א 🔗
שתי נשים עמדו בפתח. ידיהן שמוטות ועיני הקטיפה השחורות שלהן, מביעות תוגה שחקר אין לה. כי פלוני ההלך הלך. הציץ לחדר שנתרוקן, כאילו נפגע מהחלל הריק, כאילו משהו נזדעזע בקרבו – והלך. בהן, בשתי הנשים, לא נתקלה עינו. ואילו עיניהן נתלו בו. בפתח עמדו. הסתכלו כיצד הלך מעימן עולם. אותו עולם שהיווה תוכן חיי שתיהן, של האם ושל הבת.
האם, האלמנה, היתה כבר כבת ארבעים, צמוקה ושחרחורת, קמוטה אך בלתי כפופה. גם עכשיו זריזת־תנועה כחתולה. והבת, בת־הארבע־עשרה, אף היא צנומה, אף היא זריזה. זו מעבר לסף הנשיות מזה וזו מעבר לסף מזה. ועיני הקטיפה השחורות של שתיהן כאשנבים קרועים של חלום אחד.
פלוני הזר קראו לו בראשונה. כי שמו נודע להן רק אחר־כך, הלא לא אצלן אלא אצל השכנה בחדר המושכר היה מבקר. כי מאז מות הבעל והאב והמפרנס, מי שהיה פקיד מצוין ובעל למופת ואב לדוגמה וכיוצא בזה, שהכל היה אצלו מחושב ומדוד וממושקל, הפרוטות של המשכורת, סימני החיבה לאשה וילד, ואפילו היקר־מכל: שנות חייו – מאז היו שתיהן מתפרנסות מהפרוטות שהיו ממציאים שני הבנים, שהפליגו מזה כדי לינוק לחם־חוקם מהפקידות לפי מסורת האבות הפקידים, ומשכר־הדירה שהכניס החדר השלישי. הן שתיהן הסתפקו בשני חדרים, או ביתר דיוק בחדר־שינה ובמרפסת הסגורה – הטרקלין שלהן.
כשנישאה לבעלה שכחה האם את עולמה הקודם, את בית הוריה, ואפילו את הוריה שמתו זה כבר, ואפילו את שכונת מגוריהם שכחה, ויש שהיתה מחליפה את השם “נווה שלום” ב“נווה שאנן”. כאותן הנשים המסורות, לא לפי לשונן אלא לפי טבען, שקעה כולה בעולם בעלה, התפשטה מעצמה כולה דבוקה אך בו, וכמעט שלא היתה לה איזו נשמה משלה – כי מלבד חייו לא ראתה חיים כלל. וכיוון שגם הוא שכח את העיירה שנולד בה, ואת אנשי שלומנו שחיו בה, ואת כל בני משפחתו שודאי ממשיכים לשזור את חוטי קיומם זה בכה וזה בכה, מי במצוקי הצפון ומי בין צוקי הדרום, מי בדחקות גדולה מאד ומי בדחקות פחות גדולה, לפי המסורת והמקובל והמנהג – והיה כולו שקוע אך בעולמו האחד, בעולם פקידותו המעולה, באותם פנקסים שכל סיפרה הרשומה בהם בדיו הכחולה הנובעת מעטו, היתה יקרה לו כאוצר בראשית; כיוון שכך אין כלל פלא, שאף היא – אף־על־פי שלא הספיקה לראות את בעלה אלא שעות ספרות במעת־לעת ובכל זאת הצליחה להתמזג התמזגות שלמה עם הלך־רוחו ומזג־נשמתו ודופק־לבו – שאף היא לא היתה אלא איזה זנב־חשבון, איזו סיפרה אלמונית בפנקסי החיים הברוכים שלהם. עד כדי כך הגיע הדבר, שאפילו הלידות שלה, היו מוסדרות בנוסח של מאזן כללי על יסוד אסמכתה ושובר בצדה – אחת לשנה, שלוש פעמים בזו אחר זו, עד שדלל המעין. ואלמלא מותו של אותו בעל יקר, אלמלא אותן הצרות הרגילות של כל אדם, שכמעט־בגניבה הפסיגו וירדו גם עליה, ובעיקר אלמלא אותה שכנה, שלה השכירה את החדר – אלמלא כל אלה, הרי עד היום הזה היתה שרויה בעולם שכולו תפארת, באותו גן־עדן שכולו חישוב ומידה ומשקל, והיתה נשארת אותה סיפרה צנועה בפנקסי החיים, שרק אחד פקיד קפדן עובר גם עליה בחטיפה בסוף שנת החשבון.
ב 🔗
והנה התחכם שר הגורלות, הראש והראשון לבעלי ההלצות, שלא תמיד סופן כתחילתן, כי דווקא אותה שכנה חביבה שלה השכירו את החדר – עף־על־פי1 שהקפידו מאד בבחירה ולגבר לא היו משכירות בשום מחיר – הדליחה את אגם חייהן השקוף. אמנם אם לשקול במאזני־צדק לא היא עצמה היתה האשמה בכך, אלא הקירות הדקים כמבואר להלן. אבל מאידך, הרי אי אפשר להצדיק את הדין ולומר שאשמות בכך הן עצמן, או ביתר דיוק סקרנותן הנשיית, שלמראית־עין היתה כנרדמת וכמעט־נעלמת עד כה, ופתאום כאילו נתעוררה וקפצה לתוך מעגל חייהן. הלא, בימים הראשונים נהגו כפי שהחליטו מאז: מוטב שלא להתעניין בבריות ולא להתערב בהם, אפילו מוכרחים לגור אתם בכפיפה אחת, לפי הכלל הגדול הבדוק מאז ומעולם, כי כל המרחיק מחברו, מונע צרות מבשרו. ולא כל שכן שכנה, אפילו היא במקרה חביבה. הרי אם תתחיל להתיידד, תתחוב חלילה את אפה למטבח, תשאל דבר זה או אחר, פרוסת לחם או קומץ מלח, כוס חמין או חופן קמח, חוט או מחט, או בכלל. וכיצד תסרב לה דבר־של־מה־בכך כזה, אשר דווקא בשל המה־בככות שלו לעולם לא תראנו חוזר אליך. ומדבר לדבר, מקטן לגדול, המרחק כידוע אינו אלא כפשע. כך עלה במחשבתן תחילה, וכך נהגו למעשה, אלא שלא כך הפטיר הגורל, אותו בעל ההלצות המשונה.
לא ברור עתה כיצד גילו, כי לאותה שכנה יש אם זקנה, אלמנה בודדה. אבל העובדה שאותה אם זקנה, שפרנסתה על צווארי הבת, שכרה חדר לעצמה בקרבת מקום – היא שעוררה את עניינן. הרי מיד את מוכרחה לשאול את עצמך: הייתכן? האמנם הגיע העולם עד כדי כך, שבת אינה יכולה לגור בכפיפה אחת עם אמה הזקנה? והרי הן שתיהן אינן אלא הוכחה חותכת לאיפכא מסתברא. ונוסף על כך: הרי לא ייתכן שבעלות־דבר אלו הן כל כך עשירות, ויכולות להרשות לעצמן מותרות, כגון דירות נפרדות וכדומה. והעיקר: אם אחת משתיהן תחלה חלילה, והכוונה היא כאן בפירוש לאם הזקנה והתשושה, ולא לבת הצעירה ושופעת־החיים – הרי זהו ממש חטא לא יכופר!
ומשעלה עניין ה“כפרה” על הפרק, מיד ראית שיש כאן עניין לענות בו. כי כפרה פירושה הדעה הקיבוצית, דעת הציבור, הכלל. ולא חשוב בעצם אם ציבור זה, כלל זה, הוא רב־פרצופי או מצטמצם בשתי נפשות בלבד. לשון אחרת, מי אם לא בא־כח הציבור ידבר בשם היושר, מי אם לא הוא ישאל “הייתכן”, מי אם לא הוא ישתדל בכל הדרכים להחזיר את פורק־העול הפורש אל חרצובתה המאשירה של החברה. אמנם במקרה דדן שתי הנשים בעלות עיני הקטיפה השחורות, בעלות הבית המחושבות, לא ידעו את כל האמור לעיל, ולא שום פרשה אחרת מתורות החברה, הנותנות טעם ועניין לתופעות קיבוציות והגבות ציבוריות וכיוצא בזה, אלא פשוט הרגישו כי משהו – אף שזה היה מוזר מאד בעיני עצמן – התכווץ בלבן. אבל הרגשה בלב – זה דבר אחד, והגבה של ממש זהו כבר דבר אחר לגמרי. וכיוון שבשדה הציבוריות המעשית היו טירוניות גמורות, ממילא מובן הוא שבעלת הבית שתקה, בתה שתקה, כלפי חוץ לא חל שום שינוי. אלא ששתיהן התחילו להתחקות בעניין רב והולך אחר דרכיה של השכנה כדי לתהות באופן יסודי על קנקנה. כל פרט, כל תג, כל קוץ שהעלו בחכתן, היה בו עכשיו משום חשיבות מיוחדת, וכל אבק פורח לכאן או לכאן, היה יכול להכריע את כפות המאזנים. והרי הן הקפידו מאז ומעולם על מאזני צדק, על מידה ומשקל לפי החוקים וההוראות והתקנות – ברור איפוא שהיו דרושים כאן משנה זהירות וכפל קפדנות, ובעיקר מסירות לעצם העניין. מה טוב ששתיהן נתחנכו על ברכי בעל־חישובים מופלג, שדייקנותו וזהירותו היו למופת לכל הבא עמו בדברים:
פרצוף מיוחד במידה מסוימת. העיניים אפורות ואחת גדולה מחברתה. משום כך גם איזה אי־שוויון בלסתות, ממש שני חתכים שונים לפנים – לפי כיוון ההסתכלות מימין או משמאל. התסרוקת גזוזה, הקומה בינונית, הגזרה על סף השמנמנות, מספר הנעל 36. הקול צלול והשפתיים בשרניות. השיניים קצובות והלשון אדומה. בחדרה נוהגת להתהלך באחת משלש חליפות־הבוקר של משי סיני מזויף. ג' זוגות נעליים, שעקביהן גבוהים במקצת מהמידה המקובלת. לכתנות לילה אין זכר. הלבנים והגרביים בצמצום רב – אבל ממין לא־רע. חוץ משמלות קלות אחדות, שמלת נשף שחורה אחת תפורה בפשטות אבל בטוב־טעם פחות או יותר. רבע תריסר חצאיות ומיזעים וסודרים, ושני כובעים, שברצוצי שניהם צחורים ושניהם מצויידים בצעיפים דקים. עד כאן כלל התלבושת. ואם תוסיף טבעות כסף אחדות ממולאות אבנים שחורות וירקרקות וצמד צמידי כסף – הרי סיימת בזה את פרשת קישוטיה.
