¹

 

א. מספר היהודים בעולם    🔗

תקופת הבית השני היא בת שש מאות שנה בערך, מימי שיבת ציון בימי כורש עד החורבן על ידי אספסינוס וטיטוס. אבל התקופה הפרסית היא מעורפלת מאד, ורק על התקופה שלאחר מרד החשמונאים יש לנו היסטוריוגרפיה עשירה. התקופה האחרונה הזאת עומדת זה שנים במרכז המחקר המדעי בגלל שפע הספרות ההיסטורית בת־זמנה, כגון ספרי המקבים, פילון, יוסף בן־מתתיהו הכהן, סופרים יווניים ורומיים שונים, וגם הספרות הדתית של אותה התקופה, כמו הספרים החיצוניים, הברית החדשה וספרות ההלכה הקדומה, המכילים חומר היסטורי חשוב. אף־על־פי־כן עוד נשארו הרבה שאלות חשובות שלא מצאו עוד פתרונן. השאלות האלה הן יסודיות להבנת מצב היהודים בתקופת הבית השני. שאלה המעסיקה את החוקרים זה שנים והשנויה במחלוקת עד היום היא שאלת מספר היהודים בעולם בסוף תקופת הבית השני. אנו עומדים לפני חידה סתומה. הקיבוץ הקטן של שבי ציון, קיבוץ בן חמשים אלף נפש בערך, אשר עלה עם זרובבל מבבל לארץ ישראל,² נהפך לעם של הרבה מיליונים במאה הראשונה לספירה הנוצרית³. אולם חסרים לנו מספרים מדויקים על מספר היהודים בעולם באותה התקופה. המספרים הרגילים, שאנו מוצאים בספרים שונים, הם רק השערות. אין אנחנו יודעים מה היה מספר היהודים בארץ ישראל באותה התקופה ומה היה מספרם בחוץ לארץ. אין, אפוא, לדעת את היחס המספרי בין יהודי ארץ ישראל ובין יהודי חוץ־לארץ.

הכל מודים כעת, שהמספרים הנמצאים בספרי יוסף הכהן על יהודי ארץ ישראל הם מופרזים מאד. לפיו היה בגליל ישוב יהודי בן שלשה מיליונים ויותר. במקום אחד הוא כותב, שבגליל היו מאתים וארבעים כפרים וערים⁴, ובמקום אחר הוא כתוב שמספר יושבי הקטן שבכפרים היה חמשה עשר אלף איש⁵. במקום אחר הוא מספר, שכאשר רצה הנציב קסטיוס להראות לקיסר נירון את תפארת ירושלים ביקש את הכהנים למנות את העם. הכהנים מנו את מספר הזבחים של קרבן פסח ומספרם היה יותר מרבע מיליון (בדיוק 255,600). יוסף הכהן מוסיף שהחבורה הנמנית על קרבן אחד לא היתה פחותה מעשרה אנשים. אם עוד נוסיף את הטמאים ואת הנשים והטף יצא, שלכל הפחות באו לחגוג לחג הפסח לירושלים קהל של שלשה מיליון נפש⁶. המספרים האלה הם בלי שום ספק מוגזמים. לפי יוסף הכהן היה מספר המתים בעת המצור בירושלים מיליון ומאה אלף איש, ומספר השבויים היה תשעים ושבעת אלפים⁷. אך על־פי טאציטוס היה מספר כל הנצורים בירושלים רק שש מאות אלף⁸. אם נאמין ליוסף הכהן, הכילה ארץ ישראל כולה ישוב של עשרת מיליונים יהודים, אבל אין איש שם אמון בדבריו. החוקרים המודרניים מפולגים בהשערותיהם על מספר התושבים⁹ בארץ ישראל בתקופה זו. על־פי ההיסטוריון של התקופה העתיקה יוליוס בילוך היה מספרם בזמן החורבן פחות משני מיליונים¹⁰; על־פי אדואַרד מאיר – פחות ממיליון וחצי¹¹; על־פי גראנט – בין מיליון וחצי ובין שני מיליונים¹²; על־פי החוקר היהודי זיסטר – חמישה מיליונים¹³; על־פי א. הארנאק – רק שבע מאות אלף¹⁴. על פי סאלו בארון ישבו בארץ בתקופה זו שני מיליונים ומאתים אלף יהודים וכשלש מאות אלף נכרים: יוונים ושומרונים¹⁵. על־פי יוסף קלוזנר ישבו באותו הזמן בארץ ישראל שלשה מיליונים יהודים וחצי מיליון נכרים¹⁶. שמואל קליין נוגע בספרו “ארץ הגליל” רק במספר היהודים בגליל, והוא בא לידי מסקנה שמספר מקומות־הישוב הנזכר אצל יוסף הכהן הוא בלי ספק נכון, אבל המספר של חמשה עשר אלף איש לכל כפר הוא מופרז. על־פי קליין היה הישוב היהודי בגליל בפרוץ המלחמה נגד רומא בן מיליון ומאתים אלף איש בערך, זאת אומרת רק כארבעים אחוז ממספריו של יוסף הכהן¹⁷. אפשר לשער שעל־פי קליין היה הישוב של כל ארץ ישראל לפני החורבן פחות משלושה מיליונים. החוקר מאסטרמאן אומד את מספר התושבים בכל כפר בגליל בזמנו של יוסף הכהן לאלף איש ומספר התושבים בכל אחת מארבע הערים שם לחמשים אלף איש. לפיו ישבו אפוא בגליל באותה התקופה כארבע מאות אלף איש בערך¹⁸. מק קאון, החוקר האחרון שטיפל בשאלה זו, בא לידי מסקנה שארץ ישראל הכילה אז פחות ממיליון תושבים¹⁹. הוא נסמך על מחקרים ומדידות של מומחים־להתישבות של ממשלת המנדט ושל המוסדות הלאומיים שלנו ועל הדינים־והחשבונות של הועדות השונות של השנים ההן.

הסקירה הקצרה הזאת מראה לנו, עד כמה מסובכת השאלה הזאת. ההבדל בין ההערכות השונות הוא ענקי. חמישה מיליונים על־פי זיסטר, ורק שבע מאות אלף על־פי הארנאק.

בדרך כלל אפשר לאמור שההוכחות של החוקרים “הצנועים”, כגון אלה של מאסטרמאן ומק קאון, מתקבלות על הדעת ויש להתחשב בהן.

לא פחות מסובכת היא השאלה של מספר היהודים בחוץ לארץ באותה התקופה. רק מארץ אחת יש לנו מספרים והיא מצרים. עליה כותב פילון שהיו בה בזמנו מיליון יהודים²⁰. אמנם אין פילון כותב מאין לקח את המספר הזה, אבל כל המלומדים נוטים להאמין לו. מצרים בדרך כלל הספיקה לנו יותר משאר ארצות ידיעות סטאטיסטיות נאמנות. על ארצות אחרות אין לנו בכלל מספרים. כל האומדנות הם השערות בלבד.

