מתוך תהום-המחשכים שאפפו את עמנו בשעת-חירום זו הולך ובוקע קו-אור: שאיפת הגאולה מפלסת לה נתיב בלבב-האומה. “נתעורר המת, נזדעזע המת”. הקטסטרופה האיומה, היותר גדולה בדברי ימינו מאחרי מפלת בר-כוכבא, שבאה עלינו, עוררה סוף סוף את העם, ומתוך הסערה מגיע אלינו קול שופרו של משיח.

בא האסון הגדול – והעם ראה והכיר שאין לו תקווה ואחרית, תיקון וגאולה, אלא בארץ משֶלו. והתנועה למען השגת א“י יצאה מתוך החוג המצומצם של ההסתדרות הציונית והיתה לתנועה עממית רחבה, המאחדת כבר עכשיו כמעט כל חלקי האומה ומפלגותיה. בתוך הצער והכאב מתבשלת ההכרה הלאומית – ורעיון התקומה בא”י כובש לבבות ומקָרבם. “השגת מולדת לעם העברי בא”י" – זוהי המילה הנשואה עכשיו על שפת כל העם.

כיצד נשיג את א"י – ומה עלינו לעשות למען נשיגנה?

יסתדרו כוחות האומה ויתאחדו, המפלגות יושיטו זו לזו יד ויתוועדו יחד – ואחרי גמר המלחמה, כשיתאספו באי-כוח הממלכות לחרוץ את גורל הארצות והמדינות, יבואו שמה באי-כוח העם העברי ויתבעו את עלבוננו, עלבון הצער הלאומי הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית, ובתור גמול ותשלומין על דמינו הניגרים ופיצוי לייסורינו העולמיים – ובתור פתרון לשאלת היהודים המטרידה גם את אומות-העולם – ידרשו את חלקנו בא"י. וועידת השלום תאזין לדרישתנו הצודקת ותמלא את משאלתנו, והדבר יכּתב ויחָתם בכתבי הברית והאמָנה שבין הממלכות, וארץ-ישראל תקום לעם-ישראל לנחלה.

ובכן אנו – אין לנו אלא לדרוש את הארץ. השאר אינו תלוי בנו אלא ברצונה של הוועידה ובמצב-הדברים שלאחרי המלחמה.

נניח שהמצב יהא רצוי ונוח לנו; הממלכות יתחשבו את צורך חיינו ודרישתנו ההיסטורית וימלאו את מבוקשנו. האומנם על ידי זה בלבד תהא א"י לארצנו?

שונים הם הדרכים של כיבוש ארץ. אפשר לתפוס ארץ בכוח-הנשק, אפשר לרכוש ארץ בתחבולות מדיניות ואמנות דיפלומטיות, אפשר גם לקנות ארץ בעזרת הממון. כל הכיבושים הללו יש להם מטרה אחת: שלטון לשם שעבוד וניצול. האנגלים כבשו, למשל, את הודו בתחבולות שונות והם שולטים בה בכוח הצבא – ובדרך זו הם רודים במאות מיליוני תושביה. אנגליה וממלכות אחרות כבשו ארצות באפריקה ואסיה למען השיג שווקים לממכר סחורותיהם. גם כיבוש זה מטרתו: ניצול ילידי המקום.

אנו – אין אנו מבקשים את א"י לשם שליטה על הערבים הילידים, כמו כן אין אנו מבקשים בה שוק לממכר תוצרת המשק היהודי שבגולה.

אנחנו מבקשים בא"י מולדת – רוצים אנו לתקן בה את מארת הגלות, להתקשר את מקור החיות, היצירה והבריאות – את האדמה, ולחדש את חיינו המולדתיים.

מולדת אינה ניתנת ואינה ניטלת במתנה, אינה נקנית בזכויות וחוזים פוליטיים, אינה נרכשת בזהב ואינה נכבשת בכוח האגרוף, אלא נבנית בזיעת-אפים.

מולדת – זוהי יצירה היסטורית ומפעל קולקטיבי של עם, פרי עבודתו הגופנית, הרוחנית והמוסרית במשך דורות.

אם יש לעם הזכות להגיד: זוהי ארצי, מולדתי – אין זאת אלא מפני שהעם יצר את ארצו. האדמה היא מתנת-הטבע, ואין האדם בורא את החומר יש מאין. כל מה שמשמש להנאת האדם הוא פרי הטבע. האדם אינו אלא מכשיר בעבודת ידו ומוחו את חמרי הטבע וכוחותיה לתשמישו ולהנאתו. הכשרת הארץ לצרכי האומה ע"י העבודה – הכשרת הקרקע והפראתה, סלילת דרכים, התקנת אמצעי חיבור, חישוף גנזים ואוצרות טבעיים, בנין חרושת וכדומה – זוהי יצירת מולדת.

מקור הזכות האמתית על הארץ – כמו על כל דבר, הוא לא בשלטון המדיני או המשפטי, אלא בזכות-העבודה. הבעלות האמתית, הקיימת, של הארץ היא של עובדיה.

ארץ-ישראל תהיה שלנו לא כשהתורכים, האנגלים, או וועידת-השלום הבאה יסכימו לזה ויבואו על החתום באמנה דיפלומטית – אלא כשאנו, היהודים, נבנה אותה. את הזכות האמתית, הממשית ובת-הקיימה על הארץ נשיג לא מאחרים – אלא מעבודתנו. למען תהיה א"י שלנו – עלינו לבנותה. יעוד תנועת-התחיה שלנו הוא – בנין-ארץ.

וארץ אינה נבנית אלא על ידי חלוצים. ההגירה ההמונית אינה מציגה לעצמה מטרות היסטוריות. היא נוהרת למקום שבו הכשרו כבר התנאים לקליטתה. הכשרת-ארץ ויצירת-התנאים זהו תפקיד-חלוצים, חלוצי העבודה, הבנין והמדע, המזוינים ברצון כביר ובהכרת שליחות היסטורית, והמוכשרים לשתף את גורל חייהם הפרטי במשאת-נפש והיודעים למסור את נפשם על קיום שאיפותיהם.

שום מטרה לאומית או סוציאלית אינה מתקיימת אלא מתוך התמכרותם ומסירות נפשם של ראשוני לוחמיה ובוניה. הצפיה ל“פרוצס הסטיכי” אינה אלא התנצלות צבועה של עקרות ורפיון ידים. לא הגורל הפטלי שולט בהיסטוריה, והחיים אינם משחק של כוחות עיוורים בלבד. התערבותו המכוונת והמרחיקה ראות של הרצון האקטיבי היוצר ובר-ההכרה במהלך ההיסטוריה – הוא אחד הגורמים והמניעים של הפרוצס הסטיכי.

אין עם משתחרר מאליו, ממילא. על אחת כמה וכמה שאין ארץ מושגת ונבנית באופן אבטומטי, בלי מאמצי-רצון ובלי התמכרות חלוצית של בוניה הראשונים. ההיסטוריה של ההתיישבות האמריקנית מעידה, כמה גדול וכמה קשה היה תפקידם של המתיישבים הראשונים, שבאו לבקש לעצמם מולדת חדשה בעולם החדש, כמה צרות ויסורים היו צריכים לסבול, כמה מלחמות קשות את הטבע הפראי והיישוב היו צריכים לערוך, כמה קרבנות היו צריכים להקריב עד שעלה בידם להכשיר את הארץ להגירה והתיישבות המונית. אלמלא אותם החלוצים הראשונים שלא נרתעו לאחור מכל ייסורים ומחסורים, תלאות ופגעים שנפגשו להם על דרכם, אלמלא מסירות-נפשם ורצונם-ברזל לא היתה אמריקה עכשיו הארץ היותר פורחת, עשירה ומרובת-האוכלוסין ובית-הקיבול הגדול ביותר לקליטת ההגירה העולמית.

לא בכסף ולא בזכויות – בעבודתנו נכבוש לנו מולדת. את ארצנו נקבל לא מידי וועידת-השלום או העם השליט – אלא מידי העובד העברי שיבוא להתערות בארץ, להחיותה ולחיות בה. א"י תהיה שלנו כשרוב עובדיה ושומריה יהיו משלנו. כיבושה הממשי של א"י, הכיבוש בעבודה – זהו התפקיד ההיסטורי שנפל בחלקם של חלוצי-האומה, בוני הארץ ושומריה.

ניו-יורק, ספטמבר 1915 [קעמפער שטימע, גליון 27]

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

(הרצאה בוועידת פועלי-ציון בקליוולאנד)

תביעת א“י נעשתה קנין לאומי כללי. כל השדרות, המפלגות והמעמדות ביהדות האמריקנית כללו את א”י בתכנית-הפעולה של העם היהודי בשעה זו.

ואנו, נושאי החזון ההיסטורי של תקומת עם ישראל במולדתו, – התאחדנו עם קיבוצים ומפלגות אחרים לשם פעולה משותפת. אבל גם עכשיו לא נמחקו התחומים הרעיוניים המבדילים בין זרמים שונים ביחס לשאלת העם היהודי ודרך פתרונה. וכשאנו מזדמנים את אחרים מתוך נימוקים מעשיים ושותפות-אינטרסים רגעית – אין אנו רשאים לטשטש את הבהירות והמסקניות של תפיסתנו המיוחדת, הניפלות מאחרות גם בהיקף תביעתנו הארצישראלית, גם בערכה המעשי וחשיבותה הפרינציפיונית, וגם באפייה ההיסטורי ומטרתה הסופית.

אנו הולכים עכשיו יד ביד עם שני גופים: עם וועידת הפועלים הכללית ועם הגוש הלאומי-הסוציאליסטי¹. עם הראשונים – לשם תביעות ממשיות בא“י, את האחרונים – לשם סיסמת המולדת. אולם גם בתביעות המסויימות וגם בדרישה הפרינציפיונית של מולדת אין אנו מזדהים עם שני הגופים הללו. לגבי הרוב ב”וועידת הפועלים הכללית" שאלת היהודים אינה אלא שאלה של חוסר-זכויות, ופתרונה מונח בביטול כל ההגבלות המשפטיות, ובעיניו אין כל הבדל בין תביעותינו בא"י ובין דרישותינו בגולה. “הגוש הלאומי הסוציאליסטי”, להפך, מכיר בצורך של מולדת עברית, אולם חלק מחבריו תופס את המולדת רק בצורה של מדינה סוברנית, אשר יש לדרוש אותה מיד, כי רק עכשיו, במלחמה-העולם, אפשר לקבלה מוועידת השלום, ואם לא עכשיו – לעולם לא. הצד השווה שבין הקצוות הסותרים כאילו זה את זה – ששניהם רואים את פתרון שאלת העם רק כאקט פוליטי חיצוני רגעי של השגת-זכויות: זכות לשוויון אזרחי ולאומי לדעת צד אחד, זכות למדינה עברית – לדעת הצד השני. לפי שניהם תלוי הפתרון לגמרי ברצון זר, לשבט או לחסד. אחרת היא תפיסתנו אנו, ועלינו לתחום בינינו וביניהם תחומים ברורים ומפורשים.