ג 🔗
אצל השכנה בלה דוסטרו היו רגילות לבקר נשים שלש. מהן אחת לעתים קרובות, אחת לעתים פחות קרובות, והשלישית לעתים רחוקות, הואיל וגרה בעיר אחרת. מעניין ביותר היה כשכל שלוש האורחות היו מזדמנות יחדיו, כי שיחת נשים, שנעשית גלויה כשאין שום גבר בתחום השמע – אין למעלה ממנה לעניין. וחבל רק, שהקירות המבדילים בין חדר לחדר אשר היו דקים למדי, לא היו דקים עוד יותר, כי לא כל ליחוש היה מסתנן ומגיע עד מעבר למחיצה.
אחת מהן, הידידה הקרובה ביותר, מרגריטה בלום זו, המבקרת אצל בלה לעתים קרובות, היתה ילידת אוקראינה, והגיעה לכאן בלווית חתן ואם, אלא כיון שהחתן היה דלפון ממורט ולא הצליח למצוא שום קרדום הגון לחפור בו לעצמו ולנצמדים אליו, החליטה הזקנה, כי מחתן כזה יש רק חשבון רזה, וממחשבה למעשה – הבת נשארה עם האם – אבל בלי חתן. אלא שבסופו של דבר נישאה היפהפיה בעזרתה המעשית של אותה אם לרוקח אלמן חשוך בנים, לאו דוקא בגיל העמידה, אבל לעומת זה מעוטר נכנסים לא מעט. רוזה יפה, זו המבקרת לעתים קרובות פחות, בעלת העיניים הספיריות־המזהירות ופרצוף כחטוב מחרסינה שקופה ע"י איזה אמן ברוך־אלהים מדורות קדומים, המצטיין בדקות רגש ועדינות טעם, היתה אם לשני זוגות ילדים שילדה לסוחר אמיד, בעלה, יליד הארץ כמוה, שנישאה לו לפי המלצתם הלא־מחייבת אבל הבלתי־פוסקת של שדכנים מיודדים לשני הצדדים. הגדולה משלשתן היתה קליר שמפל, מהעיר האחרת, בעלת הקומה וקלסתר הפנים הקלאסיים, שהחליטה כי אין טום לאשה אלא אם היא עומדת ברשות עצמה ויש לה עסק משל עצמה, ועם גברים יש לה עסקים רק כשהיא רוצה.
אמרה בלה: משוגעת כזאת אני, אין לי שום חשק להתחתן.
אמרה מרגריטה: גם אני חשבתי כמוך, אלא שצריך היה איך שהוא להתקדם. וכיצד אפשרי הדבר לשתי נשים חלשות, היינו אמא ואני, כשאין עוזר נאמן בצד. אינני יודעת בעצמי מה מצא בי, לכן יכולה אני לומר בלי אודם בושה: אני לא הייתי מחפשת לעצמי מין בחורה שכמוני. האשה צריכה לפי דעתי לעודד את הגבר. סופר רוסי אחד מסכם: אם אמת היא, שאי־פעם היה קיים גן־עדן, ואם אמת היא שבגן־עדן זה חי או חלם אדם הראשון, ואם אמת היא שחווה היא שהעבירה את אדם על דעתו והדיחה אותו מאשרו הקדמון – הרי מן הצדק הוא שתחזיר לו בחיים המשותפים אתו לפחות מין תחליף לגן־העדן האבוד. האשה המסוגלת לנהוג כך, היא האשה היעודה. אלא שאני – הוסיפה בעצבות – כפי הנראה אינני מסוגלת לכך, ולבעלי לא הצלחתי לספק גן־עדן בבית או מחוץ לבית. ייתכן משום שהוא זקן מדי, וייתכן משום שאני צעירה מדי.
אמרה רוזה: לי אין זמן או אולי – אולי נכון יותר יהיה אם אומר – אין לי כל חשק להתעמק בפלפולים שלכן. יש לי בעל שאינו זקן בהרבה ממני, ויש לי ילדים מולצחים2 פחות או יותר, וכסף אינני חסרה. בקיצור אין חסר. אמנם אהבה – שאתן כל כך מתגנדרות בה ולפי מה שכתוב בספרים – כל זה יפה, אבל כל כך רחוק מהחיים. אינני יודעת מה הייתי עושה אני, אילו נזדמן לי עסק שכזה, אבל היום אני יודעת שסידור החיים זה העיקר. לבעלי אני נותנת את שלו והוא נותן לי את שלי. תמורת הכיס הפתוח־לרווחה שלו: ארוחות בעתן, דירה מסודרת ונעימה, וביקור בחברת בחורה לא־מאוסה בתיאטרון, ראינוע, בית־קפה. האמת, כיסופים למשהו אחר אין לי, ורק בנוכחות גברים ייתכן שאגיד משהו שונה מזה ויותר רומאנטי מזה.
אמרה קליר: אני רואה את החיים באור אחר לגמרי. כספו של גבר אינו נחוץ לי. אני גורפת אותו בעצמי – פרנסתי בטוחה, אם אתן רוצות לקרוא לזה בשם זה. ואילו מה שנחוץ לי באמת זהו הגרוי, או השקט הנפלא ההוא, המתיחות המפצפצת בכל העצמות, צמרמורת בגב, שהיקה בלב. בית־קפה בלי כל זה אך משמעם. ועוד יותר משעמם קולנוע או תיאטרון. אפילו סעודת מלכים וחברה מזהירה – אין להן שום טעם. דומני בעצם, כי רק בשביל אותה צמרמורת שבגב, אותה שהיקה שבלב, כדאי לחיות. האמינו לי, מועמדים לבעלים היו לי מכל המינים. ואפילו נסיונות עם בעלים היו לי ברוך השם בדירוג ססגוני למדי. אבל אלה היו וחלפו, ומה שנותר זוהי אך המשיכה הבלתי־פוסקת להרגיש שוב מה שהרגשתי פעם, ומה שרק אשה אוהבת מסוגלת להרגיש: כי הנה היא מאושרת.
ד 🔗
כשביקר בפעם הראשונה בחדרה של בלה דוסטרו, קראה לו בשם דן. אבל שתיהן, היינו גברת פרל בעלת הבית ובתה בת הארבע־עשרה, היו בטוחות משום מה, כי שם משפחתו הוא קמבר. לסתותיו היו כחולות מגילוח מדוקדק. מכנסיו האפורים כאילו הצניעו את הקמט, ונעליו שהיו לא חדשות ביותר, אבל לא ישנות מדי, היו מצוחצחות, אבל יחד עם זה חסרות ברק. אפילו בכותונתו הגהוצה מחדש, היה משהו אפור וכהה. מה שהבריק בו, היה רק קצה הקרחת ועיניו האפורות־חודרות. אלו העיניים זה נשקו המסוכן ביותר – כך לפחות שיערה המארחת. לפי הלסתות הכחלחלות המגולחות למשעי, יכול היה לשבת סמוך סמוך אליה על הספה, להשעין את זרועו הגרומה על כתפה המרופדת במקצת, ועצם התנועה הזאת היה מביע כל מה שגבר בעל לסתות מגולחות צריך להביע לאשה לא זקנה ביותר ולא מאוסה ביותר, כשהוא נמצא בחברתה באין מפריע. אלא שנתקבל הרושם, שאלה העיניים האפורות שלו, כאילו חצופות מדי, הן האשמות שלא כך עשה. מה שעשה – זה היה פשוט מצחיק, זה היה יותר מזה: זה היה למטה מכל חישוב משוער. הוא גלגל זכרונות. אבל מה תעשה בזכרונות, אפילו הם במקרה נחמדים, בגיל למטה מששים? אותה נסיעה ארוכה ומקרית בחברתה, ואותו גילוי שעשה כי חתכי פניה שונים זה מזה, ואותו בטחון שהיא נוסעת אל אחר, ואותה שמחה שאחר כזה אינו קיים. קשקושים, רבונו־של־עולם, אך קשקושים!
אופי השיחה היה גלוי, גלוי יותר מדי, ממש עד כדי צרימה. כאילו יש איזו כוונה מיוחדת בכך. כאותו פלוני המלא מחשבות והגיונות וחוויות הקם ומחפש לו איזה פלוני סמלי שכנגד כדי לשפוך לפניו את מלאי שיחו. אמנם אין להכחיש שהיה בגילוי זה גם איזה בטחון בחברו, איזה חוסר חשש – בלי שום ספק היה בזה משום נצנוץ של ידידות־אמת. זאת כפי הנראה לא רק הרגיש אלא גם ידע, אבל מה שלא ידע – ומה שהיא דווקא רצתה לברר בכל מחיר – היה: בעצם מה הוא רוצה ממנה? אפילו היתה לך רשות גמורה לפקפק אם הוא רואה בה אשה – עד כדי כך היתה שיחתו בלתי מישושית ומתולשת. והיא – על אף כל רצונה המהופך, החליטה כנראה לחכות, כי אשה היודעת לחכות יכולה אך לזכות. מכל מקום בעלות הבית, הגברת פרל הצמוקה ורינה בתה קטופת־העיניים, דעתן היתה ברורה מאד. הן עשו להן חשבון, כי אילו אך רצה הוא, מצדה לא היתה צצה שום התנגדות של ממש. פשוט היה מתעורר אצלן החשק לומר לו: בחור, מה אתה יושב כגולם, סוף־סוף בחורות נחמדות אינן מתגוללות בשוק, ואת זו דווקא אנו אוהבות, וכדאי שהיא תפול בחלקך משאתה תפול בחלקה של איזו קליפה שאינה ראויה לך.