התהליך של הגירה מארץ ישראל לארצות השכנות התחיל כבר בתקופה הפרסית, ובעיקר הלך והגביר במאה השניה לפני הספירה בזמן הרדיפות של אנטיוכוס אפיפאנס. כבר בשנת 140 שר מחבר הסיביליה היהודית האַנונימית של יהודה “כל ארץ תמלא ממך וכל ים²¹”. בשנת 138 שלח הקונסול לוקיוס בשם הסינאט הרומאי אגרות לטובת היהודים אל מלכי הארצות האלה: מצרים, סוריה, פרגמון, קפדוקיא ופרתיא (ארם נהרים, בבל) וגם אל מספר גדול של ערים ומדינות אחרות²². בשנת 85 לפני הספירה כותב הגיאוגרף היווני סטארבון שהיהודים כבר נתפשטו בכל עיר ועיר וש“קשה למצוא מקום שלא אסף את הגזע הזה”²³. אגריפס הראשון במכתבו אל קאליגולה כותב: העיר הזאת (ירושלים)… היא המטרופולין לא של ארץ יהודה בלבד אלא גם של מרבית מדינות אחרות. מפני שמקרבה תצאנה לפרקים מושבות אל הארצות הנמצאות בקרבתה כגון למצרים, לפיניקיה, לסוריה… חוץ מזה (יוצאים היהודים) לארצות תפוצותיהם הרחוקות, כגון לפמפיליה, לקיליקיה ולמקומות אחרים ורבים באסיה עד לביתיניה ואל הפינות הנדחות בלב פונטוס וגם לאירופה: לתסליה, ביאוטיה, מוקדון, איטיוליה, אטיקה, ארגוס, קורינתוס ולחלקי פלופוניסוס המרובים והמשובחים. ולא ארצות היבשה בלבד מלאות מושבות יהודים, אלא גם האיים המהוללים… אך את הארצות אשר מעבר לנהר פרת לא אזכיר… בכל המקומות האלה – להוציא חלק קטן – גרים יהודים, כמו בבבל ובכל ערי המדינות אשר סביבותיהן משתרעת אדמה פוריה. וכיון שכך, אם תטה חסד לארץ מולדתי (ארץ ישראל) תיטיב בזה לא לעיר אחת בלבד, אולם גם לרבבות ערים אחרות הנמצאות בכל חלקי הישוב באירופה, אסיה ולוב במדינות היבשה ובאיים"²⁴. פילון כותב במקום אחר שכמעט חצי תושבי העולם הם יהודים²⁵. אגריפס השני, בהזהירו את יושבי ירושלים שלא ימרדו ברומא, אמר: ולא עליכם לבד תביאו רעה רבה כי אם גם על היהודים היושבים בכל עיר ומדינה. הלא אין עם בעולם אשר לא נדחו אליו פזורי אחיכם²⁶.

אולם קשה להעריך את מספר היהודים בכל ארץ וארץ ואת מספרם הכולל בכל העולם. על־פי יוליוס בילוך היה מספר היהודים בקיסרות הרומאית ששה מיליונים. כשני מיליונים בארץ ישראל וכארבעה מיליונים בשאר ארצות הקיסרות²⁷. הוא מעריך את מספר כל התושבים בקיסרות הרומאית לארבעה וחמשים מיליון נפש, באופן שהיהודים היוו חלק תשיעי של כל התושבים. על ששת המיליונים בקיסרות הרומאית יש עוד להוסיף את הישוב היהודי במלכות הפרתית (ארם נהרים) ושאר מקומות באסיה, שלא היו כפופים לרומא, ויצא לנו שמספר היהודים בעולם היה כשבעה מיליונים. על־פי אדואַרד מאיר היה מספר היהודים בקיסרות הרומאית רק כחמישה מיליונים וחצי, מכאן שמספר כל יהודי העולם היה כששה מיליונים וחצי²⁸. על־פי זיסטר היה מספר היהודים בכל העולם פחות משבעה מיליונים²⁹. לפיו ישב הרוב המכריע של היהודים בתקופת הבית השני בארץ ישראל ורק מיעוט חי בתפוצות הגולה. הואיל וזיסטר מעריך את מספר היהודים בארץ ישראל לחמישה מיליונים נשארו לכל הישובים בגולה פחות משני מיליונים. המספר הזה הוא קטן יותר מדי, אם נכניס בחשבון שרק במצרים לבד היה כמיליון יהודים ובבבל היה ישוב יהודי צפוף לא פחות מזה שבמצרים. ומה על היהודים אשר בסוריה, קיריני, איי יוון, איטליה וארצות אחרות?

הארנאק, המעריך את מספר היהודים בארץ ישראל רק לשבע מאות אלף, אומד את מספר היהודים בעולם ליותר מארבעה מיליונים. לפיו ישבו רק כעשרים אחוזים של היהודים בארץ ישראל והרוב המכריע כבר ישב בחוץ לארץ³⁰. קלוזנר מעריך את מספר כל יהודי העולם לששה מיליונים: שלשה מיליונים בארץ ישראל ושלשה מיליונים בתפוצות³¹. בארון מעריך את מספר היהודים בעולם העתיק לשמונה מיליונים: חמשה מיליונים בחוץ לארץ ושלשה מיליונים בארץ ישראל. בארון סומך את מספריו על המובא אצל הכרוניסט הנוצרי ממוצא יהודי אבו אל־פרג', המכונה בר הבראוס שחי במאה השלש־עשרה בחלב של סוריה, שהקיסר קלאודיוס ציווה לפקוד את כל היהודים ושמספרם בקיסרות הרומאית היה כשבעה מיליונים בערך³². בארון מוסיף על שבעת המיליונים שבקיסרות הרומאית עוד מיליון היהודים שגרו במלכות הפרתית ובמקומות אחרים, ומזה הוא מקבל מספר של שמונה מיליונים יהודים בעולם, אבל מספריו של בארון הם מופרזים, אביגדור צ’ריקובר הוכיח שבר הבראוס, הבר־סמכא של בארון, טעה וראה את המפקד של אזרחי רומא בזמנו של קלאודיוס כמפקד של יהודים³³. צ’ריקובר מעריך את מספר היהודים בקיסרות הרומאית, חוץ מארץ ישראל, לשנים וחצי עד שלשה מיליונים³⁴. אם נוסיף למספר הזה של צ’ריקובר את ההערכות הצנועות של מק קאון על מספר היהודים בארץ ישראל ועוד מיליון של יהודים בארצות מחוץ לקיסרות הרומאית נגיע למספר של ארבעה וחצי עד חמשה מיליונים יהודים בעולם העתיק. המספר הזה נראה יותר קרוב אל האמת. כמובן שגם המספר הזה הוא רק בדרך השערה ואין לקבוע בו מסמרות.

שאלה חשובה אחרת הקשורה בשאלה הקודמת היא שאלת הריבוי היהודי באותה התקופה. השאלה היא, אם כל אותם מיליוני היהודים בתקופה שלפני החורבן השני היו ממוצא יהודי טהור, או שחלק מהם היה ממוצא נכרי, היינו גרים, כפי שאומרים רבים מן החוקרים³⁵. שאלת היקף תנועת ההתגיירות בתקופת הבית השני, אם כי הרבה חוקרים טיפלו בה, איננה ברורה עוד כל צרכה.

מסופר לנו על גיור האדומים באונס על־ידי יוחנן הורקנוס (104־135)³⁶ ושל עם היטורים בהר הלבנון על־ידי אריסטובלוס בנו³⁷. מסופר על גיורו־מרצון של בית־המלכות חדיב במאה הראשונה לספירה ועל מקרים בודדים של התגיירות³⁸. אבל אין המקרים האלה כשלעצמם מספיקים לבאר את הריבוי העצום של מספר היהודים בעולם. גם הוכח כבר על ידי שמואל קליין, שרק חלק של האדומים, ובעיקר תושבי שתי הערים מרשא ואדורים, שהיו פעם חלק מיהודה, התגיירו, וגם הם התגיירו מרצון כמו שמודיע הגיאוגרף היווני סטראבון³⁹.

