המקום: כל מקום.

הזמן: מאז ומעולם.

הנוסח: גנוב מימי־הביניים.

הנפשות:

איזוטה המלכה

המלך מרקי

לנצלוט ) אביר

מאריודו ) אביר

כומר

נזיר

ר' שפטיה הרוכל

לץ (טריסטראם)

אשתו

קוף

שומרי השער

שליחי בית־דין החוקרים

אספסוף, אבירים, אזרחים, נזירים.

(בעורף הבמה שער המבצר. מן השער נמתח הגשר. שומרי השער על החומה. על הגשר יריד).

כומר (כרסתן, מכריז): קסמי עץ הקודש… ישר מארץ הבחירה… סגולה בדוקה לחיים ארוכים בזה… ולחמדה גנוזה בבא… קת חרב היונה בה נדקר משיחנו האלוהי… שמן המשחה בה נמשח משיחנו האלוהי בידי אראלים השמימים ביום הדין…

נזיר (בעינים יוקדות): אל מי תקרא? הלא אין איש…

כומר (מתבונן סביבותיו): אכן צדקת גם צדקת, בני, אך, מה הכעס?

נזיר: סגורים שערי קריה משחיתה — לא ייפתחו.

כומר: (מתישב): מה הכעס בני, הלא ידעת כי השערים סגורים בכל מקום, ואף בשמים. אך תדפוק עליהם — אולי ייפתחו.

נזיר: לוא הסיע יכולתי את השערים הללו על הבריחים; (מתחטא) לא למעני כי אם למען דברו הצורב על לשוני, לשפוך זעמו על רשעים. הה, מי כאחד הקדושים יתנני! (כורע)

כומר: נאה דרשת (נאנח) לוא עצרת כוח.

נזיר: הכאחד הריקים אני בעיניך.?

כומר: מה הכעס, בני, רבות ראו עיני בימי עניי ורבות למדתי… לסלוח.

נזיר: הסליחה רק עם אחד.

כומר: ואתה לוא שמעני…

נזיר: לא כמוך כמוני, ובלבי אין כל, זולת אש הקנאה.

כומר: לא טובה הקנאה לבדה, הנה במקום הזה…

נזיר (מסתכל סביבותיו): במקום הזה?

כומר: במבצר הזה. הנה רואה אתה, לפני רבות בשנים עשה פה טריסטראם הגבור.

נזיר: טריסטראם? לא שמעתי. ומיהו זה? הלהט באש קנאה כמוני?

כומר: לא הוא קינא, ולבו לב תינוק בן יומו. ומפעלות פעל אשר לא יפעל אדם וחי. דודו ומלכו היה מרקי ואותו עבד בלבב שלם. את המכשף מבני הענקים הרג כדי לפדותו ממס. את הדרקון טורף־הבתולות שיסף, כדי שממשלתו תכון בידו. ואת נפשו שם בכפו כדי לארס לו את היפה בבנות, את איזוטה זהובת השיער.

נזיר: אל לך בנשים תחבולות השטן ימח שמו.

כומר: ויאהב טריסטראם הגבור את איזוטה ארושת דודו ומלכו בטרם תהי אשת המלך…

נזיר: בזו קריה משחיתה?

כומר: זהו מבצר מרקי המלך שטוף הקנאה להשחית. ויגרש המלך את טריסטראם איש בריתו ויד ימינו בחרפה ובבושת פנים ואת איזוטה זהובת השיער נתן במשמר.

נזיר: ארורות הנשים ותאות הבשרים לעד. (נותן עיניו בכומר) לא נאה ולא יאה לאיש כמוך לתת לבו לנשים.

כומר: מה הכעס, בני, הקנאה אך היא בלי לב. ועל נזיר אך בענוה ואורך רוח לעשות עד יעשה חיל.

נזיר: ולא יקנא לדברו?

כומר: העיקר הגדול — אורך רוח. שמע בני תורת הענוה מהי: איש עובד כוכבי ומזלות היה כריסטופורוס (מוציא קמיע) הנה צלמו ודמותו. וכוחו במתניו ואין שני לו עלי אדמות. ויאמר בלבו אך את החסון מכל החסונים…

נזיר: אור עובד כוכבים ומזלות.

כומר: אך את החסון מכל החסונים יעבוד כריסטופורוס בזה עולם התעתועים. ויקם ויפן אל הקיסר. וירא והנה עושה הקיסר סימנים להבריח את השטן ימח שמו. ויאמר: אין זאת כי חסון השטן ממנו. ויקם ויפן לבקש את השטן. וימצאהו על פרשת הדרכים. והוא אביר שחור וסוסו שחור וצבא עושי רצונו שחורים וגלימותיהם שחורות…

נזיר: סאנקטא מאטר דולורוסה. ארור שמו לעולמי עולמים.

כומר: וירא השטן ימח שמו את אות הישע לפניו וירתע. וידע כריסטופורוס: אין זאת כי יש גם חסון ממנו…

נזיר: ברוך שם כבודו, אמן.

כומר: ויבוא אל אחד נזיר מן הפרושים. וילמדהו את עבודת הבורא בצום, בתפלה ובמעשים טובים. ויעמוד כריסטופורוס על שפת נהר רחב־ידים, להעביר את הנחשלות, פן ייגרפו בשבולת. ויהי היום וישמע קול בכי: והנה אך תינוק הוא. ויקחהו ויעלהו על שכמו להעבירו. אך התינוק כבד והולך, כבד עד בלתי נשוא. ויאזור כל כח מתניו ויאמץ כל שריר רגליו וימתח כל עצב מעצביו — והנה עלתה בידו. ויפתח התינוק את פיהו וכך סח לו: הלא בי הישע אשר בקשת. הידעתני? ויפקח את עיניו וירא והנה מלבלב מטהו לאות…

נזיר: אלי שבשמים הגבוהים!

כומר: וזה האות, כי עבד את בוראו בענווה ואורך רוח כאשר צווינו…

ר' שפטיה (מופיעה, בנגון): מלך מלך על אדומים איש עוולה ומרמה ודמים… (רואה את היושבים). קנו אדונים, נכבדים ונבונים, סגולת כל סחורה, אתי שמורה, משי וארגמן, מארץ המן, בשמים ומור וקנמון, משמח לב כל הגמון…

כומר (מכריז לעומתו): קנו קסמי עץ הקודש, ישר מארץ הבחירה, סגולה בדוקה בזה וחמדה גנוזה בבא…

נזיר: הלא מאויבי הישע הוא זה. (מצביע על ר' שפטיה).

