צרור דברים זה, שאני מוסר לדפוס, הוא צרוף דברים בעל פה ובכתב של אחד חבר, שנפל חלל בימי המלחמה של וילהלם קיסר. לא חידוש רעיוני בהם ולא הפתעה ספרותית – ובכל זאת פה ושם מבצבצת נימה מיוחדת, המצדיקה את ההבאה לבית־הדפוס. אולי משהו במשהו יוסיף לפתרון התמיהה הפסיכולוגית: נכונות למלחמה במאה העשרים.

…בשביל הגדולים, המבוגרים, קשור מושג המלחמה בכל הנורא והאיום שבעולם: הרס רכוש, חורבן עמדה חברותית, רעב ומצוקה, מגפה ויסורים, מחול־מוות אכזרי. לא כן אצל ילדים. כי המוות ונושאי כליו אינם מפחידים את הילדים כל עיקר. “אני ארעיל אותך” – מאיימת בת־ארבע על חברתה. ובטוחני שהיא יכולה בתנאים מסויימים לבצע את זממה. “את עיניך אנקר” – רוטן בן חמש, והוא נכון להוכיח למעשה את אמיתות דבריו. כלי־המשחית הם דבר טבעי מאוד בעיני הילדים – אם הם מכוונים לזולת. הילד הוא אנוכיי מטבעו, אינו נפגע מכאב הזולת. המלחמה ועושיה – יש בהם משהו ילדותי, משחק בובות עדויות־מדים, מעין קוביות, שעשועי אור ונפץ, חישובי אשקוקי וההנאה הכרוכה בהם. ורק אחר־כך, עם השנים, בהתבגר הילד, האיש, העם – הם מגיעים לכלל דעה, כי לא טובים המצוקה, הרעב, המגפה, המוות – לא טובים, אפילו הם בראש וראשונה מכוונים לזולת.

…את המת הראשון ראיתי בהיותי כבן י“א. אמנם ראיתי מתים עוד לפני כן, אבל לא נגעו עד לבי כלל. ומאד התפלאתי בשמעי, כי מקרה־מוות פלוני דיכא את רוח הורי ושאר באי‏־הבית. לא הבינותי את צערם. והנה גם במות אחת דודה, יקירת המשפחה, בראותי את הגוף הסרוח בירכתי החדר, בשמעי את הקדיש, את הבכי העצור, את המקוננות – לא נזדעזעתי כלל. ידעתי שהיא מתה, ששוב לא תדבר, שלא תזוז מכח עצמה. אבל לבי היה קר. ופתאום התחילה זוחלת על גבי חרדה, כשרץ לח עלתה לגרוני, כפקעת מידבקת נכרכה על לבי. צמרמורת כרכרה בחוט שדרתי ­­– ואני בורח ככל שרוח באפי. פי הדוק, אך בקרבי פנימה צורח משהו איום, משהו בלתי־סופי… הפחד מפני הלא־מובן, הלא־ברור, מפני ה”מה" העכור, האורב התמידי – הוא שהכריעני. וימים רבים לא מצאתי מרגוע לנפשי.

…במות עלי המת הראשון, נזדעזעתי. אבל בפרוץ המלחמה, היתה דעתי קרה לגמרי. רכבות גדושות צאן. צבא, חיילים דבוקים במדרגות, צמוחים לגגות, והנה הם צונחים, נמחצים תחת הגלגלים, מתיזים ראשיהם בזיזי הנקרות ומתגלגלים פצע־שסע – או אז ראיתי את המשחק. כי המלחמה החלה, המשחק הגדול. ביחד עם חברים מבני י“ג ועד ט”ו נתפקדתי. רצינו להשתתף במשחק החדש, הנפלא מכל מה שראינו עד כה. רק מקרה הוא, שהקצין היה פיקח ולא גייסנו. “מזל” זה נפל בחלקי רק לאחר־מכן, בהגיע תור גילי להתפקד ובימים שבהם נתפכחתי מאד.

…קרוניות אפסניה בלי סוף. הן נסרחות, נגררות, נסחבות, סותמות את כל הדרכים. הן עולות ושוב שבות כלעומת שבאו. וכך בלי קץ. כחידה נמשכת־נמשכת עד אי־פתרון. כהתנועה הנצחית. כהחיים. נושא סובלני למחברי רומאנים מאז ומעולם: נשים אפסנאיות שעלו לגדולה, מרגלות שבאו על ענשן – כרכורי אהבה וקנקני יין, בהלות שוד והתמזלות הקוביה – כל הסממנים של משחק לחיים ומוות.