יש מלומדים המדגישים, שהצורים המאוחדים, אשר יצרו מושבות כל הארצות לאורך הים התיכון וביניהן קרת־החדשה (קארתאגינה) באפריקה הצפונית והיו ממוצא שמי ושפתם היתה קרובה לשפת העברים, וגם הסורים באסיה הקטנה בקרבתם הגזעית ליהודים היו יותר נוחים לקבל את דת היהודים, ורבים מהם נתגיירו⁴⁰. יוסף הכהן וסופרים אחרים מרבים לדבר על השפעת היהודים על הנשים. יוסף הכהן כותב: שכל נשי אזרחי העיר דמשק, מלבד אחדות מהן, דבקו בדת היהודים, וכאשר זממו יושבי דמשק להרוג את היהודים בעירם שקדו בכל עוז להסתיר את הדבר מפני נשיהם⁴¹.

אבל אין ספק שהמלומדים הגזימו בהיקף תנועת ההתגיירות של אותה התקופה, כמו שהגזימו בתעמולה של היהודים להפצת היהדות בעולם. אין להכחיש שהיו הרבה מקרים של התגיירות ושהשפעת היהדות בעולם היתה ניכרת בהרבה חוגים של החברה, כמו שאפשר לראות מן הספרות של אותו הזמן⁴². אבל את הריבוי ההמוני של היהודים יש לזקוף לא על חשבון הגרים אלא על שני גורמים אחרים, והם: בראש וראשונה על הריבוי הטבעי של היהודים, שהצטיינו בחיי משפחה יותר טהורים משאר העמים. הירידה המוסרית ושחיתות המידות הידועה של היוונים והרומאים של אותה התקופה עשתה שמות באוכלוסי הגויים ולא נגעה ביהודים. היהודים לא נהגו כיוונים וכרומיים להפקיר את עולליהם למיתה אטית⁴³. גם סופרים יוניים הדגישו את הרמה המוסרית של היהודים ואת הבדלם לטובה מן היוונים בחיי המשפחה⁴⁴. את הריבוי יש גם לזקוף על התחתנות היהודים עם נשים נכריות. רוב הנודדים מארץ לארץ היו בתקופה הזאת גברים ולא נשים. המתישבים היהודים היו מוכרחים לבחור להם נשים גם מבנות הארץ אשר באו אליה. לנשים היתה ההתגיירות קלה יותר מאשר לגברים⁴⁵. הטבילה לא היתה עוד אז, כפי דעת חוקרים אחדים, תנאי מוקדם להתגיירות, ולא גזרו עוד אז על בנות הגוים, והן נחשבו ליהודיות כשרות⁴⁶.

שאלה אחרת הקשורה בדבר היא שאלת מוצאם הגיאוגרפי של היהודים בתפוצות הקיסרות הרומאית, היינו, אם כולם היו יוצאי ארץ ישראל או חלק מהם היו יוצאי בבל. אין אנו יודעים כמה גדול היה הישוב היהודי בבבל באותה התקופה, אבל יודעים אנו שרק חלק של גולי ירושלים שב לארץ ישראל ורובם נשאר בבבל⁴⁷. שם נשאר ישוב יהודי צפוף והשפעתו היתה ניכרת בכל ימי הבית השני. יהדי בבל התפזרו במשך אותה התקופה לארצות אחרות. יוסף הכהן מספר, שאַנטיוכוס הגדול (187־233) הושיב שני אלפים משפחות יהודיות באסיה הקטנה⁴⁸. אנו שומעים גם כן על הגירה מבבל לארץ ישראל בימי הורדוס; הוא הושיב בבשן שש מאות יהודי בבל⁴⁹. יש אומנם מחלוקת בין המלומדים על מצב לימוד התורה בבבל בתקופת הבית השני. דעתו של א. ה. ווייס היתה שבבל “לא היתה מקום דרישת התורה ולא היתה יכולה להיות”⁵⁰ ודעתו של יצחק הלוי היא להיפך, שהיו בתי מדרשות בבבל שמהם יצאו תלמידי חכמים כהלל⁵¹. אבל הכל מודים שבבבל היה ישוב יהודי גדול. בימי טיבריוס קיסר אף ניסו יהודים לייסד בבבל נסיכות קטנה עצמאית⁵². כבר נזכר, שמלכי בית חדיב בארם נהרים קיבלו את דת היהודים, וזה מעיד על השפעת היהדות על נכרים בבבל. הרומים התחשבו עם כוח היהודים בבבל. הליגאט הסורי פטרוניוס חשש בשנת 40 לקיים את מצות הקיסר קאליגולה, להעמיד את פסלו בהיכל שבירושלים, מפני שלא רצה להתגרות ביהודי בבל⁵³. פילון ויוסף הכהן מעידים, שבזמנם היה הישוב היהודי בבבל מרובה אוכלוסין ושהיוו חטיבה לאומית חשובה בכמותה ובאיכותה⁵⁴. יוסף הכהן כתב את תולדות המרד הגדול נגד רומא בשביל יהודי ארם נהרים, בבל וחדיב, כפי הנראה על־פי עצת הקיסר, כדי להשקיט את סערת הרוחות של המוני היהודים בארצות האלה וגם כדי להתנצל על מעשיו הוא בימי המלחמה⁵⁵. מהקדמת יוסף הכהן לנוסח היווני של ספרו אפשר לראות שיהודי ארץ ישראל שמו מבטחם באחיהם מארם נהרים, שגם הם יצאו למלחמה על רומא⁵⁶. יש על־כן רגלים לסברה, שחלק של יהדות התפוצות בקיסרות הרומאית היה ממוצא בבלי, ובעיקר אלה של אסיה הקטנה וסוריה⁵⁷. כפי הנראה היו גם יהודי ערב בחלקם ממוצא בבלי⁵⁸. היתה באותה תקופה הגירה חזקה לא רק מארץ ישראל לארצות השכנות, אלא גם מארץ לארץ. על זרם הגירה מארץ ישראל לארצות השכנות בימי רדיפות אַנטיוכוס אנו לומדים מן הספרות ההלכית. חכמי ישראל שבאותו הזמן הוכרחו לאחוז באמצעים נגד עזיבת הארץ וגזרו אל ארץ העמים שהיא טמאה⁵⁹. אבל הגזירה הזאת לא היה בכוחה לעצור את זרם ההגירה. יש לנו הרבה עדויות על עקירת יהודים ממקום למקום, מארץ לארץ, בידי מושלים, וגם על הגירה חפשית. ארתחששתא השלישי המכונה אוכוס מלך פרס הושיב על יד הים הכספי יהודים ממצרים, אשר לקח בשבי בשנת 350 ⁶⁰. על הגירה מסוריה לאַלכסנדריה של מצרים אנו לומדים ממכתבו של הקיסר קלאודיוס אל האַלכסנדרונים, שבו אסר להביא יהודים מסוריה וממצרים באניות אל העיר⁶¹. ידוע שהספנות העברית מילאה אז תפקיד חשוב במסחר הימי היהודי המפותח⁶². הגולה לא היתה אז במצב סטאטי; שינויים ראדיקאליים התהוו בה מזמן לזמן. הנדידה התמידית מארץ לארץ היא הסיבה החשובה ביותר למספרים המופרזים על היהודים באותה התקופה.