האופי והכיוון ההיסטורי של תביעותינו הלאומיות בא“י שונה בהחלט מדרישותינו שבגולה. ביטול תחום המושב והנורמה הפרוצנטית, השוואת הזכויות הפוליטיות והלאומיות בגולה מכוונים לשחרור משפטי של יהודי המקום. ביטל הגבלות לעלייה ולהתיישבות יהודים בא”י – מכוּון להבטיח חופש בלתי מופרע לכל העם היהודי לבנות ולפתח את היישוב היהודי בא“י, – ז”א להקמת הבית הלאומי העברי בא“י. מבחינה פורמלית כאילו אין הבדל בין הגדרה עצמית שבגולה ובין זו שבא”י. אולם התוכן הממשי של הזכויות הלאומיות, אפשרות הגשמתן, ערכן ההיסטורי שונים לגמרי בתנאי-החיים הנתונים של היהודים ברוסיה, בגליציה, ברומניה ועוד – ושל היהודים בא"י. הזכויות הלאומיות אינן יוצרות בחינת יש מאין את התוכן הלאומי והאופי הלאומי של חיי העם. הן אינן אלא מאשרות את הקיים ונותנות לו תוקף חוקי. אין אנו יכולים לפתח בגולה תרבות לאומית נורמלית וכלילת-אופי, לא מפני שאנו משוללי זכות, אלא מפני שאנו תלויים בחומר וברוח בסביבה הזרה, הכופה עלינו ביודעים ובלא יודעים את תרבותה ואת סגנון-חייה. אפילו אותן הזכויות הלאומיות החלקיות שיש לנו בארצות שונות (הזכות שיש לנו בפולין הרוסית לבתי-ספר משלנו, לקהילות אבטונומיות וכדומה), אין אנו מקיימים הלכה למעשה, כי רב יותר מדי כוח השפעתה ומשיכתה של התרבות הזרה, ואפסי וחדל-אונים הרצון הלאומי הקיבוצי שלנו, ואין יכולת וכשרון לעמוד בפני הלחץ המתמיד של הסביבה הזרה.

עלינו להלחם גם בגולה לזכויות לאומיות ולהגדרה עצמית לאומית, כי לא יתכן שנשלים את הפלייתנו והמעטת זכויותינו מאיזו בחינה שהיא. עלינו לכבוש אפשרות משפטית להתפתחות לאומית, אולם מזכות להתפתחות לאומית עד להגשמתה בחיים – רב המרחק, ובארצות הגולה אין להתגבר עליו.

מובן אחר לגמרי יש לתביעת זכויות לאומיות בא"י. כאן כבר יצרנו את התוכן החיובי של הגדרה עצמית, וכאן יש לנו אפשרויות אובייקטיביות בלתי מוגבלות להתפתחות לאומית נורמלית.

חיי היישוב היהודי בא"י שונים ביסודם מחיי היהודים בארצות הגולה, – היישוב היהודי כיוצר וכצרכן הוא בלתי תלוי בסביבה הבלתי יהודית, ואת חייו המשקיים הוא בונה בכוח עצמו. בבתי-ספרו אין הוא שואל שפות זרות, אלא הוא לומד ויוצר בלשונו הלאומית. מתוך השתרשות בקרקע, מתוך התקשרות לארץ באלפי נימים מתפתח האופי היהודי של היישוב באורח טבעי, בלי הסתירות הטרגיות שבין האדם והיהודי.

מתוך ארגון אבטונומי בחיים הפנימיים, המתבסס על אשיות כלכלה עצמאית, יצר היישוב היהודי את התוכן הממשי להגדרה עצמית לאומית: היישובים היהודים בעיר ובכפר עם הנהלתם הפנימית, העצמית, בתי הספר העברים – העממיים, התיכוניים (בעתיד הקרוב – גם הגבוהים) – בתי ספר יהודים במאה אחוזים, יחידים במינם בכל העולם; הלשון הלאומית – הלשון העברית. וכשאנו דורשים פה זכויות לאומיות אנו רוצים שמוסדות אלה יוכרו רשמית ויבוטחו בערובות משפטיות.

הזכות להתפתחות לאומית בלתי מופרעת אין פירושה כאן רק אמנציפציה משפטית פורמלית בלבד, כמו בגולה, אלא ערובה חוקית להמשך התפתחותו של היישוב העברי בא“י, הגברתו וגידולו. התפתחות לאומית בלתי מופרעת בא”י – פירושה: החופש המבוטח לבנות מושבות יהודיות חדשות, ליסד שכונות עירוניות חדשות, להרחיב את רשת בתי הספר, להכיר רשמית בשפה העברית וכדומה.

בעשר השנים האחרונות נוצרו בא“י 21 יישובים כפריים חדשים ביהודה ובגליל שנבנו בשלמותם בעבודה עברית², הוקמו שלוש שכונות עירוניות יהודיות בירושלים, יפו וחיפה. נוסדה רשת שלמה של גני ילדים, בתי ספר עממיים וארבעה בתי ספר תיכוניים בעברית (בירושלים, יפו וחיפה), סודרו קופות מלוה בכל המושבות, התפתחה עתונות עברית (עתונות פועלים, עתונות חינוכית וחקלאית). לאפשר המשך הפעולה בכיוון זה – זהו תוכן תנועתנו הלאומית בא”י. כוונתן ההיסטורית היא: יצירת מולדת עברית בארצנו. הכוונה ההיסטורית של התביעות בגולה אינה אלא אמנציפציה משפטית.

---

הזרם השני שאנו חולקים עליו, זהו זרם בעלי התביעה הרגעית למדינת-יהודים. את תפיסתם אפשר לנסח בקצרה במלים אלו: “עלינו לדרוש עכשיו בא”י רק דבר אחד יחיד ומיוחד – מדינה עברית, לא פחות ולא יותר. עד היום, עד מלחמת העולם, היה דבר זה מן הנמנע. לא“י היה בעל בית. ואי אפשר היה לתבוע זאת. אולם עכשיו א”י הריהי הפקר מבחינה פוליטית בין-לאומית. על וועידת השלום הבאה לקבוע את גורל הארץ. נבוא אנחנו בתביעתנו. ייתכן שהממשלות ירַצו את מבוקשנו. אסור להחמיץ שַנס פוליטי זה. 'עכשיו – או לעולם לא '"³.

לכאורה מזדהה התביעה הקונקרטית של דורשי “המדינה” את תכניותינו אנו. הרי אנו רוצים במולדת מובטחת במשפט גלוי בא"י. אולם לאמיתו של דבר, אנו נבדלים גם בהנחות המוקדמות, גם במטרה הסופית וגם בתכסיסינו הפוליטיים בשעה זו.

תפיסת דורשי המדינה מתבססת על טעות משולשת. מוטעית היא ההנחה המוקדמת על דרך כיבושה של הארץ. אפשרות רכישתה של ארץ-ישראל בשביל העם העברי היא כלכלית ביסודה, ולא פוליטית היסטורית – ולא רגעית. לא מפני שאין לארץ-ישראל בעל בית פוליטי (גם עכשיו שייכת ארץ-ישראל לתורכיה; ייתכן כמובן שינוי, כשממלכה אחרת תתפוס את הארץ, ובמקום תורכיה תבוא אנגליה או צרפת), אלא מפני שאין לארץ-ישראל בעל-בית משקי, יותר נכון: מפני שאין משק מפותח בארץ-ישראל והארץ לא בנויה – ייתכן הדבר, שהארץ תהיה ליהודים. היות הארץ שוממה למחצה; היות הארץ עזובה בהווה והיותה ראויה לפריחה כלכלית בעתיד – באלה צפונה האפשרות להקים בה מולדת יהודית. תושביה הנוכחיים של הארץ אין ביכלתם – מפני מספרם המצער, מפני עניים החמרי ודלותם הרוחנית – לפתח את האפשרויות הרבות הגנוזות בארץ ואין לאל ידם להעלות את הארץ למדרגת הפריון והעושר הצפויה לה בעתיד מפאת תנאי-הסגולה הגיאוגרפיים, האקלימיים והטבעיים.

ארץ-ישראל תיבנה אך ורק בידי עם חרוץ, עשיר בחומר וברוח, אשר יבוא אליה מבחוץ בגזירת צורך היסטורי חיוני ליצור לעצמו מולדת, כשהוא מצוייד במכשירי המדע והטכניקה המודרניים ומוכן בכל מחיר להפוך את השממה והחרבה לנווה פורח עמוס-תנובה ועשיר-תרבות ורב-אוכלוסין, כאשר עשו המהגרים האנגלים בצפון אמריקה והמהגרים ההולנדים בדרום אפריקה – וכאשר החלו היהודים לעשות בארץ-ישראל גופה.

האפשרות הנתונה בארץ אינה, איפוא, רגעית. היא היתה לפני המלחמה, והיא תהיה לאחר המלחמה – ויהיה גמר המלחמה כאשר יהיה.

ושוב – אין מטרתנו הסופית מדינית במהותה, אלא ארצית. מה שאנו רוצים ביסודו, הוא לא מדינת ישראל, אלא ארץ ישראל. שאיפתנו היא לא לשלטון אלא למולדת. לא השלטון על הארץ הוא העיקר. אנו רוצים להתיישב, להתערות ולהשתרש בארץ מבחינה כלכלית, תרבותית וחברתית. אנו רוצים ליהפך לעם מושרש בארצו, במשקו ובתרבותו. כמובן אין מולדת עברית שוללת מדינה עצמאית. שני מושגים אלה שונים הם, אבל אינם סותרים זה את זה. ואם אין אנו מחליפים את הנוסח “מקלט בטוח במשפט גלוי” בנוסח “מדינה עברית” אין זאת אלא מפני הנימוק השלילי והחשוב ביותר המפריד בינינו – הנימוק של “עכשיו או לעולם לא”.

