קיימת גירסא מוקדמת לסיפור, משנת 1964 – בכותר “שלש מיתות: וסיפורים אחרים” מסע הילד אבילחם
הערת פרוייקט בן־יהודה
*
על יד יצוע אמו החולה יושב הילד אבילחם ובוכה בכי ללא הד, כדונג יצהיבו פני אמא. ממש כמו הדונג אשר רדה אביו מהכוורות. ואבא איננו, אבא בשדה, בחריש אין להתרפוֹת. הפועל השכיר יהודה לא יוכל לכל העבודות לבדו, אבא שוקד על עבודתו מאין כמוהו. מיטיב לדעת אבילחם. פקד עליו אבא בצאתו עם שחר לבל יעזוב את אמא הצהובה לנפשה. לשוא תחכה לו הילדה רינה על שפת הים. מים יגיש לפי אמוֹ ואת היתושים העוקצנים יגרש. מצומקים פניה, החולים מצמיקים את פניהם למען ישכבו במיטה – אומר הילד ללא קול ושפתיו נעות. לוא הבריאה אמא – הוא נאנח – כי עתה היתה מחליקה על פניו ביד ענוגה ואוהבת. במטבח אין ריבה ואין פירות משומרים. כה טוב היה להניח את הראש בחיק אמא בערבים – בוכה הילד בלבבו לבל תשמענו אוזן. מצידה אל צידה מתהפכת החולה המתייפחת. את בכי בנה־יחידה אינה שומעת… אמא ידעה צחוק מה זה עושה. זוכר הוא, כי מיהר אבא באחד הימים אל השדה והוא מפגר אחריו לשאלו דבר. ופתאום הוא רואה, כי בצל הבית משתקע אבא בקריאה. בעיתון נתן את עיניו ולא שמע כי הילד מתגנב מאחוריו. ורק כּכַסוֹת שתי כַּפּוֹת ידיים את עיניו וכפרוֹץ צחוק עליז מפי אמא – התחלחל. הסמיק אבא ונחפז אל השדה: אסור לקרוא בעיתון! רוצה הוא לשאול מפי אמא, והנה חולה היא. את ידיו אל חיקו משיב אבילחם: אסור לשאול, אסור להעיר, אף להרהר אסור. צריך לחכות לְשוב אבא… ואולי גם הפועל השכיר יהודה יגידנו פשר דבר. שתי דמעות נוצצות בעיני הילד בהביטו בפני אמא הצהובה. את ידו הוא שולח ומגרש את העָקצנים למיניהם אשר צבאו על עיני החולה.
נעירת חמור נשמעת. בבהלה נחפז הילד לפתח הבית. האורח בא? אורח לא־טובות יבשר – נוקף לב אבילחם. את החמור הצחור הוא מכיר ואף את רוכבו מעוטר הזקן הלבן, העומד עתה וקושר את בהמתו אל העמוד. וטרם הספיק האורח הלא־צפוי להיכנס הביתה, נעלם המציץ ואיננו. לשוא התדפק הבא על המזוזה, לא ענה קול ורק נאקת חולה נשמעה. ריטון קללה לא־ברורה עבר על שפתיו ושפמו הלבן הסמיר. את הדלת פתח להיכנס. מבעד לשמלות התלויות בפינת החדר מציצות שתי עיניים חשדניות ונפעמות מאוד. זכור יזכור אבילחם את הזריקות. לא יכאב – הבטיחתו אז אמו הטוב בשידולים ולא פער אבילחם את פיו בצעקה ולא עיקם את שפתיו בבכי ועיניו לא ירדו דמע. כי גא הוא מאין כמונו – רמז אבא לאמא. רק עיניו הביטו אז נוכח עיני אמא: שורי נא אמי האוהבת הלא העוקץ הנוצץ ביד הזר מכאיב. אף טיפות דם הנה הציצוּ. את שערותיו מלטפת אמו הטובה: אין דבר, בני, גם הכאב יעבור־יחלוף, כּחַלו, החיים עלי אדמות. גם הרופא ימלא את המוטל עליו, כי אך שבט הוא בידי גדול ממנו. ואף אתה בן־פעוט עשה באהבה את מעשיך, כי טובה האהבה מן הרוגז… לא הבין את דברי אמו הילד, שתוֹק שתק. זהו הרופא הממונה על הבריאות – הסביר אבא, ובעיני אמא נוצצו פתאום כעין דמעות…
על יד יצוע אמו ניצב עתה הממונה־על־הבריאות ומנענע בראשו. את ידה הוא לוחץ ובידו השנייה השעון. ממחבואו מגיח הילד לראות בכישוף. הלב נוֹקֵף־נוֹקֵף, הלחיים מסמיקות והנה הן מחווירות לחילופין והעיניים מבריקות ולחוֹת. כחתולה על מִזנקָה ניצג הילד, כי אולי יַרעַ לה הזר. עצומות עיני החולה והיא נואקת. צהבהבת לחייה האדימה קצת באדום לא־יפה. בעיניו בוחן אבילחם את האורח, שחדל ממניינו והחזיר את שעונו הַכִּיסָה. פתאום נשמע ריטון קללה לא־ברורה המתמלטת מבין שפתותיו. איך זה הופעת קרקבן – מגמגם הנבהל. הבכי נחבא בגרון הילד בראותו את אותו הגורל החרותים בפני הזקן. אולם הרופא המנוסה, המבין לשפת עיני הילדים האילמת, התחיל מרסק מילים אחדות, כי, שפת הילד לא היתה שגורה בפיו. וכן הוא אומר: מנה ותקל קרקבן, הנה הקורבן… את המילים לא שמע הילד ורק צלילן המוזר החריד את כל גופו הרזה. הוי, מבינים הילדים את אותו הגורל! המבשר הרע עזב את החדר זה כבר וללא נוע מחכה אבילחם לשוב אביו מן השדה. פּתאוֹם… כאילו לחוֹש לחשה החולה. מילה חסרת הד תלויָה בין שפתותיה. את ראשו הרכין לשמוע: מים –לוחשת אמא, אל הברז בחצר רץ הילד. את הספל הגדול הוא ממלא עד פיהו, בכל מאמציו הוא מגישו לאמוֹ ברעדה. ברכוֹ נפגעה בקרש היצוע. לא כּאֵב הרגיש הילד. בדאגה הוא מַשׁקֶה את השכובה על מיטת הקרשים, הנישענים על רקגזי־עץ כעין רגליים ולבו יִגל בקִרְבּוֹ: הרי אמא שותה! נסגרו השפתיים. אף מים לא עוד תֵשְתְּ. נִלאתה החולה מלהניען. עזוב וערירי יושב אבילחם על הריצפה ועיניו תקועות בארגזי המישענת, דמות המבשר הרע מפרפרת לפני עיניו הדומעות – ולא ידע מה לו, למה לא גירד גם לאמא בעוקצו על זרועה להבריאה?
אהה! לוּא העריב כבר היום, לוּא שב כבר אבא משדהו, לוּא הגיעה סבתא מן העיר!
*
נחירת ישֵׁנִים נשמעה. את עיניו משפשף הילד אבילחם. אֵי הלטאה הגדולה, אשר פערה את לועה לבלעוֹ חיים? את ידיו הוא אוסף מאחורי גבו, מאימה כּוּוְצָה גרונו. ואולי חלום הוא זה? את עיניו הוא משפשף שנית. הלא לטאה אדומה האריכה לשון לבלוע? את פיה עיקמה וצחקה צחוק אֵין־הֵד זוֹמֵם. ופתאום –בּלע! יתוש רזה־חיוור בּלעה… בצהרים אמר לו הפועל השכיר יהודה, כי אין לרדוף את הלטאות מְכַלות־היתושים – והוא לא נשמע לו. באבן מחץ את ראשה, לראות אם תוסיף לחיות גם אז. והנה בא יום הגמול. מלכה הלטאות האדומה שולחת לשון סִיגלית: למה זה, בני, אבילחם, לא חסת על בתי הקטנה, הלא גם כמוך רוצה היא רק במזון ובאוויר ובשמש.
נוקף הלב והעיניים הולכות ומרחיבות בחשכה. רק נשימות הישֵׁנים פולחות את חרדת הדוּמיָּה. בכורסה מתכנפת תחתיה סבתא, שהגיעה מן העיר. מזמן דעך הפתיל בכוס השמן –ואין אור. ופתאום ריפרופים אדמדמים־מאפירים. השחר הנה ניבקע. ברווחה נושם הילד ועצם לרגע קט את עיניו העייפות. לוּא בוקר כבר עתה, לוּא זרחה השמש, לוּא… והנה היא הולכת וקְרֵבָה מלכת הלטאות האדומה לא! לא עוד יישן. ממקום ריבצוֹ מזנק הילד. את שמיכתו, שצבעה הראשון לא ניכר לעין, הוא מנער בקוּמוֹ והיא מגלה את המִיזרן הישן, שהוצא על שני ארגזים עוברים לסוחרי־מכולת. לא עוד פוחד אבילחם.
על יד הברז רוחץ הילד את עיניו: פגה הַשְׁנַתְּ מעפעפיו. אין עוד לטאה, אין עוד חושך בתאוונות הוא מעלע את האוויר הקריר וכולו רועד מצינה. מכנסיו הקצרים אינם מגן בפני הקור. באפו הוא נוגע בידו והנה הוא קריר כאף כלבלב בן יומו אשר המליטה כלבת רינה חברתו. את עיניו הוא נושא והנה כחלת הים הדשנה לפניו ומימין דקל שחור המקמר סַנְסִינָיו אל על. רוכסי ההרים מנגד מצוּייצי הצללים מושׁכים את העיניים, מספרי נסתרות, מגלים נשכחות. פלאי אנשים מתהלכים שם בשעות דימדומים, גיבורים מימי קדם, היודעים לקלוע ברומח אל המטרה וחץ להעיף באנשי מדון. גבּוֹת עיניהם מקומרות ונפגשות באמצע המצח ואפם ארוך וגבנוני. בסנדלים אדומים מעוקמי מקורות הם מהלכים… לא. הם רוכבים על סוסות אצילות ממבחר העדרים, שישים גבורים לשלֹמה מפחד בלילות… ופתאום – קפץ! שמש אדומה־רווּיָה, דיסקוס עגול ובוער, ים להבה מגוּלגל עולה מן הים. נסו הצבעים, הים הופך תכול והדקל כאילו חמק ואיננו. אף הצללים נעלמו מעל רוכסי ההרים. רק שמש יש בעולמיָה, שמש אחת וכל־מוֹשלת, וגם היא לא עוד ים הלהבה הִנָהּ. כשמש ממש היא זורחת עתה – כמימים ימימה. אל המסלול הקבוע שואף הכל מאז: את הקוֹר ברגליו אינו מרגיש אבילחם. אף את מלכת הלטאות שכח. בעיניו מוכות התמהות הוא מחפש את מקור הלהבה הרכה על פני השמיים – ואין.
