלא משמעויות כרימון… ומי שמעיין בפירוש רש"י עליו – ימצא דברים מאלפים מאוד שתמציתם היא כדלקמן:

ראשונה, שגם קודם לכן, כפי שכבר אמרנו – היה קיים מוסד של זקני ישראל אלא שהם לדברי רש“י “נספו באש תבערה משום שבמעמד הר-סיני נהגו קלות ראש “ויאכלו וישתו” כ”נושך פתו ומדבר בפני המלך”.

אגב: בכנסת אין אכילה ושתיה ועישון אלא רק במזנון, הרחק קצת מאולם-המליאה.

שניה, – היה גם צנזוס: לא נכסים ולא נחלות ולא ייחוס משפחות כפי שהיה אצל אומות העולם. האנשים שנבחרו לאסיפת הזקנים היו צריכים להיות בעלי זכויות מרובות בשירות הציבור, שטרחו וסבלו למען צאן מרעיתם.

שלישית, – שלא היו הרבה קופצים לתפקיד זה – פרט לאלדד ומידד שנטלו לעצמם חופש להתנבא במחנה; והיה צריך לשדל את האנשים שיקבלו את המינוי מידי משה. שנאמר: “ולקחת אותם” – “קחם בדברים, אשריכם שנתמניתם פרנסים על בניו של מקום”.

רביעית, – שנדרשה מהם כעין “אחדות לאומית”, ובעיקר תמיכה מלאה במנהיגותו של משה. “והתיצבו שם עמך” – “כדי שיראו ישראל וינהגו בהם גדולה וכבוד ויאמרו חביבין אלו שנכנסו עם משה לשמוע מפי הקב”ה".

חמישית, – משה העניק להם סמכויות רחבות בלי שייגרע כהוא זה מסמכותו שלו.

שישית, – מוטל עליהם לקבל אחראיות על עצמם כלפי הציבור בדבריהם ובמעשיהם.

אם לתרגם את הדברים במונחים ובמושגים של זמננו תיראה לעינינו אסיפת הזקנים במלוא משמעותה; היתה זו אסיפה של נציגים ממונים, בידי הסמכות העליונה, המלך משה, שתפקידה לייצג את העם ולהשפיע עליו וגם לחלוק עם משה במנהיגות, בלי שהדבר גורע מכבודו או מסמכותו.

האסוציאציות עם מינוי פרלמנטים וסנאטים בעולם האירופי הישן עולות מאליהן, אלא שחסר בהם דבר אלהים שעל-פיו פעל משה רבנו.

המעניין בדבר הוא שפרשת קרח באה אחרי אסיפת הזקנים. כנראה, אחרי ששכך המרד העממי, בא המרד נגד המימסד. יושם לב למה שנאמר “ויקומו לפני משה והאנשים מבני ישראל חמשים ומאתיים נשיאי עדה, קרואי מועד אנשי שם”. להיכן נעלמו שבעים הזקנים? נראה שהשפעתם נחלשה ע“י האופוזיציה של קרח ועדתו, שכנראה טענה, כי הזקנים הללו היו ממונים ע”י המלך משה, (“אשר ידעת כי הם”) ואז נאלץ משה להרחיב את הייצוג – כמקובל במקרים אלה – עד 250 איש נשיאי עדה, קרואי מועד, אנשי שם. ומשהחריף מאוד הסיכסוך האופוזיציוני בא הפילוג החמור בנוסח “היבדלו מתוך העדה הזאת”; אף ייתכן שגם קרח¹ וחלק מאנשיו היו מאותם 250 נשיאי עדה, קרואי מועד, אנשי שם.

מקצת מן ההתרחשויות בעת המהפכה הצרפתית מזכירות חלקים מן הסיפור הזה.

*

אותו מוסד שניתן לכנותו גם אסיפת הזקנים (או בלשון לעז – סנאט) ליווה את העם גם בימי יהושע.

אמנם יהושע נהג כמצביא ומפקד הנותן פקודות וגוזר גזירות. אבל כאשר בנה מזבח בהר-עיבל (יהושע ח', ל"ג) נכחו בטקס כל ישראל וזקניו וגו‘. וכאשר אסף את כל שבטי ישראל לשכם כדי להשמיע באזניהם את צוואתו האחרונה, נאמר “ויקרא לזקני ישראל ולראשיו” (כ"ד, א'). גם הוא דיבר אל כל שבטי ישראל באמצעות זימונם של זקני ישראל אליו. ולבסוף נאמר בצורה משמעותית "ויעבוד ישראל את ה’ כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים, אשר האריכו ימים אחרי יהושע" (כ“ד, ל”א).

סביר להניח שגם בימי השופטים היה קיים לסירוגין מוסד הזקנים; ואולי משום היעדר קיומו התדיר והיעדר מנהיג העומד בראש, הלך הארגון הלאומי והקהילתי והידלדל. כך גבר הצורך בהמלכת מלך לישראל; כנראה שגם מוסד הזקנים היה זקוק לסמכות שתוענק לו מידי סמכות עליונה וקובעת ממנה ובוחרת ומחליטה מי יבוא בסוד הזקנים ומי לא. אין להניח שמוסד הזקנים היה פתוח לפני כל אדם ואין ספק שהיו קריטריונים להצטרפות אדם אל מוסד זה.

והנה בימי מלכות בית דוד חזרו וחידשו מוסד זה. דוד עצמו הומלך ע"י הזקנים בחברון, שנאמר “ויבואו כל זקני ישראל אל דוד חברונה. ויכרות להם המלך דוד ברית וימשחו את דוד למלך על ישראל” (שמואל ב' – ד‘, ג’). בתלמוד מסופר, שבימי דוד היו “נמלכין בסנהדרין” – כלומר באסיפת הזקנים, שכן “סנהדרין” נקלט מיוונית לתוך הלשון העברית רק במחצית השניה של ימי בית שני; ויש אף תרעומת על דוד “שגמר דינו של אוריה החתי שלא בפני הסנהדרין”.

מכאן שלאחר שהוקם מוסד זה כפי שהוקם ונתמנה כפי שנתמנה, היו הכל כפופים למרותו, לרבות מלך וכהן ואפילו נביא.

*

מתקופת שיבת-ציון מבבל ידועה לנו כנסת הגדולה.

אמנם כנסת הגדולה אינה נזכרת בשמה במקרא אלא היא נלמדת משני מקורות:

מקור אחד – האמנה (נחמיה י'), שנכתבה ונחתמה ע“י “שרינו, לוויינו, כהנינו” – כ-80 איש, וכנראה נוספו עליהם גם ראשי-עם, “אנשי מופת”, כלשונו של זכריה (ג‘, ח’), עד מספר 120, ובראש כולם נחמיה התתרשתא, שאני משער שהוא היה היו”ר הראשון של כנסת הגדולה, כשם שעזרא היה אב-בית-דין שהקים. גם סמכויותיה ותפקידיה לא פורשו, כפי שפורש, בקיצור נמרץ, תוכן האמנה שנחתמה.

מקור שני, הוא, הפתיחה של מסכת אבות, המונה את סדר הדורות של קבלת התורה, ממשה עד אנשי כנסת הגדולה, לאמר: משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים ונביאים לאנשי כנסת הגדולה. מכאן אנו למדים שהמוסד זקנים היה מוסד מוכר ומוגדר, ואילו השם “אנשי כנסת הגדולה” מקביל לשמו של מוסד הזקנים שקיבלו את התורה מידי יהושע.

מן הנאמר זעיר פה, זעיר שם, בתלמוד ובמדרשים, ובמקורות קדומים אחרים, אנחנו למדים, שכנסת הגדולה היתה מוסד רב-חשיבות, שקיים ישיבות בתדירות כפי שעזרא ובית-דינו קיימו לפני כן ישיבותיהם בתדירות.

היה זה מוסד בעל חשיבות מדינית וייצוגית, כלפי פנים וכלפי חוץ. על כך אומר הירושלמי: “למה נקרא שמם אנשי כנסת הגדולה – שהחזירו את הגדולה לישנה”. (גמ' יומא, ס"ט, ב').

אך עיקר חשיבותו וגדולתו שהיה מוסד מחוקק; סביר להניח שלא זו בלבד שאנשי כנסת הגדולה כתבו חלקים חשובים של התנ“ך: יחזקאל ותרי-עשר, דניאל ומגילת אסתר (בבא בתרא ט“ו, ע”א). וכן גם הפשירו והכשירו, או כפי שנאמר: פירשו את משלי ושיר השירים וקהלת (אדר“נ, פ”א) ולא רק ששינו את הכתב ותיקנו את התפילות והברכות, אלא גם התורה שבע”פ כולה, כלומר מכלול ההלכות, שלאחר זמן נתגבשו כשישה-סדרי-משנה ע"י רבינו הקדוש – היתה פרי המסורת שהנחילו לדורות שבאו אחריהם כמכלול של חוקים ומשפטים.

כנסת הגדולה היתה מיוסדת על הדת, כפי שהמניעים של העליה מבבל היו דתיים, וזו היתה גם המוטיבציה של מלכי פרס שהרשו וסייעו לאותה עליה. כל שכן שמנהיגי שיבת-ציון: זרובבל וישוע, עזרא ונחמיה, וכן כמובן חגי, זכריה ומלאכי, ראו תפקידם בהחזרת עטרת הדת לישנה כעיקר ויסוד לביסוס הלאומיות ולחידוש העצמאות המדינית.

אותה שעה קיימו בקהילות שבגולה חיים יהודים דתיים מובהקים: “לא עלה עזרא מבבל עד שעשאה כסולת נקיה”. (ב“ב, ט”ו).

ולפי שעצם הקמת כנסת הגדולה היתה בבחינת חידוש מסורת עתיקה ומקורית, ידועה ומקובלת בישראל, מסורת שנתקיימה לסירוגין ואולי בתדירות או בהפסקות קצרות בלבד – בכל הדורות הקודמים מימות משה ועד שיבת-ציון, גם כשהיא נראית בלבושים שונים ובמתכונת שונה – הרי לא ייפלא, שכל בית ישראל, בארץ ובתפוצות הגולה, קיבלו וקיימו עליהם את כנסת הגדולה כסמכות עליונה שהכל סרים למרותה ובכך הובטחה אחדות הקיום היהודי, ועוצבה מרכזיותן של ארץ-ישראל ושל מסורת התורה בעל-פה מאז ועד היום הזה.

*

ההקבלה בין כנסת הגדולה לבין הכנסת שלנו היא בשם, במתכונת ובמעמד. בבואנו לכונן את בית-הנבחרים והמחוקקים שלנו קראנו לו “כנסת” (מטעמי צניעות לא הוספנו לכך גם את המלה “גדולה”). את מספר חברי הכנסת קבענו ל-120, שיש גורסים, כי זה היה מספרם של אנשי כנסת הגדולה.

אולם הכנסת שלנו היא חילונית-לאומית-מדינית בנויה כמתכונת הפרלמנטים בני זמננו, בארצות הדמוקראטיות המערביות, וענייני הדת אינם תופסים בה אלא מקום מוטע² בלבד.

ונשאלת השאלה: האם יכולה הכנסת שלנו למלא תפקיד של סמכות עליונה לא רק בא"י אלא גם בתפוצות הגולה כשאין לה סמכות רוחנית-דתית? ברור שלגבי מדינת-ישראל היא ממלאה את עיקר התפקידים הייצוגיים, שנדרשו מכל מועצת זקנים, בכל הדורות.

אנשי כנסת הגדולה היה להם, כנראה, צורך להרחיב את הייצוג ולכן חרגו מן המספר 70, שכפי הנראה התקדש במסורת קיומו של מוסד הזקנים מדורי דורות, שהרי גם יחזקאל, שזמנו היה קרוב להקמת כנסת הגדולה, מזכיר “ושבעים איש מזקני ישראל” (יחזקאל ח' י"א).

אך לאחר מכן חזר המספר 70 להיות המספר הבסיסי של הסנהדרין שהוגדל ל-71 כדי שלא יהיה מספר זוגי.

*

לאחר תקופת כנסת הגדולה באה, כידוע, תקופת הסנהדרין; נראה שהמלה “סנהדרין” באה במקום “כנסת הגדולה” כדי לשבר את אוזן העם שהיתה כבר אז קשובה למונחים ומושגים יווניים.

כפי שאנו למדים לא היו חברי הסנהדרין בית-דין בלבד אלא רק בסוף ימי בית שני ולאחריו (ר' שמעון בן שטח והורדוס).

אך בתקופה שהיתה ידה של הסנהדרין רמה – היא מילאה תפקידים שונים; הסנהדרין היו מחוקקים ומתקינים תקנות לצרכי הציבור, הן בתחום קיום מצוות הדת והן בעניינים של חול; פרשנים של חוקי התורה ויסודותיה; דיינים ועושי משפט; וכן היו בעלי סמכות לדון ולקבל החלטות מדיניות כלפי פנים וכלפי חוץ, לרבות בענייני מלחמה ושלום.

נראה לי, איפוא, שמוסד הזקנים, כנסת הגדולה והסנהדרין – הינם שמות לאותו מוסד עצמו של אסיפת נציגי העם, שנבחרו או נתמנו בדרכים ובצורות שאינן נהירות לנו, ושתפקידם לדון ולהחליט בכל נושא העומד על הפרק ולהנהיג את העם בענייני דת ומצות, בענייני משפט וצדק, ומזמן לזמן גם בעניינים מדיניים וממלכתיים.

אילו סברנו שהסנהדרין היתה רק בית-דין – היינו מפקפקים אם יש צורך בשבעים ואחד איש ש“ישבו כסאות למשפט” יחד כולם בלשכת הגזית, שעה שהיו מקיימים גם בתי-דין של מלכות, נוסף לבית-הדין שיש בלשכת הגזית, שכן בימי דוד ושלמה היו מקיימים בתי-דין ממלכתיים נפרדים, שעסקו גם בעניינים דתיים, וכפי שמעיד הרמב"ם, הם היו מגיירים – תפקיד שהוא דתי מעיקרו.

*

ולבסוף עוד הבהרה אחת בעניין מוסד הזקנים; ידוע לנו שהם היו יושבים בשער. ועוד ידוע שלמונח שער בפסוקים רבים במקרא, ישנה משמעות של מוקד השלטון והמשפט.

על דוד מסופר, אחרי מות אבשלום “הנה המלך יושב בשער”, השם מצווה על ירמיהו “הלוך ועמדת בשער בני העם” אשר יבואו בו מלכי יהודה… ובכל שערי ירושלים"; המקרא מבחין בין שער בני העם, שלשם באים המלכים, לבין השערים הרגילים של העיר.

מרדכי “יושב בשער המלך”; יש להניח שלא היה סתם שוער שהרי אין דרכו של שוער לשבת תחתיו אלא לעמוד הכן על משמרת השער; ואלו סתם ישיבה בשער משמעותה ישיבה באולם, ששם יושבים הנציגים.

עמוס עומד ותובע: “הציגו בשער משפט”; ובשני מקומות במשלי נזכר בשער, באותה משמעות, “ישר והפוך”: אחת בפסוק “ראמות לאויל חכמות – בשער לא יפתח פיו”, ושניה – “נודע בשערים בעלה, בשבתו עם זקני ארץ”.

ומי יושב בשער העליון הזה? – הוה אומר: הזקנים.

ומי הם הזקנים?

– בפרקי אבות למדנו כי בן 60 לזיקנה. הייתכן שהיתה קבועה קוואליפיקציה גילית, שרק בני שישים ומעלה יכולים לשבת בשער? וכלום אפשר להעלות על הדעת שבמוסד הזקנים יכלו לשבת כל הזקנים שמגיל 60 ומעלה הרוצים בכך?

אכן, מקובלנו מפי חז“ל ש”אין זקן אלא זה שקנה חכמה", ולא חשוב גילו, אם צעיר הוא או איש שיבה.

אונקלוס מתרגם את הפסוק “מפני שיבה תקום” – “מן קדם בסבר באוריתא תקום” וחז"ל הוסיפו: אפילו יניק וחכים.

אין אני יודע לומר מהי אמת-המידה, שנקטו בה כדי לקבוע אם פלוני חכם הוא ויכול לשבת במוסד הזקנים, או בסנהדרין. האם היו גם אז בחינות והענקת תוארים או לאו. אבל ידוע לנו מתקופה מאוחרת יחסית, שהיתה קיימת שיטת הסמיכה שהחכמים או ראשיהם הסמיכו אחרים להצטרף אליהם ולהמשיך אחריהם. ומשום שבטלה הסמיכה אין יכולים היום לחדש את הסנהדרין, לפי שאין מי שיסמיך את המסמיכים הראשונים כדי שיסמיכו אחרים.

---

הפרלמנטריזם כתשתית לקיום המדינה

מאת

ישראל ישעיהו

בימים אלה אנו מציינים מלאות שישים שנה לכינוסו של הקונגרס הציוני הראשון בבאזל ביוזמתו ובהשראתו של ד“ר בנימין זאב הרצל. ידוע שלא הציונות נוסדה או החלה אז. הכמיהה לציון ימיה כימי גלות היהודים מארצם. ואילו ההלכה והתיאוריה של התנועה הציונית המדינית קדמה לאותו קונגרס ועם אבות ההלכה הזו נמנים רבי יהודה חי אלקלעי, משה הס, י.ל. פינסקר ואחרים. גם התארגנות ציונית מעשית לשם עליה לארץ אף היא קדמה לאותו קונגרס ואחד מביטוייה הבולטים היה תנועת חיבת ציון ברוסיה, שלא לדבר על עליית יהודים מתימן בשנות השמונים ועליות אחרות שקדמו לה בתקופות שונות, אלא שלא היה חותמה של ציונות מאורגנת טבוע עליהן. גלוי וידוע שגם התיישבות היהודים בארץ קדמה לאותו קונגרס הן ע”י מייסדי פתח-תקוה והן ע"י מפעלי הברון.

מה חדש, איפוא, אותו קונגרס שהתארגן ע“י ד”ר הרצל? החידוש היה ביצירת תשתית פרלמנטרית שעליה ומתוכה תצמח מדינת היהודים, על-ידי עליה, התיישבות ופעולות מדיניות לשם רכישת הכרה והסכמה, ואולי גם תמיכה, מצד מדינות העולם ושליטיהן. הרצל, שהיה סופרו של עתון וינאי בפרלמנט הצרפתי, ודאי ערג לבו ל“פרלמנט משלנו”, שבו יוכל גם הוא להופיע על הדוכן כאישיות פרלמנטרית ולא רק ככתב היושב בתא העתונאים. יש להניח, שהיו לו חיבוטי מחשבות כיצד להגיע לידי כך שיהיה פרלמנט באין מדינה משלו ובשבילו, שהרי יכולה להיות מדינה בלי פרלמנט, אבל איך יכול להיות פרלמנט בלי מדינה?

אעפ"י כן הוא הגיע למסכנה שבנסיבות הבלתי-נורמאליות שהעם היהודי שרוי בהן, כשהוא מפוזר במדינות שונות וחסר מנהיגות מוסמכת ומכשירי ביצוע, אין ברירה אלא לעשות דבר “בלתי-נורמאלי” ולהקדים בהקמת הפרלמנט, שסביבו יתלכדו היהודים, יסמיכו מנהיגים ויקבלו על עצמם נוהלי ויכוח ודין הכרעות פרלמנטריות מחייבות בכל הנוגע להגשמת הציונות, וכך יילכו ויצמחו כותלי המדינה, נדבך אחרי נדבך מתוך התשתית הפרלמנטרית.

ומשעלה הדבר בידו והקונגרס התכנס והתנהל ברוממות פרלמנטרית כלבבו וכפי שעלה במחשבתו עמד ורשם ביומנו: “בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים”. אכן, הפרלמנטריזם שייסד הרצל – הקונגרסים הציוניים – הם הם ששימשו כעַרֵבָה שבה נילושה העיסה של המדינה היהודית עד שקמה ונהייתה.

עובדה זו ראוי לה שתהיה חרותה על לוח זכרוננו לא רק כדי שנזכור לתנועה הציונית את חסד נעוריה ואת זכותה כאם, או כמיילדת, של המדינה אלא גם כדי שנזכור גודל ערכו של הפרלמנטריזם שייסד לנו הרצל כמקור לזרימה של הביטוי, גוני החשיבה ועומק שיקול-הדעת של נציגי היהודים וכמנוע להזרמה של כושר המעשה ואחדות המעשה אל האפיק הנכון והנכסף.

כך נגיע להערכת חשיבותו של הפרלמנטריזם הישראלי כגורם שאין לו תחליף בהפעלתם ובהכוונתם של צעדי העם והמדינה, הן בענייני יום-יום שוטפים והן בענייני-יסוד שעליהם ייבנה העתיד, הקרוב והרחוק.

הערכה זו דרושה לנו לא בלבד משום הביקורת הספקנית לגבי חשיבותו, נחיצותו או יעילותו, של הפרלמנטריזם בימינו, אלא גם לשם טיפוחה של תודעה פרלמנטרית כאחד מעמודי-התווך של תרבות מדינית, שעליה יכוונו חיי העם במדינתו בדור הזה ובדורות הבאים.

*

הננו מדינה צעירה. נסיוננו לחיות חיים של מדינה עצמאית עדיין מועט, ואולי אף דל. והוא הדין לגבי נסיוננו הפרלמנטרי. אלא שהנסיון הפרלמנטרי שלנו נמצא כל הזמן תחת שבט הביקורת של הציבור, העתונות ומקצת מן המנהיגים; ואעפ"י שהביקורת היא נשמת-אפו של הפרלמנטריזם, מכרסם החשש – וראוי שיכרסם יותר – שמתוך הביקורת על הפרלמנטריזם שלנו יימצאו כאלה שיגיעו לכלל זילזול בו ואולי גם לידי שלילת עצם קיומו. אין לך דבר קל מאשר להציג את הפרלמנטריזם בימינו כאנכרוניזם, כמיטרד בדרכה של המנהיגות המבצעת, כביזבוז כוחות ודברים לריק, וכיוצא בזה.

לפיכך עלינו לזכור ולהזכיר קודם כל את התפקיד הבלעדי שהפרלמנטריזם שלנו ממלא בהענקת סמכות, לפי כללים מוסכמים, לקיומה של ממשלה בישראל. ננסה לתאר בדמיוננו כיצד היינו יכולים להקים או לקיים ממשלה אילו לא עמד לרשותנו מכשיר מוסכם ומקובל זה ששמו פרלמנט. אין ספק שיכולה לקום ולהתקיים ממשלה גם בלי פרלמנט. אבל יחד עם זאת ברור שהדרך אל כיסאות הממשלה יכולה להיות זרועה גולגולות מותזות. נסיונם של עמים ומדינות בעבר ובימינו הוא עדות חותכת וניצחת לחזות הזאת. יתר על כן, קיומו של פרלמנט לא זו בלבד שהוא משמש מקור לסמכות של קיום הממשלה אלא שהוא גם משמש מכשיר בדוק לפירוק מתיחויות ולריסון יצרים. גלוי וידוע שעל כס השלטון מגיעים לאו דווקא אנשים “ההולכים אחרי הצאן” או “נחבאים אל הכלים”, אלא אנשים הנדחפים ע“י מניעים של פעלתנות, שאפתנות, התבלטות ותחושת שליחות. בכוח הדחפים והמניעים של נפשם ושל יצריהם הם עלולים לבלוע איש את רעהו. בא ה”משחק" הפרלמנטרי ונותן להם מקום ואפשרות לפרק את מניעיהם ודחפיהם, זה על “ראשו” של זה, לא באלות ולא בפגיונות אלא בדיבורים ובוויכוחים. הם נכנסים אל הפרלמנט כשהם טעונים מתח רב ויוצאים ממנו בהרגשה מסויימת של התפרקות, בין כשהם מנצחים ובין כשהם מנוצחים. התוצאה היא אותה תוצאה של משחקי הספורט כשהקבוצות היריבות עורכות ביניהן קרבות-התחרות, עפ"י כללים מקובלים ומוסכמים. קרב-ההתחרות מסתיים בנצחונו של אחד הצדדים ואילו הצד השני “נשאר בחיים” ומתכונן לקרב ההתחרות הבא. הווה אומר, שאילו לא נוצר הפרלמנט אלא לצורך הוויכוחים בו ואילו לא נוצרו הוויכוחים אלא לצורך התפרקות הרגשות והיצרים הגועשים – דיינו. כל שכן נועדו תפקידים נוספים, הנותנים תוכן וצורה וטעם לקיומו ולנעשה בו.

*

קודם כל השאיפה להגיע אליו ולהיות חבר בו. כל אדם שבעורקיו זורם דם של פעילות והרגשת שליחות – מוצדקת או בלתי-מוצדקת, רצויה לכלל או בלתי-רצויה – נושא נפשו לחברות בפרלמנט כדי שימצא בכך סדן לפטישו. אלמלא כן היה מחפש לעצמו אמצעים ודרכים להפקת מרצו ופעילותו שאינם עולים בקנה אחד לא עם שלום ציבור ולא עם הסכמה לדמוקראטיה, לשלטון-עם בדרך של הכרעת רוב.

שנית, הפרלמנט משמש במה לביטוי. יהא הביטוי מה שיהיה ואיך שיהיה – שם מקומו, המוסכם, המקובל. ושלא כביטוי שבכתב, מעל דפי עתון או חוברת, הנכתב ומתפרסם בלי שהכותב או המפרסם רואה לפניו ארשת פניהם של הקוראים, הרי הביטוי מבמת הפרלמנט נהנה מן היתרון של דיבור פנים-אל-פנים, מפיו של האומר לאוזניו ולעיניו של השומע ורואה ופעמים אף מגיב, והתגובה היא מיידית, לאלתר. המתבטא רואה במו עיניו, שדבריו לא רק נאמרים אלא גם נשמעים ואולי גם מתקבלים ועושים את שליחותם ואת שליחותו.

כך משמש הפרלמנט במה לדו-שיח ולרב-שיח בין חברי הכנסת לבין עצמם, ביניהם לבין הממשלה וביניהם לבין העיתונות והציבור.

שלישית, הפרלמנט מחוקק חוקים, מחליט החלטות וקובע הלכות והליכות ואינו מוציא את זמנו רק ב“טבלה” של ויכוחים, התבטאות, התפרקות והענקת סמכות לממשלה כדי שתמשול. חלק נכבד מן החוקים הללו הם גופי-חיים שעל פיהם דנים ופוסקים בתי-המשפט בדיני ממונות ובדיני נפשות. ושאר החוקים הם מכשירים מתוקנים ומוקפים במסגרות של הגבלות אשר על פיהם משרתת הממשלה את הציבור והמדינה, כגון חוקי המסים והתקציב וכיוצא בהם. ושוב נאמר: אילולא היה קיים פרלמנט היה צריך להקימו לצרכים חיוניים אלה של הציבור שאין דרך אחרת ואין מקור אחר לעשייתם.

רביעית, הפרלמנט נותן לעם את ייצוגו. הוא מסמל ומבטא את ריבונות העם במדינתו הריבונית. הפרלמנט נבחר אחת לכמה שנים, במועד קבוע מראש, על-ידי העם, וכך ניתנת לאזרחים הרגשה שענייניהם מיוצגים על-ידי האנשים שנבחרו; אפילו כשהאנשים הנבחרים אינם עושים או אינם מדברים כפי רצונו של כל אחד מאלה שבחרו בהם, הם אינם חדלים להיחשב בעיני העם כנציגיו, האחראיים לפניו וחייבים לעשות שליחותו ורצונו.

אסור להעלים שהפרלמנטריזם בימינו שרוי בהרגשת משבר. הרגשה זו אינה פוסחת גם על הפרלמנטריזם הישראלי.

ביטוי חלקי למשבר הזה נתן ר' קרוסמן, מנהיג הבית מטעם ממשלת הלייבור באנגליה, בנאומים שנשא אשתקד בפרלמנט הבריטי, בשם ועדה שנתמנתה ע"י הממשלה כדי להציע ריפורמות בעבודת הפרלמנט. הנה תמציתם:

"סיכמתי בנאומי הראשון שנאמתי כמנהיג הבית, שהאוטוריטה של הפרלמנט ירדה, יורדת ותוסיף לרדת, אלא אם כן ננקוט בצעדים נמרצים להפסקת התהליך הזה.

"לא יכולים להיות חילוקי-דעות לגבי הסיבה העיקרית לירידה זו: העובדה שהמוסדות הדמוקראטיה נוסדו והתפתחו והיו מתוכננים למלא תפקידים מיוחדים שהתאימו לתנאים ולנסיבות של הימים ההם אך הם ממשיכים לפעול כמו בימים ההם בעוד שהתנאים והנסיבות והתפקידים נשתנו תכלית שינוי.

“גם התנאים הפיזיים שבהם אנו עובדים והנוהגים שלנו הם שרידים שנשארו מתקופה שמפלגות היו חלשות והקמת ממשלות עדיין היתה בגדר הסמכות של הפרלמנט ולא דווקא עפ”י הכרעתו הישירה של הבוחר (כידוע, באנגליה, מפלגה שמקבלת רוב בבחירות מרכיבה את הממשלה, ולמעשה לא נשאר לפרלמנט מה לומר בעניין, אף כי להלכה הוא “מאשר” אותה – המעתיק) והקבינט היה בעבר רק הוועד הפועל של הפרלמנט.

“מבחינת הפרוצידורה אנו ממשיכים להתנהג כאילו אנו גוף ריבוני, שותף עם הממשלה ביוזמת חקיקה ומפעיל פיקוח לא רק בענייני תקציב וכספים, אלא גם על פעולות המשרדים. אך למעשה ויתר הפרלמנט על רוב הסמכויות האפקטיביות שהיו בידיו לטובת הממשלה ונשאר פאסיבי ובו מתנהל מאבק בין ‘חוטפי’ סמכות פרלמנטרית לבין ‘המנגנון הפוליטי של המפלגות’”.

מר קרוסמן רואה כבעיה מרכזית של הפרלמנטריזם – צימצום היקף סמכותו, מכיוון שהמפלגות המהוות את הפרלמנט דנות בפורום הסיעתי שלהן, מגבשות עמדות ומחליטות החלטות ולא נשאר לפרלמנט אלא לצאת ידי חובת דיון ולהניח את הגושפנקה שלו על החלטות שהוכנו בחדרי-חדרים על-ידי המפלגה המהווה רוב בבית.

אולם מה שקרוסמן רואה כסיבה עיקרית לגבי הפרלמנט הבריטי אינו יכול להיראות כסיבה עיקרית אצלנו, אלא רק כסיבה שולית.

באנגליה קיימות רק שתי מפלגות, ועוד מפלגה קטנה, המתמודדות על השלטון. אם צימצום זה של מספר המפלגות נגרם ע“י שיטת הבחירות האישיות-האיזוריות או ע”י מסורת החיים המדיניים באנגליה – זו שאלה לדיון ולעיון בפני עצמה. אך צימצום זה של מספר המפלגות גורם לכך שבבחירות זוכה אחת משתי המפלגות ברוב המקומות בפרלמנט והיא מרכיבה את הממשלה, ומכירה את ההחלטות המוגשות לאישור הפרלמנט, בעוד שהמפלגה השניה ממלאה את התפקיד של אופוזיציה, כלומר של התנגדות לכל מה שהממשלה (קרי: מפלגת הרוב) מציעה.

---

איך הוכשל חוק בחירות אזוריות

מאת

ישראל ישעיהו

חברי הכנסת הכריעו לטובת עצמם ולטובת מפלגותיהם

א

ההכרעה, שנפלה השבוע בכנסת, אגב חקיקתו של הראשון ב“חוקי-היסוד” בדבר השיטה שעל-פיה ייערכו להבא הבחירות לכנסת – אינה הכרעה בעד שיטת הבחירות היחסיות, לפי ששיטה זו היתה נהוגה עד עכשיו ומקומה מובטח לה בחוק הבחירות, שעדיין הוא בתוקפו. אלא זוהי הכרעה נגד נסיונה של מפא"י להציע שיטת בחירות אזוריות-אישיות במקום שיטת הבחירות היחסיות. משום כך, ומשום האווירה שאפפה את ההכרעה הזו, יש לראותה כהכרעה קשה וחמורה ביותר.

לכאורה, דבר טבעי ורגיל הוא, שבדיוני הכנסת, תוך מעשי החקיקה שלה, יהיו הצעות והצעות שכנגד, ודבר טבעי ורגיל הוא שתיפול הכרעה לכאן או לכאן. בכל מקרה כזה אנו מקבלים את הדין, בין שההכרעה נוחה לנו ובין שאינה נוחה לנו, לפי שאנו מניחים, כדבר המובן מאליו, שהמצביעים הצביעו כשליחי-ציבור לפי שיקול-דעתם והבנתם מהי טובת הציבור שהם מייצגים, כולו או מקצתו.

אולם הפעם עמד להכרעה עניין הנוגע במישרין בחברי הכנסת עצמם ובמפלגות המשתתפות בכנסת. הם נתבקשו להכריע בין מה שנראה כטובת הכלל הרחב לבין מה שנראה כטובת עצמם – בתור אנשים הרוצים לחזור ולהיבחר כחברי כנסת, וכטובת מפלגותיהם, כמפלגות המעוניינות בקיומן העצמי הצר והנפרד בכל מחיר.

מפלגתנו הביאה הצעה להחליף שיטת הבחירות היחסיות הנהוגה אצלנו, בשיטת בחירות אזוריות-אישיות הנהוגה באנגליה, בארצות-הברית ובארצות דמוקראטיות רבות, שאין להטיל ספק באופי הדמוקראטי של משטריהן.

ההצעה היתה מלווה דברי הסברה בעדה ונגד השיטה היחסית. אבל בעיקר הודגש שאזרחי המדינה משתוקקים מאוד לתמורות במערכות החיים הדמוקראטיים לאחר שנקעה נפשם במבנה המפלגתי הקיים במדינה. אמרנו בגלוי שיש בהצעתנו לא רק יתרונות אלא גם מגרעות, כשם שיש יתרונות ומגרעות בשיטת הבחירות היחסיות. אולם יתרון מכריע אחד יש בה והוא שהיא תביא לידי קירבה ישירה ויתירה בין האיש הנבחר לבין בוחריו, אף שבדרך כלל רובם המכריע של הנבחרים יהיו נמנים על מפלגות מסויימת. הנבחר יהיה תלוי בבוחריו יותר, יהיה אחראי בפניהם על מעשיו ועל מחדליו, על דבריו ועל שתיקתו, וכנגד זה תותר במקצת רצועת התלות של האזרח במפלגה ושל שלטון המפלגה על נבחרי הציבור. זהו יתרון שיש בו כדי לענות למשאלתו ולספק שאיפתו של הציבור.

אולם המפלגות – וכן חברי הכנסת מאותן מפלגות – נמנו וגמרו שעליהם להיות קרובים אצל עצמם תחילה. ואילו הבוחר – הם “יסתדרו” איתו בשעת הצורך. לפיכך הכריעו כפי שהכריעו. והכל יודעים שבין המניעים של הכרעתם היתה גם הדאגה לטובת עצמם ולטובת מפלגותיהם. ההכרעה הזאת היא עכשיו חוק, ודינה כדין כל הכרעה של הכנסת. אולם שום דבר ושום אדם אינו יכול לשלול זכותנו לערער בפרהסיה, לעיני כל ישראל, על אופייה המוסרי והציבורי של ההכרעה הזאת ולשאוף לשעת-כושר, שתבוא לידינו, על מנת לשנותה ולחוקק חוק שיבטלנה.

ב

מבחינה פורמאלית ההכרעה היא, כאמור, הכרעה כשרה, אבל חברי הכנסת והמפלגות שהצביעו כפי שהצביעו היו נוהגים בהגינות אילו הקדימו להכרעתם בחינה כלשהי של דעת-הקהל, למשל ע“י מינוי ועדת-חקר המורכבת משופטים, מלומדים ואישי ציבור נודעים שאינם חברי כנסת; שהם יבחנו וישקלו את הסוגיה הזאת מכל צדדיה ויביאו המלצותיהם לפני חברי הכנסת, שבידם, כמובן, הזכות להצביע ולהחליט. חקר זה לא היה צריך לעכב את חקיקת חוק הכנסת מאחר שמפא”י ביקשה, ע“י ההסתייגות האלטרנטיבית של הח”כ בר-רב-האי, לפסוח לפי שעה על הנקודה השנויה במחלוקת ע“י כך שב”חוק-יסוד" לא תפורש כלל שיטת הבחירות, לא יחסיות ולא אזוריות, תוך הנחה שממילא עדיין עומד בתוקפו חוק הבחירות המבוסס על שיטת הבחירות היחסיות וכשיתבררו ויתלבנו הדברים, ויהיו בשלים להכרעה, תיעשה ההכרעה במסגרת חוק הבחירות.

חבר הכנסת בר-רב-האי הוסיף וטען, בצדק, שעניין שיטת הבחירות, אם יחסיות או אזוריות, אינו עקרון, שיש לקדשו ולבצרו בין יסודותיו של חוק-יסוד, כמו למשל חשאיות הבחירות וכלליותן, שאילו הם עיקר ויסוד לכל בחירות דמוקראטיות. שיטת הבחירות מקומה בהחלט בחוק הבחירות ולא בחוק-יסוד של הכנסת.

מסתבר, שאנשי המפלגות גמרו אומר להחיש את ההכרעה. בהזדמנות זו שבאה לידם, כדי לחסל כל נסיון לערער או להרהר אחרי דבר שהוא בגדר אינטרס ישיר וכמעט פרטי של עצמן. אפילו גייסו נימוקים כבדי-משקל בעד שיטת הבחירות הקיימת ונגד השיטה האזורית-אישית, ספק אם היתה להם רשות מוסרית להחליט, בלי לבחון תחילה מה באמת רוצה הציבור ומה היא באמת טובתו. וכאילו היו בטוחים שהוא רוצה בדיוק מה שהם רוצים והם מבינים מהי טובתו יותר ממה שהוא מסוגל להבין בעצמו.

גישה זו אופיינית למפלגות המבוססות על בחירות יחסיות, שלעולם הן “מוכרות” לאזרח ואינן “קונות” ממנו, לעולם הן משמיעות לו ואינן שומעות אותו ולעולם הן המחליטות בעדו ובמקומו בלי להאזין לרחשי-לבו, או להתחשב בהם, אלא מה שטוב להן ורצוי בעיניהן הריהו צריך להיות טוב ורצוי גם על האזרח-הבוחר כדבר המובן מאליו.

אך הפעם היה מן הדין ומן היושר שהמפלגות ינסו לצאת אל הציבור, באיזו צורה שהיא, כדי לשאול אותו מה דעתו ומה רצונו, בטרם ירימו ידן להכריע. במקום זה עמדו אחדים מחברי הכנסת וטענו טענות-של-קש, שכאילו כבר העלתה מפא"י את ההצעה בדבר בחירות אזוריות-אישיות, במצעה לקראת הבחירות לכנסת השלישית, ואם העם לא נתן לה רוב באותן בחירות, משמע שהוא חיווה דעתו נגד ההצעה. כל מי שהשתתף בבחירות האחרונות יכול להעיד, שאז עמדו להכרעה עניינים מרובים כל-כך, וההצעה הזאת הובלעה ביניהם כליל. מכל מקום לא עליה הסתובב ציר הוויכוחים בבחירות וממילא לא זכתה לתשומת-לבו המיוחדת של האזרח שהלך לקלפי להצביע.

ג

בדיון כשלעצמו היו נימוקים הראויים להישמע בעד ונגד שתי השיטות, של בחירות יחסיות ושל בחירות אזוריות-אישיות, ולא נחזור עליהם כאן, אך כאמור האווירה, הרוח, שבה נאמרו ונשמעו הנימוקים, בייחוד נגד הצעתנו לבחירות אזוריות-אישיות, היתה איומה.

אפשר להבין את יצר ההתגוננות, שאיחד קצוות רחוקים, ממק"י עד “חרות” ואגודת-ישראל, נגד הצעתנו לבחירות אזוריות, לפי שהיא נושאת בחובה חשש רציני, שכמה מחברי הכנסת דעכשיו לא יעלה בידם לחזור ולהיבחר לכנסת, אם אמנם יצטרכו להתייצב פנים-אל-פנים מול הוד מעלתו הבוחר כדי לבקש ממנו מנדט. כן נושאת הצעתנו בחובה “סכנה” מוחשית מאוד, שכמה מן המפלגות יהיו נאלצות להתאחד ביניהן כדי להבטיח למועמדיהן באזורי הבחירות כושר-עמידה ויכולת התחרות.

אולם אותו זעם ואותו חרון קטלניים, שבקעו מגרונם של נואמים ובלטו מהרמת ידם של מצביעים, הנם בעלי משמעות האומרת לנו ולעם כולו: דרשני. הם מעידים על סכנות חמורות ביותר האורבות לדמוקראטיה שלנו ולמשטרנו. האפשרות של ליכוד שלילי, נגד משהו או מישהו, בלי שיהיה בין המלוכדים קורטוב של סיכוי להתלכד בעד משהו או מישהו – היא הרת-סכנות שרק אפס קציהן נראה עכשיו. היא יכולה בדהרת-אבירים של התלכדות-נגד להרוס בסיסים שעליהם נשענת הדמוקראטיה שלנו ולסתור יסודות שעליהם הולכת ונבנית מדינת ישראל.

ד

אילו כל אחת מן המפלגות, שהצביעו נגד הצעת מפא“י, היתה רואה עצמה אלטרנטיבה למפא”י, לא היתה צריכה לא לזעף ולא לחרון. שכן די לה בהתאמצות להגיע למעמד של מפלגת רוב ואז יהיו מסורים בידה גם כוח השלטון וגם כוח החקיקה. אבל לאמיתו-של-דבר שום מפלגה מאותן מפלגות אין לה סיכוי להיות אי-פעם מפלגת-רוב, במשטר של בחירות יחסיות; לפיכך משאת-נפש היחידה, שיש לכל מפלגה אצלנו היא להמשיך להיות שותפה בקואליציה, או לזכות בשותפות כזו בזמן מן הזמנים, והעיקר לקבל “חלק” יחסי בהטבות ובהנאות מקופת-הכלל, תוך חופש גמור לשבת באופוזיציה ולהתיז על אחרים סילוני-רותחין של ביקורת וקיטרוג. כך נוצר אצלנו “גן-עדן של כסילים” לכל מי שיכול לארגן לעצמו “מניין” כלשהו, ואחר כך להופיע כשותף וכתובע חלקו, עפ“י ה”מפתח“, בכל דבר ודבר, ואם מפא”י – המפלגה הגדולה במדינה, שאעפ“י שאינה מפלגת-רוב, הריהי גדולה, פי שלושה מן המפלגה המכריזה על עצמה כ”מפלגה השניה במדינה“, פי שניים מאחה”ע ומפ"ם יחד ופי שלושה מכל שלוש המפלגות הדתיות – באה וטוענת לשיטת בחירות, העלולה לתת לה רוב בכנסת, משמע, שהיא מבקשת להיפטר מן ההכרח בשיתופן של מפלגות אחרות. משמע, שהיא רוצה לחסום את הדרך לאותו גן-עדן של כסילים בפני “בעלי מפתח”, והיא אמנם אומרת, שברצונה להביא לידי משטר דו-מפלגתי, מפלגה אחת לשלטון ומפלגה שניה לאופוזיציה-אחראית, המועמדת לקבל לידה את השלטון בכל-עת.

מה פלא שכה רב הזעם ועצום החרון ואיומים וסילופים והסירוסים וההשמצות, שאם לא כן כיצד אפשר להסביר את התרעתם של זוללי הבחירות האזוריות-אישיות, שכאילו כל כוונת מפא“י אינה אלא להביא לידי שלטון-יחיד שלה? אם למשטר דו-מפלגתי, שמחזיקים בו מיליוני אזרחים בארצות דמוקראטיות, שהדמוקראטיה שלהן נחשבת כדוגמה ומופת, כמו באנגליה, ארה”ב, קנדה וזולתן, – אם למשטר כזה ייקרא שלטון יחיד של מפלגה אחת, הרי שעומדת השאלה מעיקרה: דמוקראטיה מהי?

ואולי להיפך, אולי הצדק הוא עם מי שטוען, שהדמוקראטיה המתבססת על קואליציה בין מפלגות שונות ורחוקות זו מזו, במהותן ובשאיפותיהן, אינה יכולה להיות נקיה מאבק קנוניה?

מכל מקום כל המפלגות בישראל, פרט למפא“י, הן באמת מפלגות בעלות נשמה של “ספוטניק”. כולן אינן אלא כוכבי-לכת ואף אחת מהן אינה שואפת ואינה מסוגלת להיות מפלגת האחריות המלאה לשלטון ולהנהגת המדינה הזאת. מפלגות שנשמתן היא כזאת עשויות להצטרף לכל שותפות, ולכל מזומן ובלבד שהן תהיינה מבפנים. מכאן יובן מדוע דוברי מפלגות שונות שוללים את הצורך במפלגת-רוב מעיקרו ואף גם מקדשים את המצב, שכל המפלגות תהיינה מפלגות-מיעוט. בעבר שמענו ניגון זה מפי חברינו מנהיגי “אחדות העבודה”, אך לאחרונה שמענו אותו גלוי ומפורש מפי דובר “חרות” הח”כ באדר; פירושו של דבר, שגם “חרות” נואשה מן התקווה להיות מפלגת-רוב והריהי מצפה ליום ההוא, שבו תוכל למלא תפקיד של ספוטניק באחת הקואליציות.

ה

מסתבר, שהדבר, שכנראה הגדיש את סאת הזעם והחרון נגד מפא"י, הוא כוונתה הגלויה והמוצהרת לעשות כל אשר לאל ידה, כדי למצוא דרך שתביא לידי איחודן של מפלגות, שבטבען הן אחיות ואין כל צידוק לקיומן הנפרד.

מחייבי שיטת הבחירות היחסיות הרבו לטעון, שעיקר חשיבותה הוא בזה, שהיא מאפשרת לכל גוון ובן-גוון של השקפות להיות מיוצג ולבוא לידי ביטוי בכנסת. אם אמנם מחייבת השלמות הדמוקראטית ייצוגם של כל גוון ובן-גוון, היינו צריכים לקבוע מספר חברי הכנסת באלפים רבים, כדי להגיע אולי למטרה זו. אעפ“י כן יש מקום לטעון טענה שכנגד, שדווקא בבחירות אזוריות-אישיות יכולים להיבחר טיפוסים שונים של אנשי ציבור, שיעשירו את גווני-הדעות וההשקפות ואורחות-המחשבה של חברי הכנסת, בעוד שבבחירות יחסיות קיימת סלקציה קפדנית בבחירת המועמדים הנכנסים לרשימה ע”י המפלגות וגם מי שנבחר מהם כפוף למרות ומשועבד למשמעת סיעתו.

אולם, מי פתי ויאמין שיש הבדל, למשל, בין מפא“י לבין “אחדות העבודה”, המחייב מאבק מפלגתי ביניהן, פרט ליצר ההתבדלות והייצוגיות. אפשר לומר גם שאין הבדל בין מפא”י ו“אחדות העבודה” מזה לבין מפ“ם מזה, אם לא להביא בחשבון את הדיבוק הקומוניסטי, שמפ”ם משתדלת לכלוא אותו ולהסתירו מעין רואים אלא שכפעם בפעם הוא מציץ אלינו “מן החרכים”. הנה, אגב הדיון בחוק הזה, בלטה הסתייגותו של חבר הכנסת חנן רובין, הסתייגות, שביקשה לאפשר שיתופה של מק“י בנשיאות הכנסת ובוועדות “דליקטיות” שלה, ועדת הכספים וועדת החוץ והביטחון. רק מקרה הוא, שהסתייגות זו לא נתקבלה. אחרת היינו עומדים היום לפני עובדה, שהח”כ אמיל חביבי יישב מכאן ואילך בוועדת החוץ והביטחון וישמע ויראה כל המדובר שם.

ומה ההצדקה לקיומם הנפרד של הפועל המזרחי מזה ופועלי אגודת-ישראל מזה? וכלום אין הרוב ב“חרות” והרוב ב“ציונים הכלליים” קרוצים מחומר אחד?

הכל מודים שיש ריבוי מוגזם של מפלגות, ואליבא דאמת מי שבא ומציע שיטת בחירות העשויה לאלצן להתאחד אינו גוזר כלל וכלל על קיומם של גוונים ובני-גוונים של דעות ועל זכותם לבוא לכלל ביטוי. אבל הוא גוזר על יצר הקיום הנפרד ללא הצדקה, של כמה מן המפלגות, על יצר הפלגנות, שעדיין לא הגיע לשיאו ואין מי שיערוב לנו, שבמקום 12 מפלגות שיש עכשיו לא יתווספו עוד כמה וכמה.

הפלגנות הזו ויצר הקיום הנפרד הזה מכבידים ביותר על הרכבת ממשלה יציבה למדינה ויוצרים “גן עדן” לדורשי “חלקם” לפי “מפתח”, ההולכים ומתרבים עד שנתקלקלה והושחתה כל חלקה טובה בחיינו הציבוריים.

ו

יש אומרים לנו: אם ידעתם מראש, שהצעתכם לא תתקבל, למה הבאתם אותה להכרעה עכשיו? ואמנם ידענו, שכל המפלגות מלוכדות בחימה שפוכה נגד הצעתנו.

אעפ"י כן, אין אנו מצטערים על כך. רצינו להציג את הבעיה במרכז תשומת-לבו של האזרח, ועלתה בידינו. אבל דווקא יריבי הצעתנו דחפו והאיצו להביא סוגיה זו להכרעה, שלא במקומה ושלא בעתה, כל עוד הם בטוחים ברוב המתייצב לצדם. הם השיגו את מבוקשם. אבל לדידנו המערכה לא נסתיימה, היא רק החלה. יודעים אנו מה רב צמאונו של הציבור לראות תמורה כלשהי במערכת ייצוגו. מאמינים אנו, שאין העולם גולם והוא יפעיל את מלוא כוח לחצו ומחצו נגד אלה שנחפזו לחסום לפניו את הדרך, ההחלטה שלא לשנות, ושהכל יוסיף להימשך כדאשתקד, אולי תדהים אותו קימעה, אך עם זה היא עשויה להדליק את לבו ולדחוף אותו להתנגדות נמרצת. מובן מאליו, שסופו של הציבור לנצח. זוהי ודאות כל זמן שחיינו מושתתים על אדני הדמוקראטיה. בינתיים יאירו לפניו דברינו בשאלה הזאת. מה שאמר הח' בן-גוריון בכנסת ומה שהוסיפו באותו מעמד חברינו, ברוך אזניה ודוד בר-רב-האי, וכן מה שנאמר ונכתב על-ידי חברים שונים – לא יאבד בציה. הוא עוד יכה שורש ויצמח ויעשה פירות.

בכך אין לומר, שלא עשינו משגים טאקטיים במערכה הזאת. בייחוד מן הראוי להדגיש משגה רציני אחד, והוא שהסכמנו לראות את הדיון ב“חוק-יסוד” זה כדיון מבודד מכל קשר קואליציוני או בין-מפלגתי. לא היה מגע בין-מפלגתי בינינו לבין המפלגות היושבות בקואליציה הממשלתית. איש לא שאל חוות-דעתה של הממשלה ולא ביקש לבדוק את הסוגיות מזווית-ראייה שלה. השר היחיד משרי הממשלה שישב וליווה דיוניה של ועדת החוקה בחוק זה, עשה זאת לא כנציג הממשלה, אלא מתוך עניין אישי גרידא. אולם סוף הדברים העיד על תחילתם, שחברינו בוועדת חוקה, חוק ומשפט הלכו שולל. ובעוד שהם אמונים לכלל המוסכם, שאין לרתום חוק זה לשום ריתמה קואליציונית, או בין-מפלגתית, נהגו מפלגות אחרות להיפך. מוזר היה לשמוע ולקרוא בעיתונים של מפלגות קואליציוניות, כמה שבועות לפני ההצבעה בכנסת, דברי תמיהה על מפא“י שכאילו היא הולכת להסתייע ב”הציונים הכלליים" מעל לראשן של המפלגות היושבות עמה בקואליציה הממשלתית. בסופו של דבר הוברר לעיני כל, שמפא“י לא ניהלה מו”מ עם הציונים הכלליים על-מנת להסתייע בהם להכרעה נגד מישהו, אלא ניסתה לעקוב אחר הצעתם, במטרה להבין אם היא תואמת או שאינה תואמת את עיקרי הצעת מפא"י, כדי לתת הנחיות ברורות לחברי הסיעה אם להצביע בעדה או נגדה. מכל מקום רצינו למנוע מעצמנו את המקרה הנואל, שנצביע נגד הצעה, התואמת את עיקרי הצעתנו. משהתברר שאין באותה הצעה שום התאמה להצעתנו, הצבענו נגדה. ואילו מפלגות אחרות, מן הקואליציה ומן האופוזיציה, חברו יחד להצביע במאורגן ובמכוון ובהתלהבות של חובטי ערבה נגד הצעתנו.

אולם, אין ספק שמן המשגה הזה נלמד לקח. כבר ברור עכשיו, שהדיון בחוקי-יסוד אינו יכול להתנהל על פלנטה אחרת מזו שאנו יושבים עליה וחיים בה. יש צורך בהידברות בין-מפלגתית אם לא קואליציונית. אין לי ספק שבחוקי-יסוד, הבאים עלינו לטובה, תתעוררנה בעיות שלא אנחנו אלא מפלגות אחרות, מאלו שיושבות אתנו בקואליציה, יחרדו מפניהן ויבואו לבקש על נפש שיתוף-הפעולה אתנו.

הפועל הצעיר, 18.2.1958

---

התביעה למשאל-עם

מאת

ישראל ישעיהו

סיעת מפא“י בכנסת החליטה ברוב קולות לתמוך ביוזמתו של חה”כ יוסף אלמוגי, שהגיש לכנסת הצעת חוק לעריכת משאל בדבר שיטת הבחירות במדינה. ההחלטה נתקבלה לאחר בירור יסודי ונמרץ שנטלו בו חלק חברים רבים וביניהם ראש הממשלה הח' דוד בן-גוריון.

טענו השוללים

א. משאל-עם הוא שריד-ארכאי של דמוקראטיה ישירה, שהיתה קיימת בימי ילדותה ופרימיטיביותה, כשהמחליטים היו מועטים – שכבה של בני-חורין תושבי “עיר” אחת.

מאז התפתחה הדמוקראטיה, הקיפה המונים מרובים וחרגה מתחומי עיר אחת, ובהתפתחותה עלתה על הדרך של דמוקראטיה ייצוגית, שרק היא מסוגלת להביא לא רק להכרעות עקרוניות אלא גם לקיים “שלטון-עם” הלכה למעשה.

ב. נסיונות היסטוריים להשתמש במשאל-עם, כבאמצעי דמוקראטי, סללו את הדרך לפני דיקטטורים בצרפת של ראשית המאה ה-19, באיטליה שלפני מלחמת העולם השניה ובכמה מארצות דרום-אמריקה. גם המשאל שנערך לאחרונה בצרפת, באותה שאלה עצמה: שינוי שיטת הבחירות – עדיין אין לראותו כצעד המחזק את הדמוקראטיה דווקא.

ג. מי שאומר משאל-עם אצלנו לא אינו יכול לומר רק בנושא אחד בלבד ואם ההצעה תתקבל בפעם הזאת – תותר הרצועה ומכאן ואילך תבואנה תביעות למשאל-עם על כל צעד.

ד. מפא“י עלולה להיות מבודדת בכנסת בהצעת המשאל, כאשר כל המפלגות, המהוות שני שלישים של הכנסת, יתייצבו נגדה, כמו שהתייצבו נגד ההצעה לשינוי שיטת הבחירות, ודבר זה אינו רצוי מבחינה פסיכולוגית ציבורית. שוללי המשאל מכירים בצורך לשנות את שיטת הבחירות היחסיות ולהנהיג במקומה בחירות איזוריות-אישיות, כפי שמפא”י תובעת זה כמה שנים. אך הם סבורים שעל מפא"י להילחם על הצעתה באמצעים הרגילים של דמוקראטיה ייצוגית, כלומר באמצעות מערכת הבחירות עצמה, ואם לא תוכל לבדה תשתדל לשכנע מפלגות נוספות שיצטרפו אל עמדתה ויתמכו בה.

טענו המחייבים:

א. דמוקראטיה ישירה אינה פסולה, בייחוד כשהיא נאבקת על מהותה היסודית. הדמוקראטיה הישירה היא עיקר ויסוד של הדמוקראטיה, בעוד שהדמוקראטיה הייצוגית היא כלי להגשמתה, ואם הדמוקראטיה הייצוגית מגיעה בנסיבות מסויימת לסילוף מהותה של הדמוקראטיה ולסירוס רצונה – על כרחנו שנפנה לעזרתה של הדמוקראטיה הישירה, שתיטול לידיה את ההכרעה איזו דמות תהיה לדמוקראטיה הייצוגית. כל עיקרה של הדמוקראטיה הוא רצון העם, של רוב העם. יקום, איפוא, העם על זכותו ועל דעתו ויקבע באיזה כלים יוגשם רצונו.

ב. אין כלל לחשוש מפני העם על פי אותם המקרים שסלל דרך לפני דיקטטורים. שהרי יש ארצות, כגון שווייץ, המשתמשות במשאל-עם שימוש מרובה והדמוקראטיה שלהן לא נפגמה כמלוא הנימה. כל זמן שהעם נאמן לדמוקראטיה ורוצה בה בכל לבו ונפשו – לא משאל-עם עלול לפגוע בה אלא, להיפך, הוא עשוי לחזקה ולהעמיקה. גלוי וידוע שגם דמוקראטיה ייצוגית סללה את הדרך לפני דיקטאטורים, כגון בגרמניה של היטלר, ואין לתלות את הקולר רק במשאלי-העם. ואילו הנסיון שעשתה צרפת לאחרונה עדיין לא הוכח שהוא פגע באושיותיה של הדמוקראטיה וייתכן שהוא באמת חיזק אותה.

ג. החשש שמא תותר הרצועה למשאל-עם בשאלות שונות, יסודו באמונה, שאין לה שחר, שהתנגדות עקרונית מצד מפא“י למשאלי-העם היא ערובה שאף פעם לא יהיה משאל-עם במדינת ישראל. לא מפא”י היא הראשונה המציעה משאל-עם ולא בכוחה בלבד למנוע אפשרות זו. היו דרישות למשאלי-עם בשאלות מסויימות והן נדחו על-ידי הרוב של הכנסת.

אם למפא“י יהיה רוב בכנסת היא תשמור על כך שלא יהיה משאל-עם אלא בדבר שהוא בעל אופי עקרוני וערך יסודי כמו שינוי שיטת הבחירות; אך אם יתהווה רוב בכנסת בעד משאל-עם לא תועיל התנגדותה העקרונית של מפא”י. המפתח לעריכת משאל-עם נתון, איפוא, בידי הכנסת, לחיוב או לשלילה, עפ"י הנסיבות שבהן יתהווה רוב. שום משאל-עם לא ייערך מעל לראשה של הכנסת. ואילו הכנסת מעולם לא חוקקה חוק המוציא את משאל-העם “מחוץ לתחום”. ואפילו חוקקה יכולה היא לשנות דעתה על-ידי חקיקה חדשה.

ד. אין לחשוש לבדידותה של מפא"י כשהיא נאבקת על דבר שהיא מאמינה שהעם רוצה בו ואילו המפלגות המיוצגות עכשיו בכנסת מתנגדות לו. אדרבא, יציגו אותן מפלגות את עצמן כמתנגדות לרצון-העם ואין ספק שבסופו של דבר העם יסיק את מסקנתו הנחרצת כלפיהן בזמן הבחירות.

מפא"י הרימה את הדגל של שינוי שיטת הבחירות ואינה יכולה לנטוש אותו ולסגת בגלל התנגדותן של המפלגות, הרואות בבחירות יחסיות גן-עדן לקיומן. הן מתנגדות ותתנגדנה, בכנסת ומחוצה לה, לא כל כך למשאל-העם אלא לשינוי שיטת הבחירות. לשם כך עשו את המעשה ללא תקדים, כאשר ביצרו את הסעיף של בחירות יחסיות בחוק הכנסת ביצורים מרובים, כדי למנוע את האפשרות לשנותו על-ידי רוב רגיל בכנסת. זוהי עובדה, שמיעוט של חברי הכנסת ניצל סיטואציה מסויימת והחליט ברוב רגיל, שאין לשנות החלטתו אלא על-ידי רוב מוחלט של חברי כנסת. 45 חברי כנסת החליטו שרק 61 חברי כנסת במקרה אחד, ו-80 חברי כנסת במקרה שני, יכולים לשנות את ההחלטה שהם החליטו.

כלום אין זה מצדיק פנייה נמרצת אל העם, שיחליט הוא עצמו אם אותן מפלגות ביטאו בהחלטתן את רצונו או לאו?

הפועל הצעיר, 25.11.1958

---

כיצד ייבחרו ראשי השלטון המקומי?

מאת

ישראל ישעיהו

השלטון המקומי שלנו מושתת עדיין על היסודות התחיקתיים, שנקבעו לו ע“י השלטון המנדטורי. ואף על פי שלאחר קום המדינה שופרו במקצת אותם היסודות, בחלקם ע”י חקיקה של הכנסת ובחלקם ע"י צווים של שרי הפנים – הכל מאוחדים בהכרת הצורך, שתהיה לנו תחיקה מוניציפאלית חדשה, שאובה ממקורות המחשבה והנסיון העצמי שלנו, תוך לימוד מנסיונם של עמי-תרבות ומדינות מתוקנות אחרות, ויחד עם זאת מנוסחות ניסוח קצר, ממצה ופשוט, במקום הנוסח המסורבל הקיים עכשיו.

לפיכך הקים שר הפנים מועצה ציבורית, שבעזרתה הוכנה טיוטא של הצעת “חוק השלטון המקומי”, וכפי שהודיע ברבים יש בדעתו להגישה לממשלה ולכנסת בראשית שנת 1959. מליאת הוועדה המוניציפאלית שלנו, וכן ועדה מיוחדת שנבחרה על-ידיה, עיינה באותה הצעה ומצאה בה מגמות שעוררו דאגה בלב רבים מטובי חברינו, הנושאים בעול השלטון המקומי, עד שהחלו לפקפק אם יוכלו עוד להמשיך לפעול בשירות השלטון המקומי.

*

המגמה הראשית בהצעת החוקה היא, שהשלטון המקומי יהיה עשוי כמתכונת השלטון המרכזי, מבחינת המבנה שלו, על-ידי הפרדה – בין הרשות המחוקקת לבין הרשות המבצעת.

לפי אותה הצעה:

א. המועצה תהיה למעין מוסד מחוקק – בדומה לכנסת – ותהיינה לה סמכויות “בנות פועל תחיקתי” בלבד. לכן מוצע להגדיל מספר חברי המועצות בכחמישים אחוז של חברים נוספים. מועצה המורכבת עכשיו מ-21 תהיה בת 31 וזו המורכבת מ-31 תהיה בת 45.

ב. תפקידי הביצוע יימסרו לידי הנהלה, שתפעל כגוף מבַצֵע – בדומה לממשלה. בין חבריה תהיה חלוקת תיקים ותפקידים, וכן תחול עליהם אחריות קולקטיבית.

ג. למועצה יהיה יו“ר מיוחד – שתפקידו מקביל ליו”ר הכנסת.

ד. להנהלה יהיה יו“ר מיוחד שתפקידו מקביל לראש הממשלה, שיהיה בחזקת ראשון בין שווים, הוא ייבחר ע”י המועצה, בנפרד משאר חברי ההנהלה, אך התפטרותו תגרור התפטרות ההנהלה כולה.

למעשה מייחדת לו הצעת החוקה תפקידי ייצוג בלבד, נוסף לכך שהוא יושב-ראש בישיבות ההנהלה. מגמה נוספת היא להעניק לעובדים סטאטוטוריים – המזכיר, הגזבר, המהנדס והיועץ המשפטי – סמכויות גדולות יותר משל יו“ר המועצה, יו”ר ההנהלה וההנהלה עצמה, והרבה יותר משיש להם עכשיו. למעשה גם יו“ר המועצה ויו”ר ההנהלה יהיו כפופים לעובדים הסטאטוטוריים.

חברים עמדו על כך, שהמגמות הללו עשויות לרוקן את השלטון המקומי מתוכנו המקובל עכשיו, וכן לפגוע במעמדה ובהישגיה של מפלגת פועלי א"י במישור הזה. הכיצד?

א. ביטול מעמדו וסמכויותיו של ראש העיריה, שלפי החוק הקיים הוא אחראי על ביצוע החלטות המועצה ועל ניהול ענייניה, יהפוך את התפקיד לכבוד ריק מתוכן.

ב. הגדלת מספר חברי המועצות תעודד ריבוי רשימות של מיעוטים אינטרסנטיים ועדתיים ותשליט אותם על הרשויות המקומיות. כך תיהפך המועצה לבמה של דברת פרלמנטרית פוליטית, יותר מאשר עד עכשיו, בניגוד למהותו המעשית של השלטון המקומי.

ג. חלוקת תפקידי-הביצוע בין חברי ההנהלה תרבה מיקוחים קואליציוניים, תפצל את האחריות ותיצור חלוקה מיניסטריאלית מגוחכת, שסיעות-מיעוט ייהנו וייבנו ממנה, אבל ע"י כך יתרחק השלטון המקומי מכל יעילות.

ד. הענקת סמכויות מוגזמות לעובדים סטאטוטוריים תרוקן את השלטון המקומי מתוכנו הדמוקראטי, תקטין את האבטונומיה שלו ותגביר עוד יותר את תלותו בשלטון המרכזי – קרי: הממונים על המחוזות ופקידי משרד הפנים.

ה. גם ההצעה לביטול השמות המקובלים “עיריה” ו“מועצה מקומית”, שכבר קנו להם אזרחות במסורת המוניציפאלית, והחלפתם בשם כולל ואפור – “רשות מקומית”, מתפרש כשינוי מהותי יותר מאשר שם בלבד.

בשיחה שהיתה לנו עם שר הפנים הבטיח להביא בחשבון את ההערות שהושמעו באזניו ולדאוג לכך שהטיוטה שתוגש לממשלה תנוסח בצורה שתימנע אי-הבנות.

עם זאת הדגיש באזנינו, שהוא כשלעצמו יש לו אמת-מידה עיקרית אחרת, שעל-פיה הוא רוצה לנסח את החוקה החדשה, והיא: הרחבת האבטונומיה של הרשות המקומית על-חשבון הסמכויות הנתונות עכשיו בידי השלטונות המרכזיים, אבל ההרחבה צריכה ליפול בחלקן של המועצות וההנהלה ולא בחלקו של ראש הרשות המקומית, שגם מסמכויותיו רוצה השר לגרוע כדי להוסיפן למועצה ולהנהלה. עלי לציין שלא כל הפרטים באותה הצעה הם גרועים, אדרבא, יש בה כמה דברים חיוביים ויש באמת מגמה להרחיב את האבטונומיה של השלטון המקומי, שעדיין לא יצא ממיטת-סדום, שקבע לו המחוקק המנדטורי, וגם היום עדיין פועל הנציב העליון בדמותם של הממונים על המחוזות ופקידי משרד הפנים. אולם, כפי שקבע השופט ברנזון, הנמנה עם המחברים של אותה הצעה, לא חתרה ההצעה אל שורש הבעיה הכאובה של השלטון המקומי – היא שאלת שיטת הבחירות שלו.

כידוע נוהגת אצלנו שיטת הבחירות היחסיות גם לרשויות המוניציפאליות. בשל כך נבחרים לעיריות ולמועצות המקומיות נציגים של מפלגות פוליטיות. עובדה זו מטביעה חותם פוליטי-מפלגתי מובהק על השלטון המקומי בניגוד למהותו היסודית.

*

בינתיים הועלתה בממשלה ובציבור הצעה לבחור את ראשי הרשויות המקומיות בבחירות אישיות ישירות.

ההצעה באה כדבר בעתו, אך אינה חדשה, היא הועלתה אגב ניתוח מפורט ומעמיק, בדו“ח של ועדת החקירה לענייני עיריית ירושלים, שנתמנתה ע”י הממשלה בשנת 1953 בראשית השופט ד“ר חישין. הנה קטע מאותו דו”ח:

“האזרח הפשוט, תושב העיר ומשלם המסים, נפשו עייפה מ”פוליטיקה גבוהה" ומבעיות מרקיעות שחקים ונוקבות ויורדות עד תהום רבה. במועצת עירו הוא רוצה לראות עסקני ציבור ואנשי מעשה היודעים משמעם של עינייני ביוב וכבישים, ומאור ובריאות, אם גם לא חוננו בכשרון דיבור ובלהטי נאום ובנכונות הקרבה למען האידיאה המפלגתית והמעמדית. בימת העיריה אינה המקום המתאים לעשות מעליו חשבונות מפלגתיים. וכשנבחר העיר, שליח הציבור, כולו אומר מפלגה, והוא אינו מסוגל להשקיף על פני הדברים שלא מתוך האספקלריה של מפלגתו ומעמדו, אין הוא יכול ואין הוא מוכשר לעבוד לטובת צרכיה המקומיים של עירו. הוא מעמיד את טובת מפלגתו מעל לכול, וענייני העיר סובלים על ידי כך. אדם יכול להיות חבר עיריה מצויין, בלי שיידע להציע פתרונות משלו לגמירת המלחמה במזרח הרחוק, או ליישוב הסכסוך בין המזרח למערב, או לעצירת האינפלציה במדינה. הבוחר יכול להשתייך לאחת ממפלגות הימין, ואף-על-פי-כן אין זה מן הנמנע כי יבוא לידי מסכנה, שאת האינטרסים שלו, כתושב איזור מסויים בעיר, ייצג על הצד הטוב ביותר פלוני ממפלגת השמאל. וכן להיפך: אדם יכול להיות בעל נטיות שמאליות, ובבוא יום ההכרעה יילך לקלפי ויטיל את קולו למען פלוני איש הימין, הידוע כמתכנן-עיר למופת, וכמי שנהרג על הרחבת שטחי גנים ושמירת הנקיון ברחובות. באדמיניסטרציה המוניציפאלית אין ביוב ציוני-כללי או מדרכה הסתדרותית או מים פרוגרסיביים. ומה לו לבוחר, ולנטיותיו המפלגתיות והמעמדיות של הנבחר, כל זמן שנבחר זה דואג באמונה ובמסירות, ומתוך ידיעת הדברים לסיפוק צרכי המקום בדרכי משק חסכוניות? בשיטת הבחירות הנוכחית יש משום גניבת-דעת הבריות והונאת הציבור. אדם משלשל לקלפי “אות”, בלי דעת מיהו האלמוני המסתתר מאחורי אות מסתורית זו – או מה שגרוע יותר – הוא בוחר ברשימה הפותחת בשמות אישים מכובדים, ואינו יודע כי בנרתיקו של מזכיר המפלגה כבר מונחים אותה שעה כתבי-התפטרויותיהם של אותם אישים, וכי בסופו של דבר ייכנסו למועצה אנשים אשר נדחקו לקרן-זווית, לקצה הרשימה. לו ידע הבוחר לכתחילה כי אותם אנשים יקפצו, או יוקפצו אל ראש התור, יתכן שהיה מעדיף לתת את קולו לרשימה אחרת, ולאישים אחרים. כלום אין בזה משום גניבת דעת הבוחר?

“היוצא מן האמור, שהבוחר חייב להטיל את קולו לא למען מפלגה, ולא למען רשימת “כל-בו”, כי אם למען פלוני, איש מסויים וידוע בציבור, המוכן ומסוגל לפעול לטובת הבוחר בלי לבדוק ציציותיו. נבחרי העיר אינם חייבים לייצג במועצה השקפות-עולם, כי אם בוחרים ואזורים. וכיוון שבישיבות המועצה נידונים עניינים פרוזאיים, כמו: תברואה, מים, כבישים וסעד, אין זה מן ההכרח, כי במועצה ייערכו הכוחות לפי קואליציה ואופוזיציה, או שהדעות תהיינה מחולקות לאורך קווים מפלגתיים, מעמדיים, דתיים או עדתיים. נהפוך הדבר: היערכות כזאת מקלקלת את השורה. והוא הדין בענייני ביוב, מאור וגנים, ואפילו בשאלות תקציב, תעסוקה, בתי-קברות או בתי-מרחץ, האחריות משותפת, ומגוחך הדבר להפוך כל שאלה מקומית לבעיה אוניברסאלית או לחזון אחרית הימים. בשים לב לכך – אנו ממליצים כי הבחירות למועצת העיר תהיינה אזוריות ואישיות בלתי-מפלגתיות”. עכ“ל הדו”ח.

וכיוון שההצעה לבחור ראשי הרשויות המקומיות באורח אישי עשויה להכניס שינויים מרחיקי-לכת במבנה השלטון המקומי, במושגים ובמסורת שנתגבשה סביבו, ובידענו שיש חברים המתנגדים לשינוי הזה – מן הראוי להעלות כאן את הבחינות החיוביות ואת הבחינות השליליות, שיש בשינוי המוצע.

מה הן הבחינות החיוביות?

א. תיזקף קומתו של השלטון המקומי ותתרחב האבטונומיה הטבעית שלו. הוא יזכה להבנה יותר גדולה מצד השלטון המרכזי ולהתעניינות ציבורית יותר גדולה במה שמתרחש בו.

ב. מבחינת ההיגיינה הציבורית לא יוסיף עוד מעמדו, וקיום תפקידו של ראש העיר, להיות תלוי בחסדם המשפיל והתגרני של נציגי סיעות קטנטנות או של קנוניות קואליציוניות.

ג. השלטון המקומי ייצא אחת ולתמיד מתוך מעגל-הקסמים המפלגתי-פוליטי, שנסגר עליו ללא מוצא, מאז ימי שלטון המנדאט, ויחזור למסלול תפקידו העיקרי, כפי שהוגדר ע"י הלורד סנגל, ראש מועצת לונדון לשעבר, בלשון פשוטה וקולעת:

“תפקיד האדמיניסטרציה המקומית הוא הסדרתם והנהלתם של עניינים, בתוך שטחים מקומיים, בעלי חשיבות מקומית, באמצעות גופים נבחרים מקרב תושבי המקום, הפועלים באורח עצמאי ומשיגים את הכסף הדרוש לפעולותיהם ע”י הטלת מסים מקומיים על אנשי המקום"

ד. אין להתעלם מכך שבקרב אזרחי מדינת-ישראל יש כמיהה גדולה לשינויים ולתמורות במבנה הממשל הדמוקראטי בכלל וברשויות המקומיות בפרט, בייחוד נוכח הבזיונות של מיקוחים וקנוניות וחילופי-גברי בשלטון מקומי, שהגורמים הראשיים והעיקריים שלהן היו בעיקר סיעות קטנות, לפעמים בנות איש-אחד.

ה. אין זה סוד, שהשלטון המקומי הגיע זה מכבר לדרגה של “ארץ אוכלת יושביה”. חברים יקרים וחזקים שלנו, הנושאים על שכמם את עול השליחות המוניציפאלית, עייפה נפשם ממנו ובמקרים אחדים אף בריאותם לקתה.

ו. זו תהיה התחלה טובה לשינוי שיטת הבחירות במדינה – מיחסיות לאישיות-איזוריות. ידוע שההתפתחות ההיסטורית של הממשל הדמוקראטי היתה מן הקהילות המקומיות אל השלטון המרכזי, וכן היה ויהיה גם אצלנו.

ז. זוהי שיטה מקובלת בהרבה ארצות מתקדמות ונאורות וברובן הגדול היא גם הוכיחה את יעילותה.

ומה הן הבחינות השליליות?

א. לא ברור אם מעמדו של ראש העיר יהיה מעמד של שליט-יחיד או של שליט רפרזנטטיבי. באותן ארצות שראש העיר נבחר בבחירות ישירות מבחינים בין “ראש עיר חזק”, שיש לו סמכויות, לבין “ראש עיר חלש”, שאין לו סמכויות,

אם תהיינה לו סמכויות-ביצוע – תהיה המועצה, בעיניו ובעיני עצמה, מין סרח-עודף. הוא לא יהיה חייב לשתף פעולה עם חברי המועצה ואילו הציבור, הרגיל לבחור נציגיו, לא ישלים עם כך שהם יהיו בטלים ומבוטלים.

ואם הסמכויות תהיינה בידי המועצה – יהיה הוא חסר-אונים ובחירתו הנפרדת תהיה ברכה לבטלה. והוא הדין לגבי זיקתו לנציגי משרד הפנים ומעמדו כלפיהם. הווה אומר, שמלכתחילה יש צורך בחקיקה ברורה, שתגדיר סמכויות של ראש העיר מזה ושל המועצה מזה, וכן תקבע גבולות המרות והפיקוח עליו מצד הממונה על המחוז ופקידי משרד הפנים. בארץ יש עליה ופיתוח – גדולה מאליה הזיקה והתלות של השלטון המקומי בשלטון המרכזי, ולא ברור כיצד תתיישב העצמאות היתירה והפרסטיג’ה של ראש עיר נבחר במישרין עם זיקה גדולה ותלות מרובה בפקידות הגבוהה.

ואולי בהזדמנות זו ירצה מישהו לשבץ לתוך התמונה החדשה של השלטון המקומי גם את התפקיד הנודע של מנהל עיר – “סיטי מאנג’ר” – שהמועצה ממנה אותו לנהל בפועל את כל ענייני העיר, כדי להבטיח יעילות מלאה בניהול העניינים.

מכל מקום יש ספק אם חקיקה מפורטת בסוגיה זו היא בכלל אפשרית עכשיו, ואילו החלטה על אופן בחירות ראש העיר, בלי תיאום תחיקתי מוקדם, עלולה להכניס אותנו לערבוביה.

ב. אין זה רצוי כלל שראש העיר ייבחר ברוב יחסי.ואף אם נסכים לכך – ספק אם יימצאו לנו תומכים. אך אם ראש העיר צריך להיבחר ע“י רוב של מצביעים, ולא ע”י רוב יחסי, הרי יש להניח שבסיבוב הראשון, יופיעו הרבה מועמדים – ושום מפלגה לא תוותר מראש על הופעתה – הן כדי לנסות את מזלה, והן כדי לרכז את כוחה, כדי שתוכל אח"כ להעבירו, בסיבוב השני, לזכות אותו המועמד שיבטיח לה מראש חלק מן “השלל”, תמורת הקולות.

פירושו של דבר שיהיו שני סיבובים – ואולי יותר! – של הצבעה כללית, והם יתנהלו תוך מיקוחים וקנוניות מפלגתיות לא פחות מכוערות מאשר עד עכשיו, אלא שהן יביאו את הבוחרים לידי הימנעות גדלה והולכת מן ההצבעה ולידי תוצאות מפתיעות ומסולפות.

ג. לטווח של כמה שנים יש לנו מועמדים מקובלים על הציבור בזכות שקדנותם ומסירותם וגודל פעלם לטובת הערים שלהם. אך לעתיד לבוא כניסתם של אנשים חדשים למישור הזה תהיה קשה ביותר והם יהיו מוכרחים להזדקק לאמצעי פרסומת אישית ותעמולה רעשנית, כפי שזה נהוג באותן ארצות המקיימות בחירות אישיות-אזוריות.

ד. גם בקרב הכמהים לשינוי שיטת הבחירות לכנסת – יש סברה שאינו דומה ייצוג אישי אזורי בפרלמנט, שאינו חורג מגדר של ייצוג, לבחירת איש שיהיה שליט כמעט בלעדי, על משק מסועף וירכז בידו שלטון רב ללא כל אפשרות להביע לו אי-אמון או להשפיע השפעה של ממש על מעשיו.

ה. בחירת ראש עיר באורח אישי – שעה שהמועצה נבחרת בבחירות יחסיות – זהו שעטנז. מן הראוי, איפוא, שגם חברי המועצה ייבחרו בבחירות אישיות-אזוריות. אך כנראה, שדבר זה לא יזכה לתמיכה בשלב זה.

*

ו. ולבסוף – אם כי לא בשורה האחרונה של חשיבות – מוטל עלינו לראות את העניין גם מזווית-ראייה של המעמד שתזכה בו מפלגתנו.

מותר לומר שמעמדנו עכשיו מניח את הדעת, גם לאחר שהפסדנו אי-אלה עמדות בגלל קנוניות שעשו נגדנו.

מה מעמדנו כיום במערכת השלטון המקומי:

מתוך 143 רשויות מקומיות יהודיות עומדים בראש 94 חברי מפא“י, בכלל זה 14 מתוך 19 עיריות, 55 מתוך 74 מועצות מקומיות ו-25 מתוך 50 מועצות אזוריות. נוסף ל-143 הרשויות המקומיות ישנן עוד 22 רשויות מקומיות ערביות וגם בהן יש חלק ניכר למפא”י.

אם אמנם נקבל את ההצעה של בחירת ראשי העיריות באורח אישי, הרי כדי להבטיח בחירתם של מועמדינו נזקק לתמיכה מראש ומלכתחילה של מפלגות אחרות. תמיכה זו תינתן רק תמורת תמיכה במועמדים שלהן במקומות אחרים גם כשלא יהיו להן מועמדים רצויים. זה יהיה לא יותר נעים ולא יותר טהור מן המיקוחים הקואליציוניים בנוסח שהיה מקובל עד עכשיו. זאת ועוד: בחלק ניכר מן המקומות – ולא אפרש שמות – לא נוכל אנחנו, וגם אחרים לא יוכלו, להעמיד עכשיו אישים שיזכו בתמיכת הציבור. דבר שהוא אפשרי במקומות מגובשים, שבהם נמצאים אישיים בעלי שיעור קומה, המקובלים על הציבור, אינו אפשרי במקומות שעדיין אינם מגובשים ואין למצוא שם אישים מתאימים ומקובלים.

וכאן אני בא לסיכום ולהצעות:

לפענ"ד אין אנו יכולים שלא לתמוך עקרונית בהצעה זו, שראשי הרשויות ייבחרו באורח אישי. הבחינות החיוביות של הצעה זו עולות בהחלט על הבחינות השליליות.

יש סיכוי שהצעה זו תזכה לתמיכה של רוב ברור בכנסת ועלינו לעשות זאת לגופה וגם כהיענות מצדנו לאותה כמיהה של הציבור לשינויים. זו תהיה מקדמה טובה – שהציבור יברך עליה.

אבל מתוך טעמים מעשיים רבים, בייחוד משום שעד הבחירות הקרובות לא יהיה סיפק בידינו לארגן את המהלך החדש במלואו, הנני מציע שהשיטה החדשה תבוצע בחלק ניכר של הרשויות המקומיות, שימויין לפי כללים סבירים, שתקבע אותם ועדת מומחים.

הפועל הצעיר, 30.12.1958

---

חוקי-יסוד עדיפים על חוקה

מאת

ישראל ישעיהו

חבר הכנסת נחום ניר חזר ותבע השבוע מן הכנסת הרביעית, באמצעות הצעה לסדר-היום, את עלבון החלטתה של הכנסת הראשונה בדבר חקיקת חוקי-יסוד למדינה. ולפי הצעת שר המשפטים הועבר הנושא הזה לטיפולה של ועדת החוקה, חוק ומשפט.

אין אנו יכולים לדעת מראש מה יהיה הסיכום, שאליו תגיע הוועדה. אך נקווה שהיא לא תיגרר אחרי חה"כ ניר ושותפיו לדעה, המבקשים להחזיר אחורנית את גלגל הוויכוח העקרוני, שהתנהל בוועדת החוקה של מועצת-המדינה הזמנית ובכנסת הראשונה. הוויכוח היה אם יש צורך ואם יש מקום לחוקק חוקה (קונסטיטוציה בלע"ז) לישראל או לא.

בזמנו אף הוכנה טיוטא של הצעת-חוקה ע"י הפרופסור יהודה פנחס כהן, והיא נתפרסמה ברבים – יחד עם הדיונים אליה בוועדת החוקה – בחוברות מיוחדות מטעם מועצת-המדינה הזמנית.

אולם הכנסת הראשונה, ששמה שונה מ“אסיפה מכוננת” לכנסת ראשונה, החליטה, ב-13 ביוני 1950, לאחר דיון מקיף, את ההחלטה הבאה:

“הכנסת הראשונה מטילה על ועדת החוקה, חוק ומשפט, להכין הצעת-חוקה למדינה. החוקה תהיה בנויה פרקים פרקים, באופן שכל אחד יהווה חוק יסודי בפני עצמו. הפרקים יובאו בפני הכנסת, במידה שהוועדה תסיים את עבודתה, וכל הפרקים יחד יתאגדו לחוקת המדינה”.

משמעותה הממשית והמעשית של ההחלטה הזאת היא, שלא נתקבלה דעתם של הדורשים קונסטיטוציה כתובה בצורת תעודה משפטית אחת ואחידה, עשוייה וקבועה מראש, כמו חוקות ארה"ב, צרפת, שווייץ וארצות אחרות. ההחלטה נוסחה אמנם בדרך חיובית ולא בדרך שלילית, אך העיקר בה הוא הפיסקה האמצעית האומרת: “החוקה תהיה בנוייה פרקים פרקים באופן שכל אחד יהווה חוק יסודי בפני עצמו”. אין זו הנחיה טכנית אלא קביעה מהותית. כדי שלא להניח מקום לספק מסתיימת ההחלטה במלים: “וכל הפרקים יחד יתאגדו לחוקת המדינה”.

ואמנם הכנסת חוקקה במשך עשר השנים לא מעט חוקים שעל-פי מהותם הם חוקי-יסוד, כגון חוק השבות, חוק ביטול עונש מוות, חוק שוויון-זכויות האשה, חוק השופטים, חוק דיינים, חוק נישואין וגירושין, חוק שעות עבודה ומנוחה, חוק המעבר (בעניין הנשיא והממשלה), חוק מבקר המדינה, חוק חסינות חברי הכנסת ועוד שורה ארוכה של חוקים במשפט האזרחי, בדיני נזיקין ובדיני המעמד האישי, מהם שכבר אושרו סופית כחוקים ומהם שעדיין נמצאים בתהליך של חקיקה ולא ירחק היום עד שיגיעו לגמר עשייתם. נצרף לכך את “פקודת סדרי השלטון והמשפט” ואת שתי הפקודות הראשונות של מועצת-המדינה הזמנית, שנתנו תוקף לכל החוק והמשפט שהיה קיים לפני קום המדינה, במידה שאינו עומד בסתירה לעצם קום המדינה ועד שיחולו בו שינויים על-ידי הכנסת – ונמצא שהמדינה קיימת ופועלת על בסיס תחוקתי מלא. גם הכרזת העצמאות יכולה להיחשב כמסמך קונסטיטוציוני. באותו מסמך כתוב לאמר:

“מדינת-ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שוויון-זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות”.

אולם ה“מגרעת” היחידה שיש בחוקים אלו – שאינם נושאים את הכותרת “חוק-יסוד”, כמו שזכה לכך חוק הכנסת, הנושא, כידוע, את הכותרת: “חוק יסוד-הכנסת”. ועוד הבדל, שכפי הנראה נחשב גם הוא כ“מגרעת”: חוק הכנסת הוכן מלכתחילה ע“י ועדת החוקה, חוק ומשפט, כפי שנצטוותה בהחלטת הכנסת מיום 13.6.50, בעוד ששאר החוקים הוכנו והוגשו לכנסת ע”י הממשלה. בכל השאר דומים החוקים זה לזה. ואילו החיסון המיוחד שניתן בחוק-יסוד הכנסת לסעיף שיטת הבחירות היחסיות אינו עושה את החוק עצמו למיוחס יותר וליסודי יותר. חיסון זה – אם בכלל היה צריך להיות – היה יכול להיות גם בלי שהחוק כולו ייקרא “חוק-יסוד”.

כך הולכת ומשתרשת אי-הבנה, שמקורה הוא כמובן בנוסח המילולי של החלטת הכנסת מ-13.6.50, שבו הוטלה מלאכת החקיקה של חוקי-יסוד, על ועדת החוקה, חוק ומשפט. בלאו הכי כל החוקים שהם בעלי אופי קונסטיטוציוני מועברים לועדת החוקה, חוק ומשפט, וממנה הם מובאים לקריאה שניה ושלישית בכנסת. אך המעוניינים נאחזים בנקודה זו, שהיא באמת נקודה טכנית, שכן איזו חשיבות יש לכך מי מכין ומי מגיש הצעת “חוק-יסוד”, והופכים אותה לנקודת-מפתח, היינו שרק מה שוועדת החוקה תביא לכנסת מיוזמתה היא יישא את התואר “חוק-יסוד”.

והמעוניינים אינם אלא אותם שרצו דווקא קונסטיטוציה והכנסת לא קיבלה דעתם. חבר הכנסת ניר הוא נציגם המובהק. מה תימה שהוא עמד וטען: “ועדת החוקה הספיקה להכין רק חוק-יסוד אחד, חוק-יסוד-הכנסת; שתים עשרה שנים אחרי קום המדינה לא רק שאין חוקה אלא אין כבר שום סיכויים שבמשך חמישים השנים הקרובות תהיה לנו חוקה”.

טענה זו היא מופרכת על יסוד המציאות החקיקתית המקיפה של הכנסת, במשך עשר או שתים עשרה שנים, ושפירותיה מפארים את ספר החוקים שלנו. ברור שהמלאכה עדיין לא נשלמה. יש עוד הרבה מה לעשות. לשם כך קיימת הכנסת כבית-מחוקקים של מדינת-ישראל. זהו קיום לעולם ועד לצרכי חקיקה תדירה ובלתי-פוסקת. וכל מה שיצא תחת ידה אם לצורך שעה הוא – תצא שעתו והוא ייצא עמה ואם של קבע הוא תעמוד לו קביעותו לעולם.

נראה שגם הממשלה נתנה דעתה על הצורך להגביר יוזמתה בהכנת חוקים בעלי אופי יסודי, ולהגישם לוועדת החוקה, חוק ומשפט, שמחמת עומס העבודה המוטל עליה אין סיפק בידה ליזום ולהכין בעצמה הצעות של חוקי-יסוד.

בקווי-היסוד של הממשלה הנוכחית נאמר:

“בכנסת הרביעית יש להשלים חקיקת חוקי-היסוד, שיצטרפו לחוקת-יסוד של המדינה, מושתתת על יסודות-דמוקראטיים. בחוקים אלה יובטח שוויון מלא וגמור בזכויות ובחובות לכל תושבי ישראל מבלי הבדל מין, עדה, מעמד ולאום. יקויים חופש המצפון והדת; יוגדרו הסמכויות של הנשיא, הכנסת, הממשלה ובתי-המשפט, והזכויות והחובות של חברי הכנסת; תיקבע הלשון העברית כלשון הרשמית של המדינה. יוסדרו חירויות האזרח, זכויותיו וחובותיו; יובטח חופש האיגוד והביטוי בעל-פה ובכתב מתוך שמירה על ביטחון המדינה ועצמאותה; יוגן המשטר הדמוקראטי מפני אלימות ורודנות ומתוך הקפדה על זכויות הזולת; יוגנו סודות המדינה והצבא וייקבעו סמכויות שעת-חירום לביטחון המדינה”.

כלום נזקקה הממשלה לקבל על עצמה משימה זו משום שכל הדברים הנ“ל אין להם בסיס תחיקתי מספיק? לא! הבסיס ישנו והוא מספיק. אך המסגרת והצורה צריכים שינוי והתאמה למושגם ולסגנון המקובלים עכשיו בתחיקתנו הריבונית, וכאשר יגיעו לכך הם ייחשבו לחוקי-יסוד, ש”כל פרקיהם יתאגדו לחוקת המדינה".

*

הטוענים לקונסטיטוציה מעמידים לנגד עיניהם את הדוגמאות של קונסטיטוציות בארצות גדולות ונאורות כמו ארה"ב, צרפת, שווייץ ועוד. הם רוצים קונסטיטוציה, שסעיפיה מבוצרים ומיוחסים, שאי-אפשר לשנותם אלא ברוב גדול ומכריע או לאחר עריכת בחירות חדשות המכוונות לשינוי בקונסטיטוציה. וכן שכל החקיקה השוטפת תהיה כפופה לקונסטיטוציה, באופן שבית-המשפט, למשל, יוכל לפסול חוק, שהכנסת חוקקה, כבלתי-חוקי. הם מוסיפים, כמובן, שהקונסטיטוציה הזאת נחוצה כדי להבטיח חירויותיו וזכויותיו של האזרח.

ואילו השוללים את הצורך בקונסטיטוציה מעמידים לנגד עיניהם את הדוגמה האנגלית. באנגליה אין חוקת-יסוד כתובה, אך יש חוקי-יסוד כתובים ובלתי-כתובים, שנארגו על-ידי המסורת התחיקתית וע"י הנוהגים של המדינה והאזרחים. אין לומר כלל שחירויותיו וזכויותיו של האזרח הן הפקר באנגליה. לעומת זאת יודעים אנו כולנו מה עלה לה לחוקת ויימר של גרמניה, שנכתבה ב-1919, ומה היה סופן של כל הזכויות והחירויות שרצתה להבטיח. העיקר הוא לא מה שכתוב באיזה מסמך אלא בעם ובמשטר שהוא בוחר בעצמו.

אך עשיית סעיפים, מראש, שניסוחם הוא כללי מאוד, יוצרת אותיות מתות, המכבידות על האנשים החיים, ומסבכות אותם ללא צורך וללא תועלת. החקיקה צריכה להיות חיונית ושואבת תוכנה מן החיים, מנסיונם ומהתפתחותם. כל שכן שזו יומרה גדולה, שמעטים, בני תקופת הבראשית של החקיקה, יטלו לעצמם זכות וסמכות לקבוע מסמרות לכל הדורות שיבואו אחריהם. המדינה עוד תגדל ותתרחב, ואין ספק שהמחשבה והנסיון של המוני העולים ובני הנעורים הגדלים בארץ – יפרו את שדות החקיקה לעומק, לרוחב ולרום. מי אנחנו שנכבול ידיהם? ולמה נאלצם להזדקק למעשים דרמאטיים כדי לשנות איזה סעיף בחוקה? כלום לא די בהכרעה דמוקראטית כשרה כדי לשנות או לתקן או לחדש בחוק שלנו?

אין להתעלם מן העובדה שבמדינתנו יש יהדות דתית גדולה, בכמותה ובאיכותה, והיא לא תתן ידה לקדש חוקה, שאינה מבוססת על המסורת העברית, כל שכן אם תיראה כעומדת בסתירה לאותה מסורת. כל עוד שמדובר בחוקים רגילים, המתקבלים ברוב דעות רגיל, ואפשר לבטלם או לשנותם ברוב רגיל, אפילו אם יקרה שאיזה חוק יעמוד בסתירה גמורה למסורת העברית – יכולים הם לקוות לשינוי של אותו חוק בהזדמנות הראשונה שאפשר יהיה לצרף רוב רגיל בעד השינוי. אבל אם זה סעיף בחוקת-יסוד – יכול הדבר לגרום למדנים שלא יוסיפו לנו בריאות וחוסן.

הפועל הצעיר, 16.2.1960

---

הדמוקראטיה הפרלמנטרית – לאן?

מאת

ישראל ישעיהו

הכנסת החמישית נכנסת למסלולה. ואף-על-פי כן יש מקום לשאלה: האם יוקרתה, מעמדה ומשקל-כוחה כמקור השלטון הדמוקראטי במדינת ישראל קיימים ועומדים בכנסת החמישית כפי שהיו בכנסת הראשונה והשניה וכפי שעלו במחשבה תחילה, או שמא חלו בהם תמורה ושינויים?

הבה נזכיר שהכנסת החמישית “נולדה” בבחירות קודם זמנן, שעה שהילכו עלינו אימים, כאילו משטרנו הדמוקראטי עבר או עומד לעבור מן העולם. הבחירות לכנסת החמישית נערכו לשם טיהור האווירה ולשם חיסול משבר האמון לגבי צביונו הדמוקראטי של המימשל הישראלי. המטרה הושגה, והרוחות שסערו נרגעו. את ריבונות העם במדינתו הריבונית מבטאה הכנסת בבית-נבחרים וכבית-מחוקקים של מדינת-ישראל. הממשלה החדשה שהוקמה תלויה באמון או באי-אמון, שהכנסת רוחשת לה. שום ממשלה לא תיכון ולא תכהן במדינה דמוקראטית שהיא מדינת-חוק, אלא אם הכנסת סומכת ידה עליה.

אולם דווקא עכשיו. לאחר שנגמרו כל החששות והפחדים והיו כלא-היו, מצווים אנו לתהות על קנקנה של הדמוקראטיה הישראלית, בעיקר וביחוד כפי שהיא משתקפת באספקלריה הפרלמנטרית. ולפי שהביטוי המוחשי למימשל דמוקראטי הוא לא רק עריכת בחירות מזמן לזמן, כי אם גם קיומם של חיים פרלמנטריים תקינים וסדירים בין בחירות לבחירות. כפי שעלה במחשבתם של יוצרי הדמוקראטיה הייצוגית – הרי שדופק-החיים של הדמוקראטיה נמצא בפרלמנט. ורק כשהוא פועל כשורה – סימן שהכל כשורה.

נקודת-הכובד – כושר ההחלטה והביצוע

עדים אנו לכך שבמדינות רבות הדוגלות בשם הדמוקראטיה – ויש להגיד שהן רוצות בה באמת ובלב שלם – עובר עכשיו על המימשל הדמוקראטי משבר חמור שנקודת-המוקד שלו היא כושר ההחלטה והביצוע, שהרשות המבצעת (קרי: הממשלה) זקוקה לו בעידן זה של המהירות הסילונית והאימה האטומית, מול דיונים פרלמנטריים מכבידים ופעמים אף מכשילים. פרלמנטים נבחרים בארצות ותיקות, כל שכן בארצות חדשות – או שהם נראים כמיטרד, המכשיל תקינותו ויציבותו של המימשל, או שנסתלפה צורתם ונהפכו מדמוקראטיה ייצוגית לתצוגה דמוקראטית, כמנהגה במדינות “הדמוקראטיה העממית”, הקומוניסטית. בשני המקרים נתקפחה יוקרתו של הפרלמנטריזם וירד ערכו כמקור לקיומו של מימשל דמוקראטי.

המשבר הזה של הדמוקראטיה הפרלמנטרית פוקד עכשיו את מדינות אסיה ואפריקה, והן מתפתלות בכאבים עזים בשל רצונן המוצהר – ואולי הכן! – לקיים מימשל דמוקראטי תקין, שעה שעדיין אינן מפותחות כל צרכן וחסרות להן ולעמיהן תודעה דמוקראטית ומסורת פרלמנטרית. המשבר לא פסח גם על מתקדמות שבהן, כתורכיה ובורמה. אותו משבר הוא מכבר נחלתן של מדינות אמריקה הלאטינית אשר “לא אתמול נולדו”. והוא עובר אף על המפותחות והמתקדמות שבהן, כארגנטינה ובראזיל. גם ארצות מערביות ותיקות וגדולות, כצרפת של דה-גול ובמידת-מה גם גרמניה של אדנאואר, משטרן הדמוקראטי-הפרלמנטרי פשט צורה ולבש צורות חדשות. הפרלמנטים עדיין מוסיפים להתקיים. אבל המימשל הוא אוטוריטטיבי בשיעור מופלג. ועוד ידו נטויה, דבר המסמן משבר עמוק בדמוקראטיה הפרלמנטרית כפי שהיתה מקובלת עד כה.

הצד השווה של המשבר הזה בכל המדינות הוא כאמור הבעיה – כיצד לקיים מימשל תקין ויציב תוך תלות בחסדה של דמוקראטיה ייצוגית פרלמנטרית רבת-סמכויות ורבת-תהפוכות.

לפי שעה רק בארצות האנגלו-סאכסיות ובמדינות הקטנות של אירופה המערבית דרים החיים הפרלמנטריים בכפיפה אחת עם מימשל תקין ויציב, ואין פרץ ואין צווחה. לשמחתנו, גם מדינת ישראל נחשבת בעינינו ובעיני העולם כמדינה, שהשכילה לקיים דמוקראטיה פרלמנטרית מושלמת כשהכנסת משמשת לה מקור וסמכות.

רציפות בלי יציבות

ודאי, שזכאים אנו לשמוח בחלקנו, אך עלינו לזכור ולהזכיר השכם והערב שדמוקראטיה בכלל, ודמוקראטיה פרלמנטרית בפרט, אינה נקנית באורח חד-פעמי ואינה עשויה לשמור את עצמה בעצמה מפני תמורות העתים. זהו קניין שצריך לחדש את רכישתו ולשקוד על טיפוחו בכל יום תמיד מעשה-בראשית. עצמאותנו נכבשה לנו, לאחר ציפיה של יותר משמונים דור, ביסורים גדולים ובדמים מרובים, תרתי משמע. קיומה של עצמאות זו תלוי ללא שיור ביציבות המימשל המבצע מזה וביציבות אופיו הדמוקראטי על-ידי חיים פרלמנטריים תקינים מזה. אולם כשאנו סוקרים את נסיוננו במשך ארבע-עשרה השנים שעברו עלינו – אי-אפשר שלא תלווה אותנו דאגה נוכח ההרגשה, שהולכת ומסתמנת ירידת-מה הן ביוקרתו והן במשקלו הממשי של הפרלמנטריזם הישראלי.

ודאי, שאין לדרוש מן הכנסת הרביעית או החמישית, וכן מן הכנסות שיבואו אחריהן אותה הילה בראשיתית ואותו זוהר של חידוש שהיו לכנסת הראשונה ולכנסת השניה. אבל נחטא לעצמנו אם לא נבחין בסימנים של ירידה גם מעבר להתקלפות הטבעית של ההילה והזוהר הבראשיתיים. לסימני-ירידה אלה יש גורמים שונים. מצב-החירום התדיר שהמדינה שרויה בו מעורר אותנו – בצדק! – להקנות לרשות המבצעת שלנו כושר מלא ומהיר של החלטה וביצוע בכל דבר הנוגע למצב-החירום. אבל אין כמעט שום עניין כלכלי או חברתי שאינו נוגע במידה זו או אחרת במצב-החירום שבו שרויה מדינתנו, שכן מרכיביו של מצב-החירום אינם רק ענייני חוץ ובטחון, כי אם גם כל דבר השייך לבינוי הארץ, ארגון משקה ושיקום העם העולה אליה מארצות שונות. כן קיימת ופועלת בנו הכמיהה לראות במימשל הישראלי לא רק גינוני מלכות, כי אם גם כוח ועוצמה ממשיים. ביתיים עלה והלך משקלה וכוחה של הרשות המבצעת יותר מן המידה הדרושה להבטחת כושר החלטה וביצוע.

נוסף לכך, המימשל הדמוקראטי שלנו נעדר תנאים מתאימים ליציבות, אף-על-פי שהוא נהנה מרציפות. ידוע, ששתיים מארבע הכנסות הראשונות לא סיימו תקופת כהונתן ונתפזרו לפני זמנן. במשך 14 השנים הוקמה הממשלה 11 פעם! זהו סימן לחוסר-יציבות. מאידך גיסא, בכל הממשלות הללו ישבה מפא“י. בכולן, פרט לתקופה קצרה, ישבה המפלגה הדתית הלאומית; וכן ישבה גם המפלגה הפרוגרסיבית – בהפסקה קצרה – עד שנתמזגה עם מפלגת הציונים הכלליים ויחד הקימו את המפלגה הליברלית. גם החילופים האישיים בהרכב הממשלות היו מועטים יחסית. כל זה מעיד, אמנם, על רציפות, אך גם על היעדר יציבות. יש מזל לישראל, שכוחה של מפא”י מושרש ויציב ושבראשה עומד ד. בן-גוריון, שסמכותו האישית, ביחוד בענייני הביטחון, הוא ללא ערעור, דבר שחיוניותו מכרעת וגורלית במדינה הנתונה במצור. כך נתקיימה רציפות ושיטתיות בניהול ענייני חוץ וביטחון של המדינה. אותן הידיים עושות היום ומכינות למחר במחשבה תחילה ומתוך ראיית הנולד. אילמלא כן – אפשר שעובדת היעדרם של תנאים מתאימים למימשל דמוקראטי יציב היתה גורמת לכך שענייני החוץ והביטחון יתגלגלו מיד ליד ויטלטלו מתיקו של גורם משפיע אחד אל תיקו של גורם משפיע אחר, דבר שהיה מעלה על שרטון את מדינתנו או את המימשל הדמוקראטי או שניהם כאחד.

חלוקת השלטון בין המפלגות

לא יהיה זה חידוש מפתיע, אם נאמר שהסיבה לחוסר היציבות היא ריבוי המפלגות. נקוט בידינו, ששיטת הבחירות היחסיות היא הגורם לריבוי מפלגות ורק על-ידי החלפתה בשיטת בחירות אזוריות-אישיות יפחת מספר המפלגות. הדבר עוד לא הוכח ולא נוסה וייתכן גם ייתכן שאפילו לאחר שיעלה בידינו להחליף את שיטת הבחירות מיחסיות לאזוריות-אישיות נמצא שוב את עצמנו בתוך מצב של הרבה מפלגות. חסידי הבחירות היחסיות מצדיקים אמנם את ריבוי המפלגות, משום שריבויין הוא פועל-יוצא משיטת הבחירות, אבל האמת היא, שגם הם אינם חסידים של ריבוי מפלגות כשלעצמן. גם הם היו שמחים, אילו מספר המפלגות היה פוחת לכדי מספר מתקבל על הדעת; אלא שכל מפלגה היתה רוצה שמפלגות אחרות ייעלמו מן האופק. ואילו היא עצמה תהיה מנויה לחיים ולקיום.

בינתיים מחולקת הנציגות הפרלמנטרית בין 11 מפלגות, שאף אחת מהן אינה יכולה לקיים לבדה מימשל יציב בין בחירות לבחירות ואף אחת מהן אין בכוחה להיות אלטרנטיבה לשלטון. כדי להקים ממשלה יש הכרח בקואליציה בין כמה מפלגות. הללו עושות ביניהן הסכם שלהלכה הוא מיוסד על קווי-יסוד, אך למעשה אין משמעותו אלא חלוקת השלטון בין המפלגות הנכנסות למסגרת השותפות, בעוד שקווי-היסוד הם על-פי רוב דברים כלליים, שכמעט כל המפלגות יכולות לסמוך ידן עליהם. הבדלי מעמדות או שוני בהשקפת-עולם, במידה שישנם, אין בהם משום מכשול של ממש בפני צירופים קואליציוניים, כל אחת מן המפלגות, אולי פרט למק"י, יכולה להשתתף בממשלה ואף יכולה לקום ממשלה המורכבת מכל המפלגות יחד, אם רק יבואו לכלל הסכם בדבר חלוקת השלטון ביניהן.

עד עכשיו היו יחסי-הכוחות המפלגתיים עשויים כך שבלעדי מפא“י אין אפשרות להקים ממשלה שתיהנה מאמון הכנסת. משום כך ומשום שעור חלקה המכריע בממשלה הצליחה מפא”י להטביע חותמה על מרבית ענייני הממשלה. אף-על-פי-כן ענייני הממשלה השוטפים מתנהלים לפי החלוקה הנקבעת בהסכם הקואליציוני. כל אחד מן השותפים מבצע מדיניות משלו בשטח שהופקד עליו; ולא עוד, אלא שכל אחת מן המפלגות הקואליציוניות היא אופוזיציה-בכוח לחברתה, לגבי אותו שטח שבבעלות חברתה. “הבעלות” על שטחי-מימשל נעשתה אמנם “סגולה” לקיים רציפות הישיבה על כס-השלטון, אך “ההתמרמרות” ההדדית של השותפים וממילא זה כלפי זה, בגלל אופן שליטתו בתחומו גורמת לסכסוכים תדירים בין השותפים וממילא לחוסר-יציבותו של המימשל. נמצא שמחנה הממשלה בכנסת אינו מחנה אחיד האחראי על מדיניות הממשלה ועל מחדליה, כפי שהיתה יכולה להיות מפלגת רוב. רק בכוח הסכם קואליציוני שנעשה בין ראשי המפלגות, הסכם שאורך חייו מוגבל עד להתפוצצות הקרובה – כופים על המחנה להיות אחד וצריכים לשמור בתדירות שמישהו לא יתמרד ושמישהו לא יעשה משהו העלול להכביד על הממשלה או שיגרום להתפרקותה.

הנהנים משני עולמות

מלאכה זו של שמירת קיומה של קואליציה קשה מעיקרה ולפי שיש מפלגות קואליציוניות הרוצות ליהנות משני עולמות – עולם הממשלה ועולם האופוזיציה – עומד להיחקק חוק נוסף שיכפה על חברי הסיעות המשתתפות בממשלה שלא יצביעו ולא יימנעו מהצבעה בעניינים מסויימים שהממשלה הציעה. אם יעשו כן – יסולקו ממעגל הממשלה. החוק אומר, שאחרי הקמתה של הקואליציה, יהא הרכבה אשר יהא, ניטלת מחברי הכנסת הנמנים עם סיעות הקואליציה האפשרות לשנות או להשפיע על גופי מעשים השפעה של ממש, כיוון שעליהן להביא בחשבון את האינטרס הקואליציוני כבעל עדיפות ראשונה ומכרעת.

אמנם גם על חברי-כנסת של מפלגה המהווה רוב, או אפילו שאינה מהווה רוב, חלות הגבלות של משמעת סיעתית. אך יש הבדל יסודי בין מפלגת-רוב לבין קואליציה של מפלגות. במפלגת רוב, וכן בכל מפלגה, יש לכל חבר-כנסת זכות להשתתף בדיונים המוקדמים של מפלגתו לקראת הדיון בכנסת ואולי אף להשפיע על עמדתה ועל יחסה לגבי עניין פלוני. ואילו בקואליציה של מפלגות מתנהלים הדיונים המוקדמים בממשלה או בין מספר מצומצם וסלקטיבי של נציגי המפלגות; הסיכומים, המוכתבים מכוח המיקוח הבין-קואליציוני, מוטלים אחר-כך על חברי אותן הסיעות מבלי שהיתה להם אפשרות נאותה להשתתף בעצמם בדיונים המוקדמים או להשפיע על סיכומיהם. וכמה שלא ייראה הדבר מוזר, הרי קשה במיוחד מצבם של חברי הסיעה הגדולה, מפא“י, שמוטל עליהם להיות שליחי-הולכה של סיכומים, שנתקבלו בהנהלת הקואליציה כתוצאה מן הלחץ של מפלגה קטנה זו או זו המשתתפת בקואליציה. מצב זה כופה על חברי המפלגה הגדולה פאסיביות וסטאטיות לבקר את הממשלה, כפי שהיא מתגלה בשר הנוגע בדבר. אין הם יכולים גם אינם ששים ללמד סניגוריה, לפעמים אף אינם יודעים במה ללמד סניגוריה, כשלא תמיד עומדים לרשותם מקורות-האינפורמציה, בין שהשר נמנה על מפלגתם ובין שאינו נמנה על מפלגתם. אולי יכול מי שבא לבקר את הממשלה שלא להיות מצוייד באינפורמציה, אבל אי-אפשר בשום פנים להופיע כסניגור למי שאינו מצוייד באינפורמציה מספקת. נוסף לכך גדולה ההקפדה שחברי-הכנסת מסיעות הקואליציה לא יציגו לשרים שאילתות או הצעות לסדר-היום אלא בהסכמה מוקדמת של השרים. וכדי לצמצם את תיאבונם הטבעי של חברי הסיעות הקטנות שבקואליציה להגיש שאילתות והצעות לסדר-היום – נאלצים חברי סיעת מפא”י לתת דוגמה טובה מעצמם על-ידי הריסון העצמי שלא להטריד את השרים בשאילתות ובהצעות לסדר-היום. נמצא שהרוב בכנסת, ובעיקר חברי המפלגה הגדולה, פעילותם הפרלמנטרית נתונה למיגבלות ברורות ועיקר תפקידם הוא לשמש משענת לקיומה של הממשלה.

מתנגדים לכל ואינם מציעים כלום

בעוד שמחנה הקואליציה ממלא חובתו הפרלמנטרית על-ידי עצם תמיכתו בממשלה – הרי האופוזיציה בכנסת אינה גוף ואין לה דמות גוף. בעבר שלטה בעולם הקונצפציה של “נדנדה” כדמוקראטיה: מחנה אחד ישב על כס-השלטון והמחנה השני התייצב נגדו באופוזיציה. המחנות היו מחולקים על-ידי הבדלי מעמדות או חילוקי-דעות קוטביים, שאין לגשר ביניהם, הן בעניינים הכלכליים והסוציאליים והן בעניינים של מדיניות החוץ והביטחון. הפער שרבץ בין מחנה למחנה הוא שכפה את ההכרח שהשלטון יתנהל על-ידו ועל-פיו של מחנה אחד, שהרוב לצידו, בעוד שהמחנה השני עומד באופוזיציה ורואה כמטרה עיקרית לעצמו להציק לשלטון, להרוס אותו ולהביאו לידי כשלון בעיני הבוחרים, כדי לרשת אותו ולהחליף אותו ואת מדיניותו.

לפני כ-100 שנים התריע הלורד דרבי כלפי האופוזיציה בבית-הנבחרים האנגלי שהיא “מתנגדת לכל ואינה מציעה כלום”. הדברים חלים ביתר תוקף על האופוזיציה אצלנו. וזאת משום שאותה מכה של ריבוי מפלגות אצלנו חלה ביתר תוקף על האופוזיציה, כי בעוד שמחנה הממשלה מלוכד ליכוד קצר-ימים, על-ידי הסכם קואליציוני, הכולל גם קווי-יסוד מוסכמים – הרי האופוזיציה מפורדת ומפוצלת לחלוטין. היא מאוחדת רק בשעה שהיא מצביעה נגד (וגם זה לא תמיד!) אך אינה עשויה להתאחד בעד, מכל וכל. מפלגות האופוזיציה אינן עשויות מ“עור” אחד, אלא מ“עורות” שונים, ואינן מהוות יחד מחנה אחד מבחינה אלטרנטיבה לשלטון. הן, אמנם, מתקיפות את השלטון, כל אחת לחוד וכולן יחד, במטרה “להרוס אותו, להבאיש ריחו ולהביא לידי כשלונו וירידתו מכס-השלטון”, הכל בהתאם לקונצפציה הדמוקראטית הישנה; אולם הן עצמן יראות בסתר-לבן מפני הסיכוי של הצלחתן בהכשלת השלטון, שכן לא יהיה בכוחן להקים שלטון יציב, שיבוא במקום זה שהן טורחות כל-כך להכשילו.

ואפילו היו כל סיעות האופוזיציה מהוות מבחינה ארגונית מחנה אחד – כפי שאנו חולמים לשם יצירת משטר דו-מפלגתי – גם אז היתה מזדקרת השאלה: מה יש לו למחנה זה לומר ההיפך או בניגוד למה שאומר מחנה השלטון? הרי לגבי עיקרי המדיניות, בין במדיניות החוץ והביטחון ובין במדיניות הכלכלית והסוציאלית, אין הבדל גדול ולא יהיה הבדל מכריע, אם המחנה הנמצא עכשיו באופוזיציה ייהפך למחנה המחזיק בשלטון. ההבדלים בין המחנות נראים לפעמים אפסיים וקטנוניים ביותר. נשאר, איפוא, ההבדל האישי או הסיעתי. במקום פלוני יישב פלמוני בממשלה; או במקום סיעה פלונית תישב בקואליציה הממשלתית סיעה פלמונית. האם השאיפה הזאת לחילופי-גברי או לחילופי-סיעות בקואליציה, שהיא לגיטימית מצד עצמה, מצדיקה קיומה של אופוזיציה המתנגדת לכל ואינה מציעה כלום?

הצעות-חוק פרטיות

דמותה של הדמוקראטיה בכנסת נראית עכשיו כך: מצד אחד נקבעים הדברים – לרבות אופי הדיונים – מחוץ לכתלי הכנסת על-ידי מיקוחים והסדרים בין ראשי סיעות הקואליציה. ומצד שני סיעות אופוזיציה ללא תוכנית אלטרנטיבית והן שסועות בין תודעה של הסכמה למדיניות הממשלה ולמעשיה (יחד עם רצון כמוס להצטרף למזומן הקואליציוני) ובין מעמד כפוי של אופוזיציה, הצריכה לקיים חובה של התנגדות למדיניות הממשלה כ“מצוות אנשים מלומדה”, גם כשלאמיתו של דבר אין להן התנגדות של ממש; פעמים שהן אף פועלות בניגוד להכרתן ושלא בהתאם לאחראיות הממלכתית, כפי שראינו בזמן ההצבעה על המשך קיומו של המימשל הצבאי, כשמפלגות מסויימות הצביעו נגדו מתוך שיקולים מפלגתיים-טכסיסיים, ולאו דווקא מתוך שיקולים של אחראיות ממלכתית.

מפלגות האופוזיציה, המרגישות היטב בחולשתן זו אימצו לעצמן בזמן האחרון את עניין היוזמה להגיש הצעות-חוק פרטיות לכנסת ולדרבן את הכנסת ואת הממשלה ל“עשייה תחיקתית”. כך הולך ונוצר מירוץ התחרות של האופוזיציה עם הממשלה במטרה להקדימה בהצעות-חוק. אך בעוד שהממשלה שוקלת הצעות-חוק לפני הבאתן לכנסת ומעבירה אותן דרך כמה מסננות – הרי חברי-הכנסת מסיעות האופוזיציה נחפזים להגיש הצעותיהם, כדי להקדים את הממשלה, ללא תכנון ותיאום מספיק.

זכותם של חברי-הכנסת להציע הצעות-חוק פרטיות – אין חולק עליה. אבל הכרח שהיא תהיה מוגבלת. הדעה המקובלת אצל פרלמנטריסטים ותיקים היא, שאם הצעת-החוק הפרטית של חבר-הכנסת היא באמת חשובה – הרי מוטב שהאחריות להגשתה ולהעברתה בכנסת תהיה בידי הממשלה. אלה שרוצים לעודד ריבוי של הצעות-חוק פרטיות חייבים לזכור דבר יסודי ועיקרי, שהממשלה אחראית בסופו של דבר לביצוע כל הצעת-חוק המתקבלת על-ידי הכנסת, בעוד שהמציע אחרי שהעביר הצעת-חוק שלו “רוחץ ידיו ומסתלק”. לא ייתכן למשל, שתובאנה לכנסת הצעות-חוק פרטיות, שכתוצאה מהן יהא צורך להקטין או להגדיל תקציב ההכנסות או ההוצאות של המדינה. כן לא ייתכן, שתובאנה הצעות-חוק פרטיות בעלות משמעות מדינית או ביטחונית, דברים שהם מכבשונה של הממשלה, האחראית בפני הכנסת, והכנסת סוברנית לתת אמונה או לבטל את אמונה בכל עת שתרצה.

כאמור, נאחזת האופוזיציה בעניין זה של הצעות-חוק פרטיות, כבעוגן-הצלה, משום היעדר חילוקי-דעות של ממש עם הממשלה.

הכנסת והמנגנון הממשלתי

אליבא דאמת זהו תהליך ידוע גם במדינות דמוקראטיות??¹ הולכים ומיטשטשים, עד שקשה לעתים להבחין לא רק מה בין הדמוקראטים לבין הרפובליקאים באמריקה, אלא אפילו מה שנשאר מן ההבדלים בין מדיניות השמרנים לבין מדיניות הלייבור באנגליה.

אילו השכילו מפלגות-האופוזיציה אצלנו היו צריכות לסגל לעצמן תפקיד קונסטרוקטיבי יותר כפי שמחייב מצבה המיוחד של ישראל. הן צריכות להתעלם מן העובדה שאינן משתתפות בקואליציה הממשלתית, לשחרר את הדיונים הפרלמנטריים ממעגלי הזיקה לטכסיסים אופוזיציוניים “מלחמתיים” ולהתייחס לגופם של דברים בלבד. על-ידי כך היה עולה משקלה וכוח השפעתה של הרשות הפרלמנטרית על פני הרשות המבצעת והיה נוצר סגנון פרלמנטרי ישראלי, שאולי ישמש דוגמה ומופת גם לאחרים. אם לא יעשו כן יוסיף מרכז-הכובד של הדמוקראטיה הישראלית לעבור אל הרשות המבצעת מזה ואל חדרי הדיונים הבין-קואליציוניים מזה, כשהאופוזיציה מפרפרת ללא תכלית וללא תועלת, ואילו הכנסת שהיא מוקד-החיים הדמוקראטיים צריכה לשבת בתדירות, כמפורט ב“חוק-יסוד הכנסת” והיא עומדת מול הזרקורים של דעת-הציבור העלול להבחין בחולשתה ולראות בה לא בסיס ומקור של השלטון אלא גלגל חמישי, הנגרר אחרי השלטון בעצלתיים.

החששות גוברים יותר כשאנו שומעים שבחוגי המנגנון הממשלתי ישנם כאלה הרואים בכנסת לא יותר מאשר מכשיר שתפקידו לעשות שליחותו של המנגנון ולהיות לעזר לפעולותיו או שאינם מדקדקים בשמירת סמכויותיה ומעמדה של הכנסת, כגון שמציעים לה להחליט החלטות או לחוקק חוקים ריטרואקטיבית על מעשים שכבר נעשו. ודאי שאלה הם מקרים בודדים, אבל הם עשויים להתפשט ולהקיף חלקים גדולים יותר מקרב הפקידות. גם לגבי המנגנון הממשלתי חל הכלל שהתודעה הדמוקראטית והפרלמנטרית אינה דבר המתקיים מאליו אלא צריך לחזור ולחדשו פעם בפעם. תודעה זו לא תשרור אלא אם יהיה מורא הכנסת על המנגנון לפחות כמורא השר. הדבר תלוי, כמובן, בשר – אם יסתפק בזה, שפקודיו נראים בעיניו כעושי רצונו, או שיקפיד על כך, שהם ייראו כעושי רצונם של נבחרי-העם; ואילו השר תלוי באופן הקמתה של הממשלה; אם היא תוקם על-ידי טכסיס קואליציוני, ע"י הסכמים של “שמור לי ואשמור לך”, או שהיא תוקם על פי הכרעת העם, שתתן רוב קולותיו למפלגה מסויימת, על מנת שתהא אחראית לפניו על מעשיה ומחדליה עד לבחירות הבאות. נמצא שכל עוד תוקם אצלנו הממשלה על בסיס קואליציוני, כלומר כל עוד לא יהיו מחנה מגובש, הנושא באחריות המימשל מול מחנה אופוזיציוני בעל מהות ברורה – תוסיף הכנסת להיות כבולה ומוגבלת, סמכותה בהכרח תצטמצם ויוקרתה תהא פוחתת והולכת.

פחדן של המפלגות הקטנות

אילו היה מתגבש רוב בעד החלפת שיטת הבחירות לאזוריות-אישיות – היינו מנסים דרך זו, שאולי היא תפחית מספר המפלגות ותקרב אותנו לגיבושה של דמוקראטיה יציבה. אבל נראים הדברים, שבכנסת החמישית אין סיכוי לקבלת הצעה זו. הפחד של מפלגות קטנות, וכאלה הן כל המפלגות, פרט למפא“י, הוליד אידיאולוגיה מוזרה של התנגדות למפלגת-רוב; האפשרות הזו מכונה כ”דיקטאטורה של מפלגה אחת", דבר שהוא מופרך מעיקרו. מכל האמור לעיל אנו למדים שבריבוי מפלגות יש פחות דמוקראטיה מאשר בהפחתת מספרן. המשטרים הדמוקראטים, המיוסדים על שתי מפלגות, לא רק שהוכיחו את יעילותם ויציבותם, כי אם גם את קיומה הממשי של האפשרות לחילופי-שלטון. במשטר קואליציוני אין אלא התחלפות של צירופים בלבד, אך לעולם אין בהם כדי החלפה ממשית של השלטון. זהו, איפוא, פחד-שווא, שכאמור הוא נובע מן הדאגה לקיומו של הפלג הקטן.

אף-על-פי-כן חובה עלינו לחפש דרכים שיובילו להפחתת מספר המפלגות ולהעלאת ערכו האישי של האדם שנבחר לכנסת שלא ייהפך לבורג קטן וחסר-חשיבות עצמאית, בגלל החישוקים הקואליציוניים ובגלל חוסר-האונים האופוזיציוני. ייתכן שעל-ידי התרה מסויימת של רצועות המשמעת המפלגתית הן בקואליציה והן באופוזיציה וכן על-ידי הגברת זיקתם וכפיפותם של השרים ופקודיהם כלפי הכנסת, כלפי מפלגותיהם וכלפי כל חבר מחברי-הכנסת – יעלה בידינו להתיש כוחו של הפחד מפני שינוי שיטת-הבחירות, מפני צמצום מספר המפלגות ולהסיר מן הלבבות את החשש מפני מה שמכונה “דיקטאטורה של מפלגה אחת”.

דרך שניה להעלאת כושרם וסמכותם של חברי-הכנסת ושל הכנסת כולה היא – שיתופם המוגבר של חברי-הכנסת בעשיה הממלכתית והציבורית. יש למנות סגני-שרים מקרב חברי-הכנסת כדי שיסייעו בפעולות השרים במשרדיהם. הנסיון הקיים בשטח זה מצדיק זאת בהחלט.

ודרך שלישית היא – הגברת סמכויותיהן של ועדות-הכנסת. הן צריכות לדון ולהשפיע על פעולות השרים ופיקודיהם וכן גם על תקציב ההוצאה של המשרדים. דבר זה יקנה לחברי הכנסת הרגשת אחריות גדולה יותר. אין שום צידוק לכך שהדיונים בפרטי תקציב-ההוצאה של המשרדים יהיו מסורים בידי ועדה אחת בלבד, היא ועדת-הכספים, שהעומס המוטל עליה הוא לבלתי נשוא. הרחבת סמכויותיהן של הוועדות תעלה ערכם של חברי-הכנסת בעיני עצמם ובעיני הציבור ותגביר את זיקתו של המנגנון הממשלתי לכנסת.

“דבר”, 7.6.1962

---

כנסת יוצאת וכנסת נכנסת

מאת

ישראל ישעיהו

משמעותו של המהפך אחרי הבחירות ב-1977

ההמולה של מערכת הבחירות לכנסת והדראמאטיות של תוצאותיהן מסיחות את הדעת ממהותו של הפרלמנטריזם הישראלי ומן העוצמה הגנוזה בו, וכן מן התרומה שהבחירות עשויות לתרום לעיצוב דמותו לחיוב או לשלילה.

קיימא לן, שהדמוקראטיה היא “שלטון העם על-ידי העם למען העם”, כהגדרתו של לינקולן. כיצד מתקיים שלטון העם בממש? האזרחים האתונאים היו מתאספים כולם לדיון ובסופו הצביעו ע"י יציאה בשתי דרכים: זו של אומרי הן וזו של אומרי לאו. אלא שאז הדמוקראטיה היתה נחלת מעטים. משנעשתה נחלת רבים, והיא מקיפה מיליוני בני אדם – גברים ונשים – מן הנמנע שכולם ישתתפו בדיון ובהחלטה על כל דבר ודבר. אמנם באי-אלה ארצות, כגון שווייץ, עדיין קיים המנהג של משאל-עם; אבל מנהג זה הולך וגוסס; הנסיון מלמד, שמשאל-עם עלול להוליד אבסורדים, כגון שבמשאל-עם מחליט הרוב לבנות גשר, ובמשאל-עם שייעשה אחריו מחליט הרוב שלא להטיל מסים למימון בנייתו של גשר. לכן רק במצבים מסובכים נזקקו עמים דמוקראטיים למוסד של משאל-עם, כגון לאישור או אי-אישור של חוקה או שינוי בחוקה; גם במקרה כזה, שוב אין משאל-עם נחשב דמוקראטיה כהלכתה. הדרך המקובלת עכשיו היא דמוקראטיה באמצעות נציגים.

כשאנו אומרים, שהכנסת היא רשות מחוקקת, לא אמרנו הכל. ב“חוק יסוד: הכנסת” נאמר, כי הכנסת היא בית הנבחרים של מדינת-ישראל. דוק: בית-הנבחרים ולא בית-המחוקקים. בזמן חקיקת חוק זה היה, כמובן, דיון “נוקב”. היו שפירשו, כי המושג בית-הנבחרים משמעו פחות מבית-מחוקקים, כיוון שיש סמכויות חקיקה – המוענקות אמנם ע“י הכנסת – לשרים, לרשויות מקומיות וכיוצא בזה. הללו ביקשו, שהכנסת תיקרא בית-המחוקקים כדי להדגיש את סמכותה הבלעדית והעיקרית לחוקק, וגם כדי שיהיה ברור, שכל החלטה שלה היא בגדר חוק ועליה להיעשות במתכונת של חוק. והיו שטענו, כי המושג בית-מחוקקים משמעו צמצום, שהרי הכנסת פועלת לא רק בדרך של חקיקה. היא מקיימת דיונים על מדיניות ועל פעולות של הממשלה, וכן בכל נושא ועניין המובאים לפניה, היא מבקרת את המעשים של הממשלה, על כל זרועותיה, לרבות מערכת השלטון המקומי והחברות הממשלתיות והציבוריות. היא מסיקה מסקנות לגבי בעיות ואירועים המובאים לפניה, שאעפ”י שאינן עשויות במתכונת של חוק הן מחייבות את הממשלה חיוב מוסרי וציבורי. מובן מאליו, שהיא גם מחוקקת. הוויכוח הוכרע. אעפ"י כן, יש מי שנוהג לכנות את הכנסת בכינוי כפול וכולל: בית-הנבחרים ובית-המחוקקים. והדין עמו.

ישראל – אחת מ-28 מדינות בעלות משטר דמוקראטי

האם קיימת דמוקראטיה של ממש במדינת ישראל? האם הכנסת היא פרלמנט כהילכתו? על שתי השאלות יש להשיב תשובה אחת: כן.

במדינת ישראל שוררת דמוקראטיה “מלאה על כל גדותיה”. חופש דיבור והצבעה, חופש התארגנות וזכות בחירה לכל האזרחים ואזרחיות מגיל 18 שנה ומעלה, ללא הבדל בין דתות וללא כל צנזוס; היא נחשבת לאחת מ-28 המדינות בעולם המקיימות משטר דמוקראטי כהילכתו. על זה תפארתה והיא זוכה לשבחים מרובים בעולם הדמוקראטי; ויש אפילו כאלה המשתאים כיצד היא מצליחה לקיים משטר דמוקראטי בנסיבות המורכבות והמסובכות שהיא שרויה בהן: מצב המלחמה הבלתי-פוסק, עליית המונים, שרובם ככולם באים מארצות שאין בינן לבין דמוקראטיה ולא כלום, פיתוח מואץ של ארץ עניה וכו'. “העליה לרגל” לכנסת, של משלחות מטעם פרלמנטים שונים בעולם המערבי וגם של קבוצות ויחידים מחברי הפרלמנטים, היא עדות ניצחת להערכה שרוחשים לפרלמנטריזם הישראלי.

יתירה מזו: הדמוקראטיה והפרלמנטריזם קדמו להקמתה של מדינת-ישראל. המקור הקרוב ביותר של הדמוקראטיה שלנו הוא אותו מעשה רב-חכמה שעשה ד"ר הרצל. הוא מפורסם יותר כחוזה מדינת היהודים. אבל הוא עצמו ראה את העיקר בייסוד הקונגרס הציוני – כתשתית למדינת היהודים. הוא אמר: “בבזל יסדתי את מדינת היהודים”. ומה עשה בבזל? – ייסד את הקונגרס. עד אז היה עם יהודי מפוזר ומפורר בארצות שונות והיו אגודות ציוניות, פה ושם, שכל אחת פעלה בנפרד להגשמת השאיפה ההיסטורית של עם ישראל לשוב לציון. הרצל מצא, שאם כל קבוצת יהודים תפעל בנפרד לא יחיו זרע כולן, אלא יש לכנס את כולן למקום אחד ולכונן להם מוסד-נציגים-פרלמנטרי, שייבחר בבחירות דמוקראטיות, והוא יקים את הרשות המבצעת – ההנהלה הציונית. כך הניח בבת-אחת את היסוד לדמוקראטיה ולפרלמנטריזם כתשתית להקמת מדינת היהודים. זו זכותו ובזה גדולתו.