דרישת מדינה עברית אפשר להציג רק עכשיו. “ואם לא עכשיו – אין לדבר עוד כל תקווה”. פירוש הדבר, שהפתרון הטריטוריאלי של שאלת היהודים תלוי אך ורק במצב האינטרנציונלי הרגעי ובכוחות חיצוניים בלבד. אולם אנו מאמינים ובטוחים ששאלת העם העברי נתונה להיפתח בכוחות לאומיים פנימיים, וזוהי קודם כל תעודה יהודית לאומית, ורק במדרגה שניה – פרובלימה בין-לאומית. בשורה הראשונה פתרונה תלוי בנו בעצמנו. את הזכויות האמיתיות, הממשיות על הארץ לא נקבל מבחוץ, מוועידת השלום, או מאחת הממשלות – אלא מעבודתנו אנו, מהעבודה העברית היוצרת שתבנה את הארץ. העם העברי גופו ייצור את מולדתו. את ארצנו נכבוש בעבודה, בהון, בתרבות ובמדע.

הרגע הנוכחי אינו התחלה ואינו סוף. שאלת א"י אינה שאלה של הזדמנות רגעית ושַנס פוליטי. לפני 30 שנה התחלנו לעבוד בארץ, ואת עבודתנו בה נמשיך מבלי להתחשב את תוצאות המלחמה. אף לרגע אחד לא נסתלק מתקוותנו ומשאיפתנו לארץ-ישראל. מחסורנו הלאומי, צמאוננו לארץ, למולדת – אינם בני חלוף, אלא פרי צורך היסטורי, ולא ברגע אחד, ואם גם גדול ונכבד הרגע הזה, יבוצע הדבר. בעבודה ממושכת וקשה בארץ גופה נכבוש את הארץ.

---

מה שנתון ואפשרי ברגע הזה – זהו ההכרה הגלויה בזכותנו, בזכות העם העברי, ליצור לעצמנו מולדת בארץ-ישראל. יש בידינו להשיג ברגע זה, בתנאים נוחים, את הערובות המשפטיות אשר יבטיחו את הגשמת שאיפותינו בעתיד הקרוב.

מה פירוש הכרת זכותנו ליצור לעצמנו מולדת בארץ-ישראל?

פירוש הדבר – הכרה ממלכתית וערובה משפטית למוסדות, אשר יכשירו ויאפשרו עלייה והתיישבות יהודית רחבת-מידות והתפתחות לאומית אבטונומית בלתי מופרעת של היישוב היהודי בארץ-ישראל.

אין עוד ברגע הזה לקבוע בדיוק את התוכן הממשי והסמכות המסויימת של מוסדות אלה. עוד אין אנו יודעים את מי נבוא בדברים. מדברים על קונגרס השלום. אבל דעת מי תכריע בקונגרס זה?

שליחי העם העברי, אשר ימולאו ידיהם לדבר בשמנו, יצטרכו לכוון מעשיהם לסיטואציה הפוליטית הנתונה ולפיה יקבעו את תוכן דרישותינו ואת תכסיסם.

עכשיו אפשר רק לסמן קווים עיקריים למשא-ומתן הבא.

ברור שהמוסד או המוסדות צריכים להכיל זכיונות כלכליים מובטחים בערובות משפטיות לפעולת-התיישבות רחבה ולהגדרה לאומית עצמית, זאת אומרת – ערובות להתפתחות חפשית, כלכלית, תרבותית ולאומית של היהודים בארץ-ישראל וערובות משפטיות להמשך בנינה של ארץ-ישראל, בדוגמת צ’ארטר או זכיונות אחרים להתיישבות.

אין אלה רק אפשרויות – אלא גם צרכים של שעה זו. אנו עומדים לפני הגירה יהודית גדולה מארצות-המלחמה. חלק רב מן ההגירה העתידה ינהר לארץ-ישראל. ויש לשאול: היש מקום קליטה בארץ-ישראל להגירה המונית? על שאלה זו יש לענות: הן ולא. במצב הנוכחי – לא. הארץ אינה מפותחה. אולם גנוזות בתוכה אפשרויות כלכליות גדולות, שיש להוציאן מן הכוח אל הפועל, למען יווצרו מקומות-עבודה לעשרות ולמאות אלפים מהגרים. שורה שלמה של מפעלי התיישבות גדולים עומדים על הפרק בארץ-ישראל: בנין קווי רכבת חדשים בין חופי הארץ ומרכזיה הפנימיים, התקנת צנורות-מים, מאור חשמלי, תחבורה מודרנית, טלפון וכו' בירושלים, ביפו ועוד, שכלול מעינות המרפא בטבריה, ייסוד אוניברסיטה עברית בירושלים, הפקת המלחים והאוצרות המינרליים מים המלח, ניצול מי הירדן להשקאה ולתוצרת כוח חשמלי, יישוב קרקעות הממשלה בחוּלה, בעמק הירדן וכו'.

כל אלה מחייבים לא רק החלטות וקונגרסים – אלא אמצעי כסף גדולים וכוחות-ארגון כבירים. וכאן מונח מרכז-הכובד של כל השאלה. אם נסתפק בתביעות אפלטוניות בלבד – ואחת היא מה תהיינה התביעות – תהא פעולתנו ברכה לבטלה. עלינו לבוא באמצעים כספיים, טכניים ואירגוניים.

הפעולה הלאומית לתביעות פוליטיות יש להשלימה ולחזקה בפעולה כלכלית גדולה, במאמץ של עזרה לאומית עצמית. העם היהודי שומה עליו ליצור את האמצעים הדרושים לבנין הארץ. עלינו להתכונן לרגע הגדול, ליום הדין ההיסטורי שלאחר המלחמה, לא רק באופן פוליטי, אלא גם באופן כלכלי. פעולת-עם גדולה להבטחת זכותנו בארץ-ישראל – יחד עם פעולת-עם לעבודה תכופה בארץ-ישראל מיד לאחר המלחמה. אם אנו רוצים להשיג חופש לעלייה ולהתיישבות – עלינו מיד ליצור אמצעים אשר יאפשרו את העלייה וההתיישבות.

אין מקבלים ארץ מקונגרסים. אין מקבלים ארץ במתנה. – מולדת לעם נוצרת ונבנית בכוח העם. בנין הארץ, תקומת העם היהודי בארצו – עבודה זו מוטלת על העם בעצמו.

ניו-יורק, נובמבר 1915 [קעמפער שטימע, 28]

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

הפלא הגדול קם ויהי. הגדולה שבמעצמות, אשר חיל-צבאה הולך ומתקרב לשערי ירושלם, הכריזה רשמית על “ייסוּד בית לאומי לעם העברי בארץ-ישראל”.

מאחרי האסון הלאומי האחרון שלנו – תבוסת בר כוכבא – אין אנו מתקיימים כחטיבה לאומית-פוליטית. ביחסי-עמים לא הובאה בחשבון האומה העברית. היו יהודים שנואים ומבוזים, היו יהודים מועילים ונחוצים, היו גם יהודים שעוררו חמלה וקיבלו חסות – אבל לא היה עם יהודי כגורם פוליטי. בלי חישוקי המולדת נתפרק העם ונתפזר לרסיסים כשברי כלי מנופץ, אשר לא יתאחו.

ולכלי השבור נתרחש נס – שבנו להיות עם. והנס בא, היה מוכרח לבוא – באשר האמנו בו. באשר אף פעם לא ניכרת בנו הרצון לשוב להיות עם. באשר אף פעם לא פסקה אמונתנו בתחיית-המתים הלאומית.

ואמונתנו לא הכזיבה.

אחרי 35 שנה של מפעל חלוצי בארץ, שהוכיח בעליל את כשרון העם העברי לקומם הריסות ארצו; אחרי 20 שנה של הסברה לאומית-פוליטית אשר גילתה לעולם את שאיפת העם היהודי למולדתו, – הכריזה האדירה שבמדינות-העולם שהיא מכירה רשמית בקיום האומה העברית ומתחייבת לסייע להקמת ביתה הלאומי בארץ-ישראל.

אנגליה לא החזירה לנו את הארץ, דווקא עכשיו, ברגע של גיל-הנצחון הגדול, יש להדגיש דבר זה בתוקף מיוחד: אין בכוחה של אנגליה להחזיר לנו את הארץ. ולא מפני שהארץ אינה ברשותה, או עדיין אינה ברשותה. גם לאחר שכל הארץ, מבאר-שבע ועד דן, תיכבש בידי אנגליה – לא תשוב להיות שלנו רק באשר אנגליה הסכימה לכך, ולו גם באישור כל שאר המדינות. אין ארץ נקנית לעם אלא בייסורי עבודה ויצירה, מאמצי בניין והתיישבות. – אנגליה הגדילה לעשות: היא הכירה בקיומנו כאומה פוליטית ואישרה את זכותנו לארץ. העם העברי בעצמו חייב להפוך זכות זו לעובדה חיה וקיימת, חייב בגופו ובנפשו, באונו ובהונו להקים את ביתו הלאומי ולבצע את גאולתו הלאומית עד תומה.

ניו-יורק, 14 בנובמבר 1917 [דער אידישער קעמפער, 39]

קפצה לנו הדרך. דרך ארוכה וקשה שהתכונַנו לעבור לאט לאט מתוך תלאות ופגעים לאין קץ – נתקצרה ונתישרה כאילו דרך-נס, ואנו עומדים על מפתן ההגשמה.

הגשמת הציונות – והגשמתה המלאה – העמדה על הפרק. זוהי החובה והאחריות הגדולה של שעה זו.

עלינו להחזיר את העם לארץ – לאחר שהוחזרה לנו הזכות על הארץ. ההיסטוריה אינה ממתינה. ארץ-ישראל לא יהודית חיכתה 1800 שנה בלי יהודים. ארץ-ישראל מובטחת לעם היהודי אינה יכולה לחכות גם 18 שנה בלי יהודים. במשך 20 השנים הקרובות עלינו ליצור רוב יהודי בארץ-ישראל. זוהי תמצית הסיטואציה ההיסטורית החדשה.

ולאור סיטואציה זו עלינו למדוד ולשקול מחדש את רצוננו וכשרון פועלתנו, לבחון ולהתוות את דרכנו, לתכן ולבצע את מפעלנו.

המצב החדש דורש מאתנו התרכזות – ריכוז הרצון, המחשבה, הפעולה. הכל צריך להתרכז סביב נקודה אחת ויחידה – ארץ-ישראל. שום תעודה אחרת – עם כל חשיבותה לעצמה – אינה יכולה עכשיו לבוא בחשבון הציונות. כל דבר שאינו מכוון ישר לארץ-ישראל – הוא מחוץ לסדר. הסיסמה הציונית מעכשיו צריכה להיות: הכל למען הארץ – לא כלום למען זולתה.

ולציונות הסוציאליסטית הדבר אומר – ריכוז כל הכוחות למטרה אחת: גיוס הפועל העברי למען א“י, לקראת א”י ובתוך א"י.