כך חשבו הן, אבל הוא במקום לשמוע בעצתן, היה משנן לבלה פרקי פזמונים. הלא את עבודת הטיפול בחולים (הה, כמה זה מאוס ומייגע!) זנחה כדי למצוא איזו אחיזה בחיים של ממש. לפחות מבחינת השכר לא אפסיד בחילופין – אמרה היא כשנשאלה על כך. אבל בפניו הודתה, כי בעצם לא השכר כשלעצמו הוא המושך העיקרי. יש אומרים כי אחת הנטיות היסודיות של נפש האשה, היא הצנעה. אבל אלה האומרים זאת הם קרובים לנפש האשה כמו אתה לירח. כי ההצנעה הזאת, המתגלה בנוכחות פלוני המסתכל, באה רק כדי להסתיר את המשיכה הכבירה דווקא אל הפומבי – שכולם יראוני, שכולם ישמעוני, בצורה אחת ובצורה אחרת, בהעמדת־פנים זו ובמהופך, בכל מיני הסוואות, בגילוי טפח ובהסתר טפחיים, שיראו כל כמה שאפשר פחות כדי שינחשו כל כמה שאפשר יותר – וכל זה למה? כדי שיימשכו אלי כולם; כל אחד לפי הטעם שלו, כל אחד לפי נטיתו המיוחדת – לכולם אני נכונה להראות את מבוקשו, ובלבד שיימשך אחרי. ייתכן כי כל זה בא כדי להרחיב ככל האפשר את היקף הבחירה; כי אם יאמר לך מי, שיש אשה בעולם הנכונה לוותר על בחיר־לבה, אותו אחד ויחיד שהיא בסתר לבה מאמינה בקיומו, אפילו היא כבר הזקינה והוא עדיין לא הופיע – אתה אל תאמין.
קולה צלול והבעתה מרעילה – כך חשבה היא. והוא היה בוחן את סולם ההשפעה הנובעת ממנה, צופה מה יתרון יש בקול ומה בתנועה, מה בהבעה גלויה ומה בגלויה־למחצה ומה בחבויה. והיה עושה זאת בלי עייף ובלי להפגע מהתפרצויות גאוותה הנשיית, התקפות יאוש או התחצפות הבטחון העצמי. היה רוצה לעשות עבודה שלמה, לבנות בשבילה גשר בטוח פחות או יותר, ולמנוע ככל האפשר מכשלות מרות. סוף־סוף, הלא צריך אדם להתפרנס ממשהו. לשם יתר תוקף לעצותיו, היה מסביר כי הקהל נכבש ע“י השניים גם יחד, האחד שסותר למראית־עין את השני, לאמור גם ע”י הידוע היטב ואפילו חבוט – וגם ע"י החדש והמפתיע. והוא הדין לא רק לגבי התוכן, אלא גם לגבי הצורה. אמנם מבחינת הצורה יש תקנה לדבר, אם יש אופי מיוחד וכשרון בצדו, אבל לא כך מבחינת התוכן. תן לקהל רקע פוליטי, סכנה בכך שמא נמאס לו כבר, והוא זקוק בו ברגע דווקא לאיזה סם מרגיע. והרי גם הרקע הפוליטי כשלעצמו, מוכרח להיות מבורר היטב, ומותאם מאד, ומחושב בכל חומר המחשבה, אם לכאן ואם לכאן, אם קיצוניות, ואם למשל פשרנות לגלגנית, או שמא הגשה חלקלקה של איזה פתרון לעת־מצוא. ואם סם מרגיע, הרי הסכנות רבות עוד יותר. וכי יש מי שלא יניע נחיריים וימשוך בכתף: ליריות, סנטימנטים, אהבות – פטפוטים חבוטים, משעמם מאד.
היא אמרה: אינני בטוחה בכך, אבל קרוב לודאי, כי חיי אשה מתנדנדים בין הרצון לשחרור ובין הכמיהה להכבש. שניים שמתחלפים. ואם עוד לפני שנים מספר היה מקום לשאיפת השחרור, נאמר מעול הגבר, הרי היום שאיפה זו קיבלה צורה אחרת לגמרי. החברה היא אויבתה – אם אפשר לומר כך – הגדולה של האשה. זו החברה שהרחיבה את שלטונה בעולם, אם בנוסח זה או אחר, זו הרוצה להשתלט על הבוהו הכללי ולא רק הכלכלי, שהוא כה חביב על האשה מאז ומעולם. רק שינוי גרסה הוא במחנה פלוני או אלמוני מהו תפקידה של האשה בחברה, אבל אין מי שיחלוק על עצם השלטון של החברה באשה. מהלחץ הזה, הדכאון הזה, ההשפלה הזאת, רוצה – דומני – האשה להשתחרר. היש אסון גדול יותר לאשה, אם היא בעלת סגולות נשיות כפי שהן ידועות לנו היום, שהיא צריכה, למשל, לשאול בפומבי מהכלל רשות ללדת – מפני שכלכלת הנולד מוטלת על הכלל? ההגיון אומר: נכון. אבל מה אומר הרגש הנשיי? או, למשל, גיוס לתועלת החברה. הגאווה השאולה מספריו של גבר אומרת: וודאי. אבל ההרגשה האטומה טוענת באחת פינה אפלה: אני רוצה רק בפינה משלי, בפינה שקוטה אחת, שתהא כולה אך שלי. והוא הדין לגבי התביעה כלפי הילד, ואפילו הבעל. שיהא אפילו לא כל כך מוצלח או מזהיר או מבורך במידות מצוינות, אלא שיהא כולו אך שלי. לוא – המשיכה בלה – לא היה לי מין חומר כזה בשביל הופעותי, אולי היה מעורר גל של התנגדות, אבל היה מושך – גם את החסידים וגם את המתנגדים. זהו סיכוי לא רק להצלחה רגעית וחמרית, אלא ייתכן שאף היה נוצר הפה לאותם היגויים אטומים, המתרוצצים באין שומע בלבות רבבות נשים, שאינם רואים אור עולם עד שקמת בלה דוסטרו לבנות לך פינה פומבית משלך, פינה שהיא גם בשביל כולם וגם – כולה אך שלך.
ה 🔗
היה מי שאמר, כי העולם חי וקיים בעטיו של השלישי. מכאן אין כמובן שום ראייה ששניים הקשורים זה בזה, אינם מכינים אחד לחברו גיהינום או גן־עדן, לפי טבע התקשרותם – או שאינם מסוגלים לכך בלי עזרתו של אותו נחש קדמוני, אותו שלישי מסתורי, אותו אורח בלתי־קרוא, המופיע תמיד או כמעט תמיד בכל מסיבת־שניים, ושלרגל המסיבות המיוחדות של הופעתו אין להפטר ממנו בשום פנים. העובדה הזאת מרגיזה מאד לעתים קרובות את המסתכל מן הצד, השואל את עצמו: רבונו־של־עולם, האמנם אין לתאר עולם של שניים, שניים ולא למעלה מזה? והתשובה היא שאמנם עולם כזה יתואר מאד, אבל בעיצומו של המעשה העובדה היא עובדה, ואף־על־פי שדשו בה רבים, ממש עד כדי מיאוס, אין שום אפשרות להתעלם ממנה.
שלישי כזה היה רגיל לבקר גם אצל בלה – ואפשר לומר זאת בגלוי – לאו דווקא לקורת רוחן של הגב' פרל ורינה בתה. אם הראשון, כמנהג הראשונים מאז ומעולם, לא ידע בדיוק מה הוא רוצה, הרי שלישי זה דווקא ידע היטב את מבוקשו. מומחה מיוחד בכוח, משהו מסוג של מכונאי בפועל, מה שנתן לו אפשרות להתעטף קבל־עם באצטלה של מין אמן חפשי. ובלה זו, אם כי נמשכה לראשון, הרי לשלישי זה לאו דווקא, לכן לא יצא לפי שעה שום ממש מידיעתו את מבוקשו. אבל מאידך, לא רצתה להפטר ממנו לגמרי, כי האשה שבה מצאה כפי הנראה, שאין טוב ממחזרים רבים באופק, וכל המרבה רק סכנה אחת צפויה לה מזה: רווח ממשי בצורה זו או אחרת.
פלוני לא היה מחליף זכרונות, אם משום שלא היו לו, או משום איזו הרגשה אטומה שאמרה לו, כי הלא העבר והעתיד הם כל כך רחוקים לעומת אותו הווה, המפרפר ממש על כף היד. ריאליזם ציני זה הוא שמשך את רוב הנשים באווירה הכללית, שהיתה שרויה בעולם לפני המלחמה. אם מפני האכזב שדבק ברוב שאיפותיו של הדור – היינו שלמעשה נשאר לפליטה רק בדל־ההווה, אחר שלמגינת־לב כללית כמעט נגדעו כמו פתאום ענפי עתיד מבטיח, הנזונים מקליפות של עבר רב־שרשים – או משום איזו סיבה אחרת, ריאליזם ציני זה עודו ממשיך לתת אותותיו, ועודו מוסיף פה ושם להשפיע גם היום, כאותו דיבוק, שחייו מאתמול ושאינו שייך כבר להיום, המושיט מנחלת העבר הלילית שלו את ידו השחורה אל אור היום, וחוטף בגניבה כל כמה שהוא מספיק. איך שהוא, אחר עיון קשה לנסח, כפי שנאמר לעיל, כי בלה “לא רצתה להפטר ממנו לגמרי”. ייתכן כי על אף הכל – ובלה הלא גם היא אשה ומה שנאמר על כלל הנשים חל גם על הפרט – אף שלעולם אין לדעת זאת בבירור, הושפעה איך שהוא על ידו, פשוטו של דבר: הוא היה גבר והיא אשה.