 

ב. המצב הפוליטי של היהודים בתפוצות    🔗

כידוע, נהנו היהודים מזכויות מיוחדות באימפריות השונות בעולם העתיק. רדיפות דת היהודים בימי אַנטיוכוס אפיפאנס, אשר באו בעיקר כתוצאה של מלחמה פנימית בקרב העם שבה רצה חלק של העם לכפות את דעותיו ודרכי־חייו על כל העם בעזרת השלטון הנכרי, היו רק אפיזודה היסטורית⁶³. בדרך כלל אין אנו שומעים על רדיפות על דת היהודים או על היהודים בעולם העתיק. המלכויות העתיקות לא היו אחידות לא במובן האתני ולא במובן הדתי־תרבותי. המלוכה העתיקה היתה אוסף גדול של עמים, ערים ומדינות שונים, בעלי תרבויות ומנהגים שונים, תחת שלטון מלך אחד. ליוונים לא היתה ידועה שום שנאה כלפי היהודים⁶⁴. אדרבה, הרושם אשר עשו היהודים בפגישתם הראשונה שלהם עם היוונים היה חיובי, ודבריהם של תלמידי אַריסטו, קליאַרכוס ותיאפרסטס, עליהם יוכיחו⁶⁵. העולם העתיק הצטיין בדרך כלל בסובלנות דתית ורדיפות דתיות היו זרות לו⁶⁶. מן הסובלנות הזאת נהנו גם היהודים. אמנם היה הבדל יסודי אחד בין היהודים ובין שאר העמים. היהודים היו המונותיאיסטים היחידים בעולם העתיק. יתר העמים, שכל אחד מהם עבד לאלילים שונים, היו סובלנים ביחס לאלים של עמים אחרים, ויכלו להשתתף בסינקרטיסמוס הדתי, שהלך ונתהווה בקיסרות הרומאית. היהודים היו האדוקים ביותר בדתם ואי־סובלנים כלפי האלים של שכניהם. הם לא יכלו לקחת חבל בסינקרטיסמוס הכללי, לא השתתפו בהקרבת קרבנות לאֵלי הערים שבהן ישבו, לא יכלו להשתתף בהקמת פסלים ובהערצת אלי רומא ומלכיה. היהודים דרשו לעצמם עמדה מיוחדת, והעולם העתיק היה די סובלני לתת ליהודים אותה העמדה המיוחדת. השלטונות הכירו בחוקים המיוחדים של היהודים. דת היהודים היתה בקיסרות הרומאית מותרת (“רליגיה ליציטה”)⁶⁷. הם שוחררו מעבודת הצבא מפני חוקי השבת שלהם. יוליוס קיסר ואחריו אבגוסטוס העניקו ליהודים הרבה זכויות מיוחדות⁶⁸. אַבגוסטוס אסר להכריח את היהודים להופיע לפני בית־המשפט בשבתות וגם בערב שבת אחרי שלש שעות היום⁶⁹. היהודים פוטרו מהאלהת הקיסר. מותר היה להם להביע את הלויאַליות שלהם למלוכה בצורת פולחן שלהם, על־ידי הקרבת קרבנות לשלום הקיסר בבית המקדש⁷⁰. ליהודים היה מותר להשתמש בנוסחה של שבועת־אמונים לקיסר נקייה מכל תארים אלהיים⁷¹. עד כמה התחשבו הקיסרים ברגשות הדתיים של היהודים אפשר לראות מן העובדה, שאַבגוסטוס קיסר ציווה לחלק ליהודים את התבואה ביום חול, שלא יגרע חלקם מזה של שאר התושבים⁷². אחדים מקיסרי רומא נחשבו לידידי היהודים, הזכויות המיוחדות של היהודים נשמרו על־ידי כל הקיסרים.

אולם המצב המיוחד של היהודים הביא בעקבותיו מאבקים ספציפיים, הדומים בהרבה למאבקים הפוליטיים של הזמן החדש. על אחדים מהם כדאי להתעכב.

זוהי הופעה רגילה בזמן החדש, שהמומנט היהודי מנוצל על־ידי אישים או מפלגות שונות לשם טעמים ותכסיסים פוליטיים שונים. והנה במקרה של ניצול המומנט היהודי בריב המפלגות ברומא אנו נתקלים כבר במאה הראשונה לפני הספירה. זהו המשפט הידוע נגד וואלריוס פלאקוס, פרוקונסול רומי באסיה הקטנה בימי פומפיוס⁷³. הוא היה אחד מעוזריו של המדינאי והנואם הידוע ציצרו בשנת הקונסולאט שלו ברומא בשנת 63. בשנת 62 כיהן פלאקוס בתפקיד של פריטור בפרובינציה אסיה וניצל את בני הארץ באכזריות רבה, כמו שנהגו אז כל פקידי רומא. כששב לרומא נתבע על־ידי התושבים של ערי אסיה לפני בית הדין שבעיר הבירה ונאשם על ידיהם בסחיטת כספים. אחת ההאשמות נגדו היתה גם כן מעילה בכספי הקודש (מחצית השקל) שנקבצו על ידי יהודי מדינות אסיה לשלוח לירושלים. באותו המשפט נשא ציצרו את נאומו הסניגורי הידוע “בעד פלאקוס”. כאשר בא ציצרו לדבר על ההאשמה של היהודים מילא את נאומו בהתקפות אנטישמיות ארסיות, ומני אז נחשב ציצרו לפטרונם של שונאי ישראל. בפנותו אל הקטיגור אמר: הרי אתה יודע מה גדולה הקבוצה הזאת, מה רבה אחדותם ומה חזקה השפעתם באסיפות עם. לכן אדבר בקול נמוך, כדי שרק השופטים יבינו את דברי, כי אין מחסור באנשים המוכנים להסית אותם נגדי ונגד כל אדם טוב. אך לא אעזור להם להקל את תפקידם זה“. בהמשך נאומו זה השמיע ציצרו דברי בלע והסתה לאומית נגד היהודים, אשר “נולדו להיות עבדים”. והנה הוכיח המלומד הצעיר שמת בדמי ימיו ד”ר יוחנן לוי ז"ל, בחקרו על המשפט הזה, שמשפט פלאקוס היה משפט פוליטי, כרוך בחשבונות פוליטיים פנימיים בריב המפלגות ברומא⁷⁴. השאלה היהודית באותו המשפט היתה רק נספח בלתי־חשוב לכל הענין, אבל הוא נוצל על ידי המפלגה שביימה את המשפט, והיא המפלגה הפופולארית (דימוקרטית) ברומא. היתה זאת מפלגתו של הטריומוויראט הראשון, יוליוס קיסר, פומפיוס וקראסוס. הטריומוויראט הופיע כפטרונן של השכבות הנמוכות בתושבי רומא, שגם היהודים נמנו עליהן. הטריבון קלודיוס, ידידם הפוליטי של המצביאים הנזכרים הנהיג בפעם הראשונה בשנת 58 חלוקה חפשית של תבואה לתושבי רומא העניים, כדי לרכוש את אהדת ההמונים למפלגתו. אותו קלודיוס אירגן את ההמונים והסית אותם נגד הסינאט הרומאי, אשר הופיע כפאטרונו של פלאקוס הנאשם. ההאשמות נגד פלאקוס נבעו על־כן מתוך חשבונות פרטיים, והיה בו משום פרעון חוב פוליטי כנגד המשפט על קאטאלינה וחבריו מן המפלגה הדימוקראטית אשר נדונו למיתה. במשפט נגד קאטילינה הופיע ציצרו כקטיגור, ועכשיו ישב על כסא־הנאשמים אחד מן המפלגה האַריסטוקראטית וציצרו הופיע כסניגורו. הסניגוריה של פלאקוס היתה אפוא סניגוריה פוליטית, כי פלאקוס וציצרו השתייכו למפלגה אחת⁷⁵. ומתוך מאבק הכוחות הפוליטיים של אותו הזמן ברומא יש להבין גם את ההתפרצות האַנטישמית של ציצרו. השאלה היהודית נוצלה באותו המשפט על־ידי שני הצדדים. מצד הטריבון קלודיוס, בא־כוח המפלגה הדימוקראטית שאירגן את היהודים והביא אותם למקום המשפט כדי שיפגינו וימחו נגד פלאקוס, ועוד יותר נוצלה מצד הסניגוריה של הנאשם, מצד ציצרו, שיצא בהסתה אַנטישמית נגד היהודים. יתכן שציצרו היה גם שונא ישראל בלבו, אולם אפשר גם כן שיש לזקוף את הנאום האנטישמי שלו על חשבון הפרוצידורה הרומאית במשפטים. התקפה על המאשים היתה חלק בלתי־נפרד של נאום משפטי באותו הזמן⁷⁶.

