בימים אלה אנו מציינים מלאות שישים שנה לכינוסו של הקונגרס הציוני הראשון בבאזל ביוזמתו ובהשראתו של ד“ר בנימין זאב הרצל. ידוע שלא הציונות נוסדה או החלה אז. הכמיהה לציון ימיה כימי גלות היהודים מארצם. ואילו ההלכה והתיאוריה של התנועה הציונית המדינית קדמה לאותו קונגרס ועם אבות ההלכה הזו נמנים רבי יהודה חי אלקלעי, משה הס, י.ל. פינסקר ואחרים. גם התארגנות ציונית מעשית לשם עליה לארץ אף היא קדמה לאותו קונגרס ואחד מביטוייה הבולטים היה תנועת חיבת ציון ברוסיה, שלא לדבר על עליית יהודים מתימן בשנות השמונים ועליות אחרות שקדמו לה בתקופות שונות, אלא שלא היה חותמה של ציונות מאורגנת טבוע עליהן. גלוי וידוע שגם התיישבות היהודים בארץ קדמה לאותו קונגרס הן ע”י מייסדי פתח-תקוה והן ע"י מפעלי הברון.
מה חדש, איפוא, אותו קונגרס שהתארגן ע“י ד”ר הרצל? החידוש היה ביצירת תשתית פרלמנטרית שעליה ומתוכה תצמח מדינת היהודים, על-ידי עליה, התיישבות ופעולות מדיניות לשם רכישת הכרה והסכמה, ואולי גם תמיכה, מצד מדינות העולם ושליטיהן. הרצל, שהיה סופרו של עתון וינאי בפרלמנט הצרפתי, ודאי ערג לבו ל“פרלמנט משלנו”, שבו יוכל גם הוא להופיע על הדוכן כאישיות פרלמנטרית ולא רק ככתב היושב בתא העתונאים. יש להניח, שהיו לו חיבוטי מחשבות כיצד להגיע לידי כך שיהיה פרלמנט באין מדינה משלו ובשבילו, שהרי יכולה להיות מדינה בלי פרלמנט, אבל איך יכול להיות פרלמנט בלי מדינה?
אעפ"י כן הוא הגיע למסכנה שבנסיבות הבלתי-נורמאליות שהעם היהודי שרוי בהן, כשהוא מפוזר במדינות שונות וחסר מנהיגות מוסמכת ומכשירי ביצוע, אין ברירה אלא לעשות דבר “בלתי-נורמאלי” ולהקדים בהקמת הפרלמנט, שסביבו יתלכדו היהודים, יסמיכו מנהיגים ויקבלו על עצמם נוהלי ויכוח ודין הכרעות פרלמנטריות מחייבות בכל הנוגע להגשמת הציונות, וכך יילכו ויצמחו כותלי המדינה, נדבך אחרי נדבך מתוך התשתית הפרלמנטרית.
ומשעלה הדבר בידו והקונגרס התכנס והתנהל ברוממות פרלמנטרית כלבבו וכפי שעלה במחשבתו עמד ורשם ביומנו: “בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים”. אכן, הפרלמנטריזם שייסד הרצל – הקונגרסים הציוניים – הם הם ששימשו כעַרֵבָה שבה נילושה העיסה של המדינה היהודית עד שקמה ונהייתה.
עובדה זו ראוי לה שתהיה חרותה על לוח זכרוננו לא רק כדי שנזכור לתנועה הציונית את חסד נעוריה ואת זכותה כאם, או כמיילדת, של המדינה אלא גם כדי שנזכור גודל ערכו של הפרלמנטריזם שייסד לנו הרצל כמקור לזרימה של הביטוי, גוני החשיבה ועומק שיקול-הדעת של נציגי היהודים וכמנוע להזרמה של כושר המעשה ואחדות המעשה אל האפיק הנכון והנכסף.
כך נגיע להערכת חשיבותו של הפרלמנטריזם הישראלי כגורם שאין לו תחליף בהפעלתם ובהכוונתם של צעדי העם והמדינה, הן בענייני יום-יום שוטפים והן בענייני-יסוד שעליהם ייבנה העתיד, הקרוב והרחוק.
הערכה זו דרושה לנו לא בלבד משום הביקורת הספקנית לגבי חשיבותו, נחיצותו או יעילותו, של הפרלמנטריזם בימינו, אלא גם לשם טיפוחה של תודעה פרלמנטרית כאחד מעמודי-התווך של תרבות מדינית, שעליה יכוונו חיי העם במדינתו בדור הזה ובדורות הבאים.
*
הננו מדינה צעירה. נסיוננו לחיות חיים של מדינה עצמאית עדיין מועט, ואולי אף דל. והוא הדין לגבי נסיוננו הפרלמנטרי. אלא שהנסיון הפרלמנטרי שלנו נמצא כל הזמן תחת שבט הביקורת של הציבור, העתונות ומקצת מן המנהיגים; ואעפ"י שהביקורת היא נשמת-אפו של הפרלמנטריזם, מכרסם החשש – וראוי שיכרסם יותר – שמתוך הביקורת על הפרלמנטריזם שלנו יימצאו כאלה שיגיעו לכלל זילזול בו ואולי גם לידי שלילת עצם קיומו. אין לך דבר קל מאשר להציג את הפרלמנטריזם בימינו כאנכרוניזם, כמיטרד בדרכה של המנהיגות המבצעת, כביזבוז כוחות ודברים לריק, וכיוצא בזה.