מאז ואילך התנהל קיומם של התנועה הציונית ושל הישוב היהודי בארץ-ישראל, שהיה תוצר של התנועה הציונית, על בסיס של חיים דמוקראטיים ופרלמנטריים. מצד אחד הקונגרס הציוני וההנהלה הציונית, כמסגרת דמוקראטית ופאלמנטרית לעם היהודי בעולם; ומצד שני “כנסת ישראל” והוועד הלאומי, כמסגרת דמוקראטית ופרלמנטרית ליהודי ארץ-ישראל. וכאשר באה העת של הקמת מדינת ישראל סיפקו שני המוסדות הדמוקראטיים הללו את הצוות הראשון של מועצת המדינה הזמנית, עד שנתקיימו הבחירות לאסיפה המכוננת, היא הכנסת הראשונה, בבחינת “צבת בצבת עשויה”.

הבה נפעיל את דמיוננו לחשוב: מה היה קורה, ואיך היה קורה, אילו לא היו קיימים המוסדות הדמוקראטיים הללו כתשתית מוצקה. איזה תוהו ובוהו, מתוצרת עצמית שלנו, היה עוכר את תקוותינו, נוסף לתוהו ובוהו שהועידו לנו הבריטים. כן יש לזכור, שהיו קיימים אז ארגונים פורשים מזויינים. מכל מקום ספק אם היינו נכנסים “כניסה חלקה” לתוך מסלול של משטר דמוקראטי ופרלמנטרי כפי שעלתה לנו.

הבחירות לכנסת, המתקיימות במועדים קבועים מראש, מביאות בכנפיהן – כדבר המובן מאליו – גם שינויים בהרכב האישי והסיעתי של הכנסת. בחירות אינן בהכרח חידוש המנדט לאותם הנציגים עצמם. יכול להיות כך ויכול להיות אחרת. זוהי המשמעות העמוקה של הבחירות. המנדט מוחזר באמת לידי הבוחר והוא מחליט, על-ידי הטלת פתק-הצבעה לקלפי, למי לתת את קולו. וכאן מסתיים התהליך הדמוקראטי התלוי בציבור הבוחרים. מכאן ואילך בא תור הדמוקראטיה של הנציגים-הנבחרים.

דמוקראטיה צריכה גם להיראות

האם הדמוקראטיה פועלת כהילכתה בכנסת? אין ספק שכן הוא, שהרי בכנסת דנים ומחליטים ברוב דעות, ולפעמים “פה אחד”, ומי יאמר שאין זו דמוקראטיה? אף-על-פי-כן מקובל עלינו, שהדמוקראטיה לא די לה שהיא נעשית אלא שהיא צריכה גם להיראות; ויש להוסיף גם זאת: רמה טובה ומכובדת של הדמוקראטיה הייצוגית, או היעדר רמה, וכן רמת דיוניה וטיב החלטותיה של הכנסת – קובעים את היחס של הציבור אל הדמוקראטיה מעיקרה, לחסד או לשבט, ועשויים אפילו לפגוע בתודעה הדמוקראטית ולהביא לידי כפירה בעצם הצורך בה.

האם רמת הדיונים בכנסת היא טובה? צר לי לומר – אעפ"י שאני תמיד מלמד סניגוריה על הכנסת ועל חבריה – שרמת הדיונים בכנסת נמצאת בתהליך של ירידה מכנסת לכנסת. מי שיקרא את “דברי הכנסת” עשוי להגיע למסקנה, שדבריהם ומשנתם של האחרונים סדורה יותר מדבריהם ומשנתם של הראשונים. אלא שזאת תהיה טעות אופטית. הראשונים דיברו על-פה, לא מן הכתב, ודבריהם היו ספונטאניים וטבעיים, כביטוי גלוי וישר של השקפותיהם ומשנתם. ואילו האחרונים נואמים מן הכתב, דברים מנוסחים-חלק – גם כשלא תמיד יצאה הלשון העברית מאושרת מתחת ידיהם. אך לא יהיה קשה להבחין שאין בין דברי נואם אחד לבין דברי נואם אחר, הבא אחריו, אלא קשר מקרי בלבד.

הנאומים הכתובים הם סיבה ומסובב לריבוי נאומים ונואמים, שכל אחד חוזר על דברי חברו, ללא קשר של בירור או עימות ביניהם; ולפי שהדברים מתארכים – אין השיעמום מאחר לבוא והכיסאות של חברי הכנסת מתרוקנים והולכים. תופעה זו גורמת לא בלבד לירידת רמתם אלא גם לירידת ההתעניינות בדיונים מצד הציבור כמו מצד חברי הכנסת עצמם. הירידה הזאת פוגעת גם בכבודה של הכנסת בעיני הציבור. הגורם לתופעה זו נעוץ, ככל הנראה, בכישוריהם של חברי הכנסת ובנסיונם הפרלמנטרי. מורגש היטב, שמספרם של בעלי הכושר לנאום בציבור הולך ופוחת מכנסת לכנסת. לו חכמו, היו מקבלים את העצה להפוך את הדיונים לשיחות – לרב-שיח – במקום להסתפק בנאימת נאומים כתובים.

דמוקראטיה אמיתית שוללת את התפישה שכישוריו האישיים של אדם צריכים להיות תנאי לבחירתו. התנאי היחיד יכול להיות רק כשרותו המשפטית, כגון גילו (אצלנו 21), אזרחותו וכיו"ב. ואילו הכישור הבסיסי, הדרוש לאדם כדי להיבחר, הוא רק רצונו של הבוחר לבחור בו. מכאן ואילך עליו לעמוד במבחן היכולת להיות פרלמנטאר של ממש. הסתכלות ממושכת מראה, שאין אדם מגיע למלוא גילוי יכולתו וכישוריו הפרלמנטריים אלא לאחר נסיון של מספר שנים בעבודה הפרלמנטרית; במקרים רבים מגיע אדם לכך רק בקדנציה השניה של בחירתו. אם כישוריו ויכולתו אינם נראים בבירור גם בקדנציה השניה של כהונתו הריהו לא יוצלח גמור.

בדרך כלל, ככל שהאדם בעל השכלה, כן הוא עשוי להיות פרלמנטאר מתאים וטוב. אלא שאין הנחה זו תופשת בכל מקרה. גם נבחר משכיל יכול להיות פרלמנטאר בלתי מוצלח. הייתי אומר, שהכישורים הפרלמנטריים הם שלושה: השכלה, תכונות אופי ונסיון. אדם משכיל עשוי להשרות על סביבתו הפרלמנטרית אווירה רוחנית מרוממת ובכך עולה רמת הפרלמנט כולו. אך אדם המוגבל בהשכלתו משרה על סביבתו לא רק אווירה של חולין ואפרוריות, אלא שהכנסת נראית באמצעותו כזירה של תכסיסים בלבד, ש“הנפש היפה” סולדת מהם.

תחלופה מוגזמת אינה מאפשרת מיצוי הכישורים

סבורני שהתחלופה של חברים בכנסת, בשיעור ממוצע של שליש בכל אחת מן הכנסות שהיו עד כה, היא מוגזמת. ולא עוד אלא שלעתים קרובות נפלטו, בעקבות התחלופה, בעלי כישורים ובעלי נסיון. התחלופה רצויה. אבל מן הראוי שתהיה מתונה יותר כדי להבטיח שיעור מספיק של בעלי נסיון ובעלי כישורים. בכנסת התשיעית התחלפו יותר מ-50 מתוך 120 חברי כנסת. בין אלה שלא הוחלפו ישנם לא מעטים שעדיין לא רכשו די נסיון מספיק וכישוריהם עודם לפני המבחן. יש לחשוש שיעבור זמן ניכר של “הרצה” עד שהחברים החדשים ישתלבו בנוהלים ובנוהגים של הכנסת, שהם פרי נסיון ממושך של הקודמים, ועד שייארגו בריקמה התודעתית של הפרלמנטריזם.

אפשר לומר: זהו רצונו של ציבור הבוחרים ואלה הם נבחריו. אבל זהו רק חלק מן האמת ולא כולה. שכן בשיטת הבחירות היחסיות, הקיימת אצלנו, עדיין נתונה הכרעתו של הבוחר יותר למפלגה ופחות לשמות המועמדים הכלולים ברשימתה. מיעוט מספרם של המנוסים ובעלי הכישורים הוא, איפוא, אשמת המפלגות ולא אשמת הבוחרים. אפשר שאילו היו בחירות אישיות – היו הבוחרים מעדיפים לבחור דווקא בנציגים המנוסים, שכישוריהם ופעולתם ידועים ומפורסמים.

ההתפלגות הסיעתית בכנסת היא גורם משפיע – ואולי גם מכריע – לגבי רמת הפעילויות של הכנסת. עד עכשיו לא נתנסינו בכך שבכנסת תהיה סיעת רוב מזה וסיעת אופוזיציה גדולה מזה. היינו כמהים להגיע למצב כזה משום שנראה לנו שזהו המצב הנכון והטוב. אבל כמיהה לחוד ומציאות לחוד. במציאות – רב הפיצול הסיעתי בכנסת שלנו והוא פיצול קבוע ועומד של סיעות, שאינו משתנה אלא בסדר-הגודל המשתנה של כל אחת מן הסיעות. הפיצול המרובה נראה כאילו הוא תורם לדיוני הכנסת “עושר” של דעות ופלוגתות. אך לאמיתו של דבר הוא מכביד עליהם. הניסוחים השונים, החוזרים ונשנים, של אותם דברים עצמם, מפי נציגים של כל סיעה לחוד, כדבר של קבע וחובה, מביא גם הוא לידי שיעמום ומיעוט נוכחות של חברי הכנסת, וגורם לכך שהכנסת תיראה עלובה בעיני הציבור, הצופה הליכותיה, שעה שנכנסה הטלוויזיה לכנסת.

זכינו כבר להגיע לכנסת תשיעית ול-29 שנות פרלמנטריזם ישראלי. פעם בפעם שואלים אותי, כמי שכיהן בשמונה הכנסות: מה נשתנה! ואמנם במבט לאחור אפשר להצביע על השינויים הבאים:

א. הזוהר והתהילה של הראשוניות פחתו ופוחתים משנה לשנה ובמקומם הולכת ומשתלטת שיגרה של קיום, שהיא מצד עצמה, מן המיטב שבשאיפותינו.

ב. אותה גלריה של “אנשי בראשית”, שבסערת רוחם ובמירצם הרב הביאו לידי הקמת המדינה ולכינונה של הכנסת, הלכו לעולמם, “אחד אחד ובאין רואים”; מבין חבריהן של שמונה הכנסות, שהיו עד עכשיו, הלכו לעולמם 117 חברים, בעת כהונתם או לאחר שפרשו ממנה. ועוד קרוב ל-200 אישים שהיו חברי אחת, או יותר, מן הכנסות, אינם מכהנים עכשיו כחברי הכנסת, וביניהם לא מעט “אנשי מידות”, כלומר בעלי נסיון, שתרמו והיו עשויים לתרום לרמתה של הכנסת אילו היו מוסיפים לכהן בה.

ג. בכנסת השביעית ובכנסת השמינית הלכה והתגבשה סיעה אופוזיציונית גדולה (גח"ל, ולאחר-מכן הליכוד). במקום שברי אופוזיציה שהיו בעבר, כאשר מספר סיעות בעלות השקפות מנוגדות, היוו את האופוזיציה. זו אותה אופוזיציה שאין לה ראש אלא ראשים ואין לה דובר אלא דוברים.

השינוי שחל, כאמור, הביא בכנפיו סיכוי, שמכאן ואילך תהיה אופוזיציה ברורה, תקיפה, בעלת תוכניות אלטרנטיביות וכן כמובן שיהיו לה זכויות פרלמנטריות כמקובל בפרלמנט הבריטי שממנו למדנו רבות. מקצת מן הסיכוי התממש, אמנם, ע“י סיעת גח”ל-הליכוד בכנסות השביעית והשמינית, שגדלה והגיעה לידי שליש של הכנסת. אך יחד עם זאת סיגלה לעצמה אותה סיעה נוהגים שאינם מתיישבים עם חיים פרלמנטריים תקינים: הם צעקו וקראו קריאות-ביניים קולקטיביות, שלא היתה בהן תרומה כלשהי לדיונים, ולרמתם, ואף לא ניכרו בהן הברקות וחידוד שהן מכבשנו של דיון פרלמנטרי. בעצם היתה זו כעין הפגנה פרמננטית, שנשמעות בה סיסמאות ושאגות שהעומד מן הצד מתקשה להבחין בתוכנן.

ד. בכנסת התשיעית יתחלפו היוצרות, הליכוד ירכיב את הממשלה ואילו המערך “יכהן פאר” כאופוזיציה בכנסת. האם חברי סיעת הליכוד ישנו מכאן ואילך את דרכם, דרך השאגות והצעקות, או שימשיכו בהן גם בשבתם על כסאות השלטון? האם חברי סיעת המערך ישוו אופי חדש, מתאים יותר או מתאים פחות, לאופוזיציה הפרלמנטרית?

תשובות לשתי השאלות הללו נוכל לתת רק אחרי תקופת “הרצה” ונסיון. הבה נמתין ונראה.

מיגוון, יולי 1977

מדיניות חוץ ובטחון

מאת

ישראל ישעיהו

---

ענינו של השער מדיניות חוץ ובטחון

מאת

ישראל ישעיהו

ישראל ישעיהו הירבה לעסוק בבעיות חוץ ובטחון, הן כחבר-כנסת, הן בעל־טור קבוע “בשערי הכנסת” בשבועון “הפועל הצעיר”.

בחרנו להביא בשער זה שלושה דברים רבי־חשיבות, החורגים מן השיגרה של הדיון הפרלמנטרי:

*

“הסברתנו המדינית ובעיותיה לפני ואחרי מיבצע סיני”.

*

“דמותה של החברה הישראלית לאחר מלחמת ששת הימים”

* דברים בישיבת ממשלה בדיון על המדיניות בשטחים המוחזקים

הדברים שאמר בישיבת הממשלה מיום 9 בדצמבר 1968 בעניין המדיניות בשטחים שנכבשו שנה וחצי קודם לכן אקטואליותם מורגשת במיוחד היום. הוא תמך בתכנית אלון, מכיוון שהוא אינו רוצה לשלוט בשטחים מאוכלסים, “אשר יעיקו עלינו הרבה”. כבר אז ראה את הסכנה שבבעיה הדמוגראפית. “חלמתי על מדינה יהודית ואיני רוצה שוטפות עם שליש או חצי במדינה שהיא מדינה יהודית־ערבית”. הוא חש חרדה מחדירת ערביי השטחים לעבודות רבות במדינת ישראל “העלולה לפגוע גם בתהליך המעבר לעבודה שנכבשה לנו במשך שני הדורות האחרונים”. הנימה האקטואלית שבדבריו שלובה, כדרכו, בפסוקים מתאימים מן התנ"ך ובמאמרי חז״ל המובאים כתנא־דמסייע להנחותיו.

---

הסברתנו המדינית ובעיותיה לפני ואחרי מיבצע סיני

מאת

ישראל ישעיהו

הסברת עצמנו והסברת מעשינו באזני העולם אינה קלה ואינה פשוטה כל עיקר. היא אינה עניין טכני־מעשי אלא גם בעיה מהותית ממדרגה גבוהה, שגרמה וגורמת לנו “כאב ראש” הן בפרוס מיבצע סיני והן ב״ימים כתיקונם" שקדמו לו. ומי שבא ומתריע על כשלון הסברתנו המדינית, כדי לזקוף כשלון זה לחובתם של קברניטי מדיניותנו, הריהו עושה מלאכתו קלה ובלתי־רצינית.

אכן, ראויה היא סוגיה זו שנהפוך בה ונהפוך בה; אין זה מן הנמנע כלל וכלל שאנו עלולים למצוא בה פגמים וליקויים שנפגמו או לקו על־ידי הזנחה או רשלנות שלנו ותקנתם היא, כמובן, אחת מן המצוות החיוניות ביותר המוטלת עלינו, אך חלילה לנו מלדבר בה בביטחון עצמי ובפסקנות כאילו היתה זו משנה ברורה שרק קברניטי המדינה לא שגו בה ולא למדו אותה.

הנה לאחרונה גבר קולם של המתריעים על כשלון ההסברה שלנו סביב מיבצע סיני והשאלה הובאה בשבוע שעבר אל שולחן הדיונים של הכנסת, ע״י נציגי סיעות “חירות” והציונים הכלליים, בצורת הצעה לסדר־היום. אף העתונות טיפלה בנושא זה לא מעט.

טען הח״כ אלטמן מ“חירות”:

“לא היתה כל הכשרת לבבות לא לפני המיבצע ולא לאחריו. היה צריך לדבר לא עם המרשילד, לא עם הובר, לא עם דאלס ואפילו לא עם אייזנהאור, אלא הרבה יותר חשוב לדבר אל המוני העם, הן המוני העם האמריקני והן המוני העם של העמים האחרים. הנה יש עם גדול ב׳מזרח׳, עם מחרחר ריב ומדון, אך יחד עם זה מכנס ועידות־שלום לשם הסברה ולשם הוכחה שהוא דוגל בשלום. בדרך של הסברה משתדלים להפוך שחור ללבן, ולהיפך: למלחמה קוראים שלום, לכיבוש — שיחרור. ומדוע? כי קיים בעולם כוח העולה על הכוח הפיזי והוא הכוח המוסרי…”

וטען ח״כ אריאב מהציונים הכלליים:

“עובדה היא כי ימים מספר אחרי התחלת מיבצע סיני התחילו עשרות רבות של עיתונאים מחוץ־לארץ להגיע הנה, כדי לעמוד מקרוב על ההתפתחויות. אולם נוכחותם הביאה לאכזבות רבות. הם לא קיבלו כל אפשרות לעמוד מקרוב על כמה הטענות הישראליות ובסופו של דבר לא זו בלבד שהרושם הרע לא תוקן. אלא שנוסף עליו רוגז ויחס עויין לישראל…” (ההדגשה בדברים מצוטטים נעשו ע״י המעתיק).

בתשובת ראש הממשלה ושר הביטחון הח׳ דוד בן־גוריון נאמר כי יש לחלק את הסוגיה של הסברת מיבצע סיני לשלושה חלקים: לפני המיבצע, בשעת המיבצע ולאחר המיבצע. כל הסברה לפני המיבצע היתה מזיקה למיבצע עצמו. הסודיות המוחלטת אשר ננקטה לפני המיבצע, היתה חלק מן האיסטרטגיה ומן הטאקטיקה שלו. ״אם יש אשמה בעניין זה — אני מודה כי האשמה נופלת כולה עלי; אם יש להעמיד מישהו למשפט — יש להעמיד אותי שלפני המיבצע לא דובר על כך״ — נשא קולו ראש הממשלה במידה ידועה של גאווה מוצדקת. עכשיו אפשר כבר לראות בעליל, שאם קרבנותינו בחזית הם מועטים, אם ניצלנו מהפצצות אוויר קטלניות והרסניות, אם נתבלבל האויב ולא תפס את המתרחש בימים הראשונים — שהיו גם המכריעים — של המערכה, הרי זה בהחלט ב“אשמת” אותה הסודיות המוחלטת. רבים בתוכנו התרעמו, מי בלבו ומי בפיו, מי בצדק ומי שלא בצדק, שלא ידעו מראש אפילו שמץ ממה שעומד להתרחש. אבל עכשיו לאחר מעשה, אי־אפשר שלא להודות בערך הרב, אשר לא יסולא בפז, של אותה “אי־ידיעה”, גם אם ניפגע מישהו מן הנוהגים הדמוקראטיים המקובלים. נודה ולא נבוש: יש לה לדמוקראטיה מעלות רבות וטובות. אך אחת מחולשותיה הנוקבות היא שאין דבר היכול להתקיים בה בגדר סוד לזמן מסויים כפי שהדבר נחוץ לביצועם של דברים שהם בחזקת חיים ומוות. וגם לנו יש בעניין זה נסיונות מרים למדי שאין כאן המקום לפרטם. הפעם נקטה הממשלה, ובייחוד ראש הממשלה ושר הביטחון, בחכמה רבה, כאשר גזרו שתיקה גמורה על כל העניין קודם לעשייתו. ולא הכניסו בסוד השתיקה שבין חברי הממשלה אלא רק את ראשי המפלגות שאינן משתתפות בממשלה, ואילו הטוענים להסברה ולפירסום מוקדם במטרה “להכשיר” דעת־הקהל לקראת המיבצע — טועים בהחלט, לפי שהסברה ופירסום מסוג זה היו עלולים לגלות כוונותיו ואילו אף את יעדיו של המיבצע עצמו.

כנגד זה זקף ראש הממשלה ושר הביטחון לחובת עצמו את ליקויי ההסברה בימי המיבצע, שנגרמו משום שהוא עצמו היה רתוק למיטתו, ביום התחלת המיבצע, ומתוך חום, היה צריך לדאוג גם לענייני המערכה וגם לעניינים בוערים ודחופים, ולא היה סיפק בידו להתמסר גם לענייני ההסברה.

על זה יש להוסיף עוד דבר בעל חשיבות מכרעת: המיבצע נמשך ימים ספורים בלבד וסופו היה סמוך לתחילתו עד כדי כך, שעיתונאי העולם, אשר נזעקו ובאו לכאן מארצות שונות, נתאכזבו כשלא מצאו עוד את הקרבות בשיא השתוללותם.

הם לא היו מתאכזבים אילו נמשכו הקרבות זמן רב יותר והיו מספיקים לראות משהו ולספר עליו לעולם. אך כלום שקול ההפסד שנגרם לנו ע״י אכזבתם כנגד ערכו של הרווח העצום שנפל בחלקנו ע״י ביצוע המשימה בזמן קצר ביותר?

חבל שלא יכולנו לזכות בעזרתם הנדיבה של עיתונאי־חוץ וצלמי הטלוויזיה כאשר לפני המיבצע לא היה לנו עניין בהם, ואילו אחרי המיבצע לא מצאו הם שום עניין לענות בו; על כרחינו נופל עכשיו נטל ההסברה לאחר המיבצע, הסברה שהיא לנו עניין חיוני ביותר, בעיקר על שכמנו אנו.

האם נעשית עכשיו מלאכת ההסברה של מיבצע סיני כהילכתה?

על כך אמר ראש הממשלה ושר הביטחון: “לפי הידיעות שלי נעשתה הסברה נרחבת, הסברה מוצלחת, בכשרון רב וגם בהצלחה רבה”.

ואעפ״י שראש הממשלה צימצם תשובתו רק כלפי ההשגות בדבר ההסברה סביב מיבצע סיני — מצא לנכון לנגוע “בקצה המזלג” גם בבעיה המהותית של ההסברה. וכך אמר: “זו קצת אילוזיה נאיבית להניח שהכל תלוי במסביר. ינסה מישהו להסביר לי שמשטר נאצר הוא טוב — ויש כאלה שיכולים להוציא כסף על זה — לא יעלה הדבר בידם. גם אנחנו לא יכולים להסביר דברים לאחרים, אם יש להם עמדה המתנגדת לנו; ולכן לא הכל תלוי בטיב ההסברה…”

שמע מינה שיש קושי מהותי בהסברת עניינינו. אמנם במאה ה־20 גברה האמונה בפסיכולוגיה ובפסיכולוגיזם. על יסוד אמונה זו פותחו שיטות־הסברה (קרי תעמולה) “ההופכת שחור ללבן”; אעפ״י כן זוהי באמת תמימות שאנו יכולים, ע״י הסברה בלבד, להדליק לבם של כל באי עולם באש אהבה והבנה לישראל כפי שאנו אוהבים ומבינים את עצמנו.

אותו עם גדול במזרח, שנציג “חירות” הביא דוגמה ממנו כ“משתדל” להפוך שחור ללבן, קורא למלחמה — שלום, ולכיבוש — שיחרור — לא על הסברה בלבד הוא סומך, אלא, קודם כל שהוא סוכך במסך של ברזל על עמים וארצות ואינו מניח שום סדק שדרכו תחדור אליהם הסברה אחרת. ומה עינינו רואות? הטכניקה החדשה והחדישה גולשת מעל מסך הברזל ומחדירה הסברה הפוכה לכל מקום, בעוד שבארצות שמחוץ למסך נתונה אותה “הסברה” לביקורת חופשית ושנונה ביותר.

ואילו הסברתנו אנו מכוונת אל דעת־קהל דמוקראטית, חופשית, השוקלת ובודקת ומסיקה מסקנות כראות עיניה, בין שהמסקנות הן ברצון המסביר ובין שאינן ברצונו. אותה דעת־קהל מגיעה לידי מסקנות שלה דרך שיקולים שונים ודרך זוויות־ראייה שונות. לא תמיד קובעת דעת־הקהל את מעשי השליטים ולא תמיד קובעים מעשי השליטים את דעת־הקהל, אף שיש השפעה הדדית ביניהם.

גם אילו היינו כובשים את שדה ההסברה כולו לבדנו ואימרתנו תיזל כטל מפינו ישר לתוך אוזנם ולחדרי לבם של הבריות לא היינו זוכים לאהדת כולם ולהכרת כולם בזכותנו ובצדקתנו; קל וחומר כשמישהו עומד כנגדנו ומסביר הסברה הפוכה משלנו בלהט ובמרץ, ביכולת ובאמצעים עצומים. הדברים אמורים לא רק בהסברה של הערבים; אבל גם בה די לשבש ולהקשות עלינו את מעשי ההסברה!

*

הכל יודעים כי לרשות הערבים כמה נתונים, שבגינם כוח־הסברתם יפה משלנו. נמנה מקצתם:

א. יש להם שבע מדינות. הנמנות עם גוש נרחב יותר של מדינות באסיה ובאפריקה, ונקל להבין שהסברה היוצאת מעשרים וארבעה מקורות או אפילו רק משבעה מקורות היא כמעט מכרעת בכמותה לעומת הסברה היוצאת ממקור אחד. אמנם עומדת לימיננו התפוצה היהודית, ואין ערוך לעזרה שהיא מושיטה לנו גם בתחום ההסברה, אך כלום אפשר להשוות יכולתם ההסברתית של קיבוצים יהודיים מקומיים, החוששים, מי מעט ומי הרבה, פן יסתבכו ברשת של ״נאמנות כפולה״ — לחופש ההסברה של מדינות סוברניות?

ב. גם מבחינה תקציבית גרידא אין כל השוואה בין יכולתן של מדינות ערב, אפילו כשהן לבדן, לבין יכולתה של מדינת־ישראל.

ג. אצל מדינאים ואנשי מעשה עולה לפעמים ההסברה הערבית הנשמעת באוזניהם בקנה אחד עם אינטרסים אמיתיים או מדומים של עצמם. זהות מדומה זו היא בחזקת שוחד שדרכו לעוור עיני חכמים ולסלף דברי צדיקים. עדיין לא שכחנו אותה פגישה “מהוללה” בין נשיא ארצות־הברית לבין המלך אבן־סעוד, מלך שדות הנפט בערב, שליט נבער וזקן־אשמאי; בשיחה שנמשכה חמש דקות בלבד “שוכנע” רוזבלט מהסברת אבן־סעוד נגד ישראל, עוד בטרם היתה מדינה וכאשר האש במשרפות היהודים באירופה עוד לא דעכה.

ד. ואילו דעת־הקהל ההמונית באירופה ובארצות־הברית נראית כנתונה להשתחד ע״י התפעלות אקזוטית מצבעם השחום, מפרימיטיביותם וממלבושיהם הססגוניים של הנציגים והנסיכים הערביים; אין תימה שהם אורחים רצויים בטרקלינים ובני־לווייה חביבים יותר מנציגי מדינת ישראל, בעלי ההליכות והתרבות האירופית. קל וחומר כאשר למגינת לבנו לא רק מבחינה פיזית אלא גם מבחינה מוסרית, כביכול, מצליחים הערבים לעלות בהסברתם עלינו.

*

גלוי וידוע כי מראשית ימי הציונות עמדנו בפני הסתירה הטראגית בין תביעתנו לארץ הזאת, המבוססת על נתונים היסטוריים עתיקי־יומין, לבין התנגדותם של הערבים המבוססת על זכות החזקה הטבעית בהווה.

ואילו מאחרי קום המדינה רבצה עלינו קללת הפליטים הערבים שעוררה המון רחמים של רחמנים אמיתיים ושל צבועים ומתחסדים. היא היתה לנו לפוקה ולמכשול עד כדי כך שרבים בעולם “הבינו” את הפשיטות התדירות לתוך שטח מדינת ישראל כהסתננות של “פליטים מסכנים” המתגעגעים לראות בתיהם ונחלותיהם שנעשקו מהם. מאותו טעם סלחו להם מעשי שוד וגניבה ואף מעשי רצח “שנאלצו לרצוח ב”מר לבם" או כדי “לחפות” על נסיגתם מפני רודפיהם הישראליים.

רבות טרחנו להסביר שמדינות ערב עצמן הן שהסיתו את ערביי ארץ־ישראל לברוח מישראל בתקווה לחזור ענודי זר נצחון והן שמחזיקות אותם במחנות-פליטים כדי לנגח בהם את ישראל וכדי לסחוט כסף עבורם מכיסי נדיבים ודמעות רחמים מעיני שוטים ותמימים, והן שמסרבות ליישבם ולשקמם במרחב הארצות הערביות הזקוק לאוכלוסין ולפיתוח. אך הסברתנו זו לא הועילה לעקור מן הלבבות את שורש התרעומת עלינו בגלל הפליטים. משרדי התעמולה הערבית דהרו על סוס־תעמולה זה ששמו פליטים משום שידעו היטב שהעולם מטה אוזן להסברתם. הגיעו הדברים לידי כך שהעולם הוסיף להיות מושפע מאותה הסברה גם לאחר שממשלות ערב, ובראשן מצרים, לא ראו עוד צורך להעלים ש“המסתננים המסכנים” אינם אלא “פידאין”, היינו “מתאבדים”, או מה שנקרא בלשון צבאית רגילה “קומנדו”, שתפקידהם ומיבצעיהם הם תפקידים ומיבצעים צבאיים מובהקים. עד מבצע סיני הוסיף העולם לקשור בלבו את פעולות הפידאין עם הסתננות הפליטים. משום כך, ולאו דווקא משום חוסר הסברה מצדנו, לא היה הד נאמן בעולם לפעולות הפידאין נגדנו. ודווקא תגובותינו זכו לתהודה גדולה יותר וכפי ששמענו מפי משלחתנו באסיה לא שמעו שם אלא את תגובתנו. שכן רק היא נתפרסמה ואילו הפגיעות בנו לא נתפרסמו משום שלא עוררו כל עניין אצל מישהו. כך הוקמה חומה מוסרית כביכול כנגד ישראל שקשה להתגבר עליה גם כשאנחנו משוכנעים ביושר מעשינו ודבקים בצדקתנו. על כגון דא היו נוהגים אבותינו לומר פשוט: ו“זר לא יבין”.

הילכך מסתבר שדווקא כוחו ועוצמתו של מיבצע סיני עשויים היו להכות בהלם את דעת־הקהל בעולם — יותר מכל הסברה ותהא הדראמאטית ביותר — עד שתהא עומדת ותוהה: מה לפנים ומה לאחור. יעד זה של מיבצע סיני כוחו יפה אפילו לגבי יריבים ועויינים מושבעים של מדינת־ישראל, לרבות עמי ערב ושליטיהם. בעל־כורחם יהרהרו הרהורים מרובים על העבר ועל העתיד ואפשר שלא בכל מקרה תהיינה המסקנות דווקא לרעתנו.

*

יש בו במיבצע סיני מעין “עיכוב הקריאה”, מעשה המפנה בכוח את תשומת־הלב מן הכרכורים של חנופה ושוחד דברים, מן ההתחסדות והצידקות אל הכאוב ואל הצודק. ישמע ויידע העולם שאין אנו מוכנים כלל להסכים ל“עקדה” בלי לנסות ניסוי רציני להציל עצמנו ולכבוש לנו את זכותנו וצדקתנו.

וכמה שלא ייראה הדבר מוזר ותמוה, הרי ייתכן שכשם שאותו הנשק שנפל לידינו לא יכול עוד לפעול כנגדנו, כך גם אותה צעקת־איום כנגד עצם קיומנו לא תוכל עוד לפעול כנגדנו, כיוון שתש כוחה עם שנתמלטה מפי אויבינו המוסווים ונתפרסמה ברבים.

אין להסיק מן הדברים האמורים לעיל שרק ע״י מיבצעי הלם נוכל להפנות תשומת־לב העולם אלינו ואל צדקתנו. מוטל עלינו להרבות הסברה בכל הדרכים המקובלות. ואין ספק שמוטל עלינו גם לשפר ולשכלל דרכי הסברתנו ולתקן בהם כל ליקוי וכל פגם. מבחינה זו הטיבה הכנסת לעשות כאשר קיבלה הצעת ראש הממשלה ושר הביטחון והעבירה את הנושא לדיון מפורט בוועדת החוץ והביטחון. אך מן הראוי שלא נתייחס אל הנושא כדבר קל ופשוט. סיבוכיו וקשייו מרובים לאין שיעור ולא רק שאין לנו להשליך יהבנו על כמות מוגברת ומוגדלת של הסברה אלא בעיקר על איכותה ובייחוד על האמונה בצדקתנו ועל יושר מעשינו שבמוקדם או במאוחר סופם להתגלות בעולם כאור היום.

הפועל הצעיר, 15.1.1957

---

דמותה של החברה הישראלית לאחר מלחמת ששת הימים

מאת

ישראל ישעיהו

הרצאה בחוג הרעיוני ״יחדיו״ ב־7.12.67

מלחמת ששת הימים היא נושא רב־אנפין, עשיר תוכן ועניין, הניתן להידרש ולהתפרש בשבעים פנים, כגון:

מבחינה היסטורית־אנושית בכלל ויהודית בפרט;

מבחינת תולדותיו העתיקות של חבל עולם זה, הולדתן של הדתות הגדולות, שבו אירעו מאורעות היסטוריים כבירים וכן מבחינת דמותו וגורל חייו וחיי אזרחיו בעתיד הקרוב והרחוק;

מבחינת הדוקטרינות של מלחמות ותנועת צבאות;

מבחינת חשיפת השוני, ההבדל — או גם ההקבלה — בין היהודים לבין הערבים, באופי, בדרכי התגובה, העזרה ההדדית ויחסי־אנוש, ששררו בעת המלחמה, הן בקרב החיילים בחזית והן בקרב האזרחים בעורף;

מבחינת התוצאה המהפכנית ההיסטורית, שהיהודים נעשו מנצחים וכובשים — בפעם הראשונה בתולדותיהם מזה כאלפיים שנה — כשהמנוצחים והכבושים הם ערבים, שמאז ומעולם קיננה בלבם הרגשה של עליונות כלפי היהדות בכלל וכלפי היהודים בני־חסותם בפרט, וזאת הפעם הראשונה שהתהפכו עליהם היוצרות;

מבחינת התגלות התמורות המופלאות שחלו בנפשו, בדרכי תגובתו, בדמותו כעיני עצמו ובעיני זולתו, בהשקפות־עולמו ובאורח מחשבתו של היהודי הישראלי בזמן הזה. ועוד כיוצא באלו בחינות, גילויים וסוגיות לרוב.

זוויות-ראייה שבחרתי לעצמי

הנושא הוא, כאמור, רחב־ידיים. אין לי שום יומרה להתמודד אתו.

הדברים הבאים אינם אלא רחשי־לב וקטעי הסתכלות מזוויות־ראייה שבחרתי לעצמי במתכוון, שדומני ראוי וכדאי לבחון דרכן כמה וכמה מגילויי חיינו.

התהייה וההפתעה

אחרי מלחמת ששת הימים, כולנו תוהים על עצמנו ושואלים: “מה נשתנה” או “מי ילד לנו כל אלה”, וכאילו לא הכרנו את עצמנו קודם לכן אך כי נולדנו מחדש.

אכן, אין זאת אלא שבגלל הטירדות והמתח בחיי הפרט ובחיי הכלל, אין אנו מספיקים לעקוב בתדירות, ובעין מטיבת־ראות, את תהליכי ההשתנות והתמורה המתחוללים בנו, מיום ליום, משנה לשנה ומעשור שנים אחד למשנהו, ולכן מצאנו עצמנו כמופתעים נוכח הסך־הכל שעלה לנו בבהירות מתוך מלחמת ששת הימים. יחד עם זאת אל נתבייש להודות שלא מעט הערכות נתבדו ולא מעט פרשנות וחכמנות התנדפו כעשן.

אחוות הלוחמים והמישקע שבטל

לפנים נראו בני העם היהודי, במרבית ארצות וברוב הזמנים כאילו הם מתחמקים מפני אויביהם ונסים לפני רודפיהם, ואמנם לא פעם הובלו “כצאן לטבח” ואין מושיע.

אולם בעת ובעונה אחת עם ההתעוררות לשיבת ציון החלו להנץ הניצנים של הגנה עצמית, של עמידה על הנפש, ואילו מאז השואה, שבה נטבחו שישה מיליון יהודים, ובייחוד מאז קום המדינה, לבש העם רוח של “משיב מלחמה שערה”. יתר על כן, ממלחמת ששת הימים ואילך הוא נראה בעיני העולם כמי ש“שש אלי קרב”. הניצנים הראשונים של הגנה הנצו בקהילות היהודים בארצות אירופה. אולם רק בארץ־ישראל צמחו צמיחה של ממש. אוכלוסיות היהודים, עמדו כולם, ללא הבדל עדה ומוצא, לפני הצורך להגן על החיים, הרכוש ותקוות העתיד של כולם, שכן יד הפורעים הערבים והמתנכלים ליישות היהודים בא״י לא הבחינה בין יהודי ליהודי, יהא מוצאו אשר יהא. לא רק יוצאי רוסיה ומזרח־אירופה אלא גם יוצאי ארצות המזרח נמצאו כל הזמן בין הלוחמים, השומרים והמגינים. בין אנשי “השומר”, שמוצאם מיהדות רוסיה, נודעו אישים כיחזקאל ניסנוב מעולי קווקז ויצחק נדב מעולי תימן. בעת הפרעות של 1929 ושל 1936 היה חלקם ניכר ובולט בין המגינים ובין הקרבנות; זכורה לי רשימה נרגשת שכתב חיים שורר ב־1936 תחת הכותרת “שיר מזמור לבני מזרחי”, נוכח מספר הקרבנות ששם משפחתם מזרחי. וכאשר פרצה מלחמת העולם והישוב היהודי בא״י התעורר למלחמה בנאצים היו המתנדבים היהודים לחיל החפרים ולבריגדה העברית מכל עדות ישראל ושבטיו וכן היה גם ההרכב של השבויים היהודים מא״י שנפלו בידי הגרמנים.

כך בימים ההם וכך בימי מלחמת הקוממיות.

אעפ"י כן נשאר מישקע מסויים, עקב הרגשה כמוסה, ששום אדם לא ביטא אותה בפה מלא אבל היא ביצבצה מבין ריסי העיניים, שכאילו מועט ודל חלקם של יוצאי ארצות המזרח במלחמות ישראל ובגבורותיו.

כל נסיון לסלק מישקע זה, להוכיח שאין חותמו אמת, שהוא פוגע, מעוות ומסלף — עלו בתוהו, משום שלא היה מישהו, או משהו, מסויים, שאפשר להתווכח אתו ולהוכיחו על פניו. עד שבאה מלחמת ששת הימים וסילקה את המישקע הזה לא רק מכאן ואילך אלא גם אחורנית, רטרואקטיבית.

נוסף לחומרת הסכנה של השמדה שעמדנו לפניה השפיעו עוד שלושה דברים:

1. הכמות. בתקופת מלחמת השיחרור, ושתי עשרות שנים לפניה, היה חלק היהודים יוצאי אסיה ואפריקה כדי 20% — 25% בלבד מכלל האוכלוסיה היהודית. עכשיו הם כמחציתה ויש אומרים יותר ממחציתה. ואם כל העם יצא הפעם למלחמה הרי כמחציתו הם יוצאי אסיה ואפריקה ומה שנעשה והושג במלחמה דינו שיתחלק בין כולם שווה בשווה.

2. האיכות. אין שום ספק, שבמלחמה הזאת נראו פירות הביכורים של המאמצים הכוללים, שנעשו בעשרים השנה מאז קום המדינה, בתחום ההשכלה והלמידה, מאמצים שהכל שותפים להם, כל אחד במידת יכולתו — מוסדות החינוך וההשכלה, ההורים, התלמידים עצמם וכן גם הציבוריות שלנו שלא נתנה מנוח בבעיה זו.

מאמצים אלו הקנו ליוצאי ארצות המזרח ידע בכמות טובה — אולי עדיין לא באותה מידה שיש ליוצאי אירופה — והשביחו את יכולתם הטכנית־המקצועית. בכך נעשו ללוחמים טובים והובאו בחשבון האיכות — הנודעת לשבח — של הלוחם הישראלי מול הלוחם הערבי, אעפ״י שהם עצמם באו מארצות ערב. (גם בארצות ערב יש ליהודים עבר של לוחמים אמיצים. בערך במאה החמישית לספה״נ שר שמואל בן עדיה את השיר האומר: “אנו בני עם לא ידענו בושת במלחמה… למלחמותינו על אויבינו שם ותהלה”. בראשית המאה השישית עלה על כיסא־המלכות בתימן יהודי איש מלחמה, יוסף בעל התלתלים שמו, שעשה מלחמות עם אויבי היהדות וסופו שהובס. אבל זהו עבר קדום ביותר, ומאז ואילך קיימו וקיבלו עליהם היהודים חיים של הרכנת ראש, הכנעה והשלמה עם גורלם בארצות גלותם).

3. שינוי היחס ההדדי. לפנים רבצה חומה של זרות והסתייגות הדדית בין יוצאי אירופה לבין יוצאי אסיה ואפריקה. אותה חומה נמצאת בתהליך מתמיד של התפוררות. הקירבה בין יוצאי ארצות שונות גוברת והולכת, בייחוד בין בניהם של אלו ואלו, שהם ממלאים כיום את שורות הצבא. החברות המתרקמת ביניהם שיעורה גדול בהרבה משיעור הזרות שנותרה פה ושם ומן הקירבה והחברות נולד יחס של הערכה הדדית כנה, הערכת המאמץ הקרבן והשותפות בחיים ובמוות.

נמצא, שהכמות והאיכות שינו את היחס ההדדי וקירבו את ה“עצמים” הללו “עצם אל עצם”, יותר מכפי שזה נראה לעין. כך התחוללה תמורה עמוקה, שכוחה רב לקידום מיזוג העדות ולסילוק מחיצות אמיתיות או מדומות. כבר למדנו ממאורעות 1921, 1929, 1936, מלחמת העולם, מלחמת השיחרור ומלחמת סיני, שהסכנה, הלחימה והדם הנשפך הם דבק טוב לליכוד של היהודי החדש בא״י ולעיצוב דמותו. בכל אחת מן “התחנות” הנ״ל נוספה מנה הגונה של “דבק” ונתקרבו ה“עצמים” זה אל זה. אבל תנועה רבתי, מכרעת ומשכנעת, ניתנה לדבר זה במלחמת ששת הימים, כאשר יצאו למלחמה, צעירים וקשישים, ותיקים ועולים חדשים, יוצאי ארצות שונות, בני עיר ובני כפר, בני עיירות עולים ומושבות ותיקות, וכל אחד נתן במלחמה זו את כל יישותו ויכולתו. שום עדה ושום גוף אינו יכול לטעון שרק הוא היה שם. הכל היו שם — איש לא נעדר.

ספרות המלחמה — חד־צדדית

המלחמה הקצרה וחומרת הסכנה מנעו את התופעה הבזויה של רווחי מלחמה, אותם רווחים שהם פירותיה של ספסרות במיצרכים של המאמץ המלחמתי. נתקיים בנו “ולא ידבק בידך מאומה מן החרם”. לעומת זאת דבק בחברה הישראלית שלאחר מלחמת ששת הימים נגע אחר: מאמרים, פירסומים, הבלטות והשמטות, העלאת שמות והורדת שמות, שגרמו להטות ולמשוך את תהילת המלחמה לכיוון זה או אחר. ביני לביני נמצאת ספרות מלחמת ששת הימים — בדומה למלחמת השיחרור — כשאינה מייצגת בנאמנות את כל צבעי הקשת של המשתתפים במלחמה. בין שאר מגרעותיה היא נראית גם חד־עדתית. וזהו דבר רע. חברה שאינה שומרת על מידות של צדק בחלוקת ציוני המלחמה — טומנת לעצמה ענבי זעם לעת מצוא…

נגד מפלגתיות יתירה ועדתיות בוטה

לפנים נחשב העם היהודי כעם מועד לפלגנות, אחד מאויביו הגדולים — המן — הגדיר אותו כך: “ישנו עם אחד, מפוזר ומפורד בין העמים ודתיהם שונות מכל עם”. אמנם עם אחד – אבל מפוזר. ולא רק מפוזר אלא גם מפורד. ודתיהם, בלשון רבים, שונות מכל עם, שאפילו תאמר הדת מאחדת אותם הנה יש להם “דתות שונות”. אולם, ערב מלחמת¹ ששת הימים, באה תחושת הסכנה והזעיקה את הכמיהה לאחדות ולליכוד לאומי, שכבר מלכתחילה לא היתה חבויה וכמוסה אלא היא ציפתה להזדמנות כדי להראות שהיא גדלה וגברה והגיעה לבגרות ולבשילות שלמה ומוגמרת.

הכמיהה הזאת היא פרי מעשיה של התנועה הציונית, אשר בראשית דרכה הציתה את מדורת האחדות והליכוד הלאומי, וזו, לדעתי, הגדולה בזכויותיה. יתר על כן, הכמיהה לאחדות עברה לאחרונה מעמדה רצונית, הכרתית, לעמדה תוקפנית, השונאת כל גילוי וכל נטייה וכל דבר המזכיר פלגנות או הנראה כמוליך אליה.

גרמו לכך שני דברים:

הדבר הראשון — ריבוי המפלגות, שהביא בעקבותיו אותו הרגל רע של השנאה ההדדית, שלקו בה המפלגות, עם שעסקו זו בגנותה של זו עד שכל השומע אותן מתרשם שכולן מנוונות וכדברי התהלים: “הכל סר יחדיו נאלחו, אין עושה טוב, אין גם אחד”. הנה כי כן חושו הבריא של הציבור התקומם ומתקומם נגד ריבוי מפלגות ונגד מלחמותיהן ההדדיות והוא תובע מהן תביעה אחת פשוטה: סורו מדרכיכן הרעות ולכו עיבדו יחד. זוהי המשמעות העמוקה של קומה והצידוק לקיומה של ממשלת הליכוד הלאומי. מכאן הדחיפה הגדולה, שניתנה לאחרונה לאיחוד מפלגות הפועלים ושבעקבותיו יבואו, ללא ספק, גם איחודים נוספים, לרבות איחוד במחנה שאינו מוגדר כפועלי.

הדבר השני — הסלידה מן העדתיות. צאו וראו איזה כוחות אדירים סולדים מן העדתיות; מקצתם מבקשים למחוק אותה מן החיים ומקצתם מבקשים למחוק אותה מן המילון; המניעים של אלו שונים משל אילו; אך הצד השווה שבכולם הוא שאינם רוצים לשמוע על אודותיה. יוצאי אירופה רובם ככולם, אינם רוצים לשמוע על העדתיות, מקצתם משום שרואים בה מזכרת עוון של קיפוח ואפלייה ומקצתם משום שרוצים להתעלם ממנה. כשלעצמי חביבים עלי הראשונים, המאמינים בתום לב שאין הבדל מהותי בינם לבין יוצאי אסיה ואפריקה והשוני שישנו הוא שולי, שבמאמץ מסויים אפשר להתגבר עליו. אך אינם חביבים עלי האחרונים, הנוטים להשתקתה ולהעלמתה של מציאות מקפחת ומקופחת במקום לתקנה.

גם יוצאי ארצות אסיה ואפריקה עצמם אינם מאוהבים כלל וכלל בהדגשת עדתיותם, שמשמעותה העמוקה היא בדילותם מאחרים ובדילות אחרים מהם, דבר שהוא למורת־רוחם. ביניהם יש כאלה המרחיקים לכת, יתר על המידה וטוענים שהדגשת עדתיותם גורמת ביודעין לקיפוחם ולאפלייתם; לפיכך הם משתדלים להצניע ולהעלים מוצאם כסגולה, כביכול, להצלחה ולסיכויי התערבות והשתלבות מלאה בחברה הישראלית. ומגדיל לעשות דור החיילים הלוחמים בניהם של יוצאי אסיה ואפריקה, שהוא ממאן בהחלט לזהות עצמו, או שאחרים יזהו אותו, עם חתך או הבדל עדתי כלשהו, משום שהוא רוצה להיות בין כולם כמו כולם “כמוני כמוך, כעמי כעמך”. ודומני שהדין עמו. נמצא, שרק רובד מסויים בדור האבות ובדור־הביניים עדיין מוסיף להחזיק בגירסא דינקותא של הדגשת הייחוד העדתי העצמי, אם לשם שמירת נכסי ייחוד אמיתיים או מדומים ואם לשם מאבק בקיפוחים ובמקפחים. אולם מיום ליום הולך ונופל עליהם צל, שאחרי מלחמת ששת הימים החמיר ונתעבה יותר ויותר, והוא שכאילו עצם הזכרתם את ייחודם, הדגשתו וההודאה בקיומו, היא שיוצרת אותו ועושה אותו כחיץ, אפילו כוונתם טובה וחיובית לגמרי. זהו צל עובר, המאפיל על מציאות חיה וקיימת. אעפ״י כן אסור להתעלם ממנו או לזלזל בו. ומאליה מתבקשת מסקנה, שמכאן ואילך יש צורך לשנות את נעימת הטיעון העדתי, להצניע את ה“מאבקים” על רקע זה ולהעביר את נקודת־הכובד של ההבלטה אל תחומי החינוך, התרבות, הספרות, האמנות והפולקלור. את אלה יקבל העם כולו ברצון והם עשויים לשמש גורם להבלטת הייחוד ולטיפוח האחדות בעת ובעונה אחת.

כיצד אנו נראים וניראה בעיני הערבים

האויב ניסה לפרוט על הנימה של הבדלי עדות בישראל כדי לסכסך ולהבקיע עמדות. הוא נחל אכזבה גמורה. העם שנחשב כ“תרכובת מפוקפקת” של “אנשי מערב ואנשי מזרח” נתגלה כעם אחד, מוצק כעשת. ערב המלחמה, בשעת המלחמה ולאחריה, לא נראו כל הבדלים — כל שכן בקיעים בתחום ההרכב העדתי, לבד אולי להבדלים בתחום הידע והטכנולוגיה, המצויים בידי יוצאי אירופה בשיעור גבוה יותר מאשר בידי יוצאי אסיה ואפריקה. אך לא ניכרו שום הבדלים ביניהם, לא ביחסים ההדרים, לא בנאמנות, לא במסירות, לא בהקרבה ובקרבן ולא בגילויי הגבורה.

הכל יודעים את המעשה באותו צלף צעיר מיוצאי צפון־אפריקה, שהפליא לעשות בכשרונו הנדיר ובאומץ לבו וזכה לציון לשבח; ויש סיפורי גבורה מרובים ומופלאים הקשורים בשמותיהם של לוחמים שמוצאם מקהילות היהודים בארצות המזרח, אשר מן הדין לאסוף וללקט אותם ולעשות למען צירופם אל ספרות מלחמת ששת הימים כדי להשלים חסרונה.

ואעפ״י שכאמור ניסו שופרות־התעמולה של הערבים לפרוט על הנימים של הבדלים עדתיים, הנה חרבם ואש נשקם לא הבחינו כמובן בין יהודי ליהודי יתר על כן, לאחר המלחמה והכיבוש נוכחנו כולנו שאין הערבים נוטים להבחין, שום הבחנה מיוחדת, בין יהודים שמוצאם מארצות ערב לבין יהודים ממוצא אירופי. וטוב לנו בכך! הערבים צריכים לראות ולחוש אותנו כגוף מוצק אחד. תהיה זו איוולת אם דווקא היהודים עצמם ינסו, מתוך הכוונות הטובות ביותר, להצביע לעיני הערבים על קיומו של חתך או הבדל כלשהו בין יהודים ליהודים. כשלעצמי חלקתי, ועכשיו אני חולק ביתר־שאת, על אותם יהודים שטענו בעבר, וניסו לטעון גם עכשיו שרק היהודים יוצאי אסיה ואפריקה מסוגלים ליצור יחסי הבנה עם הערבים. טענה זו לא הצדיקה עצמה בעבר ואינה מצדיקה עצמה עכשיו. באותה מידה לא הצדיקה עצמה הטענה שכאילו יש לאשכנזים — בשל מוצאם האירופי — יתרון וסיכוי ויכולת של הידברות עם הערבים. נכון שישנה מידה גלויה יותר של רצון לרכוש קירבתם וללמוד מהם. אבל חוסר ידיעתם של יוצאי אירופה את הלשון והמנהגים והנימוסים של הערבים גורם לעתים קרובות לאי־הבנות ולמורת־רוח.

לעומת זאת היהודים יוצאי ארצות ערב נראים בעיני חלק מן הערבים, שלא בצדק, כעומדים בדרגה אחת אתם, אם לא פחותים מהם, ומדוע יתקשרו דווקא אתם ואליהם? הם עדיין אינם רואים בממש ובמוחש את התמורה שחלה ביהודים שעלו מארצות ערב ונצרפו בכור־ההיתוך של מדינת ישראל.

כן יש יסוד לטענה, שבלבם של יוצאי ארצות ערב — אם לא כולם הרי חלקם — עדיין שמורה טינה לא מבוטלת, בשל הרדיפות, האפלייה וההשפלה של הערבים כלפי היהודים ובייחוד על העושק שעשקו אותם ועל הגסות שנהגו בהם שעה שהגיעה שעתם לצאת מארצות ערב.

ולפי שכך הם פני הדברים עלינו להסיק שתי מסקנות:

אחת, שאין לתת בידי הערבים כל אפשרות לנעוץ טריז של הפרדה או אפילו הבחנה כלשהי בין יהודים ליהודים, אלא יש להרגיל אותם לראות את כל היהודים כמהות אחת שלמה. אין יהודים שיש מקום לזהות מיוחדת בינם בין הערבים, ואין יהודים שהערבים יכולים לבוא לידי הבנה איתם ויהודים שאין יכולים לבוא לידי הבנה איתם. או שהם יכולים ומוכנים לבוא לידי הבנה עם כל היהודים כמות שהם או שאינם יכולים. ואילו הטיפול בערבים והמגע איתם מטעם מדינת־ישראל ושלוחותיה צריך להיעשות ע״י אנשים מוכשרים ומתאימים לתפקידם, השולטים בלשון הערבים ובקיאים במנהגיהם ובנימוסיהם בלי כל צורך להתחשב אם מוצאם הוא מן המזרח או מן המערב.

הכמיהה למרחבים פתוחים ובטוחים

מאז המלחמה אנו מוצאים את עצמנו מואשמים בשוביניזם רח״ל. הסיבה לכך היא השטחים והאוכלוסיה שבאו תחת שלטוננו עקב המלחמה. מונים אותנו בשוביניזם, ומדברים בנו כחמדנים וגזלנים, כדרך השוביניסטים, שאינם מסוגלים לראות אלא את עצמם ואת תאוות לבם בלבד. האמת היא, שאין בלב הישראלים שום שוביניזם במובן של לאומנות צרת־עין וצרת־אופק. אולם יש בלבם ערגה לכל דבר המזכיר קדמוניותם ועברם בארץ הזאת ואין זה חטא כלל וכלל. יחד עם זאת, יש בנפשם תשוקה לוהטת למרחבים פתוחים. כשהיו בגלות כאילו אופק העולם היה סגור עליהם. כשעלו לארץ, וקמה מדינתם, מצאו עצמם נצורים ברצועת ארץ קטנה, שבעידן התחבורה המהירה היא נעשתה קטנטנה עוד יותר. ״ארצנו הקטנטונת״ — היינו רגילים לשיר. לא לחינם נהרו ישראלים לחו״ל מדי שנה בשנה. לא לחינם הציפו את קפריסין בהמוניהם וקנו שם מכל הבא ליד. וכאשר נפתחו לפניהם השטחים של העיר העתיקה, יהודה ושומרון, שפלת עזה ורמת הגולן — לא רק שנתעוררו בלבם חוויות תנ״כיות אלא גם נשמו לרווחה וכאילו נתרחבו אופקי־חייהם וראייתם. מכאן הסירוב — הגלוי והכמוס — להחזיר את השטחים הללו למצבם הקודם, שכן הם עלולים להיסגר שוב בפני היהודים לאחר החזרתם. וכאשר אנו מדברים על גבולות ביטחוניים אין הכוונה רק למוצבים צבאיים אלא לביטחון במובנו הרחב והיסודי — ביטחון של שלום, של מרחבים פתוחים ובטוחים לנפש ולרכוש.

אני מסתכן לומר, שאילו היו נשארים השטחים הללו פתוחים ובטוחים לפני יהודים וישראלים ללא הגבלה, ואילו גם ארצות ערב היו פתוחות, כפי שארצות פתוחות לזרימה הדדית ביניהן, היה עניין החזרתם או אי־החזרתם של השטחים מקבל משמעות פשוטה ונוחה לגמרי.

החששות לדמותנו היהודית עקב המגע עם הערבים

מציאותם של האוכלוסין שבתוך השטחים המוחזקים תחת שלטון ישראלי, והיותם פתוחים לקשרים שונים עם יהודים טומנת בחובה סכנות ודאגות חמורות. לפי שעה אנחנו מרוצים מן האווירה שיצרנו — אווירה של שקט יחסי ושל עסקי תיירות ומסחר — ואולי היא עשוייה בסופו של דבר להקל על מציאת פתרונות מדיניים. יהיו הפתרונות אשר יהיו, אני מניח, שהם ישאירו פתח פתוח לקשרים מסועפים לא רק בין השלטונות הישראליים לבין האוכלוסין הערבים אלא גם בין האוכלוסיה היהודית לבין האוכלוסיה הערבית. ואז יתפתחו קשרים בתחום החברה והתרבות. עד כה הצליחה מדינת ישראל לגבש את חיי החברה והתרבות שלה — על אף השוני והזרות, שהביאו אתם המוני העולים משמונים ושתיים ארצות — הכל בזכות היותה מדינת יהודים הומוגנית. משעה שתחדל אותה הומוגניות — יהיו ודאי פגישות בין קבוצות ספורטיביות, עובדים יעבדו יחד במקומות־עבודה, יתקיימו פגישות רעים, יימשכו הדדית לבתי־אוכל ולמקומות ידור ושעשועים, ילמדו יחד באוניברסיטאות, יגורו במקומות־מגורים סמוכים זה לזה וסופם שיבואו לידי נישואי־תערובת; תחילה הבנות ואח״כ הבנים. בכך תיפתח הדרך לתהליכי טמיעה. סכנה זו חלה על יוצאי אירופה ועל יוצאי ארצות ערב כאחד.

יוצאי ארצות אסיה ואפריקה, בחלקם, עשויים ליהנות מקירבתם של הערבים, משיתוף־פעולה אתם בתחום המסחרי, הקולינארי והבידורי. יוצאי אירופה עשויים למצוא בערבים אקזוטיקה מזרחית, “המדגדגת” את הנשמה, עולם של מסתורין וקדמוניות ושל סיפורי “אלף לילה ולילה”; אף הם עשויים להתפעל ולהימשך אל שיתוף־פעולה בתחום המסחרי והקולינארי, ורק אולי מן הבידור יסתייגו, שאינו לפי טעמם. כל זה עלול ליצור ולעודד תהליכי טמיעה חברתית ותרבותית. האם זו היתה טמיעה חד־סיטרית — שלהם בתוכנו? לא! חוששני שזו תהיה טמיעה שלנו בתוכם, שכן כוחם הכמותי גדול, ואילו כוחנו האיכותי כשהוא דתי — אין כוחו יפה להטמיע אחרים שכן היהדות אינה מעוניינת בגרים; וכשהוא מדעי וטכנולוגי הריהו פתוח ואוניברסלי ורחוק מלהיות כובשן.

נצטרך לחזק יותר ויותר את אושיות ההכרה היהודית, להוסיף נופך דתי ולאומי לאותה הכרה ובעיקר לעמוד, בכל תוקף ובכל עוז, על נפש האחדות היהודית והשלמות הפנימית, לבל ידח ממנו נדח.

הושחז חוש הצדק והשוויון

החברה הישראלית אינה שוכחת ימי עוניה ומרודיה, ימי מצוקתה ומחסוריה, בעבר הרחוק והקרוב, לפני העליה לארץ ואחרי העליה. היא נכנסה למלחמת ששת הימים מתוך מצוקות אמיתיות ומדומות של המיתון ובראשן אבטלה מעיקה וממררת. אחרי המלחמה נשתנה המצב פחות או יותר לטובה. עלינו לדעת שהחברה הישראלית שלחמה כפי שלחמה ועמדה כפי שעמדה, והיא מורכבת כפי שהיא מורכבת מקיבוץ גלויות, לא תוכל ולא תסכים לשאת על שכמה מצוקה בלתי־מוצדקת, לא תוכל לסבול אבטלה, כל שכן אי־צדק כלכלי או עיוות חברתי, קיפוחים או זכויות־יתר, התעשרות קלה או עוני משווע. חוש הצדק והשוויון שלה הושחז ונעשה חד וממורט. יצר החיים התעורר בה והוא תובע את סיפוקו, כמו די לו ביסורי מחסור ובמצוקות, שהיו מנת חלקו והוא תובע לעצמו פיצוי וגמול.

שולי החברה — כחברה לכל דבר

ומלבד חברה יש גם שולי חברה אפשר לומר, שכל ההשפעות והתהליכים בחברה הישראלית מגיעים במידה יחסית סבירה גם אל שולי החברה. אותם שוליים היו שותפים מלאים לדאגה, למאמץ ולנצחון. נערי הפרברים לא פיגרו אחרי חבריהם משאר חלקי הערים והמושבות ולפעמים אף אלו עליהם באומץ־ רוחם. מציאותם של שולי חברה היא דבר נודע ורגיל בכל חברה. אולם למרבה הצער יש לשולי החברה בישראל סימן־היכר עדתי מובהק. יוצאי אירופה נמצאים בשולי החברה הישראלית בשיעור קטן ביותר. כל השאר — הם יוצאי אסיה ואפריקה. לפיכך המישקעים שישנם באותם שולי חברה מטילים אחריות מוסרית כבדה על כלל החברה ומוסדותיה, שאינם עושים די בתחום זה ומתייחסים בכעין השלמה עם המציאות הזאת, בלי ליתן את הדעת שאותה מציאות הופכת את הבעיה הסוציאלית לבעיה עדתית וע״י כך מחריפה אותה לאין שיעור. אולם אחריות כבדה עוד יותר כלפי אותם מישקעים מוטלת במיוחד על החלק המסודר והמסתדר שבין יוצאי אסיה ואפריקה. עובדה נודעת היא שכל המסודר והמסתדר מקרב הציבור הזה פורש ומתרחק מחברתם של הבלתי־מסודרים והולך לתפוס מקומו בחברה הכללית של המסודרים. אמנם מקצתם מוסיפים להתריע, כפעם בפעם, על מצבם של אלו שנשארו מאחריהם ומהווים שולי החברה הישראלית. אך מכבר למדנו שהתרעה אינה עשייה. לפעמים היא תחליף לעשייה. ועכ״פ היא מרגיעה את מצפונם של המתריעים יותר משהיא עוזרת למותרעים. וכאשר באים, למשל, לתבוע נציגות בשביל יוצאי אסיה ואפריקה ומנמקים התביעה בצורך לדאוג לחלק שנשאר מאחרי המחנה — על כורחה מוצגת השאלה: “מה נשאר ביניכם לבין האנשים הללו”? או “מהו ההבדל מי מן המסודרים מייצג את הבלתי־מסודרים?” מבחינה פורמאלית אין השאלה מוצדקת שכן מגיע ייצוג לאלה ולאלה בין שיש קשר וזיקה ביניהם ובין שלא. אבל דומני שלא תהיה תקומה לא לשולי החברה הללו ולא לדאגתנו המוצהרת להם אלא אם כן המסודרים “יירדו” אליהם, יחיו אתם בתוך שכונותיהם, יעלו אותם ויעלו אתם. רק אז יהיו המסודרים זכאים לייצג את הבלתי־מסודרים, לדבר בשמם ולהילחם בעדם. רק אז יגבר הסיכוי שהתביעות יבואו על סיפוקן יותר מאשר עד כה. וכל זמן שיש בחברה הישראלית שולי חברה ולשוליים הללו סימן־היכר עדתי — לא נוכל לשקוט ואיש לא יוכל לומר “אני את נפשי הצלתי”.

ההשכלה — גורם קובע וגורלי

הוכח — למי שזקוק להוכחה — שהיכולת הטכנולוגית והלוגיסטיקה שהישראלים מחוננים בהן הן נשק רב־עוצמה, קובע ומכריע. זוהי איכות מול כמות זוהי עליונות הרוח מול הכוח העדיף, אין לזלזל כלל ברוח הלחימה, בצידקת העמדה, ובתחושת הסכנה. אבל כל אלה יכולים להועיל אך מעט אם אין ידע מלא, יסודי ומקיף בצידם.

ואת זאת עלינו להדגיש, כדי לתבוע מן החברה הישראלית בכלל ומיוצאי אסיה ואפריקה בפרט לתת דעתם יותר ויותר על עניין החינוך, על רכישת ידע מקצועי ועיוני, על הטיב ועל הרמה של הידע הזה, שיש להקנותם בכמות מרובה, לאנשים הרבה — כי בנפשנו הדבר, בנפש העם כולו.

ההתעוררות הדתית וסכנת האשלייה

החברה הישראלית ידועה כחברה שברובה אינה דתית, אך היא מקיימת דו־קיום בשלום עם הדת. בזמן המלחמה ולאחריה, פרצו מעיינות של ערגה דתית אמיתית. מקצתם משום ההרגשה שאמנם התרחשו גם נסים. ומקצתה בשל הפגישה הדראמתית — שבאה לאחר ערגה ממושכת — עם הכותל המערבי, קברי האבות ושאר מקומות קדושים. אפשר לברך ולהתברך בתופעה הזאת, אך צריך גם להיזהר ולהזהיר מפניה. היא עלולה לחזק את האמונה בנסים ולהביא לידי זניחת מעשים או לידי זילזול ויחס של קלות־ראש לגבי המאמצים, הקשים והמסוכנים, שהיחיד והכלל חייבים בעשייתם. היא גם עלולה לחדש על יוצאי ארצות אסיה ואפריקה את המנהגים של פולחן הקברים וכן של אמונות תפלות מאותן שהיו מחזיקים בהן בעבר. פירושו של דבר נסיגה רוחנית, או למצער האטה בתהליכי ההתפתחות והקידמה, שנתברכו בהם יוצאי אסיה ואפריקה בשנים האחרונות.

העם היהודי רואה את ישראל כמיקשה אחת

החברה הישראלית זכתה — בזכות המדינה ומלחמותיה — להיות המרכז והמוקד בעיני העם היהודי כולו. אין זו עוד חברה של קיבוץ גלויות. חברה של עקורים משם ושתולים מכאן, שיש לעזרם ולסעדם ולהקל עליהם. זוהי עכשיו חברה של גיבורים, מנצחים, אור ליהודים, שכל העיניים היהודיות מופנות אליה וכל הלבבות הומים לה, בערגה ובצמאון, כדי להיות זהים ושלמים אתה, מחזיקים בה, לומדים ממנה והולכים בדרכה. יהדות העולם רואה מעכשיו ואילך את החברה הישראלית כמיקשה אחת והיא זהה אתה כמות שהיא. וחבל שאין מי שיעודד במיוחד ישראלים ממוצא מזרחי שייצאו בשליחות אל קהילות ישראל

באירופה ובאמריקה. דבר זה היה מגביר הדדית את תחושת הקשר וההזדהות אלו ואלו היו שואבים מכך מלוא כף נחת ועידוד — שנצח ישראל, נצח אחדותו וסוד קיומו כעם — לא ישקר.

יותר ליכוד ואחדות — תריס בפני רודנות

העם הנחשב בצדק כנושא החיידקים החזקים ביותר של הדמוקראטיה ואפילו של הניהליזם, נתגלה כעם השואף לשלטון של מרות, של יד חזקה. איתנות ותקיפות. נחרדנו שמא יגלוש מרצונו, או בבלי־דעת, אל הגבול של רודנות. זוהי סכנה שעדיין קיימת ועומדת; היא הזדקרה לעינינו ערב המלחמה, אך בימים כתיקנם היא חבויה ורדומה.

הסגולה הבדוקה כנגדה היא פחות מריבות בלתי־מוצדקות, פחות ויכוחי-סרק, פחות השמצות הדדיות, פחות הבלטת הבדלים מפלגתיים או עדתיים, ולעומת זאת יותר ליכוד ויותר אחדות.

מאז המלחמה האחרונה גוברת יותר ויותר ההכרה שהצבאיות ואנשי הצבא הנם הדרגה העליונה בסולם החשיבות, הערכים, הדימוי וההשפעה; כבר עכשיו מופקדים בידיהם ויופקדו בעתיד מוסרות השלטון והמינהל והם גם יהיו פני החברה ומבטאי דמותה ואופייה. מכאן ואילך המנהיגות, הייצוג והמינהל — יהיו נחלת הצבא והצבאיות. נרשום זאת בתודעתנו הציבורית. זוהי התחזית בשביל מדינה ועם, שמלחמותיהם על זכותם לחיות ולהתקיים כבני חורין עוד לא תמו.

האופי והתכונות שנשתנו

העם שהיה ידוע כספקן, הססן, ורואה צל הרים כהרים נתגלה כעם זריז, אמיץ, נועז ונחרץ. לא ביום אחד חלה תמורה זו. היא ילידת תהליכים ממושכים, שעכשיו נתגלו במלוא תוצאותיהם.

על הדור הצעיר בישראל אמרו שהוא ריק מערכים, כופר בכל, ציניקן, מתייחס באדישות, אם לא בסלידה, ליהדותו. והנה הוא נתגלה לא רק כבעל תושיה וידע אלא גם כדור עמוס גאווה יהודית, בעל שורשים יהודיים עמוקים, אוהב מולדתו ואוהב עמו, ויחד עם זאת בעל תחושה אנושית טבעית ופשוטה. כך נסתתמו טענותיהם של המתלוננים והמבקרים למיניהם.

הישראליות נעשתה מוטיב ודגל של גאווה ושל כבוד עצמי, בזכות הנצחונות במלחמות. כך רואים הישראלים את עצמם וכך הם נראים בעיני זולתם, בני ביית ושאינם בני ברית. מגיע להם, מגיע לנו, מעט נחת־רוח ומעט סיפוק.

אולם חשש מקנן בסתרי הלב, שמא תגרום גאווה זו לזחיחות־הדעת. חוששני שהחברה הישראלית, שלאחר מלחמת ששת הימים, סובלת משיעור גבוה של זחיחות-הדעת, החשבה עצמית, זילזול בזולת והיעדר ראייה מאוזנת של מכלול הגורמים והכוחות הפועלים בזירת חיינו. כיצד לאזן הרגשת סיפוק עם פיכחון וראייה צלולה — זהו תפקידם של החושבים מחשבת הכלל ושל המופקדים — בין מכוח חובת הלבבות ובין מכוח התפקיד והבחירה — להנחות את העם בדרך הנכון והטוב, לשמור צעדיו לבל ימעד, ולהוליך אותו אל עתידו כשהוא זקוף וגלוי עיניים.

---

המדיניות בשטחים המוחזקים

מאת

ישראל ישעיהו

דברים בישיבת הממשלה מיום 9 בדצמבר 1968

אני מקנא בחברים שמשנתם סדורה ודעתם קבועה ושיש להם מסקנות פסוקות וברורות. אני מודה שאני מתלבט. אולי מפאת עומק המושג וקוצר המשיג. לכן גם דברי יהיו ברוח זאת.

אני רוצה לתמוך בגישה ובתוכנית של אלון:

א. משום שהשלום נראה רחוק. אנחנו קיווינו ורצינו והאמנו שהשלום יבוא אחרי מלחמת ששת הימים, אבל עכשיו הוא נראה רחוק יותר מאשר סמוך לגמר המלחמה.

ב. משום שיש לי חשש שהברירה הצפויה לנו היא מה שנקרא “הסדר כפוי” או מלחמה.

ג. משום שאי־אפשר לשבת בחיבוק ידיים, ואנחנו חייבים לעשות משהו, הן מבחינת צרכי הביטחון והן מבחינת פתיחת דרכים לכל פתרון, אפילו לפתרון כפוי.

ד. תוכנית אלון איננה הכרעה סופית והיא אינה מעוררת ולא תעורר מחלוקת פנימית. אפשר לקבל אותה ואפשר לחשוב על תוכניות נוספות אחרות. אבל גם ביחס לתוכנית הזאת אני מציע שלא להחליט ולקבל אותה כולה בבת־אחת, אלא פרקים־פרקים, מגילות־מגילות. להתחיל בבקעת הירדן ואחרי כן חברון, ולא למהר בינתיים לגבי שאר ההצעות שהוא מציע. חשוב מאוד שלא תתפרש קבלת כל ההצעות של אלון כפתרון סופי. אם אנחנו עושים קטע־קטע, אז אנחנו משאירים דברים פתוחים. איני מודאג מזה שאומרים כי אין מדיניות ואין יודעים מה יהיה הסוף. איש אינו יכול לדעת מה יהיה הסוף.

אני גם נגד הלחץ שאנו לוחצים על עצמנו להכריע הכרעות סופיות: תגידו בדיוק מה יהיה! לא נוכל להגיד בדיוק מה יהיה ואי אפשר להחליט ואין אני מסוגלים ואין אנו צריכים להחליט החלטות סופיות חד־משמעיות.

לעומת זה אני בעד הדיון והוויכוח בציבור על הבעיות האלה. אין אני מבין מדוע יש תרעומת שמתווכחים בציבור מה יהיה מחר ומחרתיים. מה יהיה גורל המדינה הזאת, מה תהיה בעיית השטחים, מה תהיה בעיית האוכלוסיה בשטחים. כל האלה כשרים בעיני לדיון בציבור, ולא רק כשרים, אלא אסור שהציבור בישראל יהיה סגור ואטום ושהוא לא יחשוב ולא כלום אלא יישב ויצפה. הוא צריך לחשוב. ואין נפקא מינה אם העולם שומע את הוויכוח או לא. אלה האומרים שזה מזיק ושזה משפיע לרעה, שזה מעורר אצל הערבים תקוות וכן בלב יריבינו — איני מצדיק את החששות האלה. כי היו לנו ויכוחים בעבר. אני זוכר את הוויכוחים שהיו לנו לפני קום המדינה, בתקופת החלוקה. היו אז ויכוחים נוקבים ויורדים עד התהום בקונגרסים, באסיפות ובעיתונות. הדבר לא גרם לנו שום נזק, אלא להיפך, הוא הביא לידי בהירות וגיבוש בדעת־הקהל.

אני מבין שמרכזים בעיקר את הביקורת הזאת על ההופעות של השרים. אני ודאי סבור ששרים אינם צריכים להופיע בהופעות של קינטור הדדי. אבל יש לי גם סייג, שאולי בזה לא יסכימו אתי: אני חושב שיש שרים, שכל מה שהם אומרים נחשב כמדיניות של הממשלה. אם ראש הממשלה או שר החוץ או שר הביטחון או סגן ראש הממשלה מדברים בענייני ביטחון או בענייני חוץ, אם אחד מאלה אפילו אומר שזוהי דעתו האישית — נחשב הדבר כעמדה מוסמכת של הממשלה. לעומת זה שרים, שאינם נמנים עם הקבוצה הזאת של ארבעת השרים, אם אחד מהם אומר שהוא מביע את דעתו האישית, זה מתקבל על הדעת ואין בזה שום נזק ששר כזה יחווה את דעתו האישית גם בעניינים השנויים במחלוקת.

השר א. אבן: מה גורלו של שר שדעתו האישית זהה עם דעת הממשלה?

השר י. ישעיהו: הוא צריך לומר אותה.

השר ז. ארן: האם כל ההופעות של ארבעת אלה מבטאות את דעת הממשלה?

השר י. ישעיהו: כלום הבנת מדברי שאמרתי כך? עכשיו אני צריך להיות זהיר יותר בלשוני. צפיתי ושמעתי את דבריו של שר הביטחון בטלוויזיה, דבריו כשר הביטחון, כמשה דיין, הדאיגו אותי מפני שחשבתי: מה שהוא אומר כאן הוא לא רק לעיני כל ישראל, אלא לעיני כל העולם, לעיני כל הגויים, לעיני הערבים היושבים בגדה ובארצות השכנות במידה ששידורי הטלוויזיה שלנו נקלטים שם. משמעות הדברים שאמר היתה, שאם יאיימו עלינו במלחמה, נעיין בדבר ואז אולי נלך להסדר כפוי, אם המעצמות הגדולות יכפו עלינו הסדר כפוי שהוא פחות משלום. בערך כך. איני מדייק בציטוט.

השר מ. דיין: זה נכון: אתה אינך מדייק.

השר י. ישעיהו: אבל ביטאתי את רוח הדברים. אילו אמר את הדברים האלה אחד השרים שאין דבריו נשמעים כסמכות בענייני בטחון ובענייני מדיניות….

השר מ. בגין: החשבון האריתמטי הוא פשוט: 1 מ־18, כי ישנם 22 שרים ו־4 מהם ייחדת.

השר י. ישעיהו: זה מחייב ששרים אשר דבריהם נחשבים כדברים המבטאים את מדיניות הממשלה, ישקלו את דבריהם.

השר י. ישעיהו: אני רוצה להגיד את דעתי בעניין השילוב, שגם בו דובר בדיון הזה וגם באותו ראיון, והדברים נאמרו ונאמרים על שילוב לא כהסדר שאנחנו זקוקים לו בינתיים, אלא כשילוב במשמעות מלאה ועמוקה, וכאשר נשאל: הלוא שילוב כלכלי מוליך לשילוב מדיני — אמר, אמנם כן. זה מוליך לשילוב מדיני וכו'.

אני רוצה להגיד שאני מתקומם בכל נימי נפשי נגד השילוב הזה. אולי גישתי בעניין זה היא אירציונלית, ואני משתדל מאוד לכבוש את רגשותי, אבל פירושו של שילוב זה הוא: חדירה לעורקי המשק הישראלי, חדירה אל נשמת החברה הישראלית. אני מדבר ביחוד על עבודה, ואני יודע שיגידו לי: אבל המשק זקוק לידיים עובדות. איני רוצה שאנחנו נהנה כל שהוא מעבודתם, מערך העודף של עבודתם.

רה״מ ל. אשכול: של עכו״ם, של הכותים.

השר י. ספיר: איזה ערך עודף? הם מקבלים שכר הוגן.

השר י. ישעיהו: חדירתם כעובדים לתוך המשק הישראלי עלולה לפגוע גם בתהליך המעבר לעבודה שנכבשה לנו במשך שני הדורות האחרונים. הוא עלול לפגוע בשכבות מסויימות מתוך האוכלוסיה הישראלית, שכבות העולים — לא רק שננשל אותם ממקומות־העבודה, זה עלול גם להשניא עליהם את העבודה הזאת, כי הם לא ירצו להיות במעמד אחד עם ערביי השטחים. עכשיו הם עושים את העבודה הזאת בפרדסים ובבתי־החרושת. מסחר — בבקשה. מסחר — כן. צריך לפרנס אותם, צריך לעזור להם שיתפרנסו זה מזה. עוזרים להם בענייני הדרכה, עוזרים להם בענייני חקלאות, בעבודות ציבוריות ועוד אי אלה דברים. אין אנחנו חייבים להעסיק את כולם עד אחד.

נשמע כאן נימוק שעל־ידי העסקתם אצלנו באלפים ועל־ידי השילוב נגיע לידי משהו שקוראים לו פאציפיקציה. אני זוכר את התקופה מלפני קום המדינה. הרבה שנים שהם היו משולבים במשק הישראלי. זה לא הביא לשום פאציפיקציה. היו אז התנגשויות, התנכלויות והיתה שנאה, והשנאה הביאה בעקבותיה את כל המלחמות. זה לא עזר לנו שהיו משולבים במשק היהודי. והוויכוח הזה, אם זה יביא לפאציפיקציה, כאשר נעסיק הערבים, איננו חדש. במאמרים של סמילנסקי אפשר למצוא כמה וכמה פרקים על נושא זה.

אני מניח כי לכשיבוא השלום יהיה אחד מיסודותיו שוק משותף בינינו ובין השכנות. זה דבר אחר לגמרי: שוק משותף, בין מדינות על בסיס של מסחר וקשרים והסכם־מטבע. גם אז הייתי מקפיד שבענייני עבודה לא יהיה כדבר הזה, שהם לא ייכללו בתוך מכלול הדברים שייחשבו כשוק משותף.

כאן אני מגיע לעניין המרכזי: הבעיה הדמוגראפית. גם כאן אולי אני אירציונלי אני רוצה לומר בצורה הפשוטה ביותר: חלמתי על מדינת יהודים, על מדינה יהודית, ואיני רוצה שותפות עם שליש או חצי במדינה שהיא מדינה יהודית־ערבית. איני רוצה בזאת. לא זה היה החלום שלי ולא לכך היתה השאיפה. זוהי שאלה של עצמאות יהודית, אופי יהודי של המדינה. ואני מתפלא על ידידי שר הדתות שאיננו נבהל מזה שבתוך מדינת ישראל יהיו מיליון וחצי ערבים.

רה״מ ל. אשכול: הוא אינו חושש, את הש״ס הם לא ילמדו בין כך.

השר י. ישעיהו: אבל הם את הבנות היהודיות יוליכו אליהם ואז תהיינה בעיות למי שייכים הילדים. אמנם לפי דעת תורה הם יהיו יהודים, אבל אנחנו רואים שבין המפקדים של “אל פתח” יש בנים של נשים יהודיות.

השר ז. ורהפטיג: צריך לדאוג לכך שהיהודיות תהיינה יותר יהודיות.

השר י. בורג: ישנם שולי חברה בכל חברה. אין חברה בלי שוליים.

השר מ. בנטוב: אתה רוצה שיהיו שוליים גדולים יותר?

השר י. ישעיהו: כאשר יתרבה מספרם של הערבים בתוך המדינה הזאת, תחדל המדינה להיות מדינה יהודית. את זכותנו על הארץ הזאת לגבולותיה אנחנו מבססים על המסורת, על התנ״ך. בתורה ישנה אזהרה חמורה מפני הבעיה הדמוגראפית עד כדי איום בגזירת גלות בגלל זה. מי שנתן לנו את הארץ, ציווה עלינו שהיא תהיה נקייה מעממים.

רה״מ ל. אשכול: מר ורהפטיג, אוי לאוזנים שכך שומעות.

השר י. ישעיהו: כל זה כתוב.

נכון אמר שר הביטחון שמה שכבשנו במלחמת השחרור זוהי מדינת ישראל. אבל מה שכבשנו אז, קיבלנו כשזה ריק. רמלה היתה ריקה ולוד היתה ריקה ויפו התרוקנה, והמקומות האלה נשארו במדינת ישראל.

השר י. ספיר: ונצרת?

השר י. ישעיהו: אבל מה שכבשנו עכשיו — נשאר מלא.

השר י. אלון: אילו נתנו לכבוש אז, היה ריק יותר.

השר י. ישעיהו: אבל מה שכבשנו היום, הוא מלא. לכן אני סבור שאותם השטחים שהם פנויים הם בידינו ואנחנו נשארים שם, שטחים שהם מאוכלסים יעיקו עלינו הרבה. ועל כן אני בעד תכניתו של אלון מפני שהיא פותרת בינתיים או יוצרת דרכים לפתרון ומשאירה דרכים לפתרונות אחרים.

יהודי תימן

מאת

ישראל ישעיהו

---

ענינו של השער יהודי תימן

מאת

ישראל ישעיהו

עיסוקו של ישראל ישעיהו ביהדות תימן, יניקתו משורשיה התרבותיים ופעילותו רבת־השנים ועתירת־ההישגים בתוכה — יש בהם, ואולי ראויים שיהיה בהם, כדי למלא ספר מיוחד, רב־כמות ועשיר־תוכן.

בספרנו זה הקדשנו לנושא שער מיוחד, ובו שבעת הקטעים המייצגים הבאים:

*

“מחיצות על שום מה?” (תרצ"ג)

*

“על מארת הקוריות” (תרצ״ד)

*

דו"ח הוועדה מיוצאי תימן בארץ מביקורה בעדן (1949)

*

סקירה היסטורית על יהודי־תימן (תש"י)

*

“במה נשתבחו עולי־תימן” (תשי"א)

*

מילגות־עידוד לסטודנטים מן העדה התימנית באוניברסיטאות ובטכניון

*

“המציאות המקפחת— חוסר השכלה ומקצוע”

*

ערב לזכרו של שלום שבזי בבית־הנשיא

בסקירה היסטורית על יהודי תימן ביטא ישראל ישעיהו את אהבתו העמוקה ליהדות זו והזדהותו עם מסורתה העשירה וערכיה: “תרבותם נתגלתה כתרבות יהודית שורשית ומקורית שרוח־קדומים שורה עליה. המיבטא העברי הצח שבפיהם, שירתם, זמירותיהם, מנהגיהם, מלבושיהם, מלאכת־אמנות שבידם, משמשים מקור לא־אכזב למבקשים לטפח תרבות ישראלית מחודשת, בנוייה מ’חומר ולבנים' של מסורת־קדומים — הם בולטים בנאמנותם לדת, בלי שייחשבו לקנאים, כשם שהם בולטים במסירותם לארץ, לבניינה ולהגנה עליה”.

אחרי קום המדינה, כאשר יהודי תימן, רובם ככולם, עלו לארץ במיבצע “מרבד הקסמים”, סיכם ישעיהו את חלקה של יהדות תימן בבניינה של ארץ-ישראל מאז עליית תרמ״ב (“אמרתי אעלה בתמר”,) ועד עליית “על כנפי נשרים” בתש“ט — תשי״א, וקבע בסיפוק כי עולי “מרבד הקסמים” שהו זמן קצר במחנות־העולים ומשם יצאו ופשטו על פני הארץ ונקלטו בלי קושי מיוחד — 70 אחוז מהם הלכו למושבות, לכפרי־עבודה ולהתיישבות וגם 30 האחוז הנותרים נמצאים בסביבות של עבודה. “אכן עולי תימן נחשבו ונשתבחו בחיבתם לעבודה ובהסתגלותם אל חיי כפר וחקלאות, שכן דברים אלה הם פרוזדור לחריצות ולסובלנות, לנקיון־כפיים ולטוהר־מידות, ואם יזדמן לך לבוא למשכנותם, על כרחך שנופל לתוך פיך הפסוק: ‘מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל’. הוד קדומים ויפעה ישראלית תנ”כית חופפים עליהם”.

במאמר זה הוא תבע מהנהגת המדינה ואזרחיה, ובעיקר מתנועת העבודה, לסייע לעולי תימן לשם השתרשות במפעל ההתיישבות בארץ, לרכישת מקצועות מודרניים בחרושת ובמלאכה ולהקניית השכלה רחבה לבניהם ולבנותיהם. “זו הדרך לשחרורם מירושת העבר והגלות וזו הדרך לשמירת ערכי מורשת ששמרו עליהם בדורותיהם”.

הדברים שאמר ישראל ישעיהו בערב לזכרו של משורר גולת תימן ר' שלם שבזי הם פנינה ספרותית והיסטורית. הוא ראה בשבזי מבשר העליה לציון לפני שלוש מאות שנה ומבשר התחייה הלאומית ותבע ממשלת ישראל לעשות הכל כדי להעלות עצמותיו מתימן לארץ־ישראל.

---

מחיצות על שום מה?

מאת

ישראל ישעיהו

העירוני חברי למאמרו של אב. שב. (“דבר” מז׳ אדר ש״ז); “וי, הם — תלמידינו…”, שבו הוא מוריד דמעות על העליה התימנית ש״היא בלי ספק אחת המובחרות שבעליותינו. ראשית היא כולה עליה עובדת. ושנית הם חרוצים, בעלי תרבות טבעית ונאה“. אלא מה? “הם מחוננים בכשרון ההסתגלות” וכבר הולכים צעירים אחדים מהם “להדקטר” ו”להתמסמך" “ולהתהנדס”. ומועצת עדתם מריעה־בשמחה ומתפללת שכל דוקטור ישמש “מופת לכל צעירי עדתנו”.

רעיונות עגומים אלה “שבו ונתעוררו” באב. שב. לרגל דבר מה “פעוט” שאירע בירושלים. “צעירים תימנים חגגו את יובל ביאליק בנשף ספרותי שהכנסותיו מוקדשות לטובת ספריה לנוער התימני. ובמודעותיהם הודיעו על נוכחות חתן היובל ולפי “האמת המקובלת במחננו” (!) היה להניח שלא יהיה נוכח. ולפי המקובל — גם כן — שרק אלה בני עבר “ממחנותינו” שהח׳ אב. שב. קורא להם “אירופאיים”, אנשי ורשא תרמית־ובקה וטארנופול, הם מוכשרים וראויים לשחק את “המשחק ההגון” (להודיע על נוכחות חתן היובל אעפ״י שלא יהיה נוכח), באשר אלוהים חנן אותם בכשרון “פקחות” יהודי מפותח מאוד. אבל הללו, הרי הם בעלי תרבות “טבעית נאה ועדינה” ואין מן הראוי — לדעתו — כי יעזבו את תרבותם זו ויילכו “להתדקטר” וכו׳ וכו׳, ולא עוד אלא שמטילים על ארץ ישראל בזמננו — כלפי רבים מבין עדותינו המזרחיות — את ה”תפקיד" שהיה פעם לווינא לגבי יהודי גליציה וצעיריהם. כלומר “לפרק את אחדותם המקומית והנפשית”.

צר לו לאב. שב. על ש“אחדותם המקומית” (התימנית כמובן) מתפרקת והם הולכים ומסתגלים לצורת החיים המקובלת בכל העולם וביחוד בארצנו אנו, ארץ ישראל הגואלת, שבה הם “כבר” מסתגלים לחיים משותפים עם כל זרמי היהודים מקיבוץ הגלויות, על מעלותיהם וחסרונותיהם.

לא האמנתי שב“דבר” ימצאו להם מקום “כבוד” דברים אלה התובעים בפירוש מכל תימני להשאר “תימני” (היינו מוזיאום לראווה) בצורת “מעמד עובדים” מהסוג הישן נושן (הרי ידוע כי “מעמד עובדים” זה כשהוא לעצמו הוא מסוכן למעמד הפועלים הודות לתרבותו ה“טבעית” ואלמלא קמו מתוכו אי אלו אנשים בעלי “כשרון ההסתגלות” וקרבוהו במקצת אל השפעת מעמד העובדים, כי אז מי יודע מה היה יכול להיות המצב כיום), שאין לו, לא מבניו ולא מקרוביו, שום אנשים היכולים להכנס בין אנשי קיבוץ גלויות המרובים, לתוך מוסדותיהם, ומקצועותיהם וכו׳ וכו׳ ולשמש מעין מתווך ומקשר בין עולי המזרח ועולי המערב. אופייני כל זה, שהרי לפני ימים מועטים הוקדשו איזה שורות ב״קראתי״ לשאלת התימנים ואחרי שהחב׳ — ן הפך בשאלת התימנים בא לידי מסקנא אחרת: “מסתבר כי טרם קמה מבין התימנים שכבת אינטליגנציה עצמאית אשר תנסה לקחת על עצמה לכל הפחות את התחלת הריפוי לפצעים המרובים של העדה הזאת, גם על שלטון התקיפים שבפנים העדה, גם על הדעות הקדומות השוררות כאן לגבינו, לגבי האשכנזים (“דבר” כ׳ טבת צ״ג) — דברים שהם בדיוק ההיפך הגמור מדברי אב. שב., ובצדק. לא מבחינה זו ש”טרם קמה“. אלא שדווקא שכבת אינטליגנציה זו ההולכת וקמה עלולה לשמש גשר חשוב בין שני “סוגי” עם ישראל. ואם מועצתנו התפללה שהד״ר הראשון ישמש מופת לכל צעירי עדתנו, לא התכוונה בזה שכולם יהיו דוקטורים, אלא שתקום אינטליגנציה מתווכת מתוכם, כדי שלא יראו תמיד את עצמם “כעבדים לפני בני הגבירה”. ואז, רק אז, ממילא תטושטש כל צרות העין העדתית אשר גם הח׳ אב. שב. נגוע בה לא פחות ממנו. לא אפליג אם אגיד כי בשעה שאני נכנס לאיזה מוסד ורואה שמה פקידים, או מנהלים, או עורכים, ומציע לפניהם את בקשתי ואיני נענה (ככה הוא עפ״י רוב) נדמה לי שהסיבה היא, משום שאנכי תימני, כלומר, בן המעמד המשועבד ל”אחדות המקומית והנפשית“. והוא, היושב במקום “גבוה” ומביט עלי מלמעלה למטה הרי זיכהו אלוהים להיות אשכנזי. וזכות זו עמדה לו שהוא נעשה לפקיד, למנהל או לעורך, מבלי שיהיה מצווה ועומד מפני אב. שב. לשמור על תרבותו, “המקומית” וה”טבעית". וכך אני בא לידי מסקנא בדמיוני כי אילו לא היו כאן ההבדלים של תרבויות שונות או סוגי “עמך” שונים, כי אז לא היתה צעקת הקיפוח מוצאת את ביטויה, לא רק כשמירה על התרבות ה״טבעית״, אלא — בהתבדלות גמורה ומוחלטת. אדרבא ייצא הח׳ אב. שב. וילמד מהנעשה במושבות ראשל״צ, רחובות, פ״ת, נחליאל. מההתאבקות הקשה והמוזרה שישנה בין שכונת התימנים לבין האבטונומיה האשכנזית במועצת המושבה: הרס מוחלט. הגיעו הדברים לידי כך שאפילו פקידי הממשלה האשכנזים מתקבלים אצל בני השכונות הללו “בסבר פנים יפות”. וכל כך למה? זה ודאי נגד דעתו של אב. שב., אבל כך הוא מפני שבין האבטונומיסטים ופקידיהם אין כל תימני, קרובי ומכרי או לכל הפחות בן עירי שהתוועדתי אתו עוד מנעורי. ומכאן אותה המלחמה העקשנית של התימנים בזמני בחירות. וכי מה הם מועילים אם הם משקיעים כוחות ומרץ למעלה מכפי יכולתם, כדי לזכות בציר אחד לקונגרס או בשניים לכנסת ישראל?

ועוד כתובת נוספת אתן לו לאב. שב., שיפנה אל החרדים הקיצוניים שבתימנים, ויראה אם הם יאמינו אמונה שלמה שה“אשכנזים” הם יהודים או יפקפקו כל מיני פקפוקים. אביא כאן עובדא: בשנת 1927 יצאו שני בחורים אשכנזים לתימן בעסקי מסחר. בשבת נקלעו לבית־הכנסת והחזן כבדם בעליה. כל העיירה רננה אחרי החזן שהוא העמיד לספר התורה אנשים שהם בגדר ״מסופק״, אם הם ממוצא יהודי או לא. והלא כל יהודי בתימן - לא רק שומר על ה״אחדות המקומית", אלא גם חושב שמחוץ לגבולות תימן אין יהודים ואינם יכולים להיות כלל.

הלמעמד מובדל זה רוצה אב. שב. להפכנו? וניחא לו בכל הסכסוכים הללו? האם לא די לנו במלחמת המפלגות האוכלת את בשרנו אלא שאנו צריכים להטיף למסורת עדתית (בצורת תרבות “טבעית”) שפירושה הטבעת חותם הגלותיות על חיינו? האם לא מספיק שהטבע חייב וזימן שחורים ולבנים אלא שאנחנו עוד צריכים ליצור מעמדים כאלו בקרבנו? לא! ויידע נא מר אב. שב. כי אכן ישנם חוגים בין התימנים השואפים לחינוך נבדל, לשחיטה מיוחדת וגם לאבטונומיה מיוחדת וכו׳ וכו׳. והנאורים שבנו גורסים אחרת. חובה עלינו, לדאוג שהעם בארצו יחיה כולו כאחד חיי אחווה משותפים, שאין בהם קנוניות מעמדיות משוללות כל זכות קיום מבחינה כלכלית. וביחד עם זה חובת העם השב לתחיה בארצו לקבוע לו שפה משותפת אחת ותרבות אחת. ואוי לה לאומה המורכבת מ“אומות” שונות, שכל אחת מהן רואה את עצמה כעיקר ויסוד.

אכן, יש להודות, כי חובה לשמור על סגולות ועל קניינים, על תרבות ועל ערכי תרבות. ביחוד על אלה מהם שאפשר לחשוב, כי הם נשתמרו מזמנים קדומים. אבל אין זה צריך לחולל חיץ בין חלקי העם. ייכנסו הם ישר לבתי־הנכאת הלאומיים שלנו וייאספו לאוצר ספרותנו.

וחובה קדושה מוטלת עלינו להעמיד מתוך האלמנט הזה שכבת אינטליגנציה שהיא תשמש ראשית כל גשר בריא ומועיל בין שדרות העם הקם לתחיה וגם תתן את הסיפוק הדרוש לכל עולה תימני. בפנותו אל מוסד ואל אגודה ימצא שם את קרובו וייווכח אז כי אמנם כל היהודים הם גוף בלתי־נפרד אחד. ואז ייעלם כליל הפזמון של בנים חורגים שאפשר לשמוע אותו מפי כל תימני קטן וגדול.

“דבר”, י״ט אדר תרצ״ג

---

על מארת הקוריות

מאת

ישראל ישעיהו

(לקראת אסיפת הנבחרים)

במושב שעומד להתכנס בימים הקרובים יוחלט כפי הנראה — על סידור בחירות חדשות לאסיפת הנבחרים הרביעית, ויש צורך, איפוא, להעלות על הפרק את השאלה המרה והכאובה — שאלות הקוריות, זה הנגע המקים חיץ בין יהודי לאחיו ובין איש לרעהו, המפצל את האומה לאזרחים ממדרגות שונות והמחזק את ה“אבטונומיות” העדתיות הנושאות ברמה את דגל הגלות, את שמות הארצות ששם נרדפו עד צוואר ושמהן נמלטו כל עוד נפשם בם.

ומעציב הוא, כי לא לביטול הקוריות מתכוננים עכשיו, אלא לחיזוקן ולמתן קוריות חדשות ל“גופים ציבוריים חדשים”.

ראשית מחלה זו היתה “הוראת שעה”, וכיוון שפרצה, נדבקו בה כל שוחרי הכבוד ורודפי השררה. היום — מהתאחדות התימנים ומהתאחדות הספרדים, ומחר תתעוררנה התאחדויות הקוזקים, הכורדים, העדנים, ועוד כמה התאחדויות שארצנו נתברכה בהן. הגענו לידי כך שאגודה מקצועית כהתאחדות האיכרים, רוצה אף היא בקוריה מיוחדת — ודווקא בחתיכה הגונה. ולא ייפלא, איפוא, אם מחר תתעורר גם התאחדות הסנדלרים והתאחדות הנגרים וכל אגודה מקצועית תרצה בכך, ולכולם צריך יהיה לתת קוריה מיוחדת.

ואם לפי מידת ההון והרכוש שיש לכל בוחר ייקבע הדין, הרי כגודל מושבות יהודה והשומרון כן צריך יהיה להיות גודל זכות ההצבעה וההכרעה של… הבארון רוטשילד ופקידיו. ויימצאו אנשים שירצו לשלוח צירים לכנסת מטעם מוסדות כספיים ומסחריים: בנקים, חברת חשמל וכו׳. ומדוע לא ידרשו כזאת גם בתי־המסחר? וגם אינטרסים “כלכליים וישובים” יימצאו ש“צריך להגן” עליהם.

לא אטעה אם אומר שע״י הכנסת עיקר הקוריות הוכנס יסוד פורה הפקרות ושרירות־לב, וקנוניות של רודפי כבוד והתנשאות, שאין הציבור רוצה בהם.

קטונתי מלדבר על זאת מבחינת הכלל. אולם בתור פרט הנני נפגע מאוד מ״המשחק הכללי", העושה בנו שמות.

הנני תימני, אחד מאלה שדבקה בהם מארת הקוריות, לעתים אני מתגאה, כמובן ב“תימניותי” שסבלתי את הגלות המרה והארורה ביותר ושעל כן גאולתי כל כך מתוקה וממלאה את חלל לבי אושר. אולם כשמבדילים אותי מעדת ישראל כשאני ניגש לקלפי לבחור ברשימת יהודים “לא־תימנית”, גוערים בי, ושולחים אותי “לתחומי”, הרי זה חושף למולי את כל מכמני הצער והעלבון שספגתי אני ואבותי ואבות אבותי, עד ראשוני הגולים. לפתע אני מרגיש את עצמי כבן “מעמד מובדל” נחות־דרגא, והרגשה זו מפעפעת כסם בעצמותי.

כלום לחינם ערגה הנפש לדרור ולחופש כיהודי ובאדם בן־חורין? האם גם כאן יהא חל האיסור על תערובת גזעים, ותהא אפלייה בין יהודים ממדרגות שונות? כלום בתימן אנחנו. ובין אומות העולם אנו שרויים?

אין להתעלם מהעובדה שישנם היום תימנים הששים על הקוריה כעל כל הון, אך לא אשמתם היא. כנסת ישראל היא שטיפחה את היבלית הזו במו ידיה, ובזה יצרה תקדים לדברים מסוכנים יותר. די להזכיר את סכסוכי השחיטה בירושלים, ואת דבר בית־העלמין המיוחד לתימנים (כנראה שיש גם “גן עדן” מיוחד להם), וזכור עוד הד המלחמה הנטושה בין המועצות המקומיות לבין שכונות התימנים הרוצות לעשות שבת לעצמן בכל שטחי החיים הציבוריים: בשחיטה מיוחדת ובחינוך מיוחד, וכל דבר שריח אשכנזיות או ספרדיות נודף הימנו הריהו פוסלם למפרע כחתיכה דאיסורא.

אינני מטיל ספק בדבר, שיבוא יום ויקומו איזה “עסקנים” תימנים השואפים למעט שררה וירצו שהממשלה תכיר בהם כעדה מיוחדת, כמו, למשל עדת היוונים והגרמנים וכו׳, והלא גם טריטוריות ישנן להן, החל מ“כרם התימנים” הידוע בת״א וכלה במושבים הנבדלים הבנויים על קרקע הלאום ומכספי הלאום ביהודה ובשומרון. הרי לכם “קנטון תימני” בא״י. אין זה סתם מליצה, זהו כמעט הלך־רוח המנשב כיום בחוגים תימניים ידועים. לעת עתה עוטפים את הדבר באיצטלא נאה של “אם אין אני לי מי לי” ושל “נדאג לעצמנו” וכו׳, אך אלה הם רק ניצנים. הפרחים יבואו. אין גם להתעלם מהעובדה שישנן מפלגות בציונות וביישוב התומכות במעשי הפירוד הללו להנאתן. אם ייבחרו ז. גלוסקא או יעקב כהן לאסיפת הנבחרים, הרי יתוסף תומך בסופרסקי וברביזיוניסטים. ואם לא תתקיים, ח״ו ת״ת תימנים בהנהלתם, מי בקרב התימנים יחזק חזונו הגדול של סמילנסקי?

ואם יש למי לפנות, הרי זה אל שליחי הפועלים בכנסת ישראל: אתם הן מגינים הנכם על כבוד האדם ועל חופש האדם, על השוויון בין יהודי לאחיו ובין איש לרעהו. אתם הן נלחמים הנכם על הדמוקראטיה והחרות וכנגד תאוות השלטון של תאוותנים שבעים.

עליכם, איפוא, לקדש מלחמה בקוריות, ולהשתמש בכל כוח השפעתכם בעד ביטולן המוחלט.

“דבר”, כ״ט אייר תרצ״ד

---

יהודי תימן, עלייתם לישראל והשתרשותם בחייה

מאת

ישראל ישעיהו

א

גלות תימן היתה אחת הגלויות הקדומות ביותר והקשות ביותר וגאולתה היתה מן הנפלאות ביותר.

מסורת אחת מייחסת את ראשית בואם של יהודים לתימן לימי שלמה המלך כאשר מלכת שבא באה אליו לנסותו בחידות (מלכים א׳, י׳, 1) ובשובה לארץ צירף אליה חבורת חכמים יהודים, שנבחרו להיות מדריכים בחצר מלכותה או מומחים לגילוי מחצבי כסף וזהב בארצה. לפי אותה מסורת הרי שבא, הנזכרת במקרא, היא מארב, בצפון מזרח תימן, הידועה מכתבות־האבן המרובות, שנשתיירו בה, והמעידות עליה שהיתה בירת שלטונם ותרבותם של החמיירים, שהם כנראה השבאים.

מסורת אחרת ייחסה את ראשית בואם של היהודים לתימן לימי חזקיה המלך; כן קיימות מסורות נוספות על בואן של קבוצות יהודים לתימן בתקופות מאוחרות, בייחוד כחיילים מתיישבים, הן בימי נבואיד, יורשו של נבוכדנצר, והן בימי הורדוס ששלח גדוד של 500 חיילים יהודים לעזרתו של המצביא איילוס גאלוס בשנת 24 לפסה״נ.

ב

תקופה ממושכת חיו היהודים בתימן חיים של כבוד ונהנו מהשפעה מרובה. עצם מציאותם, כל שכן מעמדם המדיני ויכולתם הכלכלית, שימשו מקור לעידוד Iתקווה ליהודים בארץ־ישראל ובארצות אחרות, ואף היו מקלט בשביל נודדים ובורחים מאימת המלחמות. רמזים על כך אנו מוציאם הן במקרא והן בתקופות מאוחרות יותר, כגון בישעיה (כ״א, י״ג— ט״ו):

"משא בערב, ביער בערב תלינו,

ארחות דדנים; לקראת צמא התיו

מים יושבי ארץ תימא בלחמו

קדמו נודד; כי מפני חרבות

נדדו מפני חרב נטושה… ומפני

כובד מלחמה".

ובדברי הימים א׳ (ד׳, ל״ט— מ׳):

"וילכו למבוא גדר עד למזרח הגיא לבקש מרעה לצאנם;

וימצאו מרעה שמן וטוב והארץ רחבת ידים ושקטת ושלוה…"

הרמב״ם, באגרתו ליהודי־תימן, מן המאה ה־12, חוזר על הרמזים האלה, ומשתמש לגבי יהודי תימן באותם מטבעות לשון, שציטטנו מישעיה ומדברי הימים:

"על שרשי האמת יעידו גזעיהם

ועל טוב המעיינות ישהידו נוסעיהם,

כי משורש האמת פרח נצר נאמן

וממעיין החסד נחל גדול בארץ תימן…

והנה הוא לאטו נדבר, כל עייף

וצמא במדבר, ובו מצאו ספקם

ודים, כל עוברי דרך ואיי הים,

לכן העבירו קול… מקצה

השמים ועד קצה השמים: הוי

כל צמא לכו למיים…

…כי מצאו… מרעה

טוב כל רזה בו ישמן… יושבי

ארץ תימן… וכי הם לדל נותני

לחמו… הליכות שבא קיוו למו…

וידם לכל עוברי אורח מתוחה

וביתם פתוח לרווחה…" וכו'.

ג

מעמדם של היהודים היה מכובד כל כך עד כי קמו מלכים מקרבם, או מלכים שנתגיירו ליהדות. מקורות שונים מספרים על שושלת של 40 מלכים יהודים שמלכו בתימן; היא החלה ב“אבו־כריב” (בימי החשמונאים), נמשכה כ־500 שנה ונסתיימה במלחמותיו ובמפלתו של המלך יוסף דו־נואס (525 לספה״נ), ששמו ומלחמותיו שימשו, במשך דורות רבים, מקור לסיפורי אגדה בלבושים ובגלגולים שונים, כגון סיפורו הנודע של דוד הראובני על המלך "יוסף דמן ערב״;

אולם, משעה שדרך כוכבו של נביא האיסלאם בארצות ערב, הסתגרו יהודי תימן בתוך עצמם — קצת מרצון וקצת מאונס — וכאילו נותקו מסביבתם, מהשפעתה ומכל התערבות בהווייתה, והתבצרו בתוך חומות הקיום היהודי; הם קיימו קשרים, גלויים ונסתרים, עם מרכזי היהדות בא״י, בבבל ובמצרים, קיבלו את המשנה, עם חתימתה, ולאחר מכן את התלמוד והפוסקים, והעמיקו שרשיהם בהווייה הדתית היהודית, תוך שמירה קפדנית, ושמרנות קנאית, על מהותה לבל תטושטש במשהו.

משעה שהחל הילד לדבר — אביו מלמדו לברך ולקרוא קריאת שמע. בגיל 3 - 4 נשלח לבית־הכנסת הקטן (“החדר”) ואחרי שנה־שנתיים היה עולה לתורה בבית־הכנסת וקורא בעצמו את הפסוקים. בהגיעו לגיל 13 הצטרף הילד אל אביו בעבודתו. אך תוך כדי עבודה המשיכו יחד לשנן בעל־פה את התנ״ך והמדרשים. בקיאותם בתנ״ך היא מן המפורסמות ומתוך ארבעה חתני התנ״ך העולמיים, שהוכתרו בישראל, — שניים הם מעולי תימן: הרב יחיה אלשיך ומר יעקב חומרי. יהודי תימן כיבדו מאוד תלמידי חכמים שביניהם והם העריכו או העריצו אדם אך ורק לפי מידת למדנותו וידיעתו.

ד

וכל כמה שנעשו אדוקים יותר במולדתם הדתית, ומסוגרים בתוך עצמם, כן הלכה וגברה איבת המוסלמים, אדוני הארץ, אליהם, ונתבלטה יותר ויותר זרותם “כנכרים בארץ נכריה”, הן בעיני עצמם והן בעיני סביבתם; ישיבתם הממושכת באותה גלות היתה בעיניהם כישיבת עראי, כ“אורח נטה ללון”; ואפילו המוסלמים החזיקו בדעה, שבמוקדם או במאוחר יצטרכו היהודים לצאת מתימן ולשוב לארצם, והיו אומרים זאת בגלוי.

הנסיבות הללו הביאו לדיכויים של היהודים. הם נדחקו מכל מישרה שלטונית ומעמדות מסחריות גדולות. כן נאסרה עליהם בעלות על קרקעות ולא נותר להם אלא לעסוק במלאכות־יד, כגון: צורפות, נפחות, סנדלרות, קדרות, אריגה, חייטות, ריקמה וכיוצא באלה. מעטים מהם התפרנסו ממסחר זעיר.

מעשי הדיכוי וההשפלה היו קשים מאוד, בעיקר בערים המרכזיות של תימן שם ירדו על היהודים המון גזירות קשות ומעשים של הפליות חמורות, כגון, שאסור עליהם לבנות בתי־כנסת ואם הורשו לבנות בית־כנסת היה אסור שהגג שלו יהיה גבוה בהרבה מקומת־אדם; גם את בתי־מגוריהם היו חייבים לבנות נמוכים. אסור ללבוש בגדי לבן; לרכב על סוס או חמור; ובלכתם מול מוסלמי או לצדו היו חייבים לצעוד לשמאלו, ששם “נמצא השטן”. נגיעה מקרית של יהודי ותהא הקלה ביותר, בבגדו או בגופו של המוסלמי, נחשבה כאילו “טימא” היהודי את המוסלמי ועליו לשאת בהוצאות ה“טהרה”, וזאת כשהיהודים היו מקפידים מאוד על נקיון בגדיהם וגופם במידה הרבה יותר גדולה מאשר המוסלמים. יהודים היו פסולים לעדות. כן הוטלו עליהם עבודות בזויות, כגון סילוק נבלות מן הרחובות וכדומה.

הם נרדפו על צוואר, סבלו ועונו, דור אחר דור ואין מושיע. נוסף לכך פקדו אותם מגיפות, מחמת מחלות מידבקות, וכן רעב ומחסור, אשר לא יתוארו במלים. כל תולדותיהם רצופים קינה ונהי על מר גורלם ועל קשי שעבודם.

ה

וכל כמה שגדל סבלם וגברו יסוריהם כן גברה ציפייתם לישועה וגאולה.

המשוררים שקמו מקרבם, אשר הבולט והמיוחד ביניהם הוא ר׳ שָלֵם שבזי ז״ל, שחי לפני יותר משלוש מאות שנה, היטיבו לבטא, ביטוי עז, הן את מצוקתם וזעקת־לבם של בני־עמם והן את כיסופיהם לגאולה ולישועה.

כיסופיהם הפכו לקוצר־רוח, אשר ממנו קמו להם כפעם בפעם משיחי־שקר יותר מאשר בכל קהילת יהודים אחרים. ברבות השנים החלו גם לדחוק את הקץ על־ידי שעלו מהם יחידים וקבוצות קטנות לארץ־ישראל.

ר׳ עובדיה מברטנורא, שביקר בירושלים בסוף המאה ה־15, סיפר שפגש בה יהודים, שבאו בימים ההם מארץ עדן, ואף שמע “מפי רב אשכנזי זקן, יליד הארץ. כי זכור הוא בימי חרפו כאשר באו יהודים מארץ עדן”. כן ידוע ומפורסם, כי עולים יהודים מתימן הגיעו לירושלים ולצפת במאות ה־16, ה־17 וה־18.

ו

אך עליה ראשונה, של שיירה גדולה, מתימן, הגיעה לירושלים בשנת תרמ״ב (1882), זמן מועט לפני שהגיעו לארץ “חובבי ציון” והבילויים; הם חישבו ומצאו ששנת תרמ״ב היא שנת הגאולה על דרך הפסוק בשיר השירים "אמרתי אעלה בתמר״ — תרמ״ב. גם בימי העליה השניה (1905) הגיעו שיירות של עולים מתימן ופנו אל המושבות החקלאיות בימים ההם: ראשון־לציון, רחובות ופתח־תקוה. האיכרים, כן הפועלים חלוצי העליה השניה, מצאו בהם פועלים טובים, המתאימים לכיבוש העבודה העברית במשק העברי; אי לכך המשרד הא״י (שקדם להנהלה הציונית, שקדמה לסוכנות היהודית), בראשותו של ד״ר ארתור רופין, ביזמתו של ר׳ בנימין ובתמיכתו הנלהבת של הרב קוק, שלח לתימן את החלוץ הצעיר והנועז, יליד רוסיה שמואל ורשבסקי, ששינה את שמו לשמואל יבנאלי, במטרה לזרז ולארגן עליית יהודים משם.

מצוייד בתעודה עותמאנית על שם אליעזר בן־יוסף יצא שמואל יבנאלי לתימן והיה שרוי בסכנות גדולות, רכושו נשדד ממנו כמה פעמים וגם חייו היו בסכנה; בעקבות שליחותו גברה עליית היהודים מתימן והגיעה לממדים שלפי מושגי הימים ההם היו גדולים ביותר; מאז לא פסקה עליית יהודים מתימן והיא נמשכה טיפין־טיפין עד שקמה מדינת־ישראל.

ז

עם קום המדינה הקיץ הקץ על אותה גלות. כחמישים אלף יהודים עלו מתימן לארץ “על כנפי נשרים”; היה זה אחד החזיונות המרהיבים והמופלאים ביותר של גאולה יהודית ואנושית. הם היו פזורים ביותר מאלף עיירות וכפרים נידחים ברחבי תימן, מנותקים מן העולם הגדול ומן המרכזים היהודיים, ללא שום אמצעי־תקשורת ותחבורה, כגון רדיו, דואר, עיתונות, רכבות או מכוניות נוסעים.

אעפ״י כן, פשטה ביניהם כברק השמועה בדבר קום המדינה והם קמו כאיש אחד, נטשו בתיהם ורכושם וזרמו אל עיר עדן, החוסה בשלטון אנגליה, כדי להגיע משם לארץ־ישראל; אף האיסור, שהיה מוטל במשך זמן רב מטעם שלטונות תימן על יציאת יהודים מן הארץ, לא עצר בהם; הם גרפו את המחסומים ויצאו בדרך גאולים. האווירונים הגדולים, שנשלחו ע״י הג׳וינט והסוכנות היהודית, יצאו לקראתם והביאו אותם לישראל.

הערבים, וכן גם האנגלים, בעדן, עמדו נדהמים ופעורי פה, נוכח המיבצע האדיר הזה שהתרחש לעיניהם. יהודים שהיו נרדפים ומושפלים, עניים ודלים, שלא היו רשאים אפילו לרכב על חמור, נישאים אחר־כבוד על כנפי מטוסי־ענק, הממריאים משדה־תעופה ערבי, אל מדינת היהודים שאך זה עתה קמה. כך צאו יהודי תימן מאפילה לאור גדול; מבור־כלא אל חיי דרור; ממצוקות הרעב והמגיפות אל מרחב של חיים ותקווה.

מספר העולים מתימן, במשך כל התקופה הממושכת שלפני קום המדינה הגיע ל־35 -40 אלף נפש, ואילו אחרי קום המדינה עלו בבת־אחת כחמישים אלף; בניהם, שנולדו בארץ, לפני קום המדינה ואחרי קומה, הכפילו את מספרם וכיום הם מונים כ־160 אלף נפש.

ח

עלייתם של יהודי תימן לארץ־ישראל היתה לה לברכה; הם הביאו אתם כמה תכונות שהתאימו לצרכי בניין הארץ; כבר בימי העליה הראשונה של תרמ״ב נתגלו כאנשי עבודה, שהעבודה היא להם דבר המובן מאליו ולא אידיאה מהפכנית. כך הביאו לארץ את הטיפוס של פועל יהודי העוסק בכל עבודה, בבניין, בחקלאות ובשירותים שונים; החוצב והסתת היהודי הראשון באבני ירושלים, מאז חורבן הבית, היה אחד מעולי־תימן, ר׳ דוד עובד ז״ל, והוא לימד עבודות אלה ליהודים אחרים. בהגיעו לגיל 90 שנה העניקה לו עיריית ירושלים אזרחות־כבוד שלה. ולא עוד אלא שהפועל היהודי העולה מתימן היה גם תלמיד חכם, העוסק בתורה ומקיים מצוות, נאמן לעם ומסור למשימות בניין הארץ; שום שבט משבטי ישראל לא נמצא עשיר בכתבי־יד עתיקים, כמו יהודי תימן; נוסף לכך הם נודעו כחסכנים וכמסתפקים במועט המצוי, בלי להתאונן ולהתמרד; עולי תימן נחשבו כאנשים שקטים וסולידיים ולא ידוע על מקרים של התנגשויות ביניהם, כציבור, לבין שאר האוכלוסין.

ט

בשנים הראשונות של עלייתם הם סבלו קשיי קליטה בחיי הארץ לא בגלל שפת הדיבור — שכן הם ידעו לדבר בשפה העברית עוד בתימן — אלא בגלל השוני התרבותי, ביניהם לבין אחרים, ובייחוד ביניהם לבין האשכנזים יוצאי אירופה. במלאכות שידעו, וכן במנהגים ובהרגלים, היו שונים מאחרים שוני בולט.

השוני במנטליות המקצועית והיעדר כל ידע טכנולוגי של התימנים גרם להם סבל לא מועט; המלאכות שידעו בתימן, כגון אריגה, רקמה, עיבוד עורות. סנדלרות, נפחות ופחחות, היו פרימיטיביות לגמרי. גם מלאכות אמנותיות, כגון צורפות ורקמה והעתקת ספרים בכתב־יד, לא היה להן בעבר שוק צרכנים וקונים־ אך עכשיו הם חוזרים אליהן, כיוון שכבר יש להן שוק קונים ישראלי והם מייצרים גם לייצוא, באמצעות “משכית” וגורמים אחרים. בינתיים הם בולטים בבניין הארץ, ויישותם מורגשת בנקודות החיוניות ביותר; רובם המכריע מצויים בסקטור החקלאי, הן כפועלים חקלאיים במושבות והן כמתיישבים עצמאיים; כ־40 מושבים חקלאיים בארץ, בדרומה, בצפונה ובמרכזה, מאוכלסים ע״י עולי־תימן; ורק כשליש מהם מתגוררים בערים הגדולות; נראה כאילו החיים העירוניים הסואנים מפחידים אותם, שמא לא יוכלו להסתגל אליהם.

במרוצת הזמן הם חדרו לתעשיה ולפקידות וכן גם לשירותים, כגון: מורים, אחיות, שוטרים, קצינים בצבא וכו'. הם בולטים במיוחד במקצוע ההוראה: מורים, מורות וגננות. לעומת זאת אינם מורגשים לא בבנקאות ולא במסחר הגדול, אלא רק קצת במסחר הקמעוני. הם הצטיינו כלוחמים כחברי ההגנה לפני קום המדינה, כחברי אצ״ל ולח״י, וכחיילים בצה״ל.

בעבר היו מעדיפים לגור במרוכז, בינם לבין עצמם, כדי להישען זה על זה וכדי לחיות את חייהם כמנהגיהם ולפי טעמם והרגליהם; כך נוצרו שכונות וישובים מיוחדים להם. אך במרוצת הזמן, כאשר החלו להרגיש שהם כבר יכולים לחיות עם אחרים, הם נודדים מן השכונות המיוחדות שלהם והולכים לגור בשיכונים מעורבים.

כן נטו יוצאי־תימן, בעבר, לקיים חיים קהילתיים עצמאיים; הם קיימו במשך עשרות שנים “התאחדות תימנים” כל־ארצית, וזו גם ייצגה אותם בבחירות כלליות ומוניציפאליות; בשנים האחרונות חלפה גם נטייה זו, והם השתלבו, כמעט כליל, בתוך מפלגות פוליטיות ובתוך מוסדות קהילתיים מקומיים ומרכזיים. אעפ״י כן עדיין אינם בולטים בקרב המנהיגות הפוליטית של המפלגות בישראל.

אשר לילדיהם הריהם לומדים בבתי־הספר היסודיים. בדרך כלל מעדיפים ההורים לשלוח את ילדיהם לבתי-ספר דתיים יותר מאשר לבתי־ספר חילוניים. אך גם אלה וגם אלה הם בתי־ספר “מעורבים”, וכמעט שאין בית־ספר שכל תלמידיו תימנים, לבד מכיתות ראשונות של בית־ספר בכפרים החקלאיים; ואילו תלמידי הכיתות המתקדמות של בתי־הספר בכפרים — מובלים יום יום, מן הכפרים שלהם, במכוניות של משרד החינוך, כדי ללמוד בבתי־ספר אזוריים.

כמעט כל הילדים מסיימים 8 כיתות של בי״ס יסודי. אך לבית־ספר על־יסודי, הן עיוני והן מקצועי או חקלאי, מגיע לעת עתה רק אחוז מצומצם מהם; עוד פחות מגיעים לבתי־ספר גבוהים; וההולכים לבתי־ספר גבוהים מעדיפים עדיין לימודים עיוניים על פני לימודים ריאליים. ובעוד שמספר התימנים תלמידי האוניברסיטה — בפקולטות של מדעי־הרוח — מגיע למאות, הרי בפקולטות למדעי הטבע ובטכניון מספרם מועט ביותר.

כיום נמצאים ביניהם סופרים, משוררים, עורכי־דין, שופטים ואישי ציבור נודעים; אך בייחוד כבשו לעצמם מקום מכובד בתחומי התרבות כסופרים וכחוקרים, כזמרים, רקדנים, שחקני במה וכן ציירים ופסלים. המפורסמים שביניהם: הזמרות ברכה צפירה, שושנה דמארי וחנה אהרוני; השחקנים יונה עטרי וסעדיה דמארי ז״ל; להקת “ענבל” בהדרכת שרה לוי־תנאי; הציירים אבשלום עוקשי ויוסף הלוי; הסופרים מרדכי טביב ז״ל ויבל״א אהרן אלמוג. החוקרים הרב יוסף קאפח, יהודה רצהבי ושמעון גרידי ואחרים.

י״א

חיי המשפחה אצל בני הזוג, שנישאו בתימן, הם בדרך כלל תקינים מאוד. מקרי הגירושין אצל אלה הם נדירים ביותר וכן הם מרבים להוליד ילדים; לעומת זאת דומה תקינותם של חיי המשפחה אצל בניהם, ילידי הארץ, לזו של שאר בני הדור הצעיר, שתקינות חיי המשפחה שלהם היא לפי הנורמה המקובלת אצל בני גילם בארצות המערב. וכן הדבר גם ביחס להולדת ילדים.

נישואים מעורבים. בין בן או בת זוג תימני לבין בן או בת זוג לא־תימני, התפתחו במרוצת השנים ומגיעים עכשיו לכדי 18% מכלל הזוגות הנישאים. קיימת סברה, שלא נחקרה כל צרכה, שהאשכנזים, ובייחוד יוצאי גרמניה והצברים, מעדיפים לבחור לעצמם בנות זוג תימניות דווקא. בדרך כלל נוטות התימניות ביתר קלות להינשא לבני זוג לא־תימנים והן גם מבוקשות יותר הן בגלל צבען, הנחשב כצבע נעים, והן בגלל חריצותן, ובעיקר צייתנותן; לעומתן מעדיפים הגברים התימנים להינשא דווקא לתימניות מאותן הסיבות עצמן; אעפ״י כן ישנם גם רבים מן הגברים הצעירים הנשואים עם נשים לא־תימניות.

י״ב

תרבותם שהביאה בחובם, נגלתה כתרבות יהודית שרשית ומקורית שרוח קדומים שורה עליה; המבטא העברי הצח שבפיהם, שירתם, זמירותיהם, מנהגיהם, מלבושיהם, מלאכת אמנות שבידם, כגון צורפות, ריקמה, העתקת כתבי־יד וכיוצא באלה, משמשים מקור לא אכזב לא רק לחוקרי פולקלור יהודי אלא גם למבקשים לטפח תרבות ישראלית מחודשת, בנוייה מ“חומר ולבנים” של מסורת קדומים. השפעת תרבותם חדרה אל תאים שונים של התרבות הישראלית המתהווה; הריקמה התימנית היא שם דבר בארץ ובחו״ל; חלק ניכר מן המנגינות הישראליות, ובייחוד המחולות העממיים הישראליים, מושפעים מן המנגינות והמחולות של יהודי תימן.

אך, כאמור, בולטים הם בנאמנותם לדת בלי שייחשבו לקנאים, כשם שהם בולטים במסירותם לארץ, לבניינה ולהגנה עליה.

---

במה נשתבחו עולי־תימן?

מאת

ישראל ישעיהו

רגש השמחה שאפף את כלל הישוב, ובייחוד את תנועת העבודה, לנוכח עליית יהודי תימן לישראל — לא היה בכדי. תאמר: זו היא שמחה הבאה מכלל שמחת קיבוץ הגלויות מארבע כנפות הארץ — לא אמרת הכל; תאמר: זו היא שמחת אחים שזכו לראות בפדיון אחיהם מבור־כלאם ובשובם לחיות בביתם ובמשפחתם כבני־חורין — לא אמרת הכל; תאמר: זהו חלק ממיצעד־הנצחון של דוחקי־קץ הגאולה על במתי הגלות הארוכה — לא אמרת הכל.

אמור מעתה: — יש בשמחה זו מעין “שמחה יתירה” הבאה מכוח הערכת חשיבות החומר הזה, שזכתה בו ארץ־ישראל הנבנית, והיא משולה לשמחת הבנאי שנזדמנו לו אבני־מחצב משובחות שכולן מתאימות לבניין פלטרין שלו, ו“שכולה אין בהן”.

בראשית דרכם הוכר ערכם

חשיבות זו לא צמחה פתאום ולא נתגלתה עם העליה ההמונית האחרונה “על כנפי נשרים”; אפשר לומר, שימיה כימי שיבת־ציון והישוב החדש, אלא שהקומץ המועט של האיכות המשובחה הזאת ניתן עכשיו בכמות מרובה, מלוא חפניים ברכה.

בראשית היתה עליית תרמ״ב. זה היה זרם העליה הראשון מתימן, שהגיע לארץ בעת ובעונה אחת עם זרם עליות ביל״ו וחובבי־ציון, שבאו ממזרח אירופה וממערבה, בלי שהיה קשר הדוק בין שני הזרמים, וכאילו דאג שר־הגאולה שלא תהיה תפארת שבט אחד על משנהו, מפני שהקדים לעלות ארצה; וכך נתקיים הפסוק: “ממזרח אביא זרעך וממערב אקבצך”. עולי תימן בתרמ״ב הגיעו לירושלים, ורצו לראות בנחמתה, שכן היתה להם סמל כולל של ארץ־ישראל בבנייתה ובחורבנה.

הם מצאו לפניהם ירושלים של ה“כוללים”, שיושביה חיו על “חלוקה” ונתכתשו בה ועליה, גם לאחר שכבר קמו ויצאו מהם מייסדי פתח־תקווה. עולי תימן האמונים על עבודה, שכל ימי חייהם מצאו לחמם מעמל־כפיים כאומנים וכבעלי־מלאכה, לא נגרפו לתוך יוון־מצולה של החלוקה, אלא פשטו בכל עבודה כדי למצוא לחמם; מהם שעסקו בצורפות, בכתיבת סת״ם, בשירות בבתים ובמוסדות ציבור; ומהם שהלכו ללמוד בנאות, חציבה וסיתות, אצל הערבים. בזכותם חשה ירושלים בגופה, זו הפעם הראשונה מאז חורבנה, עמל־כפיים וזיעת־אפיים של בנים ששבו אליה לשים קץ לאלמנותה; בזכותם צנחו סלעי ירושלים מהלמות פטיש עברי, זו הפעם הראשונה לאחר 70 - 80 דורות של שממון וזרות.

באותו זמן נקרו להם בדרכם אנשים, וביניהם הרי״ד פרומקיץ, בעל “החבצלת”, אשר השתדלו לכוון צעדיהם אל העבודה ואל ההתיישבות בנקודות־ספר, וסייעו להם בהקמת כפר־עבודה מבוסס על חקלאות זעירה בסביבות ירושלים (כפר השילוח).

ומכיוון שעולי־תימן הם שמרנים בטבעם, ואינם זזים ממקום עמידתם עד שלא מזיזים אותם, עמדו במקום שעמדו, כחיל־עובדים קבוע של ירושלים, דבר שהטביע חותמו על פני התחדשותה במשך שנים רבות.

בשנת תרע״ח עוד היו בירושלים:

24 בנאים תימנים מבין 47

26 פחחים תימנים מבין 41

63 פועלים תימנים מבין 130

28 צורפים תימנים מבין 56

וכמוהם עשו עולי תימן שהגיעו ליפו, והיו מראשוני הפועלים היהודים שבנו את תל־אביב. בבניין הגימנסיה “הרצליה” ובחפירות הבאר הראשונה של תל־אביב נטלו חלק ניכר פועלים יוצאי תימן וגם בשביתת הפועלים הראשונה בתל־אביב לא נגרע חלקם.

אחוות גורלם עם העליה השניה וייעודה

אותה פרשה חזרה עליהם בימי העליה השניה, בלבוש אחר ובממדים גדולים יותר.