ר' שפטיה (לכומר): הבחירה? הגם אתה היית בארץ הבחירה, בחברון ובית לחם ובעיר הבירה, ואלוני ממרא ראית היא חלילה, וישלשלוך הישמעאלים למערת המכפלה, ונזיד אכלת לכבוד אברהם אבינו, וראית קבר ישי אבי דוד מלכנו, ובאר שקורין באר יצחק פחדנו, ומקוה מים שם טבלה שרה אמנו…

כומר (לנזיר, בלעג): נסה נא את להב לשונך לזה, אולי תוכל אתה לבן עם קשה העורף.

ר' שפטיה (מכריז): משי וארגמן, מארץ המן, בשמים ומור, לכל קדוש וטהור…

נזיר (לר' שפטיה): ואתה עז המצח מעז למכור לקדוש וטהור, שומו שמים!

ר' שפטיה: אני סוחר, אני מוכר, כישר בעיניו כל איש בוחר.

נזיר: הלא אור החסד היחידי ירחק ממך, ובשערי מלכות השמים לא תבוא בלכתך בקרי. השמר לנפשך פן תמיתנה.

ר' שפטיה (מתישב): אכן שמע בני, לקח גם מפי: מלך מלך על אדומים, איש עוולה ומרמה ודמים, ובלבו זמם להדהים, זרע קדושים ותמימים, ועל בתו נפלה מחלה ממארת, וימהר לשלוח אגרת, אל אחד חכם מבני קריה סוחרת: יש לי בת, ואוהבנה כבבת, והשד מצער אותה, ולא יוכל איש לרפאותה, ויבוא הרב וישביע השד בשם שוכן רמה…

נזיר: ארור אתה וכל שדיך.

כומר (משדלו): מה הכעס, בני. מכל מלמדי השׂכלתי!

ר' שפטיה: ובשם פועל שכול ודומה, ובשם יסד ארץ בחכמה, ובשם תולה ארץ על בלימה. אך השד צווח, על מה ולמה אתה מרווח, לבת הרשע, שזמם על עם נושׂא, ומעם עליון לי מסורה, ולשברה לי שמורה, ועתה לך מעמי, כי לא אצא ממקומי. אך הרב הקדוש השיב, לדבריך אינני מקשיב, צא בשם האל, וידעו כל כי יש אל בישראל, כי גדול שם מלך מלכי המלכים, להושיע את עמו בכל הדרכים, כן יהי רצון, אמן.

נזיר: שקר כל הדברים האלה. הלא אך מלבך בדית זאת להכעיסני. כופר אתה וכופרים כל בני עמך ואין עמכם ישע.

כומר: ואני אשיב לך שבעתים כאמריך. כי לא זה אות הישע. וכך כתוב בספרים הקדושים לקורת רוח המאמינים בחסדו כי רב ולמורת רוח הכופרים ארורי אלהים. אחד נזיר פנה מדברה לעבוד את אלהיו במערה בצום ובתפלה ובהצנע. והוא נזר החסידות ואיש קדוש. יום ולילה התפלש בעפר לפני גואלו לבקש רחמים ופדות לנפשו החוטאת. ובגדול כוחו בסיגופים ובשבע מידות ההצנע, גאה לבו בקרבו ויחשוב כי אך מלבו ושכלו באו לו המידות הטובות, וישכח את קונו מקור חייו ועושה הכל. וירא השטן ימח שמו והנה נקרה לפניו פתח לשׂים בו פח ומוקש לנפשו. ויהי ביום גשם וסגריר ואשה יפה תואר ומראה נצבת לפתח המערה. ויכמרו עליה רחמי הנזיר ויכניסנה…

נזיר (בכעס): הוא שאמרתי, ארורות הנשים לעד.

כומר: ותסובבהו האשה בחלקת לשונה ועלתה בידה, ויישמעו במערת הנזיר צחוק וצהלה רבה…

ר' שפטיה: כי לבכם אך לנשים סוררות מימים ימימה.

נזיר: דום לך כופר ארור.

כומר: ותשלח יד ותלטפהו, וידה רכה. כה רכה יד אשה במדבר שממה. ותלבבהו בשתי עיניה. כה מלבבות עיני אשה באין מפריע. ותלהט אש החשקים בלב הנזיר וישכח ירחי צום ותפילה, סיגופים והתקדשות. ופתאם לפתע קול שופר מלא לעג ובוז. חשוף שת וערל לב מוטל הנזיר ערירי, והאשׁה כאשר איננה — איננה. אך שדי תחתיות מיללים בשמחה פרועה, (לר' שפטיה) כה יעשה לאיש רום לבב, כי המגביה לבו — עדי אוֹבד, ומאשפות ירים אביון.

נזיר (יורק שלוש פעמים): אפאגי שאטאנאס, אפאגי שאטאנאס, סור שטן. (מופיעים שני אבירים — לאנצלוט בהיר השיער ומאריודו הקודר).

ר' שפטיה (בראותו את המופיעים): קנו אדונים, נכבדים ונבונים. פנינים ואלמוגים, לנשים תענוגים…

כומר: קסמי עץ הקודש, קת חרב היונה בה נדקר מושיענו וגואלנו, סגולה בדוקה בימי מלחמה….

לאנצלוט (למאריודו): ואולי לא טוב לעמוד כעני בפתח, מאריודו, בלי הסוס?

מאריודו: בלי סוס או על סוס, אחת היא, המבצרה לא תבוא.

לאנצלוט: כל המנסה עשוי להצליח, (קורא) השומר, השומר! (תוקע בשופר).

שומר (מעל החומה): מי הוא זה ואיזהו הקורא?

לאנצלוט: האביר לאנצלוט מארץ הקץ. פתח השער!

שומר: האביר לאנצלוט מארץ הקץ, הסכת ושמע, זר בשערינו לא יבוא – פקודת המלך.

מאריודו (בלעג): לא תחדור, כל עמלך אך לשוא, קנאי זה המלך כמו המלך מרקי מקדמוני אבותיו. לטריסטראם דודנו קינא, כי היה שׂם אחד מאריודו (מצביע על עצמו) ללחושׁ באזניו, כי אין אשה בעולם, אשר לא תחטא לבעלה.

לאנצלוט: ולמה עשה מאריודו את הנבלה הזאת?

