דברים בכנס הארצי הכ“ג לתנ”ך

ה' בניסן תשל"ה – 17.3.75

משעה שקמה מדינת-ישראל קם לתחייה, גדולה ומופלאה, גם ספר התנ“ך; תחייתו ותחייתנו ירדו כרוכים ודבוקים יחד; ואם עד כאן היה התנ”ך ספר בריתנו ותורת אבותינו, שבפרקיו, פסוקיו ואותיותיו, מפורשים או רמוזים דברים שבמצווה ובקדושה, וסביבם לוויית-חן של סיפורי מעשים, שהיו בימים מקדם ודברי חזון לאחרית הימים, הרי מכאן ואילך כאילו פצחו פיהם כל פרקיו, פסוקיו ואותיותיו, והריהם מדברים אלינו ברעננות ובאקטואליות, כאילו זה עתה ניתנו, ומהם זורח ומשתפך אור עצום על מעשינו ועל כל הקורות אותנו, מעשים וקורות שנראים ונעשים כאילו הם חוליות המשך, באותה שרשרת קדומים מופלאה.

הנה מה טוב, שכולנו חזרנו ונמשכנו אל ספר הספרים, בחבלי קסם ואהבה, ובהתעניינות מרובה, הן כתורה לשמה והן משום שאנו מבקשים למצוא בו משען ומשענה בצוק העתים ולעת שמחה. זוהי, כמדומני, מטרתם של הכינוסים הללו, ושאר זימונים כיוצא בהם, המיועדים לעיון בתנ"ך, על דרך המסופר בנחמיה: “ויקראו בספר, בתורת האלקים, מפורש ושום שכל, ויבינו במקרא”.

והפעם ערבה לנו תכנית הכינוס הזה, העשרים ושלשה במספר, לפי שהוא מוקדש ללימוד ספרי הנבואה וההיסטוריה של תקופת שיבת-ציון – חגי, זכריה ומלאכי, עזרא ונחמיה, תקופה שמרובה בה הדומה – על אף השונה – עם תקופתנו; וכל מה שאירע באותה תקופה דברים שנאמרו, מעשים שהיו ונסיונות שנעשו, ההצלחות והכשלונות – ראוי להם להיות “נר לרגלינו ואור לנתיבתנו”.

לאחר כמאה שנות שיבת-ציון של ימינו, ועשרים ושבע שנות עצמאותנו המדינית – תקופות-זמן המקבילות, פחות או יותר, לתקופת שיבת ציון מבבל – יש צורך ויש טעם שניעצר רגע כדי לצפות ולהתבונן במהלכינו ובמעשינו, אחור וקדם, בייחוד לעת כזאת, שניכרים בשולי מחנינו סימנים של תהיה, מבוכה וספקנות, הן בדבר זכותנו על הארץ הזאת והן בדבר עתיד קיומנו כמדינה וכעם.

לפיכך, ככל שניעזר בהקבלות ובהשוואות, עם תקופת שיבת-ציון מבבל, אין ספק שנמצא בהן עידוד לתקוותנו וחיזוק לאמונתנו, ויתקיים בנו דבר הנביא זכריה “וגִבַּרְתִּי את בית יהודה ואת בית יוסף אושיע, והוֹשבוֹתים כי רִחמתים, והיו כאשר לא זנחתים, כי אני ה' אלהיהם ואענם. והיו כגבור אפרים, ושמח לבם כמו יין, ובניהם יראו ושָמַחו יָגֵל לבם בה'” (זכריה י' ו-ז).

הילכך, תרשו לי לציין אי-אלה הקבלות בתחומים שאני עוסק בהם או קרוב אליהם, בבחינת “איש איש ממלאכתו אשר המה עושים”.

ולפי שאני בא מן הכנסת, כאילו נדרשת מאליה ההקבלה בין “כנסת הגדולה” לבין הכנסת של ימינו. אמנם, כנסת הגדולה אינה נזכרת במקרא אלא היא נלמדת מן האמנה, שנכתבה ונחתמה (נחמיה, ט' ו-י"ב) ע“י “שרינו, לויינו, כהנינו”, וכן ע”י 84 ראשי-עם “אנשי מופת”, כלשונו של זכריה (ג‘, ח’), ובראשם נחמיה התרשתא, כל שכן שתפקידיה וסמכויותיה לא פורשו, כפי שפורש, בקיצור נמרץ, תוכן האמנה שנחתמה.

אבל, מן הפתיחה של מסכת אבות, המונה את סדר הדורות של קבלת התורה, ממשה עד אנשי כנסת הגדולה, וכן מן הנאמר, זעיר פה זעיר שם, בתלמוד ובמדרשים ובמקורות קדומים אחרים, אנחנו למדים, שהכנסת הגדולה היתה מוסד רב-חשיבות, אעפ"י שכנראה לא קיימה ישיבותיה בתדירות כמו בימינו.