שתי שיירות של העולים מצפון־תימן (חֵידַאן וצַעדַה) הגיעו לארץ בשנות תרס"ז - תרס״ח, בימי בראשית של העליה השניה, שלא בהשפעת המניעים שהניעו את העליה השניה, כגון הקול־הקורא של יוסף ויתקין אל צעירי ישראל שיבואו לארץ לעבדה ולשמרה, יהודי תימן לא שמעו ולא ידעו על אודותיו; זמן מה לאחר בואם הועברו מנמל יפו לרחובות ולראשון־לציון ביוזמת המשרד הא״י, ובהדרכת יוסף שפרינצק ויוסף קליבנר, כדי למלא את הצורך בעובדים עברים שיישבו בקביעות במושבות.

הדבר אירע בשעה שבפני אנשי העליה השניה עמדה בכל חריפותה שאלת כיבוש העבודה במשק העברי על־ידי הפועל העברי. מאחר שראו בכך לא רק צורך חיים לעצמם, אלא גם מפתח להגברת זרם העליה לארץ ולהבטחת סיכויי קליטתה כשלרשותה יעמדו מקורות־העבודה במשק העברי.

אותה שעה עבדו ושמרו פועלים ערבים בפרדסי המושבה ובכרמיה; בתי. האיכרים היו רוחשים משרתות ערביות, ואוויר המושבה היה בלול מהבל־פיהם של איכרים יהודים ופועלים ערבים. הערבים עבדו הרבה וקיבלו שכר מועט ונהגו כובד ראש במעבידיהם.

לעומתם לא יכלו ולא רצו החלוצים הצעירים, יוצאי אירופה, לקבל על עצמם דרגת־חיים ותנאי־חיים של הפועל הערבי; לפיכך נמצאו ביניהם שסברו שיש לתת זכות בכורה לכיבוש הקרקע, כלומר להתיישבות המבוססת על עבודה עצמית, על פני המלחמה לכיבוש העבודה שנראתה כמלחמה נואשת.

והנה באו עולי תימן ופתרו את השאלה לאלתר. אמנם בשעה שראו האיכרים את עולי תימן הראשונים שהובאו למושבה, והנם רזי־גו וכחושי־פנים, צעקו: “מה זה? אוכלים הבאתם לנו ולא פועלים”; אך לא עברו ימים מועטים והוברר להם שהללו הם פועלים טובים ומסורים. הם נכנסו לתלמי העבודה והתחרו בפועל הערבי והניחו דעתם של האיכרים בכל המובנים. נתקעו במקום שנתקעו ולא זזו משם לא ב“עונה הבוערת” ולא ב“עונה המתה” של העבודה, וכך היו לחיל־עובדים קבוע ויציב במושבה העברית.

אף הפועל העברי, איש העליה השניה, שש לראות כיצד כובשים עולי תימן עמדות־העבודה העברית במושבה; הוא ראה והנה כרמי המושבה ופרדסיה, בתיה ורחובותיה מתייהדים לעיניו, ורבתה שמחתו.

הדברים הגיעו לידי כך שבאחד הימים נקראה אסיפה גדולה במושבה רחובות, של פועלים ואיכרים יחד, תחת הסיסמה: “הבו לנו עולים מתימן”.

שליחות שמואל יבנאלי לתימן

ואמנם נתעורר מייד המשרד הא״י, הגלגול הראשון של הסוכנות היהודית. בראשות ד״ר א. רופין, ובעצת יוסף אהרונוביץ ור׳ בנימין, נקרא שמואל יבנאלי לצאת בשליחות לתימן, כדי לזרז ולהחיש את צעדי העליה משם, למען פדות גולה סורה ומדוכאה זו ולמען כיבוש העבודה העברית במשק העברי, להיותה מקלט להמוני גאולים. שמואל יבנאלי ידע את הסכנות הגדולות האורבות לו בדרכו זו. הוא ידע שזרים שבאו לתימן בימים ההם נפלו בידי מרצחים “מן המארב” ואעפ"כ לא נרתע. הוא הצטייד במכתב־המלצה מאת הרב קוק, ובתעודה עותומנית שאולה של אחד בשם אליעזר בן יוסף (בימים ההם היה שלטון עותומאניה, תורכיה כיום, פרוש על ארצות רבות ובכללן ארץ ישראל ותימן) ויצא לתימן כדי לבצע את שליחותו. הוא היה השליח הציוני הראשון שבא לתימן ודבריו הפתיעו והממו את גולי תימן כמהלומה על ראשו של אדם נרדם. הם היו שקועים במעבה־אמונה ואשליה, שהגאולה תבוא להם באורחות־פלא, שעם תקיעת שופר הגאולה יינשאו על כנפי נשרים לארץ תקוותם; והנה בא השליח הזה שלא פיקפקו כלל ביושרו ובמהימנותו, והגיד להם שעליהם לקום ולעלות לארץ ישראל בדרך הטבע, ולא עוד אלא שבארץ ישראל, מחכה להם עבודה, עבודה קשה, וחיים, חיים לא קלים כלל.

דברי השליח ניערו וטילטלו אותם ממשקע החלומות היפים והחזיונות המופלאים שהיו שרויים בו, ואף על פי כן אמרו: “נקום ונעלה, אם יחיונו נחיה ואם ימיתונו ומתנו”.

והנה עלו. קצת בכוחות עצמם וקצת בעזרת הכסף המועט שהיה בידי השליח הגיעו לארץ שיירות־שיירות והתפשטו על פני המושבות ביהודה ובשומרון, ומקצתם נשלחו לגליל, ובעיקר לכנרת.

והם הצדיקו את התקוות שתלו בהם. העבודה העברית החקלאית נכבשה לפניהם קימעה־קימעה, הודות לסבילותם ולכוח־סבלנותם; עם זה נשתחררו חלוצי העליה השניה לביצוע המשימה הגדולה של כיבוש הקרקע, ליצירת בראשית של החקלאות העובדת והעצמאית באום ג׳וני (היא כנרת) ובמרחביה, ומשם הלאה עד היום הזה.

מאז ימי שליחות יבנאלי לתימן בשנת תרע״א ועד ראשית מיבצע “מרבד הקסמים” לחיסול אותה גולה, לא פסקה העליה משם אלא בשנות המלחמה העולמית הראשונה. וכשם שלא פסק חוט עלייתם, כן לא פסקו מלמלא באמונת־אומן אותו ייעוד ששר־התחיה יעד להם: כיבוש העבודה במשק החקלאי העברי למען העליה העברית.

גם השרון נושע בם

אותו ייעוד נתגלה בלבוש אחר בימים טראגיים ביותר לעם ישראל; בימי מלחמת העולם השניה, כאשר עלה הכורת על יהדות אירופה, שהיתה מקור ועיקר בת ציון ולבניין הארץ, כאשר שממו ואבלו כל הדרכים לעליה לארץ — גברה הוד־קדומים ויפעה־ישראלית תנכ״ית חופפים עליהם, ונוף הארץ כאילו מתחדש עליה “כימי קדם”.

עניים בחומר ועשירים בתורה

בתחילה קולטת אזנך צלילי דיבורם העברי שאינם יודעים זולתו (באשר לשונם הערבית אינה חביבה עליהם וגם בארץ גלותם לא היו מסורים בידה כליל). וכשאתה פותח בשיחה אתם נגלית לפניך תרבותם העברית השורשית; פסוקי תנ״ך ואימרות חז״ל שגורים בפיהם ונותנים טעם לשיח־שפתותיהם; ומשאתה מציץ לתוך אוהליהם רואות עיניך עשירות במקום ששוכנת עניות; לא שטיחים ולא פריג׳ידרים, לא בגדי משי וצבעונין ולא טבעות־יהלומים; הרכוש היקר היחיד שהביאו עמם, ששמרו עליו כבבת־עיניהם, הוא צרורות ספריהם, ספרי־תורה וכתבי־קודש, מועתקים בכתב־יד ישן או חדש, ועליהם גאוותם ותפארתם; הם לא רק שומרי מסורת ומקיימי מצוות הדת, אלא גם מרבים להגות בתורה בצאתם ובבואם, בשבתם ובלכתם, ודבקים בענייני רוח לפעמים יותר משהם דבקים בענייני חומר וחיי יום־יום.

ברל כצנלסון נתרגש עד מעמקי נפשו כשבפעם הראשונה בחייו בארץ־ישראל, נתקל בסבל יהודי ברחובות קריה, והוא תלמיד־חכם תימני שישב ועסק בתורה בין משאוי למשאוי.

התורה והעבודה הם, איפוא, עיקר שבחם. אך יש עוד כמה וכמה דברים שנשתבחו בהם:

אהבתם לארץ ודבקותם בה

ראשית, אהבתם לארץ, שכולה דבקות וקדושה. בגלל אותה אהבה הם יושבים רובם בכפרים, בסביבות חקלאיות, ומיעוטם יושבים בערים; ואם עולי תרמ״ב נתנו לעלייתם סימן הקשור באחד האילנות שבהם נשתבחה הארץ, התומר, וקראו על עצמם את הפסוק ״אמרתי אעלה בתמר״ (בתמר - תרמ״ב) — הרי עולי שנת תרס״ח - תרע״ב הלכו למושבות כשבפיהם מתנגן הפסוק “לכה דודי, נצא השדה, נלינה בכפרים, נשכימה לכרמים”. (עולי שנת תש״ד נתנו לעלייתם סימן: ובאו ציון ברנה — שנת ברנ״ה לשטרות, תאריך שבו רגילים יהודי תימן).

אף יציבותם באה ממקור אהבתם לארץ. לכל מקום שהם מגיעים — שם הם נקלטים בלי לזוז יותר; ואולי משום כך לא העלה מישהו מהם על דעתו מעולם לקום ולעזוב את הארץ, על אף הסבל הרב שנפל בחלק חייהם בארץ־ישראל.

שנית, מקוריותם התרבותית. הם דתיים, שלמים בדתיותם ללא שום תוספת לוואי. הדתיות המפלגתית זרה לרוחם ואינם מחבבים אותה. התנ״ך, ההלכה והאגדה הם המקור שממנו שאבו דעת ותרבות. עליהם אפשר לומר את המימרא הידועה בשינוי קל: הם שמרו על תורת ישראל והיא שמרה עליהם, הם חלקו לה כבוד והיא העניקה להם מכבודה ומהודה. ספרים עתיקים ובלים, ספרי מדרש, הלכה ואגדה, פרי־רוח חכמיהם — רובם נדפסו וכבר מכהנים פאר בהיכלי ספרותנו; שירתם, רבת־הכיסופים והתשוקה לגאולה, וכן ניגוניהם, שמהם ובהם מקור לנגינות ישראל בימי קדם — נעשו מכבר נחלת התרבות העברית ונתחבבו על העם כולו.

כשרון הסתגלותם וחבלי היגאלותם

שלישית, כשרון הסתגלותם. כי אעפ״י שהם קנאים למקוריותם ונאמנים לה — בכל זאת לבם פתוח, ורצונם מתגבר, לסגל לעצמם גם דברים שהיו רחוקים מהם, בכל שטח משטחי החיים. לא תמיד הם מבחינים בעצמם מה לקרב להסתגלותם ומה לרחק ויש שהם מסגלים לעצמם גם דברים שהיה ראוי להתרחק מהם.

לשמחתנו, הסתגלותם לטוב, ליפה ולמועיל, עולה בהרבה ומכפרת על הסתגלותם לדברים אחרים. עדים לכך אותם כוחות תרבותיים שצמחו מקרבם במרוצת השנים, עשרות מורות וגננות, אחיות ועובדות סוציאליות, עסקנים, סופרים וחוקרים, ובייחוד אמניות ואמנים, שהם כעין חוט־של־חן המקשר בין שבט יוצאי תימן לבין שאר שבטי ישראל.

עולי תימן יודעים להסתגל לתנאי עבודה ולתנאי־אקלים; כשנתקלים בקשיי־חיים נוהגים בסבלנות, ואם בא מחסור עליהם הריהם מתאפקים ומצפים בשקט לימי טובה, וכל תביעתם צנועה ואדיבה. מובן מאליו שזהו כלל, אך יש יוצאים מן הכלל. וגם הכלל הזה יוצא מגדרו כשהוא חושד, ועל אחת כמה וכמה כשהוא רואה בעיניו, מעשה עוול ואי־צדק.

תהום ההבדל בין תימן לישראל

האם כבר נגאלו גאולה שלמה? — אין להעלים ואין להתעלם מן העובדה שבעלייתם לארץ, בא הקץ ליסורי גלותם כיהודים ולסבלם כבני־אדם במחשכי תימן; אך עדיין הם משוכים ומסובכים בחבלי הסתגלות למציאות החיים בארץ־ישראל, שבעיניהם היא רצופה כולה שוני, חידושים וזרות לגבי כל מה שהסכינו בו עד הלום.

עלייתם לארץ־ישראל אינה רק העתקת מקום מושבם, עקירה משם ונטיעה כאן, אלא זוהי הפיכה גמורה של כל סדרי חייהם, סגנונם, דרכי מחשבתם ומושגיהם וכל תפישתם.

משעה שפקחו עיניהם, שהיו עצומות כדי שלא לראות חשכת חייהם בגלותם נתברר שעליהם לקפוץ על פני כל המהפיכות, התמורות וההתפתחות, שחלו בעולם הגדול ובעולם היהודי במשך מאות שנים, בכל שטחי החיים החומריים הרוחניים והנפשיים.

ולא עוד אלא שאינם פטורים מיסורי קפיצות ומסכנות קפיצה.

הנה הם יצאו מארץ חשוכה, עניה ומפגרת, שאין בה לא רכבת ולא טלפון, לא כבישים ולא חשמל, לא מכונות־עבודה ולא תכשירי־ריפוי, לא עיתונים ולא ספרות, לא אמנות ולא מדע, לשונם הערבית של תושביה צמוקה וידיעתם על העולם ועל כל המצוי בו כאין וכאפס; מסחרה עם ארצות שמחוצה לה דל ואנשים זרים אינם יכולים ואינם רשאים לבוא בגבולה אפילו כעוברי־אורח.

אמנם זוהי ארץ השרויה במשטר דתי, ובמשכנות היהודים, ששמרו כל ימיהם בקפידה גמורה על הדת ועל רוחה — נגה תמיד גם אור הדעת והחכמה שבתורת ישראל. אך נוסף לזה, שלטו הרבה אמונות תפלות וסלף־בינה, על הגויים ועל היהודים כאחד, עד שקשה לקבוע היכן התחום בין שמירת הדת ובין ההשתעבדות לאמונות־ההבל. אף במנהגי החיים, כגון אופן הדיבור בין אדם לחברו, ויחס האיש לאשתו ולבניו, ויחס האזרח לאנשי השררה ולראשי הדת — בכל אלה שונה תימן (ובכלל זה יהודים שהיו בה), שוני חריף ולפעמים קיצוני מכל ארץ זולתה. שוני שבה, ניכר גם בינה לבין ארצות ערב שמסביבה, הקרובות והרחוקות.

כיצד יעברו על פני תהומות השוני, החריף והקיצוני הזה, בלי שיבולע להם ובלי שייגרמו להם כאבי־לב ויסורי־נפש?

וכלום נטעה אם נאמר כי בשל כך הם חסרי יציבות נפשית? כלום נחטא לאמת אם נציין שנפשם נקלעת בין תום ואמונה לבין חשדנות וסארקאזם, כלפי עצמם, ובייחוד כלפי זולתם?

כל מי שקרוב אל יוצאי תימן יודע שעם כל היותם תמימים, ואולי דווקא מפני כך, הם חשדנים גדולים, ובסתר לבם אף סארקאסטים.

לא אחת אירע למי שבא אתם במגע ובקשרים, שהוא יתהלך בוטח באמונם אליו, ללא צל של ספק, ולפתע מתגלה לו שלבם בל־עמו, וקיתונו כמו שפוך על פניו, והוא עומד ומשתומם על השניות והסתירה הזאת: מצד אחד תמימות ואמון בלי גבול ומצד שני כפירה וחוסר־אמון גמור. אותה שניות וסתירה קיימת בצורה מיוחדת גם ביניהם לבין־עצמם. מצד אחד מלכדת אותם צבת חייהם, מחסורם, חשדנותם באחרים וכו'. מצד שני מתפרדים הם פירוד בתוך פירוד על אותו רקע עצמו. ולא פעם תשתומם לראותם מאוחדים באחדות מוצקה כעשת ופתאום הם מפורדים עד לבלי אַחֵד וחוזר חלילה.

כל מסכת היחסים ביניהם לבין שאר שבי־הגולה, מוסדות הישוב, מפלגותיו והסתדרויותיו שזורים בחוטי השניות והסתירה הזאת.

מה מביא אותם לידי אותה שניות ואותה סתירה? האם זהו עניין של אופי? טעות קשה נטעה אם נקבל הנחה זו. מסתבר שזהו תסביך המסתבך על רקע חייהם בתוך רקע החיים הכללי בארץ־ישראל.

תם סבל הגלות והחל סבל הדלות

בהיותם בתימן חשבו עצמם לבני־אדם שלמים ומושלמים, במידה שאדם מסוגל להאמין בשלמות עצמו. דבר אחד שהציק להם והיה כ“מקדח בלבם” הוא יחס ההשפלה מצד הערבים יושבי הארץ, שהזכיר להם בכל עת כי הם נכרים בארץ נכריה, מעולם לא עלה על דעתם בבהירות כי עניותם ודלותם גם היא מקור נמרץ לסבלם כבני־אדם וכיהודים וגורם עצום ליסורי־נפשם; ואמנם רבים מהם היו באמת עניים ודלים, אך הם האמינו באמונה שלמה שזהו דבר שבא “מן השמיים” ואין להרהר אחרי מידותיו של הקדוש־ברוך־הוא. הילכך נשאו נפשם בתקווה ובתפילה לביאת־הקץ של גלותם; הם היו מסוגלים לומר בתפילתם משהו מעין: “יזכנו השם לרצות אבני ארצנו ולחונן עפרה ומייד נמות”, ואעפ״י כן, קינוח תקווה צפונה בסתר לבם שעם גאולתם, “יראו עולמם בחייהם” תיכף ומייד. לא פעם שמעתי מפי עולים חדשים מתימן בעת שדרכו רגליהם על אדמת הארץ: “רצינו להגיע לארץ ולמות, עכשיו אנו רוצים לחיות, לחיות”.

אולם בראשית מצעדיהם מתברר להם שעניין סבל הגלות תם ונשלם, אך עניין סבל הדלות לא תם ולא נשלם. אדרבא, הוא רק התחיל. כי, אמונתם העתיקה שהעניות והפרנסה הם בידי שמיים ו“מאן דיהיב חיי יהיב מזוני” (הנותן חיים נותן גם פרנסה) משתברת בידם ובלבם לרסיסים סמוך לפגישתם עם החיים בארץ, כשם שנשתברו הלוחות בידי משה בעת שראה את העם רוקד סביב עגל הזהב.

הם מסתכלים סביבם ורואים כיצד בני־אדם חיים, כיצד נאבקים על חייהם, כיצד חוטפים איש מפני איש ״חתיכות חיים״ — ונדהמים. אמנם אותו טבע טבוע גם באנשי תימן כבכל בני־אדם. אך שם הם היו שווים בכוחם ובוטחים ביכולתם להתחרות, נוסף לאמונתם בסיוע הבורא. כאן מתברר להם מהרגע הראשון שאין כוחם שווה עם אחרים, ואינם בני־התחרות והם מאבדים אמונתם וביטחונם העצמי ונעשים כחגבים בעיני עצמם, כסבורים שזקוקים הם לעזרה של כעין, חסד, וכאילו תלויים הם באותה עזרה ובאותו חסד. תלותם זו היא שגורמת להם להיות צייתנים ומאמינים עד גבול ידוע. תימצא לומר שזוהי צייתנות וזה אמון על תנאי. על תנאי שייטיבו עמם, הטבה נראית לעין ומתממשת בידיים, שהיא ודאית היום ואינה עניין לעתיד לבוא. אם לא כן, כל הצייתנות הזו הופכה לאנרכיה והאמון לחשדנות גמורה.

ואמנם הגורל יעד להם בארץ ישראל חיים כלכליים קשים מנשוא. עיקרו של דבר הוא בכך, שאם כי היו רובם ככולם, בעלי מלאכות ואומנויות בתימן, והתפרנסו מיגיע־כפיים, הרי משעה שהגיעו לארץ מתגלה להם שאין שום ערך לאותן מלאכות ולאותן אומנויות שבידם, מחמת שהן פרימיטיביות ואין להחזיק בהן לנוכח התרבות הטכנית הגדולה שהם רחוקים ממנה כמה מאות שנים. גם מלאכות אקזוטיות שבידם, כגון רקמה וצורפות וכתיבת סת״ם — משליכים הם מאחרי גוום תוך ריצתם הבהולה להיאחז בחוטי חיים אחרים, בבחינת “ברי ושמא — ברי עדיף”. ועל אף ריצתם ובהילותם אינם מגיעים אלא למדרגות הנמוכות שבסולם העבודה, לעבודות הפשוטות והקשות שיגיעתן מרובה ושכרן מועט; הם אינם עולים בעצמם ואין אחרים מעלים אותם במדרגות יותר גבוהות שבסולם העבודה מבחינה מקצועית כדי שתוקל יגיעתם ויגדל שכרם.

אינם עולים בעצמם מתוך פחד, שמא יחמיצו זמן והשתכרות שוטפת, בלי שיעלה בידם להשיג תמורה במאמציהם. לרוב הם עמוסים גם בדאגת קיומן של נפשות אחרות, מאחר שהם מקיימים משפחה בעודם בגיל צעיר והשאלה עומדת לפניהם: “על מי לנטוש את מעט הצאן”.

האחרים אינם מעלים אותם משום שתי סיבות:

א. אין סומכים על נתונים טבעיים שבהם שבעזרתם יכולים הם לתפוס ולהבין מקצועות שטעונים השכלה אלמנטרית.

ב. היו בישוב אישים וחוגים, ויש עוד כמוהם עכשיו, הסבורים שצריך לשמר את התימנים, שמבחינת גורלם הם כחומר ביד היוצר, לצרכים מיוחדים של עבודה הדרושה לבניין הארץ, שאין מי שיעשה אותה זולתם. אותם חוגים ואישים נחלקים גם כן לשני סוגים. סוג אחד חושב כך, מתוך חיבה לתימנים ומתוך רצון להעמידם במקום מכובד מבחינת הגשמת האידיאלים הציוניים והישוביים. סוג אחר (הוא עכשיו לאושרנו מצומצם ופחות־השפעה) מעוניין פשוט במציאותו של טיפוס פועלים פשוט וזול ומרכין ראש. בינתיים נמצאים יוצאי תימן באשר הם שם; משמע, בתוך “מעגל־קסמים” של עבודה פשוטה וקשה, ששכרה מועט ובעטיה הם שרויים ברמת־חיים נמוכה (בשעה הם משתוקקים להגיע לרמת־חיים יותר גבוהה) דבר שמביא אותם במישרין ובעקיפין לרמת־תרבות נמוכה וזו מביאה, כידוע, לידי רמה חברתית נמוכה

הכיצד? אדם עני, שחייו קשים ורוחו קצרה — אינו יכול ללמוד ולהשתלם ולהתקדם בעצמו במקצועו, ועל אחת כמה וכמה שאינו יכול להתמסר ל“סתם תרבות”; ולא עוד אלא שאינו יכול לאפשר זאת לבניו ולבנותיו, שפרי ידם נחוץ לו מאוד כדי להקל על עצמו מקצת מעומס חייו. גדולה מזו: מלאכתם של היהודים בתימן היתה קשה מבחינה פיזית, אבל היתה מלאכת מחשבת. בשלה ובשל התורה שלמדו בצידה, רכשו לעצמם פקחות רבה ועירנות רוחנית ניכרת. לעומת זאת המלאכה הקשה שהם עוסקים בה בארץ, אינה מלאכת מחשבת ויגיעתה משכחת לימודם ומסיחה דעתם לחלוטין. היא נוטלת מהם כל זיק של זיקה לרוחניות ולחיי רוח. הדבר היחיד שהם משמרים הוא מצוות הדת, בכללן, קריאה שגרתית בתורה ובספרי חז״ל, וגם זה רק כדי לזכות בחיי עולם הבא בלבד.

דרך התיישבות ורגש בדידות

הדברים אמורים לא רק בעיר אלא גם בכפר. אלא שבכפר ניתווספו להם עוד שני פגעים:

האחד הוא שלא הגיעו לכלל התיישבות ממש, אם כי הם יושבי כפר מובהקים.

והשני הוא פחדם מפני בדידות. עם שבתם בלב מרחב, על ההר ובמישור, הרחק מישוב צפוף וקרוב לגבול־עויין — גוברת בלבם הרגשת הבדידות ומאפילה על הרגשת הגאולה. הכפר הבודד שהם יושבים בו, לרוב לבדם, אינו שונה בעיניהם מן הכפר שחיו בו בתימן אלא במקצת…

אותו רצון מפורסם שלהם לשבת זה על־יד זה בשכונה אחת ובסביבה אחת אינו בא ממקור הנטיה, להתבודד, אלא הוא נטיה להצטופף, וזה מחמת החולשה העצמית שלהם לגבי סביבתם האנושית החדשה, שהם יראים אותה (שמא תבלע אותם) ונמשכים אליה בעבותות משיכה כדי ללמוד ממנה וכדי להידמות לה. תימצא לומר, שבעצם המציאות הנפשית טמון סוד הדחיפה לצאת למרחב ולהשתלב בו בלי להיטשטש ובלי להתבטל אך בהיותם יושבי כפר בודד אין להם סביבה אנושית כזאת שממנה יתרחקו ואליה יתקרבו, שממנה ילמדו הליכות־חיים מתוך התרשמות ישירה ובעטיה תתחשל עצמיותם; לעומת זאת יש להם הרגשת בדידות וחלל ריק.

לעיל הדגשנו שבשבעים אחוז מעולי “מרבד־הקסמים” נשלחו להיקלט בסביבה הכפרית של א״י; אפשר להניח שלפחות 50 אחוז מיוצאי־תימן הוותיקים, בארץ נמצאים אף הם בסביבה כפרית של א״י, אך בהתיישבות ממש יש רק מעטים, כמות שעשויה כאילו לנסיון ולדוגמה בלבד. נראה שגם כאן פעלו אותם גורמים ואותן כוונות שפירטנו לעיל; כלומר: מצד אחד אין סומכים עליהם כאלמנט שיכול להחזיק בהתיישבותו ולעמוד בה בהצלחה ולפיכך גורסים שצריך ליישבם שלבים־שלבים; ומצד שני יש הגורסים שנחוץ לנו בארץ אלמנט כפרי, כפרי ממש, ככל הגויים, שיכול לחיות וליצור בשביל עצמו ובשביל סביבתו, בלי שיהא צורך לציידו ציוד מודרני דווקא.

נשאלת מאליה השאלה: היעברו על פני המרחקים האלה וכיצד יעברו? והתשובה היא: נלמד קל וחומר וגזירה שווה מעולי תימן הראשונים שבאו לארץ במשך שבעים שנות הישוב החדש. בקשיים רבים, ביסורים אין־קץ, עברו גם עברו על פני רוב המרחקים האלה, מי בקפיצה ומי בהקפצה, מי בצעדים זריזים ומי בתהליך איטי. תוך כדי המעבר הזה הפסידו לא מעט מעצמיותם, ממקוריותם, מהרגשת החירות והבחירה שלהם, אך יחד עם זה נתגלו בהם וגילו הם בעצמם עצמיות חדשה ומקוריות מחודשת ודבר זה נותן אותותיו בכל שטחי החיים החברתיים, המשקיים והתרבותיים.

מאליו מובן שיש צורך לסייע בידם סיוע פעיל: א) לשם השתרשות במפעל ההתיישבות בארץ; חיי הכפר והחקלאות, בנוסח ציוני־סוציאליסטי ובסגנון מודרני — הם מסלול נכון שבו יעברו על פני כל התהומות והמישקעים הפסיכולוגיים והמקצועיים עד שיעמדו על רגליהם כבני־חורין, עד שישרישו ויפרו וירבו, במובן ריבוי ובמובן תרבות לטוב להם ולעתיד העם והארץ; ב) לשם רכישת מקצועות מודרניים בחרושת ובמלאכה, דבר שיש בכוחו להשוות מעמדם ויכולתם עם זולתם; ג) לשם רכישת השכלה אלמנטארית והשכלה רחבה לבניהם ולבנותיהם, וחזקה עליהם שהם יהיו כלי מחזיק ברכה.

זו הדרך לשחרורם מירושת העבר והגלות וזו הדרך לשמירת ערכי מורשת ששמרו עליהם בדורותיהם.

תנועת העבודה בעוזריהם

על רקע זה מוארת פרשת הקשרים ובעיית היחסים ביניהם לבין תנועת העבודה בישראל. ראשי תנועת העבודה הבינו והבחינו כי: א) אלמנט זה, לפי מהותו והווייתו שייך כמעט כולו לתנועת העבודה; ב) תנועת העבודה היא המסגרת היחידה לאמנציפציה גמורה שלו, לפי שהיא, במהותה, מגן לחלש ונושא קבוע ויציב ליצירת חיי שוויון ורמת־חיים הוגנת לעם העובד; ג) יש לעורר בו רצונות ומעשים של אוטואמנציפציה.

ואמנם כל תולדות תנועת העבודה בארץ רצופות נסיונות לקשר את התימנים קשר בל-יינתק אל שורשי החיים והמעשה ואל קרנות־האידיאלים שלה כדי לחזק עצמה בהם וכדי להביא להם ישע ומוצא לחיים. בשדה הנסיונות הזה היו כשלונות רבים, אבל היו גם הצלחות גדולות.

מה פלא שרובם המוחלט של יוצאי תימן הוותיקים והחדשים הם חברים הסתדרות הכללית של העובדים העברים בישראל. ואם יש כיום ישובים יפים של עולי תימן, ואם יש ביניהם מאות בעלי־מקצוע המשתכרים יפה, ואם צמחה מתוכם אינטליגנציה ניכרת — הרי עשר ידות בזה למעשי הטיפוח, ההדרכה והעזרה של תנועת העבודה.

גם עכשיו עדיין ניכרים הם כעדה בעלת סימני־היכר גזעיים ומנטאליים, אך התקרבותם והתמזגותם בחיי הארץ ובהווייתה גברה כבר מזמן על בדילותם.

מכבש התחיה, הכובש חצצי העם ושבריריו כדי לעשותם לעם אחד — מסתובב במהירות. הוא מיישר הדורים, מדבק ומגבש, ואין מעצור לפניו; סוד סגולתו וכוחו הוא: מאמצי הבניין והיצירה וחתונת הדמים והזיעה של עם־ישראל עם אדמת ארץ־ישראל שתנועת העבודה מבצעת, מפעילה ומנהלת אותם.

וחזקה על אותו “מכבש”, שכוחו וסגולתו גדלו שבעתיים מאז קמה מדינת ישראל, שיכבוש גם את העליה החדשה הזאת והעליות הדומות לה.

הלשון העברית, בית־הספר העברי, שבו יהיו הלימודים מעתה חינם וחובה, השירות בצבא ההגנה לישראל ובמילואים, העיתונות העברית, הספרות, האמנות והציבוריות הערה והתוססת, ההסתדרות הכללית של העובדים העברים, ותנועות הנוער של א״י העובדת, אלה יגרפו את המוני עולי תימן אל אפיקי התרבות החדישה והחיים החדשים; לא זו בלבד שיסתגלו ומסתגלים לאכול בכף ומזלג אלא גם ירכשו לעצמם רמה טובה של תרבות־מקצועית־טכנית כדי שיועילו יותר לעצמם ולארץ, ואין ספק שבית ההסתדרות, וממשלת ישראל המונהגת ע״י שליחי העם העובד, יהיו להם בדרכם זו לעזר רב.

אפס, צריך לזכור ולהזכיר בכל עת שהמדובר הוא בבעיית־מעבר של בני־אדם חיים, עמוסי רגש, על פני תהומות פסיכולוגיים. ודבר זה מחייב גישה גמישה וזהירה כדי למנוע תאונות קשות.

מן הנסיון למדנו, שהם עצמם, למשל, מתגוננים במרץ נגד סכנת ההתפרקות מן המטען הדתי־תרבותי; וטוב עושה תנועת העבודה כשהיא מעודדת אותה התגוננות, לפי שהתפרקות מהירה מערכי מוסר דתי עלולה להביא לידי ריקנות מוסרית, דבר מסוכן ובלתי רצוי; לעומת זאת ספק הוא אם יש בכוח־עצמם להתגונן מפני סכנת ההתבטלות, שהיא החמורה שבסכנות; אדם שנקלע לתוך מצב שבו, אם הוא יושב אומרים לו: לא כך יושבים, ואם הוא עומד אומרים לו. לא כך עומדים, ואם הוא אוכל אומרים לו: לא כך אוכלים, ואם הוא לובש אומרים לו: לא כך לובשים — ודאי שיהא מוכה תדהמה ועצמיותו האישית נעשית בטלה בעיניו.

מן המוסכמות הוא שאדם חסר־עצמיות אישית הוא רעה־חולה, ותקומת עמנו וארצנו לא תיכון על אנשים שכמותו.

הילכך, דין הוא שהמרחקים יצומצמו, צימצום לפנים מצימצום; החלל המועט, שיישאר מחמת אותו צימצום, יש למלאו על־ידי העלאת ערכם, בעיני עצמם ובעיני אחרים, ועל־ידי ציון שבחם בדברים שנשתכחו. זאת יש לעשות בכנות ובחיבה ולא כ“מצוות אנשים מלומדה”.

כל מה שיש בידם מעשים טובים ונכסי ממש רוחניים, צריך ליתן את הדעת עליו ולראות בו מעין נדוניה שלהם בתהליך השתלבותם והתמזגותם עם שאר שבי הגולה.

בכך תרום קרנם ותזדכך עצמיותם ואין ספק שיעברו על פני המרחקים ביתר קלות ובמעט תאונות, משל שנשברה החבית ונשמר יינה.

---

דו״ח הוועדה הציבורית של יוצאי תימן בארץ מביקורה בעדן – נובמבר 1949

מאת

ישראל ישעיהו

ביום ט״ז חשון תש״י (8 בנובמבר 1949) באה משלחת של עסקני התימנים בארץ לעדן בראשות ישראל ישעיהו, שנתמנה כנציגו האישי של ראש ממשלת ישראל מר דוד בן־גוריון. חבריה היו: אברהם כהן, מנשה מינס ואהרון מדהלה מטעם התאחדות התימנים; ישראל ישעיהו, חיים בדיחי ויוסף שמעי מטעם התימנים חברי ההסתדרות. היא נשארה בעדן עד יום כ״ו חשון תש״י. במשך עשרה ימים אלה חקרה ודרשה ונפגשה עם העולים, עם אנשי הסוכנות ואנשי הג׳וינט, עם נציגי הקהילה בעדן ועם נציגי הממשלה הבריטית בעדן.

תפקיד המשלחת:

1. להביא פרישת שלום מן הארץ ליהודי תימן הנמצאים במחנה “גאולה” בדרכם ארצה, לברכם ולעודדם ולראות מקרוב את הטיפול בהם ותנאי חייהם במחנה.

2. להשתדל בהחשת היציאה מתימן.

3. להתעניין בשאלת העברת רכושם של יהודי תימן שכבר עלו ושעוד יעלו. נכסי יחידים ונכסי ציבור, וביחוד ספרי־תורה וכתבי־קודש.

4. להתחקות על שורשי השמועות בדבר ניצול העולים ובדבר ההתנהגות אתם.

5. להביע תודה ליהודי עדן ולבדוק שאלת עלייתם והעברת רכושם ארצה.

6. לברר אפשרות הקמת מצבה ויד־זכרון לאותם שמתו בדרכם לארץ־ישראל.

1. במחנה

בשעה שהגיעה המשלחת למחנה נמצאו בו כארבעת אלפים נפש. אך לפי שהיה זה מחנה־מעבר אין יציבות למספר הנמצאים בו. הללו עולים והללו באים והמספר עולה ויורד.

בראשונה נפגשנו עם ציבור הנמצאים במחנה, בירכנו אותם, ובהזדמנות זו הודענו להם שהם רשאים לקחת אתם ארצה כל כסף וזהב שיש ברשותם ללא חשש, ושלא ישמעו לשום לחש או רחש בעניין זה. הציבור קיבל הודעתנו זו בסיפוק והיא אושרה באותו מעמד על־ידי נציג הסוכנות מר א. אונגר.

עם הסיור במחנה מצאנו שהסידורים בדרך כלל מניחים את הדעת. הוסבר לנו, שהימים הקשים והנוראים כבר מאחרינו. זה היה בימי ספטמבר הלוהטים כשבמחנה הקטן, שנועד לאלף נפש, הצטופפו כארבעה־עשר אלף; סופות־חול כיסו אותם והמטפלים היו מעטים. עכשיו עובדים במחנה כחמישים איש: רופאים אחיות, מטפלות ומטפלים; ונטועים בו כמאתיים אוהלים גדולים, לבד מהבניינים המשמשים צרכי בית־חולים, מחסנים וכו׳. העובדה של מציאות מחנה־מקלט כזה בלב המדבר, בו מוצאים יהודים יגעים ומדוכאים מזונות, עזרה רפואית, השגחה והדרכה, והעיקר שדה־תעופה סמוך, שממנו ממריאים לישראל, היא עובדה מרנינה את הלב.

התרשמות עזה נתרשמנו מהטיפול בחולים וביחוד בילדים. ראינו חדרי הילדים החולים ונזדעזענו למראיהם, עקב מה שעבר עליהם, אך לבנו היה סמוך ובטוח שנעשים כל המאמצים שבגדר האפשר כדי להצילם מכליון ומיסורים.

חבר העובדים במחנה, וביחוד הרופאים והאחיות, עושים מלאכה נאמנה ומסורה והם ראויים לעמוד על הברכה.

2. זירוז היציאה מתימן

דיונים ממושכים נתקיימו בין המשלחת לבין נציגי הסוכנות היהודית ונציג הג׳וינט מר שוויד, שהגיע לעדן יום אחד לפני המשלחת. בראש הדיונים עמדה שאלת שיגור שליחים לתימן לשם ארגון יציאת השארית. לפי האינפורמציה שאספנו עלו לארץ בדרך האוויר, מי״ג כסלו תש״ט (14 דצמבר 1948) עד בוא המשלחת לעדן, קרוב לשלושים־וחמישה אלף יהודים מתימן (ביניהם כאלפיים מתושבי עדן), ונשארו בתימן עוד אלפים רבים (אנו הערכו מספרם בחמישה־עשר עד עשרים אלף, אך אין ידיעות מבוססות), שהם מורכבים משלושה סוגים:

א) עניים שאינם יכולים לזוז מחמת עניותם; ב) אמידים שלא הצליחו לחסל עסקיהם ולהעביר רכושם; ג) יהודים בעלי מקצוע ששלטונות תימן הטילו עליהם להישאר עד שילמדו מקצועותיהם לערבים. המשלחת שמעה אינפורמציה מפורטת מפי יוסף צדוק על כל מה שראה והתרשם בעת עבודתו בגבולות תימן, בראהדה ובשורייקה.

סוכם, כי יוסף צדוק יוצא לתימן, וכן סוכם לבדוק אפשרות יציאתו של מר יחיאל כסאר לתימן. בא־כוח מחלקת העליה של הסוכנות מסר על כוונת הסוכנות לשלוח לתימן את הרב שלום סעדיה גמליאל, והמשלחת התנגדה למועמדותו בהחלט.

3. שאלת הרכוש שבתימן ושבעדן

תחילה בדקה המשלחת שאלת רכושם של יהודי תימן שכבר עלו לארץ.

נתברר:

1. אל תוך מחסנים של מחלקת העליה נאספו ונארזו שמונים ושניים ארגזים הכוללים מאתיים עשרים וחמישה ספרי תורה ומאות כתבי־קודש והם מוכנים למשלוח ארצה. מקצתם מסומנים בהם שמות הבעלים והשאר בלי שמות.

2. חמישים־וארבעה ספרים מופקדים במחסן של מר משה מנצור, מסוחרי עדן, ומסומנים עליהם שמות הבעלים.

3. נציג הג׳וינט מר שוויד נתן הוראה, שכל העולים יעלו מכאן ואילך עם כל חפציהם. החבילות, שנותרו במחנה מן העולים הקודמים, הובלו מיד לפי הוראות מר שוויד.

4. לאחר בדיקה נתברר, כי בידי שניים־שלושה סוחרים עדנים מופקדים כשלושה מיליון רופיות של עולים שכבר עלו לארץ. אשר לנכסים בתימן גופא — נתברר: א) שנכסי דלא ניידי נמכרים בתימן במחירי חיסול. באין קונה פרטי — משלם דמיהם אוצר האימאם. שום יהודי לא הורשה לנסוע קודם שמכר את נכסיו. ב) המוטלטלין נמכרו בדמים זולים מאוד. ג) כסף וזהב אסור להוציא מתימן. אחדים הצליחו להעביר את כספם או מקצתו במזומנים. אחדים נפלו בידי מבריחים רמאים, שלקחו את הכסף על מנת להעבירו את הגבול ונעלמו. ויש שמסרו כספם לסוחרים ערבים בתימן וקיבלו המחאות אל סוחרים ערבים בעדן. גם אלה הצליחו מקצתם. ויש גם מהם שנפלו בידי רמאים שנתנו בידם המחאות אל כתובות שאינן במציאות. ד) נתברר, שרוב הספרים עדיין בתימן — מחמת הקושי בהובלתם ומחמת המסים המוטלים עליהם בגבול תימן. בזמן שהות המשלחת בעדן ביקשו יהודי תימן מן האימאם לשחרר את הספרים ממסים, ונענה להם.

4. על השמועות בדבר ניצול העולים

בזמן בואנו לעדן הוקמה ועדת חקירה מבין העובדים־השליחים במקום. היא נתמנתה על־ידי באי־כוח הסוכנות היהודית והג׳וינט. הוועדה עשתה עבודתה והיציאה מסקנות בסתר; על כל פנים — מעינינו. אם כי היה ידוע לכל אדם, שמתנהלת חקירה ושניתנו מסקנות. רק אחת ידענו: המוסדות אשר מינו את ועד החקירה, דחו הצעותיה בנימוק, שחברי הוועדה לא הבינו את תפקידם. כן לא נודע לנו דבר ממהלכה וממסקנותיה של החקירה המיוחדת שערך מר שוויד בעזרת מנהל חשבונות מוסמך — מר ברנד.

וכדי שלא נחרוג ממסגרת ההתחקות בלבד, נאלצנו להסתפק בשמיעת עדויות מפי העובדים במקום, בעיקר בשטחים אלה: א) אם התהלכו במחנה וסביבו אנשים, שהיטעו את העולים והוציאו מידם כסף וזהב במירמה; ב) אם הוכו עולים; ג) אם ההתנהגות הכללית כלפי העולים היתה הוגנת ומניחה את הדעת. המסקנות שבידינו הן:

1. לא מצאנו שום עדות שאפשר לסמוך עליה בדבר הוצאת כסף וזהב במירמה מידי העולים. ייתכן שהיה דבר מעין זה בחודשים הקודמים, אך לא מצאנו סימוכין לדבר.

2. אשר להכאת עולים העידו בפנינו אנשים שונים, שהיה מנהג להכות את העולים כדי להשליט סדר בשעת עמידתם בתור וכיוצא בזה. הצטיין בכך אחד מעובדי הג׳וינט, יהושע יושע שמו. גם אנו עוד ראינו סימני התנהגות מסוג זה, כשסדרנים ופקחים התהלכו עם מקל בידם ודחפו בו את העולים בזמן הצטופפותם.

3. אשר להתנהגות הכללית כלפי העולים — לא ראינו בעינינו שום דבר רע. ואם לא נתעכב על דברים קטנים, הרי בדרך כלל ההתנהגות מניחה את דעתנו.

4. אך עדים נאמנים פרשו לפנינו פרשה עגומה ממה שהיה לפני חודשיים, כאשר במחנה הצטברו כארבעה־עשר אלף איש, ובשל כך נסגרו גבולות המעבר לעדן. לדברי העדים נהג מר סימון, נציג הג׳וינט, בקשיחות־לב ובקוצר־ראות, שגרם סבל רב ותמותה גדולה בקרב העולים שנמצאו במחנה. לדבריהם, גם סגירת הגבול היא תוצאה מטפשותו וקשיחות לבו. וכפי שידוע נגרם ליהודים שנשארו מעבר לגבול סבל לא ישוער ותמותה רבה.

סוכם, כי המשלחת תדרוש מן המוסדות בארץ, וביחוד מהנהלת הג׳וינט, למנות ועדת חקירה, שתבדוק את ההאשמות הללו כלפי מר סימון, ותקבע אם¹ התרשל במילוי תפקידו וגרם לסגירת הגבול ולסבל. המשלחת סבורה, שזוהי שאלת כבוד לג׳וינט ולמפעלו להביא לבירור־ציבורי מוסמך בשאלה זו. הבירור, ותהיינה מסקנותיו מה שתהיינה, חייב להתפרסם בציבור. אם יתברר, כי סימון חטא — יהא זה חטאו שלו, אך הג׳וינט ומפעלו נקיים מעוון. ואם יתברר שמר סימון לא חטא — תיפסק כל לזות שפתיים.

5. יהודי עדן, עלייתם ורכושם

1. בטקס הנוגע ללב הגישה המשלחת מכתב־ברכה לקהילת עדן מאת יושב־ראש הכנסת מר יוסף שפרינצק על כל אשר פעלו בעבר ובהווה לעזרת העליה מתימן.

2. המשלחת בדקה את בעיית עלייתם והעברת רכושם. נתברר שיש עוד בעדן כאלף וחמש מאות נפש, מקצתם עניים גמורים ועלייתם תחול עם סיום עליית יהודי תימן שבמחנה. השאר אינם יכולים לעלות, אלא אם כן יורשה להם לקחת רכושם אתם. שלטונות עדן אינם מרשים להם לקחת אתם מטבע זר וסחורות חיוניות. כן הם מתאוננים שלא הורשה להם על־ידי הג׳וינט לקחת אתם כל חפציהם ומטענם. הבאנו שאלה זו בפני מר שוויד, נציג הג׳וינט, והוא הבטיח לסייע ליהודי עדן, שיעלו ארצה, בהעברת מטען חפציהם כמיטב יכולתו

3. אשר לרכושם בכסף ובסחורות, סוכם שהדבר טעון משא־ומתן עם מוסד מוסמך של השלטונות הבריטיים.

4. המשלחת נתקבלה בסבר פנים יפות וכבוד גדול על־ידי קהילת עדן. היתה זאת פגישת אחים קרובים רוויה חיבה וידידות. הם עזרו לנו בכל מאודם ואנו מחזיקים טובה לכולם, וביחוד למארי יחיה אברהם, רב הקהילה, למר סלים בנין, יושב־ראש הוועד היהודי לשעת חירום, ולמר אשר בנין, אשר בביתו התאכסנה המשלחת.

6. פגישות עם אנשי השלטונות

1. המשלחת בלווית מר סלים בנין, יושב־ראש הוועד היהודי לשעת חירום בעדן, נתקבלה לראיון אצל מזכיר הממשלה בעדן, מר הרינגטון. מסרנו לו תודת יהודי תימן לשלטונות עדן, לתושבי העיר, ובמיוחד לקהילת היהודים על כל העזרה שנתנו לגאולת יהודי תימן משפל גלותם. מזכיר הממשלה, שקיבל אותנו בסבר פנים יפות, השיב על דברי התודה והדגיש, שהתודה מגיעה לג׳וינט, לסוכנות היהודית ולממשלת ישראל על כל מה שעשו, שהרי ממשלת עדן “נתנה רק מעבר” ליהודים אלה דרך ארצה. וכן הזהיר אותנו, שעלינו לזרז יציאת יהודי תימן ולדאוג, שלא תהיה הפסקה בקיום המחנה ובהתמדת קו האווירונים, עד שיעלו אחרוני היהודים. יש להזדרז, כי הוא חושש להתעוררותם של הערבים.

2. כן נתקבלה המשלחת לראיון, בלווית מר סלים בנין, עם מושל הפרוטקטוראט מר הלן ושוחחה עמו ארוכות על היהודים שבפרוטקטוראט, ביחוד על יהודי חבאן, ביחאן וחצרמות, על בעיות מעבר יהודי תימן דרך הפרוטקטוראט ועל מציאות שבטים יהודים בפינות נידחות של מדבר תימן.

מר הלן הבטיח להושיט כל עזרה שתהיה בגדר יכולתו גם לחיפוש יהודים נידחים וגם ליציאת יהודי הפרוטקטוראט. אשר לבעיית התשלומים והמכסים בנקודות־המעבר — התנצל מר הלן בכל לשון של התנצלות, על ההכרח להרשות לשלטונות הפרוטקטוראט לגבות מן העולים מסי גולגולת ומסי מעבר, אחרת אי־אפשר היה להשיג מעבר בטוח דרכם.

1. המשלחת מצאה לנכון להיפגש עם הרופא הממשלתי בעדן, ד״ר קוקוין, הידוע בתור ידיד היהודים וידיד ישראל, שעזר להם הרבה בכל שמצאה ידו. השיחה אתו היתה לבבית ביותר, וכשהודענו לו, שיש בדעתנו לרשום אותו בספר הזהב של הקרן הקיימת לישראל, אמר, שהוא ישמח ויתגאה בכך.

7. לזכר הקדושים

התנהלה שיחה בין המשלחת לבין נציגי הג׳וינט והסוכנות בדבר הקמת מצבת־זכרון לאותם שמתו בדרך עלייתם לארץ. נמסר למשלחת, שהיה משא־ומתן עם שלטונות עדן בדבר הקצאת בית־הקברות שבקרבת המחנה, והוגשה לאישור תכנית הקמת מצבה ונטיעת עצים סביבה. מר אונגר הבטיח לעבד תוכנית העברת עפרם באופן סמלי והקמת מצבה לזכרם בישראל.

8. מה נשתנה ומה תוקן

לאחר שורה של בירורים בא מר שוויד, נציג הג׳וינט, והודיע לנו על פיטורי מר סימון מהיות מנהל ענייני הג׳וינט בעדן ומינוי מנהל אחר במקומו, מר לפידות. כן הודיע, שמנהל המחנה מר כהן התפטר מתפקידו. אחת החנויות במחנה, שהיתה חשודה בניצול עולים, נסגרה. כן פוטר אחד העובדים מבני המקום, שריננו עליו כי לא היה נקי־כפים. בין השאר הכניס מר שוויד תוספת מזון והלבשה לעולים והבטיח להוסיף למחנה אחיות ומטפלות, וכן למנות פקח בשדה־התעופה בעדן, שישגיח על חפצי העולים ואריזתם (המשלחת דרשה שני פקחים). מר שלמה דורי נתמנה למרכז הקניות לצרכי המחנה.

9. יחסים וסמכויות

המשלחת היתה מרוצה מן התוצאות, כפי שפורסמו בסעיף הקודם, אך נשארה תמוהה בעינינו ומחייבת בירור שאלת הסוכנות היהודית במקום, מעמדה והרכבה.

190 היה ברור לנו, שהסוכנות היהודית במקום צריכה להיות יותר מאשר “רשם”. עברו כבר הימים, שבהם לא יכלה הסוכנות היהודית לקיים מגע עם השלטונות, ועתה יש לה כבודה ומעמדה. אך יחד עם זה אין זה מצב נורמלי, שהסוכנות תהיה מיוצגת על־ידי שתי מחלקות (מחלקת העליה והמחלקה לארצות המזרח התיכון), שכל אחת יש לה סמכויות משלה ותקציב משלה, ושתי המחלקות יחד הן פחות מנציגות שלימה ואחידה של הסוכנות היהודית לארץ־ישראל.

10. בסיום

בדרך כלל לבנו מלא תודה לכל עם ישראל, וביחוד לג׳וינט ולסוכנות היהודית, על המפעל המפואר הזה שנעשה בעדן. ולא יגונה הדבר אם נציין גם זכויות אישיות של העומדים בראש המפעל, וקודם כל זכותו המיוחדת של מר צבי ויטליס, שמילא תפקיד מרכזי בפרשה זו מראשיתה ועד הנה. התמסרותו למפעל ומאמצי גוף ונפש שהשקיע בו הם תעודת כבוד לאיש ולשולחיו — חברת הג׳וינט. נדגיש תודתנו כאן לד״ר י. שוורץ, שסייע ליציאת המשלחת שלנו לעדן. נוסף לזכותו הגדולה בפרשה מפוארת זו כמנהל ענייני הג׳וינט, ראוי לציון מיוחד מר שוויד, נציג הג׳וינט, שהשקיע ומשקיע בעניין זה לא בלבד ממיטב כוחו והבנתו אלא גם ממיטב רגשותיו ואהבתו לעניין כיהודי וכאדם.

נתרשמנו יפה מהתנהגותו של מר אונגר, נציג מחלקת העליה של הסוכנות, וכן נעזרנו עזרה חברית נאמנה על־ידי נציג המחלקה לארצות המזרח התיכון, מר שמואל קראוס. נוסף לעזרה הציבורית המלאה שקיבלנו מהמחלקה לארצות המזרח התיכון בירושלים.

המעשה עצמו, מיבצע הוצאת יהודים מבור־כלא ודלות והעלאתם אל מרומי הגאולה, הוא מפעל חסד וכבוד לעם ישראל כולו, ובמיוחד לאותם שזכו לעסוק בו. רושם בל ימחה עושה המבצע הזה בלבם של היהודים העניים צמאי הגאולה והפדות שבאו מתימן, ולא פחות מזה על היהודים, הערבים והבריטים בעדן ובתימן. מובטחני, כי לאור מעשה לאומי ואנושי זה עוד יתחנכו דורות בישראל ובעמים, כדוגמה ומופת של גאולת אדם וגאולת עם, ואשרי כל מי שזכה להיות בין מבצעיו.

---

תורה לאכסניה שלה

מאת

ישראל ישעיהו

דברים בטקס הענקת שישים מילגות־עידוד לסטודנטים מן העדה התימנית, הלומדים באוניברסיטאות ובטכניון

מעולם לא היו יהודי תימן עמי־הארץ, הם למדו בעצמם ולימדו בניהם תורה ככל שהשיגה ידם. מעולם לא הפריע אותם העוני החומרי לעשות חיל בלימודים. מרבית חכמיהם היו בני עניים ואף חיו כעניים כל ימיהם.

אולם משום שארץ תימן היתה מנותקת מן העולם הגדול — לא עברו על תימן, ובכלל זה על יהודי תימן, זרמי ההתפתחות ההשכלתית, ובייחוד הטכנולוגית, שמקורם ארצות אירופה ואמריקה.

לעומת זאת הם השקיעו את עצמם בלימוד המקרא בעזרת המפרשים המסורתיים רש״י, רס״ג, אבן־עזרא, רד״ק ואחרים. הוכחה לכך יש בעובדה, שבחידוני התנ״ך המתקיימים בארץ הולכים יוצאי תימן בראש. רבי יחיא אלשיך והח׳ יעקב חומרי ואחרון אחרון חביב הצעיר חיים פנחס, שזה עתה הוכתר כחתן התנ״ך של צה״ל — אינם מקרים נדירים בין התימנים. כמוהם יש ודאי רבים.

יהודי תימן שקדו גם על לימוד התורה שבע״פ אלא שמחמת דוחקם וקוצר־רוחם נאלצו להמעיט בלימוד הגמרא ולהעדיף את המשנה והפוסקים, הרמב״ם והרמב״ן, כדי לדעת מה אסור ומה מותר, באופן ברור וחד־משמעי; ואילו את צמאון נפשם הרוו במדרשים ובקבלה. מאידך, מצאו פרנסתם בעמל־כפיים, שהיתה בו גם תבונת־כפיים. הם היו בעיקר צורפים, אורגים, רוקמים ובעלי שאר אומנויות שהן בחזקת אמנות. משבאו לארץ נתברר להם, שאינם יכולים להתקיים ולהשתתף בבניין הארץ אלא בעמל־כפיים בלבד, כלומר בכוחם הפיסי ובלי השתתפות פעילה של התבונה ויצר היצירה. וזה שמונים שנה שהם מרווים את הארץ בזיעה ובעמל, עובדים קשה ומשתכרים מעט, בשל כך הם נשארו תקועים ברובד התחתון של הפיראמידה הכלכלית החברתית והאינטלקטואלית.

לפני קום המדינה לא נראה שום סיכוי שמשהו ישתנה לטובה במצבם זה. אדרבא, חל שינוי לרעה, חלה ירידה בלימודי התורה והדת במידה שעוררה דאגה מרובה. רק מעט מאוד נעשה כדי לעצור במגמת הירידה.

אנשי החינוך הדתי, ובעיקר סמינר מזרחי, טיפחו כמה צעירים שיהיו מורים. מאידך סייעו אנשי־לב, מקרב הישוב, לכמה צעירות תימניות, שסיימו לימודיהן כמורות וגננות. כל אלה יחד לא עלה מספרם על מספר אצבעות שתי הידיים. ועוד בימים ההם, לפני כ־20 שנה נתקשרה שיחה ע״ד הדאגה הזו עם המנוח ברל כצנלסון ז״ל, והוא הלך אל המנוח יוסף שפרינצק ז״ל. והציע לו שהועה״פ של ההסתדרות יקים קרן, שתעודד הליכתם של נערים ונערות יוצאי־תימן וארצות מזרח — לבתי־ספר מקצועיים וחקלאיים ובעיקר לבתי־מדרש למורים, מורות וגננות. סבורים היינו שעם ריבוי מספר המורים, המורות והגננות מקרב התימנים הם יהיו משכילי הרבים ויאירו באור תורה את משכנותינו. הקרן קמה אז והיא קיימת ופועלת עד היום. בזכותה גידלנו דור של מחנכות ומחנכים המונה מאות רבות.

באותו זמן נתקלנו במכשול חמור ביותר. היה קשה למצוא תלמידים מועמדים שסיימו לימודיהם בבתי־ספר עממיים, כיוון שהיו עוזבים את בית־הספר העממי אחרי כתות ד׳ ה׳. גורמי העזיבה היו מרובים וביניהם גם חוסר היכולת לשלם בעד הלימוד. ואף המעטים שסיימו היה מטענם דל למדי.

עם קום המדינה, ואחרי שהוחק חוק חינוך חובה חינם בבתי־ספר היסודיים — חלה תמורה מכרעת. משנה לשנה הלך וגדל מספרם של התלמידים, המסיימים לימודיהם בבתי־ספר יסודיים, וביניהם רבים המבקשים, הרוצים והראויים להמשיך לימודיהם בבתי־ספר על־יסודיים. היה ברור שבלי חינוך על־יסודי לא נגיע להשכלה גבוהה.

במשך כמה שנים הגברנו לחץ על מוסדות המדינה, שיושיטו עזרתם למחוסרי־אמצעים, מקרב בני העולים והעדות, הרוצים בהשכלה על־יסודית. כך קם בשנת תשי״ד מפעל הסטיפנדיות מיסודן של הממשלה והסוכנות במטרה לסייע לבניהם של העולים והעדות שירכשו לעצמם השכלה על־יסודית ולאחר מכן גם גבוהה. על אף האמצעים המוגבלים, שעמדו לרשות המפעל הזה, נתנה פעולתו תוצאות מבורכות.

בשנת תשכ״א היה תקציבו 600 אלף ל״י בלבד ומעזרתו נהנו אותה שנה, למעלה מחמשת אלפים תלמידים/ות, שכ־80% מהם יוצאי אסיה ואפריקה ביניהם 841 יוצאי תימן ועדן. מהם 493 למדו בבתי־ספר תיכוניים עיוניים, 159 בבתי״ס חקלאיים, 160 בבתי״ס מקצועיים ו־29 בבתי״ס גבוהים, בכללם בתי־מדרש למורים.

בינתיים חלה התקדמות נוספת, שאף היא בעלת ערך מכריע. ביוזמת משרד החינוך הונהג שכר לימוד מודרג בבתי־הספר העל־יסודיים. בשנתיים האחרונות עושה משרד החינוך ניסוי רב־חשיבות, ע״י הקמת הפנימיה למחוננים, שלתוכה נקלטו 160 תלמידים ותלמידות מקרב יוצאי ארצות המזרח וביניהם, כמובן, גם בני תימנים.

״הפועל הצעיר״ 12.6.1962

---

המציאות המקפחת – חוסר השכלה ומקצוע

מאת

ישראל ישעיהו

דברים בפתיחת כינוס הפעילים והמורים לבעיית לימודי־המשך לילדיהם של יוצאי תימן בישראל

ידוע הדבר שעולי־תימן, במהלך השתרשותם בארץ, הן בשדה החיים הכלכליים והן בשטח ענייני התרבות והחברה, נתקלים בקשיים מיוחדים, שאינם מצויים ואינם ידועים אצל מרבית העולים משאר ארצות העולם.

מה הגורם או הגורמים לכך?

היו זמנים שהעדה כולה, ובייחוד פרנסיה, סברו וקיבלו שכל הקשיים המיוחדים הללו נובעים ממקור אחד: האפלייה והקיפוח שאחרים מפלים ומקפחים אותם.

הם ראו עצמם עומדים כאילו בפני חומות בצורות של אפלייה וקיפוח עדתי. ואז נחצו כמו לשני מחנות: מחנה של מאמינים מזה ומחנה של נואשים מזה.

המאמינים האמינו שאם יאזרו יוצאי־תימן כל חילם הנפשי והציבורי, ואם ירכזו מיטב כוחותיהם בחזית המלחמה נגד האפליות והקיפוחים — יעלה בידם להבקיע חומותיה.

הללו הלכו והוליכו את הציבור במהלך מלחמתי זה, משך שנים רבות, והקריבו בו קרבנות־מחים של מאמצים ורגשים אין־ספור ואחרי ככלות הכל הם עומדים כמו בפני שוקת שבורה. כל עמלם לא הבשיל שום פרי הנראה לעין, והרי הם שרויים בתמהון ובהשתוממות כמי שאבדה להם דרכם.

מאידך גיסא ראו הנושאים את כובד המערכה אשר נצטיירה בדימיונם — ורפו ידיהם ונחלשה דעתם עליהם.

מקצת מאותם הנואשים השתדלו להימלט על נפשם מזירת הקשיים, הם דימו שאם יזחלו ויסתננו אל מעבר לקווים — ייפטרו מן המציאות הקשה שהעורף שרוי בה וייטב להם. אך ההצלחה האירה להם פנים רק במידה זעומה ונטולי מרץ לשנות שינוי כלשהו במציאות חייהם.

משום כך שוכנים במעונם תמיד מלאכי העוני והדלות, יחד עם כל התופעות התרבותיות והחברתיות המתלוות אליהם, וסופם שנעשים כאסקופה נדרסת וכעפר לדוש. במרוצת הימים אנו הולכים ומתפכחים.

* * *

ומה עינינו רואות?

במסלול החיים הנמתח בארץ, בייחוד מאז קמה המדינה, נראים בעליל שני כיוונים נוגדים:

אחד מוליך קדימה והשני מוליך אחורנית.

מצד אחד יש חוקי שוויון וסדרי שוויון בכל שטחי החיים ומערכותיהם, אשר אזרחי המדינה ומוסדותיה מקיימים ומקבלים עליהם ברצון ובלבב שלם. זהו כיוון שמטרתו יצירת חיי חברה מתוקנים וצודקים.

מצד שני ישנן שכבות חברתיות, השרויות בתוך מציאות חיים קשה, שאין להגדירה ואין לפרשה אלא כמציאות של אפלייה וקיפוח, מציאות זו מקפיאה ומנציחה חיי חברה ירודים ומפגרים.

כלום יכול מישהו לומר ששני הכיוונים המהופכים הללו עשויים במחשבה תחילה ובכוונת מכווין?

מעל לכל ספק הוא שהכיוון הראשון, החיוני והמתקדם, של יצירת סגנון חיים מתוקן, הוא לבדו עשוי במחשבה תחילה ובכוונת מכווין, אך הכיוון השני, השלילי והמפגר, אין בו, בשום פנים ואופן, לא מחשבה תחילה ולא כוונת מכווין. הוא כולו, מתחילתו ועד סופו, פרי השוני בהתפתחות התרבות הטכנית והתרבות החברתית בארצות המוצא שמהן עלינו ונתקבצנו לארץ.

העולים מארצות אירופה, אשר זמן רב היו רוב מניין של העולים לארץ. נמצאו גם כרוב בניין ורוב עניין של הארץ, וזאת בזכות ההשכלה הטכנית שהביאו בידם ובזכות התרבות החברתית שספגו בארצות מוצאם.

לעומתם העולים מארצות אסיה ואפריקה, שמספרם בארץ הולך וגדל — וסיכויי גידול מספרם, ע״י עליה לארץ וע״י ריבוי טבעי, הם מרובים ורצויים — נמצאו עניים ביכולת טכנית ודלים בנסיון של ארגון חיי חברה, לפי המתכונת ולפי הרמה שהתרבות הנקראת אירופית הספיקה כבר להגיע אליהן בדרך התפתחותה.

ודאי. ליהודים שעלו מאסיה ומאפריקה, ובייחוד ליהודי תימן, יש מטען תרבותי מקורי ושורשי, שהוא כיין משומר ויקר־ערך של תרבות ישראל. וטוב שישנו מטען זה. טוב בכך לטעונים בו עצמם וטוב בכך לאומה הבונה בית חייה מחדש, שמצוי לה חומר כזה לבניין נדבכיה. אך מטען זה אינו יכול לבוא במקום ההשכלה הטכנית והמדע החברתי. וכשם שאותם המצויינים בהשכלה טכנית וחברתית אינם רשאים לנער חצנם מערכי־מורשת של תורת ישראל ואינם רשאים להתנשא בלבם דרך הרגשת עליונות כלפי אותן שכבות החסרות השכלה טכנית וחברתית — כך אין אנו רשאים לפטור עצמנו מן המאמץ לרכוש השכלה טכנית ותורת סדרי החברה; קל וחומר שאין אנו רשאים להתגאות במה שחסר לנו.

מערכות החיים במדינתנו לא ייכונו ולא יתקדמו, בלי שתהא בידינו השכלה טכנית ובלי שניהנה מברכת ההתפתחות החברתית.

נמצא, איפוא, שהמקור העיקרי — אם כי לא היחיד — לאפליות ולקיפוחים הוא חוסר היכולת הטכנית וחוסר הנסיון בארגון חיי חברה, שני הדברים תלויים זה בזה, ניזונים זה מזה ועקירתם היא מלאכה אחת שברכתה בצידה. רכישת השכלה די המחסור עשויה לסתום את מקור האפליות והקיפוחים.

מדינת ישראל, וכל אזרח הנאמן לה ודואג לעתידה, רואים כאינטרס עליון וחיוני ביותר, שאזרחי המדינה יהיו בעלי השכלה טכנית, גבוהה ככל האפשר, ושבד בבד עם זאת יהיו סדרי החברה נאותים ומתוקנים.

מי שמבקש טובת המדינה, ומי שמבקש לעקור משורת חייה את הקיפוחים והאפליות, חייב להטות שכמו כדי לשאת בעול רכישת השכלה תיכונית וגבוהה, ביחוד במגמה מקצועית וחקלאית.

כולנו יודעים שהקשיים המדיניים אשר מדינתנו נתקלת בהם מושפעים במידה מרובה מן הקשיים הכלכליים. והקשיים הכלכלים נגרמים על־ידי משק הארץ שעדיין אינו יצרני במידה הראויה. והמשק אינו די יצרני משום שרבים מאוכלוסי המדינה חסרים עדיין השכלה בכלל והשכלה מקצועית בפרט. יש חוסר־עבודה קשה בארץ, אבל סובלים ממנו בעיקר פועלים חסרי־מקצוע, בעוד שעובדים מקצועיים עמוסים עבודה יותר משיש ביכולתם להספיק.

מאמצי ההתיישבות בארץ — זה מפעל־הפאר של חידוש בריתנו עם אדמת קודשנו — מתנהלים בכבדות מדאיגה מחמת המחסור במומחים חקלאיים, אפילו הדרכה, קל וחומר כמתיישבים בעצמם, וכן מחמת המחסור בבעלי יכולת לבצע שיריתי עזר של המתיישבים, כגון מורים וגננות לילדיהם, רופאים ואחיות לריפוי חוליהם, מנהלי חשבונות, נהגים, ואפילו לבלרים לנסח מכתב פשוט וברור אשר יביע כהלכה את מבוקשם של המתיישבים.

זהו מעגל הדאגה שכולנו שרויים בו והוא ינופץ כחרס אך ורק בשערי בתי־הספר המקצועיים, החקלאיים, התיכוניים והגבוהים. על חזקיה המלך אמר חז״ל שכאשר ראה בני דורו לקויים בעם־ארצות, עמד והושיב ישיבות ינעץ חרב בפתחיהן לאמר: מי שלא ילמד תורה יידקר בחרב.

גם אצלנו ראוי היה לכפות לימודים והשכלה על כל אזרחי המדינה. אך יכולתה של המדינה עדיין מוגבלת לא רק מן הצד הכספי אלא גם מצד נכונות אזרחיה לקיים חוקיה ולהבין מהלכיה.

* * *

הנה הוחק חוק חינוך חובה־חינם לתלמידי בתי־הספר היסודיים־העממיים; המדינה מוציאה לשם קיום חוק זה למעלה מעשרים מיליון לירות לשנה. וכלום יכולים אנו להתברך בלבבנו שחוק זה מתגשם כהלכתו? עובדה היא שאלפי ילדים, וביחוד אלפי ילדות, בטלים מתורה ויוצאים לעבודה, בעודם חייבים לשבת באהלה של תורה, ובשעה שבתי־הספר פתוחים לפניהם, וההוצאות לשכר המורים ולהחזקת בתי־הספר מוצאות כמעט לריק.

מדגיש אני עובדה זו בגלל שני טעמים חשובים:

א. משום שמספר גדול, עד להבהיל, מילדיהם של עולי תימן החדשים בישובים, בשכונות ובמעברות אינם מבקרים או אינם מתמידים לבקר בבתי־הספר היסודיים.

ב. משום שילדים אשר לא רכשו השכלה יסודית לא יזכו לעולם לרכוש השכלה תיכונית, מקצועית וחקלאית; קל וחומר השכלה גבוהה.

זוהי, איפוא, נקודת־התורפה בחיינו.

נחטא לעצמנו ולאמת אם נעלים את העובדה שמספר התלמידים והתלמידות, מבניהם של יוצאי תימן, הפונים ללימודים מקצועיים וחקלאים, או תיכוניים וגבוהים, הוא מועט שבמועט. זוהי העובדה וזוהי הדאגה! לא הייתי רוצה לפרש כאן מספרים של ילדי התימנים הלומדים לימודי־המשך; ממשיכים מאשתקד ומן השנה שלפניה סך־הכל 92 והם מתחלקים כדלקמן: אוניברסיטה — 5, סמינרים – 25, בתי״ס מקצועיים — 10, חקלאיים — 18, תיכוניים — 34; נוספו עליהם תלמידים שהתחילו ללמוד בתשי״ד ס״ה 85 והם מתחלקים כדלקמן: אוניברסיטה — 2, סמינרים — 15, בתי״ס מקצועיים — 22, חקלאיים — 8, תיכוניים — 38, יחד לומדים 177. המדובר הוא בעדה המונה בארץ כ־100 אלף נפש ולה רבבות ילדים תלמידי בתי־אולפנא. ואם מכולם הגיעו ללימודי־המשך רק 177, הרי שזהו מצב מדאיג בחומרתו.

מבין כשלושת אלפים תלמידי האוניברסיטה רק 7— 8 הם יוצאי תימן, בעוד שבטכניון יש רק תלמיד אחד. יש באוניברסיטה העברית יותר תלמידים דרוזים מאשר תלמידים יוצאי־תימן, אם כי מספר הדרוזים בארץ הוא מועט ביותר לעומת עולי־תימן.

עלי להוסיף ולציין בצער מיוחד שכל אותה מסכת מפוארת של קורסים מקצועיים לפועלים ולנוער הנעשית על־ידי משרד העבודה אין יוצאי־תימן מורגשים בה, אעפ״י שהם נמנים עם הזקוקים לה ביותר.

ואם נתכנסנו היום לכאן הרי זה כדי להזעיק ולהזדעק על הסכנה החמורה האורבת לעתיד חיינו בארץ מן המצב הזה.

* * *

מה הן הסיבות למצב זה?

א. חוסר הידיעה מצד ההורים ומצד הבנים, שאינם מבינים, עד מה קובע ומכריע ערכם של לימודי־ההמשך, בחייהם ובגורלם, וכן בחייה ובגורלה של המדינה ושל החברה הישראלית כולה. מתוך תמימות הם מדמים בנפשם שאפשר להסתדר בחיים גם בלי לימודי־המשך ואולי גם בלי השכלה בכלל.

ב. קוצר־הרוח של ההורים והבנים החוששים “לבזבז” שנות חיים יקרות־ערך על לימודים — כשאפשר, ויש להודות שפעמים זה גם הכרח! — לצאת מיד לשוק־החיים כדי להתפרנס בו ולכונן חיי משפחה חדשה.

אפשר להבין לרוחם ולקושי־חייהם של ההורים ולסלוח להם. אך לבנים קשה לסלוח את קוצר־רוחם. חז״ל מנו ארבעים ושמונה דברים שהתורה נקנית בהם וביניהם לא רק בינת הלב אלא גם מיעוט שינה, מיעוט שיחה, מיעוט תענוג, מיעוט שחוק, אורך־אפיים וקבלת יסורים באהבה.

* * *

יש אומרים שיוצאי המזרח, לרבות יוצאי־תימן, מזגם חם וסוער ואינם יכולים לכבוש יצרם ולהצמיד עצמם בשנות הבחרות התוססת אל ספסל הלימודים.

אבל אין בדעה זה שום ממש. הכרתי את חיי תימן עד הגיעי לגיל 19 שנה מבשרי חזיתי את הרצון וכוח־ההתמדה ואהבת הלימודים שבני הגיל הזה היו מצויינים בהם שם, אם רק נתנו להם ללמוד. ואם שם היה כך — משום מה לא יהיה גם כאן? זוהי שאלה של אווירה ושל יחס. שם היו האווירה והיחס לטובתו ולשבחו של המתמיד וכאן אין אווירה כזאת ואין יחס כזה.

להיפך: יש אווירה של בהילות מרובה, למהר לחיות, למהר ולמהר כדי להספיק… ובסופו של דבר אין מספיקים אלא מעט. ואילו היו טורחים להצטייד בטרם צאתם לדרך החיים — במלוא המתינות והסבלנות, היתה מתקצרת להם הדרך אל מטרות החיים ונעשית קלה ונוחה יותר.

ג. שיטת הלימודים בבתי־הספר, בייחוד התיכוניים, אינה מתאימה לתנאי חייהם של ילדים ממשפחות עניות, מרובות־ילדים. ובייחוד אותן הדרות בצפיפות.

העובדה שהמורים מרצים בפני התלמידים ואחר כך נותנים להם לעשות עיקר העבודה בבית — היא בעוכרי תלמידים מסוג זה. לא רק שאין בבית מי שיעזור להם, אלא כל ההווייה בבית מפריעה ללימודיהם. טוב מזה אילו הונהגה השיטה שהמורים יישבו וילמדו עם תלמידיהם עד שישלימו לימודיהם. לגבי בתי־הספר היסודיים מצויים בכמה מקומות מועדונים של ארגון אמהות עובדות והם נותנים לילדים מסוג זה את מה שחסר להם בבית. לא כן הדבר לגבי תלמידי בתי־הספר התיכוניים ומרבית הסמינרים.

ד. שכר־הלימוד בבתי־הספר התיכוניים, לרבות החקלאיים, וכן הסמינרים, הוא גבוה מכפי יכולתן של משפחות עניות ומרובות־ילדים. משפחה שיש לה ילד אחד וצריכה לשלם בעדו כארבע מאות לירות לשנה — אשר לפעמים הן כמחצית הכנסות המשפחה — אינה עומדת בנסיון, קל וחומר כשיש שניים או שלושה ילדים הזקוקים ללימוד.

ואם שכר הלימוד בבתי־הספר המקצועיים והגבוהים הוא קטן לערך — הנה חסרה באותם בתי־הספר פנימיה; בשל כך חסר לתלמידים ממשפחות עניות אותו קורטוב של שלווה משאון הבית ומדחיסותו. ולא בלבד זאת: בתי־הספר המקצועיים נמצאים בעיקר בערים וקשה לתלמידים מן המושבות והכפרים — שעולי־תימן מרוכזים שם — להגיע לבתי־הספר.

* * *

לתקנת המצב הזה נוסדו קרנות מיוחדות הנותנות עזרה ועידוד לתלמידים בני יוצאי־תימן וארצות המזרח.

לפני כעשר שנים נוסדה על־ידי הוועד הפועל של ההסתדרות קרן להשתלמות בני יוצאי מזרח ותימן, ומאז הוציאה בממוצע עשרת אלפים לירות מדי שנה בשנה, בתור מילגות לתימנים ועדות מזרח; כתוצאה מטיפוח זה גדלו ונתבגרו עשרות רבות של תלמידות ותלמידים מן העדות כמורים, מורות, גננות, אחיות וכגומרי בתי־הספר שברשת “עמל” ובתי־ספר חקלאיים שונים. בין המתכנסים כאן היום יש לא מעט מאותם גומרים שכל אחד מהם ממלא עכשיו תפקידו באשר הוא שם. ואם כי הקרן הזאת נוסדה ביוזמתם של חברים מיוצאי־תימן, ואף בכוונה לעודד במיוחד את בני העדה הזאת, לא הציפו אותה בני התימנים ולא הרבו להתדפק בפתחה. היה צורך לזרזם ולשדלם ועדיין יש צורך בזה גם היום.

לפני כמה שנים נפטר המחנך הדגול יהושע מרגולין ז״ל וציווה את עזבונו, בשיעור של כמה אלפים לירות, למתן מילגות לילדי תימנים.

גם קופ״מ וחסכון “המזרח” וחברת “עזרת אחים” מת״א ייסדו קרנות לעידוד משתלמים מבני יוצאי־תימן והוציאו לתכלית זו סכומים מכובדים.

בראשית שנת הלימודים האחרונה, תשי״ד, נוסדו בבת אחת שתי קרנות גדולות:

הקרן האחת ע״י המרכז החקלאי, לשם חינוך חקלאי בלבד, שהצליחה לרכז כספים ולחלק מילגות בשיעור שלמעלה מ־60 אלף לירות בשנה זו. במילגות אלה זכו גם בנים רבים של יוצאי מזרח ומעט מאוד ילדי תימנים.

הקרן השניה נוסדה ע״י הסוכנות היהודית ומשרד החינוך והתרבות במטרה לעזור בעיקר לילדי יוצאי מזרח ותימן, בייחוד עולים חדשים. לרשותה עמדו השנה כ־140 אלף לירות שכבר חולקו כמעט כולן. בין אלו שביקשו — למרות הזירוז — יש רק מעט יוצאי־תימן. במקרה זה השפיעו לרעה שתי עובדות: א. הקרן נוסדה לאחר התחלת שנת הלימודים ואלה שהיו עשויים להירשם לבתי־ספר — אילו היו בטוחים בקבלת מילגה — הפסידו. ב. הואיל והקרן הניחה את הדגש על עולים חדשים לא נמצאו בין עולי־תימן שהגיעו לארץ לאחר קום המדינה, כי אם תלמידים מעטים שכבר הספיקו לסיים לימודיהם בבית־ספר יסודי בארץ, כדי שיהיו רשאים להתקבל לבתי־ספר תיכוניים, מקצועיים וחקלאיים.

כל האפשרויות הללו הן אמנם בבחינת קומץ שאין בו כדי להשביע אריות רעבים. מי יתן והיתה למדינה יכולת לתת מידה רחבה וברוכה לכל שוחר דעת ולכל מבקש השכלה בישראל.

אך מאחר שגם קומץ זה לא נוצל עד כה במידה מספקת ע״י יוצאי־תימן — מן הדין שהדבר יעורר בנו דאגה גדולה וחמורה.

ודומני שהדבר מחייב לא רק להתריע אלא גם לטכס עצה כיצד להביא לידי כך שהחל משנת הלימודים הבאה יופנו מאות — ואם אפשר אלפים — תלמידים ותלמידות מבני יוצאי־תימן אל לימודי־המשך.

כשלעצמי הייתי נותץ עדיפות לבתי־ספר חקלאיים ומקצועיים. אך גם הליכה ללימוד תיכוני והליכה לסמינרים, לבתי־ספר לאחיות, לאוניברסיטה ולטכניון — תירצה ותבורך.

* * *

סבורני שכל אחד מפעילי הציבור, ובייחוד אותם חברים וחברות שכבר זכו וטעמו טעמה של השכלה, חייבים להתגייס להסברה ולהשפעה על־ידי אסיפות המוניות, ביקורי־בית ושיחות אישיות עם הורים ועם בנים, בערים, במושבות ובישובים, במטרה להפיח רוח חדשה במשכנותינו, רוח שתתן ערך ועדיפות — על פני כל דבר אחר — לרכישת השכלה בכלל והשכלה מקצועית־טכנית בפרט. מי שזקוק לעזרה — נסייע בידו לקבלה. אך ההליכה ללמוד אסור לה שתהיה מותנית בקבלת עזרה, לפי שאין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליהם.

פעולת־ההסברה צריכה להיעשות במהירות גדולה. הימים הללו הם גם ימי ההרשמה לבתי־הספר התיכוניים החקלאיים והמקצועיים, והם גם הזמן הנאות להגשת בקשות לשם קבלת מילגות. מן הנסיון למדנו שאנשינו מתעוררים לעניין זה רק לאחר גמר שנת הלימודים, כלומר בפרוס חג הסוכות. אבל עפי״ר אי אפשר עוד אז למצוא מקומות פנויים בבתי־הספר.

נשווה לנגד עינינו אובדנה של שנה, שפירושה אובדן מחזור שלם של תלמידים ותלמידות, אשר יסיימו השנה את לימודיהם בבתי־הספר העממיים. ונאזור חילנו להציל את המחזור כולו, או לפחות מרביתו, מגורלם של הקודמים. מה שלא ייעשה עכשיו לא ייעשה לאחר זמן. התאזרות חוזרת ונשנית במשך שנים אחדות תוציא אותנו לדרך המלך, כאשר ההליכה ללימודי־המשך תיהפך להרגל ולמסורת מקובלת שהכל נוהגים בה.

בקריאה להתאזרות מיידית לענין זה הנני פותח את הכינוס.

יוני, 1954

---

השפעתו של ר׳ שלם שבזי על עליית יהודי תימן

מאת

ישראל ישעיהו

דברים במסיבת החודש בבית הנשיא יצחק בן־צבי ביום ל׳ בסיוון תשי״ג (4.6.53) מוקדשת לעליית יהודי תימן ולעילוי זכרו של ר׳ שלם שבזי, משורר גלות תימן.

דבר טוב רחש לבם של הנשיא ורעייתו, להועיד מסיבות ראש חודש בבית הנשיא, שכל אחת מהן יעודה לפגישה עם נציגים של אחד משבטי העולים, לשם התוודעות הדדית ולשם עילוי וגילוי ערכי יצירה. שכל שבט תרם לאוצר הערכים של האומה כולה, בייחוד ערכים שהוסיפו מעט או הרבה למסורת התחיה הלאומית בדורותינו ונתנו דחיפה לעליה ולגאולה עצמית.

מסיבה זו, שהיא הראשונה בסידרת מסיבות ראש החודש, הוקדשה לעלייתם המופלאה של יהודי גלות תימן.

קהילת היהודים בתימן נודעת כאחת מקהילות הגולה העתיקות ביותר. על ראשית בואם של היהודים לתימן יש מסורות שונות. אך כמעט ודאי הדבר, שבימי הבית השני כבר היתה קיימת קהילת יהודים באותה ארץ ומכאן אולי המקור לאגדה, שיהודי תימן נקראו ע״י עזרא הסופר לעלות לירושלים עם כל שבי הגולה והם סירבו להיענות לקריאתו, משום שכאילו חזו ברוח הקודש שעדיין לא בא קץ הגלות והמקדש עתיד להיחרב בשנית.

והנה עם ראשית שיבת־ציון בדורותינו נמצאו יהודי תימן דווקא בין הזריזים והמקדימים. ובטרם הגיעו לארץ עולי ביל״ו ותנועת חיבת ציון הקדימה אותה בכמה חודשים שיירה ראשונה של עולים ממרכז תימן, שהגיעה לירושלים מבלי שהיה ביניהם לבין תנועת חיבת־ציון כל קשר הנראה לעין. וכאשר באו לארץ אנשי העליה השניה, שכבוד נשיא ישראל ורעייתו הם מאנשי הסגולה שביניהם, קידמו פניהם שתי שיירות עולים מצפון־תימן אזור שהוא בחזקת נידח ומרוחק אפילו לפי המושגים של תימן.

אנשי העליה השניה הבחינו מייד בעולי־תימן שהם זרע בירך ה׳, אנשי עבודה וצמאי גאולה. לפיכך דבקו בהם לאהבה ואף שלחו את החבר שמואל יבנאלי לתימן כדי שיזרז ויחיש עלייתם ארצה בהמונים.

ועכשיו, עם קום מדינת־ישראל, קמה סערה גדולה בין יהודי תימן ואותה סערה צררה בכנפיה את כולם. מתוך כאלף ערים, עיירות וכפרים של ארץ תימן נהרו ובאו כחמישים אלף נפש אל העיר עדן ומשם הועלו לארץ על כנפי נשרים במשך תקופה של כעשרים חודש בלבד, ללא כל תקלה. וכך הקיץ הקץ על אחת הגלויות העתיקות ביותר, שבמשך הרבה מאות שנים היתה גם מן הגלויות הקשות והמרות ביותר.

למרבה הפלא, נפרצו כל חומות האיסור של שלטונות תימן על יציאת היהודים משם, שהיו קיימות שנים רבות. זה קרה דווקא בימים שעדיין היתה נטושה המלחמה בין מדינת ישראל לבין צבאות מדינות ערב, בכללן מדינת תימן, שגם היא שלחה מספר קטן של חיילים למלחמה בישראל.

אנחנו עומדים פעורי־פה מול הנס הגדול והעצום שקרה ליהודי תימן ושיש בו הרבה מן האותות המלהיבים את הדמיון של יציאת מצרים. אין בידינו שום הסבר שכלי והגיוני להתרחשות זו של יציאת תימן המרטיטה את הנפש ומרנינה את הלב.

אולם אי־אפשר שלא להכיר בה עקבות השפעתו ופרי רוחו של ר׳ שלם שבזי ז״ל, המשורר הגדול והמופלא של יהדות תימן, אשר נתן ביטוי פיוטי עמוק וצלול הן לענותה ולאנקת יסוריה של כנסת ישראל בגלות תימן והן לכיסופיה לגאולה ופדות ויחד עם זאת פירנס והלהיב אותם כיסופים ועשאם למדורת אהבה גדולה, שבערה בהם יומם ולילה עד בוא עת ישועתם.

בדומה למשורר ציון הדגול ר׳ יהודה הלוי אשר שר: “לבכות ענותך אני תנים ועת אחלום שיבת שבותך אני כנור לשיריך”, כן גם ר׳ שלם שבזי שר מעומק לבה הכואב והאוהב של האומה בגלות ושל השכינה בגלות:

״אהבת הדסה על לבבי נקשרה / ואני בתוך גולה פעמי צוללים, / לו יש רשות לי אעלה אתחברה / תוך שערי ציון אשר הם נהללים".

קשים היו יסוריה של גולה זו. עצומים היו מכאוביה מן העינויים והנגישות של גויי הארץ ושליטיה. כן גדולה היתה מצוקתה החמרית, אם משום העוני והדלות השוררים באותה ארץ ואם משום שלא ניתן ליהודים להתבסס בכלכלתה. אך בייחוד היתה עגומה הרגשת בדידותה וניתוקה ממרכזי היהדות ומן העולם הגדול. מציאות קשה זו היה בכוחה להטעין את לבם של יהודי תימן שאיפות לוחשות לפורקן, ליציאה מן המיצר אל המרחב, ומאפילה לאור גדול.

אולם יכול שהיה בא פורקן למצוקתם של יהודי־תימן ממקום אחר, כגון ע״י שינוי המשטר, או אולי ע״י נדידה לארצות אחרות וכיוצא בזה. אך ר׳ שלם שבזי ז״ל חישל בפטיש שירתו את התקווה הבלעדית לגאולת־ישראל ע״י שיבתו לארצו מימי קדם. הוא הלהיב לאין קץ את האמונה בגאולת כנסת ישראל העתידה לבוא לא כסתם פורקן ממצוקה אלא כישועה עילאית גדולה.

בימיו של שבזי קמה ונפלה תנועתו של שבתי צבי ויש אומרים שכאילו נדלק בשבזי זיק של תקווה ממנה לזמן קצר. הללו מצאו בשירתו של שבזי עקבות לתקווה וליאוש מן השבתאות. עניין זה לא נבדק כל צרכו. אך אין ספק שהוא ליווה את כל המשברים הנפשיים של בני דורו והפך כל משבר למקור תקווה וכל מצוקה לאות כי קרובה הישועה לבוא. מה פלא שר׳ שלם שבזי ז״ל נעשה קדוש ונערץ על כל יהודי תימן עוד בחייו, ויותר אחרי מותו, במידה שלא זכה לה איש בגולת תימן, לא לפניו ולא לאחריו. קברו של ר׳ שלם שבזי ז״ל בעיר תעז היה תל־פיות לכל עשוק ולכל מבקש מזור. אליו באו מכל קצות תימן גברים, נשים וטף. יהודים ואפילו גויים. ולפי שנתעצמה האמונה בכוח קדושתו לא אירע מעולם שמישהו יבוא אל קברו ולבקש עזרתו ולא ייענה.

עכשיו יכולים אנו לקבוע בוודאות, ששבזי אשר חי ופעל בשנים הת׳ — הת״ס, היה מבשר העליה לציון, מבשר התחיה הלאומית, וחוזה נס הגאולה כפי שתתרחש, בייחוד לגבי יהודי תימן. פירושו של דבר שהוא קדם בכך לכל הניצנים שנראו ביהדות, בדורות שלאחריו, ולכל המבשרים שהבשילו את פריה של התנועה הציונית ושל הקמת מדינת ישראל. ומעניין שבתוך הזר הגדול של אגדות שנרקמו סביב אישיותו של ר׳ שלם שבזי ישנה אחת מופלאה ביותר. מספרים שבכל ערב שבת היה משתמש ב״שם־של־קפיצה" ובא לעשות שבתו בצפת או בטבריה ובמוצאי־שבת היה חוזר לחיות עם אחיו בגלותם. והנה זכינו שכל עדת שבזי נגאלה ועלתה לארץ הקודש בקפיצת הדרך ממש.

חייו של שבזי היו מופת לחייהם של יהודי תימן. הוא עצמו היה אורג והתפרנס מיגיע כפיו ותוך כדי מלאכתו למד ולימד תורה לבניו ולבתו, שגם הם נודעו כמשוררים וכגדולים בתורה. הוא סבל קשות מנגישות הגויים ולא מצא מפלט לעצמו אלא בעסק התורה ובשירה. ובייחוד נודעה אהבתו והערצתו לגדולי התורה בעיר הבירה צנעא שראה בגדולתם מעין גדולת־ישראל לעתיד לבוא.

שירתו של שבזי, במליה ובנגינתה, היתה לחלק בלתי־נפרד מהווייתם וממהותם של יהודי תימן. משוררים רבים קמו בעקבותיו, בימיו ולאחריו, שהוסיפו לטוות ולרקום את חוטי החן של בת־שירתו; דיואן השירים הנודע של יהודי תימן כלל בתוכו שירי משוררים, החל מגדולי משוררי ספרד וגמור באחרון הפייטנים־החובבים בתימן. אך כמעט תמיד נשא הדיואן את שמו של שבזי ושירת תימן נתייחסה אליו. כל בית־אב בתימן שקד להצטייד בדיואן שירות שבזיות, בצד סידור התפלה והתנ״ך. בכל מסיבה של שמחה ובכל סעודה של מצווה שרו משירי שבזי ובכך רוממו השראתם וקידשו התעלותם.

סאת שאיפותיו של שבזי נתמלאה עם גאולתה השלימה של יהדות תימן. אף אחינו אנשי גאולתנו בארץ־ישראל הכירו גדולתו והתאהבו בשירתו וכבר היא מכהנת פאר בהיכל שירי התחיה והגאולה של האומה כולה.

אך מה רב הצער, שדווקא האיש אשר ברוחו הגדולה הניע והפעיל וזירז את יהודי תימן לקום ולצאת מאפילת הגלות לאור הגאולה עדיין גופו קבור בגלות ועדיין לא נגאל עם הגאולים.

מחובתנו לעשות כל אשר לאל ידינו כדי להעלות עצמותיו משם ולהביאם למנוחת עולמים בארץ הקדושה והאהובה.

נשיא מדינת־ישראל, מר יצחק בן־צבי, אהוב האומה ובחירה, אינו נח ואינו שקט ועושה ומעשה לקיום מצווה זו של העלאת עצמות המשורר הגדול והיקר ואני תקווה שנתגבר על המכשולים והדבר יעלה בידינו.

ולבסוף יורשה לי לקרוא באזני הנשיא האהוב את השיר שחיבר ר׳ שלם שבזי ז״ל ברוח קדשו לכבוד הנשיא בדורו והוא מתאים בכל מליו לנשיאנו הנערץ:

– אהוב לבי נשיא הדור בעירו,

אשר הגה בתורה התמימה.

– לקחני בחן יופי הדרו,

והוא נכון וגם דעתו שלימה.

– שפר הודו ותפארת יקרו,

אני מזכיר בקול שירת נעימה.

– בפימליון תשובתי העירו,

שם חכם מבעלי תקופה.

– סוף גמר סוטת מאמרו,¹

בחן מלי והמצאה רשומה.

– מפרשין שם מלאך לצורו,

שליחותו למעלה היא עלומה.

– מה נעים וטוב דודי בישרו

יקיצני ואעור מתנומה.

– שם טוב יעלה עלי בזכרו,

ואהבתו בתוך לבי חתומה.

– תמים רעים יצו מלכו בחירו,

וסבתו בעת רצון יקימה.

– אז ישמח מאד לבי בשירו,

אני וכלל קהלה השלימה.

מיזוג גלויות

מאת

ישראל ישעיהו

---

עניינו של השער מיזוג גלויות

מאת

ישראל ישעיהו

מאמין גדול ביכולתנו להתלכד ולהיות לעם אחד ומאוחד היה ישראל ישעיהו — ומכוח אמונתו זו גם פעל וגם חקר וגם כתב וגם נאם, ולחם, והתריע, וזעק, והסביר, וניתח, ולא החשה.

בשער זה נביא מיגוון מייצג מהתייחסותו לסוגיה מרכזית זו בחיינו הלאומיים:

* סיכום מחקרי משנת 1939 על קיבוץ הגלויות והחלוקה לעדות ועל בעיית מיזוג הגלויות בארץ־ישראל במרכז המאמר — תביעה להשוואת רמת־החיים של יוצאי המזרח וזו של יוצאי אירופה. ישעיהו מביע תקווה לעליה גדולה (שהתגשמה) מארצות המזרח בימי המלחמה ולאחריה ומישאלה “להיות מוכנים בכל מאודנו שהיא תמצא אותנו ככלי־קליטה גדול ועצום”.

* הרצאה ב־1940 על בעיות האשה מעדות המזרח. הוא מנתח את התהליכים שגרמו להתערערות המשפחה התימנית, ובעיקר העובדה שהאשה — האם והבת — מועסקות בעבודות נחותות — משק־בית. צריך להתחיל הכל מחדש ולהחזיר למשפחה התימנית את אשר גזלה ממנה הציביליזציה, את המלאכה. הפתרון הוא באספקת עבודות־בית (ריקמה, קליעה וכו') לאשה.

* מקיבוץ גלויות לעם אחד — מן הדין שלא לנפח את הבעיה ומן הדין שלא להעלים אותה או להתעלם ממנה.

* דיון בחוג הרעיוני של מפלגת פועלי א״י בבית ברל ב־1962 על בעיית העדות בישראל. לדעתו של ישראל ישעיהו לא הצליחה המסגרת התנועתית לרשת את מקומה של המסגרת העדתית כמקום השתייכות. הוא מדבר בכאב על התופעה שבין יוצאי אסיה ואפריקה אין תודעה ואמון ביכולתם של יוצאי אסיה ואפריקה. מה פשר הכישלון בהצמחת מנהיגות ליהדות זו, והרי היתה לה מנהיגות במקומות־מושבם? איך זה שמתוך 30 אלף יהודי תימן לא יצאו לפחות שניים־שלושה רופאים? שורש הבעיה הוא בכך שיש מי שחושבים לעומק על ענייני הביטחון ועל ענייני הכלכלה, אבל אין מי שחושב את מחשבתה החברתית של המדינה.

* פרשת “בני ישראל”. ישראל ישעיהו חיפש פתרונות לכל בעיה שהתעוררה בתחום מיזוג הגלויות בישראל, בכללן גלויות נידחות שהחוגים החרדיים מתייחסים אליהן בחשדנות. מתוך התעמקות במקורות וחקר ראשיתן ותולדותיהן של עדות אלה, במקרה זה "בני ישראל' מהודו, קובע ישעיהו שהם יהודים לכל דבר. הנחת־היסוד שלו היא שתורת ישראל היא תורת חיים והדת היהודית אינה דת של מסתורין. יש בה פתחים רבים למי שירצה להקל ולהתחשב במציאות החיים.

* דברים בכנסת על הקראים. גם בעניין הקראים יוצא ישעיהו נגד החוגים הדתיים הקיצוניים שהתבצרו במוסדות הרבנות, בלי להתחשב בנסיבות הזמן.

* כיצד נתייחס לעדת הפלאשים? מאמר זה נכתב אחרי שישעיהו ביקר ב־1958 באתיופיה ובו עורר בעיה שהאקטואליות שלה החריפה בשנים האחרונות — קליטתם של יהודי אתיופיה. כמעט שלושים שנה לפני שהדבר התגשם תבע הכרעה ברורה לקראת אפשרות עלייתם בעניין הכרתם כיהודים לפי ההלכה.

---

קיבוץ הגלויות והחלוקה לעדות

מאת

ישראל ישעיהו

עורי צפון ובואי תימן: מלמד שהרוחות עתידות להכניס קנאה זו עם זו. רוח הדרום אומרת אני מביא גלות תימן וגלות הגרה (ישמעאל בן הגר) וכל הדרום, ורוח צפון אומרת אני מביא גלות צפון!

והמקום — נותן שלום ביניהם והם נכנסות בפתח אחד לקיים מה שנאמר — אומר לצפון תני ולתימן אל תכלאי.

[מדרש רבה, במדבר י״ג]

תוצאות המיפקד של האוכלוסיה היהודית שנערך ע״י הסוכנות היהודית באוגוסט 1939

החלוקה לפי העדות	באחוזים	אחוז הילדים עד גיל 15
אשכנזים	50.9	37.5
ספרדים	13.4	15.0
תימנים	4.8	5.9
מוגרבים	3.2	3.9
עולי סוריה	2.6	3.2
עולי עיראק	7.7	10.6
כורדים	5.7	8.7
פרסים	7.4	10.3
בוכרים	2.5	3.12
גורג׳ים	1.3	1.5
לא ידועים	0.4	0.12
סה"כ	100%	100%

במספרים אבסולוטיים סירבו להיפקד	75,150 תושבים יהודיים
(בעיקר מאנשי אגודת ישראל,	5,700 תושבים יהודיים
משום כך מספר האשכנזים שהתפקדו עלה עד 54%)	סה״כ 80,850 תושבים יהודיים

.

א. קיבוץ הגלויות או גלויות מקובצות

כאלפיים שנה עברו מיום שגלינו מארצנו ונתפזרנו בין האומות והמדינות בארבע כנפות תבל; עתה אנו חוזרים ומתקבצים לארצנו על מנת לחדש את קיומנו כאומה, כעם בקרב משפחת העמים והלאומים:

מה נפלא הדבר! אחים בני משפחה אחת חוזרים ונפגשים אחרי פרידה של שני אלפים שנים! וכה נעים להתוודע, להכיר איש את אחיו, לשמוע את קורותיו, להאזין לדופק לבו, לחמם מחדש את אהבת המשפחה ולהחיות את חושי האחווה.

וכשאנו מסתכלים אל עצמנו, הננו רואים עד מה אנו שונים אלו מאלו — בקלסתר פנינו, בתרבותנו, במנהגינו ובנימוסינו, בלבושנו ובלשוננו ובכל הליכות־חיינו ואפילו בטעם אוכלנו. לתערוכה דמינו. לבית־נכאת של טיפוסים ותרבויות ומנהגים שהבאנו עימנו מכל פינות גלותנו נמשלנו. כל אחד ואחד הביא בחובו את מטענו, את עצמיותו, את סגנונו ותרבותו ותפישתו; אלפיים שנות פרידה אינן דבר של מה בכך, והן הטביעו עלינו חותמות שונים.

חזיון זה אנו רגילים לקרוא בשם ״קיבוץ גלויות״ — צירוף מלים שהזכרתן בלבד עוררה רגשי גיל ודמעות אין קץ אצל אבותינו ואבות אבותינו, ואצלנו — זהו מנוף גאולתנו, וצבת ראשונה ועיקרית לבניין בית־תחייתנו מן המסד עד הטפחות; מצווה עלינו לא בלבד להתוודע איש לרעהו, אלא גם לעשות את חיינו כור־היתוך שלתוכו יוטל כל המטען הגלותי, כל רסיסי העצמיות הגלותית; ומתוך כור־ההיתוך הזה ניצוק עם אחד שלם וחזק כעשת־פלדה, שלשונו תהיה אחת, תרבותו אחת וארצו אחת.

ברם תנאי מוקדם לכך שיהא לבנו פתוח ורצוננו מתגבר להכיר, לכבד ולאהוב זה את זה; לקבל השפעה וללמוד זה מזה את כל הטוב והמועיל; חלילה לנו מלראות כל אחד את עצמו כעיקר, ומשנהו טפל; אוי לה לאומה המורכבת מאומות שונות שכל אחת מהן רואה עצמה כעיקר ויסוד; עלינו לקבץ את הגלויות ולא להיות קיבוץ של גלויות.

ראשון הנתבעים לקיים מצווה זו, מחנה העובדים — אותו ציבור הצועד ראשון בקיום מצוות התחייה, הנושא בעולן של כל המצוות: מצוות העליה וההתיישבות, מצוות העבודה וההגנה, ולכל לראש — מצוות יצירת חותם תרבות עברית ואחדות יהודית ופועלית — הנהו הנתבע הראשון לקיום מצוות קיבוץ הגלויות בארץ־ישראל, והוא גם העושה והמעשה!

ב. הגלות פיצלה — ארץ־ישראל מאחדת

גזע היהדות בגולה נתפצל זה כתשע מאות שנים לשני ענפים: ענף יהדות המזרח וענף יהדות המערב; הראשונים נקראו ספרדים, והאחרונים — אשכנזים. הרמב״ם — גאון המחשבה היהודית בימי הביניים — ור׳ אברהם בן־עזרא — מגדולי המשוררים והחכמים במאה השתים עשרה — התהדרו בייחוסם הספרדי;

ערש גידולו של הענף היהודי הספרדי היו ארצות האיסלאם (בכלל זה ארצות דרום־אירופה שהיו נתונות עד המאה החמש עשרה להשפעת האיסלאם ולשלטונו) ובייחוד ארצות האיסלאם הערביות, ואילו הענף היהודי האשכנזי צמח והתפתח בארצות הנוצריות, מתחילה — במערבה ובמרכזה ואחר כך גם במזרחה של אירופה; “אפשר לומר: הספרדים הם פרי התפתחות היהדות בגלות ישמעאל, והאשכנזים — בגלות אדום”¹.

במשך הדורות הלכה ונתחזקה גזעיותו של כל ענף עד כדי כך שיהודים ספרדים, אשר נדדו לכמה מארצות אירופה ויבשת אמריקה — יצרו לעצמם קהילות ספרדיות בתוך הקהילות היהודיות, כשם שהאשכנזים יצרו לעצמם קהילות אשכנזיות בכל מקום־ישוב יהודי שנדדו אליו.

ובין אלו ואלו הבדילו לא בלבד לשונות הארצות שמהן ואליהן גלו, אל גם שפת האידיש, שבה דיברו האשכנזים ולא דיברו הספרדים; וכן הבדלי נוסחאות־תפילה ומיבטא, ומנהגים והרגלים אין מספר העמיקו את ההתפצלות

כוח הקשר אל הגזע היהודי והתורה היהודית הגביל והקטין את היקף ההתפצלות, אבל לא מנע ולא ביטל אותה; לעומת זאת גילתה ארץ־ישראל ובעיקר ארץ ישראל המתחדשת, כוח עצום של ליכוד והריסת המחיצות, ומה שנתפצל במשך מאות שנים בגולה, הולך ומתאחד לעינינו בארץ.

נחשול העליה ותנופת הבניין וסערת התחייה בחמישים השנים האחרונות כבר הספיקו לטשטש הבדלים, ולהרוס מחיצות במידה עצומה; בייחוד גדול כוחה של הלשון העברית, היורשת את כל הלשונות והדיאלקטים ומנחילה לעם לא בלבד שפת דיבור אחת אלא גם מושגי חיים ומחשבה אחידים.

אבל לא הכל כבר טושטש ולא הכל כבר נהרס ועוד נצטרך לעשות הרבה ביודעין ובהתאמצות לשם טשטוש ההבדלים והריסת המחיצות; אפשר לומר כי מה שהיה בכוח שר התחייה העברית לעשות כבר עשה, ועכשיו מוטל עלינו לגמור את חלק המלאכה התלוי בנו, כיחידים וכציבור, בהרגשותינו ובמעשינו; ולמען נדע מה היא חובתנו ונעשינה — ראוי שנדע כמה וכמה דברים שעליהם נתעכב בפרקים הבאים.

ג. קהילות ישראל הנמנות עם הענף הספרדי

עם הענף היהודי הספרדי נמנו קהילות ישראל בספרד ובפורטוגל, האיספניולים, דוברי “אידיש ספרדית” הידועה בשם שפת “לאדינו”, ואחריהם גולי ספרד ופורטוגל שנדדו לפני ארבע מאות וחמישים שנה לתורכיה ולארצות דרום־אירופה, ומקצתם לארץ־ישראל, וכן יהודי אפריקה הצפונית: מארוקו (הספרדית והצרפתית), אלג׳יר, טוניס, טריפוליטניה ולוב; מהם דיברו בלשון האיספניולית ומהם דיברו בלשונות הארצות ההן: תורכית וערבית, ובימינו גם צרפתית, בולגרית, איטלקית ויוונית.

אחריהם קהילות ישראל הדוברות ערבית, פרסית ובוכרית ושפות הקרובים להן: בפרס, בוכרה, אפגאניסטן וכן יהודי קווקז, קרים וגרוזיה, המדברים, לבד מתורכית וכורדית, גם ארמית וטטרית ומקצתם רוסית.

מן הענף הספרדי הסתעפו קהילות ספרדיות בצרפת, באנגליה, בשווייץ, בבלגיה, בהולנד ובשוודיה; וכן בארצות אמריקה הלטינית: ארגנטינה, בראזיל, צ׳ילי, סן דומינגו, קובה ועוד עדות ספרדיות בארצות־הברית של אמריקה.

מעריכים את מספר הקהילות האלו לארצותיהן ביחד כשני מיליונים וחצי.

אבל חשוב במיוחד הענף הספרדי שבארץ־ישראל; כשבאו גולי ספרד לירושלים לפני ארבע מאות וחמישים שנה מצאו לפניהם קהילה יהודית מורכבת משלושה ענפים: ילידי הארץ אשר מעולם לא גלו ממנה: מוגרבים, (יוצאי מארוקו וצפון־אפריקה), אשר שמרו קשרים עם ארץ־ישראל ועלו אליה במשך כל הדורות; ואשכנזים; עד מהרה עלה מספרם וכוחם של גולי ספרד והם הלכו והטביעו את חותמם על ילידי הארץ ועל המוגרבים עד שעשאום כמעט לחלק בלתי־נפרד מהם.

במשך מאות השנים האחרונות נתקיימה בירושלים ואחר כך בטבריה ובצפת וגם ביפו קהילה ספרדית גדולה במספרה וחזקה בהשפעתה, והיא הטביעה חותמה על כל דברי ימי הישוב העברי הישן בארץ־ישראל; עוד לפני מאה שנה, מנה הישוב הספרדי בארץ חמשת אלפים נפש, לעומת אלף וחמש מאות נפש אשכנזים; ואף לפני 60 שנה היה מספר האשכנזים בארץ פחות בהרבה ממספר הספרדים; “ההכרעה לצד הישוב האשכנזי באה לרגל העליה הגדולה מרוסיה ומשאר ארצות אירופה, שהתחילה עם תנועת ׳חיבת ציון׳ ועליית ביל״ו”.

ד. זכותם ומעמדם של הספרדים ועדות המזרח בבניין הארץ

דעת לנבון נקל, כי הספרדים שישבו בארץ מאות רבות בשנים והשפיעו מאוד על קיומם ומעשיהם של היהודים בא״י — לא זו בלבד ששמרו את הקשר החי עם הארץ, אלא גם הניחו את היסוד לתחייה העברית הגדולה שבדורנו; “מהם בנו את צפת וטבריה, וחיזקו את הישובים הכפריים שבא״י ובלבנון: פקיעין ושפרעם וכפר יסיף — בא״י; ודאר אלקומיר, כפר נברך, חצביה וכו׳ — בלבנון”; נכסי ציבור מרובים, מוסדות חסד וחינוך לתורה ולמלאכה הקימו בירושלים והנהיגו את הישוב היהודי במובן הרוחני והמדיני.

אבל גם בתקופת “תנועת הישוב” החדש לא פיגרו וצעדו עם הצועדים — בעליה, בבניין, בהגנה ובהתיישבות; בין טובי הבנים־הבונים והמגינים וכן בין קרבנות הישוב לא נגרע חלקם כלל; וכאשר נחלץ הישוב העברי למלחמה בהיטלר צורר היהודים, אשר טחן את יהדות אירופה כעפר, לא נפקד מקומם של עולי ארצות המזרח והתימנים שהתנדבו באלפיהם לצבא ולחיל הנוטרים, ומהם כאלה שהגיעו לדרגות צבאיות גבוהות ביותר.

הספרדים מבולגריה בנו את הר־טוב, ואחריהם הקימו אחיהם בש האחרונות את בית חנן וכפר חטין, והשתתפו בהקמת הקיבוצים מסילות, מעברות ועוד; קבוצות ניכרות מהם נמצאות בקיבוצים ג׳ וד׳ של “השומר הצעיר”, ברמת השופט ובגינוסר; חברות־נוער בבן־שמן, בקיבוץ עין שמר, בבית יהושע ובבית שערים, וכן כמה משפחות בכפר ברוך ובשכונות הפועלים ע״ש בילינסון ליד פתח־תקוה. מספרם בארץ כששת אלפים נפש והם בערך 14% מכל יהודי, בולגריה.

הספרדים עולי יוון ייסדו את הכפר “צור משה” ומעט מהם הלכו לקיבוצים אחרים; קבוצות פועלים גדולות מהם נמצאות בתל־אביב ובחיפה, ובראשם “יורדי הים” הסלוניקאים, פועלי הנמלים בחיפה ובת״א, שעשו את התחלת כיבוש הים לפני העובד העברי; מספרם בארץ כשנים־עשר אלף נפש.

הכורדים השתתפו בהקמת המושבה סג׳רה, והקימו את כפר אלראי, ומקצתם הלכו לכפר ברוך; שכונת “אחווה” שבטבריה מאוכלסת ברובה כורדים, ועדות גדולות של פועלים מהם נמצאות בירושלים ובחיפה; עניין מיוחד יש בכורדים ליישוב הארץ שהם היו עובדי אדמה בארץ גלותם; מעריכים את מספרם בארץ בשבעת אלפים, רובם ככולם פועלים החיים מיגיע כפיהם.

הבוכרים מרוכזים רובם בירושלים, בשכונת רחובות (הידועה גם בשם שכונת הבוכרים) שנבנתה על־ידם; אבל יש מהם קבוצות גדולות בת״א, בפ״ת, בנתניה, בבנימינה ובעפולה; מספרם בכל הארץ כשלושת אלפים נפש.

הפרסים מרוכזים רובם ככולם בירושלים, ומיעוטם בת״א; הקווקזים — בת״א, בשכונת הקווקזים; מלבד זה נפוצים משפחות ובודדים רבים מכל יוצאי ארצות המזרח על פני מושבות וישובים שונים בארץ; בייחוד נקלטו מאות צעירים מסוריה ומחלב לארץ בשנים האחרונות כתוצאה מפעולת “החלוץ” שם —בקיבוצים ובמשקים שונים.

הספרדים העיקריים (או הס״ט — ספרדים טהורים) — מצויים יותר במסחר ובפקידות הממשלתית ובשאר אומנויות חפשיות; רבים מבתי־המסחר הגדולים בארץ הם של הספרדים, וביניהם משפחות בעלות עושר מופלג.

גם בתקופת הישוב החדש בולטים הספרדים בשדה הארגון וההנהגה של הישוב; הם נתנו ידם להקמת כנסת ישראל בא״י והרבנות המאוחדת, שבה מכהנים ספרדים ואשכנזים מחצה על מחצה; מבין 21 נבחרי העיריות המאוחדות — 8 ספרדים; מבין 15 נבחרי עיריית תל־אביב — 3 ספרדים; מהם שופטים, סגני מושלים, מורים ועורכי־דין רבים.

כיום כולל הישוב העברי בארץ כ־100 אלף יהודים ספרדים ויוצאי ארצות מזרח. לבד מהתימנים.

טעות תהיה בידינו אם נחשוב אותם לחטיבה אחת; הם אמנם כעין שכבה אחת, אבל היא רבת־גוונים וצורות; קודם כל הם מחולקים ליוצאי ארצות שונות; נוסף לזה הם מחולקים גם לפי מחוזות; וחלוקה זו אינה גיאוגרפית בלבד, אלא היא חוצה את העדות וכל עדה ועדה לחוד בתרבות, במנהגים, בשפות, בדיאלקט וגם בארגון, לכל יוצאי ארץ ולכל יוצאי מחוז יש ועדים ואגודות ופרנסים וסיעות משלהם.

ה. שבט יהודי תימן

ענף מיוחד במינו הוא שבט יהודי תימן; שפת דיבורו הגלותית היא אמנם ערבית, אבל במבנה פניו, בתרבותו, בניבו העברי, במלבושיו, בהרגליו ובמנהגיו, באופן השתתפותו בתחייה העברית ובכל מהותו — הוא שונה מן הספרדים ועדות המזרח כשם שהוא שונה מן האשכנזים; ניתן לומר שהוא עומד בתווך, בין האשכנזים מחד גיסא לבין הספרדים ועדות המזרח מאידך גיסא; בכמה וכמה גילויים מהווייתו דומה הוא לספרדים ולעדות המזרח, ובכמה וכמה גילויים הוא דומה לאשכנזים.

עליית יחידים מתימן לא״י היתה כמעט בכל הדורות; אבל עלייתם הקיבוצית, ההמונית, החלה באורח פלא בד בבד עם העליה הגדולה מרוסיה בשנות השמונים הנודעת בשם עליית ביל״ו.

שני קווים אופיינים מייחדים את התימנים: א) תרבותם היהודית המקורית, ב) היותם עם של עובדים; משעה שהגיעו לארץ נכנסו לכל ענפי העבודה כהמשך לחיי עמל ועבודה שחיו בתימן; לא היה להם שום צורך במאמץ המעבר לחיי העבודה, מאחר שהעבודה היתה בעיניהם דבר המובן מאליו; לצורך קיומו — חייב האדם לעבוד; כשעמדה שאלת העבודה העברית במשק העברי בפני התנועה הציונית — לפני 35 שנים — באו עולי תימן ופתרו אותה; לפיכך שלחה התנועה הציונית ותנועת העבודה את ש. יבנאלי בשנת תרס״ט — תר״ע לתימן, כדי לזרז את עליית היהודים משם, שיבואו לעבוד במשק העברי; יבנאלי היה השליח הראשון של ארץ־ישראל הציונית לגולה והוא היה השליח הציוני הראשון והאחרון אל גולת תימן.

עליית העובדים מתימן היתה בשעתה פתרון רצוי לשאלת העבודה העברית שהיתה אז שאלה גדולה וגורלית; ניתן לומר, כי בזכות־עקיפין של כוחות־העבודה מבין עולי תימן נשתחררו כוחות צעירים לשם התחלת ההתיישבות החלוצית הגדולה מכנרת ודגניה דרך עין חרוד ונהלל עד היום הזה. במשך הזמן הגיעו גם עולי תימן עצמם לידי התיישבות ויש להם כיום שלושה מושבים: טירת־שלום וכפר מרמורק בדרום ואלישיב בעמק חפר.

אבל עיקר ישיבתם נשאר בכל זאת ליד המושבות העבריות; הם מהווי את עיקר כוחות־העבודה הקבועים במושבה; הם הקימו שכונות פועלים גדולות עם משק־עזר הקרוב למידות של התיישבות: בפתח־תקוה — מחנה יהודה בראשל״צ — שיבת ציון ונווה־ציון, ברחובות — שעריים, בחדרה — נחליאל בנתניה — נווה־שלום, וכן עוד שכונות קטנות בזכרון יעקב, ביבנאל, בכפר יונה, בשכ׳ עזרה ובצרון, בנס־ציונה ובאבן־יהודה.

חטיבות גדולות מהם מרוכזות בערים ירושלים ותל־אביב, רובם ככולם עובדים, ומיעוט קטן מהם מתפרנסים ממסחר, מהוראה, מפקידות ומשירותים דתיים; הם מונים בארץ כ־25 אלף נפש.

ו. קווי־הבדל חיוניים

קו־הבדל יסודי, המסתעף לכמה קווים, מבדיל בין יוצאי ארצות המזרח והתימנים בכללם, לבין יוצאי ארצות המערב, האשכנזים — הוא ההתפתחות המקצועית והטכנית.

יוצאי ארצות המזרח עלו מארצות מפגרות ביכולתן המקצועית והטכנית, בשעה שהאשכנזים הביאו בידם יכולת גדולה, מדע טכני ומקצועי עצום; לפיכך מצויים יהודי המזרח אצל ענפי עבודה וקיום פשוטים ונחשלים, בשעה שהאשכנזים תופסים מקצועות חשובים; דבר זה יצר — נוסף לקו ההבדל העדתי — גם קו הבדל מעמדי כלכלי; אלו יכולים ומצליחים להרוויח יותר, ואלו אינם יכולים ואינם מצליחים; לפיכך נסתמנו בישוב העברי שתי רמות־חיים, אחת גבוהה של האשכנזים ואחת נמוכה של חלק גדול מיוצאי ארצות המזרח; נצרף לזה את ההבדל בהרגלי חיים, בלבוש ובאוכל ובשאר צרכי הגוף והרוח — והרי לנו שני מעמדות.

אין הנחה זו חלה על חלק מן הספרדים, ילידי הארץ ויוצאי ארצות הבלקן, שהם ברמת־חייהם וביכולתם המקצועית שווים או כמעט שווים ליוצאי ארצות אירופה, ועל כן ההבדל הכלכלי ביניהם אינו מחודד כל כך ואינו מזדקר כשם שהוא מחודד ומזדקר אצל יוצאי הארצות המוסלמיות, בכלל זה גם יוצאי בוכרה. קווקז, וטראנס־קווקז.

הבדל זה הוא מקור לטענת הקיפוח שיוצאי ארצות המזרח מרבים לטעון בה; זוהי מציאות מקפחת, מציאות חמורה.

לעומת זה מקננת בלבם של הספרדים ילידי הארץ הרגשת קיפוח ממין אחר; לפנים הם היו הרוב בארץ והטביעו חותמם, כאמור לעיל, על כל הישוב העברי; עכשיו הם מיעוט וחותם הרוב — עולי ארצות אירופה — הולך ונטבע גם עליהם; לפנים היו הם המנהיגים — עכשיו הם מונהגים. לפנים היו הם השכבה התרבותית והאינטלקטואלית שביהודי ארץ־ישראל ועכשיו באה עליית יהודי אירופה ועברה אותם בגובה.

לפיכך התאמצו ומתאמצים הם ללכד סביבם את כל יהודי ארצות המזרח והתימנים בכללם כדי לשמור על מעמדם הגבוה והנכבד בתוכם וכדי לקבוע לעצמם מעמד חזק בקרב הישוב כולו; אבל הם אינם מצליחים ביותר; ראשית, משום ריבוי ההבדלים והגוונים בין יוצאי ארצות המזרח לבין עצמם; שנית, משום שחלק חשוב מבין יוצאי ארצות המזרח אינו מגלה נטייה להיות מונהג ע״י הספרדים, ולא עוד אלא שעדות שלמות “התמרדו” והעמידו עצמן מחוץ למסגרת הספרדים; החלו בכך התימנים ואחריהם עוד כמה עדות אחרות; שלישית, מציאותו של הציבור היהודי האירופי, כוחו והשפעתו — מושכים יותר מכוחו והשפעתו של הכוח הספרדי; ובשעה שבקרב הציבור האירופי יש כוחות עולים, דינאמיים, נושאי חזון והגשמה, בשדה החיים החומריים והתרבותיים, הרי הציבור הספרדי דואג ונלחם בעיקר על שמירת הקיים מתוך סירוב עקשני להכיר במציאות המשתנה ולא לחינם הגדירו עסקנים ספרדיים בעלי שאר־רוח את הכוח הספרדי בארץ כ“דור יורד”.

עובדה היא שהכוח האירופי, האשכנזי, השפיע הרבה גם על הספרדים עצמם והטביע חותמו עליהם; “עד לפני המלחמה הקודמת שמרו הספרדים ביותר על צביונם המזרחי המיוחד, והיו מצויינים במלבושיהם ובנימוסיהם מיהודי אירופה; בתרבושיהם האדומים, שהיו תמיד חבושים לראשם, בכתנותיהם ובמנעליהם המזרחיים; בייחוד הצטיינו החכמים והרבנים בתלבושתם הרשמית. אולם לאחר המלחמה, רבים מן הדור הצעיר המירו את תלבושתם המזרחית בתלבושת אירופית רגילה. ובעברנו ברחובות ירושלים, חיפה ותל־אביב לא נוכל עוד להבחין בין ספרדי לבין עולה אירופי”.

מובן שגם בדרגתם הכלכלית וברמת־חייהם הם אינם שונים מיוצאי ארצות אירופה, ורבים מהם סוחרים ועשירים מופלגים.

היש אמת בטענת קיפוחם בהנהגת הישוב והמוסדות? אכן, סערת גידולה של העליה האירופית הביאה גם לידי התעלמות מן הכוח הספרדי, כשם שגרמה התעלמות מכל עדות המזרח — מדעת ושלא מדעת; עולי אירופה מכירים יותר את עצמם, מקרבים יותר את קרוביהם, מעלים יותר את אישיהם, ובן־הלווייה המזרחי הוזנח וכאילו נדחק לקרן־זווית.

אף על פי כן, קו ההבדל העדתי בין יוצאי ארצות המזרח לבין יוצאי ארצות אירופה — הולך ומיטשטש, ובמקומו מתבלט הקו הכלכלי; העדתיות אינה עוד אלא “תנא דמסייע” בלבד, אבל לא עיקר; לבוש חיצוני. אבל לא תוכן; כוחה של השפה העברית, כוחו של הישוב העברי המתחדש, עוצמת יכולתה של העליה האירופית, צמיחת הדור הצעיר המתחנך בבתי־הספר החדשים וכן תנועות הנוער — כל אלה יחד הורסים בסערה את המחיצות העדתיות; תחת זה הולכת ומתבלטת, הולכת ומזדקרת, המחיצה הכלכלית־המעמדית: ההבדל בין רמת־חיים אחת לבין רמת־חיים אחרת; אפשר כיום להבחין בתהליך הידחקותן של שכבות עניות מבין האשכנזים לתוך שכונות עדות המזרח והצטרפותן למעמדן.

ז. מה פרשה זו להסתדרות

במיפקד העובדים בשנת 1937 נפקדו למעלה מעשרים אלף עובדים מעולי ארצות המזרח, בכלל זה התימנים; אין ספק שהמיפקד ביניהם לא היה מלא ויש להוסיף עוד כמה אלפים; בינתיים נוספו עוד כמה אלפי עולים חדשים בשנים שעברו מאז המיפקד, מהם כשנים עשר אלף חברים בהסתדרות, כלומר, קרוב למחצית מכלל העובדים; ציבור זה מהווה בשביל ההסתדרות בעיה רצינית מאוד; ולא מבחינה ישובית ולאומית בלבד, אלא גם מבחינה ארגונית־ מעמדית. רוב העובדים האלה מסייע מדעת ושלא מדעת למעשי התחרות וקלקלה בשוק העבודה: הורדת שכר־העבודה, יצירת ארגוני עובדים נפרדים, נסיונות שבירה ומלחמה בציבור הפועלים המאורגן. לבד מזה הם מהווים בחלקם הגדול שכבה חברתית שרמתה הכלכלית ירודה באופן יחסי מן הרמה הכלכלית של ציבור הפועלים הבא מאירופה; בזה צפונה סכנת התהוות שני מעמדות בקרב מעמד הפועלים עצמו.

ההסתדרות היתה מתכחשת לעצמה ולייעודה אילו העלימה עין משכבה ישובית זו; וכשם שחומר אנושי זה זקוק לצורך עלייתו החומרית והתרבותית להסתדרות, לעזרתה ולתמיכתה, כך זקוקה ומעוניינת ההסתדרות בו ובהטבת מצבו החברתי והעלאת רמת־חייו החומריים והתרבותיים — לשם ביצור כוחה ושלימות ארגונה.

נצטט כאן פיסקה מדבריו של מאקסים גורקי, הסופר הגדול של רוסיה, ארץ העממים המרובים, שיש כמה וכמה קווי־דמיון לבעיות העדתיות בינה לבינינו:

“כוח היצירה היקר ביותר הוא האדם: ככל אשר תגדל התפתחותו הרוחנית, ככל אשר תגדל השכלתו הטכנית, כן תיקר עבודתו וכך תעלה חשיבותה וכן יגדל ערכה התרבותי, ההיסטורי. ואצלנו אין יודעים זאת (— — —) קשיות לבנו וכל תוהו ובוהו זה של רגשות עוורים ואנוכיים, שנשתרשו בנו הם בעוכרינו. המוכשרים אנו להבין זאת?” (מתוך “תרבות ומהפכה”).

אף אנו נענה אחריו: המוכשרים אנו להבין זאת?

אכן, פעולתה הישירה, היומיומית של ההסתדרות, עשתה ועושה את שלה. היא מצאה מסילות ללבם של שנים עשר אלף פועלים מעדות המזרח, אולם עדיין לא הגיעה אל המחצית השניה המונה גם היא כשנים עשר אלף פועלים.

וגם אלה שנקלטו בהסתדרות — לא כולם כבר הגיעו לידי “עמידה ברשות עצמם” מבחינת ההכרה בייעוד הפועלי והציוני־החלוצי, ומבחינת השוויון ברמת־החיים הכלכלית והתרבותית.

לפיכך מנסה ההסתדרות בכל מיני נסיונות מיוחדים — נוסף על פעולתה התרבותית והארגונית הרגילה — כדי להגיע אל המוני העולים מארצות המזרח.

אני מדגיש נסיונות משום שאין בעניין זה הלכה פסוקה ולא יכולה להיות כזאת.

מטרת הפעולות הנסיוניות הללו היא להביא לידי התמזגות הדדית בין עולי ארצות המזרח ועולי אירופה.

אולם הדברים תלויים בנכונות האישית והציבורית של שני הצדדים; התמזגות הדדית אי אפשר לה שתיעשה מלמעלה, בגזירת מנהיגים ומוסדות; הכרחי שתהיה לה צמיחה מן השורשים!

עינינו נשואות, איפוא, בראש וראשונה להסתדרויות הנוער, הן צריכות להיות חלוץ ההתמזגות של ילדי שבטי ישראל; בהן צריכים להיטשטש ההבדלים וליהרס המחיצות; מהן צריך לצמוח דור עברי עובד אשר לא יידע מחיצה; ואמנם החלה בכך הסתדרות הנוער העובד, ועוד בראשית דרכה נתכוננו צעדיה על אחדות העדות, והיא עשתה והצליחה; בין גידולי הנוער העובד בארץ, בנקודות ההתיישבות שלו ובמפעליו, נמצאים גם מבני עדות המזרח, ומהם כאלה שתפסו עמדות חשובות, והסתדרות הנוער העובד מתברכת בהם.

עדיין אין התקדמות ניכרת בשאר תנועות הנוער של א״י העובדת, בייחוד אמורים הדברים באותן תנועות השואבות כוחן משורות הנוער הארצישראלי. אבל איש מאתנו אינו מוכן לוותר על הדור העובד כיום הזה; יש אנשים חיים, פועלים ופועלות, בחקלאות ובחרושת, על המעדר וליד הסדנה, עובדים ומחוסרי־עבודה, וטעות תהיה בידינו אם נסמוך על הדור הצעיר בלבד, שהוא יעשה לנו את מלאכת ההתמזגות; בייחוד כשעוד נמשכת העליה לארץ — ואנו תפילה ותקווה, כי תימשך בכל התנאים ובכל הנסיבות.

אדרבא, תחילת המלאכה צריכה להיעשות בדור המבוגר, וסיומה הרצוי יבוא על־ידי הדור הצעיר.

ח. מה פועלת ההסתדרות במיוחד

הבה נברר תחילה מה הן פעולותיה המיוחדות של ההסתדרות, ככלל למען היחידים והכלל שבין עדות המזרח, ואחר כך נסמן לעצמנו מה עוד עלינו לעשות.

קודם כל נקבע הנחת־יסוד אחת, כי בטבע הדברים חייב החזק לקרב את החלש ולעשות למענו; בנידון דידן יש לומר: הציבור האירופי שהוא כיום רוב מניינה ורוב בניינה של החברה הארץ־ישראלית בכלל והחברה ההסתדרותית בפרט — הוא הצד החזק, וציבור עולי ארצות המזרח שהם מיעוט — הצד החלש;

ההסתדרות הבינה כלל זה ולכן היא נוקטת פעולות מיוחדות בשביל עדות המזרח, פעולות שמסגרתן זמנית, לשעתן, ותוצאתן צריכה להיות לדורות.

ואלו הן הפעולות העיקריות:

א) ליד הוועד הפועל של ההסתדרות קיימת מחלקה לעדות המזרח והתימנים שבראשה עומד אחד מחברי מזכירות הוועד הפועל ולידה שתי ועדות נפרדות, אחת לענייני התימנים ואחת לענייני עדות המזרח; הוועדות הללו מתכנסות כפעם בפעם לפי הזמנת המחלקה ודנות בכל ענייני עדות המזרח בהסתדרות ובישוב; עובדי המחלקה וחברי הוועדות נותנים הדרכה אישית וציבורית לבני העדות ולעסקניהם בכל שטחי חייהם בהסתדרות — להיותם חי הנושא את עצמו.

הם מפעילים את השתתפות בני העדות בכל שטחי החיים הציבוריים בתוך ההסתדרות — להיותם שותפים במחשבת התנועה ובמעשיה.

הם מפתחים את ביטויים ומשמשים להם לפה בפני אישי ההסתדרות ומוסדותיה ומטפחים את עמידתם האישית העצמית בקרב הציבור.

הם מפנים את תשומת לב ההסתדרות כפעם בפעם ומכוונים את מעשיה ודאגתה לאפיקי פעולה נכונים בין יוצאי ארצות המזרח.

בקיצור, המחלקה ועובדיה משמשים מוסד מקשר ומדריך בין ציבור עדות המזרח ואישיהם לבין מוסדות ההסתדרות ואישיה.

