ישראל ישעיהו היטיב להסביר סוגיות פרלמנטריות עקרוניות ומעשיות, הן בנאומיו והן במאמריו הקבועים (בטור שלו “בשערי הכנסת” – בשבועון “הפועל הצעיר”) ובמאמרים מיוחדים.

נאמן לתפיסתו היסודית שמדינת ישראל אינה אלא חוליה בתוך השרשרת של אלפי שנות היסטוריה מימי אבות האומה עד ימינו אלה – ראה ישראל ישעיהו בדמוקראטיה הישראלית ובקיומו של מוסד עליון, המייצג את העם, מדבר בשמו ומכוון הליכותיו והלכותיו, לא מעשה של חיקוי “פרלמנט ככל הגויים ועל פי נסיונם וחכמתם בלבד, אלא מנהג אבותינו הקדמונים בידינו ומה שעשינו הוא בבחינת חידוש ימינו כקדם”.

בשנים שבהן כיהן כיושב-ראש הכנסת היתה לו אפשרות להתחלק עם קהל קוראים ושומעים גדול בידע רב ובבקיאות המופלגת שלו במקורות על הדמוקראטיה והפרלמנטריזם הישראלי מימות משה ועד חורבן בית שני וגם זמן מה לאחר מכן – ולהסיק מסקנות לגבי ימינו אלה, בבחינת דור דור ודורשיו, דור דור ומנהיגיו.

להלן כמה דוגמאות מגישתו ותפיסתו המיוחדת:

דבריו בישיבת הוועידה העולמית הראשונה לתנ“ך ובכנס הארצי הכ”ג לתנ“ך, נאומו על “מוסד הכנסת מאז תקופת התנ”ך” (הרצאה בבית-התנ"ך), מהותה של הכנסת (“כנסת יוצאת וכנסת נכנסת”), סקירה היסטורית על “הפרלמנטריזם כתשתית לתקומתה ולקיומה של המדינה”, מאמר מפורט “הדמוקראטיה הפרלמנטרית – לאן?”, ומאמרים על בעיית החוקה, על שיטת-הבחירות, על התביעה למשאל-עם – ואף בנושא ה“מקומי” (בעל חשיבות כלל-לאומית ודמוקראטית) “כיצד ייבחרו ראשי השלטון המקומי?”.

דברים בישיבת הנעילה של הוועידה היהודית העולמית הראשונה לתנ"ך

משכן הכנסת, י“א באייר תשל”ג – 13.5.73

זכות היא לכם, שנקבצתם מארצות שונות ובאתם להיוועד בשערי הכנסת במלאת לה כ“ה שנים, שהן שני-דור, דור אחרון לשיעבוד וראשון לגאולה. וזכות כפולה ומכופלת לכם, שתכלית התוועדותכם – בשעריך ירושלים – היא לימוד התנ”ך, ספר המצווה, הקדושה, התפארת והחזון אשר לעם-ישראל, לקיים מה שנאמר “ודברת בם, ושננתם לבניך”.

וזכות היא לי כיושב-ראש הכנסת לומר לפניכם, לכבוד המאורע, דברים מעטים מעניין הכנסת, כפי שהיא נראית לי באספקלריה של תולדות עם-ישראל.

הכנסת שלנו, במתכונתה ובתבניתה, היא מה שאומות העולם המתוקנות קורין פרלמנט, שעל-ידו מתקיימת הדמוקראטיה, אשר תכנה וממשותה הם כפי שניסח זאת לינקולן: שלטון העם בידי העם, למען העם.

*

הפרלמנט שלנו הוא אמנם צעיר לימים לעומת הפרלמנט האנגלי הקיים יותר מ-700 שנה או הפרלמנט האיסלנדי הקיים יותר מ-900 שנה. אולם מי שיאמר, שכאשר זכינו לקומם משטרנו הריבוני והדמוקראטי לא היה לנו ממי וממה ללמוד ולפיכך עשינו לנו פרלמנט ככל הגויים, ועל-פי נסיונם וחכמתם בלבד – אף אתה הקהה את שיניו ואמור לו: דווקא מנהג אבותינו הקדמונים בידינו, ומעשה אבות סימן לבנים, ומה שעשינו הוא בבחינת חידוש ימינו כקדם. לא שאסור לנו ללמוד דברי חוכמה מן הגויים; חז"ל כבר קבעו: חכמתם – האמן, תורתם אל תאמן; ואמנם למדנו מנסיונם ומחכמתם של אומות העולם נוהגים ונוהלים והוספנו הרבה משלנו ככל שמתאים לאופיינו, למאוויינו ולצרכינו.

אולם קיומה של דמוקראטיה בעמנו, וקיומו של מוסד עליון המייצג את העם, המדבר בשמו והמכוון הליכותיו והלכותיו, היה מקובל על אבותינו הקדמונים – מימות משה ועד חורבן בית שני וגם זמן מה לאחר מכן; אותו מוסד עליון היו לו שמות שונים בתקופות שונות. גם במעמדו, סמכותו ותפקידיו חלו שינויים, תהפוכות והסתעפויות; הוא פשט צורה ולבש צורות בהשפעת תמורות העתים וחילופי הזמנים; דור דור ודורשיו, דור דור ומנהיגיו, דור דור ושופטיו.

אנו פוגשים מוסד כזה, או מעין זה, בתולדות ישראל, כשהוא ממלא תפקידיו, פעם כמנהיגות לעם – משענת למנהיג הדור – ופעם כמוסד מדיני, שעל-פיו ישק השלטון בישראל; פעם כמחוקק חוקים ומתקין תקנות ופעם כבית-דין עושה משפט; פעם כמפרש מצוות התורה ויסודותיה ופעם כנציג האומה כלפי חוץ; פעמים שהוא היה כל אלה ביחד, ופעמים שנתקיימו גם רשויות נפרדות, משהו המקביל, או דומה, לעקרון-מונטסקייה בדבר הפרדה בין שלוש הרשויות: המחוקקת, השופטת והמבצעת.

*

יושם לב לכך, שבימי משה רבינו היו קיימות כמה וכמה רשויות שלטון; הוא עצמו היה נביא ומחוקק וגם מנהיג ומושל: “ויהי בישורון מלך”; והיו נשיאי ישראל, ראשי בית אבותם, והם שנים עשר במספר; והיו שרי אלפים ושרי מאות ושרי עשרות לצרכי מינהל ולצרכי משפט, בדרגה קמא, שנתמנו עפ"י עצת יתרו; והיו אהרן ובניו הכהנים שומרי משמרת הקודש ואיתם כל בני שבט לוי.

נוסף על כל אלה אנחנו מוצאים שמשה נצטווה מפי הגבורה – נוכח סכנת התמרדות של העם:

“אספה לי שבעים איש מזקני ישראל, אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו, ולקחת אותם אל אהל מועד והתיצבו שם עמך, וירדתי ודברתי עמך שם, ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם ונשאו אתך במשא העם ולא תשא אתה לבדך…” (במדבר י“א, ט”ז).

מי שמעיין בפירוש רש"י על הפסוק הזה ימצא דברים מאלפים מאוד שתמציתם היא כדלקמן:

(א) גם קודם לכן היה קיים מוסד של “זקני ישראל”, אלא שהם נספו באש תבערה, משום שבמעמד הר-סיני נהגו קלות-ראש “ויאכלו וישתו” כ“נושך פתו ומדבר בפני המלך”;

(ב) האנשים שנבחרו לאסיפת הזקנים היו צריכים להיות בעלי זכויות מרובות בשירות הציבור, שטרחו וסבלו למען צאן מרעיתם. כפי שמפרש רש"י: “עתה יתמנו בגדולתן כדרך שנצטערו בצרתן”;

(ג) שלא היו הרבה קופצים לתפקיד זה והיה צריך לשדל אותם, לאמר: “ולקחת אותם”. קחם בדברים: אשריכם שנתמניתם פרנסים על בניו של מקום;

(ד) “והתיצבו שם עמך” – כדי שיראו ישראל וינהגו בהם גדולה וכבוד ויאמרו חביבין אלו שנכנסו עם משה לשמוע מפי הקב"ה;

(ה) משה היה דומה באותה שעה לנר שמונח על גב מנורה והכל מדליקין ממנו ואין אורו חסר כלום;

(ו) “ונשאו אתך” – התנה עמהם על מנת שיקבלו עליהם טורח בני, שהם טרחנים וסרבנים. (עד כאן תמצית רש"י).

אם לתרגם את הדברים למונחי זמננו, הרי שהיתה זו אסיפת נציגים, שתפקידה לייצג את העם ולהשפיע עליו וגם לחלק עם משה במנהיגות, בלי שהדבר גורע מכבודו או מסמכותו.

*

אותו מוסד, שניתן לכנותו גם אסיפת הזקנים, או מושב זקנים, (או בלשון לעז סנאט!) ליווה את העם בימי יהושע, וכאשר אחרי מות יהושע הלך ונידלדל – באה תקופת השופטים, שאי-אפשר לראותה כתקופת זוהר בתולדות ישראל על אדמתו – אולי דווקא משום שחדל להתקיים המוסד המרכזי והחשוב הזה: אסיפת הזקנים.

אך כנראה שחזרו וחידשוהו בימי מלכות בית דוד; היינו, גם כשכבר היתה מלוכה לא חדל הצורך בקיומה של אסיפת הזקנים; בתלמוד מסופר, שבימי דוד היו “נמלכין בסנהדרין” – כלומר באסיפת הזקנים, שכן המונח “סנהדרין” נקלט מיוונית לתוך הלשון העברית רק במחצית השניה של ימי בית-שני; ויש אף תרעומת על דוד “שגמר דינו של אוריה החתי שלא בפני הסנהדרין”, מכאן, שהכל היו כפופים למרותו של מוסד נכבד זה, לרבות מלך וכהן ואפילו נביא, באחד המדרשים נאמר, ש“עובדיה וישעיה לא נתנבאו אלא מפי הסנהדרין” “ואילו היתה סנהדרין זזה מהם לא היתה להם רשות להתנבאות”.

*

מתקופת בית שני ידועה כנסת הגדולה, שאת שמה ואת מספר אנשיה אימצנו לנו כאשר קראנו לפרלמנט הישראלי: כנסת, וקבענו מספר חבריה 120, כמספר אנשי כנסת הגדולה; כפי הנראה היה להם צורך להרחיב את הייצוג ולכן עברו על המספר שבעים¹, שכפי הנראה התקדש במסורת קיומו של מוסד הזקנים שהרי גם בימי יחזקאל (ח' 11) נאמר “ושבעים איש מזקני ישראל”; ולאחר מכן היה זה מספר בסיסי של הסנהדרין, שהוגדל לשבעים ואחד כדי שלא יהיה מספר זוגי;

לאחר כנסת הגדולה באה תקופת הסנהדרין; נראה שהמלה סנהדרין באה במקום “כנסת הגדולה”, וכפי שאנו למדים לא היו חברי הסנהדרין בית-דין בלבד אלא בסוף ימי בית-שני ולאחריו; אך בתקופה שהיתה ידה רמה – מילאו אנשי הסנהדרין תפקידים שונים; הם היו מחוקקים ומתקינים תקנות לצרכי הציבור, הן בתחום קיום מצוות הדת והן בעניינים של חול; פרשנים של חוקי התורה ויסודותיה; דיינים ועושי משפט; וכן היו בעלי סמכות לדון ולקבל החלטות מדיניות כלפי פנים וכלפי חוץ, לרבות בענייני מלחמה ושלום.

נראה לי, שאסיפת הזקנים, כנסת וסנהדרין – הינם שמות לאותו מוסד עצמו של אסיפת נציגי האומה, שנתקיים במסורת הדורות בצורות שונות, כדי לדון בכל נושא העומד על הפרק ולהנהיג את העם לא רק בענייני דת ומצוות, ולא רק בענייני משפט אלא גם בענייני ציבור ומדינה; אילו סברנו שהסנהדרין היתה רק בית-דין היינו מפקפקים אם יש צורך בשבעים ואחד איש ש“ישבו כסאות למשפט” בלשכת הגזית, שעה שהיו קיימים בתי-דין של כ“ג ובתי-דין של שלושה; וייתכן שהיו קיימים גם בתי-דין של מלכות, נוסף לבית-דין שישב בלשכת הגזית, שהרי בימי דוד ושלמה היו קיימים בתי-דין ממלכתיים נפרדים שעסקו בין השאר – כדברי הרמב”ם – בגיור, תפקיד שהוא דתי מעיקרו.

*

ויש עוד להוסיף, שהזקנים היו יושבים בשער. כידוע יש למונח שער, בפסוקים רבים במקרא, משמעות של מוקד השלטון, החוק והמשפט; על דוד מסופר, אחרי מות אבשלום: “הנה המלך יושב בשער”. השם מצווה על ירמיהו: “הלוך ועמדת בשער בני העם – אשר יבואו בו מלכי יהודה… ובכל שערי ירושלים”. המקרא מבחין בין שער בני העם, שלשם באים המלכים, לבין השערים הרגילים של העיר. מרדכי “יושב בשער המלך”, ויש להניח שלא היה שוער, שהרי אין דרכו של שוער לשבת תחתיו אלא לעמוד הכן על משמרת השער; ואילו סתם ישיבה בשער משמעותה ישיבה בתפקיד ייצוגי; עמוס עומד ותובע: “הציגו בשער משפט”; ובשני מקומות במשלי נזכר השער באותה משמעות – “ישר והפוך”: אחת – בפסוק “ראמות לאויל חכמות – בשער לא יפתח פיו”; ושניה – “נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ”.

ומי יושב בשער העליון הזה? – הזקנים. ומי הם הזקנים? בפרקי אבות למדנו כי בן 60 לזיקנה; הייתכן שהיתה קבועה קוואליפיקציה גילית, שרק בני ששים ומעלה יכולים לשבת בשער? ואם כן – האם היתה זו זכות מוחלטת של כל מי שהגיע לגיל ששים – בלי שיוכרו בו סגולות נוספות? אכן, מקובלנו מפי חז“ל ש”אין זקן אלא זה שקנה חכמה", ולא חשוב גילו, אם צעיר הוא או ישיש; אין אנו יודעים מהי אמת-המידה, שנקטו בה, כדי לקבוע אם פלוני חכם הוא ויכול לשבת במושב הזקנים. מעלה אני על דעתי שהיה זה ייצוג של שבטים, כיתות, ישובים וכיוצא בזה; נמצא שאסיפת הזקנים היא מעין פרלמנט, שחבריו הם נציגי העם הריבוני כלפי פנים וכלפי חוץ, מדברים בשמו ומביעים דעתו ובשעה שהדבר נחוץ הם גם מחליטים ופוסקים.

לא באתי לומר שהכנסת היא יורשת הסנהדרין; אבל אני משוכנע, שהיא יורשת את אסיפת הזקנים; יתירה מזו: הסנהדרין היתה גם בית-המשפט; ואילו אנחנו מקובלת עלינו הנוסחה של הפרדת רשויות. לפיכך הכנסת אינה מתערבת בענייני הרשות השופטת; עד כדי כך מגעת ההתקדמות, שהיא פרי נסיונם וחכמתם של אומות העולם; אך גם בימי קדם כבר היתה רגישות לעניין זה של הפרדת רשויות; במדרש מסופר, שכאשר הגיע מרדכי היהודי למדרגת “משנה למלך אחשורוש” נעשה “רצוי לרוב אחיו” ולא לכל אחיו, שכן חלק מן הסנהדרין פרשו ממנו; סבורני שסיבתה של אותה פרישה היא כדי שלא לערבב שלטון עם חקיקה ושיפוט, שהם מסמכותה של הסנהדרין בלבד.

ולבסוף מן הראוי לציין שהתחיה, בת דורותינו, התחילה להתממש על-ידי הקמת אסיפת “זקני העם”, הלא הוא הקונגרס הציוני, שהוקם לפני 75 שנה ע“י חוזה מדינת היהודים ד”ר הרצל; ומאז, צעדה והתקדמה התארגנות המנהיגות והנציגות של העם היהודי, באותה דרך עצמה, עד שהגענו לכינון הכנסת, שגם היא נכנסה כבר לשנתה הכ"ה.

(דברים בעתם)

דברים בכנס הארצי הכ“ג לתנ”ך

ה' בניסן תשל"ה – 17.3.75

משעה שקמה מדינת-ישראל קם לתחייה, גדולה ומופלאה, גם ספר התנ“ך; תחייתו ותחייתנו ירדו כרוכים ודבוקים יחד; ואם עד כאן היה התנ”ך ספר בריתנו ותורת אבותינו, שבפרקיו, פסוקיו ואותיותיו, מפורשים או רמוזים דברים שבמצווה ובקדושה, וסביבם לוויית-חן של סיפורי מעשים, שהיו בימים מקדם ודברי חזון לאחרית הימים, הרי מכאן ואילך כאילו פצחו פיהם כל פרקיו, פסוקיו ואותיותיו, והריהם מדברים אלינו ברעננות ובאקטואליות, כאילו זה עתה ניתנו, ומהם זורח ומשתפך אור עצום על מעשינו ועל כל הקורות אותנו, מעשים וקורות שנראים ונעשים כאילו הם חוליות המשך, באותה שרשרת קדומים מופלאה.

הנה מה טוב, שכולנו חזרנו ונמשכנו אל ספר הספרים, בחבלי קסם ואהבה, ובהתעניינות מרובה, הן כתורה לשמה והן משום שאנו מבקשים למצוא בו משען ומשענה בצוק העתים ולעת שמחה. זוהי, כמדומני, מטרתם של הכינוסים הללו, ושאר זימונים כיוצא בהם, המיועדים לעיון בתנ"ך, על דרך המסופר בנחמיה: “ויקראו בספר, בתורת האלקים, מפורש ושום שכל, ויבינו במקרא”.

והפעם ערבה לנו תכנית הכינוס הזה, העשרים ושלשה במספר, לפי שהוא מוקדש ללימוד ספרי הנבואה וההיסטוריה של תקופת שיבת-ציון – חגי, זכריה ומלאכי, עזרא ונחמיה, תקופה שמרובה בה הדומה – על אף השונה – עם תקופתנו; וכל מה שאירע באותה תקופה דברים שנאמרו, מעשים שהיו ונסיונות שנעשו, ההצלחות והכשלונות – ראוי להם להיות “נר לרגלינו ואור לנתיבתנו”.

לאחר כמאה שנות שיבת-ציון של ימינו, ועשרים ושבע שנות עצמאותנו המדינית – תקופות-זמן המקבילות, פחות או יותר, לתקופת שיבת ציון מבבל – יש צורך ויש טעם שניעצר רגע כדי לצפות ולהתבונן במהלכינו ובמעשינו, אחור וקדם, בייחוד לעת כזאת, שניכרים בשולי מחנינו סימנים של תהיה, מבוכה וספקנות, הן בדבר זכותנו על הארץ הזאת והן בדבר עתיד קיומנו כמדינה וכעם.

לפיכך, ככל שניעזר בהקבלות ובהשוואות, עם תקופת שיבת-ציון מבבל, אין ספק שנמצא בהן עידוד לתקוותנו וחיזוק לאמונתנו, ויתקיים בנו דבר הנביא זכריה “וגִבַּרְתִּי את בית יהודה ואת בית יוסף אושיע, והוֹשבוֹתים כי רִחמתים, והיו כאשר לא זנחתים, כי אני ה' אלהיהם ואענם. והיו כגבור אפרים, ושמח לבם כמו יין, ובניהם יראו ושָמַחו יָגֵל לבם בה'” (זכריה י' ו-ז).

הילכך, תרשו לי לציין אי-אלה הקבלות בתחומים שאני עוסק בהם או קרוב אליהם, בבחינת “איש איש ממלאכתו אשר המה עושים”.

ולפי שאני בא מן הכנסת, כאילו נדרשת מאליה ההקבלה בין “כנסת הגדולה” לבין הכנסת של ימינו. אמנם, כנסת הגדולה אינה נזכרת במקרא אלא היא נלמדת מן האמנה, שנכתבה ונחתמה (נחמיה, ט' ו-י"ב) ע“י “שרינו, לויינו, כהנינו”, וכן ע”י 84 ראשי-עם “אנשי מופת”, כלשונו של זכריה (ג‘, ח’), ובראשם נחמיה התרשתא, כל שכן שתפקידיה וסמכויותיה לא פורשו, כפי שפורש, בקיצור נמרץ, תוכן האמנה שנחתמה.

אבל, מן הפתיחה של מסכת אבות, המונה את סדר הדורות של קבלת התורה, ממשה עד אנשי כנסת הגדולה, וכן מן הנאמר, זעיר פה זעיר שם, בתלמוד ובמדרשים ובמקורות קדומים אחרים, אנחנו למדים, שהכנסת הגדולה היתה מוסד רב-חשיבות, אעפ"י שכנראה לא קיימה ישיבותיה בתדירות כמו בימינו.

היה זה מוסד בעל חשיבות מדינית וייצוגית כלפי פנים וכלפי חוץ. אומר הירושלמי: “למה נקרא שמם אנשי כנסת הגדולה, שהחזירו את הגדולה לישנה”. אך עיקר חשיבותו וגדולתו היה מוסד מחוקק; סביר להניח, שלא זו בלבד שאנשי כנסת הגדולה כתבו חלקים גדולים של התנ“ך: יחזקאל ושנים-עשר, דניאל ומגילת אסתר (בבא בתרא, ט“ו, ע”ח), וכן גם הפשירו והכשירו, או כפי שנאמר: פירשו, – את משלי ושיר השירים וקהלת (אדר“נ, פ”א), ולא רק ששינו את הכתב ותיקנו את התפילות והברכות, אלא גם התורה שבע”פ כולה, כלומר מכלול ההלכות, שלאחר זמן נתגבשו בשישה סדרי משנה ע"י רבינו הקדוש – היתה פרי המסורת שהנחילו לדורות, שבאו אחריהם כמכלול של חוקים ומשפטים.

כנסת הגדולה היתה מיוסדת על הדת, כפי שהמניעים של העליה מבבל היו דתיים, וזו היתה גם המוטיבציה של מלכי פרס, שהרשו וסייעו לאותה עליה. כל שכן שמנהיגי שיבת ציון – זרובבל וישוע, עזרא ונחמיה – ראו תפקידם בהחזרת עטרת הדת ליושנה כעיקר ויסוד לביסוס הלאומיות ולחידוש העצמאות המדינית. אותה שעה קיימו הקהילות שבגולה חיים יהודיים דתיים מובהקים: “לא עלה עזרא מבבל עד שעשאה כסולת נקיה” (בבא בתרא, ט"ו).