מאריודו: ידיד טריסטראם הגבור היה. ואת איזוטה זהובת השיער העריץ מכל וכל. אך לילה אחד בלכתו בעקבות הגבור תם הלב, הגיע עד חדר המלכה והנה שניהם…

לאנצלוט: והם שמו נפשם בכפם, עד כה נפלאתה אהבתם?

מאריודו (בעצבות): בחייהם ובמותם לא נפרדו. אך מאריודו בראותו את אהבתם, נשטף ברוח הטומאה להשחית. להשחית את כולם. לפקוח את עיני הבעל המלך, לעכור רוחו עד מות. לנצור צעדי איזוטה זהובת השיער ולשים כלבים עליה להחשיך אור יומה. להבאיש את ריח טריסטראם הגבר, להשפילו עד דכא…

לאנצלוט: מאריודו, מאריודו, למה זה שבת אל המבצר הנורא הזה?

מאריודו (צוחק): הנה קם מאריודו החדש ללחוש באזני מרקי החדש במבצר הזה… שב הגלגל על סביבותיו, האם לא תדע זאת?

לאנצלוט: איזוטה, איזוטה, מה מרים חייך בזה המבצר האיום. מפלצת אחת בבית ומפלצת אחרת בחוץ. ואת אנה את באה?

מאריודו: נער תמים, הלא אין רחמים בדין החיים.

לאנצלוט: ואני — האם לא אראה את איזוטה לעולם?

מאריודו: אמנם ביום היריד יוצאת המלכה לקנות ממרכולת הרוכלים.

כומר: קסמי עץ הקודש, שמן המשחה השמימי, סגולה בדוקה לכפרת כל חטא.

ר' שפטיה: קנו אדונים ממיטב הסחורה, תבוא עליכם ברכה ואורה.

לאנצלוט: ומתי יום היריד?

ר' שפטיה: היום אדוני הנכבד בגויים, וגם המלכה תהי בין הבאים.

מאריודו (בלעג): חכה איפוא אדוני הנכבד בגויים.

לאנצלוט: מי יתן ואראנה.

מאריודו: כדי להניח לרגליה את חרבך למען תברכנה.

לאנצלוט: לוא לפחות ידעתי כי לא בחרה עד כה אביר כלבבה למגן לה.

מאריודו (צוחק): אדוני האביר, אני מאריודו המלשין אדע אל נכון, כי לכל איזוטה טריסטראם משלה. אין איזוטה בלי טריסטראם ואין טריסטראם בלי איזוטה. על כן הובילני גורלי הלום. ועל כן סגר המלך את כל השערים, אין יוצא ואין בא פן גם טריסטראם בין הבאים. אזלה־נזלה תקותך.

לאנצלוט: לוא למצער ראיתיה.

ר' שפטיה (לכומר): האשים קץ למלים, ואת ברוך הוא וברוך שמו אעלים, רוח קוני עלי גבר, על כן אענה לחורפי דבר. אח קטן היה לי, ובקוצר ימים הלך מעמי, ואוחיל לשאר האחים להעגן ולהאנן, ועל האח לספוד ולקונן, אך עד התכנס איש ואיש, ובשר גופו לא יבאיש…

נזיר: מי יתן וראיתי בכה כל מין וכופר במהרה בימינו אמן.

כומר (נזיר): בלי כעס, בני… (מפסיק למראה הלעג בעיני ר' שפטיה, פתאם נדלקת חמתו)

ר' שפטיה: ובשר גופו לא יבאיש, כתבתי על קלף שם אלהיו וקונו, ואשימו תחת לשונו, והשׁם החיה אותו, ויקם וישב על מטתו…

נזיר: מכשף, מכשף. מעלה שם אלהים לשוא.

כומר (נרתע מאימת הכשפים): הדורש אל המתים תועבת אלהים, ישמרנו וינצרנו הילד האלהי ואמו הקדושה, אמן ואמן.

נזיר: מות תמות מכשף. לבית דין החוקרים הקדושים תמסר. על מוקד תעלה. (בפנותו ללכת) הנה הזמין לי אבי שבשמים איל בסבך לקנא לשמו הקדוש (יוצא).

כומר: שאולה ירדו כל מרשיעי ברית, אמן. אש גיהנום מנת חלקם, אמן. (מזמר)

Ubi tenebrae condendae

Voces dirae et immensae

Et scintillae sunt succensae

Flantes in fabrilibus…

ר' שפטיה (לנפשו): יצא בעל הטומאה הנזיר, עלי כל מלאכי חבלה להדביר, אך למען הפרנסה אאריך אפי, עד בו המלכה אשים נפשי בכפי. (מכריז) קישוטים ויהלומים מארץ האדומים…

מאריודו (ללאנצלוט): טומאה בטומאה תתגר, אין רחמים בדין החיים.

לאנצלוט: אינני מאמין, לך לא אוכל להאמין, סורה ממני. (מופיע לץ רתום בעגלת צב. אספסוף מנומר נמשך אחריו).

לץ: (במלבוש המוקיונים הנודדים פונה אל הצב): רבותי השחקנים, בבקשה מכם אל נא תשכחו כי פרי רוחי הוא זה המשחק אשר תשחקוהו עתה להנאת הקהל הנכבד הזה. אני אומר ושונה וחוזר, שלי היה היצירה הזאת, לקוחה מדמיוני, ואינה בשום פנים לקוחה מעצם ההויה. אינה מעשה אמת הנעשה יום יום בכל בית. המלים אשר שמתי בפיכם כולן שקולות בפלס ההגיון, כולן חטובות במידה ואינן פוגעות חלילה בטעם הטוב. ובשחקכם אשר שמתי בפיכם, אל נא תישטפו חלילה בזרם ההתלהבות פתאומית. מותר לכם אך לקללני בעשר קללות בלעם הגאוני ולהמטיר על ראשי גפרית סמלית של סדום ועמורה. חלילה לכם ללכסן אלי מבטי חן או להשמיע לצדי דברים מלבבים. מוטב לרקוע ברגלים כמנהג סוסים או חמורים בעטנים, כי לא יבינכם איש אם תהיו עדינים, אצילי רוח ומחרישים. הנה אני מנהלכם החביב ומדריככם המנוסה נצב בראשכם לפתוח את מסע נצחונכם ולכבוש לכם ולי את זר הכבוד לתפארת לעדי עד. אמנם ידוע ידעתי מה קשה עבודה זו לנאצלי רוח ועדיני נפש כמוכם, המצניעים לכת דור דור ואינם נדחקים לזירה. אולם למען הקהל הנכבד הזה, עשו נא הפעם מאמץ מיוחד, קומו, התאוששו, אזרו און ועוז — וכולנו נזכה בשעה טובה ומוצלחת לישועה קרובה, אמן. כן הי רצון. (מסיר את המכסה מעגלתו, נגלית אשה לחלוחית, פניה משוחים בששר בקווים גסים, שערותיה המעופרות מקושטות בסרט אדום צעקני. על ידה קוף שעיר צר מצח ומקועקע, בעל עיני עגל גדולות)

קולות: איזו אשה… מן הביבים… זונה… קוף מצורע… לא, זה קוף פלא, פלאי פלאים…

לץ: ועתה גבירותי הנכבדות ואדוני הגבירים הנני להציג לפניכם אשת חמד זו אשתי החוקית. (מלטפה באהבה)

אשה (בגסות): חדל לך, פרא אדם.