גיבח, מספר הנעל 43, מצח צר, שיער גזוז, שפתיים דקות, ידיים ארוכות כשל קוף. מי יודע, אלמלא ידיים רסקניות אלו האמנם היתה מרשה לו להכנס לד' אמותיה? אבל ידיים אלו תבעו את שלהן, ויש לחשוב שרגילות היו להשיג את שלהן. אילו אפשר היה להרכיב את הידיים האלו לגוף אחר, ביתר דיוק – לראש אחר, היה נעים יותר גם לה, אין כל ספק בכך, אלא כיון שלפי שעה זהו דבר בלתי אפשרי, ולכל היותר זה רק חלום לעתיד לבוא – צריך היה לקבל את הידיים ואת בעל הידיים יחד אתן.
הגברת פרל ורינה בתה לא שמעו מעודן מה זה טיילוריזם, ומהי מהותה של אותה ממצצה נפשית הנועדה לשאוב מהעובד את מיץ מרצו האחרון. אף לא שמעו מאומה על המשלבה של חברות ואיגודים, אפילו שמו של אותו אינסול מרעיש העולמות, שעמד בראש מגדל־בבל של 161 חברות־ממון אדירות, לא היה ידוע להן, ולכן לא תארו לעצמן אפילו בחלום, כיצד פועלת מחלבת הכספים האדירה עד כדי זוועה. אמנם ידעו את השם פורד. אבל לא ידעו מהי ההרכזה הענקית לתוצרת מכוניות פורד או לתפוקת עתוני הרסט. ומשום כך אף לא תמהו מדוע זה דווקא הפורדים וההרסטים נתגלו כאנטישמיים מובהקים. הרכזה, המצצה. המכנה – האם מישהו ניסה להסביר למשפחת פקידים זו, כי ייתכן שכאן מקור התהפוכות המדיניות האחרונות? כי אם הקפיטל המסודר שואף לכבוש את כל העולם לתוצרתו במשלבותיו העשויות כישוף בתוך כישוף, כלום מפלגה פוליטית היא כלב? ואם הקפיטל, הפועל במצודותיהם הפרושות של מייצרי הנשק הכל־עולמיים מיסודו של זהרוב, עורר מלחמות כדי להבטיח שוק לעצמו וכל האמצעים היו כשרים לכך, כלום מפלגה פוליטית היא כלב? ואם הקפיטל המאוחד, לפי הורדה גדולה או העלאה קטנה של שכר־העבודה, בונה לעצמו את מגדלי התפוקה והמחזור והרווחים, ותובע בשביל עצמו זכות יחידה להסדרת כוח המחיה וכוח הקניה וכוח הסבל – כלום מפלגה פוליטית היא כלב? הווה אומר: הייחוד של המתייחד הוא המתנגד להרכזה כל־כללית. ומי עוד נוטה לכך כאנשי שלומנו? הלא בר־תמיה זה נושא נפשו לא רק לדגים לשבת, ליין־קידוש, למלווה־מלכה, אלא גם לאיזו חמימות שבלב, ולפרקים לאו דווקא בחיק המשפחה, אלא אפילו למעלה מזה. איזו פינה שקוטה לנפש, איזה מעת־לעת לפחות שתרגיש את עצמך גם אתה כבן־מלך, כי הלא לפני רבונו־של־עולם כולנו שווים, כולנו אחים, כולנו בני־חורין. האין בזה משהו שלא לפי רוח הפורדים וההרסטים? הם לא ישאלו היכן האדם. אדרבא, יגיד נא מר, היכן האדם, בצד בעלי המרכזים או בצד שכנגד? והיכן אהבת האדם? והיכן תכלית החיים? ואם חלילה יאמר האומר, כי יש רשות לפלוני קצת לשכב בשמש, לחם קצת את העצמות המעופשות הללו של גופך, שחיות וקיימות זה דורות על דורות, קצת – נו – פשוט להתעצל, או בגרסה אחרת: לחלום – מה יגידו על כך בעלי ההרכזה? אבל מאידך, אם תאמר: מי אני ומה כוחי, בלית ברירה אני מוכרח לענות אמן ואני נכנע, המצצה – תהא המצצה, הרכזה – תהא הרכזה, עד אפס נשימה, עד אזלת נשמה, עד שכל העולם כולו ייהפך מכונה מדוקדקת מונעת עפ"י מכוון אחד – מה אז? היכן אותו הזיק האחד בגלי החשכות? היכן אלהים?
גברת פרל ורינה בת הארבע־עשרה, לא שמעו מאומה על כך, לא ידעו על כך מאומה, ואף בחדרה של בלה דוסטרו לא השמיעו את הדברים כפי שנוסחו לעיל, אבל משהו מזה דובר שם, ומשהו מזה גונב גם לבעלות־הבית, אף־על־פי שאותם הבנים, האחים פרל הצעירים, שנדדו למדינות הים ושבודאי ראו עולם רחב והוויות עולם ומלואו, לא כתבו על כך דבר. אבל אפילו אלמלא גונב אליהן משהו מכל אותה זוועה, המתעבת את החשק החזק ביותר לחיים, הרי למראה אותן הידיים החזקות, השריריות, הגדולות, של אותו אורח, של השלישי, הן – המסתכלות מן הצד – הרגישו כי אפילו ידיים אלו, כשמשתמשים בהן ביעילות, הריהן מסוגלות לא רק להחניק את הגוף אלא גם את הנפש. הידיים הלא הן המכונה הראשונה בעולם, הן ההווה האכזרי בלי שום עתיד ובלי שום מחשבה על העתיד. והלא רק העתיד הוא האור, הבוקע מגלי החושך של ההווה. אבל הגברת פרל ובתה אפילו לא ידעו בבירור, שיש איזה פשר, ולוא לא כל כך קודר, לידיים. הן פשוט הרגישו, הרגישו באיזו חריקה נפשית, שדמות זו הכניסה לפינה החמימה שלהן מאחורי הפרגוד, שיכלה להיות כולה קורנת תקווה, אותה תקווה שהיא חלום טוב על עתיד טוב יותר, והנה הכל נתערפל והלך בעטיין של הידיים.
אמר ששמו הוא פרד אנדרסן, שהוא אמריקאי, ושירושה ענקית תלויה לו על גבו מדוד עשיר מאנשי הוולסטריט. אשרי המאמין.
ו 🔗
סיפר דן קמבר שראה את קליר, זו בעלת החוטם הקלאסי, שהחליטה כי טוב לאשה רק אם היא עומדת ברשות עצמה. אלא שהפעם כפי הנראה דעתה נתבלבלה במקצת. ואין פלא – כי נסיונות בלתי־נעימים יכולים להעביר אפילו גבר על דעתו.
סיפור המעשה של דן התחיל בערך כך. לילה גשום. ומשאין מה לעשות מטלטלים את העצמות הבלות לאיזה מחבוא לא נסתר ביותר, שיש בו למראית עין קצת חום וקצת אור, ומשהו מזויף מוסיקלי, ויותר ממשהו בשלל בקבוקים אמיתיים. ומנסים לחיות. וכדי לעשות בכל זאת משהו, וגם משום שמתיראים קצת מפני המלצר הטרדן — לוגמים משהו. אף שאפשר הפעם לוותר על כל לוואי של מרירות חיצונית. אחר כך מנסים להעביר תחת שבט הסקרנות המאומצת את קומץ הנוכחים, ולנסות כמה ניחושים בלתי־מוצלחים. כך מנסים לחיות. ופתאום איזו דמות רעולה, אבל מוכרה איך שהוא. לפי ההידור של המעיל הפתוח למחצה, לפי טוב־טעם החולצה, לפי שמיטת היד הלאה, לפי ההבעה הכבדה־הקלאסית – לא היה מקום לספק, זו היתה קליר. ומה תאמרו, היא שמחה לקראתו, שלא כדרכה עד כה, כי אמת היא אמת ואין להכחישה – סוף־סוף איננו מבני העליה, אפילו שום יחסן מאיזו בחינה שהיא איננו, וטיפוסים כאלה אינם, כידוע, לפי רוחה וטעמה. אבל הפעם, בלילה גשום, במחבוא נידח זה – אפשר באופן יוצא מן הכלל למצוא, שטוב כי יש כאן איזה בחור, אפילו סתם בחור. שניהם מצאו כי אין טוב מזה.
ידו הצרה, בעלת האצבעות הדקות־מוארכות, רעדה במזגו גם לה כבקשתה. ומה הפלא כשזה שנים, באמת זה כמעט יובל, שלא ישבת בחברת איזו גברת, תארו לכם גברת ממש, אלא שוחחת לכל היותר עם חברות אדישות פחות או יותר, וגם זה לא כפי שציפו ממך. וכאן לפניך גברת קלאסית, כיצד להתבטא, גברת מקסימה, שלא רק מצטיינת בכוח משיכה רב, אלא גם מיטיבה להשתמש בו. וסוף־סוף אינך תינוק, וגם אתה יודע, כי לכל אשה יש התקפות של חולשה, ואם אותה שעה משחק לך המזל ואתה נמצא בחברתה – היא נכונה לתת לך לא רק את הכל, אלא אפילו מה שקוראים אהבת־אמת ובלא שום תנאי. אמנם זה משתמע כמעשה־בדים שלא יאומן, ובכל זאת זה נכון. אבל אם להוותך אתה גורר אחריך צרור הגבות משונות, וסרחי חלומות מעורפלים, ואינך מבני הדור הזה, אלא איזה מין זכר־שנשכח מהדור הקודם, ואתה חושב שאתה יודע, כי יש חטאים בעולם, ויש עונש, ויש משהו הנקרא תשובה ואפילו בעלי־תשובה, וכל מיני בלבולי־מח אחרים – מיד אתה עשוי לבוא על שכרך: נקרע הצעיף הססגוני שמשתזר סביבותיך, ומקריחים ניצני הקסם הגדול שנפתחו לך, ששר־החיים המתקנדס הכין לך ברגע של חסד.
