קפצה לנו הדרך. דרך ארוכה וקשה שהתכונַנו לעבור לאט לאט מתוך תלאות ופגעים לאין קץ – נתקצרה ונתישרה כאילו דרך-נס, ואנו עומדים על מפתן ההגשמה.

הגשמת הציונות – והגשמתה המלאה – העמדה על הפרק. זוהי החובה והאחריות הגדולה של שעה זו.

עלינו להחזיר את העם לארץ – לאחר שהוחזרה לנו הזכות על הארץ. ההיסטוריה אינה ממתינה. ארץ-ישראל לא יהודית חיכתה 1800 שנה בלי יהודים. ארץ-ישראל מובטחת לעם היהודי אינה יכולה לחכות גם 18 שנה בלי יהודים. במשך 20 השנים הקרובות עלינו ליצור רוב יהודי בארץ-ישראל. זוהי תמצית הסיטואציה ההיסטורית החדשה.

ולאור סיטואציה זו עלינו למדוד ולשקול מחדש את רצוננו וכשרון פועלתנו, לבחון ולהתוות את דרכנו, לתכן ולבצע את מפעלנו.

המצב החדש דורש מאתנו התרכזות – ריכוז הרצון, המחשבה, הפעולה. הכל צריך להתרכז סביב נקודה אחת ויחידה – ארץ-ישראל. שום תעודה אחרת – עם כל חשיבותה לעצמה – אינה יכולה עכשיו לבוא בחשבון הציונות. כל דבר שאינו מכוון ישר לארץ-ישראל – הוא מחוץ לסדר. הסיסמה הציונית מעכשיו צריכה להיות: הכל למען הארץ – לא כלום למען זולתה.

ולציונות הסוציאליסטית הדבר אומר – ריכוז כל הכוחות למטרה אחת: גיוס הפועל העברי למען א“י, לקראת א”י ובתוך א"י.

הציונות היא תנועה לאומית כללית. א"י היא מולדת לכל העם היהודי. כל היהודים בלי הבדל מעמד, כעניים כעשירים, שומה עליהם להשתתף בהגשמת החזון הלאומי הגדול. היישוב הארצישראלי הקיים, ששימש אחד הגורמים העיקריים בכיבוש הפוליטי הגדול של התנועה הציונית, נוצר אף הוא מתוך הפעולה הכללית של כל שדרות העם: פועלים ובעלי בתים, אדוקים וחפשים, משמרים וסוציאליסטים, רוטשילד ודלת-העם.

כל חוגי העם יש להם חלק בהקמת היישוב הצעיר שלנו בארץ.

גם הנצחון הפוליטי של הציונות בשעה זו הוא פרי הפעולה המשותפת של הציונות הבורגנית והפרוליטרית. ושותפות זו תמָשך גם להבא. כי כל המעמדות מעונינים בתקומת העם ובחידוש מולדתו.

ואף על פי כן – יותר נכון: משום כך – יש שתי ציונויות: בורגנים ופרוליטרית. באשר כל המעמדות מעונינים בהגשמת הציונות – שואף כל אחד מהם להטביע את חותמו המעמדי על התנועה ונתון לאינטרסים המיוחדים. כל מעמד רואה מתוך אספקלריה שלו את הגשמת הציונות ומכוון את מרכז-הכובד כלפי ענפי הפעולה הקרובים יותר לצרכיו ונטיותיו המעמדיים.

ועוד דבר: לא כל מעמד יש לו אותו התפקיד ואותה המטרה בהגשמת הציונות. לבנין הארץ דרוש הון ודרושה עבודה, מתוך העם היהודי יבוא ההון ותבוא העבודה. אולם אפשר להניח – לכל הפחות להלכה – שכוח זר, נגיד: המדינה האנגלית, מלווה לעם היהודי את המיליונים הדרושים לבנין המולדת, אבל אין להניח גם בדמיון שאנגליה תשאיל לנו את פועליה לבנות את הארץ. כי אם דבר כזה יקום – לא לנו תהיה הארץ. הארץ לא תהיה לנו – אם עובדיה לא יהיו יהודים, גם אם כל הונה יהיה יהודי. הארץ תהיה לנו אם פועליה יהיו יהודים, גם אם כל הונה יהיה זר.

המוני העובדים היהודים יהוו את הלוז של המולדת העברית. בלעדיהם לא יכּוֹן הבנין – ולא יקום. ולפנינו עומדת התעודה: לגייס את העבודה העברית להקמת המולדת. המולדת העברית תהיה רק זו אשר תוקם על ידי הפועל היהודי ולמענו.

ניו-יורק, 26 בנובמבר 1917 [דער אידישער קעמפּער, 41]