הציונות היא תנועה לאומית כללית. א"י היא מולדת לכל העם היהודי. כל היהודים בלי הבדל מעמד, כעניים כעשירים, שומה עליהם להשתתף בהגשמת החזון הלאומי הגדול. היישוב הארצישראלי הקיים, ששימש אחד הגורמים העיקריים בכיבוש הפוליטי הגדול של התנועה הציונית, נוצר אף הוא מתוך הפעולה הכללית של כל שדרות העם: פועלים ובעלי בתים, אדוקים וחפשים, משמרים וסוציאליסטים, רוטשילד ודלת-העם.

כל חוגי העם יש להם חלק בהקמת היישוב הצעיר שלנו בארץ.

גם הנצחון הפוליטי של הציונות בשעה זו הוא פרי הפעולה המשותפת של הציונות הבורגנית והפרוליטרית. ושותפות זו תמָשך גם להבא. כי כל המעמדות מעונינים בתקומת העם ובחידוש מולדתו.

ואף על פי כן – יותר נכון: משום כך – יש שתי ציונויות: בורגנים ופרוליטרית. באשר כל המעמדות מעונינים בהגשמת הציונות – שואף כל אחד מהם להטביע את חותמו המעמדי על התנועה ונתון לאינטרסים המיוחדים. כל מעמד רואה מתוך אספקלריה שלו את הגשמת הציונות ומכוון את מרכז-הכובד כלפי ענפי הפעולה הקרובים יותר לצרכיו ונטיותיו המעמדיים.

ועוד דבר: לא כל מעמד יש לו אותו התפקיד ואותה המטרה בהגשמת הציונות. לבנין הארץ דרוש הון ודרושה עבודה, מתוך העם היהודי יבוא ההון ותבוא העבודה. אולם אפשר להניח – לכל הפחות להלכה – שכוח זר, נגיד: המדינה האנגלית, מלווה לעם היהודי את המיליונים הדרושים לבנין המולדת, אבל אין להניח גם בדמיון שאנגליה תשאיל לנו את פועליה לבנות את הארץ. כי אם דבר כזה יקום – לא לנו תהיה הארץ. הארץ לא תהיה לנו – אם עובדיה לא יהיו יהודים, גם אם כל הונה יהיה יהודי. הארץ תהיה לנו אם פועליה יהיו יהודים, גם אם כל הונה יהיה זר.

המוני העובדים היהודים יהוו את הלוז של המולדת העברית. בלעדיהם לא יכּוֹן הבנין – ולא יקום. ולפנינו עומדת התעודה: לגייס את העבודה העברית להקמת המולדת. המולדת העברית תהיה רק זו אשר תוקם על ידי הפועל היהודי ולמענו.

ניו-יורק, 26 בנובמבר 1917 [דער אידישער קעמפּער, 41]

מבחינה פוליטית הושג מבוקשנו הלאומי. ההכרזה האנגלית תאושר ותקויים בקרוב על ידי שאר העמים. מה שנשאר עוד לעשות בנידון זה הוא חשוב מאוד – אבל לא כאן הוא העיקר. תפקיד הציונות כלפי חוץ נתמלא ביסודו: שאלת העם היהודי בקשר את ארץ-ישראל, שאלת חידוש המולדת העברית העתיקה הוצגה על סדר- היום של המדיניוּת העולמית, ושוב לא תרד מעל הפרק עד שתפָתר במלואה לטובת העם היהודי כאשר ידרוש הצדק ההיסטורי.

לציונות נשארה עכשיו התעודה הראשית השניה – יותר חשובה, רצינית וקשה: להציג את הגשמת הציונות על סדר יומו של כל יהודי ויהודי; לקשר את יצירת המולדת העברית המחודשת עם גורלם האישי של המוני ישראל הרחבים.

עיקר פעולתה של הציונות היא עכשיו כלפי-פנים, כלפי העם העברי. כל אשר יש לנו בחומר וברוח, נתבע מעכשיו לתפקיד הדחוף והגדול והקשה: בנין הארץ על ידי העם העברי.

---

ארץ ישראל תהיה יהודית אם תיבנה בעבודה עברית – זהו תנאי בני גד ובני ראובן. ציוני, שאינו מודה בהנחה זו הוא בבחינת יהודי אדוק הכופר בעיקר. בלי עבודה עברית מתערער הבנין הציוני מיסודו. עד כאן לא ייתכנו כל חילוקי דעות במחנה הציוני. חובב-ציון כאחד-העם שהסתפק בבועזים החיים מעמל זרים, ולא ראה הכרח ולא האמין בעבודה עברית – לא האמין בציונות.

אפקי-הפעולה הרחבים שנפתחו עכשיו לציונות מחייבים אותה לפנות להמוני העובדים בתביעה להחלץ לבנין הארץ. ואין ספק: הפועל היהודי יענה לתביעה היסטורית זו.

מתוך התמכרות וחדוות-יצירה, מתוך שמירת-אמונים לחלוצי-העבודה הראשונים, מתוך הכרת היעוד ואמונה בעתיד העם יחלץ הפועל היהודי ליסד בעמלו ויגיעו את מולדת השחרור לעמו ולעצמו.

ונשאלת השאלה: איך תיבנה הארץ? כיצד יבנו אותה הפועלים היהודים? כי ברור הדבר: הפועלים היהודים לא יבנו כשכירים המוכרים כוח-עבודתם לאחרים מתוך שוויון-נפש לגורל העבודה הנעשית על ידם. כנוגעים בדבר, כעושים בשלהם, מתוך יזמה ותכנית עצמית יתמכרו הפועלים היהודים למפעל ההיסטורי, ואדיר-חפצם יהיה להקים מולדת-עבודה בדמות חזון-לבם ובצלם תוחלת-עתידם.

וכאן מתחילה פרשת הדרכים בציונות; כאן נפלגים שני הזרמים בציונות: הבורגני והסוציאליסטי. וההבדל אינו בזה שאחד רוצה רק בציונות, והשני שואף גם לסוציאליזם; אלא קודם כל נחלקים על עצם מובנה ותכנה של הציונות גופה. לא זאת היא השאלה – אם לאחר שארץ-ישראל תיבנה יונהג בה משטר סוציאליסטי, אלא – מה הם היסודות הסוציאליים שעליהם תיבנה הארץ? המחלוקת היא לא רק על המטרה הסופית, אלא גם על הדרך למטרה.

הדרך המיוחדת של הציונות הסוציאליסטית אינה מכוונת רק לאחרית-הימים, לאחר שהמפעל הציוני יבוצע והעם היהודי ישב בטח בארצו. בהגשמת הציונות גופה, בדרך להגשמה זו יבוא לידי גילוי רצונו המיוחד של הפועל העברי. בבנותו את הארץ יחתור הפועל העברי להטביע בה את חותמו הסוציאלי. הפועל העברי ספוג הכרה סוציאליסטית לא ישמש מכשיר עיוור בידי ההון, ואם גם יהיה ההון הזה – הון ציוני. יתר על כן – דווקא מפני שהון זה יהיה ציוני, דווקא מפני שעבודתו תשוקע בבנין המולדת יגלה הפועל היהודי את יזמתו המקורית ועצמיותו היוצרת.

יסוד סוציאלי חדש בבנין הארץ אינו רק צורך נפשי ומוסרי של הסוציאליזם היהודי – אלא הכרח היסטורי ותנאי מוקדם להגשמת הציונות.

ארץ-ישראל יכולה כמובן להיבנות באופן קפיטליסטי גמור, כמו כל שאר הארצות, אבל בנין הארץ שכולו קפיטליסטי לא יביא אתו הגשמת הציונות. בהתיישבות שכולה קפיטליסטית לא תהיה העבודה עברית והאדמה לא תעבור לידים עבריות. ובלי עבודה עברית ובלי אדמה יהודית הציונות נעשית פלסתר ונהפכת לחזון-בדים.

הציונות כשהיא לעצמה מעונינת במציאת בסיס חדש לבנינה הלאומי הגדול.

הבסיס הזה ניתן במחשבה של הציונות הסוציאליסטית ובמעשה של הפועל הארצישראלי: הלאמת-הקרקע ועבודה שיתופית.

ניו-יורק, 4 בינואר 1918 [ד. איד. קעמפער, 4]

על ציבור הפועלים היהודים בכל העולם שומה לעמוד בראש התנועה הציונית למען תיווצר האפשרות, שהפועל הארצישראלי יצטייד באמצעים הדרושים ליצירתם הלאומית ברשות עצמם.

מהשתתפותו, השפעתו ופעילותו של מעמד הפועלים היהודי בתנועה הציונית המאורגנת תלוי האופי, כשרון הפעולה והעתיד של המולדת העברית בארץ.

שלשה הם הדברים הדרושים להקמת הבית הלאומי: זכות ממלכתית, הון ועבודה עברית.

למען הפוך את ארץ ישראל לבית הלאומי של העם העברי יש צורך שיוקם גוף יהודי מוּכר במשפט-העמים שיש לו הזכות והיכולת להוציא לפועל את מלאכת הבנין ופעולת היצירה החקלאית והחרשתית במטרה ליצור רוב יהודי עומד ברשות עצמו. זכויות אלה אנו מציינים לפעמים בשם צ’ארטר.

זכויות אלו יינתנו לאותם היהודים המאורגנים במיוחד לשם יצירת הבית הלאומי, ז.א. להסתדרות הציונית העולמית.

זכויות אלו שייכות לעם היהודי בשלמותו; כל יהודי וכל גוף יהודי הרואה עצמו כחלק של העם ורוצה בארץ-ישראל – הוא שותף לנחלת העם. מבחינה היסטורית משמש העם גופו נושא לזכות על ארץ-ישראל, אולם אין העם היהודי מהווה גוף ממלכתי ואין לו ביאת-כוח מאורגנת ומוּכרת שתקבל בשמו זכויות ממלכתיות. המוסד היחידי המוסמך לעת עתה לשאת ולתת בדבר הבית הלאומי ולקבל צ’ארטר – זהו הקונגרס הציוני העולמי והגופים המיוצגים בו. אירגון אחר אינו קיים ואינו בא עכשיו בחשבון.

רק שני גופים היו יכולים לתפוס את מקום הקונגרס הציוני: האחד הוא היישוב העברי בארץ.

ואמנם, עם התהוות רוב יהודי בארץ-ישראל ייגמר תפקידה של ההסתדרות הציונית, והעם העברי העצמאי בארץ-ישראל, יחד עם כל שאר העדות הבלתי-יהודיות שוות-הזכויות נעשים לבעלים הגמורים של הארץ. אולם עד היות רוב יהודי אין היישוב בלבדו מזוכה לשמש נושא יחיד של זכויות העם היהודי על הארץ. כי בזאת נבדלות זכויותינו בארץ-ישראל מזכויותינו בארץ אחרת: לא היהודים היושבים בארץ, כאזרחים או כמיעוט לאומי, הם בעלי הזכויות – אלא העם היהודי בשלמותו.