המשפט הזה שופך אור על המצב הפוליטי של היהודים ברומא. הם כבר היו אז גורם די חשוב בכדי להיסחב אל המשחק הפוליטי של מפלגות מתחרות חזקות. והמשפט הזה הוא כעין תקדים היסטורי להרבה תופעות דומות בתולדות היהודים בגולה. לא פעם נוצל המומנט היהודי, שלא היה לו כל ענין לעצם מאורע, בין על־ידי ידידינו ובין על־ידי שונאינו לשם אינטרסים שלהם.

כמו כן עדים אנו בתקופה זו לתופעה פוליטית אחרת הרגילה מאד בימינו אנו, והיא הרדיפה אחרי אהדת היהודים בזמן מלחמה בין שני כוחות מתחרים. אחרי הרצח של יוליוס קיסר בשנת 44 התחרו אַנטוניוס וברוטוס ברדיפה אחרי אהדת היהודים וכל אחד מהם הופיע כפאטרונם בארצות שהיה בהן ישוב יהודי צפוף והעניק להם זכויות מיוחדות⁷⁷.

פרשה פוליטית מעניינת וטראגית כאחת, שנגמרה גם כן במשפט פוליטי ידוע ויכולה גם היא לשמש תקדים היסטורי בקורות היהודים בגלות, היא מלחמת יהודי אלכסנדריה של מצרים לשיווי זכויות, או לאמאַנסיפציה בלשוננו, בסוף שנות השלשים של המאה הראשונה לספירה הנוצרית. המלחמה נגמרה, כידוע, בכשלון ליהודים. המשפט אשר בו נחתמה פרשת מלחמת יהודי אלכסנדריה לאמאנסיפציה הוא המשפט בשנת 41 לפני הקיסר קלאודיוס נגד איסודורוס ולאמפיון, ראשי האנטישמיים באלכסנדריה. אַלכסנדריה של מצרים נוסדה במחשבה תחילה להיות עיר קוסמופוליטית, מרכז של הרבה גזעים ואומות⁷⁸. על־פי יוסף הכהן היו היהודים מן המתישבים הראשונים שם⁷⁹. אַלכסנדר מוקדון נתן להם משפט אזרחים, אלכסנדריה היתה העריסה של היהדות ההיליניסטית. בה נתרגם התנ"ך ליוונית. האינטליגנציה היהודית שבאלכסנדריה חיפשה ומצאה מקור משותף לתרבות היהודית ולתרבות היוונית. באלכסנדריה חי הפילוסוף היהודי פילון, תולדות ההשפעה הכבירה על הנצרות ועל מהלך המחשבה האנושית בכלל⁸⁰. תולדות היהודים במצרים תופסת בגלל זה מקום מרכזי בחקר העולם העתיק. בשנים האחרונות נתעשרה ההיסטוריוגראפיה היהודית על מצרים במחקריו היסודיים של אביגדור צ’ריקובר, המפיצים אור חדש על הרבה תופעות של חיי היהודים במצרים⁸¹.

לפי פילון היו במצרים בזמנו כמיליון יהודים⁸². כמאתים אלף ישבו באלכסנדריה⁸³. לישוב שם היה כבר עבר של שלש מאות שנה. חלק גדול של יהודי מצרים היו עובדי אדמה, חיילים, בעלי־מלאכה, פקידים. בכלל לא היה מקצוע אשר לא עסקו בו⁸⁴. היהודים היוו במצרים כוח צבאי אַדיר. מהם יצאו שרי־צבא גדולים, אשר הכריעו לפעמים את גורל המלוכה⁸⁵. ההרכב הסוציאלי שלהם התאים להרכב הסוציאלי של עם־הארץ. הם היוו כחלק שמיני של התושבים⁸⁶. היהודים נהנו מזכויות מיוחדות שניתנו להם על־ידי התלמיים הראשונים ואושרו על־ידי מלכי רומא. הם חיו על־פי דתם ואיש לא הפריע להם. היתה ליהודים אבטונומיה רחבה והם היוו במידה ידועה מדינה בתוך מדינה⁸⁷.

אבל מחמת תנאים ומצבים סוציאליים ותרבותיים מיוחדים ששררו באלכסנדריה במאה הראשונה לספירה הנוצרית נהפכה אותה העיר לעריסת האנטישמיות, ומנהיגיה למחוללי התנועה האנטישמית הקלאסית⁸⁸. כדאי רק להזכיר את ההמצאה המצרית של אותו הזמן, את עלילת הדם שעלתה לנו בנחלי דם⁸⁹.

הסיבות למהלך היסטורי זה היו שונות. מצרים לא היתה ארץ אחידה מבחינה אתנית. הרכבה הסוציאלי היה מסובך. המצרים, ילידי הארץ, היו רוב העם. האכרים האריסים, אשר עמדו על המדרגה הסוציאלית הנמוכה ביותר בדרגת החברה, נשאו בעול הכבד ביותר. הם שילמו את המסים הכבדים השונים ובעיקר את מס הגולגולת ובו בזמן היו משוללי זכויות וחיו במצב של חצי־עבדות. על מדרגה יותר גבוהה עמדו היוונים אשר ישבו בערי השדה. הם אמנם שילמו את מס הגולגולת, אבל נהנו מזכויות ידועות⁹⁰. זכויות שלמות היו רק לאזרחים של שלש הערים היווניות בעלות “פוליטיא”. החשובה שבהן היתה אלכסנדריה, אבל גם תושביה היו מחולקים לארבעה סוגים של אזרחים⁹¹. כמובן שהגורם המכריע היה הכוח השליט, מתחילה המלכים ואחרי־כן הרומיים.