ב) התרכזותם של יוצאי ארצות המזרח בשכונות מיוחדות גורמת להשפעה הדדית בתוכם; השפעה זו — שני פנים לה, לחיוב ולשלילה; במקום שיש גרעין הסתדרותי רציני — ההשפעה היא בדרך כלל חיובית, ולא רק מנקודת־ראות הסתדרותית אלא גם מנקודת־ראות ישובית, ציונית ותרבותית; במקום שאין גרעין כזה — מנשבות תמיד רוחות רעות במובן הישובי, הציוני והתרבותי.

לפיכך עמלה ההסתדרות ליצור גרעינים פעילים בכל שכונה ובכל עדה שהם השאור שבעיסה; אין זה מן הדברים הקלים.

ראשית משום שלא תמיד אפשר למצוא את הכוחות התרבותיים המתאימים להיות נושאי הפעולה.

שנית, כאשר הם נמצאים — אין קביעותם ודאית; גורמים אישיים ומקומיים רבים מביאים לידי שינויים, פעם לטובה ופעם לרעה; בייחוד קשה להתגבר על כמה הרגלים שליליים בשדה העסקנות הציבורית בקרב העדות; הגבאות, נוסח ועדי העדות, מתגנבת לפעמים גם אל שורות עסקני ההסתדרות מקרב העדות.

שלישית, ההתבדלות העקשנית של כל עדה ועדה לחוד, ופעמים גם ההתגודדות למחוזות ולזרמים בקרב כל עדה ועדה — משמשות מעצור לא קטן.

רביעית, חוגי הימין הישובי משתדלים למשוך לצידם את בני העדות, בייחוד בזמני בחירות;

הם דואגים תמיד להשמיץ את ההסתדרות בעיניהם ולזרוע חשדות בלבם כדי לקיים מרחק ביניהם לבינה. ובמים עכורים של יחסים יוכלו לצוד בקלות את צידם בעת שהוא דרוש להם, אם בזמן בחירות ואם במקרים אחרים.

חמישית, עשירי העדות וגבאיהן אף הם עושים לא מעט לחסום את הדרך בפני השפעת ההסתדרות כדי לקיים את שלטונם והשפעתם שלהם; הללו אינם בררנים באמצעים, החל מליבוי יצרי ההתבדלות העדתית וכלה בהקמת ארגוני עובדים נפרדים, שהם העשירים — עומדים בראשם ושומרים עליהם מפני ״סטייה״ לצד ההסתדרות!

שישית, גם מלחמת המפלגות בתוך ההסתדרות נותנת פירות לענה; קוצר השגתם של חלקים מיוצאי ארצות המזרח וחוסר־הרגלם בחיי המפלגות גורמים לכך שהם יאמינו לכל מה שמפלגות בהסתדרות אומרות זו על זו, ומוצאים בכל דברי התעמולה והביקורת סמוכין ואישור לחשדותיהם המרובים; לפיכך אמרנו תמיד: תעמלני מפלגות — היו זהירין בדבריכם ובתעמולתכם!

אף על פי כן רבים הישגיה של ההסתדרות בשטח זה וכיום היא יכולה להתברך בכוחות פעילים נאמנים, מבין יוצאי ארצות המזרח והתימנים בכל מקום שהם, העושים את שליחותה ומחישים את תהליך ההתמזגות בכל עוז; תפקידם של הפעילים הללו אינו קל, בדרך התיאור נוכל לומר שהם כורתים את הענף, ענף הייחוד שהם נשענים עליו; ובשעה שיריביהם עמלים ל“לבד” את העדות, לחזק את המחיצות, לקיים את ההבדלים — מלאכה שהיא קלה וקרובה יותר ללב — הרי פעילי ההסתדרות עמלים לפירוק המחיצות, לביטול ההבדלים ולמחיקת הייחוד; הם אינם עמלים לשם התבטלות של בני העדות אלא נגד התבדלותם ובעד התמזגותם בכל שטחי החיים בעבודה, בתרבות ובחיים הציבוריים עם כלל ציבור הפועלים, איש איש במקום הראוי והמגיע לו.

משום כך דואגת ההסתדרות שעסקנים הצומחים מקרב העדות ימצאו את מקומם הראוי להם בשדה העסקנות והפעילות שלה, ויגיעו למצב שבו יוכלו לא בלבד לייצג את חבריהם, אלא גם יתבלטו בתוך הנציגות ההסתדרותית בכללה.

ג) ושוב, התרכזותם של יוצאי ארצות המזרח בשכונות מיוחדות, ההשפעה ההדדית ביניהם, בליל הלשונות והמושגים — כל אלה גורמים ליצירת הווי מיוחד ולתפישה מיוחדת שפעמים הם חוצצים ביניהם לבין המתרחש בישוב, במחשבתו ובמעשיו.

לפיכך עושה ההסתדרות פעולה תרבותית מיוחדת וענפה בשכונות הללו; בתי־הספר לנוער העובד, מועדוני הילדים והחברות של ארגוני אמהות עובדות — הם אבני־יסוד בפעולה זו. בחלק ניכר מן השכונות קיימים מועדונים מיוחדים המשמשים לעדות המזרח ובהם וסביבם מתרכזת הפעילות הציבורית והפעולה התרבותית; מועדונים אלה משמשים גשר רוחני בין ההסתדרות והישוב לבין יושבי השכונות.

הפעולה התרבותית, החינוכית וההסברתית, הוכרה כצורך חיוני לציבור הזה ולהסתדרות כאחד; היא מדריכה ומכוונת, אבל היא גם מעלה את רמת השכלתם והבנתם של יוצאי הארצות המזרחיות ומקרבת אותה לרמת השכלתם והבנתם של שאר חברי ההסתדרות, דבר שעלול להקטין את שטח הניגודים וההבדלים עד לאפס.

ד. בשנים האחרונות נתנה ההסתדרות לבה לנקודת־החולשה של יוצאי ארצות המזרח בשטח הידיעה המקצועית, אותה חולשה המעמידה אותם ברמת־חיים כלכלית נמוכה, מגבירה את מרירותם ומחזקת את התבדלותם.

הקורסים המקצועיים הנעשים ע״י הנוער העובד, בעזרת הוועד הפועל של ההסתדרות ומחלקת העבודה של הסוכנות, הצליחו להקיף גם עשרות רבות מבני הנעורים של עדות המזרח.

מלבד זה הקציב הוועד הפועל של ההסתדרות סטיפנדיות מיוחדות לנערים תימנים ועדות המזרח שילמדו בביה״ס המקצועי ע״ש מקס פיין ובביה״ס החקלאי מקווה ישראל; מספר הסטיפנדיסטים הללו הולך ועולה משנה לשנה ויש לקוות שמפעל זה יהיה פתח תקווה להעלאת רמתו המקצועית וממילא גם רמתו הכללית של הדור הצעיר מבני עולי המזרח ולהקטנת שטח המציאות הכלכלית המקפחת.

ה) סיוע ניכר ומיוחד ניתן מצד מוסדות ההסתדרות לקליטתם של יוצאי ארצות המזרח במפעל ההתיישבות; ידועה עזרתו הפעילה של המרכז החקלאי של ההסתדרות, ובייחוד מאמציו האישיים של הח׳ א. הרצפלד, למען התיישבות התימנים וישוביהם הקיימים שכבר נזכרו לעיל; אף ישובי הבולגרים והכורדים נעזרו ונעזרים ע״י המרכז החקלאי במידה לא מעטה. בזמן האחרון מטפח המרכז החקלאי שני ארגונים חדשים ומכין אותם לקראת התיישבות; האחד — ארגון ״קדם״ מבני העדה הכורדית בירושלים ובחיפה; והשני — ארגון “טלמון” מצעירי התימנים במושבות; לארגון “טלמון” יש פלוגת־עבודה בכפר יונה ששמה “שבילים”; גם מעולי יוון, פועלי נמל ת״א לשעבר, הוקמה פלוגת־עבודה בבאר יעקב שנתקיימה כשתי שנים ועכשיו עומדת להצטרף למושב צור משה.

חשיבות לא קטנה לאותם הצעירים והצעירות מיוצאי ארצות המזרח ומן התימנים שנצטרפו למשקים ולמפעלי התיישבות שונים; בייחוד של התנועה הקיבוצית; מספרם כיום מגיע כבר למאות.

ו) ידוע הוא שעדיין לא נקלטו יוצאי ארצות המזרח כראוי במנגנון ההסתדרותי; חלקם דל בהחלט, וזהו אחד העניינים הכאובים; לפיכך מצא הוועד הפועל של ההסתדרות לנכון להחליט על מתן זכות קדימה לעבודה במוסדות ההסתדרות למועמדים מבני עדות המזרח.

ט. מה צריך לדעת ולעשות כל חבר בהסתדרות

עד כאן דיברנו על מעשי מוסדות ההסתדרות, אבל ברור שאם לא ייטול כל איש ואיש את חלקו במאמץ ההתקרבות וההתמזגות — לא תעלה ארוכה לפצעי גלותנו.

1. ראשית כל מאמץ — תשומת לב ועירות לעניין זה; בכל מקום ובכל זמן חייבים אנו לזכור שעדיין איננו מעור אחד, ודברים פעוטים שאדם רגיל לדוש אותם בעקבו — יש בהם כדי לקבוע גורל יחסים בין אדם לחברו; אותם דברים נקראים בלשון המוסר: דרך ארץ.

2. תנאי חיוני לקירבת לבבות ולהבנה הוא השלטת הלשון העברית בכל שטחי חיינו, בעבודה ובחברה, כשם שהשלטנוה בחינוך ובציבוריות; השימוש ב״שפת האם״ — בין שזו אידיש ובין שזו ״לאדינו״ או ערבית — בתוך שיחה ולעיני מי שאינו מבין — זה מרחיק לבבות ולא מקרבם, מטשטש הבנה ולא מטפחה.

פעמים רבות התרענו כנגד תקלה זו וחשבונו כ“משוגעים” לשפה העברית שיש לחבבם בלבד, אבל אין הכרח לשמוע בקולם; ואין הדבר כן! העניין הוא חיוני ממדרגה ראשונה: אם תהא שפה אחת, תהא גם מחשבה אחת והרגש אחת; אם יהיו שפות אחדות — תתפלגנה מחשבותינו והרגשותינו לפי כל השפות השגורות שבפינו. על אחת כמה וכמה שיש חוסר נימוס ודרך־ארץ — אם מבין למשל, שלושה עובדים או מהלכים או יושבים — שניים מדברים ביניהם או מתבלים דבריהם בשפה שאינה מובנת לחברם השלישי.

3. ההלצה התפלה, בייחוד ההיתול בנוגע למנהגים ולהרגלים עדתיים בדיבור, בלבוש ובאכילה, ובעסקי משפחה — יש בזה כדי לצרוב לבבות ולהגביה מחיצות ולעורר קנאות ואדיקות; לפיכך נאמר: היו זהירים בליצנות ובמהתלות, ואפילו מה שנחשב הלצה בין אשכנזי לאשכנזי או בין תימני לתימני או בין ספרדי לספרדי, אינו יכול להיחשב כחומר להתלוצצות הדדית; גם כינויי־גנאי רגילים צריך לנהוג בהם זהירות; אני הייתי עד למקרה שחבר אשכנזי אמר לחברו התימני דרך התפעלות כדרך שרגילים לומר באידיש — “גזלן”. והלה נפגע ונעלב ותבע אותו לדין על הוצאת דיבה, כל המאמצים להסביר לאותו חבר שאין זה אלא כינוי רגיל לחיבה ולהתפעלות, עלו בתוהו; הוא נשאר בשלו; אם כינה אותו חבר זה גזלן חייב הוא להוכיח מה גזלתי; ובייחוד צריכים אנו לעקור מפינו אותם כינויי־גנאי המתייחסים לארץ־המוצא, כגון “תימני”, ״פרנק״, “גליציאני”, ״יקה״, ״פוילישה״ וכיוצ״ב; הגלות היא חרפתנו — ואין בהזכרתה שום נותן טעם של הומור עממי…

4. חשוב ביותר הוא היחס התיאורטי והמעשי אל רמת־החיים הכלכלית, ובו מפתח להבנה או להיפוכה.

מן המפורסמות הוא ששאלת רמת־החיים המבדילה בין הפועל היהודי לבין הפועל הערבי היתה עד כה אחד המכשולים הקשים למניעת ההתקרבות בין פועלי שני העמים בארץ־ישראל ואחד הקלפים המדיניים בידי עוייני הפועל העברי וארגונו.

אותו מכשול יכול להתגולל עלינו במהדורה פנימית, יהודית; קיום שתי רמות־חיים בקרב הפועלים היהודיים עלול לגרום תקלה חמורה, ולא מעט תקלות הוא גורם.

נעלה מכל ספק הוא שאחד התפקידים החיוניים של הפועל העברי וארגונו הוא להעלות את רמת־חייהן של השכבות העניות העמלות, בייחוד מקרב יוצאי ארצות המזרח ולהשוותה לרמת־חייו של הפועל האירופי; רק בדרך זו נגיע לידי השוויון שהוא מפתח־הקסמים להבנה ולאחווה, כשם שהוא מפתח לחיזוק ולביצור ארגונו וכיבושו של הפועל העברי בארץ; בנידון זה נודעת זכות גדולה למאמצי האיגוד המקצועי של ההסתדרות, הלוחם לתנאי עבודה ולרמת־שכר הוגנת ושווה לכל פועל ופועל, שנשאו פרי לא רק לחברי ההסתדרות מבין יוצאי ארצות המזרח אלא גם לפועלים שאינם חברים בהסתדרות.

אולם גם כל יחיד ויחיד חייב בדאגה זו; לפיכך אל יעלה על דעתך ואל תאמר: מגיע לי יותר מפלוני או אלמוני מיוצאי ארצות המזרח לפי שרמת־חיי גבוהה יותך מרמת חייו; השכל הפשוט מחייב שפועל עברי המגיע לרמת שכר הוגנת עולה רמת־חייו וחיי משפחתו.

י. עליה גדולה מארצות המזרח

כבר אמרנו לעיל שהמדובר כאן הוא באוכלוסיה עברית המונה רבבות נפשות, וזה בלבד מחייב ריכוז תשומת לב כלפיה, כלפי צרכיה והרגשתה.

אבל יחד עם זאת עלינו להיות מוכנים לקלוט בשנים הקרובות עליה מארצות המזרח בקנה־מידה גדול מאוד; כל חשבונות העתיד שלנו מוכיחים כי הציונות תצטרך לשאוב ולמשוך המונים מרובים מן הארצות המזרחיות; וכבר נראה תהליך זה לעין בשנות המלחמה, כאשר נתמעטו לצערנו אפשרויות העליה מארצות הכיבוש הנאצי; בשנים האחרונות הגיעו לארץ אלפי עולים מן הארצות המזרחיות ואלפים רבים נמשכים אחריהם.

לפיכך חייבים אנו להיות מוכנים בכל מאודנו, שהעליה הזאת תפגוש ביחסי אחווה והבנה; תמצא אותנו ככלי־קליטה אחד גדול ועצום.

תקוותנו ותפילתנו היא שנזכה לקלוט עליה גדולה מכל פינות פזורותינו, ועלינו להיות מוכנים לקליטתה. ודווקא משום כך, משום הסיכויים לזרמי עליה שונים, חייבים אנו להפנות תשומת לבנו אל כל זרם וזרם, כדי להכין עצמנו לקליטתו.

---

בעיות האשה מעדות המזרח

מאת

ישראל ישעיהו

הרצאה במועצת הפועלות ב־18.2.1940

ארכז את דברי בשאלת האשה התימניה ואגע בשאלת האשה מעדות המזרח האחרות רק במידה שהיא נוגעת לאשה התימניה. כדי להבין מה הן השאלות של האם ושל הנערה, הבת התימניה בארץ, צריך לדעת איך היתה האם ואיך היתה הנערה בתימן. מתוך־כך נוכל להבין מה הן הבעיות הארצישראליות של התימנים.

בתימן אין יחס אחיד לאשה. לכל אחד ממחוזות הארץ יש יחס שלו לאשה. הכרתי סביבה, שבה האשה מילאה את התפקיד של הגבר: הולכת לעבודה, נוסעת מכפר לכפר, מלקטת עצים, סוחרת, ואילו הגבר יושב בבית ומטפל בילדים. יש סביבה, בעיקר דרום־תימן, ששם האשה מפגרת מאוד בכל: בחיי המשפחה שלה, בהבנתה, בידיעותיה וביחס אליה, אבל במחוז זה גם הגבר מפגר לא פחות ממנה. יש סביבה אחרת, מרכז־תימן, בעיר הבירה וסביבותיה, שהיא אופיינית לדוגמה אחרת: שם היחס לאשה איננו ירוד כלל. אמנם, אין לה זכויות מיוחדות בעסקי חברה, איננה משתתפת בעבודה ציבורית ובחיי ציבור, אבל היא שותפה בעבודת־הבית ובונה את המשפחה. וכאן אני רוצה להסביר פרט חשוב אחד, אשר ממנו נלמד על חיי התימנים בכלל.

עבודת היהודי בתימן נעשית בביתו, בין שהוא צורף, סנדלר, נגר או אורג. על כן שותפים לו במלאכה גם אשתו וילדיו. אין בתימן חרושת גדולה, אין תעשיה רחבה, אין מעבידים. יש תעשיה זעירה, שכל אחד עושה אותה בביתו, יחד עם אשתו וילדיו; וישנה, כמובן, חלוקת־עבודה: הבעל הוא האחראי על העבודה, האשה עוזרת על ידו ואחראית על חיי הבית. כך נבנו חייהם ובתוך הבית שררה אווירה משפחתית יפה וחמה.

ידוע שבתימן משיאים את הילדים, לא כמו כאן, לפי בחירת שני המחותנים. שם הולכים הקרובים ומשדכים לבחור עלמה, שהוא אינו מכיר אותה כלל, או שבמקרה “חטף” הצצה על פרצופה. אולם מעניין מאוד להדגיש ולציין. שעל־אף זה, במשך הזמן או אפילו מייד אחרי הנישואים מתחילה להיווצר אווירה משפחתית חמה, אווירה של אהבה משפחתית — וזה מבלי ששני הצדדים הכירו זה את זה מקודם.

הנערה עזרה בעבודת־הבית, אולם היא היתה יותר חופשיה. לא הטילו עליה שום אחריות. היא סייעה ליד אמה וליד אביה שווה בשווה בחכותה לנישואים, כי חייה מתחילים בעיקר מיום שהיא נישאת. כל עוד היא בבית — הרי היא בחינת ילדה. השיאו אותה בגיל 17—18 ועד אז לא טעמה שום עול של חיים.

והנה עם בואה ארצה, חל שינוי מכריע בחייה של המשפחה התימנית — של האב של האם ושל הבת גם יחד. האב, אשר היה בן חורין, שעשה את מלאכתו מתי שהוא רצה ומתי שהוא יכול ובזמן שבחר לעצמו; אשר ידע לחלק את זמנו לפי רצונו שלו: מתי שרצה — שהה בבית־הכנסת או שוחח עם חברים או הלך למשתה ולשמחה, וגם העבודה היתה נעשית לפי חשקו ויכלתו, בלי שיעמוד על ידו שום משגיח או מעביד נוגש — כאן בארץ הוא נעשה שכיר — בפרדס, בבית־חרושת, או במקום אחר — העובד 8, 9 או 10 שעות, כמה שנדרש ממנו, תחת לחץ והשגחה, במישרין או בעקיפין, של המעביד. ובכן, חירותו של האב (בעבודה) ניטלה ממנו וע״י כך נשתנו גם סדרי חייו בכללם. בבוקר קמים ורצים לעבודה ובערב ללשכת־העבודה, וכך כל שעות היום רצים אחרי העבודה.

בתימן יכול היה האיש לקום עם עלות השחר, ללכת לבית־הכנסת, אחרי התפילה לשבת קצת ולשוחח ורק אח״כ לגשת לעבודה, כאוות־נפשו. ואם רצה — חזר לעבודתו גם בלילה. היה חופש בכל סדר־יומו. כאן אין הדבר כך. ניטלה כאן חירותה של המשפחה העובדת וניטל מן האדם גם כל הסיפוק האישי שמחוץ לעבודה. הוא אינו נפגש עם חברים, אינו מספיק ללכת לבית־הכנסת, אינו מיושב בדעתו; הוא רק רודף ורץ אחרי יום־העבודה.

אותו הדבר נפל גם בגורלה של האם. בארץ־ישראל גם היא יצאה ממצב של “כבודה בת מלך פנימה”, ממצב של אם המשפחה, של אחראית על בית — למצב אחר; כאן רוב האמהות התימניות הולכות לעבודה במשק־בית. וזו הטרגדיה שלה; האם צריכה כל שעות היום ללכת אל משפחה אחרת, זרה לה בסגנון חייה, בלשונה ובתכונותיה; היא צריכה להכניס לתוך המשפחה הזאת את כוח האם שלה, היא צריכה לטפל בילדים ולמסור את כל האמהות שלה לבית הזר הזה בעד שכר, שלעתים קרובות הוא זעום מאוד, ורק בלילה היא חוזרת לביתה, ואז הבית הזה כבר מצטייר בצבעים שונים ומשונים. אמנם זה הבית, שבו היא המושלת, בעלת־הבית, ולא העוזרת ולא הזרה; ואעפ״כ היא לא דומה לבית ההוא; הילדים עזובים, היא עייפה והבית אינו מגיע לסדר כלשהי. והנה חוזר הביתה גם האיש, אבי המשפחה, שגם הוא עייף, ונפשו מרה עליו. זה מתבטא אח״כ ביחסים רעים ובהרס היחס הטוב שהיה בינו לבינה. אין אווירה משפחתית, אין אפילו הרגעים שבהם יכולים אב ואם אלה לחיות את חיי המשפחה יפה. זוהי הפירצה הראשונה בחיי המשפחה; לא הילדים נהנים מחיי המשפחה, לא האב נהנה ולא האם.

* * *

והנה כאן לפנינו הנערה־הבת, שגם לה מינה הגורל את העבודה במשק־הבית ואשר לגביה יש הרגשות והערכות אחרות.

הבית של “הגברת” משפיע עליה השפעות שונות ומוזרות; בו הכל יפה יותר מאשר בביתה. כאן היא צריכה לייפות ולצחצח את הכל ותוך עבודתה כל היום היא מרגישה היטב שהיא שם זרה, כי היא ממלאה את התפקיד של ה“שיקצה” במקומות אחרים, ולא פעם יקרה, שהיחס אליה הוא קשה מאוד.

אינני יודע אם מי מכם קרא את הרשימה שנדפסה בזמנו ב“פרקי הפועל הצעיר”, שבה סופר על נערה, אשר נכנסה לעבוד בבית איכר באחת המושבות. והנה בליל החג, כשכולם הסבו בלבוש נאה ע״י השולחן, עם אורחים ואורחות וחגגו יפה — נשארה הנערה במטבח בעבודתה, ולשם הגישו לה בפינה מעט אוכל. היא, כמובן, לא רצתה לקבלו. כל בני הבית ביקשוה לאכול, אך לשולחן לא הזמינוה. והיא כל כמה שביקשו אותה יותר — סירבה יותר ולבסוף ברחה דרך החלון במרוצה הביתה. אך בבית מצאה אב מפוזר, אם עייפה ומרוגזת, הרבה אחים קטנים (כי המשפחה התימנית גם בארץ אינה מקפידה על ריבוי הילדים); הבית בלתי־מסודר ומשרה עגמת־נפש. ואז התחיל אצלה חיפוש הדרכים כי גם מהבית אין לה נחת. לעתים קרובות אין לה אפילו זכות להוציא משהו מהכסף שהרוויחה, כי בבית מחכים לסכום קטן זה, שזקוקים לו עקב המצב וריבוי הצרכים.

לנערה כזאת אין שליטה על תוצאות סבלה הגדול וזה נותן אח״כ אותות, משפיע עליה השפעות מסוכנות, מביא אותה לידי התהדרות בלבוש, שהוא אולי פרי התסביך הזה של בית הגברת ובית המשפחה. הלבוש היפה והמסודר הוא כאילו פתרון למצב הקשה שבו היא נתונה מבחינה נפשית. ומהלבוש לשעבוד ומשעבוד לנישואים מהירים, אפילו אצל הנערה הזאת, אשר כבר גדלה בארץ.

בגלל המצב הקשה הזה אין, על־פי־רוב, זיווגם של הצעירים התימנים עולה יפה, אפילו אחרי שהכירו זה את זה יפה זמן ממושך. בשכבה הזאת חסרה האידיליה והאהבה המשפחתית המצויה אצל הדור הזקן אפילו לאחר כל המצב שעובר עליהם בארץ, ולא כל שכן זה שהיה בתימן.

אילו היה מישהו שואל אותי; מהו בכל זאת הפתרון לשאלת המשפחה התימניה הנמצאת עכשיו במצב של הרס וחורבן — מה התקנה לזאת? תשובתי היא: להחזיר לתימנים את אשר גזלה מהם הציביליזציה — את המלאכה.

הם באו ארצה בעלי־מלאכה. הם אהבו אותה, בשעה שבכל פינות ישראל ארצות האחרות שנאו את המלאכה, השפילו וביזו את כל מי שעסק בה. אצל יהודי תימן היתה המלאכה דבר אהוב ויפה, ולכן היה מפורסם ביניהם המאמר “בעל־מלאכה — מלך”. אולם עם בואם ארצה, כל המלאכות שהיו בידיהם, מצד אחד — אין להן מקום בגלל המכונות, המדע, התעשיה המפותחת מאוד, לעומת הידיעה הפרימיטיבית שהיתה להם שם; ומצד שני — בזמן הראשון לבואם לארץ הוטלו בכוח לתוך העבודה החקלאית, לתוך חיי המושבה היהודית. אינני מצטער על זה; אני חושב, שבגלל זאת זכו התימנים שעל שמם ייקרא בהיסטוריה דף של כיבוש העבודה בא״י, של מעבר לחיי מושבה עברית, הם מילאו את צרכי העבודה במשק החקלאי, הם היו מכובשיה הראשונים, מן הראשונים אשר סללו את הדרך לפני ההתפתחות של העבודה החקלאית; אבל כל זה נעשה במחיר חיי המשפחה שנהרסו ויש צורך למצוא פתרונים, לפחות, לגבי האם והנערה. יש צורך להעביר אותם לחיי עבודה, לחיים של חופש ועצמאות בעבודה. האב יכול להיות פועל חקלאי או פועל בניין, זה יכול להימשך ואולי זה גם משתנה פה ושם, יש כבר מבין הצעירים העובדים במקצועות חופשיים שונים, אבל לגבי האם והנערה נשאר השירות במשק־בית העבודה היחידה אשר מקיימת אותה. נכון הוא, כי גם פה היתה זכות חלוצית לכיבוש עבודה זו. היו ימים, שגם בסוג עבודה זה עבדה במושבה העברית הפועלת הערבית, אפילו בעיר, בת״א, בראשיתה. כיבוש המקצוע הזה נעשה ע״י התימניה, אבל הרע הוא, שזה היה לדרך היחידה בשבילה לחיים, כי לא יכלה לעסוק בשום דבר אחר.

אמנם היום השתנה המצב ובמקצוע זה עובדות כבר הרבה בחורות אחרות, ואפילו לא לפי פרופורציה עדתית, מה שדוחק את רגלן של התימניות מן המלאכה הזאת.

לא הייתי מצטער אם התימניות היו מתמעטות בעבודה של משק־בית. כי במידה שתתמעטנה — תיבנה המשפחה, אבל צריך למצוא במידת האפשר פתרון לחיי המשפחה, צריך למצוא פתרון להשגת עבודה ולתנאי העבודה של המשפחה התימנית. כי מן הפרוטות שמשתכרות האם והבת במשק־בית, מתקיימת לעתים קרובות כל המשפחה וצריך לחפש דרך לתיקון הדבר.

כבר נעשו נסיונות של עבודה בקליעה, בעיקר ברחובות. בעבודה זו הכניסו את האם וגם את הבת. ולו היה מתפתח המקצוע הזה, שהתימניות ידעו אותו גם בתימן בצורות שונות, ולו היה מתפתח המקצוע של רקמת “שושני” בירושלים ובת״א — היתה נפתרת בהרבה שאלת האם התימניה והיתה נסללת הדרך בפני הנערה התימנית, אשר יכולה ליצור אפשרויות גם ע״י לחץ פנימי־ארגוני שאינו נעשה עד עכשיו. ע״י לחץ ארגוני פנימי אפשר היה לחנך את הצעירה התימניה לקראת כל מיני מקצועות חפשיים, פקידות וכדומה. זה היה פותר בהרבה את השאלה הזאת אשר אני רואה אותה כשאלה כאובה ואשר צריכה להיות שאלת כולנו.

אנו חיים בתקופה רבת־דאגות כלליות ותמורות שונות בחיים; פעם מאורעות פעם מלחמה, פעם משבר ופעם צרות אחרות, ואין אנו מתפנים לחשוב קצת על עצמנו ובשרנו. אבל כל הדברים האלה, המצבים האלה, השפעת חיינו מן התא הראשון של המשבר, אם זה הורס והרוס — אינני יודע אם אפשר לחיות את חיי המשפחה, משפחת האומה, משפחת העם, אם התא המשפחתי יהא הרוס אפילו אצל חלק אחד של העם.

תשובה לשאלות

מקור כל הדיונים שלנו הוא — המטרה הסופית. והמטרה שלנו היא — עם מאוחד, מקובץ. אנחנו אוספים את עצמנו מכל כך הרבה ארצות, מבין כ״כ הרבה תרבויות שונות ומשונות. לא רק עדות המזרח אינן מהוות דבר אחד שלם ואחיד. כל עדה היא בעיה, צורה וטיפוס מיוחד. גם האשכנזים — גדולים בתוכם ההבדלים והחיכוכים הרבים מהפיזור בארצות גלות שונות. המטרה הסופית נראית לנו לפי שעה אולי קרובה, אבל היא קרובה רק בקו אווירי. אנו כאילו רואים אותה מרחוק, אבל כדי להגיע אליה עלינו לעבור דרך רחוקה ורחבה מאוד. עלינו לעבור ארצות רבות; ואל תסנוור את עינינו המציאות. אנחנו צריכים לטפל בה, כי אז תהיה הדרך למטרה הסופית יותר קלה.

לכן אני מצטער, כי כמה חברות לא הבינו את התרעומת והמרירות שלי לגבי חיי המשפחה התימנית בארץ ולגבי ההבדל לרעה בין האווירה המשפחתית בתימן לבין האווירה המשפחתית בארץ.

אינני יודע אם שאלת המשפחה שלנו בארץ באה לכלל דיון; כל הדבר הזה של העברת שורשים מארץ לארץ ולארץ זרה ומוזרה מאוד, כל המעבר הזה והפגישה עם עדות שונות — ודאי שהוא מזעזע את כולם, אבל לגבי המשפחה התימנית יש בזה דבר מיוחד שכבר הדגשתי אותו. לו רציתי לנסח את זה בצורה מאוד פשוטה הייתי אומר: העבודה במשק־הבית.

אין צורך לזלזל בעבודה, כי היא הדבר החשוב ביותר. אולם העובדה, שהמלאכה הזאת משק בית הפכה להיות לנחלה לתימניה — הביאה להרס המשפחה. אינני יודע אם מותר לנו לזלזל ולהזכיר בזלזול את מה שנקרא “אידיליה משפחתית”. אנחנו יודעים, שישנן בעיות מעין אלה גם בקיבוץ ולא רק בעיר, ועדיין לא נמצאו להן פתרונים, ועוד יעבור זמן רב עד שנמצא את הצורה המתאימה למה שאנחנו רואים עכשיו ולפי מה שאנו רוצים לראות אותה.

קבלתי על זה, שבשעה שהרבה מאוד משפחות בארץ (לא מהעדה התימנית) נבנות בנקיון ובסדר־בית, הודות לעבודה התימניה, ביתה של התימניה סובל מחוסר כל זה. אולי הייתי צריך את הקובלנה הזאת להשמיע באוזני החברות התימניות עצמן. אני מקווה, כי הדבר הזה יופנה ויגיע בצורה זו או אחרת לחברות התימניות.

* * *

נשאלתי אם נישואי הנערה העובדת בארץ (בגיל צעיר) אינם באים כתוצאה מלחץ המשפחה — לא. אמנם יש עוד גילויים כאלה בפינות נידחות של העדה, כי העדה התימנית, כמו כל העדות האחרות, היא רבת־גוונים. יש בה אנשים מסודרים ואנשים בלתי־מסודרים, וכו׳. אין לשפוט את הכל על פי מקרה אחד. כדי לשפוט את הכל צריך לדעת את הכל. הנישואים תחת לחץ המשפחה הפכו למקרים נדירים ביותר. במובן זה הנערה נעשתה עצמאית בהחלט.

מכאן לשאלה מדוע אין הזוגות הצעירים עולים יפה? נדמה לי, שזה נובע מתוך רגש מסולף מאוד; לאחר שהנערה הצעירה משתחררת מעבודת־בית (זר), לאחר שהיא משתחררת מלהיות עוזרת אצל ה“גברת” יש כאילו רצון להיות בעצמה “גברת”, אך אין לה התנאים של הבית שבו עבדה. במובן זה האם שונה. בשעה שאצל הנערה, שעברה את מחצית חייה אצל “הגברת” הזרה, נתערבבו רגשותיה, הרי האמהות של האם התימניה, ואפילו זו הנתונה במצב קשה מאוד, מאפשרת לה לשמור אמונים לביתה ולרגשותיה אליו. בכל זאת יש לה מורשת אבות גם במובנו הרחוק. שם בתימן, יש להם עבודה וכלי־עבודה וכל מיני דברים אחרים, הקושרים את האדם לבית, ומי שנעקר לארץ אחרת ודאי שהוא מפסיד את כל זה.

אין לדבר על חירות־בית אפילו אצל התימנים העשירים. גם אצלם רמת־החיים נמוכה מאוד, הם צריכים להתחיל את הכל מחדש. פה הם צריכים להשיג דירה, דבר שלא היו רגילים לו בתימן.

גם שאלת הדירה אצל המשפחה התימנית אינה מן הדברים הקלים. זו אחת הבעיות הקשות ביותר. לא במקרה רודפת המשפחה התימנית אחרי מגרש ובניין בשבילה. ידוע לנו, שלתימנים, עם בואם ארצה, קשה מאוד להשיג דירה אפילו אם יש בידם כסף. המשכיר שואל מייד למספר הילדים וכו׳ ואינו רוצה להכניס אותם לביתו. כתוצאה מזה באה ההתרכזות בשכונות מיוחדות, שמביאה לידי השפעה הדדית, שהיא על פי רוב שלילית, בייחוד במובן היחס אל אלה שאינם תימנים.

* * *

אשר ליחס ההתבטלות בפני האשכנזים: יש הרבה גורמים לכך. זה שאינם דרים יחד ואי־אפשר להם להיות בחברה אחת הוא דבר מעניין בפני עצמו. האשכנזים באים לפעמים למשתה או לחתונה תימנית, אבל אצלם זו רק שאלה של אקזוטיקה. ועוד דבר: התימני יש לו מוח חריף ופיקח. וכאן מצטיירים לו כל האשכנזים כמעבידים. פשוט קשה לו להבדיל בין מעביד לבין פועל אשכנזי ונשאר היחס של מעלה ומטה לגבי כל האשכנזים. וזה איננו רק יחס של הבטה מלמעלה למטה, זה גם עניין של מרירות, חוסר־שוויון; ואל נשכח את הסיבה היסודית, את השינוי בתנאים, בהווי, בסגנון. יש שינויים, שעד אשר נעבור אותם יחלפו שנים ואולי גם דורות.

מדוע אין הילדים יוצאים בלי מחיצות ביניהם, לאחר שהם לומדים בבית־ספר משותף וחיים את חיי בית־הספר המשותפים?

בעיני זה נראה טבעי מאוד, משום שהתהליך הזה, לדעתי, צריך להימשך זמן רב יותר. לכך לא מספיק רק דור אחד.

עקבתי פעם אחרי כמה דברים, שהתרחשו בבית־ספר בחיי יום־יום. והנה שם היחסים הם גרועים מאוד מבחינה עדתית. הילד נעלב לקריאה “תימני”, וזה לא מפני שהוא נחות־דרגה, אלא שהוא חושב הרבה למה מבדילים אותו ואת שמו, ולמה זה משמש שם־לוואי, ויש גם מחיצות ממשיות; ילד אחד בא לבית־הספר עם שתי פרוסות ושתי בננות וילד שני עם פרוסות בלי הבננות. ובכן גם התנאים האלה והשינויים האלה בגלוי עושים חיץ ביניהם.

ועוד עובדה אחת: ילדה תימניה שעבדה במשק־בית במשפחה אחת, יצא לה ביום אחד במאי לעמוד בחגיגה בשורה אחת עם בן ה“גברת” שלה. והנה הוא לא רצה לעמוד על ידה, כי אמר: “מה זה, אני אעמוד ע״י העוזרת שלי?”

כל הדברים האלה קשורים וקושרים פרט לפרט בשלשלת אחת ארוכה, המחייבת הרבה עמל כדי להינתק ולהיחלץ ממנה.

האם יש עדיין לדת השפעה על חיי המשפחה התימנית?

הדבר הזה גורם לא מעט זעזועים במשפחה התימניה. האשה נוטה יותר להקל בענייני הדת. כנראה, שהאמהות שבה, הצורך להגן על ילדיה, לפרוס עליהם כנפיים מפני זעמו של האב, מביאים את האשה לידי כך, שהיא גם מקילה בענייני הדת; ואולי בחלקו גורמת לכך העובדה, שגם בתימן היתה האשה פטורה לפי הדת מחובת התפילה וממצוות שונות אחרות — היו לה רק חובות ציבוריות. אולם כאן צריך להוסיף הערה אחת: גם המעבר הזה מחיי דת, מחיים מסורתיים לחיים לא־דתיים — איננו קל. הוא איננו רק מעבר מדת ללא דת. הוא מביא בעקבותיו הרבה דברים רעים, מביא לידי מעשים שלא מתוך הכרח.

אותו נער המתיר לעצמו לעשן בשבת עושה זאת בהתחלה מתוך ידיעה ברורה, שהדבר אסור ואם דבר “אסור” זה מותר לו, הרי ישנם עוד הרבה דברים אסורים המותרים לו, והוא הדין אצל הנערה; היא עושה אצל ה“גברת” כל מיני דברים אסורים ובבואה הביתה עליה לשקר; המעבר הזה ממסורת לאי־מסורת הוא אחד הדברים הקשים ביותר. אחד הדברים הגרועים הוא — הפריקה הידועה ללא כל טעינה (הכרתית) אחרת.

* * *

לא נתכוונתי להחזיר את התעשיה הביתית אלא רק במקרים ידועים. התכוונתי לחפש ולסדר בחיי המשפחה דברים שצריך להחזירם. יש להכניס את האם והבת התימניה לעבודה נקיה, לחרושת. מדוע מספרן בבתי־חרושת כה קטן?

ההתרכזות סביב מקצוע אחד הוא דבר אופייני מאוד לתימנים. זה מתבטא גם אצל הגברים, במקצוע הבניין למשל — רובם עובדים בריצוף. לומדים זה מזה ויש מעין רצון לשמור על הקיר הזה שלא יישבר, שלא ייהרס. כך גם הנשים והבנות מרוכזות במקצוע משק־בית. לו כבר היו פורצות את החומה הזאת, כי אז היו נכנסות גם למקצועות אחרים.

למה אין שומעים את קולן של החברות המורות והגננות התימניות? יש כאלה ומספרן לא מועט. הסיבה לכך עמוקה מאוד. אינני יודע משום מה — ישנה הרגשת בריחה מן העדה. זה לא רק לגבי הבנות. גם הבנים אשר נעשו משכילים בורחים במרוצה רבה ואינם פונים לרגע אחורנית כדי לראות את המחנה הזה שעומד על מקומו.

תהליך זה של בריחה אופייני לגבי הנוער התימני. יש לי תרעומת רבה עליהם. אולם בזמן האחרון ניכרת, לדעתי תזוזה לטובה בכיוון זה.

על עבודת הנערות: פרט זה הוא אחד הגילויים המכוערים ביותר בתוך המחנה שלנו. ילדות וילדים בגיל צעיר מאוד מנוצלים לעבודה קשה. וזה בגיל הלימודים, כאשר הם צריכים ללמוד ולרכוש ידיעות וכוחות לחייהם לעתיד. מצד שני — הם תופסים את מקומותיהם של פועלים ופועלות מבוגרים.

אני כופר בהסברה גרידא. יש ערך להסברה רק כאשר לצידה עומד מעשה גדול. אולם לי חסר העוז והמצפון ללכת למשפחה ולהוכיחה על שהיא שולחת את הילדים לעבודה, בזמן שמאחורי הנערים העובדים האלה, בני העשר, יש עוד חמישה ילדים או יותר, והאב חולה והמשפחה יונקת את קיומה מהכנסת ילדיהם אלה. אילו היו לנו כוחות מארגנים, היו השאלות האלה נפתרות במידה ידועה. יש הכרח שהציבור שלנו יסייע לזה.

בעיר יש הרבה מוסדות לעזרה סוציאלית, אולם עזרה סוציאלית מעשית לא קיימת ולעתים קרובות בתים נהרסים. יש הרבה מאוד מוסדות לעזרה סוציאלית ואין כתובת לפנות אליה ובזמן הצורך. ההסברה על הילדה העובדת צריכה לבוא בד בבד עם הפתרון. רק אז נוכל להצליח.

ומכאן לשאלת הלימודים. ילדי התימנים אינם גומרים אפילו שמונה מחלקות של בית־הספר. זה נובע מתוך אותו לחץ משפחתי, אבל יש גם גורם שני והוא: שכר־הלימודים וההוצאות האחרות הכרוכות בהם, כמו ספרים וכו'. כל זה לוחץ וגורם לעזיבת בית־הספר בתקופה מוקדמת מדי. והמשטר בעיריה אצלנו הוא כזה שרק החלק המשלם לה מסים — שולח את ילדיו לבית־הספר בלי כל תשלום, לעומת זאת הפרברים, שם מתרכז העוני, שייכים לרשותה של עיריית יפו והם הסובלים בגלל הברוגז בין עיריית תל־אביב ועיריית יפו.

ניסינו לעשות משהו בשטח זה, אולם לא הצלחנו. יש צורך בהסברה מקיפה כדי לשחרר את משכנות־העוני משכר־חינוך.

איך משפיעה תרבות הסביבה על חיי המשפחה?

בתימן, כשהיו מוקפים גוי זר — היתה מחיצה ביניהם לבינו. אז פעלו קנאים ושמרו על המחיצה הזאת בכנות, לכן נשתמר הכל בסדר דור אחר דור. כאן המחיצה הזאת אינה די חזקה. כל קיבוץ וקיבוץ הביא אתו מארצו המונים המונים, כל אחד עם הרגליו ותרבותו. ישנה פלישה עצומה של כל התרבויות. ואינני מתכוון בזה לתרבות הלבוש גרידא. נכון הוא. כי היה הכרח שכולם יתלבשו שווה. אבל יש רע גם בשאר הדברים ואינני יודע מה הוא הטוב אשר אותו אנו יכולים לקבל. אין לנו ממי ללמוד כאן; לא מהאשכנזים, גם לא מהספרדים. יש תנועות. יש תנועת העבודה. ממנה יש ללמוד. יש צורך להביא את הנערה העובדת לתנועת העבודה, לשכבה המאורגנת הזאת ולא יהיה מורגש שום הבדל, השאלה היא: איך לבצע זאת? את כל כובד האשמה לפרשה הנזכרת אעביר למועצת הפועלות. לו היתה יושבת בלשכה חברה המתרכזת ומתמסרת בדאגה לשטח זה, כי אז היתה השאלה, בלי ספק, מתקדמת יותר. כי אז היתה מעוניינת שבשבוע הפועלת תשתתפנה גם 20 — 30 פועלות מעדות המזרח.

אני רוצה להכחיש כאן את דברי דבורה, כי הנוער התימני אינו מצטרף לתנועות הנוער. זה לא נכון. 40 אחוז מהנוער העובד בחיפה, בירושלים ובתל־אביב הם מעדות המזרח, וזה יכול ללמד אותנו משהו.

מדוע בכל זאת נמשך נוער עובד כזה אחרי הרביזיוניסטים?

גם אני, כשבאתי ארצה והחילותי לחיות חיים ציבוריים, כאשר יצאתי מהשפל של הגלות התחיל להיבקע לפני שחר של חירות ושל רשות הדיבור. כל זה הביא אותי, מתוך הנחיתות הזאת של הגלות, אל הרביזיוניסטים. הייתי קורא את אורי צבי גרינברג ברטט, אולם במידה שעמדתי על העניין ועברתי אל האומץ, אל העוז — בה במידה השתחררתי מן הדבר הזה.

כך גם בקשר עם הנערים מעדות המזרח. מי לא זוכר את הזמן של רצח ארלוזורוב, את כל אלה שהתרכזו מסביב לרב קוק. ילדי מערב־אירופה פחות נוהים לרביזיוניזם מאשר בני המזרח והחוגים הדתיים. יש להילחם בעניין זה בדרכי טיפול והסברה.

---

המסגרת התנועתית והמסגרת העדתית

מאת

ישראל ישעיהו

דיון בחוג הרעיוני של מפלגת פועלי א"י בבית ברל ב־30 ביוני 1962

הפגישה הזאת בעיני היא בחינת היתר לדון בנושא אשר אין דנים בו בצורה גלויה ונרחבת. ישנה בעיה שמנסרת בחלל, אבל מדברים בה בפינות שונות, וגם כאשר מדברים בפינה, מדברים לתוך השרוול. חוששני שגם השיחה שלנו היום היא שיחה לתוך השרוול, מפני שאינני יודע מי יקשיב לזה, מי מוכן להאזין לדברים, להצעות, לניתוחים ולהסיק מזה מסקנות מעשיות, כלומה הלכה למעשה, להגשים דברים מן היום למחר. אבל אני שמח על עצם העובדה שיושבים סביב שולחן ודנים. קודם כל יש היתר לדון בשאלה זו.

מדוע אני אומר זאת? מפני שבתוכנו רבים ראו את הנושא הזה שכל טיפול־יתר בו עלול להיות איתות, הוא עלול רק לגרות, ליצור גירויים ולגרום נזק. יש סבורים שצריך לתת לזמן לעשות את שלו ולמערכת התהליכים של חיינו, כפי שהם ערוכים, לעשות את שלהם ולא ליצור גירויים בלתי־פוסקים. יש גם מקרב אנשי העדות כאלה שנדמה להם כי אם מדברים על עניין העדות, זה מזכיר את קיומן המיוחד, הייחודי; הם היו רוצים שזה יישכח, שלא ייזכר, מוטב לא לדבר, אני סבור שזה נושא לגיטימי, שמפלגת פועלי א"י והציבור צריכים לדון בו.

אנחנו עם של נקבצים, נקבצים מגלויות שונות, מארצות שונות והעניין הזה עצמו הוא עניין מציאותי, שאין לכסות אותו ואין להסתיר אותו. אינני יודע אם צריך להתפאר בו, אבל זוהי המציאות שלנו ואנחנו לא מתביישים בשום בעיה שלנו, אלא מתמודדים איתה ואנחנו צריכים להתמודד גם עם בעיה זו.

מהי הבעיה? כל אחד מהחברים שקדמו לי ניגש לבעיה מכמה וכמה צדדים; ולאחר ששמעתי אותם (אני כבר בנושא הזה שמעתי לא מעט) נדמה לי שיש שבעים פנים לבעיה; וכל מי שיקום וידבר בבעיה זו, ויציג אותה מזווית אחת, יהיה הדין עמו, מפני שיש לה באמת שבעים זוויות. ולכן גם לטובת הוויכוח והבירור נסכים בינינו שיש שבעים פנים לבעיה, ולא נאמר; לא זאת הבעיה אלא זאת. כל הבעיות יחד, וזה מתחיל מקליטת עליה, כי אני סבור שהבעיה שאנחנו מדברים בה צריך לראות בה את עניין קליטת העליה, אמנם כדבר נפרד במידה מסויימת ממנה, אבל הוא מתקשר אתה. כיצד קולטים את העליה? כיצד קולטים את העולים? אני סבור שהדפוסים הראשונים, הרשמים הראשונים, המעשים הראשונים, הנעשים בשעת קליטת העולה, קובעים לזמן רב, אם העולה ישתלב כפי שאנחנו רוצים שישתלב, או לא.

* * *

נקודה אחת אני רוצה להדגיש, כוונתי למה שנקרא “עירבוב גלויות”. אנחנו חייבים לברר לעצמנו מושגים. כאשר רענן דיבר על עירבוב גלויות רציתי לשאול אותו: כיצד אפשר לשבור את החבית ולשמור את מימיה? עם זאת מבחינה מסויימת אני מסכים אתו שהריכוזים המיוחדים של עולי הארצות, הריכוזים הטריטוריאליים, יש בהם טובה מסויימת. אין לשלול את החיוב שבדבר. קודם כל, האנשים מרגישים טוב בחברה, יש להם זקיפות קומה עצמית, “בתוך עמי אני יושב”. יש להם שמירה מסויימת על מנהגים, אשר נותנים להם סיפוק, יש חיי חברה שאינם יכולים למצוא אותם, כאשר יהיו מעורבים. אני מכיר את השיכונים, גם השיכונים הוותיקים ויש בהם אנשים מכל העדות. חיי חברה, לאחר 15 – 20 שנה, לא נתקשרו ביניהם, וכאשר במשפחה יש חתונה או, להבדיל, אֵבֶל, באים אל המשפחה הזאת בני העדה ממקומות שונים והשכנים מביטים מן החלונות. זה הצד החיובי שבריכוזים מיוחדים. אבל יש עוד חיוב אחד – אנסה להגדיר את זה מבחינת אהבת ישראל, שכן לפעמים גם במליצות יש משהו ממשי. יהודים, יוצאי ארץ מסויימת, שהם בריכוז טריטוריאלי מסויים, סובלים פחות מהסביבה של שנאה וקנאה כלפי אחרים, כי אין שטחי התחככות עם אחרים ולכן ההתחככות היא רק ביניהם לבין עצמם, ואם הם מגיעים למצב כזה שאינם יכולים לחיות זה עם זה, אלא עם אחרים, יש להם לב טוב. זה הצד החיובי שבריכוזים מיוחדים.

אבל יש בזה צד שלילי – זה מאט את התהליכים שאנחנו מעוניינים בהתפתחותם, זה מרחיק את המטרה, שאנחנו חייבים להגיע אליה. המטרה היא להיות עם אחד. ואני אומר את זאת לא כמליצה, גם אינני מתכוון לאחידות של דוגמה אחת, מודפסת, בדפוס אחד, אלא אחדות, שנהיה עם ללא סימני־היכר של ארצות־מוצא, ללא סימני־היכר מבדילים לטובה או לרעה, אלא נהיה עם, שכל אחד מזדהה עם העם הזה, ללא צורך או ללא הכרח, בזהות נוספת עם קבוצת השתייכות אחרת. אנחנו חייבים להגיע לזה מה שמהר יותר ומה שמוקדם יותר. השאלה היא אם אנחנו מתקרבים למטרה הזאת או מתרחקים ממנה.

האמת היא, שאנחנו צועדים לקראת מטרה זו, אבל צועדים בצעדי צב, וזו הנקודה שצריכה להדאיג אותנו. מדוע? אני חושב שבעניין זה הזמן פועל לרעה. ההתקדמות לקראת המטרה הזאת היא עניין של זמן. אם לא נעשה את זה בדור הזה, לא נעשה את זה במשך ארבעה־חמישה דורות. יש לנו נסיון בזה, לא רק של 14 שנות המדינה, אלא של 75–80 שנות ישוב עברי, שקדם למדינה, והצעדים האיטיים של התקדמות לקראת המטרה הזאת גיבשו את הדפוסים של עדתיות, של הבדלים לא לטובה, יצרו השלמה עם מציאות בעלת גוונים שונים, עם מציאות חברתית, כלכלית והשכלתית מסויימת. הם יצרו השלמה עם מצבים. כל זמן שאנחנו נמצאים בשעת רצון גדולה זו של עליה, של קיבוץ גלויות, השעה הזאת היא גורם מאיץ מאוד, מזרז ומדרבן ליצירת אומה אחת; ואנחנו חייבים לנצל את כוח התאוצה הזה, לפני שניכנס לשיגרה ולהשלמה ולהרגל.

אינני סבור שאי־אפשר להאיץ. וזה חל על שלושת השטחים שמדובר בהם, שלושה מסלולים, שהם מסלולי הבעיה והם גם המסלולים שבהם אפשר לעשות את התאוצה, את ההאצה והזירוז: השטח ההשכלתי, הכלכלי והחברתי. אני רוצה להתחיל שוב בבחינת מושגים. אנחנו מערבבים השכלה עם תרבות וחוטאים לשני הדברים כאחד. השכלה זה עניין של השכלה אלמנטרית ושל לימוד טכני. טכנולוגיה – זהו דבר בפני עצמו ותרבות – זה דבר בפני עצמו. באשר לתרבות, אני חושב שאין בתוכנו מי שיכול להתנשא ולומר – לי יש תרבות. בואו אלי, התמזגו אתי. יש תרבויות שונות. נדמה לי שמבחינה זו יש לנו עושר רב של שברי תרבות. אני מוכן להסכים שאלה הם חלקי תרבות, שברי תרבות. ביחד יש לנו שברי לוחות ואנחנו צרכים משברי לוחות אלה ליצוק לנו. לפסל לנו, את לוחות התרבות של העם היהודי בארץ־ישראל. השאלה שעומדת לפנינו לא רק מבחינת מיזוג גלויות היא איזו דמות תהיה לעם הזה, למדינה הזאת, הדמות הייחודית שלה? האם אנחנו סניף של העולם הישן או סניף של העולם החדש? האם אנחנו סניף של התרבות המערבית על כל הטוב שבה ועל כל חסרונותיה, או שיש לנו משהו מיוחד כיהודים, כמקצבי גלויות. ואני חושב שיש לנו משהו מיוחד, שאנחנו יכולים במיוחד הזה להיות מיוחדים בקרב האומה, מבחינת תרבות.

מה שנוגע להשכלה – נדמה לי שזו שאלה של דור אחד או שני דורות. במה דברים אמורים? אם נראה את זה כחובה עליונה של כולם ולא נטיל את העול על כל אחד ואחד. למעשה העול של רכישת השכלה מחולק בין היחידים, בין כל האזרחים – כולם צריכים לשאת בעול הזה. בדרך כלל זו תפיסה נכונה. אבל במצבנו המיוחד הכרחי שעניין ההשכלה יהיה עניינה של המדינה מאלף עד תו. זה נוגע למשפחה של 10 נפשות, למשפחה של 3 נפשות, למשפחה של נפש אחת. מה גם שמדובר במדינה אשר המקורות שלה אינם ערך העודף של הייצור העצמי, בכל אופן, בחלקם הגדול לא. אלה כספים הבאים מהחוץ ובידינו להזרים אותם ימינה או שמאלה, להשכלה כזו או להשכלה אחרת; ואם ניתן להשכלה תיכונית ולהשכלה גבוהה 20 – 30 –50 מיליון לירות, זה לא כסף שבא מאבי־אביו של אף אחד, אלא ממקורות כספיים שעדיין אינם פרי עמלנו. זו שאלה של חלוקת כספי החלוקה שבידינו. אבל אין אנו מחלקים נכון את כספי החלוקה. יש תקיפים הנהנים הרבה מכספי החלוקה – תקיפים לא בנוסח של המאה ה־19 או ראשית המאה ה־20, אלא תקיפים בנוסח אחר, נוסח של המאמרים שמדברים בהם על פער, נוסח של לחצים ממינים שונים, והלחצים כולם מופנים אל הקופה ההיא, קופת הצדקה או קופת החלוקה שיש לנו, ואשר היתה צריכה להתחלק בחוזק יד. חלק גדול מהכסף של המדינה הוא כסף שעדיין איננו בנמצא. יש אזרחים הטוענים: אינני רוצה שיטילו עלי מסים כדי לתת חינוך למשפחות שיש להם עשר נפשות: כי יש עומס מסים כבד. אני אומר: אין שקר גדול מזה, מפני שהמדינה מזרימה כסף. משלמת מסים לאזרחים במדינת ישראל, אולי יותר משהיא מקבלת מהם. יתר על כן: אלה הצועקים על עומס המסים הם הנהנים הראשונים ממקורותיה הכספיים של המדינה – מקורות שבאים מבחוץ ולא מבפנים. בזה אני יוצא כמאשים גם כלפי מפלגת פועלי א"י וגם כלפי הממשלה, כסף רב יש בידכם. תחלקו אותו אחרת. זה חל גם על הצד הכלכלי. בצד הכלכלי אני מוכן לקבל גם מיגבלות שצריך להתגבר עליהן, היינו, צריך לתת הכשרה מספקת לאנשים שיוכלו להיכנס לענפי כלכלה ולענפי ייצור, אשר יתנו להם הכנסה יותר טובה ועל ידי כך ישתפר מצבם הכלכלי, למשל, בשטח המסחר.

למעשה, המסחר במדינת ישראל והבנקאות, ב־90% הם בעלי אופי עדתי, מפני שיהודים שבאו מתימן ומארצות שונות שהמסחר בהן מוגבל וקשרי המסחר מצומצמים מאוד, מוגבלים מאוד, בתחום זה. מדינת ישראל קשורה קשרי מסחר דווקא עם אירופה ועם אמריקה, ולכן אלה שבאו מארצות אלו יש להם קשרים עימן והם יודעים את המושגים המסחריים והאופק המסחרי שלהן, ועל כן הם עוסקים במסחר ובבנקאות, ויש התעשרות גדולה; ואחר כך התעשרות זו משמשת קרן־שפע שממנה מתגלגלים וזורמים גם לציבור המשתכר. לכן יש מיגבלה. אני יודע שבין התימנים אין סוחרים, לא מפני שהם כולם חיים על פי תורת א.ד. גורדון, אלא הם אינם יכולים להיות סוחרים, כי אין להם שום קשרי מסחר; לוא יכלו היו מפתחים מסחר והיו מתעשרים. יש מיגבלות וצריך להתגבר על מיגבלות אלו, אבל, אף על פי כן, המדיניות או הלחצים של פערים כלכליים אשר התפתחו אצלנו בעשר השנים האחרונות, קשים כשאול. לא שאינני מכיר בזאת שרופא צריך לקבל משכורת יותר גדולה, מתאימה לו, ומהנדס צריך לקבל משכורת יותר גדולה ומתאימה לו – אלא שלדעתי האידיאולוגיה והעמקת התודעה הזאת שמוכרח להיות פער, יצרה לצערנו שביל, פילסה לעצמה אפיק שהבדיל בין עדות בארץ, בין יוצאי אירופה ואמריקה מזה ובין יוצאי אסיה ואפריקה מזה. זה קרה בכוחה שלה, לא בכוונת מכוון אלא בכוח עצמה. ולכן כאשר אנחנו מדברים על ערכים, אנחנו מחוייבים להחזיר לעצמנו את הערך של שוויון ולא לזלזל ולא ללגלג על החברה השוויונית אלא לראות את השוויון כאחד היסודות המדביקים והבונים חברה במדינת ישראל. זה לא שוויון אבסלוטי, אבל שוויון כיסוד מוסד בין בני־אדם.

* * *

מזה אני מגיע לבעיה החברתית. אני אומר דבר, שהוא אולי חמור, אבל לא אהיה נאמן לעצמי אם לא אומר אותו. אני סבור, שיש לא מעטים בין יוצאי אירופה שבעומק נפשם, בסתר לבם (והקדוש־ברוך־הוא יודע נסתרות) אינם מכירים בשוויונם של יוצאי אסיה ואפריקה. אמנם יש יהודים מקרב יוצאי אירופה, בין הוותיקים ובין החדשים, שיש להם או לב יהודי או תפיסה סוציאליסטית והם משוחררים מהמחשבה הזו. אולם יש גם לא מעטים שאמנם לא מדברים על כך ואולי מדברים בלחש, אבל תוצאות מעשיהם מלמדות אותנו שבעומק נפשם ובסתר לבם, אין הודאה ואין תודעה של שוויון בין אלה לאלה. יש לזה סיבות שונות ומרובות, שאינני רוצה להיכנס אליהן מפני שהן חמורות. אבל יש מזה עוד תוצאה הפוגעת בכולם: אין הודאה, אין תודעה ואין אמון ביכולתם של יוצאי אפריקה ואסיה.

רענן דיבר על טיפוח מנהיגות. מבחינה זו הגענו למצב שכל יוצאי אפריקה ואסיה הם עכשיו ללא מנהיגות. תוך כדי עלייתם, תוך כדי תהליך ההתלכדות, עברה עליהם מקצרה והתיזה את כל הראשים. אין ראשים. זוהי אחת התופעות המדאיגות ביותר, והיא דבר שצריך ללמוד ממנו ולחקור אותו עד ועמקו. מה קרה? איפה כל המנהיגות? כאשר הם ישבו באשר ישבו היתה מנהיגות, וראינו כי במקומות ששם נשמרו קבוצות בלי מנהיגות, דווקא המנהיגות הטבעית שלהם הועילה לא מעט. אני מסכים שזו היתה מנהיגות שלא תמיד התאימה למושגים שלנו, למערכת החיים שלנו – אבל מנהיגות אחרת לא צמחה, אינה צומחת. כל הנסיונות שנעשו להצמחה מנהיגות לא הצליחו, אולי משום שלא נעשו בכוונה או לא נעשו בכוונה טובה.

אומר שוב דבר לא קל, חמור, במסגרת של המפלגה שלי, ואני רואה את עצמי זכאי להגיד זאת. הייתי סבור עוד בימי נעורי שהפתרון לבניית חברה בארץ־ישראל הוא להחליף את ההשתייכות העדתית בהשתייכות תנועתית. חשבתי שיש לכל אדם צורך נפשי, חברתי, אישי, להיות שייך לאיזו נציגות, לאיזו חברה. נפרק מחיצות של העדות ובמקומן ניכנס לתוך המעגלים של תנועות, של מפלגות, והדרך הזו, נראתה לי, במשך מספר ניכר של שנים, כדרך בטוחה וסלולה. ראיתי הליכתם של בני עדות למפלגות שונות. שמחתי שבאו למפלגה שלי, אבל גם כשהלכו למפלגה אחרת, ראיתי בזה התפתחות של התהליך הטוב הזה, שכולם יזדהו, ישתייכו לתנועות ולמפלגות, אבל בשנים האחרונות, אני צריך להודות, בלי להתבייש, אלא להביע את זה מתוך צער עמוק, הגעתי למחשבה שהמפלגות בעניין זה כשלו עד מאוד. מה שמתרחש אצלנו בשטח זה של הארגון המפלגתי בין העדות הוא לא ביטול מחיצות, אלא למעשה, זו ביזה שאיננה מעריכה את החומר עצמו. מה שעושות המפלגות בערב הבחירות זו השחתת כל חלקה טובה. אני אומר זאת מפני שאני רוצה שמפלגתי תרחץ את ידיה מהדבר הזה ותאמר “ידינו לא שפכו”. מה שעושים אצלנו בערב הבחירות, כל הסחר־מכר בקרב אנשי העדות, השפיל את כל הערך של השתייכותם לתנועות. זה הפך אותן לשוק, שוק של קונים ומוכרים. ואז אבד לנו חלק. המסגרת העדתית כמסגרת חברתית, כמקור להשתייכות – אבדה. ההשתייכות המפלגתית איננה נותנת כלום. במקום זה לפעמים נותנת רע.

* * *

אני סבור שאנחנו מתקדמים יותר מדי לאט, והדבר הזה חייב להדאיג אותנו. אני רוצה לציין שתי עובדות מאלפות. עובדה אחת, שר החינוך והתרבות הודיע בשבוע שעבר בכנסת, כאשר ציטט את הדו"ח של המפקח בדרום, כי מאשדוד עד אילת כל ילדי בית־הספר שלמדו, מהגן עד הכיתה האחרונה תשע שנים – לא ילדים שגדלו בקסבה ולא ילדים שבאו מתימן, אלא ילדים שלמדו 9 שנים בארץ, מגיל 5 עד הגיל של גמר בית־הספר יסודי – ילדים אלה, אין להם מספיק ידיעות כדי לקרוא עיתון וספר פשוט ולהבין. עובדה זאת מלמדת אותנו שלא מספיק לסמוך על תהליכים שהיה ראוי לסמוך עליהם, שאנחנו אומרים – יש לנו מערכת של חינוך יסודי, היא מקימה לנו דור חדש. הנה הקציר, הנה היבול, אבל היבול הזה הוא יבול מחריד. אז צריך לעשות מאמץ גדול יותר, ולמדינה יש יכולת לעשות מאמץ גדול יותר, גם כספית וגם בגיוס אנשים וכו'.

יש עובדה שניה, המשתרעת על שטח יותר גדול. יש בארץ עדה תימנית, שאני נמנה עליה. העדה הזאת התחילה לעלות לארץ בשנת תרמ"ב – 1882, ומאז עד קום המדינה עלו אלפים רבים וארחי קום המדינה עלו כולם, והם עכשיו מונים 130 אלף. אינני יכול להסביר, לא לעצמי ולא לזולתי, את העובדה שבמשך 80 שנה לא קמו שניים־שלושה רופאים מקרב העדה הזאת. 80 שנה! אני יכול להבין שבתימן זה היה בלתי אפשרי, אבל לאחר 80, לאחר 70, לאחר 50, לאחר 15 שנים, לא בתימן – כיצד אפשר להסביר את העניין?

מישהו יגיד לי שהם מטומטמים, לא מסוגלים ללמוד. אני לא אסכים אתו, מפני שאני מכיר אותם ואני יודע. ויש לי ראייה עוד יותר חותכת. בתימן היה מקום להשכלה רבנית, דתית. הם עסקו בזה וכל דור הקים מתוכו מספר אנשים, תלמידי־חכמים, ידועים בתורה ובהלכה. חלק מהם באו לארץ, ועד היום הם השרידים של יכולתה הרוחנית של יהדות תימן. תחתם לא קמו במדינת ישראל עד היום רבנים שגדלו בארץ, למדו הלכה בתורת הארץ, ושאתה יכול להגיד עליו, הרבה התימני הזה הוא כבר גידול הארץ. לא קמו! למרות שרובם, 90% מהם, נמצאים בחינוך דתי! במה להסביר את הדבר הזה?

אני יכול לומר רק דבר אחד: פעולות ההמרצה הנעשות על־ידי מכווני ההתפתחות החברתית אינן מספיקות, זה המילה הנוחה ביותר שאני יכול לומר. מפני שבכל השנים האחרונות אין מדיניות מכוונת בשטח זה של בניין החברה הישראלית. אנחנו חיים מן היד אל הפה, אנחנו נאבקים עם אלף אלפי דברים חשובים, אבל בשטח הזה אין מחשבה מתוכננת אין פעולות מתוכננות, לבד מאותם הדברים שהם בבחינת שיגרה ברוכה מאד, מבורכת מאוד. אני יודע שיש מישהו או מישהם שחושבים לעומק על ענייני ביטחון, ואני יכול לישון במנוחה, מפני שאני יודע שיש מי שחושב להיום ולמחר ולעוד שנה ולעוד חמש שנים. אני יודע שיש פחות או יותר מחשבה בשטח הכלכלי, עם כל הסיבוכים והקשיים, יש מי שחושב את מחשבתה הכלכלית של המדינה. אינני יודע אם אני יכול לישון במנוחה כי יש מי שחושב את מחשבתה החברתית של מדינת ישראל. איזו דמות תהיה לחברה, איזו דמות תהיה לחברה, איזו התפתחות תהיה לאחר הכאבים האלה של עולי ארצות שונות, של בני הארץ, של עולי ארצות שונות ביחד, איזו דמות תהיה לעם הזה?

---

מקיבוץ גלויות – לעם אחד

מאת

ישראל ישעיהו

והיה כי תשאל מישהו בישראל – קשיש או צעיר, ותיק או עולה חדש – מה דעתך על בעיית העדות בישראל, הוא ישיב לך: זהו דבר שצריך להיפטר ממנו לסלקו מדרכה של החברה הישראלית. ואם תוסיף ותשאל לאותו מישהו: שמא אתה יודע מה הסיבה שישנה בעיית עדות בישראל, תקבל תשובות שונות ומשונות. אחד יאמר: בגלל הקיפוחים והאפליה, שהאשכנזים מפלים את יוצאי ארצות המזרח. שני יאמר: בגלל קצת עסקנים המבקשים לרכוב על הסוס העדתי כדי להיבנות. שלישי יאמר: בגלל מדיניותה הכלכלית והסוציאלית של הממשלה. ועוד ועוד.

אך רק מעטים מבינים ומודים, שבעיה זו אינה תוצר של מדינת ישראל ולא בימינו התעוררה, אלא שזוהי התוצאה הישירה של קללת הגלות, שנתפזרנו בין עשרות אומות ותרבויות, וישבנו בתוך אותן אומות, ישיבת קבע שדמתה לישיבת ארעי, שנמשכה מאות, ופעמים אף אלפי שנים. כך נעשינו כחלק מאותן אומות, אף כי נבדלים מהן: דיברנו בלשונן, נהגנו כמנהגיהן, סיגלנו לעצמנו לא מעט מתרבותן ומהמנטליות שלהן, ובמרבית הארצות נעשינו דומים לתושביהן בקלסתר פנינו ובמבנה גופנו.

* * *

חז“ל אמרו: “צדקה עשה הקב”ה עם ישראל, שפיזרן לבין האומות”, שכן כאשר באה פורענות על אחת מקהילות ישראל – לא נפגעו שאר קהילות, ופעמים אף נמצאו שחשו לעזרת הקהילה הנפגעת בדרכי עזרה שונים, החל מ“פדיון שבויים”, בכסף ובשתדלנות מרובה, וכלה בהתערבות מרשימה כזו של משה מונטיפיורי, שנטל מקלו ותרמילו ויצא לדרוש בשלום קהילת היהודים בדמשק ולהגן עליה מפני רודפיה.

אולם, מבחינת ליכוד האומה וקיומה כגוף אחד, היה פיזורה מארה ולא צדקה. אומה המופזרת קבוצות־קבוצות בארצות שונות, במשך קרוב לאלפיים שנה, ומוסיפה לראות עצמה אומה אחת – זוהי תופעה קשה, מסובכת מאוד ומעניינת מאוד, שאין לה אח ודוגמה בין אומות העולם; וכל זמן שהחיים הדתיים נתקיימו בידי היהודים כולם, היה ה“שולחן ערוך” בחזקת מולדת, או במקום מולדת, לכולם, וכולם הסתופפו בצלו והרגישו בו שהוא עושה אותם לעם־אחד, על אף המרחקים של זמן ומקום שרבצו ביניהם.

אך משהחלה להתרופף המסגרת הדתית – נתגלתה מארת הפיזור בכל חומרתה; לא זו בלבד שהיהודים מצאו עצמם מדברים בשפות שונות, אלא הם כבר אינם יכולים להבין, או אפילו להכיר, איש את רעהו: זרות ונכר החלו להשתלט בין היהודים לבין עצמם.

ואז קרה הנס של התחייה הציונית, של שיבת־ציון החדשה לארץ־ישראל, ממזרח וממערב ומכל הארצות, שבעקבותיה קמה מדינת ישראל.

* * *

כאן בארץ־ישראל, נחשפה מארת הפיזור לעיני כל, כאשר מצא ואת עצמם עולי כל הארצות והנה הם שונים אלה מאלה, בלשונם, בלבושם, בהרגלי אכילתם, בהשכלתם, בדרכי חשיבתם וכאמור גם במראה פניהם. לשבעים אומות שנתקבצו למקום אחד דמינו;

אולם, חשיפה זו, של המארה, היה שובר־תרופתה בצדה. המיפגש המופלא של האנשים השונים, האלה, המודעים לעובדה שכולם הם יהודים, בני גורל אחד וייעוד אחד; משימות ההשתרשות וההתחדשות המוטלות עליהם; משטמת האויבים, שהקיפה אותם כחומה בצורה ושיחרה לדמם, ללא אבחנה בין עדה לעדה; ובייחוד תחיית הלשון העברית ובית הספר העברי, ובשנים האחרונות גם צה"ל ומערכותיו – שימשו מעין סיר־לחץ, או כור־היתוך, שלתוכו הוטלו עצמים “שונים”, כשהוא מונח על אש יוקדת; אמנם הלחץ והחום “מכאיבים”, אבל גם מגבשים את העצמים והופכים אותם לעשת אחת.

* * *

דבר זה אינו נס מן הנסים, אלא תהליך הגיוני ותוצאה צפויה. הלא זאת היא מטרת קיבוץ הגלויות; לבנות מחדש, “ארץ כי תחרב” ו“עם כי יחרב” – כהגדרתו הקלאסית של אחד העם, ומי שעוקב אחר התהליך המהפכני המופלא הזה של לישת קבוצות חברתיות ותרבויות שונות, וגיבושן לפסיפס מוצק ויפה של חברה ישראלית – מהחל העליות ההמוניות לארץ, לפני כ־90 שנה, ובייחוד מאז קמה מדינת ישראל, אי־אפשר לו שלא להתפעל מאוד ושלא לראות בכך אחד ההישגים החשובים ביותר שלנו, שחשיבותו אינה פחותה, ואולי אף עולה על הישגינו בתחומי החקלאות, התעשיה, המדע והלחימה.

עובדה ברורה היא, שהתקדמנו מאוד והתקדמנו מהר בשטח הזה, יותר משאפשר היה לצפות. עדיין אנו סובלים מן השאריות, מכך שהמלאכה עדיין לא נשלמה; זוהי הסיבה, שפעם בפעם חוזרת ומתלקחת בעיית העדות בארץ, פעם מן הזווית של השוויון הסוציאלי, ופעם מן הזווית של הייצוג ושוויון המעמד, ולפעמים גם בשל הקנטות או דעות קדומות כלשהן.

* * *

משמע, הבעיה עדיין קיימת בשיעורים שונים, בין כל שבט עולים לשאר שבטי העולים; היא קיימת, בשיור מסויים וזמני יותר, גם בין שבטי העולים החדשים, שמקרוב באו, לבין הישראלים הוותיקים.

אין תימה, שרבים מתוכנו שואלים את עצמם: מהי חובתנו ונעשינה כדי להתגבר על מה שנחשב “שארית” הבעיה. אכן, מן הדין שלא לנפח את הבעיה ומין הדין שלא להעלים אותה או להתעלם ממנה. היא מחייבת להרבה רצון טוב והרבה מעשים טובים; המעשה הכולל שלנו בארץ, לפרטיו, זורם ומזרים את כל התהליכים וההתפתחות אל הים הגדול של היווצרות אומה אחת. אך, דרושים מעשים מיוחדים, דרושה יוזמה מקדמת, מזרזת תהליכים, כדי שלא נהיה מורישים בעיה זו גם לדור שלישי ורביעי, אלא נביא אותה אל סוף קיומה בדור הזה שלנו ושל בנינו. אין ספק, שהציבור, הרואה את עניין העדות כדבר שיש להיפטר ממנו – רוצה במעשים ומוכן לשאת בעולם, ובלבד שבעיה זו תעבור מן העולם ולא תוסיף להטריד את החברה הישראלית ולהפריע לה בתהליך התגבשותה והתפתחותה.

* * *

ולבסוף ראוי להדגיש, שלמעשה “חודה” של הבעיה הוא בין האשכנזים לבין שאינם אשכנזים, קרי: בין יוצאי אירופה ואמריקה לבין יוצאי אסיה ואפריקה. הגורם לכך הוא הבדלי התרבות, ששררו בין ארצות הנצרות לבין ארצות האיסלאם. הבדלים שהשפיעו גם על היהודים; היהודים, שעלו מארצות האיסלאם, הביאו עמם תרבות משלהם, יהודית־מזרחית, כפי שקיבלו מאבותיהם; וגם זו היתה שונה מארץ לארץ. והוא הדין ביהדות שעלתה מארצות הנצרות. אילו היתה רק תרבות מבדילה בין אלו לאלו היינו אומרים: יקיים כל אחד את תרבותו בידו ונהיה עשירים במיגוון של תרבויות, ששום עם לא יכול להידמות לנו.

אבל לצערנו, נתגלה פער בהשכלה האלמנטרית ובטכנולוגיה והוא פער שקיים בין העמים האירופיים לבין העמים האסיאניים. הפער הזה שונה בגודלו ובאופיו מארץ אסיאנית אחת לארץ אסיאנית אחרת. דרך הפער הזה נכנסו, בראש מורם, הדעות הקדומות והרגשות הקיפוח, והרבה מאוד אי־הבנות ומרירות. את הפער הזה מצווה מדינת־ישראל לסתום במהירות מרובה ככל האפשר; והוא ניתן לסתימה שכן אין זו שאלה של “כשרונות גזעיים” אלא של מתן אפשרויות נוחות ושל מאמצי למידה והקנייה. מדינת־ישראל עושה רבות בתחום הזה, והיריעה קצרה מכדי לפרט את הדברים. אך ברור, שעדיין אנו נמצאים באמצע הדרך, ויש צורך בהגברת המאמצים ובגיוון המעשים; הדבר חיוני לא רק לשם ליכוד פרודותינו לעם אחד, אלא כדי שאיכותו של העם תהיה ברמה אחת! לא רק רמת חיים אחת אלא גם רמה איכותית ורוחנית אחת; לא רמה ממוצעת אלא דווקא רמה גבוהה; כי זהו תנאי חיוני מאוד לעתיד קיומנו ולהצלחותינו, בדור הזה ובדורות הבאים.

---

פרשת "בני ישראל"

מאת

ישראל ישעיהו

חוק נישואין וגירושין ושוברו בצד

כשחוקקה הכנסת את “חוק שיפוט בתי־דין רבניים (נישואין וגירושין) תשי”ג – 1953“, שבו נקבע כי “ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל, אזרחי המדינה או תושביה, יהיו בשיפוטם הייחודי של בתי־דין רבניים” וש”נישואין וגירושין של יהודים ייערכו בישראל על פי דין תורה" – עמד לנגד עיניה נימוק חותך ומכריע: שמירה על אחדותה של האומה היהודית. ידענו שכל פילוג או פיצול בין יהודים ליהודים, יש לו תקנה. יכולים היהודים להיות מפוצלים אפילו לדתיים ולשאינם־דתיים. אך שעה שחלק אחד מן היהדות, ויהא גודלו אשר יהיה, לא יוכל לבוא בקשרי חיתון עם חלק אחר של היהדות, פירושו של דבר קרע ללא תקנה, והאומה תיחצה, חלילה, לשתי אומות. המסורת היהודית רואה כל יהודי כיהודי, בין שהוא שומר מצווה ובין שאינו שומר מצווה; ואפילו המיר דתו הוא נשאר בחזקת יהודי ופתוחה לפניו הדרך לשוב בתשובה – עד הרגע האחרון שלפני מיתתו. לא כן יהודי שנולד מקשרי חיתון אסורים. יהודי כזה אין לו תקנה, כיוון שלידתו היתה באיסור, ואסור לבוא עמו בקשרי חיתון. אמנם ישנו מחנה של יהודים חילוניים, בעלי השקפת עולם מודרנית, אשר לדידם הדביקות בענייני נישואין וגירושין לפי המסורת היהודית אינה אלא שריד ארכאי מזמנים שאבד עליהם כלח; אבל מאידך גיסא ישנו מחנה של יהודים דתיים רבים, שבשבילם עניין זה של נאמנות לדין תורה בענייני חיתון הוא בבחינת ייהרג ואל יעבור. שום חוק או כוח שבעולם לא יכפה עליהם להתחתן עם מי שלפי דין תורה הוא אסור. ולצדם נמצאים עוד המוני יהודים, אשר אמנם אינם דתיים אך הם נאמנים למסורת אבותיהם ואבות־אבותיהם ולא ירצו לקבל חופה וקידושין אלא מידי רבנים מוסמכים.

הילכך לא היתה לפני המחוקק הישראלי אלא דרך אחת ויחידה: לקבל בעניין זה את ההשקפה הדתית ההילכתית, ללא סייג ושיור, אם ברצונו למנוע התפערות תהום בין חלק אחד של העם למשנהו.

הקשיים שנראו ושלא נראו מראש

היה ברור, שמפעם לפעם יהיו תקלות וייגרמו אי־נעימויות. כהן וגרושה אם יעלו באש אהבה – לחופה וקידושין לא יזכו: אשה שהיתה נשואה כדין תורה ונתגרשה בגירושין אזרחיים, תיחשב אשת־איש וכאילו לא נתגרשה; ועוד כהנה וכהנה.

אבל איש לא הביא בחשבון, שעקב התהליך המרהיב והמופלא של קיבוץ הגלויות יבואו לארץ גם שבטי יהודים אשר במרוצת הדורות נוצרו סייגים כלפיהם או הסתייגויות כלפי כשרות נישואיהם, כגון הקראים או “בני ישראל”. ביחס לקראים יש ספרות הילכתית ענפה ורבת־ותק, והיא נוטה בדרך כלל להחמיר נגד קשרי חיתון של יהודים אתם, פרט לפוסקים מעטים שהתירו אותם בפה־מלא או בחצי־פה; גם הקראים עצמם מקפידים, עד היום הזה, על שמירת עצמאותם כעדה יהודית נפרדת.

ואילו ביחס ל“בני ישראל” – המצב שונה בתכלית. ראשית, הספרות ההילכתית הדנה בהם – מועטת ומוגבלת גם בתכנה וגם בכמותה. שנית, היא צעירה יחסית וגילה הידוע הוא כמאה ושלושים שנה. שלישית, רוב החכמים שדנו בעניין “בני ישראל” נטו בדרך כלל – פרט למעטים – לראותם כיהודים לכל דבר וביקשו לקרבם ולא להרחיקם. ולבסוף – הם עצמם אינם מסתייגים ומעולם לא הסתייגו מן המסורת היהודית ותמיד רצו לקיימה ולהיות, יותר נכון: להישאר, חלק בלתי־נפרד ובלתי־שונה ממנה.

אין תימה, איפוא, שהמקרים של סירוב הרבנים לתת חופה וקידושין לזוגות, שאחד מהם הוא מעדת “בני ישראל”, הסעירו מאוד את הרוחות לא רק בקרב הציבור שאינו דתי, אלא גם בקרב המחנה הדתי עצמו.

מי הם עדת “בני ישראל”?

ידיעות מקוטעות נשארו בידינו ובידיהם של “בני ישראל” על מקורם. לפי מסורות שונות הגיעו ראשוניהם להודו לפני כ־1,700 שנה. בעלי גירסה זו סבורים שהם באו מארצות ערב – אולי מתימן או מדרום ערב. ויש מסורת המקדימה בואם עד ימי חורבן הבית השני, כבורחים מפני תיגרת ידו של טיטוס. בכל המסורות מצויה הגירסה, שאבותיהם הראשונים נסעו בספינות כגולים או כנרדפים, ובקרבת חוף הים של נוגאם, הסמוכה לבומביי, נשברו האניות והנוסעים טבעו וירדו למצולות. רק מעטים ניצלו והתיישבו באותה סביבה. בשל האסון לא נשארו בידי הניצולים לא ספרים ולא תעודות ולא תשמישי קדושה. אף־על־פי כן שמרו בקפדנות על השתייכותם לעם ישראל. העובדה שקראו לעצמם “בני ישראל” ולא יהודים סתם, שימשה נושא לחקירות אם הדבר מעיד על קדמותם, מלפני שפשטו בעולם גולי יהודה, שמהם נתהווה המושג “יהודים”, או שהם השתמש ובכינוי זה, מחמת שהאיסלאם בראשיתו שנא את היהודים והכינוי “בני ישראל” יצר הבחנה לטובתם ביניהם לבין יהודים. מכל מקום, הם שמרו על כמה וכמה מכללי היהדות, על פי הזכרון ועל פי המסורת, עד כמה שהיו יכולים.

בשנת תקצ“א, כלומר לפני 131 שנה, ביקר בהודו הנוסע הצפתי ר' דוד דבית־הלל ובספר מסעותיו הזכיר אותם ברפרוף ובזלזול: “ישנם בהודו יהודים ילידים, הקוראים עצמם ‘בני ישראל’ כ־600 משפחות, המתבדלים במידותיהם ובמנהגיהם מכל האומות. הם נימולים ומקדשים את יום הכיפורים – אולם אין בידם מנהגים של תורת משה – ואיש מהם אינו לוי או כהן”. לדעתו אינם אלא שרידי שבט שהתגייר ולא צאצאי ישראליים. הוא הגיע לדעה זו משום ש”טרם נפגשתי בקהילה (כזאת) של אנשים מאוד עמי־ארץ, המחללים את השבת בפרהסיה".

כעבור 17 שנים ביקר אצלם הנוסע ישראל בנימין ממולדובה, אך דעתו היתה שונה מזו שהזכרנו קודם: “אין כל ספק אצלי כי שבט ה’בני ישראל', מלבד שהם יהודים גמורים, הם גם באמת מזרע עשרת השבטים”. בין שאר הראיות שהוא נותן לדבריו הוא מדגיש שהם “שומרים כמה מצוות עיקריות מדת־ישראל ומדקדקים בהן מאוד, כגון מצוות מילה ושמירת השבת”.

לאחר 12 שנים נוספות הגיע להודו הנוסע המפורסם ר' יעקב ספיר הלוי, שגדל גם הוא בצפת ואחרי כן עבר לירושלים. ספיר כתב על “בני ישראל” דברים ברורים לאמור: “מכל דבריהם וענייניהם, מנהגיהם ואמונתם, נראה ברור בעליל שהם מזרע בית ישראל, ככל היהודים הנפוצים בגולה, ולא התערבו עם כל אומה ולשון, כי אינם מתחתנים עם העמים אשר סביבותיהם – ותמיד שמרו את המצוות אשר החזיקו בידם ונשאר להם חוק זכרון למורשה, בלב ובנפש”. גם הוא מאשר שהם שמרו את השבת “ונחו ממלאכת ידיהם”, והוא מוסיף עוד פרטים לתיאור קלסתר פניהם, הליכותיהם ומנהגיהם, ובין השאר: “בהתגלחם את ראשם – יניחו פאתי הצדעים ארוכות”, ועוד: “אמונתם חזקה בביאת המשיח כאמונת כל ישראל, ויודעים שיש יהודים, וארץ־ישראל וירושלים – וכשיבוא המשיח יהיו נגאלים וייאספו כולם לירושלים”.

מה הבדיל ומי הבדיל אותם?

לפי ספר “בני ישראל”, שהוצא לא מכבר ע“י הרבנות הראשית לישראל, מסתבר כי במרוצת השנים הופנו מדי פעם בפעם שאלות אל רבני בגדד, רבני צפת (ספרדים ואשכנזים) וחכמי טבריה – בדבר כשרותם של “בני ישראל” לקשרי חיתון עם יהודים אחרים. והתשובות היו חיוביות, רובן ככולן. “על כגון דא אמרו חז”ל: לקרב ולא לרחק!” – הדגישו חכמי טבריה.

אך העניין החמיר לפני כ־50 שנה, כאשר שני יהודים בגדדיים, שהגיעו להודו, הפנו אל חכמי בגדד וירושלים בעניין זה שאלה מנוסחת בצורה פרובוקטיבית, בהצביעם על כך של“בני ישראל” “אין לא גירושים ולא חליצה ולא יבום”. זו נשוי יכול איפוא להיפרד סתם לפי הסכמה הדדית – “או ילכו לערכאות של הגויים ויאמר להם השופט: כל אחד ילך לעצמו, והיא תלך ותינשא לאחר”. מובן שנוסח זה ממש הזמין תשובה שלילית. ואמנם השיב בית־הדין בירושלים: “אסור להתחתן בהם ואיסורם איסור עולם”, וברוח דומה פסק גם בית־הדין בבגדד.

אולי מן הראוי היה לחקור פעם מה הניע את שני היהודים ההם לשלוח שאלה פרובוקטיבית כזאת – שמא היא צמחה על רקע של יחסים עדתיים מתוחים בין יוצא בגדאד, שנחשבו כמהגרים חדשים לעומת “בני ישראל” הוותיקים, ה“ילידים”. או שמא משום שצבע פניהם של “בני ישראל” היה שחום ביותר בעוד היהודים שבאו מבגדד היו בהירים יותר, והדברים התנהלו על רקע של תסביך “שחורים” ו“לבנים”, שהיה חזון נפרץ בזמן ההוא.

יש ויש מקום לחוקרים להתגדר בו, שכן לא זו בלבד שעוד עשרות רבות בשנים לפני כן סופר כי “בני ישראל” השתדלו מאוד לקיים את המצוות בהתאם לתפיסה היהודית ההילכתית, פתחו בית־ספר בו למדו עברית, בנו בתי־כנסת וכו': אלא שגם בענייני קידושין וגירושין היתה עליהם עדות שונה מזו שנתנו אותם שני יהודים – והעדות היתה כנראה ידועה גם להם. הנוסע ספיר הלוי כתב על הגירושין: “ואם תזנה (האשה) או כי ימצא בה ערוות דבר – ישלחנה (האיש) מעל פניו ושבה לבית אביה ותשב שממה באלמנוּת חיות עד יבוא יומה, כי אין להם עוד סדר גט ולא יבום”. והיו גם אחרים שאישרו עדות זו, שאין בכלל גירושין אצל בני ישראל, ואם קרה פירוד בין בני הזוג – נשארה האשה עגונה כל ימי חייה ומעולם לא נישאר לאחר.

עם קיבוץ הגלויות בא"י – חזרה הבעיה ונתעוררה

בשנת תש“ד נשאלו הרבנים הראשיים לא”י, הרצוג ועוזיאל ז"ל, מה דעתם על “בני ישראל”, והאם מותר להתחתן אתם.

הרב עוזיאל נתן פסק מנומק היטב, שבסיכומו קבע: “‘בני ישראל’ אין דינם כגויים הבאים להתגייר, אלא הם כישראל”. גם הרב הרצוג עסק בסוגיה זו, ולאחר פלפול מרובה הגיע בערך לאותן מסקנות.

הבעיה החריפה יותר והסתבכה יותר בתקופה המדינה, כאשר זרמו לארץ עולים רבים מ“בני ישראל”.

כבר בשנת 1953 נשמעו בפרלמנט ההודי דברים חריפים ביותר על יחס ההפלייה הגזעני, שמדינת ישראל כאילו נוהגת בו כלפי “בני ישראל”, יוצאי הודו.

ד"ר גיורא יוספטל, בעודו מנהל מחלקת הקליטה של הסוכנות, פנה אל שר הדתות דאז, מר משה שפירא, בערך בדברים אלה: “אין אני רשאי להביע דעה מבחינה הילכתית, אך עבודתי עם עדה זו מחייבת אותי לבקש עזרתך שלא יקרה אסון. בני עדה זו הם עדיני נפש, רגישים וזקוקים לאהדה”.

רק לאחר ארבעה־חמישה חדשים באה תשובה לפנייה זו – מאת סגן שר הדתות, ד"ר ורהפטיג, המשמש כיום כשר הדתות, לאמור: “הרבנות תדון” – זאת על אף העובדה, שהיתה ידועה למדי, שכבר ישנו בסוגיה זו פסק־הלכה של הרבנים הראשיים.

כיום ישנם בארץ קרוב לששת אלפים נפש “מבני ישראל”. כשהם מתחתנים ביניהם לבין עצמם, כמעט שאין מתעוררת בעיה, הבעיה היא רק כשאחד מבני הזוג אינו מ“בני ישראל”. בזמן האחרון היו כמה זוגות כאלה; הם וראשי העדה כולה נלחמו ונלחמים במרץ נגד כל אפלייה כלפיהם, ואין להניח שירפו ממלחמתם זו עד שהשאלה תבוא על פתרונה המניח את הדעת.

עקב הלחץ הזה, שמתלווה אליו גם לחץ מצד חוגי ציבור שונים, ובכללם חוגים דתיים מובהקים – פתחה מועצת הרבנות הראשית, ביזמת הרב נסים, בדיונים שבסיכומם הוחלט שאין כל יסוד לאסור נישואיהם של “בני ישראל” והנישואים עמהם מותרים.

אותן ההחלטות גם הסמיכו את הרב נסים להוציא לרושמי הנישואין הנחיות – כיצד עליהם להתנהג, בעיקר “בעת שיתעוררו אצלם ספקות”.

אולם בינתיים קמה סערה בקרב העולם הרבני, והתברר שיש התמרדות־ממש נגד העמדה הזאת של היתר הנישואים.

משנוכח הרב נסים בהלך־הרוחות הזה, נאחז בסמכות ש“ניתנה” לו, והוא עמד ופירסם את ההנחיות הידועות, העושות את כל ההחלטות האחרונות של מועצת הרבנות בנידון זה פלסתר ומרוקנות אותן מתכנן. ההנחיות הללו מטילות על רושמי הנישואים “לחקור ולדרוש אם הורי המבקש והורי הוריו ולמעלה עד כמה שאפשר, נישאו לאחר גירושין”. ההנחיות הללו הן אבסורדיות, כיוון שאפשרות של בדיקה כזו אינה קיימת מכל וכל. אין רישום כזה בנמצא, ומי זוכר, או מי ירצה לזכור, נישואים כאלה. הרב נסים אולי חשב לשכך את חמתם של הקיצוניים, אלא שהדבר לא עלה בידו. אדרבא, נוספה עליה חימה מוצדקת של “בני ישראל” ושל הציבור כולו.

כיצד תיפתר הבעיה סופית?

אמנם אותם מקרים, שנתקלו בסירובם של רבנים לתת להם חופה וקידושין, מצאו בינתיים את פתרונם בעזרת שר הדתות והרב נסים, אשר השפיעו על רבנים מתונים לקבל עליהם משימה זו. אבל העניין לא נגמר ואין רואים כיצד ייגמר.

הכוונה למנות רושמי נישואין מיוחדים ל“בני ישראל”, או רושמי נישואין אזוריים – פירושה שיבואו לפניהם רק מקרים שיש בהם “סיבוך”, אך בזאת עוד יתוסף סבך על סבך. ראשית “בני ישראל, יסרבו ללכת לרושמי נישואין מיוחדים אלה. שנית, בצדק טענה סגן יו”ר הכנסת, הח' בבה אדילסון, מעל במת הכנסת שיש חשש כי עתיד לבוא יום ובו יינתנו הנחיות לחקור ולדרוש כל בן זוג, היכן קיבלו הוריו חופה וקידושין, אם אצל רושמי נישואין רגילים או אצל רושמי נישואין אזוריים, ועל פי זה יבחינו מי “כשר” ומי “פסול”, זהו איפוא סידור מופרך שאין להסכים לו, כיוון שהוא משאיר פתח פתוח להדבקת סימן של ספק.

* * *

למרות כל הסיבוכים האלה, והסיבוכים שאולי עוד עתידים להתגלות עקב “חוק שיפוט בית דין רבניים (נישואין וגירושין)” – אין לנו מה להתחרט על אותו חוק, ואין אנו יכולים לשנות בו אפילו קוצו של יוד. אבל נחטא אם לא ניתן דעתנו על הצד האישי והמדיני־ארגוני, של המוסדות הדתיים. אישיותו והשקפותיו של הרב הראשי, וכן של כל רב נושא משרה – הן הקובעות והן שתקבענה, אם הדברים יתנהלו באווירה של מתינות, סובלנות והבנה הדדית, או שנלך ונידחף מקיצוניות לקיצוניות עד שנגיע לנקודת התפוצצות.

יש להצטער שהנהגות המפלגות שאינן מכריזות על עצמן כדתיות, אינן מעמיקות להסתכל ולחשוב על התהליכים האלה, הנושאים בחובם אבק־שריפה עצום. הן שקועות בעסקי מיקוחים קואליציוניים, מבלי שיעריכו תחילה מהו הדבר שהן “מוכרות” ומה משמעות אותו מיקוח לעתיד הקרוב או הרחוק.

בו בזמן נוהגים המנהיגים של המפלגות הדתיות עם עמיתיהם החילוניים בערמה, מוליכים אותם שולל וחותרים ליצירת עובדות מוגמרות, הם גם מסלפים ויכוחים ומבלבלים אותם, תוך הנחה שהלא־דתיים הם בורים ועמי־ארצות בעניינים אלה, ודבר שאינם מבינים אותו הם יראים מפניו ונכנעים לו.

אולם הדת היהודית איננה דת של מסתורין. היא פתוחה וגלויה לפני כל אדם, וכל הרוצה ללמדה יכול לעשות כן ללא שום הגבלה. היא אף אינה דת שכולה קיצוניות; יש בה פתחים רבים־רבים למי שירצה להקל ולהתחשב עם מציאות החיים. גדולי הדורות עשו להם אזניים ותיקנו מה שנראה להם כטעון תיקון – גם אם הדבר היה בחזרת שינוי יסודות ממש – ובלבד שתישמר המסגרת הכללית של היהדות ושל הדת היהודית.

תורת ישראל היא תורת חיים, פשוטה כמשמעה, כפי שהבינו אותה בני זמנים קודמים וכפי שמבין זאת בן זמננו.

דבר הפועלת, יולי 1962

---

המחמירים מסכנים קיום הדת ואחדות העם

מאת

ישראל ישעיהו

דברים בכנסת בדיון על חוק שיפוט בתי־דין יהודים קראים (נישואין וגירושין) ביום 16 בפברואר 1971

עם כל הכבוד וההערכה שיש לי לשר הדתות, ידיד, ולמאמץ שעשה עד שהגיע להצעת־חוק זו, אינני יכול שלא להביע צערי על כך, שבשנה ה־23 של מדינת ישראל, שבוע לאחר יום הולדתה של הכנסת, אנו עומדים לחוקק חוק מיוחד, שיניח גושפנקה – ולו במידה מוגבלת – על בדילותם ההיסטורית של היהודים הקראים.

התמורות שהתחוללו בעם היהודי, עם הקמת מדינת ישראל וקיבוץ הגלויות לתוכה, כאשר גם היהודים הקראים נקבצו ועלו אל המדינה יחד עם שאר שבטי ישראל, במטרה לחיות בה חיים יהודיים מלאים, נתנו לנו שעת כושר בלתי־חוזרת להרוס את המחיצות, ובמקום העמדה הקיצונית כלפי הקראים, הגורסת ש“הקראים אינם מתאחים לעולם”, היינו צריכים דווקא לאחות את הקרעים. אבל – כפי שהזכיר כאן שר הדתות – לאחר דיונים ממושכים, שבהם נטלתי חלק כחבר בוועדה הציבורית שמינה שר הדתות, התברר לי שעדיין לא הוכשר הדור.

מצד אחד לא מצאו רבני מדינת ישראל דרך הילכתית נוחה ומכובדת לאיחוי הקרעים – ואינני בטוח שהם עשו מאמץ מספיק כדי למצוא דרך כזו; ומצד שני, חלק נכבד מעדת היהודים הקראים עמדו בתוקף על זכותם לעצמאות, בתחום העמד האישי, על פי ההלכה המקובלת עליהם, שבעניינים מסויימים היא מחמירה יותר מן ההלכה המקובלת עלינו.

יצויין, כי חלק מהקראים ביקשו לבטל כל מחיצה ביניהם לבין שאר חלקי היהדות, או לפחות שהדרך אל תהליכי ההתמזגות תישאר פתוחה. אך הסתבר שאין כל אפשרות להתעלם מרצונם של תובעי הזכות לעצמאות בתחום המעמד האישי. הצעת חוק זו היא, איפוא, הליכה לקראתם. בבחינת הכרח אשר לא יגונה.

לאחר הערה זו יורשה לי להצביע על הצדדים החיוביים שיש בעצם הצעת־חוק זו, ואגב כך גם על המשמעויות העשויות לנבוע ממנה. ראשית הצעת־חוק זו עשויה לגול מעלינו את החרפה שנשאנו על קרוב ל־7,000 או 8,000 אלפים יהודים החיים במדינת ישראל ללא כל מעמד חוקי בענייני אישות. נישואיהם אינם נישואין וגירושיהם אינם גירושין; חיי האישות שלהם שלא כחוק ומחוץ לחוק, ושום סמכות משפטית לא יכלה לתת להם את הסעד המשפטי שכל אזרח במדינת ישראל – בין שהוא יהודי ובין שאינו יהודי – זכאי ויכול לקבלו.

שנית, על־ידי הצעת־חוק זו תוכר עדת הקראים כעדה יהודית, בשר מבשרו ועצם מעצמו של העם היהודי – גם אם בענייני אישות תקיים שיפוט נפרד. הצעת־החוק היא – במפורש ובמודגש – בשביל יהודים קראים. משמע שקודם־כל ואחרי ככלות הכל המדובר הוא ביהודים. אמנם עוד בשנת 1960 כתב אליהם ראש הממשלה הראשון, מר דוד בן־גוריון, מכתב לאמור: “דיברתי עם נשיא המדינה (הכוונה לנשיא בן־צבי ז"ל) והבוקר נפגשתי עם שר הדתות (הכוונה להרב טולדנו ז"ל) והוסכם שאתם מוכרים כעדה יהודית־קראית ואינכם בגדר מיעוטים לא־יהודים”. סוף המובאה. עכשיו מקבלת הכרה זו גושפנקה של חוק. ויש לברך על כך.

שלישית, יש בהצעת־חוק זו משום הכרה עקרונית של מדינת ישראל בכך, שאחדות הקיום היהודי היא מסגרת רחבה ומקיפה שבתוכה כלולים כל הזרמים, הפלגים והכיתות ללא יוצא מן הכלל, שכולם עם אחד ולא ידח ממנו נידח.

שונא ישראל מפורסם נתן תיאור אמיתי – אם כי מתוך כוונה שטנית – של מצב העם היהודי, כאשר אמר: “ישנו עם אחד מפוזר ומפורר בין העמים ודתיהם שונות מכל עם”.

כלומר, על אף פיזורם בארצות הגלות ועל אף הפירודים והמחלוקות שביניהם, ועל אף קיומם של זרמים דתיים שונים בתוכם, בכל־זאת הם עם אחד. ישנו עם אחד. דוגמה לכך היא עדת היהודים הקראים.

עדת הקראים – כפי שאמר שר הדתות – קיימת כ־1,200 שנה, ויש גורסים הרבה יותר. אמנם היחסים בין הקראים לבין קהילות ישראל בארצות אירופה היו גרועים. אך בין הקראים שישבו במצרים לבין קהילת ישראל שם שררו יחסים הוגנים והארמוניים כל השנים.

יתר על כן, עד לראשית המאה ה־12 היו משפחות מיוחסות של רבנים ושל קראים במצרים מתחתנות זו בזו. הם אף מצאו דרך להתנות במפורש בכתובה על דו־קיום באורח־החיים של בני הזוג, שלא יכריח אחד את משנהו לוותר על מנהגו או השקפותיו. והלוואי והיתה הרבנות נאחזת בעובדה ההיסטורית הזאת, שנזכרת ומפורשת בהלכה, כדי לנסות לקדם את האחדות בכיוון זו.

הקראים שמדובר בהם עכשיו רובם ככולם עלו ממצרים. הם נרדפו שם כיהודים וכציונים. ד"ר מרזוק הקראי, הועלה לגרדום יחד עם חברו שמואל עזר הרבני, שניהם בשל יהדותם וציונותם.

ככל אחיהם היהודים ציפו גם הקראים לגאולת ישראל, ולאחר שקמה המדינה – קמו ועלו אליה. כיום הם מעורים בישוב, הקימו מספר מושבים, בניהם ובנותיהם לומדים בבתי־ספר ממלכתיים וממלכתיים־דתיים. הם משרתים בצה"ל וממלאים בכבוד את כל חובותיהם כיהודים וכאזרחי ישראל. ואפילו כשהקראים תובעים זכותם לשיפוט עצמאי בענייני המעמד האישי – הם מדגישים בכנות את נאמנותם לעקרון המקודש של האחדות היהודית.

ומכאן למשמעויות אחרות של הצעת־חוק זו, משמעויות שהן מרחיקות־לכת. מאז חוקקה הכנסת את חוק שיפוט בתי־דין רבניים (נישואין וגירושין), שסעיף 2 שלו אומר: “נישואין וגירושין של יהודים בישראל ייערכו על־פי דין תורה” – זאת הפעם הראשונה שהכנסת עומדת לתת פירוש מרחיב של המושג “דין תורה”, במשמע על־פי כל דין הנחשב כדין תורה, בעיני יהודים אלה או אחרים, ולא רק על פי האינטרפרטציה של הרבנות במדינת ישראל. פירוש מרחיב זה הוא פירצה ראשונה בסעיף הראשון של אותו חוק, המעניק סמכות של שיפוט ייחודי לבתי־הדין הרבניים בענייני נישואין וגירושין של כל היהודים בישראל. פירצה זו אינה מערערת ולא תערער קיומם או מעמדם של בתי־הדין הרבניים, שהרי היא בה להוסיף עליהם ולא לגרוע מהם. אבל היא פותחת פתח לניתוק בתי־הדין הדתיים, כולם או מקצתם, מן התלות המוחלטת במועצת הרבנות הראשית.

מעכשיו יהיו יהודים שהשיפוט הייחודי של בתי־הדין הרבניים, הנתונים למרותה של מועצת הרבנות הראשית, חל עליהם, ויהיו יהודים שעליהם יחול שיפוט של בתי־דין דתיים משלהם.

זאת ועוד. בוועדה הציבורית הצעתי שוועדת המינויים לדיינים תמנה הרכב של שלושה דיינים מקרב הקראים, כדרך שהיא ממנה כל דיין בישראל. אך החוק המוצע לנו קובע דרך שונה למינויו של בית־הדין היהודי הקראי מזו של בתי־הדין הרבניים. לאמור: המינוי יהיה בלתי־תלוי ברבנות הראשית וייעשה על־ידי שר הדתות בהתייעצות עם המועצה הדתית העליונה של היהודים הקראים, שגם אותה יהיה צורך להקים על פי דין. כשלעניין זה תהיה סמכותה מקבילה או דומה לרבנות הראשית.

נמצא שמכאן ואילך תהיה מערכת בתי־הדין הדתיים מגוונת בהרכבה ובדרכי מינוייה וזה אולי אות ודוגמה למה שעתיד לקרות במרוצת הזמן. לפי שעה מדובר אמנם ביהודים קראים. אך אין להניח שהם יישארו החריג היחיד מתוך המסגרת של שיפוט ייחודי שהרבנות הראשית מופקדת עליו. על פי תקדים זה יוכלו היהודים הרפורמיים ואולי גם הקונסרבטיביים לדרוש שהשיפוט הייחודי של בתי־דין רבניים אורתודוקסיים לא יחול עליהם. וידרשו זכותם לשיפוט בבתי־דין משלהם. ולא מן הנמנע שגם קהילות יהודיות אורתודוקסיות, בין שהן קהילות קיימות ובין שיקומו, ידרשו לעצמן שיפוט נפרד ועצמאי.

שר הדתות ז. ורהפטיג: זה הפירוש שלך, לא הפירוש של הממשלה.

ישראל ישעיהו: זאת המשמעות העולה מהצעת החוק, אינני אומר שזהו רצוני. אני אומר: זוהי המשמעות היוצאת מהצעת החוק הזאת.

אדי אנקוריון: (המערך, עבודה־מפ"ם) המשמעות האובייקטיבית היא זאת.

אף על פי כן, ואני אומר זאת בהיסוס רב, זוהי הדרך למוצא מן הסבך של ויכוחים הנטושים אצלנו בעניינים הדתיים, כמו למשל בענייני הגיור שבזמן האחרון החריף הוויכוח סביבם. ויש סערת־רוחות חמורה ביותר נגד העמדה המחמירה של מועצת הרבנות כלפי גיורם של בני משפחה יהודים אסירי התקווה, הניצולים מן התופת הרוסי.

ייתכן, איפוא, שאם תכיר מדינת ישראל, בזכותו של כל זרם דתי לשיפוט בענייני אישות על פי שיטתו ורצונו – היא תוציא בזה את עצמה מזירת הוויכוחים הדתיים ותשתחרר מן הצורך כפוי־הטובה לכפות הלכה דתית זו או אחרת על אזרחיה היהודים. הוויכוח יוסיף אמנם להתקיים בין יהודים לבין עצמם, כפי שהיו ויכוחים כאלה מעולם. אבל המדינה תצא מן המיצר. היא תתן לכל זרם את חלקו בתקציבי השירותים הדתיים, כפי שהיא חייבת או יכולה לתת, ותחיה בשלום עם כולם.

זה מכבר גוברים ועולים הקולות הטוענים שהכנסת, שהיא בית־מחוקקים דמוקראטי חילוני, אינה צריכה לחוקק חוקים בעלי משמעות דתית או אנטי־דתית. מדינת ישראל כמדינת־חוק אינה צריכה להיות אופוטרופוס על קיום מצוות דתיות ועל ענייני אמונה דתית, ואינה צריכה לתת כוח כפייה שלטוני וייחודי בידי ממסד דתי כלשהו; ואפילו נניח שאותו ממסד דתי מייצג את רוב העם – הרי בוודאי שאיננו מייצג את כל העם. כל שכן שאין המדינה רשאית וזכאית לעמוד מנגד כשהמחמירים והקנאים נוטלים לידם את כוח הכפייה שהמדינה נותנת ועושים בו ככל העולה על רוחם.

כשלעצמי קרובה ללבי הטענה שפיצול הסמכויות בענייני נישואין וגירושין של יהודים עלול לגרום לפילוג העם לשני מחנות שבמרוצת הזמן לא יוכלו להתחתן אלו באלו. אך מתוך נסיון ממושך ומתוך התעמקות בסוגיה זו אני משוכנע עכשיו ללא צל של ספק שהאחדות הרצויה הזאת לא תיכון על יסוד של חומרה יתרה וקיצוניות גוברת והולכת בקרב הרבנים. דווקא המחמירים והקיצוניים הם־הם אשר מסכנים את עתיד קיום הדת ואת אחדות העם, ועלולים לגרום לפילוגים יותר מכל גורם אחר.

למרבה הדאגה מתחרים הרבנים ביניהם בזמן האחרון “מי יעלה בהר ה'”, במשמע: מי יחמיר יותר ומי יהיה קיצוני יותר. ההתחרות הזאת מזמינה ערעור רציני על ייחודיות השיפוט הדתי תחת שלטון הרבנות. כתוצאה מכך יהיה ריבוי רשויות דתיות של זרמים, כיתות ועדות אשר יתבעו זכותם לשיפוט רבני משלהם, והמדינה לא תוכל לשלול מהם זכות זו. ואז תקום בין הרשויות הדתיות המרובות התחרות מי יפסוק לקולא יותר, כדי שיהיה מקובל ורצוי על הציבור.

ושמא הגיע הזמן שחוגים דתיים, שלומי אמוני ישראל, החרדים להתפתחויות הצפויות, ינקטו יוזמה נמרצת כדי לדחוק רגליהם של אותם חוגים קיצוניים שכל־כך התבצרו בשנים האחרונות בתוך מוסדות הרבנות ומסביבם, ולאלצם להקים לעצמם מוסדות דתיים נפרדים משלהם, בדומה לבית־הדין של נטורי־קרתא.

עלינו ללמוד לקח מן הקיצוניות ההדדית שנתגלתה בעניין הקראים, שלא הם בלבד אשמים בה אלא גם אותם מוסדות שהמדינה החילונית השליטה אותם שלטון ייחודי על החיים הדתיים, אך הם נוהגים על פי הכלל “ייקוב הדין את ההר”, בלי להתחשב עם נסיבות הזמן ותמורות העתים.

הללו אינם מוכנים או מסוגלים לתת לעניין של טיפוח תהליכי האחדות היהודית עדיפות ראשונה, אפילו על פני ההלכה, כפי שעשו חכמי הדורות אשר הבינו ואמרו: עת לעשות – הפרו תורתך.

---

כיצד נתייחס לעדת הפלאשים?

מאת

ישראל ישעיהו

מותר להסס ולשקול, אך אסור לפתוח ולהתחיל בשום פעולה אלא לאחר החלטה ברורה

מתוך כל השיחות והבירורים, שעשיתים עם האנשים במקום, הגעתי למסקנה, שלנו כיהודים וכמדינה לא נהיר כלל כיצד להתייחס אל עדת הפלאשים, אנחנו מגששים, מתקרבים קימעה ומתרחקים, יד אחת דוחה או סולדת מן האפשרות שייחשבו כיהודים, ויד שניה כאילו מקרבת לכך. מותר להסס ולשקול ולהימלך. אך אסור לפתוח ולהתחיל בשום פעולה אלא לאחר החלטה ברורה או לפחות החלטת־ביניים ברורה ומסוימת. גם מחקר בסוגיה זו הוא מצוה גדולה, אעפ“י שכבר דנו בעומקה חלוצי חכמה ומחקר כד”ר פייטלוביץ, א.ז. אשכולי ואחרים. אבל מחקר לחוד ומעשים לחוד.

מסע באריתריאה וחבש

ומה אנחנו עושים?

מצד אחד אנו דואגים ללמדם עברית (לשון שלא היתה ידועה להם עד כה והחוקרים אף לא מצאו עדיין שום כתב מכתביהם הדתיים העתיקים בלשון העברית). יש מהם כמה אישים, כגון פרופ' תמארת, יונה בוגאלו ואחרים, השולטים בלשון העברית שליטה מלאה ויש להם מגע וקירבה אל הנאמר והמדובר והנעשה בישראל ובקרב היהדות, ביחוד מבחינות שהן יחודיות מובהקות, כגון הוויכוח שנתעורר לאחרונה בישראל בדבר רישום יהודים ומי זכאי להירשם כיהודי.

כן לקחו מהם מספר נערים והביאו אותם ללמוד הכפר בתיה, על מנת לחזור אל אחיהם ולהיות להם למורים, ללמדם עברית ולהעביר אליהם מקצת מן האווירה והתחושה הישראלית, ואמנם סיימו לימודיהם וחזרו למלא את התפקיד שנועד להם. אבל רק התחילו לעבוד ונתברר להם מה קשה ומסובך ובלתי־נעים התפקיד להיות שליחו של מישהו, שלא ברור לו הוא עצמו מהי שליחות זו מה תכליתה, ויותר משהוא נראה כמבקש להגיע ליעד מסויים הוא נראה כמהסס וכמתבייש שמא יראו אותו הבריות בקלקלתו.

הסוכנות שלחה איש לעמוד בקשר אתם. הפעם – איש רציני. נעים לי לציין התרשמותי העזה מאישיותו של השליח העכשווי מר משה בר־יהודה (קסטנר). זהו צעיר, חלוץ מאמין בשליחותו, משוגע לדבר, מסור עד כלות הנפש ומצוייד בסגולות אישיות שלא כל שליח ניחן בהן. אבל שלחו אותו כמעט בידיים ריקות; חדשים אחדים לא היתה ברשותו אף פרוטה ונחל בזיונות בין יהודים וגויים ואף הושלך לשני ימים לבית־הכלא, וכאשר שלחו לו – שלחו סכום מועט שאינו יכול לכסות בו את מינימום הצרכים ההכרחיים ביותר של שליחותו.

ולא זו אף זו; השליח הנ"ל לא צוייד בשום הנחיות לגבי מטרתה ותכליתה של שליחותו. נאמר לו שהוא צריך לעסוק בפלאשים והשאר הוא צריך להכין בעצמו, לא דבר מתוך דבר אלא דבר מתוך לא כלום.

מה הוא מצבם של הפלאשים עכשיו?

את מספרם של הפלאשים אומדים ב־50 עד 60 אלף, והם מרוכזים בעיקר באזור גונדאר. המספר הנ“ל אינו בגדר ודאות ויש אומרים שהוא יכול להתרחב אפילו עד כמה מאות אלפים. אפשרות זו מוסברת בכך שרבים מאוד מן הפלאשים התנצרו בזמנים שונים. מפני חמת המציק, או התרחקו מבני עדתם, אך גם היום עודם פלאשים, הן עפ”י התודעה העצמית שלהם והן עפ"י יחס סביבתם אליהם.

מכל מקום, לפי שעה מדובר באותם 50 – 60 אלף שהם בחזקתם ללא שום ספק.

הם חיים בנבדל מאנשי סביבתם וקיים יחס עויין כלפיהם מצד אנשי סביבתם. אולי בשל התבדלותם מכלל העם החבשי. הם אמיצים ומגינים על עצמם בכבוד. מתפרנסים מעשיית מלאכות שונות. כגון נפחות, אריגה, קדרות, קליעה וכיוצא. כל האומנויות הללו ביחד בזויות בעיני אנשי הסביבה וכמובן בזויים גם עושיהן. מקצת מתקיימים מחקלאות, אבל אין להם קרקעות, ואין נותנים להם להיות בעלים לקרקעות, אלא הם חוכרים שטחים לזמנים קצובים ועובדים כאריסים. משכילים שביניהם נקלטים יפה בפקידות הממשלתית. הם מקיימים משטר של חיים דתיים מלאים, כפי הנוסח הדתי המקובל בידם, רואים עצמם כיהודים, בני אברהם יצחק ויעקב, עובדים לאלקי ישראל, מתפללים לשלום ירושלים וכמהים כמיהה עזה לביאת הגואל.

היחס העויין של הסביבה אליהם יש לו כנראה שרשים היסטוריים עתיקים, אבל בעיקר הם שנואים ונרדפים על דתם ועל בדילותם. שנאה זו מוצאת לה ביטוי באלף צורות. לא מכבר סללו לעצמם הפלאשים שביל־דרך מן העיר גונדאר לשני כפרים שלהם, אוזבה ואמבובר, על אדמה שאינה מיועדת לעיבוד. באו שכניהם הנוצריים והרסו את השביל בכל כלי־ההרס שהשיגו, ובלבד שלא יונח לפלאשים הללו בכלשהו. בית־הספר העברי שהוקם באחד הכפרים שבאזור גונדאר הוצת באחד הלילות כשבתוכו ישנו אותה שעה 19 תלמידות פלאשיות שניצלו בנס. השמועה אמרה שהם התכוונו להתנקש בחייו של השליח הפלאשי שהוא הרוח החיה בארגון התנועה העברית בין הפלאשים. אפשר יש בכך גם מן היסוד של קנאה. אך יש גם התחרות רצינית מצד המיסיון. הם עושים הכל כדי להעביר אל חיקם את הפלאשים, ובמיוחד את הנערים שלמדו בישראל וחזרו להיות מורים שם. אחדים מהם לא עמדו בנסיון והלכו אל המיסיון. ביחוד כאשר מצבם החמרי קשה ועזרת הסוכנות להם היא דלה ועלובה אפילו לפי המושגים המקומיים.

הכל אישרו לפני, שאצל רבים מן הפלאשים יש שאיפה עזה לעלות לישראל, הן כדי להצטרף אל היהדות, לאחר שזמן רב חשבו שהם היהודים היחידים בעולם, והן כדי להיגאל מן הלחץ והמצוקה שהם שרויים בהם. אותה שאיפה ניזונה מן התקוות המשיחיות המסורתיות שהם מחזיקים בהם כמו כל היהודים ואולי אפילו ביתר שאת.

מיהותם של הפלאשים

הצד החמור בכל הפרשה הזו הוא שאישי אינו יכול לומר אם מבחינה עקרונית הם נחשבים יהודים או לאו. וכל עוד אין הלכה פסוקה בעניין זה יהיה מצבם רע משתי בחינות:

האחת – לאומית, כאשר ירננו המוני היהודים על הכללת “שבט של אפריקאים” אל תוכם מבלי שנקבע בוודאות שהם יהודים.

השניה – דתית. אם תוכר יהדותם, הרי שלא יוכלו לבוא בקהל ישראל, מחשש ממזרות, מאחר שאינם מקיימים דיני אישות, כפי שנקבעו בהלכה היהודית, אלא עפ“י פסוקי המקרא ועפ”י מסורות שבידם. מבחינה זו דינם כדין הקראים וזכורה הפרשה המדאיבה של אותו בחור קראי, שרצה לשאת צעירה יהודיה והרבנים בישראל סירבו לו.

ואם לא תוכר יהדותם, מבחינה דתית, הרי שיצטרכו לעבור פרוצדורה של גיור. כאילו היו ממש לא־יהודים. ודבר זה עלול, מצד אחד, לפגוע ברגשותיהם, שהרי הם רואים עצמם יהודים, ומצד שני תתעורר השאלה: מה צורך יש לנו לקחת שבט אפריקאי ולגיירו?

דרושה איפוא הכרעה מוסמכת: לכאן או לכאן, על כל המסקנות המתחייבות מאותה הכרעה. אולי רצוי להושיב חבר חכמים ורבנים שיעיינו בסוגיה זו ויפסקו בה הלכה.

האם תהא אפשרות להעלותם?

ברי לי, שאם ההכרעה תהיה לצד זכותם של הפלאשים להימנות על כלל ישראל – תעמוד לפנינו שאלת עלייתם לארץ. הם עצמם יתבעו עלייתם לישראל במפגיע. מבחינת כושרם האנושי אין מקום לדאגה, שכן הם בריאים, חזקים, אנשי עבודה ועזי־נפש. כושר הסתגלותם – עצום. המעבר מאורח חיים פרימיטיבי אפריקאי לאורח־חיים אירופי־ישראלי יהיה מהיר וקל.

אולם אם תגיע עת להעלותם, וכאשר תגיע אותה עת, תעמודנה לפנינו שתי בעיות רציניות ביותר:

א. אין ודאות שמלכות אתיופית תרשה יציאתם משם. וזאת לא מחוסר אהדה לישראל ולא מחוסר רצון לאפשר לשבט זה למצוא חיים יותר טובים במדינת־ישראל, אלא מתוך דאגה לאינטרס מסויים של המדינה האתיופית הנראה כחיוני ביותר, לפחות בשלב זה. והוא חיוני לא רק בעיני שלטונות אתיופיה אלא גם בעיניהם של שוחרי טובתה ויציבותה.

ב. כבר הזכרתי לעיל שלא יהיה קל לקבוע גבול להשתייכות לעדה הפלאשית. כיום נמנים עמה כ־50–60 אלף והם באמת ברורים ומסוימים, אולם ייתכן שכאשר ייצא הקול שעולים לישראל ויוצאים לעולם חדש ולחיים חדשים, יקומו המונים רבים ויתבעו זכות זו גם להם עצמם. באשר הם פלאשים היום והיו פלאשים במשך כל הדורות אלא ש… מסיבות שונות עברו לדת הנוצרית.

כשלעצמי אין אני רואה את שני הקשיים הנ"ל כדברים שאין להתגבר עליהם כלל, אדרבה, יש מקום לתקווה, שבסופו של דבר יסכימו השלטונות ליציאה מודרגת ומסוייגת, לפי תכנית, למספר ניכר של שנים. ואם אמנם יהיו סייגים ודירוג, ואם הביצוע ייעשה מתוך נשימה ארוכה – אפשר יהיה גם לקבוע פחות או יותר את גבולות ההשתייכות לעדה הפלאשית. ושוב אדגיש: כל האמור לעיל יכול לחול, רק אחרי שתתקבל החלטה עקרונית מוסמכת המכירה בהשתייכותם של הפלאשים לעם היהודי. אין טעם להקים ולקיים בתי־ספר עבריים לפלאשים, כל עוד איננו מוכנים לראות בהם יהודים לכל דבר. וכשנחליט כך יהיה מוטב לנו להעלותם לישראל ואין ספק שכאן ילמדו יותר וטוב יותר, תוך כדי עבודה והשתרשות בארץ, שתהיה לטובתם ולטובת המדינה.

משהו על שליחות ישראלית

ולבסוף רואה אני חובה לעצמי להשלים את רשמי ביקורי בכמה דברים על אודות הישראלים הבאים לאסמאדה ולאדיס־אבאבה, כדי לשבת שם בתפקידם ישיבה ממושכת פחות או יותר, אם בעסקי מסחר, כגון עובדי חברת “אינקודה” ומנהליה ואם במטרות ובשליחויות אחרות.

בדרך כלל נעים לו לאדם מישראל לפגוש ישראלים בדרכו ובבואו לאיזה מקום שהוא. דבר זה מענין לו מעין שיווי־משקל נפשי בין הנכר והבית. אעפ"י כן אי־אפשר שלא להזדקק לתלונתם של היהודים המקומיים על הישראלים, שלא זו בלבד שאינם נועצים בבני הקהילה ואינם משתפים פעולה עמם, בדברים שהם עוסקים ובקיאים, אלא אף מתרחקים ומתעלמים ממציאותם, דבר שמשפיל ערכם בעיני התושבים המקומיים.

דבר, 14.9.1958

המדינה והדת

מאת

ישראל ישעיהו

---

עניינו של השער המדינה והדת

מאת

ישראל ישעיהו

כבעל השקפת־עולם יהודית־דתית־מסורתית, מחד גיסא, וכמעורה בחברה הישראלית בכללותה, ללא מחיצות בענייני דת ואמונה, מאידך גיסא – שקד ישראל ישעיהו על דרך מלכדת ומאחדת, שהוא היטיב להגדירה כ“קיום יחד – ולא דו־קיום” של דתיים וחילוניים.

תפיסתו היתה שעם קום המדינה בא גם תור־פריחה לדת ולקיום המצוות – אך כדי לקיים את הדת צריך לדאוג לקיומה של היהדות. דרושה סבלנות וסובלנות כדי לסגל את היהודים אל תורת היהדות ולהקטין את המרחקים שנתהוו ביניהם.

בשער זה הבאנו סקירות כלליות וגם התייחסויות ספציפיות לגילוייה השונים של הבעיה:

* הבחירות לרבנות הראשית

* הרצאה על מעמדה של הדת בישראל.

* המדינה כיסוד להתעוררות דתית.

* הרצאה בצוות־ישיבה על דת ומדינה (בית־ברל, 1971).

* “מיהו יהודי”.

* ישראל קודמין לתורה.

---

עם הבחירות לרבנות הראשית

מאת

ישראל ישעיהו

תשומת־לב מעטה ביותר הוקדשה מצד הציבור הרחב ומצד אישי הציבור במדינה לפרשת בחירת הרבנים הראשיים ומועצת הרבנות הראשית. עירנות מסויימת הורגשה רק בחוגים הדתיים. בדרך מקרה נערכו הבחירות באותו יום, שבו בחרה הכנסת את הח' ד. בן־גוריון לתפקיד שר הביטחון. מאורע זה האפיל על מה שהתרחש בבניין בית־הכנסת “ישורון” לא הרחק מבניין הכנסת. אך מעיקרו של דבר לא היתה התעניינות מרובה. גם העיתונות, המדריכה את דעת־הקהל, לא נתנה מקום להסברה נאותה, אלא נאחזה בענין צדדי לגמרי – ההתחרות בין המועמדים למשרת הרב הראשי הספרדי, או כפי שרגילים לכנותו: ה“ראשון־לציון”. ודומה שיותר משהיה כאן חוסר עניין בעלמא היתה מידה ניכרת של התעלמות מדעת.

להתעלמות זו גרמו שני מניעים:

א) המחשבה שכאילו אין בדבר עניין לציבור הרחב, אלא לחוגים מסויימים של אזרחים, הדוגלים בשם הדת או נושאי משרות דתיות.

ב) הרצון הכמוס – הנפעל ע"י הסתייגות מן הדת ומעניינים דתיים – שלא לשוות לעניין זה חשיבות יתירה על־ידי הבלטתו ברשות הרבים, אלא להניחו בקרן־זווית.

שני מניעים אלה הם בחזקת טעות. הכיצד? הרבנות הראשית עשויה כמוסד ממלכתי ממדרגה ראשונה, מאחר שבידה שלטון ייחודי (אקסקלוסיבי) על נקודת־מפתח בחיי האזרח מישראל – ענייני אישות שלו. שליטה זו מסורה לה עפ“י חוק נישואין וגירושין תשי”ג. ולבד ממערכת בתי־הדין הרבניים יש לה לרבנות גם מערכת מוסדות מינהליים ענפה למדי. משרד הדתות, הפועל במסגרת תקציב המדינה כאחת הזרועות של השלטון לצרכי הטיפול בשירותים הדתיים ובסיפוקם להמוני אזרחים, הוא למעשה בבואה של הרבנות הרשית יותר משהוא בבואה של הממשלה.

ולא זו אף זו: חפץ הקיום הלאומי של היהודים בפזורה מבקש לעצמו אחיזה באיזה מרכז יהודי וסמכות יהודית עליונה. ובעוד שאינם יכולים, או שאינם רוצים, לראות בממשלת ישראל אותו מרכז ואותה סמכות יהודית עליונה, מאחר שהם אזרחי המדינות שבהן הם נחתים, הרי הרבנות הראשית היושבת בירושלים כאילו יעודה לספק את הצורך המרכז יהודי ובסמכות יהודית עליונה לכל היהודים בעולם.

מן הדין איפוא לראות מוסד זה במלוא ערכו הממלכתי ומשקל השפעתו.

ואילו המתעלמים ממנו “כדי שלא לשוות לו חשיבות יתירה”, גורמים לכך, שהוא נהפך לנחלתם של חוגים מצומצמים ביותר, בלי שיעלה בידי המתעלמים לגרוע מערכו הממלכתי וממשקל השפעתו בחיי היהדות.

ההסתייגות מן הדת, שהיתה נחלת דור ההשכלה, אינה הולמת את דורנו, דור הבונה מחודש את בית האומה על נדבכיו השונים, מן המסד ועד הטפחות. מניחי־היסוד לארגונו הממלכתי של הישוב לפני שלושים שנה בער הבינו, שהקמת מוסדות הרבנות היא חלק משיקומה של האומה השסועה ולא תיתכן תחייה ממלכתית בלי נדבך חשוב זה.

הילכך העובדה, שרק מפלגות הדוגלות בשם הדת וקומץ אישים נושאי משרות דתיות, מקיפים את המוסד הזה וגודרים אותו כנחלה של עצמם – מעידה על קוצר־ראות מצד הציבוריות הכללית ומצד מעצבי דמותה המוסרית של האומה והמדינה.

אלמלא כן לא היו נערכות הבחירות הללו בשיטות עלובות וארכאיות כפי שנערכו, בשנה השביעית לקיומה של מדינת ישראל בתוך משטר דמוקראטי למופת.

בחירות אלה היו צריכות להתקיים מייד עם קום מוסדות המדינה וביה"ד הגבוה לצדק העיר באחד מפסקי־הדין שלו, שלמעשה כבר פקעה סמכותה של הרבנות הראשית מלהתקיים.

אך לא נזקקו לעריכת הבחירות הדרושות אלא משנפטר ה“ראשון לציון”, הרב בן־ציון עוזיאל ז"ל, ונתפנה מקומו של הרב הראשי הספרדי, ללא שום אפשרות למלא מקומו בלי לבחור מחדש את הרבנים הראשיים ואת מועצת הרבנות הראשית. יותר משפעל הצורך להקים מחדש את מוסדות הרבנות, בהתאם למצב החדש שנוצר עם קום המדינה, פעל הלחץ למלא את מקומו של הרב הספרדי שנתפנה, בלי אפשרות לשנות דבר מהמתכונת הישנה של הרבנות בישראל.