יד מטפחת על שכם המשתאה. אחורנית הוא פונה והנה רינה. לא תמה הילד. הילדה השכנה, הלא ידידתו היא – ומגינו. בעיניה העקומות משום־מה היא מצליפה מבטים על פני בנה־חניכהּ ואינה מפיגה את אותו התמהון אשר בפניו. רק את שיניה החדות היא מבליטה כאֵם־חיה, העומדת לזנק על זר המתנכל לחיי גוריה. את שמלתה קרועת השובלים היא חושפת ומגלה שוקיים רזותת ושזופות. מקוֹר הכחילו רגלַי – היא פונה אל ידידה בעוד שנחיריה מַזים אֵד ורעמתה החומה מתבדרת לכוח רוח. גאה היא הילדה כי הצליחה לכבוש לב ילד, כי בן צהוב־תלתלים עזוּב וערירי לה, שאמו נפלה למשכב. אמי עודנה חולה – מודיע אבילחם לידידתו בפנים מפיקים רצינות. ובפנים מרצינים שׂמה היא את ידה תחת בית שחיוֹ כאחוז הבוֹגרים איש ברעהו בערוֹב השמש ומוליכה את רטוּב־העיניים בואכה הימה: לא עוד שאלה דבר. בירדן טבעו אשתקד חמישה אנשים – היא מסֵבה את השיחה לעניין אחר. וטוב לאבילחם בהרגישו את יד הידידה האוהבת אשר לא תוליכנו שולל. כי אולי טובה היא, כמו אמא… לא עוד יֵשֵב היום על יד יצועה להשגיח, סבתא הגיע מן העיר לקריאת בנה, והיא תעשה את־אשר־יעשה לחולים. עתה קם אבא משנתו –יודע הילד – ואולי הוא ניגש ליצוע בנו לנשקו. ואין דאגה כי איננו. ידוע לכל, כי בצל רינה הוא חוסה לבטח. יהודה הפועל, הלַן באורווה, קם משנתו גם הוא. ברפת גוֹעה הפרה היחידה, הפרדוֹת אוכלות את מספואן בַּשֶׁלִי והפרימוס מזמזם את זימזומו בחצר לבלתי העיר את הישנות בבית. תה לוגמים שני הגברים ואת פיתם הם טובלים במלח. כל אלה יודע אבילחם.
בטרם יתפכח הילד מהמראות אשר ראה בעיני רוחו והנה הוא יושב על חלוקי האבנים על שפת הים כשרינה מתקלפת בזריזות מקפלי־שמלתה ומציגה לראוות־השמש את צלעותיה הבולטות ואת שיזפון גופה הרזה. את ידי שולח אבילחם לקראתה. ברחמים הוא מסתכל ברזונה וברחמים מהוּלי־רצינות מוזרה, הוא מנחמה במבט עיניו: עוד תשמיני רינה, כמו… סבתא. ורינה, הנפגעת מרגש החמלה, מנפנפת את רעמתה בגאון ושרירי גופה מרקדים ביהירות ושחצנות: זריזה אני ממך עשרת מונים וחמלת ילד כמוך אינה חלילה בזיוֹן. את ראשו הרכין אבילחם הנכלם. כי בָּז לשפת השרירים על בוריָה. בהכּרה לא־ברורה הבין, כי בגוף הילדה הרזה שוכנת זלעפָה, המרעידה עצמות והמזניקה דם חם ומתוק. הוא הבין, כי בעורקים המכחילים מִנִי־קור רוחשים פלאי פלאים של החיים, הבין ולא יכול להביע את הבנתו אף בשמץ דבר.
מבלי לשים לב לשמש הרגילה ומבלי להשגיח בשתילי העצים הידועים מימים ימימה ומבלי לתמוה למִכמרוֹת הדייגים, הפרושות לתיקון וייבוש אחזה רינה ביד החוסה־בצלה מוכה־התמהון והנה הם הולכים שניהם לקראת הים. גם בים אפשר לטבוע – נסוג פתאום אבילחם אחור והנה הוא מתחרט כבר על אשר עבָרוֹ הפחד. גם בים אפשר לטבוע – חוזרת אחריו רינה בארסיות אשה הנוקמת את גודל־לבה מחדל אישׁים. לא עוד פתח את פיו אבילחם. מי הים הפושרים נעמו לבשרו והאֵדים הנישאים עטפוּם בגלימת קסם מרנינת־לב. גלים קטנים ליטפו את אצילי ידיהם, את עור ביטנם ועל השוקיים מתחת למים התדפקו זרמים חמים הזורמים סמוך לקרקעית הים. את הילד עוזבת הילדה לנפשה והנה היא שוחה. כבוש הוא במים, עזוב וערירי כמלילות לילותיים בְּשַׁרְתוֹ את אמו החולה. בזרועותיה חותרת רינה – ופתאום נעלמה. בתמהון מבקשות אותה עיניים נפעמות. יד נוגעת בו מאחוריו. כמעט ששקע תחתיו מפחד. אין דבר, הלא רק רינה היא זאת, הפורצת בצחוק בעלוֹתה מתחת למראה המים. את זימת הילדה־האשה מרגיש אבילחם ועיניו מתקדרות. הלא ילד הנהו והיא – רק ילדה. לא עוד יאמין לדבריה המדובשים… אולם תוך כדי רחצה הלכה הלום ועמום ההרגשה הזאת בפנותה מקום להרגשות אחרות, יותר חזקות ויותר נעימות ללב המבקש קירבת אדם להידבק בו באהבה עד בלתי מצרים.
בצאת הילדים מהאגם הגדול, הנקרא ים, חזרו וישבו על חלוקי האבנים, אולם הקור היה בעוכריהם. הראשונה קמה הילדה על רגליה והקימו אחריה את בנה אבילחם המתפרקד על האדמה בעצלוּת. טוב לו להישאר ללא נוע על אף הקור, על חמת הריטבון. אולם רינה אחזה בעקשן והתחילה מְרִיצַתּו אחריה עד רישתוֹת הדייגים הפרושים לייבוש. התרוצצו הילדים במערומיהם עד התנדף נטפי המים על גופיהם והשמש מלמעלה צחקה אתם יחד את צחוקה הבריא, הרענן, כאשר תדע רק שמש־אֵם טובה לצחוק למראה ילדים קטנים. מכיס שמלתה הוציאה הילדה פת לחם שמורה וחילקה את מנתה לשנים חלק כחלק. כהיגמר הסעודה שב הילד המתפרקד בעצלוּת לחלומותיו והילדה לארסיותה, הנה עיקמה את חוטמה החרום ושאלה: אביך אינו אוהב את אמך, כי איככה יעזבנה במחלתה בצאתו מן הבית יום יום? – דמעות נוצצו בעיני אבילחם. אולם להשיב לא השיב דבר, כי אולי… רע הוא אביו. אולם רינה, בראותה את הילד הקופא על מקומו בעצבת, פתחה את פיה לספר על אבות רעים.
*
וכזאת סיפרה רינה:
ויהי איש בארץ עוץ ולו שבעה בנים, ואשת נעוריו מתה בלידתה את בנה השביעי. ולכל בן אשה אהובה מכל. בבוקר לא עבוֹת אחד נפל האב למִשכב ויקרא את בניו אליו ויאמר אליהם: בני אהובַי! הנה יתומים אתם מאמכם ואף אני זקנתי ואחלה את מחלתי למוּת. ורק תחבולה אחת תשיבני לאיתני, הלא לוּא את לבוֹת נשותיכם אכלתי… ויאנח האב ולא הוסיף עוד דבר, כי ידע את אהבת בניו אל נשיהם כי רבה. ויאהבו הבנים מאוד את אביהם ולא אָבוּ כי יֵאָסֵף אל אבותיו. אולם לא ידעו כי האב רק חורש מזימות בלבו ועושה בעורמה, יען קינא בבניו שנשיהם צעירות ואוהבות… ויענוּהוּ הבנים: נתון ניתן לך את אשר תבקש. וימת הבן הבכור את אשתו ויבא את לבה, ויעש כמוהו הבן השני והשלישי והרביעי והחמישי והשישי. אולם הבן השביעי היה החזק מכולם בגופו והוא מוכה תמהון תמיד. ויאהב את אשתו הצעירה מלוא אהבה, ולא ערב את לבו להמיתה. ויהי בלילה ויאמר אל אשתו המעירה: קחי את אשר לך וברחנו מזה. ותעש האשה כמצוותו וישאו את רגליהם וילכו.
וירא הבן השביעי בלילה אור מרחוק. ויאמר אל אשתו: שבי לך פה והלכתי וראיתי את אשר לפנינו. ויֵלך האיש בעלוֹת השחר והאשה נשארה ביער. וירא לפניו בנֵי־מגוֹג. ויריח אש בחוטמו ויקרב וירא פּרוּר ובפּרוּר – תשעים ותשעה גופות אדם, מטעמים לתשעים ותשעה בני־מגוֹג. ויבטח האיש בכוחו ויכנס ויברך את בני־מגוג לשלום. ויענוּהו בני־מגוג לאמור: את ברכת פיך שמענו ולא נשיבנה ואותך על האדמה, אשר אתה עומד עליה, נבלע. מה מעשיך פה?! ויענם: תנו לי מן האש אשר אתכם, כי רעב אנוכי ובישלתי לי ביער מן המטעמים אשר אהבתי. ויאמרו: קח לך מן האש אשר תחת הפרוּר. והיה אם תקצר ידך מלהרימו ובלענוּךָ חיים. ויָרם האיש את הפרוּר ובו תשעים ותשעה גופות אדם ויעיפנו באוויר. ויפוֹל פחדוֹ על בני־מגוג ויָגוּרוּ מאד. ויקומו עליו התשעים־ותשעה־בני־מגוג להפילוֹ. וישלח את ידו ויקחם אחד אחד וַיָרַץ מפרקתם ואת המוּמתים השליך הבוֹרָה. ככה המית תשעים ושמונה מבני־מגוג, אולם את התשעים־ותשיעי לא המית, רק קירקר את צלעותיו ויתעלף. וישלך גם אותו הבּוֹרָה ולא ידע כי חי הוא. וככלוֹת האיש את מלאכתו שב אל אשתו אשר ביער.