ליהודים באלכסנדריה היו כאמור זכויות משלהם. על־פי רוב לא השתייכו אל ה“פוליטיא” של היוונים. היתה ליהודים פוליטיא (קהילה) משלהם, בעלת סמכות חוקית רחבה. אולם רבים מן היהודים חדרו גם לתוך הפוליטיא של היוונים כגון משפחת השולחני העשיר אַלכסנדר, אחיו של פילון ואחרים⁹². הם רצו להיעשות לאזרחים שלמים. סיום חוק־לימודים בגימנסיון היה תנאי מוקדם להכנסת אדם לחבר האזרחים. בערי־השדה יכלו גם היהודים לחדור לתוך שורות חניכי הגימנסיונים ולשרת כאפבים (שירות צבאי וספורטיבי כאחד) ולא אולצו על ידי השלטונות לבגוד בדתם⁹³. אבל באלכסנדריה, בגלל המתיחות בין היהודים ושכניהם, לא ניתן לכל יהודי להיכנס לגימנסיון. אמנם, לעשירים מבין היהודים עלה לעבור דרך הגימנסיון ונעשו לאזרחים אלכסנדרוניים, אבל לא להמון־העם, ובעיקר קשה היה הדבר למהגרים החדשים. הפוליטיקה של האלכסנדרונים היתה לסגור בפני היהודים את שערי הגימנסיונים (נומריס קלאַוסוס מודרני) ועל־ידי זה סגרו בפני היהודים את האפשרות להיעשות פקידים בעיר וליהנות משאר זכויות התנועה האזרחים⁹⁴.

בסוף שנות השלושים למאה הראשונה לספירה הנוצרית גברה התנועה האנטישמית באלכסנדריה. שאלת האזרחות של יהודי אלכסנדריה עמדה אז במרכז הוויכוח הבוער בעיר. בשנת 38, כאשר שהה אגריפס הראשון באלכסנדריה בדרכו לירושלים והיהודים ערכו לכבודו קבלת־פנים נהדרה, פרצו פרעות בהם. בתי־כנסיות חוללו. כארבע מאות בתי היהודים נחרבו. היהודים גורשו מכל שכונות העיר אל הגיטו שלהם, אל שכונת הדילתה. הרבה מהם נהרגו. הפרעות נעשו בפרהסיה ובהסכמת השלטונות. הנציב הרומאי אויליוס פלאקוס, שגם פילון מעיד עליו שבחמש שנים הראשונות של משרתו היה “איש נמרץ חרוץ וחריף”, ו“הרבה באותות יושר וצדקה לעיני כל”⁹⁵, נתן ידו, בגלל תכסיסים פוליטיים, עם הפורעים. פלאקוס היה בחיי טביריוס קיסר ממתנגדיו של קאליגולה, וכשהגיע האחרון לשלטון פחד לנפשו ורצה לכפר את פני הקיסר בפרעות על היהודים. דימגוגי אלכסנדריה אמרו אליו: “אין טובות צפויות לך מעם הקיסר, ולפיכך עליך לחפש אחרי מליץ בעל השפעה גדולה… והמליץ היא העיר אלכסנדריה… והיא תמליץ עליך, אם רק תגיש לה שי, וזאת המנחה הגדולה אשר תתן לה, כי תסגיר בידיה את היהודים⁹⁶”. פלאקוס נענה לפיתויי האלכסנדרונים. ההמון דרש להעמיד בבתי־הכנסיות של היהודים את פסלו של קאליגולה, אשר דרש כי כל אזרחי רומא יכירו בו כאל. פלאקוס לא רק שלא עיכב בפני הפרעות, אלא עוד ציווה אחרי הפרעות לתפוס ל"ח חברים של מועצת הקהילה היהודית, לסחוב אותם אל התיאטרון ולהלקות אותם מלקות אכזריות במעמד שונאיהם היוונים⁹⁷. יהודי אלכסנדריה שלחו קובלנה לרומי ביד המלך אגריפס, וכשלא קיבלו תשובה מרומא, שלחו בשנת 40 משלחת אל הקיסר. בראש המשלחת היהודית עמד הפילוסוף פילון⁹⁸. גם האלכסנדונים שלחו משלחת לרומי ובראשה עמדו האנטישמיים איסידורוס ולאמפיון מחוללי הפרעות וגם הסופר האנטישמי הידוע אפיון⁹⁹. המלאכיות באו לרומא לברר את שאלת זכויות היהודים וגם לתת דין־וחשבון על הפרעות. המלאכות היהודית לא השיגה את מטרתה. קאליגולה המטורף לא יכול היה להשיג, למה אין היהודים מכירים בו כאל¹⁰⁰. הוא גם הוציא פקודה לנציב הרומאי בסוריה פרטוניוס להעמיד את פסלו בהיכל בירושלים בכוח הזרוע¹⁰¹. לוא רצה פטרוניוס למלא את פקודת הקיסר, כי אז פרץ המרד נגד רומא, שעתיד היה לפרוץ בעדו שלשים שנה, תיכף ומיד. בינתים נהרג קאליגולה ואת מקומו ירש הקיסר קלאודיוס. האחרון אישר את זכויות היהודים בכל העולם, וגם את זכויות היהודים באלכסנדריה¹⁰². אגריפס הראשון שהה אז ברומא ועלה לו לרכוש עת ידידותו של הקיסר החדש. אגריפס קרא למשפט לפני קלאודיוס את ראשי המשלחת של האלכסנדרונים מחוללי הפרעות של שנת 38.

המשפט הזה ידוע כ“עלילת קדושי אלכסנדריה”¹⁰³. אחרי רצח קאליגולה פרצו מחדש מהומות באלכסנדריה. אבל בפעם הזאת היו היהודים המתחילים והמהומות דוכאו בכוח הזרוע על־יד הנציב¹⁰⁴. האלכסנדרונים שלחו שוב משלחת לרומא ואחד מתפקידיה היה לערער על זכויות היהודים, וכפי הנראה שלחו גם היהודים משלחת חדשה לרומא. המלך שמע מחדש את טענות שתי המשלחות, וכתוצאה מזה יש לנו מכתבו הידוע של קלאודיוס אל אלכסנדריה, הפותר את שאלת האזרחות של יהודי אלכסנדריה בשלילה. קלאודיוס התעכב במכתבו אל האלכסנדרונים על הפרעות נגד היהודים משנת 38 ועל שאלת אזרחות היהודים, וגמר: אני משביע את האלכסנדרונים שיתייחסו בענווה ומתוך רגש של אהבת־הבריות ליהודים הגרים באותה העיר במשך זמן רב. ולא לחלל דבר ממנהגיהם השייכים לפולחן אלהיהם, אלא להרשות להם להשתמש במנהגיהם כפי שהיה הדבר בימי האל אַבגוסטוס, ואשר גם אני אישרתי אותם, לאחר ששמעתי את שני הצדדים. ומאידך גיסא אני מצווה ליהודים לא לבקש להשיג יותר ממה שהיה להם קודם ולא לשלוח להבא שתי מלאכיות¹⁰⁵, כאילו הם גרים בשתי ערים, דבר שלא נעשה קודם לעולם; ולא לחדור לתחרויות הגימנסיארכים והקוסמטים, אלא להשתמש לטובתם בדברים השייכים להם וליהנות בעיר הזרה מכל שפע הטוב (שיש בה); ולא להביא או להכניס לתוך העיר את היהודים היורדים באניות מסוריה או ממצרים, דבר אשר בהכרח יעורר בלבי חשדים רבים. ואם לא (ישמעו בקולי) אני אצא נגדם בכח כל האמצעים כעל (אנשים) המקימים מעין מגפה כללית לעולם¹⁰⁶.

הרבה חוקרים דנו בפרשה זו ששמה אנטישמיות באלכסנדריה. החוקרים מבין הגויים של היום כמו ראשי האנטישמים של אז מאשימים את יהודי אלכסנדריה בחוסר פאטריוטיות מצרית ובאהדה לכובש הרומאי. יהודי מצרים עזרו לגאביניוס, המצביא של פומפיוס, וליוליוס קיסר לכבוש את הארץ¹⁰⁷. היהודים בגדו באינטרסים הלאומיים של המצרים, בגדו בתלמיים תמכו ברומיים. באמת אין להאשמות האלה שום בסיס. התלמיים האחרונים היו בעצמם כלי־משחק בידי הנציבים הרומיים, ביקשו את ידידותם, והידידות בין רומא והיהודים לא ארכה זמן רב. יחס הרומיים לאלכסנדרונים היה יותר טוב מאשר יחסם ליהודים. השליטים הרומיים ידעו שההיליניסמוס משמש בסיס חזק לשלטונה של רומא במזרח ושה“פוליס” היוונית אינה אלא מבצר חזק של המערב הרומאי המבקש להשתלט על המזרח¹⁰⁸. למרות זאת חשדו האלכסנדרונים במלכים הרומיים שהם מושפעים על־ידי היהודים. מנהיגי האנטישמיים באלכסנדריה האשימו את הקיסר קלאודיוס שהוא בן אשה יהודיה ומושפע על־ידי נשים יהודיות¹⁰⁹. ונמצא אפילו חוקר מודרני אשר השווה את אגריפס למרדכי את האשה המדומה, בעלת ההשפעה על קלאודיוס לאסתר¹¹⁰. בדיות כאלה המציאו האלכסנדרונים גם על מלכים כטריאנוס והדריאנוס¹¹¹. ואין להרבות בדברים שהם לא היו ידידי היהודים. אבל הדימאגוגים האנטישמיים באלכסנדריה היו מעונינים לנטוע בלב ההמון את ההכרה, שהיהודים הם בוגדים וידידי רומא, את שנאתם לרומא יכלו להביע בקלות על ידי פרעות ביהודים.

הפרעות משקפות את העמדה הפרובלימתית והטרגית של המוני ישראל בארצות נכבשות. גורלם ההיסטורי היה תמיד ללכת עם הכובש, אשר העניק ליהודים זכויות ידועות חלף שירותם הזמני אבל סופם היה תמיד טראגי, כאשר הרימו הנכבשים ראש. מאות שנים לפני התקופה הנדונה מילאו היהודים במצרים תפקיד של עוזר לכובש וגם אז נגמר הדבר בפרעות ביהודים. זה היה בזמן כיבוש פרס. המושבה הצבאית היהודית בייב היתה נקודת־משען של הפרסים. בסוף המאה החמישית הרסו המצרים את בית־המקדש היהודי בייב, כפי שאפשר לראות מן המכתבים של ראשי המושבה אל הנשיאים בירושלים¹¹². תפקיד עוזר לכובשים מילאו היהודים בהרבה ארצות במשך הדורות, ותמיד נגמר הדבר במשבר ליהודים. כדאי רק להזכיר את גזירות ת“ח ות”ט¹¹³.

איסידורוס ולאמפיון, מנהיגי האנטישמיים באלכסנדריה, נידונו על־ידי הקיסר קלאודיוס למיתה¹¹⁴, אבל לא על שנאתם ליהודים ולא על אחריותם לפרעות באלכסנדריה בשנת 38, אלא רק שהעליבו את הקיסר והיו אחראים למותם של ידידי הקיסר. היו לו לקלאודיוס חשבונות פרטיים עם מנהיגי האנטישמיים והוא רצה להינקם בהם¹¹⁵. אבל בזכרון העם נשאר, שאיסידורוס ולאמפיון נהרגו על האנטישמיות שלהם, ונעשו לקדושים בעיני ההמון האלכסנדרוני¹¹⁶.

מחוללי הפרעות באלכסנדריה הוצאו להורג, אבל השיגו את מטרתם. קלאודיוס במכתבו אל האלכסנדרונים, שלל מן היהודים את זכות האזרחות. הוא השאיר אמנם ליהודים את הזכויות הקודמות והזהיר את האלכסנדרונים שלא יתגרו ביהודים. אבל הדגיש שעליהם לדעת, כי חיים הם בעיר זרה. הוא אסר עליהם לשאוף לחדור אל תוך הפוליטיא היוונית ולרצות להידמות אליהם. הוא סגר לפניהם את הדרך לאמנסיפציה¹¹⁷.

על מקום אחד במכתבו כדאי להתעכב, והוא האיום של הקיסר: “אם לא ישמעו (היהודים) בקולי אני אצא נגדם בכוח כל האמצעים כעל (אנשים) המקימים מעין מגפה כללית לעולם”. על המשפט הזה נפלו חוקרים אנטישמיים כעל מציאה גדולה¹¹⁸. המשפט הזה מראה, שהארס האנטישמי של המאשימים נגע גם בקיסר. הדימאגוגים מאלכסנדריה האשימו את היהודים שהם שואפים לעורר מהומות בכל העולם, שהם אלמנט מהפכני בעולם. המלה “נוסוס” מציינת תנועה מהפכנית¹¹⁹. הקיסר הזהיר את היהודים שלא יסכנו את שלום הקיסרות על ידי מרידות ומהומות¹²⁰.

הפרעות באלכסנדריה, המשפט של הדימאגוגים לפני הקיסר ומכתבו אל אלכסנדריה הם אפילוג למלחמה הארוכה של הקהילה הגדולה ביותר בגולה בעולם העתיק. הקהילה הזאת בת עבר של מאות שנים, קהילה מושרשת בקרקע מצרים ובתרבות היוונית, שהשפיעה על מהלך ההיסטוריה האנושית, יצאה מן המשפט שנועד ליישר את ההדורים בין היהודים ובן שכניהם, וידה על התחתונה. אלכסנדריה הוכרה במכתבו של קלאודיוס “כעיר זרה” ליהודים. זה היה סופו של הנסיון הראשון בהיסטוריה לאמאנסיפציה בגולה¹²¹.

 

ג. ארץ ישראל והגולה    🔗

זיקת יהודי כל העולם בזמן הבית השני לארץ ישראל ידועה. ירושלים היתה לא רק בירת ארץ ישראל, אלא גם המטרופולין של כל יהודי העולם. פילון קורא את ירושלים עיר מחצבתם (מטרופולין) של כל עם ישראל¹²².

כל יהודי העולם השתתפו בהוצאות בית־המקדש. כל יהודי העלה מחצית השקל לשנה, ומן הכסף הזה, שהיה מיועד לתרומת הלשכה, נקנו קרבנות התמידין¹²³. סכומים עצומים נאספו בכל תפוצות הגולה בשביל בית־המקדש בירושלים¹²⁴. בכל שנה זרמו המונים של עולי־רגל מכל ארצות הגולה לירושלים. על־פי יוסף הכהן ועל־פי התלמוד הגיע מספרם למיליונים בכל חג¹²⁵. המספרים הם מופרזים, אבל הם מראים על הרושם שעשו ההמונים המרובים שעלו לרגל לירושלים.