ואמנם המתכונת של שני רבנים ראשיים, אחד אשכנזי והשני ספרדי, וכן בחירת ששה רבנים (שלושה אשכנזים ושלושה ספרדים) שימשו כמועצת הרבנות הראשית, – נקבעה בימי שלטונו של הנציב העליון מטעם ממשלת המנדאט, סיר הרברט סמואל. האם מתאימה מתכונת זו לתהליכי המיזוג הלאומי של נקבצי הגלויות שהמדינה שואפת אליהם ומטפחת אותם בכלים ובאמצעים עונים? מסתבר שלא. לישראל נחוץ רב ראשי אחד, כשם שיש לה נשיא אחד וראש ממשלה אחד ונשיא אחד של ביה"ד העליון, בלי שסימן־היכר עדתי יקבע את בחירתם. אך קשה היה להעלות על הדעת אפשרות של ביטול הזוגיות של רבנים ראשיים דווקא עקב פטירתו של הרב הראשי הספרדי, דבר שהיה עושה את הרב הראשי האשכנזי כרב ראשי יחיד. אפשרות זו היתה נפגשת במורת־רוח מוצדקת מצד חוגי הספרדים ועולי ארצות המזרח בארץ, שהיו רואים פגיעה בזכויותיהם. אין ספק, שאילו נידון העניין לגופו, בעת קום המדינה, היה אז נוח יותר לשנות את המבנה של הרבנות, ולהתאימו לצרכי הגיבוש והליכוד הלאומי. אלא שהעניין הוזנח עד שהתעורר עקב פטירתו של הרב הספרדי, ונוצר מצב ציבורי ופסיכולוגי בלתי־נוח לשינויים. וחבל מאוד, לפי שהחזרה עכשיו למבנה הישן, לאחר קום המדינה פירושה הנצחתו לאורך ימים. זהו איפוא סיכוי קודר מבחינת חתירתנו לגיבוש לאומי.

ואולם אם את הזוגיות אי אפשר היה לבטל במצב שנוצר, הרי שיטת הבחירה של הרבנים הראשיים ושל חברי מועצת הרבנות לא היה כל אונס לחזור עליה באותה מתכונת, שנקבע לה בימי ראשית הקמתו של הוועד הלאומי. לאמיתו של דבר אפילו אותה מתכונת, שנשקלה ונמדדה בזמנה על־ידי הוועד הלאומי, לא נתמלאה כרוחה וכפי המשמעות שנתנו לה מייסדיה.

לפי “התקנות הקובעות את שיטות הבחירות של מועצת הרבנות” שהותקנו בהתאם לסעיף 9(1) מ“תקנות כנסת ישראל 1927”, מרכיבים שני גופים – מועצת הרבנות הראשית והוועד הלאומי – ועדת בחירות בת שמונה חברים, ארבעה מצד כל אחד מן הגופים. בכך הובטח שמחצית חברי ועדת הבחירות יהיו אזרחים רגילים, שיש להם כמובן יחס חיובי לדת, אשר יוצעו לתפקיד על ידי ועדי הקהילות, ובלבד שמחציתם אשכנזים ומחציתם ספרדים. גם בזאת “אסיפה בוחרת”, שתבחר את הרבנות הראשית. 42 מכלל ה־70 צריכים להיות רבנים, שיסומנו מתוך רשימה כוללת של רבנים, המכהנים בפועל כרבנים, מחציתם אשכנזים ומחציתם ספרדים. יתר ה־28 איש נבחרים מקרב הציבור על ידי ועדי הקהילות, ומלבד שמחציתם אשכנזים ומחציתם ספרדים. גם בזאת הובטח שיותר משליש חברי האספה הבוחרת יהיו אזרחים רגילים, נציגי גופים ציבוריים דמוקראטיים.

כיצד נעשה הדבר בפעם הזאת? הממשלה נטלה לעצמה, לא ברור עפ"י איזה חוק, את הסמכויות של הוועד הלאומי, שהיה מוסד אזרחי־חילוני, ומסרה אותן בידי שר הדתות. ונוצר מצב, שבזמן הוועד הלאומי לא היו משלימים עמו בשום פנים ואופן, שהמפתח למינוי חברי האספה הבוחרת נמסר כולו לידי הרבנות הראשית (קרי: הרב הראשי) ומשרד הדתות, שכאמור יש לרב הראשי השפעה מכרעת על מעשיו.

אם לתרגם את הדבר ללשון פשוטה, הרי הרב הראשי מינה את “ועדת הבחירות” ש“תבחר” את הרבנים ה“נראים” לו על מנת שיהוו “אסיפה בוחרת”, שתבחר אותו מחדש כרב ראשי.

שר הדתות עוד הגדיל לעשות כשהתקין תקנה שאותם 28 נציגים, אשר הקהילות צריכות לבחור מקרב אזרחים שאינם דווקא רבנים, ייבחרו בפעם הזאת ע“י אסיפה משותפת של המועצה הדתית ומועצת הרשות העירונית. רשימת המועצות העירוניות שזכות זו נפלה בחלקן נקבעה מראש ע”י שר הדתות. ואם נזכור, שכמעט כל המועצות הדתיות הן עצמן ממונות ע“י שר הדתות, הרי שהיה כאן סיבוב נלעג למדי. אפילו ננקוט לשון מסתייגת, ולא נאמר שכל חברי האספה הבוחרת נבחרו למעשה ע”י הרב הראשי, בהסכמה נתונה מראש של שר הדתות, הרי ברור שלפחות היתה לרב הראשי השפעה מכרעת בבחירת מרבית האנשים. בעזרת אותה השפעה נבחר לא רק הרב הראשי עצמו, אלא גם הרב הראשי הספרדי וחברי מועצת הרבות הראשית.

כלום אפשר לכנות מיבצע זה בשם בחירות? אולי מותר להבין על רקע זה את תרעומתו של הרב הרצוג בדברי ברכתו ל“אסיפה הבוחרת”, כנגד אותו הטקס של “יוצא על מנת להיכנס”, שממנה משתמעת משאלתו, שהרב הראשי ייבחר פעם אחת לכל ימי חייו. אמנם כלל זה נקבע בחוקי הכנסת לגבי שופטים והוא כלל שעתיד לחול גם לגבי הדיינים הדתיים מכל הדרגות, קיימא לן שופט או דיין אין להגביל בחירתם או מינויים לתקופה מסויימת, אך הרב הראשי אינו רק דיין. מובטחני, שגם הרב הרצוג עצמו לא היה מסכים לראות עצמו כדיין בלבד. אלא דווקא כראש הרשות הדתית המרכזית במדינה. מפני מה, איפוא, יכול נשיא המדינה “לצאת על מנת להיכנס,” כלומר, להיבחר מחדש אחת לחמש שנים, ואילו הרב הראשי אינו רוצה לסבול זאת?

לצערנו, נובע רצון זה לא במעט מנטיה ידועה להוציא את מוסדות הרבנות מתוך הזירה של נוהל דמוקראטי. סימן לדבר אנו מוצאים גם בכמה סעיפים של חוק הדיינים שעבר בקריאה ראשונה בכנסת ובקרוב יובא לקריאה שניה. כמו בחוק השופטים כן בחוק הדיינים יש סעיף, המפרש את התנאים המכשירים אדם להיות מועמד למשרת דיין. ובעוד שבחוק השופטים יש פירוש על שורת תנאים וסגולות אישיות הנה בחוק הדיינים נקבע הדבר בצורה חלקה וחדה שרק “מי שהוסמך לכך ע”י הרבנות הראשית כשר להתמנות דיין". משמע שלמעשה ימנה הרב הראשי את כל הדיינים ובלעדי הסכמתו והסכמו ולא יוכל שום אדם להתמנות דיין.

לאור כל האמור יובן, מדוע יש להצטער על חוסר־ההתעניינות ותשומת־הלב בפרשת בחירות זו. במקצת עירנות היינו מצליחים להקים מוסד זה על בסיס דמוקראטי מתקבל על הדעת, ובחירת המשמשים בו היתה נעשית בכנות ובכבוד הראויים לו.

הפועל־הצעיר כ“ד אדר תשט”ו, 15 במארס 1955.

---

מדוע ירד מעמדה של הדת במדינת ישראל?

מאת

ישראל ישעיהו

הרצאה בסמינריון לרבנים קונסרבטיביים שהתקיים מטעם ההסתדרות, בית־ברל, ב' בתמוז תשכ"ז – 10.7.67

לאחר מלחמת ששת הימים, לאחר שיחרור ירושלים וגאולת הכותל המערבי ושאר המקומות הקדושים, עת נגלתה לעינינו החווייה המרטיטה, כאשר צעירים יהודים לוחמים, שרובם ככולם רחוקים מזיקה דתית כמשמעה, לחמו כאריות באויביהם וחרפו נפשם למות עד שהגיעו אל הכותל המערבי ואז פרצו בבכייה וחיבקו את אבניו הקרות, באהבה ובהשתפכות הנפש, כמי שעלה בידו לפדות את חמדת לבו מידי שובים־שודדים – אפילו שאלה נכבדה, כשאלת מעמדה של הדת בעם ישראל ובמדינת־ישראל, מתגמדת ונעשית קלושת־משמעות. מה עוד נבקש מבניו של העם הזה בדור הזה?

אבל מעשה לחוד ומדרש לחוד וכשם שאנו מקבלים שכר על המעשה כך נקבל שכר גם על המדרש, בבחינת דרוש וקבל שכר. והשכר שאנו מצפים לו הוא חיזוק שורשי אחדותו של העם היהודי, בין שהוא יושב בארץ ובין שהוא יושב בחו"ל.

אותה אחדות נזדמנה לנו בעת האחרונה בלבוש של סולידאריות מופלאה של כל פזורי ישראל, מסוף העולם ועד סופו, עם מדינת־ישראל במלחמתה ובגאון ישועתה.

השאלה המתבקשת עכשיו היא: האם כדי לקיים לעולם ועד את אחדותו של העם היהודי די בסולידאריות הזאת? האם כוחה יפה לזון ולפרנס, לבדה, את קיומה של האחדות ואין צורך בשום תוספת? הן לא לעולם מלחמות ולא כל מלחמה סופה ישועה מעודדת ומלהיבה.

על כרחינו, איפוא, שנחפש דרכים נוספות לחיזוק אחדותו של העם היהודי; ואחת מהן היא להידבק במורשתו הרוחנית וכידוע זהה מורשת זו עם תורת ישראל, היא דתו.

כיוון שכך שרוי לנו, ואולי מצווה עלינו, לשאול לנתיבות הדת ולמעמדה בישראל; אילו הייתי צריך להשיב תשובה פשוטה לשאלה זו הייתי אומר: מעמדה של הדת בישראל מצויין. והייתי מוסיף: אפשר שמעולם לא היו ימים טובים למעמדה של דת ישראל כמו במדינת ישראל. בלשונו של מוסף שבת הייתי אומר: “טועמיה חיים זכו”.

צאו וראו כיצד שוקקים חיי הדת בישראל: אלפי בתי־כנסת, מאות בתי־ספר דתיים, ישיבות, מדרשות ואוניברסיטה דתית. מאות רבנים, רבנות מרכזית ומוסדות רבנות מקומיים, בכל אתר ואתר. רבנות צבאית, משרד דתות, מערכת בתי־דין דתיים מועצות דתיות, מפלגות דתיות, עיתונים דתיים והוצאות־ספרים דתיות, ועל כולן מאות מושבים וקיבוצים דתיים.

כל החיים הדתיים הללו סמוכים, מי פחות ומי יותר, על שולחן המדינה והציבור ועליהם מתקיימים בכבוד רבבות אזרחים יהודים המשמשים בקודש: דיינים – שמעמדם ומשכורתם כמעמדם וכמשכורתם של שופטים מחוזיים, רבנים, שוחטים, מפקחי כשרות, מורים ומחנכים, תלמידי ישיבות שתורתם אומנותם, פקידי מוסדות דתיים וגו'.

אפילו בקהילות האמידות והמתוקנות ביותר לא היו מעולם אפשרויות כאלה, הנותנות הזדמנות טובה ליהודים דתיים, רבים מאוד, לא רק להזדהות עם הדת אלא גם לזהותה עם חייהם, פרנסתם ומעמדם ולהיות היא והם כאחד.

יתירה מזו, המוסדות הדתיים הללו, המספקים שירותים דתיים וחינוך דתי, ובייחוד מוסדות השיפוט הדתי, פועלים ומתקיימים בגושפנקה ממלכתית, מכוח המדינה והחוק, והנם חלק בלתי־נפרד ומכובד מן המערך הכולל של המימשל הריבוני, האזרחי והצבאי כאחד.

* * *

אולם אין הדברים פשוטים כפי שהם נראים לעין. הציבור היהודי בישראל חצוי לשני מחנות: מחנה דתי ומחנה שאינו דתי, והם חלוקים ביניהם ומתחככים בתדירות, לפעמים בניחותא ולפעמים בריתחה. נקודת־המוקד של המחלוקת וההתחככות היא – מעמד הדת במדינת־ישראל. וממוקד זה ניתזים גיצים של שאלות וקושיות: מה קודם למה ומי עדיף ממי – הדת או המדינה. ומה דמות תהיה למדינה זו – דתית או חילונית. והאם יש להשליט את הדת על כל מערכות החיים או שהיא צריכה להיות “עץ חיים למחזיקים בה” בלבד. ומדי פעם נשמעת התביעה, מצד חוגים חילוניים מסויימים ומצד חוגים דתיים מס ויימים: להפריד את הדת מהמדינה.

אפשר להשיג הסכמת רוב העם לכך שהדת קדמה למדינה, שכן בשלה וממנה צמחו שורשי האמונה והתקווה לראות בתקומת המדינה, אבל אי־אפשר להשיג הסכמה שהדת עדיפה מן המדינה. הסוברים כך נראים כמי שאינם מחשיבים את המדינה וכאילו מוכנים הם להתקיים גם בלעדיה ובלבד שהדת תמשיך בקיומה. מאידך גיסא, יריביהם מתריסים כלפיהם ואומרים: בלי קיום המדינה לא יהיה קיום גם לדת.

על השאלה מה דמות תהיה למדינה חלוקות הדעות עד עומק התהום. רבים מקרב המחנה הדתי טוענים: פשיטא, שדמותה של המדינה צריכה להיות דתית; כלום ייתכן שמדינת היהודים לא תהיה יהודית? ולדידם יש ליהדות רק משמעות אחת: דתית. אך רבים מן המחנה שאינו דתי גורסים: יכול שמדינת היהודים תהיה יהודית גם בלי שתהיה דתית. יתר על כן: מדינה היא מעיקרה ממשות אזרחית חילונית, פשוטה כמשמעה.

ומכאן אל השאלה אם יש להשליט את הדת על כל מערכות החיים או שהיא צריכה להיות עניין למעוניינים בלבד. בעניין זה עשתה מדינת ישראל, בהסכמת רוב המחנה הדתי וחלק ניכר מן המחנה שאינו דתי, כמה צעדים, שתכליתם לאזן בין הרצון לשוות צביון דתי למדינה לבין הרצון לשמור על החופש האזרחי החילוני. המדובר בהקמתם ובקיומם של מוסדות הרבנות והמוסדות הדתיים, בגושפנקה דמלכותא; החזקת החינוך הדתי; הענקת תקציבים ביד נדיבה לקיום השירותים ולסיפוק הצרכים הדתיים; ועל כולן חקיקת כמה חוקים בעלי משמעות דתית, למחצה, ע“י הכנסת. בראש חוקים אלה – החוק הקובע שנישואין וגירושין של יהודים בישראל יהיו לפי דין תורה ומסירת השיפוט בעניינים אלה, באורח בלעדי, לידי בתי־דין רבניים. כיוצא בזה חוק ימי המנוחה, שב”מסווה" של הסדר ענייני מנוחת העובדים והעבודה, הוא מבטיח שביתת המלאכה, המסחר והתחבורה הציבורית, בימי שבת ומועד. לאותו חשבון אפשר להוסיף גם את החוק לאיסור גידול חזיר, אף שהנימוקים לחקיקתו היו לאומיים־היסטוריים. כן קיימת מסכת רחבה של חוקי־עזר עירוניים, אשר במישרין ובעקיפין, משווים למדינה צביון דתי מסויים.

אולם הנמנים עם המחנה הדתי אינם מסתפקים בכך ודורשים חקיקתם של חוקים מחוקים שונים, אשר יבטיחו צביון דתי מירבי למדינה. וכאשר עומדים אנשי המחנה שאינו דתי וטוענים שזו תהיה מדינה תיאוקראטית ויש בכך משום כפייה וגזילת חירותו של הפרט – משיבים אנשי המחנה הדתי שלוש תשובות:

א) ומה בכך שהמדינה תהיה תיאוקראטית? – אדרבא; ב) כל חוק הוא כפייה ומה הבדל בין חוק הכופה תשלום מסים, או שירות בצבא, לבין חוק הכופה שמירת שבת; ג) אין כוונה לגזול חירותו של הפרט לפי שהכוונה היא לפרהסיה של המדינה ושל הציבור ואילו הפרט בביתו יכול להתנהג כטוב בעיניו.

ושוב חוזרים שאינם דתיים וטוענים, שהכלל והפרהסיה במדינה דינם להיות בני־חורין מכל כפייה, בעניינים שבאמונה ובקיום מצוות דתיות, ואלו הדתיים רשאים, ככל פרט, להתנהג בביתם כטוב בעיניהם.

הוויכוח הגדול נטוש, איפוא, על הפרהסיה של החיים, של הציבור ושל המדינה.

* * *

אני סובר שבוויכוח זה אין הדתיים צודקים כל עיקר.

ראשית משום שמדינת־ישראל אינה יכולה להיות תיאוקראטית ודמוקראטית בעת ובעונה אחת. אזרחי ישראל הם דמוקראטיים. גם הדתיים עצמם דבקים בדמוקראטיה הישראלית, נשענים עליה וטורחים להיבנות ממנה, אך בעוד שדרכה של דמוקראטיה לכוון את עצמה לפי רצון העם, או רובו, הרי תיאוקראטיה היא בבחינת “חוקה חקקתי גזירה גזרתי” ואין מה להרהר אחד מדותיה. לפיכך מי שמנסה להיעזר בדמוקראטיה, ובכוח החקיקה שלה, כדי להשליט תיאוקראטיה, לא זו בלבד שהוא עושה את הדמוקראטיה פלסתר, אלא הוא גם נותן חרב בידה לגזור גזירות נגד הדת. מי שנותן ידו לכך שהכנסת תחוקק חוקים דתיים לא יוכל אז למלט את נפש שאי־פעם יעלה על דעתה של הכנסת לחוקק חוקים בעלי משמעות אנטי־דתית.

שנית, המדינה אינה אישיות דתית. היא אינה מצוות ועומדת לקיים מצוות כלשהן, החל מציצית ותפילין וגמור בשמירת שבת קיום המצוות מוטל בעיקר על כל איש מישראל, ואילו החובה המוטלת על כלל ישראל, בקיום המצוות, היא הערבות האישית ההדדית; “ישראל ערבין זה לזה” – אישית, וה“הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא” – גם זו מצווה אישית במהותה. המצווה הדתית היחידה, שאפשר אולי להטילה על המדינה כמדינה, היא בתחום שמירת השבת. אבל הכול יודעים שהמדינה אינה יכולה לעמוד בכך. היא חייבת לקיים שירותים אזרחיים חיוניים ביותר. נניח, שלגבי שמירת הביטחון החיצוני, ע“י הצבא, ישנם היתרים מפורשים מן התורה, אבל הנה, למשל, המשטרה, המופקדת על הביטחון הפנימי, שצריכה לשמור מפני גנבים, אנסים, רוצחים ומתקוטטים, כיצד תוכל למלא את תפקידה אם היא תהיה חייבת בשמירת שבת כהילכתה? וכלום אפשר לו לעולם בלא שמירת משטרה אפילו מי שמבקש לכפות שמירת שבת, על הפרהסיה הציבורית, כלום יעלה בידו להשיג מבוקשו בלי שתעמוד לרשותו משטרה שתרדוף אחרי מחללי שבת? או, למשל, שירותי התקשורת בין המדינה ובין העולם הגדול, שחייבים להתקיים בשבת, שכן אם תהיה המדינה מנותקת במשך יממה שלמה, אחת לשבוע, יקרנה אסון כי לא תדע מה מתרחש מסביבה ו”מתחת לאפה". כיצד לקיים שירותי תקשורת עם שמירת שבת כהילכתה? כלום נמסור תפקידים כאלה וכיוצא בהם לידי “שאבס גוי”? או שמא נקיים בינינו מעין הסכם שבשתיקה שדין יהודי העושה בשבילנו מלאכות אלו בשבת כדין “שאבס גוי”?

יתירה מזו, מי שתובע השלטת שמירת שבת על כל הפרהסיה, מתעלם ביודעין מן הצורך בקיומם של שירותים ציבוריים חיוניים מרובים. מפעלי המים והחשמל, אניות בלב ים, בתי־חרושת שתנוריהם מוכרחים להיות מוסקים ללא הפסק, כיצד יתקיימו על יסוד של שמרת שבת?

שום רב בישראל אינו מטריח את עצמו למצוא תשובות נאותות לשאלות אלו.

הנה כי כן מרַכזים דתיים את עוצמת התקפותיהם על התחבורה בשבת. אכן התחבורה הציבורית, האוטובוסים, הרכבות והאווירונים שובתים בשבת. אך לעומת זאת קיימת תחבורה ציבורית פרטית בשבת, והיא ממלאה את כל חלל הפרהסיה “מזן אל זן”. כלום אפשר לאסור אותה על פי חוק? ישנה תרעומת גדולה של הציבור, שאינו דתי, על שנשללת ממנו האפשרות להשתמש בתחבורה הציבורית בשבת, שהיא זולה יותר ועממית יותר, ורואים בכך גזירה שאין לעמוד בה. היעיז מישהו להטיל איסור גם על התחבורה הפרטית? חוששני שיצטרך להפוך את כל מדינת ישראל לבית־סוהר אחד וגם אז לא יעלה הדבר בידו.

הפרופ' לייבוביץ מלגלג על דרישות אלה מצד הדתיים וטוען שהם מבקשים שהאוטובוס והמכונית ישמרו שבת, אבל היהודי עצמו יהיה פטור מכך.

* * *

וכך אנו מגיעים אל הדרישות להפריד את הדת מן המדינה. דתיים קיצוניים משמיעים דרישה זו כיוון שהם שוללים את מה שהמדינה עושה בשביל הדת. לדידם המעשה שהיא עושה – משמעו שכל השאר פטור ומותר. החילוניים המשמיעים דרישה זו מביעים בכך את התנגדותם למה שהמדינה עושה בשביל הדת, שלדעתם אינו עסק שלה ויש בו משום כפייה עליהם ופגיעה בחירותם.

ואני סבור שאלו ואלו אינם צודקים.

ראשית משום שהפרדת הדת מן המדינה, בנסיבות חייה וקיומה של מדינת ישראל, אין לו כל משמעות פרט למחאה והתרסה.

שנית, עיקרון הפרדת הדת מן המדינה נוצר בתקופות ובנסיבות שונות לגמרי ממציאותה ומנסיבות חייה של מדינת־ישראל. פשוט אין מה להפריד. יכול מישהו לדרוש אולי את הפרדת הדת מעם ישראל. אם מישהו ישמע לו – יבושם לו. אבל מה יש להפריד בין הדת לבין המדינה? כבר אמרתי שהמדינה אינה בחזקת אישיות דתית. היא גם אינה דתית למעשה, אם כי היא יהודית במהותה. זוהי מדינה שהחוק והמשפט השוררים בה הם חילוניים. גם החוקים שחוקקה, מטעמים דתיים, אינם “שולחן ערוך”, אלא חוקים חילוניים, שכוחם יפה להתקיים כל זמן שרוצים בהם והפה שחוקק אותם יכול באותה דרך עצמה לבטלם.

אלא מאי? זוהי מדינה שיש בה יחס מיוחד כלפי הדת. כל מדינה נאורה מכבדת את הדת, כל שכן שמדינת היהודים תכבד את דת היהודים. היא משתדלת לכבד גם דתות אחרות, היא מפרישה מתקציביה לשם קיום שירותי הדת. נניח, שהיא תחליט לקפוץ את ידה ולומר אין לי כל עסק עם השירותים הדתיים או החינוך הדתי – כלום יהיה זה מעשה הוגן כלפי אזרחיה הדתיים? כלום לא יעמדו השירותים הדתיים על נפשם ויבטיחו את קיומם ע“י תרומות וע”י מסים מרצון?

ההבדל יהיה אז שהם יחדלו להיות נתונים לפיקוחם של מוסדות המדינה, ומה הועילו חכמים בתקנתם?

אם יש הצדקה לעקרון הפרדת הדת מן המדינה בישראל הריהי חלה על החקיקה הדתית. מן הדין שהמדינה לא תחוקק חוקים בעלי אופי או משמעות דתית. אין זה עִסקָהּ. דבר זה מרגיז דתיים ושאינם דתיים כאחד. הדתיים טוענים בצדק ש“השולחן הערוך” אינו זקוק לאישור הכנסת. ושאינם דתיים רואים חוקים אלה, בצדק, כחוקי כפייה בתחום האמונה והמצפון.

שעל כן תמה אני על המפלגות הדתיות המרבות ללחוץ למען חקיקת חוקים דתיים לבד מחוק נישואין וגירושין, שטעם חקיקתו הוא הקמת תריס לשם שמירה על אחדות העם, שלא ייחלק לשתית כיתות שאינן יכולות להתחתן זו בזו – הרי כל חוק דתי אחר הוא דבר של כפייה, מקומם וממריד ומשניא ועל כגון זה נאמר: “ולמשנאי אשלם”, אל תקרי למשנאי אלא למשניאי.

שאלה אחרת היא מה מעמד הדת בקרב העם בישראל.

כאמור, העם בישראל מורכב ממחנה דתי ומחנה שאינו דתי. כל אחד משני המחנות מורכב מקיצוניים וקיצוניים למחצה ממתונים ומתונים למחצה. אבל בעוד שהמחנה הדתי הוא פעיל, עומד על נפש אמונתו ומבקש להנחיל אותה, או להשליט אותה, על אחרים, הרי המחנה הלא־דתי הוא פאסיבי ודיו ב“קב חרובין של חופש”, שלא יתבעו ממנו דבר ולא יגבילו אותו בשום דבר. אקטיביותו ולוחמותו של המחנה הדתי נובעת לא רק משום שהוא סבור שהדת מחייבת אותו לכך, לא רק משום שהוא רואה בלוחמה הזאת ייעוד היסטורי ולאומי, אלא גם מתוך קנאה בחילוניים על חילוניותם. כאילו אומרים בלבם, אנו נושאים בעוּלָן של מצוות כבדות וקשות, וכידוע “קשה להיות יהודי”. אך הללו, יהודים כמונו, מתהלכים להם חפשים מכל עול וחיים בנחת. (כיוצא בזה מקנאים אנשים היוצאים לשרת בצבא; כשרואים אחרים שאינם משרתים בצבא – מתריעים על כך לאמר: מפני מה אנו חייבים והללו פטורים).

אעפ“י כן תהיה זו הגדרה פשטנית למדי אם נאמר שאנשי המחנה הבלתי־דתי הם אדישים כלפי הדת. לשמחתנו, כמעט שאין בין הבלתי־דתיים בישראל אנטי־דתיים מדעת, “בזבוז’ניקים” בלע”ז. אך הם גם אינם אדישים. אין לך יהודי בישראל שלא יזדקק לקיום מצווה זו או אחרת. לא זו בלבד שאין מי שמערער על ברית קודש, – ואנשים שהם חילוניים גמורים מביאים את ילדיהם בבריתו של אברהם אבינו בשמחת לבב – אלא גם מקיימים מצוות אחרות. הנישואין והגירושין הם, כידוע, לפי דין תורה – מי שרוצה בכך ומי שאינו רוצה בכך. אין כאן שום סכנה של נישואי־תערובת, שהרי אין במי להתערב ובמידה שישנם כאלה, הם אינם “תוצרת הארץ”. מנוחת השבת במדינת־ישראל יש בה כדי עדות ניצחת שזוהי מדינת־יהודים, אעפ“י שאינם שומרים שבת כהילכתה. בימים הנוראים נקהלים כל היהודים לבתי־הכנסת עד אחד. וכאשר נערך פעם משאל מי רוצה בשר כשר ומי לא – השיבו 95%: כשר. בשנים האחרונות – אולי בהשפעת הנוהג בארה”ב – הלך והתפתח המוסד של בר־מצווה, שאעפ“י שאינו בגדר מצווה כשלעצמו, הריהו בחזקת “מקָרבָן למצוות”. בכלל, סבורני שעצם העליה לארץ והישיבה בה יש בה משום קיום היהדות לא פחות מאשר קיום מצוות עם ישיבה בחו”ל. מי שבא לכאן – המניע לבואו היתה יהדותו. יתר על כן, כאן אינה אורבת סכנת טמיעה או התבוללות לא לו ולא לזרעו. ואפילו יכריז יהודי היושב בישראל על עצמו חופשי שבחופשים ויסרב לקבל על עצמו מצוות דתיות כלשהן – לא יעזור לו הדבר. פשוט אי־אפשר כאן שלא להיות יהודי, שהרי השמים הם יהודיים, האדמה יהודית, הסביבה יהודית וכל יהודי כאן אין לו לאן לברוח מיהדותו, ואם יברח יגיע אליה בבחינת “ממך אליך”.

אולי זוהי אחת המשמעויות של מאמר חז“ל: “ישראל אעפ”י שחטא ישראל הוא”. כלומר ישראל היושב בישראל, אפילו חטא באי־קיום מצוות, ישראל הוא.

יתר על כן, רבים מהישראלים הנחשבים כבלתי־דתיים, ובכללם נוער מן הקיבוצים ומן העיר, הבליטו בזמן האחרון את תהייתם על קנקנה ועל מהותה של היהדות! הולך וגובר צמאונם לחזון נבואי למציאות אלהית, בבחינת “צמאה נפשי לאלקים, לאל חי”, לסודות קיומה של היהדות, למורשת ההיסטורית של עם ישראל. הם שואלים לנתיבות. הם מבקשים לדעת. ובעוד שהוריהם התנערו מכבלי הדת בהשפעת המהפכות שגדלו באווירתן בימי נעוריהם, הרי הבנים מחפשים את הדרך חזרה.

לצערי, אין דורש ואין מבקש להם. אילו היתה מנהיגות דתית בעלת מעוף ותעוזה היתה יכולה לפרוש כנפיה על כל אלה, לקרבם ולחמם את לבם, אך אין מנהיגות כזאת.

הרבנים סוגרים את עצמם במסגרת של מה שנחשב בעיניהם כשלמות עצמית, בבחינת “את נפשי הצלתי”. לאמיתו של דבר הם שבויים בידי דוקטרינה קיצונית, שנתגבשה כאילו מאליה והיא אומרת: הכל או לא כלום. או שיהיו דתיים במאה אחוז או שלא יהיו דתיים כלל.

יודע אני, כי מרכיבי הדת הם: אמונה, קיום מצוות ושמירת הרציפות, המסורת, ושלושתם חתומים בחותם של “לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו”. כלומר אין הדברים ניתנים לחלוקה או לשינוי. יתירה מזו. ההלכה, הפרשנות והפילוסופיה הדתית שלנו, התפתחו במשך אלפי שנים במסלולים שהמציאות הכללית ונסיבות הגורל היהודי קבעו את כיוונם; ומי שרוצה, או מתכוון, לפלס להם מסלולים חדשים יצטרך לכך מאות שנים, אעפ"י כן מסופקני אם בדורנו זה, דור המדע והדעת, אפשר להביא לידי קיום מצוות, בלי להניח לפני כן יסודות של הכרה ושל אמונה עמוקה. ולדידי, האמונה היהודית מיוסדת על הכרה וכידוע יש מחכמי ישראל שטרחו למצוא גם טעם והגיון בכל מצווה ממצוות התורה.

מן הידוע לנו על דורות שעברו, אנו למדים, שעל קיום המצוות שמרו מאוד או תלמידי־חכמים מובהקים או סתם עמי־הארץ. הללו מאהבה והללו מיראה. אך בינוניים שבעם שמרו את המצוות היהדות במידה בינונית כמותם. וכבר אמר בעל “חובות הלבבות”, בשם אחד הפילוסופים: שלא יוכל לעבודת עילת העילות אלא רק נביא הדור בטבעו או הפילוסוף המובהק, במה שקנהו מן החכמה; אבל זולתם עובדים מפני שאינם מבינים".

* * *

בני דורנו מבקשים להבין אמונה וכאמור אין סתירה בין אמונה לבין הבנה והכרה, בייחוד לגבי אנשים חכמים ונבונים. אך אין מסייעים בידם. פעמים אף דוחים אותם. איני מתכוון רק לדחייה כפשוטה, אלא גם להתנהגות דוחה. והתנהגותם של הרבנים בישראל יש והיא משאירה רושם דוחה ומרחיק. ועדיין לא קמו מתוכם אמיצים שיתנערו וינערו מעליהם כבלי־שיגרה ויירדו מן ההר אל העם. ואם יש כאלה הם מתייראים מפני חבריהם. פעם אמר הרב מימון, דרך שחוק, שאלקים יודע אם הרבנים בדורנו יראים את השם, ואילו הוא, הרב מימון, יודע שהם יראים זה מזה.

גם המפלגות הדתיות ועסקני הדת לא יחיו זרע. הם אמורים על מאבקים פוליטיים קואליציוניים, רודפים אחרי מטבעות מתגלגלים של תקציב ובצר להם מציעים ותובעים חקיקת חוקים דתיים. איני מזלזל, חלילה, במה שהם עושים, כשהם לעצמם, כל שכן בהישגיהם הדתיים. החינוך הדתי, הממלכתי והעצמאי, בתי־הספר העל־יסודיים, בתי־המדרש למורים, הישיבות והאוניברסיטה, הקיבוצים והמושבים, תנועות הנוער וספרות ההגות הדתית – כל אלה הם ערכים ונכסים שנקנו במאמציהן של מפלגות דתיות ואותן מפלגות הן שגייסו לכך גם את סיוען של המדינה ושל מפלגות שאינן דתיות.

אולם עד כה לא גילו שום כוח ויוזמה לסול מסילות חדשות לעם המבקש להזדהות עם יהדותו. בין אלו לאלו, כלומר בין מחנה הרבנים לבין עסקני המפלגות הדתיות, מצויה שכבה דקה של יהודים דתיים, בעלי לב נבון וחכם, והם כואבים את כאב הפער הרובץ בין הדת והמחנה הדתי לבין המחנה שאינו דתי, פער שלפעמים נראה כאילו הוא מתרחב והולך. יהודים טובים אלה מחפשים דרכים לקירוב לבבות. אולם מסופקני אם כבר נמצאו להם דרכים כאלה, וחוששני שלא יימצאו. לכך שתי סיבות: א) מי שמתכוון לקירוב לבבות אמיתי אינו יכול לצפות לכך שהקירוב יהיה חד־סיטרי, כלומר שהאחרים יקרבו את לבם אל לבו, ואילו לבו ישאר במקומו. קירוב־לבבות שכזה אינו אלא כמין מיסיונריות. קירוב לבבות אמיתי חייב להיות דו־סיטרי – משני הצדדים. האם יוכלו אותם יהודים דתיים להתקרב אל הלא־דתיים, כלומר לצעוד כמה צעדים לקראתם, כדי לקרבם? ומכאן לסיבה ב': אם יהודים דתיים יתקדמו לקראת הבלתי־דתיים, ויתקרבו אליהם, כדי לקרבם, יחדלו בעצמם להיחשב כדתיים בעיני המחנה הדתי, על רבניו ועל מפלגותיו. ולפי שברור לגמרי כי המחנה הבלתי־דתי לא יתקרב אל הדת בעיניים עצומות ולא יקבל אותה כמות שהיא, על תכניה וצורותיה ונוהגיה, אלא ירצה לברור לעצמו מה שמתקבל על דעתו ומה שמוצא חן בעיניו, כמין דת סלקטיבית – אנו מגיעים למסקנה שאעפ"י שיש חלקים במחנה הדתי ובמחנה שאינו דתי הרוצים להתחבר יחד אין לראות לפי שעה כל גשר, או אפילו תכנית כלשהי של הקמת גשר, שיגשר ביניהם. הידיים מושטות, הלבבות פתוחים, אך הגשר חסר.

יתר על כן, המפלגות הדתיות, יחד עם הרבנות, שגו, לדעתי, שגיאה חמורה, לא רק בזה שהפכו את ענייני הדת והשירותים הדתיים לנחלה להם ולקרדום לחפור בו מעמד, מישרות וסמכות, אלא גם בזה שמִיסדוּ את הדת והכניסו אותה לתוך מסגרות ארגוניות בלעדיות. בכך חסמו את הדרך אל הדת. למעשה שורר כיום מצב מוזר בישראל, שלפי אין שום יהודי יכול להיחשב דתי ואינו יכול לקיים מצוות דתיות בלי הסכמתם של השלטונות הדתיים. כל שכן שאין איש יכול לעסוק בעניינים הדתיים, או לפעול למענם, אם אין עליו גושפנקה של השלטונות הדתיים האקסקלוסיביים, קרי המפלגות הדתיות והרבנות.

* * *

אביא דוגמה מן המתרחש בהסתדרות. בתוך קרוב למיליון חברי ההסתדרות יש מאות אלפים חברים דתיים. יחסית מספרם גדול אולי ממספרם של כל המצביעים בעד כל המפלגות הדתיות. ההסתדרות רוצה שהם ירגישו עצמם בתוכה כמו בביתם. היא אמנם נותנת להם את כל השירותים שכרגיל היא נותנת לחבריה; אבל היא מרגישה שהם זקוקים גם לשירותים דתיים, ואם היא לא תספק להם שירותים אלה יילכו לחפש אותם אצל המפלגות הדתיות, ולבסוף ימצאו את עצמם מטולטלים בין בית ההסתדרות לבין המפלגות הדתיות.

ההסתדרות ניסתה ומנסה לספק לחבריה אלה את צרכיהם הדתיים. אבל המפלגות הדתיות והרבנות לא רק שאינם עוזרים לה בכך אלא אף עויינים פעולתה זו ומפריעים לה. הם מעדיפים לראות אותה, ואף להראות לה פנים שוחקות, ואפילו לשתף פעולה איתה, רק אם היה תהיה חילונית וכל חבריה לא־דתיים. אבל אם היא מקימה יחידת מפקחי כשרות במטבחיה – פוסלים אותם. היא רוצה לתת חינוך דתי לילדי חבריה – מתנגדים לכך. וכן הלאה.

המלחמה של המפלגות הדתיות והרבנים בעד המונופולין על־הדת־ועל־קיומה, מעבירה אותם על דעתם עד כדי כך הם מעדיפים שהמחנה הבלתי־דתי יישאר כמות שהא. מוטב בלתי־דתיים מאשר דתיים שאינם מאורגנים בארגונים האקסקלוסיביים.

אני, למשל, מיצר על כך שבמדינת ישראל יש רק רבנות אחת והכל כפופים לה. אין זה מטיבעה של דת ישראל. אין זה מטיבעה של שום דת. דברים שבאמונה ובקיום מצוות דרכם להיות פתוחים לקיומם של גוונים וזרמים והשקפות ודיעות. אצלינו אומרים רק כזה ראה וקדש – ואין מי שיעז לומר כזה ראה וחדש.

חוק נישואין וגירושין, שחוקקה הכנסת העניק סמכות בלעדית של שיפוט, בענייני אישות, לבתי־דין דתיים. ומה עשו? הפכו את בתי־הדין עצמם לבלעדיים, ואין יוצא ואין בא. פעם היו בתי־דין אשכנזיים ובתי־דין ספרדיים ובתי־דין תימניים ועוד. וכך היו גם רבנויות שונות. עמדו ועשו את כולם לשלטון בלעדי אחד ומאוחד. לכאורה, זה נראה יפה ויעיל, אבל משעה שנחסמה הדרך בפני גישות שונות ופרשנות שונה, לקולה ולחומרה, של ההלכה, נשארה פתוחה הדרך רק לקיצוניים ולקיצוניות וכל המחמיר מחברו הרי זה משובח.

הנה עלו לארץ כל קיבוצי היהודים מארצות אסיה ואפריקה, יחד עם כל רבניהם ודייניהם. והם מהווים כיום כ־50 אחוז מכלל יהודי ישראל. שם קיימו יהדותם בידם כהילכתה; הם שמרו עליה והיא שמרה עליהם. אבל הם היו תמיד סובלניים, ויותר מזה, הם נטו אחרי הפסיקה של המקילים. כך בנו לעצמם השקפת־עולם דתית ואורח־חיים דתי המתיישבים עם הכלל של “וחי בהם”. אפשר שגם מסיבות חייהם גרמו לכך. למשל, בקהילת היהודים בתימן, שכידוע שמרה בקפדנות על יהדותה ועל דתיותה, לא היו המוסלמים אוכלים משחיטתם של היהודים, ולכן שקדו רבניהם לחפש במדוקדק אחרי מקילים ואחרי הקלות בתחום ההלכה כדי להקטין עד למינימום את מספר ההטרפות, כיוון ש“התורה חסה על ממונם של ישראל”. וכאן במדינת־ישראל נגרפו כל רבניהם ודייניהם של יוצאי ארצות אסיה ואפריקה, שלא ברצונם ושלא בהסכמתם, לתוך מעגל הארגוּניוּת, שגובש ע"י המפלגות והרבנים האשכנזים, ומיני וביה נכפתה עליהם התפיסה הקיצונית. אילו היו מתקיימים בתי־דין שלהם ורבנויות שלהם – היו ממשיכים לנהוג כמנהג אבותיהם ונותנים מרחב גדול יותר להזדהות דתית.

אילמלא כן, ואילו זכינו שבמדינת ישראל יתקיים פלוראליזם דתי, שיש מקום להתגדר בו למנהגים עדתיים מקודשים, לזרמים דתיים רעננים, היינו מגיעים לכך שכל יהודי בישראל ימצא את עצמו בתוך אחד המעגלים הדתיים. ההתחרות ביניהם – תמשוך אליהם. ההתחרות תגרום לכך שידם של המקילים תהיה על העליונה ובסופו של דבר תצא הדת נשכרת מכך.

אוסיף רק עוד דבר אחד ובזה אסיים.

על הפסוק “זה אלי ואנווהו” פירשו חז"ל: “התנָאֶה לפניו במצוות”. ומה לעשות, רבותי, שאצלנו בישראל אין מייחסים כל חשיבות או ערך לנוי של המצוות. מרבית בתי־הכנסת הם קטנים, קלייזלך, נוסח העיירות בגיטו, וגם בתי־הכנסת הבנויים יפה – מנהגי התפילה והמתפללים בהן כמו בשוק. אין הוד ואין תפארת. אין כבוד ואין יראת־כבוד. מה תימה שהנוער אינו נמשך לבית־הכנסת, ואם הציץ פעם הרי הוא נפגע.

כך הוא, איפה, מעמד הדת בישראל. מעמד שהוא מעמד ואינו מעמד ומרובות סביבו השאלות והקושיות, ואילו פתרונן טמון עדיין בחיק העתיד.

---

המדינה כיסוד להתעוררות דתית

מאת

ישראל ישעיהו

א.

היקף התמורות שנתחוללו בחיי העם היהודי, עקב הקמת המדינה, הוא בבחינת דבר שאין לו שיעור ומידה. עברו כבר שתים־עשרה שנים, למן היום הגדול ההוא, שבו החל גלגל ההיסטוריה היהודית להסתובב במהלכו החדש, שהוא שונה תכלית שינוי מכל המהלכים שהיו לפניו. ואעפ“י שעינינו ראו ורואות כיצד “נשתנו העתים” ו”נתחלפו הזמנים" – עדיין אין אנו רואים את אפס קצהו של אותו שינוי ותמורה, וכולו לא נראה אלא בפרספקטיבה של דור או כמה דורות.

אחת הנימין הרוטטות במסכת כיסופיה של אומתנו מקופלת בפסוק “חדש ימינו כקדם”. לא נאמר “השב” ימינו כקדם אלא דווקא “חדש” במשמעות של חדש ממש. ודוק: בדברים ממשיים, שיכולנו לנקוב בשמם ולהגדיר מהותם, ביקשנו שיבה ממש, כגון “השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה”. ואילו במופשט נקטנו לשון “חדש”. ולא עוד אלא שמעולם לא שאלנו עצמנו מהו “כקדם” זה שאנו רוצים בו? ואפילו הנביא מלאכי לא הבהיר נקודה זו כשניבא “וערבה לה' מנחת יהודה כימי עולם וכשנים קדמוניות”. אך הכל יודעים שלא הרי ימי השופטים וימי עלי ושמואל כימי דוד ושלמה, ולא הרי ימי חלוקת המלוכה בין יהודה וישראל כהרי ימי עזרא ונחמיה, ואינם דומים ימי ראשית בית חשמונאי לסופם, כל שכן למה שבא אחריהם. אם כן אילו מן השנים הקדמוניות היינו מראים עליהן באצבע ואומרים: כזה ראה וקדש?

עכשיו, שאנו עומדים בעיצומן של התמורות, מסתבר שאין ודאות אלא ב“חדש”. ימינו מתחדשים אך לאו דווקא כקדם. הדברים אמורים לא רק בעם היושב בציון אלא גם ב“שארית” ישראל שנשארה עדיין בתפוצות. והדברים אמורים לא רק מבחינת זקיפות הקומה, הניזונה מן הערכים המוחשיים, שעלו בידינו ושסימנם המובהק הוא גינוני הממלכתיות הישראלית, על כל הכרוך בהם, כגון הכנסת והממשלה, הנשיא וצבא הגנה לישראל, מערכת בתי־המשפט והמוני הצירים והשגרירים היוצאים מהכא להתם והבאים מהתם להכא, וכל כיוצא בזה; הדברים אמורים במיוחד מבחינת כיוון הלכי־הנפש ומבחינת הצביון הרוחני של האומה, שכאילו פשטו צורות ולובשים צורות ואינם עוד מה שהיו, לא בעבר הקרוב ולא בעבר הרחוק אלא דומה כאילו נולדו מחדש.

ב.

ואם אנו כאילו נולדנו מחדש, עם הקמת המדינה, הבה נבדוק כיצד השפיע הדבר על מערכות היהדות מבחינת התורה והדת, מבחינת ההבנה לרוחה ולמהותה, מבחינת ההזדהות אתה וכן מבחינת קיום מצוותיה.

מקובלנו, שיסודות תורתנו הם קבועים ועומדים. הם ניתנו לנו כ“חוקת־עולם לדורותיכם”. וכך מנסח זאת הרמב"ם: “דבר ברור ומפורש בתורה שהיא (התורה) מצווה עומדת לעולם ולעולמי־עולמים, אין לה לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת” (הל' יסודי התורה).

ואמנם יסודי התורה לא נשתנו ולא ישתנו. אך דרכי ההבנה של רוח היהדות ומהותה וכן אופני ההזדהות התודעתית אתה אי-אפשר שהיו או יהיו קבועים ועומדים. מי יודע דרך הרוח? מסתבר שלכל דור – ופעמים אף לאישים שונים בני דור אחד – ישנם דרכי הבנה ואופני הזדהות תודעתיים שונים. וגם דורנו אינו יוצא מן הכלל הזה. אעפ“י כן, נשמרה היהדות לדורותיה כמסגרת מורשתית אחת – “מורשת קהלת יעקב”. נתאר לעצמנו את היהדות לדורותיה, כשרשרת המורכבת מחוליות-חוליות, שכל אחת מהן היא חוליה לעצמה, אך היא שלובה בזו שלפניה ובזו שלאחריה, שילוב בל יינתק. וכולנו סוברים ומקבלים ש”יפתח בדורו כשמואל בדורו" לא רק מבחינת הסמליות שברציפות הדורות.

ג.

הווה אומר, שעל אף שפשטנו צורות ולבשנו צורות, עקב הקמת המדינה, הרי כל הצורות לקוחות מן הצרור של היהדות. ואילו השינויים שנתחדשו וחידשו אותנו – חידשו למעשה את היהדות מתוכה וכאילו “חזרו ויסדוה”.

לא ניכנס כאן לוויכוח אם יהדות פירושה דת, במשמע קיום מצוות, ובלעדי כן אין יהדות כלל. ידוע שבסוגיה זו יש מחמירים ויש מקילים; אבל צו הקיום הלאומי כופה עלינו בדור זה – כמו שכפה עלינו בדורות שונים, באופני כפייה שונים ובנסיבות שונות – להיאחז במקילים ולראות כל היהודים, שומרים מצווה ושאינם שומרי מצווה, כחטיבה מהותית אחת ששמה יהדות. אפילו ישראל שחטא – ישראל הוא, וכך מצינו בתנא רבי אליהו.

משום כך יש לראות כעדיפות ראשונה את קיומה הפיזי של היהדות, ש“אם אין ישראל – תורה למי?”.

קל וחומר כשהמדובר הוא ביהדות של מדינת ישראל, שהיא בעלת־צביון יהודי, ועם שהיא חדשה ומתחדשת – הריהי מעין בבואה של היהדות שקדמה לחורבן ולגלות. זוהי יהדות של יהודים שמקצתם מניחים תפילין, אבל כולם כאחד שמים נפשם בכפם וששים ליהרג על קדושת הארץ ועל קדושת העם.

לדידי, מה שאמרו חז"ל “כל הדר בארץ־ישראל נמחלין לו כל עוונותיו”, אינם סתם מליצה נאה, אלא בניין־אב לקיומה של היהדות. אין היהדות מתקיימת קיום אמיתי ונצחי אלא בארץ־ישראל, כל שכן במדינת־ישראל עצמאית.

יהודי הדר בחוץ־לארץ, אפילו הוא שומר מצווה, הריהו חשוף למשבן של רוחות מצויות ובלתי־מצויות מסביבו, שאם לא הזיזו אותו מעמדתו הריהן עשויות להזיז את בנו או את בתו או מישהו מצאצאיהם. לזה קוראים בלשון ימינו סכנת הטמיעה ואבותינו קראו לה שמד, אולי מחמת הכפייה הישירה שהיתה נלווית אליה, שעה שהטמיעה בימינו היא כעין שמד מרצון, לפי שהכפייה לשמד־של־טמיעה היא עקיפה ורבת־פיתויים.

ואילו במדינת־ישראל פסקה לחלוטין סכנת הטמיעה, כל שכן סכנת השמד. יכול יהודי במדינת־ישראל להיות שומר מצווה או שלא להיות שומר מצווה, אך הוא לעולם יישאר יהודי. רגליו עומדות על קרקע, שכולה יהדות, וראשו זקוף תחת שמים, שכביכול כולם יהדות, והוא מוקף חומות גלויות ונסתרות של יהדות ואין לו לאן לברוח מיהדותו, כי אם ממנה אליה.

ולא זו אף זו: כל יהודי שעזב את הגולה ועלה לארץ – בין שהיו חייו שם חיי שלווה וטובה ובין שהיה ניגש ונענה, בין שהיה שומר מצווה ובין שלא היה שומר מצווה – למעשה חוזר אל היהדות, ולא ליהדות סתם אלא לשורשה, לצור־מחצבתה, למקום שכולו אומר יהדות. ואולי מותר להשתמש בהשאלה במאמר חז“ל “ישראל אעפ”י שחטא ישראל הוא” במשמעות מושאלת כזאת: יהודי הדר בישראל אעפ"י שחטא ישראל הוא. לפי שכאן אין לו שום מנוס מיהדותו וישראליותו. אף אינו זקוק למנוס זה ואינו נושא נפשו אליו. הוא מקיים יהדותו בידו כדבר המובן מאליו.

ד.

מאז ימי הרנסאנס היה עתיד קיומה של היהדות בסכנה גמורה. בכל זמן ובכל מקום, שהיהודים נרדפו על יהדותם, ריחפה עליהם סכנה פיזית, ודווקא משום כך רחקה מהם כל סכנה של טמיעה. בכל מקום ובכל זמן, שהחלו לנשב בעולם רוחות של “קידמה” ושל “סילוק מחיצות דתיות” תוך הבטחת שיוויון לכל בני־אדם גברו הסכנות לעתיד קיומה של היהדות וכבר שנינו ש“גדולה הסרת טבעת יותר מארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות שקמו להם לישראל”. תנועת המשכילים, שקמה במשכנות ישראל במאה שעברה, היתה עשויה להוליך את היהדות כולה למדחפות לא בגלל המדעים החילוניים, שהטיפה ליהודים ללמדם, אלא מתוך שהחלו להתבייש ביהדותם והטיפו לעצמם ולזולתם: “היה יהודי בביתך ואדם בצאתך”.

אבל צדקה עשה הקב"ה עם ישראל, שרדיפות היהדות לא פסקו, ונבוני־עם הרימו דגלה של הציונות במטרה להקים מחדש מדינת היהודים, שבה יוכלו היהודים לא רק לחיות בשלווה ובכבוד, כסתם בני־אדם, אלא גם לקיים יהדותם בידם באין מכלים.

עוד אומר, שהתנועה הציונית, וביתר־שאת מדינת־ישראל, הן בחזקת מפעל הצלה היסטורי של קיום היהדות ובלעדיהן מי יודע אם היתה מחזיקה מעמד לאורך ימים.

הצלה זו, שניצלה היהדות, אינה רק על היהודים במדינת ישראל, אלא גם על היהודים בתפוצות. יהודים שאינם שומרי מצוות, היושבים בחוץ־לארץ, עלה מתח הזדהותם עם היהדות, תוך כדי הזדהותם עם מדינת ישראל. ומה שהיה מוסתר ומנוון – יצא לרשות הרבים בראש מורם ואף התנער מניוונו וזכה לחידוש עלומים. ואילו יהודים שומרי מצוות, שנשארו בתפוצות, באה המדינה ונתנה טעם ליהדותם, מעין צידוק ואימות לכל מה שהובטח בדברי הנביאים והחכמים, ואף הוסיפה חיזוק ליהדותם, ואפשר גם העמידה תריס בפני סכנת נטייה להתבוללות מצד בניהם ובנותיהם.

ה.

הצלתה של היהדות מניוון וטמיעה זהו, איפוא, החידוש הראשי שנתחדש עם קום המדינה. בקום מדינת ישראל קמה לתחיה גם היהדות במובנה הלאומי והרוחני הן בישראל והן בתפוצות.

אותם שהיתה יהדותם רופפת בידם חזרו להזדהות עמה בגאווה. אותם שהיהדות קיימת בידם – נזדקפה קומתם. אותם שיהדותם היתה קיימת בידם, אלא שלא שמרו על קיום מצוותיה, חזרו לתהות על מהותה ומתאמצים להבין את רוחה, אלו ואלו מבקשים לקיים יהדותם בידם לא רק כתודעה וכזהות אלא גם על־ידי קיום מצוותיה.

ח.נ. ביאליק הוא שטבע את המטבע: “הטילו עלינו מצוות”. הדור, דור הגאולים, לבו נוהה אל המקורות ואל השרשים של היהדות. רצונו לא רק להיאחז בהם אלא גם לינוק מהם. מכאן ההתעוררות ללימודי התנ“ך. משל כאילו חוזרים אל אותם הימים ואותה ההווייה. ואמנם התנ”ך כולו זכה לתחייה גדולה, לא רק משום שעכשיו מרבים ללמוד בו אלא משום שבמדינת ישראל הוארו פסוקיו ותכניו, באור של חיים וממשות, ומשמעותם עכשיו בהירה ומאירה כפי שלא היתה מיום גלות בנים מארצם. ומי שרואה בצרות־עין את התחייה התנ"כית הזאת ורואה בה כעין גלגול חדש של קראות, הריהו מעיד על עצמו שאינו מבין בתמורות העמוקות, שהתחוללו בנפשנו ובהווייתנו.

אך גם החיבה לאותה חכמה שהא בבחינת יין המשומר, שבתלמוד ובמדרשים, יש בה מן החיבה לתנ“ך וגם בה יש מסימני תחייה והתעוררות. עובדה מפתיעה היא אותה רכישה, שאלפים ורבבות רכשו לעצמם את הש”ס, המשנה התלמוד בשנים האחרונות, עם שהופצו ע"י עיתונים מסויימים.

אין תימה, שדברים שנוצרו בימי המלכות והעצמאות רוכשים לעצמם בימינו מהלכים יותר מהדברים שנוצרו בתקופות השפל והדיכאון. אך יש התעניינות גלוייה גם בקיום מצוות, כגון בשמירת מנוחת השבת, בקיום המועדים ובאכילת אוכלין כשרים ובכשרות נישואים וכיוצא באלה.

אולם אסור לנו להתעלם מן העובדה, שאצל היהודים שאינם שומרי מצוות במובן המקובל, שורר פחד שמא קיום מצוות התורה ישלול מהם את חירותם האישית; שמא קיום מצוות, שהלב חפץ בהן והנשמה היהודית זקוקה להן, עלול להביא אותם בעולו של משטר דתי כופה ומשעבד, שאין מנוס מפניו ואינו מסכים לשום פשרות. הם רואים את חירותם האישית כנכס יקר מכל, שעליו נלחמו ועל הגנתנו יילחמו. וכשם שמדינת ישראל לא תתקיים אלא אם היא בת־חורין, כך לא תתקיים יהדותם בידם אלא אם הם בני־חורין.

מתעוררת, איפוא, השאלה: כיצד אפשר לקיים יהדות במובן של קיום מצוות ובד בבד עם כך להיות בני־חורין? לא בכדי “כפה עליהם הר כגיגית” עד שהסכימו לקבל את התורה. עצם קיום המצוות יש בו משום קבלת מרות. זהו משטר של קיום מצוות והוא היפוכו של משטר שאין בו קיום מצוות.

לדעתי, המפתח ליישובה של הסתירה הזאת נמצא דווקא בידי היהודים הדתיים בכלל ובידי ראשי הדת בפרט. זכותם לתבוע קיום המצוות כהילכתן אינה מוטלת בספק. היא גם חובה עליהם מן התורה: “שוגגין ואל יהיו מזידין”. האם נבוא אל אותם שרוצים מחדש לשאת בעולן של מצוות ונאמר להם: הכל או לא כלום? לגבי יהודים שומרי מצוות באמונה אין שאלה כלל. להם אין צורך לא בכפייה ולא בשידול. נכסיהם בידיהם. אך אותם שלא היו שומרי מצווה עד כה – מה תהא עליהם? האם נדחוף אותם ב“אמת־הבנין”, כדרך שעשה שמאי לאותו גר, ונאמר להם אין קיום מצוות ניתן לחלוקה? או שמא היה מוטב שנסייע בידם לקיים בינתיים כל מה שהם נוטים לקבל, בלי לוותר על השאר, אלא מתוך התנהגות בדרכי נועם, או כפי שרגילים לומר בימינו מתוך סבלנות וסובלנות?

סבלנות וסובלנות במדינת ישראל מגמתה לסגל את היהודים אל תורת היהדות ולהקטין אל המרחקים שנתהוו ביניהם סבלנות וסובלנות אין הכרח שתהיה דווקא סבילה אלא יכולה שתהיה פעילה, שתעסוק בהטפה, בסברה, בשיכנוע ובקירוב לבבות.

למרבה הצער ישנם בקרב החוגים החרדים לדת – לאפוקי נטורי־קרתא, שאין להביא מהם ראייה בשקלא וטריא זו – שלבם נוקפם שמא תוריש המדינה את הדת ותבוא במקומה, הד קולם של הללו מובלע בתוך שאון הטיעונים נגד מה שהם קוראים כפייה, במשמע כפייה אנטי־דתית, לא רק מצד הציבור החילוני אלא גם מצד הממלכתיות הישראלית. כן מצויים כאלה השואלים את עצמם, אם מנהמת לבם ואם בריתחת נאומיהם: “הזאת נעמי”? האם אל “מדינה כזאת” התפללנו, שאין בינה לבין המדינות של הגויים כמעט ולא כלום?

חששות ופיקפוקים ממין זה אינם נשארים בגדר סוד והם עושים שליחות הפוכה בקרב החוגים שאינם שומרי מצווה ומעוררים בלבם חששו ופיקפוקים שכנגד. הללו לבם נוקפם שמא היהודים הדתיים אינם עשויים לתת לעצמאות הלאומית והממלכתית עדיפות ראשונה, כיוון שהתורה עדיפה בעיניהם על העצמאות הלאומית. לעיניהם של הללו עומדת הדוגמה של רבן יוחנן בן זכאי, שבשעת משבר מדיני־צבאי מסוכן ביקש להציל את יבנה וחכמיה ובכך למעשה סגר את מעגל ההיסטוריה היהודית בתוך דק אמות של בית־המדרש¹. אף הם נוהגים להתריע נגד סכנת ההשתלטות על המדינה ונגד מה שהם מכנים בשם כפייה דתית, לא רק מצד הציבור הדתי אלא גם מצד הממלכתיות הישראלית.

והנה לראשונים צריך להבהיר, שמדינת־ישראל היא גן־עדן בשביל קיומה של היהדות מבחינה דתית. בשום מקום בעולם אינה יכולה להתפתח ולהכות שורש כמו בתוך המדינה שכולה יהודים. ואילו לאחרונים צריך להיות ברור שיהודים שומרי־מצווה, מושרשים ביהדותם, הם חומר נאמן ומסור לקיומה של המדינה אולי אפילו יותר מיהודים שאינם שומרי מצווה. הללו בשבילם עצמאות מדינת־ישראל היא חלק יסודי של קיום הדת. חלק נכבד ממצוות הדת הן מצוות התלויות בארץ. ולאחר כל מה שעבר על עמנו בגולה, הרי קיומה של מדינת ישראל הוא עכשיו תנאי לקיומה של היהדות. לא ייתכן עוד קיום ממשי של היהדות בלי מדינת־ישראל. יהודים יכולים אולי להתקיים קיום כלשהו, אבל היהדות כיהדות – לא ולא. זאת מבינים היטב היהודים הדתיים. עליית הרבי מצאנז יחד עם קהל חסידיו, מאמריקה לישראל, היא אישור מובהק להנחה זו.

צריך, איפוא ליצור יחסים של אמון הדדי בין היהודים שומרי המצווה לבין היהודים שאינם שומרים מצווה, כדי שיחד ישאו בעול קיומה של מדינת־ישראל, שפשוטו כמשמעו – קיום היהדות.

המפתח לכך הוא כפי שאמרנו ביחסי סבלנות וסובלנות. נוסף לכך תלוי הדבר בהתנהגותה ובמעשיה של המדינה ובעיקר של ממשלתה.

הבה נראה מה עושה המדינה וממשלתה מבחינת קיום מצוות הדת.

ו.

אחד החידושים, שנתחדשו עקב הקמת המדינה, הוא הסיכוי לקיים מצוות דתיות וערכים יהודיים בעזרת המדינה ובכלים ממלכתיים.

רב המכהן במדינת־ישראל או באחת מעריה או מושבותיה, אינו רב של קהילת יהודים באיזו פינת גלות. זהו רב ממלכתי. חורצי לשון יכנוהו בתור “רב מטעם”, זכר לאותם רבנים ששלטונות זרים היו כופים על יהודים. במעמדם אין ספק שהיינו מתאבלים כולנו אילו ח"ו היתה המדינה מנערת חצנה מהכרה ומאחריות על קיומם והחזקתם של רבנים ודיינים בישראל. הם היו נדחקים לקרן־זווית והיו הופכים למין רבנים של עדות היהודים הדתיים בלבד.

לא כן עשתה מדינת ישראל. היא נשאה ונושאת על שכמה את קיומם והחזקתם של רבני ישראל, והיא הקימה ומקיימת מערכת בתי־דין דתיים, שהם כולם רבנים ודיינים מטעם מדינת־ישראל, מקבלים משכורתם מידה ונשענים על כוחה ועל סמכותה. התואר “רב מטעם”, שהוצמד כגנאי לרבנים הנתמכים על־ידי שלטונות זרים, הוא במדינת־ישראל לא רק תואר של כבוד אלא גם מעמד של חוסן וסמכות.

מערכת החינוך הממלכתי־הדתי, הן זו המוחזקת והן זו הנתמכת ע"י המדינה, אף היא תרומה גדולה לחיזוק אושיות התורה, במידה ובצורה שכמוה לא היה ולא יהיה, בשום מקום בעולם, פרט למדינת היהודים.

שמירת השבת הרשמית בכל רחבי המדינה, שהמדינה נוטלת בה חלק בולט, כאשר משרדיה ושירותיה כולם בבחינת “שבת ויינפש”; שמירת כשרות אוכלין וקיום מצוות בתחומי צבא־הגנה־לישראל – אלו הם דברים שאין לזלזל בהם כלל, מבחינת קיום היהדות כיהדות שומרת מצווה, אף כשאין בהם כדי קיום מושלם של ההלכה.

גם התמיכה והעידוד שהמדינה, בתורת מדינה, נותנת בצורת תקציבים, בצורת חקיקת חוקים ובצורת הקלות והנחות ליהודים הרוצים לחיות חיים דתיים מלאים הנם מן ההישגים שהדת השיגה בזכות המדינה.

הווה אומר שעם קום המדינה בא גם תור פריחה לדת ולקיום המצוות. עצם קום המדינה כמדינת־יהודים, יש בו משום תחיה והתעוררות של היהדות. מדינת ישראל בלי יהדות תהיה מדינה ערטילאית, נטולת־נשמה, נעדרת תוכן וחסרת צידוק לקיומה; וכדי לקיימה צריך לדאוג לקיומה של היהדות. אך כאמור גם קיומה של היהדות, כיהדות שלמה וגאה, תלוי בקיומה של המדינה. טול אל המדינה ולא יישאר עוד ליהדות כאומה וכדת מקום להתגדר בו. הא בהא תליא.

---

הסכנה לפילוג האומה

מאת

ישראל ישעיהו

הרצאה בצוות־חשיבה של מפלגת העבודה בנושא הדת והמדינה

(בית ברל, 2 במאי 1971)

הרשו לי לקדם בתודה מרובה ובברכה לבבית את הרב מרדכי מנחם קפלן, שנענה להזמנתנו ובא להסב אתנו. זוהי לנו הזדמנות לשמוע מפיו מקצת דברים בתחום הנושא הכולל הנקרא: בעיות היהדות בזמן הזה.

הרב קפלן הוא מאנשי הסגולה והמופת, יליד ליטא שגדל ולמד בארצות־הברית, צמח בשירות יהדותה כאילן גדול ששורשיו עמוקים וצילו נאה ופירותיו משובחים. הוא ידוע ומקובל כתלמיד־חכם מופלג, שדעתו רחבה ונסיונו עשיר ורב, הן בהלכות והן במעשים; הוא הירבה לחקור ולנתח את התהליכים והתמורות שהתחוללו ומתחוללים ביהדות בת־זמננו והפיק מהם לקחים ומסקנות, שכל מי שבא ללון בעומקן של בעיות היהדות בזמן הזה, לא יוכל שלא לתת דעתו עליהן, בין שיתקבלו על דעתו ובין שלא יתקבלו.

אנחנו הננו צוות־חשיבה של מפלגת העבודה הישראלית. שהוטל עלינו התפקיד של שקלא־וטריא, של דיון ועיון בנושא: מעמדה של הדת במדינה ישראל. כן נמצאים אתנו היום מספר מוזמנים העוסקים או המתעניינים באותו נושא, איש איש על פי דרכו ואופק ראייתו.

בארבעה דברים אין אנו מתלבטים, או שההתלבטות בהם היא חלקת מועטים, ואלו הם:

א. התנועה הציונית המאורגנת, שהיא המיילדת של מדינת ישראל, קמה מקרב העם היהודי כדי לתת מזור ותרופה לשני פגעים קשים בחיי העם הזה. והם שני צדדים של סכנה אחת: אימת הכליון הפיסי מזה והרוחני מזה, שריחפה ומרחפת על קיום היהודים והיהדות. פגע אחד – הגלות וצרותיה וצרות־צרותיה. הפגע השני – ההתבוללות והטמיעה שנגרמו עקב פגעי הגלות ועקב התקוות לאמנציפציה, והיה בכך כדי לגזור חלילה כרת על שורשי הקיום היהודי.

ב. מדינת ישראל היא מדינת יהודים, שזכות השיבה ותקוות השיבה וייעוד השיבה אליה מעוגנים בהיסטוריה היהודית, בתודעה היהודית, באמונה ובדת היהודית.

ג. מדינת היהודים היא הבסיס והמשענת היחידה לעצם הקיום היהודי, בהווה ובעתיד הנראה לעין, לא רק מבחינה פיסית – כלומר הצלת חייהם של היהודים כבני־אדם – אלא גם מבחינת קיומה של היהדות עצמה, כמורשת גדולה ומקודשת, כתרבות עשירה, כמהות בעלת ייחוד ומשמעות, שעל קדושתה וזכות קיומה נלחמו וסבלו ועלו על מוקדות בכל הדורות ובכללם דורנו.

ד. מתקבל, איפוא, על הדעת, שהמאחז העיקרי והתקווה הוודאית של הקיום היהודי – בעיצומן של תמורות העיתים בעולם ובישראל – חובה עליו שיהא אופיו יהודי והווייתו יהודית בשיעור ברור ומשמעותי, שדינו לא רק להיעשות אלא גם להיראות.

ומה המצב?

א. התנועה הציונית סללה לעצמה מסלול כפול, שבו צעדו, או נסעו, שאינם דתיים מכאן ודתיים מכאן, זה לצד זה. לשון אחר, נוצר דו־קיום, שבמרוצת הזמן הביא לידי חלוקת רשויות. שאינם דתיים, והם הרוב, עסקו בביצוע הייעודים והמשימות הציוניים במדיניות, בבניין ובמלחמה, על פי דרכם, כשאופי מעשיהם ועקבות מצעדיהם היו חילוניים, לפעמים במודגש ולפעמים שלא במודגש. הדתיים, למעט אותם חוגים דתיים ששללו את העשייה הציונית מעיקרה, היו מיעוט. גם הם עסקו בביצוע הייעודים והמשימות הציוניים, אלא שעשו זאת לחוד ועל פי דרכם: התיישבות לחוד, קיבוצים לחוד, תנועת פועלים, לחוד, חינוך לחוד – החל מגן הילדים וגמור באוניברסיטה, וכמעט שהיו באים לידי העמדת צבא של דתיים לחוד, אלא שבן־גוריון, יישכר לטוב ולשבח, התנגד לכך בכל כוחו ועלתה בידו.

ב. שעה שצעדו במסלוליהם, הללו מכאן והללו מכאן, התברר שיש שטח בינותם שאינו יכול להישאר חלל ריק ודינו להתמלא. הדברים אמורים באותו שטח, שלצורך הבנת העניין נכנה אותו בשם: החיים הדתיים של כלל היהודים, תחילה בארץ־ישראל ולאחר מכן במדינת ישראל.

אם נבחון א עמדתם של המנהיגים והציבור שאינם דתיים נמצא כי: 1. מקצתם סברו וקיבלו שהם עצמם, כחילוניים, אינם רשאים ואינם זכאים לעסוק בנושא זה כדרך שהם עוסקים בכל נושא אחר של בינוי הארץ והחברה; 2., מקצתם סברו וקיבלו שאינם רוצים לעסוק בו מחמת שהם שוללים אותו מעיקרו; 3. ומקצתם חשבו שאינם מסוגלים לעסוק בו או מחמת בורות וזרות בעלמא, שגרמו להם להיות יראים את הדת ואת הדתיים, במשמעות של יראה ופחד מפני הסמוי, הנעלם, הנעלה, והמסתורי, או משום התרפקות על ההווי הדתי של בית אבא, עד שרואים בכל יהודי דתי, בייחוד אם הוא עטור זקן ופירות, בבואה של אבא וסבא, ובוודאי קודמיהם אשר בצילם חומדים לשבת.

התוצאה היתה שכולם כאחד הניחו שטח זה לעיסוקם, ולימים נעשה הדבר כבעלותם הגמורה של חוגים דתיים, הנחשבים לציונים, כלומר אותם בני לוויה נאמנים בהגשמת ייעדיה ומטרותיה של הציונות.

יתר על כן, נסתבר להם, לשאינם דתיים, שהם יצאו נשכרים ממסירת עיסוק זה, או בעלות זו, לידי אותם חוגים דתיים, שבתמורה יתנו ידם לקיומה של קואליציה שלטונית, תחילה בתנועה הציונית ובוועד הלאומי, ולאחר מכן במדינה, דבר שאכן קיים ופועל עד היום הזה, וכשם שהוא תומך בסוכת קיומה של הקואליציה בממשלה, ובמרבית הרשויות המקומיות, כך תומכת הקואליציה ההיא באותם חוגים דתיים, שיפרו וירבו ויגדילו הישגים כהנה וכהנה.

על רקע המירקם הזה של יחסים, הוקמו המוסדות הדתיים בישראל: הרבנות על כל הסתעפויותיה, בתי־הדין הדתיים והמועצות הדתיות.

אותם שותפים דתיים הצליחו במרוצת הזמן לשלוט על החיים הדתיים של היהודים במדינת ישראל ועל מוסדותיהם שלטון ללא מצרים. לא יהיה זה מוגזם אם אומר, שלא זו בלבד שאי־אפשר לקיים חיים דתיים פרטיים וציבוריים בישראל בלי עידודם ותמיכתם, שלא לומר הסכמתם, של אותם מוסדות ואותם חוגים, אלא גם אי־אפשר להיחשב דתי בלי שתהא על כך גושפנקה שלהם. אותו ציבור דתי, כשהמוסדות הדתיים במרכזו, הוא שולט בהם והם שולטים בו, התרגל לראות עצמו כמי שהופקד על קיומה של היהדות ובלעדיו לא ירים איש את ידו ואת רגלו.

וככל שנתחזקה שליטתם, בסיועם של חוקי המדינה – הניתנים מידי הסמכות הדמוקרטית, שהיא חילונית במהותה – כן הלכו ונתעצמו שאיפותיהם להשלטת שלטון התורה, כפי שהם מבינים אותו, על הכל ועל כולם, ולא עוד אלא כל מי שתופס מרובה יותר וקיצוני יותר הרי זה משובח.

אין תימה, איפא, שכפעם בפעם אנו נקלעים לתוך מחלוקת קשה וויכוחים מרים בנושא זה דווקא, שלא כמו בנושאים מדיניים, כלכליים או חברתיים, עד שלפעמים נדמה שאלמלא הסכנות האורבות לנו מבחוץ – מי יודע לאן היינו מגיעים במחלוקת זו ובוויכוחים אלה.

בינתיים מתמקדים צירי המחלוקת והוויכוחים ואי־הנחת בתחום אחד, שהוא תחום דיני אישות. לא שתחום זה הוא הסיבה היחידה לכל המחלוקת, אלא שהוא משמש סדן לפטישה.

חוקי המדינה קבעו שנישואין וגירושין של יהודים בישראל ייעשו על פי דין תורה. אותם חוקים נתנו מניה וביה אינטרפרטציה למשמעותו של דין תורה הנזכר בחוק, כאשר הקדימו וקבעו שהשיפוט בעניני אישות נתון באורח בלעדי בידי בתי־הדין הרבניים. ועוד קבעו אותם חוקים כיצד מוקמים בתי־דין רבניים, כשמפתח הקמתם הוא להלכה ולמעשה בידי מועצת הרבנות והרבנים הראשיים; ואילו מועצת הרבנות והרבנים הראשיים נבחרים על־ידי גוף בוחר שרובו ככולו מורכב מרבנים ודיינים, שבחירתם או מינויים בתחום שליטתם של הרבנים הראשיים וחברי מועצת הרבנות, בצירוף נציגים של המועצות הדתיות, שגם הן נבחרות בשיטת בחירה המבטיחה מראש רוב מוחלט למפלגות הדתיות ולרב המקומי.

ואולם הציבור שאינו דתי, והוא רוב מניין אוכלוסי ישראל היהודים, או נראה כרוב מניין, כי איש לא עשה ספירה או מיפקד כזה, נחלק לשלושה מחנות: האחד, מחנה המתנגדים לדת, המבקשים לחיות חיים חילוניים גמורים ללא כל התערבות מצד הדת. הם זועקים חמס נגד מה שנחשב בעיניהם ככפייה דתית וכירידה לחיי אדם בתוקף נוסחאות והלכות, שלדעתם, עבר ובטל זמנן. השני, מחנה המתייחסים בחיוב לדת ולהווייה דתית יהודית, לרבות קיום מספר מצוות דתיות, ביחוד בתחום חיי האישות, בתנאי שזו תהא הווייה מתונה ופשרנית, המקרבת ואינה מרחקת. הללו היו שמחים אילו היו הרבנים פוסקים לקולא, מחפשים ומוצאים היתרים מהיתרים שונים, אלא שאין מי שישמע להם וככל הנראה אין הדבר אפשרי כל עיקר. השלישי, מחנה שאינם יודעים מה הם רוצים, אלא שהם חשים שמשהו כאן אינו כשורה והוא מעיק עליהם ומשרה עליהם קוצר־רוח, וכאילו תובע מהם למצוא דרכים להקלת המצוקה, יהיו הדרכים אשר יהיו.

המחלוקת הזאת הולכת ונוטה לצד קיטוב חמור ומדאיג: קיצוניות דתית גוברת והולכת מכאן, ושלילה קיצונית של הדת מכאן. קיטוב זה מוליך בדרך הפרדוקס של הניגודים המביאים למרבה הצער לידי תוצאה אחת: נטייה גוברת והולכת בקרב החוגים שאינם דתיים, לרבות מתונים ופשרניים, מבקשי חוויה דתית גואלת או אוהבי קמצוץ של דת למזכרת – להתנער משלטונם ומעולם הכבד של שליטי הדת ומכאן להתנערות משלטונה ומעולה של הדת קצרה הדרך.

משם כך גדולה המצוקה ומוטל עלינו לחפש דרכים למוצא. ישנן הצעות מרובות ועדיין אין אנו יודעים אם יש באחת מהן כדי לחלצנו ממצוקתנו. יש מציעים להפריד את הדת מן המדינה, ועדיין לא שרטטו לפנינו מה להפריד וכיצד להפריד. יש מציעים להנהיג נישואין אזרחיים בישראל לכל מי שירצה בכך, אבל הצעתם מעוררת סלידה אצל יהודים המסרבים להשלים עם כך שככל הגויים בית ישראל. ויש המציעים להנהיג נישואין אזרחיים רק בשביל אותם איסורי חיתון שהרבנות תסרב לתת להם חופה וקידושין, ומן ההצעה יוצא שעלולה להיווצר כת מנודים בישראל, ודבר זה הוא בלתי־נסבל. ויש מציעים לבטל את בלעדיות השיפוט של הרבנות האורתודוקסית ולאפשר קיום שיפוט בענייני אישות של בתי־דין יהודיים שונים, למשל קונסרבטיבים ורפורמיים וכיוצא בהם אלא שגם הצעה זאת מעוררת ועשויה לעורר מחלוקת גדולה. אליבא דאמת, כל אחד מן ההצעות הללו מעוררת ספקות והתנגדויות, ודומה שעד שאנו באים לשים קץ לוויכוח מר אחד, אנו עלולים לפתוח פתח לוויכוחים מרים מרובים. ביחוד משום שכבר נוצרה מסורת במדינת ישראל, מסורת שראשיתה לפני קום המדינה, והיא נתחזקה מאד בתקופת קיום המדינה. זו המסורת של שלטון ושיפוט בלעדי של הרבנות בישראל כמו שהיא. סביר, איפוא, להניח, שכל שינוי במסורת זו יעורר מחלוקת גדולה.

אומרים: מחלוקת זו או שינוי כלשהו בסמכות השיפוט הדתי במדינת ישראל, יגרמו לפילוג האומה. בין שסכנה זו היא ודאית ובין שאינה ודאית, אין ספק שהיא תגרום מחלוקת גדולה, ואפשר שבעטיה תתפורר הקואליציה בין תנועת העבודה הישראלית לבין המפלגה הדתית הלאומית, דבר שאינו חסר־משמעות מדינית וחברתית מרחיקת לכת. אפשר, איפוא, לומר עלינו: באו בנים עד משבר וכוח אין ללדת.

---

שם הנושא "מיהו יהודי" – מטעה

מאת

ישראל ישעיהו

הצעת־החוק, שהביא שר המשפטים לכנסת בשם הממשלה, לא באה רק כדי לגדור פירצה בסדרי המינהל שלנו, ולא רק כדי למלא חלל כלשהו בתחיקה, אלא יש בה משום הכרעה בעלת משמעות היסטורית. ועל אף סערת הוויכוחים וההתנגדות שקמה כנגדה אין ספק שבסופו של דבר דווקא היא עתידה שתסיר מכשולים, תסלק אי־הבנות ותשים קץ לוויכוחים עקרים. והעיקר, היא תסייע לכך שתהליכי קיומו של העם היהודי כחטיבה אחדותית, בעלת סימני־היכר ברורים וריבוניים, יוכלו לשמור על תקינותם – הן במדינת ישראל והן בגולה – נוכח הנסיבות והתהפוכות של הזמנים החדשים והמתחדשים.

ההכרעה הזאת נדחתה מזמן לזמן. התחמקנו מפניה, וחיפשנו לעצמנו מיפלט בפתרונות חלקיים וארעיים שהרבו מבוכה, אי־הבנות ומחלוקת ולא פתרו ולא כלום.

ביהמ"ש לא שש להכריע אבל הציג אתגר לפני המחוקק

עכשיו בא הקץ לאותה התחמקות ולאותם פתרונות חלקיים וארעיים. עתירתו המשפטית של האזרח בנימין שליט, – ופסה“ד שניתן בה – כפו על כולנו חובת הכרעה משמעותית שאין ממנה מנוס. ביהמ”ש לא שש לקראת ההכרעה הזאת. הוא עשה נסיון, ללא תקדים, לייעץ לממשלה עצה מסויימת, שהיתה עשויה להביא לביטול העתירה ולשחרר את ביהמ“ש מלהכריע בה. העצה לא נראתה לממשלה וטעמה ונימוקה עמה. לפיכך לא נותרה ברירה לביהמ”ש אלא לקיים את המוטל עליו ולפסוק בעתירה שהובאה לפניו כפי שפסק. אולם השופטים לא יכלו – ולדעתי בצדק – לפטור עצמם מלדון בעומקו של הנושא, שממנו צמחה עילת העתירה, – בלי להכריע באותו נושא לגופו. כל אחד מהשופטים השמיע תוך כדי הדיון את ה“אני מאמין” שלו, ואילו את ההכרעה המשפטית מיקד בית־המשפט בנקודה הנוהלית הפורמאלית של הסוגיה וברוב דעות הוא שלל את סמכותם של שר הפנים ושל פקיד הרישום לסרב לרשום את ילדיו של בנימין שליט במירשם האוכלוסין כפי הצהרת אביהם. בכך פסל את הנוהג שהיה קיים קרוב לעשר שנים, נוהג שהתבסס על הנחיותיו של שר הפנים ונעשה בחזקת סטאטוס קוו. עם מתן פסה“ד בוטל הסטאטוס קוו ונוצר מצב חדש, שאין להחזירו לקדמותו אלא ע”י מעשה חקיקה ברור וחד־משמעי. למטרה זו באה הצעת־החוק שלפנינו. הטיעון נגד הגשת הצעת־החוק כאילו היא פוגעת בביהמ“ש הוא מופרך. זוהי זכותו הבלתי־מעורערת של המחוקק להחזיר את הסטאטוס קוו לקדמותו ואין בכך שום פגיעה בסמכותו או ביוקרתו של ביהמ”ש ומה גם שאיש אינו מבקש שלהצעת־החוק הזאת יהיה תוקף רטרואקטיבי.

לגבי דידי, אילו היתה אפשרות להחזיר את הסטאטוס קוו לקדמותו לא ע"י מעשה חקיקה – הייתי מעדיף אותה אפשרות מכל חקיקה, שיכולה להיות לה משמעות דתית, או אידיאולוגית, ישירה או עקיפה. אפשרות כזאת שוב אינה קיימת.

יתר על כן, ע"י הדיון הנרחב והמעמיק בנושא שממנו צמחה עילת העתירה הציב בית־המשפט אתגר חריף ומפורש לפני הרשות המבצעת שלא תסמוך יותר על פליאטיבים, אלא תפנה אל הרשות המחוקקת ותבקש ממנה הכרעה ברורה – לאן או לכאן – בנושא זה שהעסיק ומעסיק את הציבוריות הישראלית מספר שנים לא מועט.

יהודי הוא יהודי כפשוטו וכמשמעו

ומהו הנושא?

בניבון הוויכוחים הציבוריים מוגדר הנושא כשאלת “מיהו יהודי”. אין אני יודע מי ילד הגדרה זו. אבל, לדעתי, היא אינה מדוייקת ועשויה להטעות. נראה לי, שהמשמעות המטעה של ההגדרה הזאת היא אולי הגורם של סבך הוויכוחים, אי־ההבנות והסערות, שפקדו את הציבוריות היהודית בארץ ובגולה.

מחובתנו איפוא להבהיר לעצמנו ולציבור לפני כל דיון או ויכוח – שלגבי סתם יהודים אין ולא קיימת שאלת מיהו יהודי. כל יהודי – חזקת יהדותו בידו ואין מי שמערער על כך. יתירה מזו: לגבי חזקתו של יהודי כיהודי אין שום הבדל בין יהודי דתי, שומר מצוות, לבין יהודי שאינו דתי כלל. כל בני העם היהודי, כמות שהם, על גווניהם ודעותיהם, יהיו מקוטבים כאשר יהיו – הנם בחזקת יהודים לכל דבר.

ראש הממשלה הראשון, מר דוד בן־גוריון, פנה בזמנו לחמישים חכמים יהודים ושאל לדעתם: מיהו יהודי. רובם ככולם השיבו לו תשובה ברורה וחד־משמעית. אך אילו פנה לא לחמישים חכמים ומלומדים אלא לחמישים, או מאה, או מיליון יהודים, ושאל אותם אותה שאלה: “מיהו יהודי” – היו הללו מושכים כתפיהם ועונים: מה כאן השאלה? יהודי הוא יהודי – פשוטו כמשמעו ומשמעו כפשוטו.

הכינויים ישראל וישראלי – נשתנתה משמעותם

מעניין, שעד כה לא קם מישהו להציג את השאלה מיהו ישראלי. השם ישראל וישראלים הוא כינוי ההתייחסות שלנו לשלישי באבות ששמו היה ישראל. העם היהודי נקרא מאז ומעולם עם ישראל. הארץ הזאת נקראה ארץ ישראל, כלומר הארץ של עם ישראל. אך כשקמה המדינה היהודית היא נקראה מדינת־ישראל. הקמת מדינת היהודים בשטחה של ארץ־ישראל, וקריאת שם המדינה ישראל – נתנה משמעות חדשה למושג ישראליות. עכשיו כולנו מקבלים, כדבר המובן מאליו, שישראלי הוא אדם בעל אזרחות של מדינת־ישראל. וכך יש מוסלמים ישראלים ונוצרים ודרוזים ישראלים ובני בלי דת ישראלים. יכולנו לקרוא את המדינה בשם מדינת היהודים והיינו מגיעים לאותה תוצאה ממש, שהאזרחים היהודים, המוסלמים, הנוצרים, הדרוזים ייקראו יהודים על שם אזרחותם היהודית.

הווה אומר, שההבחנה בין אזרחותו לבין לאומיותו של האזרח היא הכרח המציאות, ואילו ההצעה לפסוח על ההבחנה הזאת, על־ידי מחיקת הלאום מן הרישום, עלולה להביא שתי תוצאות שליליות: אחת – טישטוש מהותה האמיתית של מדינת־ישראל, שהיא, לפני כל ואחרי ככלות הכל, מדינת יהודים. שניה – ניתוק עבותות הקשר וההזדהות שבין היהודים אזרחי מדינת־ישראל ובין היהודים שבגולה.

הלאום – ביטוי לזהותם ולאחדותם של היהודים בזמן הזה

מאידך יש המנסים לעורר ויכוח אם דת יהודית ולאום יהודי הם היינו הך או לאו; שומר נפשו ירחק מוויכוח זה. כל הדוגמאות שהובאו, ושוודאי עוד יובאו, אינן מתאימות למציאותנו היהודית, כפי שהיא משתקפת היום, הן בארץ והן בגולה. דווקא העובדה שיש כיום יהודים דתיים ויש יהודים שאינם דתיים – מהם אזרחי מדינת־ישראל ומהם אזרחי מדינות אחרות – היא הנותנת שתהיה הגדרה אחת מחייבת לכולם, שתבטא את זהותם ומהותם ואחדותם ללא הבדל. והגדרה זו אינה יכולה להיות אלא הלאום.

השאלה המטרידה את כולנו אינה איפוא אם הדת והלאום כרוכים יחד ואם מי שמוגדר לאומו יהודי הריהו מוגדר בעל כרחו כדתי.

גם אין זו שאלה של סתם־לא־יהודים, יחידים או קבוצות, בני דת אחרת או בני בלי דת, המכריזים על עצמם או מבקשים להירשם כיהודים. אילו זאת היתה השאלה היינו כולנו אומרים להם – ללא כל טענות ונקיפות מצפוניות: עליכם לבקש ולקבל תחילה הסכמה מפורשת של העם היהודי ומוסדותיו המוסמכים. ואם מישהו מהם ירשום עצמו כיהודי – כשאינו יהודי באמת – אין ספק שייחשב בעינינו כמי שמוסר הצהרה כוזבת ומטעה, והוא יובא במשפט.

נישואי תערובת – סכנה להמשך קיומו של העם היהודי

השאלה בפשטותה ובטראגיותה אינה אלא שאלת הילדים הנולדים מנישואי תערובת בין יהודים ולא יהודים. ולמען הבהירו והדיוק נוסיף, שאין זו שאלה של כל הילדים הנולדים מנישואי תערובת, שכן ילדים הנולדים לאם יהודיה ואב לא־יהודי – נחשבים יהודים לכל דבר. במקרה זה אין האב חייב גיור אם אין רצונו בכך. המדובר הוא בילדי הנשים הנכריות, כשהאב הוא יהודי והאם אינה יהודיה. גם במקרה זה אין מי שיכפה על האם הזאת להתגייר אם אין רצונה בכך. השאלה מצטמצמת איפוא בכך: האם ילדיה של האשה הלא־יהודיה יכולים אוטומטית להיחשב ולהירשם כיהודים, בפריט דת או בפריט לאום, או בשניהם כאחד, רק מכוח היות אביהם יהודי או לאו?

אין אנו רשאים להתעלם מכך, שכל העניין של נישואי־תערובת הוא אסון בשביל העם היהודי. עם המפוזר בין עמים רבים צפויה לו סכנת טמיעה וחידלון אם יתייחס לנישואי־התערובת בשוויון־נפש. הסכנה הזו היא מוחשית לגבי עתיד קיומו של העם היהודי. היא לא היתה קיימת בקרב יהודי ארצות האסלאם שרובם ככולם כבר עלו לארץ־ישראל. אך היא קיימת לגבי יהודי רוסיה, אירופה המערבית ואמריקה. במדינת ישראל היא קיימת לגבי העולים מאותן ארצות וכן לגבי מקרים בודדים של צעירים ישראלים היוצאים לחוץ־לארץ ונפשם חושקת בבנות־זוג שאינן יהודיות.

מדינת היהודים מושתת על קשר היסטורי ומסורתי

מדינת ישראל קמה כדי להציל את העם היהודי, הן מסכנות ההשמדה הפיזית והן מסכנות השמד הרוחני, וכדי להבטיח המשך קיומו כעם בין העמים וכאומה בין האומות נדרנו והתחייבנו, שמדינת־ישראל אינה רק בשביל היהודים היושבים בה אלא גם בשביל כל היהודים שיבואו אליה. לשם כך חקקנו את חוק השבות שהוא חוק יהודי מובהק. אנו נושאים על כתפינו את משא האחריות ואת עומס המאבק על תחייתו ועל המשכיות קיומו של העם היהודי גם אם מישהו יאמר עלינו שאנו שואבים השראה לתנועת התחיה שלנו מתיאוקרטיה. ואם מדינת־ישראל תיכשל במעשה, או במחדל, העלול לעודד את התהליך המאיים של נישואי תערובת בקרב העם היהודי, בין כשהם נגרמו ע“י הטרגדיה של השואה ובין כשהם נגרמים ע”י התפרקות מסגרות החיים היהודיים – היא תמעל בייעודה ההיסטורי ובתפקידה המרכזי כמוקד וכמנוף להבטחת רציפות קיומו של העם היהודי, כעם שיש לו מסגרת אחדותית, שאינה בהכרח דתית אבל מושתתת על עברו ומסורתו. האחדותיות היהודית חופפת את כל עם היהודים, המפוזר בעולם, ומכאן שבסוגיה זו יש להם זכות מלאה להשמיע את דעתם ומחובתנו להתחשב בה. לא נפריז אם נאמר, שמיליוני יהודים בעולם כולו, בני הדור הזה ובני הדורות הבאים והדורות שעברו, ובכללם מיליוני יהודים שעונו ונטבחו בשל יהדותם, הינם צופים בנו כיצד אנו מתכוונים לשמור על הפיקדון הזה של הקיום היהודי וההמשכיות היהודית.

ולא זו אף זו: אנחנו טוענים לזכותנו על הארץ הזאת כיהודים. טיעוננו מתבסס על ההיסטוריה ועל המסורת היהודית. אסמכתא אחרת אין בידינו. בהכרזה על הקמת מדינת ישראל נאמר במפורש שהיא קמה “מתוך קשר היסטורי ומסורתי” של היהודים בכל הדורות אל המולדת הזאת, ואם ננתק את קיומנו משורשיה של המסורת היהודית ומן הרציפות ההיסטורית במה נצדיק את עלייתנו ואת בעלותנו על הארץ הזאת? במה נוכיח שהיא מולדתנו ומולדת אבותינו? האם נסכים שמישהו ידמה אותנו לסתם מהגרים שעזבו מולדתם ויצאו לחפש לעצמם מולדת אחרת להתיישב בה:?

אין יהודי אלא מי שהמסורת היהודית מכירה ביהדותו

התיקון שמציעה הממשלה הוא שלא יירשם אדם כיהודי, לפי לאומו או דתו, אם אינו יהודי כפי שהמסורת המקובלת על רובו המכריע של העם היהודי מכירה בו. וכך אמנם פסק ביהמ“ש העליון בעתירה של רופאייזן. אך לא היינו יכולים לשאת בעולו של התיקון המוצע עתה ע”י הממשלה אלמלא הוסיפה לכך תיקון גם בחוק השבות, שעל פיו יוקנו כל הזכויות של יהודי העולה לארץ גם לבן־זוגו, לילדו ולנכדו לפי חוק האזרחות ולפי כל חוק אחר, גם אם אינם בחזקת יהודים, התיקון הזה מסיר מכשול רציני מדרך עלייתם של זווגת מעורבים הם וילדיהם.

המסורת היהודית, דהיינו ההלכה, קובעת, שילדיה של אם לא־יהודיה אינם יכולים להיחשב יהודים ולהירשם כבעלי לאום יהודי אלא אם כן עברו אקט של גיור, או שאמם נתגיירה לפני שילדה אותם, ויש לך טעמים היסטוריים ונימוקים מעניינים שלא כאן המקום להתעכב עליהם. (ראוי לציין במשפט מוסגר שהמושג לאום, אומה, בא משורש אם, אמא, ברוב השפות השמיות).

עכ"פ זהו דינה של המסורת היהודית.

האם נוכל להתכחש למסורת הזאת? ואם נשמור עליה כלום יהיה בכך משום כפייה דתית? למעשה רשאית הילדים של אם לא־יהודיה לעלות לארץ עם הוריהם ומכאן ואילך אף ייהנו מכל הזכויות ויחד עם זאת יכולים הם להמשיך להיות מה שהינם, כפי שהינם – אם רצונם בכך. אך אם ברצונם להיחשב ולהירשם כיהודים לכל דבר כיצד יוכלו לעשות כן ללא נטילת רשות מאת העם היהודי, בהתאם למסורתו? כאן עומדת למבחן רציני שאלת ריבונותו של העם היהודי על קיומו שלו ועל מפתח־ההצטרפות אליו.

העם היהודי הוא מסגרת ריבונית שאין להצטרף אליה ללא רשות

העם היהודי – או אם תרצו הלאומיות היהודית – אינם בחזקת רכוש נטוש, שכל הרוצה בא ונוטלו לעצמו. זוהי מסגרת משמעותית ומהותית, בעלת ריבונות שאין לערער עליה, וכל הרוצה להיכנס לתוכה עליו לבוא בשער הראשי, לזהות את עצמו ולקבל רשות כניסה. רק משנכנס כדין נעשה אזרח של המסגרת הזאת כשאר אזרחיה.

לצורך הוויכוח הזה הבה נלמד גזירה שווה משתי דוגמאות, שיש בהן משום כניסה של אדם כלשהו, לרשות אחרת כלשהי, ומהו הדין החל בשתי הדוגמאות:

דוגמה אחת – אדם המבקש להיכנס למדינה ריבונית שאינה מדינתו. הוא חייב לקבל רשות־כניסה מידי שלטונות אותה מדינה ולהיכנס דרך תחנת־הגבול הרשמית. ועדיין רבות המדינות שאפילו לצורך מעבר בלבד בתחומן – יש צורך בקבלת רשות. מי שאינו מצוייד ברשות או שמסתנן למדינה כלשהי שלא בדרך תחנת הכנסיה הריהו בחזקת עבריין.

דוגמה שניה – עניין קבלת האזרחות הישראלית.

סעיף 7 בחוק האזרחות קובע: “בעל ואשתו שאחד מהם אזרח ישראלי או שאחד מהם ביקש להתאזרח וכו' – יכול השני לקבל אזרחות ישראלית על־ידי התאזרחות”. ע“כ לשון החוק. אבל גם כשהחוק הזה בא להקל על התאזרחותו של בן־הזוג אינו פוטר אותו מעשיית מעשה לשם קבלת ההתאזרחות, ע”י הגשת בקשה לשר־הפנים. שר הפנים יעניק לו אזרחות ישראלית – “אם ראה זאת לנכון” (כך מדגיש החוק!). ולפני הענקת האזרחות יצהיר המבקש לאמר: “אני מצהיר שאהיה אזרח נאמן למדינת־ישראל”. האזרחות נקנית מיום ההצהרה" כך הוא הדבר לגבי האזרחות, שהיא מעשה נטול כל אידיאולוגיה ובעל אופי חילוני מובהק. כלום ייתכן שההתאזרחות של לא־יהודי במסגרת העם היהודי תהיה פטורה מפרוצדורה מסויימת ומחייבת וכל הרוצה ליטול אותה לעצמו יבוא ויטול? ומהי הפרוצדורה של התאזרחות בעם היהודי? – הווה אומר: הגיור. אין פרוצדורה אחרת.

גיור בכבוד או בביזוי, כבית הלל או כבית שמאי

אם יש מקום לטענה בדבר כפייה דתית כאן מקומה, וכאן מוקד התסבוכת שלה.

ראשית, אותם ילדים ירצו ביום מן הימים להתחתן עם יהודים. אך קיים חוק – היחיד בין חוקינו החילוניים, שמשמעותו כולה דתית – שנישואין וגירושין של יהודים במדינת ישראל יהיו על־פי דין תורה. הילדים יגיעו אל המחסום הזה כשירצו להתחתן וימצאו עצמם מרומים ונעלבים. מי שרוצה לעשות חיים נוחים לילדים הללו יצטרך לעקור את המחסום הזה מעיקרו ולהנהיג במקומו נישואים אזרחיים. אך נראה לי שהנסיון הזה ייתקל בהתנגדותו של הרוב המכריע בכנסת ובעם.

שנית, השאלה היא: גיור כיצד. גיור בכבוד או בביזוי. גיור כבית־שמאי או כבית־הלל.

בתלמוד מסופר: “מעשה בנכרי שבא לפני שמאי. אמר לו גיירני על מנת שתלמדני התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל – גיירו. אמר לו: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך – זוהי כל התורה כולה והשאר פירוש הוא, לך ולמד”. מקרים כאלה חזרו ונשנו. והתלמוד ממשיך לספר: "לימים נזדמנו שלשה מקרים כאלה למקום אחד (ששמאי דחה אותם והלל גיירם). אמרו: קפדנותו של שמאי ביקשה לטרדנו מן העולם. ענוותנותו של הלל קירבתנו תחת כנפי השכינה. ומכאן אמרו חכמים: “לעולם יהא אדם ענוותן כהלל ואל יהא קפדן כשמאי”. ובמקום אחר מדגיש התלמוד לאמר: “גר שבא להתגייר אין מרבין עליו ואין מדקדקין עליו” (יבמות מ"ז).

האם בתי־הדין הרבניים שלנו נוהגים בגרים כבית־שמאי או כבית הלל? האמת היא שישנם כאלה וישנם כאלה. אך חוששני לומר שיש יותר בית שמאי מאשר בית הלל. אנו זכאים לתבוע, ובידינו לקבוע, שההלכה וההתנהגות בענייני גיור תהיה כבית הלל. עצם קבלת החוק המוצע ע“י הממשלה צריכה להיות מותנית – תנאי בל יעבור! – שענייני הגיור ייעשו ע”י המקילים, וייעשו בתנאים מכובדים המתקבלים על דעתו של אדם בן־זמננו. הרבנות יכולה למצוא צורה נוחה ומכובדת לגיורם של בני זוגות מעורבים, אם תבין שזוהי תקנת הציבור בזמננו. כשראה הלל שעניין שמיטת הלוואות בשנת השמיטה נועל דלת בפני לווים עקף אחת ממצוות עשה המפורשות בתורה והתקין פרוזבול. וגם בדורותינו אנו – לא מכבר! – כאשר פשטה בעולם שיטת הבנקאות התקינו הרבנים היתר־עיסקה לגבי הריבית ובכך עקפו אחת ממצוות לא תעשה שבתורה. שתי המצוות הללו אינן קלות בערכן משאר מצוות שבתורה וכשהמדובר הוא בעידוד עלייתם של יהודים לארץ, שלצערנו מרובים ביניהם נישואי־התערובת, הרי שזוהי בבחינת “עת לעשות הפרו תורתך”. כל שכן שעצם העליה לישראל יש בה משום חזרה מודעת אל חיק הקיום היהודי, ועצירת התהליך של הטמיעה. גיורם של אלה אינו צריך להיות מסכת עינויים אלא מעין מתן גושפנקא פורמאלית חגיגית לחזרה הזאת.

יש כנראה רבנים שהדוגמה של עזרה הסופר, שגזר להוציא את הנשים הנכריות, הן והנולד מהן, עומדת לנגד עיניהם אולם אותה דוגמה אינה מתאימה כלל וכלל לנסיבות של זמננו.

ראשית משום שעזרא נזקק אז לפתרון מחמיר של בעיית נישואי־התערובת לא רק מטעמים דתיים אלא גם מטעמים לאומיים וביטחוניים של הזמן ההוא. וכך כתוב בספר עזרא: “לאמר, לא נבדלו העם ישראל, והכהנים והלוויים מעמי הארצות כתועבותיהם לכנעני, החתי הפרזי היבוסי העמוני המואבי, המצרי והאמרי… ויד השרים והסגנים היתה במעל הזה ראשונה”.

שנית, משום שבסופו של דבר הוציאו רק את הנשים ולא הוציאו גם את הילדים, כך שהילדים נשארו רכוש אבותיהם בהתאם למושגי הזמן ההוא.

משמעותה של המימרה “קשים גרים לישראל כספחת”

ויש גם כאלה המנפנפים במימרא הידועה “קשים גרים לישראל כספחת”. אותה מימרא ביטאה את השקפתה ואת יחסה של היהדות לגרים בזמנים ובמקומות ידועים ובנסיבות שהיו אז. אך אין הדבר מתאים לנסיבות של זמננו. (אגב: בעל ה“תוספות” נותן פירוש מעניין מאוד למימרא הזאת, שהגרים קשים לישראל דווקא מפני שהם מדקדקין במצוות ומקפידין בקיומן ובכך גורמים אי־נוחות לסתם יהודים שלא תמיד מדקדקין במצוות ומקפידין בקיומן). הנה כי כן קיים סיכוי סביר שבני־הזוגות המתגיירים הם ובניהם, יהיו יהודים מעולים וטובים גדולתה של היהדות בכך שמעולם לא היתה גזענית לא שמירה על טהרת הגזע היתה לנגד עיניה אלא שמירה על השורש הייחודי הלאומי והדתי. היא קיבלה גרים. לא רק רות המואביה שנעשתה אמה של מלכות בית דוד. שמעיה ואבטליון היו גדולי הדור לפני הלל ושמאי. והיה אונקלוס הגר. ואפילו נבורזראדן רב טבחים – התגייר. ובתלמו מסופר שנירון קיסר התגייר ויצא ממנו רבי מאיר; ובמקום אחר לא נרתעו מלומר: גדולי הדור נטמעו בה (קידושין ע"א).

החוק המוצע כולל שלושה דברים המשלימים זה את זה:

הרחבת תחולתו של חוק השבות גם על בני־זוג וצאצאיהם; הגדרה מי מבני זוגות מעורבים יכול להירשם כיהודי והבטחת סדרים מתוקנים ומכובדים בתחום הגיור – לרבות ההכרה בגיור שנעשה ע"י רבנים קונסרבטיביים וריפורמיים, כך שגם צד זה של הבעיה יבוא על סיפוקו.

אני מקווה, שעם קבלת החוק הזה ע"י הכנסת ייתם הוויכוח, המופלג למדי, על השאלה הקונקרטית הכאובה שהדביקו לה את הכינוי: מיהו יהודי. ואף אם לא ייתם הוויכוח הזה, ויימצאו כאלה שלא ירפו ממנו, הוא יוסר מדרך־המלך של התודעה הלאומית ויידחק אל קרן זווית של יחידים תמהונים, עקשנים ויוצאי־דופן.

הפועל הצעיר 16.2.1970

---

ישראל קודמין לתורה

מאת

ישראל ישעיהו

ראיון שפורסם בעיתון של המועצה הדתית.

מנסח השאלות מקבל כנתון, שאין חולקים עליו, שישנם שני מחנות. “המחנה הדתי” ו“המחנה הכללי”. ועל־פי הנוסחה הזו עומד לו אחד משני המחנות – המחנה הדתי – ושואל: מה עלי לעשות כדי שהמחנה הכללי “יתקרב” אלי, בבחינת “שובו אלי” (אגב, בלי שמנסח השאלות התכוון לכך נשמע מן השאלה צליל של התנשאות שאין דרכו לקרב).

ולי נראה, שאם הדיבור על “מחנה דתי” אינו מתכוון למפלגה או להסתדרות דתית כלשהי – וכך אני מבין כוונת השאלה – הרי החלוקה לשני המחנות מופרכת מעיקרה. כל היהודים בני אברהם יצחק ויעקב, מחנה אחד הם. ישראל – חד הוא.

ואפילו נאמר, שבתחום קיום המצוות יש קו מבדיל, בין מקיימי מצוות לבין שאינם מקיימי מצוות, גם אז יתברר לנו שאין הקו הזה קו ברור וחד־משמעי, שכן ישנן דרגות שונות ומידות שונות של מקיימי מצוות: ישנם חסידים ומכוונים, המקפידים על קלה כחמורה; וישנם יהודים של כל ימות השנה, שאמנם אינם מספיקים להניח תפילין בכל יום, אבל יראת השם על פניהם; ויש יהודים שאפילו אינם נזהרים בשמירת שבת, אבל הם נותנים את נפשם ואת נפש בניהם למען קיום ישראל, בטחונו וחרותו. ובין אלה ואלה יש הרבה דרגות למשנהו. אך כולם מחנה יהודי אחד המקיים את יהדותו, בשיעור זה או אחר, בדרך זו או אחרת, ועושה למען קיומם של היהודים, שזהו התנאי והבסיס לקיומה של היהדות. ומה שכולנו יחד עושים בקיבוץ הגלויות, בבניין הארץ ובחידוש קוממיותנו הממלכתית – מכוון לחדש ולהבטיח את עצם הקיום היהודי.

וכבר קבע תנא דבי אליהו: “ישראל קודמין (לתורה) שאם אין ישראל – תורה למי?” במלים אחרות: אם חלילה לא יהיה קיום יהודי איתן – מי יקיים את היהדות ואיך היא תתקיים? לפיכך מי שעושה למען הקיום היהודי אי־אפשר להוציא אותו מן המניין של מקיימי מצוות.

ועוד נראה לי, שהמחנה שכולנו רוצים לקרב אליו את כלל הציבור הינו אותם חוגים רחבים של יהודים שאיכפת להם, שהם חרדים לעיצוב הווי חייה ולדמותה של האומה היהודית, המתגבשת מחדש במדינת־ישראל, בנסיבות שלא היו כדוגמתן בתולדות עמנו. מהם דתיים במובן המקובל, מהם שומרי מסורת ומהם מחנכים, אנשי רוח והגות. וכולם כאחד מבקשים להשפיע על תהליכי העיצוב של הדמות היהודית ושל הווי החיים היהודים במדינת ישראל במידה שתבטיח את המהות ואת הזהות היהודית בדור הזה ובדורות שאחריו, כדי שלא יהיו מנותקים לא מן הדורות הקודמים ואף לא מיהודי תפוצות הגולה, אלא יהיו חוליה וחוליות קבועות וחזקות בשרשרת קיום היהודים והיהדות.

* * *

זוהי הבעיה! לעניות דעתי הבעיה אינה כיצד להביא לידי כך שכל הנחשבים “מחנה כללי” – או כמה עשרות, מאות או אלפים מהם – יניחו תפילין בכל יום ויהיו שומרי שבת כמצוותה. ודאי שחשוב מאוד להגיע לכך, אבל אין זו הבעיה ולא עליה מתבקשת התשובה. הבעיה הוא: האם מובטח לנו ול“מחנה הכללי” עצמו, שיהדותו תוסיף להתקיים בידו לאורך ימים? האם יוכל להנחיל יהדותו, והאם יש בידו מה להנחיל, לדורות הבאים אחריו, אם הנסיבות והתהליכים יוסיפו להתגלגל, כפי שהם מתגלגלים, במדרון החופשיות שמדעת ושלא מדעת? או שמא יהדותו עלולה, חס וחלילה, להתמסמס ולהתנדף ובסופו של דבר הוא יהיה לא יותר מאשר אזרח מדינה – אי־שם במזרח התיכון – ששמה ישראל?

זוהי בעיה מדאיגה ביותר ולצורך המחשתה די בדוגמה אחת: ישראלים צעירים, בני טיפוחו של “המחנה הכללי”, בצאתם לחו"ל מזדקרת מיד כלפיהם השאלה המביכה של שייכותם וזהותם היהודית.

* * *

וכדי שהדברים יהיו ברורים יותר הבה נגדיר – על פי נוסח השאלה – גם מיהו ומהו “המחנה הכללי”. ברור, שאין המדובר בנמושות או באנשי־שוליים, שפרשו מן הציבור וצריך להחזיר אותם למוטב. המדובר ברבים מאוד (איני אומר הרוב, כיוון שאין אמת־מידה כדי למוד בה רוב ומיעוט בתחום הזה). שהם חיים, בהכרה וביודעין, חיים־של־היתר ושל חופש־מן־העול של קיום מצוות דתיות ומן המיגבלות שהחיים הדתיים היו מטילים עליהם. והם קנאים לחופשיותם ומוכנים להילחם בכל מי שינסה לפגוע בה. ורבים נוהים אחריהם והולכים בדרכיהם משום ש“כוחא דהיתרא עדיף”. יחד עם זאת הם, כאמור, רואים עצמם יהודים, גאים ביהדותם ומוכנים לשלם בעדה כל מחיר יקר, ונלחמים על הקיום היהודי, של הכלל ושל הפרט, ומי שבא לפקפק ביהדותם – בין שהוא בן־ברית ובין שאינו בן־ברית הם מוכנים להילחם בו עד חרמה.

כיצד אפשר איפוא לקרב בין אותם שאיכפת להם, הדואגים מה דמות תהיה לאומה המתחדשת ומה יהיה הווי חייה, לבין אלו שרוצים אמנם לקיים יהדותם בידם, אך יחד עם זאת לחיות חיים של חופשיות ושל פריקת עול מצוות ומיגבלות דתיות, ולכל היותר לבחור לעצמם מביניהן את מה שמוצא חן בעיניהם?

* * *

וכשאנחנו אומרים “לקרב” אין אנו מתכוונים לקירבה בעלמא, כקירבת בני משפחה זה לזה. קירבה כזו קיימת ועומדת ממילא, והיא מציאות ממשית של חיינו וכוח קיומנו, הן ככלל והן כפרטים, בייחוד במדינת־ישראל, שבה הקרקע שמחתחת לרגלינו והרקיע שמעל לראשינו מקודשים בקדושת היהדות. נוסף לכך אנחנו מוקפים אויבים, שאינם מבחינים בין יהודי ליהודי, ואנו נלחמים על נפשנו ובונים את עצמאותנו המדינית כיהודים ומי שמנסה להצביע על הבדלים כלשהם בתחומים אלה – אין משגיחין בו.

הווה אומר שהשאלה “כיצד לקרב” משמעותה היא: מה לעשות וכיצד לעשות כדי שכל חלקי הציבור – ובייחוד אלו הנמנים עם “המחנה הכללי” – יקבלו על עצמם להיות ערים ופעילים בעיצוב דמותה והווי חייה של יהדות זמננו, ושיודו כולם, שבלי זיקה אל המקור ובלי לשאוב דרך השרשים של היהדות – העתיד של קיום היהדות נמצא בסכנה. אמנם מובטח לנו “כי לא תשכח מפי זרעו”, אך הבטחה זאת מותנית בקיום הצו “ושננתם לבניך ודברת הם”.

* * *

מהי יכולה ומה צריכה להיות תרומתו של הציבור הדתי (כציבור ולא מחנה) לקידום פתרונה של הבעיה הזאת?

א. לשקוד על קיום־יחד (לא “דו־קיום”), זה עם זה, מתוך כבוד וכיבוד הדדי, ללא התנשאות אלה על אלה וודאי ללא כל נסיון של כפייה או הקנטה וכיוצא באלה.

ב. הציבור הדתי צריך לעשות כמירב וכמיטב יכולתו כדי שהחיים הדתיים יהיו נאים ביותר, מושכים את הלב ומעוררים קנאה. על אדם דתי בזמננו מוטל לא רק לכוון לבו לשמים (“רחמנא ליבא בעי”) אלא גם להתגאות במצוות (“זה אלי ואנווהו”) לעיני הבריות, כדי שיתקנאו בו ויעשו כמותו. בתי־הכנסת צריכים להיות נאים ומפוארים; סדרי התפילה – מרשימים (לטובה, כמובן); המתפללים יתנהגו בבית־הכנסת ביראת־כבוד; לא לגרוע שום דבר מכל מצווה אלא להוסיף על כל מצווה חן וכבוד ונעימות בטעם הזמן. להרבות בטקסים יפים כגון עליית הרגל, מצוות הקהל, ברכת כהנים ליד הכותל המערבי, הקפות, וכיוצא באלה, והכל בתיכנון קפדני לפי רוח הזמן. להתרחק ולהרחיק מן הפעילות הדתית כל שמץ של השפעה, התערבות או הזדהות פוליטית־מפלגתית.

ג. למצוא דרכים לקולא – באותם הדברים שהציבור החופשי אינו מוכן לסבול אותם. איני יודע מיהו שטבע את ההגדרה המחוכמת, האומרת: “כאשר תקבלו עליכם לקיים את כל הכתוב בשולחן ערוך – נחפש לכם הקלות”. ברור לי שבעל ההגדרה הזאת אינו מבין את המציאות שאנו חיים בה כל עיקר והוא חי בעולמות אחרים.

המציאות היא, שהציבור הדתי אינו מבקש שום הקלות; ואילו הציבור החופשי, מתנער ומנער מעליו את הכל, וכוחו עמו להביא לידי כך שלא תהיה כל זיקה בין הרבנות לבינו. מי שאינו מבין את זאת אינו מבין עיקרה של הבעיה ואילו המשך קיומה של הזיקה בין הרבנות לבין הציבור החופשי – שזהו אחד המאחזים לקיום חיים של יהדות, של קיום יחדיו – תלוי בהחלט־מוחלט בכך אם הרבנות תחפש ותמצא דרכים לקולא באותם מוקדים המשמשים נקודת־חיכוך בין הרבנות לבין הציבור החופשי, וע"י כך יובטח המשך הזיקה וקיומה.

* * *

ולא בלבד הציבור הדתי אלא כל הנמנים עם אותם שאיכפת להם, בייחוד מחנכים ואנשי רוח והגות, חייבים לעשות לחיזוק חומות הקיום של היהדות. קודם כל עליהם לשים מחסום, או לפחות למתן את הנחשול של מתירנות, של תרבות קלה ובידור מקולקל, המתנחשל עלינו מעולם הגויים באירופה ובאמריקה. אסור לנו להתעלם מכוחם העצום ומהשפעתם המכרעת של נחשולים אלה המגיעים אלינו באמצעות כלי־התקשורת והבידור: העתונות, הרדיו, הטלוויזיה, הקולנוע והתיאטרון. הם קובעים ויקבעו את הדמות הרוחנית והתרבותית – לרבות המהות והזהות היהודית של צעירי הדור. אלו הם כלים רבי־עצמה, אך הם אינם פולטים אלא מה מלעיטים אותם. הם איפוא חומר ביד היוצר או ביד היצר. המחנכים וחכמי הדור צריכים לשמור על השפעתו של היוצר בכלי־התקשורת ולצמצם השתוללותו של היצר.

כל שכן שחייבים לא רק לטפח יחס של כבוד ודרך ארץ כלפי ערכים ומצוות דתיות אלא גם למנוע יחס של זילזול בהם ובציבור הדתי.

* * *

ולבסוף, אילו לקולי שמעו, הייתי מציע שיהיה חינוך ממלכתי אחיד לכל ילדי ישראל, שכולם ילמדו יחד, ושתכנית הלימודים תהיה מושתתת על היסודות והעיקרים של קיום היהדות. אמנם תכנית הלימודים תכלול פחות מאשר זו של החינוך הממלכתי הדתי, או העצמאי, אבל היא תכלול יותר – הרבה יותר! – מאשר בחינוך הממלכתי, וכוחה ועצמתה יבואו לה מן ה“יחד”. לא שני מחנות, של דור ילדים ולומדים, אלא מחנה אחד של ילדי ישראל ובוני עתידו.

הצד האנושי של הפוליטיקה

מאת

ישראל ישעיהו

---

עניינו של השער הצד האנושי של הפוליטיקה

מאת

ישראל ישעיהו

ההיבט האנושי והדאגה ליחיד לא נעלמו מעיניו, מעטו ומלשונו של ישראל ישעיהו גם בעת שדן בסוגיות כלליות, חברתיות ומדיניות. זהו חוט־השני המציין את מאמריו, ראיונותיו ונאומיו כולם.

לשער זה בחרנו שבע דוגמאות מייצגות:

* סיקור הדיון הפרלמנטרי בשאלת חטיפתו של הילד יוסל’ה וכותרתו (בניסוחו שלי י. ישעיהו): “הצד האנושי שבפרשת יוסל’ה”

* “בן־גוריון בגבורותיו” (מאמר שנכתב ב־1966, בעת שהיו מצויים משני עבריו של המיתרס הפוליטי)

* זכרונות אישיים על בן־גוריון (ועל ברל, שפרינצק, ארלוזורוב, רמז – וכן אשכול, גולדה, לבון, ארן, ספיר, שרגא נצר, דיין, פרס ועוד) – כפי שהוקלט בעדותו למכון למורשת בן־גוריון

* בן־גוריון והעדה התימנית

* שלושה ראיונות עתונאיים – עם בחירתו כמזכ"ל “העבודה”

* מכתב־פרידה ממרכז “העבודה” (עם בחירתו כיו"ר הכנסת)

---

הצד האנושי שבפרשת יוסל'ה

מאת

ישראל ישעיהו

פרשת היעלמותו, או העלמתו, של הילד יוסל’ה שוכמכר, זיעזעה את הציבוריות הישראלית עד עומק נפשה. ביטוי לזעזוע זה ניתן השבוע בכנסת, בדיון המיוחד שנקבע לכך בעקבות הצעה לסדר היום.

נקודת־המוקד בדיון הזה היתה בעיקר הצד האנושי בפרשה: האכזריות שבהפרדה בין הורים לילדים והתביעה להחזיר את הילד לחיק הוריו. בייחוד הודגש הצד האנושי בדבריהן של חברות הכנסת, אמה תלמי (מפ"ם), אסתר רזיאל (חרות) ודבורה נצר (מפא"י), כנשים וכאמהות הן מבינות לרגשות־אם ולרחמי לבה.

התקווה להחזרת הילד בקרוב – ריסנה את הדיון על ה“רקע”

הכל ידעו ויודעים, שלפרשה מחרידה זו יש גם “רקע”, מובן מאליו, שהמתווכחים לא פסחו גם על הרקע, כל אחד מזווית־ראייתו הוא, אלא שהדברים נאמרו בחטף ואגב־אורחא, כיוון שהכל נתכוונו לדבר אחד: החזרת הילד במהרה לידי משפחתו. בחלל הדיון אף ריחפה תקווה, שהפרשה נמצאת על סף סיומה ותוך ימים אחדים אולי יבוא הקץ לסיוט.

התקווה הזאת הגבירה את יצר הריסון וההתאפקות, מצב רוב המתווכחים, מי מתוך רצון להימנע מכל דבר, או דיבור, העלול לסבך שוב את העניין, הנראה כמתקרב לקיצו, ומי מתוך שאיפה לאתר את שטח המחלוקת הציבורית על העניין ועל רקעו. הריסון וההתאפקות, וכן טיפוח התקווה של החזרת הילד במהרה, הם בעיקר פרי יוזמה והכוונה של הסיעות הדתיות בכנסת, שפעלו תוך תיאום ביניהן.

המפלגות הדתיות נתנו את הטון

נראים הדברים שהמפלגות הדתיות עמדו לבסוף על חומרת ההזדעזעות והזעם של הציבור בארץ ובחו“ל, יהודים וגויים כאחד, כלפי האכזריות והקשיחות של עושי המעשה, והם התחילו לסגת ו”ליישר את הקו" של עמדתם כלפי העניין כולו. הנסיגה ויישור הקו באו לידי ביטוי בראיון שנתן שר הדתות בשבוע שעבר ל“מעריב”, בו אמר, שהדברים היתה “תחילתם בקידוש השם וסופם בחילול השם”. באותה רוח חזר ודיבר גם בכנסת בשעת הדיון בפרשה. מהו קידוש השם, שהיה בתחילתם ומהו חילול השם, שהיה בסופם – סתם ולא פירש.

גם בין המתווכחים לא נמצא מי שיפענח מהו שנחשב בתחילת הפרשה כ“קידוש השם”, אולי מן הטעם של ריסון והתאפקות, שהזכרנו לעיל.

רקע העניין הוא דתי – מה היתה תגובת הדתיים עליו?

אולם, משום שהציבור בכללותו רגיש ביותר לצד האנושי שבפרשה, והמעשה מוצג לפניו כמאבק על עניין דתי, טבעי הדבר שהוא כולו עוקב, בעירנות מרובה ובסקרנות מיוחדת, אחרי תגובותיהם של היהדות הדתית והמוסדות הדתיים, כלפי המעשה וכלפי עושיו הישירים ועוזריהם הקרובים. הציבור רוצה לדעת עמדתם ויחסם של האישים והמוסדות הדוגלים בשם הדתיים מהי תשובתם ותגובתם של העניין שהדת ממלאה בו תפקיד עיקרי ומרכזי; האם הם בעד או נגד; מצדיקים או שוללים; עד היכן מצדיקים ועד היכן שוללים; אין איפוא להשתמט מתשובה ע“י טענות מסוג “מה אתם פונים דווקא אלינו”, ואין לגנות את הציבור על שאלותיו ועל ציפיותיו אלה, כל שכן שאין לראות בהן הסתה נגד היהדות הדתית. “טענת הסתה” יש בה משום הסחה והיא טכסיס, הבנוי על הכלל ש”ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה“. אם היתה הסתה מדעת סביב עניין זה הריהי זעומה ומבוטלת והיא גוועה לפני שנולדה. ואילו ההזדעזעות והזעם של דעת־הקהל הם תוצאה של המעשה עצמו. שום הסתה לא יכלה להביא לידי זעם והתמרמרות כאלה יותר מן המעשה שמדובר בו. חה”כ הרב לוין טען שהוא “מסופק אם כל הצועקים (להחזרת הילד) רוצים בכך באמת, שכן אילו רצו בכך באמת, למה לא לחצו להפסקת התהליכים המשפטיים?” אך בכל הכבוד זוהי טענת הבל. ההליכים המשפטיים, לרבות פסקי־הדין, נתכוונו בתחילתם רק לדבר אחד: החזרת הילד לידי הוריו. אילו היה רצון להחזיר את הילד היו מחזירים אותו, לפני ההליכים המשפטיים ואחריהם, ובזה היה מסתיים העניין בלי שיאונה רע למישהו. עכשיו יש חשש מפני הליכים משפטיים בגלל הסירוב להחזיר את הילד ובגלל העלמתו והרחקתו בניגוד להליכים המשפטיים.

האם המדינה צריכה להיכנע לסחיטה?

הח“כ הרב לוין יודע, שאם החזרתו של הילד בשלום לידי הוריו תפשיר המתיחות כולה. ואעפ”י כן הוא תובע, שהמדינה תודיע מראש שלא יהא משפט נגד עוברי העבירה. התביעה הזאת לא זכתה לאהדה. יש מי שרואה בה פגיעה בריבונות המדינה ובשמירה על חוקיה, בייחוד כאשר מעלימי הילד חשודים בחטא אי־הכרה במדינה ובחוקיה. ויש מי שרואה בדבר תנאי של סחיטה: “או שתסכימי או שלא נחזיר את הילד”; ויש אפילו החוששים שאין זה אלא טכסיס כדי לשבש את ההליכים המשפטיים המתנהלים בחו“ל בלי להחזיר את הילד. אולי טוב עשה שר הדתות, שהצהיר, כי הוא מצדו מוכן אישית, להשפיע על כל מי שאפשר להשפיע כדי שתינתן חנינה לאנשים המעורבים בפרשה, כמובן רק לאחר החזרת הילד. הוא גם פנה אליהם ודרש מהם, ש”אם הם רוצים שקידוש השם יובן – יחזירו את הילד מייד, אף אם יצטרכו לעמוד בפני משפטים חמורים ועונשים חמורים".

ועדיין עלינו לצפות ולראות כשיוחזר הילד – אם אמנם יוחזר – כיצד יתייחס אל הוריו. ייתכן שנעמוד כולנו בפני טרגדיה גדולה מן המשוער. כאשר הילד יסרב בכלל להכיר בהוריו, לאחר שנפרד מהם זמן רב כל כך ואולי אף חונך להתנכר להם.

העלמת יוסל’ה – פשע או קידוש השם?

הציבוריות הדתית המאורגנת נדהמה ונחרדה מן התגובה הציבורית. התדהמה והחרדה הללו באו במאוחר. ובעקבותיהן – נסיגה, יישור הקו ושימוש בהתקפה כהגנה הטובה ביותר. אבל חשבון עמדתה ותגובותיה של הציבוריות הדתית המאורגנת, בעניין זה ומסביב לו, אסור לטשטשו. הוא צריך בירור כן, גלוי־לב וידידותי והסקת מסקנות ברורות, הן כדי למנוע אי־הבנות דומות בעתיד והן כדי שנבהיר כולנו לעצמנו מהו המינימום הבסיסי שעל־פיו ייכונו חיינו בארץ הזאת כעם אחד.

כידוע, ראה הציבור את העניין כ“פשע מתועב”. זוהי הגדרה לקוחה מפסה"ד של בית המשפט העליון, בחתימת שלושה שופטים, שאחד מהם ידוע בהשקפותיו הדתיות. וחזקה על שופטים אלה שבדקו את כל העובדות לפני שהגיעו למסקנותיהם, כל שכן שאין לחשוד בהם שהתכוונו להסית נגד היהדות הדתית או להשמיצה.

לעומתם מילאה הרבנות הראשית את פיה מים. במאוחר שמענו על רצונו של הרב נסים להביא את העניין לפני מועצת הרבנות ושכאילו התנגדו לכך שאר חברי המועצה.

הרבנות שתקה או הושתקה

אין כאן המקום לברר אם עפ"י החוק קיימת רבנות ראשית לישראל או שאינה קיימת. לפי הפרסומים בעתונות מרובה פעילותה של הרבנות הראשית והיא משמיעה דעתה בשאלות שונות, בלי לחכות שמישהו יתן לה סמכות חוקית לכך.

והנה התחולל לעיניה מחזה תעתועים, הגורם לחילול השם והנושא בתוכו זרע מדנים בין המחנה הדתי לבין המחנה שאינו דתי. מדוע החרישו זמן כל כך רב? מדוע איחרו תגובתם והתערבותם? מדוע לא הלכו בדרכו של הרב מימון שליט"א שגינה את המעשה בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים? האם יש מקום לטענה שהנוגעים בדבר לא פנו אליהם?

בהיסטוריה הקדומה שלנו ידוע המקרה שפנחס הכהן הגדול לא רצה להשפיל את עצמו וללכת אל יפתח, שנחשב ל“עם הארץ”, כדי להתיר נדרו; והאב לא רצה להיכנע וללכת אל הכהן הגדול ו“בין שניהם אבדה אותה עלובה מן העולם” ונתרחשה הטרגדיה ששמה בת־יפתח.

הרבנים שמעו וידעו, שהחוטפים הקנאים נאחזים כביכול בקרנות ההלכה. הם טוענים ל“דעת תורה” שניתנה ע“י הרב פרנק ז”ל וע"י אחרים; מדוע לא התעוררו הרבנים להוציא דעת תורה – עוד לפני שהדברים התגלגלו כפי שהתגלגלו – כדי להעמיד את החוטפים הקנאים על טעותם?

הפועל הצעיר, 10 באפריל 1962

---

בן גוריון בגבורותיו

מאת

ישראל ישעיהו

דוד בן־גוריון הגיע לגיל גבורות: אילו זכינו היה יום הולדתו השמונים הזדמנות טובה לשנן משנת הגותו, להאיר באור יקרות מסכת חייו ולספר לכל בני הדור עלילותיו; אילו זכינו היה חוגג את היום הזה כל בית ישראל בשמחת לבב. אילו זכינו היתה זו הזדמנות טובה להגיד לו ועליו כל אשר ירחש ויהמה הלב אליו בהערצה ובהערכה כנה; אך למגינת לבנו לא זכינו. עננה כבדה של מרירות ועגמה עלתה בשלוש השנים האחרונות מעל לראשו ומעל ראשם של חבריו, תלמידיו ובני חבורתו הנאמנים, שיחד עמו עשו דרכם במשך שנים רבות. בן־גוריון עומד היום בראש סיעת פירוד קטנה ובעזרתה הוא נלחם בחבריו, הנושאים את משא המדינה, כאופוזיציונר, שאינו בורר בשום אמצעים וכאילו לא עמד מעולם בראש ההנהגה והשלטון. אנחנו באים לזכור גדולתו ולהזכיר גבורותיו שעה שהוא, בזעמו ובחרונו, מטיח דברים קשים בחבריו, ראשי המדינה ועושי דבר האומה ותנועת הפועלים, ומכנה אותם “פושעים ונוכלים”, ואעפ"י כן, הלב מתרפק על העבר ועורג אל העתיד ורוצה בשעה זו להתעלם מן ההווה העכור והעגום.

הנה כי כן חג לנו היום הזה, חג לישראל כולו. ובפרוס החג נישא ברכה לאיש־הגבורות ונודה למזלנו הטוב שזימן לנו לחיות בדורו, במחיצתו ובהשראת מנהיגותו, בשעתו הגדולה ובשעתנו המופלאה והנשגבה ביותר. עם זאת נעלה את המאור אל מול פניו הקורנים, בזווית שממנה ייראה זיוו, הקבוע והנצחי, יותר מאשר זעמו, החולף, והנשכח, כדי לאצול ממנו ברכה לרבים ותפארת לבנים ולתלמידים.

