רקע
יעקב הורוביץ
מברזל אנחנו

 

מברזל אנחנו או מעשה כמעט אמיתי    🔗

"ממוצצי הלשד ונחשי ערמה

נתגונן ונוכל באגרוף ובדם!

מברזל אנחנו – זו הסיסמה

וברזל נקיא על כל אויבי האדם!"

החבר ד. הפסיק את כתיבתו, עפעפיו לא ייפתחו כבריח רובה חלוד. לנוח במקצת, לנוח! כל כך הרבה פזמונים חיבר בשביל חברים רעבים ללחם הנפש, וכרוזים על צהבת הריאקציה, ומאמרים על שבץ הרוח האנושי – ויחד עם זה נחש הרובה כתינוק בן־רוע! החבר ד. מדמדם: ילדה רזה כפרת־פרעה מתחננת לרגלי גורל פלדי, שאינו עונה אפילו בשלילה. אף לא הגה. ואף הוא, החבר ד. הנערץ, הטחנה הבלתי פוסקת שלא התנועה – הלא היא פעוטונת בכותנת פרומה, יחפה, כתומת דמע… אף הוא, כמוה, מתחנן, בלי ברזל ובלי סיסמה. ואילו הגורל הפלדי אינו עונה אפילו בשלילה. ללא ניד עפעף. והחבר ד. אינו יודע כמקודם כל מאומה, לא על ארצו ולא על התנועה ולא על עצמו. הוא רק עייף ומלטף כסוף פסוק מייגע את הרובה, התינוק המזוהם, התינוק הפלאי…

והנה ניתק את מוסרות הדמדום. החלום הוא זה? הנה תוסס בו שוב היין הרותח, הוא מקהיל את חבריו־בוחריו ונואם. ואיזה נאום! סמבטיון שבנאומיו. מקודם סינוור את עצמו, ואחר כך גם את האחרים. הם הקשיבו מאד, כי ככל אדם כל־כך רצו לשמוע את מחשבתם מובעת בפומבי. לאמור:

חברים, לא הבחירות, תור הבחינות הגיע. מגפר הדרקון בעל עשרת הראשים. מתדפק על השערים: כבשה תמה! אבל אנחנו נלחמנו לזכויותינו, והמדינה היתה סבתא פושרת לפשר בין הרבים. והנה עכשיו עשו אגרוף אחד – סבתא פושרת ותליינים מצוחצחים. עכשיו תיכון מדינה כדי לבלוע זכות חיים בצלם האדם. המדינה הזאת רוצה להתפשט, ואתה שפוך במשפכה כסף וזיעה וילדים. אני אינני משפך. על נפש האדם לא אוותר, כי אם אין אדם – חיים למה לי!

מרמור השומעים עלה כנחלי אש ההולכים אל נהר להבה אדיר:

– "ממוצצי הלשד ונחשי ערמה

נתגונן ונוכל באגרוף ובדם!"


*

גם החבר ק. נגרף בזרם הפסיכוז. היה אשל בעוזריו, והרעים:

“וברזל נקיא על כל אויבי האדם!”

אף הקיא. הלא היה מי שארש לו גדודי מתנדבים. מגדנות טובות העניק ביד רחבה “רובים, תחוצה, תצודה. החבר ק. היה עיני המחנה. אמנם, מקודם אהב החבר את אשתו של החבר ד., את החברה ה., אבל היה ולא יהיה עוד. בימים הרחוקים ההם. ואילו עכשיו שונו פני הדברים. אין מקום וזמן לאהבה. עכשיו יש רק רובה – תינוק בזרוע. ויש חברים­־אמהות להיניק. אבל באחד הלילות קרא החבר ק. באזני החברים קטעים מעתוני חו”ל לאמור: קם מנהיג פלאי לצבא המתנדבים, נפוליון חדש, כוכב דרך מדרום! הלא הוא הגנרל ד.! החברים לכסנו מבטים. החבר ק. שתק מאד. האמנם מקדיחים הם את דמם כדי לבשל נזיד גנרלים? חבר ד.? החבר ד. איננו. מחשבות אפלות הורידוהו מטה מטה: האמנם בשעה מפוקפקת תציל רק יד חזקה? וחבר ק.? הגם אתה כזה? החברה ה. ודאי מתביישת, כי כזה היא אוהבת – אבל הלא זה היה מקודם. השמעת, חבר ק.? אינו שומע. הוא מגלגל מחשבה כפפירוסה רקובה: אם כך, הלא מוטב לשין קץ לדם הנשפך. היינו הך: כולם מדכאים את הנפש והגוף, מוצצים מסים ומח, בולעים מתחרים ונחנקים מתאוות השלטון. היינו הך!