לא ברור מי שגילה לה, הוא או היין, כי יש בדעתו להפעיל עתה את האמצאה, שעשה בשעה שעדיין היו במקצת מהלכים למלים היפות, כגון: אנושות, אושר וכדומה. בכוח האמצאה אפשר להוזיל את מחיר התזונה ב־90%, או אפילו למעלה מזה. נגמרה התלות ברחמי הטבע, חסל סדר גשם, רוח, שרב, ארבה ושאר הצרות הצרורות. ואפילו בעלי הרומאנטיקה יהיו מוכרחים להודות בעל כרחם, כי אין בכך כל רע. סוף־סוף גם בית היוצר החקלאי לענפיו השונים לובש קמעה־קמעה צורה של בית־חרושת, ואין שומעים היום אלא על תפוקה של קפה, צמר־גפן, אורז, גומי, תפוזים. אמנם אין להתעלם ממלחמת המגן הנואשת, שבהכרח יעוררוה בעלי האדירים, יצרני המזון הטבעי למיניהם, השולטנים של הבקר, השייכים של החלב, האמירים של כל מיני השימורים ונושאי כליהם. וזו לא תהיה מלחמה קלה. וכמובן יש לשקול גם זאת: האין אמצאה זו טומנת בחובה איזו מכה חדשה לעולם. צא וחשוב כמה רבבות מחוסרי עבודה יוולדו בין־לילה. מיליונים. אבל מאידך – אם לא הוא, הרי יעשה זאת אחר. הלא מטבע האמצאות הוא, כי בדרך כלל הן נשארות נחלת־יחיד אך זמן קצר, ומה הועילו חכמים בתקנתם.
קליר הקשיבה, בקשב רב והולך. סוף־סוף ייתכן שבחור זה אינו כל כך סתמי, כבר ראינו שמראית־העין הראשונה מרמה. ואם לעניין אנשי־ מעשה – הלא את הרבית מהרווחים לא תספיק לספור. אפס וונדר־בולטים ואין רוקפלרים לעומת – הכוכב החדש, לעומת – מפעלי שמפל־קמבר. העיקר עכשיו בעל יועץ טוב, איש עסקים, שאין לרמותו ואין להוליכו שולל. ואם הוא, אם הוא רק מסכים, הרי מצדה לא תהיה מניעה. אמנם לאשה לא נאה התואר של מנהל־עסקים, אף שראינו גם זאת, ובקנה־המידה שלנו גם המושג “נאה” נמדד במידה אחרת לגמרי. אבל מכל הבחינות לפי שעה טוב יותר שתיקרא, נאמר: מזכירה פרטית. אמנם גם בתואר זה דבק איזה לוואי של גנאי, אבל מצדה אין שום היסוס. אסור להסס בשעה גורלית. ודווקא טוב שכך נתגלגלו העניינים שלה, איזה מזל שמוכרחה היתה להפקיר את הרפת המתועבת שלה ביחד עם כל הפנסיונרים החביבים. לא רק שכולם נמאסו עליה זה כבר, אבל לתוספת נעימות, נתגלה איזה דבר שלא כשורה, והיו מעורבים בזה אנשים שלא כדין – וסוף־סוף מה היא אשמה בכך, הרי אינה יכולה להיות גם אומנת של גברים מבוגרים, או איזו בעלת־אוב מצרית, המנחשת מנין לפלוני האמצעים לפרוות ולמכוניות ולתכשיטים וכיוצא בזה. אמנם לכאן נכנסה באקראי ולא ידעה עדיין מה ואיך, אבל מיד היתה לה הרגשה, שעתה יחול מפנה בחייה – והרגשתה מעולם לא בגדה בה. תא ודוק, דוק היטב, הרגשת אשה מהי, והרגשת אשה כמוני לא כל שכן.
הוא מזג והוסיף ומזג, לעצמו ולה, לה ולעצמו. העננים שהוורידו כבר בראשית שיחתם, הוורידו עוד יותר. והנה התחיל מאמין, כי בעצם כדאי לאדם לעשות רווחים, ודווקא רווחים גדולים, בפרט שיש גם סיכויים לפעולה גדולה, ולהפעלה גדולה עוד יותר, חלישה על מפעלים כבירים, שלטון יחיד על המקח והממכר העולמי, הטלת מס עובד על רוב מניינה ובניינה של האנושות, הטלת פחד־מות על מיליונים. זה מגרה, זה מהנה, זהו אושר. בפרט בחברת גברת מקסימה זו. בעצם גם הוגעת־מוח רבה לא תהיה, הלא המזכירה הפרטית בעלת ההרגשות, ברצון תקח על עצמה את רוב הטרחה. והוא – הוא יסתכל בה כמעט מן הצד ויהנה ממנה ומהעולם.
הוא מזג לעצמו ומזג גם לה והסכים לכל. והיא נהנתה כפל הנאה למשמע מחשבותיה יוצאות מפורשות מפיו – איזו התאמה נפשית, איזה עתיד מחייך לשניהם. אחזה בידו, הדקה, השבירה, והיתה רוצה להחזיק משהו יותר מוצק, היתה רוצה ללחוץ אותו ללבה, לשתות אותו, היא ידעה מה שרצתה ברגע זה של המפנה הגורלי בחייה. וגם בזה הסכים לה. וכששאלה אותו לדירתו והוא הסביר לה, כי חדרו אינו מותאם עדיין לשום קבלת אורחים נכבדים, הזמינה אותו למלון שלה, סוף־סוף מגיע לשניהם ספל קפה מהביל. והוא הסכים גם לזה. בחיי, בעל מסכים כזה לא היה מאז פרק את עול אמו מעליו. הוא היה השלל שלה, ביזתה המוחלטת, הרווח הנקי שלה. עתה הרגיש גם הוא, כי העיקר הוא – צמרמורת שבגב ואיזו שהיקה שבלב. והלך אל חדרה. נשען עליה, כי אותן הרגליים שלו לא רצו משום מה לזוז, והיה מוכרח להרים ממש כמו בידיים רגל אחר רגל, צעד צעד, כדי ללכת אחר זו, המוליכה אותו למקום שאדם כמוהו רוצה ללכת.
ובחדר מלונה, כששפתה את הקומקום החשמלי, שכב הוא על הספה וחיכה לה. בעצם דמדם, שמיד יתחיל ודאי אותו שיח־ושיג טפל, סוף־סוף בנקודה אחת כל אשה דומה לחברתה: הנה הטרף, הנה העכבישה והנה הזבוב, הנה מתיקות שבהתחמקות המעושה, וההתחפשות הפתאומית, וההשתכחות הגמורה. אלא שעדיין לא הגיע לידי כך, הוא עדיין דמדם משהו, והיא עדיין קשקשה בכלים ורשרשה בשמלות וגלגלה בצחוק דק, כאיזו תרנגולת המשתכרת מגשם בלתי־צפוי – ופתאום אמר:
– “שכחתי לספר לך עוד פרט קטן – את האמצאה הגאונית עדיין לא עשיתי”.
ז 🔗
דומני שרבים יענו בהן בלתי־מפוקפק, אם יישאלו: הרצוי הוא להרחיב את אפקי המחשבה, לקלוט ידיעות עולם ככל האפשר, להיות קרוב אצל השאלות והמשאלות של הדור. אבל יהיו גם רבים מאותם הרבים, שיתחילו מהססים בתשובתם כשרק יתברר להם כמה יכולים ידיעות כאלה, ואפקים כאלה, ומשאלות כאלה לא רק להרחיב את הדעת וכיוצא בזה, אלא גם להחריב עולם של ממש, שהיה קיים עד כה, והיה מעניק אפילו איזה רגע של אושר פחות או יותר – בלי לספק תמורתו אף כלשהו הראוי לשמו. אמנם תהא דעתם של אלו כך ודעתם של אחרים אחרת, למעשה אין היא קובעת כל מאומה, כי טבע הוא באדם שהוא נתון להשפעות, והגלגל לעולם אינו יכול לחזור חלילה.
ואם כך הדבר, כיצד ייתכן שגברת פרל זו ורינה זו – הקולטות את הנעשה מאחורי הפרגוד. על אף החינוך המצוין שנתברכו בו, ואף נניח שחוש השמירה העצמית שלהן מפותח לעילא ולעילא – יעשו ולא ייפגעו ע"י כך? אבל הואיל ובדרך כלל תמורות כאלה חלות לא באופן פתאומי ובבת אחת, אלא זרת בצד אגודל ואריח על גבי אריח, אף שיש גם לגבי כך חריגות ממינים שונים, הרי שיש משום עניין מיוחד בשיחה, שנפלה פתאום בין רינה לאמה, משום שרק שיחה פתאומית כזאת, היא אבן הבוחן הבדוקה, ורק לפיה אפשר לשפוט עד להיכן הגיע גלגל התמורה.
במטבח המצוחצח, שד' על ד' שלו נוצצות מזכוכית מנוקה היטב ולובן מאיר עיניים, כשרינה כמדי יום עוזרת לאמה לשטוף את הכלים, השמיעה פתאום:
– “אמה, אני אלך לקיבוץ”.