ויאמר האיש אל אשתו: הנה מצאתי בית ריק מאדם, בואי וְיָשבנו בו. אך הישבעי נא לי, כי הבּוֹרָה לא תציצי. ויפלא הדבר בעיני האשה ותבלג על יִצרה ותשבע לו שבועת אֵמונים. ויבואו אל הבית וַיֵשבוּ בו ימים רבים. בוקר בוקר יצא האיש לצוֹד צַיד וערב ערב שב הביתה אל אשתו עם הציד, אשר צד ביער. ויביא אתו גם ערוד חי ויהיה לו לחמור. ויהי היום, כצאת האיש היערה כמימים ימימה, וישא את עיניו וירא והנה בית קטן ולפניו חצר. ובחצר – אשה־קוסמת טוחנה חיטה. ויקרב בלאט מאחוריה ויקח מגרעיני החיטה ויאכל. ותראהו ותברכהו לשלום: מחיטתי אכלת, את ברכתי נטלת! ותגד לו, כי מן החיטה יזונו כל השדות אשר לבני האדם, הלא אֵם החיטה היא. ותבשל לו מן המטעמים אשר הכינה ותשביעהו הקודמת לאמור: את מטעמי אכלת, את לבי נטלת ועתה הישמר לך מאשתך, ביפי אשה מירמה, ורבים חללים הפילָה. ולא אבה להאמין לה, כי אהב את אשתו. ותפצר בו לשוב אליה לעת חיה ולשפוך את לבו לפניה. וידע האיש כי שלם לבבה עמו להיטיב, וילך לדרכו בשלום.
ויהי כלכת האיש לצוד את צידו ויפתח הצפעוני, אשר בלב כל אשה, את פיהו וירא לה את החמודות אשר סגר בעלה בבוֹר. ותיגש לאבן –והנה קול נאקה עולה מן הבוֹר. וינקפנה לבה ותגל את האבן ותֶרֶא את התשעים־ותשיעי מבני־מגוג חי. וישביענה האיש לבל תגלה לבעלה את אשר ראתה. וימתק סוד אתה וישא חסד בעיניה. ותחבוש את פצעיו ותיתן לו מחלבה וַיֵשְתְּ. ויחי האיש בבוֹר ותכלכלהוּ. וישב הבעל מצִידוֹ וירא, כי אשתו בוֹכיָה, וישאלנה: מה לך אשתי־אהובתי, הלא עד חצי חיי שאלי וְתֵעַשׂ. ותען: את יום מותי יגורתי ובפרי עץ החיים חשקה נפשי, לבל אמוּת.
ויחבוש האיש את חמורו ויפקוד את הקוסמת אמוֹ. ותאמר לו הקוסמת: לא שב עוד איש מִגַן העכור בו יצמח עץ החיים. ויפצר בה האיש מאוד, כי אהב את אשתו. ותגד לו: צא בדרך וראית שוורים אוכלי בבשר וכלבים רוֹעֵי עשב. ולקחת את הבשר לתיתו לכלבים. אך שמור תשמור לך נתח שמן ממנו, ולשוורים תתן את העשב. ובין השוורים פּר שחור משחוֹר וקמת ורכבת עליו. והיה כי תרכב עליו ובערה בו חמתו להשחית ולקחתו בקרניו וזרקךָ אל על. ואתה תעוף מעבר לשבעת הימים והגעת לגן העכוֹר. ועלית על עץ וקטפת לך מלוא חופניך מפרי עץ החיים. ולקחת מן הבשר אשר אתך מינחה לבנֵי הנשר אשר על העץ וראה זאת אביהם הנשר והשיבךָ הלוֹם בעבוּר האכלת את בניו. ויעש כדבריה ויבוא עליו הכל ולא נפל מֵאָמָרֶיהָ דבר ארצה. וישב אל הקוסמת אמו ויתן לה מפרי עץ החיים. וישב אל אשתו ויאמר: הנה אשר תחמודי.
ויהי כי שב האיש מצידו והנה אשתו בוכיה גם הפעם. וישאלנה: מה לך אשתי אהובתי, הלא עד חצי חיי שאלי וְתֵעַשׂ. ותאמר: אל היער אתה הולך לצוד ציד ואימת חייתו הטרף תפול עלי בלכתך. תן ואנסך, אם לא תש כוחך ולא נס ליחך. ויצחק האיש מלוא פיו, ותאסרהו בעבוֹתים וַיְנתקם כחוּט. ותשב ותאסרהו בשלושה פי שבעה עבותים חדשים. וימתח את שריריו וינתקם בפעם השלישית.
ויבוא האיש אל קוסמת־אמו ויספר לה את אשר ניסתתהו אשתו. ותבט בו אמו הקוסמת: הישמר לך מאשתך, כי פי אשה מירמָה, ורבים חללים הפילָה. ועתה בקום אשתך עליך להמיתך הַשְׁבַּע תשביענָה לבל תמגר את גרמיך ושמרה אותם בשק אחד. והעמיסה את השק על חמורך לאמור: שְׂעוֹרָה־שְׂעוֹר, לך חמור! ויהי כבוא האיש הביתה ותגש לו האשה מן המטעמים אשר אהב וייטב לבו. ותאסרהו האשה בשערה אחת משערות ראשה וצחוק על פי אִישָׁהּ בראותו את מעשיה. וימתח האיש את שריריו ולא יכול לנתקה. וירא, כי נכון דבר הקוסמת־אמו לבוא וכי הגיע יומו למוּת. וישא את קולו ויקרא: צא נא האויב מן המחבוא! ולא העז בן־מגוג לצאת, יען לא האמין כי לא ינתק איש את שערת אשתו. ותאחז האשה בַּמַפַּץ ותך בראש אישָׁהּ ותקרא: הנה בראשו הכיתיו ולא ישיבני. ויצא בן־מגוג ממחבואו. ובראות האיש, כי כּלָה ונחרצה היא לפניהם להמיתוֹ ויתחנן לפני אשתו לאמור: הנה ידעתי, כי מוֹת תמוֹתתוני ותצמתתוּני. הַשְׁבֵּעַ השבעתיך, כי לא תמגרי את גרמַי ושמרת אותם בשק, והעמסת אותו על חמורי לאמור: שְׂעוֹרָה־שְׂעוֹר, לך חמור! וַיַךְ בן־מגוג את האיש האסוּר ויהרגהוּ ויאכל את בשרו. אולם את גרמָיו אספה האשה לגמוֹל אותו חסד אחרון כאשר ביקש. ותעמס את שק הגרמים על החמור ותעש כאשר ציווה. וישא החמור את רגליו וירץ.
ויזכוֹר החמור את החצר ביער מקלט השעורה העריבה לחיכו, ויבוא עד בית האֵם־הקוסמת. ותיקח את הגרמים ותרחצם בדמעותיה ותצר מהם שלד אדם ותצפה את מָק הבשר במשי ובצמר. בוקר בוקר הישקתה אותו חלב ודבש ויחי הבשר על גוף הגרמים. ותניח הקוסמת מפרי עץ החיים על הקוף הפורח ותקריבו לנחירי אפו. וירח האיש ויזֹוֵרר וינע ידיו ורגליו. יום יום הקריבה אליו האם־הקוסמת חלב ודבש ואת בשרו רחצה בהם. ויחלים האיש ויאמץ וַיֵחַסֶן כמקדם.
ויהי מקץ ימים ויאמר האיש אל אמו: הנה שבתי אל אֵיתני, אמי, תני והלכתי אל ביתי ואל נחלתי. ותיתן לו שק מלח בידו האחת ושק ברזל בידו השנייה ולא יכול להרימם. ותפצר בו להישאר אתה לאמור: לא עוד לך בית ונחלה. וישב להתחנן לפניה ותיתן לו גם הפעם את שני השקים וירימם עד ברכיו ולא עוד. ותען: לא עוד לך בית ונחלה. ויהי היום וַיִקְרַב האיש אל השקים וישליכם מעבר לראשו על כתפיו. ותראהו אמוֹ הקוסמת ותברכוֹ לאמור: קוּמה לךָ בני ללכת אל ביתך ואל נחלתך!
וישת האיש אֵפר על פניו ויבוא אל ביתו וידפוק בשער. ויקרא: פת לחם לרעב ולוּא מיד נבל, תבטל את נכון את גזירת הגורל! ותשקף האשה בעד האשנב ותען: אין איש בבית, ויחכה בחוץ עד שוב בן־מגוג מִצֵידוֹ. וַיָשָׁב ויסגור בעדו את השער. ותספר האשה לבן־מגוג, כי איש עני ורעב מחכה לפתח ביתם ויכניסוהו להאכילוֹ. ויאכל הרעב את לחמו בפינה. ויתמה בן־מגוג בראותו וינקפנו לבו ואת אשתו שאל: הלא כפני אישך הראשון פניו? ותלעג האשה למורך־לבו ותחבקהו ותנשקהו. ותאמר במתק שפתיים: הלא את בשרו אכלת. ותפצר האשה באורח לספר מהנעשה בעוֹלמיָה. ויפתח האורח את פיו לצחֵק לפניהם בזמר לאמרו: איש היה בארץ ויאהב את אשתו עד מוות ויצילנה מחרפת צלמוות. ויהי בזמרו והארץ פצתה את פיה לבלוע את האשה ואת איש־סודה גם יחד. האורח מצחֵק בזמר והארץ מצחֵקת ומבלעת. וכֹה דְבַר הזמר: ותדבק נפש האשה עזת המצח באיש זדון ופועל רצח ויכו את תְמִים הדעת ואת בשרוֹ אשתו בולעת… ויהי ככלות האיש לזמר ותבלע הארץ את האשה הבוגדה ואת בן־מגוג בעל זנוניה. וישב האיש אל אמו־הקוסמת ביער…
הפסיקה רינה. את עיניה היא נושאת והנה דמעות גדולות יורדות על לחיי הילד. בצחוק נצחון מביטה בו הילדה. אשה גיבורה היא עתה ואחת משערות ראשה תאסור גבר להפילו. אולם אבילחם תמה־העיניים ריחם בלבו את הבוגדת הנבלעת ואולי – אולי גם סלח לה. ובראות רינה את הדמעות, נהפך לבה בקִרבה. עתה אֵם רחמניה היא, אם־קוסמת, המאכילה את בנה־בחירה חלב ודבש. בכוּתנתה, שנזרקה בה אפורה, היא מנגבת את דמעותיו ובידה היא מחליקה על ראשו: פְּרַח פְּרַח בשר חדש על הגרמים. הלא ילדה שלה הוא אבילחם הקטוֹן והערירי והיא החומה היחידה והמגן בעדו בפני כרסמנים ונגחנים ופשחנים שבעכרון־העולם…
אבילחם! אבילחם! – הגיע קול קורא מרחוק. אטמה את אוזניה רינה. אין בכוחה לשמוע את הקול הזר מעבר למימשל החלומות. ופתאום היא אוטמת את אוזני אבילחם בנה. אבילחם! – נשמע הקול מאחורי גבם. בחוזקה נשמט הילד מלפיתותיה, כי רעה גדולה מנבא לו לבו. הפועל השכיר יהודה ניצב לפניהם והנה הוא משנס את המכנסיים על מותנֵי הילד.