היישוב הוא הגרעין הראשון של האומה העברית השבה לארצה, והוא צריך לתפוס מיד בזכות מיוחדת מקום מכובד, אולם אין יהודי ארץ-ישראל זכאים עדיין לרשת את מלוא זכויות הצ’ארטר, כל עוד זכויות אלו לא הוצאו מן הכוח אל הפועל. כל היהודים השואפים לעלות ארצה, וכל היהודים הרוצים לעזור לאחרים להתיישב בארץ וליצור על ידי כך את הבית הלאומי – הם שותפים לזכות על הארץ, והם מהווים יחד את האירגון של יוצרי-האומה ומיסדי-המדינה.

המוסד השני המסוגל להתחרות בקונגרס הציוני – זהו קונגרס עברי כללי. ארץ-ישראל שייכת לכל היהודים, וכל יהודי צריך להשתתף בהקמת המולדת. וטבעי הדבר, שהזכות על הארץ תימסר לגוף המייצג את כל העם.

אולם למען שקונגרס יהודי כללי יהא מוסמך וראוי לקבל את הצ’ארטר, עליו להיות קונגרס יהודי פרמננטי, המייצג בפועל את כל חלקי העם היהודי בעולם ואשר מלכתחילה הציג לעצמו מטרה או כאחת המטרות – ליצור בית לאומי עברי בא“י. רק קונגרס שכזה תהא לו הזכות והסמכות לקבל בשם העם העברי את הזכויות הממלכתיות על א”י, ורק קונגרס שכזה יוכשר ויוסמך לפקח על בנין הארץ. אולם קונגרס שכזה אינו קיים – ולא במהרה יקום.

גם כשיתכנס קונגרס יהודי עולמי לא יוכל לרשת את זכויות העם היהודי על א"י כל זמן שלא ימלא שני תנאים הכרחיים:

א) המצע שעל יסודו יתכנס צריך להכיל מלכתחילה תכנית ברורה ומפורשת להקמת בית לאומי עברי בא"י.

שום קונגרס אשר לא יעמיד על הפרק בכבוד ובגאון את בנין א“י העברית אין לו הזכות לדון ולתת ולשאת בשם מי שהוא על א”י. אין הבית הלאומי יכול להיות עוד ענין לוויכוח.

ב) הקונגרס צריך להיות פרמננטי. מה שעומד עכשיו על הפרק זהו לא הכרזה על זכות העם העברי, וגם לא השגת אישור הזכות – אלא הגשמת הזכות והוצאתה מן הכוח אל הפועל. דבר זה לא ייעשה בבת אחת. הגוף המקבל על שמו את הזכות על א"י – מקבל על עצמו אחריות היסטורית ותעודה היסטורית גדולה – ולא בשנה ולא בשנתיים יבוצע הדבר.

ועד שנתכנס קונגרס כזה אשר ימלא את שתי התביעות הללו – אם יתכנס בזמן מן הזמנים – אין הפעולה יכולה לחכות.

הממשלה האנגלית, בהסכמת בעלות בריתה, הכריזה והכירה בזכות העם היהודי על בית לאומי בא"י.

בועידת השלום הבאה תאושר הכרזה זו על ידי כל העמים האחרים. וההסתדרות היחידה הזכאית ומוסמכת לעת עתה לשמש נושא לזכויות אלה – היא ההסתדרות הציונית העולמית עם הקונגרס הציוני בראשה. בתקופת התהוות הבית הלאומי משמש הקונגרס הציוני אורגן עליון, העומד בראש העבודה ומנצח על כל מלאכת הבנין, בכל אופן עד שקונגרס יהודי כללי, שיש בו התכונות שסומנו לעיל – יבוא לרשת את מקומו, ואז – אינו אלא קונגרס ציוני מורחב.

הקונגרס הציוני נעשה איפוא לפרלמנט-מכין של הבית הלאומי בא"י. בידיו נתון הכוח הממלכתי של העם במידה שזה נוגע לבנין הארץ היהודית. בזאת ניתן ערך היסטורי חדש להשתתפות הפועל היהודי בהסתדרות הציונית: בקונגרס הציוני יתגבש כוחו הפוליטי של מעמד הפועלים היהודי ומפה ישפיע על מהלך העבודה הציונית והנהלת הארץ ויכוון ברוחו את מפעל הבנין.

במידה שיגדל כוח ציבור הפועלים והשפעתו בקונגרס הציוני, באותה מידה יעלה בידו להדריך את ההסתדרות הציונית ולכוון את פעולתה בארץ לקראת הבטחת האופי הלאומי והסוציאלי הרצוי. השפעת הפועל העברי העולמי בקונגרס הציוני תתנה גם את כוחו של הפועל הארצישראלי במלחמתו הבלתי-אמצעית לצור צורות חיים חדשות בבנין היישוב, ולכיבוש עמדות העבודה וביצורן בארץ.

ההסתדרות הציונית היתה לסוכנות החוקית של העם היהודי בהקמת הבית הלאומי. כיבוש המכשיר הזה על ידי הפועלים היהודים יבטיח את האופי הלאומי והסוציאלי של ארץ ישראל הנבנית.

ניו-יורק, כד טבת תרעח [דער איד. קעמפער, 2]

הון ציוני / דוד בן-גוריון

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

למען בצע את מפעלה – בנין הארץ – זקוקה הציונות להון רב.

כל עוד היתה הציונות רק שאיפה בלבד ואפשרויות ההתישבות בא"י היו תלויות בשרירות-לב הפקידות התורכית – היתה כל העבודה הציונית תלויה בהתנדבות לאומית ובהון פרטי של אנשי-רוח ואידיאל. שני המקורות האלה מוגבלים על פי טבעם, ובתנאים הטובים ביותר אינם יכולים להגיע להיקף הדרוש לביצוע מפעלי החקלאות והחרושת הכבירים, אשר יאפשרו עלייה המונית והתיישבות המונית בארץ. מעשרת מיליון הדולארים שהבנק הקולוניאלי היה צריך לאסוף בשני מיליונים מניות – לא הושג עד עכשיו אפילו החלק העשירי. הקרן הקיימת שהציגה לעצמה תעודה גרנדיוזית – גאולת הארץ, הדורשת מאות מיליונים פרנקים, הכניסה לפני המלחמה לא יותר ממיליון פרנק לשנה, סכום המאפשר רכישת 40–25 אלף דונם. גם זרם ההון הפרטי לא היה גדול יותר. יחד עם ההשקעות של הברון רוטשילד גדל הישוב לכל היותר בשתים שלוש מושבות לשנה ובאילו מאות תושבי-עיר. איך יכול היה בתנאים אלה להתהוות רוב יהודי בארץ?

המצב האינטרנציונלי החדש פתח לציונות אפקים רחבים והצעיד את המטרה הסופית מתוך העתיד הרחוק והמעורפל – לתקופת עשרים-שלושים השנים הקרובות. הציונות נתבעת עכשיו ליצור בשנה מה שלא יצרה מקודם בחצי יובל. על הציונות שומה עכשיו לבנות ארץ, ולא מושבות, ליישב עם ולא משפחות, ולא לעתיד לבוא – אלא בימינו אנו. לשם כך נחוץ כסף תועפות. עם כיבוש הזכות לבנות את הארץ – וזכות פירושה גם חובה – הוטל על הציונות להכפיל שבעתים ופי שבעים ושבעה את אמצעיה החמריים והכספיים.

גאולת הקרקע מידי בעלי אחוזות פרטיים להתיישבות המונית רחבה, הכשרת הקרקעות העזובים והשוממים והכחושים למשק חקלאי מודרני, ביצוע מפעלי ההשבחה, ניקוז וייבוש הביצות; דירוג ההרים והגבעות אשר בלעדיו אין להשתמש באדמה ההררית, יעור החולות והטרשים אשר לא יצליחו למזרע ולנטיעות עצי פרי, סלילת כבישים ודרכים בכל חלקי הארץ שעד עכשיו משתמשים בהם רק בבהמות משא, ותיקון הדרכים שנסללו בימי התורכים; התקנת נמלים ביפו, חיפה, עזה, עקבה; בנין מסילות ברזל שיחברו את כל מרכזי הארץ, וביחוד איזור החוף מעזה ועד צידון, ויקשרו את מערב ארץ-ישראל עם עבר-הירדן, ואת ים התיכון עם מפרץ עקבה; חידוש שיטת ההשקאה העתיקה ותיקון הבריכות המרובות בעבר הירדן, ביהודה ובגליל וסידור מכוני השקאה חדשים, אשר יאפשרו חקלאות אינטנסיבית בעמקי חורן, פלשת, שרון, יזרעאל והירדן; ניצול מי הנהרות והאשדים לתוצרת חשמל בשביל מפעלי החרושת והחקלאות; כינון טלפונים וטרמים חשמליים בכל הערים הגדולות; סידור תחבורת-אניות במימי הארץ הפנימיים (ים כנרת וים המלח) וייסוד צי מסחרי בים התיכון; שימוש רציונלי במעינות המרפא כחמי טבריה, גדר וזרקה, מעון ועוד – אלה הם חלק מהמפעלים שיש לגשת אליהם מיד, אם רוצים ברצינות בבנין הארץ ובקליטת רבבות ומאות אלפים עולים יהודים במשך זמן לא רב.

מפעלים אלה דורשים הון כביר. היש בכוח התנועה ליצור הון זה?

כל עוד הציונות היתה שאיפה מפלגתית גרידה והגשמתה היתה מפוקפקת – אחרים חשבו: נמנעת – נמצאו רק מעטים אשר ההינו להשקיע את כספם בפעולה התיישבותית ריזיקלית, שרווחיה וגם קרנה היו מוטלים בספק. בעל-ההון היחידי שהשקיע מיליונים רבים בארץ, רוטשילד הפריסאי, עשה זאת לא כבעל רכוש אלא כפילנטרוף לאומי ואיש-האידיאלים. מבוקשו לא היה הריווח. זו לא היתה השקעה עסקית אלא מתנה לאומית. אנשי אידיאלים כאלה מעטים בקרב בעלי ההון. רוטשילד היה יוצא מן הכלל, ובמשך שלושים שנות פעולתו לא נמצא שני שילך בעיקבותיו. הבורגנות היהודית לא רק שלא עזרה לפיתוח היישוב בא"י, אלא שעמדה כל הזמן כצר ואויב לציונות, ונלחמה בכל האמצעים שבידה בתנועת שחרורנו הלאומי – לא פחות משונאי ציון שבשמאל.