* * *

בן־גוריון זכה למה שלא זכה שום מנהיג יהודי מיום שגלה ישראל מעל אדמתו: לפניו קמו מנהיגים וחלוצים מופלאים, הקרויים אנשי העליה הראשונה והשניה לפניהם ולאחריהם, והם סוללי דרכים לגאולת ישראל ולחידוש קוממיותו; ובין שלושת המנהיגים שעמדו בראש המסע המהפכני הגדול של הגאולה העצמית – הרצל, וייצמן ובן־גוריון – נמנה הוא, לפי סדר הזמנים, במקום השלישי. אולם שעה שההיסטוריה היהודית כרעה ללדת את מדינת ישראל, שהיא תכליתו של כל המסע המהפכני הגואל עמד הוא ראשון ליד עריסתה, היה המיילד האמיץ והנבון שלה ולו משפט הגאולה. בכך נקבע מקומו בשורה אחת עם האישיים הנערצים אשר עמדו מימות עולם בראש מערכות ישראל, בהן עמנו לבש עוזו וכבש קוממיותו ומלך על ארצו ועל גורלו.

הקמת מדינת ישראל אינה מפעל־יחיד כשם שאינה פרי מאמץ חד־פעמי. מיצבור עצום של כיסופי דורות ושל עמל חלוצים ודוחקי הקץ הוא שקירב את שעת ההכרעה. אולם משקרבה שעת ההכרעה היה נדרש איש רב־תושיה וכביר־כוח שיחלצנה, חילוץ זריז ומהיר, והוא נמצא לה בדמותו של בן־גוריון. ניתנה רשות להניח, שאילמלא עוז־רוחו, זריזות תמרונו וכושר מנהיגותו של בן־גוריון מי יודע אם הישועה היתה עולה על מסלולה, אפשר שהיתה נעצרת במהלכה ואפשר שהיתה סוטה מדרכה.

גלוי וידוע, שחלק חשוב ממנהיגי האומה אותה שעה היו שרויים במצוקתם של ספקות והיסוסים וחששות באשר לכיוון דרכה של ההכרעה. לא שהתנגדו, חלילה, להקמת המדינה, כפי שיש המנסים לטפול עליהם. במעמקי לבם רצו הם, כולם כאחד, בהקמתה ממש כשם שרצה בן־גוריון. אלא שגדול היה חששם שמא תהיה זו תפיסת מרובה, שבעטיה יבולע לישוב העברי הקטן שבו הושקעו עמלם ותקוותם של שלשה דורות. והיתה השתוקקות גדולה באומה לאדם, שיתגבר על ההיסוסים וייחלץ ממצוקת החששות. בן־גוריון עשה זאת בחכמה ובגבורת־נפש. הוא השכיל למשוך את הכל אל הסיכוי, על אף הסיכון, ועלתה בידו.

משנולדה המדינה היתה היא לבן־גוריון כבן־יקיר וכילד־שעשועים. הוא טיפח וגידל אותה, כחמש עשרה שנה, באהבה מרובה ובמרץ־איתנים תוך ראיית מלוא אופקיה, אחורה וקדימה. הוא השקיע בבניין נדבכיה ובעיצוב דמותה את מיטב חזונו, שאיפותיו והשקפת עולמו היהודית והאנושית. הקמת צבא הגנה לישראל והבטחת אחדותו ואי־תלותו בגורמים פולטיים פנימיים הן ממיטב כבשונו; ביצור מעמדה של ירושלים כבירת־ישראל שבה ישכנו הכנסת, הממשלה ובית־המשפט העליון, על אפם וחמתם של גורמים בינלאומיים, אדירי השפעה, אשר חרשו מזימות להפקעה, מלאה או חלקית, של ירושלים, מתחום הריבונות הישראלית – דבר זה הוא לו תעודת־כבוד ויקר.

אף המהפכה שביקש לחולל במערכת החינוך, על־ידי ביטול הזרמים וכן מלחמת סיני, שנועדה לקרב את סיכויי ההשלמה של מדינות ערב עם קיומה של מדינת ישראל הם ממפעלותיו רבי־התושיה אעפ"י שלא הושגו מטרותיהן במלואן.

עוצמת־התנופה, שהוא נתן להתפתחותה של מדינת ישראל, היא שהקנתה לה את מעמדה ואת המוניטין המופלאים שלה בעם היהודי ובקרב עמי העולם ושלטונותיהם והיא שיצרה זהות בין המדינה לבינו.

* * *

התגלותו של בן־גוריון כמנהיג לעמו קדמה להקמת המדינה; הוא היה אחד מגדולי בוניה ולוחמי דרכה של תנועת הפועלים הישראלית, של ההסתדרות הכללית על מפלגותיה וזרמיה, שעשאוה עיסה לבניין הארץ ולבניין העם ולהקמת מדינת ישראל. אך התגלותו במלוא זוהרו, בעומק הגותו והגיונו, בתנופת מעשיו ובכושר מנהיגותו היתה כרוכה בהתגלות סיכוי הקמתה של מדינת ישראל. סימן ראשון לה היה הדו“ח הנודע של הוועדה המלכותית, ב־1936, אשר המליץ על חלוקת א”י בין היהודים והערבים והקמת מדינה יהודית בחלק היהודי. דומה, כאילו נדלקה בו אז אש של אמונה והתלהבות, שהלכה וגברה עד שנעשתה כמדורה גדולה. מכאן ואילך לא ידעה נפשו מנוחה והגיגיו כאילו הוסחו מכל שאר הדברים ונתרכזו בדבר אחד: הקמת המדינה. שואת יהודי אירופה, שהתרגשה ובאה לאחר מכן, רק החריפה והחמירה את רגשותיו ומשאת נפשו וזרעה בלבו זרע מרי ומלחמה בבני־ברית, שלא האמינו בסיכוי הקמתה של מדינת יהודים, ועוד יותר ועוד יותר במתנגדים ובמכשילים שאינם בני־ברית.

זכורה לי הופעתו במועצת מפא“י, שנתקיימה בבית החינוך בצפון ת”א, אחרי ועידת לונדון, כאשר בא לדווח על הוועידה. הוא היה מצית סיגריה אחרי סיגריה ולשונו לא נשמעה לו, כי היה טעון מתח נפשי רב. ומלבד המילים: ב‘"באיונטים’ נגן על זכויותינו“, שחזר עליהן פעמים רבות, לא הצליח לספר ולא כלום על מה שהיה ועל מה שנאמר באותה ועידה, כל שכן שלא הצליח לומר דבר של ממש לנבוכי העת ההיא. ברל כצנלסון ז”ל הוא שהציל את המצב ונשא נאום גדול ונמרץ על ועידת לונדון, שסיכם אותו במלים שנחקקו כסיסמת התקופה: “הבונים יבנו, המעפילים יעפילו והמגינים יגנו”.

ועוד זכור לי מעמד של אסיפת הנבחרים בגמר המלחמה כאשר מסר רשמיו מביקוריו במחנות־ההשמדה, כשעוד היו “טריים”. דמעות חנקו גרונו ובקושי הצליח להמשיך דבריו, שתוכנם היה נגד “ספר המעל” – “הספר הלבן” – וקריאת תגר להקמת מדינת היהודים.

הווה אומר, שכל התקופה וכל המפעלות שהיה להם שותף בכיר, לפני הקמת המדינה, לא שימשו לו אלא כעין הכנה בפרוזדור לפני הכניסה לטרקלין. באותו פרוזדור היה אחד מחבורתם של ארלוזורוב, ברל כנצנלסון, שמואל יבניאלי, דוד רמז, דב הוז, אליהו גולומב, אליעזר קפלן, יוסף שפרינצק, יצחק בן־צבי, משה שרת וייבדלו לחיים זלמן שזר, לוי אשכול, גולדה מאיר, יצחק טבנקין ואחרים, שכל אחד מהם האציל מאור חייו על התקופה ועל מפעלותיה. אך רצה הגורל ולעת הקמת המדינה נסתלקו כמה מן המאורות הללו, והאור שהיה גנוז באותם שהסתלקו כאילו נתרכז בו וְעליו. כך גדל אורו שבעתיים גם בין חבריו החיים, שעבדו אתו יד ביד, בכל אשר עשה, והלכו עמו יחדיו באשר הלך. הוא נעשה ראש וראשון לכולם כמנהיג המנהיגים כמאור וכמורה, וכולם קיבלו עליהם מנהיגותו ומרותו בנפש חפצה.

* * *

ברם, המעמד העליון שהגיע אליו גרם, במרוצת השנים, להתפקקות החוליות המקשרות בינו לבין חבריו ושותפיו. אפשר היתה זו תוצאה של הרגשת עומס האחריות הגדולה, המוטלת עליו כלפי ההיסטוריה של המדינה, ואפשר שזחיחות־דעת היתה בו. מכל מקום אותה התפקקות חוליות הביאה, בסופו של דבר, לידי אסון הפירוד במפלגת פועלי א“י ויותר ממנו לפירוד הלבבות בינו לבין חבריו. הוא החל תר אחרי אנשים חדשים – או, כפי הסגנון שהשתרש, אנשים “צעירים” – אשר “לא ידעו את יוסף”, ותוך כדי כך נהג בהתבודדות ובהסתגרות. הוא נתן אמונו באנשים החדשים, שנזדמנו בדרכו, ונעשו מקורביו ואנשי סודו ולאחר מכן גם עושי־דברו. אף המקורבים עצמם שקדו, מדעת ושלא מדעת, להרחיב ולהעמיק את המרחקים בינו לבין חבריו הוותיקים עד שנעשו כשני מחנות צהובים זה לזה: מקורבים מול מרוחקים, והיא שגרמה. רושם קורות הימים עתיד למצוא, לדעתי בקלות יתירה, שזו היתה סיבת הסיבות ועילת העילות ל”פרשת 1954" ול“פרשת 1960” ול“פרשת 1963” ולכל שאר ה“פרשיות”, שהתרגשו ובאו, עד לאותו מעשה מר ונמהר של הקמת רשימה נפרדת בבחירות להסתדרות ולכנסת, אשר בעקבותיה נערך המשפט ובן־גוריון ומספר חברים אתו הוכרזו כמי שהפקיעו עצמם מחברותם במפלגת פועלי א“י. רושם קורות הימים עתיד עוד למצוא, שאותה פורענות היתה, מתחילתה ועד סופה, שרשרת אחת רצופה של אי־הבנות והסתבכויות. דברי הזעם של בן־גוריון על האמת ועל הצדק ועל המשפט שכאילו נפגעו, או נתעוותו, היו ללא ספק כנים, אך הם היו חסרי שחר וילידי החשדנות והעצבות ואי־האמון. אף עניין שילובם, או העלאתם של כוחות חדשים, או צעירים שבן־גוריון חפץ ביקרם, לא היה נתקל בשום התנגדות אילמלא נעשו הדברים בצורה פוגעת, מעליבה והורסת רקמות. בכינוס הכפר הירוק הזכרתי לבן־גוריון את פרשת “כתונת הפסים”, שיעקב העניק לבנו־אהובו יוסף, ואת הקנאה בי”א אחיו, שגרמו חלומותיו בדבר “אחד עשר הכוכבים המשתחווים לו” ואת התוצאות המסופרות בספר התולדות. ואעפ“י כן לא שינה ב”ג ממהלכיו ואפשר שאז כבר לא היה בידו לשנות, לאחר שכבר צעד צעדים גדולה קדימה.

* * *

הרגשת עומס האחריות ההיסטורית, שהיתה מוטלת עליו כל השנים משכה את בן־גוריון יותר ויותר אל עולם התהייה וההגות, אל נתיבות הרוח והמחשבה האינסופית. הוא נעשה מדינאי־פילוסוף; יש שהיה מרחף בעולמה של חשיבה ובספירות היסטוריות עד כדי כך, שענייני העולם הזה נראו כזוטות והוא נגע בהם ולא נגע, וכשנגע היתה נגיעתו בריפרוף וכאילו טפל לעיקר גדול, שעדיין אין לראות אפס קצהו. לעתים נראה כמי שנותן עיניו לראות את הרחוק הרחוק או הגבוה־גבוה, תוך סירוב מודגש לראות את הסובב אותו ואת הקרוב־קרוב. אין תימה, שהלכה וגברה הזדקקותו למישהו, או למישהם, שיוכל לסמוך עליהם בעניינים השוטפים, באותה מסכת של מעשים ודברים, שמהם מורכבת ההווייה היומיומית, שהוא מנהיגה ואחראי לה. וכך עלתה לו, שבני אדם נעשו בעיניו שתי כיתות: כת של אנשים שהוא סומך עליהם וכת שאינו סומך עליהם. הללו שסמך עליהם ראו עצמם כיורשים לכל דבר, והללו שאין בן־גוריון סומך עליהם נראו כמין גזלנים המבקשים ליטול את מה שאינו שלהם.

נראה, שאותה מידת התעלות והשתקעות בספירות רחוקות וגבוהות גרמה לבן־גוריון, שידבק בו קוצר־רוח בעיתות ויכוח. ואם מאז ומתמיד היה ידוע כבוטח בוויכוחיו, עם יריביו ועם החולקים על דעתו, הנה עכשיו נעשו דבריו בוטים שבעתיים ופעמים שנהפכו להתפרצויות שאין להם צידוק והם התמיהו, הכעיסו ויש שגרמו גם צער ובושה.

לימים פנו סגנונו הבוטה והתפרצויות זעמו כלפי פנים, כלפי חבריו, תלמידיו ומעריציו. דבר זה גרם דילמה מעיקה: להחריש או להגיב? אך כיצד אפשר לשמוע חרפות והאשמות מפיו ולא להשיב? וכלום לא תיחשב השתיקה כהודאה? אדם או ציבור שבן־גוריון, בכבודו ובעצמו, מטיח בו דברים קשים, כשקולו הולך לפניו ודבריו נשמעים, כיצד יוכלו לשאת פנים בין הבריות? אם יגיבו – כלום לא תיראה תגובתם כפגיעה בכבודו? יתעלמו ממנו ומדבריו הלא גם זו תיחשב לפגיעה בכבודו. לא היתה ברירה אלא ללכת בדרך־ביניים של תגובות מאופקות ולסירוגין. דרך זו נבחרה לא אחרי התייעצות בסוד חכמים, אלא באורח אינסטינקטיבי והיא דרך תגובתם של אנשים שההערצה והיסורים ירדו כרוכים עליהם. אע“פ כן כל תשובה, או תגובה, שבאה על האשמותיו, אפילו היתה מאופקת ומתאפקת ביותר, נתפרשה לו כהשמצה, ועוד יותר נתפרשה כך על־ידי נאמניו החדשים. הם אף הרחיקו לכת וניסו להציג כל תשובה או תגובה כ”בגידה". היו אמנם השמצות על בן־גוריון בתקופת ריב הפרשה, אבל הם באו מפיהם של יריביו מקדמת דנא, יריבי תנועת הפועלים ושוחרי כשלונה. למרבית הדאבה, דווקא אלה מעמידים עכשיו את עצמם כמגינים על כבודו של בן־גוריון. אולם חבריו, ידידיו ותלמידיו לשעבר, גזרו על עצמם זהירות בוויכוחים עמו והשתדלו ככל יכלתם שלא ייפגע ולא ייפגם כבודו. תשובותיהם ותגובותיהם היו מאופקות, ואף מוגבלות בשיעורן ובהיקפן, ואין בהן אלא כדי הפרת השתיקה שלא תיחשב כהודאה, או בהתעלמות מעליבה.

בן־גוריון נהנה מהערצה מרובה והוא זכאי לה וראוי לה. נאמרו ונכתבו עליו דברי שבח ורוממות למכביר. היו שראו בהם משום פולחן האישיות, אשר שומר נפשו ירחק ממנו, והיו שראו בהם חנופה לשליט הכל־יכול, כדי ליהנות משולחן חסדיו. דומה, שעכשיו, בהגיעו לגבורות וכשאינו עומד בראש השלטון, לא יראה עוד איש שום פגם או דופי באמירת שבחו ובהערצתו. הוא ודאי שאינו זקוק להם ומי שמעריץ אותו ומשבחו לא יהיה חשוד בצפיה לקבלת שכרו בעולם הזה. יתר על כן, אפשר עכשיו לראות דמותו באור נכון, אמיתי ואובייקטיבי והיא דמות מאירה ומזהירה לדורנו ולדורות. ליקוי מאורות הוא תופעה חולפת ואילו המאור עצמו הוא נצח נצחים.

לפיכך היה ראוי להם למארגני החגיגות של יום הולדתו השמונים שלא ינסו להפוך אותן למין הפגנה מפלגתית־כיתתית. בן־גוריון הוא נכס כללי וערך לאומי, שכל מי שאומר לעשותו לנכס שלו ולערך שלו, הריהו כאילו מפקיעו מרשות הכלל וגוזל את שאינו שלו. העובדה, שבן־גוריון עצמו אינו חדל, גם בימים אלה, להטיח דברים קשים בחבריו, היא עובדה מכאיבה לנו, אבל עדיין יש כוח מספיק בלבם של הנפגעים, כדי להתאפק ואולי אף לסלוח. רבה האמונה, כי מה שקרה וקורה בשנים האחרונות, בין בן־גוריון לבין חבריו, יסוף ויעבור כחלום־רע ועוד תבואנה הרבה־הרבה שנים טובות של הבנה ושל ידידות ושיתוף־פעולה והעמקת מחשבה וטיהור לבבות. ודמותו תוסיף להיות מאירה ונערצת עד מאה ועשרים, כשם שהיתה מאירה בשבעים ושבע השנים עשירות־העלילה ורבות־התהילה.

הפועל הצעיר, 22.9.1966

---

בן־גוריון והעדה התימנית

מאת

ישראל ישעיהו

המראיין: יגאל דוניץ – 18.1.78

פגישתו הראשונה של בן־גוריון עם התימנים היתה בימי העליה השניה: הוא לא היה שותף פעיל, לא בקליטת העליה, לא בהתיישבות ולא בטיפול בתימנים. אבל הוא קבע את היחס והעמדה כלפיהם. קודם כל יחסו ועמדתו שלו, ובזאת גם השפיע בוודאי לא מעט על אחרים בכל הנוגע ליחסם ועמדתם החיוביים כלפי העליה הזאת של היהודים שבאו מתימן. בימים ההם היו, כמובן, גם מפקפקים ומהססים, הן כאלה שפיקפקו אם בכלל עליית התימנים תהא תרומה טובה ומועילה להגשמת הציונות, לפי המושגים של הימים ההם. כן היו כאלה שראו בהם תוספת לכוחות הישנים ולישוב הישן שבארץ, ולא חומר שיכול להיות לשותף ולעזר לתנועה החדשה. בן־גוריון בהתבטאויותיו, במאמרים ובנאומים, הדגיש את הערך המיוחד ואת החשיבות המיוחדת שהוא רואה בעליית התימנים, ואף התווכח עם אחרים על זאת. אני יכול להזכיר מאמר אחד שלו ב“האחדות” בניסן תרע“ב, זה היה מספר שנים, בעצם שנה, אחרי שהגיעה ארצה עליית יבנאלי. עליית התימנים שקדמה לעליית יבנאלי כבר היתה שלוש־ארבע שנים בארץ. המאמר שפירסם בן־גוריון בשם “חוקה אחת” הופיע כמאמר ראשי, והוא פתח במילים: “נעלה מכל ספק, שכניסת הפועלים התימנים למושבות, שהתחילה לפני שלוש שנים והולכת עכשיו ומסתדרת, היא תופעה חשובה מהמדרגה הראשונה בחיי הישוב”. בין השאר הוא מתווכח על ההצעה בדבר חלוקת שטחי האדמה בין פועלים אשכנזים לבין פועלים תימנים, אך לתימנים היקצו שטח קטן יותר. הוא יצא חוצץ נגד הקיפוח והאפלייה, כשהכותרת מבטאת את דבריו: “חוקה אחת”. כפי שאמרתי, הוא לא עסק עיסוקים מפורטים בענייני התימנים, כי אם קשר קשרי־היכרות, או שקשרו איתו קשרי־היכרות, עם אישים שונים מקרב יוצאי תימן ועולי תימן. אני זוכר שבבחירות (אם איני טועה) לוועידה השלישית של ההסתדרות, השתתפה גם רשימה מיוחדת של תימנים, והיא קיבלה 206 קולות. בן־גוריון כתב מאמר־מערכת על הבחירות האלה בעתון “הפועל הצעיר”, ובין השאר הדגיש שה”פועל התימני לא קיבל עדיין את החלק המגיע לו בהתיישבות החקלאית ובאגודות המקצועיות בעיר לא תפס עדיין מקום ראוי והולם. שבט שלם מרגיש את עצמו בלתי מובן ומקופח…"

ש. והיו רגליים לטיעון שלו?

ת. בהחלט כן. אני מבדיל בין גישתו הוא לתימנים, ובין גישתם של האחרים. כי האחרים ניסו גם לטפל טיפול של ממש – היו מבקרים אצל התימנים, טיפלו בענייני עבודה שלהם, שלא לדבר בענייני העליה. יבנאלי השקיע הרבה מאמצים גם בשובו מתימן, בעניין קליטתם של התימנים עד שנואש. הוא התייאש וחדל לעסוק בנושא הזה.

ש. מדוע?

ת. נואש בגלל חוסר הישגים של ממש. הוא ראה את מצבם הירוד של התימנים וזה לא היה נוח לו, מאחר שהוא הרגיש כלפיהם אחריות מצפונית־אישית. הוא הביא את העליה הזאת של שנות תרע"א ב’־ג’־ד' והעליה הזאת סובלת מאוד, והוא חסר־אונים להושיע לה.

ש. סובלת מבחינה כלכלית, חברתית, תעסוקתית?

ת. כלכלית, בריאותית, תעסוקתית, יחס חברתי – הכל. לכן פרש מפעילות. הוא חזר אליה במקצת כאשר שפרינצק היה מנהל מחלקת העבודה והעליה בסוכנות היהודית וניסה למשוך את יבנאלי לעניין. הוא היה קורא לו להתייעצויות וכאשר יצאה המשלחת של טביב ואגרונסקי בשנת 1930 לעדן, היה הדבר בעצה אחת עם יבנאלי. אחר כך שוב עמד יבנאלי מן הצד; ושוב חלה התקרבות מצידו של יבנאלי והתלהבות כלפי התימנים בזמן עליית כנפי נשרים. אז הוא הרגיש את עצמו כמי שהגיע לשיא של הישג חייו.

לבן־גוריון היו מכרים בין התימנים, בעיקר בתוך מפלגת “אחדות העבודה”. ברשימת המועמדים לאסיפת הנבחרים הראשונה, שבראשה הועמד אז זאב ז’בוטינסקי, היו מועמדים תימנים שהופיעו לפני בן־גוריון וברל כצנלסון. התימנים היו במקומות בולטים ברשימת “אחדות עבודה” לאסיפת הנבחרים הראשונה. אך כל אלה שהיו מועמדים ברשימת “אחדות העבודה” נשרו מ“אחדות העבודה” ומתנועת העבודה, מי מתוך אכזבה, מי מתוך שנפתחו לפניו עולמות אחרים. של מסחר או חנוונות וכיוצא בזה.

ההזדמנות שלי להכיר את בן־גוריון היתה, כמובן, בהתחלה, כששמעתי את נאומיו, במיוחד באסיפת הנבחרים, בוועידת ההסתדרות ובאסיפות שהיו נערכות מטעם מפלגת פועלי ארץ־ישראל, שנוסדה ב־1930. בן־גוריון היה בתקופה ההיא נואם מבוקש, נואם תקיף. הרביזיוניסטים זלזלו בו ופחדו מפניו. הכינוי שהיה נותן לו עתון הרביזיוניסטים, “המשקיף”, היה אז “הגרמופון הצרוד”. אני אהבתי את הפאתוס שלו ובמידה ידועה גם את התכנים. הוא היה נואם פופולארי לפי התפישה שלי. כאדם צעיר נמשכתי אחרי הפאתוס, הבהירות והתוקף של הנאומים שלו. אני חושב שהוא גם היה נואם טוב מאחרים. ברל לא היה נואם טוב. במרוצת הזמן אהבתי לשמוע את ברל, אבל ידעתי שהוא איננו נואם פופולארי. הוא היה משוחח, היה נראה כמגמגם. ובן־גוריון דיבורו היה בהיר, מלוטש, קולע ולא יחטיא. ברל היה אולי מעמיק יותר, אבל הוא נשמע כחושב תוך כדי דיבור, לא נואם מושך. מכיוון שאז היו נואמים שעות מרובות, קשה היה לשבת ולשמוע את ברל כל הזמן. לעומת זאת בן־גוריון היה יכול לנאום שלוש שעות ואתה יושב ושומע כל הזמן. הוא דיבר בפאתוס, בצורה מעודדת ובקול בהיר ועז. נואם טוב היה ארלוזורוב – בצורה אחרת – הוא היה נואם אירופי מערבי, מאופק. גם שלמה קפלנסקי. את ארלוזורוב אהבתי לשמוע. הוא היה מנתח את הדברים ניתוח הגיוני מנומק. ככה שאתה לא יכול להימלט מהבנתם.

זאת היתה ההיכרות הראשונה שלי עם בן־גוריון, עד שבאה ההזדמנות לידי ועברתי מהמושבה לתל־אביב, ושם הכרתי את רעייתי. היא ומשפחתה גרו בצפון ת“א ברחוב שער ציון, בסוף רחוב ירמיהו. עוד לא היה שם כביש. הכביש הגיע עד שדרות קק”ל ושם נגמר. הייתי הולך ללוות את רעייתי לעתיד ולפעמים גם לנתי אצלם. בבוקר הלכתי ברגל עד שדרות קרן קיימת ומשם נסעתי באוטובוס לוועד הפועל, למערכת “דבר” ולמקומות שונים במרכז העיר. הוועד הפועל היה אז ברחוב אלנבי 115. יום אחד עמדתי בתחנה וחיכיתי לאוטובוס, כשהגיע האוטובוס נכנסתי לפי התור וראיתי את בן־גוריון יושב על ספסל לבדו. אמרתי: “שלום”, אמר: “שב!”. זו היתה הזמנה. ישבתי על ידו. הוא שאל אותי מי אני. מה אני עושה וכל הפרטים. עד שהגענו לוועד הפועל. הרגשתי שהוא מתעניין בי. הייתי בערך בן 20־21. כשהגענו לוועד הפועל הוא ירד שם וגם אני ירדתי שם. אמר לי: “תבוא אלי מתי שאתה רוצה”. שמחתי להזמנה וכמובן ניצלתי אותה. כל פעם שהיה לי צורך לשאול שאלות, לברר עניינים, סתם לשוחח עם בן־גוריון, הייתי מתקשר איתו והולך לבקר אותו. אז בן־גוריון כבר ידע שאני הוזמנתי ע"י הוועד הפועל לפעילות ולעסקנות בין התימנים. ועבדתי תוך שיתוף־פעולה עם שפרינצק. (איך הגעתי לזה, זה סיפור בפני עצמו ואני לא רוצה לערבב אותו עם הזכרונות האלה על בן־גוריון). העובדה שהייתי קשור לשפרינצק (ואז עוד לא ידעתי את היחסים ביניהם – רק במרוצת הזמן הבנתי) לא הפריעה לו – להיפך הוא התעניין בי יותר ויותר והייתי בשבילו מעין מקור לאינפורמציה לגבי המתרחש אצל התימנים, שהיו אז אחד מתחומי ההתעניינות החשובים של ההסתדרות. מדובר היה באלפי פועלים שארגונם – או אי־ארגונם – השפיע מאוד על קיומה או על קידומה של ההסתדרות, גם כאיגוד מקצועי גם ככובשת עבודה, וגם כתנועה חלוצית. ההסתדרות הקדישה הרבה מאוד תשומת־לב לעניין התימנים. התימנים היו מאוכזבים, היו נפגעים, היו גם מוסתים בחלקם על־ידי הימין. היתה הרבה מהומה בקרב התימנים בנושא ההסתדרות. בן־גוריון לא היה אדיש לזה, אבל ייתכן שהוא לא קיבל אינפורמציה בנושא הזה משפרינצק, שהיה מעין בעל־בית של הנושא הזה. כאשר הייתי בא לבן־גוריון הוא היה מקבל את כל האינפורמציה בנושא זה ממני. לא ידעתי קודם שהם לא היו מדברים כל־כך על הנושאים השונים, אם כי היו נפגשים להתייעצויות – בן־גוריון עם שפרינצק ועם ברל. השלישיה הזאת היתה נפגשת לעתים, כנראה, לדיון בנושאים מדיניים מרכזיים. אבל בעניין התימנים ודאי היה שומע רק מקצת הדברים. וכך נעשו כלם מרוצים, שפרינצק מרוצה שבן־גוריון יודע, אני מרוצה שבן־גוריון יודע, בן־גוריון מרוצה שהוא יודע.

ש. בעצם, מבחינתך, זה היה רק הזנת בן־גוריון באינפורמציה? ובזה בן־ גוריון הסתפק? או שהוא היה גם מנסה קצת לתדרך?

ת. קצת היה מנסה לתדרך. רציתי למשוך אותו להתערבות בעניינים היומיומיים, אבל הוא לא נתן את עצמו. במרוצת הזמן הבינותי שהסיבה היתה גם המנטליות של עבודת בן־גוריון בכלל, וגם מפני שלא רצה להיכנס לתחומו של שפרינצק. הוא היה מסתפק בהבעת דעות, בקביעת עמדות, בדירבון לגבי דברים מסויימים שצריך לעשותם, איך צריך להילחם עם הימין, איך צריך להשפיע על הנוער. איך צריך לדאוג להשכלה גבוהה וכן הלאה. נושאי השיחות ביני ובינו היה עניין התימנים. מובן, שמפעם לפעם היינו עוברים גם לאיזה נושא אקטואלי שעמד על הפרק, איזה ויכוח ישובי או הסתדרותי. למשל, כשהיה עניין ההסכם עם ז’בוטינסקי, באתי אליו לפי הזמנתו, והזמנתי אותו לפגישה עם פעילים תימנים מכל הארץ. והוא חפת את שרווליו ובמשך יום שלם התווכח ויכוח ממושך עם כל אחד כדי לשכנעו. בכלל, כאשר היית מזמין אותו לפגישות אצל התימנים, היה מקבל את ההזמנות ברצון למפגשים.

ש. יצא לך לראות את מערכת היחסים בין שפרינצק לבין בן־גוריון באותה תקופה?

ת. בהתחלה לא הכרתי את מערכת היחסים, רק במרוצת השנים ידעתי שזה לא רק החיכוך בין “אחדות העבודה” ו“הפועל הצעיר”, שאותו לא שכח בן־גוריון עד יומו האחרון. תמיד היה מדגיש: פלוני מ“הפועל הצעיר”. על אשכול היה אומר שהוא קצת על הגבול בין “אחדות העבודה” ו“הפועל הצעיר”, שפרינצק היה איש “הפועל הצעיר”. מלבד זה כנראה היתה איזו טינה בלבו של שפרינצק שהורחק מההנהלה הציונית. הוא היה חבר ההנהלה בשנות העשרים וראש מחלקת העליה והעבודה. הוא הורחק וכנראה שמר בעניין זה טינה לבן־גוריון. היחסים היו מתוחים, אבל הם היו נפגשים. לא פעם הייתי בא לשפרינצק אל חדרו, תמיד הדלת היתה פתוחה למחצה, אבל, אם הדלת היתה נעולה הייתי דופק ופותח ורואה שם שלושה ראשים יושבים. שפרינצק, בן־גוריון וברל כצנלסון. מה עושים השלושה? מתייעצים.

ש. התבטאויות של שפרינצק על בן־גוריון שמעת?

ת. בהחלט. ההתבטאויות שלו היו די ביקורתיות כלפי דיעותיו, כלפי ההתבטאויותיו. “מה הוא רוצה? מה הוא מדבר?” לא היו אלה ביטויים שליליים מעליבים, אלא ביטויים ביקורתיים, מאוד מסוייגים, מדבריו ומדיעותיו. כאשר היתה בשנת 1937 ועדת פיל, שהציעה הקמת מדינה, פרץ הוויכוח בתנועה בעד ונגד חלוקה. בן־גוריון היה תקיף בעד חלוקה. אני צריך לומר שמייד נתפשתי לכיוון של בן־גוריון ויצאתי לנאום מטעם מרכז המפלגה במקומות שונים, בעד הקמת מדינה יהודית, ברוח הגישה של בן־גוריון. שפרינצק היה נגד. הוא לא האמין בזה. הוא חשב שזו מלכודת של הבריטים. הוא חשב שאנחנו עוד לא מסוגלים לעמוד בזה. היו לו הסתייגויות. בכלל, שפרינצק היה אדם כזה שלא היית צריך ליזום שיחה איתו. אתה רק נכנס – והשיחה כאילו נמשכת עוד מאתמול, משלשום. ממשיך ומדבר, עובר מעניין לעניין ומביע את דעתו פה ודעתו שם. מי שנכנס, מי שעבר על־יד חדרו, היה מזמין אותו להיכנס והשיחה היתה נמשכת שעות רבות. כאשר הייתי שואל משהו את שפרינצק, ואחר כך אומר שאני רוצה לגמור את העניין הזה, הוא היה אומר: “מה זה לגמור? אנחנו יושבים לגמור? אנחנו רק יושבים להתחיל”. הכל עוסקים בהתחלות.

ש. בזה ודאי היה ניגוד מוחלט בינו לבין בן־גוריון?

ת. כן, בן־גוריון היה כולו מיקצב, כולו קצב. לכל דבר קצוב הזמן שלו, ועובר לעניין הבא. מבחינה זו הם היו שני ניגודים – שני אנשים שונים מבחינת האופי, ההתנהגות, דרך השיחה שלהם ודרך המחשבה. הוא היה ביקורתי כלפי בן־גוריון. אני זוכר שכאשר היתה פה הוועדה האנגלו־אמריקאית, בן־גוריון הופיע לפניה ודרש מדינה יהודית. העיתונים הגיעו כאשר היינו בשיחה אצל שפרינצק. ואז הוא אמר, לא במעט חרדה: “מה? עוד מעט יהיו לנו בית־סוהר יהודי? ויהיה לנו תליין יהודי, או תליינים יהודים?” האפשרויות האלה כל כך החרידו אותו, משום שהוא היה הומאניסט מובהק. ההומאניזם של “הפועל הצעיר” היה בולט מאוד בדיעותיו של שפרינצק. ופעם אחת, זה כבר היה בזמן מלחמת העולם, כתבתי מאמר לעתון “עורי תימן”, ובמאמר ציטטתי את המימרה של בן־גוריון בנאום שנשא בתל־חי, “נילחם בהיטלר, כאילו לא היה הספר הלבן, נילחם בספר הלבן כאילו לא היה היטלר”. ציטטתי את הפיסקה הזאת. בדרך כלל לא הייתי מראה את המאמרים שלי לשפרינצק, אבל משום מה הראיתי לו את המאמר הזה. אז הוא לקח עפרון ומחק את הפיסקה הזאת. המאמר ככתבו בכתב־ידי עם המחיקה של שפרינצק שמור אצלי עד היום. ייחסתי לזה חשיבות גם מבחינת התוכן וגם מבחינת מסכת היחסים בין שני האנשים.

ש. כיצד נימק את זה?

ת. שום נימוק – מחק את זה בזעף, אבל פעם היה דבר שהדהים והפליא אותי וגם לימד אותי לקח. היתה פעילות של הפורשים בשכונות העיר ובמושבות, וזה הציק מאוד לישוב. הזמנו פעילים משכונות תל־אביב אל שפרינצק כדי לטכס עצה שנוער השכונות לא יילך אחרי הפורשים ויעשה את מלאכתם. הם היו מטילים על הנערים האלה בעיקר את המלאכות הלא־נעימות והלא־נוחות ביותר. היינו 30־40 איש, עסקנים צעירים ומבוגרים. התחלנו לדון מה לעשות. והנה אחד האנשים אמר: “איך אנחנו יכולים להתגבר אידיאית על הנוער הזה, כאשר בן־גוריון בכבודו ובעצמו מדבר ברוח הדברים שמדברים הפורשים – אצ”ל ולח“י?” שפרינצק, כאילו נשכו נחש, קפץ: “מה, ככה אתה מדבר על בן־גוריון?” וחזר על כך חמש פעמים. הישיבה כולה הפכה למהומה, והוא קם ועזב את הישיבה והלך.

ש. הסולידאריות של אנשי העליה השניה?

ת. כפי שאני הכרתי את הביקורת שלו על בן־גוריון ועל דיעותיו, והכרתי את זה היטב כי חייתי את זה כמעט יום־יום, הדבר הדהים אותי והפליא אותי, אבל יחד עם זאת לימד אותי לקח. הם הולכים כתף אל כתף. כשיש 30 איש לא תשמע מילה ביקורת על בן־גוריון; כשזה בשיחה בינינו, זה אפשרי. נדמה לי שזה היה סוד הצלחתם, סוד שלא למדו אותו הדורות שבאו אחריהם, שהיו מכים איש את רעהו בפומבי באמצעות עיתונות, וכך הלאה. האחרונים החריבו זה את זה – הראשונים לא. אלה שמרו כתף אל כתף. היו ביניהם ויכוחים לא רק אידיאיים אלא גם אישיים, גם על דברים קטנים. לא אשכח את ההלצה המרירה של שפרינצק על רמז. רמז היה ממלא תפקיד של יושב־ראש מועצות ההסתדרות וועידות ההסתדרות, וכמובן ישב ראש במזכירות ההסתדרות, מה שנקרא היום הוועדה המרכזת. פעם, תוך כדי דיבור, הוא אמר: “כן, הוא יושב־ראש, אבל הוא את הפטיש לוקח איתו גם לבית־שימוש, שמישהו, חלילה, לא יתפוש אותו”. את זה הוא אמר בשיחה אישית, אבל הוא לא ידליף את זה לעיתונאי ויספר שרמז היושב־ראש משתלט ולא נותן לאחרים להתבטא.

את המקום המרכזי במפלגה בשנותיה הראשונות תפסו ארלוזורוב, ברל כצנלסון, בן־גוריון ושפרינצק. בן־גוריון היה בולט, אך לא היה ראשון, הוא נעשה ראשון רק במרוצת השנים, ובעצם אחרי שארלוזורוב וברל כצנלסון הלכו לעולמם.

אני חוזר לזכרונות. היתה לי טראומה כאשר בתקופת הפורשים והמאבק התפרסמה ידיעה באחד מעיתוני הארץ שבן־גוריון אמר בלונדון, באסיפה פומבית, כי התימנים הם שמכים את הבריטים ברחובות, יורים בהם, וכך הלאה. הידיעה פשטה בארץ כמו שלהבת ואני נחרדתי מאוד. מפני שיש חמומי־מוח בין התימנים ויש הסתה קשה מאוד של הפורשים נגד בן־גוריון. פחדתי מפני פגיעה בבן־גוריון ע"י אותם חמומי־מוח. זו היתה עלילה. התחילו לדבר על זה: “בן־גוריון רוצה להפסיק את עליית התימנים. האנגלים שולטים בעדן והם לא יתנו לתימנים לעלות לארץ, הוא הלשין על התימנים פה, כדי שהחיילים הבריטים ירדפו אחרי כל צעיר תימני, יכו אותו ויהרגו אותו”. נחרדתי מאוד מפני הדבר הזה, ולמרות שלא היה לזה אישור משום מקום, הידיעה נפוצה כמו אש.

ש. לא סביר שזו היתה עלילה?

ת. סביר. ואז היתה התעוררות ב“הגנה” לגשת בכל זאת אל התימנים ולטפל בהם. נדלקתי לעניין הזה. כמו שבתקופת ראשית המלחמה, בתקופת הגיוס לצבא הבריטי, לבריגדה, פעלתי הרבה בגיוס מתנדבים מבין התימנים – והחלטתי שגם הפעם עת לעשות. ישבתי בוועד הפועל, ובין החדר שלי והחדר של יעקב דורי היה חלון עם טלפון משותף. אליהו גולומב היה בא לשם. הייתי מודע לפעילות “ההגנה”, אבל לא הייתי מעורב. והנה יום אחד קיבלתי הזמנה מיצחק שדה לבוא אליו. באתי אליו לאחד הבתים בשדרות רוטשילד בקומה שלישית. הוא קיבל אותי יפה ואמר לי: “אנחנו צריכים עכשיו לפעול פעילה נמרצת בקרב הצעירים התימנים בשכונות, נפעל בכל הדרכים. אבל יהיה טוב יותר אם נצליח להעביר אותם מהפורשים אלינו. נעשה מאמץ”. העליתי הצעה שצריך לקיים קורס של מפקדים. אמרתי: “אתה לא תקח אותם כטוראים אלא רק כמפקדים, ורק זה ימשוך אותם”. סוכם שצריך לפעול בכיוון זה. התחלתי להסתובב כדי לפעול בכיוון הזה, ולא היתה לי כתובת. הלכתי לבן־גוריון והוא כבר היה מודע לעניין הזה, להצעה וגם לרעיון: “טוב, זה יהיה בסדר!” פעם פעמיים, שלוש, ארבע פעמים, נפגשתי עם בן־גוריון על הנושא הזה. ולא זז דבר. יום אחד אמר לי: “תיפגש עם גלילי, זה יהיה בסדר”. נפגשתי עם גלילי באחד מחדרי הוועד הפועל וגלילי אמר: “טוב, אני רוצה לדעת מה היא ההצעה?” אז העליתי את ההצעה על כל פרטיה וגלילי הבטיח שזה יהיה בסדר. ואמנם העניין התחיל לזוז. הוקם קורס למפקדים, וזה לקח הרבה זמן. נדמה לי שהתקבלו 120 מועמדים, ולאחר שעברו סלקציה נשארו מהם 60־70. הקורס נפתח והיה צריך להימשך שישה חודשים בביתן אהרן שליד כפר ויתקין. והנה התקרבו ימי ההכרעה באו“ם על הקמת המדינה. יום אחד הלכתי אל בן־גוריון להזמין אותו לביקור בקורס. הוא חיכה שנזמין אותו, רצה לראות מה זה. הלכתי אליו הביתה ונסעתי איתו במכונית שלו. בדרך, ברחוב בן־יהודה, נעצרה המכונית, ושם הלך אהוד אבריאל. הוא ניגש למכונית ודיבר עם בן־גוריון. ידעתי שמדברים על נשק – מה בדיוק, לא ידעתי. אני גם לא אוהב לדחוף את עצמי. עשיתי את עצמי שאני לא שומע, ובאמת לא שמעתי. הם דיברו בפני בחופשיות גמורה, אבל אני השתדלתי להיות כאילו אינני נוכח. משם המשכנו לביתן אהרן. כשהגענו לשם מצאנו את מחצית חברי הקורס, ונאמר לנו שהמחצית השניה נמצאת במושב אלישיב. בן־גוריון התעניין בתכנית והיה דבר מצחיק כשהראו לו את התכנית ובה היה כתוב פטישים, מסמרים, טוריה. אז הוא שאל. “מה זה, איפה נשק?”. אמרו לו שאלה הם כינויים – לא היו כותבים נשק, כי הבריטים עוד הסתובבו פה ושם, וחיפשו קרבנות. אחר כך עלינו לגג הביתן והוא עמד שעה ארוכה על המעקה והסתכל מסביב, כשהוא תוהה ונראה כמעט כחולם בהקיץ. בינתיים הוא שאל את יהודה ניני, שהיה אחד המפקדים בקורס הזה: “מה הבניין הזה שם?” יהודה ענה לו: “זה מחנה של הצבא הבריטי”. “בקרוב זה יהיה שלנו”, אמר בן־גוריון. אחר כך שאל אותי: “מה אתה היית מציע כשם למדינה שתקום?” משום מה עלה בדעתי להציע ששם המדינה יהיה יהודה. כי מה שהוצע אז ע”י החלטת האו"ם היה בעצם מדינה קטנה בגודל של מלכות יהודה. במלכות יהודה היה השלב האחרון של עצמאות ישראל והמדינה שתקום תהיה ראשית עצמאות ישראל ומלבד זה היהודים נקראים על שם יהודה, מדינת יהודה. הוא אמר: לא.

ש. לא נימק?

ת. לא. אחר כך הלכנו למושב אלישיב, ראה גם את הקבוצה שם ובמיוחד התעניין במתיישבי אלישיב מה הם עושים? איך הם חיים? האם המושב מתפתח? אחר כך יצאנו לדרך חזרה והוא לפתע פתאום אומר: “מה רוצים ממתיישבי אלישיב? מה חסר להם? הם מצויינים. צריך רק לעזור להם. חבל שאין הרבה מושבים תימנים כמו אלישיב”. הדבר הזה גרם לי נחת־רוח רבה. אם כי הייתי בין המבקרים החריפים ביותר של מושב אלישיב, שהיה למעשה מושב־הבכורה של התימנים. הוא קם אחרי מאמצים רבים ואחרי תקופה גדולה שלא ניתנה התיישבות של ממש לתימנים. זו הפעם ניתן שטח קרקע ויחידות משקיות מסודרות ותקציב משקי. אך המושב בצעדיו הראשונים לא הצליח כמו המושבים שמסביב. הייתי ביקורתי כלפי המושב הזה, בייחוד משום שהוא לא הסכים אז להיות בהסתדרות, בתנועת המושבים, אלא נשאר בבעלות של התאחדות התימנים. חשבתי את זה למשגה, מפני שלו היו קשורים אז בתנועת המושבים הם היו מתקדמים יותר טוב.

לפני הכרזת המדינה בה' באייר הייתי בתוך ההכנות האלה במישור הציבורי; הייתי חבר הוועד הלאומי, הייתי סגן חבר גם בוועד הפועל הציוני והשתתפתי בכל הישיבות ובכל הדיונים, וכמובן גם בהסתדרות ובמפלגה. במפלגה הייתי חבר המזכירות. נכחתי בכל הדיונים. אבל רציתי להיות שותף לעשייה. חשבתי איך להיכנס לתוך העשייה של הקמת המדינה. באתי אל בן־גוריון ואמרתי לו: “אני רוצה לעבוד בכל עבודה שתטיל עלי לקראת הקמת המדינה”. אמר לי “טוב”. הסברתי לו שהעיסוק היומיומי שלי עכשיו הוא במחלקה ליוצאי ארצות המזרח והתימנים בוועד הפועל; עם כל החשיבות שהיתה לפעולה, היא אינה מספקת אותי. יום בהיר אחד הוא הודיע לי שעלי להיפגש עם זאב שרף. בינתיים היה יום ההכרזה, קיבלתי הזמנה בזכות חברותי בוועד הלאומי, הייתי נוכח בין המוזמנים. לאחר מכן, יום או יומיים, ישבתי עם זאב שרף כדי לדון מה אני צריך לעשות. עדיין לא היה ברור לבן־גוריון ולא לשרף איזה תפקיד להטיל עלי. אני חושב שלא היה ברור איך לעשות הרבה דברים, הכל היה מן היד אל הפה, בדרך של ניסויים ופעילות, לפי הדינאמיקה של הימים ההם. שרף אמר לי: “טוב, תערוך עכשיו את הפרוטוקולים של הממשלה, של מועצת העם ומועצת המדינה, ונראה הלאה”. ישבתי ועסקתי בעריכה. ערכתי את כל הפרוטוקולים של ישיבות שהיו מועברים אלי. הייתי עורך אותם נקי כדי שתהיה העברית כהלכתה, והמשפטים שלמים וברורים. אז היתה הקפדה גדולה על לשון נקיה ומלוטשת.

ש. אני יודע ששרת ובן־גוריון היו קנאים גדולים לעניין.

ת. כן, אבל הם היו קנאים לזה שגם הפררטוקול יירשם בדיוק. הייתי בודק גם עם המנוח הקצרן, צבי מימון. באותו זמן היו העיתונאים מסתובבים סביבי כדי לדעת ממני תכנים מישיבות הממשלה. ואני כמו סלע איתן – שום דבר – ולא קניתי את עולמי אצלם. אני חושב שמאז נשארתי בשביל העיתונאים מחוץ לתחום. איתי אי אפשר לעשות עסק.

לא עבר זמן רב ובן־גוריון הזמין אותי ואמר: “אני רוצה שתרכז לי את כל הטיעונים והוויכוחים בעניין הקמת המדינה ומסביב לזה, של כל המפלגות – הרביזיוניסטים, מפ”ם, “אחדות העבודה” וגם בתוך המפלגה". הזמנתי את כל כרכי העיתונות מכל המערכות, מיפיתי את הדברים והכנתי שלושה־ארבעה כרכים של פיסקאות מדברי כל אחד ואחד.

ש. איפה נמצא החומר הזה?

ת. מצאתי בשלב מאוחר עוד תיק אחד שנשאר אצלי והעברתי אותו ללשכתו של בן־גוריון. היו שלושה־ארבעה תיקים שהכילו קטעים וציטוטים מדבריו ועמדותיו של כל אחד ואחד מאנשי המפלגות. זה היה נחוץ לבן־גוריון לצרכי הוויכוח והפולמוס. בינתיים התחילה לפעול מועצת המדינה הזמנית. נתבקשתי לערוך גם את הפרוטוקול שלה: ואז מישהו התעורר, אם אני לא טועה, היה זה בן־גוריון, שאמר כי השרים קוראים שאילתות המוגשות להם וכן גם התשובות, ולא לכולם יש כושר ביטוי וקריאה עברית טובה. ואז נתבקשתי לקרוא את השאילתות ואת התשובות לשאילתות בישיבת מועצת המדינה הזמנית. וזמן מה גם בראשית הכנסת הראשונה. אחר כך התחלתי לקרוא גם את החוקים, מה שנקרא בלשון הפרלמנטרית “קריאה ראשונה”. הייתי קורא את החוק סעיף סעיף, בהטעמה, כשכל חברי מועצת המדינה יושבים ומקשיבים, ואחר כך מתחיל הדיון. פעם קראתי את חוקת השיפוט הצבאי במשך שעתיים, וכל המועצה ישבה בריכוז מלא, כשהחוק פתוח לפניהם, ואני קורא סעיף־סעיף. היו סעיפים או פיסקאות שחזרתי עליהם לצורך הטעמה והדגשה – לא פרשנות. אבל, הפרשנות השתמעה תוך כדי קריאה. וזה היה נפלא. מישהו מהעיתונאים כינה אותי “חזן הכנסת”.

ערכתי את הסטנסלים של דיוני המועצה, ואחר כך ערכתי שוב את החומר והכנתי אותו לדפוס. גם הגהתי לבדי. כך יצאו שני הכרכים הראשונים של מועצת המדינה הזמנית. וכן גם ההתחלה של “דברי הכנסת”. הייתי יושב ועושה אח העבודות ומפעם לפעם היה בן־גוריון נכנס אלי, שואל מה נשמע, ולפעמים היה מראה לי נאום שלו.

ש. ישבת במשרד ראש הממשלה באחד החדרים?

ת. כן, חדר שלישי ממנו. לפעמים היה נותן לי לקרוא נאום שלו. “תן לי הערות”. והייתי נותן הערות שלי. היה גם נאום אחד חשוב מאוד שלו, שנשאר אצלי בכתב־יד והמזכירה שלי הדפיסה אותו, ונתתי לו את זה מודפס ונקי. השארתי את הנאום במגרה, נסעתי לעדן וכשחזרתי לא מצאתי את הנאום במגירה – מישהו לקח אותו. זה נאום שבו השתמש בפסוק “ואביט ואין עוזר…” מישעיה ס“ג, ז. לפעמים היו ויכוחים בינינו על מלה זו או אחרת. למשל, הוא היה אז דבוק במלה “ברם”. אמרתי לו מה “ברם”? זאת אינה מלה עברית. לא הסכים אתי. במשך הזמן הוא תפס שזו לא מלה עברית, יש “אך”, “אבל”, או “אולם” – מה אתה צריך את ה”ברם“? על ה”את" היו ויכוחים גדולים. כבר אז אמרתי לו, אני בתנ“ך שלי לא אשנה את “בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ”. זה יישאר שם. ולא הסכמתי עמו בעניין ה”את".

לפעמים היה יוצא מחדרו ושואל: “איפה הכושי שלי”? היתה הרגשת חיבה, שחיממה אותי מאוד באותה תקופה. הוא חיבב אותי ואני מאוד אהבתי והערצתי אותו, ולא רק כאזרח, ככל האזרחים, אלא למעלה מזה.

במשך הזמן מינו אותי להיות גם קצין־קשר בין הכנסת והממשלה, והייתי יושב בישיבות היושב־ראש והסגנים של הכנסת, ומביע את דעת הממשלה. כאשר נתמניתי לתפקיד זה שפרינצק שמח מאוד ואמר לי: “מינו אותך להיות מקשר ביני לבין בן־גוריון. טוב מאוד. חזרה עטרה ליושנה, זאת אומרת, חזרנו לאותו מצב שאתה מקשר ביני ובין בן־גוריון ומדווח לו מה שאני צריך שהוא יידע”.

ש. ואיך היתה הטכניקה של העבודה? היית נפגש עם בן־גוריון או עם שרף?

ת. לעתים רחוקות עם בן־גוריון, אבל על פי רוב עם שרף.

כל זה נמשך עד שנבחרתי להיות חבר כנסת. באותו זמן היתה פרשת עליית כנפי נשרים מתימן, וככל שישבתי במשרד ראש הממשלה ועסקתי בענייני הממשלה לא הרפיתי מהנושא הזה. כתבתי אז מאמרים והמשכתי את הקשר עם עדן, עם תימן ועם השליחים. הם היו באים אלי למשרד ראש הממשלה. ישיבתי במשרד ראש הממשלה נתנה לעניין העליה מתימן כיסוי ממלכתי שלא היה לו עד אז. בחנוכה תש“ט, שבעה־שמונה חדשים אחרי הכרזת המדינה, קיבלתי את הסכמתו של בן־גוריון ויצאתי לעדן. ביליתי שם כשלושה שבועות. עסקתי בארגון, בטיפול ובסידורים עם הג’וינט, עם הסוכנות היהודית, עם יהודי עדן והמשרד הארץ־ישראלי וכך הלאה. אבל, בעיקר הייתי איש בשורה, הבאתי את בשורת המדינה, וההתלהבות היתה אדירה. בכלל, היתה זו החוויה המרכזית, הבלתי־חוזרת והבלתי־נשנית של חיי. הייתי הולך כשמסביבי מסתובבים מאות ואלפי אנשים. יצאתי למרפסת כדי לנאום אל האנשים על מדינת ישראל, על דוד בן־גוריון, והיתה התלהבות רבה. זה היה אחרי הפרעות (שנה בדיוק לפני כן, בכ“ט נובמבר כשהחליט האו”ם על הקמת מדינת יהודים, היו פרעות ביהודי עדן). הרובע היהודי בעדן עוד היה מוקף גדרות־תיל ושמור על־ידי חיילים ערביים. היהודים קיבלו אותי בכבוד גדול, וגם הערבים והאנגלים שנפגשתי איתם. הם התייחסו כלפי בהרבה דרך־ארץ – הנה האיש שמייצג את מדינת ישראל. בשובי משם הבאתי ספר־תורה שנרכש בשם היתומים בעדן. היו הרבה יתומים שצריך היה להעלותם לארץ. ספר־התורה הזה הובא בצירוף מכתב שהבאתי לבן־גוריון ובו נכתב: לכבוד ראש ממשלת ישראל ושר הבטחון דוד בן־גוריון שלום! תבענה שפתותינו תהילה: השיר והשבח והתהילה והתפארת לחי עולמים, אשר תשמיענו בצמיחות קרן דגל ישראל ובהרמת ממלכת ישראל. אילו פינו מלא שירה כים ולשוננו רינה כהמון גליו ושפתותינו שבח כמרחבי הרקיע אין אנו מספיקים להודות על אחת מאלף אלפי אלפים ובפרט על הניסים שנעשו לאחינו בני ישראל יושבי ארץ ישראל, אשר הערו למוות נפשם ומסרו עצמם על קידוש שכינת עוזנו ועל פדות כל ישראל… אנחנו יושבי הגולה בשומעינו זאת שמח ליבנו ויגל כבודנו… עתה רצה יושב מרום לקבץ גאולתינו וכבר עולים ארצה על כנפי נשרים, בנינו, נשינו וזקנינו, רק לא אנו” (אז הבריטים לא הרשו לגברים לנסוע כדי שהם לא יילכו לצבא), “כי לדעת צוררינו חיילים אנו ובשבי יחזיקונו, עד מתי? אליך עטרת ראשינו, ראש ממשלתנו בן־גוריון, יושב על כסא דוד, אנו שולחים ברכתינו ותודתינו לכל העם היושב והלוחם בציון, וברכתנו אנו שולחים ביד ציר נאמן מר ישראל ישעיהו, ספר תורה כדי לקיים בך מקרא שכתוב “והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו”. יהי רצון שתודתינו זו תיטב בעיניך ובעיני ממשלת ישראל ותהי לרצון… מאת דורשי שלומכם פליטי תימן מחנה גאולה, עדן. היום ג' עשירי בטבת ה' תש”ט".

ש. האם אתה זוכר את ישיבת מרכז המפלגה שבה הוחלט על הכרזת המדינה?

ת. היו מספר ישיבות, ואני יכול להזכיר את הישיבה האחרונה שהיתה ביום חמישי, או רביעי, לקראת הכרזת המדינה למחרת היום. בישיבה הזאת לא השתתף בן־גוריון. דווח, שמשה שרת חזר מלייק־סאקסס ושהוא אמר: “עכשיו או לעולם לא”. בסוף היתה הצבעה אם להכריז למחרת או לא להכריז, וכולם הצביעו בעד, פרט לשניים או שלושה – שפרינצק, לבון ועוד אחד, שאינני זוכר מיהו. השאר הצביעו בעד ההכרזה למחרת היום. נימוקם של אלה היה שעוד “לא” – זאת אומרת, לא שהם התנגדו לעצם הדבר, אלא שפחדו מפני דחיקת הקץ. אינני בטוח אם השלישי היה קפלן.

ש. האם היתה מתיחות?

ת. לא, הישיבה היתה אחת הישיבות המרוכזות והשקטות ביותר. לפני כן היו ישיבות שבן־גוריון בא ודיווח על ההתרחשויות, על המאבק עם הערבים, על המאבק בזירת האו"ם, על ההצבעות השונות ועל השגעונות של האמריקנים. היו כמה ישיבות שבן־גוריון בא ודיווח, ואני זוכר חלק מהדיווחים האלה, אך בישיבה הזאת הוא לא השתתף. לא הוא ולא שרת.

ש. שרת לא נאם לפני הישיבות?

ת. הוא נאם בישיבות אחרות, קודמות, אבל בישיבה הזאת, שבה היה צריך להחליט אם לקיים למחרת את ההכרזה או לא, בן־גוריון לבטח לא השתתף, גם שרת לא היה. אינני זוכר מי דיווח.

ש. האם זה נכון שמרכז מפא"י דאז לא היה אקטיביסטי?

ת. לא. היו כאלה והיו כאלה. גם בעניין הצעת החלוקה היו, כמובן, ויכוחים בעד ונגד בין אקטיביסטים ולא־אקטיביסטים. אני זוכר שבמועצת המפלגה בחיפה שפרינצק התבטא בחריפות רבה נגד האקטיביזם, ומישהו יצא ואמר יוסף פלביוס. זה שמעתי באוזני – איני זוכר מי. שמעתי גם ביקורת חריפה של עדה מימון שאמרה אחרי נאום של בן־גוריון: “מים, מים”.

ש. זה לא פלא שהיו תגובות כאלה מאנשי “הפועל הצעיר”, במקרה או שלא במקרה.

ת. הוויכוח בעד הקמת המדינה או נגד הקמת המדינה היה בין אלה הבטוחים בעצמם ובין מי שחששו מפני סכנת השמדה של הישוב היהודי. כך גם הוויכוח שהיה בין מצדדי החלוקה לבין המתנגדים לחלוקת ארץ־ישראל. זה ויכוח שנמשך עד היום.

הבאתי אז את ספר־התורה לבן־גוריון ונתקבלתי יחד עם ספר־התורה. הבאתי איתי שלושה נציגי היתומים. באו כל ראשי העדה התימנית בארץ העוסקים בעליה, ונתקבלנו בכבוד מלכים בקריה. השוטרים והחיילים עמדו בעמידה צבאית משני הצדדים, זה היה טקס דומה מאוד לטקס שהיה שבועיים לפני כן, כשהתקבל ירשוב, השגריר הראשון של ברית־המועצות.

ש. איך הוא יצא לקבל אתכם?

ת. בן־גוריון יצא וקיבל אותנו על המדרגות. נכנסנו לאולם, שם הוא קיבל את ספר־התורה ונאם נאום חם ולבבי. הנאום התפרסם למחרת ב“דבר” וגם בעתונות אחרים. שמרתי את הקטע מ“דבר” תחת הכותרת: “ספר־תורה מפליטי תימן לדוד בן־גוריון”, עם ציטטה מדברי בן־גוריון “יהודי תימן לא יצטרכו לחכות זמן רב”.

על רקע זה, (אני חושב שזה היה סמוך למאורע הזה. ואולי קצת לפני) הזמין בן־גוריון את אנשי הגו’ינט והסוכנות היהודית לפגישה אצלו כדי להחיש את עליית היהודים משם. עד אז עלו רק קצת יתומים וקצת נשים, בעצם רק נשים אלמנות, גברים לא הורשו ע“י האנגלים לעלות כי כולם נחשבו בגיל הגיוס – ההורים לא נתנו לילדיהם לעלות ומשפחות לא רצו להתפרק – אם הגברים לא נוסעים, גם הנשים לא נוסעות, ובוודאי שהילדים לא נוסעים. היה מחסום. והעיקר, חסרו אפשרויות – צריך לא רק להסיע את האנשים אלא גם לארגן אותם ולכלכל אותם שם. בן־גוריון הזמין את הגו’ינט ואת הסוכנות היהודית. היה ברור שהסוכנות היהודית אינה יכולה לפעול בעדן, כי האנגלים היו ברוגז עם מדינת ישראל ועם הסוכנות היהודית. רק הגו’ינט יכול היה לפעול שם. אנשי הגו’וינט פקפקו. הם אמרו: “עכשיו אנחנו עוסקים בקפריסין – יש מחנות בקפריסין, ויש מחנות־פליטים באירופה. אנחנו לא יכולים להעמיס על עצמנו עוד מעמסה כשאנחנו לא יודעים את שיעורה, את גודלה ורוחבה”. בן־גוריון שאל אותי: “כמה יהודים יש בתימן, לפי הערכתך?” אמרתי: “כ־15 אלף”. לא התכוונתי להטעות – הכוונה שלי היתה שיש בעדן חמשת אלפים. יחד זה 15 אלף. הוא מייד קפץ על העניין ואמר: “מה אתם מדברים? 15 אלף איש זה לא בעיה, זה לא למעלה מכוחכם. אתם יכולים להזיז את זה”. הם קיבלו זאת – אחרי הישיבה הרגשתי שמשהו לא כשורה. חזרתי אליו ואמרתי לו. “אמרתי 15 אלף, זה לא מדוייק, יש בתימן כ־50 אלף יהודים. לא מזמן הופיע ספר “שבות תימן” ובו כתבתי מאמר גדול המפרט אפילו חלוקה לפי האיזורים בתימן. לפי אותו סיכום מספרם הוא קרוב ל־50 אלף. מישהו יראה את זה ויגיד שאני שיקרתי”. הוא אמר: “אל תדאג, אתה חושב שאנשי הגו’ינט יילכו לקרוא את כל אוצרות תימן? עשית טוב – הם יבלעו את זה”. ואמנם הם בלעו את זה ונכנסו לטראנס. כעבור זמן לא רב יצאתי עוד פעם לעדן והפעם במינוי של בן־גוריון. גם שפרינצק נתן לי מכתב כיושב־ראש הכנסת. שוב עשינו שם חריש גדול, אירגון וסידורים, פגישה עם השלטונות, וזה לקח כמה שבועות. כשחזרתי דיווחתי (בפעם הראשונה כתבתי דו"ח חשוב שלא התפרסם עד היום). בפעם השניה היה דו”ח בשם המשלחת, שאני חיברתי אותו. הוא התפרסם בעיתונים וגם בספר של שלמה דורי, ונדמה לי, גם בספרו של יוסף צדוק.

מאז לא פסק בן־גוריון מלהתעניין בקליטתם ובמעשיהם של עולי תימן. הוא גם יצא לסיור במחנותיהם ובישוביהם והפגישה בינו וביניהם היתה מאד מרגשת. אמנם הוא הכיר את התימנים לפני עשרות שנים, אבל הפעם פגש בהם במספרים גדולים וברוח אחרת. לא הרוח הקשה, המודאגת והמסכנה של הראשונים, אנשי העליה השניה והשלישית. אלה היו גאולים שעלו למדינת ישראל. על אף שעוד לא היו מסודרים – הם היו עדיין במחנות ובכפרי־עבודה וכיוצא בזה – אבל הם כבר היו עם פנים שוחקות, קידמו אותו בתקיעת שופרות, בטקסים, בצהלה, בשמחה וראו את פניו כראות פני המשיח. מובן שגם ארשת הפנים שלו, הדמות היפה, הרעמה הגדולה והפמליה שליוותה אותו, כל זה הרשים אותם עמוקות.

ש. אתה זוכר אפיזודה מיוחדת מפגישה כזאת?

ת. הוא היה מתעניין בעיקר בילדים. שאל אותם אם הם יודעים עברית. אמרו – כן. “מאין אתם יודעים?”. אמרו: “למדנו תורה”. היה מתכופף אל הילדים, ילדים יפים ומעוטרים בפיאות ארוכות ומתעניין בהם. וגם הדבר הזה הרשים מאוד. אני זוכר שאשה אחת מעולי תימן, ממושב אורה, חיברה שיר שקוראים בערבית “קצידה”, שיר מלא שבחים לבן־גוריון, למלחמותיו ונצחונותיו, בחרוזים נחמדים מאד.

בינתיים קם עליו ועלינו – על אותה חבורת אנשים מקרב יוצאי תימן כמוני – רוגזה של מלחמת החינוך של ילדי העולים. המחנה הדתי הקים סערה שפשטה בארץ ובעולם היהודי כאילו מעבירים את ילדי תימן על דתם ועל דעתם. זו היתה מהדורה שניה, חמורה יותר, של ילדי טהרן, כאשר קמה סערה מי יקבל את הילדים האלה ויקלוט אותם. העניין הדתי היה הנימוק המרכזי בסערה ההיא, עכשיו הוא חזר בהזדמנות של עליית ילדי היהודים מתימן וביתר חריפות. בן־גוריון החליט למנות ועדת חקירה, בראשות השופט העליון הידוע מימי הבריטים גד פרומקין, שתחקור אם יש אמת בטענה הנוראה הזאת שמעבירים את ילדי תימן על דתם ועל דעתם. לפרומקין היה איזה יחוס אל התימנים. אביו הרי“ד פרומקין, שהיה עורך “החבצלת”, עסק הרבה בקליטתם של עולי תימן בימי העליה הראשונה בירושלים. הוא גם נחשב איש נייטראלי, שלא השתייך למפא”י או לדתיים. חברי הוועדה היו יצחק בן־צבי, שהיה אז חבר כנסת, הרב שאג, הרב קלמן כהנא ואברהם אלמאליח, חבר כנסת ספרדי. אותי מינה בן־גוריון להיות מזכיר הוועדה. עדיין לא הייתי חבר כנסת.

ש. זה היה המינוי שלו?

ת. כן. הוא אמר לי. “אתה תהיה מזכיר הוועדה”. היה במינוי הזה כמובן, כוונה לשמור על הוועדה ולעזור לה להגיע לאמת, כי היו אמצעים אדירים להציף את הוועדה ולעורר הסתה גדולה על־ידי העדויות. באו כל מיני עדים. אחד סיפר שהוא היה במחנה, נכנס להתפלל וראה שמונעים תפילה ואחד העיד שראה איך חותכים פיאות. כל מיני בחורי ישיבות באו והסיתו חלק מהעולים, מהנכבדים שביניהם שיבואו וישמיעו צעקתם על חילול הדת והטיפול בעולים. אנשי המפד“ל, בעיקר משה שפירא, הסתייגו ממני. יום אחד הוא הלך ליושב־ראש הוועדה, אני מניח שהוא הלך גם לבן־גוריון, ואמר לו שהמזכיר אינו אובייקטיבי, הוא איש מפא”י, הרבה מאנשיו פועלים בשטח וצריך להחליפו. כנראה שמצד בן־גוריון היתה התנגדות, הוא הרגיע אותם והבטיח להם שאני אובייקטיבי ואין להם מה לחשוש. ישבתי בוועדה הזאת והקשבתי להרבה מאוד שקרים וכזבים שהובאו בפניה. לא פעם חשבתי: “אזרוק את העסק הזה ואלך. מה אני צריך את זה”, מאידך גיסא חשבתי שאולי אני אצליח לאזן משהו ולרסן. זה לא עזר. הוועדה הכינה דו“ח קטלני, ועלי היה מוטל לדאוג להכנת הדו”ח ולעריכתו הראשונית. עשיתי את המלאכה הזו בנאמנות של פקיד, דבר שהכביד עלי מאוד.

ש. במהלך הישיבות של הוועדה, האם פנית לבן־גוריון ואמרת לו: “שמע, אני לא מעוניין יותר”?

ת. לא פניתי, אבל ברור שבן־גוריון לא היה מאושר מהדו“ח. הדו”ח התגלגל לכנסת, שם פרצו ויכוחים על הנושא הזה, וכמעט היה משבר. המשבר בא מאוחר יותר. יצא ככה שעם התחלת הוויכוח על הדו“ח באה שעתי להיכנס לכנסת – הכנסת הראשונה. המנוח אברהם טביב, שהיה חבר הכנסת הראשונה נפטר, ואני הייתי אחד המועמדים ברשימה. במפלגה היו צריכים לדאוג לכך שיתפטרו אלה שלפני ואמנם כמה אנשים שהיו לפני נאלצו להתפטר, על פי החלטת המפלגה, כדי לפנות לי מקום בכנסת. וכך נכנסתי לכנסת והשתתפתי בוויכוח על הדו”ח.

ש. זה בסה"כ מהלך לא מקובל, שבעה עשר היו לפניך ברשימה וכולם מתפטרים?

ת. לא ברצון ולא בקלות התפטרו. היו כאלה שהתפתלו זמן רבה מאוד והיו שהתנגדו והתמרמרו. אבל המפלגה החליטה.

ש. מי היה הדוחף במפלגה?

ת. מזכיר המפלגה אז היה ארן, והמפלגה מצאה לנכון שמישהו צריך לייצג את התימנים בכנסת. אחרי שנפטר טביב, ביחוד נוכח העליה הגדולה ונוכח הסערה סביב העליה הזו, מישהו היה צריך לעשות את המלאכה הזו. ואם אני עושה את המלאכה, אז אני אעשה אותה יותר טוב כשאני חבר הכנסת.

ש. לבן־גוריון לא היה חלק במהלך הזה?

ת. אינני יודע, לא עקבתי במיוחד אם היה לו חלק בעניין הזה או לא. אני יודע שארן עמל בעניין זה הרבה ונתקבלה התוצאה כפי שנתקבלה. בשעה שהצהרתי אמונים בכנסת נקראתי על־ידי המזכיר בשמי המלא ישראל ישעיהו שרעבי. כאשר ירדתי מהדוכן, בן־גוריון כמעט צעק אלי: “מה זה? אתה ישראל ישעיהו, מה זה שרעבי? מנין לך השם הלועזי הזה?” אמרתי לו: “זה לא שם לועזי, זה ראשי תיבות שלום רב על בני ישראל”, אז הוא צחק והגיב כאילו זה היה מצדי תירוץ, אבל זה לא היה תירוץ, משום שמקובל לפרש את השם שרעבי לפי ראשי התיבות האלה, אם כי יש גם פירושים אחרים ביחס למקור השם הזה. בזמן ההוא בן־גוריון הקפיד מאוד על עיברות השמות. הוא ומשה שרת ורמז, וגם אלמליח, מהצד השני של המיתרס, נלחמו לעברית ולשמות עבריים. מלחמה זו השאירה את רישומה על רבים ששינו אז את שמותיהם ויש להם שמות יפים מאוד. שרתוק שינה את שמו לשרת, ואילת שהיה אפשטיין ולבון שהיה לוביאניקר ונמיר שהיה נמירובסקי, ומאירסון הפכה למאיר, וגלובמן נעשה גוברין. וכן השגרירים השונים, אפילו איבן נעשה אבן.

באותו פרק זמן נדרש הדבר להחיש חברותי בכנסת גם כתגובה לסערה שהקימו הדתיים, שמטרתה היתה לא רק כוונות טובות. זה שהם דאגו לצד הדתי – היה מוצדק, אבל הם התכוונו גם לכופתאות – להעביר את כל המחנה הגדול של עולי תימן אל מפלגותיהם – המפד"ל והאגודה. אפילו ביניהם כבר התחילו מריבות מי יחטוף מה. היה צריך לדאוג שהם לא יוציאו לגמרי את תנועת העבודה מן השטח. זה היה אפשרי מפני שהתימנים הם דתיים, והדגל של הדת היה הדבר הכי מסעיר אצל היהודים האלה. גם המסורת של החיים בתימן היתה כזו שהיהודים הגנו על יהדותם, וכל המאבק שלהם היה על הצד הדתי. לכן קל היה לכבוש את כל העם הזה, והיינו צריכים לעבוד על כך. בתקופה ההיא נערכו הרבה מאוד כינוסים וחגיגות שאני וחברי אירגנו, וכמעט בכל החגיגות והכינוסים האלה השתתף בן־גוריון. בכל פעם שהוא הופיע היתה להופעתו רוממות.

ש. הוא משך יותר מאחרים?

ת. בוודאי. היה ברור שאין אישיות יותר גדולה, יותר חשובה ויותר יפה מאשר בן־גוריון לכל כנס שכזה. השתתפו אישים רבים – שפרינצק, רמז, יבנאלי ויצחק גרינבוים, ואני יכול להזכיר הרבה שמות שנכחו בכל אחת מהחגיגות הגדולות. אבל האיש הכי פופולרי בחגיגות האלה היה בן־גוריון וכל פגישה איתו היתה ליום חג. התוצאות התבטאו אחר כך בבחירות לכנסת השניה ובייחוד לכנסת השלישית, כאשר 90 אחוזים מעולי תימן הצביעו בעד מפא"י.

ש. זו היתה הצבעה בעד מפא"י, או בעד בן־גוריון?

ת. זה היה בעד מפא"י, בעד בן־גוריון ופמליית האנשים שהולכת איתו – כל הקבוצה שלנו, קבוצת התימנים הבן־גוריוניסטים. הם היו אנשים מוכרים וידועים בציבור. והצירוף הזה של האנשים האלה עם בן־גוריון היה כרטיס־הביקור הטוב ביותר לבחירות.

ש. לדעתך, כשהיה לפעיל כל שהוא קשר עם בן־גוריון, היתה לזה משמעות ביחס של הבוחרים אליו, ביחס הציבור אליו? למשל, זה שידעו שלך יש קשר עם בן־גוריון?

ת. בהחלט. אבל עלי הם שמעו עוד בתימן והכירו אותי בעדן. כתבתי אליהם מכתבים והייתי בקשרים פעילים איתם. נאמתי לפניהם והתהלכתי בתוכם כמנהיג שלהם, המנהיג הישיר, ונוסף לכך הצירוף הזה שאני הולך עם בן־גוריון ובן־גוריון הולך איתי, היה צירוף טוב וחזק. לא הייתי לבדי – היתה קבוצה שלמה של חברים טובים וחשובים שהצירוף הזה משך אליהם את התימנים בהמוניהם.

במשך הזמן היינו צריכים להבליט את דאגתנו לצרכים הדתיים של התימנים, אך תנועת העבודה לא היתה ערוכה או בנויה לזה. התחלנו בזה ב־1944, כאשר באו קבוצות־נוער מתימן. קיבלתי את פניהם וניסיתי לכוון אותם לקיבוצים. זאת היתה אז האופנה, וגם היה בזה נסיון בלתי רגיל – שלא היה דוגמתו – לכוון נערים תימנים, עולים חדשים אל הקיבוץ. את הקבוצות העיקריות שלחנו ב־1944 לשפיה, ואחר כך קבוצה אחת למוסד דתי, נדמה לי כפר בתיה, אבל רצינו לשלוח לקיבוץ, הוצאתי איפוא קבוצת צעירים לקיבוץ גבע. עשיתי עם קיבוץ גבע סידורים דתיים לקבלת הקבוצה הזו, כדי שהם יוכלו לחיות חיים דתיים מלאים. מחצר בית הוועד הפועל ברחוב אלנבי 115 יצאתי עם הקבוצה יחד עם ספר־תורה. זה היה טקס שהתקיים בפעם הראשונה, עורר סקרנות מרובה, והקהיל את כל היוצאים והנכנסים לוועד הפועל של ההסתדרות. אבל זה היה דבר שולי לעומת ההתפתחות הגדולה בזמן העליה הגדולה, שאז היינו צריכים לדאוג לעניינים הדתיים בהיקף גדול. אז הקמנו מחלקה במפלגה לעניינים דתיים – לטיפול בחברים הדתיים. בין השאר ערכנו כינוס גדול בעיינות בהשתתפות בן־גוריון, הרב טלדנו ושזר, והיה כנס מפואר ואחריו הופיע עיתון שלם של נאומים. בהזדמנות קודמת הבאנו אל בן־גוריון משלחת של נכבדי וזיקני העדה שידברו איתו על הצרכים שלהם, בייחוד צרכי דת. הדבר הזה היה נחוץ לנו משתי סיבות: א. להראות לזיקני התימנים ורבניהם את דאגותינו ודאגתו של בן־גוריון גם לעניינים הדתיים; ב. היתה בזה גם מגמה, או צורך, לפרוץ את התנגדותו של משרד הדתות לפעילות המיוחדת שלנו. במשרד הדתות לא ראו בעין טובה את הפעילות הדתית שלנו והיינו צריכים לפרוץ את זה. חשבנו שנעשה זאת בעזרתו של בן־גוריון. באותה פגישה רשמתי את דבריו של בן־גוריון בראשי פרקים. אך לא רשמתי מה שהם אמרו, מה גם שהוגש לבן־גוריון תזכיר בכתב שכלל את הדרישות.

כאשר בן־גוריון התכונן ללכת לשדה־בוקר, הזעיק אותי זאב שרף באחד מימי שישי, כמעט לפני כניסת השבת, לביתו של בן־גוריון, מצאתי אותו שוכב על המיטה וסביבו ערימה של עיתוני יום שישי. הוא אמר לי: “אני רוצה שתכתוב ספר על תולדות הקמת המדינה, והרי לך ראשי פרקים”, הוא נתן לי ראשי פרקים מודפסים במכונת־כתיבה, השמורים איתי עד עכשיו. בין השאר כלולים בראשי הפרקים האלה הוויכוחים הבין־מפלגתיים על הקמת המדינה, נושא שעסקתי בו לפני־כן כשהכנתי תיקים גדולים ומלאים של ציטוטים. כמו כן רצה שאתייחס לכל המו"מים הקואליציונים והיחסים הבין־סיעתיים בכנסת הראשונה והשניה. שמחתי על ההצעה ושמחתי על האמון שנתן בי, והתחלתי לכתוב. כתבתי שניים או שלושה פרקים השמורים איתי עד היום. אבל בגלל עיסוקי המרובים, מכיוון שהייתי כבר חבר כנסת ועסקתי בקליטת עליה ובפרובלמטיקה של הקליטה ובהתיישבות ובסכסוכים בין המשפחות, נמשך הדבר הרבה זמן. לא היה די זמן לשבת ולכתוב. כנראה שבן־גוריון נואש ממני, מפני שאחרי כמה פעמים של שאלות “מתי? מתי?” ותשובתי “עוד מעט נתקדם”, יום אחד אני רואה ספר של אב' נ' פולאק ששמו “בקום מדינת ישראל” בהוצאת “עיינות”. אז הפסקתי לכתוב, כי הבינותי שכאשר התייאשו ממני פנו לפולאק שיכתוב את הספר. הוא כתב ספר לא גדול ואין בו הרבה דברים שבן־גוריון רצה. ייתכן שזו היתה יוזמה עצמית של פולאק, או יוזמה של מישהו אחר, אבל הספר הזה גרם לי שארתע מהעניין ולא אכתוב.

פרק מיוחד בהתעניינותו של בן־גוריון בעולי תימן היה עניין הביטחון והצבא. כשהגיעו שיירות גדולות של עולי תימן “על כנפי נשרים” ביקש ממני בן־גוריון במפורש לארגן קורס מפקדים מקרבם במסגרת צה“ל. בשיחות שהיו בינינו הוא נימק זאת בכך שיהודי תימן היו כנועים מאוד בגלותם, לא נשאו נשק מעולם ולא שירתו בצבא, ולכן עלול השירות בצה”ל להרתיע אותם.

ש. ועל האינטרפרטציה הזאת הוא אמר לסמוך?

ת. היא יכולה להיות מתקבלת על הדעת. רק באו היהודים האלה למה שנחשב בעיניהם מנוחה ונחלה וכבר אומרים להם עכשיו תתגייסו לצבא, תעברו את האימונים ותלכו להילחם. אי אפשר היה שלא להרגיש שכאן יש מקום לרתיעה ולדאגה. אבל, גרס בן־גוריון, אם יקומו מקרבם מפקדים, הם יהוו כוח מושך לצעירים, והחשש הזה מפני רתיעה יעבור מן העולם. המפקדים וגם החיילים יהיו בעלי קומה זקופה, כאשר יראו את אחיהם וחבריהם מפקדים. אירגנתי קורס שבו נטלו חלק מאה חניכים, שאחרי סלקציה קפדנית נשארו מהם קרוב לשבעים. הקורס נמשך שבעה חדשים – שלושה חדשים בתל־חי וארבעה חדשים בבאר טוביה. החניכים האלה היו במרוצת הזמן השאור שהתסיס ומשך את צעירי העולים התימנים לשרת בצה"ל.

גם הקמת הישובים של עולי תימן, מושבים וכפרי־עבודה, העמידה אותם בפני הצורך לצאת לשמירה מפני מסתננים ולעמוד בפני התנכלויותיהם, לפעמים אף בקרבות פנים אל פנים. דווקא בישובים היתה להם תחושה טבעית של הגנה מפני הערבים שבאים לגנוב ולרצוח. לעומת זאת ההליכה לצה“ל זרמה בכיוון הזה אחרי המפקדים. כאשר פרצה מערכת “קדש” ב־1956 השתתפו בה אלפי חיילים יוצאי תימן. הלכתי לבקר אותם בחזית והייתי מלא התפעלות מזקיפות קומתם והרגשתם הגאה שהם משתתפים במערכה. בן־גוריון לא הסתפק בכך – כל אימת שהיה מבקר במחנות צה”ל, או בסיום קורסים למפקדים, היתה שאלתו הראשונה: “האם יש כאן תימנים? איפה הם?” והיה שמח מאוד כאשר פגש כאלה. ההרגל הזה שלו, שהתמיד בו, גרם לכך שהמפקדים והמארחים היו כבר מנחשים מראש מה עשוי בן־גוריון לשאול. והיו מתכוננים לשאלה הזו כדי להשיב עליה. הדברים הגיעו לכך שהתחילו ללגלג על כל העניין הזה, ואז המקורבים לבן־גוריון הפנו את תשומת לבו לכך שהוא צריך לחדול מזה, מפני שזה גם מעורר קנאה, כביכול. כשהוא בא הוא לא שואל על פולנים, על רומנים, על יוצאי מחנות, על בולגרים – תמיד מחפש רק תימנים. אז הוא לאט־לאט הפחית את זה. לאט־לאט הוא המעיט בפניות האלה. הוא שינה קצת את נוסח השאלה והיה שואל: “מי כאן לא אשכנזי?” כדי לדעת איך משתלבים עדות המזרח. אבל בעצם היה ברור שהוא מחפש תימנים. לימים נזדמנה לו מציאה גדולה: בחור תימני ממשפחת בדיחי שנעשה לטייס. כששמע על כך בן־גוריון הלך לבקר אצל משפחת בדיחי. אינני יודע מי גרם לכך שלא הודיעו לי, ולא הזמינו אותי. הפמליה לקחה את בן־גוריון לשם, ושכחו שצריך לקחת גם את ישראל ישעיהו, מה גם שמשפחת בדיחי הם קרובים שלי מצד אשתי. אז הוא כתב לי פתק או מכתב. פעם אחת הוא אמר לי: “אני רוצה שיהיה רמטכ”ל או נשיא תימני“. שמעתי את זה והתפעלתי מהרצון הזה, אבל אמרתי שזה לא ריאלי. באותו זמן לרמט”כלות יכול היה להגיע רק יליד הארץ, או אדם שהיה בצבא בחו“ל, שעבר אימונים, שיש לו נסיון והשכלה וכו'. מהתימנים אולי יגיע פעם רמטכ”ל, אבל הוא כבר לא יהיה תימני – הוא יהיה דור שני או שלישי בארץ. הדבר התפרסם – אינני יודע איך, אולי הוא אמר את זה גם למישהו אחר – בעתון “הארץ”. אחר כך מצאתי לנכון לפרסם את הדבר הזה בעתון שהוצאנו אז לתימנים בשם “שלוחות”. לדבר הזה היתה תהודה גדולה גם בין התימנים וגם מחוץ להם. זה העלה את תשומת הלב אל התימנים בשיעור גבוה. הוא גם חזר על זה כמה פעמים. יש לי מכתבים שלו מתקופות מאוחרות מאוד שבהם הוא חוזר ואומר: “אני רציתי לראות רמטכ”ל תימני או נשיא תימני“. אפילו כשהוא כבר היה בזיקנה מופלגת, ואני נבחרתי להיות יושב־ראש הכנסת, הוא שלח לי מכתב־ברכה שבו הוא מציין: “רציתי לראות רמטכ”ל או נשיא תימני, אבל יפה שבחרו בך להיות יושב־ראש הכנסת של עם ישראל”. אבל גם על רצונו לראות רמטכ“ל תימני היתה במרוצת הזמן תרעומת וליגלוג. מאידך גיסא זה חדר אל התימנים, חניכי קורסים צבאיים, שנתקלו בזה, או שמישהו הקניט אותם, שכאילו אם הם מקבלים דרגה זה רק מפני שבן־גוריון רוצה תימני כרמטכ”ל. הדבר הזה נראה פוגע ורצו להשתחרר ממנו שיהיה ברור שכל אחד מקבל את דרגתו בזכות עצמו. הייתי בטוח שאף אחד לא יקבל דרגה בזכות לחץ של בן־גוריון – הוא לא נהג כך, ושום איש רציני לא היה יכול לחשוב שמכיוון שבן־גוריון אמר שהוא רוצה רמטכ"ל תימני אז יש להסמיך בחורים תימנים להיות מפקדים, בלי שהם יהיו ראויים לכך.

ש. שוחחת איתו פעם על העניין הזה?

ת. לא, לא מצאתי לנכון. בן־גוריון לא היה בנוי לשיחות מסוג זה. אני מפרש את התמדתו של בן־גוריון בעניין הזה בשני אופנים: א. הוא רצה להמשיך לחזק את רוחם של עולי תימן ולשחרר אותם מנטל הירושה הגלותי. זו מטרה שכנראה היתה לנגד עיניו ולא רצה להרפות ממנה. אני חושב שהוא הועיל הרבה בעניין הזה; ב. הוא רצה להפגין את רצונו שיינתן ייצוג ראוי ומכובד ליוצאי תימן גם בעמדות היצוגיות במדינת ישראל. הראיה, שהוא הזכיר בנשימה אחת “רמטכ”ל או נשיא“, כלומר, לא רק מבחינה צבאית, אלא גם מבחינה אזרחית. לאחר פטירתו של שפרינצק הוא הציע אותי ליושב־ראש הכנסת, וההצעה שלו לא נתקבלה מפני שהיתה כנראה התנגדות בעיקר בקרב חברים ממפא”י וגם בקרב מפלגות אחרות. שניים־שלושה חברי כנסת חשובים מאוד, אחד מהם ממפא"י ושניים מסיעות אחרות, נסעו פעם באותו זמן במונית ודיברו על הנושא הזה, והנהג מצא לנכון לבוא ולספר לי מה שדיברו.

ש. ידעת אז שהוא הציע את זה, או יותר מאוחר?

ת. ידעתי אז. שמי כבר הופיע בציבור.

המקרה גרם לכך שכאשר נזרקה פצצה מהיציע של הכנסת הייתי יושב ראש ובן־גוריון, משה שפירא וגולדה נפצעו. אינני יכול לשכוח כיצד הייתי מתמוגג מהמראה של הכנסת של הימים ההם, ומהמראה של ראשי העם. הם באמת היו דמויות מפוארות בכנסת. אנשי הגנה, אנשי התיישבות, אנשי הגות, גדולי גדולים, בן־גוריון ושרת וכל אלה. אותו מקרה השאיר בי זעזוע נורא, משום שהוא פגע בדימוי התפארת שהיה לי מהכנסת. פתאום ראשי העם, כולם, תחת פצצה שפוצעת אותם ויכלה להרוג אותם.

ש. אתה זוכר איך בן־גוריון התנהג בסיטואציה הזאת?

ת. בשקט ובהתאפקות גמורה. לא הוציא הגה.

ש. ואחרים?

ת. גם האחרים התנהגו בשקט. היה אחד שניצל בנס, לדעתי, וזה היה אליהו אילת. הוא ישב על הספסל, יצא לרגע ומייד נפלה הפצצה על אותו ספסל והרסיסים פגעו בחברי הממשלה. גם אני ניצלתי בנס מפני שהפצצה נזרקה על השולחן של היושב־ראש, והתגלגלה לרצפה. זה היה נס גדול, וגם אני באותו רגע התאפקתי ולא נתפסתי להיסטריה. אמרתי: “הכנסת רגועה וממשיכה ועוד מעט נסיים”. אחרי זה נעלתי את הישיבה והלכתי למלון לישון. בלילה התעוררתי כשאני אחוז עווית. הקאתי כל הלילה והרגשתי נורא.

ש. חשבת מה היה קורה אילו?

ת. כמובן, כל המחשבות האלה עוברות בין רגע. זה היה יכול להיות נורא. טבח כזה של המנהיגות, שנה אחרי מלחמת סיני. ביום השנה, כשבכנסת נתקיים דיון במלאת שנה למלחמת סיני. לאחר ההתפוצצות ציפיתי ליריות, מפני שחשדתי כי אלה ערבים שבאו להתקיף את הכנסת, שהפצצה היא רק התחלה ושאחרי זה יפתחו ביריות. תיכף התברר שזה בחור יהודי שזרק פצצה. מאז סידרו זכוכית משוריינת והוקם משמר הכנסת.

---

גלגולי מאבקיו של בן־גוריון בעניין "הפרשה"

מאת

ישראל ישעיהו

המראיין – יגאל דוניץ – 15.3.1978

ש. נושא שיחתנו היום הוא “הפרשה”. לפני זה אולי על הניגודים שהתחילו להתגלע במפלגה בין הצעירים לבין הוותיקים. מה היתה אפיזודת “הכפר־הירוק”.

ת. “הכפר הירוק” לא היה אפיזודה, הוא היה רק חשיפת מצב נתון שזמן ניכר התמשך. בכפר־הירוק השתתפתי בדיון והבעתי הסתייגות באזני הנוכחים, בהם בן־גוריון, מהטיפוח שהוא היה שוקד לטפח את מה שנקרא אז “צעירי המפלגה”, בראשם משה דיין, טדי קולק, שמעון פרס ואחרים. בכנס הכפר־הירוק השמעתי דעתי על כך שההפרזה בטיפוח הקבוצה הצעירה הזאת בתוך המפלגה יש בה השוואה עם המעשה של סיפור “יוסף ואחיו”, שבמקרה היתה פרשת השבוע באותה שבת: בגלל כתונת הפסים שהעניק יעקב ליוסף בנו הצעיר נגרמו צרות צרורות, מכירת יוסף ע"י אחיו, ונתגלגלו הדברים עד לירידת יעקב ובניו למצרים ועד לשעבוד מצרים. בן־גוריון הקשיב לדברי קשב רב ובהפסקת הצהריים הוא ניגש אלי ואמר לי שההשוואה שעשיתי אינה מוצדקת וכי העיוות האמיתי במפלגה הוא דווקא קיומו של הגוש, ואם “הגוש לא יתקיים יבוא הכל על מקומו בשלום”. אני מודה שלא הבנתי מדוע הגוש הציק לו. אני חושב שהחברים האלה שהזכרתי קודם – שנקראו צעירים (ההפרש בגילים בינינו לא היה גדול) – הציגו בפניו את הגוש כמפלצת, בעוד שלמעשה הגוש שמר על המפלגה, הייתי אומר שמר על האיזון של המפלגה. הגוש לא היה מחליט לא על מינויים ואף לא על המלצות למינויים. הגוש רק דאג שהסירה הזאת לא תתנודד לצדדים ולא תישבר. כי היתה סכנה גדולה שמתוך המתח וההתרוצצות יקרה למפלגה מה שקרה לה בשנים האחרונות. הגוש השתדל מאוד לשמור על כך שכולם יישארו בתוך המסגרת ושתמיד תהיה התפשרות ויהיה איזה קונסזוס.

ש. אני רוצה לבדוק כמה תזות ביחס לזה, כי אני חושב שעניין הגוש הוא רלוואנטי וחשוב גם ביחס לבן־גוריון. נדמה כאילו הגוש בתקופה ההיא (אני מבחין בין הגוש שאתה ושרגא נצר ואחרים הייתם בראשו, לבין הגוש שנתגלגל אחרי הפילוג, שזה כבר סיפור אחר), הגוש המקורי טיפל ביסודו של דבר בבעיות של המפלגה, כאשר בעניין קביעת מדיניות חוץ וקביעת מדיניות הביטחון של ישראל ונושאים מהסוג הזה, נושאים ממלכתיים, הגוש לא טיפל.

ת. נכון.

ש. וזו היתה החלטה מודעת שלכם לא לעסוק בדברים האלה או ליצור הפרדה?

ת. מבחינת היחסים הפנימיים הגוש היה מורכב מידידיו האישיים ותומכיו של בן־גוריון והיה תמוה מאוד שהוא ראה דווקא בגוש את המפלצת. מכאן הבינותי שמישהו מציג בפניו את הגוש בצבעים שחורים, בעוד שבגוש ישבו נצר, סורקיס, יצחק שפירא ואנוכי, שהיינו ידידיו האישיים של בן־גוריון, מעריציו ולמעשה שומרי גבו. זאת היתה טראגדיה.

ש. שוחחתי עם שרגא נצר, סורקיס ואחרים. אני מבין שהיה כאן רצון לשמור על המפלגה וגם ליצור מצב כזה שכל הזמן יהיה גיוס מתמיד של אנשים לתוך המפלגה על מנת להרחיב את שורותיה. זאת אומרת, אנשים שהחליטו להתמכר לעבודה המפלגתית.

ת. זה נכון. היתה הרגשה שהקבוצה הזאת של הצעירים – שהיו כל הזמן דבוקים בבן־גוריון, שנדבקו אליו – רצו להרחיק מראשות המפלגה מספר אנשים. אינני יודע בדיוק מה היו הכוונות שלהם, אבל שוחחתי עם אחד מהם (לא מהשלישיה שהזכרתי, אבל אחד מאלה שנימנו עם הצעירים). כאשר אמרתי לו: “אבל אז לא יהיה נמיר, לא יהיה ארן, לא יהיה אשכול, לא יהיה ספיר”, אמר: “כן, אנחנו לא רוצים שיהיו”. זה היה הפחד. ואנשי הגוש האלה, במהדורה הראשונה שלו, השתדלו לשמור – באמצעות בן־גוריון – על־כך שהמפלגה לא תתפוצץ. אבל בן־גוריון קבע את יחסו כלפי הגוש ובזה הוא עשה את הצעד הראשון שהוביל אח"כ לתוצאות מרחיקות הלכת.

ש. יש דבר משונה, כפי שאתה מציג את זה. מצד אחד עמדו הצעירים שהם בן־גוריוניסטים ומצד שני עמד הגוש, שהוא, לפחות מהשמות הללו ואפשר להוסיף עוד כהנה וכהנה, ברובו הגדול בן־גוריוניסטי. בצמרת הוותיקה, נדמה לי, כבר התחילו הבקיעים ביחס לבן־גוריון. ספיר, למשל, איננו בן־גוריוניסט כגולדה.

ת. אבל גולדה היתה בן־גוריוניסטית, נמיר היה בן־גוריוניסט מאוד. ארן ראה בבן־גוריון עמוד־תווך שצריך לשמור עליו. אבל הקבוצה הצעירה הזאת קצרה רוחה. אני אפילו פירסמתי אחד המאמרים שלי בשלבים מאוחרים תחת הכותרת: “אלו שקצרה רוחם”. היה זה קוצר־רוח להסיט, להזיז, את קבוצת האנשים שעמדה בראש המפלגה, ולרשת אותה ולשבת במקומה. אני זוכר שגולדה סיפרה פעם, כנראה שהיה איזה ויכוח (או בבדיחות־הדעת), שאמרה לדיין. “מה אתם נחפזים, הלא יש ביולוגיה ויש טבע שעושה את שלו”. אז הוא אמר לה: “עליכם אי אפשר לסמוך”, זאת אומרת, אי אפשר לסמוך שאתם תסתלקו מן העולם מהר. היתה רוח כזאת וזו היתה רוח רעה, לפי דעתי.

ש. מתי החלה הרוח הרעה. האם אתה מנסה למקד? בן־גוריון חזר להנהגה ב־1955.

ת. אני באמת לא יכול לקבוע באופן מדוייק. אני חושב שזה התחיל מאותו רגע שלבון נתמנה לשר הביטחון. הם לא סבלו את לבון, ויכול להיות שהם צדקו. היתה להם ביקורת עליו – מוצדקת או לא מוצדקת – אני לא בקיא בזה, מפני שהיו אלה עניינים פנימיים, של ביטחון, מדיניות וצבא. אבל, הם גם חששו שלבון עשוי או עלול לתפוס את המקום המרכזי ולדחוק את בן־גוריון איתם ועם דיין ועם פרס וכך הלאה. אני זוכר ישיבה אחת של מזכירות המפלגה – ומבחינת תאריכים אינני בטוח מתי בדיוק היתה – כאשר היה הוויכוח בין שרת ובן־גוריון, ולבון התבטא שם התבטאות ברוטאלית. הוא אמר: “מה זה, עד שההר לא רוצה ללכת למוחמד, מוחמד לא רוצה ללכת אל ההר. אז בלי מוחמד ובלי ההר”. באותה ישיבה ישב בן־גוריון בצד, כדרכו כשהיה כועס. היתה, איפוא, התבטאות של לבון, כאילו מה אתם שניכם מתקוטטים, “מי אתם? אנחנו – פה, אני – פה!” נדמה לי שכל העסק התחיל מסביב ללבון כאשר נכנס להיות שר הביטחון, אולי אפילו קצת לפני זה.

באותו כנס, בכפר הירוק, בישיבת אחה"צ, היתה התייעצות ביני ובין שרגא נצר. ישבנו זה על יד זה וסיכמנו בינינו שנודיע על פירוק הגוש, כדי להניח את דעתו של בן־גוריון. זאת היתה הוכחה כמה שאנחנו רצינו לשמור על בן־גוריון גם כאשר חשבנו שהוא לא צודק. החלטנו להודיע על פירוק הגוש כדי שישכון שלום במפלגה והודענו על הפירוק. זמן מה באמת הגוש לא התכנס ולא פעל. אבל זה לא הועיל. האווירה במפלגה נשארה אותה אווירה, ללא כל שינוי.

ש. אבל למעשה לא היתה לכם נטייה להתפרק.

ת. לא. היינו חברים, ידידים – מה זה להתפרק? אבל חדלנו להתכנס ולהתייעץ ולבחון מצבים פנימיים במפלגה, להחליף דעות ולנסות לכוון את הדברים כדי שלא יטו לא לכאן ולא לכאן, חדלנו לאיזה זמן, אבל זה לא הועיל.

ש. איך היו ההתכנסויות? היו להן מועדים קבועים? כל שבוע, אחת לשבועיים?

ת. אני חושב שהיו התכנסויות במועדים שונים. בכל אופן לא בקביעות של מועדים אלא לפי הצורך.

ש. והנושאים שהיו נידונים, אתה יכול לתת דוגמאות ספציפיות?

ת. לא, אני לא זוכר. מפני שאז כל פעם דובר על המצב במפלגה.

ש. המצב בסניף זה או אחר?

ת. המצב בסניף זה או אחר, או המצב במזכירות, הוויכוחים שיש במזכירות, הסכנות שאורבות מצד זה או מצד קבוצות שונות. מה צריך לעשות כדי לצנן, כדי להרגיע, כדי לשמור על שלמות המפלגה.

ש. אבל האם בתוקף ההתכנסויות האלה – אני עכשיו מנסה לייצג את העמדה הנגדית – לא יכול היה להיווצר מצב, שבו הצעירים באמת יכלו לחשוב שהנה יש פה גוף בתוך המפלגה ועל פיו ישק דבר. כלומר אפילו נניח שהגוש לא קבע מי יהיו עשרת הראשונים, נציגי הגוש…

ת. מעולם לא קבע הגוש מי יהיו עשרת הראשונים.

ש. אבל בוודאי היתה לכם השפעה לגבי מי יהיה בעשיריה השניה.

ת. הבט, אלה שנחשבו לצעירים לא סבלו כלל וכלל מקיפוח. הם סבלו מדבר אחד: הם רצו לטאטא את כל המנהיגות ולבוא במקומה. זו היתה הבעיה גם בעיני אלה שהם ידידיו ונאמניו של בן־גוריון.

ש. איך בן־גוריון שיחק בתוך הדבר הזה?

ת. אני חושב שלבן־גוריון היה איזה דבר ישן־נושן. זו ספקולציה, אשר נצטברה אצלי מכל מיני קטעי שיחות. בן־גוריון עשה מה שעשה במלחמת הקוממיות והביא להכרזת המדינה. אבל כשבא לבחירות לכנסת הראשונה קיבל שליש מקולות העם, שהריע לו והריע להקמת המדינה. באו הבחירות לכנסת השניה וקרה בערך אותו הדבר. באיזה שהוא מקום נכנסה לליבו המחשבה שההרכב של מנהיגות המפלגה מפריע לו, אחרת היה יכול לקבל 51 אחוז. כלומר לקבל רוב מכריע ולחוקק את כל החוקים הדרושים, כמו שינוי שיטת הבחירות וכל מה שהוא אז רצה. כביכול, היתה לו הרגשה שכל המנהיגות הזאת של המפלגה היא דבשת על גבו. והוא לא סבל אותה. בן־גוריון חשב שאם יחליף אותה באנשים צעירים, רעננים, אנשי המדינה, מפקדים, אנשי ביטחון וכן הלאה הוא יקבל רוב מכריע בעם, ללא הנטל המכביד של הירושה שהוא קיבל בעצם עוד לפני קום המדינה. אני חושב שזאת היתה הסיבה.

ש אבל כשאנחנו בודקים את העניין, אם נפרוט אותו כמעט לפרוטות, לגבי גולדה לא היה ספק שבן־גוריון לא רוצה שהיא תסתלק. אשכול אותו דבר.

ת. לגבי אשכול אינני בטוח כל־כך.

ש. על זיאמה (ארן) הוא לחץ שיישאר בתפקיד שר החינוך, ולא רצה להחליף אותו, זיאמה הציע לו, אני יודע את זה מיומניו, את יזהר. ובן־גוריון אמר לזיאמה: “יש לי מועמד טוב מיזהר” הוא שאל אותו: “מי?” אמר לו; “אתה”. הוא לא רצה לסלק את זיאמה. כך שאם אנחנו בודקים אישית שמות, אז לא נראה כאילו היתה לו איזו נטיית־לב לסלק מכל וכל את כל ההנהגה הוותיקה. נכון שהכנסת הצעירים היתה איזה שהוא תהליך שהוא החל בו לקראת סוף שנות החמישים. הבעיה נראתה יותר סבוכה…

ת. מי יודע את סבכי הנפש? ההערכה שלי מורכבת מקטעי שיחות שבניתי לעצמי, כי זאת היא הסיבה: הוא רצה להחליף את המנהיגות כדי להשיג רוב בעם וחשב שהחלפת המנהיגות פירושה להביא אנשים צעירים ורעננים, בעיקר אנשי ביטחון. הוא היה באקסטזה בענייני ביטחון. הוא אפילו רצה שאת המפלגה יארגנו אנשי צבא, כלומר את מחלקת הארגון ומחלקת ההסברה. הצבא יטפל בעולים, הצבא יעשה הכל. הוא חשב בוודאי שאם אנשי ביטחון יהיו ברשימה שלו הוא יקבל רוב בעם, בלי כל מאמץ. זאת היתה הנקודה, ולכן הוא ראה בכל העסקונה הזאת דבר מכביד. לכן הוא נקט עמדה כלפי הגוש: “הגוש־לא”.

ש. אולי זכורות לך שיחות מתקופה קצת יותר מאוחרת (נקפוץ כמה שנים) עם גולדה, עם זיאמה, עם ספיר ועם אשכול, שבאמת קננה אצלם התחושה שבן־גוריון רוצה לסלק אותם.

ת. אני לא יודע מה שהיה אצלם.

ש. לא שוחחתם. כלומר הדברים הללו לא באו לידי ביטוי?

ת. לא. הם באו אח“כ בשלב מאוחר כאשר הסכסוכים התחילו להתגלות ברשות הרבים. אבל בתקופה הקודמת לא שמעתי. אח”כ כשבאה פרשת לבון היא מצאה אותי חצוי ברגשותי ובמצפוני. עד היום לא הכרעתי בדעתי מי צדק באותה פרשה, גם משום שלא נתבררה לי אמיתותן של העובדות. האנשים התווכחו ודיברו בשפה עטופה בסודות, אם כי הדבר התפרסם. זה גרם לכך שאף פעם לא יכולתי לדעת מה בדיוק קרה. אני חושב שעד היום זה לא ברור.

ש. כוונתך ל“עסק ביש”?

ת. כן. עסק הביש. הייתי חבר ועדת החוץ והביטחון בזמן השערוריה של הבאת כל הנושא לוועדת החוץ והביטחון. נדמה לי שבדר וסרלין (חברי כנסת מטעם “חרות” והציונים הכלליים – א. א.) דרשו לדון בעניין בוועדת החוץ והביטחון. בן־גוריון הסכים. ואז בא בן־גוריון עם חיים בן־דוד (מזכירו של בן־גוריון – א. א.) ונשא נאום שהיה כתוב. למחרת התחיל לבון בנאומו והכל התפרסם, גם הנאום של בן־גוריון וגם הדברים של לבון. הכל שטף לעתונות ולכן היה מי שאמר על ועדת חוץ וביטחון היא “ועדת החוצה”, וזה היה ככה. מפני שכל מה שהתרחש בוועדת החוץ והביטחון מילא את דפי העתונות. הייתי אחוז־חרדה מפני הסכנה של התפוצצות המפלגה וראיתי את גילויי הזעם והמשטמה והלבבות הלא־נקיים. עד אז לא יכולתי להעלות על דעתי את כל זה. ויכוח בין צעירים, מבוגרים, קשישים הוא טבעי וסביר בעיני, אבל לא תיארתי לעצמי משטמה כזאת.

ש. מצידו של לבון?

ת. לבון, ואלה שדיברו, לבון ושרת. ומי עוד הופיע? נדמה לי שדיין הופיע ופרס. כולם. זה היה נורא.

ש. אבל בן־גוריון ביחס ל“עסק הביש” הרי לא שיחק. ואתה גם לא מונה אותו בקבוצת המשטמה. זה לא מקרה או שזה מקרה?

ת. אני לא בטוח במה שאני אומר. מפני שאינני זוכר את המילים של הנאום שלו בפני ועדת החוץ והביטחון, הנאום הראשון שפתח את הדיון. אבל הוא, לפחות, נאמר בזעם כזה, שהיה ברור שזה יביא בעקבותיו זעזועים גדולים. אינני זוכר את התוכן. צריך לפתוח את המקורות ולראות מה היה התוכן של הנאום. אבל הטון והזעם שהיה בפניו של בן־גוריון! היה ברור לי שזה הולך לקראת זעזועים גדולים.

ש. מה היה בהופעה של לבון שכל־כך זעזע?

ת. הוא התחיל לנתח כל מיני פרטי פרטים שנוגעים לענייני ביטחון. עד אז ענייני ביטחון היו טאבו – בכלל עכשיו מביאים בפני ועדת החוץ וביטחון ומפרטים כל מיני דברים. אבל עד אז כל ענייני הביטחון היו עטופים בסוד.

ש. גם בפני ועדת החוץ והביטחון?

ת. הוועדה לא ידעה הרבה. קיבלה דיווחים ושאלה שאלות, וזהו. אבל לבון בא ופירט כל מיני פרטים. הוא בנה לעצמו טיעונים שהיו מורכבים גם מפרטי פרטים שונים של המצב הנתון במערכת הביטחון. בין השאר הוא הזכיר גם דבר מסויים, שאינני יודע אם אני אפילו צריך להגיד את זה. הזכיר דבר מסויים ובן־גוריון, כאשר שמע על זה זעם ואמר: “בגלל זה שהוא הזכיר את הדבר הזה צריך לתלות אותו”.

ש. מה זה היה?

ת. דימונה.

ש. זה היה פתיחת מורסות?

ת. כן, פתיחת מורסות, והאווירה! אני יכול לתאר לעצמי שאילו הדברים שאמר בן־גוריון או שאמר לבון היו נאמרים ברוח חברית או ברוח טובה היו נכנסים לאווירה של בירור ומסתיימים ברוח נכונה. אבל היה ברור שפה יש התפרצות של מטען שהיה דחוק ומודחק. משני הצדדים היה מודחק מטען קשה מאוד והוא התפרץ בזעם רב. הביאו את העניין לדיון במזכירות המפלגה ובן־גוריון הציע ועדת בוחן. הוא רצה שגולדה תעמוד בראש ועדת הבוחן והיא סירבה. אז הוא הגיב ככה כמו שאומרים: “נו, אני כבר מבין”. מזה התחיל הבקע גם בינו לבינה.

ש. מה קרה?

ת. היא לא רצתה להסתבך בזה – כך אני הבינותי – או שהיא לכתחילה לא הצדיקה את כל העניין. היא לא היתה ממעריצי לבון, אבל אולי היא לא רצתה את כל העסק הזה שיתפרץ או שהיא לא רצתה להיות מעורבת בזה. הלחץ עליה היה ראשית הבקע בינה לבין בן־גוריון, אשר, כמובן, רצה את הסמכות שלה. אני חושב שהיא ניבאה ולא ידעה מה שניבאה. לו היתה לוקחת את העניין על עצמה היתה עומדת בפני אחת משתי אפשרויות: או שהיתה פוסקת בדיוק מה שרצה בן־גוריון, וזה בניגוד לדעתה ולמצפונה, או שהיתה מחליטה משהו שאיננו לרוחו של בן־גוריון ואז היה קורה לה כל מה שקרה לאשכול אח“כ. היא מנעה מעצמה את ההחלטה, אך לא מנעה מעצמה את הקרע עם בן־גוריון. אשכול עשה בעצם מה שהיא לא רצתה לעשות. אשכול הביא למרכז המפלגה את ההצעה להדיח את לבון. והוא עשה את זאת משום שחשב שע”י כך הוא גומר את העניינים ועושה את רצונו של בן־גוריון, ובזה יגמור את כל הסכסוך. אני לא יכולתי לזהות את עצמי בתוך ההחלטה הזאת. בישיבת המזכירות כולם דיברו – כולם! – בעד ההדחה ואני דיברתי כמעט אחרון או לפני האחרון. הצטרפתי אליהם כשכבר ראיתי את האווירה הדחוסה וחשבתי שאני לא יכול להיות שונה. וכך גם הצבעתי. רק אחד לא הצביע. זה היה שזר. הוא ישב ליד הדלת ולא הצביע. למחרת, בשבת, היתה ישיבת מרכז המפלגה ואז נמנעתי, ז"א הכנסתי פתק לבן. העניין של ההדחה – של מה שקראו אז ההדחה – לא נראה לי. יש ויכוח בין חברים, אבל מה זה להדיח אותו מלהיות מזכיר ההסתדרות? לא נראה לי הדבר, אבל לא רציתי להתייצב נגד מהלכיו או עמדתו של בן־גוריון. מלכתחילה הוויכוח לא היה צריך להיות בין בן־גוריון ולבון.

ש. ואיך נתגלגלו הדברים ככה?

ת. מפני שבן־גוריון נדחף לוויכוח הזה. אני חושב שהוא נדחף, מבלי שחשב עד הסוף. הוא נתפס לרגשות, אם זה פרי מחשבות עצמיות שלו שהגיע לרגשנות כזאת, או שזה תוצאה של הדברים שהיו ממלאים בהם את אוזניו אלה שהיו מקורבים אליו, או שהיו סיבות אחרות. אבל הוא נדחף כמו בן־אדם שרץ אל הסכנה מבלי לחשוב על זה. לי היו רגעים שחשבתי שבן־גוריון לא יודע מה הוא עושה. למה הוא נדחף? למה הוא מוביל את עצמו? הוא ראש המפלגה המקובל על כולם. מדוע הוא נדחף להיות ראש־החץ של היריב? לא היה ברור לי למה.

ש. נבדוק לרגע את הצד השני, גם לבון יצר בעצם מצב של או הוא או בן־גוריון, מה קרה פה מבחינת לבון?

ת. זה היה אותו אופי. לבון הרגיש שפוגעים בו והוא חשב שהוא יתמודד עם בן־גוריון ועם האנשים שבן־גוריון נותן להם את חסותו ולמעשה נלחם למענם. לבון חשב שהוא ישבור את זה – ושבר את עצמו. המנוח חנוך סורוקה כתב לי פתק באחת מישיבות המזכירות: “תראה, בסופו של דבר – אחרי כל הוויכוח הזה – שניהם יעופו. גם בן־גוריון וגם לבון”. ואמנם צדק. באותו רגע שקיבלתי את הפתק לא יכולתי להעלות זאת על דעתי. יכולתי להעלות על דעתי שלבון יסולק. אבל שבן־גוריון יסולק – מי יכול היה להעלות זאת על הדעת? בסופו של דבר, זאת היתה התוצאה.

ש. ביחס ללבון כדאי לבדוק עוד היבט. בוודאי ידוע לך שוועדת המינויים עם נמיר ודיין ושרגא נצר ב־1959 העמידה את לבון במקום הארבעה־עשר או משהו כזה ברשימה. הביאו את הרשימה לבן־גוריון והוא העלה אותו לאחד המקומות הבכירים, והטיעון שלו היה: נאום אחד של לבון בכנסת שווה הרבה. זה כבר היה אחרי עסק הביש, לבון מכהן כמזכיר ההסתדרות ובן־גוריון גם מקדם אותו ברשימה. והנה בשנת 1960 לבון חוזר משווייץ – אינני יודע אם היית בקבלת הפנים בלוד – בכל אופן הוא אמר: יש מדינת ההסתדרות. יש מדינה ויש הסתדרות.

ת. אני לא הייתי מחסידיו או מקורביו של לבון בכלל, ולא עלה על דעתי ללכת לקבלת פניו בלוד. הערכתי את הופעותיו וחריפות לשונו. אבל לא הייתי מאלה שרצו אחריו. היתה פעם פגישה אצלו בחג בעת שהריב התחיל להתפרץ החוצה. היתה משלחת של הגוש אצלו. ואני לא הלכתי. הייתי בבית־ההבראה בארזה, טלפנו אלי ואמרתי שאני לא הולך. הלכו אליו, והוא אמר להם באותו פגישה: “מלחמה עד הסוף”.

ש. ז"א שהוא בעצם זרק את האתגר ובן־גוריון נענה לאתגר זה.

ת. הבינותי שפה יש התמודדות של ענקים וההתמודדות היא על הקבוצה הצעירה שאחד הגן עליה והשני רצה להפיל אותה. יכול להיות – שוב, אני אומר את זה מאוד בהסתייגות, באופן הכי ספקולטיבי – שכאשר ספיר הפנה את תשומת לבו של לבון לאיזו בחורה שכתבה או לא כתבה – קם לבון להסתער וחשב שזאת ההזדמנות שלו להפיל את דיין ופרס. אז בן־גוריון יצא להגן עליהם ולמנוע את המזימה להפיל אותם בפח, כלומר להטיל את כל האשמה של עסק הביש עליהם. אז לבון הלך בכל הכוח בהסתערות, וקמה הסתערות הדדית.

ש. בהסתערות היו בעצם בן־גוריון והגוש איתו.

ת. הגוש כבר התחיל להתפלג.

ש. האם היו חברים בגוש שהלכו אחרי לבון?

ת. תחילה נראה שהגדולים קצת הגנו עליו. משה שרת גם־כן לא חיבב אותו, וזה היה הדדי. לבון היה בעל לשון ברוטאלית ופוגע באנשים. אבל שרת וזיאמה היו קצת לצד לבון. לעומת זאת אשכול עמד בתווך. ספיר בוודאי היה עם לבון. ספיר גרם, למעשה, את חידוש כל הפרשה וסכסוך הפרשה. נצר, עדיין, גם כן השתדל לעמוד בתווך. גם אני הייתי באותו מעמד. כשראינו ששני כוחות אדירים מסתערים זה על זה, השתדלנו להיות בתווך, כדי למתן ועד כמה שאפשר למנוע התנגשות חזיתית שתגרום להתפוצצות.

ש. הגוש כאילו התייצב בהכרעה עם בן־גוריון. גולדה הצביעה נגד ההדחה, והתוצאה היתה 40:60. הייתי אז נער צעיר ואני זוכר שאבא אמר לי: “אם זה היה נמשך, אם לא היו חותכים את זה, הפרופורציות יכלו בתוך חדשים אחדים להשתנות נגד בן־גוריון.”

ת. האווירה בארץ, העתונות, דעת־הקהל – כולם היו אז נגד בן־גוריון. הקהל לא רצה להבין מדוע לא רוצים לעשות צדק ללבון. הקהל אוהב עשיית צדק. אבל בן־גוריון רצה את הוועדה המשפטית. בן־גוריון רצה משפט. הוא רצה להעמיד את לבון למשפט. והציבור לא קיבל את זאת. הציבור לא ידע את הפרטים ודעת־הקהל היתה נגד בן־גוריון.

ש. השאלה היא מי יצר את הדבר הזה.

ת. אני חושב שהעניין יצר את דעת־הקהל. העניין, הדו“חות, הדו”ח הידוע של ועדת כהן, דו“ח שני ודו”ח שלישי של כל מיני ועדות. והקהל נטה לחשוב שצריך לפרוש מכל העניין הזה. אבל ההתעקשות של בן־גוריון וההתעקשות של לבון שהוא רוצה לטהר את עצמו…

ש. אבל בן־גוריון באמת לא יכול היה לטהר אותו. אם אני מסתכל על הדברים היום ברטרוספקט. לא היה בסמכותו לתת לו ריהאביליטאציה.

ת. אז הוא ניסה לעשות את הריהאבליטאציה לעצמו באמצעים של דעת־הקהל והמפלגה כנגד הסירוב של בן־גוריון לתת לו ריהאבליטאציה. מדוע בן־גוריון לא רצה? מפני שזה יכול היה להפליל את גיבלי, את דיין, את שמעון פרס, ואני לא יודע עוד מי. ולכן לא רצה ולא יכול. לבון חשב שיש לו כבר במה להיאחז כדי לזכות בריהאבליטאציה, וזה שלא נתנו לו הסעיר אותו ואת הציבור, הציבור לא ידע את העובדות. כל מה שסיפרו לו היה עטוף כל הזמן בכל מיני אריזות.

ש. אני זוכר שבעיתונות־חוץ ידעו ובעיתונות הישראלית צינזרו. לא ידעו את האמת לאמיתה. בכל אופן הדברים אח"כ ממשיכים להתגלגל. לבון איננו, בן־גוריון ממשיך לכהן כראש ממשלה וב־1963 בן־גוריון פורש, אשכול מתמנה או נבחר, והסיפור מתחיל מחדש.

ת. הוקמה ועדת שרים ב־1961 בראשות פנחס רוזן, שבגללה, אני חושב, בן־גוריון עזב את הממשלה. ועדת השרים התכוונה לבדוק את העניין ולהחליט אם יש לתת ריהאבליטאציה ללבון או לא. התבקש שמשהו ייעשה. אילו היה משפט – הציבור גם כן היה מקבל את זה. אבל לא היה בסיס למשפט. אין את מי לשפוט, אין דרך לשפוט. לא היה חוק של ועדת חקירה וספק אם זה היה מתאים לחוק של ועדת חקירה. חוק ועדת החקירה בא מאוחר מאוד. בן־גוריון דיבר כל הזמן על ועדת חקירה משפטית, כשלא היה שום מושג כזה כתוב בחוק או במסורת של התחיקה במדינה. וקמה ועדת שרים. שבעה שרים שהעם כיבד כל אחד ואחד מהם. רוזן היה איש מקובל על העם, כך גם אשכול וכל שאר חברי הוועדה. הם הסיקו מה שהסיקו ואז בן־גוריון חשב שזה היה מעשה של אשכול. אשכול רצה לגמור את העניין והיה ברור שהוא רוצה לקבור את כל העסק, את כל הוויכוח וכל המריבה. אבל זה לא היה עוזר לו, כי היה קובר אותה והיתה יוצאת מתוך הקבר רעננה יותר. בסוף היא פגעה בו פגיעות הכי קשות.

ש. אשכול רצה לקבור לטובת בן־גוריון או לטובת עצמו אחרי ההדחה שהיתה לגביו אולי כתם.

ת. לא לטובת עצמו, הוא לא הביא את ההצעה להדיח את לבון. אני לא יודע אם התכוון לטובת בן־גוריון. הוא התכוון לטובת המפלגה, לטובת המדינה, התכוון לגמור את העניין אחת ולתמיד. אלמוגי הכריז כמה פעמים “לפרוש מן הפרשה”. ואשכול רצה לגמור את העניין ולקבור אותו. זה לא עזר.

ש. אשכול לא העריך שבן־גוריון יתמרד?

ת. הוא כבר הרגיש בזה, אבל כבר לא היתה לו דרך נסיגה.

ש. אתה זוכר במהלך הישיבות של ועדת השבעה, איזה שיחות בעניין?

ת. לא.

ש. אני מציע שנתמקד בשנת 1964/5, ערב הפילוג. ההתגבשות סביב “מן היסוד”, ז"א אשכול ראש הממשלה ובן־גוריון בשדה־בוקר. וההתגבשויות שמתחילות להתחולל בתוך המפלגה.

ת. כאשר התחיל בן־גוריון להטיח באשכול, כל הזמן שההטחה שלו היתה כלפי לבון, הבינותי שיש פה מקרה של ריב בין שני אנשים או בין שלושה או יותר, יש קייז של מריבה. ידעתי שאשכול מחפש דרכי שלום. והייתי בטוח בו ומאמין שהוא מחפש דרכי שלום. ברגע שבן־גוריון – שהציע אותו להיות ראש הממשלה והירבה לדבר בשבחו – מתחיל להטיח בו דברים קשים – חלה אצלי תפנית. אני לא מסכים ולא מקבל את זה. אף על פי כן השתתפתי בכל מיני התייעצויות חבריות איך לכבות את התבערה. יום אחד בא העניין של כנס־חולדה, שהיה צריך למעשה להכריז על רשימה נפרדת, על הופעה מיוחדת של אנשי לבון, קבוצת “מן היסוד”. אשכול כינס פגישה של 20–25 איש. הפגישה ידועה בתור פגישת העשרים וחמישה, מפני שהסתיימה בחתימות של עשרים וחמישה, ורובם ככולם היו אנשי הגוש. פרופסור רוטנשטרייך ישב בחדר סמוך ואנחנו ישבנו והטחנו ראשינו בקיר כיצד לנסח ניסוח שיתקבל על דעתו של בן־גוריון ושיחד עם זאת יתקבל על דעתם של אנשי לבון והם יחדלו מכוונת הפילוג שלהם. הגענו לאיזה נוסח שהוסכם כבר עם רוטנשטריך ואז צריך היה ללכת לבן־גוריון להביא לידיעתו את הנוסח שהעשרים וחמישה – וביניהם כל אנשי בן־גוריון – הסכימו עליו. אני חושב שהצעירים לא היו. דיין לא היה, פרס לא היה.

ש. יש לי כאן כמה תאריכים, ב־29 באפריל 1964, היתה פגישה של אשכול עם קרגמן, פיינרמן, ישעיהו, סורקיס, ברעם, בש ועוד אנשים. התנהל ויכוח של שעות אחדות ואשכול התחייב לשלוח מכתב אישי־פרטי לחולדה ולא לומר מאומה על שיבת לבון לפעילות. ב־30 באפריל, ז“א יום אחד למחרת, היתה עוד פגישה עד 3 בלילה. אתה היית בין המתנגדים למשלוח המכתב. זילברמן ובקר, גולדה, ספיר וארן, היו כולם בעד הניסוח שאשכול הציע. אח”כ נתקבלה נוסחת נמיר שהמכתב ייכתב לאחדים מ“מן היסוד”, וביניהם גם ללבון. אשכול, סורקיס, קרגמן, שפירא ואתה נבחרתם לוועדת הניסוח הסופי של המכתב. כל הדברים האלה מעוררים את זכרונך?

ת. כן, אני זוכר את הדברים, אבל לא את הפרטים של הניסוח. אני זוכר את העיקר שלבסוף הוטל עלי ועל קרגמן לנסרע לבן־גוריון להביא לידיעתו את הנוסח.

ש. משום ששרגא נצר לא רצה?

ת. שרגא קודם רצה ואח"כ סירב. לבסוף הלכנו רק קרגמן ואני, ושרגא חתם בין העשרים וחמישה שהוא מסכים לנוסח הזה. כאשר שב שרגא הביתה עשו לו שם שערוריה, אשתו ובנו, ואולי עוד אחרים מהידידים מאנשי בן־גוריון שפנו אליו. אינני יודע מי היה שם. הוא ממש היה חולה מזה. נסענו, איפוא, שנינו לבן־גוריון. פגשנו אותו בשעה 10.00–11.00 בבוקר. וזה היה אחד במאי 1964.

ש. ישבתם על הניסוח, גמרתם את הניסוח ונסעתם.

ת. השיחה עם בן־גוריון נמשכה הרבה זמן. בעיקר אני דיברתי. דיברתי כדי לרכך אותו, להשפיע עליו, לגרום לכך שהוא ישלים ונוכל להמשיך את החיים המשותפים. הוא התכנס לתוך עצמו כמו לתוך שריון: “לא! לא!”. היה מקשיב, כפי שהיה מקשיב, ואח"כ היה מתכנס בתוך עצמו, מתקשה, ועונה תשובה שלילית.

ש. מה היו הנימוקים שניסית להסביר, מה היתה הארגומנטציה?

ת. שצריך לגמור. בעצם כל הנימוקים הם שצריך לגמור את הסכסוך הזה שהורס את המפלגה, הורס את החברות, הורס את המדינה והורס את הכל.

ש. היתה לכם הערכה ש“מן היסוד” היא קבוצה בעלת ערך שכדאי כל הדבר הזה?

ת. אילו הם יצאו אז ברשימה נפרדת היו מקימים מפלגה.

ש. כמה יכלה לקבל מפלגה כזאת?

ת. הם יכלו לעשות אותו דבר שעשתה אחר כך רפ“י. היו מקבלים אז לכנסת ארבעה, חמישה, שבעה מנדטים. מה שעשינו – למעשה מנענו מ”מן היסוד" לעשות את המעשה הזה. דעת־הקהל איתם. הם היו משיגים כמו רפ“י או כמו ד”ש בבחירות האחרונות.

ש. חמישה עשר?

ת. לא חמישה עשר, אבל היו משיגים מספר מנדטים והיו מקימים מפלגה. הלחץ הזה על כנס חולדה גרם לכך שהם לא יעשו את המעשה הזה. זה ניוון אותם. מכאן ואילך התנוונה ההתארגנות של “מן היסוד”.

ש. אבל בכ"ז נותרה הבעיה מפני שבשניים במאי, יום אחד למחרת היתה פגישה שלך עם ברקת ושרגא נצר וסיכמתם לקיים ישיבת מזכירות שלפניה תובא הצעת הלשכה לקבל לתשומת־לב מכתב אשכול מבלי לאשר או לדחות והמפלגה תפנה לבן־גוריון לחזור לפעילות.

ת. כן, ניסינו גם ללכת בדרך זו, דרך הזיגזגים, כדי למנוע מן המפלגה שתישבר לחוף זה או לחוף זה. זו סירה בין גלים סוערים וזה בעצם משקף את הגוש, זאת היא רוח הגוש, לנסות לתפור את הדברים. מצד אחד לאשר את מכתב אשכול ומצד שני לקרוא את בן־גוריון לחזור לפעילות. כל הדברים האלה הם נסיונות לפשרות שלא הצליחו.

ש. מכאן אנחנו יכולים לעבור ל־16 בפברואר. ערב פתיחת הוועידה היתה פגישה עם הנשיא שזר ב“שרתון” והיו בן־גוריון, אשכול, ברקת, בקר, חושי, שרגא ואתה.

ת. אני לא. ידעתי עליה, אבל לא הייתי.

ש. ידוע לך מה התרחש בה?

ת. הזמינו אותי לישיבה, אבל הייתי עסוק. הייתי יושב־ראש הוועדה המתמדת ולא היה לי פנאי ללכת לפגישה ב“שרתון”. הכוונה היתה לנסות להגיע עם בן־גוריון לאיזה עמק־השווה ולגמור את כל הסכסוך כדי שהוועידה תתנהל ברוח חברית. זה לא נסתייע. בן־גוריון התעקש עד הסוף.

ש. יש מועד מוקדם יותר, עוד תאריך שאני חושב שכדאי לדבר עליו, 11 בדצמבר 1964; חדשיים לפני הוועידה היתה פגישה בלשכתו של אשכול בת"א שבה גם זיאמה השתתף, הפגישה נמשכה עד 6 בערב. סוכם שבאופן עקרוני מוכנים אשכול וארן לקבל את עניין הקמת ועדת חקירה ל־1954 ללא תוספות הקשורות ל־1960 ולמטרה זו יש להטיל על מספר חברים הבקיאים בחוק ומשפט שיחד עם שר המשפטים יציעו הצעותיהם לאשכול. החברים נתפזרו במצב־רוח טוב, זה כנראה היה ביום שישי, אחרי הלילה שאשכול שינה את דעתו וביקש לכנס ישיבת המרכז להודיע על התפטרותו. מה קרה?

ת. אני זוכר את הישיבה הזאת אותו יום שישי. אשכול טלפן ב־2 בלילה לברקת, אולם ברקת נהג לנתק את הטלפון. לכן אשכול טלפן עלי שהייתי שכן של ברקת. הוא ביקש שאעיר את ברקת, כי הוא רוצה לדבר איתו. קמתי, דפקתי בחלון של ברקת שיענה לטלפון של אשכול.

ש. ומה אחר כך?

ת. אני לא זוכר פרטים, אבל אני זוכר שזה היה רגע של משבר. ההתפטרות היתה יומיים אחרי זה. קרה משהו, איזה דבר שבן־גוריון אמר.

ש. אבל זה היה בלילה. ביום שישי אשכול עלה לירושלים. הוא צלצל מירושלים, כי הפגישה היתה בלשכה שלו בת"א. מה קרה בנסיעה?

ת. ההתפטרות של אשכול לא היתה ביום ראשון. היא היתה באמצע השבוע. קראתי את יצחק קורן, נכנסנו לברקת בבוקר השכם, ביום שני או שלישי, ואמרנו לו: אנחנו הולכים להציע לאשכול שהוא יתפטר מייד. ברקת הסכים ואמר: “תסעו”. נסענו, אני וקורן, לאשכול והצענו לו שיתפטר. הוא אמר: “מה אתם חושבים שיקרה אחרי זה?” ענינו: “אחרי זה המרכז יבחר בך”. היתה אז איזו הכרזה פוגעת מאוד של בן־גוריון נגד אשכול.