לץ: הלא מסתכלים בנו, התאפקי קצת.

אשה: בפני כל הקהל הזה אשים אותך לחרפה. הבי האשם שאתה גולם כזה?

לץ: הלא בעלך אני בגזרת המקום, והמקום חסרוננו ימלא, ועתה כלום תציגיני ככלי מלא בושה?

אשה: ומי האשם? הלא אתה מכריחני לכך!

לץ: אך שמא תואילי לפחות להרשות לי לפתוח בהצגה, כי הקהל הנכבד הזה מחכה, הלא ממנו באות כל הכנסותינו.

אשה: הכל למען ההכנסות. ואשתך, אשתך החוקית שהיא אשת חיקך בעיניך כאפס וכאין. הה, נבל מארץ הנבלים, הלא שום כשרון אין בך, ונוסף לכך אתה גם מטומטם גמור. (לקהל) האמינו לי, אני מכירה אותו היטב, אפילו ניצוץ של כשרון אין בו, וכזה רוצה להיות מנהל תיאטרון דוקא. התחשק לו. הלא הוא לא־יוצלח למופת לכל דבר. ורק אני לבדי (מזדקפת בגאון) האשה הגאון בעולם הזה והפלא השמיני.

קולות: הפלא השמיני… אשת פלאים… ראו נא את פניה… ואיזה אומץ… פלאי פלאים… הפלא השמיני…

לץ: ועתה לאחר שהתוודעתם אל אשת חיקי החוקית הפלא השמיני של כל הבריאה, הנני להציג את ידידי הטוב, הלא הוא הקוף, (מצביע עליו) אשר לדאבוני הרב הצטנן הצטננות של מה בכך ואינו יכול לדבר…

אשה: טוב הוא ממך עשרת מונים. (לקהל) הוא מתעולל בחולה מסכן. (ללץ) גס רוח.

לץ: זהו פלא מששת ימי בראשית, הביטו נא וראו, רגלים כאלה כמו שלו שוב לא יימצאו בתקופתנו הקלוקלת. הן מפזזות ומכרכרות, הן רוקעות ובועטות — כל הכח ברגלים. אין מח? למי כבר נחוץ מין דבר מיותר כזה כמו מח. הביטו נא וראו את שוקיו, את אחוריו. הפלא ופלא, ממש מששת ימי בראשית. (בדברו מתנשקת האשה עם הקוף).

אשה (לקוף): רק אתה מחמדי הגאון האמיתי, ואחריך באה מיד אני.

לץ (ממשיך): ואני הנני אביר האהבה.

קולות: אהבה… גם זאת אהבה… אשתו מתנשקת מאחורי גבו והוא אהבה…

לץ (מזמר בלווי טנבורו):

מיין לבי לכם אפקיר

דבש אהבה לכם אמסוך.

מי פתי יאמין לשיר?

ומי חכם — על מי תסמוך?

על מי תסמוך?

אשה: אני פתיה לבי מסרתי, (מצביעה על הלץ) אמונים לו שמור שמרתי. (בזמרה היא מחבקת את הקוף ויוצאת אתו בריקוד פרא)

לץ (לרוקדים): ועתה אמרתי: רב. הנה רואה כל הקהל הנכבד והבלתי משוחד הזה, כי את אוהבת אותו. (מצביע על הקוף) לכן לכי לשלום ויברכך אלהים במיטב ברכותיו. אך ממני הרפי נא.

קולות: הזאת היא אהבה… היכן האהבה… היכן מחזה האהבה…

אשה: מטומטם, עוור, חמור כפול שמונה. האינך רואה כי אני אוהבת רק אותך. (מזמרת).

רק לך אלד בן לעדה,

רק למענך

אסבול תשעה ירחי לידה,

רק למענך.

לץ: אם כך, ניחא, שמא את באמת צודקת.. אך הרפי נא ממנו. נשיבנו אל מקומו הקודם, אל היער, אל מושב אבותיו מששת ימי בראשית. ואנחנו… אנחנו נחדש ימינו כקדם, ושוב נדע מה פשר האהבה, נתן זה בזו וזו בזה עינים נאמנות ולא נדבר. הלא שנים אנשים אוהבים ונאמנים יכולים לבנות עלי אדמות טירה איתנה לאהבה הגדולה בלי כל חיץ מבדיל, להיות בשר אחד ורוח אחד עד עולם. הלא זה האושר הטמיר…

מאריודו (ללאנצלוט, בלעג): שא עיניך וראה את האהבה הגדולה אשר לפניך. (לאנצלוט מכסה עיניו).

אשה: להג, פשוט פטפוט חסר טעם. (לקהל) עומד לו מין אדם, שכמעט אינו ראוי לשם אדם, ומרבה להג כמים. (מחבקת את הקוף) הלא אמרתי בפירוש: אותך אני אוהבת ולך אלד ילד לעדה. (לקהל) ולו לא די בזה?

קולות: לץ שוטה, קלון עוטה.. לץ שוטה, קלון עוטה…

כרוז (מן המבצר): פתחו השערים! (השערים נפתחים, האספסוף מפנה דרך) פנו דרך למלכה איזוטה! (מופיעה איזוטה בלוית שרי משמר).

קולות: הוד רוממותה המלכה… איזוטה זהובת השיער… כמה היא מזהירה…

ר' שפטיה: אני מוכר, אני סוחר, מי בוחר, מי שוחר, משי וארגמן מארץ המן, מידי איש נאמן, לא גזלן או חמסן, קישוטים ויהלומים, מארץ הקודש לאדומים…

קולות: יהלומים…קישוטים…

כומר: קסמי קודש מארץ הבחירה, סגולה בדוקה לחיים טובים בזה ולחמדה גנוזה בבא, שמן המשחה בו נמשח מושיענו בידי אראלים שמימיים ביום הדין, סגולה בדוקה לכפר כל עוון וכל חטא וכל פשע…

קולות: השמעתם: אראלים… ישר מלב השמים…כפרה גמורה… מחילת כל העוונות…

לץ (מזמר):

מי קונה ככר קלון ולוג בוז

והין אהבה… הכל אחד זוז.