עם הכרת הציונות מצד הממלכות משתנה המצב. כשאיש כארטור בלפור יוצא בשמו ובשם ממשלת אנגליה לעזרת הציונות – והכרזת אנגליה נתמכת ע"י הנשיא ווילסון אין אנשים כלוסיין וולף ויעקב שיף יכולים לטעון שהציונות סותרת את הפטריוטיות האנגלית או האמריקנית. לאחר שהפריץ נתן את ההכשר אין יהודי “מה יפית” יכולים עוד להתנגד. חדל הפחד “מה יאמרו הגויים”. ואמנם ראינו שההכרזה האנגלית קרבה לציונות את אילי הכסף היהודים באנגליה ובאמריקה.

אולם מרכז הכובד אינו בסימפטיות החדשות של הגבורים היהודים כלפי הציונות. גם עכשיו אין הציונות יכולה לסמוך אך ורק על הפילנטרופיה הלאומית של המיליונרים הציונים. אין לזלזל בסיכויים שנפתחו עכשיו לקרנות הציוניות לאור המצב החדש. לא רק העשירים – כל העם היהודי יענה עכשיו ביד יותר רחבה ובלב יותר נדיב לתביעת הציונות ויאספו מעכשיו סכומים שאי אפשר היה מקודם לחלום עליהם. הכנסות ההסתדרות הציונית מהתנדבות חפשית יגדלו פי עשרה ויותר. אבל מנדבות בלבד, ויהי גדלן כאשר יהיה, לא תיבנה הארץ. ההון הרב – ועכשיו נדרש לנו הון רב ועצום – יבוא רק בדרך השקעה עסקית, מתך רצון לרווחים, וגם הון זה ימצא עכשיו.

עם פתרון השאלה הפוליטית של הציונות, עם השגת ערובות בין-לאומיות לזכויותינו בארץ – נפתרת להלכה גם שאלת ההון הדרוש לבנין הארץ. בהיותה לכוח ממלכתי נעשית הציונות באופן אבטומטי בת-אשראי ושואבת-הון, ואין היא נזקקת יותר אך ורק לחסדי האידיאליזם.

התוקף לנצל את אוצרות הארץ הפנויים, הזכות לבנות ארץ בעלת אפשרויות כלכליות רחבות – מעניקים לציונות בסיס איתן להשגת אשראי בין-לאומי, ובידה לקבל כדרך ממשלות ושלטונות עירוניים הלוואות גדולות לביצוע עבודות ציבוריות ומפעלי משק בחקלאות ובחרושת, אם רק ההלוואות מובטחות באוצרות הטבע ובתוצרת הארץ הנתונים לפיקוחה והנהלתה של ההסתדרות הציונית.

ניו-יורק, טז שבט תרעח [דער א"י. קעמפער, 5]

ברגע שהציונות מקבלת זכויות וערובות בין לאומיות להקמת בית לאומי בא"י – ניתן להסתדרות הציונית המפתח להון הדרוש לבנין הארץ. שני התנאים למשיכת ההון – בטחון וריווח – מתמלאים אז בשלמותם; הבטחון על ידי המשטר הפוליטי החדש שיוקם בארץ. הריווח – על ידי פיתוח כל האפשרויות הכלכליות בארץ. זרם המוני מתיישבים חדשים, ניצול האוצרות הטבעיים הפנויים בארץ, המפעלים הציבוריים הגדולים – מכשירים כר פעולה נרחב ומכניס להון.

המעבר הנוכחי של הציונות מתנועה לאומית פנימית לגורם בין לאומי מוּכר במשפט העמים, השליט בצורה זו או אחרת על שטח ארצי מסוים, אינו אלא תנאי מוקדם למעבר יותר חשוב: מגוף פוליטי לאירגון משקי רב-אונים, הבונה ארץ ויוצר משק לאומי ומסדר עלייה והתיישבות רחבה של המוני ישראל מכל התפוצות.

הכרת זכות העם העברי באה מאת מעצמה אדירה אשר כבשה כבר את חצייה של ארצנו, ובלי ספק תכבוש גם את החצי השני ואת הארצות השכנות. אישור תביעתנו מצד מעצמה כזו יש לו איפוא גם ערך מעשי רב בשביל פעולות הגשמה תכופות. התנועה הציונית יש בידה לגשת מיד לעבודה למצער בחלק אחד של הארץ.

אין זו אפשרות בלבד – אלא גם חובה. כי גם בשעה קשה זו, כשהעולם נתון עדיין בלהבות המלחמה, על תנועתנו להתחיל בבנין הארץ ובהושבת יהודים עליה. כי לא ייתכן אמצעי יותר טוב להביא לידי אישור בין לאומי של הצהרת אנגליה מאשר להוכיח לוועידת השלום הבאה בעובדות ומעשים, מה מוכשרה לעשות התנועה הציונית ומה פעלה בארץ. גיוס כל האמצעים האפשריים לפעולה קונסטרוקטיבית בא"י עכשיו, מיד, ללא כל דיחוי, הוא גם התעמולה המשפעת והנאמנה ביותר לטובת הדרישות של הציונות המדינית. אין הוכחה בעולם המדיני כהוכחת המעשה שנעשה.

השלום – ייתכן שיבוא בהקדם, אבל ייתכן גם שיידחה, מי יודע עד מתי. מהירות הפעולה, קנה-המידה של ההכנות, גודל האמצעים אשר הציונות תכשיר, תכין ותעשה בתקופת הבינים, מאחרי הצהרת אנגליה ועד חתימת הסכסוך העולמי, עלולים להשפיע במידה עצומה, אם לא מכרעת, על ההחלטה הסופית של ועידת השלום ביחס לא"י.

במידה שפעולתה הקונסטרוקטיבית של הציונות תתקדם, תתרחב ותתגבר בא"י – באותה מידה תתבצר, תבוסס ותובטח התביעה היהודית בוועידה הבין-לאומית.

התפקיד המשקי של הציונות – יצירת האמצעים הכספיים הדרושים לבנין ולהכשרת הארץ לקליטת המוני עולים – אין לדחותו עד גמר המלחמה ועד סיום הסכסוכים הבין-לאומיים. במידה האפשרית יש לעשות את העבודה בארץ במידה הרחבה ביותר – עוד לפני אישור ההצהרה האנגלית.

ניו-יורק, ל שבט תרעח [דער איד. קעמפער, 8]

על העבודה בארץ שצריכה להיות עברית – לית מאן דפליג. אבל יש לשאול אם העבודה תהיה עברית? האין סכנה שאפילו הון יהודי יעסיק עבודה זולה, לא עברית?

בגולה מסופקני אם ימצא אף ציוני אחד, ויהא אפילו מהאגף הכי ריאקציוני, ולו גם שונא מושבע לתנועת הפועלים ולסוציאליסמוס, אשר לא יודה להלכה, כי העבודה העברית צריכה לשמש יסוד ואבן פינה לכל הבנין הלאומי שהעם היהודי עומד להקים בארצו. יתר על כן, רוב הציונים נכונים להבטיח בפה נדיב כל מיני הבטחות יפות על הצורה האידיאלית של הבית הלאומי העברי. בדמיון המטיפים הציונים מתוארת א“י החדשה כארץ החירות והצדק, ארץ בנויה על האידיאלים של הנביאים ומיטב השאיפות האנושיות. ונזכרים פסוקי התנ”ך ומאמרי חז“ל ומתפרשים החוקים הסוציאליים של היהדות העתיקה, ושחור על גבי לבן מוכח, שעל פי רוח היהדות, אשר תשלוט כמובן במדינת היהודים, לא יתכן שבא”י יופיעו קלקול הרשע והעול הסוציאליים הנהוגים בקרב אומות העולם. ומשום כך אין כל צורך במפלגת פועלים סוציאליסטית בציונות, אשר תעמוד על משמרת האינטירסים המיוחדים של הפועלים בבנין הארץ ושתלחם על האופי העממי הפרוגרסיבי והסוציאלי של החברה היהודית הנבנית בארץ. בטלית שכולה תכלת – ציציות של תכלת לשם מה?

אבל ננסה לעבור מההלכה שבגולה למעשה שבארץ – ולפנינו תתגלה תמונה אחרת לגמרי. המושבות הישנות שנוסדו בכוח האידיאל הציוני ועל ידי נושאי דגל הציונות, אלא שניבנו על יסודות שכולם קפיטליסטיים, אנו מוצאים בהן כל דרכי האכספלואטציה והשעבוד המצויים בכל העולם. מספר גדול של פועלים שכירים עמלים למען קומץ קטן של בעלי-בתים. והפועלים המרווים בזיעתם משך שנים את המושבה והשומרים הנותנים את חייהם בהגנת המושבה וכל אשר בה – נחשבים לזרים ונכרים המשוללים כל זכות אזרח, ואין להם חלק ונחלה בהנהלת המושבה.

כמה מהאכרים נזהרים בדיני תרומות ומעשרות, ביקבי ראשון-לציון וזכרון-יעקב מקפידים על הלכות יין נסך וממונים מיוחדים משגיחים על כשרות היין – כי אחרת יבולע לעסק. אולם לשוא תחפשו ביחסי הבעלים לעובדיהם שמץ ממוסרם של הושע, עמוס, ישעיהו וירמיהו.

חוסר שויון חברתי, קיפוח עבודת הזולת, עושק זכויות אזרח – אין אלה הליקויים היחידים העלולים לאכזב את ציוני-הרוח קל-האמונה בבואו למושבה עברית. כאן קיימת צרה יותר גדולה המעמידה בסכנה את כל עתידו של הישוב; וזוהי העבודה הזרה, הבלתי יהודית. בכל המושבות הבנויות על יסודות של משק פרטי קפיטליסטי רוב הפועלים אינם יהודים. משלושת אלפי הפועלים העובדים בפתח-תקוה – הגדולה שבמושבות – רק פחות משליש הם יהודים. במושבות אחרות אחוז הפועלים היהודים הוא נמוך יותר.

והסיבה ידועה לכול: מציאות המוני עובדים לא יהודים שצרכיהם מועטים ודרגת חייהם ירודה, המוכנים לעבוד בשכר יותר זול ובתנאים גרועים יותר מהפועל היהודי התרבותי, בעל ההכרה מרובה הצרכים.

האכר הפרטי לא רק שכל הצדק והשוויון הסוציאלי אינו נוגע לו, אלא גם העתיד הלאומי של היישוב לא איכפת לו – כשצפוי לו איזה חסרון-כיס. ואין בכך כלום שכמה מהאכרים עשו את רכושם אך ורק בזכות המפעל הלאומי, שכמה מהם הם פקידים ובאי-כוח במוסדות ציוניים, ושרובם המכריע עלו לארץ במחשבה ציונית תחילה. חשבון-הכיס הכריע את החשבון הלאומי. אין איש מכחיש שהעבודה העברית היא צורך לאומי, אבל במשטר הבצע אין מתחשבים בצרכים כאלה. ובכרמים ובפרדסים של כמה ציונים נלהבים אין דריסת רגל לפועל יהודי.