גם עצם הקמת כנסת הגדולה היתה בבחינת חידוש מסורת עתיקה ומקורית, שהחל בה משה רבינו כאשר נצטווה מפי הגבורה: “אספה לי שבעים איש מזקני ישראל”. מסורת זו נתקיימה לסירוגין, ובלבושים שונים, בכל הדורות, לפני ואחרי “כנסת הגדולה”. לא ייפלא, איפוא, שהכנסת הגדולה נתקבלה כסמכות עליונה על כל קהילות ישראל, בארץ ובתפוצות הגולה, ובכך הובטחה אחדות הקיום היהודי, ועוצבה מרכזיותה של ארץ-ישראל למשך דורות רבים.

ההקבלה בין כנסת הגדולה והכנסת שלנו היא אמנם במעמד ובסמכות. ולא זו אף זו: בבואנו לכונן את בית-הנבחרים והמחוקקים שלנו קראנו לו כנסת, ואת מספר חבריו קבענו למאה ועשרים, שיש גורסים שכך היה מספרם של אנשי כנסת הגדולה.

אולם, הכנסת שלנו היא חילונית-לאומית-מדינית, בנויה כמתכונת הפרלמנטים בארצות הדמוקראטיות המערביות, וענייני הדת אינם תופסים בה אלא מקום מועט בלבד.

ונשאלת השאלה: האם יכולה הכנסת שלנו למלא תפקיד של סמכות עליונה לא רק בא"י אלא גם בתפוצות הגולה, כשאין לה סמכות רוחנית? וכלום יש עתיד לקיומה של אחדות העם היהודי בהעדר הבסיס הדתי? וכיצד תובטח מרכזיותה של ארץ-ישראל בעם היהודי גם בדורות הבאים? וכיצד יתחבר העתיד של עם ישראל עם העבר הקדום והקרוב שלו חיבור מהותי, רעיוני ורצוני?

שמא הגיעה השעה לעיין ברצינות בהקמת סנהדרין לצד הכנסת, או במקביל לה, שתהיה מורכבת מאנשי רוח ומופת, תעסוק בבעיות הרוחניות והדתיות של עם ישראל ותתקין תקנות, שיהא בהן כדי לשמור על הקיום היהודי, בזה ובבא, תקנות שהציבור יכול לעמוד בהן, נוכח הנסיבות של זמננו והתמורות המתחוללות בהלכי-רוחם ובאורחות-חייהם של היהודים.

הלא אנחנו שטופים ונשטפים בנחשולי תרבויות חילוניות, חומרניות ומתירניות, שלצדן התפתחויות מדעיות מרקיעות שחקים, וכל אלה דוחקות את המהות היהודית לקרן-זווית, ומרחיקות את בניו של העם היהודי משורשיו ומעברו; עינינו רואות וכלות כיצד מתרחקים מקהילותיהם צעירים יהודים בתפוצות הגולה, בייחוד משכילים שבהם, וכיצד יורדים יהודים מן הארץ – לארצות אחרות, בכללן גרמניה; וביניהם, לא רק עולים שלא נקלטו בארץ, אלא גם צעירים שנולדו וגדלו באווירה של מדינת ישראל.

אין זאת אלא שאנו זקוקים לא רק להבטחה של הנביא חגי (ב‘, ט’) לאמר: “גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון, אמר ה' צבאות, ובמקום הזה אתן שלום”, וכן לדברים טובים, דברי ניחומים של הנביא זכריה (א' ו-ג'), שגם קרא: “שובו לביצרון אסירי התקוה” (ט', י"ב), ועודד אותנו בהבטחתו מפי ה' לאמר: “כן אושיע אתכם, והייתם ברכה, אל תיראו – תחזקנה ידיכם” (ח' י"ג), אלא אנחנו זקוקים גם לנבואתו של מלאכי (ג' כ"ד): “הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא… והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם”.

*

ועוד מספר הקבלות בקצירת העומר:

(א) על הצורך לאכלס את ירושלים זועק הנביא זכריה פעם אחר פעם:

“קִנֵאתי לירושלים ולציון קנאה גדולה” (א', י"ד); “שבתי אל ירושלים ברחמים, ביתי יבנה בה” (שם, ט"ו); “עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים… ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות” (ח', ד"ה).

ובמנחמיה (י"א, א') מודגשת החובה שהשרים, (כמובן גם משרדיהם), יישבו בירושלים: “יישבו שרי העם בירושלים ושאר העם הפילו גורלות… לשבת בירושלים עיר הקדש ויברכו העם לכל האנשים המתנדבים לשבת בירושלים”.

(ב) הנביא זכריה מתריע נגד השחתת המידות והגניבות מכספי הציבור ומדגיש את הנזק והקללה הנגרמים בשל כך הן לגנבים והן לציבור: “ויאמר אלי: זאת האלה, היוצאת על פני כל הארץ, כי כל הגונב מזה כמוה נִקָּה (…) הוצאתיה, נאום ה' צבאות ובאה אל בית הגנב (…) ולנה בתוך ביתו, וכִלַּתוּ ואת עציו ואת אבניו” (ה‘, ד’).

הוא גם תובע אורך חיים של הגינות, ציבורית ואישית, כערובה להצלחת מעשי הגאולה; וכך הוא אומר: “כן שבתי, זממתי, בימים האלה, להישיב את ירושלים ואת בית יהודה – אל תיראו”! והוא מוסיף: “אלה הדברים אשר תעשו – דברו אמת איש אל רעהו, אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם, ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם”. (ח', ט“ו-י”ז).

(ג) על הצורך בעריכת מגביות בחו“ל, אומר הנביא זכריה: לקוח מאת הגולה… ולקחת כסף וזהב ועשיתי עטרות (לתורמים) – לזכרון בהיכל ה‘, ורחוקים יבואו ובנו בהיכל ה’” (ו', ט-ט"ו). ולא עוד אלא שהוא דווקא מקדים לכך קריאה נמרצת לעלייתם המיידית של יהודי הגולה גם אם הם נהנים מחיים של שלווה ורווחה: “הוי הוי ונוסו מארץ צפון (…) הוי ציון המלטי יושבת בת בבל” (ב', י"א).

(ד) הנביא מלאכי (ג' י') תובע לשלם מס-אמת ובכך תובטח כלכלת המדינה: “הביאו את כל המעשר אל בית האוצר, ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די”. והנביא חגי (ב' ד') תובע לתמוך במנהיגות הלאומית: “חזק זרובבל וחזק יהושע בן יהוצדק וחזק כל עם הארץ, ועשו, כי אני אתכם”.

(ה) גם אז היו שכנים עשירים ויהירים, שכנראה השתמשו בעושרם כדי להציק לישראל, והנביא זכריה (ט', ג-ד) מנבא להם התרוששות: “ותבן צור מצור לה ותצבר כסף כעפר וחרוץ כטיט חוצות – הנה ה' יורישנה, והכה בים חילה והיא באש תאכל”.

ואז, תשב ישראל בגבולות בטוחים ומוכרים: “ונכרתה קשת מלחמה, ודבר שלום לגוים, ומשלו מים-עד-ים ומנהר עד אפסי ארץ” (שם, ט' י').

כן יהי רצון.

(דברים בעתם)

דברים בבית התנ"ך בתל-אביב

ד' חשון תשל"ז (28.10.76)

הכנסת שלנו היא פרלמנט מיוחד במינו בעולם הפרלמנטים הדמוקראטיים. אמנם מבחינת מתכונתה ונוהליה היא דומה, בהבדלים קטנים, לפרלמנטים שישנם כיום בכל אחת מארצות התרבות והדמוקראטיה המערביות. אבל היא שונה מכולם בכך, שהיא פרלמנט יהודי של מדינת היהודים, של בני אותו העם שהצליח להתקיים כעם במשך אלפיים שנה, כשהוא מפוזר ומפורד בין עמים שונים, דתות שונות, תרבויות שונות ושפות שונות, דבר שאין לו אח ודוגמה בתולדות עמי עולם ובמשפחת העמים כיום הזה.

זהו, איפוא, פרלמנט יהודי במהותו הבסיסית והיסודית, אעפ"י שיש בו, כמובן מאליו, חברים שאינם יהודים, 5 מתוך 120, והם שווים בזכויותיהם ובמעמדם לחברים היהודים, ויש להניח שגם מספרם ילך ויגדל במרוצת הזמן.

זהו פרלמנט שדיוניו מתנהלים בלשון העברית, והחוקים היוצאים מתחת ידיו כתובים עברית, ובדיונים שלו, וכן בחוקים שהוא מחוקק, ובפסיקה של בתי-משפט – הבאה בעקבות החקיקה של הכנסת – מרובות האסוציאציות עם המשפט העברי והפסיקה העברית העשירה, הן מבחינת ההגדרות המשפטיות והן מבחינת התכנים האידיאים והמוסריים.

ובתור פרלמנט יהודי, אעפ"י שהוא גוף חילוני, צעיר לימים, שצמח על רקע ההתפתחות של תרבות החיים ותרבות החוק והמשפט בזמן החדש, יש לו לא רק מעמד של קירבה משפחתית אל ההיסטוריה היהודית והמשפט העברי אלא גם זכויות וחובות של יורש חוקי וממשיך נאמן.

אנחנו שמחים בירושה נכבדה ועתיקת-יומין זו, אעפ"י שעדיין אנו מתלבטים כיצד להשתמש בה ולהפיק ממנה את מלוא התועלת, הצפונה בה, ובכך גם לכבד אותה כנחלת-אבות, וכפי שאומר ספר משלי: שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך.

קיומה של דמוקראטיה בעמנו, וקיומו של מוסד עליון המייצג את העם, המדבר בשמו, והמכוון הליכותיו והלכותיו, היה מקובל וחביב על אבותיו ואבות אבותיו הקדמונים – מימות משה ועד חורבן בית שני וגם לאחר מכן עד זמן כרם דיבנה.

אותה דמוקראטיה באה לידי ביטוי מובהק בצו התורני המוחלט: “אחרי רבים להטות”. וכי סלקא דעתך שפירושו של פסוק זה הוא הליכה אחרי מה שמכנים בימינו סטיכיה, כלומר לראות מה שאחרים ולעשות כמותם? לא ולא.

הצב הזה מחייב בהחלט את מה שמקובל לומר: נמנו וגמרו. וכלום אפשר שאותם שישים רבוא יוצאי מצרים יהיו נמנים כולם כדי לגמור? – הווה אומר שיש “מצדיקי הרבים” (דניאל י"ב, ג'), יש נציגות מוסמכת, מוסד עליון שהוא דן, נמנים וגומרים, ועל פי זה מתקיים “אחרי רבים להטות”.

אותו מוסד עליון היו לו שמות שונים, בתקופות שונות, גם במעמדו, סמכותו ותפקידיו ואולי גם במבנהו, חלו שינויים ותמורות, תהפוכות והסתעפויות, הוא פשט צורה ולבש צורות, בהשפעת תמורות העתים וחילופי הזמנים.

אנו פוגשים מוסד מעין זה בתולדות ישראל, כשהוא ממלא תפקידיו, פעם כמנהיגות לעם – משענת למנהיג הדור, (בימי משה) ופעם כמוסד מדיני, שעל פיו ישק השלטון בישראל (בימי דוד); פעם כמחוקק חוקים ומתקין תקנות (עזרא ובית-דינו, כנסת הגדולה) ופעם כבית-דין עושה משפט (הסנהדרין); פעם כמפרש מצוות התורה ויסודותיה ופעם כנציג האומה כלפי חוץ (בימי אלכסנדר מוקדון ותרגום השבעים); פעם שהוא היה כל אלה ביחד, ופעמים שנתקיימו גם רשויות נפרדות, משהו המקביל, או דומה, לעקרון מונטסקייה בדבר הפרדה בין שלוש הרשויות: המחוקקת, השופטת והמבצעת.

גם מוסד ייצוגי זה אצל אומות העולם היו לו גילגולים שונים וחלו בו תמורות שונות – ממוסד חרטומי מצרים של פרעה עד הפוליס האתונאי והסנאט הרומאי, וממנו עד הפרלמנט הבריטי הראשון שנתמנה ע"י המלך צ’ארלס, וכו' וכו'. ומאז ועד הפרלמנטים המערביים כמתכונתם היום.

*

בראשית דרכו של משה, בעוד העם נתון לשיעבוד מצרים, התארגנה – אם לא היתה מאורגנת גם מקודם – אסיפה של זקני העם; בשמות (ד', כ"ט) נאמר: “וילך משה ואהרן ויאספו את כל זקני בני ישראל”. הוא עשה קודם את כל האותות לעיני העם, “ויאמן העם”, כלומר נתן אמון במנהיגותו של משה “ואחר באו משה ואהרן אל פרעה”, כדי לומר לו: “שלח את עמי”.

עם יציאת מצרים, כבר היה קיים משטר של נשיאי ישראל, ראשי בית אבותם, שנים עשר במספר, לאחר מכן נתמנו לפי עצת יתרו גם שרי אלפים ושרי מאות ושרי עשרות לצרכי מנהל, ולצרכי משפט בדרגה קמא. והיו אהרן ובניו שומרי משמרת הקודש ואיתם כל שבט לוי.

במורשתנו נשאר שמו של משה כנביא ומחוקק. אבל אחרי שנתקיימה עצת יתרו נעשה משה כמלך – מורם מעם! – ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל.

ואולם אחר “מרד הבשר” במדבר, וכל מה שאירע בעקבותיו זעק משה ואמר: לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה ואז הוא נצטווה, מפי הגבורה, לחדש את מוסד הזקנים – נוסף לנשיאים, ראשי בתי אבות, שרי האלפים וכו' ואפשר שהזקנים נבחרו מקרב אלה:

“אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו, ולקחת אותם אל אהל מועד והתיצבו שם עמך, וירדתי ודיברתי עמך, שם, ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם ונשאו אתך במשאת העם ולא תשא אתה לבדך” (במדבר י“א, ט”ז).

פסוק זה מלא משמעויות כרימון… ומי שמעיין בפירוש רש"י עליו – ימצא דברים מאלפים מאוד שתמציתם היא כדלקמן:

ראשונה, שגם קודם לכן, כפי שכבר אמרנו – היה קיים מוסד של זקני ישראל אלא שהם לדברי רש“י “נספו באש תבערה משום שבמעמד הר-סיני נהגו קלות ראש “ויאכלו וישתו” כ”נושך פתו ומדבר בפני המלך”.

אגב: בכנסת אין אכילה ושתיה ועישון אלא רק במזנון, הרחק קצת מאולם-המליאה.

שניה, – היה גם צנזוס: לא נכסים ולא נחלות ולא ייחוס משפחות כפי שהיה אצל אומות העולם. האנשים שנבחרו לאסיפת הזקנים היו צריכים להיות בעלי זכויות מרובות בשירות הציבור, שטרחו וסבלו למען צאן מרעיתם.

שלישית, – שלא היו הרבה קופצים לתפקיד זה – פרט לאלדד ומידד שנטלו לעצמם חופש להתנבא במחנה; והיה צריך לשדל את האנשים שיקבלו את המינוי מידי משה. שנאמר: “ולקחת אותם” – “קחם בדברים, אשריכם שנתמניתם פרנסים על בניו של מקום”.

רביעית, – שנדרשה מהם כעין “אחדות לאומית”, ובעיקר תמיכה מלאה במנהיגותו של משה. “והתיצבו שם עמך” – “כדי שיראו ישראל וינהגו בהם גדולה וכבוד ויאמרו חביבין אלו שנכנסו עם משה לשמוע מפי הקב”ה".

חמישית, – משה העניק להם סמכויות רחבות בלי שייגרע כהוא זה מסמכותו שלו.

שישית, – מוטל עליהם לקבל אחראיות על עצמם כלפי הציבור בדבריהם ובמעשיהם.

אם לתרגם את הדברים במונחים ובמושגים של זמננו תיראה לעינינו אסיפת הזקנים במלוא משמעותה; היתה זו אסיפה של נציגים ממונים, בידי הסמכות העליונה, המלך משה, שתפקידה לייצג את העם ולהשפיע עליו וגם לחלוק עם משה במנהיגות, בלי שהדבר גורע מכבודו או מסמכותו.

האסוציאציות עם מינוי פרלמנטים וסנאטים בעולם האירופי הישן עולות מאליהן, אלא שחסר בהם דבר אלהים שעל-פיו פעל משה רבנו.

המעניין בדבר הוא שפרשת קרח באה אחרי אסיפת הזקנים. כנראה, אחרי ששכך המרד העממי, בא המרד נגד המימסד. יושם לב למה שנאמר “ויקומו לפני משה והאנשים מבני ישראל חמשים ומאתיים נשיאי עדה, קרואי מועד אנשי שם”. להיכן נעלמו שבעים הזקנים? נראה שהשפעתם נחלשה ע“י האופוזיציה של קרח ועדתו, שכנראה טענה, כי הזקנים הללו היו ממונים ע”י המלך משה, (“אשר ידעת כי הם”) ואז נאלץ משה להרחיב את הייצוג – כמקובל במקרים אלה – עד 250 איש נשיאי עדה, קרואי מועד, אנשי שם. ומשהחריף מאוד הסיכסוך האופוזיציוני בא הפילוג החמור בנוסח “היבדלו מתוך העדה הזאת”; אף ייתכן שגם קרח¹ וחלק מאנשיו היו מאותם 250 נשיאי עדה, קרואי מועד, אנשי שם.

מקצת מן ההתרחשויות בעת המהפכה הצרפתית מזכירות חלקים מן הסיפור הזה.

*

אותו מוסד שניתן לכנותו גם אסיפת הזקנים (או בלשון לעז – סנאט) ליווה את העם גם בימי יהושע.

אמנם יהושע נהג כמצביא ומפקד הנותן פקודות וגוזר גזירות. אבל כאשר בנה מזבח בהר-עיבל (יהושע ח', ל"ג) נכחו בטקס כל ישראל וזקניו וגו‘. וכאשר אסף את כל שבטי ישראל לשכם כדי להשמיע באזניהם את צוואתו האחרונה, נאמר “ויקרא לזקני ישראל ולראשיו” (כ"ד, א'). גם הוא דיבר אל כל שבטי ישראל באמצעות זימונם של זקני ישראל אליו. ולבסוף נאמר בצורה משמעותית "ויעבוד ישראל את ה’ כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים, אשר האריכו ימים אחרי יהושע" (כ“ד, ל”א).

סביר להניח שגם בימי השופטים היה קיים לסירוגין מוסד הזקנים; ואולי משום היעדר קיומו התדיר והיעדר מנהיג העומד בראש, הלך הארגון הלאומי והקהילתי והידלדל. כך גבר הצורך בהמלכת מלך לישראל; כנראה שגם מוסד הזקנים היה זקוק לסמכות שתוענק לו מידי סמכות עליונה וקובעת ממנה ובוחרת ומחליטה מי יבוא בסוד הזקנים ומי לא. אין להניח שמוסד הזקנים היה פתוח לפני כל אדם ואין ספק שהיו קריטריונים להצטרפות אדם אל מוסד זה.

והנה בימי מלכות בית דוד חזרו וחידשו מוסד זה. דוד עצמו הומלך ע"י הזקנים בחברון, שנאמר “ויבואו כל זקני ישראל אל דוד חברונה. ויכרות להם המלך דוד ברית וימשחו את דוד למלך על ישראל” (שמואל ב' – ד‘, ג’). בתלמוד מסופר, שבימי דוד היו “נמלכין בסנהדרין” – כלומר באסיפת הזקנים, שכן “סנהדרין” נקלט מיוונית לתוך הלשון העברית רק במחצית השניה של ימי בית שני; ויש אף תרעומת על דוד “שגמר דינו של אוריה החתי שלא בפני הסנהדרין”.

מכאן שלאחר שהוקם מוסד זה כפי שהוקם ונתמנה כפי שנתמנה, היו הכל כפופים למרותו, לרבות מלך וכהן ואפילו נביא.

*

מתקופת שיבת-ציון מבבל ידועה לנו כנסת הגדולה.

אמנם כנסת הגדולה אינה נזכרת בשמה במקרא אלא היא נלמדת משני מקורות:

מקור אחד – האמנה (נחמיה י'), שנכתבה ונחתמה ע“י “שרינו, לוויינו, כהנינו” – כ-80 איש, וכנראה נוספו עליהם גם ראשי-עם, “אנשי מופת”, כלשונו של זכריה (ג‘, ח’), עד מספר 120, ובראש כולם נחמיה התתרשתא, שאני משער שהוא היה היו”ר הראשון של כנסת הגדולה, כשם שעזרא היה אב-בית-דין שהקים. גם סמכויותיה ותפקידיה לא פורשו, כפי שפורש, בקיצור נמרץ, תוכן האמנה שנחתמה.

מקור שני, הוא, הפתיחה של מסכת אבות, המונה את סדר הדורות של קבלת התורה, ממשה עד אנשי כנסת הגדולה, לאמר: משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים ונביאים לאנשי כנסת הגדולה. מכאן אנו למדים שהמוסד זקנים היה מוסד מוכר ומוגדר, ואילו השם “אנשי כנסת הגדולה” מקביל לשמו של מוסד הזקנים שקיבלו את התורה מידי יהושע.

מן הנאמר זעיר פה, זעיר שם, בתלמוד ובמדרשים, ובמקורות קדומים אחרים, אנחנו למדים, שכנסת הגדולה היתה מוסד רב-חשיבות, שקיים ישיבות בתדירות כפי שעזרא ובית-דינו קיימו לפני כן ישיבותיהם בתדירות.

היה זה מוסד בעל חשיבות מדינית וייצוגית, כלפי פנים וכלפי חוץ. על כך אומר הירושלמי: “למה נקרא שמם אנשי כנסת הגדולה – שהחזירו את הגדולה לישנה”. (גמ' יומא, ס"ט, ב').

אך עיקר חשיבותו וגדולתו שהיה מוסד מחוקק; סביר להניח שלא זו בלבד שאנשי כנסת הגדולה כתבו חלקים חשובים של התנ“ך: יחזקאל ותרי-עשר, דניאל ומגילת אסתר (בבא בתרא ט“ו, ע”א). וכן גם הפשירו והכשירו, או כפי שנאמר: פירשו את משלי ושיר השירים וקהלת (אדר“נ, פ”א) ולא רק ששינו את הכתב ותיקנו את התפילות והברכות, אלא גם התורה שבע”פ כולה, כלומר מכלול ההלכות, שלאחר זמן נתגבשו כשישה-סדרי-משנה ע"י רבינו הקדוש – היתה פרי המסורת שהנחילו לדורות שבאו אחריהם כמכלול של חוקים ומשפטים.

כנסת הגדולה היתה מיוסדת על הדת, כפי שהמניעים של העליה מבבל היו דתיים, וזו היתה גם המוטיבציה של מלכי פרס שהרשו וסייעו לאותה עליה. כל שכן שמנהיגי שיבת-ציון: זרובבל וישוע, עזרא ונחמיה, וכן כמובן חגי, זכריה ומלאכי, ראו תפקידם בהחזרת עטרת הדת לישנה כעיקר ויסוד לביסוס הלאומיות ולחידוש העצמאות המדינית.