אילו היתה אומרת זאת בחדר, או אפילו במרפסת הסגורה, לא היה הדבר מדהים כל כך. אבל כאן, דווקא כאן, בקדשי הקדשים של הגברת פרל, בהיכל טבחות זה, השומר בקנאתנות כמעט־פראית את הזכרונות הטובים ביותר מימי חיי המשפחה המאושרים שלה – כאן זה היה באמת יותר מדי. אמנם האמת ניתנה להאמר, כי הגברת פרל לא ידעה היטב מה זה קיבוץ, ומה טעמו הגיאוגרפי ופירושו החברתי, ואפילו לא ידעה באיזו מידה יש ממש באיומי בתה. הרי ידוע שלבעלה, נשמתו עדן, לא היה פנאי לבלבל לעצמו את מוחו העסוק־תמיד בשאלות בלתי־פוריות מסוג זה, ואם הוא כך, היא לא כל שכן. ואף־על־פי־כן אין להכחיש כי גם אליה גונב משהו, עוד בימי נערותה בנווה־שלום המעטירה, בהיותה במקצת תופרת לאחרים ובמקצת קשורה לבית הוריה, אותו בית ורוד בין החולות, ששיער שחום עולה פה ושם בגג־הרעפים שלו, ושיד ירוקה טבועה בשערו למזל, שהנה זה רק עכשיו נזכרה בו אחר שכמעט פרח לגמרי מזכרונה אחר נשואיה הברוכים – גונב גם אליה משהו על עבודה מייגעת בשדות זרים מהנץ החמה עד שקיעתה, ועל חדר אוכל עצמי ומשותף, שלפעמים משתכרים בו ורוקדים בו ומציגים בו, וביחוד נואמים בו, ושיש שם ישנים באהלים אפילו בחורף, ושכולם מקלקלים שם את הקיבה. רצתה לומר לבתה בפשטות גמורה, שהחשבון הברור מראה, כי לא כדאי ללכת למקום שמקלקלים שם את הקיבה, אבל עכשיו לא ידעה כבר כיצד אומרים זאת. ואם להרחיב קצת את הפשטות הגמורה, הרי עד גיל ארבעים כמעט שלא שוחחה, לא רק בעניינים כגון קיבוץ וכיוצא בו, אלא בשום עניין. ובטוחה היא שאפילו אותם בנים, שפרחו מקינם ומצליחים לתועלת עצמם ובכלל למצוא את לחם חוקם בכבוד, והם פקידים נאמנים למסורת האבות, שיש בזה בלי ספק סימן מובהק לכשרונם והבנת העולם ודרכיו – אפילו הם אינם יודעים כיצד ומה עונים לקטנה מתחצפת זו, שדווקא היא מכל בני המשפחה עושה רושם כאילו רצתה לחרוג מהמסגרת הקבועה מאז ומתמיד. בבלבול זה, בחוסר ישע זה, כאותה טובעת שאין לה זמן לשקול ולברר, אלא היא נאחזת בכל הבא ליד, נאחזה היא בפרגוד, היינו בשיחות שחדרו גם אליה מאחורי הפרגוד, מחדרה של בלה דוסטרו.
היא נאחזה בפרגוד ותוך כדי האחזות זו כאילו הרצינה יותר, כאילו קומתה הקטנה והצמוקה גדלה ומתרחבת, כאילו לא היא אלא מישהו אחר, כאילו הפרגוד עצמו הוא המדבר.
– “הלא גם את שמעת מה שמדברים אצל בלה. עכשיו חיים אנחנו בדור של הר… הרכזה, כך הם קוראים לזה. ממציאים. כל יום ממציאים מכונות, תחבולות, מיני כישופים מודרניים. והעיקר שרוצים להפטר מזיעה, מעבודת־ידיים, מצרות כאלה. אפילו גומי סיני… סינטתי הם עושים, ועוד מעט יעשו קפה מחול, ותפוזים מסיד, ובכלל כל הדברים שצריך. ולמה את רוצה ללכת דווקא למקום כזה, שיהיה בקרוב מיותר לגמרי. מוטב כבר פקידות, כמו אבא, כמו כל האחים שלך, כמו כל בר־מזל”.
כאן הפסיקה, נאנחה אנחה עמוקה כעייפה מהשיחה, שכאילו התפרצה ממנה שלא בכוונה תחילה, ונעזרת בזכרונות ימי אשרה המשפחתי ובקומץ החלומות שחסכה לעצמה מאוצרות בעלה, נשמתו עדן, המשיכה לשפוך את לבה:
– "ידוע לכל, שאביך היה פקיד שאין רבים כמותו. פקיד, אני אומרת לך, אם הוא רק פקיד טוב, לא חכם גדול ולא טיפש קטן, כל השערים פתוחים לפניו. פקיד, אני יודעת, אינו קשור דווקא למקום פלוני או אלמוני, או לעבודה מיוחדת זו או אחרת. פקיד טוב נחוץ בכל מקום. מהנדס או רופא או בעל מקצוע אחר, יכול לעבוד אך במקצוע שלו, ואם הוא מתמחה למשל בענף של המקצוע, הוא עובד רק בענף שלו – לא כן פקיד טוב. בכל מקצוע, בכל ענף, בכל חור הוא דרוש. הלא קרוב היום, שהמכונות תעשינה הכל, והפקיד הטוב יספיק כדי לכוון את מהלך כל העניינים בלי שום מומחים מיוחדים. הפקיד הטוב כל העתיד לפניו, וכל התקוות הטובות הן לצדו. היודעת את מה היה חלומו הגדול של אבא? כל האנושות נהפכת לחבר פקידים טובים, וכל העולם כולו משרד גדול אחד. כל איש ואיש יושב אל שולחנו, לפני כל אחד פנקסים, שוברות, עטים, עפרונות, מהדקים, סרגלים, מנקבים ושאר המכשירים – ושקט בעולם, ושלווה בעולם, ואושר בעולם – ".
רינה נדהמה. לא כל כך שאמה, היא שכמעט מעולם לא פתחה את פיה, השמיעה עכשיו כמעט נאום שלם, אלא בגלל מה שהשמיעה. ייתכן שלא הכל יצא מפי הגברת פרל, כפי ששמעה זאת רינה. אך ייתכן מאד, שלא אמרה מה שבעצם רצתה לומר, אלא שהיתה כאן איזו מזיגה משונה של השפעות העבר ושל השיחות מאחורי הפרגוד ביחד עם הגבה טבעית של אם. אבל באזני רינה נתלכד הכל איך שהוא, המלים שנאמרו יחד עם המלים שנבלעו, המלים שלא נאמרו ושצריכות היו להאמר, יחד עם המלים שנאמרו ושלא צריכות היו להאמר – ואחר שהסדירה אותן במהירות הבזק, לא בכלי השכליות שלה, אלא מתוך איזה מין יצריות של חיה נבונה בדרך בני גילה, באצטבאות הפנימיות שלה, והעריכה אותן בשים לב לדברים שנקלטו אצלה בתנועת־הנוער, שאליה נסתחפה בבית־ הספר כמעט בלא־יודעים ובלא רצון מיוחד מצדה – יצא שבסופו של דבר תאמו אלו את אלו להפליא, אם כמובן להביא בחשבון ששם פרשי נעורים בני גילה ופה אמה שלה בת הארבעים, שפרשה מכל עניין שלא היה לפי רוח בעלה. היא הרגישה את העיקר, המשותף, את הבושה הבתולית של לב צעיר ואת היסוד החלומי התמים. אבל כלפי חוץ, כמובן שלא הראתה שום סימן של הבנה. וכדרך בנות גילה היו עיני הקטיפה שלה מצומצמות, לסתותיה מנופחות, וכל דמותה לא הביעה אלא עקשנות אילמת והתנגדות בלתי־פוסקת מראש לכל מה שהגדולים הללו עלולים להשמיע. ואילו עיני הקטיפה של האם הפיקו דווקא ברגע זה שפע של אהבה, הלא בלב אם שלה התגלגלה איזו הרגשה עדיין בלתי־ברורה, שמא זהו הרגע המכריע בגורל שתיהן – אבל עתה, אחר השתפכות שיחה הקודמת, כבר לא ידעה באמת מה לומר. כברק עברה במוחה גם המחשבה, כי ייתכן שהיא עצבנית כל כך משום שבגיל זה ואולי ברגע זה חלה התמורה הגדולה בגוף הילדה שלה – והסמיקה מעצם המחשבה. והבעתה היתה כל כך חסרת ישע שהשפיעה על הבת המנופחת, שפתאום הזריקה את זרועותיה על צווארי אמה, נשקה לה פעם ופעמיים בלחייה, ושאלה כבלי קשר עם כל הקודם:
– “אמא, את היית מאושרת עם אבא, האיה גם אני קצת מאושרת?”
ח 🔗
עיניה הקטופות אחוזות־השינה של רינה ברכו בבוקר השכם את דן קמבר בהכנסו. היא כולה קטיפה ואור זרוע לקראתו, אבל הוא לא קטיפה ולא אור. לסתותיו לא הכחילו הפעם מגילוח ועיניו לא האירו. היה שחור, היה מעורפל, כולו מקומט היה בהבלעו בחדרה של בלה. ממש רחמנות שטפה אותך למראה רינה ידידתו. אבל שום רחמנות לא היתה לגבי בלה. חליפת־הבוקר הסינית שלה היתה למשא. ההיבע שלה היה למשא. ולא איכפת לו שאמרה כי ביקר אצלה זה רק עתה – השכם בבוקר – פרד אנדרסן. בלה יצאה לחדר האמבט, ולו לא איכפת. הוא מספר לה, כפי שהוא רגיל בגילוי לב לספר לידידתו, ולא איכפת לו אפילו שעדיין לא חזרה, שעדיין אין איש בחדר.
מנין הוא בא, לא חלילה מחדרו, אף לא מאיזה מסע נצחון. מחבית השומן הוא בא, ישר מהמסבאה הנידחה של המנחם. אתה רואה אנשים, יש ואתה רואה אותם למאות ביום אחד, ואפילו אינך משער מהו שלוחץ את זה ומה את השני. אי־אלו שפנים לחוצים, אי־אלו עכברים מבולבלים. אתה אוכל ששליק ומפטיר ביי"ש, אתה בולע כבב ושוטף גרונך בקוניאק, מקנח בכל מיני מחמצות וחזור חלילה. ואותו המנחם יושב מולך וטוען. ואתה יושב מולו וטוען כנגדו.