אשכול התפטר ביום שני 14 לחודש. כנראה שאי אפשר היה לכנס את המרכז לפני זה. המרכז התכנס למחרת ב־15.

בן־גוריון הטיח פעמים אחדות באשכול: “אני מיניתי אותו. הוא צריך ללכת הוא צריך להתפטר”. הדעת הנורמאלית לא יכלה לשאת את זה. מה זה? הוא מינה אותו כראש ממשלה והוא מפטר אותו כראש ממשלה. זה יצר דימוי נורא. תמהתי מאוד על בן־גוריון שהגיע לנוסח זה ולסגנון זה. זה סגנון של דיקטטורה: “אני מיניתי אותו, הוא צריך ללכת”. לכן ארגנתי את המשלחת הקטנה והזמנתי את יצחק קורן שהיו לו מהלכים אצל אשכול. ברקת נתן לנו את ברכת הדרך. הלכנו לאשכול והצענו לו שיתפטר, כדי לקבל מנדט ישר מידי המפלגה, ולא מידי בן־גוריון.

ש. שרגא נצר לא ידע מהמהלך הזה?

ת. לא. לא יכולנו להכניס אותו לתוך המהלך הזה, מפני שהיה ברור שלא יתן לזה יד. היה ברור שזה פוגע בבן־גוריון, כי זה הוציא מידיו את הנשק הפולמוסי החריף והעמיד אותו במקומו. אשכול הוא ראש הממשלה מטעם המפלגה, גמרנו. בן־גוריון מתנגד, אבל לא הוא מינה אותו. נדמה לי שזו נקודת־השבירה אצלי. גם לאחר מכן עוד עשיתי מאמצים של קירוב. מכיוון שהייתי מנהל מחלקת ההסברה וחינוך תנועתי קיימתי כנסים בבית ברל וכנסים אזוריים בנסיון להציג את המפלגה עם שלום־בית. אמנם יש ויכוח, אבל יש שלום־בית. זה לא עזר. האווירה במפלגה כבר היתה בוערת מאוד והאנשים כבר העזו להיות צד. צד בן־גוריון או צד אשכול, הכוונה העיקרית היתה אנטי, נגד המהלכים של בן־גוריון, ואנשים נחלקו. אי אפשר היה להחזיק מעמד באותן נסיבות.

ש. היית יושב־ראש הוועדה המתמדת בוועידת הפילוג? מה הלך שם מאחורי הקלעים? מה היתה העמדה שהרוב נקט בה.

ת. היו שני דברים בוועידה שהיו צירי הוויכוח, אם כי הם היו רק הצירים. הוויכוח היה של סכסוך גדול של ועידה נפרדת. הייתי יושב־ראש הוועדה המתמדת; שני צירי הוויכוח היו: האחד הסכם המערך עם “אחדות העבודה”, והשני – הפרשה. בעניין המערך נטלתי חלק לגופו של עניין. לא מתוך סכסוך עם בן־גוריון אלא חשבתי את זה לדבר חשוב, איחוד מפא“י ו”אחדות העבודה" – מערך, אם כי עדיין לא איחוד. השתתפתי בניסוח המצע והתכנית של המערך.

ש. גולדה הלכה לזה בלב שלם?

ת. אינני יודע, נדמה לי שכן. בוועידה היא הופיעה בעד. אבל אני, יחד עם גלילי, ניסחנו את כל המסמכים של המערך מפא"י – “אחדות העבודה”. וזאת היתה לי הפעם הראשונה שנפגשתי עם גלילי לעבודה משותפת אחרי הפסקה של הרבה שנים מאז מלחמת העצמאות ועוד מלפני כן. זה היה ציר אחד.

בתור יושב־ראש הוועדה המתמדת ניהלתי את הדיונים, אך לא נטלתי בהם חלק. נתתי לכל אחד להתבטא עד הסוף. כל מה שהיה צריך להיאמר נאמר. יום ועוד יום, לילה ועוד לילה, שני לילות. הלילה האחרון נמשך עד שהתחילה לזרוח השמש ואז דחפתי להכרעה. זה תפקיד של יושב־ראש. אני לא יכול לשבת בחיבוק־ידיים ולתת להתווכח עד סוף כל הדורות. דחפתי להכרעה. אבל החברים, שייסדו אחר כך את רפ"י, התנגדו להכרעה, רצו להמשיך את הוויכוח. לכן גם לא היתה רצויה להם עמדתי שצריך להכריע, להצביע, ואיזו הצעה שתתקבל תתקבל.

ש. מה היתה ההצעה לא לגבי שני הדברים האלה? נדמה לי היה אחר כך עניין של בחירת חברי הכנסת, ואתם, קרוב, רציתם, שזה יהיה בהתאם ליחסי הכוחות שהיו בוועידה.

ת. זה בכלל לא התנהל בוועדה המתמדת. היתה ועדת־משנה מיוחדת בראשות שרגא נצר ויצחק שפירא שהכינה את רשימת המרכז. בוועדה המתמדת היתה ההכרעה הפולטית. הם לא רצו מערך אלא רק אם במצע שלו תיכלל התחייבות לתמוך בשינוי שיטת הבחירות. בעניין הפרשה היתה נוסחה שלהם מול נוסחה שאחר כך התברר שיש לה רוב. ערכנו את ההצבעה בוועדה המתמדת ואז נתגלה 60:40. קמו אלמוגי, דיין, פרס ועזבו את ישיבת הוועדה המתמדת. באותו יום אחר הצהריים הלכנו לוועידה. באותו יום אחר הצהריים היה ליל משה שרת וגולדה.

ש. מה היו ההופעות האלה?

ת. הוויכוח הכללי היה: שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך, ומשני הצדדים. שמעון פרס נשא נאום.

ש. אבל בן־גוריון מעולם לא הגיע להתקפה כזאת על שרת ועל גולדה.

ת. אני לא בטוח.

ש. בגלל הנאום של גולדה עזב בן־גוריון את הוועידה.

ת. פניתי אליו וביקשתי שירצה בוועידה על שיטת הבחירות. רצינו הופעה שלו בוועידה וזה היה ממש בתום לב. אבל הוא רצה שיהיה סעיף בסדר היום על עיוות הדין של ועדת השבעה.

ש. ולכך לא יכולתם להסכים?

ת. היה מוסכם שכל מי שירצה לדבר על הנושא הזה ידבר. אמרנו לבן־גוריון שאין מניעה שהוא ידבר על הנושא הזה ובלי כל הגבלת זמן, אבל במסגרת הוויכוח הכללי. הוא עמד על דעתו שנושא הרצאתו בוועידה יהיה עיוות הדין של ועדת השבעה. הייתי צריך להעביר את החלטות הוועדה המתמדת. זה היה עימות. אני מצד אחד, פרס מצד שני. הוועידה הצביעה, והתוצאות היו 60 מול 40 אחוז.

ש. היתה לך ידיעה ברורה שזה הולך לפילוג?

ת. סכנה ממשית של פילוג עדיין לא היתה, על אף הכל. אין ספק שהאווירה היתה חמורה מאוד. היה אז איום של כנס 40% בנפרד בבית “הבימה”. משום מה הוא לא התקיים, או שהתקיים חלקית.

ש. היתה אז תחושה שהרוב לא היה מוכן לתת מרחב־מחיה למיעוט, שאף להפוך אותו בטל בשישים ולחסל אותו.

ת. זה לא היה ככה. הרוב ראה סכנה גדולה בחמת־הזעם של בן־גוריון וההתלכדות סביבו של אלה שראו עצמם כמעריצי בן־גוריון, בלי שהם ימתנו אותו. הדרישה של בן־גוריון היה פירושה ראשים. מפני שאם אתה בא לוועידה ואומר שאת ועדת השבעה צריך לפסול, פירוש הדבר פסלת את אשכול, את רוזן, את שיטרית, את כל אלה שהיו שם. אם פסלת אותם הם נגמרו מבחינה ציבורית, מבחינה מפלגתית. בפסילה הזאת היו נפסלים לא מעט ראשים. זה היה מאבק כמו שאומרים בלשון המליצה: לחיים או למוות, שהמיעוט רצה להביא לידי כך. היה צריך להתייצב במלוא הכוח נגד המיעוט שלא ישיג את המטרה הזאת. כי למיעוט לא היה שום אינטרס שנפגע: הוא היה תוקפני, הרוב היה הנתקף. לא המיעוט היה בסכנה אלא הרוב. ואני מודע לכך שלבן־גוריון נהפך העניין לעניין של יוקרה שלו, כי אם הצעתו לא מתקבלת יוקרתו נפגעת. הוא יכול היה למצוא דרך של מתינות, אבל הוא החריף את העניין עד תום, בקיצוניות שאין למעלה ממנה. היתה קיצוניות שלא פגשתי כמותה בימי חיי. במידה שאני מכיר חיים פוליטיים של מפלגות במדינות אחרות לא היה כדבר הזה. זה היה נורא. כל התחנונים לקצת מתינות בדרישה לא הועילו.

ש. מי היה חוד החנית ברוב? ספיר?

ת. אני לא יכול לדעת מי היה מאחורי הקלעים. היה רוב גדול וברוב הזה ניהלו את המערכה אשכול וגולדה ושרת (כמה שיכול), אנשים רבים וביניהם אבא אבן. הוא ישב על ידי כאשר הבאתי את החלטות הוועדה המתמדת וכל הזמן הריץ לי פתקים, ונתן לי כל מיני עצות.

ש. היו בכל זאת אנשים שהיו קרועים בנפשם והיו כאלה שהיו יותר שלמים עם המהלך הזה.

ת. הקרעים נגמרו. המחנה נחצה 40:60, הקרועים היו בודדים. יהודי כמו נצר נשאר קרוע, בבחינת אוי לי מיצרי ואוי לי מיוצרי. אינני יודע איך הצביע נצר בהצבעה החשאית. היה ברור לי שהוא קרוע בנפשו, שהוא איננו מתייצב עם אחד המחנות בלב שלם.

ש. אני יכול להעלות השערה שבקר היה חצוי ואבא חושי היה חצוי וסנטה היתה חצויה.

ת. סנטה לא היתה חצויה, היא היתה לגמרי בתוך ה־40%; דומני שבקר לא היה חצוי והוא הזדהה עם ה־60%.

ש. אבל הם נשארו במפלגה.

ת. כן, נשארו במפלגה, אבל, מבחינת ההצבעה רוב החצויים היו בתוך ה־40%.

ש. נשארו, וכולם שילמו בעצם. כל מי שבשלב זה או אחר נמנה עם “החצויים”, שנותרו בתוך הרוב, שילמו.

ת. מי שילם?

ש. אני מתכוון ששילמו במעמדם.

ת. כולם שילמו. מי שבמרוצת הזמן הגיע לשליטה כלשהי, בין שהוא נמנה על ה־60% או על ה־40% דחק או הרחיק את אלה שדעתם לא היתה כדעתו ולצערי הדבר נמשך עד היום.

ש. יעקב שמשון שפירא שילם?

וז. לא שילם, הוא הרוויח.

ש. אתה זוכר את ההרגשה שלך במשפט הזה?

ת. במשפט לא נטלתי שום חלק. לא נכחתי אפילו בשום ישיבה של המשפט. לפי האינסטינקט שלי אפילו לא נכנסתי. עבדתי בבניין, אבל לא נכנסתי לאולם המשפט אף פעם, כדי להציץ. כל העניין היה למורת רוחי. אבל המשפט בא אחרי שהופיעה רשימה נפרדת.

ש. בכל זאת. זה לא סתם להוציא את בן־גוריון מהמפלגה.

ת. אבל הוא יצא.

ש. אני מתכוון לתחושות, למצב הנפשי שהיה במהלך הזה.

ת. הוא הגיע למצב נפשי חריף באמת. עובדה שהוא החליט על פרישה ועל רשימה נפרדת, אף־על־פי שכמעט ולא היה לו תומך בין הבולטים; לא דיין רצה בזה, לא פרס, אולי אפילו יצחק נבון לא רצה בזה. בן־גוריון החליט כי הוא היה כבר בדרגת קיצוניות חריפה ביותר. אני חושב שהקיצוניות והזעם שלו היו תהליך שהלך והתגבר והגיע לשיא המסוכן ביותר, לשיא של התפוצצות. באחת מישיבות המרכז הוא הופיע בחמת זעם שזה היה מחריד. אני זוכר ישיבת מזכירות, שברקת לא יכל לנהל אותה מסיבה משפחתית, ואני נתבקשתי על־ידי ברקת לנהל את הישיבה; אחר־כך הצטערתי כל ימי שהסכמתי. מוטב היה אילו נתבטלה הישיבה. באותה ישיבה שיטרית היה צריך להשתתף בדיון והשמיע דעתו על עבודתה של ועדת השבעה. בן־גוריון ישב בקצה ושיסע אותו כל הזמן בקריאות־ביניים מלאות זעם וחרון. היה צריך לתת לישיבה להתנהל ונאלצתי להשתמש בפטיש ולשאת צעקה נגד בן־גוריון שיפסיק להפריע. עד לידי כך הגיעו הדברים. פשוט אי אפשר היה לשאת את זה.

ש. ובכל זאת שנים אחדות אחר כך, נדמה לי גם כיושב־ראש הכנסת, אתם עושים מאמצים כמעט בלתי־רגילים להחזיר אותו. מדוע?

ת. זה נכון. אבל לא כיו"ר הכנסת, אלא כשהייתי מזכיר המפלגה, הלכתי אליו פעם, פעמיים, שלוש פעמים, גם לפייס אותו גם להתפייס איתו, ואם אפשר גם להחזיר אותו למסלול. ההרגשה היא שכבר המבול היה, וכעת כולנו התפכחנו, בכל אופן הוא התפכח. הר הגעש הזה כבה, אז אפשר לחזור לחיים נורמליים. כשהוא הגיע לגיל 85 הלכתי אליו והצעתי לו שנעשה ארוחה חגיגית בבית ברל ושכולם יהיו, כולם עד אחד. הוא הסכים ובא לבית ברל. בשבילנו זה היה יום גדול. אחרי זה לא קרה עוד שבת אחים כזה. נשאתי נאום והגשתי לו אלבום יפה עם נאומים שלו. גולדה אמרה: “בן־גוריון תחזור”. הוא קם ואמר: “לא. לא חוזר”. הוא נשא נאום כדרך נאומיו שהיו כבר לשיגרה בפי הבריות, שהתחיל מפתח־תקוה וסג’רה וכו'. אבל למפלגה אמר: “לא!”

ש. האם הדבר היה חשוב לכם מעבר לסולחה האישית שבן־גוריון מחזיר את הלגיטימציה למפלגה? האם האלמנט הזה שיחק?

ת. האלמנט הזה לא שיחק. הוא לא היה עוד במצב כזה. ההתפייסות היתה מבחינה היסטורית והיה ברור, כי בן־גוריון בן 85 הוא אחד מהבונים החשובים ביותר של המפלגה. חשוב מאוד להתפייס אתו, למחוק עבר רע ושחור.

ש. האם היתה לך תחושה שזה כתם על המיעוט ועל הרוב כאחת, על כל מי שנטל חלק בזוועה הזאת?

ת. בהחלט כן, זה אולי מובן מאליו שאני מאשים יותר את המיעוט. אני חושב שאלה שהתרכזו סביב בן־גוריון לא מילאו את תפקידם. הם לא פעלו, אולי לא כולם, בלב שלם. הם העדיפו להיות עם בן־גוריון מתוך כל מיני שיקולים שלא להשאיר אותו בודד. ייתכן שלו הם מיתנו את בן־גוריון ושפכו על חמתו קצת מים קרים, הוא היה מתמתן. אמנם קשה להעלות על הדעת בביטחון דבר כזה אצל בן־גוריון – הוא החליט, אז נגמר. אבל ייתכן שעודדה אותו העובדה שיש כאלה שמצטרפים אליו, אפילו מחממים ומוסיפים שמן על המדורה. חלקם, לא כולם. וזה עודד אותו להיות יותר קיצוני. היה בטוח שהוא יגיע למטרה, ישנה ויהפוך את כל העולם. הוא היה באופיו מהפכן והאמין שהוא יכול להפוך את העולם. הוא יהפוך את המפלגה ואת המדינה, את כל הדברים שצריך להפוך אותם הוא יהפוך ויביא צדק ואמת ומשפט. לא נמצא ביניהם מי שינסה לרכך אותו. כל אלה שניסו לרכך אותו נואשו ממנו והם אחר כך היוו את הרוב.

ש. גולדה סירבה להשתתף במסיבות יום ההולדת ה־80 לבן־גוריון. במסיבות ה־85 אני מבין שגם לגבי בית ברל התייעצת קודם עם גולדה וסיפרת לה על התכנית. מה היתה תגובתה?

ת. חיובית. כשהוא הגיע ל־80 כתבתי מאמר יוצא מן הכלל ב“הפועל הצעיר” לכבודו. אלא שפתחתי את המאמר הזה במלים: “אילו זכינו, היה זה יום חג גדול בשבילנו”, ואחר־כך סיפרתי על בן־גוריון כמו שהוא.

ש. וגולדה עודדה אותך?

ת. היא קיבלה את הרעיון בלב שלם.

ש. גם הם?

ת. הם בהחלט.

ש. זאת אומרת לא היתה קבלה פורמאלית?

ת. לא, לגמרי בלב שלם וחם.

ש. וכשראית את שניהם בבית־ברל?

ת. חשבתי שזה ימות המשיח. וכשישבתי לצד שניהם חשבתי שאני חובק עכשיו את כל ההיסטוריה.

ש. הם החליפו ביניהם מבטים?

ת. החליפו מבטים ודברים, שוחחו.

ש. ראית את גולדה בהרבה מאוד סיטואציות. ראית שבשבילה זה משהו נפשי?

ת. כן, היא שמחה לזה, אבל כאשר הציעה לו “חזור בך, חזור למפלגה”, והוא קם ואמר “לא אחזור” – התאכזבה. בפניה אפשר היה להרגיש את האכזבה. זאת אומרת, מכל המאמץ הזה של פיוס לא יצא הדבר שצריך היה לצאת.

ש. היא רצתה בו?

ת. כן, כולם רצו. גם אנשי “אחדות העבודה”, ובוודאי אנשי רפ"י, כולם רצו להחזיר את “הזקן” הביתה, שנחזור להיות ידידים ונמחק את העבר. הוא לא נתן.

ש. אולי הוא רצה שהכתם יישאר?

ת. אינני יודע. בעיני הוא לא צדק כהוא זה בכל המלחמה שלו עם אשכול.

ש. טאקטית, פוליטית או עקרונית־מוסרית?

ת. הכל ביחד. בעצם מה רצה? בעיני נשאר כל העניין הזה של “מי נתן את ההוראה?” דבר סתום והגעתי אפילו למסקנה שהעניין איננו ניתן יותר להתברר. כל מה שאפשר היה לברר התברר על־ידי ועדות שאפשר לסמוך עליהן. ועדת כהן וועדת דורי־אולשן, כלם בדקו, והמסקנה שלי מכל המסקנות שהעניין איננו ניתן יותר לבירור. זה מסוג הדברים שאתה לא יכול להגיע לסופו. וצריך היה לפרוש ממנו. להתעקשות של בן־גוריון היתה משמעות אחת לכאורה: עשיית צדק. אבל אתה לא יכול להוציא את הצדק. אילו ישבו אולשן, דורי וחיים כהן כשופטים, או כוועדת חקירה משפטית – אז מה? היו יוצאות אותן המסקנות. אחרי כל המסקנות של ועדות מוסמכות לחזור ולדרוש משפט? כל זה עיקשות, קפריזה, דברים בלתי־מוסברים ובלתי־רציונליים. והרי הוא לא היה מעורב בעניין בזמנו, איך הוא נכנס לקפריזה ולעקשנות הזאת? כשאלה שהיו מעורבים או שנחשבו כמעורבים הסתתרו מאחורי כתפיו. הם הסתתרו מאחורי גבו והוא עשה את המלאכה, ועשה אותה בזעם, בחימה, בסופה ובסערה. בייחוד היתה מזעזעת ומחרידה החימה ששפך על ועדת השבעה ועל אשכול, שהציג אותם כמעוותי דין ומשפט. ולא יכלה להיות לכך אלא מסקנה אחת, שאת כולם צריך לפסול מלכהן בכל כהונה ציבורית כשכתם עיוות־דין טבוע כאות־קין על מצחם. 

---

אין להדחיק בעיות עדתיות – אין להפריד בין דת ומדינה

מאת

ישראל ישעיהו

ישראל ישעיהו מזכ“ל עבודה בראיון ל”הארץ"

מאת רן כסלו

את מזכ“ל מפלגת העבודה החדש פגשתי השבוע בחדר, בו ניהלתי בחדשים האחרונים שיחות רבות עם לובה אליאב. ישראל ישעיהו ישב מאחורי אותו שולחן־כתיבה כבד, שרק פריטים אישיים קטנים השתנו על גביו. נעלמו המזכרות האישיות של לובה המעידות על קשריו עם יהדות רוסיה ועל שליחויותיו לחו”ל ואת מקומן תפש גוש זכוכית עם חתך הכבל הטלפוני – מזכרתו של מר ישראל ישעיהו מתקופה קצרה־יחסית בה כיהן כשר בממשלה.

משך שעה וחצי של הראיון היה ח"כ ישעיהו – נמוך־קומה, בעל פנים עגולות, בלורית בן־גוריונית ושפם מפורסם – ידידותי וחייכני. רק לעתים, כאשר נגעו השאלות לפרשיות עבר, ניכר בו מתח, אשר על סימניו השתדל לגבור במהרה.

“מר ישעיהו אני מציע שנתחיל בשאלות שיבהירו מעט את העבר”, פתחתי.

“נתחיל בפינוי מוקשים”, הסכים המזכ"ל החדש של מפלגת העבודה.

ש. באחד מהעיתונים נכתב כאילו מר ידלין טען, שהמאבק לא היה הוגן.

ת. לא נתקלתי בטענה כזאת מצד ידלין. הוא אמר שהמאבק היה קשה. זאת אמר בישיבת המרכז, אחרי הבחירה. אחר כך, בשידורי־ישראל, אמר שהיו חברים שהבטיחו שיצביעו בעדו, ולא הצביעו. את הטענה שהמאבק לא היה הוגן, לא שמעתי ולא קראתי בשום מקום. גם אינני חושב שהוא סבור כך.

ש. איך אתה מעריך את תוצאות המאבק ואת המאבק עצמו?

ת. זו היתה תופעה דמוקראטית, יפה, מחנכת. זו המפלגה הגדולה בארץ, והייתי אומר שהיא משמשת דוגמה למפלגות האחרות, גם למימסד של המפלגות וגם לחברים במפלגות. מה שמתרחש במפלגה זו חוזר אחר כך ומתרחש בשאר המפלגות. אני חושב שהיתה זו דוגמה מחנכת.

ש. אפשר להגיד שזה היה המאבק הדמוקראטי היחיד בכל המערכות של ועידת המפלגה.

ת. למאבקים הדמוקראטיים יש צורות שונות ודרכים שונות. אינני חושב שהצורה היחידה היא כשיש קיטוב בין שני אנשים וצריך להצביע על אחד משניהם. כל שכן כשמדובר בבחירה של הרבה אנשים. כשצריך לבחור מרכז – 500 איש, או 615 כפי שזה עתה – האפשרות הזאת של קיטוב בהצבעה אינה קיימת. מוכרחים להיות בירורים והסדרים, וזה דמוקראטי בהחלט, בתנאי שזה מניח את דעת כולם. סוף סוף הדמוקראטיה אינה מתבטאת רק בצורה אחת של הצבעה בקלפי. הרבה צורות לדמוקראטיה. גם שכנוע והסכמה הם דמוקראטיה.

ש. הזכרת את המרכז. האם מוסדות המפלגה, שעכשיו אתה עומד בראשם, לא מסורבלים מדי בשביל העבודה היומיומית?

ת. אי אפשר לחיות בנוחות. דמוקראטיה דורשת את שלה, צריך לייצג את כל החלקים, השכבות, הגילים, העדות והמינים. אי אפשר לעשות חיים נוחים. בודאי שמוסד מצומצם נוח יותר, אבל זו נוחיות של אלה שעומדים בראש המוסד או שצריכים לנהל אותו. אבל מי הולך אחר חיים נוחים? העניין דורש שיהיו הכל מיוצגים. זה קשה? קשה. צריך לעמוד בקושי הזה.

העתונות והדמוקראטיה

ש. רציתי לחזור קצת לאותם מוקשים שבהם התחלנו. תפקידך כמזכיר – כך לפחות צריך להיות – הוא ניהול החיים הדמוקראטיים הפנים־מפלגתיים ושמירה על דמוקראטיה מקסימאלית בתוך המפלגה. בעבר הועלו נגדך האשמות שונות דווקא בקשר לדמוקראטיה. אני רוצה להזכיר את הסערה הגדולה ביותר, סערת העיתונות, האם אתה עדיין באותה דעה, שהעיתונות “המסחרית”, כפי שהתבטאת, היא סכנה לדמוקראטיה?

ת. קודם כל מבחינת ה“אני מאמין” שלי. הדמוקראטיה היא הדרך הטובה ביותר לסדר חיים חברתיים ומדיניים. כך בכלל, ובמפלגה בפרט. ולזאת חתרתי כל הזמן בתוך המפלגה.

אני חושב שמשברים שהיו בתנועת העבודה, פילוג “אחדות העבודה” ב־1945 והפילוג עם רפ"י, מקורם היה בחוסר אמינות דמוקראטית, או חוסר־אמון. במידה שייווצרו אמינות ואמון בשיקול ובהכרעה דמוקראטיים, יבטיח הדבר את האחדות וההרמוניה בתוך המפלגה.

אשר לעניין העיתונות. בוויכוח לא התבטאתי נגד עיתונות. אפשר להגיד שהיה ניסוח בלתי־מוצלח של דברי. ואני בן־אדם בסך־הכל, בן־אדם יכול בניסוח דבריו להקדים מלה אחת לשניה ותתקבל אי־הבנה. אני בעצמי כותב בעיתונים, קורא עיתונים מהיום הראשון שהכרתי את עצמי, ואני מאמין במה שקוראים חופש ההתבטאות, חופש העיתונות וחופש ההתארגנות. מאמין בזה, חי בזה.

נוצר ויכוח סביב להתבטאות שלי, שלא היתה מוצלחת. לא הצלחתי להסביר את עצמי, והחלטתי לחדול מכך. למה להתווכח? חשבתי שמוטב לחדול. יצא בדיוק ההיפך ממה שאני באמת חושב.

ש. כלומר, היתה זו פליטת־פה לא־מוצלחת?

ת. ניסוח לא־מוצלח. לא שהיתה לי דעה כזאת ועכשיו אני חוזר בי ממנה. אלא שהיה ניסוח בלתי־מוצלח, וזה קורה לכל אדם, קורה ויקרה. אני מצטער שהעניין נוּפח מעבר לכל פרופורציה. אבל גם זו זכות של חופש העיתונות.

ש. אתה רוצה להסתפק בהסבר הזה כסוף־פסוק של הפרשה?

ת. לא פרשה. פרשה זה מעשה, זה מחדל. כאן לא היה מעשה ולא מחדל. ביטוי. ומשהו בעניין עיתונות מסחרית ולא־מסחרית: אני הכרתי את רמז המנוח, הייתי קרוב אליו. אני זוכר שההסתדרות עשתה מאמצים גדולים להקמת צרכניות, ורמז המנוח היה אומר: צרכניה, זה דבר טוב מאוד בשביל הציבור, אבל צריכה להיות בקירבתה חנות פרטית. אני אומר את זה גם כלפי עיתונות. טוב שתהיה עיתונות של ההסתדרות, עיתונות בהשפעת המפלגה, אבל על ידה ולצידה צריכה להיות גם עיתונות עצמאית, או פרטית, כדי לא לחזור על המלה מסחרית.

התחיקה הדתית של ישעיהו

ש. יש עוד שאלה הקשורה בעבר, אבל הרבה יותר בעתיד. בתקופת ההכנה לוועידה עמדת בראש צוות החשיבה בענייני דת ומדינה. צוות זה מסר את מסקנותיו, ובסופו של דבר מסקנות אלה לא הובאו לוועידה, אלא הוחלט להעמיד אותן להכרעת המרכז, אני מבין שבעתיד הקרוב. מתי ואיך הם יועמדו לדיון?

ת. לצורך דיוקם של דברים, הצוות נקרא צוות חשיבה בנושא “מעמדה של הדת במדינת ישראל”. כדרכם של כל צוותי החשיבה, אין הם מוסדות להכרעה, ואפילו לא לקביעת מדיניות שוטפת, אלא לבירור דברים לטווח רחוק. הצוות הגיע למסקנה, שבתחום זה של מעמד הדת במדינת ישראל צריך להיות פלוראליזם. זאת אומרת, שלא תהיה גושפנקה של המדינה על זרם אחד. המדינה צריכה להכיר בכל הזרמים ביהדות. אם זרמים אלה קיימים ואם הם רוצים להתקיים – זה עניינם, אבל המדינה כמדינה לא תתן גושפנקה שלה אך ורק לזרם אחד, שאחר כך נעשה כמונופולין.

הנושא הזה היה בתחום הסעיף הרעיוני, קביעת פרוגרמה רעיונית. ולאו דווקא לצורך החלטה אקטואלית. נתברר שזמנה של הוועידה אינו מספיק למצות נושא זה. נוסף לכך, באו אנשי הממשלה, שלא היו בסוד הדיונים של הצוות, ואמרו שראוי העניין לעיון נוסף, עיון ממצה יותר, והם רוצים להשתתף בשיקולים אלה מתוך זוויות־ראייה שונות, בכללן זווית־ראייה של הממשלה, של הקואליציה, של היחסים בין מפלגת העבודה למפלגות דתיות. זה היה לגיטימי קיבלנו את זה.

ש. אתה מצפה לדיון בנושא הדת בקרוב?

ת. לא בחודש הקרוב, אבל בטווח הקרוב.

ש. חצי שנה?

ת. אני לא יכול להצביע על מועד, אבל אני מקווה שבחצי השנה הקרובה, אם לא יהיו דברים בלתי צפויים שיכבידו עלינו, נקיים דיון זה.

ש. בצוות החשיבה היו דעות נוגדות והושג הסכם־ביניים או פשרה.

ת. היו שלוש דעות בצוות החשיבה. הרוב בצוות היה בעד הדעה שהזכרתי. היה מיעוט שהציע שהוועידה תחליט על הפרדת הדת מהמדינה. הצעה זו לא היתה מלווה הסברים ופירוט מה ואיך, מה מפרידים, איך מפרידים. לכן הצוות ככלל לא המליץ על הצעה זו, כל זמן שאיננה מבוססת כל צרכה. הסיסמה הזאת ידועה ממדינות אחרות בעולם, אך ספק אם היא מתיישבת עם המסיבות ועם המצב שלנו, של מדינת יהודים.

היתה דעה שלישית הממליצה על נישואים אזרחיים באותם מקרים שאינם יכולים לקבל חופה וקידושין ברבנות. גם דעה זו צורפה להמלצות לדיוני הוועידה. אבל אני, ואני חושב שרבים בצוות, היו נגד הדבר הזה, מפני שיש בו סיכון גדול של יצירת בעיות יותר מאשר פתרון בעיות.

מה הבעיות שייווצרו? נישואין וקידושין מתקיימים, על פי החוק, רק על־ידי בתי־הדין הרבניים. נניח שהממשלה תמנה פקיד שירשום נישואין אזרחיים במקרים מיוחדים, יבוא זוג לאותו פקיד ויאמר: אנחנו רוצים להתחתן. ויאמר להם הפקיד: לכו לרבנות. הם יאמרו: ברבנות לא רוצים לתת לנו חופה וקידושין. יגיד להם: תלכו ותביאו לי תעודה. הם יילכו לרבנות ויבקשו תעודה.

הרבנות לא תיתן סתם תעודה: “לא רוצים לסדר חופה”. הם יצטרכו לכתוב ולהסביר, שאינם רוצים לתת חופה מפני שזה ממזר, או מפני שהם כהן וגרושה וכו'. הזוג יתהלך ובידיו תעודת־פסול ויילכו לפקיד ויראו לו תעודה שהם פסולים. ואז יהיה רישום בכרטיסיה של פסולים ברבנות, רישום בכרטיסיה של פסולים במשרד הנישואים, ותתהווה בארץ כת של פסולים או מנודים.

ש. במקום הפתרון הזה בא פתרון אחר, נישואים בקפריסין, נישואי־מכסיקו, שספק אם הם תופסים או אינם תופסים בישראל, ולא נישואים בכלל. האם זה פתרון יותר טוב?

ת. אינני אומר שלא צריך פתרון. צריך לחפש פתרון. בהחלט צריך לחפש פתרונות. יש בני־אדם, יהודים או זוגות מעורבים, שצריך לעזור להם לפתור את בעיות חיי האישות שלהם. המדינה חייבת למצוא פתרונות. אני אומר, שהפתרון הזה לא טוב. איזה פתרון יותר טוב? זאת בעיה, זו בעיה של המדינה כמדינה.

ש. לך אישית יש הצעת פתרון לבעיה זאת?

ת. אישית יש לי הצעה, אבל אין ערך לדעה אישית בעניין זה, מפני שפה דרושה סמכות. אסביר את דברי. לעניות דעתי, בהלכה ובפוסקים יש המון דרכים כדי למצוא פתרון למקרים המסובכים בחיי אישות. לשם כך נחוץ שלרבנים יהיה גם עוז להחליט וגם רצון למצוא פתרונות בתחומי־ההלכה. אני חושב שהם יכולים. וכדי שהם יוכלו, צריכה הציבוריות לתבוע מהרבנים, שהם ינהגו כבית הלל. יש עכשיו בחוגי הרבנות התקוממות גדולה נגד העובדה שלוחצים עליהם להכריע בענייני הלכה לא כפי שהם חושבים, אני לא מדבר על לחץ. אני נגד לחץ. אני מבין שרב ירא־שמים לא יעשה דבר המנוגד להלכה. מוטב לו לוותר על תפקידיו כרב ובלבד שלא יעבור עבירה כזאת. אבל אפשר לתבוע מהרבנים שיחפשו דרכים כבית הלל, זו זכותו של הציבור שבוחר ברבנים אלה ומקבל עליו את סמכותם.

ש. יש אולי חלק בציבור שלא מקבל את הרבנות כסמכות.

ת. חוקי המדינה נותנים סמכות לרבנות, אמנם מוגבלת מאוד, אבל היא ישנה. בעצם, הרבנות כיום היא רבנות של המדינה. אם יהיה פלוראליזם, אין ספק שתהיה התחרות, וזה פתח לפתרון בעיותיהם של אלה שאינם מקבלים את הרבנות האורתודוקסית כסמכות.

ש. בעבר תמכת בכנסת במה שנקרא חקיקה דתית. ב־1956 – בחוק נגד גידול חזירים. ב־1957 – נגד ריבוי חוקים המביאים להכרה בידועה בציבור.

ת. לא. כל השנים טענתי שלא צריכה להיות חקיקה דתית בכנסת. ויש לי לזה הנמקה, שהשמעתי אותה גם מבמת הכנסת, וגם בעיתונות. טענתי שחקיקה דתית של מוסד פרלמנטרי, דמוקראטי, חילוני, כמו הכנסת, אינה רצויה מזווית־ראייה דתית.

אבל תמכתי בשני חוקים. ראשית, חוק נישואין וגירושין, שר המשפטים דהיום י.ש. שפירא ואני תמכנו בהצעת החוק הזאת מבמת הכנסת, כי ראינו בזה אחד היסודות החשובים ביותר לשמירה על אחדות העם. יש בכך סיכוי שיהיו פחות מקרים של טרגדיות, כי בלי החוק הזה יכולות להיות הרבה מאוד טרגדיות אנושיות של משפחות שאינן יכולות להתחתן זו בזו, היו עלולות להיווצר טרגדיות שהיו מסעירות את העם והמדינה ללא גבול. החוק הזה יוצר סדרי־חיים ותהליכים המונעים טרגדיות.

כמו כן תמכתי והבאתי לכנסת חוק האוסר גידול חזירים בסביבות יהודיות. בחוק זה אין איסור על מכירת בשר חזיר, או על אכילת בשר חזיר. זאת אומרת אין הוא פוגע בפרט. נקודת־המוצא שלי היתה סמלית־לאומית. החזיר היה סמל העלבון והדיכוי של היהודים בסוף ימי הבית השני. אנחנו לא כל כך מזלזלים בסמלים. אמרתי שאם יגדלו חזירים ליד בתי־הספר, והילדים ילמדו על חנה ושבעת בניה שעלו על מוקד בגלל חזירים, והילדים ייצאו אחרי השעור הזה ויראו את החזירים או ישחקו אתם, זה יכול להיות עלבון נורא להיסטוריה. מטעם זה תמכתי בחוק, אבל לא יותר.

יותר לא תמכתי בשום חוק בעל משמעות דתית. בעניין הידועה בציבור לא אמרתי עד עכשיו אף מילה. לא שאני מאוהב במוסד הזה, אינני מאוהב בו, אבל לא אמרתי ביחס אליו אף מלה, לא לחיוב ולא לשלילה.

הצעירים והוותיקים

ש. אני רוצה לחרוג מהתחום הדתי ולעבור לענייני המפלגה. בזמן המאבק האחרון על תפקיד מזכ"ל המפלגה, התייצבו לצד ידלין הצעירים, פחות או יותר בגלוי. מחוגי הצעירים הועלו חששות, שאתה כמי ששייך למנהיגות הוותיקה של המפלגה, עלול לעצור את התהליך של הזרמת כוחות צעירים למוסדות, לצמרת. אתה רואה יסוד לחששות אלה?

ת. קודם כל אינני מודה שהיתה חלוקה בין צעירים לוותיקים. ההצבעה היתה חשאית וכל החוגים במפלגה, לרבות הצעירים והסטודנטים, נחלקו בקולותיהם. חלק לכאן וחלק לכאן. אינני יודע ואף אחד אינו יודע מי הצביע כך ומי אחרת. קראתי באחד העיתונים כאילו הצעירים חוששים מפני “הוותיק הזה”. אין שום יסוד לחשש הזה. בשבילי המפלגה אינה מפלגה של דור אחד ולא של רובד אחד. זו מפלגה של כולם. מפלגה היא משפחה, וצריך ליתן את הדעה על כל בני המשפחה, על המבוגרים ועל הצעירים. ולפעמים יש לי יותר חיבה לצעירים. אני איש המשפחה, יש לי בנים ונכדים. הנכדה הקטנה שלי זוכה ליותר חיבה מאשר, הבן הבכור, נאמר, זה טבעי.

ש. איזה דרכים אתה רואה לטיפוח המשמרת הצעירה בזמן הקרוב?

ת. אם מדובר על ייצוג, הרי יש כללים – כללי ייצוג וכללי לחץ. כל אחד ילחץ במידת כוחו וישיג מה שישיג. אני מצידי אשתדל מאוד לעזור לצעירים, אשתתף אתם בלחץ שלהם להשיג עמדות־ייצוג. אבל, עלייתם והתלבטותם של הצעירים היא יותר בהעמסת תפקידים על שכמם. במידה שיקבלו תפקידי ביצוע, שליחות ועשייה, גם עניין הייצוג שלהם יהיה יותר קל.

אני מברך על ההתעוררות

ש. התחום הקרוב ביותר לפעילות שלך במשך כל השנים היה העניין העדתי. בעיות אלה עלו עכשיו לראש התור במדינה, וכפי שהבנתי מדבריך בישיבת המרכז, אתה רוצה להעלות את הנושא גם למדרגה הראשונה במפלגה. איך אתה מתייחס לדרישות האחרונות, שמתבטאות מצד אחד בפעולות הפנתרים השחורים, ומצד שני בדרישות של דיירי השכונות בענייני דיור ובהשוואת תנאיהם לעולים?

ת. מטבע הדברים, אקדיש לב לנושא זה, לא רק בגלל מוצאי העדתי, אלא מפני שזה אחד מיעדי הפעילות שלי במשך עשרות שנים. שנית, העניין נעשה אקטואלי, מבחינתה של המדינה, ושל מפלגת העבודה ושל ההסתדרות.

אני חושב שמערבבים עניין בעניין, ויש פה הסתבכויות של דברים. יש שורה שלמה של בעיות שנצטרך לטפל בכל אחת מהן כשלעצמה. יש בעיה של משפחות מרובות־ילדים הנמצאות בתנאי־דיור דחוקים. יש בעיה של נוער בשכונות, שאינו משולב בחיי החברה, וצריך לשלב אותו כדי לתת ביטוי לאנרגיה שלו, ולתת לו הרגשה של אחווה וחברות. ויש בעיות של צעירים, בעיה כללית שאיננה מוגדרת רק על פי המוצא המזרחי או המערבי. צעירים ששירתו בצבא, יצאו מהצבא ועכשיו הם מקימים משפחות, יש להם ילד או שניים, וצריך לעזור להם בשיכון ולעזור להם בהשתלבות במערכת הכלכלית, המשקית והחברתית. צריך להאזין ללבטים שלהם, למאוויים שלהם.

טוב שהמדינה רגישה לעניין זה. אני חושב שהרגישות הזאת באה כתוצאה ממקרה רע, אבל בדיעבד טוב שיש רגישות, שממנה יצמחו תוצאות טובות. אני מאמין שלחברה הישראלית יש תודעה של שוויון ושל צדק והיא רגישה מאוד לערכים אלה, אבל צריך לתרגם רגישות זו לשפת המעשה ולשפת החיים.

חלילה לנו להעמיד את בעיות החברה הישראלית, הנוער הישראלי, השכונות והמשפחות מרובות הילדים מול העליה. זו עין אחת וזו עין אחת, ובלי שתי העיניים לא נוכל להתקדם. אחרי הכל, בשביל העליה הוקמה מדינת ישראל. מדינת ישראל היא חיים שצריך לבנות אותם. צריך לבנות חיי חברה מסודרים, עם מידות של צדק ושל התחשבות בכל השכבות ובכל חלקי החברה הישראלית.

לא תמיד אפשר לברך על דבר רע, אבל משבאה התלקחות זאת והודלק אור אדום בלבה של החברה הישראלית ומוסדותיה, אני מברך על ההתעוררות ואני מקווה שהגילויים השליליים מסביב ייעלמו.

ש. לא ענית עדיין על השאלה הספציפית בקשר לשיכון. באחד השלבים של הכנת הוועידה היתה הצעה של השוואת דרגות של עדיפות לשיכון לנצרכים אזרחי ישראל ותיקים לאלה של עולים חדשים. לא דובר אז על אפלייה של עולים חדשים, אלא על השוואה. ניסוח זה נעלם מהמסקנות האחרונות שהוגשו לוועידה. האם אתה רואה פתרון בכיוון זה?

ת. לא הייתי נכנס, לפחות לא בשלב זה, להגדרות מעשיות מסוג זה. בשבילי חשוב, קודם כל, שתהיה פעולה גדולה של בניית שיכונים ואספקת שיכונים לזקוקים להם. קראתי שהממשלה החליטה על מיבצע גדול של שיכון. בעיני זה המעשה. הקריטריונים הפנימיים של עדיפות זה עניין משני, בשלב זה אינני יכול לחוות דעה על כך.

ש. בזמן הוועידה נערך כנס של יוצאי עדות המזרח בבית סוקולוב ואתה השתתפת בו. שם נידרש ייצוג גדול יותר של עדות המזרח במוסדות המפלגה. נוסף לזה, עד כמה שאני זוכר, גרמת בעבר לכמה משברים והתפטרת מכמה מוסדות בקשר לייצוג העדות, האם אתה עומד עכשיו לפעול להגדלת הייצוג האישי הפרסונלי?

ת. הכנס בזמן הוועידה לא היה ביוזמתי, גם מפני שהייתי עסוק בוועידה ולא יכולתי אפילו לתת דעתי על עריכת כנס זה. אבל משנתכנס הכנס, באו וקראו לי, כיו"ר הוועדה המתמדת. באתי. דיברו על כך שצריך לדאוג שיהיה ייצוג הולם ליוצאי ארצות אסיה ואפריקה, אמרתי להם שצריך לפעול בדרכים לגיטימיות. יש ועדת־משנה של הוועדה המתמדת לשם הרכבת המרכז וכל החוגים והחטיבות מתייצבים לפני הוועדה הזאת, וגם יוצאי אסיה ואפריקה זכאים להתייצב לפניה ולדרוש את המגיע להם. זה לגיטימי, כך היה בעבר, כך היום, וייתכן שכך יהיה גם מחר.

מופרז לומר שעשיתי משברים, אבל כל השנים לא חדלתי לתבוע הגדלת ייצוגם של יוצאי ארצות אסיה ואפריקה. אני חושב שהשגתי משהו בתחום זה. וכך אעשה גם להבא, כי אני רואה בכך שליחות ויעוד. כדי שהחברה הישראלית תהיה משולבת ומאוחדת, צריך לדאוג לתשומת לב על־ידי אנשים חיים, בדרכים שונות של שילוב: בחיי החברה, הכלכלה ובמינהל. השילוב צריך להיות מקיף והוא ישחרר אותנו מנטל של הזרות הרובץ עלינו, שאיש לא יצר אותו מלבד הגלות. אנחנו נאספנו מעשרות ארצות ומקרב עשרות תרבויות ועמים שונים, זה יצר את הזרויות. יש לנו בעיות ויהיו בעיות בעתיד, אבל על בעיה פנימית זאת אנחנו חייבים בדור אחד או בשני דורות להתגבר לא על־ידי דחיקתה מתחת לשטיח, אלא על־ידי פתרונות, וזה אינו למעלה מכוחנו. זה גם רצונם של כל חוגי החברה הישראלית. כולם רוצים ששאלה זו תבוא על פתרונה.

מפא"י והאחרים

ש. עדיין קיים צוות המזכירים. לכמה זמן?

ת. אני מקווה שלא לזמן רב. צריכה להיבחר לשכה, ומזכירות לשכה. מזכירות הלשכה היא בעצם צוות המזכירים. בשם אחר ובהרכב מוגדל.

ש. האם גם מזכירות הלשכה תיבחר לפי מפתח החטיבות לשעבר?

ת. עכשיו אין מדברים על מפתח של חטיבות. שום צד אינו טוען בשם חטיבות. אבל יש אנשים חיים, ולכל אחד יש זכויות שלו ואינטרסים שלו. כל זה יובא בחשבון.

ש. אתה בדעה שהגיע הזמן לחסל את החלוקה הזאת?

ת. אין צורך לדחוק את הקץ. התהליך של חיסול המחיצות מתקדם באופן בטוח ובצורה שאינה מניחה מקום לשום ספק.

ש. האם לא קיים חשש שתהליך זה מוביל למה שנקרא הגמוניה של מפא"י־לשעבר בתוך המפלגה?

ת. אינני חושב. תהיה השתלבות והתלכדות שתיצור את ההגמוניה של מפלגת העבודה.

ש. אין זה סוד שבמפלגה העבודה קיים מיגוון דעות המחולק לפי המושגים של יונים וניצים וכו'. באיזה מקום אתה רואה את עצמך?

ת. אני חושב שמושג זה מיושן. המציאות וההתפתחות הרחיקו את הקצוות. ההתפתחות ליכדה יותר ועשתה את העמדות מקובלות ומשותפות יותר מאשר בשנים שעברו.

ש. זאת אומרת שהקצוות התרחקו מהגרעין המרכזי, ואתה רואה את עצמך בגרעין המרכזי?

ת. נכון מאוד. אני זהה בהכרתי ובנפשי עם העמדה המרכזית של המפלגה תורה שבכתב ותורה שבעל־פה. המציאות הצדיקה מדיניות זאת.

ש. כלומר: אתה בעד ויתורים טריטוריאליים תמורת שלום, ותוך מו"מ עקיף, ישיר.

ת. אני בעד אותה מדיניות כפי שנוסחה ונקבעה במצעה של המפלגה, בתורה שבכתב ובתורה שבעל־פה, וכפי שהיא מתנהלת על־ידי הממשלה ומתאשרת על־ידי הכנסת. בזה איני אומר שצעד טאקטי זה או אחר אי אפשר לחלוק עליו. מצידי אני חושב שכל הצעדים הטאקטיים שעשתה הממשלה בשנה האחרונה היו מוצלחים.

ש. בסוף, שאלה אישית. האם אתה רואה את התפקיד של מזכיר המפלגה כקרש־קפיצה לחברות בממשלה?

ת. הלוואי ויעמדו לי כוחותי לעמוד על קרש־הקפיצה הזה שנתיים. אחר כך נראה.

ש. מדוע שנתיים?

ת. אני רואה את משך התפקיד עבורי לשנתיים, עד הבחירות הכלליות ועד בכלל. מה יהיה אחרי הבחירות – נראה. זה תפקיד קשה למדי. צריך לאמץ את כל הכוחות כדי לעמוד על הקרש הזה.

זהארץ, 1.7.1971

---

נחדש ההשראה והזהות המפלגתית

מאת

ישראל ישעיהו

ראיון מיוחד עם מזכ"ל “העבודה” ישראל ישעיהו

★ המוצא החטיבתי של האישים המתווכחים אינו משפיע על חילוקי־הדעות שביניהם

★ אם הסגנון יהיה חברי וענייני, ספיר יקשיב לבן־אהרן ובן־אהרן יקשיב לספיר המזיגה בין החטיבות מבחינת ההתייחסות לנושאים ועניינים עלתה יפה. למעלה מכל המשוער

★ כאשר בוחרים מוסד של עשרות אנשים מוכרחים להביא בחשבון את כל גווני הקשת

★ מזכ"ל יכול להגיע לדרגת שיתוף גבוהה ביותר, ויכול להישאר בתחתית הסולם של השיתוף הכל בהתאם לאישיותו

★ הטיפול בבעיות של השכונות והעליות לא על־ידי מיבצעים ראוותניים, אלא על־ידי עבודה יום־יומית קשה ומסורה

★ על המשמרת הצעירה לפתח פעילות מוגברת בשטח, שהמוטיב המרכזי שלה יהיה התנדבות ושליחות

ש. מהי תעודת־הזהות של המפלגה, שאתה הוא המזכיר הכללי שלה! האם זו מפלגה אידיאולוגית, האם זו מפלגה פרגמטית? כינו אותה בשם “סופרמרקט” של רעיונות, איך אתה רואה זאת?

ת. מפלגת העבודה עכשיו, כמו מפא"י לפנים, ידועה כמפלגה ציונית־סוציאליסטית; זוהי אבן־היסוד האידיאולוגית שלה. יחד עם זאת היא מפלגה מגשימה. היא איננה עוסקת רק בעיונים, תיאורטיקה או דיאלקטיקה. היא מפלגה מגשימה, שבונה ציונות ובונה סוציאליזם. מנקודת־מוצא זו נפתחות דרכים רבות, דרכי הגשמה וביצוע. לגבי דרכי ההגשמה והביצוע יכולים להיות גישות ושיטות שונות ואף גם ויכוחים וחילוקי־דעות. ועל אלה דנים ומחליטים. לפעמים גם הולכים בדרכים שונות ופועלים בשיטות שונות כדי להגיע לאותן מטרות־יסוד. למשל: היה ויכוח בתנועת העבודה – קבוצה או קיבוץ פתוח, תנועה קיבוצית או מושבית? והתוצאה היא שיש גם זה וגם זה; גם קיבוץ פתוח, גם קבוצה וגם מושבים. זו הדוגמה של הליכה בדרכים שונות להגשמת הציונות והסוציאליזם.

ש. האם בדיוניה על דרכי ההגשמה מרגישה המפלגה, שעקרונות־רעיונות מחייבים אותה לקבל או לדחות פתרונות אלה או אחרים? נניח, שעומדות כמה אלטרנטיבות להחלטה. האם המפלגה בוחרת מתוכן את אותה אלטרנטיבה המתיישבת דווקא עם העקרונות שלה או את האלטרנטיבה הטובה והיעילה ביותר לפתרון בעיה אקטואלית? למשל, כאשר מתעוררת שאלה של מיסוי, האם המפלגה חושבת שהיא חייבת לפתור את השאלה הזאת לאור מערכת עקרונות מסויימת, או לאור הצרכים של תקציב המדינה?

ת. כאשר נבחרי המפלגה בממשלה דנים על תקציב המדינה, הם מודרכים בידי מערכת חשיבה, שהיא יונקת ממטרות־היסוד של הגשמת הציונות והגשמת הסוציאליזם. אולם כאנשי מעשה והגשמה הם נוקטים במדיניות הטובה ביותר, שהיא עשיית האפשרי. הם לא יעשו דבר, שהוא מנוגד למטרות־היסוד, אך יעשו כל דבר שהשעה צריכה לו, אם אינו סותר את העקרונות המתחייבים ממטרות־היסוד.

ש. אמרת שנבחרי המפלגה מודרכים בידי מערכת חשיבה. האם נערכים גם דיונים מעשיים במפלגה לפני שאותם נבחרים מאמצים קווים מדיניים במוסדות, שאליהם נשלחו בידי המפלגה?

ת. יש חשיבה יום יום ושעה שעה ויש תקופות של חשיבה פעילה ומקיפה. אחת התקופות, אולי החשובה ביותר, היא התקופה הקודמת לבחירות. או אז מכינים את המצע של המפלגה. המצע כולל למעשה את מרבית הדברים, שעומדים לעסוק בהם בתקופה שלאחר הבחירות. כזהו המצע של הבחירות לכנסת. המצע של הבחירות להסתדרות. כאלה הם קווי־היסוד של הממשלה שרובה חברי מפלגת העבודה. המצעים וקווי־היסוד הם הקווים המנחים את הנבחרים בתחומי העשייה השונים. הקווים האלה יונקים את כוחם ואת רוחם מנקודת־המוצא העיקרית, מאבן־השתייה – הגשמת הציונות והסוציאליזם.

ש. בזה מסתיימת ההדרכה השוטפת של המפלגה את שליחיה?

ת. אלה הקווים העיקריים. אחר־כך יש בעיות מעשיות שמתעוררות מפעם לפעם ועליהן דנים ומחליטים מוסדות המפלגה.

ש. ידוע לך ודאי, שבזמן שעלה אטלי לשלטון בבריטניה, בשנת 45', כתבו אז בעיתונים, שמעכשיו יקבל אטלי את התכתיבים של הארולד לאסקי, שהיה יו"ר של מפלגת הלייבור. האם המפלגה בארץ היא גוף המכוון באופן מתמיד את פעולת שליחיה בממשלה ובהסתדרות?

ת. עקרונית יש לכל שליחי המפלגה אחריות כלפי המפלגה ומוסדותיה. מעשית יש מוקדי־הכרעה שונים בעניינים השוטפים. השרים בממשלה מכריעים בכל הדברים המעשיים, שהם בהתאמה עם קווי־היסוד של הממשלה, הם מכריעים ועושים. חברי הסיעה בכנסת – אותו דבר. הסיעה בוועד הפועל של ההסתדרות – אותו דבר. אך כאשר מגיעים לנקודות השנויות במחלוקת, שיש ספק אם הן מבטאות את העמדה הכללית של המפלגה, פונים למוסד מפלגתי, ללשכה או למרכז. או בעניינים כלכליים – לוועדה הכלכלית, בעניינים מדיניים – לוועדה המדינית. לאמור, הסמכות מחולקת בין עושי השליחות למחנותיהם, לקבוצותיהם, כאשר כל מוקד פועל בשטח שהוא מופקד עליו, אבל הוא יודע שיש מרות המפלגה עליו, והוא אחראי כלפי המפלגה כולה.

ש. מעשית לא כך קורים הדברים. לא פעם אנחנו שומעים על ויכוחים בין נציג אחד של המפלגה, הפועל בתחום ממשלתי, ובין נציג אחר של המפלגה הפועל בתחום הסתדרותי. הוויכוחים נעשים בעיתונות, גם לפני שהם מגיעים אל המוסדות שאתה הזכרת.

ת. לא אומר שהוויכוחים האלה אינם לגיטימיים. חברי הסיעה בוועדה המרכזת פועלים בשטח שלהם, כפי שהם חייבים לפעול. זה מובן מאליו. בחברה דמוקראטית אי אפשר להכתיב ואי אפשר לסתום את הפה. כל אחד חפשי להביע את דעתו, להתווכח בכל מעגל של ויכוח הוגן. כל קבוצת שליחים עושה בתחום שהופקדה עליו לפי מצפונה, לפי הבנתה, והיא יודעת שהיא עושה בשליחותה של המפלגה. ואם היא נתקלת בנושא, שהיא חולקת בו על קבוצה אחרת, או שהמפלגה רואה שהקבוצה הזאת פועלת בכיוון שאיננו רצוי למפלגה, באים אל שולחן הדיונים ומחליטים לכאן או לכאן.

ש. אמרת קודם, שטבעי הדבר שישנם מוקדי־עשייה שונים ותוך כדי כך עשויות להתגבש דעות, שאינן תואמות זו את זו. האם יהיה זה הוגן להביע השערה, שהעובדה שהמזכיר הכללי של ההסתדרות היה איש חטיבה, אחת מהחטיבות המרכיבות של מפלגת העבודה, בעוד ששר האוצר הוא איש חטיבה ממרכיב אחר של מפלגת העבודה, שהעובדה הזאת משפיעה גם, בין היתר, על הבדלי־העמדות שביניהם?

ת. אני משוכנע שהמוצא החטיבתי של שני האישים אינו משפיע על חילוקי הדעות שביניהם. לוויכוחים ביניהם יש שתי פנים. פן אחד – ויכוח ענייני. הוויכוח הענייני הוא לגיטימי. מי שעומד על גשר־הפיקוד של המדינה יש לו זווית־ראייה ממלכתית כוללת. הוא רואה את משק המדינה ואת צרכיה. ומי שיושב ליד ההגה של ההסתדרות יש לו זווית־ראייה של מצב הפועל בסדנא ובשדה, של שכרו ושל צורכי משפחתו. הוויכוח הוא לגיטימי. הפן השני הוא של הסגנון. אני שולל סגנון לא־חברי, וצריך לנסות לסלק אותו, כיוון שהוא מפריע לראייה הדברים באופן אובייקטיבי.

ש. אמרת שהוויכוח בין מזכיר ההסתדרות לשר האוצר איננו ניזון מהשקפות של חטיבות בעבר. האם אתה מרגיש, שהמזיגה בין המרכיבים השונים של המפלגה עלתה יפה?

ת. המזיגה בין שתי החטיבות מבחינת ההתייחסות לנושאים ועניינים עלתה יפה, למעלה מכל המשוער. הדעות והעמדות מתחלקות לפי חתכים שונים והן חוצות ומפצלות את כל החטיבות. אך בנוגע לייצוג במוסדות המפלגה, ובסיעות המייצגות את המפלגה, עדיין שומרות החטיבות על זכויותיהן.

ש. מדוע הייצוג חייב להיות עדיין על בסיס חטיבתי?

ת. זה קיים, זה יתקיים הרבה זמן. נסיון העבר מלמדנו, שכאשר התאחדו “הפועל הצעיר” ו“אחדות העבודה”, שמרו בגלוי ובסתר על זכויות הייצוג שלהן הרבה שנים. וזה טבעי. המדובר בבני־אדם, בני־אדם אינם מתבטלים. מתבטלות מחיצות רעיוניות מלאכותיות. על־ידי האיחוד נתיישבו חילוקי־הדעות הרעיוניים, אבל מבחינת הזכות הלגיטימית להיות שותף לביצוע, לעשייה ולייצוג, זכותו של כל אחד להיאחז בקרש שלו. ונאחזים. אני חושב שצריך להחליש את המחיצות, לערבב את השורות ככל האפשר ולגרום לכך, שאיש מחטיבה זו יהיה מקובל על חטיבה שנייה. אבל זה יקח זמן, ואין להתייחס לזה בחוסר־סבלנות.

ש. האם אינך חושב, שאת כל מערכת הגופים המרכזיים, מלמעלה למטה, לא היה צריך להרכיב על בסיס של ייצוג חטיבתי, או על בסיס של ייצוג לפי גופים, אלא דווקא על בסיס אישי? האם אינך חושב, שלפחות גוף אחד מהגופים האמורים לא היה צריך להיות מורכב על בסיס חטיבתי ייצוגי?

ת. אם אתה שואל לדעתי האישית, אומר לך, שאני מזמן עומד ותובע, שהמפלגה תקבע לעצמה קריטריונים של ייצוג, בין על־פי כללים אישיים ובין על־פי כל כלל אחר: סניפים, חטיבות, קבוצות מקצועיות וכיוצא בזה, ובלבד שיהיו קריטריונים ברורים וקבועים לייצוג. מה קורה אצלנו? יש ערבוביה של כל הקריטריונים, גם לפי אישים וגם לפי חטיבות, עדות, גילים, מינים ומקצועות ולא יוצאים מזה, אלא מסתבכים ומסתבכים, ולעולם אינך יכול לדעת, מדוע הוחלט כך ולא אחרת, מדוע יצא שפלוני הוא חבר במוסד, ואלמוני – לא. עניין הבחירה האישית מושך את הלב, אך לא בכל מקרה הוא בר־הגשמה. אילו היינו אומרים בכל מקרה רק בחירה אישית, לא היינו מגיעים לייצוגם של הרבדים, השכבות, העדות, המקומות ואזורי הארץ. מפלגה גדולה צריכה לדאוג, שכל צבעי־הקשת שלה יהיו מיוצגים. בחירה אישית היא דבר נכון ואפשרי, כשמדובר בבחירת איש אחד מתוך שניים או שלושה מועמדים. אילו היתה אצלנו שיטת מימשל מפלגתית או ממלכתית, של בחירת איש, נשיא או יו"ר – פה אתה יכול בהחלט ללכת על גשר־הברזל של בחירת איש. היתה לנו דוגמה. רצו לבחור מזכיר כללי למפלגה. בחרו איש. כל העניין של חטיבות, קבוצות ועדות נבלע לתוך המאבק האישי, והכריעו. אבל כאשר צריכים לבחור מוסד של 20 או 30 או 100 איש – מוכרחים להביא בחשבון את כל גוני־הקשת. ואין שום אפשרות להכריע, שכל אחד מהם ייבחר רק לפי קריטריון אישי.

ש. האם אינך חושב, שחסר יסוד חיוני ביותר בשיטת ייצוג, והוא דיונים מוקדמים וקביעת עמדות מוקדמות של הגופים, שאותם מייצגים האנשים הנבחרים לייצג אותם, בשאלות העומדות על סדר־היום או אפילו בבחירת נציגים מתוכם? והאם אינך חושב שבין הגופים שיש להם נציגים ישנם כאלה, שבעצם התביעה לייצג אותם היא הסיבה היחידה לקיומם? האם כל הגופים פעילים כל השנה באופן סדיר, או שחלקם גופים, שהורכבו לצורך תביעת הייצוג?

ת. יש דיונים במעגלים השונים של התובעים ייצוג. כאשר הדיונים הם על עניינים – חילוקי־הדעות נוחים, ואינם גורמים לשום משברים. יתר על כן, הם מלווים קבלת עוד סמכות או העברת הכרעה לסמכות יותר גבוהה. ניקח לדוגמה את המשמרת הצעירה, אם יש בתוכה ויכוח על תפיסות מדיניות, אז הוויכוח איננו מפלג את המשמרת ואיננו מחריף את היחסים בתוכה. היא לא תצביע ותכריע ותילחם מלחמה עד הסוף על עמדה, שהרוב שם קיבל, שהרי המשמרת הצעירה, החברות, העדות – כולם תובעים ייצוג, ותביעתם לגיטימית. אך כיצד הם בוחרים את הנציגים שלהם? גם לזאת אין קריטריונים. הם חסרים, ולכן המצב לא טוב.

ש. גם אין קריטריונים של בחירה בגופים הקובעים את הייצוג, וגם אין דיונים על השאלות, שאותם האנשים צריכים לייצג אחר־כך. אותם האנשים צריכים לייצג את הגופים אחר־כך במרכז. הם אינם ניזונים מאיזה דיון קודם בגופים האלה, שהם נציגי הסיכום של אותו הדיון.

ת. לא קיבלנו את השיטה הזאת של נציג מייצג אך ורק את הדעות והאינטרסים של חבריו. בכנסת יש נציג של הנגב ויש נציג של ההתיישבות. אבל הוא אחראי על כל העניינים במידה שווה. וכפי שהסיעה נוהגת – הוא חייב גם במשמעת סיעתית באותם הדברים, שחלה עליהם חובת משמעת. הוא מתבטא כפי שהוא מבין, כפי שמצפונו אומר לו. אך הוא איננו נציג אזור, או אינטרס, הדואג אך ורק לענייני אזורו או האינטרס של הגוף, שהוא נימנה עמו, בלבד.

ש. האם אתה שבע רצון ממעמדו של המזכ“ל במפלגה! האם אתה חושב שמעמדו של המזכ”ל וסמכויותיו מוגדרים כראוי? האם משתפים אותו בדיונים שהוא צריך להשתתף בהם?

ת. האמת היא, שנסיוני בתפקיד מזכ“ל עדיין קטן. חודשיים – אין זה זמן מספיק כדי להביע שביעות רצון או אי־שביעות רצון. ביקורת או אי־ביקורת. בדרך כלל, אני מכיר את התפקיד הזה ואני יודע, שמעמדו של המזכ”ל נקבע מתוך יכולתו האישית, משקלו האישי, יוקרתו וכשרונו. הוא יכול להגיע לדרגת שיתוף גבוהה ביותר. ויכול להישאר בתחתית הסולם של השיתוף, הכל לפי מה שהוא אישית. מה יקרה אתי – אינני יודע. כאשר אגיע לסוף הדרך, אוכל להביט אחורנית ולדעת איך הייתי.

ש. האם אתה חושב להציע הצעות כדי למסד יותר את ההתחייבויות שיש לך כלפי התפקיד הזה?

ת. אני חותר למיסוד המפלגה. דיברנו קודם על מוקדי ההכרעות. אני רוצה להגיע לכך, שלמפלגה יהיו שני מוסדות תקינים מסודרים, כל אחד בסמכותו, ובמלוא הסמכות. מוסד אחד – המרכז – שיהיה מעין פרלמנט של המפלגה. ומוסד שני – הלשכה – שהיא ה“קבינט” של המפלגה. שתהיה זו לשכה דנה ומחליטה ומתכנסת לעיתים קרובות, ושיהיו בה חברים בעלי תפקידים במפלגה ונושאי שליחותה. לזה אני נושא את נפשי.

ש. האם במקרה לא הזכרת את המזכירות – האם אתה מתנגד להצעה של 151?

ת. אני לא מתלהב מהרעיון של בחירת מזכירות. אני חושב שזו שיטה לא טובה, אם לוקחים מוסד פרלמנטרי ועושים ממנו מוסד מוקטן, ועל ידי כך מתקיימים שני “פרלמנטים”, אחד גדול ואחד קטן ומצומצם, כשאפשר בהחלט להסתפק באחד – הגדול והכולל. מה תעשה המזכירות? בדיוק מה שיעשה המרכז. זה לא טוב למרכז ולא טוב ללשכה. אם תהיה לשכה גדולה של 40 איש – זה שוב ועד פועל בעל אופי של פרלמנט – ולא הנהלה מעשית של המפלגה. אני מעדיף שהמרכז יהיה פעיל, חי, מתכנס לעיתים קרובות, עם סדר־יום רצוף, ומחליט על דברים עקרוניים וקונסטיטוציוניים. ואילו הלשכה – צריכה להיות הנהלה ממש, שתדון ותחליט בכל העניינים השוטפים, והמזכיר הכללי הוא המבצע. אם יקבלו את דעתי זאת, אשמח. אני משוכנע שהמוסדות הגדולים מכרסמים את הדמוקראטיה. לא נשאר מוסד להחלטות שוטפות; להכרעות עקרוניות – כן. אלא שבשביל הכרעות עקרוניות אין צורך בשלושה מוסדות. די באחד. ואילו בשביל החלטות מעשיות, שוטפות, יום־יומיות, כמעט שאין לי מוסד. יכולים להגיד לי: מה איכפת לך, נותנים לך סמכות כל כך גדולה, תחליט לבד ותבצע. אינני חושב שזה טוב. זה לא טוב לי, לא טוב למפלגה. האחריות של ההכרעות המעשיות צריכה ליפול על כמה כתפיים, ורק הביצוע צריך ליפול על שכם המזכיר.

ש. התיאבק על הדעה הזאת?

ת. אני נאבק. אך מאבק פומבי אינו הולם את תפקידו ומעמדו של המזכיר הכללי. המזכיר הכללי צריך להיות מוביל, ולא נאבק. אינני אופוזיציה. אם היה קונסנזוס שלא לפי הדעה שלי, אני חייב להוליך על פי אותו קונסנזוס, גם אם אינו כדעתי, וכל זמן שהעניין עדיין בדיון ובבירורים ליד השולחן, אני נאבק.

ש. מה הן התוכניות שלך לתקופה הקרובה, והאם גיבשת לעצמך גם תוכניות לטווח יותר ארוך של עשייה במפלגה?

ת. לתקופה הקרובה יש כמה נושאים, שאני רוצה להפעיל אותם. נושא אחד הוא, לחדש את ההשראה, ההשפעה והזהות בין המפלגה ובין חברי המפלגה בוועדי עובדים. בתחום זה חל איזה קצר – לא בזמן האחרון אלא לפני שנים מספר – ולכן מנותקת המפלגה עכשיו מהשפעה ישירה על חבריה בוועדי העובדים, שהם אמנם חברי מפלגה ומשלמים לה מיסים ומצביעים בעדה, אבל בענייני שכר ושביתות הם עושים איש הישר בעיניו – גם בניגוד למדיניות המפלגה וההסתדרות. אני רוצה איפוא לקיים בשנה הקרובה סמינריון ל־4,000 חברי מפלגה בוועדי עובדים, בקבוצות של 50–60, כל קבוצה לשניים־שלושה ימים. אם תתחדש הזהות בין חברים בוועדי עובדים ובין המפלגה הם יתייצבו לימין הממשלה וההסתדרות בביצוע מדיניותן הכלכלית והמקצועית. ידוע, שלעיתים קרובות דווקא חברי המפלגה הם העומדים בראש משבשי המרות והקשר עם ההסתדרות, בשעה שאנו מצפים מהם, שיהיו שליחי המפלגה ונושאי דברה.

נושא שני: אני רוצה לנסות להסתער על השכונות והעליות. כל אותן שכבות הנקראות עדות. להעלות מתוכן אנשים, שישתלבו ויהיו שותפים מלאים בחיים החברתיים והציבוריים לכל דרגותיהם וגווניהם. הפעולה תיעשה בארגון סמינריונים לשם היכרות ולשם הכשרת האנשים והן ביצירת חוגי פעילים במקומות שונים בארץ, מקרב חברי המפלגה ואוהדיהם; אני מצפה להגברת פעילותן של ההסתדרות ושל הממשלה בתחום קשרי ידידות וטיפוח אישים, שמהם תצמח המנהיגות של הרבדים החברתיים האלה. אם לא יבוא השילוב, הם ייהפכו למוקדים של צרות. צריך ללכת אל האינטליגנציה הקיימת של העדות והעליות לעורר אותה ולהביא אותה לידי פעילות מגוונת על־ידי פעולות אישיות, הדורשות הרבה מאוד עמל והרבה מאוד מסירות. זאת פעולה שאי אפשר לעשותה במבצעים ראוותניים, אלא בעבודה יום־יומית מייגעת מאוד.

נושא שלישי: הפעלת המשמרת הצעירה במפלגה. הנושא הזה מתקשר אצלי עם שני הנושאים הקודמים. הייתי רוצה שהמשמרת הצעירה תפתח פעילות מוגברת בשטח, שהמוטיב המרכזי שלה יהיה התנדבות, שליחות (לא לחו"ל); שיקומו ו“יירדו” אל העם. אם יש לנו משמרת ויש במשמרת הזאת אנשים המסוגלים לתרום לחברה ולחיים הקהילתיים, צריך להעלות אותם ולהעמיס עליהם תפקידי שליחות. זה יעלה אותם. זה יעלה את המפלגה. זה יפתור כבדרך אגב גם את בעיית ייצוגם, שכן העשייה מביאה לידי ייצוג, ולא הייצוג מביא לידי עשייה. אפשר להושיב אדם בכנסת, או בכל תפקיד אחר כנבחר, אבל אם הוא אינו מייצג עשייה – הוא לא מייצג שום דבר. אני מקווה שאנשי המשמרת יילכו איתי בעניין זה.

נושא רביעי: ארגון המפלגה. בחוקה קבענו שיהיו מחוזות. מסתבר; שזמנם של הסניפים (אינני מדבר על הסניפים הגדולים) עבר. אין לסניף תפקידים לכל יום. התפקיד של הסניף למעשה הוא תפקיד ליום מועד, כגון לקראת הבחירות הכלליות, או גם כאשר מזכירות הסניף מתכנסת כדי לבחור חבר לאיזו ועדה קטנטונת. אין לסניף תפקידים. ומכיוון שאין לו תפקידים, יש חיכוכים. האנשים מתעסקים זה בזה. קיים כמין חוק פרקינסון של עסקנות, שמתעסקים זה עם זה ומרבים תעסוקה, שאין לה תכלית ואין בה צורך. לכן מתגבשת המחשבה, ויש לה כבר יסודות בחוקה, למחז את המפלגה, ליצור סניפים גדולים יותר, שיעסקו בפעולות הסברה, בדיונים מדיניים וכלכליים ובפעולות, שלא כל סניף קטן מסוגל לעשותן. הנה יש לנו התיישבות עובדת, שאנו מתברכים בה. אך היא נחשבת כמחוז בפני עצמו. המושבים כמחוז, הקיבוצים כמחוז. הקיבוץ המאוחד כמחוז. נראה לי שהם צריכים להיות משולבים בתוך מחוזות המפלגה, כדי שהמחוזות ייהנו מיכולתם, מתרומתם ומעצם נוכחותם. ההסתדרות של מחוזות ההתיישבות נוצרה כדי להבטיח את ייצוגם. בינתיים הם מנותקים. אך אין כל סיבה לכך, שבית־שאן לא תהיה מחוז, כולל העיר בית־שאן וההתיישבות שמסביבה. על־ידי כך תהיה השראה הדדית, השראה וחברות יחד.

נושא חמישי: הייתי רוצה להקים במה עיונית, אידיאולוגית, בשביל המפלגה. איזה קובץ שייצא לאור פעמיים־שלוש בשנה, לפי היכולת הכספית וריכוז החומר. שתהיה זו במה של הגות ומחשבה תנועתית. לא היום־יום ולא השבוע־שבוע, אלא הגות בסיסית מעמיקה. לזה נחוץ כסף ואנשים. אני מקווה שהמטרה תושג.

“אות”, שבועון מפלגת העבודה, 9.9.71

---

משימות־יסוד

מאת

ישראל ישעיהו

גישור בין ההלכה לבין המעשה * הפעלה מחדש

של כל כוחות הרוח, העיון והמחשבה * הפעלת

צוותי־חשיבה * טיפוח חוגים רעיוניים וחברתיים *

קירוב אנשי־רוח לפעילות במפלגה.

ישראל ישעיהו נבחר כמזכ“ל מפלגת העבודה בבחירות דמוקראטיות ראויות לשבח, בזכות אישיותו, כשרונותיו ונסיונו הרב בכהונות ציבוריות וממשלתיות רבות. שנים רבות כיהן כחבר מרכז המפלגה, כציר אסיפת הנבחרים, כציר הקונגרסים הציוניים, כעומד בראש המיבצע ההיסטורי של גולת־תימן (“מרבד הקסמים”), כחבר כנסת, כסגן יו”ר הכנסת, כיו"ר ועדת הכנסת וכשר הדואר. שאלנו איפוא את ישראל ישעיהו:

מהו הלקח שלמדת עד כה מפעילותך ומנסיונך הציבורי הרב ושבכוחו תוכל להעלות את המפלגה לשלב גבוה יותר?

הלקחים שאדם לומד מנסיון של עשרות שנים הם רבים מספור, אך אציין אחדים מהם שלדעתי יש בהם תשובה למטרה העיקרית של השאלה:

א. קיומה של מפלגה הוא צורך חיוני, שאין לו תחליף, במשטר דמוקראטי.

ב. בתנאים של ארץ קיבוץ גלויות, והתהוות עם ומדינה, לא יצלח קיומה של מפלגה אבנגרדיסטית, אלא דווקא מפלגה עממית ששורותיה פתוחות ורבים רואים בה ביתם ומסגרתם.

ג. קיומה של מפלגה עממית תלוי בשני דברים: פרוגרמה בסיסית – שווה לכל נפש המצטרפת אליה וכן מנהיגות נקיית־כפיים, שבין חבריה שורר יחס של כבוד הדדי ואמון הדדי.

ד. הפרוגרמה הבסיסית של מפלגת העבודה – שמרבית מרכיביה הם אלה של מפא"י בת 40 השנים – היתה טובה מכל בחינותיה, המדיניות, הכלכליות והחברתיות, והיא עמדה בכל המבחנים ויצאה בנצחון. כן היתה לה מנהיגות נקיית־כפיים ובין חבריה שרר יחס של כבוד ואמון. לכן היא זכתה לכבוד ולהערכה מצד העם כולו, לרבות אותם חלקים בעם שהתנגדו לה.

ה. איש אינו חולק על כך שגם כיום יש לתנועת העבודה בכלל, ולמפלגת העבודה בפרט, מנהיגות נקיית־כפיים, ומה שהדרג של המנהיגות גבוה יותר – טוהר־המידות שלה גבוה יותר ומחמיר יותר. לעומת זאת חל פיחות מסויים ביחס הכבוד והאמון ההדדי בין המנהיגים לבין עצמם והדבר משפיע על יחס הכבוד והאמון אליהם מצד אחרים.

אמנם גם בקרב דור המנהיגים הקודם היו חילוקי־דעות וחיכוכים אישיים, אבל הם נתנו אמון זה בזה והשתדלו לשמור איש על כבוד חברו לא רק “כלפי חוץ” אלא גם כשהם ביניהם לבין עצמם. נכון שהראשונים היו קרובים מאוד זה לזה קירבת גיל וקירבת מוצא וקירבת דעות ושאיפות – דברים שעדיין ניכרים סימניהם אצל אחרוני דור הראשונים, נחשב אצלנו כדור של ענקים; ואילו בדור המנהיגים החדש נתמעטו סימנים אלה במידה ניכרת.

ו. אחת משאיפותי היא להחזיר ליושנה את עטרת הכבוד ההדדי והאמון ההדדי בין המנהיגים לבין עצמם ובייחוד בין אנשי רובד ההמשך. ויש סיכוי להגשמת שאיפה זו הודות לאיחוד שקם בשנים האחרונות, בין שלוש החטיבות, ושהנסיון מלמד שזהו איחוד בלב ונפש. גם המערך בין מפלגת העבודה לבין מפ"ם מחזק את הסיכוי הזה.

מובן שיהיה צורך בעבודה שקדנית ורבת־המצאה כדי להתגבר על הרגישויות ולטפח תודעה והרגל של יחס וכבוד ואמון איש לרעהו מעל ומעבר לכל חילוקי־דעות ולכל אינטרס אישי.

ז. ברור שבמידה שהשאיפה הזו תתגשם – תעלה המפלגה לשלב גבוה יותר.

חוט־השדרה בפעולתי יהיה ארוג ומורכב ממספר דברים שעליהם דיברתי במרכז המפלגה מיד לאחר בחירתי, והם:

ראשית, הקפדה מלאה על סדרי חיים דמוקרטיים וכיבוד הזכויות הלגיטימיות של הכל. שנית, שמירתם וטיפוחם של תהליכי האחדות, הליכוד ורוח החברות בשורות המפלגה, שיסודותיהם הונחו על־ידי קודמי בתפקיד.

שומה עלינו להפעיל מחדש את כל כוחות הרוח, המחשבה, החזון והעיון שעדיין לא עבר זמנם. זוהי אחת ממשימות־היסוד של מפלגה כמפלגתנו, שאינה מפלגת שלטון בלבד, אלא תנועה המבקשת להגשים אידיאלים חברתיים כלל־אנושיים ויהודיים.

רביעית, פעולות האירגון וההסברה של המפלגה צריכות להיות מכוונות לגיוס תמיכה רחבה ואמון מלא במדיניות הממשלה, כפי שהיא מותווית על־ידי המוסדות המוסמכים של המפלגה ומתבצעת בידי שליחים בממשלה ובכנסת. גם שליחי המפלגה בהסתדרות זקוקים וזכאים לכך, שהמפלגה תקדיש מלוא תשומת־לבה לפעולותיהם ולמאבקיהם ותפעיל את מירב יכולתה והשפעתה למען ביצור מעמדה וחיזוק סמכותה של ההסתדרות.

שישית, עלינו לא רק לטפח ולעודד אלא גם לתת לבני הדור הצעיר את מה שמגיע להם, לתעל את פעילותם וכוחם אל אפיקי המשימות והמאבקים של כלל המפלגה.

שביעית, על המפלגה למצוא מסילות אל העתונות ואל אמצעי התקשורת בארץ וליצור הרמוניה ושיתוף־פעולה ידידותי קונסטרוקטיבי בינה לביניהם.

ולבסוף, אחת המשימות החשובות ביותר, במיוחד עתה, היא שילובן ומיזוגן של כל העדות והעליות לעם אחד, עם עובד, שכל בניו שווים בזכויותיהם ובחובותיהם ובמיוחד בהרגשתם. עלינו לחזק את המפלגה, וכן את ההסתדרות, ככור־היתוך לכל שבטי ישראל, כשהחום המתיך הוא החברות האישית, המשמעותית, שיש בה ממש, יש עמה תחושת שוויון והיא מעלה את הכרת הערך העצמי ומרחיקה את רגשי הנחיתות והזרות.

מה יש בדעתך לעשות לגיבושה ולחיזוקה הרעיוני של המפלגה?

פעולות לדוגמה הן הפעלת צוותי החשיבה ופעולות העיון והמחקר; טיפוח חוגים רעיוניים וחוגים חברתיים; עידוד מנהיגים מקרב הדור הצעיר; קירוב אנשי רוח לפעילות במפלגה; החייאת מועדוני המפלגה להיותם מרכז לחיים חברתיים ואידיאיים של חברי המפלגה ואוהדיה; הפעלת אמצעי תקשורת והסברה בכתב ובע"פ.

מה יש בדעתך לעשות כדי לגשר בין ההלכה למעשה, בין המעשה של המפלגה לביצוע?

אשתדל בכל מאמצי כוחי להבטיח קיומם של כללים וסדרים דמוקראטיים נאותים בחיי המפלגה; קיומם של דיונים והחלטות ודיווחים בעיתם, באופן שהעושים בשליחות המפלגה יראו עצמם חייבים דין־וחשבון לשולחיהם. זהו לדעתי האמצעי שיבטיח גישור בין ההלכה לבין המעשה.

כמחצית ההמלצות של צוות החשיבה למדע וטכנולוגיה לקראת ועידת מפלגת העבודה הוקדשו למינוי שר למדע ולטכנולוגיה והגדרת תפקידיו, ולמה דווקא המלצה עיקרית זו לא נכללה בהחלטות הוועידה?

הוועידה אינה מקום להחליט אם למנות או שלא למנות שר לעניין פלוני. זוהי פררוגטיבה של מי שמרכיב את הממשלה ועומד בראשה. מפלגת העבודה אינה מתעלמת מן הצורך בקיום מסגרת לדיון קבוע בתחומי המדע והטכנולוגיה ואני מקווה שמסגרת זו אמנם תוקם. המבנה וההרכב של המסגרת בין אם יעמוד בראשה שר ובין אם לאו הם מעניינה של הממשלה, וכפופים לשיקולים מעשיים שלה.

אתה הצהרת במסיבת עתונאים לאחר בחירתך כי צוותי־החשיבה של המפלגה לא יהיו בבחינת תופעה חד־פעמית אלא “יגבירו פעולתם וירחיבו מסגרותיהם”, נשאלת איפוא השאלה, כיצד להביא לידי כך שהצעות צוותי־החשיבה יוגשמו הלכה למעשה?

צוותי־החשיבה אינם מוסדות בעלי סמכות של החלטה מחייבת. תפקידם הוא ללמוד נושאים, להעמיק בהם חקר, להעלות הצעות ורעיונות ולהגישם למוסדות המחליטים בלי להיות כפופים לשיקולים של ביצוע מיידי. והמוסדות המוסמכים יחליטו מה לקבל ומה להגשים מן ההצעות והרעיונות, בהתאם לשיקולים מעשיים וביצועיים.

מה בדעתך לעשות כי לקרב את האקדמאים למפלגה ולעסקנות הציבורית?

העסקנות הציבורית אין בה אלא מה שיש בעסקניה. העובדה הבולטת היא שאנשי רוח ובעלי השכלה גבוהה מוצאים סיפוקם ומעמדם בשטחים שאינם עסקנות, בקלות ובנוחות יחסית, בעוד שהעסקנות היא שטח קשה, מייגע וכפוי־תודה.

אנשי הרוח ובעלי ההשכלה הגבוהה ייאלצו לחפות שרווליהם ולהתמודד עם מלאכת העסקנות אם ברצונם להשפיע ולקבוע ולטפס בסולם המנהיגות. קשה להניח שהמנהיגות תוגש להם על מגש כסף; צריך להקל עליהם, לסייע בידם, לפתוח לפניהם מסגרות, וזאת נשתדל לעשות, כדי להשביח בכך את מחנה העסקנות והמנהיגות ולעשותו יותר מעולה כאשר יכללו בו יותר ויותר אנשים מעולים.

האם אתה מחייב רוטאציה בתפקידים הציבוריים?

עניין הרוטאציה בתפקידים הציבוריים הוא מורכב ומסובך. אם המדובר בבעלי תפקידים שאינם צריכים לעמוד לבחירה, הרי חלים עליהם כללי הוותק והקביעות בעבודה. ואם המדובר בבעלי תפקידים נבחרים, הרי יש להבחין בין נבחרים למוסדות פרלמנטריים, כגון מרכז המפלגה, הוועד הפועל של ההסתדרות וכיוצא בהם, לבין נבחרים לתפקידים מרכזיים, כגון שרים, חברי הוועדה המרכזת, ראשי רשויות מקומיות וכיוצא.

רוטאציה בין הראשונים – מתקיימת למעשה, אך היא מושפעת מן הצורך להציב לבחירה אישים שיש להם סיכוי להיבחר. אם נגזור רוטאציה עיוורת – נמצא את עצמנו במצב מביך למדי.

יתגייסו אנשי־הרוח

על כל פנים אין זה נכון שהפעילות המפלגתית והציבורית נמצאת ב“שפל המדרגה”. הרי רבים נדחקים אל הפעילות הזאת ונאבקים עליה. ואם הדבר נכון במידה כלשהי, לא הרוטאציה היא התרופה להרמת קרנה ורמתה. דרושה דווקא החדרת ההכרה בקרב אנשי־רוח, אנשי־לב ואנשי רצון־טוב, שהפעילות המפלגתית והציבורית היא צורך חיוני של כל חברה מתוקנת שחובה לשאת בו ובטרחו. חובה להבין, שהפעילות המפלגתית והציבורית אינה מבטיחה לבעליה אותם תנאים נוחים, שישנם בפעילויות אחרות, כגון במינהל ובפיקוד. פעילות ציבורית ומפלגתית אינה נקנית אלא במאמצים ובעמל ובאי־נוחות, ומי שאינו מוכן לשאת באלה אל נא יטען ש“הפעילות הציבורית והמפלגתית הגיעה לידי הסתאבות”.

אם נמשיך בדרך שהלכנו בה עד כה, האם לא צפוייה לנו הסכנה שמפלגת העבודה הישראלית תיהפך למפלגה שעיקרה הוא רעיון השלטון ולא שלטון הרעיון?

אין ספק שאורבות סכנות שונות לתנועתנו. אולם נסיבות חיינו וגורלנו הם כאלה שהסכנות הללו הן שוליות ואפשר להתגבר עליהן. עם הנתון במלחמה שאין יודע את קיצה; אומה שאחד ממרכיבי גידולה החברתי היא עליית יהודים מארצות שונות; ארץ הנמצאת בתהליך בלתי פוסק של פיתוח ובינוי – מועטת הסכנה שמפלגת העבודה תיהפך בתנאים אלה למה שנחשב כ“מפלגה סוציאל־דמוקרטית רגילה”.

אנחנו מפלגת מגשימים של אידיאות ומשימות קונסטרוקטיביות ואין אנו יכולים לנוס אלא מהן אליהן.

אקדמות, בטאון האקדמאיים חברי מפלגת העבודה ואוהדיה, מס' 3, 1971

---

לחדש עליונות המוסר החברתי – מכתב פרידה

מאת

ישראל ישעיהו

מכתב־פרידה מחברי מרכז מפלגת העבודה

יום שלישי, כ“ה באייר תשל”ב 9.5.72

לכבוד

חברי מרכז מפלגת העבודה

שלום רב

חברי וידידי היקרים,

עם פרישתי מתפקידי כמזכיר הכללי של המפלגה, עקב בחירתי לכהונת יושב־ראש הכנסת, הנני נותן לכם תודה לבבית על הכבוד והאמון שהענקתם לי כאשר בחרתם בי, לפני כעשרה חדשים בבחירה אישית חשאית לתפקיד המזכיר הכללי.

במשך התקופה הקצרה הזאת עשיתי במיטב יכולתי, יחד עם חברי הסגנים, חברי מזכירות הלשכה וחבר העובדים, כדי לשרת באמונה את המפלגה וכדי לנווט מהלכיה בנתיבים נכונים. לא כל מה שרצינו לעשות עלה בידינו ולא כל דבר שעשינו היה כליל השלמות. אעפ"י כן מה שנעשה – נעשה בנאמנות ובמסירות, ויכול אני לומר שענייניה החיוניים של המפלגה נשמרו ושום דבר לא הוזנח או הוכשל.

אולם אחטא למפלגה אם לא אביא לידיעתכם ולתשומת־לבכם מספר לקחים שלמדתי מנסיוני בתקופת כהונתי ושבכוחם לקבוע את איכותה, תדמיתה ומעמדה של המפלגה לשבט או לחסד.

כולנו רואים ורוצים לראות במפלגת העבודה הישראלית:

★ מקור להשראה אידיאית ומוסרית;

★ מסגרת לחשיבה מדינית, כלכלית וחברתית מעמיקה ולעיון מתמיד בבעיות זמננו;

★ מאיץ להגשמת ציוויי הציונות ולבינוי חיי חברה מושתתים על צדק ושוויון;

★ משענת ומגן לכל העובדים והיוצרים;

★ מנוף להפעלתה ולשמירתה של הדמוקראטיה בחברה הישראלית כאורח־חיים מתוקן ויעיל;

★ כתפיים אחראיות ואיתנות למשא השליחות והמנהיגות באומה ובמדינה;

★ כלי־יוצר לפעילות חברתית ולהתנדבות ציבורית מרעננת;

★ כור־היתוך למיזוג העדות ושבטי העולים, לשילוב הגילים הצעירים בשורות הפעילות והשליחות ולעילוי מידותיהם ורמתם של שליחי הציבור.

הדברים הללו העניקו למפלגה זו את מעמדה המרכזי במדינה, בעם היהודי ובמחנה העובדים; ובעוד שעל ההישגים וההצלחות כל ישראל יש להם חלק, בדין ובצדק, הרי על המחדלים והכשלונות נופלת האחריות הבלעדית על מפלגת העבודה, בצדק ושלא בצדק, בשל מעמדה המרכזי שאין זולתו. המפלגה שוקדת לעמוד בדיבורה, בציפיות שמצפים ממנה ובאתגריה וחזקה עליה שתוסיף לשמור על איכותה ועל תדמיתה.

אך הדברים הבאים – שהם כאמור לקחי הנסיון שלי – הינם מכשולים, פרי תהליכי ההתפתחות של השנים האחרונות, וחובה מידית להרים אותם מדרכה של המפלגה כדי שלא ייהפכו לה לרועץ:

ראשית, תהליכי האיחוד בין החטיבות מתנהלים ללא תנופה וללא יוזמה נוספת ומיוחדת, אלא תוך הסתמכות על המקרה ועל הזמן שיעשו את שלהם. לדעתי, דרוש מאמץ יזום, מחושב ומהיר כדי לקדם תהליכי האיחוד ולמנוע עמידה במקום אחד, שכמוה כנסיגה. בחירת מוסדות המפלגה על פי אמת־מידה חטיבתית מעמידה את השאלה שחובתנו לתת עליה תשובה: האם כזהו האיחוד שרצינו בו?

שנית, המפלגה מעמידה את כל כוח־האדם המעולה והמשובח שלה לרשות המדינה, ההסתדרות והשלטון המקומי, ואינה מפרישה חלק מכוח זה לצרכי פעולתה הארגונית, החברתית והחינוך התנועתי הסדיר והשיטתי. להווי ברור שאם המפלגה לא תעמיד מקרבה לרשות פעולותיה הישירות מספר מספיק של אנשי הגות ובעלי כושר מנהיגות, מבוגרים וצעירים, היא תמצא את עצמה חלושה ודלה, במוקדם יותר מכפי שאפשר לחשוב, ובייחוד בשעות מבחן והדבר יקשה עליה למלא את תפקידיה הממלכתיים.

שלישית, חסרים למפלגה כלים מתאימים לתקשורת בינה לבין חבריה ובינה לבין הציבור הרחב. בשנים האחרונות התחוללו תמורות עצומות באמצעי־התקשורת. הדרכים שהיו מקובלות בידי המפלגה נתיישנו ויצאו מכלל שימוש. בתקופה של שידורי רדיו וטלביזיה רבי־עוצמה ועתירי אפשרויות חדישות, המכסות את כל שטחי החיים, חל פיחות רציני בערכן של אסיפות למסירת אינפורמציה ופרשנות – כל מה שהיה נחשב בעינינו הסברה. בנסיבות אלה מוטל על המפלגה להעתיק עיקר פעולתה בין חבריה אל המישורים הבאים:

1. הקניית השכלה תנועתית, הן בסיסית והן רחבה, לחוגים רבים ככל האפשר.

2. הוצאה לאור של דברים בכתב ברמה עיונית מעולה ותדירה.

3. קיום בירורים פומביים, מקיפים ומפורשים, בכל נושא שיש בו עניין לציבור.

4. העמקת ההרגשה בלבם של חברי המפלגה, ושל הנבחרים למוסרותיה, שהם־הם המחליטים והמכריעים, הרגשה שאין להעניקה אלא במעשים חד־משמעיים.

רביעית, בעקבות הגידול הכמותי, הרווחה, הצמיחה של אנשים חדשים עם שאיפות ורצונות משלהם – גבר מאוד הצורך בחיזוק וחידוש העליונות של המוסר החברתי והנכונות לעשייה בהתנדבות כמוטיבציה של ההשתייכות למפלגה ובייחוד של שליחיה המדברים בשמה.

חמישית, המפלגה שרויה במצוקה של מחסור באמצעים כספיים לקיום פעולותיה בתקינות ובתדירות. הצנע והצניעות יפים לכל אדם ולכל גוף ציבורי, כל שכן למפלגתנו שהיא מפלגת־עם, דוגמה ומופת לכולם. אולם אסור להשלים עם העובדה, שהגדולה במפלגות ישראל, שעיני הרבים נשואות אליה ועוקבות צעדיה, תהיה חסרת־אונים לגבי עצמה וחסרת־יכולת לממן פעולות ארגוניות, חברתיות, חינוכיות ורעיוניות שלה, בקרב חבריה ובקרב הדורות הצעירים הגדלים בארץ, ובייחוד בקרב המוני העולים החדשים הזקוקים מאוד לקליטה ולהשתלבות חברתית, פשוטה כּמשמעה. מן הראוי איפוא שיימצא פתרון הוגן, כשר וגלוי למצוקה זו, ויפה שעה אחת קודם.

במיטב הברכות והאיחולים הלבביים

ישראל ישעיהו

תנועת העבודה ויריביה

מאת

ישראל ישעיהו

---

עניינו של השער תנועת העבודה ויריביה

מאת

ישראל ישעיהו

ישראל ישעיהו היה פולמוסן חריף־עט, שאינו מותיר התקפה על תנועתו ללא מענה וללא נימוק משכנע. הוא שקד גם על טיפוח המוראל הפנימי בתנועת העבודה, על רימום הישגיה, על למידת לקחים מכשלונותיה וקשייה ועל ביצור אחדותה הדמוקראטית־הפנימית

כאשר הוא יוצא להתקפה נגד יריביה של תנועת העבודה – אין הוא בורר במלים. למשל, בנתחו את תוצאות הבחירות לכנסת השלישית ב־1955, הוא אומר, כי “חירות נושאת עדיין בחובה את ענבי הרעל של הפאשיזם, כפי שנתגלה בכל נוולותו בנאומיו של מנהיג מפלגה זו לפני יושבי המעברות ודרי שכונות־העוני”. כך הגדיר לפני כשלושים וחמש שנים את התופעה שאנו קוראים לה היום “נאומי הכיכרות” ונתן ביטוי לסלידתו מ“חירות” כתנועה פאשיסטית וממנהיגה מנחם בגין.

כל אלה באים לידי ביטוי ברשימות הבאות:

★ אין אלטרנטיבה לתנועת הפועלים (1968)

★ חוק שירות התעסוקה

★ מסקנות מהבחירות (1955)

★ הביקורת העצמית

★ שערוריית “חירות” בכנסת (1956)

★ עיתון יומי למפא"י

★ בעקבות הוועידה השמינית של מפא"י

★ מערכות מפא"י ב־1958

★ הבחירות לוועידת מפא"י ב־1959

★ “חירות” בבדידותה (1959)

★ “קואליציית־ניר” בכנסת (1959)

★ המרקחה של המיעוטים

---

אין אלטרנטיבה לתנועת הפועלים

מאת

ישראל ישעיהו

א

צדקה עשה הקב"ה עם התנועה הציונית – התנועה לגאולת העם היהודי מגלותו ולחידוש עצמאותו במולדתו ההיסטורית – שזימן לה בדרכה את תנועת הפועלים העברית; התנועה הציונית פתחה במהלך, שהוא מהפכני במהותו, התארגנות של עולים לארץ ודאגה למתיישבים בו. זה היה ייעוד מהפכני, שכמוהו לא ידע עם בעמים: עקירת המוני יהודים ממקומות־מושבם בארצות רבות ושתילתם כאן, בארץ שההיסטוריה הועידה להם, אך לא היתה נמצאת ברשותם. הנושא להגשמת הייעוד הזה היה העם היהודי, כמות שהוא, למשפחותיו ולפרנסותיו, דבר שהיה קשה “כקריעת ים סוף”.

לימים הובן, שבלי תנועה חלוצית, שתלך בראש המחנה ותגרוף אותו בעוז – יתש כוח־תנופתה של המהפכה והיא תצטמק ותידלדל. מנגד תראה את יעדיה ואליהם לא תגיע.

אילו הצטמצמה התנועה החלוצית בחתירה אל היעד של עליה לארץ בלבד, ספק אם גם היא היתה נותנת למהפכה הציונית את מה שחסר לה. ומה שחסר לה היה כושר הגשמה של יישוב הארץ וייעוד של תמורה והתחדשות חברתית.

כך נעשתה התנועה החלוצית לתנועת פועלים. הצעירים, שנימנו על התנועה הזאת, קידשו את העבודה כמכשיר עיקרי, חמרי ורוחני, להגשמת המטרה הציונית. כיבוש היהודים לעבודה וכיבוש העבודה ליהודים, כדי שבמו ידיהם יהיו החורשים והזורעים, הסוללים והבונים והעושים בכל מלאכה – נתן תקווה של ממש לעליה לארץ ולהיאחזות בה. כיבוש הקרקע להתיישבותם של יהודים והשאיפה להקמת חברה חדשה של עם עובד ויוצר חברה הבנויה על מידות של צדק ושוויון, הנותנת מעמד של כבוד ועדיפות לעבודה ולאדם העובד – הלהיבה את הדמיון ומשכה לבבות.

האפיק החדש, שנפתח בדרך הגשמתה של הציונות, נעשה לנהר גדול; תנועת הפועלים, אשר ראשיתה היתה מיצער, הלכה וגדלה וגברה עד שנעשתה לזרם כביר, אשר גרף בנחשוליו עם־רב, מכל הגילים והמעמדות ומכל ארצות הגולה, והוליך אותם לעליה, לעבודה, להתיישבות, לתחיה לאומית ולעיצוב דמות חברתית חדשה לעם המתקבץ לארצו. וכאשר בלט הצורך להגן על הנפש ועל הרכוש, ועל מטרותיה ויעודיה של התחיה – נחלצה תנועת הפועלים למשימה זו בכל עוז וצעדה בראש המגינים ולאחר מכן בראש הלוחמים לעצמאות. ומאז ועד היום מוסיפה תנועת הפועלים להיות הזרם הראשי, המתמיד והיציב, ההולך בראש העם ומוליך אותו אל יעדיו.

ב

ואעפ"י כן לא פסקו הטענות והשאיפות, בקרב חלקים ידועים בעם, למצוא אלטרנטיבה לתנועת הפועלים. אך היא לא נמצאה.

היו שסברו, שהפועלים אמנם רצויים אבל עליהם להיות נושא לטיפולם ולמנהיגותם של “נכבדי העם” – ולא עלתה בידם. והיו שסברו שנותני הכסף הם שצריכים להיות ה“בעלים” – המוציאים והמביאים – ולא נתקבלה דעתם.

לאחר כן הירפו מן הטיעונים הללו והחלו נותנים דעתם להוציא מידי תנועת הפועלים את נשקה ע“י הקמת ארגוני פועלים נפרדים ומתבדלים מן הזרם הראשי; ואעפ”י שהצליחו במקצת, וכמעט כל מפלגה ציונית הקימה לעצמה “משענת” פועלית – לא השיגו מבוקשם. תנועת הפועלים הצליחה לשמור על עיקר כוחה; מצד אחד על־ידי קיומה ותנופת מעשיה של ההסתדרות הכללית של העובדים, ומצד שני על־ידי קיומה וכושר מנהיגותה של מפלגת פועלים גדולה, בדמותה של מפלגת פועלי א"י.

השואפים להקים אלטרנטיבה לתנועת הפועלים לא נואשו. תקוותם נתלקחה מחדש כל אימת שהתחוללה מריבת פילוג בתנועת הפועלים. כשנתפלגה “אחדות העבודה” ממפא“י דימו שהגיעה השעה לדחוק הצידה את תנועת הפועלים; אך היא לא נדחקה, הן משום שמפא”י אזרה חיל והן משום ש“אחדות העבודה” שמרה אמונים – ביתר שאת – למהלכים העיקריים של תנועת הפועלים גם כשנהגה כאופוזיציה לכל דבר. וכמוה נהגה גם מפ“ם, שעל אף סטיותיה השמאלניות לא סרה מדרך ההגשמה של הציונות העובדת. רק פעם אחת, בתקופתה המדינה, סטו שתי המפלגות הללו – אחה”ע ומפ"ם – כאשר הוקם “מועדון הארבע”; אבל עד מהרה התברר, שזהו חזיון חולף. השרשים התנועתים גברו על הסטיה הטכסיסית.

אך, כאשר נתפלגה רפ“י ממפא”י חזרו וגברו התקוות להקמת האלטרנטיבה לתנועת הפועלים. התקוות הללו ניזונו מן העובדה, שבראש המתפלגים עומדים אחדים מראשי מאחדיה ומנהיגיה של תנועת הפועלים. היה נדמה, שהנה הנה תקום האלטרנטיבה לתנועת הפועלים, כשרפ"י נותנת לה תרומה רבת־ערך של מרץ ותנופה.

אך כפי שאומר הפתגם התלמודי: “זרוק חוטרא לאוירא אעיקריה קאי (זרוק מקל לאוויר והוא יפול על עיקרו). האלטרנטיבה בעזרת רפ”י ובתנופת כוחה –לא קמה וגם אילו קמה – לא היתה מתקיימת. שכן זו יכלה להיות אלטרנטיבה של כלאיים ושעטנז, שאין לה אפיקי זרימה וקיום טבעיים. היא היתה מתפוררת במוקדם או במאוחר. יתירה מזו, ספק אם היתה מצליחה להגיע לכלל אלטרנטיבה – מול כוחן האיתן של מפא“י, “אחדות העבודה” ומפ”ם ומול אהדתם, הכמוסה והגלויה, של האגפים הפועליים בשאר המפלגות.

לשמחת כולנו לא הגענו לכלל נסיון זה. רפ“י חזרה בראש מורם אל עיקרה ואל מקורה. ונתגלגלה זכות על ידה שעם חזרתה זה עומד לקום איחוד כולל של כל החלקים, שפעם היוו את מפלגת פועלי א”י ההיסטורית, היינו, מפא“י עצמה, “אחדות העבודה” ורפ”י.

עם האיחוד הזה תחזיר לעצמה תנועת הפועלים את תפארת כוחה ואת מלוא כושרה להוסיף ולהנהיג את האומה בעתיד כבעבר. השאיפה למצוא ולהקים אלטרנטיבה לתנועת הפועלים נהדפה אחור וסיכוייה – נתרחקו מרחק רב.

ג

האכזבה שנחלו עכשיו שואפי האלטרנטיבה אינה מוצדקת משום בחינה. אלטרנטיבה אינה מטרה לעצמה וודאי שאינה מטרה קדושה. היא נחוצה כאשר הכוח הקיים מכזיב. תנועת הפועלים לא הכזיבה ולא תכזיב. אלטרנטיבה דרושה כאשר דרכו של הכוח הקיים חדלה להיות דרך לרבים. תנועת הפועלים עדיין לא חדלה ולא תחדל להיות דרך לבניין הארץ, לקיבוץ הגלויות ולעיצוב דמותה של החברה הישראלית. אלטרנטיבה מתבקשת כשהכוח הקיים מפגר וחסר־כושר התחדשות. תנועת הפועלים נמצאת כל הזמן במעלה הדרך של קידמה, פעילות והתחדשות, המדע אינו זר לה והטכנולוגיה היא כבשונה. שאיפות האומה ומטרותיה בידה האחת והחתירה לגיבוש חיי העם כעם עובד בידה השניה.

אלטרנטיבה היא מהפכה. ומהפכה משמעותה לעשות היפוכו של הדבר הנעשה. מהי המהפכה שמתכוונים אליה נושאי דגל האלטרנטיבה. לבטל את קדושת העבודה כעיקרון וכדרך לבניין הארץ והעם? להנמיך את מעמדם ולצמצם זכויותיהם של פועלי ישראל? להוציא מידם את שליחותם להגשמת משימות העם והמדינה? אם לא מהפכה כזו – מהי האלטרנטיבה הנכספת? להגיע אל כס השלטון ולמשול? זוהי אמנם שאיפה דמוקראטית לגיטימית. אך השאיפה אינה זכות בלתי־מעורערת. היא זקוקה לצידוק משכנע, להראות דרך אחרת, להציב מטרות אחרות, לעצב אידיאלים חדשים. מהי הדרך, מה הן המטרות, ומה האידיאלים ששואפי האלטרנטיבה מתכוונים להביא לעולמנו? סתמו ולא פירשו. וכשהם מפרשים מתברר שה“מלך ערום” או שכוונותיו המתפרשות אינן רצויות.

ד

זה מכבר מהלכים עלינו אימים מפני “שלטונה” המתמיד של מפלגה אחת. שרוי להם לבני־אדם הנמצאים באופוזיציה והשואפים להגיע לשלטון, לטעון כל טענה שבעולם. אך טענה זו היא קלה מסובין. עוד לא הוכח שחילופי מפלגות הוא תופעה בריאה, חילופי גברי – כן. חילופי מפלגות אין בהם שם ברכה, אלא אם המפלגה הנמצאת בשלטון נכשלה והכשילה. אך תנועת הפועלים אינה רק מפלגה. היא דרך, אידיאה, תהליך היסטורי. המבקש להגות את תנועת הפועלים מהגה המנהיגות באומה נותן עיניו בשלטון אך אינו מציע אלטרנטיבה של דרך, אידיאה ותהליך היסטורי. גזירה היא מלפני ההתפתחות ההיסטורית של האומה המתחדשת, שהזרם הראשי והמרכזי שלה יהיה פועלי. כל זרם אחר – אינו יכול להיות אלא משני ונלווה. יזמה חפשית ולאומיות צרופה ושאר פירורי אידיאות – כל אחת לחוד וכולן יחד – אין כוחן מספיק כדי לתת לאומה את הזרימה המלאה והנכונה של התפתחות. היזמה החפשית, כזרם מרכזי ועיקרי, לא תבנה ארץ ולא תבנה עם. הלאומיות הצרופה אינה יכולה לצעוד ולהצעיד אם אין עמם דרכים סלולות וברורות של הגשמה, בתחומי המשק והחברה. ואילו התנועה הדתית – שליחותה מוגבלת בתחום עיצוב דמותם של חיי הרוח והאמונה, אך אינה עשויה לשאת על שכמה הנהגתו של העם בכל מהלכיו.

כל הזרמים הללו קיומם לגיטימי בחיי האומה; אך על כרחם שיהיו זרמים נלווים לזרם הגדול של תנועת הפועלים שהוא הזרם הראשי, שכוחו עמו, ואפיקיו פתוחים לאורך הדרך של מהפכת התחיה הלאומית שלנו.

הפועל הצעיר 17.1.1968

---

חוק שירות התעסוקה

מאת

ישראל ישעיהו

ההצבעה של כל סיעות הכנסת, פרט למק"י, בעד קבלת “חוק שירות התעסוקה” בקריאה שלישית, היא עדות נאמנה להתקדמותה ולהתבססותה של התודעה הממלכתית בכל חוגי הציבור.

דברי הימים של דורות התחיה רצופים ויכוחים ומלחמות על עיצוב דמותם של חיינו הממלכתיים ובכלל זה על זכותו של האדם העובד להיות מאורגן ועל מאבקו בעד חלוקת עבודה מאורגנת. היו זמנים שכוחות ישוביים חזקים למדי שאפו לראות בקיום שוק של חלוקת עבודה, שיתנהל לפי חוקי היצע וביקוש חפשיים וכל מאן דאלים גבר. ובעוד שתנועת הפועלים המאורגנת נאבקה על קיום לשכה מוסמכת לחלוקת עבודה בין דורשיה בצדק וביושר, חתרו אותם חוקים לטפח ולעודד קבוצות פועלים מתבדלות כדי ליצור התחרות ביניהן ולהבטיח בדרך זו את ה“שוק” הנכסף.

מאבקו של ציבור הפועלים הצליח לסכל את הנטייה הזאת, בעזרת מאמצים מרובים של איחוד ושיתוף בין כל קבוצות הפועלים שהגיעו לשיאם בהקמת הלשכה הכללית לפועלים, שמילאה תפקידה בכבוד עד היום.

אולם מאז קמה המדינה, חוקקה הכנסת כמה וכמה חוקי עבודה שקיימו וביססו את הישגיו של ציבור הפועלים, שהגיע אליהם בכוחות עצמו.

עכשו בא גם תורה של לשכת העבודה שתתבסס על חוק ותתקיים במסגרת ממלכתית. שר העבודה הח' מרדכי נמיר הביא לפני כשנה את “חוק ארגון התעסוקה” לקריאה ראשונה בכנסת ולאחר דיון מפורט ומדוקדק הובא בשבוע זה לקריאה שניה ושלישית בכנסת ע“י יו”ר ועדת העבודה הח' עקיבא גוברין.

הח' גוברין הגדיר את יסודותיו של החוק הזה כהגדרות הבאות:

א. שירות תעסוקה ממלכתי.

ב. חובת הזיקה לשירות, הן של העובדים והן של המעבידים. בכל סוגי העבודה החשובים.

ג. אי־התערבות השירות בקביעת תנאי עבודה ובסיכסוכי עבודה.

ד. הטלת רישוי ופיקוח על תיווך עבודה פרטי והגבלתו למוסדות ציבוריים בלבד.

ה. סיווג מבקשי עבודה לפי מקצועיהם ודרגותיהם, מבחינת מישלח־יד ולא מבחינת שכר על־ידי ועדות פריטטיות של מומחים לדבר.

ו. שיתוף באי־הכוח היציגים של העובדים והמעבידים בשירות.

העמדת שירות התעסוקה לביקורתו של מבקר המדינה, כדי להבטיח אחת ולתמיד שהזכות לעבודה תהא תלויה אך ורק בזכות אחת ויחידה, שהיא למעלה מכל זכות אחרת והיא הזכות לעבודה.

עם כל ההסתיגויות שהסתייגו סיעות שונות בסעיפים שונים של החוק, והן היו מרובות ביותר, גמרו כל הדוברים את ההלל על החוק עצמו, גם לאחר שנידחו הסתיגויותיהם, ושיבחו את מאמציהם של שר העבודה ועוזריו ושל יו"ר ועדת העבודה בהכנת החוק הזה.

כל אחת מן הסיעות ביקשה לזקוף לחשבון עצמה את הזכות על שחוק זה הובא לכנסת. אך מבלי לזכור ולהזכיר להן חטאות נעורים שלהן מן הראוי לציין את ההתקדמות העצומה שהגיעו אליה בהבנת היסוד האלמנטרי של חלוקת עבודה מאורגנת ומסודרת ובהיגמלות מוחלטת מן השאיפות הישנות לראות את עניין חלוקת העבודה בין דורשיה כשוק של הפקר.

מכאן ואילך תהיה לנו לשכת עבודה ממלכתית, הפועלת במסגרת של חוקים ותקנות, ונתונה לפיקוח ולביקורת מעולים של הממשלה, בתי־המשפט ומבקר המדינה.

ולא זו בלבד אלא שהלשכה תקיים ותוחזק על חשבון המדינה ולא במיסיהם של ארגוני הפועלים, כפי שהיה בעבר. פירושו של דבר שהמדינה רואה עצמה חייבת להגיש לדורשי העבודה עזרה מלאה בקיום המוסדות שישרתו אותם. יש להניח שזה צעד מתקדם לקראת הימים שבהם תישא הממשלה בדאגה להמצאת העבודה לדורשיה בצורת ביטוח מפני אבטלה גם עכשיו אין הממשלה רואה עצמה פטורה מדאגה לתעסוקה, והיא פועלת תמיד מתוך הכרה, שהארץ היא ארץ של עליה, ומן ההכרח לספק תעסוקה להמוני העולים וכן להמוני העובדים הצעירים הגדלים בארץ. היא דואגת להכשרת העובדים ומקנה להם ידע מקצועי לפי דרגת יכולתם ולפי צרכי המשק.

אך עם קבלת האחריות על קיומו של שירות התעסוקה קיבלה הממשלה על עצמה עול יותר גדול ומשימה רחבה יותר משהה מוטל עליה עד עכשיו.

ואין לנו אלא לברך את עצמנו ואת הממשלה שהתודעה הממלכתית תוסיף לתת סעד מלא לאינטרסים של אנשי העמל והעבודה כשם שהם נותנים את כל לבם ונפשם לחיזוקן ולביצורן של התודעה הממלכתית ושל העשיה הממלכתית למען יהיה עמנו עם עובד מכובד ובן־חורין.

הפועל הצעיר, 1959.20

---

מסקנות מהבחירות לכנסת השלישית

מאת

ישראל ישעיהו

המבוכה הגדולה והתהייה המרובה של הבוחר הישראלי בבחירות לכנסת השלישית ב־1955

עוד לא היו בחירות בארץ, מאז קום המדינה וגם לפני כן, כבחירות לכנסת השלישית ולרשויות המקומיות, שמתחת ידי הבוחר יצא סיכום הדומה למעשה תשבץ מסובך של הצלחות וכשלונות, שמחות ודאגות, בשביל כל מי שהשתת בהן, בלא יוצא מן הכלל. מובן מאליו, שיש הרבה מה לחקור ולדרוש במהלכי הבחירות הללו ובתופעותיהן השונות וכן יש ללמוד לקח מלא מתוצאותיהן.

אמנם, מבחינה חשבונית, מסתכמות תוצאות הבחירות באופן כזה, שלמפלגה פלונית נוספו כך וכך קולות וממפלגה אלמונית נגרעו כך וכך קולות.

אולם מי שיבחן בחינה כלשהי את ההבדלים בתוצאות ההצבעה בין עיר לעיר ובין שכונה לשכונה, בין איזור קלפי למשנהו ובתוך תוכם של גושים חברתיים ושכבות ציבוריות – אי־אפשר שלא יבוא לכלל מסקנה, שאין למוד את כל מסכת הבחירות במידה אחת בלבד, ואין למצוא בתוצאותיהן מגמה אחת ורצון אחת בלבד, אלא יש מגמות והיפוכן, רצונות רבים והיפוכם.

מסתבר, שהבוחר הישראלי הממוצע, שאינו נמנה על שום מפלגה, נכנס לתא ההצבעה כשהוא אחוז מבוכה גדולה ותהייה מרובה. ולא מפני שאינו יודע בעצמו מה חפצו ומה מגמתו, אלא משום שלנגד עיניו התייצבה בלבולת גדולה של מפלגות מרובות, שכל אחת מהן אמרה מעט דברי שבח על עצמה והרבה דברי קיטרוג ונאצה על שאר המפלגות. הוא לא נקרא הפעם, ע"י המפלגות, כדי לחוות דעתו ולהכריע בעד או נגד אידאה מסויימת, בין במדיניות החוץ והבטחון ובין במדיניות הכלכלית והחברתית. הוא לא עמד בפני ברירה בין שתי מפלגות שיוכל לנסותן, פעם זו ופעם זו בדעה צלולה ובהרגשת אחריות של פוסק ומחליט ונושא באחריות על מעשיו.

ועל כרחנו אנו באים לידי שאלה נוקבת: מה היה, איפוא, רצונו האמיתי של העם, או של מרבית העם, אם נדון לפי תוצאות הבחירות הללו? כלום הובע, או נקבע, ובא לידי ביטוי רצון ברור כלשהו של העם על־ידי עשרת האחוזים של הקולות שנתנו לציונים הכלליים, או 13 אחוז שניתנו ל“חירות”? על־ידי 15 אחוז שקיבלו הרשימות הדתיות או ע“י 15 אחוז שקיבלו סיעות מפ”ם ואחה“ע? ושמא רצון העם התבטא דווקא בחמישה אחוז שקיבלה המפלגה הפרוגרסיבית? אפילו קביעת גודלן של המפלגות – יש בה מקריות מרובה, ואין בה כלל כדי להביע רצונו הממשי של העם. ודאי הדבר שאין העם שש – פרט לאנשי “חירות” עצמם – להעמיד דווקא מפלגה זו ראשונה בשורה אחרי מפא”י, אם כי מפא"י גדולה ממנה יותר מפי שניים ומחצה.

רשאית כל מפלגה לשמוח על כל פירור עלוב שנפל בחלקה מחשבון מפלגה אחרת. אך מה זכות לבעלי 10 אחוז ו־13 אחוז להכריז בקולי קולות, שהם יודעים את רצון העם וכל אחד מהם כאילו הוא בלבד נמשח על־ידי העם לבטא רצונו? הרי העם לא הורשה כלל להביע רצונו כרצונו, אלא נתבקש לעשות רצונה של מפלגה זו או אחר זו; ואפשר שלא היה נעשה כלל, אלא היה נמנע ממש מללכת להצבעה, אלמלא קסמה לו אשליה תמימה אחת והיא: שהמפלגה שהוא מצביע בעדה תצטרף לממשלה ועל־ידי כך ימעטו המדנים וירבה השלום, ואפשר שאף יתקרבו הלבבות ויבואו ימי האחדות וההבנה ההדדית.

צא ולמד מן העובדה, שהבוחר פנה עורף באופן נמרץ למפלגת הציונים הכלליים דווקא שעה שנתחוור לו – עפ“י האירועים בסוף ימי הכנסת, ועפ”י הדברים שנאמרו ע“י קברניטי הממשלה, ועפ”י דבריהם של הציונים הכלליים עצמם – שאינם יכולים עוד לבוא בחשבון כשותפים לקואליציה הממשלתית. אותה שעה עצמה הרבו אנשי “חירות” ו“אחדות העבודה” להשמיע קולות, ברמז ובפשט ובדרש, עד מה גדולים סיכוייהם להשתתף בקואוליציה הממשלתית – לעתיד לבוא. מצד אחד עשה מלאכה זו בשביל “חירות” עורך “ידיעות אחרונות”, שהשתמש בק“ן טעמים והביא תרפ”ט סמוכין וראיות, שהנה הנה כבר מתקרבת השעה שבה תוזמן “חירות” אחר כבוד לממשלה, ואף טרח לשכנע את קוראיו שהמבדיל בין “חירות” למפא"י הוא עכשיו דבר מועט בתכלית… מצד שני קבעו אנשי “אחדות העבודה” לעצמם את הדבר כסיסמה לבחירות והכריזו בראש כל חוצות שהם הולכים ישר “לממשלה”.

וכשם שהבוחר נתן קולו למפלגות הדתיות, ולמפלגה הפרוגרסיבית, מתוך בטחון שהן באמת הולכות להשתתף בממשלה, יחד עם מפא“י, ואף הגדיל לתת להן כדי לחזק מעמדן, כך נתן קולותיו ל”חירות" ול”אחדות־העבודה" מתוך שנפתה להאמין שהנה גם הם הולכים להשתתף בממשלה, ואילו שלוש רבבות הקולות שנגרעו ממפא"י הפסדם בא, לדעתי, בעיקר על־ידי גורמים ארגוניים ואין לייחס לכך משמעות מהותית או סמלית כלשהי. אף שראוי ללמוד לקח מכל דבר.

אין לי שום ספק, שהמוני בוחרים ותיקים של “הציונים הכלליים” העדיפו ליתן קולותיהם ל“חירות” מתוך שהאמינו, שדווקא “חרות” תצטרף לממשלה, ולא הציונים הכלליים לאחר כל מה שאירע אתם. ואין לי שום ספק, שלא מעט בוחרים של מפא“י נתנו קולותיהם למפלגת “אחדות־העבודה” מתוך בטחונם, שזו עומדת לילך לממשלה ותהיה לעזר למפא”י, וכי טוב לעודדה בהליכתה ובהשתתפותה.

מה תימה, שהבוחר הישראלי, אשר עמד אין אונים בפני תשבץ של מפלגות מרובות ומנוגדות, לא היה יכול אלא ללכת בעקביהן, וע"י כך להעמידן לפני תשבץ מסובך של תוצאות, שאין מוצא ממנו אלא ישיבה בצוותא. אם היה גזר־דין כלשהו מצד הבוחר, ואם יש משהו שאפשר לכנותו כרצון ממשי וכולל של רוב הבוחרים הרי הוא זה: שכל המפלגות תשבנה יחד ותשתווינה ביניהן. ומי שאינו יכול, או אינו רוצה או אינו רצוי – יתגלה טבעו ועניינו ברבים ולהבא יסתייג ממנו הבוחר ולא יבוא עוד בקהל.

ואולם, שאלה גדולה היא כיצד יוכלו לשבת מפלגות יחד, לאחר שכבלו ידי עצמן בנדרים ובחרמים אין קץ? וכיצד יוכלו מפלגות מסויימות לשבת מכאן ואילך עם מפא"י לשולחן אחד לאחר שהציגוה לפני אנשיהם ככלי שאין תקנתו אלא שבירתו?

כיצד יוכלו להצטרף, אנשי “אחדות־העבודה” למימשל, כאשר הם חולמים חלומות־שווא לפחות על שלשה דברים שאין להם שחר: א) שנטה למענם את מדיניות החוץ שלנו בכיוון של נייטראליות כביכול, שמשמעותה הסתייגות מן המערב, מעזרתו וממענקיו. ב) שנראה אותם כצדיקים וטהורים שמתפקידם לעסוק ב“תיקון המידות שהושחתו על־ידי קודמיהם בממשלה”, משימה שגם כת הקצינים המצרית נטלה על עצמה כנודע. ג) שנסכים ל“הסכם מוקדם” בין שתי המפלגות הפועליות (ויש אומרים: החלוציות) לבין מפא“י במשמע שאין עוד מפלגות פועליות מלבד מפ”ם ואחה“ע, ואולי “גם” מפא”י. ואילו הפועה“מז, למשל, אינו מפלגת פועלים ואין לו חלק ונחלה בחלוציות. וכן פועלי אגודת ישראל, וכן “העובד הציוני” המהווה רוב בניין ורוב מניין של המפלגה הפרוגרסיבית, בקיצור: אני ואפסי עוד… ומכאן השאיפה ל”הסכם מוקדם" שפירושו שאין לעשות שום דבר אלא אם עשרה חברי הכנסת מסיעת “אחדות העבודה” יסכימו לו ואין לעשות שום דבר שהם מתנגדים לו. כלומר: ויטו ומכאן ואילך תהיה המפלגה הגדולה, וכן שאר המפלגות המשתתפות עמה בממשלה, כפותות בידיים וברגליים ונתונות לחסרי “אחדות־העבודה” ומפ"ם.

וכיצד יוכלו אנשי מפ“ם לשבת אתנו בקואליציה, יחד עם הדתיים והפרוגרסיביים ואולי גם אחה”ע, והציונים הכלליים, לאחר שהקיפו עצמם דייק מזרחי־סובייטי, מכל רוח ומכל עבר?

וכיצד יוכלו “הציונים הכלליים” לחזור ולשבת אתנו בממשלה, לאחר כל מה שאירע אתם, ובייחוד לאחר שהם יוצאים לתרץ כשלונם בבחירות בתירוץ הנואל – שהוא ההיפך האמת – שכאילו כשלונם בא להם מחמת שלקחו חלק בקואליציה הממשלתית.

קל וחומר סיעת “חירות” הנושאת עדיין בחובה את ענבי הרעל של הפאשיזם, כפי שנתגלה בכל נוולותו בנאומיו של מנהיג מפלגה זו לפני יושבי המעברות ודרי שכונות העוני ולא עוד אלא שהיא מוסיפה להיות רחוקה מכל נסיון להבנה מעשית ומכל נכונות לעשייה קונסטרוקטיבית.

ולא זו אף זו: כלום רצונו הקיבוצי הכן של הבוחר הוא עשיית קואליציות ממשלתיות, שבדרך הטבע אינן יכולות להיעשות אלא על בסיס של פשרות, ופשרות הן לעתים גם ויתור בלתי־מוצדק למיעוט מצד הרוב? ומה יעשה הבוחר המסכן שחשקה נפשו בקואליציות דווקא, כאשר המפלגות שהוא הצביע בעדן הן מפלגות הפכים, זו שמאל וזו ימין, ואין כל אפשרות להכניס שתיהן לחופה אחת?

נמצא שהבוחר הישראלי הלך שולל! הוא ביקש להקטין מידתה של האופוזיציה ולהרחיב מעגל האחדות, השלום והנשיאה באחריות, ולצערנו לא עלתה בידו.

וכל כך למה? משום שהרעה מונחת ביסודה של שיטת־בחירות זו. זוהי שיטה הכופה על מפלגה גדולה, כגון מפא"י, לשאת בכל האחריות לניהול העניינים ולכל כשלון ותקלה הנובעים מכך – אף על פי שהיא מהווה מיעוט. ואילו הרוב, המורכב ממפלגות, שמאליו וימניות, שמאליות שבשמאליות וימניות שבימניות – יכול לשבת באופוזיציה, כשכל פלג ופלג ממנו מקדש מלחמה, על פי דרכו, במפלגה היושבת בממשלה, משחיר פניה ומנאץ מעשיה, כאילו כדי למצוא חן בעיני הבוחר, דבר המבטיח שגם בשנית יתן קולו לאותו פלג, ואולי עוד ימשוך אחריו קולות נוספים. חוששני לומר, שליהודים נוח לשבת באופוזיציה יותר מאשר בשלטון. זוהי המשכיות נפסדת של באות־כוח היהודים בפני הגויים השליטים, לשם הגנה על זכויותיהם! במדינת ישראל, קיום אופוזיציה לשם אופוזיציה – ולא כאלטרנטיבה לשלטון – זהו הרס וחורבן. האופוזיציה כמקצוע, כשהיא מופעלת כנגד שלטון יהודי, כדי “להגן” באופן מקצועי ותדיר, על זכויותיו של צד מעוניין, בין שהוא מסויים ובין שהוא מופשט, נושאת בחובה סכנות חמורות לעתידם הנפשי של האופוזיציונרים המקצועיים. ביום מן הימים יימאס עליהם הדבר. הם יראו עצמם והנה הם עקרים וגלמודים, שלא נותר בידם אלא “סכום מסויים” של דברי קיטרוג והטחה וטינה – ותו לא. אך הדבר הזה נושא סכנות חמורות יותר – למדינה עצמה!

אי מפלגה, שיש לה מוח בקדקדה, אשר תסכים להטות כתפה למשאוי־כבד, במשך תקופה גדולה, בשביל העם כולו, ויחד עם זאת תבליט חזה שלה כמטרה לחיצי אופוזיציה של מפלגות, נוגדות ועוינות זו את זו, בעוד שהן מרכזות בידן מרבית קולותיו של העם?

מסתבר, שגם במסיבות שנוצרו על־ידי תוצאות הבחירות, נשארה מפלגת פועלי ארץ־ישראל המפלגה הראשה והאחראית, שבלעדיה לא תוכל שום מפלגה ליטול לידה הרכבת הממשלה, ומובן שאין להוציא מכלל אפשרות ממשית הקמת קואליציה יציבה, על בסיס מצומצם או על בסיס רחב למדי. תיתכן קואליציה המורכבת ממפא“י, דתיים, פרוגרסיביים, אחדות העבודה ומפ”ם. בהרכב כזה יתכן גם צירופם של “הציונים הכלליים”, אפשר שבקואליציה תשתתף “אחדות העבודה” ולא תשתתף מפ"ם, או להיפך. ויש אפילו מקום לתקווה – קלושה ביותר – ששלוש השנים הבאות תהיינה דווקא שנים של עשייה שקטה, על בסיס של פשרות מתקבלות על הדעת, ורק בשנה האחרונה שלפני הבחירות יתעוררו היצרים ויתלקחו הרגשות.

אעפ"י כן, אסור לנו להעלים עין מן התקלות הרציניות שבמשטר הקואליציות, הנובע משיטת הבחירות היחסית. אמנם המפלגות השונות כבר נזדרזו לסתום את הגולל על התכנית לשינוי שיטת הבחירות. אולם אנו אל נרפה ממנה גם בכנסת הזאת במשך כל זמן קיומה, בין שתתקיים ארבע שנים ובין שתתקיים פחות מכך. אם לתכנית זו לא יהיה רוב בכנסת – יש לדרוש משאל־עם. אין מפלתנו נמנית עם אוהדי השיטה של משאל־עם. אולם שאלה יסודית וגורלית כזו דין הוא שתמצא את פתרונה ע"י הכרעת העם כולו, היעזו המפלגות האחרות להתנגד ששאלה זו תוכרע במשאל־עם?

מוטל עלינו להעמיד את הבוחר הישראלי במצב ברור של פוסק אחראי ומחווה דעה רציני, לכאן או לכאן, בעד מפלגה זו ותכניתה או בעד המפלגה ההיא ותכניתה. כל עוד הוא יהא נדרש להיענות לבקשותיהן של מפלגות ממפלגות שונות, בקשות המלוות באמצעי־לחץ נפשיים מהממים – לא תהיה הכרעתו ברורה ויציבה ולא תהא חוות־דעתו שקולה כל צרכה.