אחד זוז.

אשה (מתחנחנת לכל).

קולות: נבל… אהבה בזוז… הפקרות… את אשתו הוא מוכר בשוק… מות ימות הנבל… באבנים יירגם… (אוספים אבנים. האשה חובקת בזרועותיה את הקוף ובורחת).

כרוז: פנו דרך למלכה. פנו דרך! (לאות מצד איזוטה מפנים את הדרך ומבריחים את האספסוף שמסביב ללץ).

איזוטה: האיש הזה — מה חטאו?

לאנצלוט (כורע לפניה, מאריודו מציץ מאחוריו): גבירתי, ברוך היום בו ראיתי את אור השמש.

איזוטה: קומה האביר, ודבר (לאנצלוט קם על רגליו).

לאנצלוט: בהפתח שערי הברזל הכולאים את מלוא זוהר העולם, הנני פורש לרגליך מרבד צנוע שכולו אך הערצה עד אין סוף. עבדך הנאמן אהיה, אבירך הנשמע לכל ניד גבירתו, לכל סימן אילם שלא הגיע לכלל היגוי. חרבי וחיי נתונים לך עד עולם.

איזוטה (מחייכת): האביר, הלא טרם תדעני.

מאריודו: אל תאמין, אל תאמין, צחוק אשה — סכנה.

לאנצלוט: הצחוק הלא הוא מאיר את מאורת נשמתי בלפידים גדולים. עתה ידעתי כי הכפור שהקפיא את אגם לבבי — נמס.

מאריודו (מפנה ראשו ממנו): הוכה בסנוורים. עתה אין מפלט לו. זכור את הלץ ואחריתו.

איזוטה (ללאנצלוט): מה איפוא חטאו של זה? (מצביעה על הלץ).

לאנצלוט: גבירתי, זה אחד לץ, המפגין את צרת נפשו בפרהסיה — תמורת תשלום. הלא זה חילול קודש.

איזוטה: אין חילול קודש ביום צרה. בראותי נפש אדם במערומיה, אני בוכה. חלום חלמתי פעם, כי איש דגול מרבבה זנח את כל עשרו וניסה לשטוף בטומאה את נפשו, כי את פני שמר בלבבו ולא שכחני… אחד האבירים האובדים היה זה…

לאנצלוט: אחד האבירים האובדים אהיה גם אני…

ר' שפטיה: משי וארגמן, מידי איש נאמן…

איזוטה (לר' שפטיה): תבוא על שכרך איש נאמן, אך המתן נא מעט…

ר' שפטיה: ריח מדורת הנזירים עלה באפי, איך אתמהמה לשים נפשי בכפי?

איזוטה (ללץ): אתה הוא זה האיש…

מאריודו (נדחק בין איזוטה ובין הלץ): אשר מוכר ככר קלון ולוג בוז והין אהבה באחד זוז?

איזוטה (משפילה עיניה נוכח מאריודו, פונה ללץ): המלאכת רמיה תעשה?

לץ: כל אדם עושה מלאכתו רמיה. ואני… אור גדול ראיתי בעיני נפשי ואצא לחפשו. הפשׁעי הוא שלא מצאתיו?

כומר (בתוקף, בעיינו את שפטיה): קסמי עץ הקודש, סגולה בדוקה לראות את אור החסד.

איזוטה (לכומר): המתן נא גם אתה, אדוני אבי, המתן לנו מעט.

מאריודו (בחשד): לנו? מה פשר לנו?

איזוטה (ללץ): אולם את האור הגדול ראית?

קולות (מתפרצים): לנו הוא… דיינו… את האהבה ישמיץ… מי יגן על זה… מי יתעזז כנגדנו…

איזוטה: אני, המלכה! (הקולות משתתקים).

לץ: שבעים ושבעה לטבול ניסיתי במים הטהורים ושבעים ושבעה מדורות גיהנום עברתי — שבעים ושבעה שקעתי בעבטיט האיום. אין לי הצלה מיון המצולה.

איזוטה: הלא התחטאת — וטהרת. הלא את הדרך ידעת — דרך האהבה…

לץ: אהבה… אמנם ראיתי בשתי רואותי אחת אשה נישאה, זהובת שיער וזהובת לב. נשמתה כנבל עשור שכל מיתריו מתנגנים באין נוגע. אך גם זאת ידעתי — אין דרך אליה. שום דרך. שלשה ימי נסיון גדול עברו עלי. יום הפחד הגדול — כי יראתי פן לא תשיב אהבה. ויום האמת הגדולה — כי ראיתי את בר לבה נמשך אלי לבלתי השׂיגני לעולם. ויום האהבה הגדולה — כי ידעתי, איש אובד אני אשר אל חלום נפשו לא יגיע… זרחה לי שמש הכח ושמש החכמה ושמש הטוב, כליל המידות הטובות אשר בעולם הזה, כל שלוש השמשׁות — ואני ביון מצולה ואין מציל.

איזוטה (נותנת בו עיניה, מכירה): טריסטראם!

לץ: טריסטראם, טריסטראם… מי הוא המעלה מת מקברו?

איזוטה: אני, איזוטה. אני הקוראת אליך מן המיצר.

מאריודו: הוא אשר אמרתי, לכל איזוטה טריסטראם משלה. בחייהם ובגלגוליהם לא נפרדו. ועתה אפנה העירה — אל המלך מרקי. (בצחוק אכזרי) קומה, מאריודו. אביר הקנאה, את מלאכתך עשה — להלשין. טריסטראם ואיזוטה האומללים, הלא יומכם החשיך בטרם יאיר. (לשומרים) פנו דרך! כי דבר לי למלך מרקי — זאת תעודתי במעגל חיי.

לאנצלוט (שולף חרבו כנגדו): חכה!

מאריודו (בשער): אחרת, ידידי, אחרת (השומרים חוסמים את הדרך בפני לאנצלוט).

לאנצלוט (נאבק): הניחוני.

מאריודו (מן החומה): לאנצלוט התמים, הבט נא וראה מה נפלאה אהבת איזוטה — לטריסטראם (צוחק).