…ובעקבות האפסניה זרם הפליטים. עגלות, כרכרות, רגלים. כל־כולם מצילים בשקים מרופטים את שארית כלי־הבית. כרים בצפיות צבעוניות, גשם נוצות, תינוקות צרחנים ומזוהמים. סיוט מאלף לילה ולילה. אך מרהיב דמיונו של ילד. כי כולם נהפכו לילדים. מפריחים שמועות ובדים, עושים כנפיים לבהלה, קוראים דרור לדמיון. האויב – מלחשים מפה לאוזן – שורף ועוקר משורש את כל הבתים וזורה מלח על החורבות. אחד גוי חיגר, סנדלר סיטוני בימי שלום, מצביע על ספר־נבואות המבשר את קץ העולם – שנתחבר עוד לפני כך וכך שנים. מילדת מסורבלת ומגולגלת פקיעין־פקיעין, מגלה בסודי סודות מפי כפריות, ששמעו זאת מפליטות מהימנות, כי ראשית־חכמה של האויב הוא לאנוס את כל הנשים, ואחר־כך לערוך מדורה ולצלות בה בשר ילדים.

…משפחתי נסחבה בזרם הפליטים. סוס ועגלה נקנו במשקל זהב ממש. מה יפים היו טלטולי ארחי־פרחי חסרי־גג־ובית לקראת מחר רופף מאוד. ומסביב ערב־רב מרחיב לב, חיילים פצועים, חיילים מתחמקים, עריקים, סתם יחפנים מכל המינים, וכולם חסרי קבע, מחוץ לעין החוק הצופיה, מחוץ לגדר משטר מסייג, מחוץ לכל כללי החיים המקובלים. רעם תותחים וקסם הזיקוקיות בלילה – האין זה עולם אגדי? הנה מניה וביה יופיע המכשף ויראה אותותיו…

…ואמנם הופיע. והפתיע. בבואנו לעיר הקרובה – הנהי כבושה. רצי האויב הקדימונו. חיילים במדים מוזרים. קצינים עטורי ציונים חדשים. חרבות ורובים מסוג בלתי ידוע. היאך יורים מהם? והטכס? הלשון, הפקודות, ההצדעה, הכסף, הנימוסין – הכל חדש ומגרה את חוש הסקרנות. וזאת אני קובע: החיילים הללו בעצם אינם נוראים כל כך, דומים מאוד לחיילים “שלנו”. פיקחים וטפשים, טובי לב וזדוניים, אמיצים ופחדנים, עליזים וקודרים. בני אדם. אכן, אמת זו אך מעציבה. מי יתן והיו באמת שלא כמקובל, לא בדמות אדם.

אחת זקנה, החמאנית שלנו, בוכה לרגלי אמא. ללא מלים. כל קמט מקמטי פניה זועק חמס. בן יחיד היה לה, פרוטה לפרוטה של זיעת־אפיים היתה מקמצת כדי לגדלו לתורה. עתה קרוב היה לגמר לימודיו בבית ספר תיכוני. בזנבו אחר נחש פליטים הדביקו חלוץ האויב, הטיל בו כדור – וחסל. בוכה אמי, אף אבי מבריח זבוב טרדני מזוויות עיניו. רק אני – קר מאד. מלחמה. הרובים ניתנו לחיילים כדי שיירו. מדים, חרבות, כלי קליעה – עולם פלאי, עולם שכולו משחק.

…אנו שבים. כל המשפחה שבה בעגלתה כלעומת שיצאה לדרך. ובדרך גופות מבותקות, איברים פזורים, חפירות מלאות פגרי אדם. הרי זה רק עתה התחולל כאן משחק איום. אמי מתעלפת שוב ושוב, אבל לבי טוב עלי. סודות יש בעולם, והנה הם נגלים לי. יום יום וסודו והפתעתו. מחשבות מתרוצצות בלבי – בשלל צבעים רב. אחר כך, כשנתבגרתי, נפל עלי פחד בהעלותי אותן על זכרוני. אבל אז היו בחינת טוהר ילדותי צרוף: “את עיניך אנקר!” “אני ארעיל אותך!”