מפא"י חייבת, כמובן, ללמוד מן הבחירות הללו לקח רב, לא בלבד מבחינת שיטת הבחירות. הפגיעה שנפגעה על־ידי גריעת כוחה בכמה אחוזים מן הדין לבקש סיבותיה וגורמיה גם בכיוונים אישיים, חברתיים, ארגוניים וטאקטייים. אפשר שביתר בינה וביתר חריצות ופעילות היתה מצליחה למנוע מעצמה פגיעה זו. כשלעצמי אני סבור, שהקדמת הבחירות להסתדרות היתה גם היא בעוכרינו משתי סיבות: א) כוח המחץ והדחף הושקע בבחירות להסתדרות והגענו אל הבחירות לכנסת כשאנחנו תשושים. ב) תוצאות הבחירות להסתדרות – שנערכו במסיבות נוחות לאין שיעור מן המסיבות שבהן נערכו הבחירות לכנסת – הטעו אותנו לחשוב שאנו עלולים לקבל שוב אותו רבע מיליון הקולות בתוספת כמה רבבות. מסתבר, שהיה צריך להשקיע מאמץ מחודש ונמרץ לרכישת אותם הקולות, שכבר ניתנו לנו בבחירות להסתדרות, ומאמץ עוד יותר נמרץ לרכישת תוספת קולות.

על כל פנים אין לקונן על הפגיעה, יריבינו כבר הזדרזו לרשום בשולי הגליון של תוצאות הבחירות הערות־סיכום פסקניות לרעתנו, מתוך הרהורי־לבם. אין ספק שמחשבתם תופר. אנו לא נתווכח אתם על הערכת כוחנו, בין שהם יודעים אותו ומתעלמים ממנו ובין שאינם יודעים אותו. הפסד מועט שלנו מקניט אותנו אך אינו מקטין בכלשהו מן הממשות היסודית של כוחנו והווייתנו.

ברי, שעלינו לעשות בדיקה יסודית של מעשינו, שיטותינו והליכותינו, אך עלינו לעשות זאת בישוב־דעת גמור ומתוך אמון חברי והערכה הדדית, וכן מתוך אמונה בצדקת דרכנו, או־אז תוסיף לנו הבדיקה כוח מאיר, מנחה ומעודד. אך נזהר־נא, תכלית הזהירות, לבל ניתפש במלכודת של האשמות הדדיות, חשדות והחשדות, כדי לתלות על הזולת את קולר הכשלון או הפגיעה, הקטנה או הגדולה. יריבנו מצפים לזאת. אל־נכון משלחים אצבע זה מכבר, בנסיונות בלתי־פוסקים לסכסכנו בענייני מוסר ובענייני חברה וייצוג. וגדול הצער כשאתה פוגש חברים בתוכנו שנתפסו להרגשה מוטעית, כאילו ביתנו מלא מראות נגעים, מבחינה מוסרית ומבחינת יחסי־חברים ומבחינת הדמוקראטיה הפנימית. אין זו אמת. זהו רעל נאלח שמדליפים אותו בשיטתיות לתוך גופנו, כדי להביא לידי דמוראליזציה בתוכנו. היחסים בתוכנו תקינים לא פחות מאצל אחרים, והדמוקראטיה הפנימית שלנו אינה מן הגרועות. דווקא משום שביתנו טהור נתפסו וסולקו ממחננו עושי מרמה ומשחיתים. אחרים אינם תופסים חוטאים בביתם; – כלום משום שהם טהורים ותמימים כמלאכי השרת? לא. משום שהם מחפים על אנשיהם. לא כן מפלגתנו. גם אם אירע חיפוי – הוא נתגלה ונעקר. זו הדרך לטהרה.

הנה מה הרבו כל המפלגות להטיח בנו האשמות על שיחוד הבוחרים, בכסף ובשווה כסף, ועל לחץ ואיומים כלפי הבוחרים כדי שיבחרו בנו.

אך מי שעקב קצת אחרי מהלך הבחירות, לא במרכזים ששם כותבים מאמרים נאים וחסודים, אלא “בשטח”, ודאי ישום וישרוק על הירידה המוסרית האיומה שהגיעו אליה כל המפלגות, פרט למפלגתנו. את “שוק הבחירות” הקימו ההגונות שבמפלגות וההגונים שבמנהיגיהן. בושה כיסתה פנינו לראות כיצד התרוצצו שליחי אותן המפלגות ופיזרו כסף תועפות, והמון הבטחות, על ימין ועל שמאל, לשם קניית משפחות של בוחרים ולשם התקשרות עם גבאים ותקיפים ובעלי זרוע. לשמחתנו ידינו לא נגואלו בסיאוב ממין זה. ואשר ללחץ על הבוחר, הרי יש בינינו היודעים עד כמה היתה קשה תגרת־ידם של אנשי “חירות” ביום הבחירות. כאנשי מחתרת ותיקים הם הופיעו פתע ביום הבחירות והשתלטו על שכונות ועל סביבות מסויימות לפי תכנית ערוכה מראש, והוליכו את הבוחרים כשהם כפויים ואנוסים לעשות רצונם, ולא היה מי שיפצה פה. ולא עוד אלא שבעתונות שהופיעה למחרת היום נרשם שחור על גבי לבן: הבחירות התנהלו בשקט ובחופש למופת. כלום אנו נגיד שלא כך היה מעשה? כלום אנו נגרום להשחרת פני המדינה? די לה בהשחרה שבאה מיד מפלגות האופוזיציה.

ודאי. התמרמרות של מקופחים וקשיי־גורל, השקועים עדיין במעברות ובקצוות של חיי המדינה – היתה וישנה. לא נתעלם ממנה, ומחובתנו להבין לה, ולסלוח לה ולעשות לתקנתה – ויפה שעה אחת קודם. אך בבחירות הללו לא היה “מרד” – לא שלהם כשכבה חברתית שלמה ולא של גושים חברתיים אחרים, אך היתה הפרעה והכשלת אפשרות שיפוטו של הבוחר, הן על־ידי השיטה הנפסדת של הבחירות והן על־ידי דמגוגיה זולה וחסרת־מצפון. והבוחר לא רצה לחזק את כוח האופוזיציה, אלא דווקא רצה להגביר כוח ההנהגה, השיתוף והנשיאה באחריות.

אין זו אשמתו של הבוחר שדרכו נשתבשה. המפלגות המרובות הן אבי אבות כל השיבושים. לצורך קיומן, ולמען קיומן, הן משבשות ביודעין ובאגב.

עקירת השיבושים הללו תלויה בידי הבוחר עצמו. ואילו דעת הבוחר מצפה להדרכתנו ולהסברתנו וסוף ההבנה וההצלחה לבוא.

הפועל הצעיר, 2.8.1955

---

הביקורת העצמית

מאת

ישראל ישעיהו

ההתעוררות הגדולה שקמה ברחבי תנועתנו, לשם בחינת המעשים, תיקון ההליכות ועיון בהלכות, לנוכח תוצאות הבחירות לכנסת ולרשויות המקומיות, היא עדות ניצחת לחיוניותה ולשרשיותה של תנועתנו, משל ל“אילן שענפיו מועטים ושרשיו מרובים, שאפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו, אין מזיזין אותו ממקומו” (פרקי אבות ג').

ומאחר ש“חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה”, הרי שלפחות מותר לברך על הפגיעה שנפגענו, שתיהפך לנו מקללה לברכה, בבחינת “מתוק מעז”. והברכה צפונה בעצם ההתעוררות הגדולה שאנו עדים לה.

התעוררות זו היא, כאמור, פרי הפגיעה שנפגענו בבחירות הללו. לאשרנו, לא היתה זו אלא פגיעת אזהרה ואזעקה בלבד. מפא"י הפסידה אמנם בבחירות הללו הפסד ניכר ממעמדה כמפלגת שלטון. אך נוספו לה, אגב אורחא, כמה וכמה עמדות אחריות ושלטון בלתי מבוטלות כלל, כשם שהצליחה לחזק כוחה בכמה וכמה עמדות שנמצאו בידה קודם לכן.

אף־על־פי־כן, מן הדין שנראה התעוררות זו בעין־יפה ואף נעודדנה. כל מי שמחשבה או דאגה בלבו יקום וישיחנה. תנועתנו, כחוליית־המשך בשרשרת התולדה הלאומית הישראלית – נתברכה תמיד במידת הביקורת העצמית ושאבה ממנה עוז ותעצומות להרים מכשול ולתקן מעוות. ובלבד שהביקורת העצמית תהא עשויה בכוונה טובה, לשם ראייה נכוחה ולשם מציאת עצה נבונה ונכונה.

לשם כך נחוצים לנו שלושה סייגים.

סייג ראשון – כלפי היבוא של ביקורת עצמית, זמן רב אני מתהלך בהרגשה שיש גורמים מחוץ למפלגתנו, השוקדים בשיטתיות לספק לנו, כמויות הגונות, של ביקורת־עצמית, במטרה לזרוע מבוכה, להרבות חשדנות, לעורר אי־אמון ואי־רצון בכל מישור ממישורי חיינו. זרם ה“אספקה” שלהם מכוון בעיקר אל בני הנעורים ואל העולים החדשים. מקצתם של אותם גורמים־מעוניינים הם גלויים עד שאפשר להראות עליהם באצבע. אך מרביתם סמויים ומלאכתם נעשית דרך חשאי. בין הגורמים הגלויים אפשר להכיר את רוקמי אגדת עצמם, אישית ותנועתית, את מקלסי המעשים של עצמם, את הזוקפים לזכות שלהם כל חלקה טובה וכל מעשה מקודש ומפואר. בעקביות ובתדירות הם מטפחים אמונה, תוך הסכמה שבשתיקה, או שבהתעלמות, מצדנו, שהם ורק הם יסוד הכל – “ראשונים תמיד אנחנו”. אך מכלל הן אתה שומע לאו. בעלי תורת “אנחנו” מימין ומשמאל – כבר העמידו תלמידים רבים, שקנאותם ואדיקותם ב“תורת” רבותיהם היא עיוורת עד כדי כך שהם רואים בנו, בתנועתנו ובראשיה, כמכשילים את עצמאות ישראל, כמתנכרים לערכי ההסתדרות ולציווים הלאומיים והחלוציים, כחפשים מכל עול מוסרי, כבנים אין אמון בם…; עד כדי כך שאינם יכולים לסבר לעצמם, שנושאי דבר עצמאות ישראל, יוצרי הערכים של תנועת העבודה, ונוצרי הציוויים הלאומיים, הם בראש וראשונה חברי תנועתנו וראשיה. קל וחומר שאינם מסוגלים כלל להבין שהם ורבותיהם אנשי “אנחנו” אינם אלא הולכים בעקבותינו, או שהפריעו, או שמפריעים לנו בעשיית הדברים הללו. אחד מגדולי ההוראה של תנועתנו ברל כצנלסון ז"ל, טבע את המטבע הנודעת: “בזכות המבוכה ובגנות הטיח”. והנה באים אנשי “אנחנו” ומחלקים מטבע זו לשניים. מצד אחד משליחים בנו את “זכות המבוכה” תוך המעטת דמותנו, כאילו מה אנו ומה חיינו, ומצד שני נהנים מן הטיח עם שזוקפים הכל לחשבונם ולזכותם. מצב זה נחוץ להם לאנשי “אנחנו” לשם גיבוש של מפלגותיהם, לשם יצירת קנאות כיתתית ואדיקות מפלגתית נחושה. אך כלום רשאים אנו לסייע להם – במישרין או בעקיפין, ביודעין או בלא יודעין – שיחרכו רמייה צידם?

האם לא יקום בנו הכוח להציג אותם לעיני עצמנו ולעיני הכלל כמתכונתם, ללא כחל ושרק וללא יעלת־חן, ועם זה נראה עצמנו כפי שהננו באמת ולא כפי שהם רוצים שנראה עצמנו?

מאידך, טופפים בנתיבות חיינו, בחשאי־חשאין, נחשי־ספקנות, לחשי־אין־אמונה וסיוט רפאים של חוטאים וחטאים שדרוש מאמץ רב כדי לגלות שרשם ולזהות מקורם. והנה נשמעת בזמן האחרון טענה ששערי המפלגה נפתחו לרווחה יתר על המידה, ולתוכה נכנסו המונים, שכאילו מקצתם אינם יציבים או שאינם מהימנים, והיא אחת מפירות הלענה של ספקנות ואין־אמונה. מעיקרא זוהי כמובן טענת־הבל. תנועתנו היא תנועת המונים וכך תהיה תמיד. חברה סגורה, סגירה מלאה או חלקית, היא ניגוד גמור למהות תנועתנו ולמשאת נפשה. אפשר שלשורותינו הסתננו כאלה, שחברותם אינה לשמה, אלא באו לחסות בצל מפלגה בעלת אפשרויות גדולות, כד להשיג בכך טובת הנאה כלשהי. אך שכאלה מצויים בכל חברה ובכל מפלגה, כל שכן במפלגתנו המקיפה רבבות, ועשר ידות לה בהשפעה ובשלטון. הם מסתתרים בסתר ריעים, ומי שמבקש לזהותם ספק אם יצליח להבחין ביניהם לבין זולתם וסופו שיצמית “צדיק” עם “רשע”. ואילו ההישמרות מפניהם היא עניין לטביעת־עינם ולשיקול־דעתם של המנהיגים, שמתפקידם לקרב ולרחק, להעמיד אדם על חזקתו או להוציאו מחזקתו. בנידון זה חובתנו לסמוך עליהם גם כשהם נראים בעינינו כטועים. שכן מבקשי רעתנו מצפים לכך שכל אחד מאתנו יטול רשות לעצמו להחשיד זולתו שאין דאגת התנועה בלבו וכל פניו רק להנאת עצמו. ואילו יציבות רוחם ושלמות הרגשתם של המוני החברים שקלטנו לתוכנו, תלויה קודם כל בנו, בהסברה פעילה וכהדרכה שיטתית שניתן להם.

סייג שני הוא שלא לחזור ולדוש במוסכמות, לא בשטח הרעיוני ולא בשטח המעשי והמוסרי. מוסכם בהחלט, שאמנם אין לטהר, או להצדיק, או לחפות על מעשים רעים ועל עושיהם, ושדווקא עלינו מוטלת החובה לדקדק ולהחמיר באלה יותר מאחרים, לפי שאנחננו הולכים בראש ועיני הציבור נחות עלינו תחילה. בגלל זה נקפיד בבדיקה ונחמיר בדין. איש מפלגתנו, או אדם העושה בשליחותה, אם סרח, חטאו כפול, לפי שנוסף על עצם העבירה הוציא שם רע על התנועה כולה. מכל מקום כל הבא להוסיף על המוסכמות הללו אינו אלא גורע. אך יחד עם זאת עלינו להקפיד ולהחמיר ביותר כלפי הולכי רכיל ומוציאי דיבה. נראה אותם כשיקוץ משומם, בין שהם מתוכנו ובין שהם מחוצה לנו. סבורני, שגם מבחינת חוקי המדינה נצטרך לעשות גדרים וסייגים לשם הגנה מפני משמיצים בזדון ומרשיעים זולתם להנאת עצמם. דמוקרטיה משמעה חופש מחשבה וחופש דיבור, אך אין משמעה חופש החשדה וחופש לחישה ארסית. כן ניתן דעתנו על כך, שלא ייזקף עלינו כל חטא וכל נגע, גם כשעושיו אינם חברי מפלגתנו.

סייג שלישי הוא כלפי ה“תכלית”. ביקורת עצמית צריכה להתלוות במסקנה מעשית ובעצה נבונה. ביקורת לשם ביקורת בלבד אינה כלי מחזיק ברכה. ואילו ביקורת הבאה מתוך מחשבה מעמיקה, ומסתכמת בעצה נבונה, נושאת בחובה פרי ברכה שכולנו צריכים לו. אם ביקורת היא סתירה, הרי העצה היא בניין, ולכך עלינו להתכוון. אם שלושת הסייגים הנ"ל יתקיימו בידינו נוכל לעסוק בביקורת עצמית כחפצנו, באין מכלים דבר.

הפועל הצעיר, 9.8.1955

---

שערוריית "חירות" בכנסת

מאת

ישראל ישעיהו

אילו אירע בימים כתיקונם מה שאירע השבוע בכנסת, היינו אומרים: נשכבה בבשתנו ותכסנו כלימתנו. בושנו לעיני העם היושב בציון והמפוזר בתפוצות ונכלמנו לעיני אומות העולם. בושנו על חילול כבוד הכנסת, בית־הנבחרים של ישראל, ונכלמנו על הפגיעה המחפירה בכבוד ראש ממשלת ישראל שאינו רק ראש ממשלה, אלא בחיר האומה ומנהיגה. מימי שמעי בן גרא, אשר פער פיו נגד מלך ישראל וכינהו “איש בליעל”, ועד היום, לא כיסתה כלימה כזו את פני כולנו.

עכשיו שהימים אינם כתיקונם, כשהאוייב לוטש חרבו בחמת זעם כדי להניפה עלינו, הרי מה שקרה הוא בחזקת אור אדום של סכנה חמורה, שאם לא נקום עליה, תקום היא עלינו ותוליכנו מדחי אל דחי.

למרבה הצער, הכלימה והסכנה שובש וסולף סיפור המעשה, הן על־ידי רגשנים רודפי שלום והן על־ידי סלפנים מומחים, ובדעת־הקהל נוצר רושם של קטטה בין ראש־הממשלה לבין מנהיג “חירות” חבר הכנסת בגין, שכאילו שניהם לקחו בה חלק במידה שווה פחות או יותר. הילכך מחובתנו לשחזר את השתלשלות הדברים מראשיתם, בהסתמכנו גם על הפרוטוקול הסטנוגרפי ועל מה שראו עינינו ושמעו אוזנינו באותו מעמד, למען יידע העם וישפוט ובעיקר למען נבחין כולנו בסכנות האורבות לנו.

* * *

וכך היה מעשה:

מלך ירדן הדיח את המפקד האנגלי של הלגיון. אותו מפקד לא נמנה מעולם על ידידי ישראל או דורשי שלומה וטובתה, וגם ממשלת בריטניה, שראתה בו כעין שומר מפתחות של עמדותיה במדינת ירדן, אינה חשודה על חיבה לישראל או על דאגה כנה לקיומה. הדחה זו היתה מכה קשה ומרה לבריטניה עצמה. ואילו מזווית־ראייה של ישראל יש בהדחה זו משום עדות נוספת על ההכנות הקדחתניות הנעשות במדינות־ערב לקראת מלחמה בישראל. ממשלת־ישראל אינה יושבת בחיבוק ידים, אלא עושה את כל אשר לאל ידה, כדי למנוע פרוץ מלחמה, ובעיקר אוגרת היא כוח ועצמה כדי לעמוד באותה מלחמה, אם אמנם תפרוץ. היא מבקשת נשק בכל מקום וצוברת כלי־נשק מכל סוג שמוצאת ידה. אחד מכלי־הנשק החשובים, הנחוצים במלחמה ושהממשלה שוקדת לרכשו בכמות מלאה, הוא כוננותו הלוחמת של העם, על כל שכבותיו, גם מבחינה נפשית.

יש מי שסבור, שכדי לקדם כוננות זו היה צריך לצרף את כל המפלגות לתוך הקואליציה הממשלתית. ואמנם, כזכור, ביקש בן־גוריון להקים ממשלה “מקיר אל קיר” ולא עלה הדבר בידו אלא בחלקו. מחוץ לקואליציה נשארו ארבע מפלגות, שנציגיהן מהווים יחד קרוב לשליש מנבחרי הכנסת. הציונים הכלליים והאגודה נתבקשו להצטרף ולצערנו סירבו מטעמים של חשבונות שאין שעת הסכנה הולמתם. ואילו “חירות” ומק“י, המהוות חמישית של הכנסת, אין צירופן לממשלה הולם את שעת הסכנה. מק”י – על שום עמדתה הבוגדנית. ו“חירות” – על שום התנהגותה בעבר, ובעיקר על שום שהיא מפצירה בנו לפתוח במלחמה עם הערבים לפני שהם יפתחו בה. מגמה זו של “חירות” מתנגדים לה כל חלקי העם, ואולי גם רבים מחברי “חירות” עצמה, הרואים בכך מעשי טירוף והסתכנות איומה. הכל סבורים, פרט למנהיגי “חירות”, שאם אנחנו נפתח במלחמה נעורר עלינו זעמן של כל מדינות העולם, נקפח את אהדת העם היהודי בתפוצות ונגרום להרהורי־ספק חמורים שיכרסמו בלב אזרחי המדינה שעה שיצטרכו לשאת בסבלות המלחמה. ואילו אם הערבים יפתחו במלחמה נגדנו נעמוד בה בלבב שלם ובמלוא היכולת של עם העומד על נפשו, כשלימיננו אהדתו ועזרתו של עמנו בתפוצות, וידידי ישראל שבין אומות העולם לא יתביישו ולא יהססו להזדהות אתנו ואולי גם לסייע בידנו.

ההבדל בין שתי הגישות הוא תהומי ואין בו מקום לפשרה, משום שהוא קובע גורלנו לחיים או למוות, לנצחון או חלילה למפלה.

* * *

עם הדחתו של גלאב פחה עמדה סיעת “חירות” והגישה “הצעה דחופה” לסדר־היום של הכנסת, שתדון במאורע. מה יש לכנסת לדון בפומבי על אותו מאורע, שלא ידינו ביצעו אותו ולא בידינו לשנותו – למנהיגי “חירות” פתרונים. נשיאות הכנסת לא הכירה בדחיפות הצעתם ואז נקטו בנשק פרלמנטרי אחר, הלא הוא הצעת אי־אמון לממשלה. ואף שנשק זה הוא לגיטימי מבחינת ההלכה הפרלמנטרית, הרי השימוש בו בכנסת נעשה לאחרונה מוגזם ומופרז ביותר. במקרה דידן היה השימוש בהצעת אי־האמון לא רק מגוחך אלא גם מתגרה. מי שמציע אי־אמון לממשלת ישראל על שחוסיין הדיח את גלאב אינו רק מגוחך אלא גם מתגרה. מי שמציע אי־אמון לממשלת ישראל על שחוסיין הדיח את גלאב אינו רק מגוחך אלא גם מתגרה ומתעלל. הממשלה והעם שרויים בדאגה ומטכסים עצות כיצד לקדם פני הסכנות ואתה שעה באה “חירות” ומציעה אי־אמון לממשלה ולשכל הישר של העם ברובו המכריע. בנאומו של מנהיג “חירות” לביסוס הצעת אי־האמון היו כל הסימנים של התגרות, התעללות והתרברבות, ואין תימה שהם הרתיחו דמם של רבים מחברי הכנסת. הצעת אי־האמון נדחתה על־ידי סיעות הקואליציה והסתייגו ממנה כל סיעות האופוזיציה. “חירות” לבדה הצביעה בעדה ולמעשה היתה משמעות ההצבעה בכנסת הבעת אי־אמון לסיעת “חירות”.

אולם, בעת נאומו של ראש־הממשלה, שלפי הנוהג המקובל הוא צריך לענות על הצעת אי־האמון, הקימו אנשי “חירות” שערוריה, ללא תקדים, הם שיסעו דבריו ונאחזו במשפטים קטועים ובלתי־מוגמרים כלפיו על פגיעות, שכאילו פגע בהם.

ראש הממשלה פתח דבריו במלים אלו: “בדבר אחד אני מסכים לנואם, שהלוחמים שלנו יילחמו. אבל הוא קצת הגזים. הוא אמר: אנו נלחמנו ונלחם. הנואם לא נלחם במלחמת השחרור ולא יילחם…”

מייד הסתערו עליו אנשי “חירות” בשצף קצף, ולא נתנו לו לגמור את כל פסוקו, שכפי שיראה הקורא הוא קטוע ואינו גמור, ויתכן שאילו הושלם לא היה נשאר בו מקום לעלבון.

אנשי “חירות” שארבו להזדמנות, כדרכם תמיד, כדי להחריף את ההתגרות, לא הניחו לו לראש הממשלה לומר בדיוק את מה שרצה לומר וזקפו עליו כאילו פגע בכולם וכאילו אמר שהם לא לחמו ולא יילחמו (בלשון רבים) בעוד שהערתו נשאה אופי אישי כלפי מר בגין. לא במקרה נפתחה ההערה במלים: “אני מסכים לנואם שהלוחמים שלנו יילחמו”. ויתכן שראש הממשלה התכוון לומר בהמשך הערתו, שעכשו לא יהיה כמו בראשית מלחמת השחרור, כאשר מר בגין עמד בראש כוח מזויין שלא נלחם כתף אחת עם כולם, אלא תוך פרישה, ופעמים אף במנוגד למערך הכללי. ואילו עכשיו לא יילחם עוד בנפרד, כמו שהיה, אלא “הלוחמים שלנו יילחמו”. אם נבין כך את משמעות ההערה – אין לה לדעתי משמעות אחרת – קרי שאין בה כל דופי או עלבון, אלא היה בחזקת ציון עובדה, שבעבר היתה מצערת ועכשיו מעודדת. שאם לא כן מה טעם הדגיש ראש־הממשלה ש“בדבר אחד הוא מסכים לנואם שהלוחמים שלנו יילחמו, אבל הוא קצת הגזים כשאמר לנו נלחמנו ונלחם”.

ואולם, השערוריה העיקרית עשו אנשי “חירות” בשלב מאוחר יותר כאשר ראש הממשלה התקרב לסוף דבריו והעיר בתרעומת, כי “הדיבורים האלה, אם כי לא בכוונה, מסייעים לאלה הרוצים להבעיר תבערה, כי הם מציגים אותנו כמחוסרי יכולת וסבילים”. זו היתה הערה על דבריו של מר בגין, שכאילו הממשלה נוקטת “סבילות פטאליסטית ומוליכה את העם למלחמת יאוש”. כאן ולא קודם, נתלקחו קריאות־הביניים כלפי ראש הממשלה, שלדברי בגין “אמר דברי נאצה” “ויש לנו כל הזכות להשיב על זה”. תוך כדי כך הסמיך בגין את קריאת־הנאצה שלו כלפי ראש־הממשלה, אשר בושה לחזור עליה.

* * *

מי שעוקב אחרי התנהגות אנשי “חירות” בכנסת יכול לקבוע בנקל, שהם סיגלו לעצמם טכסיסים שקופים: האחד – להתקיף, להקניט, להשמיץ ולהרגיז את הממשלה ואת תומכיה, אך אם מישהו מחזיר להם, ולו במידה זעומה ביותר, הם מייד מתקוממים וצועקים ככרוכיא. כלומר, מה שהם מתירים לעצמם אינו בחזקת מותר לזולתם. הם אינם חשים בכאב שהם מכאיבים לזולתם אך כואבת להם כל דריכה קלה על יבלתם. הטכסיס השני הוא: התעלמות מן העיקר ויצירת נקודות־מוקד בהשתלשלותו. דוגמה מובהקת לכך היתה פרשת ינון, שעיקרה היה היחלצותם כמפלגה פוליטית לעזור למשפחה אחת נגד משפחה שניה בין מתיישבי ינון, בסכסוך שאינו פוליטי ואינו מפלגתי, ובמקום, שאין להם ולא היה להם כל קשר אליו. את חטא התערבותם בסכסוך טרחו להעלים ואילו טענותיהם נתבססו על דברים שנגרמו על־ידי עצם התערבותם. וכן היה הדבר הפעם. הם פתחו בהתגרות על־ידי הצעת אי־האמון לממשלת ישראל בגלל הדחת גלאב; מנהיגם נשא נאום קנטרני ורהבני; אחר־כך הפריעו לראש הממשלה בפתח דבריו וגרמו שיצאו מקוטעים; ולא עוד אלא שלאחר השערוריה פתחו בפרשנות, בכתב ובעל־פה, המציגה את ראש־הממשלה כאשם לפחות במידה שווה עם מר בגין. לפי העתונות טוען מר בגין שהוא כבר “אמר פעם” כי “את מכבדיו יכבד ואת מחרפיו יחרף”. זוהי דוגמה מובהקת לא רק לרברבנות אלא גם לעשיית דין לעצמו, שסכנתה וחומרתה גדולה למדי. פירושו של דבר שמר בגין עצמו, הוא ולא זולתו, יקבע מה נחשב לכבוד לו ומה נחשב לחירוף וגידוף. היכול מישהו לעמוד בדינו ובמשפטו של אדם חולה־גדלות, שכל מילת־ביקורת כלפיו תיחשב בעיניו כפגיעה בקודש, בעוד שדברים שלו נחשבים בעינו כדבר השם? אדם המתהלך בהרגשה ש“אלקים בחר בו לשלטון” – במה נבדל הוא מטיפוסים ידועים בהיסטוריה שעשו עצמם אלוהות? כל דיבור היוצא מפיו של מנהיג “חירות” כולל בתוכו פעמים אין ספר את המלה “אני”, “עמי” ועוד ועוד. ומה שחסר במלים משלים טון הדיבור.

* * *

לית מאן דפליג, שכל ההתנהגות הזאת והטכסיסים האלה ממיטים חרפה ובושת־פנים עלינו ועל המשטר הדמוקראטי שלנו, שבו יכול כל אדם להחציף פניו כלפי ראש־הממשלה ולעלבו כרצונו. זוהי דוגמה “חינוכית”, שכל איש, נכבד או נקלה, יכול לעשות כמותה כלפי ראש ממשלה זה או אחר. אם הרשות נתונה – אין להגבילה רק במקרה מסויים. ואם אפשר לעלוב בדוד בן־גוריון במי אי־אפשר לעלוב? אי השר, או הנבחר, או האזרח, אשר לא יהא מזומן לעליבה ואין מוחה?

אך כאמור, חל כל זה על ימים כתיקונם. ואילו בימי מסה וסכנות כימינו אלה, עשויה התנהגות כזו להצית אש שנאה ומדון, שלא קשה כלל לשור אחריתה, ובה ייעזר האוייב העומד מול חומותינו אולי יותר מאשר יכול הוא להיעזר בכל “המיגים” וה“אליושינים” שלו.

פרשת חורבן הבית השני הוא דוגמה מאלפת גם לבני זמננו. ומשום כך מובנת דאגתם וחרדתם של חברי כנסת מרובים מסיעות שונות, ובייחוד יו"ר הכנסת הח' יוסף שפרינצק, שהשערוריה הזאת גרמה לו ולסגניו עגמת־נפש מרובה ביותר.

יו"ר הכנסת והסגנים לא שלחו לבגין “אולטימטום”, כפי שסיפר עתונים יצרני סנסציות, אלא היתה מצדם השתדלות לחסל את השערוריה על־ידי מתן עצה כנה ונכונה למר בגין. שיתנצל על הביטוי המעליב שהוציא מפיו, מאחר שזוהי הדרך היחידה שיכולה להציל קורטוב של כבוד לאומי. מר בגין סירב להתנצל והעניין נמסר לטיפולה של ועדת הכנסת.

אולם, בין שיאות להתנצל ובין שלא יאות, הכנסת חייבת לעמוד על כבודה, על כבוד ראש ממשלתה ועל תקינות עבודתה, העלולה לסבול מאוד אם סגנון זה של שערוריות ישלוט בה. אם לא תעשה כן תמיט חרפה על עצמה. כל אזרח שואל וישאל: מה ייעשה לאיש אשר העז לפגוע בכבודו של ראש הממשלה? אם לא יבוא על עונשו תהיה לדבר מסקנה אחת ויחידה: שאין דין ואין דיין בישראל ואיש הישר בעיניו יעשה. למסקנה זו עלולים להגיע גם חברי הכנסת עצמם. מה משמעותה של מסקנה זו, בייחוד בשעת סכנה – מיותר לפרש.

יידע כל אזרח בישראל, ויידעו ידידנו בעולם ואוייבנו מסביב, המטים אוזן להקשיב לכל המתרחש אצלנו, כי כבודו של ראש ממשלת ישראל אינו הפקר, כי כבוד הכנסת הוא כבוד האומה כולה, וכי האמת והצדק – ולא החנופה, או הטישטוש או הדו־פרצופיות – הם ורק הם נר לרגלי מדינתנו.

הפועל הצעיר, 13.3.56

---

עיתון יומי למפלגת פועלי א"י

מאת

ישראל ישעיהו

הבא לבדוק את מערכותיה של מפא"י אי־אפשר שלא ייתקל בעובדה המתמיהה, שמפלגה זו, הגדולה במפלגות ישראל, שיש לה יד ושם בכל מערכות החיים המדיניים, הכלכליים והחברתיים במדינה – שרויה בלא עיתון יומי ראוי לשמו, שיספק לציבור הרחב ידיעות מכלי ראשון, יפרנס את הקוראים בפרשנות הוגנת של האירועים וההתרחשויות וינחה דעת־הקהל להבנת נקודות־ההשקפה שלה ולהערכת מעשי שליחיה כערכם.

יש מי שסבור, ואולי בצדק, שצריך לשים פדות בין “עיתונות של השקפת־עולם” לבין “עיתונות של אינפורמציה”. לדעתם, "עיתונות של השקפת עולם, טבעי לה שתהא יוצאת מבית־מדרשן של מפלגות קיימות ומפלגות מתהוות וסתם חבורות של בעלי השקפות מסויימות; ואילו “עיתונות של אינפורמציה” טוב לה ובריא לה שתהא חפשית מתלות במפלגות, לפי שאין לה זכות קיום אלא על־ידי שהיא מספקת לציבור ידיעות כהוויתן, ולשם כך אינה צריכה להישען לא על כתפן ולא על בינתן של מפלגות.

אך, מה לעשות, שהעיתונות היומית בארצנו, שלא כבאנגליה ובארה"ב, רובה ככולה, טבועה בחותם מפלגתי מלא או חלקי, גלוי או מוסווה. אין לך מפלגה בארץ, גדולה או קטנה, שאין עמוד עיתון הולך לפניה וכל אחד מן העיתונים המופיעים כיום בארץ הוא בחזקת שופרה של מפלגה מסויימת. דוק ותמצא, שאלמלא התמיכה המפלגתית היו רבים מן העיתונים היומיים נעלמים מייד מן האופק, מאחר שהם מצויים בריבוי מוגזם, העולה לאין שיעור על כוח־הקיבול של קוראי עיתונים בכלל ושל קוראי עברית בפרט.

אפילו אותם עיתונים, המכריזים על עצמם קבל־עם כבלתי־תלויים – לעולם אין אי־תלותם חסרה משמעות מפלגתית כלשהי. שכן עיתון הנוקט כלפי הממשלה עמדה אופוזיציונית, נעדרת הבחנה גלויית־עין וגלויית־לב בין מעשים טובים לבין מעשים רעים שלה, רק משום שהרכבה של אותה ממשלה אינו לרצון לו, אינו יכול ליטול לעצמו כתר של “עיתון בלתי־תלוי” ולא נוכל אנחנו להבדיל בינו לבין עיתון של מפלגה אופוזיציונית מובהקת אלא בדבר אחד: שזה לוחם בגלוי וזה מן המארב; אך לשניהם אותה מטרה: חתירה לשינויים בהרכב הממשלה.

קל וחומר שאין עיתונים יכולים להתקשט בנוצה של אי־תלות רק משום שהם נוטלים תפקיד לעצמם לקרקר חומותיה של מפלגה מסויימת, שאינה חביבה עליהם, אם משום שהיא יושבת בשלטון ואם משום שאינם משלימים עם עצם קיומה. גם ההבדל בין עיתונים “בלתי־תלויים” אלה לבין עיתונים מפלגתיים מובהקים הוא בדבר אחד בלבד: שעל־ידי העיתונים המפלגתיים אתה יכול ללמוד מה שוללת ומה מחייבת מפלגתם, בעוד שמן העיתונים ה“בלתי־תלויים” אתה למד מה ומי הם שוללים ולעולם אינך יודע מה ומי הם מחייבים. אך מטרה אחת מאחדתם: חתירה להחלשת מעמדה ולערעור עמדותיה של מפלגה מסויימת. נמצא שיצור צנוע זה ששמו עיתון יומי, אשר חוקו המוצהר הוא לספק לקוראיו מדי יום ביומו ידיעות כהווייתן, כשם שהאופה מספק לחם לאוכליו, חדל מכבר להיות יצור נייטראלי, צדיק־תמים, שמימי ובלתי־תלוי. לא מיניה ולא מקצתיה. פרשנותם של העיתונים בארצנו, בין זו שמודבק עליה תו גלוי של פרשנות בשמה ובין זו הרחוקה בתוך השיטין ובין השיטין, בניתן ובמושמט, בנוסח הכותרת ובקביעת מקומה ומסגרתה של הידיעה – כוחה עמה להשפיע השפעה מרובה, ולפעמים מכרעת, על הקורא, על הלך־רוחו ועל דרך הבנתו.

* * *

גלוי וידוע, שהעיתונות בעולם כולו, לרבות אותן ארצות שמרבית עיתוניהן אינם מוחזקים על־ידי מפלגות, היא בית היוצר של דעת־הקהל, לפי שהיא בעצמה, יוצרת דעת־קהל ורק לפעמים היא נפעלת על־ידי דעת־קהל־מקורית־ועצמאית ומשמשת לה ביטוי. כל שכן עיתונינו, שכאמור טבועים הם בחותם מובהק של אינטרסים ושל מגמות־השפעה מפלגתיים.

כלום בנסיבות כאלה, רשאית מפלגה מדינית גדולה, עמוסת־אחריות מרובה בשטחי עשייה ושליטה, ושטופת מאבקים עם בעלי דעות ובעלי אינטרסים, לסמוך על “עירובי תבשילין” של אחרים? התוכל להחזיק מעמד לאורך ימים כאשר גבה כפוף תחת נטל העשייה, שעה שאחרים עומדים ומפזרים סביבה עשן־רב של ידיעות מסורסות ושל פרשנות עויינת ושרירותית?

התוכל המפלגה הראשה בממשלה ובהסתדרות ובסוכנות היהודית וברחבי העם, להחריש, מול שמונה או תשע סיעות פרלמנטריות, שלכל אחת מהן עיתון משלה, וכולן יחד, וכל אחת מהן לחוד, קשה ביקורתן וקיטרוגן דרוכה כלפיה, בין שיושבות עמה בקואליציה ובין שיושבות באופוזיציה?

היתכן שמפלגה הרואה עצמה, בצדק, אחראית כמעט יחידה על איזון הלכי־רוחם המדיניים והחברתיים של אזרחי המדינה, עולי ארצות שונות, שטרם הגיעו לכלל אופי מגובש וברור – תגזור על עצמה אלם ושתיקה מול 12 עיתוני־בוקר עבריים ו־2 עיתוני ערב ועוד כ־6 עיתוני־יום ללועזיים, כאשר כולם, פרט לשלושה או ארבעה, עומדים כנגדה בכשיל וכילפות, תולים על צווארה כל קולרים שבעולם ונטלים שכרם מהלקאתה?

* * *

יש אומרים: דיינו בעיתון “דבר” שהוא עיתון גדול וחשוב והוא יעשה שליחותנו. אך הללו מתעלמים כנראה מן העובדה ש“דבר” אינו עיתונה של מפא“י, אלא עיתונה של ההסתדרות לכל מפלגותיה. והוא חייב לא רק ביציאת ידי חובת כל המפלגות, או רובן, בבואו לנקוט עמדה או קו כלשהו, ולא רק במתן ביטוי הולם לכל אחת מאותן מפלגות, אלא גם בהעמדת עצמו מלכתחלה ובמתכוון על הבסיס המשותף לכל המפלגות, שהוא בחזקת רשות הרבים של ההסתדרות, ועד כמה שאפשר בהרחקת עצמו מהזדהות מובהקת עם רשות היחיד של מפלגה אחת. וכך באמת נוהג “דבר”. הוא אמנם נותן למפלגת פועלי ארץ ישראל ביטוי ההולם את מעמדה כמפלגת הרוב בההסתדרות, ואעפ”י כן תכופות אנו זועמים על “דבר” שאינו ממלא את כל משאלותינו, בעוד שלאמיתו־של־דבר אינו רשאי ואינו יכול לעשות זאת. אין הדברים הללו נאמרים לשם הגנה על “דבר”, שכוחו עצמו להגן על עצמו, כל שכן שאין מטרתם לחפות על כשלונות ועל תקלות, קלות וחמורות, ש“דבר” לקה ולוקה בהם, דרך מקרה או דרך קבע.

אך כוונת הדברים היא להבהיר לעצמנו א המחשבה, שלמפא“י אין עיתון משלה ושגם “דבר” אינו יכול למלא חסרון זה. אמת, ש”דבר" נוסד בזמנו על־ידי ההסתדרות, בעידן של אחדות פועלית כמעט מלאה, ובמגמה ברורה לטפח ולבצר את האחדות הזאת, עורכו הראשון ברל כצנלסון ז"ל, שיקע בנדבכיו את להט נפשו לאחדות פועלית וזמן ניכר אף עלתה בידו. “דבר” היה כלי־הביטוי היחיד של פועלי ארץ־ישראל וממילא של מפא"י ששלימותה היתה זהה כמעט עם ההסתדרות.

אולם, מאז נשתנו סדרי־בראשית של “דבר”. עוד בימי חייו של ברל “נטבחו” רעיונות האיחוד לעיניו, כפי זעק מנהמת לבו זמן מעט לפני פטירתו. “השומר הצעיר” הוציא עיתון יומי משלו ונתלקטו אליו כל אותם שרצו לעמוד “על המשמר” לראות איך יפול “דבר”. סיעה ב' הוציאה בזמנה שבועון ולאחר גילגוליה המרובים, כשנאלצה סוף סוף לצאת למרחב משבי מפ“ם, עמדה והוציאה גם היא עיתון יומי בשם “למרחב”. בינתיים נוספו מפלגות הסתדרותיות חדשות. מק”י מוציאה עיתון לעצמה. זמן מה הוציאו גם הפרוגרסיבים – שחלקם ההסתדרותי מכונה בשם “העובד הציוני – עיתון לעצמם. ייחודו של “דבר” כעיתון פועלים פסק אמנם עם הופעתם של כמה עיתוני פועלים, אך נותר לו ייחודו כעיתונה של ההסתדרות, בעוד ששאר עיתוני הפועלים הם בעלי אופי מפלגתי מובהק. ודווקא ייחוד זה של “דבר” חשוב ביותר לא רק משום שהוא סיבת קיומו אלא גם משום שיקר ייחוד זה למפלגת פועלי ארץ ישראל עצמה. מציאותו של עיתון, שאינו מוחזק במישרין על־ידי מפא”י, והוא נותן לה ביטוי הולם והוגן, זהו ערך שאין לזלזל בו כלל. אבל אינו יכול, בשום פנים ואופן, לבוא במקום עיתון הזהה זהות גמורה ומלאה עם המפלגה, נושא דברה, עושה שליחותה ולוחם מלחמתה.

* * *

יש אומרים: הנה היה עיתון “הדור”, ועל אף כל המאמצים שהושקעו בו לא הצליח להצדיק קיומו, הן מהצד העסקי והן מצד יחס הציבור אליו, לרבות ציבור הקוראים חברי המפלגה. אך, סבורני שאין זו ראייה לסתור, משום שהצלחה או אי־הצלחה של עיתון תלויה בגורמים רבים. “הדור”, עם שלקה בחילופים אישיים תכופים, ובתקופות נסיון ממושכות, שיש בהן כדי להתיש כוחו של עיתון גדול ומבוסס, כל שכן עיתון חדש. ודומני שעלינו ללמוד מנסיון הופעתו של “הדור”, ובייחוד מנסיבות כשלונו, ארבעה דברים חשובים ואלו הם:

א) שעיתון־ערב אינו הולם מפלגה כמפא“י ואין מפא”י הולמתו. כשערכנו לו דמות של עיתון גדול ורציני היתה לו שעת הופעתו למכשול, לפי שהציבור לא רצה ולא יכול היה לעכל עיתון רציני וגדול בשלהי היום, בייחוד, לאחר שהתרגל לעיתון קל וקליל; וכאשר שווינו לו צורה קלה וקלילה, לא בלבד שהיינו כמביאים תבן לעפריים ונמצא שלא תיקננו כלום אלא גם שלא יכולנו, וכמדומה לא נוכל לעולם, להשתוות בקלילות שעיתוני־ערב מצויינים בה, שכולה רקוחה ממור הסנסציה ומאבקת הרכילות, דברים ששום מפלגה רצינית ואחראית כמפא"י אינה יכולה להתחרות בהם. וסימניך, ששום מפלגה מן המפלגות הרציניות לא העלתה על דעתה להוציא עיתונה כעיתון־ערב.

ב) שעיתוני הערב הקיימים מהווים עכשיו מעין קארטל, והצליחו לכבוש לעצמם מונופולין בהפצה, עד כדי כך, שנחוץ כוח ארגוני וכספי עצום, כדי לעמוד בתחרות עסקית אתם. הם, אבירי החופש הפרטי ומטפחי האנרכיה, לא נתנו ולא יתנו קיום כלשהו לצדם לשום עיתון אחר זולתם.

ג) שהשמטנו מידינו את היזמה בצימוח כוחות חדשים למלאכת העיתונות והספרות. כשהיתה נתונה יזמה זו בידי תנועת העבודה, לפני הופעת “דבר” ובעשור הראשון לקיומו, היה נמשך כל אדם בעל שאר־רוח אל תנועת העבודה ואל עיתונותה וספרותה כפרפר אל האור. עיקר כוחם של ברל ושל עוזריו הראשונים היה בכך ששקדו לגלות ולקרב אליהם ואל מפעלם, כל כוח חדש וכל כשרון צעיר.

אולם, משעה שכאילו הגענו לנקודת־רוויה וחדלנו לא רק לעודד כוחות חדשים, אלא גם לקלוט כוחות חדשים שנתגלו בשטח – ביקשו אותם כוחות לפרוץ אפיקים חדשים לעצמם. מקצתם נשארו אמנם בשדות תנועת העבודה, אך רובם ככולם עלו ופרחו דוקא מחוצה לה.

אי אפשר להתעלם מן העובדה הגלויה והברורה, שאלמלי לא נוספו עיתוני־בוקר ועיתוני־ערב לא היו באים לידי גילוי וביטוי עיתונאים חדשים, שביניהם יש בלי ספק גם בעלי כשרונות מובהקים ומבריקים. הווה אומר, שחוסר־יזמה שלנו בטיפוח כוחות חדשים, וביצירת שדות פעולה חדשים, גרם לכך, שכמעט כל הדור החדש של אנשי־עט נמנה רק בחלקו הקטן ביותר על תנועתנו, ואילו רובו נוסף גם הוא על יריבנו.

בייחוד ראויה לתשומת־לב העובדה, שכוחות צעירים רבים, אשר לפני קום המדינה נמנו על מחתרת הפורשים, יצאו אחרי קום המדינה לדרך העיתונות, הסתערו עליה וכבשו לעצמם את מלוא חללה. צאו וראו שלא רק עיתון “חירות” ועיתון “הבוקר” הומים מעיתונאים יוצאי אצ“ל ולח”י, אלא גם שני עיתוני־הערב, “מעריב” ו“ידיעות אחרונות” ו“העולם הזה”. כן הסתננו גם ל“הארץ” ועוד. מקהלת השיסוי במפא“י, הנשמעת מעל דפי עיתונים שונים, מקורה אחד: הרביזיוניזם, אותם כתבים פרשנים, פליטוניסטים וקריקטוריסטים וכל העוקצים והנושכים והדוקרים והמדגדגים, רובם ככולם, יצאו מבית־מדרשם של אצ”ל־“חירות”. הללו הם אנשים עמוסי טינה, משל העבר ומשל עכשיו. בעבר חונכו ופעלו נגד המוסדות הרשמיים של הישוב, שהיתה זהות דעות ועמדות בינם לבין תנועת העבודה. עכשיו הם רעבים להשתתפות פעילה במערכות החיים, להשפעה, לשלטון וכיצד יגיעו לכך כל זמן שמפא"י כאילו אוחזת כל אלה בידה? מה תימה, שהם מכלים את ארסם בגופה של מפלגה זו יום־יום ושעה־שעה בנגלה ובנסתר. במפורש ובמרומז.

ורב הצער, כאשר אתה סבור, שההתפתחות זו לא היתה גזירה מן השמים. ייתכן שאילו מצאו אותם בחורים, כולם או מקצתם, מקלט חדש, חם ומעודד בשורותינו מיד לאחר צאתם מן המחתרת, היה מהלכם עכשיו אתנו ולא נגדנו. יכולנו לעשות זאת אילו למשל הקדמנו אנחנו בהוצאת עיתון יומי גדול וחשוב נוסף על “דבר”. עד שלא הופיע עיתון־הערב הראשון של המנוח קרליבך ז"ל – היה רגיל “דבר” להוציא עיתון צהרים פעם בלפעם. משהרפה מכך כלשהו, נוצר חלל ריק ודרכו של חלל רק שהוא מתמלא מכאן או מכאן. וגם אז, לפני שפרש קרליבך ממוזס והלך להקים לעצמו את “מעריב” עדיין היינו יכולים להוציא עיתון־ערב גדול ורב־תפוצה. אימתי התעוררנו? כאשר שני העיתונים כבר מילאו את החלל וכבשו לעצמם עמדות כמעט מונופוליסטיות, לא רק בשעת התפוצה אלא גם ברכישת כוחות עבודה עיתונאיים, חדשים ורעננים.

ד) בשנים האחרונות, נתערערה נאמנותם של רבים וטובים מקרב ציבור הפועלים לעיתונים. מהם שאינם מסתפקים עוד בקריאת עיתוני הפועלים ורואים צורך לעצמם לקרוא גם אחדים מן העיתונים ה“אחרים”. מהם שבכלל פנו עורף לעיתוני הפועלים והריהם מסתפקים לכתחילה בעיתונים אחרים. ויש גם השואפים לראות את פרי־עטם ואת ניב־שפתותיהם דוקא בעיתונים הלא־פועליים. אך, מה שגרוע יותר הוא, שהחלו להתפתח “יחסי גומלין” בין אישים רבים בעלי עמדות־מפתח, חשובות יותר או חשובות פחות, בהנהלת ענייני הציבור והמדינה לבין עיתונים ועיתונאים שאינם נמנים על תנועת הפועלים, ופעמים הם אף נמנים על יריביה הגלויים והמובהקים. אותם “יחסי גומלין” מיוסדים על בסיס של “קח ידיעות ותן פרסום”. ואילו היו “יחסי גומלין” הללו מסתיימים בכך – החרשנו. אבל במרוצת הזמן התפתחו גם יחסי העדפה וקדימה של עיתונים ועיתונאים לא־פועליים על פני עיתונים ועיתונאים פועליים. לכתחילה היתה הכוונה טובה, אבל היא ביססה את טיב השירות האינפורמטיבי של אותם עיתונים, והגדילה תפוצתם, הכל על חשבון טיב שירותם והיקף תפוצתם של עיתוני הפועלים; בסופו־של־דבר נעשו “כובשי המלכה בביתה” לשבויים בידה ותלויים בחסדה. עכשיו אותה עיתונות עושה בהם, ובתנועה העומדת מאחריהם, כטוב בעיניה, באין מכלים דבר. היא אינה עוד צריכה להם – לפי שגלגלי האינפורמציה כבר מסתובבים בעצמם. באמנה, מיום קום תנועת הפועלים העברית, עוד לא היתה ידה על התחתונה במסכת המלים המודפסות כפי שהיא כיום, כשם שמעולם לא עבר עליה נחשול גדול כזה של ארס, סכסכנות והשמצה בכתב.

אלה הם ארבעת הדברים שבלטו לעינינו תוך כדי הנסיון לקיים את עיתון “הדור”.

עכשיו דומני שאין עצה ואין תושיה אלא שהמפלגה תחזור אל ראשיתו של הסיבוב ותתחיל בו מחדש.

* * *

יש לה למפא"י שבועון אחד וירחון אחד הממלאים יפה את הצורך בביטוי השקפת עולמה, בין בדרך עיונית מחנכת ובין בדרך של פולמוס ולחימה. אך עכשיו זקוקה היא לעיתון יומי גדול ורציני, שיחזיר לה את מקומה הראוי לה בעולם החדשות והפרשנות היום־יומית, וכן בעולם העיתונות והעיתונאים. כל קורטוב של כוח, יכולת וידיעה צריכים להיות מושקעים במפעל זה, בלי לפגוע ובלי לגרוע במשהו, או בכל שהוא, מחלקו של עיתון “דבר”, ובוודאי לא מחלק של העיתונים הפריודיים של המפלגה.

מפלגה החפצה חיים, הזקוקה לדעת־קהל אוהדת ומבינה, המשתוקקת לשמוע מפי הציבור לא רק ביקורת על שגיאותיה אלא גם הערכה כנה על תפארת מעשיה, השואפת להפוך את המוני העולים ושבטי העדות לעם־עובד ולחברה פועלית מלוכדת – חייבת לדאוג לכך שדברה הגלוי יישמע ברמה יום יום. אסור לה שתסתתר אפילו מאחרי עיתון ההסתדרות, שמיטב מניינו, בניינו וקניינו, של מפא“י הם. העם צריך לשמוע במישרין מפי מפא”י מה שהיא חושבת, כיצד היא מפרשת ומה יחסה, לכל אירוע ולכל התרחשות שיש בהם עניין לכל אזרח ולכל פועל במדינת ישראל; העיתונים הידידים והיריבים יצטטו את דברה ואת דעתה כפי שייכתבו ויישמעו מעל דפי עיתונה שלה. והמוני חברי מפא"י, שמספרם כחמש־עשרה רבבות, עשויים להיות חומה ובית־קיבול לעיתון זה. אם לא כולם, לפחות חלק נכבד מהם. נצמיח סגל של עיתונאים חדשים צעירים ומסתערים, נטפח יחס של העדפה ועדיפות לעיתון המפלגה כלפי עיתונים לא־הסתדרותיים. בכוח אמונתנו ביעודינו, בזכות מעשינו ושליחותנו וכן בשל הרגשת כאב הפגיעה שמרבים לפגוע בנו – נקום ונכבוש מחדש את דעת־הקהל ואת אהדת הציבור למפלגתנו, ליעודה, לאישיה ולמעשיה. עת לעשות!

הפועל הצעיר, 9.5.1956

---

בעקבות הוועידה השמינית של מפא"י

מאת

ישראל ישעיהו

הוועידה השמינית של מפלגת פועלי א"י עמדה בסימן חתימתה של תקופה רבת־אירועים ומעשים, גדושת הישגים גדולים וכשלונות ידועים, לא רק במישור חיי העם והמדינה אלא גם בחלקת חייה היא עצמה, כמפלגה גדולה ומנהיגה, הצועדת בראש מסע ההתרחשות ההיסטורית הישראלית במשך שנות דור והיא גם אחראית על כיוון המסע, קצבו ומידות התקדמותו.

פרקי התקופה הועלו והוארו בהרצאותיהם של החברים בן־גוריון, אשכול, ספיר, כסה, בש ועובדיה פורת וכן גם בדברי החברים שנטלו חלק בוויכוח. ואף שהם שנו ושיירו, ויש עוד מה להוסיף לדבריהם, לא נעשה זאת כאן, כל שכן שלא נחזור על דבריהם. דיינו אם נציין כי ביטוי נמרץ ביותר לתמורות שהתקופה הזאת חוללה ראינו בדמות דיוקנה של הוועידה עצמה, הן בפסיפס החברתי של ציריה ובאיה והן באווירתה ובהלכי־רוחה.

ועידות רבות נתוועדו בארץ־ישראל, מראשית הישוב החדש ועד היום, וביניהן לא מעט ועידות פועלים. אך עוד לא היתה עוד כוועידה הזאת לרבגוניות מרהיבת לב ועין. ועידה זו היתה לא רק בבואה נאמנה של התמורות שחלו עד כה אלא אף נשקפו ממנה פני העתיד.

ומשום כך ראויה ועידה זו שנדבר בה ונלמד ממנה לקח לחיוב ולשלילה, לא רק משום היותה בעינינו מאורע, העומד בסימן של חתימת תקופה מזה ושל פתח תקופה מזה, אלא דווקא כדבר בפני עצמו, כחזיון ציבורי חברתי ומדיני רב־חשיבות, הן בחיי המדינה והן בחיי התנועה.

* * *

רושם בל יימחה עשתה העובדה של “חבישת הספסלים” ע"י אלף מאתיים הצירים ומאות האורחים, תוך הקשבה דרוכה, במשך חמש יממות בתנאי שרב קשים; האנשים התייחסו ברצינות ובהחשבה מרובה לוועידה עצמה ולתפקיד שהוטל על כל אחד מהם כציר בה. הם עקבו בעירנות אחרי מהלך הוועידה בלי כל היעדרות, רישול, אטימת אזנים והתחמקות לשיחה בטלה במסדרונות ובתי־קפה שבסביבה, כנהוג בקונגרסים ובכינוסים גדולים.

יכול תאמר שרובם המכריע של הצירים ושל הנואמים היתה זו להם ההשתתפות הראשונה בוועידה כלשהי, הן כצירים והן כנואמים. אבל, בכל כינוס גדול רבים המשתתפים ב“פעם הראשונה” ואעפ"י כן מתרופפת מתיחותם אחרי כמה ישיבות. אין זאת אלא שבשורות המפלגה צמח לאחרונה טיפוס חדש של עסקן המתייחס בכל הרצינות לתפקידו. דבר זה ראוי לא רק להערכה ותשומת־לב אלא גם לשמש דוגמה לעסקנים הוותיקים והרגילים שיראו את החדשים וילמדו מהם כיצד לכבד תפקידם כשליחי־ציבור.

* * *

העובדה, שמפלגת שלטון מובהקת כמפא"י עורכת ועידת המונים כזאת, על יסוד בחירות דמוקראטיות כשרות, לא הובלטה דיה, אנו מבליעים אותה בנעימה כדבר המובן מאליו. יריבינו מבליעים עובדה זו משום שלא נעים להם להבליטה, שמא יהיו נשאלים, מבית או מחוץ, כיצד נעשים הדברים אצלם.

לכאורה, כל המפלגות הפוליטיות במדינה נשבעות לדמוקראטיה ולוחמות לה. מקצתן אף מעיזות להצביע על מפא“י כמתנכלת לדמוקראטיה ומצירה צעדיה. אולם עד עכשיו שום מפלגה מאותן מפלגות לא ניסתה לקיים דמוקראטיה בביתה, בתוך עצמה ובין חבריה, אף על פי שהן מייצגות או מתיימרות לייצג המונים רבים. דבר זה חל על מפלגות הימין – “חירות” ו”הציונים הכלליים“; על מפלגות השמאל – “אחדות העבודה”, מפ”ם ואין צורך לומר מק“י; ועל המפלגות הדתיות – “המזרחי־הפועל־המזרחי” “אגודת ישראל” ו”פועלי אגודת ישראל“. פעם בפעם עורכים הם ועידות עם כל הגינונים, אבל לא על יסוד של בחירות דמוקראטיות המוניות אלא על יסוד מינויים מלמעלה והסכמים אישיים וכיתתיים. בדרך ההשאלה אפשר לומר שכל המפלגות, פרט למפא”י, מקיימות בעצמן “היה דמוקראט בצאתך ובלתי דמוקראט בביתך”.

חזיון זה מקורו בפחד מפני ההמונים והוא פחד כפול: מפני ההמון כהמון ומפני ההמון שלנו, שהוא המון של קיבוץ גלויות, שאין לדעת סתרי לבבו. הילכך מזמינים אותו המון להצביע בבחירות כלליות בעד מפלגה עשויה ומגובשת ואין נותנים לו אחיזה בתוכה פנימה.

פחד זה קינן גם בלב חברים רבים במפלגתנו, לקראת הוועידה הזאת. היו שחזו חזות קשה והיו שחששו, אבל ליבא לפומא לא גלי. והנה נתנה הוועידה הוכחה ניצחת שאין לחשוש מהמון נקבצי הגלויות. יש להם מטען מספיק של רגש אחריות, דרך־ארץ, בינת־הלב וחוש־מעשי ואפשר לסמוך עליהם שלא יכזיבו.

ולא זו בלבד, אלא שלא לתיכון דמוקראטיה אמיתית בחברה הישראלית בלי מיזוג עליות מקיף, בלי שיתוף המוני העולים כמות שהם. אפשר לומר זאת גם בדרך היפוך: לא ייכון מיזוג עליות אמיתי בלי דמוקראטיה מקיפה ויסודית. לא נגזים אם נאמר, שהבחירות לוועידה, וחלק גדול מסניפי המפלגה, וכן הוועידה עצמה, עשו למיזוג בני העליות יותר מהמון נאומים ודברי הטפה. זה היה כור־ההיתוך של ממש, שממנו עלול לצאת גוש חברתי, שהתנועה ומפעלה הם נשמת אפו מצד ההלכה ומצד המעשה.

יש אומרים: בדברי המתווכחים בוועידה לא היתה עליית־נשמה, לא היה ויכוח על ערכים ועל דרך וכו': האומרים כך מתעלמים משני דברים: א) שלאמיתו של דבר אין כמעט חילוקי־דעות במפלגתנו בענייני מדיניות חוץ ובטחון. יש הבדלים במזג, בתחושה בענייני מוקדם ומאוחר, ותו לא. כלום יש להצטער על אחדות ההבנה והתחושה בעניינים עדינים אלו? ב) הרבדים החדשים, שנוספו למפלגה, מן העליות ומן הדור החדש, הם משוחררים מהרקעת שחקים אידיאולוגית ומחבקת זרועות עולם של “איזמים”; הם תכליתיים ומעשיים ורואים בעליל את אשר לפניהם מי באפק רחב יותר ומי באופק צר יותר. ומאחר שהם מכירים הכרה ללא שיור בפרימאט העצמאות הלאומית והריבונות המדינית, וכפועל יוצא מכך הם מכירים הכרה מלאה בפרימאט העליה וקליטתה, העבודה, פיתוח הארץ והעשרת המדע – נמצא שלא נותר להם להתדיין אלא על ה“איך” בלבד, כלומר על דרכי העשייה וההגשמה. מה מגרעת יש בכך שהם דיברו רק לגופם של עניינים “איש איש ממלאכתו אשר המה עושים?”

סבורני שזוהי דווקא מעלה יתירה ולקח טוב.

* * *

שני הצירים, שעליהם נסבו ההכרעות בוועידה היו: א) העניינים הכלכליים, שבמרכזם עמדה, בצדק או שלא בצדק, בעיית תוספת היוקר. ב) העניינים הארגוניים. בשני הדברים נתקבלו הכרעות חשובות. יש מי שאינם מרוצים ממה שיש בהחלטות אלו ורבים מצטערים על מה שאין בהן.

אין ספק, שהוועידה השכילה לעשות שלא הרחיבה את שטח ההכרעות. הדברים טעונים עיונים ודיונים נוספים בטרם תיפול בהם הכרעה. בייחוד אמורים הדברים במסכת הארגונית. הרוחות שנשבו בוועידה, ולקראתה, לא כולן רוחות טובות. הכל כמהים לשינויים, לתמורות ולחידושים. אבל יש שאחד נשא נפשו לדברים הפוכים ממה שחברו רצה. וכדי לאזן את השאיפות ולהגיע לידי שלמות – אין טוב מן המתינות ושיקול־הדעת.

הנה ראינו כיצד החליטה הוועידה החלטות סותרות – בהשפעת דעות קדומות, שהתהלכו בין שורות החברים ולא נבדקו כל צרכן מלכתחילה. ביומה הראשון החליטה הוועידה על שריון לאלתר של שני שלישים מן הייצוג במרכז לסניפים. סמוך לכך החליטה בעד מרכז של מאה ועשרים, אף שידעה שכבר נבחרו מטעם הסניפים 120 נציגים למרכז על פי תכנית מוקדמת של מרכז בן 191 חברים שלא היו עליה עוררים רבים. כן ידעה הוועידה שאפילו יחזרו הסניפים לבחור מחדש נציגותם, תוך הקטנתה לכדי שליש ממאה ועשרים, הרי שהדבר יגרום פגיעה בעשרות חברים של התנועה שלא יוכלו להיות חברי המרכז, אעפ"י שהם ממיטב אישיה המרכזיים של התנועה או אנשים שהתנועה מעוניינת וזקוקה להם כשליחיה ועושי־דברה.

הוועידה נאלצה איפוא לחזור ולתקן החלטתה פעמיים. פעם כשקיבלה הצעת בן־גוריון שהמרכז יהיה לא מאה ועשרים אלא מאה ושמונים, ופעם שניה כאשר קיבלה הצעת משה שרת להעמיד מספר חברי המרכז על 193, ובכך חזרה למעשה אל ההצעה המקורית של הוועדה המתמדת, בשינוי קל שנגרם ע"י לחץ של הרגע האחרון, ובמקום 191 נבחרו 193.

דבר זה מלמדנו שיש להכין עניינים כאלה מראש הכנה מלאה וקפדנית. רגישותם של צירי הוועידה בסוגיה זו נבעה מן החשש מפני גמישות יתירה ב“מעשי מרכבה”, המסלפת את רצון הציבור. אבל לא פחות מכך היתה זו מחאה נמרצת נגד קבוצות־הלחץ המבקשות להשיג מלמעלה מה שלא הצליחו להשיג בשטח. עכשו שקבענו הלכה לעצמנו חובתנו להקפיד על קיומה ככתבה וכלשונה ללא כל נסיון של עקיפה. אולי אף נבסס ונרחיב הלכה זו על־ידי כך, שכל הייצוג יבוא מן הסניפים בלבד אלא שהסניפנים עצמם יהיו חייבים לבחור אחוז של חברים מרכזיים, שאינם תושבי המקום, כחלק מן הנציבות הנבחרת שלהם.

ואילו מה שמכונה “קבוצות הלחץ” אין לדונו לכף חובה בלבד. אין זה אלא טבעי ומובן שאנשי ההתיישבות, ואנשי האיגוד המקצועי, והחברות והעדות, יחתרו להגיע למלוא הייצוג המגיע להם ואין גנאי בכך. אם יש גנאי הריהו בשיטות ובטכסיסי־הלחץ שחלק מן החטיבות הללו השתמשו בהם כדי להגיע לייצוג מלא, או אם אפשרי, למעלה מזה. בנידון זה היו גילוים ותופעות מביישות, שהשתיקה יפה להן. רק אחת יש להדגיש בכל לשון של הדגשה: גילויים אלו לא באו מידם של הרבדים החדשים במפלגה, אשר היוו את מרבית צירי הוועידה כשם שהם מהווים מרבית חברי המפלגה, אלא דווקא מידם של נציגי הרבדים הוותיקים, המנוסים, המיוחדים בצדק והמיוחסים שלא בצדק.

חטיבות אינטרסנטיות הן הכרח לא יגונה של מציאותנו. אבל תכסיסי־לחץ אינם מוסיפים כבוד וכוח ויש לעקרם משדה חיינו שעה אחת קודם.

* * *

יש מי שרואה בוועידה רוחות מנשבות של מרדנות. אך לאמיתו של דבר היתה זו הבעת מורת־רוח ותביעה לתיקונים בכמה דברים הנמצאים כולם בתחום היחסים בין אדם לחברו לבין מורה לתלמידו ובין שליח לשלוחו. מורת־הרוח היא על המרחק המלאכותי, האישי והחברותי, שנוצר והולך בין הרבדים הקודמים של הנהגת המפלגה לבין הרבדים האחרונים. התביעה מהם היא שיראו גם במפלגה ובחבריה אחת המטרות החשובות לשליחות ולפעילות, שיקצרו את המרחק עד שיעלם כליל.

ישנו קומץ נודע של אישים, שעל שכמם רובצת אחריות מרובה ומשא טרדות גדולות ודווקא הם “יורדים אל העם” וקרובים ללבם של החברים מכל השכבות והרבדים, ולא בהם הכתוב מדבר, אלא באותה שכבת עסקנים ומנהיגים הנמצאת מהם והלאה. הללו עדיין אין מנהיגותם מובנת מאליה ומעמדם אינו מובטח בידם לעולם. הם צריכים להוסיף ולטרוח למענה. הציבור רוצה שהם יקבלו השראה ממנו ולא מן הנמנע שהם אף זקוקים לכך. הייבצר מהם לתקן פגם זה? ידוע שהרבה טירדה עושה, הרבה יגיעת נפש עושה והרבה עושים מזכירים ומזכירות להתהוות המרחק בין איש הציבור לבין הציבור. אבל במעט בינה לעתים וללבות החברים – נקל להתגבר על מרחק זה כלא היה. זו היתה תביעת הוועידה ולקח מחאותיה ויש ליתן דעת עליהם.

* * *

ואחרון אחרון, יש להבליט זכותה של המזכירות היוצאת, שהירבתה הכנות ובירורים מוקדמים לקראת הוועידה. כפי שלא נעשו בשום ועידה מוועידותינו בעבר. הצלחתה הכללית של הוועידה, מיעוט התקלות ואי־ההבנות בה – יש לזקפן לזכות ההכנה המוקדמת של המזכירות ושל הוועדה המתמדת וועדות המשנה שלה: ועדת ה־11 לענינים הכלכליים וועדת ה־23 לעניין הרכבת המוסדות.

יש אומרים, שההכנות המוקדמות עוררו יצרים והדליקו רגשות. אבל אין הצדק אתם כלל וכלל. אלמלא אותן הכנות היתה הוועידה עומדת באחד משני סימנים: או בסימן של חוסר־עניין, אדישות, והצבעה פה אחד. או בסימן של בוקה ומבוקה ומבולקה. ההכנות הביאו לידי עירנות מרובה ואותה עירנות הפכה את הוועידה למאורע בעל חשיבות אמיתית כלפי פנים וכלפי חוץ. זה הכלל וזה הלקח: מי שהכין לקראת הוועידה ימצא הצלחה בוועידה ומי שזרע עירנות יקצור ברכה וחוסן.

הפועל הצעיר, 11.9.1956

---

מערכות מפא"י בשנת 1958

מאת

ישראל ישעיהו

אם לא יארעו מאורעות־פתע, מיוחדים במינם, תהיה השנה הבאה עלינו שנה של חשבון, של סיכומים ושל הכרעות.

מפלגתנו עומדת עכשיו בעיצומה של היערכות פנימית לקרא ההכרעות. מיפקד החברים המתנהל זה כמה חדשים מכוון לשתי מטרות:

האחת – להיות פעמון מעורר לרבבות חברי המפלגה, העומדים בשורותיה, כדי שהפעילים יגבירו פעילותם והשאננים יעורו משאננותם.

השניה – להרחיב כתלי ביתה של המפלגה כדי לקלוט לתוכו את העולים, שהגיעו לארץ בארבע השנים האחרונות ואת ארבעת השנתונים הצעירים, שבגרו בינתיים.

סיכומי־הביניים של המיפקד – שיימשך עוד כשני חדשים – מעודדים ביותר והם מעידים, בכמותם ובאיכותם, עד כמה שופעת תנועתנו חיוניות ועירנות ועד כמה רב הכוח המושך שלה.

יש להניח, שבסיום המיפקד יתקיימו בחירות למועצות הסניפים ולוועידה התשיעית של המפלגה, כדי להשלים בזה את מעגל ההיערכות הפנימית ולאחר מכן להתייצב במערכות הכלליות, של הבחירות לכנסת הרביעית ולרשויות המקומיות, שיתקיימו בסתיו של השנה הבאה, במועד אחד או אולי בשני מועדים נפרדים. כך יתכן שעוד לפני כן ייערכו הבחירות לוועידת ההסתדרות ולמועצות הפועלים.

פירושו של דבר, שהשנה כולה, מתחילתה ועד סופה, תעמוד בסימן של מערכות הבחירות. זוהי אמנם תקופה גדולה למדי בשביל מדינה המוקפת אויבים, שעל שכמה רובצות משימות גדולות של עליה, קליטה ופיתוח. מערכות של בחירות, עם כל חשיבותן לביצור הדמוקראטיה בחיינו, דרכן להאפיל על בעיות בוערות ולדחות לקרן זוית, עד לאחר ההכרעה, מעשים חיוניים.

משום כך היה מוטב אולי לעיין מחדש בלוח המערכות של השנה במגמה לקצר את החזית ולהעתיק מקצת מאותן המערכות לתקופת השנה הבאה.

יש מערכות שהן בגדר חובה, כגון הבחירות לכנסת ולרשויות המקומיות, ויש מערכות שהן בגדר רשות, כגון הבחירות הפנימיות במפלגה ואולי גם הבחירות להסתדרות.

אולם גם אם יתברר לנו, לאחר עיון ושיקול־דעת, שמוטב דווקא לקיים כל מה שכלול בלוח־המערכות, בתנופה אחת ללא הפסק, נעמוד בכך!

הדמוקראטיה היא לנו נכס יקר־ערך כל כך, שכדאי לשלם בעדו את המחיר של מאמץ ושל מתיחות, במשך שנה שלמה, אך בתנאי בל יעבור שמעל כל מאמץ וכל מתיחות – תישמר עדיפות ראשונה לטיפול בבעיות הבוערות ולעשיית המעשים החיוניים. ולא זו בלבד אלא שחובה לשקוד על כך שהמעשים יוסיפו להיעשות במשך שנה זו אך ורק כפי שהם נחוצים לגופם וכפי שהם צריכים להיעשות לשמם. מי שעושה מעשה כלשהו, שלא היה עושה אותו אלמלא הבחירות, ומי שחדל מלעשות מעשה, שהוא נחוץ וחיוני, רק בגלל הבחירות, הריהו בבחינת חוטא שאינו נשכר. מצד אחד מתקיים בידו חטא העשיה או החדילה. ומצד שני הציבור חש ומבחין היטב בין מעשה או אי־עשייה, הבאים בתום־לב, ובין העשייה או אי־העשייה שאינם אלא בגדר פתיון של בחירות.

במקרה הראשון הוא מעריך את המעשה ומחזיק עליו טובה, במקרה השני הוא סולד וטורח לנער מעליו את אבק השפעתו. אולם אין ספק שמותר להחיש ולהקדים מעשים ותכניות בגלל הבחירות לדרבן ולזרז עשייה.

זכורים לנו ימי ערב הבחירות לכנסת השלישית, כאשר משרד העבודה הכריז על מפעל ה“שיכון העממי” ונמצאו מי שניסו להציגו כ“שיכון ערמומי” שאינו בא אלא כדי למשוך את לב הבוחרים ואחר כך לעזבם לנפשם. הציבור האמין שהכוונה היא כנה ואמיתית – ולא שמע לקול מלחשים ומקטרגים.

אפשר שגם הפעם שומרת הממשלה בצקלונה כמה תכניו חשובו ומועילות, שביצוען יוחש ויוחל תוך שנה זו, וכמוה כן הוועד המרכזת של הוועד הפועל. אין ספק שהציבור יעריך את המאמץ לעושת רצונו ויחזיק טובה לעושים.

ואילו הדוגמה של התחל סלילת כביש בפרבר העניים, בערב הבחירות, אינה מוסיפה אמון אל העושים אלא להיפך, מפחיתה א האמון בהם.

ניזהר שלא ללכת בדרך זו, בשום מקום ובשום מקרה.

* * *

מבחינת חשבון וסיכומים, נעמוד הפעם לפני משפטו של האזרח־הבוחר בקומה זקופה, עם מאזן של מעשים גדולים ושל הצלחות גדולות, שכל אזרח חש ומרגיש אותם בביתו ובסביבתו הקרובה והרחוקה, גם לא נעמוד ונמנה אותם לפניו אחד לאחד.

במערכות קודמות של בחירות היו נוהגות המפלגות בישראל, בייחוד מפלגות האופוזיציה, להמעיט דמותם של ההישגים, ללגלג עליהם ולהכהות אורם. ולא עוד אלא שהתאמצו להעלות מסך של עשן שחור על פני ההווה ועוד יותר כלפי העתיד, הכל כדי לרכוש לבו של הבוחר ולהשפיע עליו שיתרחק ממפא"י ויצביע בעדם.

עכשיו, במלאת עשור שנים למדינה, הגיעו המעשים וההישגים לדרגה כזו, שהם כבר מאירים מכוח עצמם, באור גדול ומשכנע, עד שאפילו המומחים הגדולים ביותר במלאכת הקיטרוג וההשחרה יתקשו מאוד במלאכתם. מי פתי באזרחי ישראל שמישהו יוכל לקשור מטפחת על עיניו כדי שלא יראה את מה שגדל ועצם ופרח במדינה הזאת במשך עשר שנות קיומה?

יעידו על כך חגיגות העשור, שהעם חגג באהבה ובשמחה רבה בשל אותו מאורע היסטורי כביר של הקמת המדינה, ביום ה' באייר תש"ח, אך לא פחות מזה בשל קיומה והתפתחותה והתקדמותה והישגיה הממשיים של המדינה בעשור הראשון שלה.

וכאשר החלו אותן החגיגות – החשידו בנו כל המפלגות, שאין אנו מתכוונים בהן אלא להכין את הקרקע לבחירות. עם שיצאה מרבית השנה ובוצעו רובי האירועים – חייבים להודות, שמפלגת פועלי א“י הצניעה את עצמה ככל שיכלה כדי לדחות מעל עצמה את החשד של ניצול שמחת העם לצרכי הבחירות. האמנו והננו מאמינים שהמעשים ידברו בעד עצמם. ושום כוח בעולם לא יוכל לטשטש אותם או להעלימם או להאפיל עליהם. היש הוא ברור לעין. אולם בשביל יריבי מפא”י נשארו פתוחות עוד שתי דרכים: האחת – להתנבא נבואות שחורות לעתיד. והשניה – לטשטש ולהכחיש את זכותה ואת חלקה של מפא"י בכל החיל הרב הזה.

אשר לנבואות השחורות אין מה להתיירא מהן. מנסיון העבר למדנו, שנביאי השחור לא נשכרו מנבואותיהם והם יצאו וידם על ראשם. העם אינו אוהב כשמהלכים עליו אימים ומתארים עתידו בצבעים קודרים ושחורים.

ודאי שאסור להעלים מידיעת העם מה קשיים ומה סכנות אורבות לו בדרכו, יחד עם זאת אסור לזרוע בנפשו בהלות. לשמחתנו יש לנו עם נבון והוא רואה הדברים לאשורם. והוא מגיב מתוך שמירה מופלאה על קור־רוחו ועל יציבותו הנפשית, שהן ערובה לכושר העשייה והיצירה שלו.

עדות ניצחת לכך ניתנה בבגרות התגובה של הציבור בימי מיבצע סיני ולהבדיל בימי ההפיכה בעיראק. בשני המקרים הפגין ציבורנו שלוותו ובטחונו, תוך ראייה מפוכחת של כל הסכנות ותוך נכונות לעמוד בפניהן ככל שיידרש על־ידי ממשלתו ומנהיגיו.

העם מחזיק טובה למי שבא לומר לו את האמת, אפילו היא קשה ומרה ביותר, ובלבד שאינו מתכוון אלא להנחותו ולהאיר דרכו, אך הוא דוחה בשאט נפש מי שמנחשל עליו הגזמות כדי להפחידו ולהחרידו במגמה ובכוונה לזכות בהצבעתו. זוהי צורה מסויימת של שוד: להפחיד ולהדהים את הקרבן כדי “שמרצונו” ימסור מה שיש בידו.

סבורני – ואולי יימצאו שיחלקו על סברה זו – שגם מפני טישטוש חלקה והכחשת זכותה של מפא“י אין לנו מה לדאוג. העולם אינו גולם. וכשאזרח ישראלי רואה מעשים ומרגיש בטובה – חזקה עליו שהוא יודע ומכיר שהנם, בראש וראשונה, פרי מדיניותה ומאמציה של מפא”י. ואם במקרה יתעלם הדבר ממנו – חזקה על המפלגות, ובייחוד מפלגות האופוזיציה, שיקומו ויזכירו לו. הכיצד? הם כדרכם יזקפו לחובתה של מפא"י, ולחובתה בלבד, כל קושי, כל משגה וכל כשלון אמיתי או מדומה. ואז ישא אותו אזרח קל וחומר בעצמו: אם הללו חייבים לבדם – מי “אשם” במעשים המוצלחים? כלום אין הזכויות והחובות שני חלקים של חשבון אחד?

המפלגות בישראל רגילות להתרעם על מפא“י, שכאילו היא זוקפת לזכותה, ולזכותה בלבד, את כל המעשים וההצלחות שנעשו לפני קום המדינה, בשעת הקמתה ומאז קומה ועד היום. אין אמת בתרעומת זו ודווקא היפוכה נכון: מעולם לא הכחשנו ולא קיפחנו חלקם של גופים ושל אישים, ראשונים ואחרונים, במעשי היצירה, לצורותיהם ולגווניהם, גם אם אותם גופים או אישים היו שרויים במחלוקת אתנו; מעולם לא עלתה על דעתנו, שחברי מפא”י נשאו ונושאים לבדם בכל משא המשימות, ושרק הם מבצעים אותן, שעה שאחרים כאילו עומדים מן הצד ומסתכלים. אנו יודעים ומודים שרובו הגדול והמכריע של העם נושא במשא ועושה במלאכה. אך גם זה הוא אחד מהישגיה ומשבחיה של מפא"י, שהצליחה ומצליחה להוליך את העם במסלול הזה והעם עצמו הולך אחריה ברצון ובהכרה, מי במישרין, על־ידי הצטרפות אל שורותיה ומי בעקיפין.

ולא עוד אלא שבמום הזה לקו דווקא המפלגות היריבות של מפא“י. מי שקורא מאמריהם ושומע נאומיהם של אנשי מפלגות מסויימות מבחין מייד כיצד הם זוקפים לחשבון זכותם כל מעשה טוב. “מפלגת “חירות” למשל מוכנה לזקוף לזכותה הבלעדית את הקמת המדינה ואינה נרתעת מלהצביע על שאר המפלגות, עם מפאי” בראשן, כמפלגות שהפריעו וחיבלו בהקמת המדינה “על־ידי חירות” ומשקמה המדינה הם “מבזבזים” אותה זה עשר שנים; ואם יש כיום שפע מסויים במדינה – מי “אשם” בו אם לא הציונים הכלליים, אעפ”י שהם, כמו “חירות”, יושבים באופוזיציה וכל תינוק בעריסה יודע שאין להם יד בעשייה זו ובתוצאותיה שכולם פרי ידה ומחשבתה של “הממשלה הזאת”, שהם משלחים בה בליסטראות השכם והערב. ואם קיבלנו נשק מצ’כוסלובקיה בזמן מלחמת השחרור, מי “אשם” בכך אם לא מק“י, אעפ”י שבימים ההם עוד היו מאסאריק ובנש ליד ההגה ואילו לקלמנטיס “הקומוניסט”, נזקף חטא זה בין שאר החטאים שהובילוהו אלי גרדום.

הפועל הצעיר, 1.10.1958

---

הבחירות לוועידת מפא"י ב־1959

מאת

ישראל ישעיהו

הבחירות לוועידת המפלגה ולמועצות הסניפים, שנערכו ב־80 סניפים עירוניים ומושבתיים וכן ב־300 סניפים בערך בהתיישבות, עם שהצביעו בהם יותר מ־120 אלף חברים וחברות, – שהם כ־75 אחוז מכלל חברי מפלגת פועלי א"י – היו גילוי מזהיר לא רק של החיוניות השופעת במפלגה וממנה, אלא גם של עוצמת־כוחה, עממיותה ונכונות דרכה.

עוצמת כוחה, כיצד?

יריבי מפא"י, שאינם שוחרים טובתה והצלחתה, אלא מתאווים לראותה בעגלא ובזמן קריב כשבולת דקה ושדופת־קדים – נחלו אכזבה עמוקה.

מאה ועשרים אלף החברים והחברות, שהלכו לקלפי להצביע, עשו זאת לשם בחירת נציגיהם במוסדות המפלגה – דבר חשוב ונכבד כשהוא לעצמו. אך באותה שעה הם הטילו לתוך קופה אחת את מטען רצונותיהם ומאווייהם ואת מלוא כוחם, כדי לעשות מכל זה חטיבה אחת של כוח־מלוכד, מניע ויוצר; לא שפירקו מטענם ונתנוהו בידי זולתם, בידי מעטים־נבחרים, אלא שהתפקדו, משל כאילו נקראו לדגל. ובצעידתם אל הקלפי כאילו צעדו אל עמדות ההיגוי והניווט, כדי למסרן בידים איתנות, אמונות ונאמנות, שיוליכו וינהיגו את ספינת המדינה וההסתדרות לבטח בנתיבות הימים הבאים.

דבר המובן מעצמו הוא, שאותן שתים־עשרה ריבוא המצביעים אינם ערירים ואינם ערערים, אלא הם חלק ממחנה גדול של פועלים ואזרחים, שאינם אלא חלוציו־נציגיו והוא להם עורף־רחב ובסיס־נאמן. נקל לשער, שאם כל אחד מ־120 אלף המצביעים יוליך עמו אל הקלפי, ביום הבחירות לכנסת הרביעית, רק עוד שלושה מצביעים, מתוך סביבתו הקרובה ביותר, תקבל רשימת מפא“י כחצי מיליון קולות מקרב הבוחרים היהודים בלבד. אין זה סיכוי רחוק כל כך מן המציאות והוא סיכוי שיש בו כדי להעגים נפשם של מבקשי מפא”י כשם שיש בו כדי לעודד רוחם של מבקשי טובתה.

נוכח ההליכה הנהדרת הזאת אל הקלפי, יודו כולם, ידידים ויריבים כאחד, שלא זו בלבד שכוחה של מפא"י איתה כמפלגה הגדולה ביותר במפלגות ישראל, כמפלגה ראשה שהכל צריכים לה והכל תלויים בה, אלא שכוחה זה הוא גם כוח דינאמי עולה ומתגבש ואינו עומד במקום אחד.

* *

עממיותה כיצד?

כל אחת מן המפלגות בישראל יש לה בסיס מסויים ומוגבל, שהיא עומדת עליו. אחה“ע ומפ”ם – בסיסן נמצא רק בקיבוץ המאוחד ובקיבוץ הארצי והן משחרות לקצת תוספות מבין פועלי העיר. הפועל המזרחי – מתבסס רק על חלק מן הציבור הדתי האשכנזי וחותר לקצת תוספות מקרב המוני העולים מארצות המזרח, שרובם ככולם הם דתיים. הציוניים הכלליים ו“חירות” מתבססים על חוגי הבורגנות והימין ומתבקשים קצת תוספות מקרב חוגי המעמד הבינוני ובעלי מקצועות חפשיים. “חירות” אף מתאמצת לחרוך רמיה צידה במשכנות העוני ובפרברי החברה הישראלית.

ואילו מפא"י – בסיסה העם העובד כולו. הוא – לה, והיא – לו.

שום מפלגה בישראל אינה יכולה לראות, אפילו בחלומה, חזיון כזה של מחנה רב ועצום, שהוא במהותו מחנה של חברים־פעילים, שליחי־ציבור וחלוצי־חברה, מורכב מכל החוגים והשכבות, ותיקים ועולים, מבוגרים וצעירים, יוצאי ארצות מזרח ויוצאי ארצות מערב, דתים ושאינם דתיים, אנשי עיר ואנשי מושבה וכפר, מתיישבים עצמאיים בקיבוץ ובמושב ופועלים חקלאיים שכירים, עובדי דחק ובעלי מקצועות אינטלקטואליים ותפקידים מינהליים, פועלי בניין וחרושת וחברי קואופרטיביים, חיילים ושוטרים ופועלי נמלים.

זוהי מפלגת העם במלוא המשמעות. העם מצמיח אותה מתוכו והיא נושאת משאו על כתפיה. יחסי הגומלין והזיקה בין מפא“י לבין העם והמדינה הם הביטוי הנמרץ ביותר לחפץ הליכוד וההתגבשות של שברירי האומה ופרודותיה. עמנו סבל באלפי שנות גלותו, בין השאר, גם ממארת הפירוד והפלגנות. אך משעה שעלה על דרך של קוממיות וממלכתיות – הריהו רואה בריבוי מפלגות וזרמים אתגר להתלכדותו דווקא. הליכתו במסלולה של מפא”י, מסלול של יצירת כח ממלכתי בעל בסיס רחב, היא תשובתו הניצחת לכל בעלי הרעיונות של פלגנות ובדלנות. הווה אומר, שלא רק כושר־ארגון ולא רק תנופת־התקשרות עשו למפא"י את החיל הזה אלא גם רצונו של העם לראות את כוחו הממלכתי והפועלי, כשאינו פרוט לפרוטות־אסימונים אלא מגובש כעשת יצוקה.

נכונות דרכה, כיצד?

מפא“י סברה וקיבלה, שאין לראות בעם “חומר ביד היוצר”. שלא כמפ”ם והדומים לה אין מפא“י רואה עצמה כת של “אבנגרדיסטים”, שהעם הוא חומר פאסיבי לשליחותה והנהגתה. ושלא כ”חירות“, האומרת: “אלקים לשלטון בחרתנו”, מפא”י מפקידה שליחות העם בידי עצמו, שאין נאמן ממנו על שליחות זו ועל פקדון יקר זה. לפיכך היא דבקה בשיטה של דמוקראטיה מלאה בביתה, כשם שהיא דברה בשיטה של דמוקראטיה מלאה בצאתה. היא צירפה ומצרפת אל שורותיה חברים מכל שכבות העם, ומכל רבדי העליה, ומוסרת לידם זכות מלאה של השתתפות בהכרעות בלי לחשוש מפניהם. חזקה, שאדם בר־דעת אינו הופך ברכה שבידו לקללה. מפא"י יודעת, וכל חבריה הנמנים עליה יודעים כמותה, שמעשיה ומחשבותיה גלויים לעין־כל ואין לה מה להסתיר. היא אינה מסתירה מתחת לבית־שחיה זיקה “לעולם המחר” או “לעולם האתמול”, ואינה נושאת בחובה זממים של הפיכות ומהפכות, של הורדת עליונים והעלאת תחתונים, אלא כל מעייניה ומגמותיה לפתח ולטפח את הליכות התחייה והקוממיות של העם, תוך שמירה מעולה על מידות סבירות של חירות אמתית, של חופש עשייה ויזמה, של יחסי הגינות ותרבות ושל צדק חברתי ויושר אנושי. היא שוקדת על הגברת הזיקה בין הכלל לבין הפרט, שהכלל לא יתעלם מצרכי הפרט והפרט לא ינער חצנו מצרכי הכלל.

זוהי הדרך אשר סללו אותו מורי ההוראה והוגי הדעת של מפא"י, מראשית דרכה ועד היום. והיא דרך של שמירה על ערכים קיימים ושל יצירת ערכים חדשים, שכולה בניין ואין בה ולא כלום מן השאיפה לסתור ולהרוס.

כל פרשת המעשים שנעשו, וכל מסכת היצירה שנוצרה, במדינה ובתנועת הפועלים העברים, מכוחה ומכוח השראתה של מפא"י, הנם עדות ניצחת שאין דרך אחרת בלתה והיא היא הדרך לרבים, דרך לעבור גאולים, הדרך הטובה שיבור לו האדם מישראל.

* *

לשוא טרחו נוברים למיניהם לגלות במפא"י מדנים ופילוגים. לשוא השתעשעו בסיפורי “מוזרות בלבנה” על ריב בין צעירים וזקנים.

אמת נכון הדבר: יש מאבקים במפא“י, על עיצוב דמותה ועל כיוון דרכה. היינו מצטערים צער רב אילו לא היו מאבקים אלה, שהם עדות נאמנה למחשבה שאינה קפואה אלא תוססת, לחיוניות רעיונית ורצונית, לחתירה לעומק ושאיפה למרחב. איזה ערך לתנועת המונים ואיזה עתיד נשקף לה אם תהא סגורה ואטומה בפני כל משב־רוח מצויה? אין זו גזירה מן השמים, שהרוחות שנשבו במפא”י בעת האחרונה יהיו בהכרח רוחות רעות. מפא"י מסוגלת לבור את הבר מתוך התבן והמיזרה – במידה שיש בר כלשהו – כשם שהיא מסוגלת לעמוד איתנה בפני כל רוח מצויה או בלתי־מצויה, אם יתברר שאמנם היא רוח רעה.

ואילו אותם מאבקים, שנשאו אופי אישי בפרוס הבחירות, אינם אלא חבלי־גידול וצמיחה או גם ייסורי התרכבות של יסודות השונים במיזגם, בגילם ובנטיותיהם, דבר שהוא בגדר תופעה טבעית בחברה גדלה ומתרחבת.

אין ספק בדבר, שכל המאבקים האלה מוליכים אל מטרה אחת: חיזוק כוחה והאדרת כושרה והארת דרכה של מפא"י.

כהוכחה חותכת לכך תשמש העובדה, שהמאבקים הללו התנהלו לפי כל כללי הדמוקראטיה הכשרה וההוגנת, עפ"י חוקה ותקנות וסדרי נוהל שחברי המפלגה קיבלו עליהם מרצונם החפשי וקיימו אותם בנאמנות כמיטב יכלתם.

זו הפעם הראשונה בתולדות המפלגה, שהבחירות התקיימו בעתן, כשנתיים וחצי מאז נערכו הבחירות הקודמות; וזו הפעם הראשונה שהתנהלו עפ“י חוקה כתובה ותקנות מפורטות ועפ”י נוהל של הצבעה קפדני ומוסדר למדי, ששום בחירות אחרות בארץ או בעולם לא יתביישו בו. רשימות המצביעים היו ברורות ומוכנות מראש, שבהן נכללו רק שמותם של חברים המקיימים חברותם להלכה ולמעשה. כל חבר ששמו נמצא ברשימה קיבל כרטיס בוחר אישי ומעטפה חתומה ואטומה ורשימות מועמדים לעיון מוקדם. בעת ההצבעה בקלפי נדרש להציג תעודת זהות. שמות המצביעים נרשמו בגליונות ההצבעה כשהם מקויימים בחתימת־ידם.

לשעבר, היתה המפלגה קטנה יותר. ולפי ששררה בין חבריה היכרות קרובה לא נזקקו אלא לתקנות כלליות מאוד, ששימשו מסגרת לסדרים פנימיים, שפרטיהם נקבעו על־ידי תודעה של חברות וחושים אלמנטריים של צדק וסדר.

אך משנתרחבו כתלי ביתה של המפלגה, וגדל מספר חבריה לאלפים ולרבבות, נזקקה, כאמור, לחוקה ולתקנות מפורטות והללו עשו שליחותן כפי התקוות והציפיות שתלינו בהן.

אמנם פה ושם היו גם פרצות, אם שנפרצו במזיד על־ידי חברים מעוניינים ואם שהחוקה, הנוהל והתקנות לא חזו אותן מראש.

ואעפ"י שביותר מתשעים וחמישה למאה התנהלו הבחירות ללא דופי נצטרך בעתיד לגדור עוד אי־אילו פרצות, שנתגלו בחוקה ובתקנות ובנוהל, כדי למנוע כליל סילוף רצונם של הבוחרים אפילו באחוז הקטן ביותר.

אף ייתכן, שבעתיד נצטרף להקטין את יחידות ההצבעה, יתר מן המידה שהגענו אליה בזכות החלוקה של הסניפים הגדולים לסניפי־משנה, כדי להבטיח לבוחר את האפשרות להכיר כל המועמדים שברשימה, היכרות מלאה, ולא יצטרך עוד לתהות תהייה מרובה על רשימת המועמדים גדולה הכוללת עשרות שמות, ערוכים עפ“י סדר א”ב, שאינו מכיר אלא מקצתם. הפעם סייעו “המלצות” להתמצאותם של המצביעים. אבל הן גם קילקלו את השורה לא מעט, לפי שגרמו לתחרות מיותרת ואולי גם לסילופים מועטים ומסויימים. הקטנת היחידה של ההצבעה, יחידת הבוחרים, ובעיקר יחידת הנבחרים, תחסל את הצורך ואת השיטה של המלצות ותבטיח שההצבעה תשקף את רצונם של המצביעים במלוא דיוקו.

* *

ולבסוף ראוי לציין עוד שתי סיבות, שהגבירו את העירנות בהצבעה והעלו את אחוז המצביעים לדרגה גבוהה על כל המשוער.

הסיבה הראשונה היא הפעולה והפעילות הסניפית, שפותחה וטופחה בשנים האחרונות על־ידי מחלקת הארגון של מרכז המפלגה, במידה שלא היתה דוגמתה בעבר. אל “הרחוב” הציבורי הגיעו הדים מן הסיכסוכים המקומיים שנתגלעו בכמה מן הסניפים, אך לא הגיעה הדה של הפעילות המרובה והפעולה המבורכת, שנעשתה ברחבי הסניפים לרבות הסניפים ששררו בהם סיכסוכים.

מזווית־ראייה זו יש לראות בתוצאות הבחירות בפעם הזאת תעודת־כבוד למחלקת הארגון, שבראשה עומד הח' יצחק שפירא, שהוא גם יו"ר ועדת הבחירות המרכזית של המפלגה.

ואילו הסיבה השניה היא העובדה, שהפעם נערכו הבחירות הפנימיות במפלגה, לפני ולקראת מערכת הבחירות למוסדות ההסתדרות, לכנסת ולרשויות המקומיות, דבר שלא היה כמותו בעבר.

היו זמנים שחברים התרעמו ושמרו טינה על כך, שהבחירות הפנימיות למפלגה נערכו רק לאחר שהתקיימו הבחירות הכלליות בהסתדרות ובמדינה, ועל־ידי כך נשללה ההזדמנות מן החברים להשתתף בקביעת הרכב הנציגים של המפלגה בהסתדרות, במדינה וברשויות המקומיות.

הפעם תוקן המעוות הזה ואין ספק שהוא היה אחד המניעים לפעילות ולעירנות בבחירות הללו – אם כי לא היה היחיד ולא היה העיקרי.

אלא שגם תוצאות הבחירות הוכיחו מה רב האמון שהמוני החברים במפלגה רוחשים לנציגי המפלגה במוסדות ההסתדרות, בכנסת וברשויות המקומיות. השרים וחברי הכנסת, חברי הוועידה המרכזת של ההסתדרות, ראשי האיגוד המקצועי וראשי הרשויות המקומיות – לא זו בלבד שנבחרו כולם בלי יוצא מן הכלל אלא אף זכו במספר הגדול ביותר של קולות באזורי בחירתם.

גם זו היא תעודת־כבוד למפלגה והוכחה ניצחת שדמוקראטיה כנה ואמיתית שכרה בצידה: היא זורעת אחריות וקוצרת אמון. אין ספק שההכרעות העתידות לבוא, בשעת הרכב רשימות הנציגים של המפלגה בבחירות להסתדרות, לכנסת ולרשויות המקומיות, תהיינה מודרכות על־ידי אותו רגש אחריות ואותו אמון שציינו את הבחירות לוועידה התשיעית ולמועצות הסניפים.

היו ספקות אם היטיבה המפלגה לעשות בצאתה למערכת בחירות דווקא בשעה שמפלגות אחרות נערכות למאבקי הבחירות בהסתדרות ובמדינה. חששו הספקנים, וביניהם כותב השורות הללו, מפני הסחת הדעת מן המערכות הכלליות, אבל לשמחתנו נתבדו החששות כליל. המערכת הפנימית הפכה להיערכות אדירה ואנחנו יוצאים מחוזקים ומחושלים לקראת המערכות הכלליות.

הפועל הצעיר, 13.1.1959

---

"חירות" בבדידותה

מאת

ישראל ישעיהו

הכנסת דחתה הצעת אי־אמון של סיעת “חירות” לממשלה ברוב עצום, תוך הימנעות כל סיעות האופוזיציה ובידודה הגמור של סיעת “חירות”.

ואם הצבעתן של סיעות הקואוליציה הממשלתית נגד הצעת “חירות” היתה בחזקת דבר המובן מעצמו, הן משום היותן משתתפות בממשלה העכשווית והן משום שהיו שותפות בממשלת הזמנית שהצעת אי־האמון של “חירות” היתה מכוונת בעיקר כנגדה – הרי הימנעותן המודגשת והמופגנת של שאר סיעות האופוזיציה, משמעותה הברורה היא סירוב גמור להזדהות עם סיגנון המשטמה והרהב של סיעת “חירות”, סיגנון החורג למרחק רב מתחומה של אופוזיציה רגילה, שמטרתה ותפקידה לבקר את מעשי הממשלה.

מי ששמע את נאומו של מנהיג “חירות” להנמקת ההצעה של אי־אמון הבחין בקלות, שיותר משהיו לו נקודות־טיעון לגופו של עניין – ויהא שמדובר בעניין שכבר עברה עליו תקופת “ההתיישנות” בת עשר שנים – ביקש מנהיג “חירות” לשפוך זעמו ומררתו על ראש הממשלה באורח אישי. מנהיג “חירות” חשף הפעם לעיני כל את רגש הנחיתות מזה ורהב־גדלות מזה. רק איש בעל תסביך כזה יכול להרשות לעצמו לפנות אל ראש הממשלה, שהוא אדריכל של קוממיות ישראל ונהנה מאמונו של הרוב המכריע בכנסת ובעם, בטון יהיר ומתנשא: “שב אתה שמה. שב ואל תפריע” – ב“תגובה” לקריאת־ביניים של ראש הממשלה, שהנואם אמר דברים בלתי־נכונים.

סיעות האופוזיציה עמדו על כך, ש“מעיקרא דדינא פירכא”, היינו שהצעת אי־אמון בהקשר עם “הערכות היסטוריות” היא מופרכת ועומדת בניגוד גמור לשכל הישר של הדמוקראטיה ושל הזכות הפרלמנטרית להציע אי־אמון לממשלה.

ואילו לגופם של הדברים לא זו בלבד שמנהיג “חירות” לא הצליח לסתור האשמותיו של ראש הממשלה אלא אף נתן להן אישור מלא, שמשום מה נתעלם מעיני העיתונות – מי ביודעין ומי בחוסר תשומת־לב מספקת.

זוהי התחמקות לומר; “לא חשוב מי היה כאן המתחיל”. אם שוללים העלאת פרשיות היסטוריות – הרי חובה לבדוק מי גורם לכך. אכן, לא ראש הממשלה הוא המתחיל וודאי שאינו הגורם לכך. מי שמקשיב לכל הנכתב והנאמר ע“י אנשי “חירות”, בשיטין ובין השיטין, אינו יכול להתעלם מן העובדה שהם נוהגים בשיטתיות ובהתמדה לא רק להצדיק וללמד זכות על מעשיהם בעבר, שהיו שנויים במחלוקת רצינית ביותר, אלא גם להטיל דופי ביריביהם בכלל ובראש הממשלה בפרט. הדיבורים על “הלשנה” ועל “שיתוף־פעולה עם השלטון הזר והמשעבד” חוזרים ונשנים בפיהם בכל הזדמנות הבאה לידם. הם אינם נוהגים ככל אופוזיציה המבקרת את מעשיה של הממשלה, כפי שהם נעשים עכשיו, אלא טורחים להקנות לדור הצעיר שגדל בארץ ולעולים החדשים, שהם ורק הם שהביאו לידי עצמאות ישראל וקוממיותו, ואילו “ראש מפא”י” העמיד את עצמו בראש אותה עצמאות ואתה קוממיות שפעל נגדה בצורה האיומה ביותר.

כל אדם המכבד את עצמו מוכרח להגיב על צורה זו של דיבור מסלף, מעליל ומשמיץ. ואילו אותם המבקשים מראש הממשלה ומחבריו להבליג ולעבור לסדר־היום, נוהגים בשיטה הידועה של “השכנת שלום” הבאה לכבול ידיו של אחד הצדדים, שיטה שנוהגים בה “ידידי” ישראל כלפיה ושאנו מתקוממים כנגדה בכל כוחנו.

דבר אחד נכון אמר מנהיג “חירות” שלא ייתכן מונולוג בוויכוחים מסוג זה, אלא שהוא עצמו מתכוון דווקא למונולוג. וכך נוהג הוא וחבריו בכנסת תמיד. חברי סיעת מפא"י וסיעות הקואוליציה אינם מפריעים למנהיג “חירות” בשעת נאומיו והוא מדבר ככל העולה על רוחו ללא הפרעה כלשהי. אבל כשעולה ראש הממשלה אל הדוכן הם מלווים דבריו במקהלה של קריאות־ביניים והפרעות. הם עוקצים ומעלילים ומשמיצים וכאשר מישהו מגיב עם דבריהם הם טוענים שזה לא יהיה מונולוג וחוזרים ועושים כהנה וכהנה.

לזכותן של סיעות האופוזיציה ייאמר, שבהימנעותן מהצבעה בעד הצעת אי־האמון של “חירות” – על אף שכרכו יחד את המתגרה עם המגיב – הצטרפו למעשה אל סיעות הקואוליציה שהצביעו נגד הצעת אי־האמון ובזה בודדו את “חירות” בשנאתה ובהשמצתה. ספק אם סיעת “חירות” תלמד לקח מן ההצבעה הזו, שנתנה כבוד לכנסת בכלל ולדמוקראטיה הישראלית בפרט, ויחד עם זאת כיפרה במקצת על חטאת ההשמצה והעלבונות המדאיבים, שהוטחו כלפי ראש ממשלת ישראל וכלפי חבריו מפי יריבים שקשה למצוא להם תקנה.

בתארו את פרשת “אלטלנה”, אגב הבאת עדויות מעצמו על עצמו בלי שתהא בידו אף עדות מסייעת אחת, נכשל חה“כ בגין בלשונו והודה הודאה מלאה, הסותרת את כל התיאור התמים כאילו “אלטלנה” הגיעה לארץ “בהסכמת” הממשלה הזמנית וכאילו היתה נכונות למסור את הנשק לממשלה ולצבא הגנה לישראל אלא ש”מישהו" זמם לסבך את אצ"ל בעלילה ולא חס על נשק יקר־ערך שהיה באניה.

הוא אמר: “שליחיו של שר הביטחון הציעו למומחים (!) שלנו כי האניה תבוא לכפר ויתקין. הסכמנו”. וכדי לבאר מה היה מקום ל“הסכמה” מודגשת זו כשהאניה הגיעה לארץ לפי דבריו על דעת הממשלה הוסיף: “באשר לחלוקת הנשק, הצענו את ההצעות הבאות – 20 אחוז של הנשק לגדוד אצ”ל בירושלים. את השאר יקבלו גדודי האצ“ל בתוך הצבא”. ואם ביחס לגדוד אצ“ל בירושלים היתה בפי מנהיג “חירות” טענה, שהופרכה הן על־ידי ראש הממשלה והן על־ידי סגן שר הביטחון דאז חבר הכנסת י. גלילי שלא היה צבא הגנה לישראל בירושלים אלא “רק” חיילות הגנה, הרי ביחס למסירת 80 אחוז של הנשק אך ורק ל”גדודי האצ“ל בתוך הצבא”, הוא אישר למעשה את האשמה שהאשים אותו ראש הממשלה והיא שהכוונה היתה לשמור על אצ“ל כצבא עצמאי־מיוחד בתוך מסגרת צה”ל, כדי לשמור בכך על אינטרסים מפלגתיים מרחיקי־לכת. ועוד הוסיף מ. בגין ואמר: “הצעתנו השניה (בדבר מסירת 80 אחוז לגדודי האצ"ל בתוך הצבא) נדחתה ומשהוספנו לעמוד עליה (היינו; סירבו למסור את הנשק לממשלה ולצבא), כי צודקת ומוצדקת היא” – קרה מה שקרה.

בזאת נתן חה"כ בגין את העדות הברורה ביותר נגד עצמו והודה באשמה שהואשם בה.

ואם בצדק ובדין הדגישו סיעות האופוזיציה, בנימוקי הסתייגותן מהצעת אי־האמון של “חירות”, את מורת־רוחן מהעלאת פרשיות היסטוריות לדיון בכנסת, הרי שלא בדין ושלא בצדק כרכו במורת־רוח זו את ראש הממשלה עם אנשי “חירות”.

הפועל הצעיר, 20.1.1959

---

"קואליציית־ניר" בכנסת

מאת

ישראל ישעיהו

משנבחר חבר הכנסת נחום ניר כיושב ראש הכנסת, נחלוק לו את הכבוד הראוי לנושא המשרה הזאת ונברכו שיצליח לשמור על כבוד הבית ועל מעמדו בעם, בהתאם למורשת, שהניח אחריו היושב־ראש הראשון של הכנסת, יוסף שפרינצק ז"ל. ולא רק כיושב־ראש הכנסת, אלא גם מבחינה אישית חלקנו ונחלוק לנחום ניר את הכבוד הראוי לו.

אכן, בחירתו כיושב־ראש הכנסת מעניקה לו חסינות מוסכמת ומובנת מאליה במילוי תפקידו, כשם שהיא מטילה עליו הגבלות מסויימות מבחינת אפשרות הוויכוח הציבורי; מצדנו נשמור ברצון כן ונאמן על אותה חסינות, שהוא זכאי לה; אך תהיה זו איוולת אם מישהו ידרוש מאתנו לעבור בשתיקה על כל השתלשלות הדברים, שקדמה לבחירתו ושהביאה לידי בחירתו כיושב ראש הכנסת.

נחום ניר אינו מיטיאור, שלפתע דרך בשמי חיינו; גם הוא אינו חושב עצמו כזה; כולנו מכירים אותו זה עשרות שנים; הוא אחד ממאה ועשרים חברי הכנסת ובלי ספק יש לו מעלות ומגרעות כמו לכל אחד מהם; הוא אמנם מן הזקנים ביותר בבית, וזוהי מעלה שבדרך כלל אנו מתייחסים אליה בדרך־ארץ; אך אינו הזקן היחיד בין חברי הכנסת ויש מקום לפקפק אם הזיקנה כשלעצמה צריכה להיות קוואליפיקציה הכרחית לגבי מישרת היושב־ראש, כשם שאינה יכולה להיות תנאי לגבי איזו מישרה רמה אחרת במדינה. גם הזקנים, שישבו בשער בימי אבותינו הקדמונים, לא תמיד היו זקנים של ממש אלא חכמי העם ובחיריו, שמעמדם הקנה להם את התואר זיקני העם.

זיקנתו של נחום ניר וסגולותיו האישיות לא היו הגורם המכריע בבחירתו. הגורם המכריע היה רצונן המוצהר של מפלגות האופוזיציה והמפלגות הקטנות שבקואליציה להקניט את מפא"י ולפגוע בכבודה.

הוריו “הידועים בציבור” של הרצון הזה הם “חירות” מימין ו“אחדות העבודה” משמאל, שמבחינת השאיפה והרצון “לדפוק” את מפא“י ולירוש אותה הן ממש זוג מן השמים; אלמלא ידע בגין נפש “אחדות העבודה” לא היה מציעה את חברה ניר לתפקיד היו”ר; ואלמלא נכונותה של אחה“ע להישען על כתפיו של בגין לא היתה מציעה מועמד שלה ולא היתה מתקיפה את מפא”י בעזות־מצח האופיינית לאחדים מדבריה של אחה“ע. כמפלגת פועלים קטנה היתה צריכה לנהוג צניעות בעצמה כלפי מפלגת הפועלים הגדולה, שגדלה הוא פי ארבעה מאחה”ע והיא רוב בניין ורוב מניין של תנועת הפועלים הישראלית.

אנשי אחה“ע טוענים להצדקת מעשיהם, שלא עשו כן אלא מטעמים אישיים. לדבריהם עשו כן משום שבין שורותיהן נמצא איש מתאים לתפקיד זה בעוד שמפא”י לא הציעה איש מתאים; והם מוסיפים שאילו היה משה שרת מסכים להיות מועמד, לא היו הם מציעים כנגדו את מועמדותו של ניר. אך טענה זו אינה עומדת במבחן האמת ודיו גירוד קל כדי לגלות בה גם לא מעט זדון־לב.

ראשית, מי יאמין להם שהיו מצביעים בעד משה שרת אילו הסכים להצגת מועמדותו? הרי הם אמרו זאת רק לאחר שידעו שסירובו הוא ודאי ומוחלט; ואילו שמו של ניר כמועמד הוזכר על ידי בגין עוד לפני שנודע דבר הסירוב המוחלט של שרת;

שנית, מי נתן להם הזכות והסמכות להיות הפוסקים היחידים שהמועמד שהוצע על־ידי 41 חברי מפא“י אינו ראוי למלא תפקיד היושב־ראש; ומה הן הקוואליפיקציות הדרושות ליושב־ראש הכנסת שמועמדה של אחה”ע ניחן בהן ולא ניחן בהן מועמדה של מפא"י?

שלישית, סופם העיד על תחילתם שהם, בדומה לבגין, היו מוכנים לתמוך במועמדותו של שרת רק כדי לפסול כל מועמד אחר שיוצע על ידי מפא“י; האם לא היתה להם בטיעון זדוני זה כוונה להשפיל ולהבזות מספר גדול ככל האפשר של אישים, שמפא”י תבוא ותציע אותם והם יעמדו ויכריזו על פסילתם בזה אחר זה, ש“זה אינו שווה” ו“זה אינו מתאים”, ובדרך זו “לחסל” אותם ולהציג את סיעת מפא"י ככלי־ריק, שבין עשרות חבריה אין אף אישיות אחת ראוייה לשמה?

אם דרושה הוכחה לזדון זה, הריהי נתונה בצד השני של מטבע הטענות, כאשר “אחדות עבודה” ו“חירות” יצאו ואמרו: בכלל היכן כתוב שמישרה זו צריכה להיות בידי מפא“י? ומה אם היא המפלגה הגדולה – כלום יש עדיפות למפלגה גדולה? – אדרבא זוהי מגרעת להיות מפלגה גדולה; מכאן יצא אותו הסבר מגוחך, שלמען קיום הכלל הידוע של “הפרדת הרשות המחוקקת מן הרשות המבצעת” מוטב שתפקיד יו”ר הכנסת לא יהיה בידי איש ממפלגת הרוב.

אילו היו אומרים, שלמען השגת המטרה של “הפרדת הרשויות” רצוי למסור תפקיד יו“ר הכנסת לידי איש ממפלגות האופוזיציה דווקא – היינו מנסים “להבין” זאת, לאחר שזה מכבר אנו חיים בהרגשה, שמפלגות האופוזיציה רואות את הכנסת כנכס בלעדי שלהן; אולי היינו מביעים תמיהה מדוע לא הועלתה מחשבה כזו במשך עשור השנים, שבהן כיהן כיו”ר איש הנמנה על הקואליציה הממשלתית. אך איזו הפרדת רשויות יש כאן אם המועמד שהוצע ע“י אחה”ע נמנה גם הוא על מפלגה המשתתפת בשלטון? כלום רק איש הנמנה על סיעת מיעוט מסוגל לשמור על הפרדת הרשויות?

ועוד הוסיפו ואמרו: מפני מה צריכות להיות כל המישרות הרמות בידי מפא“י? לשם כך צירפו שלש מישרות: הנשיא, ראש הממשלה ויו”ר הכנסת, כדי להבליט ששלשתן בידי מפא“י ומוצדק להוציא אחת מהן מידיה; אך האמת היא, שאין אלו המישרות הרמות היחידות במדינה; ולא עוד אלא שמישרת הנשיא ניתנה על שכמו של יצחק בן צבי לא רק משום שהוא חבר מפא”י, בעוד שמישרת ראש הממשלה אינה ניתנת אלא בידי ראש הסיעה המסוגלת להרכיב ממשלה. הווה אומר, שכל ה“טענות” הללו לא באו אלא כדי למצוא “צידוק” הן לשלילת זכותה האלמנטרית של מפלגת הרוב והן למסירת זכויות־יתר למפלגת מיעוט קטנה, שציבור הבוחרים הקצה לה מקום צנוע ביותר. ואף כל פי שאין טיעון זה בא כדי לתת צידוק למעשה מסויים וקונקרטי הריהו חמור ביותר כיוון שהוא חושף לפנינו בכל חומרתה את השאיפה למסור את השלטון במדינה לידי קואופרטיב של מפלגות מיעוט, שתחלקנה אותו ביניהן; לא העם הוא שיקבע מי יהיה רוב ומי יהיה מיעוט אלא כושר התימרון הבינסיעתי ו“חכמת” ההתקשרויות הבינסיעתיות על בסיס של “שמור לי ואשמור לך”. וכן פירושו של דבר, שאין ערך לא לדרך ולא לשיטה, לא להשקפות־עולם ולא לאחריות כוללת; – כל אלו הם דיבורים יפים לצרכי בחירות, אך הביצוע יחולק בין מפלגות קטנות כשם שמחלקים נחלאות וכל אחד יעשה בנחלתו כבתוך שלו. האידיאולוגיה של שלטון מיעוטים, שדובריה הבולטים הם אנשי “חירות” ואנשי אחה“ע והיא קרוב ללבם של רבים מאנשי מפלגות אחרות, בייחוד קטנות שבהן, היא אחד המניעים החזקים לבחירתו של ניר כיו”ר הכנסת.

אולם, לבד מן ה“אידיאולוגיה” הזו פעלו במקרה זה עוד כמה “חשבונות מיוחדים” של כל מפלגה לחוד ושל כולן ביחד. כי בעוד שהציונים הכלליים נסחפו עם הזרם, משום שכנראה לא רצו לפרוש מן הציבור האופוזיציוני – הרי הדתיים, מייסודו של “הפועל המזרחי”, גבר בהם יצר הנקמה על השכל הישר והם גמרו אומר “לגזוז את זקנם” רק כדי להקניט את מפא“י, ולנקום בה, על שהעמידה בראש משרד הדתות אישיות רבנית נודעת ועל־ידי־כך הבליטה את חוסר הטעם שביציאתם מן הממשלה; ולא זו בלבד אלא שלאחר מעשה נקמנות שעשו – דאג עיתונם להפיץ שמועות בדבר “מסע נקם מצד מפא”י כלפי הסיעות שהעזו להוציא מידי מפא”י את ה“חזקה” וכו"; מום שבהם מונים אותו בזולתם;

הפעם אין אנו יכולים להתרעם על מפ“ם, שמפאת יחסי־הגומלין וההתחרות שבינה לבין אחה”ע לא יכלה, כנראה, להעמיד עצמה לצד מפא“י ונגד אחה”ע; היא גם הודתה בכתב ובע“פ בזכותה העקרונית של מפא”י, כמפלגת הפועלים הגדולה ביותר בכנסת וכמי שמישרת יו"ר הכנסת היתה בידה כל השנים, להציע את מועמדה לכהונה זו.

ואילו התנהגותה של המפלגה הפרוגרסיבית היתה “תקיעת סכין בגב”; היא הודיעה ביום האחרון על החלטתה להימנע מהצבעה בכלל ובכך גרמה להימנעות של אגודת ישראל ופועלי אגו“י, שכולם או רובם התכוונו להצביע בעד מועמדותו של חה”כ ברל לוקר, אולי לא כל כך מאהבת מפא“י אלא בעיקר כדי שלא ייבחר חה”כ ניר, שבעיניהם הוא נחשב כאפיקורוס־להכעיס.

לנמענים היו 11 קולות ויחד עם 44 קולות של מפא“י וחבריה הערבים היה מקבל ברל לוקר 55 קולות מול 53 קולות שקיבל ניר. אי אפשר להשתחרר מן הרושם, שהמכשילים העיקריים היו הפעם דווקא הפרוגרסיבים; ואילו הנימוק שנתנו להימנעותם הוא ממש מגוחך. לדבריהם באה הימנעותם משום שכל אחד מן המועמדים הנ”ל הוא “אישיות מפלגתית”. מאי משמע? כלום יש בין 120 חברי הכנסת מישהו שאינו אישיות מפלגתית? הן כולם נמנים על מפלגות ונבחרו באמצעותן.

הפועל הצעיר 10.3.1959

---

המרקחה של המיעוטים

מאת

ישראל ישעיהו

סלקו ידיכם מן הבחישה בקדירה העדתית

הח' גיורא יוספטל, מזכיר המפלגה, נתן בדברי פתיחתו בוועידת מפא"י פרטים מעניינים על הרכבה של הוועידה. האוזן שמעה את המספרים והאחוזים והעין ראתה את התמונה עצמה. קלסתר הפנים הקולקטיבי של הוועידה היתה בבואה נאמנה, מרהיבה ומעודדת, של אוכלוסי ישראל בכלל ופועלי ישראל – בפרט. בלטו בה הגילים הצעירים, יוצאי ארצות מזרח ותימן וציבור הפועלים הישראלי והחלוצי על כל גווניו!

ומכיוון שזאת היתה ועידה, הבאה לאחר מערכת בחירות פנימיות, אישיות וחשאיות. שלא חסרו בה גם מאבקים, הרי שהרכב זה של הוועידה אינו תמונה לנוי ולראווה, אלא תוצר אמיתי ותוצאה ממשית של המאמץ הכביר למזג יוצאי ארצות שונות ובני גילים שונים לחברה הישראלית מגובשת.

מפלגות אחרות שבהסתדרות, ושמחוץ להסתדרות, גם הן מעוניינות ומתעניינות בבני הגילים השונים, ובעולי ארצות השונות, בייחוד עולי ארצות המזרח ותימן, אולם התעניינותם בהם היא כבוחרים, שעה שמפא“י השקיעה ומשקיעה מאמצים לעשותם יחד חברים. היא שוקדת להפוך את הכמות הגדולה לאיכות של ממש. הוועידה עצמה מעידה, שאנו עומדים בעיצומו של התהליך הזה. זו זכותה ועליה גאוותה של המפלגה, שהיא הראשונה ועל פי רוב היחידה, המתמודדת בכל הרצינות ובכל הכנות, והמתרגמת הלכה למעשה, את הנושא הנכבד הזה ששמו מיזוג עליות ועדות, שהכל אמנם דשים בו ומדברים בו ובחשיבותו, אבל מתחמקים ממנו, משום שיראים אותו יראה גדולה. מפא”י שמחה בחלקה זה שזכתה בו. היא שמחה, שהמוני העולים מארצות המזרח ותימן זרמו וזורמים אל תוך שורותיה. הם רואים בה משענת יחידה ונאמנה להשתרשותם בארץ וערובה למשטר של שוויון, אחווה וחברות בשביל כל הפועלים וכל העדות. הם יודעים, שאין תקווה אמיתית להשלטת שוויון במדינה ובהסתדרות בלעדי ידה המכוונת של מפא“י. ומפא”י עצמה רואה בהם ציבור מבורך הנושא עכשיו על ראשו את כתר החלוציות בכבוד ובצניעות, הם בונים את ההתיישבות ואת ערי הפיתוח “הבונים בחומה והנושאים בסבל, עומסים”. הם נוטעים עצים וסוללים דרכים, שומרים גבולות בימים ובלילות ושומרים על גחלת היהדות.

אין נשמתם חצוייה בין כל מיני איזמים, אלא שהם שלמים עם אהבת ישראל ואהבת המדינה ללא שיור. עליהם אמר משוררנו ח.נ. ביאליק “יהיה חלקי עמכם, רוקמי חייהם בסתר; צנועי הגות ועלילה; למודי החרש וחדלי קול ודברים”.

אולם הגשמת מיזוג העליות והעדות אינה דבר קל ואינה דבר פשוט. היא אולי הקשה והנכבדה במשימות. בכסף, בחמרים, בעבודה ובידע אפשר לבנות ארץ שהיתה חרבה. אבל כל אלה אינם מועילים אלא מעט למי שרוצה לבנות עם שהיה חרב. לשם כך צריך להפעיל בחיים, ובהליכות של יום יום ושעה שעה את הלב, הבינה, רגשי אהבה וזכרונות אחווה ותודעה של עבר ועתיד משותף. זוהי יגיעה רבה שמפא"י מתייגעת בה קשות, לפעמים לבדה ולפעמים – תוך הפרעות וחבלות מצד יריביה.

לא אנחנו ולא בדורנו נוצרו ההבדלים העדתיים, בין כשהם קטביים ובין כשאינם קטביים. זוהי קללת הגלות וקלקלתה במשך אלפי שנים, בשביל עם הנודע כ“עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים”. ואנחנו עוסקים עכשיו ומצווים לעסוק בגירוש הקללה ובתיקון הקלקלה הזאת. ודווקא בזמן קצר ביותר.

לפיכך, מי שמנסה לגרות את הנימים הרגישות של עדתיות, כדי לעשות מזה רווחים של בחירות, לא זו בלבד שהוא מחבל באמצעי הריפוי של פצעי המארה הלאומית שלנו, אלא שהוא גם עושה איוולת גסה. זהו משחק באש ועלולה לאכול גם את מציתיה עצמם.

שמענו בזמן האחרון על נסיונות שונים להקים רשימות עדתיות נפרדות בבחירות למועצות הפועלים. בחלק מן המקרים באו הנסיונות האלה כתוצאה מתסיסה פנימית באותם המקומות או כתוצאה מחוסר כשרונות של האנשים במקום להסתגל לתהליך של מיזוג העליות והעדות ולשלם מחירו המלא.

אולם יש מקומות לא מעטים, שהנסיונות להקים רשימות עדתיות נפרדות הם פרי הסתה ועידוד של מפלגות יריבות למפא"י. ולא רק של מפלגות הימין, אלא גם של מפלגות המיעוט שבהסתדרות.

מחובתנו לקרוא אל כל המפלגות: סלקו ידיכם מן הבחישה בקדירה העדתית. התבשיל שייצא מן הקדירה הזאת הוא רעל מסוכן לכל המפלגות, בלי יוצא מן הכלל, ונושא בכנפיו חורבן לכל המבנה והמתכונת של חיי הציבור במדינה ובעם. ואילו ליוצאי ארצות המזרח עצמם יביא דבר זה מארה של פירוד וקללה של סיכסוכים ביניהם לבין עצמם; כי מי שאומר רשימה עדתית מוכרח להבין, שתהיינה רשימות עדתיות מרובות לאין קץ.

סיעות המיעוט בהסתדרות קבעו מטרה לעצמן בבחירות האלה, והן מבקשות את ציבור הבוחרים לעזור להן בהשגתה, והיא הקטנת כוחה של מפא“י והגדלת כוחן הן, לא שאיזו מהן מעיזה לבקש מן הציבור שיתן לה רוב. אלא שכולן מתפללות זו על זו, שאף אחת מהן לא תהיה רוב. אפשר להצטרף לתפילתן זו בלב שלם אלמלא היו רוצות, שגם מפא”י לא תהיה רוב.

הן רוצות בכך כדי שאפשר יהיה ליצור בהסתדרות משטר, ששום החלטה לא תתקבל ושום מעשה לא ייעשה אלא אם הוא מוסכם. דמות כזאת רצו לשוות גם לקואליציה הממשלתית, שבמרכזה שלוש מפלגות הפועלים, הם רצו שההחלטות יהיו תמיד מוסכמות ושאם אחת משלוש המפלגות אינה מסכימה לדבר מן הדברים – לא יקום הדבר!

כל ימי הקואוליציה הזאת נמשך המאבק בינינו לבינם על כך שהחלטות המתקבלות ברוב דעות של כל שליחי ציבור הפועלים הן ורק הן דמוקראטיה אמיתית. ואילו הם טורחים כל הזמן לשכנע את עצמם שבמניין של רוב ומיעוט יבוא דווקא מספר המפלגות ולא מספר הנבחרים הממשי. אם יש 6 מפלגות מצד אחד, אפילו הן מהוות רק 40% – הרי הן רוב ודעתן דעת הרוב; ואילו מפלגה אחת, אפילו היא מהווה 60% – היא נחשבת בעיניהם כמיעוט ודעתה “דעת יחיד”.

אותן מפלגות פיתחו במרוצת השנים את האידיאולוגיה של ה“שיתופיות” ו“ההסכמיות”. אנחנו הלכנו לקראתן במהלך הזה של שיתוף המיעוטים מתוך רצון לקרב לבבות ולשמור על שלמות המחנה. אבל אצלם הלך הדבר הזה ונהפך לתורת־יסוד ולחוק־יסוד, שמוכרחים לשתף בניהול העניינים כל מיעוט. בדרך זו הגענו לאותו מצב מגוחך, שנציגי מפלגות שונות יושבים במוסדות־מבצעים ומשתתפים בהחלטות ובביצוע; אולם בחוץ הם מופיעים כאופוזיציונריים, זהו גן עדן של כסילות, להיות בפוזיציה ובאופוזיציה בעת ובעונה אחת.

כל “שותף” מרשה לעצמו לנהוג כך, שמה שנפל בחלקו – השתיקה יפה לו: ואילו כלפי מה שמתנהל בידי אחרים הוא צריך להיות מבקר ומקטרג.

התוצאה של שיטת שיתוף המיעוטים הביאה לידי כך, שהילודה של מפלגות מיעוטים נמצטת בתהליך בלתי־פוסק של עליה. פעם היו בהסתדרות מלבד מפא“י, רק תנועת השוה”צ ופועלי ציון שמאל; אח“כ נוספה “אחדות העבודה”, אח”כ “העובד הציוני”, אח“כ “העובד הדתי”, אח”כ מק“י ואח”כ ארגון העובדים הציונים הכלליים; הרי שש מפלגות־מיעוט ומי יכול לערוב לנו שזהו המספר הסופי?

עלינו להזהיר, שהשיטה הזאת של שיתופיות והסכמים בין סיעות־מיעוטים היא קוסמת ומושכת להוסיף וליצור סיעות־מיעוטים נוספות. אין מנוס מזה. כל אדם פשוט עלול לבוא לידי מחשבה כזו: עשה לך מפלגונת כל שהיא ותיכנס כשותף בכל העסקים; ייתכן אפילו שמזלך ישחק לך ואתה תהיה לשון־המאזניים: וכאשר השיטה הזאת מתנהלת לעיני המוני עולים, המתלבטים עדיין בחבלי השתלבותם בחיי הציבור; וכאשר נושאי השיטה הזאת מגרים גם את יצרי העדתיות, כדי להרוויח מהם ריווח לאלתר – הרי שהתוצאה תהיה שיילכו ויתוספו סיעות־מיעוטים במספר ללא־גבול; יש פיצול עדתי רב, יש הרבה עדות ובכל עדה יש חטיבות שונות. מי יכול למנוע שבהסתדרות תהיינה 20 סיעות־מיעוטים או יותר? רק אז תהיה זו הסתדרות, שאויביה יוכלו להסתער עליה ולכבשה! עלינו לטפח, בשקידה ובנאמנות ובעקביות, את התודעה של אחדות ושל ליכוד; שאם לא נגביר את האחדות ואת המאחד – עלול לקום עלינו גולם הפירוד והפיצול והוא מסוגל לרמוס את הכל ללא שיור. ולא זו בלבד אלא שאותה תועלתיות, שאליה חותרות סיעות המיעוט על־ידי טיפוח ה“שיתופיות” וה“הסכמיות” – והן מבקשות עוד להגביר אפשרויותיה ע“י הקטנת כוח הרוב של מפא”י – לא זו בלבד שהיא מסוגלת להרבות בפרייה ורביה של סיעות מיעוטים נוספות, אלא שהיא משחיתה גם את פרצופן והורסת נאמנותן של מפלגות־המיעוט עצמן כלפי כל ערך מן הערכים, פרט לערך האחד והיחיד, שהוא קבלת חלק במה שנחשב שלטון או הנאה.

היינו עדים לכך, שכאשר התועלת והריווח הכיתתי הם עיקר־היסוד יכול היה לקום קשר ושיתוף־פעולה, על בסיס של תועלתיות כיתתית, גם בין הימין הקיצוני לבין השמאל הקיצוני. ולא יתבוששו. הם עלולים להסתפק בתועלת עצמית מפלגתית גם אם הדבר יאלצם לוותר על תועלת הכלל ועל טובתו. האין זו דרך המוליכה לציניות, לכפירה בערכים, לאינטרסנטיות ולחילול כל קודש?

העם החדש במדינת ישראל טרם נכבש כיבוש מלא לתנועות ולזרמים המוערים עד עכשיו, בקרב ציבור הפועלים ובקרב אזרחי המדינה. זמן רב עוד יעבור עד לגיבושו וכיבושו. לפיכך צריכה להישמע הקריאה; למעט את מפלגות המיעוטים. אם נעשה את קיומן של מפלגות־מיעוט לדבר שאין בו כדאיות, שאינו משתלם, שאינו תנאי לקיום חיי הציבור ואינו יכול להיות “לשון־המאזניים” – יגברו תהליכי האיחוד והליכוד, בלי שתחסר לנו האופוזיציה, הנחוצה לקיומם של חיים דמוקראטיים. אך אם לא נעשה כן יגברו תהליכי הפירוד והפיצול ואז כל הדמוקראטיה תהיה פלסתר.

הפועל הצעיר, 15.4.1959