קולות (תחילה רפים, אחר כך מתגברים והולכים): טריסטראם… הגבור טריסטראם… מושיע במצוקה… מיד אמרתי כי זה לא סתם לץ… ואני ידעתי כי הוא קדוש… אביר האהבה טריסטראם… מושיע כל אוהב טריסטראם… מדריך כל אובד טריסטראם… יחי טריסטראם!

לאנצלוט: כישר בעיניך עשי בי, גבירתי, ולוא גם לעבד אדוניך תשימיני.

איזוטה (מנענעת בראשה ללאנצלוט; לטריסטראם): את תהלתך בשער יגידו.

טריסטראם: תהלתי בזה הצב. (מצביע על העגלה הריקה) וטוב לדעת, כי רבים וחזקים שלומך ידרושו. הנה זה האביר.

איזוטה: מן דין הצב הזה?

טריסטראם: אשת נסיונות לקחתי לי ונשבעתי לה לכרוע לפניה תמיד בלב חרד, לבחור טרזנים לשעשועיה למען תתעלס בהם כלבבה, ולא להטיף לה מוסר, ולהודיע מראש על ידי שליח את בואי לבל אמצאנה בקלקלתה, ולשמור עליה מכל רע בחרוץ עליה בריות לשׁון מכח תשוקותיה אשר רסן אין להן, ולמלאות רגע כמימריה את כל משאלותיה, ולפרנס ברווח לפחות אחד מידידיה המקורבים, ולעשות….

איזוטה (אוטמת אזניה): די, די לי.

טריסטראם (קדורנית): אל ינוד לי איש. הן לי הוא כל העולם הזה. כי העולם הוא קנין קונה־הכל, ואיש חסר־כל כמוני אף הוא קונה הכל…

קולות: יחי טריסטראם… יחי קונה הכל…

טריסטראם (למריעים): אל נא תריעו. לא אחת ולא שׁתים בחנתי את לבי אם אמנם נכון אני לנטוש את חמדות העולם הזה ולא לרדוף כבוד ועושר, ולא לשמוח בימים טובים, ולא להתענג בנעימים, ולא להתעלס באהבים. כי רק הפונה עורף לכל אלה מתעלה מן העבטיט של חיי שעה ומציץ לפרדס הסנוורים כדי לרמוס ברגל של בוז וגאוה את חיי האדם הקלוקלים… אל תריעו, כי את תודתי לא תקצורו… (דממה).

איזוטה: הגם אותי שכחת? (בוכה, לאנצלוט קרב אליה בלב נשבר).

טריסטראם: אותך לא שכחתי, (איזוטה זוקפת ראש) כי עץ החיים שתול בנפש האדם. המורא פן יכרסמנו הספק — ישקנו. האמונה כי יום טוב עשוי לבוא — תגדלנו. היצר הטוב יפתח סנסניו, והברחת מחשׁבות קלוקלות תפריחנו. כיסופים לזוהר הגדול יצמיחוהו, ואהבת אין־הסוף בשנים לבבות כאחד תאמצנו. התקוה כי לחם־פנים נכונו אי־שם — תפרוש עליו מעטה לבלוב, וקשב לדרכי הנפש הטהורה יעורר בו את רוח החיים, ואילו הבוז לחיי אדם קלוקלים יבשיל את פריו המתוק…

איזוטה: ואתה מאמין שאמנם בוא יבוא…

טריסטראם: אני מאמין. אני מאמין שאפילו הגופים יזדהרו באור תכלת לחסות בסתר עליון, ואם גופך השמימי הוא בבואה נאמנה לרוחני, הרי אאמין כי אף גוף קלוקל כגופי לא יכזיבני. ונשמה אשר בזוהר הגדול תדבק, אף גוף מת יסעדנה. כי כן אמר החתן האלהי: אכלו ריעים, שתו ושכרו דודים. אכלו — רצה לומר בעלי הגוף הקולקל, שתו — רצה לומר בעלי הגוף המושלם, ושכרו דודים — רצה לומר הדבקים בזוהר הגדול. הלא זו גולת הכותרת אשר לסולם האהבה המשולש, בגוף, בנשמה וברוח גם יחד.

איזוטה: אכן, אהבתני? אך בגללי באתך כל התלאה האיומה הזאת?

טריסטראם: לא בגללך. בגלל הזוהר הגדול.

איזוטה: אולם אני… האהבתיך? אולי רק הדמיון הוא שהיתל בי. הלא אמונים שמרתי לאלוף נעורי המלך, כל ימי. כי טוב לראות את עיניו רועפות דאגה לשלומי, וטוב לחסות לבטח בזרועותיו החזקות. (חרש) וכה טוב לדעת, כי רבים וחזקים שלומך ידרושו. הנה זה האביר (מצביע על לאנצלוט) נשבע לעבדני באמונה. מה טוב לדעת זאת ביום צרה (לאנצלוט כורע לפניה). ואפילו רוכל מסכן זה.. (מצביעה על ר' שפטיה).

ר' שפטיה: ברוך הוא וברוך שמו מכל צרה יצילנו, אמן.

איזוטה: כה טוב לדעת, כי איש מסור הוא ונאמן. ואף זה מוכר הקמיעות. (מצביעה על הכומר)

כומר (נושא ידיו): מי ידמה ומי ישווה לך?

איזוטה: טוב להאמין, כי לפדות נפשי הוא דואג. ראה נא, את כולם אהבתי.

טריסטראם: הסירי מעל עיניך את צעיף התעתועים. הלא אחד שטן זומם, שם בפיך מלים, אשר בלב אינן. מה לך ולכל אלה? (לדבריו קופץ הכומר ממקומו וחמתו בוערת)

איזוטה: טריסטראם יקירי, אל נא תשביעני. גם אני תלויה הייתי על בלימה, בין הרקיע ובין הארץ — תקועה על צוקי האהבה. (פתאום) כה אהבתיך, טריסטראם, אל נא תעזבני, אל תעזבני לעולם.

טריסטראם: אל נא תכשׁלי, איזוטה זהובת השיער. התאוששי, כי מה יתן ומה יוסיף אשר ייראה בעין. יש מחוז בינים בין החיים ובין המוות, על סף שאול תחתיות. ועתה — במימי סכנות צוללים אנחנו ולא נטבע. אש יוקדת בלבותינו — ולא נישרף. באויר אפסיים נרחף — ולא נטבע. אש יוקדת בלבותינו — ולא נישרף. באויר אפסיים נרחף — ולא נישחק. איזוטה, על הגשר אנו נצבים — אולי נעברנו ונלמד לדעת, כי אמנם יש אור ושמש וזוהר. אפילו בלילה, אפילו במצולות, ואפילו בפרכוסי היום האפרורי.