אותה שעה קיימו בקהילות שבגולה חיים יהודים דתיים מובהקים: “לא עלה עזרא מבבל עד שעשאה כסולת נקיה”. (ב“ב, ט”ו).

ולפי שעצם הקמת כנסת הגדולה היתה בבחינת חידוש מסורת עתיקה ומקורית, ידועה ומקובלת בישראל, מסורת שנתקיימה לסירוגין ואולי בתדירות או בהפסקות קצרות בלבד – בכל הדורות הקודמים מימות משה ועד שיבת-ציון, גם כשהיא נראית בלבושים שונים ובמתכונת שונה – הרי לא ייפלא, שכל בית ישראל, בארץ ובתפוצות הגולה, קיבלו וקיימו עליהם את כנסת הגדולה כסמכות עליונה שהכל סרים למרותה ובכך הובטחה אחדות הקיום היהודי, ועוצבה מרכזיותן של ארץ-ישראל ושל מסורת התורה בעל-פה מאז ועד היום הזה.

*

ההקבלה בין כנסת הגדולה לבין הכנסת שלנו היא בשם, במתכונת ובמעמד. בבואנו לכונן את בית-הנבחרים והמחוקקים שלנו קראנו לו “כנסת” (מטעמי צניעות לא הוספנו לכך גם את המלה “גדולה”). את מספר חברי הכנסת קבענו ל-120, שיש גורסים, כי זה היה מספרם של אנשי כנסת הגדולה.

אולם הכנסת שלנו היא חילונית-לאומית-מדינית בנויה כמתכונת הפרלמנטים בני זמננו, בארצות הדמוקראטיות המערביות, וענייני הדת אינם תופסים בה אלא מקום מוטע² בלבד.

ונשאלת השאלה: האם יכולה הכנסת שלנו למלא תפקיד של סמכות עליונה לא רק בא"י אלא גם בתפוצות הגולה כשאין לה סמכות רוחנית-דתית? ברור שלגבי מדינת-ישראל היא ממלאה את עיקר התפקידים הייצוגיים, שנדרשו מכל מועצת זקנים, בכל הדורות.

אנשי כנסת הגדולה היה להם, כנראה, צורך להרחיב את הייצוג ולכן חרגו מן המספר 70, שכפי הנראה התקדש במסורת קיומו של מוסד הזקנים מדורי דורות, שהרי גם יחזקאל, שזמנו היה קרוב להקמת כנסת הגדולה, מזכיר “ושבעים איש מזקני ישראל” (יחזקאל ח' י"א).

אך לאחר מכן חזר המספר 70 להיות המספר הבסיסי של הסנהדרין שהוגדל ל-71 כדי שלא יהיה מספר זוגי.

*

לאחר תקופת כנסת הגדולה באה, כידוע, תקופת הסנהדרין; נראה שהמלה “סנהדרין” באה במקום “כנסת הגדולה” כדי לשבר את אוזן העם שהיתה כבר אז קשובה למונחים ומושגים יווניים.

כפי שאנו למדים לא היו חברי הסנהדרין בית-דין בלבד אלא רק בסוף ימי בית שני ולאחריו (ר' שמעון בן שטח והורדוס).

אך בתקופה שהיתה ידה של הסנהדרין רמה – היא מילאה תפקידים שונים; הסנהדרין היו מחוקקים ומתקינים תקנות לצרכי הציבור, הן בתחום קיום מצוות הדת והן בעניינים של חול; פרשנים של חוקי התורה ויסודותיה; דיינים ועושי משפט; וכן היו בעלי סמכות לדון ולקבל החלטות מדיניות כלפי פנים וכלפי חוץ, לרבות בענייני מלחמה ושלום.

נראה לי, איפוא, שמוסד הזקנים, כנסת הגדולה והסנהדרין – הינם שמות לאותו מוסד עצמו של אסיפת נציגי העם, שנבחרו או נתמנו בדרכים ובצורות שאינן נהירות לנו, ושתפקידם לדון ולהחליט בכל נושא העומד על הפרק ולהנהיג את העם בענייני דת ומצות, בענייני משפט וצדק, ומזמן לזמן גם בעניינים מדיניים וממלכתיים.

אילו סברנו שהסנהדרין היתה רק בית-דין – היינו מפקפקים אם יש צורך בשבעים ואחד איש ש“ישבו כסאות למשפט” יחד כולם בלשכת הגזית, שעה שהיו מקיימים גם בתי-דין של מלכות, נוסף לבית-הדין שיש בלשכת הגזית, שכן בימי דוד ושלמה היו מקיימים בתי-דין ממלכתיים נפרדים, שעסקו גם בעניינים דתיים, וכפי שמעיד הרמב"ם, הם היו מגיירים – תפקיד שהוא דתי מעיקרו.

*

ולבסוף עוד הבהרה אחת בעניין מוסד הזקנים; ידוע לנו שהם היו יושבים בשער. ועוד ידוע שלמונח שער בפסוקים רבים במקרא, ישנה משמעות של מוקד השלטון והמשפט.

על דוד מסופר, אחרי מות אבשלום “הנה המלך יושב בשער”, השם מצווה על ירמיהו “הלוך ועמדת בשער בני העם” אשר יבואו בו מלכי יהודה… ובכל שערי ירושלים"; המקרא מבחין בין שער בני העם, שלשם באים המלכים, לבין השערים הרגילים של העיר.

מרדכי “יושב בשער המלך”; יש להניח שלא היה סתם שוער שהרי אין דרכו של שוער לשבת תחתיו אלא לעמוד הכן על משמרת השער; ואלו סתם ישיבה בשער משמעותה ישיבה באולם, ששם יושבים הנציגים.

עמוס עומד ותובע: “הציגו בשער משפט”; ובשני מקומות במשלי נזכר בשער, באותה משמעות, “ישר והפוך”: אחת בפסוק “ראמות לאויל חכמות – בשער לא יפתח פיו”, ושניה – “נודע בשערים בעלה, בשבתו עם זקני ארץ”.

ומי יושב בשער העליון הזה? – הוה אומר: הזקנים.

ומי הם הזקנים?

– בפרקי אבות למדנו כי בן 60 לזיקנה. הייתכן שהיתה קבועה קוואליפיקציה גילית, שרק בני שישים ומעלה יכולים לשבת בשער? וכלום אפשר להעלות על הדעת שבמוסד הזקנים יכלו לשבת כל הזקנים שמגיל 60 ומעלה הרוצים בכך?

אכן, מקובלנו מפי חז“ל ש”אין זקן אלא זה שקנה חכמה", ולא חשוב גילו, אם צעיר הוא או איש שיבה.

אונקלוס מתרגם את הפסוק “מפני שיבה תקום” – “מן קדם בסבר באוריתא תקום” וחז"ל הוסיפו: אפילו יניק וחכים.

אין אני יודע לומר מהי אמת-המידה, שנקטו בה כדי לקבוע אם פלוני חכם הוא ויכול לשבת במוסד הזקנים, או בסנהדרין. האם היו גם אז בחינות והענקת תוארים או לאו. אבל ידוע לנו מתקופה מאוחרת יחסית, שהיתה קיימת שיטת הסמיכה שהחכמים או ראשיהם הסמיכו אחרים להצטרף אליהם ולהמשיך אחריהם. ומשום שבטלה הסמיכה אין יכולים היום לחדש את הסנהדרין, לפי שאין מי שיסמיך את המסמיכים הראשונים כדי שיסמיכו אחרים.

בימים אלה אנו מציינים מלאות שישים שנה לכינוסו של הקונגרס הציוני הראשון בבאזל ביוזמתו ובהשראתו של ד“ר בנימין זאב הרצל. ידוע שלא הציונות נוסדה או החלה אז. הכמיהה לציון ימיה כימי גלות היהודים מארצם. ואילו ההלכה והתיאוריה של התנועה הציונית המדינית קדמה לאותו קונגרס ועם אבות ההלכה הזו נמנים רבי יהודה חי אלקלעי, משה הס, י.ל. פינסקר ואחרים. גם התארגנות ציונית מעשית לשם עליה לארץ אף היא קדמה לאותו קונגרס ואחד מביטוייה הבולטים היה תנועת חיבת ציון ברוסיה, שלא לדבר על עליית יהודים מתימן בשנות השמונים ועליות אחרות שקדמו לה בתקופות שונות, אלא שלא היה חותמה של ציונות מאורגנת טבוע עליהן. גלוי וידוע שגם התיישבות היהודים בארץ קדמה לאותו קונגרס הן ע”י מייסדי פתח-תקוה והן ע"י מפעלי הברון.

מה חדש, איפוא, אותו קונגרס שהתארגן ע“י ד”ר הרצל? החידוש היה ביצירת תשתית פרלמנטרית שעליה ומתוכה תצמח מדינת היהודים, על-ידי עליה, התיישבות ופעולות מדיניות לשם רכישת הכרה והסכמה, ואולי גם תמיכה, מצד מדינות העולם ושליטיהן. הרצל, שהיה סופרו של עתון וינאי בפרלמנט הצרפתי, ודאי ערג לבו ל“פרלמנט משלנו”, שבו יוכל גם הוא להופיע על הדוכן כאישיות פרלמנטרית ולא רק ככתב היושב בתא העתונאים. יש להניח, שהיו לו חיבוטי מחשבות כיצד להגיע לידי כך שיהיה פרלמנט באין מדינה משלו ובשבילו, שהרי יכולה להיות מדינה בלי פרלמנט, אבל איך יכול להיות פרלמנט בלי מדינה?

אעפ"י כן הוא הגיע למסכנה שבנסיבות הבלתי-נורמאליות שהעם היהודי שרוי בהן, כשהוא מפוזר במדינות שונות וחסר מנהיגות מוסמכת ומכשירי ביצוע, אין ברירה אלא לעשות דבר “בלתי-נורמאלי” ולהקדים בהקמת הפרלמנט, שסביבו יתלכדו היהודים, יסמיכו מנהיגים ויקבלו על עצמם נוהלי ויכוח ודין הכרעות פרלמנטריות מחייבות בכל הנוגע להגשמת הציונות, וכך יילכו ויצמחו כותלי המדינה, נדבך אחרי נדבך מתוך התשתית הפרלמנטרית.

ומשעלה הדבר בידו והקונגרס התכנס והתנהל ברוממות פרלמנטרית כלבבו וכפי שעלה במחשבתו עמד ורשם ביומנו: “בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים”. אכן, הפרלמנטריזם שייסד הרצל – הקונגרסים הציוניים – הם הם ששימשו כעַרֵבָה שבה נילושה העיסה של המדינה היהודית עד שקמה ונהייתה.

עובדה זו ראוי לה שתהיה חרותה על לוח זכרוננו לא רק כדי שנזכור לתנועה הציונית את חסד נעוריה ואת זכותה כאם, או כמיילדת, של המדינה אלא גם כדי שנזכור גודל ערכו של הפרלמנטריזם שייסד לנו הרצל כמקור לזרימה של הביטוי, גוני החשיבה ועומק שיקול-הדעת של נציגי היהודים וכמנוע להזרמה של כושר המעשה ואחדות המעשה אל האפיק הנכון והנכסף.

כך נגיע להערכת חשיבותו של הפרלמנטריזם הישראלי כגורם שאין לו תחליף בהפעלתם ובהכוונתם של צעדי העם והמדינה, הן בענייני יום-יום שוטפים והן בענייני-יסוד שעליהם ייבנה העתיד, הקרוב והרחוק.

הערכה זו דרושה לנו לא בלבד משום הביקורת הספקנית לגבי חשיבותו, נחיצותו או יעילותו, של הפרלמנטריזם בימינו, אלא גם לשם טיפוחה של תודעה פרלמנטרית כאחד מעמודי-התווך של תרבות מדינית, שעליה יכוונו חיי העם במדינתו בדור הזה ובדורות הבאים.

*

הננו מדינה צעירה. נסיוננו לחיות חיים של מדינה עצמאית עדיין מועט, ואולי אף דל. והוא הדין לגבי נסיוננו הפרלמנטרי. אלא שהנסיון הפרלמנטרי שלנו נמצא כל הזמן תחת שבט הביקורת של הציבור, העתונות ומקצת מן המנהיגים; ואעפ"י שהביקורת היא נשמת-אפו של הפרלמנטריזם, מכרסם החשש – וראוי שיכרסם יותר – שמתוך הביקורת על הפרלמנטריזם שלנו יימצאו כאלה שיגיעו לכלל זילזול בו ואולי גם לידי שלילת עצם קיומו. אין לך דבר קל מאשר להציג את הפרלמנטריזם בימינו כאנכרוניזם, כמיטרד בדרכה של המנהיגות המבצעת, כביזבוז כוחות ודברים לריק, וכיוצא בזה.

לפיכך עלינו לזכור ולהזכיר קודם כל את התפקיד הבלעדי שהפרלמנטריזם שלנו ממלא בהענקת סמכות, לפי כללים מוסכמים, לקיומה של ממשלה בישראל. ננסה לתאר בדמיוננו כיצד היינו יכולים להקים או לקיים ממשלה אילו לא עמד לרשותנו מכשיר מוסכם ומקובל זה ששמו פרלמנט. אין ספק שיכולה לקום ולהתקיים ממשלה גם בלי פרלמנט. אבל יחד עם זאת ברור שהדרך אל כיסאות הממשלה יכולה להיות זרועה גולגולות מותזות. נסיונם של עמים ומדינות בעבר ובימינו הוא עדות חותכת וניצחת לחזות הזאת. יתר על כן, קיומו של פרלמנט לא זו בלבד שהוא משמש מקור לסמכות של קיום הממשלה אלא שהוא גם משמש מכשיר בדוק לפירוק מתיחויות ולריסון יצרים. גלוי וידוע שעל כס השלטון מגיעים לאו דווקא אנשים “ההולכים אחרי הצאן” או “נחבאים אל הכלים”, אלא אנשים הנדחפים ע“י מניעים של פעלתנות, שאפתנות, התבלטות ותחושת שליחות. בכוח הדחפים והמניעים של נפשם ושל יצריהם הם עלולים לבלוע איש את רעהו. בא ה”משחק" הפרלמנטרי ונותן להם מקום ואפשרות לפרק את מניעיהם ודחפיהם, זה על “ראשו” של זה, לא באלות ולא בפגיונות אלא בדיבורים ובוויכוחים. הם נכנסים אל הפרלמנט כשהם טעונים מתח רב ויוצאים ממנו בהרגשה מסויימת של התפרקות, בין כשהם מנצחים ובין כשהם מנוצחים. התוצאה היא אותה תוצאה של משחקי הספורט כשהקבוצות היריבות עורכות ביניהן קרבות-התחרות, עפ"י כללים מקובלים ומוסכמים. קרב-ההתחרות מסתיים בנצחונו של אחד הצדדים ואילו הצד השני “נשאר בחיים” ומתכונן לקרב ההתחרות הבא. הווה אומר, שאילו לא נוצר הפרלמנט אלא לצורך הוויכוחים בו ואילו לא נוצרו הוויכוחים אלא לצורך התפרקות הרגשות והיצרים הגועשים – דיינו. כל שכן נועדו תפקידים נוספים, הנותנים תוכן וצורה וטעם לקיומו ולנעשה בו.

*

קודם כל השאיפה להגיע אליו ולהיות חבר בו. כל אדם שבעורקיו זורם דם של פעילות והרגשת שליחות – מוצדקת או בלתי-מוצדקת, רצויה לכלל או בלתי-רצויה – נושא נפשו לחברות בפרלמנט כדי שימצא בכך סדן לפטישו. אלמלא כן היה מחפש לעצמו אמצעים ודרכים להפקת מרצו ופעילותו שאינם עולים בקנה אחד לא עם שלום ציבור ולא עם הסכמה לדמוקראטיה, לשלטון-עם בדרך של הכרעת רוב.

שנית, הפרלמנט משמש במה לביטוי. יהא הביטוי מה שיהיה ואיך שיהיה – שם מקומו, המוסכם, המקובל. ושלא כביטוי שבכתב, מעל דפי עתון או חוברת, הנכתב ומתפרסם בלי שהכותב או המפרסם רואה לפניו ארשת פניהם של הקוראים, הרי הביטוי מבמת הפרלמנט נהנה מן היתרון של דיבור פנים-אל-פנים, מפיו של האומר לאוזניו ולעיניו של השומע ורואה ופעמים אף מגיב, והתגובה היא מיידית, לאלתר. המתבטא רואה במו עיניו, שדבריו לא רק נאמרים אלא גם נשמעים ואולי גם מתקבלים ועושים את שליחותם ואת שליחותו.

כך משמש הפרלמנט במה לדו-שיח ולרב-שיח בין חברי הכנסת לבין עצמם, ביניהם לבין הממשלה וביניהם לבין העיתונות והציבור.

שלישית, הפרלמנט מחוקק חוקים, מחליט החלטות וקובע הלכות והליכות ואינו מוציא את זמנו רק ב“טבלה” של ויכוחים, התבטאות, התפרקות והענקת סמכות לממשלה כדי שתמשול. חלק נכבד מן החוקים הללו הם גופי-חיים שעל פיהם דנים ופוסקים בתי-המשפט בדיני ממונות ובדיני נפשות. ושאר החוקים הם מכשירים מתוקנים ומוקפים במסגרות של הגבלות אשר על פיהם משרתת הממשלה את הציבור והמדינה, כגון חוקי המסים והתקציב וכיוצא בהם. ושוב נאמר: אילולא היה קיים פרלמנט היה צריך להקימו לצרכים חיוניים אלה של הציבור שאין דרך אחרת ואין מקור אחר לעשייתם.

רביעית, הפרלמנט נותן לעם את ייצוגו. הוא מסמל ומבטא את ריבונות העם במדינתו הריבונית. הפרלמנט נבחר אחת לכמה שנים, במועד קבוע מראש, על-ידי העם, וכך ניתנת לאזרחים הרגשה שענייניהם מיוצגים על-ידי האנשים שנבחרו; אפילו כשהאנשים הנבחרים אינם עושים או אינם מדברים כפי רצונו של כל אחד מאלה שבחרו בהם, הם אינם חדלים להיחשב בעיני העם כנציגיו, האחראיים לפניו וחייבים לעשות שליחותו ורצונו.

אסור להעלים שהפרלמנטריזם בימינו שרוי בהרגשת משבר. הרגשה זו אינה פוסחת גם על הפרלמנטריזם הישראלי.

ביטוי חלקי למשבר הזה נתן ר' קרוסמן, מנהיג הבית מטעם ממשלת הלייבור באנגליה, בנאומים שנשא אשתקד בפרלמנט הבריטי, בשם ועדה שנתמנתה ע"י הממשלה כדי להציע ריפורמות בעבודת הפרלמנט. הנה תמציתם:

"סיכמתי בנאומי הראשון שנאמתי כמנהיג הבית, שהאוטוריטה של הפרלמנט ירדה, יורדת ותוסיף לרדת, אלא אם כן ננקוט בצעדים נמרצים להפסקת התהליך הזה.

"לא יכולים להיות חילוקי-דעות לגבי הסיבה העיקרית לירידה זו: העובדה שהמוסדות הדמוקראטיה נוסדו והתפתחו והיו מתוכננים למלא תפקידים מיוחדים שהתאימו לתנאים ולנסיבות של הימים ההם אך הם ממשיכים לפעול כמו בימים ההם בעוד שהתנאים והנסיבות והתפקידים נשתנו תכלית שינוי.

“גם התנאים הפיזיים שבהם אנו עובדים והנוהגים שלנו הם שרידים שנשארו מתקופה שמפלגות היו חלשות והקמת ממשלות עדיין היתה בגדר הסמכות של הפרלמנט ולא דווקא עפ”י הכרעתו הישירה של הבוחר (כידוע, באנגליה, מפלגה שמקבלת רוב בבחירות מרכיבה את הממשלה, ולמעשה לא נשאר לפרלמנט מה לומר בעניין, אף כי להלכה הוא “מאשר” אותה – המעתיק) והקבינט היה בעבר רק הוועד הפועל של הפרלמנט.

“מבחינת הפרוצידורה אנו ממשיכים להתנהג כאילו אנו גוף ריבוני, שותף עם הממשלה ביוזמת חקיקה ומפעיל פיקוח לא רק בענייני תקציב וכספים, אלא גם על פעולות המשרדים. אך למעשה ויתר הפרלמנט על רוב הסמכויות האפקטיביות שהיו בידיו לטובת הממשלה ונשאר פאסיבי ובו מתנהל מאבק בין ‘חוטפי’ סמכות פרלמנטרית לבין ‘המנגנון הפוליטי של המפלגות’”.

מר קרוסמן רואה כבעיה מרכזית של הפרלמנטריזם – צימצום היקף סמכותו, מכיוון שהמפלגות המהוות את הפרלמנט דנות בפורום הסיעתי שלהן, מגבשות עמדות ומחליטות החלטות ולא נשאר לפרלמנט אלא לצאת ידי חובת דיון ולהניח את הגושפנקה שלו על החלטות שהוכנו בחדרי-חדרים על-ידי המפלגה המהווה רוב בבית.

אולם מה שקרוסמן רואה כסיבה עיקרית לגבי הפרלמנט הבריטי אינו יכול להיראות כסיבה עיקרית אצלנו, אלא רק כסיבה שולית.

באנגליה קיימות רק שתי מפלגות, ועוד מפלגה קטנה, המתמודדות על השלטון. אם צימצום זה של מספר המפלגות נגרם ע“י שיטת הבחירות האישיות-האיזוריות או ע”י מסורת החיים המדיניים באנגליה – זו שאלה לדיון ולעיון בפני עצמה. אך צימצום זה של מספר המפלגות גורם לכך שבבחירות זוכה אחת משתי המפלגות ברוב המקומות בפרלמנט והיא מרכיבה את הממשלה, ומכירה את ההחלטות המוגשות לאישור הפרלמנט, בעוד שהמפלגה השניה ממלאה את התפקיד של אופוזיציה, כלומר של התנגדות לכל מה שהממשלה (קרי: מפלגת הרוב) מציעה.

חברי הכנסת הכריעו לטובת עצמם ולטובת מפלגותיהם

א

ההכרעה, שנפלה השבוע בכנסת, אגב חקיקתו של הראשון ב“חוקי-היסוד” בדבר השיטה שעל-פיה ייערכו להבא הבחירות לכנסת – אינה הכרעה בעד שיטת הבחירות היחסיות, לפי ששיטה זו היתה נהוגה עד עכשיו ומקומה מובטח לה בחוק הבחירות, שעדיין הוא בתוקפו. אלא זוהי הכרעה נגד נסיונה של מפא"י להציע שיטת בחירות אזוריות-אישיות במקום שיטת הבחירות היחסיות. משום כך, ומשום האווירה שאפפה את ההכרעה הזו, יש לראותה כהכרעה קשה וחמורה ביותר.