בארץ קם יישוב של פריצים יהודים ופועלים לא-יהודים, וביישוב זה נהוג ניצול מכוער ויחס מגונה ומבייש מבעל-בית לפועל. הפועל הערבי חסר ההכרה אין בכוחו ובכשרונו לגלות התנגדות והתקוממות כלשהי כלפי מעבידו, הנוהג בו מנהג עבד. יישוב שכזה משווה סכנה חמורה לעתידנו ומטיל צל כבד על כל התנועה. אבל אין לתלות את הקולר רק ביחידים וברצונם הרע.

רוב האכרים באו לארץ בשאיפות נעלות, סבלו ועבדו קשה, יבשו ביצות, הפרו חולות וטרשים, ויש גם שחרפו נפשם בעבודה זו. ורק בעטייה של השיטה, שיטה שכולה רכושנית ועומדת על הבצע בלבד, באו למרות הכוונות והרצונות הטובים לידי תוצאות מעציבות ומחפירות גם בשטח הלאומי וגם בשטח הסוציאלי.

הסכנה שנתגלתה ביישוב הקיים הולכת וגדלה במצב-הדברים החדש. בתנאים הפוליטיים והמשפטיים של המשטר הקודם היה ייסוּד כל מושבה כרוך בקשיים רבים. רכישת קרקע היתה קשה כקריעת ים-סוף. כובד המסים, שרירות-לב הפקידות, חוסר בטחון לרכוש ולנפש העיקו על המתיישב; אנשי-סגולה בחרו להשקיע את הונם בחקלאות. המטרה הראשונית לא היתה בקשת הריווח. ועל אף האופי האידיאליסטי של היישוב לא היה בכוחו של הנימוק הלאומי להתגבר על האינטרס הפרטי במשק שהוא כולו קפיטליסטי.

במשטר יותר חפשי ובתנאים יותר נוחים נפתחת הארץ עכשיו להתיישבות רחבה. קרקע יקנה במהירות ובקלות. הרנטה של האדמה תעלה. המשק החקלאי יכניס פירות. ועם חופש-פעולה בלתי מופרע בהון הפרטי – תתפתח ספסרות קדחתנית באדמה. מחירי הקרקע יעלו באופן מלאכותי, מיטב האחוזות יפלו בידי ספסרים ובעלי הון פרטיים אשר יעשו יד אחת עם האפנדים. בעלי הקרקע היהודים לא יעבדו את אדמתם בידי עצמם. המשק יבָּנה על עבודה שכירה, ולרגל מציאות רזרבה ענקית של פועלים זולים בארץ וסביבותיה – תהיה העבודה בעיקרה לא עברית. במקרה הטוב ביותר יהיו רק המשגיחים והפועלים הראשיים יהודים, כאשר אנו רואים עכשיו במושבות-המטע הגדולות.

עם ריבוי ההון היהודי שיושקע בקרקע יגדל ויתבצר הישוב העובד הבלתי יהודי, וכשא“י לבדה לא תוכל להספיק ידים עובדות למשק הקפיטליסטי האגרַרי שיגדל וירחב, יביאו הבועזים היהודים פלחים ממצרים או מסוּדן, כאשר עשתה פקידות יק”א בעבודות הניקוז. אין דבר זה מתאים להלכה הציונית בגולה – אבל הוא עולה בקנה אחד את מעשי הציונים בארץ, במידה שציונים אלה מטפחים משק פרטי על יסודות קפיטליסטיים.

הציונות הבורגנית אין לה כל תרופה ותחבולה לסכנה זו האורבת להתיישבותנו החקלאית בארץ. תולדות הישוב הארצישראלי הוכיחו שאין לסמוך על הכוונות הטובות והנימוקים הלאומיים של בעלי הבתים הציוניים. טיבו ואפיו של בית-עתידנו היהודי יהא תלוי מגורמי-הכוח הממשיים ומהאינטרסים החברתיים-הכלכליים אשר יכוונו את בנין הארץ. ורק הכוח המאורגן של מעמד הפועלים היהודי בקרב הציונות מסוגל להבטיח הגשמת תכנית-התיישבות לאומית ופרוגרסיבית. רק ציבור הפועלים יעמוד על המשמר וידאג שהציונות לא תנוצל לטובת ההון הפרטי, אלא להיפך, ההון ישמש למטרה האמתית של הציונות – ליצירת מולדת-עבודה חפשית לעם היהודי.

דרכי ההתיישבות הנאמנה למטרה זו הותוו כבר על ידי הפועל העברי, וההתחלה הראשונה כבר ניתנה במושבות-העבודה החדשות שנוסדו בעשר השנים האחרונות בארץ.

ניו יורק, כו אדר תרעח [דער איד. קעמפפער, 11]

נסיון ההתיישבות היהודית בארץ לא רק שגילה את הליקויים והסכנות של החקלאות שכולה קפיטליסטית – אלא גם סימן והתווה דרך חדשה להתיישבות עובדת, שרק בה יש הערובה הבטוחה לאופי הלאומי של היישוב.

לפני 12–10 שנה מתחילה תקופה חדשה בהתיישבותנו בארץ. רוב המושבות שנוסדו מאז בנויות בעיקר על עבודה עברית. התקופה החדשה מצטיינת בהופעת שני גורמים חדשים: ציבור פועלים סוציאליסטי והון לאומי.

בשנות 1905/6 החלה עלייה חלוצית חדשה לארץ. מכל קצוות רוסיה הריבולוציונית נהרו צעירים יהודים לארץ – פועלים ופקידי מסחר, בחורי ישיבה ואכסטרנים, תלמידי גימנסיות ואוניברסיטאות, ואדיר חפצם לבנות את הארץ ביגיע כפיהם. לא כעולים הראשונים אשר שאפו למנוחה ונחלה בארץ האבות – החלוצים החדשים עלו לארץ “לעבדה ולשמרה”. מגמתם – יצירת טיפוס חדש של ישוב עובד, העומד על עבודה עברית ושמירה עברית.

בהתחלה הלכו החלוצים הצעירים לעבוד במושבות הישנות כשכירי-יום. במושבות יהודה, שבהן מרובה המטע – תפוחי-זהב, שקדים, גפנים, זיתים, אתרוגים וכדומה – העבודה היא עונתית, והפועלים עבדו יומית. בגליל, שבו מרובה הפלחה, עבדו הפועלים חדשית או שנתית. העבודה היתה קשה, השכר היה נמוך (½1 -2 פרנקים ליום) ובקושי הספיק לצרכים המינימליים וההכרחיים ביותר. לא תמיד נמצאה עבודה. התחרות הפועל הזול הפריעה קשה. היחס של האכרים, שהורגלו במשך שנים רבות להכנעת-עבדים, לא היה ידידותי כלפי הפועל העברי שהתנהג כבן-חורין ועמד בהכרת ערכו האנושי בפני מעבידו. האופי המהפכני, ההכרה הסוציאליסטית, החופש הדתי, קנאות הרצון הלאומי של הפועל היו למורת-רוחו של האכר, אשר מזמן דעך בלבו חזון-הנעורים של החלוצים הראשונים.

בין האכרים והפועלים פרצו סכסוכים, ולאו דווקא על בסיס כלכלי. ההתנגשויות הראשונות התלקחו לא בגלל מלחמה על שכר גבוה ותנאי עבודה משובחים – אלא מתוך ניגודים חברתיים תרבותיים.

חלוצי עבודה לא מצאו את סיפוקם וחיפשו דרכים חדשות, פה ושם נוצרו איגודי-פועלים קואופרטיביים וקומוניסטיים לעבודה ברשות עצמם: חבורות-עבודה, קבוצות כיבוש, מושבי פועלים.

לעזרת האירגונים האלה באו חובבי-ציון, הקרן הקיימת וקופת-הפועלים הארצישראלית, והקבוצות והחבורות קיבלו הלוואות לכלים, מכשירים, בתים, בארות, הספקה וכו'.

הראשונה והפשוטה בצורות-העבודה החדשות היתה “הקבוצה הקבלנית” שקיבלה עבודה מאכר פרטי, מחברה או מוסד על אחריותה, לעונה מסוימת או לשנה שלמה. חברות קבלניות אלה נסתדרו לא רק במושבות, בעבודת הכרמים והפרדסים, אלא גם בערים, ביחוד בבנין שכונות חדשות (יפו וחיפה), החבורות היו מקבלות עבודת יישור חולות, סלילת כבישים ורחובות, בנין בתים. כלי העבודה הדרושים נרכשו לרוב בכספי הלוואה מאת קפא"י.

בעבודה זו שהתנהלה תחת הפיקוח הקולקטיבי של כל חבר-הפועלים או של וועד נבחר, היה יתרון חמרי וחברתי על פני העבודה הרגילה של שכירים יחידים, אולם גם כאן נשאר העיקר של עבודה שכירה במשק פרטי.

שונה לגמרי היה הטיפוס השני –“מושב הפועלים”. זה היה כפר עובד, שהוקם על יד המושבה הגדולה, כגון פתח-תקוה, ראשון-לציון, המעסיקות מספר רב של פועלים שכירים. מושבים אלה ניבנו בעזרת כספי חובבי-ציון. כוונת המייסדים הראשונים של “מושבי פועלים” היתה ליצור משק-עזר לפועלים אשר פרנסתם העיקרית תהיה על העבודה השכירה במושבות השכנות, ורק בזמנם הפנוי יעבדו במשקם להגדיל את הכנסתם המצומצמת מעבודת חוץ. במטרה זו רכשו חובבי ציון כברות אדמה על יד המושבות הגדולות ובחרו חבר פועלים מנוסים וחרוצים והעמידו ברשותם 20–10 דונם קרקע והלוו להם כסף לבנין בית ולחפירת באר על מנת לסלק את ההלוואה בתשלומין לזמן ארוך. המשק במושבים אלה לא היה קואופרטיבי אלא אינדיבידואלי. כל פועל היה בעל בית לעצמו, אולם חברים חדשים היו מתקבלים רק בהסכם המושב כולו, וכל הכפר היה אחראי באופן משותף לתשלום החובות של כל אחד המתיישבים כלפי המוסד המיישב.