ביד אבילחם מחזיק הפועל יהודה להובילו. בצעדי פועל מדוּדים הוא עולה אתו אל הבית שעל הגבעה. נוקף לב רינה בחוזקה. הלא לא יעזוב פועל את עבודתו בחום היום. גם בה דבקה כבר השמלה. במלוא מאמצים היא רודפת אחרי הנעלמים. לפתח הבית הגיע והנה – יְלֵל. נסוגה הילדה: הארץ פצתה פיה לבלוע? על בהונות רגליה היא שבה להציץ: על ריצפת החדר סרוח גוף מכוסה, על הכורסה מתפתלת סבתא ומורטת שערותיה ביד נדיבה. אבי אבילחם ניצב כעמוד קודר ודומם. ועל יד הגוף המכוסה יושב הילד תמה־העיניים. ביד זהירה הוא מסיר את הסדין: אשה זרה שוכבת כאן. לא! אמו היא זאת, אמו הצהובה. לא עוד הביטו עיניו בתמהון. את הנפת גרזן הגוֹרל ראה פתאום ובטבור ראשו הוכה פצע. צעקה אחת מתמלטת מבין שפתותיו והוא נופל עוּלפֶה.
*
סבתא מספרת. בפינתו על הריצפה מַלְחִית אבילחם. את מלכת הלטאות האדומה הוא זוכר. אך נקמתה יאה זאת – הוא יודע. על כן פגעה באמו. אַל בְּכִי – מעודד הוא את עצמו ועיניו קמות.
את מעשיה לא סבלתי בשום פנים – מספרת סבתא – יש קפה בקומקום והיא שופכת אותו. קפה דְאתמול אינו יפה לילדים – הנשמע כזאת? בזבזנית היתה ואת קורקבנה פינקה מאין כמוה. על כן ירד המשק, על כן הוא, כלומר בני, שקוע ומשוקע בחובות. אחרֵי מוֹת קדוֹשים, אבל האמת ניתנה להיאמר, פזרנית היתה המנוחה. מן הקבוּצֶס שלהם באה ועל כן היתה כזאת. מנענעות ראשיהן השכנות, שסרו לנחם אבלים. על הריצפה גוהר האב קפוא וקודר. עיניו עצומות וסהרונים משחירים תחתיהן. פתאום הוא פוקח עיניו ונועצן בבנו היתום. את כוח העיניים מרגיש אבילחם ומתכווץ בפינתו. לוּא הקיר בלעוֹ: בּלע! וסבתא מספרת.
ראש עגול למספרת ועל צוואריה ענקי פינים, זכר לימים עברו בפולין המדינה. בת כרך היא ואינה מהלכת קרעים ואף במנומרים היא בוחלת שלא כדרך נעמי התימניה. לא טוב – מנענעות ראשיהן השכנות –פשעו בנים בתורת אבות. לא יש טוב – מוסיפה נעמי התימניה הצעירה.
את בעלי הראשון אהבתי – מספרת סבתא – עשיר היה, אבל ילדים לא נתן הקב"ה. לא התרצה לגט. התעקש… בעלי השני היפוכו הגמור. בר אוריין ובר אבהן. טוב לב מאין כמוהו. ובעזרת השם יתברך נולד לנו בן –הנהו. מה יש להגיד, לא השביעני נחת. בעלי איש חסיד היה. מזדמן לו דבר מצווה, איך לא יעשׂנוּ. פותח לו יהודי חנות והוא כמובן הערב. החנווני פושט את הרגל ובעלי החובות אחת בפיהם: לך האמנו. מילא… מנענעות ראשיהן השכנוֹת. בפינה מַלְחִית הילד. קודר קופא האב ואינו משגיח במבטי נעמי התימניה המנחמים. וככה ממשיכה סבתא.
ילד טוב היה – רומזת סבתא אל בנה – מדייק לבוא לארוחת הצהריים, הראשון בבית הספר. באתי לפרופיסור אנטיסמיט שונא ישראל והוא: בנך – הוא אומר – אף כי ז’יד, עתיד גדול נשקף לו. אפילו לאוניברסיטה יתקבל. ובימים ההם מחמירה האוניברסיטה בקבלת יהודים, ממש קריעת ים סוף, מוח חריף ותפיסת גאון. מה יש להגיד. ובלילה אחד – הילד איננו. בשתיים עשרה בא האדון. בן ט"ו היה אז ולא יותר. שתקתי. שתק גם בעלי עליו השלום – נאנחת סבתא – והוא הדבר בלילה השני ובשלישי. והנה באה שכנה גוֹיה ומגלה את אוזני לאמור כך וכך, חבל כי בנך יצא לתרבות רעה, סוציאליסניקים וכדומה. הטרחתי את כבודי לבקש אחרי בני. אני באה למרתף והנה עומד שם הבן ומטיף. בחורים ובחורות למאות. מה יש להגיד. בראותו אותי ירד והלכנו הביתה. אכל ושכב. ובעלי השני עליו השלום ירד מעל מיטתו בלילה והתחיל מלטפו במצחו: מעריב התפללת? וגם מנחה? – הוא שואלו. חסיד וטוב לב היה מאין כמונו, מה יש להגיד.
מילא, החלטתי: מוטב שיסע לארץ ישראל, מיכסַת כסף הגונה עלה הפספורט. מילא. שבענו צרות מלחם. חשבתי יבוא וישב באהלה של תורה. עכשיו אני שומר – הוא כותב. מי ידע אז מה פירוש “שומר”? הנה הוא יושב שם השומר שלי – רומזת סבתא בראשה. מנענעות ראשיהן השכנות. מלטפת במבטה נעמי התימניה את המתאבל – באחת מהקבוצֶס – ממשיכה המספרת – הכיר את המנוחה, בלי נדוניא, לא יפה, לא בריאה – והתחתן. מה יש להגיד. פשעו בנים בתורת אבות – לוחשת בזהירות אחת השכנות הזקנות, את שדיה המלאים זוקפת נעמי התימניה.
לאט לאט ירדו הדימדומים, לאט זרמו דברי המספרת. משחירה על הריצפה דמות המתאבל. החשכה בלעה את הילד. צללים תוהים בחדר, זבובים אדומים רואה לפניו אבילחם וזימזומם מפסיק את סבתא מסיפורה. נפסק שטף המילים, החדלה כבר סבתא מלספר? אחת אחת עוזבות השכנות את החדר האפל, הלא שפחות המשק הן ואין להתרפוֹת. יוצא אף נעמי התימניה – האחרונה. לא יש טוב – שומע הילד בצאתה, אין קול, אחרי אמו מתגעגע אבילחם. אין יד ללטפוֹ בקסם, אין אֵם־קוסמת. פוחד הוא לקום ולגשת ליצוע אמו ולהתחנן: הניחי נא רגע קט את ידך החמה על קודקודי, כי לוע פעור הוא החדר החשוך ובן־מגוג רחב גרמים מתנכל לכבות כל זיק של חסד.
בהתנערות פתאומית שׁיחרר אבילחם את איבריו משיתוקם. כארי כלוא, הַמְמַחֵץ את שׂבָכוֹת סוגרו, הוא מנתק מסביבו את שערות החשכה והפחד. הוא יוצא. כתמול שלשום נוצצים הכוכבים. האם לא נאסף נוגהם בלילה ההוא… הוא נזכר. יהודיות מעוטרות בלויי סחבות פרצו הביתה ולפתח הבית הניחו צללים קרועי־עבאיות מיטה שחורות. את הסדין הסירו לרחוץ את גוף אמו. מי הוא הילד הקטוֹן־היתום שידריכן מנוחה? בקול הן ממלמלות שברי תהילים ואיש לא יבינם. קול יְלֵל נשמע: המקוננות השכירוֹת הגיעו. באגרופיו רוצה הילד להכות בפנים הבָּלוֹת המסאיבות את אמו החולה – והוא ירא. בפינתו הוא מַלְחִית ואישונֵי עיניו מתרחבים.
במיטה שחורה השכיבוּ את אמו. ביד הילד החזיקה סבתא להובילו בעקבות נושאי המיטה. צעדֵי הולכים שומע אבילחם ואינו פונה אחורנית. ילד רע – גוערת בו סבתא ומצווה עליו לבכות בקול. עיניים תוהות נותן בה הילד ואינו מבין. אמו עתה בבית, על יצוע דוָי היא שכובה, היא חולה. לאן מובילתו סבתא הבוכה והמנגבת דמעותיה לעין כל? הולך אביו קודר ואיום. אב רע הוא כי את אמו השאיר בבית לבדה. לקראת “פנטסיָה” הם הולכים. למקום ההילולים יגיעו ויתחילו שם בהוֹרָה פראית. לקול מפוחית יצאו במחול בחורים ובחורות פרועי שֵׂער. ואולי גם דֶבְּקָה ירקדו לאור הלבנה. כלי־זמר הבהילו מן העיר. אחד מחלל ואחד מחצצר ואחד מתופף… הגיעו. חומת־אבן מקיפה את החצר. חוטי ברזל נמתחו במקומות פרציה. אי כלי־הזמר? פּסוקי התהלים מזמזמים באוזני אבילחם – ואף אלה תמו. לפני בוֹר פתוח הם עומדים וסבתא צוֹוחת בקולי קולות. את מי הם משכיבים בבור? אה…ה…ה! ולא גמר הילד אבילחם את אנחתו, כי הנהו נופל עוּלפֶּה. זאת היתה הפעם השנייה לעלופיו אחרי מות אמו – והאחרונה.