לכאורה, דבר טבעי ורגיל הוא, שבדיוני הכנסת, תוך מעשי החקיקה שלה, יהיו הצעות והצעות שכנגד, ודבר טבעי ורגיל הוא שתיפול הכרעה לכאן או לכאן. בכל מקרה כזה אנו מקבלים את הדין, בין שההכרעה נוחה לנו ובין שאינה נוחה לנו, לפי שאנו מניחים, כדבר המובן מאליו, שהמצביעים הצביעו כשליחי-ציבור לפי שיקול-דעתם והבנתם מהי טובת הציבור שהם מייצגים, כולו או מקצתו.

אולם הפעם עמד להכרעה עניין הנוגע במישרין בחברי הכנסת עצמם ובמפלגות המשתתפות בכנסת. הם נתבקשו להכריע בין מה שנראה כטובת הכלל הרחב לבין מה שנראה כטובת עצמם – בתור אנשים הרוצים לחזור ולהיבחר כחברי כנסת, וכטובת מפלגותיהם, כמפלגות המעוניינות בקיומן העצמי הצר והנפרד בכל מחיר.

מפלגתנו הביאה הצעה להחליף שיטת הבחירות היחסיות הנהוגה אצלנו, בשיטת בחירות אזוריות-אישיות הנהוגה באנגליה, בארצות-הברית ובארצות דמוקראטיות רבות, שאין להטיל ספק באופי הדמוקראטי של משטריהן.

ההצעה היתה מלווה דברי הסברה בעדה ונגד השיטה היחסית. אבל בעיקר הודגש שאזרחי המדינה משתוקקים מאוד לתמורות במערכות החיים הדמוקראטיים לאחר שנקעה נפשם במבנה המפלגתי הקיים במדינה. אמרנו בגלוי שיש בהצעתנו לא רק יתרונות אלא גם מגרעות, כשם שיש יתרונות ומגרעות בשיטת הבחירות היחסיות. אולם יתרון מכריע אחד יש בה והוא שהיא תביא לידי קירבה ישירה ויתירה בין האיש הנבחר לבין בוחריו, אף שבדרך כלל רובם המכריע של הנבחרים יהיו נמנים על מפלגות מסויימת. הנבחר יהיה תלוי בבוחריו יותר, יהיה אחראי בפניהם על מעשיו ועל מחדליו, על דבריו ועל שתיקתו, וכנגד זה תותר במקצת רצועת התלות של האזרח במפלגה ושל שלטון המפלגה על נבחרי הציבור. זהו יתרון שיש בו כדי לענות למשאלתו ולספק שאיפתו של הציבור.

אולם המפלגות – וכן חברי הכנסת מאותן מפלגות – נמנו וגמרו שעליהם להיות קרובים אצל עצמם תחילה. ואילו הבוחר – הם “יסתדרו” איתו בשעת הצורך. לפיכך הכריעו כפי שהכריעו. והכל יודעים שבין המניעים של הכרעתם היתה גם הדאגה לטובת עצמם ולטובת מפלגותיהם. ההכרעה הזאת היא עכשיו חוק, ודינה כדין כל הכרעה של הכנסת. אולם שום דבר ושום אדם אינו יכול לשלול זכותנו לערער בפרהסיה, לעיני כל ישראל, על אופייה המוסרי והציבורי של ההכרעה הזאת ולשאוף לשעת-כושר, שתבוא לידינו, על מנת לשנותה ולחוקק חוק שיבטלנה.

ב

מבחינה פורמאלית ההכרעה היא, כאמור, הכרעה כשרה, אבל חברי הכנסת והמפלגות שהצביעו כפי שהצביעו היו נוהגים בהגינות אילו הקדימו להכרעתם בחינה כלשהי של דעת-הקהל, למשל ע“י מינוי ועדת-חקר המורכבת משופטים, מלומדים ואישי ציבור נודעים שאינם חברי כנסת; שהם יבחנו וישקלו את הסוגיה הזאת מכל צדדיה ויביאו המלצותיהם לפני חברי הכנסת, שבידם, כמובן, הזכות להצביע ולהחליט. חקר זה לא היה צריך לעכב את חקיקת חוק הכנסת מאחר שמפא”י ביקשה, ע“י ההסתייגות האלטרנטיבית של הח”כ בר-רב-האי, לפסוח לפי שעה על הנקודה השנויה במחלוקת ע“י כך שב”חוק-יסוד" לא תפורש כלל שיטת הבחירות, לא יחסיות ולא אזוריות, תוך הנחה שממילא עדיין עומד בתוקפו חוק הבחירות המבוסס על שיטת הבחירות היחסיות וכשיתבררו ויתלבנו הדברים, ויהיו בשלים להכרעה, תיעשה ההכרעה במסגרת חוק הבחירות.

חבר הכנסת בר-רב-האי הוסיף וטען, בצדק, שעניין שיטת הבחירות, אם יחסיות או אזוריות, אינו עקרון, שיש לקדשו ולבצרו בין יסודותיו של חוק-יסוד, כמו למשל חשאיות הבחירות וכלליותן, שאילו הם עיקר ויסוד לכל בחירות דמוקראטיות. שיטת הבחירות מקומה בהחלט בחוק הבחירות ולא בחוק-יסוד של הכנסת.

מסתבר, שאנשי המפלגות גמרו אומר להחיש את ההכרעה. בהזדמנות זו שבאה לידם, כדי לחסל כל נסיון לערער או להרהר אחרי דבר שהוא בגדר אינטרס ישיר וכמעט פרטי של עצמן. אפילו גייסו נימוקים כבדי-משקל בעד שיטת הבחירות הקיימת ונגד השיטה האזורית-אישית, ספק אם היתה להם רשות מוסרית להחליט, בלי לבחון תחילה מה באמת רוצה הציבור ומה היא באמת טובתו. וכאילו היו בטוחים שהוא רוצה בדיוק מה שהם רוצים והם מבינים מהי טובתו יותר ממה שהוא מסוגל להבין בעצמו.

גישה זו אופיינית למפלגות המבוססות על בחירות יחסיות, שלעולם הן “מוכרות” לאזרח ואינן “קונות” ממנו, לעולם הן משמיעות לו ואינן שומעות אותו ולעולם הן המחליטות בעדו ובמקומו בלי להאזין לרחשי-לבו, או להתחשב בהם, אלא מה שטוב להן ורצוי בעיניהן הריהו צריך להיות טוב ורצוי גם על האזרח-הבוחר כדבר המובן מאליו.

אך הפעם היה מן הדין ומן היושר שהמפלגות ינסו לצאת אל הציבור, באיזו צורה שהיא, כדי לשאול אותו מה דעתו ומה רצונו, בטרם ירימו ידן להכריע. במקום זה עמדו אחדים מחברי הכנסת וטענו טענות-של-קש, שכאילו כבר העלתה מפא"י את ההצעה בדבר בחירות אזוריות-אישיות, במצעה לקראת הבחירות לכנסת השלישית, ואם העם לא נתן לה רוב באותן בחירות, משמע שהוא חיווה דעתו נגד ההצעה. כל מי שהשתתף בבחירות האחרונות יכול להעיד, שאז עמדו להכרעה עניינים מרובים כל-כך, וההצעה הזאת הובלעה ביניהם כליל. מכל מקום לא עליה הסתובב ציר הוויכוחים בבחירות וממילא לא זכתה לתשומת-לבו המיוחדת של האזרח שהלך לקלפי להצביע.

ג

בדיון כשלעצמו היו נימוקים הראויים להישמע בעד ונגד שתי השיטות, של בחירות יחסיות ושל בחירות אזוריות-אישיות, ולא נחזור עליהם כאן, אך כאמור האווירה, הרוח, שבה נאמרו ונשמעו הנימוקים, בייחוד נגד הצעתנו לבחירות אזוריות-אישיות, היתה איומה.

אפשר להבין את יצר ההתגוננות, שאיחד קצוות רחוקים, ממק"י עד “חרות” ואגודת-ישראל, נגד הצעתנו לבחירות אזוריות, לפי שהיא נושאת בחובה חשש רציני, שכמה מחברי הכנסת דעכשיו לא יעלה בידם לחזור ולהיבחר לכנסת, אם אמנם יצטרכו להתייצב פנים-אל-פנים מול הוד מעלתו הבוחר כדי לבקש ממנו מנדט. כן נושאת הצעתנו בחובה “סכנה” מוחשית מאוד, שכמה מן המפלגות יהיו נאלצות להתאחד ביניהן כדי להבטיח למועמדיהן באזורי הבחירות כושר-עמידה ויכולת התחרות.

אולם אותו זעם ואותו חרון קטלניים, שבקעו מגרונם של נואמים ובלטו מהרמת ידם של מצביעים, הנם בעלי משמעות האומרת לנו ולעם כולו: דרשני. הם מעידים על סכנות חמורות ביותר האורבות לדמוקראטיה שלנו ולמשטרנו. האפשרות של ליכוד שלילי, נגד משהו או מישהו, בלי שיהיה בין המלוכדים קורטוב של סיכוי להתלכד בעד משהו או מישהו – היא הרת-סכנות שרק אפס קציהן נראה עכשיו. היא יכולה בדהרת-אבירים של התלכדות-נגד להרוס בסיסים שעליהם נשענת הדמוקראטיה שלנו ולסתור יסודות שעליהם הולכת ונבנית מדינת ישראל.

ד

אילו כל אחת מן המפלגות, שהצביעו נגד הצעת מפא“י, היתה רואה עצמה אלטרנטיבה למפא”י, לא היתה צריכה לא לזעף ולא לחרון. שכן די לה בהתאמצות להגיע למעמד של מפלגת רוב ואז יהיו מסורים בידה גם כוח השלטון וגם כוח החקיקה. אבל לאמיתו-של-דבר שום מפלגה מאותן מפלגות אין לה סיכוי להיות אי-פעם מפלגת-רוב, במשטר של בחירות יחסיות; לפיכך משאת-נפש היחידה, שיש לכל מפלגה אצלנו היא להמשיך להיות שותפה בקואליציה, או לזכות בשותפות כזו בזמן מן הזמנים, והעיקר לקבל “חלק” יחסי בהטבות ובהנאות מקופת-הכלל, תוך חופש גמור לשבת באופוזיציה ולהתיז על אחרים סילוני-רותחין של ביקורת וקיטרוג. כך נוצר אצלנו “גן-עדן של כסילים” לכל מי שיכול לארגן לעצמו “מניין” כלשהו, ואחר כך להופיע כשותף וכתובע חלקו, עפ“י ה”מפתח“, בכל דבר ודבר, ואם מפא”י – המפלגה הגדולה במדינה, שאעפ“י שאינה מפלגת-רוב, הריהי גדולה, פי שלושה מן המפלגה המכריזה על עצמה כ”מפלגה השניה במדינה“, פי שניים מאחה”ע ומפ"ם יחד ופי שלושה מכל שלוש המפלגות הדתיות – באה וטוענת לשיטת בחירות, העלולה לתת לה רוב בכנסת, משמע, שהיא מבקשת להיפטר מן ההכרח בשיתופן של מפלגות אחרות. משמע, שהיא רוצה לחסום את הדרך לאותו גן-עדן של כסילים בפני “בעלי מפתח”, והיא אמנם אומרת, שברצונה להביא לידי משטר דו-מפלגתי, מפלגה אחת לשלטון ומפלגה שניה לאופוזיציה-אחראית, המועמדת לקבל לידה את השלטון בכל-עת.

מה פלא שכה רב הזעם ועצום החרון ואיומים וסילופים והסירוסים וההשמצות, שאם לא כן כיצד אפשר להסביר את התרעתם של זוללי הבחירות האזוריות-אישיות, שכאילו כל כוונת מפא“י אינה אלא להביא לידי שלטון-יחיד שלה? אם למשטר דו-מפלגתי, שמחזיקים בו מיליוני אזרחים בארצות דמוקראטיות, שהדמוקראטיה שלהן נחשבת כדוגמה ומופת, כמו באנגליה, ארה”ב, קנדה וזולתן, – אם למשטר כזה ייקרא שלטון יחיד של מפלגה אחת, הרי שעומדת השאלה מעיקרה: דמוקראטיה מהי?

ואולי להיפך, אולי הצדק הוא עם מי שטוען, שהדמוקראטיה המתבססת על קואליציה בין מפלגות שונות ורחוקות זו מזו, במהותן ובשאיפותיהן, אינה יכולה להיות נקיה מאבק קנוניה?

מכל מקום כל המפלגות בישראל, פרט למפא“י, הן באמת מפלגות בעלות נשמה של “ספוטניק”. כולן אינן אלא כוכבי-לכת ואף אחת מהן אינה שואפת ואינה מסוגלת להיות מפלגת האחריות המלאה לשלטון ולהנהגת המדינה הזאת. מפלגות שנשמתן היא כזאת עשויות להצטרף לכל שותפות, ולכל מזומן ובלבד שהן תהיינה מבפנים. מכאן יובן מדוע דוברי מפלגות שונות שוללים את הצורך במפלגת-רוב מעיקרו ואף גם מקדשים את המצב, שכל המפלגות תהיינה מפלגות-מיעוט. בעבר שמענו ניגון זה מפי חברינו מנהיגי “אחדות העבודה”, אך לאחרונה שמענו אותו גלוי ומפורש מפי דובר “חרות” הח”כ באדר; פירושו של דבר, שגם “חרות” נואשה מן התקווה להיות מפלגת-רוב והריהי מצפה ליום ההוא, שבו תוכל למלא תפקיד של ספוטניק באחת הקואליציות.

ה

מסתבר, שהדבר, שכנראה הגדיש את סאת הזעם והחרון נגד מפא"י, הוא כוונתה הגלויה והמוצהרת לעשות כל אשר לאל ידה, כדי למצוא דרך שתביא לידי איחודן של מפלגות, שבטבען הן אחיות ואין כל צידוק לקיומן הנפרד.

מחייבי שיטת הבחירות היחסיות הרבו לטעון, שעיקר חשיבותה הוא בזה, שהיא מאפשרת לכל גוון ובן-גוון של השקפות להיות מיוצג ולבוא לידי ביטוי בכנסת. אם אמנם מחייבת השלמות הדמוקראטית ייצוגם של כל גוון ובן-גוון, היינו צריכים לקבוע מספר חברי הכנסת באלפים רבים, כדי להגיע אולי למטרה זו. אעפ“י כן יש מקום לטעון טענה שכנגד, שדווקא בבחירות אזוריות-אישיות יכולים להיבחר טיפוסים שונים של אנשי ציבור, שיעשירו את גווני-הדעות וההשקפות ואורחות-המחשבה של חברי הכנסת, בעוד שבבחירות יחסיות קיימת סלקציה קפדנית בבחירת המועמדים הנכנסים לרשימה ע”י המפלגות וגם מי שנבחר מהם כפוף למרות ומשועבד למשמעת סיעתו.

אולם, מי פתי ויאמין שיש הבדל, למשל, בין מפא“י לבין “אחדות העבודה”, המחייב מאבק מפלגתי ביניהן, פרט ליצר ההתבדלות והייצוגיות. אפשר לומר גם שאין הבדל בין מפא”י ו“אחדות העבודה” מזה לבין מפ“ם מזה, אם לא להביא בחשבון את הדיבוק הקומוניסטי, שמפ”ם משתדלת לכלוא אותו ולהסתירו מעין רואים אלא שכפעם בפעם הוא מציץ אלינו “מן החרכים”. הנה, אגב הדיון בחוק הזה, בלטה הסתייגותו של חבר הכנסת חנן רובין, הסתייגות, שביקשה לאפשר שיתופה של מק“י בנשיאות הכנסת ובוועדות “דליקטיות” שלה, ועדת הכספים וועדת החוץ והביטחון. רק מקרה הוא, שהסתייגות זו לא נתקבלה. אחרת היינו עומדים היום לפני עובדה, שהח”כ אמיל חביבי יישב מכאן ואילך בוועדת החוץ והביטחון וישמע ויראה כל המדובר שם.

ומה ההצדקה לקיומם הנפרד של הפועל המזרחי מזה ופועלי אגודת-ישראל מזה? וכלום אין הרוב ב“חרות” והרוב ב“ציונים הכלליים” קרוצים מחומר אחד?

הכל מודים שיש ריבוי מוגזם של מפלגות, ואליבא דאמת מי שבא ומציע שיטת בחירות העשויה לאלצן להתאחד אינו גוזר כלל וכלל על קיומם של גוונים ובני-גוונים של דעות ועל זכותם לבוא לכלל ביטוי. אבל הוא גוזר על יצר הקיום הנפרד ללא הצדקה, של כמה מן המפלגות, על יצר הפלגנות, שעדיין לא הגיע לשיאו ואין מי שיערוב לנו, שבמקום 12 מפלגות שיש עכשיו לא יתווספו עוד כמה וכמה.

הפלגנות הזו ויצר הקיום הנפרד הזה מכבידים ביותר על הרכבת ממשלה יציבה למדינה ויוצרים “גן עדן” לדורשי “חלקם” לפי “מפתח”, ההולכים ומתרבים עד שנתקלקלה והושחתה כל חלקה טובה בחיינו הציבוריים.

ו

יש אומרים לנו: אם ידעתם מראש, שהצעתכם לא תתקבל, למה הבאתם אותה להכרעה עכשיו? ואמנם ידענו, שכל המפלגות מלוכדות בחימה שפוכה נגד הצעתנו.

אעפ"י כן, אין אנו מצטערים על כך. רצינו להציג את הבעיה במרכז תשומת-לבו של האזרח, ועלתה בידינו. אבל דווקא יריבי הצעתנו דחפו והאיצו להביא סוגיה זו להכרעה, שלא במקומה ושלא בעתה, כל עוד הם בטוחים ברוב המתייצב לצדם. הם השיגו את מבוקשם. אבל לדידנו המערכה לא נסתיימה, היא רק החלה. יודעים אנו מה רב צמאונו של הציבור לראות תמורה כלשהי במערכת ייצוגו. מאמינים אנו, שאין העולם גולם והוא יפעיל את מלוא כוח לחצו ומחצו נגד אלה שנחפזו לחסום לפניו את הדרך, ההחלטה שלא לשנות, ושהכל יוסיף להימשך כדאשתקד, אולי תדהים אותו קימעה, אך עם זה היא עשויה להדליק את לבו ולדחוף אותו להתנגדות נמרצת. מובן מאליו, שסופו של הציבור לנצח. זוהי ודאות כל זמן שחיינו מושתתים על אדני הדמוקראטיה. בינתיים יאירו לפניו דברינו בשאלה הזאת. מה שאמר הח' בן-גוריון בכנסת ומה שהוסיפו באותו מעמד חברינו, ברוך אזניה ודוד בר-רב-האי, וכן מה שנאמר ונכתב על-ידי חברים שונים – לא יאבד בציה. הוא עוד יכה שורש ויצמח ויעשה פירות.

בכך אין לומר, שלא עשינו משגים טאקטיים במערכה הזאת. בייחוד מן הראוי להדגיש משגה רציני אחד, והוא שהסכמנו לראות את הדיון ב“חוק-יסוד” זה כדיון מבודד מכל קשר קואליציוני או בין-מפלגתי. לא היה מגע בין-מפלגתי בינינו לבין המפלגות היושבות בקואליציה הממשלתית. איש לא שאל חוות-דעתה של הממשלה ולא ביקש לבדוק את הסוגיות מזווית-ראייה שלה. השר היחיד משרי הממשלה שישב וליווה דיוניה של ועדת החוקה בחוק זה, עשה זאת לא כנציג הממשלה, אלא מתוך עניין אישי גרידא. אולם סוף הדברים העיד על תחילתם, שחברינו בוועדת חוקה, חוק ומשפט הלכו שולל. ובעוד שהם אמונים לכלל המוסכם, שאין לרתום חוק זה לשום ריתמה קואליציונית, או בין-מפלגתית, נהגו מפלגות אחרות להיפך. מוזר היה לשמוע ולקרוא בעיתונים של מפלגות קואליציוניות, כמה שבועות לפני ההצבעה בכנסת, דברי תמיהה על מפא“י שכאילו היא הולכת להסתייע ב”הציונים הכלליים" מעל לראשן של המפלגות היושבות עמה בקואליציה הממשלתית. בסופו של דבר הוברר לעיני כל, שמפא“י לא ניהלה מו”מ עם הציונים הכלליים על-מנת להסתייע בהם להכרעה נגד מישהו, אלא ניסתה לעקוב אחר הצעתם, במטרה להבין אם היא תואמת או שאינה תואמת את עיקרי הצעת מפא"י, כדי לתת הנחיות ברורות לחברי הסיעה אם להצביע בעדה או נגדה. מכל מקום רצינו למנוע מעצמנו את המקרה הנואל, שנצביע נגד הצעה, התואמת את עיקרי הצעתנו. משהתברר שאין באותה הצעה שום התאמה להצעתנו, הצבענו נגדה. ואילו מפלגות אחרות, מן הקואליציה ומן האופוזיציה, חברו יחד להצביע במאורגן ובמכוון ובהתלהבות של חובטי ערבה נגד הצעתנו.

אולם, אין ספק שמן המשגה הזה נלמד לקח. כבר ברור עכשיו, שהדיון בחוקי-יסוד אינו יכול להתנהל על פלנטה אחרת מזו שאנו יושבים עליה וחיים בה. יש צורך בהידברות בין-מפלגתית אם לא קואליציונית. אין לי ספק שבחוקי-יסוד, הבאים עלינו לטובה, תתעוררנה בעיות שלא אנחנו אלא מפלגות אחרות, מאלו שיושבות אתנו בקואליציה, יחרדו מפניהן ויבואו לבקש על נפש שיתוף-הפעולה אתנו.

הפועל הצעיר, 18.2.1958

סיעת מפא“י בכנסת החליטה ברוב קולות לתמוך ביוזמתו של חה”כ יוסף אלמוגי, שהגיש לכנסת הצעת חוק לעריכת משאל בדבר שיטת הבחירות במדינה. ההחלטה נתקבלה לאחר בירור יסודי ונמרץ שנטלו בו חלק חברים רבים וביניהם ראש הממשלה הח' דוד בן-גוריון.

טענו השוללים

א. משאל-עם הוא שריד-ארכאי של דמוקראטיה ישירה, שהיתה קיימת בימי ילדותה ופרימיטיביותה, כשהמחליטים היו מועטים – שכבה של בני-חורין תושבי “עיר” אחת.

מאז התפתחה הדמוקראטיה, הקיפה המונים מרובים וחרגה מתחומי עיר אחת, ובהתפתחותה עלתה על הדרך של דמוקראטיה ייצוגית, שרק היא מסוגלת להביא לא רק להכרעות עקרוניות אלא גם לקיים “שלטון-עם” הלכה למעשה.