כומר (אל הנקהלים סביב): אך שד הוא האיש הזה. וכן כתוב בספרי הליודורוס איש קלזיריס: השדים והרוחות לובשים דמות אדם כדי לתעתע. אך הדיוט לא יכירם ולא יבדיל בין אדם לשד. ואלה סימניהם: עין חדה ומבטה תוקף (מסתכל בטריסטראם) וצעדיהם כאילו רוחפים באויר… ועתה (מצביע על טריסטראם) הסתכלו נא היטב באיש הזה!

קולות: מכשף… שד משחת.. יביא עלינו מכות מצרים… גשם ושלג וברד… אש וגפרית של סדום ועמורה… הזהרו, כי בדמות חיה יתלבש… המיתוהו… שרפוהו… מכשף… שׁד משחת… העלוהו על המוקד…

איזוטה: חלילה לכם. אל געת! (איש אינו משגיח בה).

טריסטראם: אל פחד, איזוטה זהובת לבבי, אל תביטי ימינה ואל תביטי שמאלה, אחד הוא השביל מן הגשר הזה.

כומר: ומי היא האשה הזאת, שאך גאוה והתימרות כל דבריה?

קולות: אשה… סתם אשה… גם היא שד… לילית… אהובת הלץ… אהובת השד… תמות אתו יחד… יחדו למוקד… העלו המוקד… (על החומה מופיע מאריודו בחברת המלך).

מאריודו (צוחק): הנה נעוות המרדות!

כומר (לקהל): גם אני האמנתי לתומי, כי גבור למופת הוא טריסטראם האביר, והנה מתברר כי אך שד הוא זה.

קולות: שד… ארור… אשמדאי…

כומר: נכון מאוד: אשמדאי, מלך השדים. או לכל הפחות — מכשף.

קולות: מכשף… צרות יביא עלינו… לחסל… לחסל מיד… על המוקד…

כומר: והיא… היא… (שולף קמיע של כריסטופורוס הקדוש, לאיזוטה) הסתכלי נא בזה… הסתכלי היטב, אולי יפוג שגיונך ותצילי נפשך… הסתכלי היטב, כי בו ההצלה.

Cristophori Sancti speciem quicunque tuetur

Illo namque die nullo languore tenetur!

ר' שפטיה: מילא, מכל המדנים והאדונים, לא אפיק היום חסד או שלמונים ועד בוא מחבלי הכרמים, אפנה ואסתלק שלם ותמים. (מתחמק)

מרקי (מעל החומה): איזוטה אשתי, מי זה הדיחך לבוא בדברים עם אחד הפוחזים בשווקים?

טריסטראם (מתנער): פוחזים? פוחזים — נאמר מגבוה. כולנו פוחזים (לקהל) השמעתם, כולכם אתם פוחזים. הה, בני אדם, אתם מדמים כי לא כמוכם כמוני, כי עיני חכלילות, כי צעדי כושלים? אך אני תמה על שושכם בחיי אכזב. כלום אינכם יודעים כי אך בצל המוות אתם חיים את ימיכם? אני אומר זאת לכם, אני הלץ המשתטה, המשחק לפניכם. מי יתן ויכול הייתי לחיות כאחד מכם, היודעים לשון לחרוץ לעת מצוא, ולמעול במנוחת נפש בכל מטמון, ולנצל משמני העשיר ופת־במלח של הרש, ככל שיעלה המזלג. אליך כיוונתי, המלך. (לקהל) ואתם, אתם המפתים נשים האוהבות את בעליהן, השמים רעל בלחם אבותיכם לרשתם, המסיעים זונות לגייסות כדי שלא יטריחו עליכם…

קולות: הלא יש בדבריו… יש אמת בדבריו… קצת אמת בדבריו.

טריסטראם: ואני, על הגשר אני עומד, על עברי פי פחת. ותחתי המצולה. וגם אתם עומדים כאן, אך אינכם יודעים זאת. כי אתם יודעים אך לשקר, ולחזר על הפתחים, ולסחוט פרוטות מכיסים בכל דרכי המרמה. (לכומר) אליך כיוונתי הפעם. הכמוכם אהיה גם אני, היודע? הכמוכם אפקוס את שערותי, או אמסוך רעל בגביע אמי, או אבזבז נכסי יתומים, או אפתה נערה תמימה בחלקת לשון או בכח? צאו וראו את הנערות הקטנות שלכם, בנותיכם, אשר ריח עדיין אין להן, וכבר הן יודעות פרק בלהטי הזנונים. לא, לא יעזרוכם הקמיעות מארץ הבחירה, ומבשׂרי הכפרה על חטאותיכם תמורת שלמונים — אפילו יבואו בפקודת האפיפיור.

כומר: כופר. הוא כופר. לא צריך לשמור אמונים לכופר, ולכל העוזר על ידו, כי הם לא שמרו אמונים לאלהים. כה אמר אינוצנצו הקודשׁ: כל השומר אמונים לכופר, אך מעל ימעל באלהיו. ועתה לבית דין החוקרים הקדושים הובילו את הכופר הזה!

קולות: לבית דין החוקרים… דין כופר מיתה… למוקד…

טריסטראם: Per Eum qui venturus est judicare vivos et mortuos… (דבריו אינם נשמעים. איזוטה נלחצת אליו).

כומר: כופר אתה. חיים תישרף. על אופן תיאפן, ברגליך תיתלה. וראשך מאכל לכלבי השדה. עיניך תינקרנה, בצבת לוהטת תיעקר לשונך מפיך, מעיך ייקרעו מבטנך, כי כה דבר האפיפיור: הכפירה רעה אפילו מקשי עורף היהודים ושגעון המושלימים, וחטאת סדום ועמורה כאין וכאפס לעומתה.

מאריודו: התחריש המלך, למראה אשתך המלכה בוגדת נגד עיניך ונגד כל העם?

כומר: המלך, התחריש?

מרקי: אכן, כה גזר המלך: לכם נתונה האשה הזאת, עשו בה ככל שיעלה על דעתכם. קרעו את שמלת המלכות מעליה. עירום ועריה היא נתונה לחסדכם — כיד המלך. לכם, ולכל זב ומצורע בשוקי האספסוף.