*
את רינה לא ראה. בורח מפניה אבילחם. כל הנשים הן פגע רע. אף אמו מתה למען הרע לבנה. שקר הלטיפה ואות הרחמים המתנוסס בעיני האמהות. את פני רינה הוא זוכר, את שפתיה המחַשׂפוֹת שני טורי שיניים חדות וקטנות. הלא היא האשה הבגודה, אשר…
הוא גדל קצת. קולו הולך ומתנמך ולפרקים הוא מצפצף – עד כדי צרימת אוזניים. למשא הוא הקול הזה, שאינו שלו. חלומות רעים באים עליו לילה לְבַעתוֹ כמו אז… אבא קפא קודר על הריצפה וסבתא מספרת והשכנות מנענעות בראשיהן… אף נעמי התימניה העשירה והצעירה לזרא לו. יפה עודנה התימניה ושלשלות זהב לה מבעלה הראשון. אלמנה היא וילדים אין לה. גם נחלה ירשה מבעלה מוכה השגעון. מניו־יורק הבירה הגיע הלוֹם איש עשיר, בעל בעמיו ומוכה שגעון. ברחובות קריָה דבקה עינו בילדה תימניה. זקופת קומה היתה וגופה גמיש ושזוף. מערב במזרח יתערבו בבוא הגאולה – ידע האיש ואת נעמי לקח לו לאשה. על שפת הים בקִרבת אשדות הירדן קנה נחלה לביתו. והקוֹצרת הצהובה הקדחת לא נשאה פנים לעושרו ולתקוותיו. אלמנה נשארה נעמי בין אנשי המערב.
על שפת הים מטייל אבילחם לתומו. כזבובים טורדנים מזמזמים הירהורים במוחו. עיניו התמהות והצעירות הירבּוּ לראות עד כה! את אוזניו אוטם פתאום הנער. דומה, כי קול אביו הוא הקול העולה מבין השיחים. ועוד קול שני נשמע אחריו – קול נעמי התימניה. שנתו נודדת בלילה. לא יוכל לישון. בעיניו הפקוחות לרווחה הוא רואה את אמו, כשהיא עטופה חלוק ארוך ולבן – תכריכים. בחשכת החדר היא שוחה. בעל רע היה אביו – את ידיה היא שולחת אל מיטת בעלה. אנא אמא –מתחנן הנער – אל נא! אם ימוּת גם הוא ויתום אשאר משניכם גם יחד. טוב ללא־אם מללא אב טוב – נוהם קול לא־נשמע. הדם נוֹקף ברקות הנער. לוּא עבר כבר הלילה – ואינו עוֹבֵר. הוא נמשך עד אין קצה. צללים מציפים את החדר. קשה להכּירָם בחשכה. והנה: האשה הבגודה, אשר הסגירה את בעלה אוהבה במדי שונאו. ואף הוא. גם הוא האוהב האוויל מוכה האמונה ובעל העיניים התמהות. אל תאמין בה שנית – מתמלטת שאגת פרא מפי ההוֹזֶה. אל מיטת אביו קרֵב הבעל. הגם הוא מתנכל להמיתו? אביו הוא במיטה ולא בן־מגוג האוייב! אל אביו נצמד הצל. הוא סופגו. אין שני גופים. רק דמות אחת שכובה במיטה. אביו והבעל הטיפש אינם אלא איש אחד. האשה הבגודה פנתה אל אבילחם – והנה היא נעמי התימניה…
יום שלם לא מצא אבילחם את רוחו האובדת. תלמיד טוב הוא בבית הספר. את השיעורים הוא שומע בהקשבה. והאדון המורה אמר לאביו: לאוניברסיטה יגיע… גם על אביו אמר כזאת גוי שונא ישראל בשעתו. הבוקר הוא רוצה להקשיב – ואינו תופס מאומה. תם השיעור. את ספסלו תומך אבילחם ואינו זז. ניגש אליו האדון המורה ושואלו לשלומו. ספר רב־עמודים הוא מבקש לקריאה. מצטחק האדון המורה בארס: הבעמוּדָיו יסולא ספר? מתכרכם הנער ושוב מחויר. לא ענה דבר. בספר אב העמודים הוא משקיע את עיניו אחר הצהריים. בקול הוא קורא את המילים – ואינו מבין דבר. נָטוּ הצללים, עוד מעט וגם הלילה יֵרד. רעד עובר את הנער. ואולי לא ישובו הצללים לשוטט בחדר בחשכה?
לא עצר כוח אבילחם. אל שפת הים מְשָׁכוֹ כוח סתר לטייל לתומו. את דרכם שירכו צללים ובאוויר התפלשה ערבות. שב על עקבותיו הנער. רב לו לטייל הפעם. מחר עליו להשכים קום, עליו לחזור מיד. רק אמתלא היא זאת. שב הנער לטייל על שפת הים וּמִתרבֵץ על החול ביחד עם כל הצללים. אל בין העצים הרבים מושכו כוח סתר והוא נִמנע מלכת. הלא שם מִישרַץ היתושים מרביצי הקדחת. וככה אמר האדון המורה: היתוש המעביר את הקדחת שמו… את אמו שכח… הנה: שמו אנופלס. ובעוקצו את האדם הוא זורע בדמו את האימה הצהובה…
ואף על פי כן מטייל הנער בין העצים. קול, הדומה לקול אביו, הוא שומע ועוד קול שני, הדומה –לקול נעמי התימניה.
בקול אביו שומע אבילחם. את קרעי המשק צריך להטליא –מבין הוא ומוכן לעזור במאמצי כוחותיו. תקופת חריש. למושב הקרוב שלחו אביו בשליחות. והתשובה לא באה עד הערב. מפצירים בו בני המושב ללון אתם הלילה: סכנה לילך. לא אבה לשמוע אבילחם. רעות מנבא לו לבו. את כוחו הוא אוזר לרוץ אורח לשוב אל ביתו טרם תְּכַס החשכה על הארץ. את שארית כוחו הוא אוזר ורגליו מרצדות בקצב. כבדה עליו הנשימה והוא אינו פוסק. את לשונו הוא מאריך ככלב עייף וצמא. בעקשנות הוא מריץ את רגליו, כי בבית מחכה לו… מי מחכה לו בבית? וברדת הלילה יפילו הסלעים את צלליהם באימה לְפַשֵׁחַ כל עובר אורח. על כנפי הפחד רואה הנער והנה טס הים לפניו בקסמיו. הרגליים מרצדוֹת בעקשנות. עוד מעט, וגם את הבית על הגבעה יראה. בשלהי הדימדומים מדמדם ביתו לפניו. חשכה ירדה על הארץ מסביב. כטבלת כסף מבריק טס הים. עייף ונושם בכבדות חש אבילחם הביתה. ופתאום – אור בוקע מכל החלונות. קול צהלה מגיע לאוזניו. רגליים מעכסות בריקודן. יום־שמחה וחג לאביו ולמה שלחו מעל פניו?…
אל הבית הגיע. בפתח הוא ניצב. לפניו החדר המואר ושטיחים זרים יפארוהו. אל שולחן טעוּן מטעמים מסובים השכנים וכוס בכוס יקישו. שורות בקבוקים ערוכות כדת. שני תימנים זרים בין המסובים. השכנות מצפצפות בגילופין, אחת התימניות שורקת בילֵל. ובראש השולחן מֵסב אביו, ועל ידו – נעמי התימניה. לא פצה פיהו הניצב בפתח. ולא נכנס. ממקומו לא הזיזוהו אף קולות הבחורים הפראים היוצאים בְּהוֹרָה רתחנית לקול חליל ולאור לפידים בוערים בחצר. ואף כרמוֹז לו נעמי התימניה בחיבה רבתי למזוג לו כוס יין אדום ומתוק – גם אז לא זז מפתח הבית.
*
אל שולחן־חג פרוש מפה לבנה יושבים בחורים ובחורות. שמלותיהן הלבנות נודפות רעננות. זה עתה רק עתה גוהצו לכבוד היום. בשר מגישה התורנית. הוי, חבריא, בשר היום! את לשונו האדומה מושיט מרדוק הליצן ועיניו משוטטות בחדר, כי לבו טוב עליו. במנתו מטפל תלמי הזקן בהיסח דעת. כשעיניו זורעות חדווה לרגל השתוללות ה"טף". תמה הסעודה. אף המפגרים הניחו את המזלגות ואת הסכינים על קערות הפח – לאות רצון. מחשבה מנצנצת בעיני מרדוק הליצן. את המזלג הוא מקיש בסכינו. בהקשה ובזימזום עונים אחריו המסובים. בחיבה מלטפות את הפנים השזופים ושדופי הרוח עיניו הכחולות של תלמי הזקן. והנה בא גם הליפתן לקנוח סעודה, חג יובל היום – לעשר שנות קיום הקבוצה. אוי מה טוב היין – מפזמֵן מרדוק הליצן. וקולות אדירים עונים אחריו אמן. יין היום אין – מתגרה בהם הליצן בזדון מעושה.
חיש הוסרו הצלחות, הקערות, המזלגות, הסכינים. מופיע מרדוק הליצן בפתח – כשהוא חבוש צילינדר ו"סנונית" שחורה סוגרת בעד חולצתו הפשוטה־המגוהצת. תחת בית שחיו צווארי־בקבוקים. הליצן הביא יין – מריעים קולות לקראתו. דמעות גיל בעיני תלמי הזקן. לתוך ספלי תה מוזג חבוש־הצילינדר מיץ צהוב־צהוב: שתו מלוא ספלים, המחר בידי שמיים! את כוסו המלאה מניף תלמי הזקן: את ימי הדראון הוא מזכיר, את ימי המאֵרָה. לזכר טרופי הקדחת והדַאֶבֶת והיאוש. לזכר הנדקרים והנשחטים והשדודים הוא נוסך את יינו טיפות טיפות. דמעות בעיני המסובים. כי לכולם אבדו אֵם או אח או ידיד הכא או התם, על העתיד לא יזמר תלמי. שקר הוא: אין זהב בְּרִיסֵי העתיד. יגיע יש וזיעת אפים והשתוללות במסיבת רֵעִים. יום יבוא ויאהב איש את אחיו־לזיעה, כי אֵם אחת לכולנו! ואם תיתוֹם הספינה בטירוף, ניתוֹם גם אנחנו… סיים תלמי. שתו מלוא ספלים, מחר בידי שמיים –מפיג את העצבת מרדוק הליצן.