– “מלחמה. זה לא טוב. אבל לפני המלחמה גם כן לא טוב”.
– “עזוב המנחם, אתה שתוק, אתה שתה על חשבוני אני אומר ואל תבלבל מלחמה”.
– “אתה דן, אתה שתוק. יש מוח – מבינים מלחמה. להמנחם יש מוח, המנחם מבין מלחמה אחד סבא היה בכפר שלנו, והוא בן שמונים או בן תשעים או יותר אפילו, מה אני יודע, ואומר לי, המנחם הוא אומר, אני בוכה. ואני אומר, סבא אתה כבר בן תשעים, לא ילד אתה ולמה אתה בוכה? אומר סבא, המנחם הוא אומר, אתה אוהב אותי, אתה? אומר אני, סבא, אוהב אני. אומר סבא, אם אתה אוהב אתה, המנחם, אתה נותן לי מה שאני אוהב. אומר אני, ומה אתה סבא אוהב אתה? אומר סבא, חיים אני אוהב, המנחם, אוהב אני… אני המנחם לא יכול לתת חיים”.
– “נכון גדול, המנחם, אבל שום איש לא יכול, ומה אתה גדול מכולם?”
– “אתה דן, אתה לא מבין. עולם גדול זה כמו אחד כפר. בכפר יש אנשים כמו בעולם יש אנשים. איש אחד זה איש טוב, רואה איש שני חלש, בא ועוזר לו, רואה אשה חולה בא ונותן לה, חלב נותן לה, יש שמחה אצל זה, בא אצלו ושמח אתו, ואוכל אתו גדי או שתי תרנגולות, ושותים ושמחים. ויש אחד רע יש, ולא רוצה לעזור, ולא נותן חלב, זה קם ויורק על שני, וגם שורף בית לשני, ולא בא אצלו לאכול גדי או תרנגולות, זה איש רע ושונא סתם ככה, כי זה טבע שלו. אחד רע בכפר, זה לא איכפת. אבל שניים ושלשה, זה רע בכפר, ואי אפשר לחיות בכפר. והולכים מכפר זה, ומי הולכים, המנחם הולכים ואשתי הולכים, וזה לא טוב”.
– “מה הרעש, המנחם, עזבת את הכפר ובאת לכאן אלינו, הרי זה טוב?”
– “לא טוב, זה לא טוב. אתה לא מבין. אני רוצה אני בא, זה טוב. אבל אני בא, כי שם לא טוב, זה לא טוב. הכל לא טוב. אחת אשה יש להמנחם, יש עוד אשה זו. שם בכפר טוב, שם אשה בריאה, ופה, מה פה? הולכים בדרך, הולכים, ונוסעים באניה גדולה עם ארובה גדולה, נוסעים, ובאים. אחד ידיד גדול יש לי פה, והוא בחור חכם גדול, הוא איזה איש גדול באחד בנק, ויש לו שם שולחן גדול, ואפילו במכונה הוא כותב, באותיות גדולות, ועושה חשבון גדול, ונותנים לו שם משכורת גדולה, אפילו עשר לירות. וזה הידיד אומר, המנחם, הוא אומר, אני נותן לך אחת הלוואה, ואתה עושה לך אחד רסטורן גדול, ואני בא אליך, אני וכל החברים שלי, ואתה נותן ששליק וכבב, ולי אתה נותר3 יותר מכולם, עסק טוב זה”.
– “הנה אתה המנחם, רואה אתה. סוף־סוף עשית סידור”.
– “לא טוב זה סידור. רסטורן יש לי, זה אמת, אבל איש טוב זה לא רסטורן, וזה גם אמת. מלחמה אחת יש אומר אני, לא בחוץ יש מלחמה, אבל בלב יש מלחמה כי נגמר איש טוב. וזה לא טוב”.
– “אבל המלחמה תגמר, ויהיה סדר טוב יותר בעולם, המנחם”.
– “המלחמה תגמר, זה אמת. אבל סדר טוב, זה המנחם לא יודע. גם בכפר שלנו יש חתיכה גדולה של שמאל ושל אדום. אחד אומר עולם יהיה טוב, עושים שותפות כולם עם כולם, אחד יש לו ואחד לא יש לו, עושים שותפות. זה נותן פרה שלו, וזה נותן תרנגולת שלו, ושוחטים ומתחלקים. אבל גם זה לא טוב. כי אוכלים ושותים, ונגמר תרנגולת ונגמר פרה”.
– “ואיזה עולם אתה רוצה המנחם?”
– “עולם שלי זה טוב. בעולם של המנחם נותנים לכולם מה שרוצים. זה עולם טוב. לסבא נותן חיים, נותן אני. ולאשה שלי אני נותן בריאות, נותן אני. כי אשה שלי בכפר שלנו, היא כמו בצל, יש בריאות ויש ריח. ופה היא לא טוב. אחד קור יש לה, אני מביא אני אחד רופא, זה רופא לוקח כסף, לוקח ונותן כדור אחד ושניים. היא אוכלת כדור אחד ושניים, ואחד קור יש לה. אוכלת עוד כדור אחד ושניים, ושוב אחד קור יש לה. זה רופא לא טוב, לא יכול לתת בריאות. מה עושים, מה עושים המנחם, יושבים ושותים, שותים ויושבים. למה הולכים לפה, אשה חולה לא טוב. אתה אומר, אומר אתה – היא כועסת. אתה שותק, שותק אתה – היא בוכה. לא טוב אשה חולה. נגמר יום ונגמר לילה, ונגמר בית ונגמר מטה. זה לא טוב, זה מלחמה. וזה לא טוב”,
כל התריסים מוגפים במסבאה של המנחם, שום אור, שום זר, שום מפריע. רק שני תינוקות לא חכמים ביותר, שופכים את לבם זה לזה. באותו מעמד גילה דן להמנחם שאם אין עולם טוב, הוא יורק על העולם, ויורק על אשה, ואפילו על הרבה נשים, ועל הליטרה של אהבה, ואפילו על הידידות הוא יורק. זה לא אותו דן שיושב בין המשפטיים, וכל העולם יורק עליו, והוא מסכן שאינו יכול לעשות כלום, אלא זהו דן שיורק על העולם, כשהוא שכור, הוא יותר חזק מכל העולם.
וכשהאיר השחר והפכיח קצת את גבור היריקות הליריות, הלך מעט המנחם, אבל לא נפרד מהנוחר בשנת הלחוצים שלו, כי בחמוק השכרות חמק גם אסימון הנחמה האחרון, שהיה אולי נמצא באיזה חביון מחביוניו, וכיצד ייפרד ממנו בלי ניחומים? יצא וחיפש ומצא אותו סרסור, שפרצופו מטושטש בזכרונו לגמרי ושבזמן הגאות היה מסובב אותו ולוכד אותו בפח של רחמנות, ומפתה אותו לנסות מזלו במגרשים – כי לא רק שצריך לתת להרוויח קצת גם לבר־נש שכמוני, אלא סוף־סוף משקיעים רק פרוטות, ואין בזה שום חטא אם פתאום המחירים עולים, ואם רוצים שומרים לעצמו נכסי צאן ברזל, ובמקרה הגרוע ביותר, מפסידים רק את הפרוטות של ההשקעה. עכשיו הגיע המקרה הגרוע ביותר: קנה לו אחיזה באדמה, לא כפי שתיאר לעצמו הסרסור, אלא אחיזה לשם אחיזה, ואולי בית יבנה לעצמו – אלא שעכשיו מכר – את הכל. מפוטם בשטרות כסף, בא לפרוע לבלה את חלקה. תא ודוק, דוק היטב, כי זה השיעור האחרון, אחריו לא יבוא כבר שום פרעון נוסף.
בלה חוזרת מהאמבט, מרועננת ומריחה מהפודרה. את חלקה היא לוקחת מידידה, שכך היא מבינה ידידות אמת, וכך מבינה הגברת פרל את מקור פרנסתה המסתורי. ודן מתבהר במקצת, כאילו בתנופה נואשת אחת פרק מעל עצמו איזה חלק מהעול המעיק עליו. אבל לא משום שהיא מספרת, כי אותו פרד הוא בעצם טיפוס של נצלן שפל. אף לא משום שהיא מגלה לו, כי רוזה יפה, ידידתה, אשת הסוחר האמיד, זו בעלת העיניים הספיריות, השמחה תמיד בגורלה – החליטה להפרד מבעלה. בעצם לא אהבה אותו מעולם והחשבון פשוט בתכלית. את הילדים לוקח הוא, את מחיתה משלם הוא, והיא חופשיה לעצמה ורואה חיים. זהו פתרון לא כל כך רע בשביל אשה, רק חבל שכדי להגיע לכך צריך קודם למצוא איזה פרצוף, שאפשר להתחתן אתו.
ופתאום היא שואלת: שמע דן, למה זה לא נתחתן גם אנחנו? האם לא עלה פעם על דעתך, שגם אתה יכול להזדקק לאשה?
ט 🔗
אחרי כל אותם הדברים המוזרים, שבאו והתרגשו על הגברת פרל המסכנה, שכל משענות החיים שלה, המחושלות באש העבר המזהיר, נתרופפו פתאום לגמרי, ושלא ידעה עכשיו אפילו במשוער באיזה גלגול היא נמצאת ומה טומנת בשבילה השעה הבאה, והיתה מבולבלת לגמרי בלי אפשרות למצוא מכוח עצמה איזו הסדרה בשביל עצמה, אף־על־פי שלאשרה לא הרגישה בכך בכל אותה חריפות, כפי שנוסח לעיל; ואחר שדווקא רינה הילדה שאבה משטף המאורעות משנה־כוח לגבש לעצמה עולם חדש, בשביל לחיות בו, ומצאה בו לעצמה לא רק שרשים, אלא גם הפריחה גזע, וענפים ועלי־ירק, הגם שהיא כמו אמה, היתה מבולבלת לעתים קרובות, ואף היא לא היתה יכולה למצוא את המלים הנכונות לביאור המצב – אחר כל הדברים האלו, ואפילו אחר אותו מעשה מוזר שרה בשעת אחד מביקוריו של פרד, כשבלה לא היתה בבית ורינה מוכרחה היתה לשמוע את כל מה שסיפר לה על אותו איכרוס הכנעני מהאגדה היוונית שעשה כנפיים לעצמו, ואותן המכונות המוזרות של ליאונרדו דה וינצ’י, ואותם האחים רייט התמימים שהתעקשו דווקא בשנת 1903 באמריקה להניח יסוד לטיסות באוויר, וכל מיני צירופים שבאו אחר כך של הליקופטרים, אורניתופטרים, מונופלנים, ביפלנים, טריפלנים, מולטיפלנים, הידרופלנים, הישגים בגובה, שיאים במהירות, נצחונות בשהיה בלתי־פוסקת באויר וכיוצא בזה – וכיצד פרד סגר את אמה במטבח והיה קרוב אליה, וכיצד בלה הופיעה פתאום בחברתו של דן, ופרד ברח ככלב מורטב, וכיצד אמה התעלפה פתאום – אחר כל הדברים האלו שהיה להם הד רב, ותוצאות חשובות, שגרמו לתמורות אדירות בלב, אף שלא היו נראות לעין החיצונית, הופנתה תשומת לבה העיקרית של הגברת פרל דווקא לדמות אחת, לאשה אחת, שהיתה כמעט נחבאת אל הכלים עד כה. הכוונה היא למרגריטה בלום. הגברת פרל הצמוקה, שלא רק גופה אלא גם לבה היה צמוק ומצומק זמן כה רב, הרגישה עכשיו פתאום, כי שם בפנים, עמוק עמוק בישותה, מלבלב משהו, עדין מאד, איזה ניצן דק ורך, איזה משהו שיכול להיות פעם יפה מאד וחזק מאד ועיקר העיקרים בחיים. זו הפעם הראשונה בחייה הרגישה, כי אפשר באמת ובלא שום תנאי לאהוב את מישהו או את מישהי, בלי לצפות לשום גמול, אלא לשמו בלבד.
הגברת פרל הבינה פתאום, שאין לדון אדם לפי מעשי עצמו, ולא לפי מערכת כל העניינים המתרקמים סביבו בידיעתו או שלא בידיעתו, אף שחלק מהם נעשים או אך נגרמים על ידו. אין לדון את מרגריטה בלום לפי מה שסיפרו עליה, ולפי מה שידוע עליה, לא לפי המשחק העלוב ששיחקה בחתנה הראשון, ולא לפי התיאטרון שערכה לבעלה הזקן עטור הנכסים. הרי אם תסתכל מקרוב בכל תופעת החיים החורגת מהמסגרת הרגילה, ושמרחוק מופיעה כעוטה זוהר מיוחד ועטורה קרני הוד וכמנת־חלקו של אחד נבחר דגול מרבבה בלבד, תמצא כי יש כאן גורמים מיוחדים ותנאים נוחים ומסיבות מסייעות וכיוצא בזה, שבהם אותו דגול מרבבה היה עטוף כבאיזה נייר־אריזה, עד שהופיע לפנינו בדמות לדוגמה, החתומה בגושפנקה של הערכה כללית והערצה מאושרת ע"י כל המשרדים הרשמיים. אם כך, יוצא שאותו יוצא־מהכלל אלמלא אותם גורמים־תנאים־מסיבות לא היה משיג בשום פנים מה שהשיג, ואיש לא היה יודע על קיומו כפי שאין יודעים על קיומך. מכאן שלא תמיד דווקא המעשים שנעשו הם העיקר, ולא תמיד הדמויות הידועות לכל, הן הסמל העליון של היופי המלבלב שבלב. שיש יופי מלבלב בלב – בכך לא פקפקה עכשיו. זאת הרגישה הגברת פרל, וידעה באופן מוחלט. ואם יש יופי כזה, והדגש החזק איננו דווקא במעשים שנעשו, הרי רק האמונה המוחלטת היא העיקר, אותה אמונה שאותו יופי – אשר קיומו בטוח ומשכנו בלב, ובתנאים נוחים יכול לפרוח כאיזו שושנה משכרת בצורת איזה דיוקן מאושר – הוא הא' והת' של החיים שלנו. חותם של יופי כזה היה טבוע בפניה של מרגריטה, בקלסתר פניה הצעירים, השתקף בבת צחוקה המחשמלת, עלה כריח ניחוח מכל הדמות הגמישה, הגבוהה אבל לא רזה מדי, האציל חן מיוחד מכל תנועה שלה. הלא היא היתה עשויה… אך לא, לא כזאת היא, לא שחקנית, לא נגנית, לא רקדנית. אפילו לא נואמת צבורית או עסקנית של צדקה. אבל אין ספק שיכלה להעניק לרבים, אולי לכולנו, אותו משהו שכל כך אנו נכספים אליו. הגברת פרל ידעה כבר, שהיו כל מיני מושיעים וגואלים בכל מיני תקופות, רק שכולם כאחד היו גברים. אבל אילו היה זה אפשרי, כי אשה תופיע כפלא־כוכב בשמי האדם – ואולי צריכה היתה מרגריטה זו להוולד גבר, ומשום שאיזה בעל הלצות בלבל את היוצרות והיא נולדה אשה, נתבלבל שר החיים ובלבל גם את חייה.
בלה דוסטרו לא בכתה אף כלשהו כשסיפרה לבעלת הבית שלה, הגברת פרל, שאותה ידידה שלה, אותה מרגריטה בלום היקרה, שתמכה בה ביד נדיבה (ושוב נתגלה מקור פרנסתה החשאי של בלה), היא שנוצרה למשהו גדול, היא שמוכרחה היתה למצוא לעצמה איזה דבר גדול כדי שתוכל להקריב למענו את כל חייה, לא יכלה להסכים להווה שלה, ולסיכויים שבו ולחוסר עתיד שלה, ובלית ברירה מוכרחה היתה לשים קץ לחייה בזרועות בעלה הזקן.
כך הגיע הסוף לכל התמיהות, וכך הגיע הסוף הפתאומי גם לאותו פרח נפלא של אהבת האדם, שהתחיל נובט בלבה של הגברת פרל. לא התפלאה כלל כששמעה, כי רוזה יפה הגרושה מבעלה התנדבה לצבא, לא התפלאה שזה זמן רב לא הגיעו שום מכתבים מבניה שהפליגו מאז למדינות רחוקות, ומי יודע עתה מה טמן להם פח הגורל, ולא התפלאה שאותה אשה קלאסית, קליר שמפל, הצליחה לפני הכרזת המלחמה האחרונה להבטיח לעצמה מקום באווירון האזרחי האחרון שהפליג מזה בחברת פרד אנדרסן האמריקאי. כלפי חוץ היתה הגברת פרל שוב כמו שהיתה מאז, אשה בת ארבעים, צמוקה ושחרחורת מעבר לסף הנשיות מזה. אבל זריזותה הקודמת כאילו נפגמה כלשהו. עד נקודה זו השפיעו עליה המאורעות החיצוניים – אך לא יותר מזה. ולא הניחה מקום לשום השפעה נוספת אפילו כשהגיעה אליה הידיעה, שבלה דוסטרו עוזבת את החדר אחר מות ידידתה הקרובה ביותר, משום שהיא מתחתנת עם איזה בחור, שמרננים אחריו שהוא גם עשיר וגם צעיר.
את החדר שנתרוקן לא העזו להשכיר. הלא הוא מכיל כל כך הרבה דמויות, הלא גורלות שונים נקברו בו – כבית קברות הוא, שקט ודומם וכמעט קדוש. וכשבאחד הימים דפק פתאום דן קמבר, שהופיע כמנהגו בימים האחרונים מבוסם במקצת, ועמד כתוהה על סף בית הקברות הקדוש שלהן, והפליט שהוא בא עכשיו מההלוויה של אשת המנחם – ופתאום פנה ללכת כלעומת שבא – תלו בו שתיהן, האם והבת, עיניים תמוהות, בפתח עמדו זמן רב ללא נוע, כאילו זה אחד מת, שעל פי טעות משונה נתגלגל לכאן לרגע קט, ולבסוף שקע שוב באותו חושך אין־סופי, שחזרה ממנו אין.
ואולם אותו עולם חדש, אותו יופי וכוח האצור בדמה של רינה, לא הגיע עדיין לכלל ביטוי. ייתכן כי אילו היתה בגירה יותר, היתה נופלת על צווארי דן ההולך מעמה ומנשקת אותו מאד, ואולי גם בוכה. אף ייתכן כי אילו היתה יכולה כבר עכשיו לחשוב מה שתחשוב ודאי באחד הימים, היתה מנחמת את אמה, ומסבירה לה, כי העולם על אף הכל אינו כפי שהוא נגלה למראית־עין, כי אותן הידיים הרסקניות, ואותן המכונות שכה הרבה דובר עליהן, ואותן הטיסות האדירות לכיבוש האוויר, ואותם הכיבושים האחרים שמעוררים זוועה, ואותו ים של דם הניגר מכל הצנורות – כל זה לא לשמו בא, אלא שבכל זאת יש איזה הסבר לדבר. ושעל אף הכל, יש תקווה לעתיד לבוא. ואפילו דן קמבר אינו מקרה אבוד חלילה.
אבל כאמור, היא עדיין לא הגיעה לכלל ביטוי.
אין דבר. יש לי זמן. אחכה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.