לפיכך עלינו לזכור ולהזכיר קודם כל את התפקיד הבלעדי שהפרלמנטריזם שלנו ממלא בהענקת סמכות, לפי כללים מוסכמים, לקיומה של ממשלה בישראל. ננסה לתאר בדמיוננו כיצד היינו יכולים להקים או לקיים ממשלה אילו לא עמד לרשותנו מכשיר מוסכם ומקובל זה ששמו פרלמנט. אין ספק שיכולה לקום ולהתקיים ממשלה גם בלי פרלמנט. אבל יחד עם זאת ברור שהדרך אל כיסאות הממשלה יכולה להיות זרועה גולגולות מותזות. נסיונם של עמים ומדינות בעבר ובימינו הוא עדות חותכת וניצחת לחזות הזאת. יתר על כן, קיומו של פרלמנט לא זו בלבד שהוא משמש מקור לסמכות של קיום הממשלה אלא שהוא גם משמש מכשיר בדוק לפירוק מתיחויות ולריסון יצרים. גלוי וידוע שעל כס השלטון מגיעים לאו דווקא אנשים “ההולכים אחרי הצאן” או “נחבאים אל הכלים”, אלא אנשים הנדחפים ע“י מניעים של פעלתנות, שאפתנות, התבלטות ותחושת שליחות. בכוח הדחפים והמניעים של נפשם ושל יצריהם הם עלולים לבלוע איש את רעהו. בא ה”משחק" הפרלמנטרי ונותן להם מקום ואפשרות לפרק את מניעיהם ודחפיהם, זה על “ראשו” של זה, לא באלות ולא בפגיונות אלא בדיבורים ובוויכוחים. הם נכנסים אל הפרלמנט כשהם טעונים מתח רב ויוצאים ממנו בהרגשה מסויימת של התפרקות, בין כשהם מנצחים ובין כשהם מנוצחים. התוצאה היא אותה תוצאה של משחקי הספורט כשהקבוצות היריבות עורכות ביניהן קרבות-התחרות, עפ"י כללים מקובלים ומוסכמים. קרב-ההתחרות מסתיים בנצחונו של אחד הצדדים ואילו הצד השני “נשאר בחיים” ומתכונן לקרב ההתחרות הבא. הווה אומר, שאילו לא נוצר הפרלמנט אלא לצורך הוויכוחים בו ואילו לא נוצרו הוויכוחים אלא לצורך התפרקות הרגשות והיצרים הגועשים – דיינו. כל שכן נועדו תפקידים נוספים, הנותנים תוכן וצורה וטעם לקיומו ולנעשה בו.
*
קודם כל השאיפה להגיע אליו ולהיות חבר בו. כל אדם שבעורקיו זורם דם של פעילות והרגשת שליחות – מוצדקת או בלתי-מוצדקת, רצויה לכלל או בלתי-רצויה – נושא נפשו לחברות בפרלמנט כדי שימצא בכך סדן לפטישו. אלמלא כן היה מחפש לעצמו אמצעים ודרכים להפקת מרצו ופעילותו שאינם עולים בקנה אחד לא עם שלום ציבור ולא עם הסכמה לדמוקראטיה, לשלטון-עם בדרך של הכרעת רוב.
שנית, הפרלמנט משמש במה לביטוי. יהא הביטוי מה שיהיה ואיך שיהיה – שם מקומו, המוסכם, המקובל. ושלא כביטוי שבכתב, מעל דפי עתון או חוברת, הנכתב ומתפרסם בלי שהכותב או המפרסם רואה לפניו ארשת פניהם של הקוראים, הרי הביטוי מבמת הפרלמנט נהנה מן היתרון של דיבור פנים-אל-פנים, מפיו של האומר לאוזניו ולעיניו של השומע ורואה ופעמים אף מגיב, והתגובה היא מיידית, לאלתר. המתבטא רואה במו עיניו, שדבריו לא רק נאמרים אלא גם נשמעים ואולי גם מתקבלים ועושים את שליחותם ואת שליחותו.
כך משמש הפרלמנט במה לדו-שיח ולרב-שיח בין חברי הכנסת לבין עצמם, ביניהם לבין הממשלה וביניהם לבין העיתונות והציבור.