החבר ד. רוצה להסביר לחבר ק. הלא הם כל כך קרובים זה לזה. בהווה, בעבר – בעיקר בהווה. והלא פשוט לא היה זמן: כרוזים, פזמונים, הצהרות, הבטחות, מכתבים, משלחות פנים ומשלחות חוץ, צירים ועתונאים, אף החזית, ויריות, ושמירה ותכניות. הייתכן? אבל החבר ק. שותק מאד. גורל ברזלי. השכחת את צחוקנו לצירים, המבטיחים לנו וגם ליריבים. השולים דגים עכורים אצלנו ואצל שונאינו, המציעים תחמושת לנו ולצרינו – ביזנס איס ביזנס! חבר ק. היקר, הלא יש עוד אדם, וידידות ואהבה! – ויש גורל ברזלי מאד.

והחבר ד. לא הסביר. והחבר ק. הגורלי לא שמע, כי פתאום נעלם. החבר ד. המפקד, הוציא כרוז־אבל על אבדן אשל חסידי האדם. נפל חלל או נחטף, הטורף השיגו. תהיה נפשו צרורה בצרור הנמרים לשחרור האדם!

ורבים בכו מאד.

מברזל אנחנו – זוהי הסיסמה!

*

באחד הלילות עמד החבר ד. על המשמר. לא יכול לשוב אל הכרוזים, העתונאים, הפקודות. אחרים יעשו זאת, הוא למשמרות עם החברים. ואם יפול, ייתכן שיימצאו טובים ממנו. הנהו רובץ ומפייס שוב את החבר היקר, את התינוק־הרובה. והנה גם התינוק השני, מיסטר ירח, הריק מתאוות כמו נר בלי פתיל. והנה גם צל הסלע המאיים, מאיים כמו כל צל בלילה. ומנחם, כי יש עוד איזה יש נוסף. הצל נע והולך, נע וקרב, כמו אדם. והחבר ד. משדל את התינוק הרובה החורק בשיניו ונובח. נפל. החבר ד. מתנפל על טרפו: מרגל! שונא האדם! פניה – הלא זה… הלא זה החבר ק.! החבר ק. היקר! והחבר ד. יושב על יד הגורל הברזלי הגוסס. החבר ד. אינו חושב. החבר ק. נחשב כמת זה כבר, עוד בימים מקדם. ועכשיו הוא גוסס. החבר ד. מפתח את החגורה, שיקל לו. שינשום לרווחה את נשימותיו הספורות, הוא מפתח את כפתורי מעילו, הוא קורע את כתנתו. הפצע בחזה. נשיקה לוהטת של החברה ה. גליונות ניר ועתון נושר מחיק הפצוע. השחר בוקע. יש הרים, רוכסי הרים סביב. ויש פצוע. הצללים צלופי שוט־הבוקר מתפגפגים. יש אור בעולם. ויש רצח בעולם. החבר ד. נוטל את הגליונות וקורא. קורא ואינו מבין.

"למסור לחברה ה.!