ב. נסיונות היסטוריים להשתמש במשאל-עם, כבאמצעי דמוקראטי, סללו את הדרך לפני דיקטטורים בצרפת של ראשית המאה ה-19, באיטליה שלפני מלחמת העולם השניה ובכמה מארצות דרום-אמריקה. גם המשאל שנערך לאחרונה בצרפת, באותה שאלה עצמה: שינוי שיטת הבחירות – עדיין אין לראותו כצעד המחזק את הדמוקראטיה דווקא.

ג. מי שאומר משאל-עם אצלנו לא אינו יכול לומר רק בנושא אחד בלבד ואם ההצעה תתקבל בפעם הזאת – תותר הרצועה ומכאן ואילך תבואנה תביעות למשאל-עם על כל צעד.

ד. מפא“י עלולה להיות מבודדת בכנסת בהצעת המשאל, כאשר כל המפלגות, המהוות שני שלישים של הכנסת, יתייצבו נגדה, כמו שהתייצבו נגד ההצעה לשינוי שיטת הבחירות, ודבר זה אינו רצוי מבחינה פסיכולוגית ציבורית. שוללי המשאל מכירים בצורך לשנות את שיטת הבחירות היחסיות ולהנהיג במקומה בחירות איזוריות-אישיות, כפי שמפא”י תובעת זה כמה שנים. אך הם סבורים שעל מפא"י להילחם על הצעתה באמצעים הרגילים של דמוקראטיה ייצוגית, כלומר באמצעות מערכת הבחירות עצמה, ואם לא תוכל לבדה תשתדל לשכנע מפלגות נוספות שיצטרפו אל עמדתה ויתמכו בה.

טענו המחייבים:

א. דמוקראטיה ישירה אינה פסולה, בייחוד כשהיא נאבקת על מהותה היסודית. הדמוקראטיה הישירה היא עיקר ויסוד של הדמוקראטיה, בעוד שהדמוקראטיה הייצוגית היא כלי להגשמתה, ואם הדמוקראטיה הייצוגית מגיעה בנסיבות מסויימת לסילוף מהותה של הדמוקראטיה ולסירוס רצונה – על כרחנו שנפנה לעזרתה של הדמוקראטיה הישירה, שתיטול לידיה את ההכרעה איזו דמות תהיה לדמוקראטיה הייצוגית. כל עיקרה של הדמוקראטיה הוא רצון העם, של רוב העם. יקום, איפוא, העם על זכותו ועל דעתו ויקבע באיזה כלים יוגשם רצונו.

ב. אין כלל לחשוש מפני העם על פי אותם המקרים שסלל דרך לפני דיקטטורים. שהרי יש ארצות, כגון שווייץ, המשתמשות במשאל-עם שימוש מרובה והדמוקראטיה שלהן לא נפגמה כמלוא הנימה. כל זמן שהעם נאמן לדמוקראטיה ורוצה בה בכל לבו ונפשו – לא משאל-עם עלול לפגוע בה אלא, להיפך, הוא עשוי לחזקה ולהעמיקה. גלוי וידוע שגם דמוקראטיה ייצוגית סללה את הדרך לפני דיקטאטורים, כגון בגרמניה של היטלר, ואין לתלות את הקולר רק במשאלי-העם. ואילו הנסיון שעשתה צרפת לאחרונה עדיין לא הוכח שהוא פגע באושיותיה של הדמוקראטיה וייתכן שהוא באמת חיזק אותה.

ג. החשש שמא תותר הרצועה למשאל-עם בשאלות שונות, יסודו באמונה, שאין לה שחר, שהתנגדות עקרונית מצד מפא“י למשאלי-העם היא ערובה שאף פעם לא יהיה משאל-עם במדינת ישראל. לא מפא”י היא הראשונה המציעה משאל-עם ולא בכוחה בלבד למנוע אפשרות זו. היו דרישות למשאלי-עם בשאלות מסויימות והן נדחו על-ידי הרוב של הכנסת.

אם למפא“י יהיה רוב בכנסת היא תשמור על כך שלא יהיה משאל-עם אלא בדבר שהוא בעל אופי עקרוני וערך יסודי כמו שינוי שיטת הבחירות; אך אם יתהווה רוב בכנסת בעד משאל-עם לא תועיל התנגדותה העקרונית של מפא”י. המפתח לעריכת משאל-עם נתון, איפוא, בידי הכנסת, לחיוב או לשלילה, עפ"י הנסיבות שבהן יתהווה רוב. שום משאל-עם לא ייערך מעל לראשה של הכנסת. ואילו הכנסת מעולם לא חוקקה חוק המוציא את משאל-העם “מחוץ לתחום”. ואפילו חוקקה יכולה היא לשנות דעתה על-ידי חקיקה חדשה.

ד. אין לחשוש לבדידותה של מפא"י כשהיא נאבקת על דבר שהיא מאמינה שהעם רוצה בו ואילו המפלגות המיוצגות עכשיו בכנסת מתנגדות לו. אדרבא, יציגו אותן מפלגות את עצמן כמתנגדות לרצון-העם ואין ספק שבסופו של דבר העם יסיק את מסקנתו הנחרצת כלפיהן בזמן הבחירות.

מפא"י הרימה את הדגל של שינוי שיטת הבחירות ואינה יכולה לנטוש אותו ולסגת בגלל התנגדותן של המפלגות, הרואות בבחירות יחסיות גן-עדן לקיומן. הן מתנגדות ותתנגדנה, בכנסת ומחוצה לה, לא כל כך למשאל-העם אלא לשינוי שיטת הבחירות. לשם כך עשו את המעשה ללא תקדים, כאשר ביצרו את הסעיף של בחירות יחסיות בחוק הכנסת ביצורים מרובים, כדי למנוע את האפשרות לשנותו על-ידי רוב רגיל בכנסת. זוהי עובדה, שמיעוט של חברי הכנסת ניצל סיטואציה מסויימת והחליט ברוב רגיל, שאין לשנות החלטתו אלא על-ידי רוב מוחלט של חברי כנסת. 45 חברי כנסת החליטו שרק 61 חברי כנסת במקרה אחד, ו-80 חברי כנסת במקרה שני, יכולים לשנות את ההחלטה שהם החליטו.

כלום אין זה מצדיק פנייה נמרצת אל העם, שיחליט הוא עצמו אם אותן מפלגות ביטאו בהחלטתן את רצונו או לאו?

הפועל הצעיר, 25.11.1958

השלטון המקומי שלנו מושתת עדיין על היסודות התחיקתיים, שנקבעו לו ע“י השלטון המנדטורי. ואף על פי שלאחר קום המדינה שופרו במקצת אותם היסודות, בחלקם ע”י חקיקה של הכנסת ובחלקם ע"י צווים של שרי הפנים – הכל מאוחדים בהכרת הצורך, שתהיה לנו תחיקה מוניציפאלית חדשה, שאובה ממקורות המחשבה והנסיון העצמי שלנו, תוך לימוד מנסיונם של עמי-תרבות ומדינות מתוקנות אחרות, ויחד עם זאת מנוסחות ניסוח קצר, ממצה ופשוט, במקום הנוסח המסורבל הקיים עכשיו.

לפיכך הקים שר הפנים מועצה ציבורית, שבעזרתה הוכנה טיוטא של הצעת “חוק השלטון המקומי”, וכפי שהודיע ברבים יש בדעתו להגישה לממשלה ולכנסת בראשית שנת 1959. מליאת הוועדה המוניציפאלית שלנו, וכן ועדה מיוחדת שנבחרה על-ידיה, עיינה באותה הצעה ומצאה בה מגמות שעוררו דאגה בלב רבים מטובי חברינו, הנושאים בעול השלטון המקומי, עד שהחלו לפקפק אם יוכלו עוד להמשיך לפעול בשירות השלטון המקומי.

*

המגמה הראשית בהצעת החוקה היא, שהשלטון המקומי יהיה עשוי כמתכונת השלטון המרכזי, מבחינת המבנה שלו, על-ידי הפרדה – בין הרשות המחוקקת לבין הרשות המבצעת.

לפי אותה הצעה:

א. המועצה תהיה למעין מוסד מחוקק – בדומה לכנסת – ותהיינה לה סמכויות “בנות פועל תחיקתי” בלבד. לכן מוצע להגדיל מספר חברי המועצות בכחמישים אחוז של חברים נוספים. מועצה המורכבת עכשיו מ-21 תהיה בת 31 וזו המורכבת מ-31 תהיה בת 45.

ב. תפקידי הביצוע יימסרו לידי הנהלה, שתפעל כגוף מבַצֵע – בדומה לממשלה. בין חבריה תהיה חלוקת תיקים ותפקידים, וכן תחול עליהם אחריות קולקטיבית.

ג. למועצה יהיה יו“ר מיוחד – שתפקידו מקביל ליו”ר הכנסת.

ד. להנהלה יהיה יו“ר מיוחד שתפקידו מקביל לראש הממשלה, שיהיה בחזקת ראשון בין שווים, הוא ייבחר ע”י המועצה, בנפרד משאר חברי ההנהלה, אך התפטרותו תגרור התפטרות ההנהלה כולה.

למעשה מייחדת לו הצעת החוקה תפקידי ייצוג בלבד, נוסף לכך שהוא יושב-ראש בישיבות ההנהלה. מגמה נוספת היא להעניק לעובדים סטאטוטוריים – המזכיר, הגזבר, המהנדס והיועץ המשפטי – סמכויות גדולות יותר משל יו“ר המועצה, יו”ר ההנהלה וההנהלה עצמה, והרבה יותר משיש להם עכשיו. למעשה גם יו“ר המועצה ויו”ר ההנהלה יהיו כפופים לעובדים הסטאטוטוריים.

חברים עמדו על כך, שהמגמות הללו עשויות לרוקן את השלטון המקומי מתוכנו המקובל עכשיו, וכן לפגוע במעמדה ובהישגיה של מפלגת פועלי א"י במישור הזה. הכיצד?

א. ביטול מעמדו וסמכויותיו של ראש העיריה, שלפי החוק הקיים הוא אחראי על ביצוע החלטות המועצה ועל ניהול ענייניה, יהפוך את התפקיד לכבוד ריק מתוכן.

ב. הגדלת מספר חברי המועצות תעודד ריבוי רשימות של מיעוטים אינטרסנטיים ועדתיים ותשליט אותם על הרשויות המקומיות. כך תיהפך המועצה לבמה של דברת פרלמנטרית פוליטית, יותר מאשר עד עכשיו, בניגוד למהותו המעשית של השלטון המקומי.

ג. חלוקת תפקידי-הביצוע בין חברי ההנהלה תרבה מיקוחים קואליציוניים, תפצל את האחריות ותיצור חלוקה מיניסטריאלית מגוחכת, שסיעות-מיעוט ייהנו וייבנו ממנה, אבל ע"י כך יתרחק השלטון המקומי מכל יעילות.

ד. הענקת סמכויות מוגזמות לעובדים סטאטוטוריים תרוקן את השלטון המקומי מתוכנו הדמוקראטי, תקטין את האבטונומיה שלו ותגביר עוד יותר את תלותו בשלטון המרכזי – קרי: הממונים על המחוזות ופקידי משרד הפנים.

ה. גם ההצעה לביטול השמות המקובלים “עיריה” ו“מועצה מקומית”, שכבר קנו להם אזרחות במסורת המוניציפאלית, והחלפתם בשם כולל ואפור – “רשות מקומית”, מתפרש כשינוי מהותי יותר מאשר שם בלבד.

בשיחה שהיתה לנו עם שר הפנים הבטיח להביא בחשבון את ההערות שהושמעו באזניו ולדאוג לכך שהטיוטה שתוגש לממשלה תנוסח בצורה שתימנע אי-הבנות.

עם זאת הדגיש באזנינו, שהוא כשלעצמו יש לו אמת-מידה עיקרית אחרת, שעל-פיה הוא רוצה לנסח את החוקה החדשה, והיא: הרחבת האבטונומיה של הרשות המקומית על-חשבון הסמכויות הנתונות עכשיו בידי השלטונות המרכזיים, אבל ההרחבה צריכה ליפול בחלקן של המועצות וההנהלה ולא בחלקו של ראש הרשות המקומית, שגם מסמכויותיו רוצה השר לגרוע כדי להוסיפן למועצה ולהנהלה. עלי לציין שלא כל הפרטים באותה הצעה הם גרועים, אדרבא, יש בה כמה דברים חיוביים ויש באמת מגמה להרחיב את האבטונומיה של השלטון המקומי, שעדיין לא יצא ממיטת-סדום, שקבע לו המחוקק המנדטורי, וגם היום עדיין פועל הנציב העליון בדמותם של הממונים על המחוזות ופקידי משרד הפנים. אולם, כפי שקבע השופט ברנזון, הנמנה עם המחברים של אותה הצעה, לא חתרה ההצעה אל שורש הבעיה הכאובה של השלטון המקומי – היא שאלת שיטת הבחירות שלו.

כידוע נוהגת אצלנו שיטת הבחירות היחסיות גם לרשויות המוניציפאליות. בשל כך נבחרים לעיריות ולמועצות המקומיות נציגים של מפלגות פוליטיות. עובדה זו מטביעה חותם פוליטי-מפלגתי מובהק על השלטון המקומי בניגוד למהותו היסודית.

*

בינתיים הועלתה בממשלה ובציבור הצעה לבחור את ראשי הרשויות המקומיות בבחירות אישיות ישירות.

ההצעה באה כדבר בעתו, אך אינה חדשה, היא הועלתה אגב ניתוח מפורט ומעמיק, בדו“ח של ועדת החקירה לענייני עיריית ירושלים, שנתמנתה ע”י הממשלה בשנת 1953 בראשית השופט ד“ר חישין. הנה קטע מאותו דו”ח:

“האזרח הפשוט, תושב העיר ומשלם המסים, נפשו עייפה מ”פוליטיקה גבוהה" ומבעיות מרקיעות שחקים ונוקבות ויורדות עד תהום רבה. במועצת עירו הוא רוצה לראות עסקני ציבור ואנשי מעשה היודעים משמעם של עינייני ביוב וכבישים, ומאור ובריאות, אם גם לא חוננו בכשרון דיבור ובלהטי נאום ובנכונות הקרבה למען האידיאה המפלגתית והמעמדית. בימת העיריה אינה המקום המתאים לעשות מעליו חשבונות מפלגתיים. וכשנבחר העיר, שליח הציבור, כולו אומר מפלגה, והוא אינו מסוגל להשקיף על פני הדברים שלא מתוך האספקלריה של מפלגתו ומעמדו, אין הוא יכול ואין הוא מוכשר לעבוד לטובת צרכיה המקומיים של עירו. הוא מעמיד את טובת מפלגתו מעל לכול, וענייני העיר סובלים על ידי כך. אדם יכול להיות חבר עיריה מצויין, בלי שיידע להציע פתרונות משלו לגמירת המלחמה במזרח הרחוק, או ליישוב הסכסוך בין המזרח למערב, או לעצירת האינפלציה במדינה. הבוחר יכול להשתייך לאחת ממפלגות הימין, ואף-על-פי-כן אין זה מן הנמנע כי יבוא לידי מסכנה, שאת האינטרסים שלו, כתושב איזור מסויים בעיר, ייצג על הצד הטוב ביותר פלוני ממפלגת השמאל. וכן להיפך: אדם יכול להיות בעל נטיות שמאליות, ובבוא יום ההכרעה יילך לקלפי ויטיל את קולו למען פלוני איש הימין, הידוע כמתכנן-עיר למופת, וכמי שנהרג על הרחבת שטחי גנים ושמירת הנקיון ברחובות. באדמיניסטרציה המוניציפאלית אין ביוב ציוני-כללי או מדרכה הסתדרותית או מים פרוגרסיביים. ומה לו לבוחר, ולנטיותיו המפלגתיות והמעמדיות של הנבחר, כל זמן שנבחר זה דואג באמונה ובמסירות, ומתוך ידיעת הדברים לסיפוק צרכי המקום בדרכי משק חסכוניות? בשיטת הבחירות הנוכחית יש משום גניבת-דעת הבריות והונאת הציבור. אדם משלשל לקלפי “אות”, בלי דעת מיהו האלמוני המסתתר מאחורי אות מסתורית זו – או מה שגרוע יותר – הוא בוחר ברשימה הפותחת בשמות אישים מכובדים, ואינו יודע כי בנרתיקו של מזכיר המפלגה כבר מונחים אותה שעה כתבי-התפטרויותיהם של אותם אישים, וכי בסופו של דבר ייכנסו למועצה אנשים אשר נדחקו לקרן-זווית, לקצה הרשימה. לו ידע הבוחר לכתחילה כי אותם אנשים יקפצו, או יוקפצו אל ראש התור, יתכן שהיה מעדיף לתת את קולו לרשימה אחרת, ולאישים אחרים. כלום אין בזה משום גניבת דעת הבוחר?

“היוצא מן האמור, שהבוחר חייב להטיל את קולו לא למען מפלגה, ולא למען רשימת “כל-בו”, כי אם למען פלוני, איש מסויים וידוע בציבור, המוכן ומסוגל לפעול לטובת הבוחר בלי לבדוק ציציותיו. נבחרי העיר אינם חייבים לייצג במועצה השקפות-עולם, כי אם בוחרים ואזורים. וכיוון שבישיבות המועצה נידונים עניינים פרוזאיים, כמו: תברואה, מים, כבישים וסעד, אין זה מן ההכרח, כי במועצה ייערכו הכוחות לפי קואליציה ואופוזיציה, או שהדעות תהיינה מחולקות לאורך קווים מפלגתיים, מעמדיים, דתיים או עדתיים. נהפוך הדבר: היערכות כזאת מקלקלת את השורה. והוא הדין בענייני ביוב, מאור וגנים, ואפילו בשאלות תקציב, תעסוקה, בתי-קברות או בתי-מרחץ, האחריות משותפת, ומגוחך הדבר להפוך כל שאלה מקומית לבעיה אוניברסאלית או לחזון אחרית הימים. בשים לב לכך – אנו ממליצים כי הבחירות למועצת העיר תהיינה אזוריות ואישיות בלתי-מפלגתיות”. עכ“ל הדו”ח.

וכיוון שההצעה לבחור ראשי הרשויות המקומיות באורח אישי עשויה להכניס שינויים מרחיקי-לכת במבנה השלטון המקומי, במושגים ובמסורת שנתגבשה סביבו, ובידענו שיש חברים המתנגדים לשינוי הזה – מן הראוי להעלות כאן את הבחינות החיוביות ואת הבחינות השליליות, שיש בשינוי המוצע.

מה הן הבחינות החיוביות?

א. תיזקף קומתו של השלטון המקומי ותתרחב האבטונומיה הטבעית שלו. הוא יזכה להבנה יותר גדולה מצד השלטון המרכזי ולהתעניינות ציבורית יותר גדולה במה שמתרחש בו.

ב. מבחינת ההיגיינה הציבורית לא יוסיף עוד מעמדו, וקיום תפקידו של ראש העיר, להיות תלוי בחסדם המשפיל והתגרני של נציגי סיעות קטנטנות או של קנוניות קואליציוניות.

ג. השלטון המקומי ייצא אחת ולתמיד מתוך מעגל-הקסמים המפלגתי-פוליטי, שנסגר עליו ללא מוצא, מאז ימי שלטון המנדאט, ויחזור למסלול תפקידו העיקרי, כפי שהוגדר ע"י הלורד סנגל, ראש מועצת לונדון לשעבר, בלשון פשוטה וקולעת:

“תפקיד האדמיניסטרציה המקומית הוא הסדרתם והנהלתם של עניינים, בתוך שטחים מקומיים, בעלי חשיבות מקומית, באמצעות גופים נבחרים מקרב תושבי המקום, הפועלים באורח עצמאי ומשיגים את הכסף הדרוש לפעולותיהם ע”י הטלת מסים מקומיים על אנשי המקום"

ד. אין להתעלם מכך שבקרב אזרחי מדינת-ישראל יש כמיהה גדולה לשינויים ולתמורות במבנה הממשל הדמוקראטי בכלל וברשויות המקומיות בפרט, בייחוד נוכח הבזיונות של מיקוחים וקנוניות וחילופי-גברי בשלטון מקומי, שהגורמים הראשיים והעיקריים שלהן היו בעיקר סיעות קטנות, לפעמים בנות איש-אחד.

ה. אין זה סוד, שהשלטון המקומי הגיע זה מכבר לדרגה של “ארץ אוכלת יושביה”. חברים יקרים וחזקים שלנו, הנושאים על שכמם את עול השליחות המוניציפאלית, עייפה נפשם ממנו ובמקרים אחדים אף בריאותם לקתה.

ו. זו תהיה התחלה טובה לשינוי שיטת הבחירות במדינה – מיחסיות לאישיות-איזוריות. ידוע שההתפתחות ההיסטורית של הממשל הדמוקראטי היתה מן הקהילות המקומיות אל השלטון המרכזי, וכן היה ויהיה גם אצלנו.

ז. זוהי שיטה מקובלת בהרבה ארצות מתקדמות ונאורות וברובן הגדול היא גם הוכיחה את יעילותה.

ומה הן הבחינות השליליות?

א. לא ברור אם מעמדו של ראש העיר יהיה מעמד של שליט-יחיד או של שליט רפרזנטטיבי. באותן ארצות שראש העיר נבחר בבחירות ישירות מבחינים בין “ראש עיר חזק”, שיש לו סמכויות, לבין “ראש עיר חלש”, שאין לו סמכויות,

אם תהיינה לו סמכויות-ביצוע – תהיה המועצה, בעיניו ובעיני עצמה, מין סרח-עודף. הוא לא יהיה חייב לשתף פעולה עם חברי המועצה ואילו הציבור, הרגיל לבחור נציגיו, לא ישלים עם כך שהם יהיו בטלים ומבוטלים.

ואם הסמכויות תהיינה בידי המועצה – יהיה הוא חסר-אונים ובחירתו הנפרדת תהיה ברכה לבטלה. והוא הדין לגבי זיקתו לנציגי משרד הפנים ומעמדו כלפיהם. הווה אומר, שמלכתחילה יש צורך בחקיקה ברורה, שתגדיר סמכויות של ראש העיר מזה ושל המועצה מזה, וכן תקבע גבולות המרות והפיקוח עליו מצד הממונה על המחוז ופקידי משרד הפנים. בארץ יש עליה ופיתוח – גדולה מאליה הזיקה והתלות של השלטון המקומי בשלטון המרכזי, ולא ברור כיצד תתיישב העצמאות היתירה והפרסטיג’ה של ראש עיר נבחר במישרין עם זיקה גדולה ותלות מרובה בפקידות הגבוהה.