היה זה מוסד בעל חשיבות מדינית וייצוגית כלפי פנים וכלפי חוץ. אומר הירושלמי: “למה נקרא שמם אנשי כנסת הגדולה, שהחזירו את הגדולה לישנה”. אך עיקר חשיבותו וגדולתו היה מוסד מחוקק; סביר להניח, שלא זו בלבד שאנשי כנסת הגדולה כתבו חלקים גדולים של התנ“ך: יחזקאל ושנים-עשר, דניאל ומגילת אסתר (בבא בתרא, ט“ו, ע”ח), וכן גם הפשירו והכשירו, או כפי שנאמר: פירשו, – את משלי ושיר השירים וקהלת (אדר“נ, פ”א), ולא רק ששינו את הכתב ותיקנו את התפילות והברכות, אלא גם התורה שבע”פ כולה, כלומר מכלול ההלכות, שלאחר זמן נתגבשו בשישה סדרי משנה ע"י רבינו הקדוש – היתה פרי המסורת שהנחילו לדורות, שבאו אחריהם כמכלול של חוקים ומשפטים.

כנסת הגדולה היתה מיוסדת על הדת, כפי שהמניעים של העליה מבבל היו דתיים, וזו היתה גם המוטיבציה של מלכי פרס, שהרשו וסייעו לאותה עליה. כל שכן שמנהיגי שיבת ציון – זרובבל וישוע, עזרא ונחמיה – ראו תפקידם בהחזרת עטרת הדת ליושנה כעיקר ויסוד לביסוס הלאומיות ולחידוש העצמאות המדינית. אותה שעה קיימו הקהילות שבגולה חיים יהודיים דתיים מובהקים: “לא עלה עזרא מבבל עד שעשאה כסולת נקיה” (בבא בתרא, ט"ו).

גם עצם הקמת כנסת הגדולה היתה בבחינת חידוש מסורת עתיקה ומקורית, שהחל בה משה רבינו כאשר נצטווה מפי הגבורה: “אספה לי שבעים איש מזקני ישראל”. מסורת זו נתקיימה לסירוגין, ובלבושים שונים, בכל הדורות, לפני ואחרי “כנסת הגדולה”. לא ייפלא, איפוא, שהכנסת הגדולה נתקבלה כסמכות עליונה על כל קהילות ישראל, בארץ ובתפוצות הגולה, ובכך הובטחה אחדות הקיום היהודי, ועוצבה מרכזיותה של ארץ-ישראל למשך דורות רבים.

ההקבלה בין כנסת הגדולה והכנסת שלנו היא אמנם במעמד ובסמכות. ולא זו אף זו: בבואנו לכונן את בית-הנבחרים והמחוקקים שלנו קראנו לו כנסת, ואת מספר חבריו קבענו למאה ועשרים, שיש גורסים שכך היה מספרם של אנשי כנסת הגדולה.

אולם, הכנסת שלנו היא חילונית-לאומית-מדינית, בנויה כמתכונת הפרלמנטים בארצות הדמוקראטיות המערביות, וענייני הדת אינם תופסים בה אלא מקום מועט בלבד.

ונשאלת השאלה: האם יכולה הכנסת שלנו למלא תפקיד של סמכות עליונה לא רק בא"י אלא גם בתפוצות הגולה, כשאין לה סמכות רוחנית? וכלום יש עתיד לקיומה של אחדות העם היהודי בהעדר הבסיס הדתי? וכיצד תובטח מרכזיותה של ארץ-ישראל בעם היהודי גם בדורות הבאים? וכיצד יתחבר העתיד של עם ישראל עם העבר הקדום והקרוב שלו חיבור מהותי, רעיוני ורצוני?

שמא הגיעה השעה לעיין ברצינות בהקמת סנהדרין לצד הכנסת, או במקביל לה, שתהיה מורכבת מאנשי רוח ומופת, תעסוק בבעיות הרוחניות והדתיות של עם ישראל ותתקין תקנות, שיהא בהן כדי לשמור על הקיום היהודי, בזה ובבא, תקנות שהציבור יכול לעמוד בהן, נוכח הנסיבות של זמננו והתמורות המתחוללות בהלכי-רוחם ובאורחות-חייהם של היהודים.