קולות: לנו היא… כיד המלך… טרפנו היא… נתונה לחסדנו… איזוטה…

אחרים: אל געת… טמאה היא… כופרת… לילית… ממדוחי הגיהנום…

טריסטראם: בוזי לכם, אתם הנצבים כאן למעלה, הבזים לכל הנצבים למטה מכם. ובוזי לכם, אתם הנדחקים למטה המתלקקים מבוז הנצבים למעלה. ואת, איזוטה, כלום לא הבינות עדיין כי על הגשר אנו נצבים, הבה נעבור. (מופיעים שליחי בית־דין החוקרים, בראשם הנזיר)

קולות: סורו… פנו דרך… שליחי בית־דין החוקרים…

ראש השליחים (מעיין במגילה): מי כאן היהודי המתכנה שפטיה?

כומר: ברוך הוא וברוך שמו, הנוטר חסד למאמינים תמימי הדרך והנוקם דם עבדיו הנשפך.

ראש השליחים: מי כאן היהודי המתכנה שפטיה? (דממה. כל אחד מסתכל בפני רעהו, חושד שהוא הוא שפטיה. הכומר מלחשש באזניו). אכן, להווי ידוע לכל הקהל והעדה כי אנחנו האינקוויסיטורס שׁנתמנו למען עשות אינקוויסיציה בכל כופר ומין, מטילים בזה חרם על כל איש ועל כל אשה בעיר הזאת עד המצא אותו יהודי המתכנה שפטיה.

קולות: אוי לנו… וי לנו… החרם… את כולנו… בגלל יהודי מטונף… בגלל יהודי ארור אחד… חוסה עלינו אבינו הקדוש… רחם… חמול נא…

ראש השליחים (הכומר שוב מלחשש באזניו): בשם האב ובשם הבן ובשם רוח הקודש, אמן. למראה המבוכה הגדולה שׁלכם, שמעידה על יסוד הטוב שגובר בלבבות למען האמונה הקדושה להגדיל שמה ולהאדיר, הנני קורא אליכם בלב נשבר: שובו אל חיק הכנסיה הקדושה וכאם טובה לבניה לא תמנע מכם את חסדה הנצחי ואפילו לקבור את מתיכם תרשה. שובו בנים שובבים אל אביכם שבשמים.

טריסטראם: כל איש בשוק פונה היום אל זולתו בשם אביו שבשמים.

קולות: כל אשר תגזור נקיים, רק חוסה… רחם… חמול נא…

ראש השליחים (הכומר שוב מלחשש באזניו): אכן קומו כאיש אחד לבקש את המבוקש, והסירותם את החרם מקרבכם, כי לא באבדן נשמתכם רוצה האינקוויסיציה הקדושה, רק את הרע תבער מקרבכם. (כולם עוזבים את הגשר. נותרים אך איזוטה, טריסטראם ולאנצלוט).

איזוטה: ואני — אנא אפנה! (נלחצת אל טריסטראם).

טריסטראם: שאי עיניך, איזוטה, וראי, על הגשר אנחנו, ועלינו אך לעבור…

כומר (לראש שליחי האינקוויזיציה): והאשה הזאת נתנה ידה למכשף היהודי, וזה, (מצביע על טריסטראם) זהו אשמדאי!

ראש השליחים (מצטלב): בשם האב ובשם הבן ובשם רוח הקודש, אמן!

מרקי: ונקמתי? האם לא תהיה לי נקמה והשנים יתחמקו?

כומר: חלילה וחס. כי זרוע אלהים תשיג אויב. מוחרמים ומנודים יהיו במותם ובחייהם לבית־דין החוקרים יימסרו, אמן!

לאנצלוט: לא תהיה כזאת. לבי לאיזוטה היפה בבנות!

נזיר: כה יתן וכה יוסיף לכל אויבי אמונתנו הקדושה.

איזוטה: משוך ידיך ממני, בן יקיר, ואתה בדמי עלומיך.

מאריודו (מעל החומה): משוך ידיך ממנה, לאנצלוט, ולא — סופך מר ממר.

לאנצלוט: לא תהיה כזאת. לבי לאיזוטה היפה בבנות בעולם יפה זה ולטריסטראם הגבור לעד.

מרקי: מלך אני, ולא אמסור את נקמתי לאחר, לא לאלהים ולא לאדם. לי ואך לי הנקמה. הפילו הגשר. (נשמע שלשול שלשלאות. שליחי החוקרים, הכומר והנזיר פונים לפני הבמה)

טריסטראם (לאיזוטה): השמש הגדולה, האור המשולש קרב והולך, התראי?

איזוטה: שכחתי הכל. (נלחצת אל טריסטראם) מאחורי גווי העבר… ובלבי אין איש זולתך…

השליחים:

Ubi tenebrae condensae

Voces dirae et immensae

Et scintillae sunt succensae

Flantes in fabrilibus…

טריסטראם: הגעתי, איזוטה, אל השערים הגעתי. רק עתה הנני טריסטראם האביר. אתך אלך בדרך אחד. השעני נא עלי, השקיני נא מאור עיניך, האיריני נא בזהב שעריך. השׁערים התכולים נפתחים והולכים. ובשלבי הסולם התכול אנחנו עולים. גוף מזוקק שבעתים אנחנו לובשים. בואי נא, בואי כלה; לאנצלוט הנפלא בנפלאים, בואה נא גם אתה. שלום עליכם דרי מטה, שלום עליכם מלאכי חבלה, שלום עליך עגלת הצב, מגבש כל עינויי. (לאט לאט שוקע הגשר ואתו טריסטראם ואיזוטה ולאנצלוט לקול מקהלת הכמרים השחורים).

מאריודו: תמה המלאכה. טריסטראם ואיזוטה שקעו שוב כדי לשוב ולהתגלות בגלגול חדש. ואף לאנצלוט בהיר הלב הלך ושוב ישוב לעת מצוא. (למלך) ואתה המלך המחבל שובה לך להתאבל על שמשך ששקעה. אך דע לך, מכעיר החיים, כי לא זה הסוף. כי שוב תשוב איזוטה זהובת השיער להאיר לדרי מטה, ואתה שוב תקום להכריתה. וגם אני, מאריודו המלשין, שוב אתעורר לחרחר ריב ומדון.

מרקי (בזעקה מרה): איזוטה, איזוטה, אהובת לבי, שובי שובי אלי!

מאריודו (לקהל): אמן אני אומר לכם, מנקודת מבטי ומעמד גורלי: ארורים החיים עלי אדמות.

מסך