ואולי בהזדמנות זו ירצה מישהו לשבץ לתוך התמונה החדשה של השלטון המקומי גם את התפקיד הנודע של מנהל עיר – “סיטי מאנג’ר” – שהמועצה ממנה אותו לנהל בפועל את כל ענייני העיר, כדי להבטיח יעילות מלאה בניהול העניינים.

מכל מקום יש ספק אם חקיקה מפורטת בסוגיה זו היא בכלל אפשרית עכשיו, ואילו החלטה על אופן בחירות ראש העיר, בלי תיאום תחיקתי מוקדם, עלולה להכניס אותנו לערבוביה.

ב. אין זה רצוי כלל שראש העיר ייבחר ברוב יחסי.ואף אם נסכים לכך – ספק אם יימצאו לנו תומכים. אך אם ראש העיר צריך להיבחר ע“י רוב של מצביעים, ולא ע”י רוב יחסי, הרי יש להניח שבסיבוב הראשון, יופיעו הרבה מועמדים – ושום מפלגה לא תוותר מראש על הופעתה – הן כדי לנסות את מזלה, והן כדי לרכז את כוחה, כדי שתוכל אח"כ להעבירו, בסיבוב השני, לזכות אותו המועמד שיבטיח לה מראש חלק מן “השלל”, תמורת הקולות.

פירושו של דבר שיהיו שני סיבובים – ואולי יותר! – של הצבעה כללית, והם יתנהלו תוך מיקוחים וקנוניות מפלגתיות לא פחות מכוערות מאשר עד עכשיו, אלא שהן יביאו את הבוחרים לידי הימנעות גדלה והולכת מן ההצבעה ולידי תוצאות מפתיעות ומסולפות.

ג. לטווח של כמה שנים יש לנו מועמדים מקובלים על הציבור בזכות שקדנותם ומסירותם וגודל פעלם לטובת הערים שלהם. אך לעתיד לבוא כניסתם של אנשים חדשים למישור הזה תהיה קשה ביותר והם יהיו מוכרחים להזדקק לאמצעי פרסומת אישית ותעמולה רעשנית, כפי שזה נהוג באותן ארצות המקיימות בחירות אישיות-אזוריות.

ד. גם בקרב הכמהים לשינוי שיטת הבחירות לכנסת – יש סברה שאינו דומה ייצוג אישי אזורי בפרלמנט, שאינו חורג מגדר של ייצוג, לבחירת איש שיהיה שליט כמעט בלעדי, על משק מסועף וירכז בידו שלטון רב ללא כל אפשרות להביע לו אי-אמון או להשפיע השפעה של ממש על מעשיו.

ה. בחירת ראש עיר באורח אישי – שעה שהמועצה נבחרת בבחירות יחסיות – זהו שעטנז. מן הראוי, איפוא, שגם חברי המועצה ייבחרו בבחירות אישיות-אזוריות. אך כנראה, שדבר זה לא יזכה לתמיכה בשלב זה.

*

ו. ולבסוף – אם כי לא בשורה האחרונה של חשיבות – מוטל עלינו לראות את העניין גם מזווית-ראייה של המעמד שתזכה בו מפלגתנו.

מותר לומר שמעמדנו עכשיו מניח את הדעת, גם לאחר שהפסדנו אי-אלה עמדות בגלל קנוניות שעשו נגדנו.

מה מעמדנו כיום במערכת השלטון המקומי:

מתוך 143 רשויות מקומיות יהודיות עומדים בראש 94 חברי מפא“י, בכלל זה 14 מתוך 19 עיריות, 55 מתוך 74 מועצות מקומיות ו-25 מתוך 50 מועצות אזוריות. נוסף ל-143 הרשויות המקומיות ישנן עוד 22 רשויות מקומיות ערביות וגם בהן יש חלק ניכר למפא”י.

אם אמנם נקבל את ההצעה של בחירת ראשי העיריות באורח אישי, הרי כדי להבטיח בחירתם של מועמדינו נזקק לתמיכה מראש ומלכתחילה של מפלגות אחרות. תמיכה זו תינתן רק תמורת תמיכה במועמדים שלהן במקומות אחרים גם כשלא יהיו להן מועמדים רצויים. זה יהיה לא יותר נעים ולא יותר טהור מן המיקוחים הקואליציוניים בנוסח שהיה מקובל עד עכשיו. זאת ועוד: בחלק ניכר מן המקומות – ולא אפרש שמות – לא נוכל אנחנו, וגם אחרים לא יוכלו, להעמיד עכשיו אישים שיזכו בתמיכת הציבור. דבר שהוא אפשרי במקומות מגובשים, שבהם נמצאים אישיים בעלי שיעור קומה, המקובלים על הציבור, אינו אפשרי במקומות שעדיין אינם מגובשים ואין למצוא שם אישים מתאימים ומקובלים.

וכאן אני בא לסיכום ולהצעות:

לפענ"ד אין אנו יכולים שלא לתמוך עקרונית בהצעה זו, שראשי הרשויות ייבחרו באורח אישי. הבחינות החיוביות של הצעה זו עולות בהחלט על הבחינות השליליות.

יש סיכוי שהצעה זו תזכה לתמיכה של רוב ברור בכנסת ועלינו לעשות זאת לגופה וגם כהיענות מצדנו לאותה כמיהה של הציבור לשינויים. זו תהיה מקדמה טובה – שהציבור יברך עליה.

אבל מתוך טעמים מעשיים רבים, בייחוד משום שעד הבחירות הקרובות לא יהיה סיפק בידינו לארגן את המהלך החדש במלואו, הנני מציע שהשיטה החדשה תבוצע בחלק ניכר של הרשויות המקומיות, שימויין לפי כללים סבירים, שתקבע אותם ועדת מומחים.

הפועל הצעיר, 30.12.1958

חבר הכנסת נחום ניר חזר ותבע השבוע מן הכנסת הרביעית, באמצעות הצעה לסדר-היום, את עלבון החלטתה של הכנסת הראשונה בדבר חקיקת חוקי-יסוד למדינה. ולפי הצעת שר המשפטים הועבר הנושא הזה לטיפולה של ועדת החוקה, חוק ומשפט.

אין אנו יכולים לדעת מראש מה יהיה הסיכום, שאליו תגיע הוועדה. אך נקווה שהיא לא תיגרר אחרי חה"כ ניר ושותפיו לדעה, המבקשים להחזיר אחורנית את גלגל הוויכוח העקרוני, שהתנהל בוועדת החוקה של מועצת-המדינה הזמנית ובכנסת הראשונה. הוויכוח היה אם יש צורך ואם יש מקום לחוקק חוקה (קונסטיטוציה בלע"ז) לישראל או לא.

בזמנו אף הוכנה טיוטא של הצעת-חוקה ע"י הפרופסור יהודה פנחס כהן, והיא נתפרסמה ברבים – יחד עם הדיונים אליה בוועדת החוקה – בחוברות מיוחדות מטעם מועצת-המדינה הזמנית.

אולם הכנסת הראשונה, ששמה שונה מ“אסיפה מכוננת” לכנסת ראשונה, החליטה, ב-13 ביוני 1950, לאחר דיון מקיף, את ההחלטה הבאה:

“הכנסת הראשונה מטילה על ועדת החוקה, חוק ומשפט, להכין הצעת-חוקה למדינה. החוקה תהיה בנויה פרקים פרקים, באופן שכל אחד יהווה חוק יסודי בפני עצמו. הפרקים יובאו בפני הכנסת, במידה שהוועדה תסיים את עבודתה, וכל הפרקים יחד יתאגדו לחוקת המדינה”.

משמעותה הממשית והמעשית של ההחלטה הזאת היא, שלא נתקבלה דעתם של הדורשים קונסטיטוציה כתובה בצורת תעודה משפטית אחת ואחידה, עשוייה וקבועה מראש, כמו חוקות ארה"ב, צרפת, שווייץ וארצות אחרות. ההחלטה נוסחה אמנם בדרך חיובית ולא בדרך שלילית, אך העיקר בה הוא הפיסקה האמצעית האומרת: “החוקה תהיה בנוייה פרקים פרקים באופן שכל אחד יהווה חוק יסודי בפני עצמו”. אין זו הנחיה טכנית אלא קביעה מהותית. כדי שלא להניח מקום לספק מסתיימת ההחלטה במלים: “וכל הפרקים יחד יתאגדו לחוקת המדינה”.

ואמנם הכנסת חוקקה במשך עשר השנים לא מעט חוקים שעל-פי מהותם הם חוקי-יסוד, כגון חוק השבות, חוק ביטול עונש מוות, חוק שוויון-זכויות האשה, חוק השופטים, חוק דיינים, חוק נישואין וגירושין, חוק שעות עבודה ומנוחה, חוק המעבר (בעניין הנשיא והממשלה), חוק מבקר המדינה, חוק חסינות חברי הכנסת ועוד שורה ארוכה של חוקים במשפט האזרחי, בדיני נזיקין ובדיני המעמד האישי, מהם שכבר אושרו סופית כחוקים ומהם שעדיין נמצאים בתהליך של חקיקה ולא ירחק היום עד שיגיעו לגמר עשייתם. נצרף לכך את “פקודת סדרי השלטון והמשפט” ואת שתי הפקודות הראשונות של מועצת-המדינה הזמנית, שנתנו תוקף לכל החוק והמשפט שהיה קיים לפני קום המדינה, במידה שאינו עומד בסתירה לעצם קום המדינה ועד שיחולו בו שינויים על-ידי הכנסת – ונמצא שהמדינה קיימת ופועלת על בסיס תחוקתי מלא. גם הכרזת העצמאות יכולה להיחשב כמסמך קונסטיטוציוני. באותו מסמך כתוב לאמר:

“מדינת-ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שוויון-זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות”.

אולם ה“מגרעת” היחידה שיש בחוקים אלו – שאינם נושאים את הכותרת “חוק-יסוד”, כמו שזכה לכך חוק הכנסת, הנושא, כידוע, את הכותרת: “חוק יסוד-הכנסת”. ועוד הבדל, שכפי הנראה נחשב גם הוא כ“מגרעת”: חוק הכנסת הוכן מלכתחילה ע“י ועדת החוקה, חוק ומשפט, כפי שנצטוותה בהחלטת הכנסת מיום 13.6.50, בעוד ששאר החוקים הוכנו והוגשו לכנסת ע”י הממשלה. בכל השאר דומים החוקים זה לזה. ואילו החיסון המיוחד שניתן בחוק-יסוד הכנסת לסעיף שיטת הבחירות היחסיות אינו עושה את החוק עצמו למיוחס יותר וליסודי יותר. חיסון זה – אם בכלל היה צריך להיות – היה יכול להיות גם בלי שהחוק כולו ייקרא “חוק-יסוד”.

כך הולכת ומשתרשת אי-הבנה, שמקורה הוא כמובן בנוסח המילולי של החלטת הכנסת מ-13.6.50, שבו הוטלה מלאכת החקיקה של חוקי-יסוד, על ועדת החוקה, חוק ומשפט. בלאו הכי כל החוקים שהם בעלי אופי קונסטיטוציוני מועברים לועדת החוקה, חוק ומשפט, וממנה הם מובאים לקריאה שניה ושלישית בכנסת. אך המעוניינים נאחזים בנקודה זו, שהיא באמת נקודה טכנית, שכן איזו חשיבות יש לכך מי מכין ומי מגיש הצעת “חוק-יסוד”, והופכים אותה לנקודת-מפתח, היינו שרק מה שוועדת החוקה תביא לכנסת מיוזמתה היא יישא את התואר “חוק-יסוד”.

והמעוניינים אינם אלא אותם שרצו דווקא קונסטיטוציה והכנסת לא קיבלה דעתם. חבר הכנסת ניר הוא נציגם המובהק. מה תימה שהוא עמד וטען: “ועדת החוקה הספיקה להכין רק חוק-יסוד אחד, חוק-יסוד-הכנסת; שתים עשרה שנים אחרי קום המדינה לא רק שאין חוקה אלא אין כבר שום סיכויים שבמשך חמישים השנים הקרובות תהיה לנו חוקה”.

טענה זו היא מופרכת על יסוד המציאות החקיקתית המקיפה של הכנסת, במשך עשר או שתים עשרה שנים, ושפירותיה מפארים את ספר החוקים שלנו. ברור שהמלאכה עדיין לא נשלמה. יש עוד הרבה מה לעשות. לשם כך קיימת הכנסת כבית-מחוקקים של מדינת-ישראל. זהו קיום לעולם ועד לצרכי חקיקה תדירה ובלתי-פוסקת. וכל מה שיצא תחת ידה אם לצורך שעה הוא – תצא שעתו והוא ייצא עמה ואם של קבע הוא תעמוד לו קביעותו לעולם.

נראה שגם הממשלה נתנה דעתה על הצורך להגביר יוזמתה בהכנת חוקים בעלי אופי יסודי, ולהגישם לוועדת החוקה, חוק ומשפט, שמחמת עומס העבודה המוטל עליה אין סיפק בידה ליזום ולהכין בעצמה הצעות של חוקי-יסוד.

בקווי-היסוד של הממשלה הנוכחית נאמר:

“בכנסת הרביעית יש להשלים חקיקת חוקי-היסוד, שיצטרפו לחוקת-יסוד של המדינה, מושתתת על יסודות-דמוקראטיים. בחוקים אלה יובטח שוויון מלא וגמור בזכויות ובחובות לכל תושבי ישראל מבלי הבדל מין, עדה, מעמד ולאום. יקויים חופש המצפון והדת; יוגדרו הסמכויות של הנשיא, הכנסת, הממשלה ובתי-המשפט, והזכויות והחובות של חברי הכנסת; תיקבע הלשון העברית כלשון הרשמית של המדינה. יוסדרו חירויות האזרח, זכויותיו וחובותיו; יובטח חופש האיגוד והביטוי בעל-פה ובכתב מתוך שמירה על ביטחון המדינה ועצמאותה; יוגן המשטר הדמוקראטי מפני אלימות ורודנות ומתוך הקפדה על זכויות הזולת; יוגנו סודות המדינה והצבא וייקבעו סמכויות שעת-חירום לביטחון המדינה”.

כלום נזקקה הממשלה לקבל על עצמה משימה זו משום שכל הדברים הנ“ל אין להם בסיס תחיקתי מספיק? לא! הבסיס ישנו והוא מספיק. אך המסגרת והצורה צריכים שינוי והתאמה למושגם ולסגנון המקובלים עכשיו בתחיקתנו הריבונית, וכאשר יגיעו לכך הם ייחשבו לחוקי-יסוד, ש”כל פרקיהם יתאגדו לחוקת המדינה".

*

הטוענים לקונסטיטוציה מעמידים לנגד עיניהם את הדוגמאות של קונסטיטוציות בארצות גדולות ונאורות כמו ארה"ב, צרפת, שווייץ ועוד. הם רוצים קונסטיטוציה, שסעיפיה מבוצרים ומיוחסים, שאי-אפשר לשנותם אלא ברוב גדול ומכריע או לאחר עריכת בחירות חדשות המכוונות לשינוי בקונסטיטוציה. וכן שכל החקיקה השוטפת תהיה כפופה לקונסטיטוציה, באופן שבית-המשפט, למשל, יוכל לפסול חוק, שהכנסת חוקקה, כבלתי-חוקי. הם מוסיפים, כמובן, שהקונסטיטוציה הזאת נחוצה כדי להבטיח חירויותיו וזכויותיו של האזרח.

ואילו השוללים את הצורך בקונסטיטוציה מעמידים לנגד עיניהם את הדוגמה האנגלית. באנגליה אין חוקת-יסוד כתובה, אך יש חוקי-יסוד כתובים ובלתי-כתובים, שנארגו על-ידי המסורת התחיקתית וע"י הנוהגים של המדינה והאזרחים. אין לומר כלל שחירויותיו וזכויותיו של האזרח הן הפקר באנגליה. לעומת זאת יודעים אנו כולנו מה עלה לה לחוקת ויימר של גרמניה, שנכתבה ב-1919, ומה היה סופן של כל הזכויות והחירויות שרצתה להבטיח. העיקר הוא לא מה שכתוב באיזה מסמך אלא בעם ובמשטר שהוא בוחר בעצמו.

אך עשיית סעיפים, מראש, שניסוחם הוא כללי מאוד, יוצרת אותיות מתות, המכבידות על האנשים החיים, ומסבכות אותם ללא צורך וללא תועלת. החקיקה צריכה להיות חיונית ושואבת תוכנה מן החיים, מנסיונם ומהתפתחותם. כל שכן שזו יומרה גדולה, שמעטים, בני תקופת הבראשית של החקיקה, יטלו לעצמם זכות וסמכות לקבוע מסמרות לכל הדורות שיבואו אחריהם. המדינה עוד תגדל ותתרחב, ואין ספק שהמחשבה והנסיון של המוני העולים ובני הנעורים הגדלים בארץ – יפרו את שדות החקיקה לעומק, לרוחב ולרום. מי אנחנו שנכבול ידיהם? ולמה נאלצם להזדקק למעשים דרמאטיים כדי לשנות איזה סעיף בחוקה? כלום לא די בהכרעה דמוקראטית כשרה כדי לשנות או לתקן או לחדש בחוק שלנו?

אין להתעלם מן העובדה שבמדינתנו יש יהדות דתית גדולה, בכמותה ובאיכותה, והיא לא תתן ידה לקדש חוקה, שאינה מבוססת על המסורת העברית, כל שכן אם תיראה כעומדת בסתירה לאותה מסורת. כל עוד שמדובר בחוקים רגילים, המתקבלים ברוב דעות רגיל, ואפשר לבטלם או לשנותם ברוב רגיל, אפילו אם יקרה שאיזה חוק יעמוד בסתירה גמורה למסורת העברית – יכולים הם לקוות לשינוי של אותו חוק בהזדמנות הראשונה שאפשר יהיה לצרף רוב רגיל בעד השינוי. אבל אם זה סעיף בחוקת-יסוד – יכול הדבר לגרום למדנים שלא יוסיפו לנו בריאות וחוסן.

הפועל הצעיר, 16.2.1960

הכנסת החמישית נכנסת למסלולה. ואף-על-פי כן יש מקום לשאלה: האם יוקרתה, מעמדה ומשקל-כוחה כמקור השלטון הדמוקראטי במדינת ישראל קיימים ועומדים בכנסת החמישית כפי שהיו בכנסת הראשונה והשניה וכפי שעלו במחשבה תחילה, או שמא חלו בהם תמורה ושינויים?

הבה נזכיר שהכנסת החמישית “נולדה” בבחירות קודם זמנן, שעה שהילכו עלינו אימים, כאילו משטרנו הדמוקראטי עבר או עומד לעבור מן העולם. הבחירות לכנסת החמישית נערכו לשם טיהור האווירה ולשם חיסול משבר האמון לגבי צביונו הדמוקראטי של המימשל הישראלי. המטרה הושגה, והרוחות שסערו נרגעו. את ריבונות העם במדינתו הריבונית מבטאה הכנסת בבית-נבחרים וכבית-מחוקקים של מדינת-ישראל. הממשלה החדשה שהוקמה תלויה באמון או באי-אמון, שהכנסת רוחשת לה. שום ממשלה לא תיכון ולא תכהן במדינה דמוקראטית שהיא מדינת-חוק, אלא אם הכנסת סומכת ידה עליה.

אולם דווקא עכשיו. לאחר שנגמרו כל החששות והפחדים והיו כלא-היו, מצווים אנו לתהות על קנקנה של הדמוקראטיה הישראלית, בעיקר וביחוד כפי שהיא משתקפת באספקלריה הפרלמנטרית. ולפי שהביטוי המוחשי למימשל דמוקראטי הוא לא רק עריכת בחירות מזמן לזמן, כי אם גם קיומם של חיים פרלמנטריים תקינים וסדירים בין בחירות לבחירות. כפי שעלה במחשבתם של יוצרי הדמוקראטיה הייצוגית – הרי שדופק-החיים של הדמוקראטיה נמצא בפרלמנט. ורק כשהוא פועל כשורה – סימן שהכל כשורה.

נקודת-הכובד – כושר ההחלטה והביצוע

עדים אנו לכך שבמדינות רבות הדוגלות בשם הדמוקראטיה – ויש להגיד שהן רוצות בה באמת ובלב שלם – עובר עכשיו על המימשל הדמוקראטי משבר חמור שנקודת-המוקד שלו היא כושר ההחלטה והביצוע, שהרשות המבצעת (קרי: הממשלה) זקוקה לו בעידן זה של המהירות הסילונית והאימה האטומית, מול דיונים פרלמנטריים מכבידים ופעמים אף מכשילים. פרלמנטים נבחרים בארצות ותיקות, כל שכן בארצות חדשות – או שהם נראים כמיטרד, המכשיל תקינותו ויציבותו של המימשל, או שנסתלפה צורתם ונהפכו מדמוקראטיה ייצוגית לתצוגה דמוקראטית, כמנהגה במדינות “הדמוקראטיה העממית”, הקומוניסטית. בשני המקרים נתקפחה יוקרתו של הפרלמנטריזם וירד ערכו כמקור לקיומו של מימשל דמוקראטי.

המשבר הזה של הדמוקראטיה הפרלמנטרית פוקד עכשיו את מדינות אסיה ואפריקה, והן מתפתלות בכאבים עזים בשל רצונן המוצהר – ואולי הכן! – לקיים מימשל דמוקראטי תקין, שעה שעדיין אינן מפותחות כל צרכן וחסרות להן ולעמיהן תודעה דמוקראטית ומסורת פרלמנטרית. המשבר לא פסח גם על מתקדמות שבהן, כתורכיה ובורמה. אותו משבר הוא מכבר נחלתן של מדינות אמריקה הלאטינית אשר “לא אתמול נולדו”. והוא עובר אף על המפותחות והמתקדמות שבהן, כארגנטינה ובראזיל. גם ארצות מערביות ותיקות וגדולות, כצרפת של דה-גול ובמידת-מה גם גרמניה של אדנאואר, משטרן הדמוקראטי-הפרלמנטרי פשט צורה ולבש צורות חדשות. הפרלמנטים עדיין מוסיפים להתקיים. אבל המימשל הוא אוטוריטטיבי בשיעור מופלג. ועוד ידו נטויה, דבר המסמן משבר עמוק בדמוקראטיה הפרלמנטרית כפי שהיתה מקובלת עד כה.

הצד השווה של המשבר הזה בכל המדינות הוא כאמור הבעיה – כיצד לקיים מימשל תקין ויציב תוך תלות בחסדה של דמוקראטיה ייצוגית פרלמנטרית רבת-סמכויות ורבת-תהפוכות.

לפי שעה רק בארצות האנגלו-סאכסיות ובמדינות הקטנות של אירופה המערבית דרים החיים הפרלמנטריים בכפיפה אחת עם מימשל תקין ויציב, ואין פרץ ואין צווחה. לשמחתנו, גם מדינת ישראל נחשבת בעינינו ובעיני העולם כמדינה, שהשכילה לקיים דמוקראטיה פרלמנטרית מושלמת כשהכנסת משמשת לה מקור וסמכות.

רציפות בלי יציבות

ודאי, שזכאים אנו לשמוח בחלקנו, אך עלינו לזכור ולהזכיר השכם והערב שדמוקראטיה בכלל, ודמוקראטיה פרלמנטרית בפרט, אינה נקנית באורח חד-פעמי ואינה עשויה לשמור את עצמה בעצמה מפני תמורות העתים. זהו קניין שצריך לחדש את רכישתו ולשקוד על טיפוחו בכל יום תמיד מעשה-בראשית. עצמאותנו נכבשה לנו, לאחר ציפיה של יותר משמונים דור, ביסורים גדולים ובדמים מרובים, תרתי משמע. קיומה של עצמאות זו תלוי ללא שיור ביציבות המימשל המבצע מזה וביציבות אופיו הדמוקראטי על-ידי חיים פרלמנטריים תקינים מזה. אולם כשאנו סוקרים את נסיוננו במשך ארבע-עשרה השנים שעברו עלינו – אי-אפשר שלא תלווה אותנו דאגה נוכח ההרגשה, שהולכת ומסתמנת ירידת-מה הן ביוקרתו והן במשקלו הממשי של הפרלמנטריזם הישראלי.

ודאי, שאין לדרוש מן הכנסת הרביעית או החמישית, וכן מן הכנסות שיבואו אחריהן אותה הילה בראשיתית ואותו זוהר של חידוש שהיו לכנסת הראשונה ולכנסת השניה. אבל נחטא לעצמנו אם לא נבחין בסימנים של ירידה גם מעבר להתקלפות הטבעית של ההילה והזוהר הבראשיתיים. לסימני-ירידה אלה יש גורמים שונים. מצב-החירום התדיר שהמדינה שרויה בו מעורר אותנו – בצדק! – להקנות לרשות המבצעת שלנו כושר מלא ומהיר של החלטה וביצוע בכל דבר הנוגע למצב-החירום. אבל אין כמעט שום עניין כלכלי או חברתי שאינו נוגע במידה זו או אחרת במצב-החירום שבו שרויה מדינתנו, שכן מרכיביו של מצב-החירום אינם רק ענייני חוץ ובטחון, כי אם גם כל דבר השייך לבינוי הארץ, ארגון משקה ושיקום העם העולה אליה מארצות שונות. כן קיימת ופועלת בנו הכמיהה לראות במימשל הישראלי לא רק גינוני מלכות, כי אם גם כוח ועוצמה ממשיים. ביתיים עלה והלך משקלה וכוחה של הרשות המבצעת יותר מן המידה הדרושה להבטחת כושר החלטה וביצוע.

נוסף לכך, המימשל הדמוקראטי שלנו נעדר תנאים מתאימים ליציבות, אף-על-פי שהוא נהנה מרציפות. ידוע, ששתיים מארבע הכנסות הראשונות לא סיימו תקופת כהונתן ונתפזרו לפני זמנן. במשך 14 השנים הוקמה הממשלה 11 פעם! זהו סימן לחוסר-יציבות. מאידך גיסא, בכל הממשלות הללו ישבה מפא“י. בכולן, פרט לתקופה קצרה, ישבה המפלגה הדתית הלאומית; וכן ישבה גם המפלגה הפרוגרסיבית – בהפסקה קצרה – עד שנתמזגה עם מפלגת הציונים הכלליים ויחד הקימו את המפלגה הליברלית. גם החילופים האישיים בהרכב הממשלות היו מועטים יחסית. כל זה מעיד, אמנם, על רציפות, אך גם על היעדר יציבות. יש מזל לישראל, שכוחה של מפא”י מושרש ויציב ושבראשה עומד ד. בן-גוריון, שסמכותו האישית, ביחוד בענייני הביטחון, הוא ללא ערעור, דבר שחיוניותו מכרעת וגורלית במדינה הנתונה במצור. כך נתקיימה רציפות ושיטתיות בניהול ענייני חוץ וביטחון של המדינה. אותן הידיים עושות היום ומכינות למחר במחשבה תחילה ומתוך ראיית הנולד. אילמלא כן – אפשר שעובדת היעדרם של תנאים מתאימים למימשל דמוקראטי יציב היתה גורמת לכך שענייני החוץ והביטחון יתגלגלו מיד ליד ויטלטלו מתיקו של גורם משפיע אחד אל תיקו של גורם משפיע אחר, דבר שהיה מעלה על שרטון את מדינתנו או את המימשל הדמוקראטי או שניהם כאחד.

חלוקת השלטון בין המפלגות

לא יהיה זה חידוש מפתיע, אם נאמר שהסיבה לחוסר היציבות היא ריבוי המפלגות. נקוט בידינו, ששיטת הבחירות היחסיות היא הגורם לריבוי מפלגות ורק על-ידי החלפתה בשיטת בחירות אזוריות-אישיות יפחת מספר המפלגות. הדבר עוד לא הוכח ולא נוסה וייתכן גם ייתכן שאפילו לאחר שיעלה בידינו להחליף את שיטת הבחירות מיחסיות לאזוריות-אישיות נמצא שוב את עצמנו בתוך מצב של הרבה מפלגות. חסידי הבחירות היחסיות מצדיקים אמנם את ריבוי המפלגות, משום שריבויין הוא פועל-יוצא משיטת הבחירות, אבל האמת היא, שגם הם אינם חסידים של ריבוי מפלגות כשלעצמן. גם הם היו שמחים, אילו מספר המפלגות היה פוחת לכדי מספר מתקבל על הדעת; אלא שכל מפלגה היתה רוצה שמפלגות אחרות ייעלמו מן האופק. ואילו היא עצמה תהיה מנויה לחיים ולקיום.

בינתיים מחולקת הנציגות הפרלמנטרית בין 11 מפלגות, שאף אחת מהן אינה יכולה לקיים לבדה מימשל יציב בין בחירות לבחירות ואף אחת מהן אין בכוחה להיות אלטרנטיבה לשלטון. כדי להקים ממשלה יש הכרח בקואליציה בין כמה מפלגות. הללו עושות ביניהן הסכם שלהלכה הוא מיוסד על קווי-יסוד, אך למעשה אין משמעותו אלא חלוקת השלטון בין המפלגות הנכנסות למסגרת השותפות, בעוד שקווי-היסוד הם על-פי רוב דברים כלליים, שכמעט כל המפלגות יכולות לסמוך ידן עליהם. הבדלי מעמדות או שוני בהשקפת-עולם, במידה שישנם, אין בהם משום מכשול של ממש בפני צירופים קואליציוניים, כל אחת מן המפלגות, אולי פרט למק"י, יכולה להשתתף בממשלה ואף יכולה לקום ממשלה המורכבת מכל המפלגות יחד, אם רק יבואו לכלל הסכם בדבר חלוקת השלטון ביניהן.

עד עכשיו היו יחסי-הכוחות המפלגתיים עשויים כך שבלעדי מפא“י אין אפשרות להקים ממשלה שתיהנה מאמון הכנסת. משום כך ומשום שעור חלקה המכריע בממשלה הצליחה מפא”י להטביע חותמה על מרבית ענייני הממשלה. אף-על-פי-כן ענייני הממשלה השוטפים מתנהלים לפי החלוקה הנקבעת בהסכם הקואליציוני. כל אחד מן השותפים מבצע מדיניות משלו בשטח שהופקד עליו; ולא עוד, אלא שכל אחת מן המפלגות הקואליציוניות היא אופוזיציה-בכוח לחברתה, לגבי אותו שטח שבבעלות חברתה. “הבעלות” על שטחי-מימשל נעשתה אמנם “סגולה” לקיים רציפות הישיבה על כס-השלטון, אך “ההתמרמרות” ההדדית של השותפים וממילא זה כלפי זה, בגלל אופן שליטתו בתחומו גורמת לסכסוכים תדירים בין השותפים וממילא לחוסר-יציבותו של המימשל. נמצא שמחנה הממשלה בכנסת אינו מחנה אחיד האחראי על מדיניות הממשלה ועל מחדליה, כפי שהיתה יכולה להיות מפלגת רוב. רק בכוח הסכם קואליציוני שנעשה בין ראשי המפלגות, הסכם שאורך חייו מוגבל עד להתפוצצות הקרובה – כופים על המחנה להיות אחד וצריכים לשמור בתדירות שמישהו לא יתמרד ושמישהו לא יעשה משהו העלול להכביד על הממשלה או שיגרום להתפרקותה.

הנהנים משני עולמות

מלאכה זו של שמירת קיומה של קואליציה קשה מעיקרה ולפי שיש מפלגות קואליציוניות הרוצות ליהנות משני עולמות – עולם הממשלה ועולם האופוזיציה – עומד להיחקק חוק נוסף שיכפה על חברי הסיעות המשתתפות בממשלה שלא יצביעו ולא יימנעו מהצבעה בעניינים מסויימים שהממשלה הציעה. אם יעשו כן – יסולקו ממעגל הממשלה. החוק אומר, שאחרי הקמתה של הקואליציה, יהא הרכבה אשר יהא, ניטלת מחברי הכנסת הנמנים עם סיעות הקואליציה האפשרות לשנות או להשפיע על גופי מעשים השפעה של ממש, כיוון שעליהן להביא בחשבון את האינטרס הקואליציוני כבעל עדיפות ראשונה ומכרעת.

אמנם גם על חברי-כנסת של מפלגה המהווה רוב, או אפילו שאינה מהווה רוב, חלות הגבלות של משמעת סיעתית. אך יש הבדל יסודי בין מפלגת-רוב לבין קואליציה של מפלגות. במפלגת רוב, וכן בכל מפלגה, יש לכל חבר-כנסת זכות להשתתף בדיונים המוקדמים של מפלגתו לקראת הדיון בכנסת ואולי אף להשפיע על עמדתה ועל יחסה לגבי עניין פלוני. ואילו בקואליציה של מפלגות מתנהלים הדיונים המוקדמים בממשלה או בין מספר מצומצם וסלקטיבי של נציגי המפלגות; הסיכומים, המוכתבים מכוח המיקוח הבין-קואליציוני, מוטלים אחר-כך על חברי אותן הסיעות מבלי שהיתה להם אפשרות נאותה להשתתף בעצמם בדיונים המוקדמים או להשפיע על סיכומיהם. וכמה שלא ייראה הדבר מוזר, הרי קשה במיוחד מצבם של חברי הסיעה הגדולה, מפא“י, שמוטל עליהם להיות שליחי-הולכה של סיכומים, שנתקבלו בהנהלת הקואליציה כתוצאה מן הלחץ של מפלגה קטנה זו או זו המשתתפת בקואליציה. מצב זה כופה על חברי המפלגה הגדולה פאסיביות וסטאטיות לבקר את הממשלה, כפי שהיא מתגלה בשר הנוגע בדבר. אין הם יכולים גם אינם ששים ללמד סניגוריה, לפעמים אף אינם יודעים במה ללמד סניגוריה, כשלא תמיד עומדים לרשותם מקורות-האינפורמציה, בין שהשר נמנה על מפלגתם ובין שאינו נמנה על מפלגתם. אולי יכול מי שבא לבקר את הממשלה שלא להיות מצוייד באינפורמציה, אבל אי-אפשר בשום פנים להופיע כסניגור למי שאינו מצוייד באינפורמציה מספקת. נוסף לכך גדולה ההקפדה שחברי-הכנסת מסיעות הקואליציה לא יציגו לשרים שאילתות או הצעות לסדר-היום אלא בהסכמה מוקדמת של השרים. וכדי לצמצם את תיאבונם הטבעי של חברי הסיעות הקטנות שבקואליציה להגיש שאילתות והצעות לסדר-היום – נאלצים חברי סיעת מפא”י לתת דוגמה טובה מעצמם על-ידי הריסון העצמי שלא להטריד את השרים בשאילתות ובהצעות לסדר-היום. נמצא שהרוב בכנסת, ובעיקר חברי המפלגה הגדולה, פעילותם הפרלמנטרית נתונה למיגבלות ברורות ועיקר תפקידם הוא לשמש משענת לקיומה של הממשלה.

מתנגדים לכל ואינם מציעים כלום

בעוד שמחנה הקואליציה ממלא חובתו הפרלמנטרית על-ידי עצם תמיכתו בממשלה – הרי האופוזיציה בכנסת אינה גוף ואין לה דמות גוף. בעבר שלטה בעולם הקונצפציה של “נדנדה” כדמוקראטיה: מחנה אחד ישב על כס-השלטון והמחנה השני התייצב נגדו באופוזיציה. המחנות היו מחולקים על-ידי הבדלי מעמדות או חילוקי-דעות קוטביים, שאין לגשר ביניהם, הן בעניינים הכלכליים והסוציאליים והן בעניינים של מדיניות החוץ והביטחון. הפער שרבץ בין מחנה למחנה הוא שכפה את ההכרח שהשלטון יתנהל על-ידו ועל-פיו של מחנה אחד, שהרוב לצידו, בעוד שהמחנה השני עומד באופוזיציה ורואה כמטרה עיקרית לעצמו להציק לשלטון, להרוס אותו ולהביאו לידי כשלון בעיני הבוחרים, כדי לרשת אותו ולהחליף אותו ואת מדיניותו.

לפני כ-100 שנים התריע הלורד דרבי כלפי האופוזיציה בבית-הנבחרים האנגלי שהיא “מתנגדת לכל ואינה מציעה כלום”. הדברים חלים ביתר תוקף על האופוזיציה אצלנו. וזאת משום שאותה מכה של ריבוי מפלגות אצלנו חלה ביתר תוקף על האופוזיציה, כי בעוד שמחנה הממשלה מלוכד ליכוד קצר-ימים, על-ידי הסכם קואליציוני, הכולל גם קווי-יסוד מוסכמים – הרי האופוזיציה מפורדת ומפוצלת לחלוטין. היא מאוחדת רק בשעה שהיא מצביעה נגד (וגם זה לא תמיד!) אך אינה עשויה להתאחד בעד, מכל וכל. מפלגות האופוזיציה אינן עשויות מ“עור” אחד, אלא מ“עורות” שונים, ואינן מהוות יחד מחנה אחד מבחינה אלטרנטיבה לשלטון. הן, אמנם, מתקיפות את השלטון, כל אחת לחוד וכולן יחד, במטרה “להרוס אותו, להבאיש ריחו ולהביא לידי כשלונו וירידתו מכס-השלטון”, הכל בהתאם לקונצפציה הדמוקראטית הישנה; אולם הן עצמן יראות בסתר-לבן מפני הסיכוי של הצלחתן בהכשלת השלטון, שכן לא יהיה בכוחן להקים שלטון יציב, שיבוא במקום זה שהן טורחות כל-כך להכשילו.

ואפילו היו כל סיעות האופוזיציה מהוות מבחינה ארגונית מחנה אחד – כפי שאנו חולמים לשם יצירת משטר דו-מפלגתי – גם אז היתה מזדקרת השאלה: מה יש לו למחנה זה לומר ההיפך או בניגוד למה שאומר מחנה השלטון? הרי לגבי עיקרי המדיניות, בין במדיניות החוץ והביטחון ובין במדיניות הכלכלית והסוציאלית, אין הבדל גדול ולא יהיה הבדל מכריע, אם המחנה הנמצא עכשיו באופוזיציה ייהפך למחנה המחזיק בשלטון. ההבדלים בין המחנות נראים לפעמים אפסיים וקטנוניים ביותר. נשאר, איפוא, ההבדל האישי או הסיעתי. במקום פלוני יישב פלמוני בממשלה; או במקום סיעה פלונית תישב בקואליציה הממשלתית סיעה פלמונית. האם השאיפה הזאת לחילופי-גברי או לחילופי-סיעות בקואליציה, שהיא לגיטימית מצד עצמה, מצדיקה קיומה של אופוזיציה המתנגדת לכל ואינה מציעה כלום?

הצעות-חוק פרטיות

דמותה של הדמוקראטיה בכנסת נראית עכשיו כך: מצד אחד נקבעים הדברים – לרבות אופי הדיונים – מחוץ לכתלי הכנסת על-ידי מיקוחים והסדרים בין ראשי סיעות הקואליציה. ומצד שני סיעות אופוזיציה ללא תוכנית אלטרנטיבית והן שסועות בין תודעה של הסכמה למדיניות הממשלה ולמעשיה (יחד עם רצון כמוס להצטרף למזומן הקואליציוני) ובין מעמד כפוי של אופוזיציה, הצריכה לקיים חובה של התנגדות למדיניות הממשלה כ“מצוות אנשים מלומדה”, גם כשלאמיתו של דבר אין להן התנגדות של ממש; פעמים שהן אף פועלות בניגוד להכרתן ושלא בהתאם לאחראיות הממלכתית, כפי שראינו בזמן ההצבעה על המשך קיומו של המימשל הצבאי, כשמפלגות מסויימות הצביעו נגדו מתוך שיקולים מפלגתיים-טכסיסיים, ולאו דווקא מתוך שיקולים של אחראיות ממלכתית.

מפלגות האופוזיציה, המרגישות היטב בחולשתן זו אימצו לעצמן בזמן האחרון את עניין היוזמה להגיש הצעות-חוק פרטיות לכנסת ולדרבן את הכנסת ואת הממשלה ל“עשייה תחיקתית”. כך הולך ונוצר מירוץ התחרות של האופוזיציה עם הממשלה במטרה להקדימה בהצעות-חוק. אך בעוד שהממשלה שוקלת הצעות-חוק לפני הבאתן לכנסת ומעבירה אותן דרך כמה מסננות – הרי חברי-הכנסת מסיעות האופוזיציה נחפזים להגיש הצעותיהם, כדי להקדים את הממשלה, ללא תכנון ותיאום מספיק.

זכותם של חברי-הכנסת להציע הצעות-חוק פרטיות – אין חולק עליה. אבל הכרח שהיא תהיה מוגבלת. הדעה המקובלת אצל פרלמנטריסטים ותיקים היא, שאם הצעת-החוק הפרטית של חבר-הכנסת היא באמת חשובה – הרי מוטב שהאחריות להגשתה ולהעברתה בכנסת תהיה בידי הממשלה. אלה שרוצים לעודד ריבוי של הצעות-חוק פרטיות חייבים לזכור דבר יסודי ועיקרי, שהממשלה אחראית בסופו של דבר לביצוע כל הצעת-חוק המתקבלת על-ידי הכנסת, בעוד שהמציע אחרי שהעביר הצעת-חוק שלו “רוחץ ידיו ומסתלק”. לא ייתכן למשל, שתובאנה לכנסת הצעות-חוק פרטיות, שכתוצאה מהן יהא צורך להקטין או להגדיל תקציב ההכנסות או ההוצאות של המדינה. כן לא ייתכן, שתובאנה הצעות-חוק פרטיות בעלות משמעות מדינית או ביטחונית, דברים שהם מכבשונה של הממשלה, האחראית בפני הכנסת, והכנסת סוברנית לתת אמונה או לבטל את אמונה בכל עת שתרצה.

כאמור, נאחזת האופוזיציה בעניין זה של הצעות-חוק פרטיות, כבעוגן-הצלה, משום היעדר חילוקי-דעות של ממש עם הממשלה.

הכנסת והמנגנון הממשלתי

אליבא דאמת זהו תהליך ידוע גם במדינות דמוקראטיות??¹ הולכים ומיטשטשים, עד שקשה לעתים להבחין לא רק מה בין הדמוקראטים לבין הרפובליקאים באמריקה, אלא אפילו מה שנשאר מן ההבדלים בין מדיניות השמרנים לבין מדיניות הלייבור באנגליה.

אילו השכילו מפלגות-האופוזיציה אצלנו היו צריכות לסגל לעצמן תפקיד קונסטרוקטיבי יותר כפי שמחייב מצבה המיוחד של ישראל. הן צריכות להתעלם מן העובדה שאינן משתתפות בקואליציה הממשלתית, לשחרר את הדיונים הפרלמנטריים ממעגלי הזיקה לטכסיסים אופוזיציוניים “מלחמתיים” ולהתייחס לגופם של דברים בלבד. על-ידי כך היה עולה משקלה וכוח השפעתה של הרשות הפרלמנטרית על פני הרשות המבצעת והיה נוצר סגנון פרלמנטרי ישראלי, שאולי ישמש דוגמה ומופת גם לאחרים. אם לא יעשו כן יוסיף מרכז-הכובד של הדמוקראטיה הישראלית לעבור אל הרשות המבצעת מזה ואל חדרי הדיונים הבין-קואליציוניים מזה, כשהאופוזיציה מפרפרת ללא תכלית וללא תועלת, ואילו הכנסת שהיא מוקד-החיים הדמוקראטיים צריכה לשבת בתדירות, כמפורט ב“חוק-יסוד הכנסת” והיא עומדת מול הזרקורים של דעת-הציבור העלול להבחין בחולשתה ולראות בה לא בסיס ומקור של השלטון אלא גלגל חמישי, הנגרר אחרי השלטון בעצלתיים.

החששות גוברים יותר כשאנו שומעים שבחוגי המנגנון הממשלתי ישנם כאלה הרואים בכנסת לא יותר מאשר מכשיר שתפקידו לעשות שליחותו של המנגנון ולהיות לעזר לפעולותיו או שאינם מדקדקים בשמירת סמכויותיה ומעמדה של הכנסת, כגון שמציעים לה להחליט החלטות או לחוקק חוקים ריטרואקטיבית על מעשים שכבר נעשו. ודאי שאלה הם מקרים בודדים, אבל הם עשויים להתפשט ולהקיף חלקים גדולים יותר מקרב הפקידות. גם לגבי המנגנון הממשלתי חל הכלל שהתודעה הדמוקראטית והפרלמנטרית אינה דבר המתקיים מאליו אלא צריך לחזור ולחדשו פעם בפעם. תודעה זו לא תשרור אלא אם יהיה מורא הכנסת על המנגנון לפחות כמורא השר. הדבר תלוי, כמובן, בשר – אם יסתפק בזה, שפקודיו נראים בעיניו כעושי רצונו, או שיקפיד על כך, שהם ייראו כעושי רצונם של נבחרי-העם; ואילו השר תלוי באופן הקמתה של הממשלה; אם היא תוקם על-ידי טכסיס קואליציוני, ע"י הסכמים של “שמור לי ואשמור לך”, או שהיא תוקם על פי הכרעת העם, שתתן רוב קולותיו למפלגה מסויימת, על מנת שתהא אחראית לפניו על מעשיה ומחדליה עד לבחירות הבאות. נמצא שכל עוד תוקם אצלנו הממשלה על בסיס קואליציוני, כלומר כל עוד לא יהיו מחנה מגובש, הנושא באחריות המימשל מול מחנה אופוזיציוני בעל מהות ברורה – תוסיף הכנסת להיות כבולה ומוגבלת, סמכותה בהכרח תצטמצם ויוקרתה תהא פוחתת והולכת.