הלא אנחנו שטופים ונשטפים בנחשולי תרבויות חילוניות, חומרניות ומתירניות, שלצדן התפתחויות מדעיות מרקיעות שחקים, וכל אלה דוחקות את המהות היהודית לקרן-זווית, ומרחיקות את בניו של העם היהודי משורשיו ומעברו; עינינו רואות וכלות כיצד מתרחקים מקהילותיהם צעירים יהודים בתפוצות הגולה, בייחוד משכילים שבהם, וכיצד יורדים יהודים מן הארץ – לארצות אחרות, בכללן גרמניה; וביניהם, לא רק עולים שלא נקלטו בארץ, אלא גם צעירים שנולדו וגדלו באווירה של מדינת ישראל.

אין זאת אלא שאנו זקוקים לא רק להבטחה של הנביא חגי (ב‘, ט’) לאמר: “גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון, אמר ה' צבאות, ובמקום הזה אתן שלום”, וכן לדברים טובים, דברי ניחומים של הנביא זכריה (א' ו-ג'), שגם קרא: “שובו לביצרון אסירי התקוה” (ט', י"ב), ועודד אותנו בהבטחתו מפי ה' לאמר: “כן אושיע אתכם, והייתם ברכה, אל תיראו – תחזקנה ידיכם” (ח' י"ג), אלא אנחנו זקוקים גם לנבואתו של מלאכי (ג' כ"ד): “הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא… והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם”.

*

ועוד מספר הקבלות בקצירת העומר:

(א) על הצורך לאכלס את ירושלים זועק הנביא זכריה פעם אחר פעם:

“קִנֵאתי לירושלים ולציון קנאה גדולה” (א', י"ד); “שבתי אל ירושלים ברחמים, ביתי יבנה בה” (שם, ט"ו); “עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים… ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות” (ח', ד"ה).

ובמנחמיה (י"א, א') מודגשת החובה שהשרים, (כמובן גם משרדיהם), יישבו בירושלים: “יישבו שרי העם בירושלים ושאר העם הפילו גורלות… לשבת בירושלים עיר הקדש ויברכו העם לכל האנשים המתנדבים לשבת בירושלים”.

(ב) הנביא זכריה מתריע נגד השחתת המידות והגניבות מכספי הציבור ומדגיש את הנזק והקללה הנגרמים בשל כך הן לגנבים והן לציבור: “ויאמר אלי: זאת האלה, היוצאת על פני כל הארץ, כי כל הגונב מזה כמוה נִקָּה (…) הוצאתיה, נאום ה' צבאות ובאה אל בית הגנב (…) ולנה בתוך ביתו, וכִלַּתוּ ואת עציו ואת אבניו” (ה‘, ד’).

הוא גם תובע אורך חיים של הגינות, ציבורית ואישית, כערובה להצלחת מעשי הגאולה; וכך הוא אומר: “כן שבתי, זממתי, בימים האלה, להישיב את ירושלים ואת בית יהודה – אל תיראו”! והוא מוסיף: “אלה הדברים אשר תעשו – דברו אמת איש אל רעהו, אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם, ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם”. (ח', ט“ו-י”ז).

(ג) על הצורך בעריכת מגביות בחו“ל, אומר הנביא זכריה: לקוח מאת הגולה… ולקחת כסף וזהב ועשיתי עטרות (לתורמים) – לזכרון בהיכל ה‘, ורחוקים יבואו ובנו בהיכל ה’” (ו', ט-ט"ו). ולא עוד אלא שהוא דווקא מקדים לכך קריאה נמרצת לעלייתם המיידית של יהודי הגולה גם אם הם נהנים מחיים של שלווה ורווחה: “הוי הוי ונוסו מארץ צפון (…) הוי ציון המלטי יושבת בת בבל” (ב', י"א).

(ד) הנביא מלאכי (ג' י') תובע לשלם מס-אמת ובכך תובטח כלכלת המדינה: “הביאו את כל המעשר אל בית האוצר, ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די”. והנביא חגי (ב' ד') תובע לתמוך במנהיגות הלאומית: “חזק זרובבל וחזק יהושע בן יהוצדק וחזק כל עם הארץ, ועשו, כי אני אתכם”.

(ה) גם אז היו שכנים עשירים ויהירים, שכנראה השתמשו בעושרם כדי להציק לישראל, והנביא זכריה (ט', ג-ד) מנבא להם התרוששות: “ותבן צור מצור לה ותצבר כסף כעפר וחרוץ כטיט חוצות – הנה ה' יורישנה, והכה בים חילה והיא באש תאכל”.

ואז, תשב ישראל בגבולות בטוחים ומוכרים: “ונכרתה קשת מלחמה, ודבר שלום לגוים, ומשלו מים-עד-ים ומנהר עד אפסי ארץ” (שם, ט' י').

כן יהי רצון.

(דברים בעתם)