…האויב אינו נורא. אפילו להתיידד אפשר אתו. העיר כולה קיבלה צורה חדשה. כשמרביצים, מתחבאים במרתפים. כשמתנפלים בלילות על הבתים ומוציאים כל כלי וכל מלבוש ומשאירים את הנמצאים בהם עירום ועריה, אתה אובד עצות. הרי אפילו לצעוק אתה מתיירא, פן תפגע בך החרב התלואה מנגד. אך מלבד זה: שקט ושלווה. והיפוך ערכים. כל הרחוב שלנו נתון עתה לחסדן של שלש הכובסות. בשנים כתקנן היו עובדות בזיעת אפיים במרתף. עכשיו זכו מן ההפקר. התבצרו באחד הבתים העזובים ושם הן מקבלות בסבר פנים את החיילים. משם יוצאות משלחות עונשין לכאן או לכאן, ושם ניתנות פקודות ההצלה. כל הלילה שומעים שם נגינה וזמרה – הגיע יומן, הן שותות מקובעת כוס החיים לרוויה. לשעה זכו אף הן במשחק הגדול.

…קברנים בעטיפות משונות מעבירים מדי יום את ההולכים־למות לבית־החולים העירוני. וקברנים אחרים בעטיפות אחרות מובילים את עגלות המתים לבית־העלמין. מגפה. נתעוררה הקהלה. הרי לא הפגרים המוטלים באין קובר, הם שגרמו לכך. זה ברור. אות וסימן הוא שהגיעו חבלי המשיח. והתרופה הבדוקה: חתונת־מצווה. את הנדוניה אספו נשים צדקניות, כלי־הקודש מרקדים לפני חתן־כלה, בית־הקברות נהפך לשדה שעשועים. אך פתאום קורסת נופלת הכלה החיגרת, ואחריה מתמוטט החתן הסומא. לא זכו. מגפה בעיר, אף החתונה בבית־הקברות לא הועילה. כי נגדשה הסאה. המשחק הרחיק מדי.

…עוני ובלויים, חוסר מלבוש ולחם, נאפופים וחולי – לא אפרט בפרטי פרטים את הדברים הידועים לכל. אך לא אוכל שלא להזכיר את הגן־עדן, שזרח פתאום לנערים אשר לא הגיעו לפרקם. כל חבר מחברי היה “גבר מצליח”. מבני ט"ז ומעלה. נשים. נשים מכל הסוגים, מכל המעמדות, בכולן אפשר היה לזכות במשיכה קלה. ורבים הם שזכו. רבים אף נתכבדו במנה יפה של מחלה. זכר לחיילים קודמיהם. אך מה איכפת. הרי בעוד שנה־שנתיים יגויסו אף הם, יגויסו ומי יודע אם ישובו.

…שום דבר לא עזר. לא סביאת קפה שחור, לא ריקוד בלתי־פוסק על המדרגות, ושום סם מסמי בית־המרקחת המשפחתי. גויסתי. והרגשתי: שום דבר לא יעזור. ייתכן שבכל זאת אשוב ולבי יהיה כרמאי, אבל אמונה רבה בכך אין לי. משחק הוא. ובסוף כל משחק – אחת היא מי הזוכה – נשברים הכלים. זה הכלל הבדוק. אנחנו המגויסים – הכלים. רבים מחברי נאחזו בקני־קש, העלו תחבולות, הטילו מומים בעצמם, קנו את לבות התת־קצינים הכל־יכולים. תמימים. היש להחזיר את הגלגל חלילה? תדחית של שעה לא תציל את העיקר, רק מפח־נפש תוסיף. אני בטוח: הקיץ הקץ. מתי? בעוד יום, חודש, שנה? היינו הך. אבל בוא יבוא לבטח. מנין לי הידיעה הברורה הזאת? אינני יודע. אך לחייל יש איזו תחושה מיוחדת. רק היא שמצילתו ממוות ברגע זה או אחר של סכנת נפשות. אלמלא כן לא היה נשאר שריד מכל יוצאי־החזית. התחושה המיוחדת ממחישה לי: עוד יום, עוד חודש, עוד שנה… זוהי החרדה הלזו, השרץ הלח המטפס ועולה בשלבי חוט שדרתי. עד גרוני הוא מגיע. עכשיו אני בורח. אך יחד עם זה אני יודע: אין מנוס! מהמשחק האיום הזה אין שום מנוס…