המוסדות העליונים של העם, המלכים, הכהנים הגדולים, הסנהדראות, בתי־המדרש וחכמיהם ישבו בירושלים. עיני כל העם היו נשואות אליהם, יהודי העולם היו תלויים בחיי הדת שלהם במוסדות העליונים בירושלים. קביעת החדשים ועיבור השנה היו בידי המוסדות האלה. מירושלים יצאו שליחים ליהודי כל הארצות להודיע להם מתי עליהם לחוג את החגים¹²⁶. בירושלים עמד בית־המקדש, בו הקריבו קרבנות לה' בשם כל העם. כאשר ציווה הקיסר המטורף קאליגולה לנציב הרומאי בסוריה פטרוניוס להעמיד את צלמו בהיכל, אמרו יהודי ירושלים אל הנציב: אם ירצה להציג בהיכל את הצלמים, מוטל עליו לשחוט את כל היהודים לראשונה, כי ברצון ימסרו את נפשותיהם לטבח עם טפם ונשיהם¹²⁷. ומזעזעת היא תגובתו של היהודי ה“מתבולל” פילון, כאשר הגיעה אליו הידיעה על פקודת הקיסר בשהותו בעניני שליחותו ברומא. פילון כותב: “הנה באה עלינו צרה גדולה אחרת לפתע פתאום אשר ממנה היתה נשקפת סכנה לכל העם כולו ולא רק לחלק אחד מהעם היהודים… אנחנו נדהמנו למשמע אזנינו ולבנו נפעם מרוב בעתה ופחד ולא יכולנו למוש ממקומנו מאין־אונים. נצבנו נלאים ומדוכאים וגידי בשרנו התרופפו בקרבנו… אחר־כך נעצרנו כולנו במקום אחד ונשארו קינה כאבל יחיד וציבור…”¹²⁸.

הקשר בין יהודי התפוצות ובין יהודי הארץ היה לא רק דתי, כפי דעת אחדים המדגישים שכבר אז הכירו בהבדל הלאומי בין יהודי הארץ ובין יהודי חוץ־לארץ. במקום אחר כבר סתרתי את ההנה זאת והראיתי שאין לה כל יסוד¹²⁹. גם פרופ' ה. וולפסון בספרו הקלאסי על פילון מדגיש שאין לדבר על הבדל כזה בתקופת הבית השני. הוא מוכיח שפילון חשב את כל יהודי העולם לבני עם אחד, על־פי הגזע, המוצא הלאומי והדת¹³⁰.

נשיאי העם בירושלים היו לא רק ראשי הישוב הארצישראלי אלא גם ראשי כל העם. הם דאגו לא רק לשלום הישוב בארץ, אלא גם לשלום כל העם היהודי. עוד בתקופת הפרסים פנו יהודי המושבה הצבאית בייב, כאשר התנפלו עליהם שכניהם המצרים, אל נשיאי הישוב בארץ ישראל שישתדלו לטובתם¹³¹. חברי המשלחת החשמונאית אל הסינאט הרומאי, אשר באו לרומא לכרות ברית עם העם הרומאי, השתדלו לקבל מן הרומאים הנחות וטובות למושבות יהודיות בארצות אחרות¹³². השתדלות המלכים בירושלים לטובת אחיהם בארצות אחרות הלכה וגדלה יחד עם הגולה. הורקנוס השני קיבל מיוליוס קיסר ואחר כך מדולבלה בעל בריתו של מארקוס אַנטוניוס הנחות בשביל יהודי הגולה¹³³. אף מלך רשע ואכזר כהורדוס שאף לקנות את לב היהודים על־ידי השתדלות לטובת היהודים בתפוצות¹³⁴. הרבה פעל למען יהודי התפוצות המלך אגריפס הראשון. הוא השפיע על הקיסר קלאודיוס לטובת יהודי אלכסנדריה¹³⁵. ולא עלה על דעת השלטונות הרומאים למנוע מן המלכים בירושלים את הזכות להתערב בעניני היהודים של שאר הארצות.

ההשתתפות היתה הדדית. יהודי חוץ־לארץ היו ערים לכל המתהווה בארץ. לעתים קרובות נסחפו לתוך עניני הארץ פנימה. שר־הצבא המצרי חנניה בן חוניו סיכל את מזימת קליאופטרה השלישית מלכת מצרים לתקוף את אלכסנדר יניי, בהסבירו שבמקרה זה תתקומם נגדה כל היהדות המצרית¹³⁶. לעתים קרובות נקטו יהודי חוץ־לארץ עמדה בפוליטיקה של ארצם לטובת יהודי ארץ ישראל. יהודי מצרים עזרו לגביניוס נציב רומא, נגד תלמי מלך מצרים בשידולו של הורקנוס השני ואנטיפטרוס אביו של הורדוס¹³⁷. יהודי המושבה היהודית בית חוניו במצרים נתנו ליוליוס קיסר לכבוש את מצרים בשידולו של אנטיפטרוס¹³⁸. כאשר באה משלחת מירושלים לרומא להתאונן על ארכילאוס, בנו של הורדוס, נלווה אליו המון של שמונת אלפים יהודים¹³⁹. כדאי כמו כן להזכיר את קבלת־הפנים הנהדרה שנתנו יהודי אלכסנדריה למלך אגריפס השני¹⁴⁰.

המרד הגדול נגד רומא הסעיר את כל העם. המורדים תלו תקוות גדולות בעזרה מן החוץ והם שלחו שליחים ליהודי הארצות השכנות, בעיקר לבבל, לעורר אותם למרידה נגד רומא¹⁴¹. הרומאים התחשבו בהרגשות המוני ישראל בבבל כמו שאפשר לראות מזה, שמיד אחרי החורבן המריצו את יוסף הכהן לכתוב את קורות המרד בהארה רומאית אשר הטיל את האחריות לחורבן המקדש על המורדים. כידוע כתב יוסף הכהן את המהדורה הראשונה של מלחמת היהודים שלו לשם זה בלשון ארמית¹⁴².

הקו המפריד בין המרד הגדול לא עבר בין יהודי ארץ ישראל ובין יהודי חוץ־לארץ, אלא בין התומכים במרד ובין מתנגדיו גם בארץ וגם בחוץ־לארץ. גם בארץ נמצאו אנשים וערים שלמות אשר התנגדו למרד, וגם בארצות הגולה היו למרד תומכים ומתנגדים¹⁴³.

רוב העם גם בארץ וגם בתפוצות לא ראה במציאות של תקופת הבית השני את המצב האידיאלי שהטיפו לו הנביאים. המלכים מבית חשמונאי לא היו מבית דוד ואף על הטובים שבהם אי־אפשר היה לכוון את דברי הנחמה של הנביאים. היהודים צמו בתשעה באב בעצם זמן הבית על חורבן הבית הראשון¹⁴⁴. מזה ראיה שלא ראו בזמנם את התגשמות נבואת זכריה הנביא, שניבא שבצומות על החורבן הראשון “יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים” (זכריה ח', יט).

התקוה לגאולה עתידה איחדה את כל עם ישראל (מלבד השכבה הדקה של הצדיקים) במשך כל ימי הבית השני. כל העם אשר עמד תחת השפעת הפרושים חיכה והתפלל לבואו של משיח. הרעיון המשיחי בצורתו הארצית־מדינית ליכד את כל עם ישראל גם בארץ וגם בגולה.