שלישית, הפרלמנט מחוקק חוקים, מחליט החלטות וקובע הלכות והליכות ואינו מוציא את זמנו רק ב“טבלה” של ויכוחים, התבטאות, התפרקות והענקת סמכות לממשלה כדי שתמשול. חלק נכבד מן החוקים הללו הם גופי-חיים שעל פיהם דנים ופוסקים בתי-המשפט בדיני ממונות ובדיני נפשות. ושאר החוקים הם מכשירים מתוקנים ומוקפים במסגרות של הגבלות אשר על פיהם משרתת הממשלה את הציבור והמדינה, כגון חוקי המסים והתקציב וכיוצא בהם. ושוב נאמר: אילולא היה קיים פרלמנט היה צריך להקימו לצרכים חיוניים אלה של הציבור שאין דרך אחרת ואין מקור אחר לעשייתם.
רביעית, הפרלמנט נותן לעם את ייצוגו. הוא מסמל ומבטא את ריבונות העם במדינתו הריבונית. הפרלמנט נבחר אחת לכמה שנים, במועד קבוע מראש, על-ידי העם, וכך ניתנת לאזרחים הרגשה שענייניהם מיוצגים על-ידי האנשים שנבחרו; אפילו כשהאנשים הנבחרים אינם עושים או אינם מדברים כפי רצונו של כל אחד מאלה שבחרו בהם, הם אינם חדלים להיחשב בעיני העם כנציגיו, האחראיים לפניו וחייבים לעשות שליחותו ורצונו.
אסור להעלים שהפרלמנטריזם בימינו שרוי בהרגשת משבר. הרגשה זו אינה פוסחת גם על הפרלמנטריזם הישראלי.
ביטוי חלקי למשבר הזה נתן ר' קרוסמן, מנהיג הבית מטעם ממשלת הלייבור באנגליה, בנאומים שנשא אשתקד בפרלמנט הבריטי, בשם ועדה שנתמנתה ע"י הממשלה כדי להציע ריפורמות בעבודת הפרלמנט. הנה תמציתם:
"סיכמתי בנאומי הראשון שנאמתי כמנהיג הבית, שהאוטוריטה של הפרלמנט ירדה, יורדת ותוסיף לרדת, אלא אם כן ננקוט בצעדים נמרצים להפסקת התהליך הזה.
"לא יכולים להיות חילוקי-דעות לגבי הסיבה העיקרית לירידה זו: העובדה שהמוסדות הדמוקראטיה נוסדו והתפתחו והיו מתוכננים למלא תפקידים מיוחדים שהתאימו לתנאים ולנסיבות של הימים ההם אך הם ממשיכים לפעול כמו בימים ההם בעוד שהתנאים והנסיבות והתפקידים נשתנו תכלית שינוי.
“גם התנאים הפיזיים שבהם אנו עובדים והנוהגים שלנו הם שרידים שנשארו מתקופה שמפלגות היו חלשות והקמת ממשלות עדיין היתה בגדר הסמכות של הפרלמנט ולא דווקא עפ”י הכרעתו הישירה של הבוחר (כידוע, באנגליה, מפלגה שמקבלת רוב בבחירות מרכיבה את הממשלה, ולמעשה לא נשאר לפרלמנט מה לומר בעניין, אף כי להלכה הוא “מאשר” אותה – המעתיק) והקבינט היה בעבר רק הוועד הפועל של הפרלמנט.
“מבחינת הפרוצידורה אנו ממשיכים להתנהג כאילו אנו גוף ריבוני, שותף עם הממשלה ביוזמת חקיקה ומפעיל פיקוח לא רק בענייני תקציב וכספים, אלא גם על פעולות המשרדים. אך למעשה ויתר הפרלמנט על רוב הסמכויות האפקטיביות שהיו בידיו לטובת הממשלה ונשאר פאסיבי ובו מתנהל מאבק בין ‘חוטפי’ סמכות פרלמנטרית לבין ‘המנגנון הפוליטי של המפלגות’”.
מר קרוסמן רואה כבעיה מרכזית של הפרלמנטריזם – צימצום היקף סמכותו, מכיוון שהמפלגות המהוות את הפרלמנט דנות בפורום הסיעתי שלהן, מגבשות עמדות ומחליטות החלטות ולא נשאר לפרלמנט אלא לצאת ידי חובת דיון ולהניח את הגושפנקה שלו על החלטות שהוכנו בחדרי-חדרים על-ידי המפלגה המהווה רוב בבית.
אולם מה שקרוסמן רואה כסיבה עיקרית לגבי הפרלמנט הבריטי אינו יכול להיראות כסיבה עיקרית אצלנו, אלא רק כסיבה שולית.
באנגליה קיימות רק שתי מפלגות, ועוד מפלגה קטנה, המתמודדות על השלטון. אם צימצום זה של מספר המפלגות נגרם ע“י שיטת הבחירות האישיות-האיזוריות או ע”י מסורת החיים המדיניים באנגליה – זו שאלה לדיון ולעיון בפני עצמה. אך צימצום זה של מספר המפלגות גורם לכך שבבחירות זוכה אחת משתי המפלגות ברוב המקומות בפרלמנט והיא מרכיבה את הממשלה, ומכירה את ההחלטות המוגשות לאישור הפרלמנט, בעוד שהמפלגה השניה ממלאה את התפקיד של אופוזיציה, כלומר של התנגדות לכל מה שהממשלה (קרי: מפלגת הרוב) מציעה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.