היין מנגן בראשים לוהטים. את הצילינדר זורק המבוסם ותופסו בראשו בזריזות. מקערות גדולות שואבות עשרות ידיים שקדים. רישרוש ופיצוח ופזמון. חמק לחדרו תלמי הזקן. על השולחן מתייצב מרדוק וגומע יין מבקבוקו. אתם כולכם אחי –מתמוגג בדמעות מי שמילט זה רק עתה את נפשו מגיהינום – שבעבר־הים. והליצן: השתכרו, מי ביין ומי בשירה, מי במוּסר ומי בתקווה כוזבת – כמאמר הפייטן.
הוזזו השולחנות, הוֹרָה. בחור בחורה – היינו הך. זקן צעיר – היינו הך. חסון רָפֶה – היינו הך. בהוֹרָה מתלכדים כולם. בהוֹרָה מתמזגים כולם, כי ההורה שיא החיים. השתכרו –מתופף הליצן בקצב. ברעמת ההשתוללות הגזוזה מנפנפת החברה הרוקדת על ידו. ההורה היא כל תקוותנו – מזמרים קולות שיכורים. הרגליים מרצדות מאליהן. הגוף מזיע ורוקד. החולצות נקרעו על הכתפיים. ואין דבר!
שב תלמי הזקן מחדרו לרוות את עיניו המכחילות בהשתוללות. את קיר המטבח הוא תומך. מבין כתפיו הבחורות שלפניו הוא מציץ. ההורה היא תקוותנו – נואק נער הרוקד על יד מרדוק הליצן. לאט לאט תם כוח הרוקדים. שבעו ימים ללא עבודה וללא – לחם. אף גזוזת השער חדלה מריקודה. רק הנער והליצן לא עייפו. כף תוקעים הניצבים, תוקע כף תלמי הזקן. שני הרוקדים אינם בני עייף. מי הוא הנער – תמה תלמי הזקן. עיניים חשדניות מביטות בו. זר הוא, יכול לסחוב דבר מה –לוחש מי שנמלט זה רק עתה מכור הגיהינום. עיניים סקרניות נעוצות ברוקד – והוא אינו מרגיש. בזרועות הליצן הוא נאחז בחוזקה ואִתוֹ יחד הוא נישׂא אל על. בסעודת היובל לא ראהו איש. בזקנו־תיִש מנפנף מרדוק הליצן. הצילינדר נשר זה כבר מעל ראשו וה"סנונית" שנקרעה קרעים הוסרה אף היא.
בגופו דבקה חולצה רווית הזיעה. ופתאום – נֵפֶץ! הנער הזה נפל שדוד. נדחקו הבחורות. במגבת קרה חבשה את ראשו גזוזת השער. על אחד הספסלים הושכב והנה הוא פוקח את עיניו. הפחד רובץ בהן. כסיד מחווירים פניו. נחשפו שיניו הקצובות, כי רפו השפתיים מהידוּקן. למה זה נקהלו סביבותיו זרים? על יצוע־דוָי שוכבת אמו הצהובה. את הדרך אליה גודרים בעדו הזרים. אבא הרע עזבה לנפשה – בוודאי. בידו הוא משמיט את התחבושת. על עיניו הוא מאהיל למען ייטיב לראות. גלילֵי בַּהַר נוצצים ודועכים לפניו לחילופין. זיעה קרה רוססת על מצחו, זיעת ההתאמצות והרפיון הגמור.
בחדרו השכיב תלמי הזקן את החולה. על ידו הוא יושב והנר מהבהב על השולחן. אמי־קוסמתי לטפיני – נואק הנער. בידו מתולמת הגידים הכחולים מחליק הזקן על ראש הנער. ללב הפועם הוא מבין: נום, נוּמָה בן יקיר, דבש וחלב אשקךָ. מֵחִיטַת כל חי אכלתָ וריבון החיים פתח לפניך את ספר החיים. ברעץ־מסתורין כתובים קורותיך ומי ישיבם.
ישן הנער בצאת תלמי לעבודתו. ובבוא גזוזת השער, התורנית, להאכילו – התחפש כישֵן ולא נגע במטעמיה. הנה ושוב התרוצצו מחשבותיו כסוסים פראים ללא רוכב. את ריצתו הוא זוכר… ואף את האור הבוקע מחלונות הבית… והאשה־הילדה רינה מחשֵפת שיניים קטנות וחדות. הוי!
ובשוב תלמי הזקן מעבודת יומו, לא חש אל המקלחת כדרכו תמיד. לחדרו מיהר הפעם לראות את שלום אורחו הלא־צפוי. ובלטפו את מצח החולה, היפנה אליו השכוּב את פניו, ראה את שתי העיניים המכחילות־הזוהרות, המשפיעות רחמים גדולים והבין, כי עיני הקוסמת הכבירה הן, היא הטוחנת את חיטת החיים לכל חי. את ידיו שולח הנער לקראת לבן־הזקן ופיו לוחש: אמי־קוסמתי…
לא ריקם השיב תלמי הזקן את הידיים השלוחות לקראתו. את ראשו הוא מרכין אל השכוב ומחבקו בזרועותיו הגרמיות. ללא אומר שָׁהוּ שניהם, הזקן והנער, ושניהם הרגישו, כי קול החיים האחד פועם בעורקיהם, איש איש ומקרהו, אדם אדם וּמאֵרתוֹ – אחת היא תכלית כולם. אולם בפרוֹש עכבישֵי הגורל את קוריהם על נפש רגישה להחניקה, תתפעם הרוח. זאת הבין הזקן בנשקוֹ את הנער באהבה.
לאט לאט פתח הנער את פיו: את שמו, אבילחם, גילה לתלמי הזקן ואת מוֹת אמו תיאר לו – בגימגום. מאוחר ומוקדם משמשים בעירבוביָה. מה בצע? על סוס הרגיבוֹ אביו בהיותו ילד לאמור: כל אשר תראה לך הוא נחלת עולם, ופתאום: הנה מפנה אביו את פניו ממנו לבל יראהו בנו הניצב בפתח – בקלקלתו, כוס יין מוזגת לו, מי שעתידה להיות אמו החורגת… עצם עיניו אבילחם החיוור. אוויר שאף בכבדות. בשרוולו מנגב הזקן את דמעות בנו הניגרוֹת. דבש וחלב אאכילך למען תחלים – שומע הנער.
נסע תלמי הזקן ואיש לא ידע לאן. את הנער הזר לקח אתוֹ. על הזקן השליך אבילחם את יהבוֹ, כי אין לוֹ עוד אֵם זולתו. לילה היה. במרחק־מה נבחו כלבים לקראת הירח. באורווה הבהיק אור קלוש. השומר התקין שם דבר מה. עוד מעט ויסיעו גם את החלב, רגלִי הולכים תלמי ובנו. ובקרוב המפלצת האיומה בעלת שתי העיניים הלוהטות בנשימה כבדה אל התחנה. עלו עליה שני הנוסעים ותקעו מושבים קבע בקרון ריק מאדם. את הנער השכיב הזקן על אחד הספסלים ואת תרמילו שם תחת ראשו: שכב־שכב בן יקיר לחלום אָטְרוּ הבּבות על עיני אבילחם. בטוחות ישן, כי הנה חייו בידיים נאמנות.
צא לרקוֹד – מזרזת יד שעירה את אבילחם – הלוא על הבן לרקוד ביום שמחת אביו. פוקח הנער את עיניו בחלחלה: לפני פני תלמי אמו. הגענו – מחייכות לקראתו עיניים מכחילות־זוהרות. במאמצים מנתק אחוז־החלום את חבלי שנתו. בעיניים עצומות למחצה הוא ניגרר אחרי מובילו. הלילה טרם יפוג. הפנסים דולקים בצידי הרחובות. רוח צפון נושבת וקר לאבילחם פתאום. את פיו הוא פוער – פה־ה־ה־ה־הק! אור חוורור מרפרף באוויר. כִיף חַלַק, חווג’ה –משמיע תלמי הזקן. שנים רבות בילה הזקן בפלך וכל־חי־בו הוא מכיר, אם לטובה או לרעה. בתפוחים הוא מַצְבֶה את כיסי מלווהוּ הצעיר וממשיך להובילו: הוביליני נא אמי־קוסמתי אל הגן העכור, בו ישגשג עץ החיים! לפני שער סגור עמדו. במקוֹשית הקיש הזקן אחת ושתיים, שעה קלה חיכו. לא ניצתה אש הכעס בעיני המחכה. שיקשוק סנדלי עץ נשמע. והנה – פֶּתַח! באור הפנס הדולק ביד הפותח ראה אבילחם איש מכורבל באדרת בעוד שרגליו היחפות מציצות מהסנדלים. בידידות מטפח תלמי על שכמו: סלח בן אדם, כי טרפנוּ את חלומך הלילה. על אחת המיטות מתפרקד אבילחם לישון. בעמל הִפְשִׁיט הזקן את בגדיו ועטפוֹ בשמיכה חמה. קרים הלילות. בזהירות מחליק הזקן בידו על ראש בנו. את אמו רואה הנער. והיא מנשקתוֹ בשוכבו לישון. ואולי נְשקוֹ גם תלמי־אמו…
רואה אבילחם את השמש העולה. המגביהה מעל לרוכסי ההרים. כה קרובה היא אליו. לא זרה היא. ידידתו הטובה מימים ימימה מאירה אליו את פניה. את ידיו שולח הנער לקחתה והיא מחייכת כצחוק החסד. ופתאום – זינק אבילחם על גב השמש, עתה הם עולים. יחדיו הם נישׂאים מעלה ובמרומי המרומים קורצת לו בריסי עיניה הזהובים אמו־הקוסמת…
בחצר החָאן גדורת הגדר המתפוררת פה ושם, היא המשמשת מִיפלט לעגלות האיכרים לעשרותיהן, עמד יִטוּר האִיכּר ופיו פעור מתמהון בִראותו כי חסרה השלשלת אשר ריתק בה את גלגל עגלתו הלילה. בחימה כבושה התלקחו עיניו ונחירי אפו זעו ברעדה. מראהו כחיית שחץ אשר לא ידעה עוֹל מימיה. חריץ חוצה את מצחו לשניים. עמוק ומאיים. הקדחת והרוח שדפוּ את פניו וסנטרו הבולט – מושבת הרצון. אין זאת כי מושך לב כל רואהו הוא האיש הזה. גַרָב בבני מעיךָ וביוֹתרת – נהם אל מול אחמד החיגר, שפניו משוחים זפת ועיניו הטרוטות מביטות בטימטום ניכחוֹ. אינו ירא אחמד מפני זה ה"יַהוּד", כי את אוזנו גילה המשרת ב"בַּלַדִיִָה" לאמור: בקרוב תיתום תקיפוּתָם לבטח, כלב־אִיבּן־כלב – ממלמלת לשונו בזהירות. לא עוד העיז לענות בקול. אולם אוזן האיש מלא־החימה קלטה כנראה את פליטת פיהו, כי באגרופים קמוצים ובעינים יוקדות הלך הלוך וקרב אל החיגר. חווג’ה, אנא יַחווג’ה – משנה את טעמו אחמד ומשנס אגב נסיגה את סיאובי סרבליו הנישמטים. השלשלת, גַרָב בבני מעיךָ, גנב – חוֹזר יִטוּר האיכר וחריץ מצחו מתעמק. אל השער נדחק אחמד. את הבריח הזיז לפתוח והנה יד־עֶשֶׁת אוחזת בגרונו. צעדים מהירים נשמעו ברחוב בפרוץ צעקת הנחנק. נפתח השער – ובפתח ניצב תלמי הזקן. את היד המחניקה הוא מסיר בכוח. את ראשו מפנה יִטוּר האיכר –ומכירו. והזקן – תחת בית שחיו שם את ידו והוביל אחריו את מוּדָעוֹ.