מושב הפועלים הראשון נוסד על יד פתח-תקווה ונקרא בשם “עין-גנים”. במשך הזמן התגלה, שלמושב יש אופי וערך אחר משדימו לכתחילה מייסדיו הראשונים. הוברר שמשפחת פועל חרוצה מסוגלת להתפרנס משטח של 20–15 דונם, מבלי להזקק לעבודת חוץ. המושבה הגדולה, שלפי התכנית המוקדמת היתה צריכה לשמש שוק-עבודה לחברי המושב, נתגלתה כשוק-תצרוכת לממכר פרי עובדי המושב. במקום להביא לפתח-תקווה את שרירי ידיהם, מכניסים אנשי עין-גנים למושבה חלב, עופות, ירקות ושאר תוצרת משקם.

מגמת מושבי הפועלים עכשיו היא לגדל אכר זעיר עומד ברשות עצמו, העובד בידיו ממש, אם כי לפעמים – אמנם רחוקות – הוא משתמש גם בעבודה שכירה. היתרון הראשי של מושבים אלה – ההקפדה על העיקר של עבודה עברית. המשק בנוי על עבודה עצמית, וגם כשזקוקים לעבודה שכירה שומרים על חוקת המושב האומרת שכל עבודה צריכה להיעשות בידים עבריות.

הגם שעין-גנים הצליחה במובן הכלכלי לא ראה ציבור הפועלים בארץ את סיפוקו בתכנית זו. שיטת הרכוש הפרטי והעבודה האידיבידואלית במושבי הפועלים שעד עכשיו – עוררה בקורת חמורה בעתונות הפועלים ובכינוסי “הסתדרות הפועלים החקלאים”.

הליקוי הראשי במושב זה הוא שהאדמה נעשתה לקנינו הפרטי של כל מתיישב. ובאופן כזה קיימת הסכנה שבמשך הזמן תתפתח גם פה ספסרות בקרקע כמו במושבות הקפיטליסטיות. עם התפתחות “המושב” מתייקרת אדמתו, ויתכן שבמשך הזמן ימצאו בעלנים אשר לא יקפידו על עבודה עברית וירכשו במחיר גבוה את נחלות המתיישבים הזעירים, ופרצופו הפועלי של המושב יטושטש וימָחק. אין גם כל ערובה ממשית שהעבודה תשאר עברית. גילגול כזה למשל עבר על ודי-חנין (נס-ציונה). גם מושבה זו נוסדה לכתחילה (1883) כמושב פועלים, ועכשיו אין בינה לבין ראשון ורחובות ולא כלום.

ציבור הפועלים בארץ בא בהדרגה לידי הכרה שלמען הבטיח את האופי הרצוי בהתיישבות החדשה יש לבנותה על יסודות חדשים. העיקרים אשר הונחו בתכנית ההתיישבות העובדת הם בקיצור: קנין הלאום בקרקע, עבודה עצמית, אחריות הדדית, ועד כמה שאפשר משק קואופרטיבי.

בעל הקרקע צריך להיות הכלל, העם היהודי, ולא היחיד. האדמה לא תמכר לצמיתות, אלא תחכר לקבוצת-הפועלים באחריות הדדית של כל חבריה. החכירה היא עולמית ועוברת בירושה. אבל לאיש אין הרשות למכור את זכותו וליהנות מהתייקרות הקרקע שלא באה מתוך עבודתו הוא. כשמישהו מוכרח לרגל איזו סיבה לעזוב את מקומו נמסר חלקו לפועל אחר אך ורק מתוך הסכם הכפר כולו.

בעזרת הקרן הקיימת הצליחו הפועלים לקיים את העיקרים האלה בטיפוסים משוכללים של קבוצות-פועלים, אשר נוסדו בעשר השנים האחרונות בארץ.

ניו-יורק, ב ניסן תרעח [ד.איד. קעמפער 12]

בשעה שחלוצי-העבודה הצעירים החלו לפלס דרכים חדשות להתיישבות וניסו לטפח צורות-יישוב מיוסדות על עבודה – קם באותה שעה גורם מיישב חדש אשר סייע לצורות החדשות מהצד הכספי, – החלה אז לפעול הקרן הקיימת.

קרן זו נוסדה בשנת תרס“ב בקונגרס הציוני החמישי, במטרה לגאול את אדמת א”י ברשות האומה כקנין הכלל. במשך עשר השנים הראשונות לא עשתה הקרן גדולות. שטח האדמה שנרכש כקנין הלאום מגיע ל-17,000 דונם, אחוז לא רב (3.66%) מהשטח היהודי שנרכש כקנין פרטי (בערך 500.000 דונם). ממיעוט אמצעיה ומהקשיים המרובים של משטר-הקרקע התורכי לא יכלה הקרן לעשות יותר בזמן קצר זה. אולם ערכה של הקרן הקיימת בא“י עד עכשיו הוא לא בכמותה אלא באיכותה. חשיבות פעולתה היא לא בגודל השטח של האדמה הגאולה, אלא בשיטה החדשה שנקטה בהתיישבות, וקודם כל בהשפעתה להגברת העבודה העברית. שום מוסד קולוניזציוני או חברה להתיישבות לא ביצרו במידה כזו את עמדת העבודה העברית – מדובר כאן בשטח החקלאי – כאשר נעשה הדבר על ידי הקרן הקיימת. בנידון זה עשתה הקרן באלפי הפרנקים יותר מהברון ויק”א במיליוניהם. אבל יש להוסיף מיד: פעולת הקרן הקיימת היתה פוריה ורבת-תוצאות אך ורק הודות למלחמה הבלתי-אמצעית של הפועל הארצישראלי ולתמיכה הפוליטית שניתנה לו במלחמה זו על ידי פועלי-ציון בקונגרס הציוני.

בתולדות הקה“ק נתאשר שוב הכלל הידוע, שהעיקרים והחוקים הטובים ביותר יש להם ערך מעשי רק אז, כשכוח ממשי עומד מאחריהם ודואג להגשמתם בחיי-המעשה. החוקה הכתובה בלבד לא היתה עומדת לקה”ק אילמלא נמצא בארץ ציבור-פועלים, שהעלה את רצונו ופעולתו בקו המטרה של הקרן.

גם הקה“ק התחילה לפעול במסלול הישן של ההתיישבות הקפיטליסטית. בחוות הראשונות שנוסדו על אדמת הקרן עבדו הפועלים כשכירים תחת השגחת פקיד מנהל. לכתחילה לא היה כל הבדל בין תנאי העבודה בחוות הלאומיות (חולדה, בן-שמן, כנרת) ובין התנאים בחוות יק”א בסג’רה. גם פה וגם שם עבדו הפועלים כשכירי יום או חודש, מבלי כל דעה וזכות בהנהלת המשק. השינוי הראשון חל בכנרת. בגמר שנת העבודה הראשונה נתגלה גרעון רב. – המנהל שערך תכנית המשק וקבע מראש הכנסה הגונה – הטיל את האשמה על הפועלים. “הפועלים היהודים עולים ביוקר. אינם יודעים עבודת השדה, ואילו הורשה להשתמש בעבודה יותר זולה היה המשק ודאי מכניס לפי התכנית שהתוויתי” – כך טען המנהל. הפועלים מצדם האשימו את רוע-הסדרים וחוסר הכשרתו של הפקיד. אילו היה זה משק פרטי היו בוודאי משלחים את הפועלים היהודים, או לכל הפחות חלק מהם, והיו ממשיכים את העבודה בפועלים יותר זולים. אולם על אדמת הקרן הקיימת שנרכשה בכספי העם למטרה לאומית אין לעשות דבר כזה על נקלה, ובא-כוח ההסתדרות הציונית בארץ, הד“ר רופין, ניסה דרך חדשה. חילק את אדמת כנרת לשתים; חלק אחד ממערב הירדן הניח בידי הפקיד, ואת החלק השני (אדמת אום ג’וני) מסר לחבורת פועלים לעבדה בהנהלתם העצמית. עברה שנה – והחלק שנשאר ברשות הפקיד הוסיף להביא גרעונות, החלק השני שנמסר לרשות הקבוצה, הביא רווח. נסתמנה דרך חדשה לפתרון השאלה. נתגלה שקבוצת פועלים מסוגלת לנהל עבודה על אחריותה, וגם מוכשרת לעבוד יותר טוב ובחסכון יותר גדול מאשר בהנהלת פקידות ממונה. תנאי העבודה של הקבוצה היו: כל פועל מקבל 50 פרנק לחודש. הקרן מספקת אדמה, דירות, האינוונטר החי והמת, וזריעה. אחרי “הגורן” מנכים את כל הוצאות המשק, לרבות גם שכר העבודה ודמי הפחת של האינוונטר, והרווח הנקי מתחלק שווה בשווה בין הקבוצה ובין הקה”ק.

ההצלחה המוסרית של הקבוצה עלתה על הצלחתה החמרית. ההנהלה העצמית לא רק חסכה הוצאות מיותרות של פקידות, אלא המריצה את היזמה והגבירה את חדוות היצירה ופריון העבודה של הפועלים. מבלי היותם נתונים להשגחה של רצון זר הרגישו הפועלים באחריותם הכפולה והשקיעו בעבודה ובמשק את מיטב יכולתם. הצלחה זו נתנה דחיפה להקמת קבוצות חדשות – בבן שמן, תל עדשים, כרכור ועוד.

במקומות אחרים נוסדו “קבוצות-כיבוש”. לפי החוק התורכי פוקעת זכות הבעלים על אדמה מוּבָרת במשך שלוש שנים והממשלה זוכה בה. וכשרוכשים קרקע יש הכרח לעבדה. מקודם היו מחכירים אדמות אלה עד להתיישבות לאריסים ערבים. שיטה זו גרמה לסכסוכים ומשפטים בלתי פוסקים, כי האריסים לא היו רוצים לפַנות בשעת הצורך את הקרקע. בשנים האחרונות היו פונים מפני כך לקבוצות פועלים שיעלו על הקרקע ויעבדוה עד שבעליה יתיישבו עליה בקביעות. קבוצות אלה כבשו את אדמת מרחביה, כרכור, כפר אוריה. אולם לאחר שבאו הבעלים עזבו הקבוצות את המקום, ובמושבות שנבנו אחר כך הוקם משטר של רכוש פרטי, ויש גם שלאחר עזיבת קבוצת הכיבוש הכניסו לַמקום עבודה לא עברית.

קבוצה קבועה, קבוצת-התיישבות, יכלה להתכונן רק במקום שהאדמה היתה קנין הלאום – רק על אדמת הקרן הקיימת. ואם אנו רוצים לייסד בא"י התיישבות עובדת – ורק התיישבות זו יש לה הערך הלאומי והסוציאלי המבטיח את עתידנו – עלינו לדאוג לגאולת האדמה ברשות האומה.

ניו-יורק, כ ניסן תרעח [דער איד. קעמפער 14]