פחדן של המפלגות הקטנות

אילו היה מתגבש רוב בעד החלפת שיטת הבחירות לאזוריות-אישיות – היינו מנסים דרך זו, שאולי היא תפחית מספר המפלגות ותקרב אותנו לגיבושה של דמוקראטיה יציבה. אבל נראים הדברים, שבכנסת החמישית אין סיכוי לקבלת הצעה זו. הפחד של מפלגות קטנות, וכאלה הן כל המפלגות, פרט למפא“י, הוליד אידיאולוגיה מוזרה של התנגדות למפלגת-רוב; האפשרות הזו מכונה כ”דיקטאטורה של מפלגה אחת", דבר שהוא מופרך מעיקרו. מכל האמור לעיל אנו למדים שבריבוי מפלגות יש פחות דמוקראטיה מאשר בהפחתת מספרן. המשטרים הדמוקראטים, המיוסדים על שתי מפלגות, לא רק שהוכיחו את יעילותם ויציבותם, כי אם גם את קיומה הממשי של האפשרות לחילופי-שלטון. במשטר קואליציוני אין אלא התחלפות של צירופים בלבד, אך לעולם אין בהם כדי החלפה ממשית של השלטון. זהו, איפוא, פחד-שווא, שכאמור הוא נובע מן הדאגה לקיומו של הפלג הקטן.

אף-על-פי-כן חובה עלינו לחפש דרכים שיובילו להפחתת מספר המפלגות ולהעלאת ערכו האישי של האדם שנבחר לכנסת שלא ייהפך לבורג קטן וחסר-חשיבות עצמאית, בגלל החישוקים הקואליציוניים ובגלל חוסר-האונים האופוזיציוני. ייתכן שעל-ידי התרה מסויימת של רצועות המשמעת המפלגתית הן בקואליציה והן באופוזיציה וכן על-ידי הגברת זיקתם וכפיפותם של השרים ופקודיהם כלפי הכנסת, כלפי מפלגותיהם וכלפי כל חבר מחברי-הכנסת – יעלה בידינו להתיש כוחו של הפחד מפני שינוי שיטת-הבחירות, מפני צמצום מספר המפלגות ולהסיר מן הלבבות את החשש מפני מה שמכונה “דיקטאטורה של מפלגה אחת”.

דרך שניה להעלאת כושרם וסמכותם של חברי-הכנסת ושל הכנסת כולה היא – שיתופם המוגבר של חברי-הכנסת בעשיה הממלכתית והציבורית. יש למנות סגני-שרים מקרב חברי-הכנסת כדי שיסייעו בפעולות השרים במשרדיהם. הנסיון הקיים בשטח זה מצדיק זאת בהחלט.

ודרך שלישית היא – הגברת סמכויותיהן של ועדות-הכנסת. הן צריכות לדון ולהשפיע על פעולות השרים ופיקודיהם וכן גם על תקציב ההוצאה של המשרדים. דבר זה יקנה לחברי הכנסת הרגשת אחריות גדולה יותר. אין שום צידוק לכך שהדיונים בפרטי תקציב-ההוצאה של המשרדים יהיו מסורים בידי ועדה אחת בלבד, היא ועדת-הכספים, שהעומס המוטל עליה הוא לבלתי נשוא. הרחבת סמכויותיהן של הוועדות תעלה ערכם של חברי-הכנסת בעיני עצמם ובעיני הציבור ותגביר את זיקתו של המנגנון הממשלתי לכנסת.

“דבר”, 7.6.1962

משמעותו של המהפך אחרי הבחירות ב-1977

ההמולה של מערכת הבחירות לכנסת והדראמאטיות של תוצאותיהן מסיחות את הדעת ממהותו של הפרלמנטריזם הישראלי ומן העוצמה הגנוזה בו, וכן מן התרומה שהבחירות עשויות לתרום לעיצוב דמותו לחיוב או לשלילה.

קיימא לן, שהדמוקראטיה היא “שלטון העם על-ידי העם למען העם”, כהגדרתו של לינקולן. כיצד מתקיים שלטון העם בממש? האזרחים האתונאים היו מתאספים כולם לדיון ובסופו הצביעו ע"י יציאה בשתי דרכים: זו של אומרי הן וזו של אומרי לאו. אלא שאז הדמוקראטיה היתה נחלת מעטים. משנעשתה נחלת רבים, והיא מקיפה מיליוני בני אדם – גברים ונשים – מן הנמנע שכולם ישתתפו בדיון ובהחלטה על כל דבר ודבר. אמנם באי-אלה ארצות, כגון שווייץ, עדיין קיים המנהג של משאל-עם; אבל מנהג זה הולך וגוסס; הנסיון מלמד, שמשאל-עם עלול להוליד אבסורדים, כגון שבמשאל-עם מחליט הרוב לבנות גשר, ובמשאל-עם שייעשה אחריו מחליט הרוב שלא להטיל מסים למימון בנייתו של גשר. לכן רק במצבים מסובכים נזקקו עמים דמוקראטיים למוסד של משאל-עם, כגון לאישור או אי-אישור של חוקה או שינוי בחוקה; גם במקרה כזה, שוב אין משאל-עם נחשב דמוקראטיה כהלכתה. הדרך המקובלת עכשיו היא דמוקראטיה באמצעות נציגים.

כשאנו אומרים, שהכנסת היא רשות מחוקקת, לא אמרנו הכל. ב“חוק יסוד: הכנסת” נאמר, כי הכנסת היא בית הנבחרים של מדינת-ישראל. דוק: בית-הנבחרים ולא בית-המחוקקים. בזמן חקיקת חוק זה היה, כמובן, דיון “נוקב”. היו שפירשו, כי המושג בית-הנבחרים משמעו פחות מבית-מחוקקים, כיוון שיש סמכויות חקיקה – המוענקות אמנם ע“י הכנסת – לשרים, לרשויות מקומיות וכיוצא בזה. הללו ביקשו, שהכנסת תיקרא בית-המחוקקים כדי להדגיש את סמכותה הבלעדית והעיקרית לחוקק, וגם כדי שיהיה ברור, שכל החלטה שלה היא בגדר חוק ועליה להיעשות במתכונת של חוק. והיו שטענו, כי המושג בית-מחוקקים משמעו צמצום, שהרי הכנסת פועלת לא רק בדרך של חקיקה. היא מקיימת דיונים על מדיניות ועל פעולות של הממשלה, וכן בכל נושא ועניין המובאים לפניה, היא מבקרת את המעשים של הממשלה, על כל זרועותיה, לרבות מערכת השלטון המקומי והחברות הממשלתיות והציבוריות. היא מסיקה מסקנות לגבי בעיות ואירועים המובאים לפניה, שאעפ”י שאינן עשויות במתכונת של חוק הן מחייבות את הממשלה חיוב מוסרי וציבורי. מובן מאליו, שהיא גם מחוקקת. הוויכוח הוכרע. אעפ"י כן, יש מי שנוהג לכנות את הכנסת בכינוי כפול וכולל: בית-הנבחרים ובית-המחוקקים. והדין עמו.

ישראל – אחת מ-28 מדינות בעלות משטר דמוקראטי

האם קיימת דמוקראטיה של ממש במדינת ישראל? האם הכנסת היא פרלמנט כהילכתו? על שתי השאלות יש להשיב תשובה אחת: כן.

במדינת ישראל שוררת דמוקראטיה “מלאה על כל גדותיה”. חופש דיבור והצבעה, חופש התארגנות וזכות בחירה לכל האזרחים ואזרחיות מגיל 18 שנה ומעלה, ללא הבדל בין דתות וללא כל צנזוס; היא נחשבת לאחת מ-28 המדינות בעולם המקיימות משטר דמוקראטי כהילכתו. על זה תפארתה והיא זוכה לשבחים מרובים בעולם הדמוקראטי; ויש אפילו כאלה המשתאים כיצד היא מצליחה לקיים משטר דמוקראטי בנסיבות המורכבות והמסובכות שהיא שרויה בהן: מצב המלחמה הבלתי-פוסק, עליית המונים, שרובם ככולם באים מארצות שאין בינן לבין דמוקראטיה ולא כלום, פיתוח מואץ של ארץ עניה וכו'. “העליה לרגל” לכנסת, של משלחות מטעם פרלמנטים שונים בעולם המערבי וגם של קבוצות ויחידים מחברי הפרלמנטים, היא עדות ניצחת להערכה שרוחשים לפרלמנטריזם הישראלי.

יתירה מזו: הדמוקראטיה והפרלמנטריזם קדמו להקמתה של מדינת-ישראל. המקור הקרוב ביותר של הדמוקראטיה שלנו הוא אותו מעשה רב-חכמה שעשה ד"ר הרצל. הוא מפורסם יותר כחוזה מדינת היהודים. אבל הוא עצמו ראה את העיקר בייסוד הקונגרס הציוני – כתשתית למדינת היהודים. הוא אמר: “בבזל יסדתי את מדינת היהודים”. ומה עשה בבזל? – ייסד את הקונגרס. עד אז היה עם יהודי מפוזר ומפורר בארצות שונות והיו אגודות ציוניות, פה ושם, שכל אחת פעלה בנפרד להגשמת השאיפה ההיסטורית של עם ישראל לשוב לציון. הרצל מצא, שאם כל קבוצת יהודים תפעל בנפרד לא יחיו זרע כולן, אלא יש לכנס את כולן למקום אחד ולכונן להם מוסד-נציגים-פרלמנטרי, שייבחר בבחירות דמוקראטיות, והוא יקים את הרשות המבצעת – ההנהלה הציונית. כך הניח בבת-אחת את היסוד לדמוקראטיה ולפרלמנטריזם כתשתית להקמת מדינת היהודים. זו זכותו ובזה גדולתו.

מאז ואילך התנהל קיומם של התנועה הציונית ושל הישוב היהודי בארץ-ישראל, שהיה תוצר של התנועה הציונית, על בסיס של חיים דמוקראטיים ופרלמנטריים. מצד אחד הקונגרס הציוני וההנהלה הציונית, כמסגרת דמוקראטית ופאלמנטרית לעם היהודי בעולם; ומצד שני “כנסת ישראל” והוועד הלאומי, כמסגרת דמוקראטית ופרלמנטרית ליהודי ארץ-ישראל. וכאשר באה העת של הקמת מדינת ישראל סיפקו שני המוסדות הדמוקראטיים הללו את הצוות הראשון של מועצת המדינה הזמנית, עד שנתקיימו הבחירות לאסיפה המכוננת, היא הכנסת הראשונה, בבחינת “צבת בצבת עשויה”.

הבה נפעיל את דמיוננו לחשוב: מה היה קורה, ואיך היה קורה, אילו לא היו קיימים המוסדות הדמוקראטיים הללו כתשתית מוצקה. איזה תוהו ובוהו, מתוצרת עצמית שלנו, היה עוכר את תקוותינו, נוסף לתוהו ובוהו שהועידו לנו הבריטים. כן יש לזכור, שהיו קיימים אז ארגונים פורשים מזויינים. מכל מקום ספק אם היינו נכנסים “כניסה חלקה” לתוך מסלול של משטר דמוקראטי ופרלמנטרי כפי שעלתה לנו.

הבחירות לכנסת, המתקיימות במועדים קבועים מראש, מביאות בכנפיהן – כדבר המובן מאליו – גם שינויים בהרכב האישי והסיעתי של הכנסת. בחירות אינן בהכרח חידוש המנדט לאותם הנציגים עצמם. יכול להיות כך ויכול להיות אחרת. זוהי המשמעות העמוקה של הבחירות. המנדט מוחזר באמת לידי הבוחר והוא מחליט, על-ידי הטלת פתק-הצבעה לקלפי, למי לתת את קולו. וכאן מסתיים התהליך הדמוקראטי התלוי בציבור הבוחרים. מכאן ואילך בא תור הדמוקראטיה של הנציגים-הנבחרים.

דמוקראטיה צריכה גם להיראות

האם הדמוקראטיה פועלת כהילכתה בכנסת? אין ספק שכן הוא, שהרי בכנסת דנים ומחליטים ברוב דעות, ולפעמים “פה אחד”, ומי יאמר שאין זו דמוקראטיה? אף-על-פי-כן מקובל עלינו, שהדמוקראטיה לא די לה שהיא נעשית אלא שהיא צריכה גם להיראות; ויש להוסיף גם זאת: רמה טובה ומכובדת של הדמוקראטיה הייצוגית, או היעדר רמה, וכן רמת דיוניה וטיב החלטותיה של הכנסת – קובעים את היחס של הציבור אל הדמוקראטיה מעיקרה, לחסד או לשבט, ועשויים אפילו לפגוע בתודעה הדמוקראטית ולהביא לידי כפירה בעצם הצורך בה.

האם רמת הדיונים בכנסת היא טובה? צר לי לומר – אעפ"י שאני תמיד מלמד סניגוריה על הכנסת ועל חבריה – שרמת הדיונים בכנסת נמצאת בתהליך של ירידה מכנסת לכנסת. מי שיקרא את “דברי הכנסת” עשוי להגיע למסקנה, שדבריהם ומשנתם של האחרונים סדורה יותר מדבריהם ומשנתם של הראשונים. אלא שזאת תהיה טעות אופטית. הראשונים דיברו על-פה, לא מן הכתב, ודבריהם היו ספונטאניים וטבעיים, כביטוי גלוי וישר של השקפותיהם ומשנתם. ואילו האחרונים נואמים מן הכתב, דברים מנוסחים-חלק – גם כשלא תמיד יצאה הלשון העברית מאושרת מתחת ידיהם. אך לא יהיה קשה להבחין שאין בין דברי נואם אחד לבין דברי נואם אחר, הבא אחריו, אלא קשר מקרי בלבד.

הנאומים הכתובים הם סיבה ומסובב לריבוי נאומים ונואמים, שכל אחד חוזר על דברי חברו, ללא קשר של בירור או עימות ביניהם; ולפי שהדברים מתארכים – אין השיעמום מאחר לבוא והכיסאות של חברי הכנסת מתרוקנים והולכים. תופעה זו גורמת לא בלבד לירידת רמתם אלא גם לירידת ההתעניינות בדיונים מצד הציבור כמו מצד חברי הכנסת עצמם. הירידה הזאת פוגעת גם בכבודה של הכנסת בעיני הציבור. הגורם לתופעה זו נעוץ, ככל הנראה, בכישוריהם של חברי הכנסת ובנסיונם הפרלמנטרי. מורגש היטב, שמספרם של בעלי הכושר לנאום בציבור הולך ופוחת מכנסת לכנסת. לו חכמו, היו מקבלים את העצה להפוך את הדיונים לשיחות – לרב-שיח – במקום להסתפק בנאימת נאומים כתובים.

דמוקראטיה אמיתית שוללת את התפישה שכישוריו האישיים של אדם צריכים להיות תנאי לבחירתו. התנאי היחיד יכול להיות רק כשרותו המשפטית, כגון גילו (אצלנו 21), אזרחותו וכיו"ב. ואילו הכישור הבסיסי, הדרוש לאדם כדי להיבחר, הוא רק רצונו של הבוחר לבחור בו. מכאן ואילך עליו לעמוד במבחן היכולת להיות פרלמנטאר של ממש. הסתכלות ממושכת מראה, שאין אדם מגיע למלוא גילוי יכולתו וכישוריו הפרלמנטריים אלא לאחר נסיון של מספר שנים בעבודה הפרלמנטרית; במקרים רבים מגיע אדם לכך רק בקדנציה השניה של בחירתו. אם כישוריו ויכולתו אינם נראים בבירור גם בקדנציה השניה של כהונתו הריהו לא יוצלח גמור.

בדרך כלל, ככל שהאדם בעל השכלה, כן הוא עשוי להיות פרלמנטאר מתאים וטוב. אלא שאין הנחה זו תופשת בכל מקרה. גם נבחר משכיל יכול להיות פרלמנטאר בלתי מוצלח. הייתי אומר, שהכישורים הפרלמנטריים הם שלושה: השכלה, תכונות אופי ונסיון. אדם משכיל עשוי להשרות על סביבתו הפרלמנטרית אווירה רוחנית מרוממת ובכך עולה רמת הפרלמנט כולו. אך אדם המוגבל בהשכלתו משרה על סביבתו לא רק אווירה של חולין ואפרוריות, אלא שהכנסת נראית באמצעותו כזירה של תכסיסים בלבד, ש“הנפש היפה” סולדת מהם.

תחלופה מוגזמת אינה מאפשרת מיצוי הכישורים

סבורני שהתחלופה של חברים בכנסת, בשיעור ממוצע של שליש בכל אחת מן הכנסות שהיו עד כה, היא מוגזמת. ולא עוד אלא שלעתים קרובות נפלטו, בעקבות התחלופה, בעלי כישורים ובעלי נסיון. התחלופה רצויה. אבל מן הראוי שתהיה מתונה יותר כדי להבטיח שיעור מספיק של בעלי נסיון ובעלי כישורים. בכנסת התשיעית התחלפו יותר מ-50 מתוך 120 חברי כנסת. בין אלה שלא הוחלפו ישנם לא מעטים שעדיין לא רכשו די נסיון מספיק וכישוריהם עודם לפני המבחן. יש לחשוש שיעבור זמן ניכר של “הרצה” עד שהחברים החדשים ישתלבו בנוהלים ובנוהגים של הכנסת, שהם פרי נסיון ממושך של הקודמים, ועד שייארגו בריקמה התודעתית של הפרלמנטריזם.

אפשר לומר: זהו רצונו של ציבור הבוחרים ואלה הם נבחריו. אבל זהו רק חלק מן האמת ולא כולה. שכן בשיטת הבחירות היחסיות, הקיימת אצלנו, עדיין נתונה הכרעתו של הבוחר יותר למפלגה ופחות לשמות המועמדים הכלולים ברשימתה. מיעוט מספרם של המנוסים ובעלי הכישורים הוא, איפוא, אשמת המפלגות ולא אשמת הבוחרים. אפשר שאילו היו בחירות אישיות – היו הבוחרים מעדיפים לבחור דווקא בנציגים המנוסים, שכישוריהם ופעולתם ידועים ומפורסמים.

ההתפלגות הסיעתית בכנסת היא גורם משפיע – ואולי גם מכריע – לגבי רמת הפעילויות של הכנסת. עד עכשיו לא נתנסינו בכך שבכנסת תהיה סיעת רוב מזה וסיעת אופוזיציה גדולה מזה. היינו כמהים להגיע למצב כזה משום שנראה לנו שזהו המצב הנכון והטוב. אבל כמיהה לחוד ומציאות לחוד. במציאות – רב הפיצול הסיעתי בכנסת שלנו והוא פיצול קבוע ועומד של סיעות, שאינו משתנה אלא בסדר-הגודל המשתנה של כל אחת מן הסיעות. הפיצול המרובה נראה כאילו הוא תורם לדיוני הכנסת “עושר” של דעות ופלוגתות. אך לאמיתו של דבר הוא מכביד עליהם. הניסוחים השונים, החוזרים ונשנים, של אותם דברים עצמם, מפי נציגים של כל סיעה לחוד, כדבר של קבע וחובה, מביא גם הוא לידי שיעמום ומיעוט נוכחות של חברי הכנסת, וגורם לכך שהכנסת תיראה עלובה בעיני הציבור, הצופה הליכותיה, שעה שנכנסה הטלוויזיה לכנסת.

זכינו כבר להגיע לכנסת תשיעית ול-29 שנות פרלמנטריזם ישראלי. פעם בפעם שואלים אותי, כמי שכיהן בשמונה הכנסות: מה נשתנה! ואמנם במבט לאחור אפשר להצביע על השינויים הבאים:

א. הזוהר והתהילה של הראשוניות פחתו ופוחתים משנה לשנה ובמקומם הולכת ומשתלטת שיגרה של קיום, שהיא מצד עצמה, מן המיטב שבשאיפותינו.

ב. אותה גלריה של “אנשי בראשית”, שבסערת רוחם ובמירצם הרב הביאו לידי הקמת המדינה ולכינונה של הכנסת, הלכו לעולמם, “אחד אחד ובאין רואים”; מבין חבריהן של שמונה הכנסות, שהיו עד עכשיו, הלכו לעולמם 117 חברים, בעת כהונתם או לאחר שפרשו ממנה. ועוד קרוב ל-200 אישים שהיו חברי אחת, או יותר, מן הכנסות, אינם מכהנים עכשיו כחברי הכנסת, וביניהם לא מעט “אנשי מידות”, כלומר בעלי נסיון, שתרמו והיו עשויים לתרום לרמתה של הכנסת אילו היו מוסיפים לכהן בה.

ג. בכנסת השביעית ובכנסת השמינית הלכה והתגבשה סיעה אופוזיציונית גדולה (גח"ל, ולאחר-מכן הליכוד). במקום שברי אופוזיציה שהיו בעבר, כאשר מספר סיעות בעלות השקפות מנוגדות, היוו את האופוזיציה. זו אותה אופוזיציה שאין לה ראש אלא ראשים ואין לה דובר אלא דוברים.

השינוי שחל, כאמור, הביא בכנפיו סיכוי, שמכאן ואילך תהיה אופוזיציה ברורה, תקיפה, בעלת תוכניות אלטרנטיביות וכן כמובן שיהיו לה זכויות פרלמנטריות כמקובל בפרלמנט הבריטי שממנו למדנו רבות. מקצת מן הסיכוי התממש, אמנם, ע“י סיעת גח”ל-הליכוד בכנסות השביעית והשמינית, שגדלה והגיעה לידי שליש של הכנסת. אך יחד עם זאת סיגלה לעצמה אותה סיעה נוהגים שאינם מתיישבים עם חיים פרלמנטריים תקינים: הם צעקו וקראו קריאות-ביניים קולקטיביות, שלא היתה בהן תרומה כלשהי לדיונים, ולרמתם, ואף לא ניכרו בהן הברקות וחידוד שהן מכבשנו של דיון פרלמנטרי. בעצם היתה זו כעין הפגנה פרמננטית, שנשמעות בה סיסמאות ושאגות שהעומד מן הצד מתקשה להבחין בתוכנן.

ד. בכנסת התשיעית יתחלפו היוצרות, הליכוד ירכיב את הממשלה ואילו המערך “יכהן פאר” כאופוזיציה בכנסת. האם חברי סיעת הליכוד ישנו מכאן ואילך את דרכם, דרך השאגות והצעקות, או שימשיכו בהן גם בשבתם על כסאות השלטון? האם חברי סיעת המערך ישוו אופי חדש, מתאים יותר או מתאים פחות, לאופוזיציה הפרלמנטרית?

תשובות לשתי השאלות הללו נוכל לתת רק אחרי תקופת “הרצה” ונסיון. הבה נמתין ונראה.

מיגוון, יולי 1977