את תלמי הזקן הכירו כל בני הפלך. כל מוכה־ספחת בלב פנימה חש אליו לשפוך את לבו. כי הוא אבי הגליל. אכן הופיע עתה בבית־וועד הסביבה. בּחַאן, מבלי משים הותרה לשון האיכר, כתינוק שנתפס בסורו הוא מוכרח להתחטא – וטוב. כי נוכח העיניים הזוהרות משפיעות־הרחמים, הלא כל איש אינו אלא קוץ ממאיר וסילון תועבה.
הוא מתוודה: בעד תולעת הכירסום סגר את לבו – והיא עשתה בעורמה. אין אדם אשר לא יוּכֶּה בנגע החיים. מתה אשתו. זאת היתה אשה – מזמֵר יִטוּר ועיניו דומעות. אֵם היתה לכל רואיה ומקור ההתעודדות. למה בחרה להינשא לי? קטוֹנתי ממנה – בוכה יִטוּר תוך כדי צחוק מעושֶׂה, ומחשף שני טורי שיניים לבנות, שלא נזרק בהן מום. אל ארץ לא נושבה הבאתיה. שוחד, מִירמָה ושודדי מדבר, על תנובות השדה שמרו בחורים מזויינים מפחד בלילות. הכַּפִּיוֹת מרחפות עם רוח והעיניים פולחות את החשכה בחשד. וביום – שינה חטופה, כשאשה־אם רחמניה לוחשת תמיד את המילה הטובה, המפיגה כל צל של רוגז.
הלמען בשל במטבח הבחורים עזבה את חיי התפנוק? ואם אין טעם ליסורים בכלל, ואם לשוא הוקרבו הזבחים הגדולים פה? היא היתה המלכה המושלת בטירת אבירים וכוחה גדול מכוח שׁוֹעִים!…
לא תישא פנים האחות הצהובה הקדחת. במותה השאירה לי ילדה – רינה… לא טובת לב היא כאמה וממני ירשה את סערת הרוח… ריככה יעז האדם להמשיך ולחיות אם בלבו לא תפרח התוחלת כי אור גדול יִגַה?… לא צחק אבי הגליל. כדרכן תמיד זוהרות עיניו ברחמים. אל שפת הים מחוץ לעיר הגיעו. דרך מנהרה שמתחת למסילת הרכבת עברו וישבו על גל אבנים. נמשך הווידוי. מילא, היחוש להציל את חייו בספינה נטרפת? חשקתי בחיים! את כל אשר לי מכרתי. הפלגתי לבקש את הלא־נודע כשרינה ילדתי אהובתי בזרועותי. בבית הורי־אשתי הפקדתי את הנכדה. לא אמידים היו, אבל כדי מחייתם מצאו כל הימים. לאורכה ולרוחבה שוטטתי בארץ, באשפתות התפלשתי, ממעיינות הרעל שתיתי –ולא מתי. את אבידתי לא שכחתי. את חזון הספינה הנטרפת לא יכולתי לבעֵר, דובבתי לנפשי, כי לא אני הגבר, אשר השׂיא אֵם־אשה באהבה לעבור לארץ ישימון וצלמוות –לשוא! לא יעזוב איש ספינה נטרפת אם שתה פעם אחת בחייו ממי־הלחץ אשר לה. את גורלי בעיני ראיתי: אני מלח עַד בספינה נִטרפת…
במגפה מתו הורי אשתי. רינה ילדתי־אהובתי ניצלה. את הבית מכרתי. את נחלתי פה קניתי תמורתו. לא עוד לשוב יכולתי למסיבת רוכבים פראים. הלא – אולי בעטיים מתה אשתי, האשה היחידה אשר אהבתי. איש פושע אנוכי – מכה על חטא יִטוּר המתוודה. את זוהר עיניו האיר לו אבי הגליל: דַבֵּר, דַבֵּר בני ויקל לך, בכולנו מהתל לֵץ הגורל…
*
בקרון הרכבת יושבים תלמי הזקן ובנו אבילחם. בזחילה יוסעו על פני מקומות ידועים מעידן ועידנים: עצים מלבלבים ותנובות שדי ושמיים בהירים. פת לחם מתובלת מלפפון מגיש הזקן לבנו. הוא מסביר, כי אמר להפקידו במוסד חינוכי ידוע – והנה בא רווח מצד אחר. ברצידה עוברים לפניהם השדמות. בתים צמחו בין לילה. למודי־נדודים־ופורענויות מזבלים את האדמה למען היבול. פה רכב שומר יהיר על סוסתו – קורא הזקן בקול מזכרונות להו – וסכין שודד הפילָתוֹ. ושם פילח כדור־מארב לב נוֹקֵף ומוֹחִיל. סוס־פרא הפיל רוכבת פזזנית ופצעיה לא נחבשו. הביצה שלחה אֵדיה להרעיל אחד זקוף קומה ועד לבב… ציון… ציון… מספרים יבשים מִנִי לוח.
יקר מאוד הוא לוח הזכרונות של תלמי הזקן – מרגיש אבילחם. ובהגיעם לאחת התחנות יצא תלמיד מן הקרון והוציא אחריו את בנו. מבלי משים הם עוברים על פני היווני המוכר פירות ותמרוקים ומגיעים לחצר. ברעש נִטפלים אליהם בעלי הכיכרות הערביות להסיעם. נענה הזקן לעיני בנו המבקשות, ישבוּ. פגרי סוסים מושכים את העגלה בפרך. מתייפחת העגלה המתנהלת לאיטה ואבק הדרך מלבישם גלימה מאפירה. העירָה, לִכְלִילַת השכיות נוסע אבילחם בציפייה.
בשווקים הצרים, בין אריגי הצבעונין, הפרושים למשוך עין, הם תועים, על יד מוזגי היין והסַלֵּיפ הם חומקים. תוססים כאן חיים מרהיבים. בנחיריו שואף אבילחם את הגירוי המרחף באוויר. את יד תלמי הזקן המאובקת הוא מרים ומנשקה בתודה: יש עוד חיים חדשים ומָק בשרי צוּפָּה עוֹר…
בחצר מרוצפת אבני גזית עמדו. קווי סיד כחלחל משבצים את האבנים במשבצת. על כיפה קטנה צומח עץ זית־ננס. על לוחות נחושת בקיר רעוֹץ רעץ מסתורין. כאן היה מקדש אל התכלית הנשקפת לכולנו – רוטן הזקן והנער שומע.
על מזח־העץ הבנוי בים ישבו והשקיפו על חומת העיר שחורת־האבן. דון יוסף הנשיא הוא אשר חידשָׁה. ועץ התות נותן המשי פרי רוחו הוא – שעלה בתוהו. רוח רעה מפעמת את לב הנער: סוד הַשְחַתָה אורב להכשיל – תמיד. עוצם עיניו הנער: הגידה נא אבי… הגידי־נא אמי־קוסמתי את־אשר־לפני, לבל אכשל גם אני. לא הגיד לו דבר הזקן. מבושה התכרכם אבילחם: אינו ראוי לגילוי־סודות ועיניו מושפלות ארצה. עזוב וערירי הוא כמימים ימימה…
את אזרועוֹ שם תלמי הזקן על כתפי בנו ומובילו ללכת. הדימדומים עטפוּ את ההולכים ובמערב עלתה הלהבה. פתח את פיו המוביל:
לשוא חשדת, בני, באביך. כל מעוּות יִתְקוֹן, כל חסרון יִמָנֶה.
נפוצו העננים השחורים – ואינם. האב הוא אב טוב. וחזון הרע חמק. האב־הרע התנדף ואיננו. מִיפלט מבקש הנער בעיניו הזוהרות של מלווהו. פשעתי, עוויתי, רשעתי – דובב קול לבו ללא מילים. לא אביו הוא אשר לקח את נעמי התימניה לאשה, כי אם אבי רינה – שומע אבילחם.
כל מעוּות יִתְקוֹן, כל חסרון יִמָנֶה – עונה קול אדיר ולא נשמע.
רינה – לוחש הנער – רינה ידידתי, ועיניו מלאות אהבה ורחמים. למה זה נמנע מראותה כל הימים? ולבו בקרבו נוקף בחזקה ובפחד סודי: רינה…
נפרד אבי־הגליל מבן שעשועיו. את ראשו הרכין אבילחם אל ברכיו למען הברכה. לא השיב לו דבר הזקן. רק ממגד עיניו הזוהרות הוא שולח לו ברכת פרידה. ללא אומר פנה לדרכו לצעוד בצעדים בטוחים לקראת תכליתו.
קדחת הפילה את אביו, הדואג לגורל בנו האבוד. שליחים שוּלְחוּ למוֹשבים סביב: אולי יגונב אליהם שמץ דבר ואין. בפיו דבק הנער בפי אביו. התעלולי קדחת הם לאחז את עיניו למדוּחים? רק בעמל הצליח אבילחם להוכיח לאביו, כי אמת היא. בדממה הם יושבים חבוקים. והלילה סביב מנגן: האב על בנו שמח.