ניחשו לי על פי ידי, כי חיי נוטים לקצם, לא השפיע, אבל העתונים, המתארים את חרדת החזית – הם השפיעו. ואני ירא, אני יודע, כי המוות אורב לכולנו, אולי אחיה עוד אך רגעים ספורים. אינני מפחד מפני המוות עצמו, אבל העצבים – הלא יש גבול למתיחותם. ובכל זאת… לוא היית את על ידי!… אינני מאמין. הלא לא ייתכן שנוכחותך עשויה… אבל הלא אפילו באש תופת זו קל יותר בחברת ידידים נאמנים. ואני – את ידידי איבדתי. איני יכול להתאפק ואני בוש מאד. וכבר לא איכפת לי. אפילו לא ברור לי כבר אם את הנך זו שאני מחפש כל ימי. אולי יש איזו את אחרת שטרם תוולד בשבילי. ואולי זוהי דוקא את. אני מוכרח להפסיק את מחול עצבי. ויהי מה!"

*

פתגם ספרדי עתיק: “איש ואשה זכו – שכינה ביניהם, לא זכו – אש אוכלתם”. עודני זוכר אותך באותו כפר הנידח. שכבת על ערמת עלים, שארית הפליטה מאשתקד, ורשרשת בשכבך. או שמא לא עלים היו אלה, ורק משהו אחר רשרש באזני? ופתאום אמרת: אני שוכבת לרגליך חמה ואוהבת! חמה ואוהבת היית, ואני ידעתי, כי השכינה בינינו. אבל לא ידעת במה זכיתי לכך. ורק עכשיו בהיותך הרחק הרחק ממני, כי לא הייתי ראוי לכך – יודע אני מה אבד לי. ואני יודע אף במה עשוי אדם לזכות. אבל עתה? אנסה למצוא בשבילי איזה מסדרון ארוך־ארוך וקריר וחרישי. אולי אשמע בו לחש־גחש של אשה אוהבת. דומני שלא אמצאנו, הנני סגור בהרבה דלתות. לא אמצא דבר. “לא זכו – אש אוכלתם”.

*

מעולם היה בעיני לפלא הפיל. כל כך הרבה פקחות בעיניים וכל כך הרבה הרס ברגליים. אמנם, כאלה הם בעצם חיינו. אולי זהו היסוד שעליו בנוי העולם. שיתוף רוחני, הרמוניה נפשית, ידידות עד כלות הנשימה, אהבה עד אפס הכרה – ופתאום אותן הרגליים הכבדות מתופפות על ההרמוניה והידידות והאהבה. לא בכדי האמינו הקדמונים, שמהפיל הושתת העולם. ואף־על־פי‏־כן אני מאמין, עוד היום, בכל מאדי, כי אפשר לחיות אפילו בעולם פילי זה. אני מאמין בידידות ובאהבה ובאדם. ואם תראי עוד את החבר ד. הואילי נא למסור לו את האני־מאמין האחרון של ידידו וידידך ק."

כשהחברים הופיעו לחילוף המשמרות מצאו את גוויתו של החבר ד. ובישיבה מצאוהו. לרגליו היתה שכובה גווית חייל אויב, ובידיו החזיק עתון המודיע:

"חיל הריאקציה חדר לעיר, ומיד פרץ לדירתו של המצביא המפורסם ד. שם מצאו את אשתו ה., שענתה לשאלת החוקרים, כי אמנם יודעת היא היכן בעלה, אבל להם לא תגלה, ומפני המוות אין היא יראה. כשביקשוה להריע לכבוד הריאקציה, זימרה את הפזמון שחיבר בעלה:

'מברזל אנחנו – זו הסיסמה,

וברזל נקיא על כל אויבי האדם!'

מייד כיוונו רוביהם ופצעוה בבטנה. האשה ההרה מתה תוך יסורים נוראים…"

החברים הסירו את כובעיהם. ולא בכו מאד. הם הטילו את שתי הגוויות הצהובות על אלונקה של רובים־ישישים ונשאון תוך כדי פיזום חרישי:

"מברזל אנחנו – זו הסיסמה,

וברזל נקיא על כל אויבי האדם!"

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!
קישוריוֹת חיצוניות

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49280 יצירות מאת 2722 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21026 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!