נסע למסעיו אבי רינה – בלווית אשתו השנייה. לרינה הושב ידידה מאז – פתאום. גם הגורל ימתיק מכתוֹ לפעמים. עתה תחסה היא בצל חוסני –מיחל אבילחם. ורינה מחשפת את שיניהָ הקטנות והחדות:
אולי…
*
ובליל כסף אחד, בעלוֹת נוגה מִטַס המים להשרוֹת הַשְׁליָה על הנפשות העייפות, הרכינה רינה את ראשה אל חיק ידידה ושיניהָ הקטנות והחדות לא עוד הבריקו. אשרי הנערה היודעת כי יש אֵם־קוסמת גדולה אחת לכל עוֹברֵי חֶלֶד… ובכל זאת קשה לשכוח את האם האמיתית בקחת אב רע אשה שנייה – היא עונה לאבילחם המגולל לפניה פרשת־סוד השאובה ממגילת תלמי הזקן.
ובשלוח אבילחם את ידו ללטף את שערותיה, עצמה רינה את עיניה לספר לו את גמר הבּדיָה, היא אשר סוּפרה ביום־צרה בימי ילדותם.
וככה סיפרה רינה:
על יצועו שכב האיש האלמן מאשתו־אהובתו, ובבוא אליו אמו־קוסמתו פתח את פיו לאמור: שלחיני נא אמי־קוסמתי אל אבי ואל נחלתי. כי לא טוב היות האדם לבדו. ותשלחהו אם־כל־חי ותיתן לו תיבה סגורה ועבד כושי לשׂאתה וַיֵלך. ותזהירהו: אל תיפִּתֶה לפתוח את התיבה בדרך, פן יאוּנךָ אסון. בלילה נדדה שנת האיש ביער ושרעפֵּי בּלהוֹת עָדוּהוּ כי זכר את אשתו הראשונה. ויפקוד את האשה־הקוסמת לרעה, ויאמר בלבו: אולי להתנקם ממני אמרה, יען עזבתיה על אף חסדיה אשר גמלה אותי. ויפתח את התיבה ובה בתולה, שלא ראה כמוה ליופי. בת הקוסמת היתה זאת וזוהרה קורן למרחקים. על קטנה הבריקה טבעת קסם, המבצעת כל זְמָם בהיאמרו. ויעורר האיש את הכושי ויקח את בתולת הזוהר על זרועותיו וילכו. ויגיעו בעלות השחר לכפר ארצו. הלא שם ישפוט אבי האיש את כל העם. ויסובב את הטבעת ויקם בן־רגע היכל פלא מול בית אביו ואין דבר בעולם שלא יהיה בו. וישכבו במיטותיהם לנוח, כי עייפו מעמל הדרך.
ויהי בקום בני הכפר בבוקר, והנה היכל, אשר לא ראוהו תמול שלשום. ויִבַהָלוּ אל השופט לבשר לו את דבר הפלא. וישלח אחת השפחות לראות מי ומי הם בעלי ההיכל, ותַכָּר השפחה את בן אדוניה ותבוא ותאמר: בנך הוא ואתו אשת חמודים אשר לא ראתה כמוה עין השמש מעֹודה…
ויקם השופט על רגליו ויבוא אל בנו לברכהו. וירא את אשתו ואת הכושי גם כן ראה. ובראותו את האשה סמר שערו על חזהו, כי היכהו זוהרה. אכול קנאה שב האב אל ביתו ואת הדלת סגר בעדו.
ויהי היום ויקהל אליו את אנשיו לאמור: לא אני קראתי לבני הבליעל, לא קראהו איש. לא אבותינו עשו בכישוף כמוהו ואף אנו לא נעשנָה. כל ההורג את בני יבוא על שכרו…
ויבוא אליו אחד הפוחזים וישלחהו לבצע את אשר יזם. ויסובב בכחש את הבן ויובילהו אחריו לצוד צַיד. ויקח אִתוֹ את הבן ויובילהו אחריו לצוד צַיִד ויקח אִתוֹ הפוחז בשר מלוח ושתי דלעות מים. ויפל האיש את הארי ואת הנמר ואת הברדלס וייעף. ויהי כי הציק לו הרעב ויאכילהו הפוחז מן הבשר המלוח. וילך האיש בשרב וימצא. ויתחנן לפני מלווהו לאמור: השקני נא מן המים פן אִיסָפֶה. וימאן הפוחז להשקותו. ויפול האיש ארצה ויתעלף. ויגהר עליו הפוחז לאמור: אם נתוֹן תיתן לי את עינךָ האחת ונתתי לך דלעת מים. ולא רוו המים את צמאונו. ויאמר: אם נתוֹן תיתן לי את עינךָ השנייה ונתתי לך את דלעתי. ויעזבהו הפוחז לנפשו וימהר לאביו להראות לו את שתי עיני בנו לאמור: הנה מת בנך במדבר ושתי עיניו לך לאות.
וישקול האב זהב וכסף לתיתו לפוחז וישא את רגליו ויברח משם למלט את נפשו. ויבוא השופט אל הילך בנו והנה כושי בפתח וחרבו על ירכו לאמור: כל הבא אל הבית באין אדוני בו, אחת דתו למוּת! וַיַקְהֵל השופט את אנשיו ויצַו להרוג את הכושי עבד הקוסמת. אולם כל הניגש אליו והנה הוא נופל שדוּד ארצה. וַיַזְעֵק האב את כל העם מסביב להילחם בכושי ולא יכול לו איש, כי עבד האֵם־הקוסמת הוא.
ויזחל האיש אנה ואנה במדבר ויגיע לגזע עץ עבות ויישן בצילו. וישמע בהקיצוֹ קול נשר המצווה על בניו, כי ביקש מהם לכסותו בצינת הליִל וימאנו. ויאמרו הבנים: אב בנפש בנו יתנכל, והנה לאיש אשר עם גזע העץ, אבדו העיניים במצוות אביו. ויען הזקן: לוא השכיל לשים על עיניו טרפי העץ הזה וראה את אשר לא ראה מלפנים. ויעש כעצת הנשר ותפקחנה עיניו לראות. את הדברים אשר מתחת לכל דבר ראה, ולא היה איש כמוהו לעיניים. ויהיה כי ראו זאת בני הנשר ויכסו את אביהם המזקין. וירא האיש כי הקוסמת־אמוֹ שלחה לו את הנשר למגן. ויפול על ברכיו: ברוכה את אִמי־קוֹסמתי ותהלתךְ בלבי לעד!
ויסר האיש אל אביו השופט ולא הכירו, כי שונה טעמו בליל הבלהות במדבר. ויאמר לו השופט: אם תכה את הכושי ויכולת לו, אשִׂימךָ לראש־ולשופט על העם הזה. וילך וילחם מעלות השחר עד צאת הכוכבים וייעף הכושי מאוד. ויהי בראות גבירתוֹ כי יִכשל ותאמר: שכב להחליף כוח ואני אצא תחתיך להילחם לחוֹם־אֵמונים לאישי. ותצא והנה באישה היא נלחמת… ויען: הילחמי! ויספר לה בהילחמו בה את תעלולי אביו ואת אשר אמר לשׂימו לראש ושופט תחתיו. ויצא על הכושי לשים מעי דק על צוואריו למען ידקרהו וימיתהו למראית עין.
ולמחרת היום דקר האיש את הכושי במעי הדם אשר בצוואריו ויגר דמו ויפול. ויאמר אל הנקהלים: עדים אתם היום, כי הכיתי את הכושי, ויענו פה אחד: עדים!
ויַקְהֵל השופט הזקן את שבעת החכמים לשאול דבר מפיהם טרם יתן לאיש הגיבור את שבט עוּזו. וישאלם: הַאַיַבֵם את אשת בני לקחתה לי לאשה? ויענוהו שישה חכמים פה אחד: יָבֵם תיַבמֶנָה כי נפל פחדו עליהם. אולם השביעי בחכמים קרא בקול: זימה היא ואין כמוה לתועבה! וישלוף הזקן את חרבו להתנפל על הקורא, אולם העם ניצבו לפניו כחומה בצורה ויניאוּהוּ. ויפקח השופט הצעיר את עיניו להביט בחכם השביעי וירא כי הנה אמו־הקוסמת הוא. ויביאנה אל ביתו, אל בתה… וכל אשר קרה את האב ואת החכמים הפוחזים, הלא הוא כתוב בספר תולדות בני האדם למשפחותיהם.
ויום יום התפלל השופט בקומו: ברוכה את אמי־הקוסמת, אשר החיית את האמונה בלבי ובגללך לא יִתמוּ האהבה והרחמים הגדולים לעולם!…
*
כאשר עבר כותב הטורים האלה בתיוּרו את אחד המקומות אשר על שפת אגם הכסף, המכונה בפי העם יַם, קרה כי קפץ עליו הלילה ויאספהו אליו אחד מזקני הכפר להלינוֹ. והנה בצאתו לשוח עמו באוֹר הסהר ובערוך טַס הכסף את מערכת קסמיו, הצית הזקן את מקטרתו וישב על חלוקי האבנים לנוח. ובשבתו בדומיָה עבר לפנינו זוג צעיר, הוא זקוף קומה ונבון־מבט והיא זוהרת כולה בנוגה הכסף אשר לים. עיני נמשכו אחריהם.
ובראות הזקן את אותו האהדה בעיני, סיפר לי את קורות חייהם. סיפר, כי זה רק עתה לקח האיש אבילחם את העלמה רינה לאשה; סיפר כי אהבה מימי ילדותם היא – ועתה אין זוג שני כמוהם לאושר בכל הארץ לאורכה ולרוחבה. הפסיק הזקן. יָנָק ממקטרתו אחת ושתיים והוסיף: אולם אושרם בא להם רק אחרי פרוֹץ מגפה בארץ, אשר אספה את יִטוּר האיכר ואת נעמי אשתו העקרה ואת אבי אבילחם… הפסיק הזקן שנית. ובנשוב רוח צפון קרירה הוסיף שלישית: הידעת את תפילת האנשים האלו בקומם ובשוכבם:
– ברוכה אַת האֵם־הקוֹסמת הממיתה להחיות והמחיָה להמית. ולא יִתמו האהבה והרחמים הגדולים לעולם! אמן!
וכאשר הגענו הביתה ואני קרבתי אל יצועי לישון, שאלני הזקן: הירדת לעומקה של התפילה? ואני עניתי: תפילת יודעֵי־סוד היא זאת, אַשְׁרֵי היודעים את האם הקוסמת!
צחק הזקן בטוּב לב ובצאתו הניע אצבעו באזהרה:
– אל תחלל את הסוד! –
לא חיללתי את הסוד ידידי הזקן. חלילה!
– – –
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות